פלג 62: המאבק הירוק

בניתוח היום נכיר את הדינמיקה החדשה של המאבק באקלים – לא שיתוף פעולה, כי אם תחרות. אחרי שלושה עשורים בהם התנועה הירוקה בזירה הבינלאומית התקדמה ע״י הבנות והסכמים בינלאומיים, נראה שהיא עומדת לעשות את הקפיצה הבאה שלה לא דרך שיתוף פעולה והבנות, כי אם דרך תחרות ומאבק. איך? הכול בניתוח היום.
ניתוח 62
image_pdfהצגה כ-pdfimage_printהדפס

תקציר

  1. ביום חמישי האחרון, ה-15.4, ביקר ג׳ון קרי, צאר האקלים של ממשל ביידן, בסין. מטרת ביקורו של קרי להתניע מחדש את שיתוף הפעולה בין סין וארה״ב בתחום שינוי האקלים.
  2. במשך רוב חייו המאמץ הגלובאלי נגד זיהום סביבתי ושינוי האקלים נעשה בעיקר דרך שיתופי פעולה בינלאומיים. זו גם החשיבה שעומדת מאחורי הרצון האמריקני לשתף פעולה עם סין בנוגע לאקלים למרות ואף-על-פי ששתי המדינות נאבקות זו בזו בזירות אחרות: ממשל ביידן מחויב לשיתוף פעולה בינלאומי בנוגע לאקלים מפני שהוא רגיל שזו הדרך הנכונה. המחנה הירוק העולמי מאמין בשיתוף פעולה בינלאומי משום שהוא מניח שמדינות מבינות ששינוי האקלים פוגע באינטרס הלאומי שלהן.
  3. אולם לתפיסה הזו שתי בעיות: א׳ העולם שלנו מתאפיין בתחרות הולכת וגדלה בין מדינות, והתחרות הזו משפיעה גם על המאבק בשינוי האקלים, בדיוק כפי שהיא משפיעה על כל סוגיה אחרת בעולם. ב׳ שינוי אקלים הוא לא איום מספיק דחוף בשביל לשנות את החישוב הפוליטי והאסטרטגי של רוב המנהיגים בעולם.
  4. בעידן של תחרות גיאופוליטית, הרצון של ביידן לשתף פעולה בתחום האקלים נתפס כחולשה, לא חוזק. הדרך לקדם את המאבק בשינוי האקלים צריכה להיות דרך תחרות בין מדינות, במקום ע״י שיתוף פעולה. מדינות יחפשו להיות ראשונות לפתח טכנולוגיות מתקדמות בתחום האקלים, לבצע שדרוג תשתית כולל לתעשייה ירוקה, ויטילו מסי פחמן וקנסות אחרים על מדינות מזהמות.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

ביום חמישי האחרון, ה-15.4, ביקר ג׳ון קרי, צאר האקלים של ממשל ביידן, בסין. מטרת ביקורו של קרי להתניע מחדש את שיתוף הפעולה בין סין וארה״ב בתחום שינוי האקלים [מקור]. בתקופת אובמה שתי המדינות הגיעו להסכם היסטורי להקטנת גזי החממה, הסכם שגם סלל את הדרך להסכם פריז בנושא האקלים. תחת ממשל טראמפ שיתוף הפעולה נעצר, עם ממשל טראמפ פורש מהסכם פריז ולוקח את ארה״ב בכיוון ״ירוק פחות״. כעת ממשל ביידן מקווה להחזיר את שיתוף הפעולה בין סין לארה״ב בתחום האקלים, גם ובמקביל לתחרות ביניהן בתחומים כמו טכנולוגיה, זכויות אדם וביטחון אזורי. הביקור הסתיים לכאורה בהצלחה – שתי המדינות הצהירו שהן מחויבות למאבק בשינוי האקלים, מחויבות לצמצם את גזי החממה שלהן ולעבור למשק אנרגיה ירוק יותר [מקור].

אולם האם באמת מה שהעולם צריך הוא שיתוף פעולה אמריקני-סיני בתחום האקלים? ועד כמה שוות ההתחייבויות של סין בנוגע למאבק אקלים? ב-2020 לדוגמה סין הובילה כיצרנית מספר 1 בעולם של חשמל מפחם, והיא אישרה בשנה שעברה הקמה של עוד תחנות חשמל מבוססות פחם, בתפוקה כוללת של 46 ג׳יגה וואט חשמל [מקור]. זה יותר מתפוקת החשמל מפחם שכבר קיימת במדינות כמו רוסיה או גרמניה. וכל זה למרות שסין מחויבת מאז 2015 ליעדי צמצום גזי החממה של הסכם פריז, אותו הסכם ממנו טראמפ פרש.

בניתוח היום נכיר את הדינמיקה החדשה של המאבק באקלים – לא שיתוף פעולה, כי אם תחרות. אחרי שלושה עשורים בהם התנועה הירוקה בזירה הבינלאומית התקדמה ע״י הבנות והסכמים בינלאומיים, נראה שהיא עומדת לעשות את הקפיצה הבאה שלה לא דרך שיתוף פעולה והבנות, כי אם דרך תחרות ומאבק. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

כולנו עולם אחד(?)

במשך רוב חייו המאמץ הגלובאלי נגד זיהום סביבתי ושינוי האקלים נעשה בעיקר דרך שיתופי פעולה בינלאומיים: כך לדוגמה ב-1987 נחתם הסכם בינלאומי לצמצום השימוש בחומרים מזיקים לשכבת האוזון [מקור]. ב-1997 נחתם פרוטוקול קיוטו, הסכם בינלאומי נוסף, לצמצום גזי חממה [מקור] וההסכם הזה הוחלף בהסכם פריז שנחתם ב-2016 [מקור]. המשותף לכל ההסכמים האלו שהם נעשו במסגרת האו״ם והם מייצגים הסכמה בינלאומית ומוכנות בינלאומית לעבוד יחד כדי לצמצם את פליטת גזי החממה לאטמוספירה.

הסיבה שהמאמץ הירוק במשך רוב שנותיו התבסס על שיתוף פעולה היא ההנחה שבסופו של יום, לכל מדינות העולם אמור להיות אכפת מה קורה לעולם. בזמן שיש סוגיות רבות שהן רלוונטיות רק למדינה כזו או אחרת – סכסוכים טריטוריאלים, הבטחת אספקה של משאבים, פיקוח נשק וכדומה – המאבק נגד שינוי האקלים הוא במהותו מאבק גלובאלי, משום ששינוי האקלים משפיע באופן גלובאלי. זה לא משנה אם אתה חקלאי באתיופיה, איש עסקים בסינגפור או אומן רחוב בברלין, כולנו מושפעים משינוי האקלים. אין מדינה שיכולה להגיד שהיא אינה מושפעת ממנו, ואין מדינה שלא תסבול מהנזק ששינוי האקלים יגרום, אם ישירות ואם בעקיפין, ע״י פגיעה בכלכלה הגלובאלית. שינוי האקלים הוא איום גלובאלי, ולכן, כך ההנחה הולכת, המאמץ צריך להיות גלובאלי, ע״י עבודה משותפת של מדינות העולם דרך המוסדות הבינלאומיים שיש לנו – בעיקר האו״ם.

זו גם החשיבה שעומדת מאחורי הרצון האמריקני לשתף פעולה עם סין בנוגע לאקלים למרות ואף-על-פי ששתי המדינות נאבקות זו בזו בזירות אחרות: איום האקלים הוא איום משותף על שתיהן, והוא צריך להיות, כפי שהצהיר ג׳ון קרי בסוף ינואר 2021, סוגיה נפרדת משאר היחסים בין סין וארה״ב [מקור]. ממשל ביידן מחויב לשיתוף פעולה בינלאומי בנוגע לאקלים מפני שהוא רגיל שזו הדרך הנכונה. המחנה הירוק העולמי מאמין בשיתוף פעולה בינלאומי משום שהוא מניח שמדינות מבינות ששינוי האקלים פוגע באינטרס הלאומי שלהן. אלו תפיסות וותיקות, שהביאו הישגים נאים לאורך השנים, אך אלו תפיסות שלא רק מעריכות הערכת יתר כמה אכפת למדינות משינוי האקלים, הן מתעלמות לחלוטין מהמאפיין המשמעותי החדש של הזירה הבינלאומית – תחרות גיאופוליטית.

תחרות גיאופוליטית משמעותה שמדינות נאבקות זו בזו לשם השגת האינטרס הלאומי שלהן. במקום לשתף פעולה זו עם זו בשביל להבטיח גישה לשווקים ומשאבים, הן נאבקות זו בזו, מתחרות זו עם זו, בשביל להבטיח את הישרדותן ושגשוגן הלאומי. לאורך הניתוחים של פל״ג ראינו דוגמאות רבות לתחרות הגיאופוליטית הזו: אם זה במאבק לייצור עצמאי של שבבים, התחרות להבטחת קווי אספקה, תחרות טכנולוגית בין מדינות ואפילו תחרות על חיסונים לקורונה [ראו כאן]. העולם שלנו מתאפיין בתחרות הולכת וגדלה בין מדינות, והתחרות הזו משפיעה גם על המאבק בשינוי האקלים, בדיוק כפי שהיא משפיעה על כל סוגיה אחרת בעולם.

נוסף על התחרות הגיאופוליטית, שינוי אקלים הוא לא איום מספיק דחוף בשביל לשנות את החישוב הפוליטי והאסטרטגי של רוב המנהיגים בעולם. כן, אף אחד לא רוצה לחיות בעולם שחלקו שממה מדברית, חלקו מרחבי קרח ארקטיים וביניהם רצועה חקלאית דקה שרובה נשלטת ע״י מוסקבה [ראו כאן]. אולם תרחיש האימים הזה הוא: א׳ אמור לקרות רק בעוד עשורים, לקראת 2050. ב׳ מדובר בסופו של יום רק בתרחיש, הערכה של העתיד לבוא. אנחנו לא יודעים בוודאות של 100% איך יראה העולם בעוד שלושים שנה. אנחנו יכולים להעריך, אך לא לדעת.

אני לא מנסה לזלזל חלילה במי שעיסוקו להעריך את ההשפעות ארוכות הטווח של שינוי האקלים. אני מנסה להסביר את המציאות הפוליטית שרבים שוכחים ממנה: כשמנהיג מחליט לצמצם את גזי חממה במדינה שלו, במיוחד במדינה מתפתחת, הוא צריך לבצע בחירה בין צמצום גזי חממה ובין אינטרסים אחרים, מנוגדים לאותו יעד.

מה למשל? לדוגמה פיתוח כלכלי שתלוי בחשמל זול, חשמל שעבור רוב העולם המתפתח מופק ע״י פחם [מקור]. פחם הוא חומר דלק קל לשינוע ואחסון, ופשוט להפיק ממנו אנרגיה. בניגוד לנפט הוא לא דולף, ובניגוד לגז הוא לא דורש מכלים מיוחדים לאחסון. הוא גם מספק אנרגיה קבועה, ללא צורך באמצעי אחסון כלשהם – בניגוד לאנרגיה סולארית או מהרוח. לכן עבור מדינות מתפתחות רבות אם הברירה היא בין חשמל זול ובין צמצום גזי חממה, הן יבחרו בחשמל הזול.

במדינות רבות גם קיימת תעשייה של הפקת דלקים, אם פחם, נפט או גז טבעי, ותעשיית חשמל שמבוססת על אותם דלקים. כשמדינה מחליטה לצמצם את כריית הפחם או לסגור תחנות כוח מזהמות, היא פוגעת במחייתם של אלפים מאזרחיה. זה לא משנה שהפגיעה נעשת בשביל ״להציל את העולם״ – בסופו של יום פוגעים במחייתם של אנשים, והדבר יוצר טינה ותסכול. כל מנהיג יהסס לעשות את הצעד הזה, מחשש שאותם אלפים עוד ינקמו בו – אם ע״י בחירת היריב שלו, אם ע״י הפגנות ומהומות.

הדוגמה הכי טובה לחוסר ההצלחה של מאבק האקלים לשנות את החישוב הפוליטי של מדינה היא סין. למרות שסין לאורך השנים התחייבה להיאבק בזיהום התעשייתי בה ולצמצם את גזי החממה שהיא פולטת, התוצאות הן במקרה הטוב מעורבות: סין בהחלט שיפרה את איכות האוויר בחוף המזרחי העשיר שלה, אך עשתה זאת ע״י העברה של מפעלים ותחנות כוח מזהמות פנימה אל תוך המדינה [מקור]. היא הקימה תחנות כוח סולאריות ורוח רבות, אך אלו מגובות ע״י תחנות כוח פחמיות – שיעור הניצול של תחנות כוח פחמיות בסין עומד על 50%, בעוד של תחנות כוח סולאריות על 15% ושל רוח על 24% [מקור]. המשמעות היא שלמרות שסין מתקינה לוחות סולריים בקצב מסחרר, את האנרגיה הסולארית מגבה אנרגיה מפחם. אותו הדבר נכון גם לשוק הרכב החשמלי בסין – גם אם כל צי הרכב הסיני יעבור לרכבים חשמליים, הוא ברובו יוטען ע״י פחם, הדלק המזהם ביותר [מקור].

יש מספר סיבות מדוע סין מסרבת להתנתק מפחם, שמהווה עדיין כמעט שני שליש מתפוקת החשמל שלה [מקור]: ראשית, מדובר בדלק זמין וזול עבורה. עתודות הפחם של בייג׳ין נמצאות במקום הרביעי בעולם, והיא מייצרת כמעט מחצית מכל הפחם בעולם. סין עדיין נמצאת בתהליך אורבניזציה נרחב, וצפויה להוסיף עוד כ-350 מיליון תושבים לערים שלה בשנים הקרובות [מקור]. היא צריכה מקור חשמל זול וזמין בשביל לתמוך בתהליך הזה – ופחם זמין לה ובשפע.

שנית, בניית תחנות כוח הייתה ועודנה דרך קלה לעמוד ביעדי צמיחה מקומיים. כפי שסקרתי באופן נרחב בקיסר אדום [ראו כאן], הממשל המקומי בסין נתון תחת לחץ תמידי לעמוד ביעדי הצמיחה שהממשל המרכזי קובע. תחנות כוח הן דרך פשוטה לעמוד ביעדי הצמיחה, מעניקות גם תעסוקה לעובדי בניין, גם למהנדסי חשמל וגם לעובדים בתחנה, עם היתרון הנוסף של חשמל זמין למחוז.

שלישית, תחנות כוח מעסיקות עשרות מיליוני בני אדם. כל צמצום מהיר מדי במספר התחנות יגרום להמוני מובטלים, שיאיימו על שלטון המפלגה. משום שתחנות כוח של אנרגיה מתחדשת לרוב מעסיקות פחות אנשים בממוצע מתחנות כוח פחמיות [מקור], המעבר לאנרגיה ירוקה לא יציע משרות לרוב העובדים המפוטרים. וזה עוד לפני שאנו לוקחים בחשבון את העובדים במכרות הפחם שיהפכו מחוסרי עבודה.

כמובן, סין ממשיכה להצהיר שהיא מחויבת למאבק בשינוי האקלים ולהשקעה באנרגיה מתחדשת וטכנולוגיה ירוקה. אולם היא עושה זאת בעודה מפעילה את צי תחנות הכוח הפחמיות הגדול בעולם, מקימה תחנות פחם חדשות שימשיכו לעבוד גם בעוד 40 שנה, ואף עוזרת להקים כ-100 תחנות כוח פחמיות חדשות במדינות מתפתחות כמו מצרים, דרום אפריקה וקניה [מקור].

נוסף על החסמים הפנימים מדוע לא להפסיק את השימוש בפחם, התחרות הגיאופוליטית בין סין וארה״ב תקשה על שיתוף הפעולה ביניהן בתחום האקלים. בזמן שממשל ביידן מאמין שניתן להתחרות ולשתף פעולה במקביל, דובר משרד החוץ הסיני הבהיר עוד בסוף ינואר 2021 ששיתוף פעולה בתחום האקלים קשור למצב היחסים הכולל בין סין וארה״ב [מקור]. הוא הבהיר שזו תהיה טעות מצד ממשל ביידן לחשוב שסין תשתף פעולה בתחום אחד, בעוד ארה״ב פוגעת בבייג׳ין במה שהיא רואה כענייניה הפנימיים: הונג קונג, שינג׳יאנג, טאיוואן וכן הלאה.

בעידן של תחרות גיאופוליטית, הרצון של ביידן לשתף פעולה בתחום האקלים נתפס כחולשה, לא חוזק. בייג׳ין תחפש כיצד למנף את הרצון הזה בשביל להשיג רווחים אסטרטגים עבורה – לגרום לממשל לוותר בנושא הדמוקרטיה בהונג קונג, להסיר הגבלות ייצוא טכנולוגי נגד חברות סיניות ולהסיר את המכסים שנותרו ממלחמת הסחר של טראמפ. ממשל ביידן, שבוי עדיין בתפיסה ששיתוף פעולה הוא הדרוש למאבק בשינוי האקלים, עלול להסכים בחוסר רצון להיכנע לדרישות סין, מאמין שהוא מוותר בנושאים ״פחות דחופים״ בשביל לקדם את המאבק באיום האסטרטגי הכי גדול בעיניו על ארה״ב.

הבעיה שגם אם יסכים לעשות וויתורים, לא סביר שסין תהיה מוכנה להסכים ליעדים שיאיימו בצורה רצינית על הפיתוח הכלכלי שלה או היציבות הפוליטית בה. היא כנראה תציע יעדים שבכל מקרה היא תעמוד בהם, או תבקש הקלות משום שהיא עדיין נחשבת ״מדינה מתפתחת״ שלא הגיעה לתיעוש מלא. בשלב הזה, כשהסינים יסרבו לכל מחויבות משמעותית בתחום האקלים, ממשל ביידן יהיה במלכוד: אם הוא ינסה ללחוץ על בייג׳ין, הוא עלול לאבד את שיתוף הפעולה. אם הוא ימשיך עם שיתוף הפעולה ויעלים עין, הוא לא יצליח להביא את הסינים לקבל על עצמם יעדים משמעותיים.

ומה שנכון לסינים יהיה נכון גם למדינות מתפתחות אחרות כמו אינדונזיה והודו, שמסתמכות על חשמל זול מפחם בשביל הצרכים של האוכלוסייה הגדלה שלהם. אם וושינגטון תנסה להשיג איתן שיתוף פעולה, היא כנראה תשיג יעדים צנועים אם בכלל.

הפתרון לדילמה הוא פשוט: ארה״ב לא צריכה לשתף פעולה עם סין בשביל עצירת שינוי האקלים, היא צריכה להתחרות בה. בעולם הרב-קוטבי החדש שלנו, גם המאבק בשינוי האקלים יכול, ולמען האמת הוא כבר הופך, לחלק מהתחרות הגיאופוליטית בין המעצמות.

המאבק הירוק

המודל השיתופי של המאבק לשינוי האקלים התאים לעולם של היפר-גלובליזציה, של שיתופי פעולה בינלאומיים גדלים והולכים ומתחים נמוכים בין מדינות העולם. העולם הזה, כפי שראינו מספר פעמים בפל״ג, הסתיים. במקומו אנו כעת בעולם רב-קוטבי חדש, עולם רב-קוטבי שמתאפיין בעיקר ע״י תחרות, לא שיתוף פעולה [ראו כאן]. וכפי שהתחרות הזו מעצבת את הסחר שלנו, את הטכנולוגיה שלנו ואת הביטחון שלנו, התחרות הזו גם מתחילה לעצב את המאבק בשינוי האקלים.

תסתכלו לדוגמה על יוזמות האקלים של השנתיים האחרונות: בסוף 2020 בייג׳ין הכריזה שהיא מתכוונת להפוך לניטראלית מבחינת פליטה של פחמן דו-חמצני (פד״ח) עד 2060 [מקור]. מעט אחריה יפן הודיעה שגם היא תהפוך ניטראלית פחמן, ותעשה זאת מוקדם יותר – ב-2050 [מקור]. מדובר בשתיים מהכלכלות הגדולות בעולם, ויפן מובילה כיום בעולם במחקר ויישום של כלכלה מבוססת מימן [מקור]. הכרזות כאלה יכולות לדחוף מחקר ופיתוח בשתי המדינות, ולעודד מדינות אחרות במזרח אסיה להתחייב גם הן לניטראליות פחמן. שתי המדינות גם עשו את ההתחייבויות ללא לחץ או הסכם בינלאומי כלשהו.

יוזמה שאפתנית יותר, והרבה יותר תחרותית באופייה, היא של האיחוד האירופי, שפרסם בסוף 2019 את הגרין דיל שלו [מקור]. הגרין דיל הוא תוכנית אסטרטגית של האיחוד לא רק לצמצם את גזי החממה שלו, אלא גם להפוך אותו למוביל בתחומים של אנרגיה מתחדשת וטכנולוגיות ירוקות, ממקם את עצמו כענק חדשנות בתחום הכלכלה הירוקה. ניתוח מקיף של היוזמה פורסם באתר המשחק הגדול בספטמבר 2020 ע״י יהונתן פלוטניק, ואני מזמין אתכם לעיין בו בשביל להעמיק בנוגע ליוזמה [ראו כאן].

ממשל ביידן מתכנן גם הוא השקעה מאסיבית בתשתיות ירוקות ומחקר ופיתוח ירוק, תוך מתן דגש על ייצור אמריקני ופיתוח אמריקני [ראו כאן]. הממשל מעוניין להגדיל את היתרון הטכנולוגי של ארה״ב בעולם, להפוך אותה לפורצת דרך בתחומים של טכנולוגיה ירוקה ולבצע שדרוג תשתית משמעותי, שלא רק יחזיר את מעמדה כמרכז תעשייתי עולמי אלא גם יעזור לה במאבק בשינוי האקלים.

מה שמשותף לכל היוזמות האלו שהן לא מחפשות לעבוד עם מישהו, אלא להתחרות עם מדינות אחרות. היוזמות האלו לא נובעות ממאמץ בינלאומי מתואם, אלא מהחישובים האינטרסנטים של כל אחת מהמעצמות. הדגש כאן הוא לא לחלוק ידע או לעבוד ביחד להילחם בשינוי האקלים – הדגש הוא להבטיח שהמדינה שלי תהיה בקו החזית של המאבק, תהיה בקו החזית של הטכנולוגיה והתעשייה.

הסיבה שהן עושות את זה היא מפני שהן מאמינות, כל אחת, שיש רווחים להשיג מלהיות ראשונה במאבק הירוק. ראשית כל יש את הרווח הדיפלומטי בלהיות ״מובילה ירוקה״, מדינה אליה נושאים עיניים כדוגמה למדיניות ירוקה. כששינוי האקלים הוא סוגיה בינלאומית, שמעסיקה ארגונים רבים ואנשים רבים, להיות מובילה ירוקה נותן למדינה כוח רך שהיא יכולה להשתמש בו בשביל להשפיע במקומות אחרים – ככל שממשל ביידן לדוגמה יתקדם באג׳נדה הירוקה שלו, הוא כנראה ישיג עוד השפעה על האיחוד האירופי, השפעה שהוא יוכל להפנות נגד סין.

מעבר לרווח של כוח רך, מדינות גם מזהות פוטנציאל משמעותי בכלכלה הירוקה החדשה: בשביל להקטין פליטת גזי חממה, זיהום תעשייתי, בזבוז מים והרס אדמות, מדינות יהיו חייבות להשקיע בצורה מאסיבית במחקר ופיתוח של טכנולוגיות ירוקות, ולאחר מכן להשקיע בשדרוג התשתיות שלהן. הגרין דיל האירופי לדוגמה דורש השקעה של כטריליון אירו [מקור]. חברות ירוקות כיום מתומחרות ב-4 טריליון דולר לפי שווי המניות שלהן [מקור].

בעולם של היפר-גלובליזציה, הפוטנציאל הכלכלי העצום של השוק הירוק כנראה לא היה נתפס כהזדמנות אסטרטגית. אך אנחנו לא חיים כבר בעולם של היפר-גלובליזציה, אלא בעולם של לאומנות כלכלית: למדינות חשוב שיהיו להן חברות משלהן בתחומי טכנולוגיה קריטיים. חברות כאלה מקטינות את התלות שלהן במדינות זרות, נותנות להן רווח כלכלי, ונותנות להן השפעה דרך אותן חברות. זו הסיבה שארה״ב, האיחוד האירופי וסין עובדות כל אחת לעודד חברות מובילות גלובאלית בתחומים כמו שבבים, בינה מלאכותית ו – טכנולוגיה ירוקה [מקור].

מדינות גם רואות במעבר לכלכלה ירוקה הזדמנות לשדרוג כולל של התשתית שלהן, כך שהיא לא תהיה רק ירוקה יותר, אלא גם יעילה יותר. לדוגמה, תוכנית התשתית של ממשל ביידן בעלות של כ-2 טריליון דולר נועדה גם לקדם מעבר לאנרגיה ירוקה, וגם לתקן ולשפר את מערכת התחבורה והכבישים בארה״ב [מקור]. זה לא שכל דבר ירוק הוא גם בהכרח יעיל, או שחיבור מפעלים לאנרגיה מתחדשת פתאום יקפיץ את הפרודוקטיביות שלהם – שחקנים פוליטיים פשוט זיהו שאם הם מדביקים ״ירוק״ לתוכנית תשתית, הם יכולים לגייס הרבה יותר תמיכה בשבילה.

ואם ״ירוק״ עוזר לגייס תמיכה להשקעה לאומית בתשתיות, התחרות הגיאו-פוליטית עוזרת לתמיכה בשינוי הירוק. המאבק הירוק כבר לא נתפס כמשהו שנכפה באופן חיצוני על מדינה ע״י הסכמים בינלאומיים, אלא נובע ממנה, מהחישוב האסטרטגי שלה. האיחוד האירופי, ארה״ב, סין, הודו ומדינות נוספות משקיעות באנרגיה מתחדשת ומחקר ופיתוח משום שהן רואות בו כאינטרס הלאומי שלהן. לא בטוח אם האינטרס הזה יהיה חזק מספיק בשביל לגמול את סין מפחם, אך הוא מבטיח שגם ללא הסכמה בינלאומית מדינות ימשיכו לבצע שינוי ירוק אצלן.

נוסף על המניע הפנימי, התחרות בין המדינות גם תאפשר להן להטיל זו על זו מכסים וקנסות בשביל לאכוף את האג׳נדה הירוקה שלהן, עם מדינות מפותחות מחפשות לצמצם את הזיהום במדינות מתפתחות דרך כלים כלכלים. כלי אחד כזה הוא מס פחמן, מס מיוחד שיוטל על מוצרים בהתאם לכמות הפד״ח שנפלטה בייצור שלהם [מקור]. מס פחמן יכול להיות מוטל על מוצרים מיובאים ממדינות מזהמות, כמו סין לדוגמה. משום שרוב החשמל בסין מופק ע״י פחם, גם מוצרים ירוקים כמו טורבינות רוח וסוללות לרכבים חשמליים הם בעלי ״טביעת אצבע״ גדולה של פד״ח, משום החשמל המזהם שנדרש לייצורם [מקור]. הבעיה שמנגנון השוק אינו משקף את הזיהום שנוצר, והמוצרים הסינים נותרים מבוקשים הודות למחיר הנמוך שלהם. מס פחמן יתקן זאת, יגלם במחיר המוצרים את הזיהום שהיה כרוך בייצורם.

מס פחמן עד היום נותר בגדר אפשרות תיאורטית בלבד משום ההתנגדות העזה של סין אליו. רק בשבוע שעבר בשיחה בין שי ג׳ינפינג נשיא סין לקנצלרית גרמניה ונשיא צרפת שי הביע מורת רוח והתנגדות מוחלטת לרעיון של מס פחמן אירופי [מקור]. כל עוד האיחוד האירופי וארה״ב מתמקדות בשיתוף פעולה עם סין בנושא האקלים, הן לא יטילו מס פחמן. כל עוד הן לא יטילו מס פחמן, לסין לא יהיה מניע ברור לצמצם את השימוש שלה בפחם. היא תמשיך להקים תחנות רוח ושמש כמובן, אך שום דבר לא יכריח אותה לצמצם דרסטית את תעשיית הפחם שלה.

סביר להניח שהמצב הזה לא ימשך לעוד הרבה זמן: התחרות הגיאופוליטית בין סין לארה״ב והאיחוד האירופי מתגברת, וסביר שגם התסכול מהזיהום המאסיבי של סין יגדל. ביחד, שתי המגמות ידחפו את ארה״ב והאיחוד לוותר על הניסיון לשתף פועלה עם בייג׳ין בתחום האקלים, ובמקום ללחוץ אותה לפעולה ע״י הטלת מס פחמן, חסימת יצרנים מזהמים וכלים אחרים. מס פחמן גם יעזור לתעשיות שלהן מול הייצור הזול מסין.

המשמעות של כל המגמה החדשה הזו שמי שמתעניין במאבק בשינוי האקלים, מי שרוצה לקדם אג׳נדה ירוקה, צריך לעשות שינוי מחשבתי – לא עוד חיפוש אחר הסכמים בינלאומיים חוצי גבולות, או דרישה מגופים בינלאומיים לכפות אג׳נדת אקלים על העולם. אם גרטה לדוגמה רוצה באמת לעשות שינוי במאבק באקלים, היא צריכה לא לדבר באו״ם על העתיד, אלא לשכנע את האיחוד האירופי להטיל מס פחמן על סין. התחרות הגיאופוליטית היא כוח חדש במאבק לשינוי האקלים. התנועות הירוקות שישכילו להבין זאת יצליחו להגיע להישגים משמעותיים.

כחול לבן ירוק

איפה ישראל עומדת בכל המאבק הירוק? הודות לשימוש הנרחב של ישראל בגז טבעי והגדלת השימוש באנרגיה מתחדשת, התעשייה הישראלית כנראה לא תפגע באופן משמעותי ממס פחמן. יותר מזה – מס פחמן יוכל לעזור לתעשייה הישראלית, אם הוא יהפוך מוצרים ישראלים לזולים יותר לעומת המקבילים הסינים שלהם. נכון שמדינת ישראל תבחן את הפוטנציאל לתעשייה המקומית בתרחיש של מס פחמן בתעשיות המתקדמות.

המאבק הירוק גם מביא תמריצים ממשלתיים בארה״ב ובאיחוד האירופי לחדשנות ירוקה, אם בצורה של מענקים, הלוואות או הטבות מס. ע״י שיתופי פעולה עם חברות אמריקניות ואירופיות, אפשר וחברות ישראליות יוכלו לקבל גישה לאותם תמריצים. ממשלת ישראל גם יכולה לפעול לפתוח את תוכניות התמריצים האלו לחברות הזנק ישראליות, בדומה לגישה שיש לנו כבר היום לתוכנית עידוד המחקר והפיתוח של האיחוד, Horizon Europe [מקור].

אולם המאבק הירוק גם ישים חברות ישראליות בצומת החלטה עם מי ללכת – האם עם משקיעים סינים, או שמא אמריקנים? בעולם של תחרות טכנולוגית גדלה, גם בתחום של טכנולוגיה ירוקה, חברות ישראליות כנראה לא יוכלו עוד לקבל השקעות ולעבוד גם עם סין וגם עם ארה״ב. כל תוכנית אסטרטגית לחברה תצטרך לבחור עם איזו מהמדינות הולכים לפיתוח וייצור.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הצטרפו לפל״ג!

בואו להבין את עתיד הזירה הבינלאומית - ועכשיו תקופת היכרות בחינם!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

ניתוחים אחרונים

הצטרפו לפל״ג!

בואו להבין את עתיד הזירה הבינלאומית - ועכשיו תקופת היכרות בחינם!

הצטרפות
התחברות לחשבון פל״ג