***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***
להורדת הפרק – קישור.
עסקנו במספר פרקים בגישה המשתנה של הזירה הבינלאומית לסין, שנעה מניסיון להתקשר עם סין לניסיון להתנגד לסין. ראינו שההתנגדות לסין היא תוצאה טבעית של הגיאוגרפיה שלה, שסין מוקפת במעצמות יריבות, ושהניסיון שלה לנהל מדיניות חוץ אגרסיבית רק מזרזת את ההתרחקות של מדינות ממנה. אולם זה רק חלק מהמשוואה. האנשים שמנהיגים את המפלגה אינם טיפשים – הם כנראה מבינים שיש שינוי בגישה אליהם, ואפשר והם גם חוששים שכמו במלחמת האופיום הראשונה באמצע המאה ה-19 [ראו כאן] כוחות מערביים ינסו לפגוע בסין שהם מזהים כחלשה.
אם אנו מניחים שארה״ב ובעלות בריתה יגדילו את העימות עם סין, מה סין יכולה לעשות בתשובה? בפרק היום ננתח את המשחק הגדול של סין בסביבת העימות החדשה הזו: הפעלת לחץ במספר חזיתות במקביל בשביל לבסס את כוחם, כשהזירה החשובה ביותר היא ים סין הדרומי. הלחץ הסיני הנוכחי על טאיוואן, הונג קונג, הודו ואוסטרליה נועד לשמור את היוזמה במזרח אסיה בידי סין, והיא תעשה בו שימוש להגדיל את הפעילות הצבאית שלה והלחץ הדיפלומטי על המדינות השונות באזור. לדבר יהיו השלכות על היציבות במזרח אסיה בפרט והעולם בכלל.
אנחנו מתחילים את הניתוח שלנו לא מלב ההתרחשויות, אלא משאלה תיאורטית: מה ההבדל בין סין לבריה״מ?
איזו מלחמה קרה?
צמד המילים ״מלחמה קרה״ נזרק הרבה לאחרונה ביחסים בין ארה״ב וסין. מספרים לנו שאנחנו בסכנה של ״מלחמה קרה חדשה״ בין שתי מעצמות העל, ש״מלחמה קרה״ עומדת לקרוע את העולם, את הגלובליזציה, את הטכנולוגיה וכדומה. בזמן שביססנו בפל״ג שסין וארה״ב נמצאות בעימות ארוך טווח, יש לי בעיה עם המונח ״מלחמה קרה״: אני לא חושב שהוא נכון לעימות בין סין לארה״ב בשלב הזה.
מלחמה קרה היא יריבות בין מדינות שאינה מתבטאת במלחמה חזיתית ביניהן, אלא בתעמולה, מאבק דיפלומטי להשפעה ומלחמות שליחים. הסיבה שהמדינות אינן נלחמות חזיתית זו בזו היא שהן חוששות שהמלחמה תשמיד את שתיהן, או במקרה של מלחמה גרעינית תשמיד את כל החיים על-פני כדור הארץ. כשאנחנו אומרים ״מלחמה קרה״, אנחנו אומרים בעצם ״הכול חוץ ממלחמה ישירה״. כשאנחנו אומרים את זה בהקשר של סין וארה״ב אנחנו בעצם טוענים שלא יהיה עימות חזיתי ביניהם – וזו טעות. אם להסתכל על הדינמיקה של העימות ביניהן נראה שהן מתקדמות לקראת עימות חזיתי.
אסביר: אחת הסיבות המרכזיות שבריה״מ וארה״ב לא יצאו לעימות ישיר במהלך היריבות בת 45 השנים שלהן היא שלכל מעצמה היה אזור השפעה שהוכר ע״י השנייה: לבריה״מ היה את מזרח אירופה, לארה״ב את מערב אירופה, יפן ומרכז אמריקה. ארה״ב לא ניסתה לעזור להונגריה וצ׳כוסלובקיה כשאלו התקוממו מול הסובייטים ובריה״מ נמנעה מצעדים תוקפניים נגד מדינות מערב אירופה או יפן, בעלות בריתה של ארה״ב. לכל מעצמה היה את הגוש שלה, את התחום שהוכר ע״י מעצמת העל השנייה כתחום שלה.
תחום ההשפעה גם נתן לבריה״מ משהו שלא היה לרוסיה הצארית והיום אין לרוסיה הפדראלית: גבולות גיאוגרפים בטוחים. הגוש המזרחי אפשר לבריה״מ לשלוט בכל השטח מברלין עד מוסקבה, מאבטח את הגישה ללב הרוסי מהמישור הצפון אירופי ומהקרפטים. בריה״מ ישבה בטוחה בגבולותיה ולכן יכלה להרשות לעצמה להימנע מעימות צבאי מכריע עם האמריקנים באירופה, במזרח התיכון או במזרח אסיה. היא יכלה לשחק עם האמריקנים במלחמה קרה, מפני שהיא לא חששה שהאמריקנים יחנקו אותה או יפלשו אליה. האם הגוש המזרחי רושש אותה? כמובן. הוא דרש ממוסקבה תקציבים וכוחות בשביל לקיימו, שותה את המשק הסובייטי. אך גיאו-אסטרטגית הוא נתן לבריה״מ עמדה בטוחה ויציבה, שאפשרה לה להימנע ממאבק עם האמריקנים. לסינים אין את זה.
לסין אין תחום השפעה מוכר ע״י ארה״ב, תחום השפעה שבו וושינגטון מבינה שהיא אינה מתערבת. וזה לא מפני שהסינים לא ניסו: כבר בכהונה השנייה של אובמה הסינים ניסו לשכנע את האמריקנים להכיר בהם ככוח שווה לארה״ב, שיש לכבד את האינטרסים הלאומיים שלו במזרח אסיה [מקור]. מהם האינטרסים הלאומיים של סין? אזור השפעה שיכלול את טאיוואן, ים סין המזרחי וים סין הדרומי. למה היא צריכה אותם? בשביל לאבטח את העמדה, להגן על כוחה מפני תוקפנות אמריקנית. האזורים האלה, במיוחד ים סין הדרומי, הם חשובים לסין כפי שמזרח אירופה חשובה לרוסיה – סין צריכה את השליטה בים בשביל לשמור על כוחה, ועוד ארחיב למה בהמשך . כרגע הנקודה היא זו: לסין אין תחום השפעה מוכר מול ארה״ב. מכאן שהסיבה המרכזית שמנעה עימות בין הסובייטים לאמריקנים לא קיימת בין האמריקנים לסינים.
חשוב לזכור גם שבריה״מ לא קיבלה את תחום השפעתה מהאמריקנים אלא לקחה אותו במלחמת העולם השנייה. כפי שהצגתי בפרק החמישי של פוסט אימפריום [כאן] בריה״מ לקחה לעצמה את מזרח אירופה ע״י כיבוש השטח מידי הנאצים והקמת משטרי בובה בשטחים החדשים. הסינים וודאי מודעים שאם הם רוצים תחום השפעה הם כנראה יצטרכו לקחת אותו בכוח, מול ועל-אף התנגדות אמריקנית.
זה כמובן מעורר שאלה אחרת: למה שסין תרצה בכלל תחום השפעה? כלומר, האם יש חשיבות להבדל בין בריה״מ לסין בנושא של תחום השפעה? אולי הגיאוגרפיה הסינית מאפשרת לה להחזיק בעמדה בטוחה גם ללא תחום השפעה? אם לסין אין צורך בתחום השפעה, אין לה צורך להתעמת ישירות עם ארה״ב. אם אין לה צורך להתעמת ישירות עם ארה״ב, אפשר ואנחנו באמת נכנסים למלחמה קרה בין סין וארה״ב ולא חלילה למלחמה חמה ביניהן.
ים סין הדרומי
לצערנו הגיאוגרפיה הסינית דוחפת את בייג׳ין לעימות ישיר עם ארה״ב על תחום השפעה במזרח אסיה בכלל ובים סין הדרומי בפרט. בואו ונחזור רגע על הגיאוגרפיה של סין: לסין יש קו חוף עצום באורך כמה אלפי קילומטרים שנמתח מחצי האי הקוריאני בצפון עד ווייטנאם בדרום. לאורך כל קו החוף הסיני יש שרשרת איים שמחלקת את הים מול סין לשני ימים: ים סין המזרחי, שמוקף ע״י קוריאה, יפן וטאיוואן, וים סין הדרומי, שמוקף ע״י טאיוואן, הפיליפינים, אינדונזיה, מלזיה ווייטנאם.
סין צריכה שליטה בימים האלו, במיוחד בים סין הדרומי, אם היא רוצה לאבטח את עצמה גיאוגרפית. כ-39% מכל הסחר הסיני עובר בים סין הדרומי [מקור], בו עוברות ספינות משא עמוסות סחורה מסין לאירופה ומכליות עמוסות נפט מהמפרץ הפרסי לסין. ללא שליטה בים סין הדרומי, כל יריב ימי יוכל להטיל מצור על סין מבלי להתקרב לחוף שלה, שם לסינים יש יתרון אסטרטגי ככוח יבשתי. יריב ימי לדוגמה יוכל להציב כוחות במצרי מלקה או מול חופי מלזיה בשביל להטריד ולחסום ספינות סיניות. סין אז תהיה מוגבלת בתגובה שלה, ללא צי ימי שיוכל להתמודד עם היריב רחוק מנמלי הבית.
האיום האסטרטגי לסין רק הופך חמור ע״י העובדה שהיריבה המרכזית שלה היא גם הכוח הימי החזק ביותר בעולם: ארה״ב מחזיקה ב-11 נושאות מטוסים, שתיים מהן נמצאות דרך קבע במזרח אסיה. גם בעלות בריתה של ארה״ב הן בעיקר כוחות ימיים: יפן מחזיקה צי מים כחולים שאליו יתווספו שתי נושאות מטוסים השנה [מקור], אוסטרליה גם היא מחזיקה צי וכמוהן גם בריטניה, שהצי המלכותי משתף פעולה עם ארה״ב בסיורים שלו בים סין הדרומי [מקור]. כלומר סין מתמודדת עם קואליציה של כוחות ימיים שעלולה להטיל עליה מצור, למנוע את הגישה שלה לחומרי גלם ולמנוע את המסחר שלה עם העולם.
שליטה בים סין הדרומי לא רק תאבטח את קווי השיט של סין, אלא גם תאפשר לסין להקרין את עוצמתה אל האוקיינוס ההודי וצפון מזרח אסיה. שליטה בים סין הדרומי תאפשר לבייג׳ין לשלוח כוחות אל מפרץ בנגל ולאתגר את הודו, לסגור על טאיוואן מצפון, מערב ודרום ולאיים על קווי האספקה של יפן ודרום קוריאה, שגם הן תלויות במכליות מהמפרץ הפרסי לצרכי האנרגיה שלהן. אם סין תצליח להביא לתחום השפעתה את אינדונזיה היא תוכל להגיע עד אוסטרליה, מקרינה את כוחה על כל בעלות בריתה של ארה״ב באזור. באופן טבעי במצב כזה הן יאלצו לנוע לכיוונה, תזוזה שתחליש את כוחה של ארה״ב באזור.
ים סין הדרומי הוא מזרח אירופה של סין, היא צריכה אותו והיא רוצה אותו בשביל להבטיח את כוחה ואף לחזק אותו במרחב של מזרח אסיה. ארה״ב וודאי לא מתכוונת להכיר בו כתחום ההשפעה של סין מבלי שסין תכריח אותה. אנחנו לכן עדיין לא בשלב ״הקר״ של ״המלחמה הקרה״ בין הסינים לאמריקנים, אלא בשלב בו שני השחקנים מעצבים את תחומי ההשפעה שלהם ומסלימים את העימות ביניהם. אם העימות הזה יהפוך ל״חם״ תלוי במידה רבה במה יקרה בים סין הדרומי.
המאבק לשליטה
ים סין הדרומי חשוב אסטרטגית לסין. השאלה הבאה המתבקשת היא איך בדיוק מדינה משתלטת על ים? ברור לנו איך מדינה משתלטת על שטח: היא כובשת אותו וסוגרת את הכניסה אליו. האם סין יכולה לעשות משהו דומה בים?
מבצע צבאי להשתלטות על ים סין הדרומי יביא את סין להתנגשות ישירה עם האמריקנים ובעלות בריתם במזרח אסיה, יציג את סין כתוקפן ויזרז את המעצמות המערביות לעשות יד אחת נגדה. עימות כזה גם ישבש את השיט בים, מה שיפגע בגישה של הכלכלה הסינית לחומרי גלם וביכולת שלה לייצא תוצרת לאירופה ואפריקה. סין יכולה לכבוש את הים ישירות, אך כיבוש כזה רק יפגע בה.
במקום הסינים פועלים בשני תחומים: הם מבססים את הריבונות שלהם בפועל בים ע״י הרחבת השליטה שלהם בצעדים מתונים ומשנים את מאזן הכוח בו כך שארה״ב לא תוכל להתעמת עם סין גם אם תרצה. הסכנה היא שבזמן שהכיבוש הזוחל הזה לא יביא ישירות לעימות צבאי, הוא מגדיל את החיכוך של סין עם כל השחקנים בים – עם וויטנאם, מלזיה, אינדונזיה, הפיליפינים וארה״ב. תקרית משנית עלולה להידרדר לעימות כולל.
כיצד הסינים מבססים את ריבונותם בפועל בים? הם מגדילים את הנוכחות הצבאית והאזרחית שלהם בו והם אוכפים את החוקים שלהם במרחב שהם רואים כשלהם. מאז 2013 סין הקימה סדרה של איים מלאכותיים בים סין הדרומי, עליהם היא הציבה בסיסי צבא וטילים, וגם הקימה עיר אזרחית [מקור]. האיים האלו הם הרחבות של איים קיימים בצפון מערב הים ליד ווייטנאם ובדרומו ליד מלזיה. רק באפריל השנה סין הכריזה על הקמת שני מחוזות חדשים בים סין הדרומי, מחוזות שבתורם יתרמו להמשך חיזוק הנוכחית האזרחית בים [מקור]. ע״י הגדלת הנוכחות שלהם בים הסינים יכריחו את המערכת הבינלאומית להכיר דה-פקטו בשליטה שלהם: הרי אם האיים בים מיושבים ע״י סינים, מדוע שהם לא יהיו תחת ריבונות סין? הרי אף אחד לא יציע לעקור סינים מבתיהם ולהעביר את האיים לשליטה אחרת. הנוכחות הסינית באיים דה-פקטו הופכת אותם לחלק מסין, כשכל הסדר עתידי יהיה חייב לפתוח מהכרה שהאיים האלו בשליטת סין. משום שכל אי כזה גם מגדיל את המים הטריטוריאליים של סין, הרי שהגדלת הנוכחות הסינית באיים מגדילה בתורה את המים הריבוניים שבשליטת סין.
הדרך השנייה בה הסינים מבססים את ריבונותם היא באמצעות אכיפה בפועל של הריבונות הזו בים. זה משהו שתמיד נכון: ריבונות קיימת רק אם קיימת אכיפה. אם החוק של מדינה אינו נאכף בשטח, בפועל אין לה ריבונות. אם החוק נאכף בשטח, היא הריבון בפועל גם אם הדבר לא מוכר. תחת שי ג׳ינפינג סין הגדילה את המאמצים שלה לאכוף את ריבונותה במים ע״י הצקה לספינות זרות, אם ע״י רדיפה אחריהן, התנגשות בהן או עצירה שלהן. כך לדוגמה בתחילת אפריל 2020 ספינת משמר החוף הסיני התנגשה והטביעה ספינת דייגים ווייטנאמית [מקור]. ב-2013 ספינות משמר החוף ירו תותחי מים על דייגים מהפיליפינים, עצרו את חלקם והחרימו את השלל שלהם (כמה טונות של דגים) [מקור].
המטרה של הטקטיקות האלו הן להביא את המדינות סביב ים סין הדרומי להכיר בפועל בריבונות של סין: אם אני לא שולח ספינות לשטח בו הסינים מטרידים אותי, אם אני צריך לבקש אישור מהרשויות הסיניות לדוג במים שבו הם תוקפים אותי, אני מכיר בריבונות שלהם בשטח בפועל. יכול להיות שרשמית אני מתנגד לריבונות הסינית – אך בפועל אני מציית לחוקים של הרפובליקה העממית ונמצא בקשר עם הרשויות שלה. אם סין תצליח לבסס את האכיפה שלה בים היא תוכל להביא לבסוף את המדינות בו להכיר גם רשמית בריבונותה, משלימות עם המצב שקיים בפועל.
במקביל לביסוס הריבונות שלה בים סין גם משנה את מאזן הכוח בו לטובתה. היא הקימה על האיים המלאכותיים בסיסים צבאיים, הכוללים מסלולי נחיתה, דירים למטוסים, מאגרי תחמושת, מרכזי תקשורת ובקרה ועוד [מקור]. בדרך כלל בניתוח הנוכחות הצבאית שלה בים סין הדרומי מתייחסים ליכולת של האיים לחסום את ארה״ב מלפעול בו, אם ע״י טילים נגד מטוסים, טילים נגד ספינות או כתמיכה לפעילות הצי הסיני. בניתוח כזה האיים מהווים מחסומים שמטרתם להגביל את מרחב הפעולה של ארה״ב, ולכן המענה האמריקני צריך להיות לשמור על אותו מרחב פעולה ע״י הגדלת יכולת הגנת הטילים שלה או ע״י הכנת תוכנית לתקיפת האיים כבר בתחילת כל עימות בים סין הדרומי. אולם לא בטוח בכלל שהמטרה של סין היא באמת לחסום את הגישה של האמריקנים לים ע״י הצבת מערכות טילים ופריסת הצי שלה בו.
במאמר ב-War on the Rocks ממרץ 2020, ג׳ מייקל דהם (Dahm), חוקר בג׳ון הופקינס וקצין מודיעין ימי לשעבר מציג תפיסה אחרת של הפעילות הסינית: המטרה היא לנצח במלחמת המידע מול היריב, ניצחון שיביא גם לניצחון במערכה הפיזית. מהי מלחמת מידע? היא לא שליטה בתדמית התקשורתית של העימות או השפעה על רצונו של היריב. מלחמת מידע היא השגת מידע לתא הטייס או למרכז הפיקוד שלך, בעוד אתה מונע אותו מהיריב. אם לנסח את זה בצורה פשוטה יותר מלחמת מידע היא לדאוג שהאויב שלך יהיה באפלה, בעוד אתה רואה את כל תמונת המצב.
צבא תמיד היה צריך מידע בשביל לתפקד, אך היום משום הטכנולוגיה צבא מודרני תלוי במידע גם בשביל התפקוד הבסיסי ביותר שלו. מידע היום כולל לא רק מידע על מיקום האויב וכוחו, אלא גם תקשורת נתונים, שליטה ובקרה על כוחות. קחו את הדוגמה הכי פשוטה: פצצות חכמות צריכות כיסוי GPS בשביל לנווט את עצמן ליעד. מטוסים צריכים כיסוי GPS לשם ניווט ותמונת מכ״ם בשביל זיהוי איומים. מטוסים ללא טייס (מל״טים) צריכים תקשורת רציפה – בדרך כלל לוויינית – עם קרונות בקרה בשביל לקבוע את המטרות שלהם ולתקוף. ללא מידע צבא מודרני הופך משותק, במיוחד זרוע האוויר שלו – שהיא תהיה הזרוע הדומיננטית עבור האמריקנים בכל עימות עם סין בים סין הדרומי. בזמן שדהם מכיר שהסינים עובדים גם על הגבלת התנועה של האמריקנים בים, הוא מעריך שהמטרה המרכזית של הסינים היא הזזת מאזן הכוח בתחום המידע לטובתם.
איך עושים זאת? ראשית, האיים עצמם נבנו כך שיהיו להם מספר מערכות תקשורת חופפות בשביל לקבל יתירות במקרה של התקפה. המערכות האלו כוללות סיבים אופטיים, תקשורת לווינית, תקשורת רדיו ועוד. כך גם אם האמריקנים יפגעו בכיסוי הלווייני מעל הים, האיים יוכלו להמשיך ולקבל פקודות ממרכז השליטה בסין ולספק לו מידע רציף. שנית, מסלולי הטיסה באיים יוכלו לשמש מטוסי שליטה ובקרה, מטוסים שנושאים מכ״ם אווירי ומשמשים בשביל זיהוי איומים וניהול המערכה האווירית. מטוסים סינים יוכלו לשהות יותר זמן באוויר ממטוסים אמריקנים משום שהם יוכלו לתדלק בזירה עצמה, מספקים לסין מידע רציף על הזירה האווירית. שלישית, סין תוכל להשתמש במשמר החופים ובמליציות הדייג שלה כדי לקבל מידע דרך דיווחים בתקשורת רדיו או אפילו תקשורת סלולרית, הודות לכיסוי הסלולרי שהאיים מספקים. הם יוכלו לפרוש את הספינות בים ואלו יספקו תמונת מודיעין רציפה על תנועת אויבים.
הסינים כמובן לא יסתפקו רק בשליטה טובה יותר במרחב המידע, אלא גם ירצו לפגוע בשליטת המידע של היריב. בהתבסס על משחקי מלחמה שנערכו בארה״ב, הציפייה היא שבשעות הראשונות של כל עימות בין ארה״ב לסין, הסינים ינסו להרוס או לשבש את כל מערכות המידע של האמריקנים [מקור]. זה אומר הפלה של לוויינים, פריצה לשרתים ורשתות פנימיות של משרד ההגנה והפעלת משבשי מכ״ם ו-GPS בים סין הדרומי [יכולת שהסינים מפתחים בהתמדה, כפי שהוצג במצעד הצבאי האחרון – ראו כאן]. הסינים יעוורו את האמריקנים בים וביחד עם סוללות טילים וצוללות יכריחו את ארה״ב לבחור בין לצלול עיוורים לים ולהסתכן במתקפה סינית, או להימנע מהסלמה מול הסינים. חשוב לשים לב שבכל פעולות המידע ההתקפיות של סין לא תהיה פגיעה מכוונת בחיי אדם או נזק פיזי – כלומר הסינים ינסו לתקוף את ארה״ב ולהשיג את היתרון במלחמה תוך שהם מאפשרים לארה״ב לסגת אחורה אם תרצה.
רובה של הבנייה הצבאית בים סין הדרומי כבר הסתיימה, כשלסינים נותר רק חור אחרון לסגור: הסקרבורו שואל (Scarborough Shoal) ליד הפיליפינים. מדובר בשרטון קטן יחסית שסין לקחה מהפיליפינים ב-2012 כשגרשה את משמר החופים הפיליפיני והחל לסלק דייגים פיליפינים מהמקום [מקור]. השואל ממוקם קרוב למנילה ויאפשר לסין ליצור משולש אסטרטגי בים, משולש שיחתום את שליטתה בים [מקור].
מדוע הסינים עדיין לא הקימו בסיס צבאי שם? שתי סיבות: ראשית, הקמה של בסיס כזה ללא אישור של מנילה יהיה דקירה בעין של הפיליפינים ויותיר כבעלת ברית של האמריקנים. בשנים האחרונות תחת דוטרטה הפיליפינים התקרבו לסינים [מקור], מקווים אולי לשפר את מצבם הכלכלי ולהפיג את המתיחות עם הסינים. שנית, הממשל האמריקני הבהיר בשיחות סגורות עם הסינים שבנייה צבאית במקום תגרור עימות עם ארה״ב [מקור]. אם סין אבל חשה שהיא נתונה תחת לחץ, אם סין רוצה לבסס את אחיזתה בים ואם סין מעריכה שכוחה של ארה״ב נחלש – היא עלולה לרצות ולבחון את המוכנות האמריקנית להגן על השרטון בים. השרטון עלול להיות נקודת עימות חזיתית בין שתי המעצמות.
התגובה האמריקנית
האם ארה״ב מודעת למה שסין עושה? כן. האמריקנים מבינים שים סין הדרומי חשוב לסין ושנפילה שלו תחת השפעתה של בייג׳ין תפגע בכוחה של ארה״ב במזרח אסיה ותסכן את חופש השיט בה. לאחרונה הסנאט אישר תקציב ראשוני בסך 6 מיליארד דולר [מקור] ליוזמת ההרתעה הפסיפית שמטרתה לבנות את כוחה של ארה״ב במרחב ולהרתיע את סין.
מה כוללת היוזמה? ראשית, חיזוק ושיפור הבסיסים האמריקנים במרחב הפסיפי בדגש על גואם. היוזמה קוראת לשיפור ושדרוג התשתיות הלוגיסטיות בבסיסים ו – ולחבר׳ה בתעשיות הביטחוניות זה חשוב – שדרוג ההגנה מפני טילים. האמריקנים מבינים שבכל עימות עם סין ללא הגנה מפני טילים גואם תושמד כבר בשעות הראשונות, מה שיגביל מאוד את הפעילות האווירית שלהם. גואם משמשת כבסיס למפציצים אסטרטגיים, ובהנחה שנושאות המטוסים יישארו מחוץ לים סין הדרומי כדי לא להסתכן בתקיפה, גואם תהיה גם בסיס התדלוק הראשי לכוחות האוויר האמריקנים.
שנית, היוזמה מבקשת לחזק את בעלי הברית האמריקנים ואת שיתוף הפעולה אתם, בין השאר ע״י הקמת מערכות שליטה ובקרה משותפות שישבו על הענן. בזמן שצעד כזה יחזק לדוגמה את יפן ואוסטרליה צבאית, הוא יגדיל את החולשה האמריקנית בפני התקפות סייבר.
שלישית, היא מבקשת להרחיב את הלוגיסטיקה של האמריקנים ע״י הקמת בסיסים קטנים יותר בכל רחבי מזרח אסיה, ביחד עם הקמת מאגרי דלק אסטרטגים, מאגרי תחמושת ומרכזי פיקוד. המטרה היא לפזר את התשתית הצבאית של ארה״ב כך שתהיה פחות חשופה למתקפות סיניות.
היוזמה הזו היא חלק מהמיקוד המוחדש של ארה״ב בתחרות האסטרטגית שלה עם סין ורוסיה על השפעה ושליטה בשני המרכזים החשובים של אירו-אסיה: מזרח אסיה ואירופה. קרוב לוודאי שבעשור הקרוב ים סין הדרומי יהיה במוקד תשומת הלב של מערכת הביטחון האמריקנית, כשאנחנו נראה עוד תקציבים מושקעים בהגנה מפני טילים, הגדלת הכוח האווירי של ארה״ב באזור ושדרוג הצי.
מה שנראה אבל שהאמריקנים עדיין לא מתייחסים אליו הוא הדגש הסיני במלחמת המידע, ברצון שלהם לשלוט במרחב המידע כדי לעוור את האמריקנים. כן יש תוכניות להקמת מתקנים לשיבוש לוויינים [מקור] ו-DARPA (סוכנות המחקר והפיתוח של משרד ההגנה האמריקני) מנהלת מחקרים להגנה וחיזוק יכולות התקשורת של צבא ארה״ב [מקור], אך נראה שהדגש כרגע לפחות ברמת הפיקוד הבכיר וברמת הדרג הפוליטי הוא בהגנה מפני טילים, אם ע״י רכישת מערכות יירוט או פיזור תשתיות קריטיות. בהנחה וים סין הדרומי יהיה החזית הכי ערה בין סין וארה״ב, מלחמת מידע תשחק תפקיד חשוב בלהכתיב את הפיתוח והמחקר של משרד ההגנה האמריקני כמו גם של מדינות נוספות במרחב כמו יפן ואוסטרליה. יש כאן הזדמנויות רבות לפיתוחים ישראלים, שנרחיב עליהן בהמשך.
לחץ מכיוונים נוספים
בזמן שים סין הדרומי הוא כנראה החזית החשובה ביותר לסין, הוא לא החזית היחידה בה סין כיום לוחצת את שכנותיה. בשבועות האחרונים ראינו את הסינים פועלים בעוד שלוש חזיתות: מול ההודים בהימליה, מול הונג קונג עם החקיקה הביטחונית ומול טאיוואן עם העלייה במספר התרגילים הצבאיים סביב האי. הפעלת לחץ בכל שלוש החזיתות נותנת לסין לשמור על היוזמה במזרח אסיה ולהבהיר ליריבות פוטנציאליות שהיא לא הוחלשה ע״י הקורונה.
מול הודו סין מבצעת מספר התנגשויות לאורך הגבול השנוי במחלוקת שלהן בהימליה. במאי חיילים סינים חדרו לשטח ההודי והתעמתו פיזית עם החיילים ההודים שהגיעו לסלק אותם [מקור]. שני הצדדים הזרימו אלפי חיילים למקום העימות, כשהסינים מסרבים לסגת מהעמדות שתפסו. שיחות בין שני הצבאות התחילו במטרה למנוע הסלמה, אך כרגע ללא סימן שהסינים נסוגים.
מה המטרה של הסינים בעימות בהימליה? נראה שהסינים רוצים לנצל את יתרון הכוח שלהם ואת הכאוס שהקורונה יצרה בהודו ובזירה הבינלאומית כדי לקדם לחץ על הודו בגבול. ההודים בשנה האחרונה סיימו את הקמתה של דרך אסטרטגית חדשה בלדאק שמשפרת את היכולת שלהם להזרים כוחות לגבול עם סין [מקור]. בנוסף באוגוסט 2019 הודו שינתה את המעמד החוקי של לדאק ופיצלה אותה מקשמיר. השינוי במעמד החוקי נתפס בסין כשינוי בסטטוס קוו של האזור, ומבחינת הסינים אין סיבה שהם יסכימו להמשך הסטטוס קוו בגבול לאחר ההפרות של הודו [מקור]. סין יכולה להכריח את ההודים לצמצם את הדרישה הטריטוריאלית שלהם מסין, ולהפסיק את המשך בניית התשתית בגבול.
לעומת הודו שמהווה אתגר חיצוני לסין, הונג קונג מהווה אתגר פנימי. קצת רקע: מזה שנה, מאז הקיץ האחרון, הונג קונג ידעה רצף בלתי נגמר של הפגנות ומהומות שערערו את הסדר באי ואיימו על השליטה המוחלטת של המפלגה בסין. בסוף מאי השנה הקונגרס הלאומי העממי של סין – הגוף המחוקק העליון של הרפובליקה העממית – אישר לחוקק חוק ביטחון חדש להונג קונג [מקור], כשמטרתו לאפשר לבייג׳ין לפעול נגד כל פעולה בדלנית שמאיימת על אחדות וביטחון הרפובליקה.
כפי שהראתי ב״קיסר אדום״ [כאן] הכיוון של סין החדשה תחת שי ג׳ינפינג הוא של מדינה טוטליטרית, בה המפלגה שולטת בכול. במצב עניינים כזה המפלגה לא יכולה להרשות לאף חלק בסין להנות מחופש או מהאפשרות לבקר את המפלגה, מחשש שהלך הרוח הזה יתפשט לשאר המדינה. הונג קונג גם ממוקמת אסטרטגית בשפך נהר הפנינה בדרום סין, קרובה לשנזן, טאיוואן והפיליפינים. סין אינה יכולה לאבד בסיס חשוב כל-כך בים סין הדרומי.
ההחלטה על חקיקת חוק ביטחון להונג קונג לכן מובנת כמהלך שמטרתו למצק את שליטת המפלגה באי ולהבהיר ליריבות של סין שבייג׳ין לא תשלים עם שום ניסיון לערער את כוחה. ברור לבייג׳ין שמהלך כזה עלול לפגוע בהונג קונג כלכלית, אך בחישוב האסטרטגי הסכנה מהונג קונג בדלנית גדול פי כמה מהנזק הכלכלי שעלול להיגרם להונג קונג.
לבסוף, סין הגבירה את מספר התרגילים הצבאיים שלה מסביב לטאיוואן בזמן משבר הקורונה [מקור]. היא שלחה במספר תקריות מטוסי קרב לחדור למרחב האוויר הריבוני של האי וביצעה תרגיל ימי בשיתוף נושאת המטוסים שלה ממזרח לאי [מקור]. המטרה של הצעדים האלו לשמור על לחץ קבוע על טאיוואן ולהבהיר לטַאיפֵּיי שסין מחזיקה ביכולת לפגוע באי אם היא תרצה זאת. הלחץ הקבוע נועד להזכיר לטאיפיי שלמרות השיפור במעמדה בעקבות משבר הקורונה היא עדיין נתונה תחת השפעתה של סין. הלחץ גם נועד לשדר לארה״ב שסין לא תשלים עם צעדים שהיא תראה כפגיעה בריבונותה, כלומר תמיכה באי באופן דיפלומטי או צבאי.
החזיתות של הונג קונג וטאיוואן משרתות עוד מטרה: הן נותנות לסין לבדוק את מידת המוכנות של ארה״ב ובעלות בריתה להתמודד עם סין. הדחיקה של חוואווי מתשתית ה-5G של מדינות והגבלת הייצוא של שבבים אליה הם צעדים שפוגעים בסין טכנולוגית אך לא מאיימים עליה ביטחונית. האם ארה״ב תהיה מוכנה להטיל מכסים על הונג קונג כדי לפגוע בסין? האם היא תהיה מוכנה להציב ספינות בשביל להתעמת עם סין מול טאיוואן? הונג קונג וטאיוואן יבחנו את מידת המוכנות של ארה״ב ובעלות בריתה להשקיע כסף ולסכן חיים בשביל להתמודד עם האסרטיביות הסינית. הימנעות שלהן בזירות האלו תעודד את סין לפעול ביתר אסרטיביות גם בים סין הדרומי.
השלכות מעשיות
אז בואו ניקח את כל מה שדיברנו אותו וננסה לא רק לסכם אלא גם לגזור השלכות מעשיות: ים סין הדרומי הולך להיות החזית הכי חשובה של סין וארה״ב מבחינה צבאית ודיפלומטית. שתי המדינות יתחרו להשפעה בו, תחרות שתביא לבנייה צבאית מאסיבית באזור ומתיחות, מתיחות שעלולה להביא להתלקחות אם תהיה תקרית כלשהי בין הכוחות, לדוגמה התנגשות בין ספינה של חיל הים הסיני וספינה של חיל הים האמריקני. ים סין הדרומי יהיה האזור החשוב ביותר לביטחון העולמי בשנים הקרובות.
משום שהאזור יהיה במיקוד של סין וארה״ב, המדינות השונות בו יזכו לתשומת הלב של שתיהן, בעוד אזורים פחות בוערים כמו המזרח התיכון ואפריקה ימשיכו לרדת בחשיבותם. יפן, אוסטרליה, דרום מזרח אסיה – כולן יזכו לעניין של ארה״ב, לתמיכה צבאית וקרוב לוודאי גם מענקי סיוע כלכלים ורצון למצק את היחסים על-ידי הסכמי סחר.
זה לבדו מדגיש את החשיבות של מזרח אסיה לישראל: אם אנחנו נחזק את הקשרים שלנו עם בעלות הברית האמריקניות באזור, אנחנו נשמור על עניין אמריקני גם בנו, למרות שהעניין האמריקני במזרח התיכון יורד. לישראל ולמדינות האזור יש עניין דומה בהגנה מפני טילים, הגנה על שטח ימי, עליונות אווירית והגנת סייבר. ישראל תוכל להציע שיתופי פעולה דוגמת מחקרים משותפים בטכנולוגיות רלוונטיות, תרגילים משותפים ומכירת מוצרי ביטחון של התעשייה הישראלית. זה אולי נשמע טיפה רע, אך מתיחות צבאית היא השגרה שלנו – אין סיבה שלא נשתמש בניסיון שלנו כדי להגדיל את מעגל הידידות שלנו במזרח אסיה, אזור אסטרטגי לוושינגטון.
המתיחות בים סין הדרומי גם מוסיפה עוד גורם סיכון ליצרנים שמסתמכים על מזרח אסיה כמקור הייצור שלהם. מי ששרשרות האספקה שלו נפגעו עקב הקורונה חייב עכשיו לשקול לא רק איך הוא מתכונן להתפרצות וויראלית נוספת במזרח אסיה, אלא גם להתפרצות צבאית בה. עבור מי שמקדם ייצור חכם וחזרה של ייצור לארץ, המתיחות בים סין הדרומי היא עוד סיבה להביא חזרה קווי ייצור לישראל או קרוב למרכזי הצריכה הגדולים באירופה וצפון אמריקה.
ייצור חכם גם יכול להרוויח בעוד היבט מהמתיחות: אם ארה״ב מחפשת לפזר את הנוכחות הצבאית שלה במרחב הפסיפי, היא תצטרך בסיסים קטנים [מקור] שעדיין יכולים לספק יכולות לוגיסטיות מתקדמות כמו תיקון והחלפת חלקים במטוסים שנפגעו. חיל האוויר האמריקני קורא לפריסה כזו של בסיסים קטנים Agile Combat Employment (ACE). כדי שבסיסים כאלה יהיה אפקטיביים, הם יצטרכו להיות כמה שפחות תלויים באספקה מבחוץ תוך שמירה על גמישות במענה שלהם לצרכי הקרב. הדרך להשיג את הגמישות הזו יכולה להיות לדוגמה ע״י הדפסת תלת-ממד של חלקים, או שימוש באינטליגנציה מלאכותית לניהול מלאי חכם יותר [ראו לדוגמה את החזון של חיל האוויר האמריקני בנושא כאן].
הצורך לנצח במלחמת המידע יגדיל את החשיבות של אבטחת סייבר למערכות מידע, יוסיף את ההיבט של אבטחת כלים אוטונומיים ויוליד צרכים טכנולוגים חדשים. בין נושאי המחקר הביטחוני העתידי קרוב לוודאי שיהיו: תקשורת רבת משתתפים ומוגנת מפני שיבוש, שתוכל לאפשר פיקוד ובקרה גם בסביבות ללא כיסוי לוויני; חימוש חכם שלא יצטרך אות GPS בשביל ניווט; כלים בלתי מאוישים אוטונומיים, שיכולים לפעול גם ללא תקשורת מקרון הפיקוד שלהם; נחילים של כלי טיס בלתי מאויישים קטנים, שיוכלו לספק תמונת מצב ותקשורת גם בסביבת שיבוש ועוד. כל הנושאים האלו יכולים להיות רלוונטיים לתעשיית ההיי-טק הישראלית. בנוסף, מנקודת המבט של התכנון הביטחוני שלנו, קרוב לוודאי שנראה מוצרי לוחמה אלקטרונית סינית שיגיעו לידיהן של איראן, ערב הסעודית וארגוני טרור. לא סביר שהמרוץ הטכנולוגי בין ארה״ב לסין במזרח אסיה לא יוליד מוצרים שיזלגו גם אל אזורנו.
המסקנה האחרונה שאנחנו יכולים לגזור היא שספקים ביטחוניים כנראה ימשיכו לראות זרם יציב של הזמנות גם אחרי משבר הקורונה. התוכניות האמריקניות לחיזוק הנוכחות במרחב הפסיפי נפרסות על-פני חצי עשור לפחות – יוזמת ההרתעה הפסיפית מבקשת תקצוב לפחות עד 2026. לוקהיד-מרטין ורייתון (Raytheon) הן שתי דוגמאות לספקים ביטחוניים שקרוב לוודאי יראו הכנסה קבועה מהמתיחות ואולי אפילו הגדלה בהכנסה, עם עוד הזמנות ופרויקטים, במיוחד של מטוסי F-35 מלוקהיד. המשמעות עבור משקיעים שבתהליך הבחירה של מניות, חברות תעופה הן לא בהכרח השקעה גרועה וכדאי יהיה לברר כמה מהרווחים שלהן מגיעים מחוזים מול משרד ההגנה האמריקני.
סיכום
סין אינה יושבת בחיבוק ידיים מול מאזן הכוח הנרקם מולה. בים סין הדרומי נמצאת ההזדמנות האסטרטגית של סין לא רק לשמור את כוחה, אלא להגדיל אותו – להפוך ממדינה הכלואה ע״י ארה״ב, לכזו הדוחקת את האמריקנים מחוץ למזרח אסיה. המאבק להשפעה בים סין הדרומי יעסיק בשנים הקרובות את וושינגטון ובייג׳ין, ויעלה את חשיבותה של מזרח אסיה לממסד האמריקני. צפו להגדלת כוחות, לעלייה במתיחות, והזדמנויות חדשות לספקי ביטחון, חברות טכנולוגיה וכמובן – למדינת ישראל.
***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***
