פלג 35: הבשורה של ביידן

איך תראה מדיניות החוץ של ממשל ביידן, ומה יהיו ההשפעות שלו על הזירה הבינלאומית? ביידן רץ תחת הקריאה שארה״ב חייבת להנהיג שוב את העולם, ורואה בה את המעצמה היחידה שיכולה להוביל את הדמוקרטיות בעולם להתגונן מפני האיומים של דיסאינפורמציה ואוטוקרטיות, איומים שבאים בעיקר מרוסיה וסין. ביידן רוצה לתת לארה״ב שליחות חדשה, לתת לה ״אימפריום״ חדש כמגנת הדמוקרטיה. יש רק שתי בעיות: העולם כבר לא ממתין למנהיגות האמריקנית, והגנת הדמוקרטיה היא מושג אמורפי מדי בשביל לתכנן על בסיסו אסטרטגיה לאומית. הנשיאות של ביידן תתחיל בהכרזות על חזרתה של ארה״ב למנהיגות העולמית – אך הן כנראה לא יחזיקו עד סוף הכהונה הראשונה שלו.
ניתוח 35
image_pdfהצגה כ-pdfimage_printהדפס

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הורדת הפרק – קישור.

הבחירות לנשיאות ארה״ב הן במרחק של כשלושה שבועות, וכרגע נראה שביידן הולך לנצח. זו לא קביעה אבל שביידן הוא שינצח. כפי שאתם יודעים, וכפי שאני חוזר כששואלים אותי, אני לא יודע מי הולך לנצח ואני אפילו לא מעריך מי הולך לנצח – מפני שמערכות בחירות, ודאי מערכות בחירות אמריקניות, הן רגישות מאוד לגורמים שקשה לכמת. לדוגמה, טראמפ ניצח ב-2016 מפני שהילארי קלינטון הייתה אסון אלקטרולי – שיעור ההצבעה להילארי היה נמוך משמעותית מזה של אובמה, בעוד שיעור ההצבעה לטראמפ היה דומה לזה של מיט רומני. הבחירות, כפי שבן שפירו אומר, היו האם העם האמריקני רוצה לראות את הילארי קלינטון כנשיאה. העם בחר שלא.

האם דבר דומה יקרה עכשיו לטראמפ? האם פחות אנשים יצאו להצביע לטראמפ, או לחילופין יותר אנשים יצאו להצביע לביידן? אינני יודע. זה תלוי בעמדות של אנשים, זה תלוי ביכולת של המפלגה הדמוקרטית והרפובליקנית להביא מצביעים, זה תלוי במזג האוויר ביום ההצבעה [מקור]. בחירות הן מערכות כאוטיות להחריד, ואני באמת לא מקנא באנליסטים שצריכים לחזות את תוצאות מערכת הבחירות הזו.

אולם בזמן שאני לא מתכוון לעסוק בשאלה מי ייבחר לנשיאות בנובמבר, אני רוצה לעסוק בשבועות הקרובים במה אנחנו יכולים לצפות אם ביידן יבחר לנשיא, ולמה אנחנו יכולים לצפות אם טראמפ יבחר לכהונה שנייה. יש גם את האפשרות שאף אחד מהאנשים לא יבחר, כלומר תהיה מחלוקת בנוגע לספירת הקולות ומי בדיוק ניצח – אך זה תרחיש קיצון שמערב כבר יותר מדי משתנים של הפוליטיקה האמריקנית הפנימית. אני רוצה כרגע להתעסק בשני מקרים מובחנים – ניצחון של ביידן, או ניצחון של טראמפ.

הפרק היום יתחיל בתרחיש שהוא אולי הקשה יותר: איך תראה מדיניות החוץ של ממשל ביידן, ומה יהיו ההשפעות שלו על הזירה הבינלאומית? ביידן רץ תחת הקריאה שארה״ב חייבת להנהיג שוב את העולם, ורואה בה את המעצמה היחידה שיכולה להוביל את הדמוקרטיות בעולם להתגונן מפני האיומים של דיסאינפורמציה ואוטוקרטיות, איומים שבאים בעיקר מרוסיה וסין. ביידן רוצה לתת לארה״ב שליחות חדשה, לתת לה ״אימפריום״ חדש כמגנת הדמוקרטיה. יש רק שתי בעיות: העולם כבר לא ממתין למנהיגות האמריקנית, והגנת הדמוקרטיה היא מושג אמורפי מדי בשביל לתכנן על בסיסו אסטרטגיה לאומית. הנשיאות של ביידן תתחיל בהכרזות על חזרתה של ארה״ב למנהיגות העולמית – אך הן כנראה לא יחזיקו עד סוף הכהונה הראשונה שלו. בואו נתחיל.

מנהיגות דמוקרטית עולמית

בגיליון מרץ/אפריל 2020 של הירחון “Foreign Affairs” ביידן פרסם את המאמר שמתווה את מדיניות החוץ הדשה שלו. כותרת המאמר: “Why America Must Lead Again”. בגדול, ביידן רואה בטראמפ כמי שפגע והשחית את התדמית של ארה״ב כמנהיגה עולמית, ודאי כמנהיגה של הסדר הליברלי העולמי. לפי ביידן הפגיעה של טראמפ במהגרים בגבול, הפסקת הקבלה של מבקשי מקלט, הסכסוכים הרבים עם בעלי ברית ושותפים – כולם הפכו את ארה״ב ממדינה שאליה העולם נושא עיניים כדי להנהיג, למי שנתפסת כגורם מערער של הסדר הבינלאומי וכאיום על הדמוקרטיה הליברלית. ביידן רוצה לשנות זאת. ביידן רוצה שארה״ב תנהיג שוב את הסדר הבינלאומי. איך?

ראשית, חיזוק של ארה״ב בבית. הטענה של ביידן, ושל קולות רבים בחוגי המדיניות בארה״ב [ראו לדוגמה כאן וכאן], היא שארה״ב יכולה להנהיג את העולם רק אחרי שהיא תטפל בבעיות של בבית. כל עוד ארה״ב סובלת מגזענות, מאי-שוויון חברתי, מקריסה של מעמד הביניים, היא לא יכולה להנהיג את העולם – גם מפני שאין לה את המשאבים, גם מפני שתדמיתה המוסרית תהיה פגומה. אתם יכולים לחשוב מה שתרצו על הטיעון הזה, אבל זה הטיעון – אם שחורים נורים בארה״ב, היא לא יכולה לטעון למנהיגות מוסרית.

החיזוק יכלול שלושה מרכיבים: חיזוק הדמוקרטיה, חיזוק התדמית המוסרית וחיזוק הכלכלה האמריקנית, עם דאגה בראש ובראשונה למעמד הביניים האמריקני ולעסקים אמריקנים (הסכמי סחר). בחיזוק הדמוקרטיה, ממשל ביידן מתחייב להעביר חקיקה שתיצור שקיפות בנוגע למימון בחירות בארה״ב, בשביל למנוע התערבות זרה. הוא גם ישקיע עוד משאבים, במיוחד משאבי סייבר, בשביל להגן על הבחירות בארה״ב מפעולות דיסאינפורמציה של רוסיה וסין.

בחיזוק התדמית המוסרית של ארה״ב, ממשל ביידן יפסיק את ההפרדה של הורים מילדיהם בגבול הדרומי, יבטל את איסור הנסיעה של ממשל טראמפ מארצות בעלות רוב מסולמי, יקלוט עוד מבקשי מקלט ופליטים, יחזק את המחויבות של ארה״ב להימנע מעינויים ויקדם סיוע הומניטרי לילדות ונשים בבית ובעולם, במיוחד בכל הקשור לאלימות מכוונת מגדר.

לבסוף, חיזוק הכלכלה. כאן ביידן הוא… טוב, טראמפ: ממשל ביידן יפעל לשמור ולחזק את מעמד הביניים האמריקני, ידאג ליצרנים האמריקנים ולעובד האמריקני [מקור]. הממשל לא יתמוך עוד בסחר חופשי בשביל סחר חופשי, אלא יחפש לקדם הסכמי סחר שמביאים עוד תעסוקה לארה״ב. הממשל יחפש לקדם מדיניות כלכלית של “Made in the U.S.A”: השקעה מאסיבית בתשתיות, בטכנולוגיה, בבריאות, במחקר ובפיתוח, כשהמטרה היא להגדיל את היתרון הטכנולוגי של ארה״ב ולייצר עוד משרות לאמריקנים [מקור]. ברור שבתרחיש כזה, של מדיניות הדואגת לאדם העובד בארה״ב, סין תהיה המטרה המרכזית של ממשל ביידן.

עם חיזוק של הדמוקרטיה בבית, של התדמית המוסרית של ארה״ב ושל הכלכלה האמריקנית, ביידן יפנה לשלב השני: חיזוק של הדמוקטיות. בשנה הראשונה לנשיאותו ביידן מתחייב לארח כנס בינלאומי של הדמוקרטיות בעולם שמטרתו לחזק את הדמוקרטיה, מעין ״ליגה של דמוקרטיות״ אם תרצו [מקור]. כל חברה בכנס תידרש להיאבק בשחיתות אצלה, להתגונן מפני מדינות אוטוקרטיות כמו סין ורוסיה – לדוגמה ע״י אבטחת הבחירות במדינה – ולקדם את זכויות האדם בשטחן שלהן. המטרה תהיה ליצור מעין פורום בינלאומי בו הדמוקרטיות השונות יוכלו לעבוד זו עם זו מול איומים משותפים כמו מתקפות סייבר, דיסאינפורמציה ולחצים מצד המשטרים האוטוקרטים של מוסקבה ובייג׳ין. הליגה תהיה הבסיס לפעילות מתאומת – כלכלית, דיפלומטית או ביטחונית – נגד מדינות אוטוקרטיות, במטרה להגן על המוסדות הדמוקרטים של המערב. אם זה נשמע לכם מעורפל, אתם לא טועים. אבל עוד נגיע לזה.

במקביל לחיזוק הדמוקרטיות בעולם, ממשל ביידן יפנה לחזק את כוחה של ארה״ב, אם את כוחה הצבאי ואם את כוחה הדיפלומטי דרך מערכת הבריתות שלה. ממשל ביידן יתמוך בהמשך ההתעצמות הצבאית של ארה״ב, אך הוא רואה את השימוש בכוח כמוצא האחרון וכמוצא האחרון רק במקומות בהם האינטרסים של ארה״ב יאוימו. במילים אחרות, ארה״ב תצא להילחם רק היכן שהאינטרס הלאומי שלה מכתיב זאת. מהו האינטרס הלאומי של ארה״ב? לא ברור.

ממשל ביידן גם יסיים את המלחמות ללא קץ באפגניסטן ועיראק, יוציא את רוב הכוחות האמריקנים במזרח התיכון וישאיר רק את אלה הדרושים להילחם באל-קאעידה ובדאע״ש. הוא גם יסיים, וזה מה שמלחיץ את הסעודים, את התמיכה האמריקנית במלחמה בתימן (תמיכה שאגב התחילה בימי אובמה).

במקביל לחיזוק כוחה הצבאי של ארה״ב, ממשל ביידן יחזק את מערכת הבריתות של אמריקה, מחפש היכן שנדרש להגדיר מחדש את הבריתות כדי שיתאימו למציאות של המאה ה-21 ולאידיאל של הגנת הדמוקרטיה. משיחות עם יועצים של ביידן למדיניות חוץ עולה שיהיה דגש על יחסי ארה״ב עם אירופה [מקור], עם שדרוג של נאט״ו כך שיוכל לעמוד באיומים מצד רוסיה, כולל התקפות סייבר ודיסאינפורמציה, והתקרבות בין ארה״ב לאיחוד האירופי. במזרח אסיה, ארה״ב תחזק את הבריתות שלה עם יפן, אוסטרליה ודרום קוריאה. היא תתעמת עם סין היכן שזו מאיימת  על חופש השיט וזכויות האדם באזור, ותחפש לשתף אתה פעולה בתחומים כמו שינוי האקלים והגבלת התפוצה של נשק להשמדה המונית [מקור]. ממשל ביידן ידרוש מבעלות הברית של אמריקה לחלוק בעול של הגנת העולם הדמוקרטי, ויחפש להרחיב את שיתופי הפעולה שלו עם מדינות דמוקרטיות נוספות. ממשל ביידן גם ישדרג את משרד המדינה, שואף ליצור את השירות הדיפולמטי הטוב בעולם.

עם חיזוק כוחה של ארה״ב בבית, עם חיזוק כוחה של ארה״ב במערכת הבריתות שלה, ממשל ביידן יהיה מוכן להתמודד עם האתגרים הגלובליים של התפשטות נשק השמדה המוני ושינוי אקלים. הוא ידחוף לחזרתה של ארה״ב להסכם פריז, כלכלה ירוקה חדשה בהשקעה של שני טריליון דולר, והסכמים חדשים עם רוסיה להגבלת מספר ראשי הנשק הגרעיני ששתי המדינות מחזיקות. ממשל ביידן יכנס מחדש להסכם הגרעין עם איראן, בעודו מחפש להרחיב את ההסכם בשביל לעסוק גם בטילים הבליסטים של איראן ובתמיכה שלה בטרור. הוא יעבוד ביחד עם בעלות הברית של אמריקה באזור בשביל להגביל את הפעילות המערערת של טהרן.

על הנייר, התוכנית של ביידן היא נהדרת – חזרתה של ארה״ב ״לראש השולחן״ כדברי ביידן, ואג׳נדה שמחפשת לחזק את הדמוקרטיה, את הכלכלה האמריקנית ואת הסדר הליברלי הבינלאומי. יש בה את כל ההבטחות שכולנו רוצים לראות. מה שאומר שאין לנו כאן באמת אסטרטגיה לאומית, אלא הבטחת בחירות. אנחנו צריכים עכשיו לסנן מה יקרה בפועל, ומה לא יתקדם מעבר לשלב המצע.

בדיקת מציאות

בשביל להבין מה ביידן הולך באמת לעשות, אנחנו חייבים קודם לבצע בדיקת סטטוס למערכת הבינלאומית. כותרת המאמר של ביידן היא ״ארה״ב חייבת להנהיג״. כותרת החלק על מדיניות חוץ במצע שלו היא ״מדיניות חוץ ותוכנית המנהיגות האמריקנית״. ביידן לוקח כאקסיומה שארה״ב צריכה להנהיג ויכולה להנהיג – יותר מזה, שיש תפקיד הנהגה שממתין רק לה. זו לא המציאות בפועל.

בפועל, אחרי ממשל בוש, אובמה וטראמפ, העולם הוא כבר לא סדר בינלאומי אחד עם קודקוד אחד, שכולם רק ממתינים שמישהו ימלא את מקומו. בתקופת בוש הבן העולם ראה איך ארה״ב ״תופרת תיק״ לסדאם חוסיין ופולשת למדינה ריבונית אחרת מבלי שזו תקפה אותה. בתקופת אובמה העולם ראה איך ארה״ב נסוגה מהבלאגן שהיא יצרה במזרח התיכון, ואיך היא עוברת מלדבר על עצמה כמנהיגה למי שרוצה בעיקר ״להנהיג מאחור״ [מקור]. בתקופת טראמפ בעלות הברית של אמריקה במזרח אסיה ובאירופה חטפו בפרצוף את הביקורת שגם בוש וגם אובמה מתחו עליהן [מקור], שהן אינן תורמות מספיק למאמץ ההגנתי על המערב.

התוצאה של כל זה שיש היום מספר מוקדי כוח מתהווים בעולם, מספר מוקדי כוח שארה״ב צריכה לעבוד אתם – לא להנהיג אותם. המוקד הראשון הוא כמובן סין, שעם העלייה הכלכלית שלה הפכה למפלט של כל משטר אנטי-דמוקרטי שמצא עצמו תחת סנקציות אמריקניות. כשביידן מכריז על ״חיזוק הדמוקרטיה״, הוא יצטרך לקחת בחשבון שאם הוא ילחץ יותר מדי מדינות כמו פולין, הונגריה או מצרים לשפר את הרקורד של זכויות אדם בשטחן, הן עלולות בתגובה להתרחק מוושינגטון ולהתקרב לבייג׳ין. לפני 30 שנה, בתחילת הרגע החד-קוטבי, הבית הלבן היה יכול להכתיב לכל מדינה כיצד עליה להתנהג. היום? אם האמריקנים לא ילוו כסף למדינה מסויימת, היא יכולה לפנות לסינים בשביל זה.

המוקד השני הוא רוסיה, שגם אחרי הסנקציות של אובמה והנפילה במחיר הנפט עדיין מחזיקה בהשפעה רבה ב״חצר האחורית שלה״. כולם זוכרים לאובמה שב-2014 רוסיה השתלטה על חצי האי-קרים, אך אף אחד לא זוכר לבוש הבן שב-2008 רוסיה יצאה למלחמה עם גיאורגיה בין השאר כדי לבלום את ההצטרפות של זו לנאט״ו [מקור]. הסכסוכים האחרונים בבלרוס ובקווקז מוכיחים שמי שקובעת את מהלך העניינים באזורים האלו היא עדיין מוסקבה.

המוקד השלישי הוא האיחוד האירופי, שגם אם הוא עדיין לא מחזיק בהנהגה קוהרנטית – צרפת וגרמניה דוחפות לכיוונים שונים [ראו כאן] – כבר לא רואה את עצמו ככפוף לאמריקנים, אלא כשווה ערך להם. אם האיחוד האירופי באמת שווה ערך לאמריקנים מבחינת כוח צבאי וכלכלי זה לא באמת משנה – אם ביידן חושב שהוא יכתיב לבריסל או פריז כיצד עליהן להתנהג, הן יתנערו ממנו.

המוקד הרביעי היא יפן, ויפן תהנהן עם כל מה שאיזה ממשל אמריקני יגיד בעודה בונה מחדש את הסדר האזורי של מזרח אסיה עם אוסטרליה והודו [ראו כאן].

העולם לא ממתין להנהגה אמריקנית, וארה״ב – עם כל הכוח שלה – היא עוד מעצמה עם אג׳נדה בזירה הבינלאומית. המחשבה שהעולם ״ממתין״ שארה״ב תתפוס את תפקיד ההנהגה היא חוסר הבנה של הסדר הבינלאומי הנוכחי, שנמצא עמוק בתוך השלב הרב-קוטבי שלו. הדרך היחידה של ביידן לגייס את בעלות הברית של אמריקה היא רק אם הוא יציע להן משהו שנוגע באינטרסים שלהן. דמוקרטיה הוא לא הדבר הזה.

סביר שעם בחירתו לנשיאות ביידן יוכרז כתקווה חדשה לסדר הבינלאומי ע״י התקשורת האמריקנית והבינלאומית. סביר שבמחצית השנייה של 2021 נראה את כנס הדמוקרטיות שלו, עם נאומים חשובים על הצורך להגן על הדמוקרטיות בעולם. הבטחות יינתנו מצד מצרים, פולין, ערב הסעודית, לשיפור זכויות האדם והדמוקרטיה אצלן. ממשל ביידן יכריז על הכנס כהצלחה. השאלה היא מה יהיה הצעד הבא שלו? אם הוא ינסה לדבוק בקו אידיאולוגי של עבודה רק עם דמוקרטיות, של שיפור הדמוקרטיה, הוא יהפוך להיות מהר מאוד בלתי רלוונטי בחלקים רבים של העולם.

ניקח לדוגמה את פולין, מדינת מפתח בתכנון האסטרטגי של נאט״ו במזרח אירופה לבלימת הרוסים ומרכיב חשוב באינטרס הלאומי האמריקני. לפולין אבל רקורד דמוקרטי… בעייתי, נקרא לו כך. היא מואשמת ע״י האיחוד בפגיעה בעצמאות הרשות השופטת שלה ויישובים רבים בפולין מתגאים שהם ניקו משטחם ״תעמולת להט״ב״ [מקור]. אם ביידן ילחץ על הפולנים לשפר את ההתנהלות שלהם, הוא עלול לראות התקררות ביחסים והתרחקות של הפולנים מארה״ב, שיחפשו לאזן את רוסיה ע״י התקרבות לטורקים לדוגמה, שגם הם כנראה יזכו ליחס קר יותר מצד ממשל ביידן. מה ממשל ביידן יעשה במקרה כזה? ירחיק את פולין – ויפגע בהקרנת הכוח האמריקנית במזרח אירופה, או יתעלם מהרקורד הדמוקרטי לטובת האינטרס הלאומי?

או במזרח אסיה. ווייטנאם הקומוניסטית היא שותפה חשובה של ארה״ב במאמץ להכיל את התוקפנות הסינית בים סין הדרומי. הודו של מודי זזה בכיוון לאומני ואנטי-דמוקרטי [מקור], אך היא שותפה חשובה לארה״ב באיזון מול סין. האם ביידן יטיף מוסר לשתי המדינות האלו, מסתכן בהרחקה שלהן מארה״ב, או שישים את הדרישה לדמוקרטיה במקום שני לעומת האינטרס הלאומי האמריקני? גם במזרח התיכון, בעלות הברית המסורתיות של ארה״ב כמו סעודיה, מצרים או טורקיה הן לא בדיוק דמוקרטיות למופת. אם ביידן יחליט ללחוץ עליהן בנושא של דמוקרטיה וזכויות אדם, הוא עלול לראות אותן מתרחקות מארה״ב ומתקרבות לצידה של סין או רוסיה.

הקריאה לחיזוק דמוקרטיה היא מרשימה בתיאוריה, אך במציאות האינטרס הלאומי של ארה״ב לא ישורת ע״י חיזוק הדמוקרטיה. ממשל ביידן לכן יתייצב כבר בראשית דרכו בפני דילמה בסיסית: האם לדבוק בקו אידיאליסטי ובלתי מתפשר, קו שירחיק ממנו בעלי ברית ושותפים אסטרטגים, או להעמיד את האינטרס הלאומי במרכז, גם כשזה מתנגש עם חיזוק הדמוקרטיה?

השאלה הזו, לצערי, מושפעת מהפוליטיקה הפנים אמריקנית – אם ביידן ייבחר, הקרב הדיפלומטי הראשון שלו יהיה כנראה עם המחנה הפרוגרסיבי בתוך המפלגה שלו [מקור]. סביר שהמחנה יזיז את ביידן שמאלה לכיוון חיזוק הדמוקרטיה, מה שאומר שמדינות כמו מצרים וערב הסעודית יראו צמצום בסיוע הצבאי של האמריקנים, ומדינות כמו פולין והונגריה יזכו ליחס קריר יותר מהבית הלבן. אולם הבשורה הגדולה של ״חיזוק הדמוקרטיה״ לא תהפוך לאסטרטגיה לאומית ברורה, אלא תוחלף ב-2022 בארבע סוגיות שיגדירו את יחסי החוץ של ביידן: לאומנות כלכלית ביחסי המסחר של ארה״ב, עימות עם סין, הדרדרות המצב הביטחוני במזרח התיכון והתמוטטות אפשרית של מקסיקו. בואו נסקור את הסוגיות אחת-אחת

לאומנות כלכלית

אחת הנקודות שאני שב ומדגיש מפני שהן כל-כך חשובות לכל מי שמקווה להצליח בעולם, הוא שהגלובליזציה הניאו-ליברלית הסתיימה. הזרימה החופשית של הון, סחורות ואנשים, עם מעט מאוד רגולציה מצד המדינות המתועשות, הסתיימה. מה שהולך להיות היא גלובליזציה לאומית יותר, בה המדינות המתועשות, ובראשן ארה״ב, מחפשות איך להגדיל את התעסוקה שלהן, לא המסחר שלהן.

ביידן הכריז שהוא מעוניין במדיניות חוץ שתדאג למעמד הביניים האמריקני [מקור]. מה זה אומר? ממה שעולה משיחות עם חלק מהיועצים של ביידן במדיניות החוץ [מקור]ֿ, כמו גם מהצהרות שלו [מקור], ממשל ביידן לא יחזור לתפיסה ניאו-ליברלית של הגלובליזציה, אלא יפנה לממש מדיניות מסחר שנועדה לשרת בראש ובראשונה את העובד והיצרן האמריקני. במילים אחרות, ממשל ביידן ימשיך את אותן מטרות של ממשל טראמפ בסחר בינלאומי, של החזרת משרות לארה״ב ודאגה לעובד האמריקני ולא לתאגידים הרב-לאומיים ולבנקאים בוול-סטריט.

מה זה אומר בפועל? ראשית, ממשל ביידן ירצה לראות את החזרה של קווי אספקה של מוצרים קריטים כמו תרופות, שבבים, חלקים במערכת החשמל וכדומה לארה״ב. שנית, הוא יבצע ההשקעה מאסיבית בסך 2 טריליון דולר בתשתיות בארה״ב, בטכנולוגיה, בבריאות ובמחקר ופיתוח במטרה ליצור משרות בשוק המקומי ולהגדיל את היתרון הטכנולוגי של ארה״ב מול שאר העולם [מקור]. ההשקעה תכוון ליצור משרות אמריקניות, לחזק את תעשיית הרכב האמריקנית למאה ה-21, לשפץ את מערכת הכבישים והגשרים בארה״ב ולהאיץ את הפיתוח של טכנולוגיות ירוקות כמו לוחות סולריים, סוללות, אנרגית רוח ועוד. עם קונגרס דמוקרטי וסנאט דמוקרטי, ביידן יוכל להעביר את התוכנית הזו עוד לפני סוף 2022.

שלישית, הסכמי הסחר של ארה״ב יכוונו לתמוך בעבודה ויצרנים אמריקנים. זה אולי האלמנט הכי ״טראמפי״ של מדיניות ביידן, ולכן היא גם לא נאמרת במפורש – במצע של ביידן מדובר על ״להבטיח שחוקי הדרך מטיבים עם העובדים שלנו ועם הקהילות שלנו״. זה נשמע דומה מאוד לראייה של רוברט לייטהייזר, נציג הסחר תחת טראמפ, שמאמין שמדיניות הסחר של ארה״ב צריכה להגן על העובד האמריקני ולדאוג לרווחתו [מקור]. ביידן אולי לא אומר זאת במפורש, אך בין השורות ברור שהממשל ילחץ על האיחוד האירופי, על יפן, ועל סין, לפתוח את השווקים שלהן לחברות אמריקניות ולסיים את הסבסוד הבלתי חוקי שלהן. זה יעמת את ביידן עם גרמניה, שתלויה בייצוא לצמיחה הכלכלית שלה, וזה יעמת אותה עם סין, הנקודה הבאה שלנו.

מתיחות בחזית המזרחית

אני רוצה לפתוח בנקודה שאמרתי אותה כבר לפני שנה ב״קיסר אדום״, ואני אחזור ואומר אותה עד שהיא תהפוך למנטרה: העימות בין ארה״ב לסין הוא אסטרטגי וחוצה מפלגות. נשיא דמוקרטי, עם קונגרס דמוקרטי ועם סנאט דמוקרטי הוא ממשל לא פחות עוין לבייג׳ין מממשל רפובליקני. בשביל להבין עד כמה, קחו לדוגמה את ההצעה שהגישו הדמוקרטים בסנאט בסוף ספטמבר לתוכנית אסטרטגית חדשה לבלימה של סין במזרח אסיה בעלות של 350 מיליארד דולר [מקור]. תקציב משרד ההגנה לכל 2019 היה 686 מיליארד דולר, כלומר התוכנית הדמוקרטית שווה לקצת יותר מחצי מתקציב ההגנה.

ביידן עצמו כמובן רוצה להתרחק מהקו התקיף מאוד של ממשל טראמפ, ומבטיח שהוא יתעמת עם סין היכן שצריך, כמו בנושא של זכויות אדם, מסחר וגניבת טכנולוגיה, חופש השיט בים סין הדרומי – וישתף עמה פעולה היכן שיש לסין וארה״ב אינטרס משותף, כמו בהאטת שינוי האקלים או מניעת התפוצה של נשק להשמדה המונית [מקור]. ביידן לא המציא את הנוסחה הזו לבד – רבים מהמבקרים של טראמפ בחוגי המדיניות בוושינגטון רואים בעימות שלו עם סין כפוגע בכל אפשרות לשתף עמה פעולה בנושאים שחשובים לשני הצדדים [ראו כאן או כאן]. הם מאמינים שאפשר לעבוד עם סין ולהתעמת עם סין בו-זמנית.

יש רק שלוש בעיות: א׳ ארה״ב ניסתה את הנוסחה הזו ונכשלה [ראו כאן]. ארה״ב במשך כ-40 שנה ניסתה לעבוד עם סין בתחומים של שיתוף פעולה ולהתעמת אתה בסוגיות של דמוקרטיה, זכויות אדם וסחר הוגן. מה שקרה בפועל הוא שהסינים הציעו להתמקד בשיתוף הפעולה וטאטאו מתחת לשטיח את תחומי העימות. ב׳ ארה״ב היא לא היחידה שנכשלה. ביידן נכנס לעולם בו האיחוד האירופי מגדיר את סין כמתחרה, אחרי שהוא גילה שהפתיחות לסין לא נתנה לו דבר חוץ מעוד חברות סיניות שפועלות באירופה [מקור]. יפן, אוסטרליה והודו החיו מחדש את הקוואד במזרח אסיה [ראו כאן], מול האגרסיביות הסינית. אם ביידן לא ימשיך את קו העימות בנושא הונג קונג, שינג׳יאנג, ים סין הדרומי וטאיוואן – הוא לא רק יפגע באינטרס האמריקני, הוא גם ייתפס כלא רלוונטי בעיני השותפות החשובות של ארה״ב.

לבסוף, יש כמובן את הבעיה המהותית ביותר: אי-אפשר לשתף פעולה ולהתעמת עם מישהו בו זמנית. לא כשהצד השני עצמאי ממך. אם ארה״ב תרצה לקדם הסכמי אקלים עם סין ולהטיל מכסים עליה משום פעילות כלכלית פוגענית, בייג׳ין תתנה את שיתוף הפעולה בהסרת המכסים. שי ג׳ינפינג והמפלגה הקומוניסטית הם לא טיפשים – הם מבינים איך להשתמש במנופי לחץ בשביל להשיג את מה שהם רוצים. אם ממשל ביידן רוצה שיתוף פעולה, זה מנוף לחץ עליו, לא על סין.

ממשל ביידן יצטרך לבחור בין להתעמת עם סין ובין לשתף עמה פעולה. הוא יצטרך לבחור בין לדאוג למעמד הביניים האמריקני והסקטור היצרני, ובין לעבוד עם סין על שמירת האקלים, מניעת הפצה של נשק גרעיני ומאבק במחלות. הוא קרוב לודאי יבחר בעימות. אנחנו נראה תחת ממשל ביידן מכסים נגד סין, תביעות בארגון הסחר העולמי נגדה והגבלת הייצוא של טכנולוגיות קריטיות. אנחנו נראה נוכחות צבאית גדלה של ארה״ב במזרח אסיה, ופעולות מתואמות עם האיחוד האירופי, יפן והמדינות האנגלו-סקסיות (בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד) בשביל לבלום את סין במרחב הדיפלומטי, הכלכלי והצבאי. כמובן שזה לא יתחיל ככה – ב-2021 כנראה נראה דיבורים על ״התחלה מחדש״ בין סין לארה״ב, או ״תחרות ידידותית״. עם הזמן נראה איך הדיבורים מתחלפים במעשים של המשך העימות בין המדינות.

המזרח התיכון בטלטלה

דיברנו על הלאומנות הכלכלית, דיברנו על סין – בואו נדבר על השכונה שלנו. הנושא המרכזי של ממשל ביידן במזרח התיכון יהיה לחזור להסכם הגרעין עם איראן ולהרחיב אותו, כדי לצמצם את הפעילות העוינת של טהרן באזור. בזמן שאין לי ספק שביידן רוצה לחזור להסכם, יש לי ספק עד כמה הוא יצליח לעשות זאת.

יש לביידן שתי בעיות: ראשית, האיראנים לא יסכימו לחזור לשולחן המשא ומתן בלי הצעה הרבה יותר משמעותית מזו שהוצעה להם במסגרת ההסכם של 2015. איראן עכשיו נמצאת במצב גרוע יותר כלכלית ועם הרבה יותר אורניום מועשר. הם ירצו הקלות הרבה יותר משמעותיות בסנקציות הפיננסיות, וירצו כנראה להמשיך את המחקר בצנטריפוגות מתקדמות והמחקר בטילים בליסטיים – וזה כתנאי לחזור בכלל להסכם המקורי של 2015, עוד לפני המשא ומתן על הרחבת ההסכם.

מהצד של ביידן, ממשל טראמפ הרחיב את מערך הסנקציות על איראן בצורה כזו שהממשל אחריו לא יוכל בקלות לבטל אותן [מקור]. לדוגמה, באוקטובר 2019 ממשל טראמפ הכריז על איראן כסמכות מלבינת הון תחת סעיף 311 של חוק הפטריוט. המשמעות היא שגופים פיננסים בינלאומיים אינם יכולים לעבוד עם המערכת הפיננסית האיראנית. אם ממשל ביידן יבטל את ההחלטה, לרפובליקנים אין את היכולת למנוע זאת אך הם בהחלט יעשו מזה קרקס פוליטי, מצביעים על ביידן כמי שקל עם איראן בנוגע למימון טרור. ממשל טראמפ גם סימן את משמרות המהפכה כארגון טרור, החלטה שלממשל ביידן לא יהיה קל להפוך.

כל זה אומר שהכי טוב שהאיראנים יכולים לקוות לו הוא הקלה בסנקציות על ייצוא נפט, וזה בתקופה בה מחיר הנפט צפוי להמשיך להיות סביב ה-40 דולר לחבית. זה יעזור למשטר להמשיך לשרוד תחת הסנקציות האמריקניות, אך בקושי. ארה״ב תכנס בזמן הזה עם טהרן למשא ומתן על הסכם חדש, אך הרצון ״להשיג הסכם״ עלול להביא אותה לחזור להסכם הגרעין המקורי, הסכם במסגרתו רוב ההגבלות והסנקציות על איראן יפוגו בין 2022 ל-2025. במצב כזה בסוף כהונת ביידן הראשונה איראן תהיה עם תוכנית הגרעין פעילה, ללא סנקציות אירופיות עליה וללא צמצום בתוכנית הטילים הבליסטיים שלה או בתמיכה שלה בטרור באזורי.

זו אבל לא תהיה ״התרומה״ היחידה של ממשל ביידן לחוסר היציבות באזור. טורקיה, מצרים, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות צפויות לקבל יחס קריר בבית הלבן החדש, עם סיוע צבאי מצומצם יותר וכנראה הקפאה של העברות נשק – כמו למשל מטוסי F-35 לאמירויות. מצרים במיוחד צריכה להדאיג אותנו, משום שללא תמיכה מארה״ב המשבר הכלכלי במצרים עלול להחריף ולהביא לנפילתו של א-סיסי, עם בחירה שוב בנשיא איסלמיסט. זה מה שקרה ב-2011 עם אובמה ומובארק. במצב כזה טורקיה ומצרים עלולות להתקרב מחדש, ולנסות ולאתגר את צרפת, יוון וישראל במזרח הים התיכון, מעוניינות לחלק את השטח הימי של קפריסין ויוון ביניהן ולהקפיא כל שיתופי פעולה עם ישראל בתחום הגז. זה עלול להעמיד בסימן שאלה את המשך מכירות הגז שלנו למצרים, ולהחזיר את חזית הדרום למוקד התכנון האסטרטגי של צה״ל – כמו גם את הנושא של לוחמה קונבנציונאלית מול צבא סדיר. אלו לא התרחישים שצה״ל מתכונן אליהם במסגרת תר״ש תנופה, שמכוון בעיקר לשיפור ההתמודדות עם ארגוני טרור [מקור].

במפרץ הפרסי, הורדת הסנקציות על ייצוא נפט מאיראן תוביל לירידה במחיר לחבית, מה שיפגע עוד בכלכלות של מדינות המפרץ, ערב הסעודית ועיראק. מבין המדינות האלו, ריאד תראה את הפגיעה המשמעותית ביותר מממשל ביידן: סיום התמיכה האמריקנית במלחמה בתימן, הורדת סנקציות מאיראן, אפשרות לפצצה איראנית עם סיום ההגבלות על תוכנית הגרעין ב-2025. במצב כזה ריאד תעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם סין, אם ברכש טכנולוגיות צבאיות כמו מל״טים ומטוסים מתקדמים, אם בפיתוח של תוכנית הטילים הבליסטית שלה והתוכנית הגרעינית שלה. ערב הסעודית גם תתקרב עוד למדינת ישראל, מחפשת להעמיק את שיתוף הפעולה הביטחוני שלנו נגד איראן.

בתרחיש האופטימי, המפרץ הפרסי יכנס לשלב של מרוץ חימוש מואץ, עם איראן משפרת את יכולות הטילים שלה ואת ההגנות האוויריות שלה, כמו גם את יכולות המל״טים שלה. סעודיה תשדרג את כוחות האוויר שלה, כמו גם את ההגנות האוויריות. שני הצדדים יתעמתו זה עם זה דרך שליחים בתימן, עיראק וסוריה, אפשר במקביל להתרחבות של טורקיה בצפון עיראק, צפון סוריה ואולי אף בחלקים של לבנון.

בתרחיש הפסימי, ערב הסעודית תפנה לישראל במטרה לחתוך את ראש הנחש – הסעודים יפתחו את המרחב האווירי שלהם למטוסי חיל האוויר, שיתקפו את אתרי הגרעין האיראנים. עם תסכול בירושלים וריאד מההתנהלות של הבית הלבן, עם חוסר אמון באיחוד האירופי או ארה״ב שיצליחו למנוע מאיראן להשיג פצצה, ועם ההערכה שרוסיה וסין לא יעשו דבר למנוע אחת, ערב הסעודית וישראל עלולות להחליט שהאופציה היחידה היא להקדים מתקפה על האיראנים.

מול תקופה כזו של חוסר יציבות משמעותי, ישראל חייבת לנקוט בשתי דרכי פעולה מקבילות, אחת ביטחונית ואחת דיפלומטית. בביטחונית, ישראל תצטרך להאיץ את שיתוף הפעולה הביטחוני עם יוון, קפריסין ואם צריך עם צרפת באגן הים התיכון, בשביל להבטיח רסן ביטחוני אפקטיבי מול טורקיה ומול מצרים. ישראל גם תצטרך להיערך מחדש לא רק לעימות א-סימטרי עם כוחות טרור בעזה או בלבנון, אלא גם עם צבא קונבנציונאלי – משהו שהמלצתי עליו עוד בניתוח על ההתחמשות המצרית [ראו כאן]. בדרך הפעולה הדיפלומטית, ישראל תצטרך למצוא דרכים לשכנע את ממשל ביידן שלא להסכים להסיר את הסנקציות הפיננסיות על איראן כל עוד אין הסכם גרעיני חדש. לשם כך ישראל כנראה תצטרך ללחוץ גם את גרמניה, ולפעול דרך דעת הקהל העולמית להדגיש שההסכם הגרעיני הנוכחי יהפוך בלתי רלוונטי בתוך 5 שנים, וכל חזרה אליו רק מאיימת לערער את המפרץ הפרסי.

במקביל להדגשת הנושא הזה, ישראל צריכה לפעול יחד עם ארה״ב ללחוץ את צרפת והאיחוד האירופי להגדיר את חיזבאללה כארגון טרור, ולהאריך את הסנקציות על מכירות נשק לטהרן. הטיעון צריך להיות זה: לא מתקבל על הדעת לאפשר לטהרן לפתח תוכנית גרעין, גם אם אזרחית, בעודה תומכת בארגוני טרור במרחב של המזרח התיכון. כל דרך להסכם חייבת קודם כל לטפל בבעית הטרור מאיראן, ורק אחר כך לטפל בנושא הגרעין. הגדרת חיזבאללה כארגון טרור, איסור מכירת נשק לטהרן, תצמצם את היכולת שלה להפיץ טרור באזור. זה לא יחסל את היכולת שלה להפיץ טרור, אך זה בהחלט יהיה שלב משמעותי בדרך לשם.

השלכות מעשיות

מה ההשלכות המעשיות של בחירת ביידן? לאומנות כלכלית משמעותה עוד משרות בארה״ב, הגדלת הרווחים של יצרנים אמריקנים ופגיעה בצמיחה הכלכלית של סין וגרמניה. הדגש הכלכלי הולך לעבור מפיננסים לייצור, מה שאומר שהשוק לייצור חכם, לתעשייה דור 4, רק הולך ויגדל. חברות הזנק שמתעסקות בטכנולוגיות שקשורות לייצור חכם יראו כנראה ביקוש גדל בארה״ב, כמו גם באירופה. בנוסף להן, חברות אנרגיה מתחדשת ירוויחו מהמעבר לכלכלה ירוקה בארה״ב, כמו גם מהתוכנית הירוקה של אירופה [ראו כאן]. זה אומר שחברות שעוסקות בסוללות ואחסון אנרגיה ואנרגיה מתחדשת יראו צמיחה בשוק שלהן בשנים הבאות. המגמה הזו אגב לא תלויה באם ביידן ינצח או לא – השוק לאנרגיה ירוקה גדל באופן עקבי [מקור]. אך כניסה של ביידן יכולה להאיץ את הצמיחה.

הבחירה בביידן לא תשנה את דינמיקת התחרות בזירה הבינלאומית. במזרח אסיה ימשיך להתגבש מחנה מתנגד לסין, במזרח התיכון תמשך התחרות לכוח בין טורקיה, רוסיה, איראן וערב הסעודית. ישראל תצטרך להשקיע באימון הכוחות שלה להתמודדות עם יריב קונבנציונאלי, והביקוש לנשק ישראלי במפרץ הפרסי רק יגדל עם מרוץ חימוש מול איראן. ישראל במצב כזה לא יכולה להרשות לעצמה חוב לאומי מנופח והמשך קיומו של עול רגולטורי כבד על העסקים בארץ. בשביל לממן את ההתחזקות של צה״ל, בשביל לשמור על היכולת של חברות ישראליות להתחרות בשוק גלובאלי שהופך לאומני יותר, בשביל למשוך הון אלינו להשקעות, ישראל תהיה חייבת לשפר את מצבה המקרו-כלכלי. בהצלחה לממשלה.

אה, ולא שכחתי את מקסיקו – אך זה איום שלא משנה מי יבחר, הוא יצטרך לטפל בו ב-2021. על כל זאת, ועוד, בשבוע הבא. תודה לכם על ההקשבה.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הצטרפו לפל״ג!

בואו להבין את עתיד הזירה הבינלאומית - ועכשיו תקופת היכרות בחינם!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

ניתוחים אחרונים

הצטרפו לפל״ג!

בואו להבין את עתיד הזירה הבינלאומית - ועכשיו תקופת היכרות בחינם!

הצטרפות
התחברות לחשבון פל״ג