מנוי לפל״ג – קישור.
להורדת הפרק – קישור.
להאזנה ב-itunes: קישור.
להאזנה ב-spotify: קישור.
וגם ב-youtube: קישור.
ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.
הרצאות ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.
שני ענקים גדלו בפריפריה של אירופה: ארה״ב ורוסיה. עם ההשמדה העצמית של אירופה בשתי מלחמות עולם, הבמה פונתה בשביל שני הענקים לתפוס את מקומם בעולם. באופן פרדוקסלי דווקא בריה״מ, היריבה של ארה״ב, היא שאחראית לסדר האמריקני שאנחנו חיים בו היום. איך? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.
בואו ונעשה קצת סדר בציר הזמן שלנו משום שאנו מתקרבים לרגע בו נוצר הסדר האמריקני. התחלנו במאה ה-19, אז המהפכה התעשייתית שינתה את הצורה הבסיסית של החיים הכלכלים שלנו. המוני העם הפכו לפתע לחלק חשוב בחיים הכלכלים, לוקחים חלק בייצור התעשייתי כעובדים ובשוק כצרכנים. ״רמת החיים כולה עלתה״ כדברי אורטגה והבסיס למערכת הכלכלית הגלובלית שלנו הונחה.
ראינו אבל שבעוד החיים הכלכלים עוברים שינויים מהותיים, המערכת הבינלאומית עמדה על מקומה. מאז המאה ה-17 המערכת האירופית התאפיינה בתחרות לכוח בין מספר מדינות לאום, והתחרות הזו לא התמתנה במהלך המאה ה-19. את האיום הצרפתי של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 החליף בסוף המאה ה-19 האיום הגרמני. המעצמות של אירופה ניסו למנוע מלחמה על-ידי הגעה ל״מאזן כוח״, אך כפי שראינו ״מאזן כוח״ הוא אינו מצב בר-קיימא לטווח ארוך: הוא דורש שכל שחקן ידע במדויק את מה מצבו של מאזן הכוח וידע במדויק כיצד לתמרן את מאזן הכוח נגד יריביו. ידע כזה בלתי אפשרי במציאות כאוטית ובלתי ליניארית ועל כן התחרות לכוח ומאזן הכוח הגיעו לסופם כשגרמניה ניסתה, בשתי מלחמות עולם, להכניע את אירופה תחתיה. התוצאה ידועה: אירופה, מושב הכוח העולמי, הפכה לשבר כלי ב-1945. צרפת הוחרבה, בריטניה הותשה וגרמניה חולקה. אחרי שתי מלחמות עולם אירופה סיימה את תפקידה כמרכז הכוח העולמי.
אולם באותה עת שאירופה שקעה במלחמות, עלו לבמת ההיסטוריה שני ענקים בפריפריה שלה: במזרח האימפריה הצארית של רוסיה, שאחרי המהפכה הבולשביקית הפכה לבריה״מ, ובמערב ארצות הברית של אמריקה. דיברנו בפרק הקודם על אמריקה, על היחס הדואלי שלה לאירו-אסיה: היא בוודאות אינה רוצה שאירו-אסיה תכנס לתחום השפעתה באמריקות. היא אבל חלוקה אם בכדי להבטיח זאת עליה להתערב באירו-אסיה עצמה. בנוסף, משום שארה״ב היא פרויקט מוסרי אוניברסאלי, פרויקט הבא להוכיח שבני-אדם יכולים להתאחד באופן חופשי בשביל לשמור על חירותם, האמריקנים נחלקו בשאלה האם עליהם להיות רק מגדלור מוסרי לעמים או שמא גם לעצב את העולם בדמותם.
מההבנה הזו ראינו שיחסי החוץ של ארה״ב נעים בספקטרום שבין שלושה מוקדים: בדלנות, כוחניות, וליברליות. בדלנות מתנגדת להתערבות באירו-אסיה ורואה בארה״ב מגדלור מוסרי לעולם אך לא ארכיטקט או מנהיג שלו. אלוקים נתן לאמריקה שני אוקיינוסים כדי שהיא לא תצטרך להתערב במאבקי הכוח של אומות אחרות. הכוחניות לעומתה מבינה שאם ארה״ב לא תלך לאירו-אסיה, אירו-אסיה תבוא אליה. הכוחניות לא מבקשת לשנות את המבנה של המערכת הבינלאומית, רק לוודא שאף מעצמה לא תקום ותוכל לאיים על צפון אמריקה. זו הסיבה הגיאו-אסטרטגית שארה״ב יצאה למלחמה עם יפן וגרמניה, זו הסיבה שהיא נלחמה עם בריה״מ וזו הסיבה שהיא תאבק עם סין בפוסט-אימפריום (כן, יש למה לצפות). הליברליות יכולה לקבל גוון כוחני או בדלני, כתלות בעד כמה היא מאמינה שעל ארה״ב להפעיל כוח בשביל לשנות את המערכת הבינלאומית. העמדה הליבראלית מעוניינת בסדר בינלאומי על בסיס חוקי, עם מעמד שווה לכל מדינות העולם. אם בשביל זה צריך לשבור כמה ביצים – אז זה מה שיהיה.
במלחמת העולם השנייה ארה״ב עברה ע״י רוזוולט מעמדה בדלנית לעמדה ליבראלית, וכזו שמבינה שכוח חייב לשמש את המעצמות הגדולות בשביל לשמור על הסדר העולמי החדש. רוזוולט קרא למודל הזה ״ארבעת השוטרים״, בו ארה״ב, בריטניה, בריה״מ וסין ישמרו על הסדר ויאבקו בכל תוקפנות נגדו[1] . רוזוולט ראה בבריה״מ שותף לסדר הליבראלי של ארה״ב. למזלו הוא נפטר מהעולם לפני שראה איך הסדר הליבראלי הזה קם דווקא כדי להיאבק בבריה״מ ובגוש הקומוניסטי.
בפרק היום נכיר את האיום שבלעדיו העולם היה שונה באופן מהותי: האיום האדום. איך סטלין, בצעדים האגרסיבים שלו במזרח אירופה, עזר להקים את הסדר האמריקני הגלובאלי? ולמה ארה״ב, שבזמן רוזוולט ראתה בבריה״מ שותף, ראתה תחת טרומן בבריה״מ איום? הכול בפרק היום ונתחיל מיד אחרי ההודעה הבאה.
הנה ספוילר: אנחנו כבר חיים בפוסט-אימפריום. סכסוך הסחר בין ארה״ב לסין, המלחמה להשפעה בין איראן וסעודיה במזרח התיכון, המשבר הקיומי של האיחוד האירופי – הם כולם חלק מהפוסט-אימפריום והם כולם מעצבים את החיים היום-יומיים שלכם. החדשות לא יספרו לכם את זה מפני שזה לא תפקידם – עיתונאי אמור לענות על השאלות ״מי, מתי ואיפה״. עם פל״ג תקבלו תשובה ל״למה ומה הלאה״. אתם קוראים את הכותרות – בואו להבין את התמונה הגדולה. הצטרפו עוד היום לפל״ג ותתחילו לנווט בתקופה הסוערת שלנו. קישור ליצירת מנוי בהערות הפרק.
החשיבות של הסובייטים
בשביל להבין למה אני מתעכב על האיום הסובייטי צריך להבין את ההבדל בין שני הליבראלים הגדולים של ארה״ב: וודרו ווילסון ופרנקלין רוזוולט. בסוף מלחמת העולם הראשונה ווילסון רצה לגבש ליגת אומות שתגן ביחד על הביטחון המשותף ותביא סדר למערכת הבינלאומית. אולם הקונגרס והציבור האמריקני דחו את החברות בליגת האומות והעדיפו לנקוט בעמדה בדלנית.
רוזוולט גם הוא היה מעוניין בסדר חדש למערכת הבינלאומית, סדר הוא החל לגבש עוד במהלך מלחמת העולם השנייה: ב-1941 הוא פרסם ביחד עם צ׳רצ׳יל את האמנה האטלנטית, בה בין השאר ארה״ב ובריטניה מבטיחות לשמור על הנתיבים הימיים לשימושן של כל מדינות העולם. במהלך המלחמה הוא גיבש את הרעיון של האומות המאוחדות וב-1944 הניח את היסודות לכלכלה הגלובאלית החדשה עם הסכם ברטון-וודס שהקים את הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית.
הסיבה שהסדר של רוזוולט הצליח והסדר של ווילסון נכשל קשורה לא רק לפרגמטיות של רוזוולט, אלא גם לזה שהיה איום אמיתי שהכריח את האמריקנים להמשיך ולהישאר באירו-אסיה. אילולא הסובייטים ספק אם ארה״ב הייתה מקבלת על עצמה את תפקיד המנהיגה של העולם החופשי.
חשבו על זה: ב-1945 ארה״ב הייתה מותשת ממלחמת עולם עם כ-800 אלף מתים. היא נלחמה ביפנים ובגרמנים וניצחה. רק טבעי שאחרי שהשיגה את יעדי המלחמה שלה, היא תחזור לעמדתה הבדלנית יותר ותי סוג מאירו-אסיה – למה שחיילים אמריקנים ימשיכו לשהות במרכז אירופה או מזרח אסיה?
במצב כזה בריטניה הייתה נשארת ככוח המשמעותי היחיד מול בריה״מ. עם גרמניה וצרפת הרוסות וסין במלחמת אזרחים, הסובייטים היו יכולים להתפשט באין מפריע אל מערב אירופה, המזרח התיכון ומזרח אסיה. לונדון כמובן הייתה מנסה להיאבק, אך האימפריה כנראה לא הייתה מצליחה להביס אויב גדול פי כמה מגרמניה.
עם תחום השפעה באירו-אסיה, בריה״מ הייתה יכולה אז להתרחב אל אמריקה. ארה״ב אז הייתה צריכה להיאבק בסובייטים לא באירופה אלא בחצר האחורית שלהם: מוסקבה הייתה מקדמת משטרים קומוניסטים בדרום ומרכז אמריקה, בעודה מנצלת את המשאבים העצומים של אירו-אסיה להקים כוח אווירי וימי שיוכל לאיים על ארה״ב עצמה. הגלובליזציה שאנחנו מכירים, של שווקים חופשים ודמוקרטיה, לא הייתה באה לעולם.
לכן כל-כך חשוב להבין את האיום הסובייטי ואיך הוא הביא את האמריקנים לא רק להישאר באירו-אסיה, אלא גם ליצור את המערכת הבינלאומית שכולנו מכירים.
רוסיה – מדריך למשתמש
כל דיון בבריה״מ חייב להתחיל – איך לא – בגיאופוליטיקה של רוסיה. דיברתי כבר בעבר על הגיאופוליטיקה של רוסיה אך טוב לרענן את זיכרוננו: לרוסים יש שני צרכים מרכזיים – גבולות גיאוגרפים בטוחים וגישה למים חמים.
הצורך בגבולות גיאוגרפים ברור גם ממבט חטוף בטופוגרפיה של רוסיה: הלב הדמוגרפי והכלכלי של רוסיה נמצא במישור הצפון אירופי, שנמתח ממוסקבה עד צפון צרפת. כל צפון אירו-אסיה למען האמת הוא בעיקרו מישור שאפשר לאורך ההיסטוריה לעמים נוודים לנוע בקלות ממרכז אסיה למזרח התיכון ולאירופה. רוסיה הייתה פרוצה לפלישה של המונגולים ושל הוויקינגים ונאלצה להיאבק בפלישות של הטורקים, השבדים, הצרפתים והגרמנים. הדרך היחידה שהייתה לרוסיה לשמור על הלב שלה הוא להתרחב בכל הכיוונים – היא התרחבה דרומה לים השחור ולהרי הקווקז, מזרחה לסיביר ואל שרשרות ההרים של מרכז אסיה ומערבה אל עבר הקרפטים ופולין. משום שלרוסיה אין מחסום טבעי בינה ובין האויבים שלה היא פשוט הרחיבה את עצמה עד שהגיעה למחסום כזה.
הבעיה עם רוסיה מבחינת האירופים, וזה לא משנה אם היה מדובר בצארים או בקומוניסטים, שלא היה ברור אם אחרי שרוסיה תגיע למחסום הגיאוגרפי היא לא תמשיך ותתפשט עוד, מבקשת להשיג את הצורך השני שלה: גישה למים חמים. כל אומה גדולה חייבת גישה למים חמים לשם צרכי מסחר והגנה. נמל מים חמים נותן לה להתחבר לסחר הגלובאלי ולשלוח ציים שיגנו ויקדמו את האינטרסים הפוליטים והכלכליים שלה. האירופים לא ידעו אם כשרוסיה תגיע לקרפטים היא לא תבקש להמשיך דרומה לטורקיה ויוון, אולי אף למצרים.
רוסיה הצארית לא עזרה להפיג את החששות. במאה ה-19 היא קידמה אידיאולוגיה פאן-סלבית שראתה ברוסיה את המגנה הגדולה של הסלאבים באירופה. ממי בדיוק היה צריך להגן? מהאיום הגרמני בדמות אוסטרו-הונגריה ומהאיום המוסלמי בדמות האימפריה העות׳מאנית. תוסיפו לזה את תחושת השליחות הדתית של רוסיה כ״רומא השלישית״ וברור למה המעצמות האירופיות ובראשן בריטניה ניסו במהלך המאה ה-19 להגביל את ההתרחבות הרוסית במזרח אירופה ובמרכז אסיה. הדבר אף הגיע למלחמה ממש בין בריטניה צרפת ורוסיה, כשבריטניה וצרפת באות לעזרת האימפריה העות׳מאנית במלחמת קרים.
בריה״מ לא הייתה שונה מהאימפריה הצארית, אולי אפילו גרועה ממנה. הצארות הרוסית הייתה מונרכיה ולכן חלקה קווי דמיון עם המונרכיות האחרות של אירופה. הסכסוך ביניהן היה גיאופוליטי אך לא אידיאולוגי. בריה״מ לעומת זאת הייתה רפובליקה קומוניסטית, שמחוייבת להרוס את הסדר הישן של מלכים ודמוקרטיות. עבור אירופה בריה״מ ייצגה איום כפול: אידיאולוגי וגיאופוליטי.
הקומוניסטים כמובן ידעו זאת וחששו שהמדינות הקפיטליסטיות ינסו לעשות יד אחת ולחסל את המהפכה ברוסיה לפני שתוכל להתפשט בעולם. עם סיום מלחמת האזרחים ב-1921 ההנהגה הקומוניסטית ובראשה סטלין – שהפך למזכיר הכללי ב-1922 – חששו שהקפיטליסטים עומדים לפלוש לבריה״מ ולהשמיד אותה[2]. כמו הצארות הרוסית, גם בריה״מ הייתה אחוזה בפרנויה מפני פלישה אליה. כמו הצארות, גם הפתרון שהיא ראתה היה גיאופוליטי במהותו: להרחיב את תחומי השפעתה ולוודא שיש אזור מגן רחב מספיק מסביב ללב שלה.
הצרה בשביל בריה״מ שאחרי מלחמת העולם הראשונה היא לא הייתה בין המנצחים בשביל לדרוש את חלקה במזרח אירופה. במקום שתקבל שטחים מגרמניה ומאוסטרו-הונגריה היא ראתה את הקמתן של מדינות לאום חדשות בכל מזרח אירופה. שטחים שהיו שייכים לאימפריה הצארית הפכו למדינות חדשות: כך המדינות הבלטיות נלקחו ממוסקבה ופולין הוקמה מחדש. סטלין רצה להשיב את הנוכחות הרוסית אל מזרח אירופה, אך היה מוגבל משום הערבויות שצרפת נתנה למדינות החדשות והחשש שבצעד של תוקפנות סובייטית יביא על עצמו את הקואליציה הקפיטליסטית שכל-כך חשש ממנה. למזלו של סטלין היטלר ימ״ש עשה את העבודה בשבילו: הוא הכין את אירופה להתפשטות הקומוניסטית.
הטעות של היטלר
לפני מלחמת העולם הראשונה גרמניה, באגרסיביות העיוורת שלה, הביאה לחלוקתה של אירופה לשני מחנות עוינים שהרסו זה את זה במלחמה הגדולה. אחרי מלחמת העולם הראשונה גרמניה הרגישה נבגדת ושההזדמנות ההיסטורית שלה נלקחה ממנה. היא אבל לא למדה את הלקח האסטרטגי שהתוקפנות אינה משרתת אותה.
גרמניה לכן שבה וחזרה על התוקפנות שלה, אך הפעם בריה״מ סירבה להצטרף למחנה נגד גרמניה ובמקום זה נתנה לבריטניה וצרפת להתמודד לבד עם האיום הגרמני. כשהיטלר הציע לסטלין הסכם אי-התקפה וחלוקה של פולין סטלין שש על ההזדמנות לקדם את הגבול הרוסי פנימה אל תוך אירופה. כשהיטלר פלש לצרפת הוא הסיר את הערבות המערבית למזרח אירופה. כשהיטלר עצמו פלש למזרח אירופה, הוא איחד את אירופה כולה תחת ראש אחד. אם הראש הזה יכשל, הדרך תהיה פתוחה לבריה״מ לזכות בשלל עצום – לכל הפחות כל מזרח אירופה, אם לא גם מרכזה. השאלה הייתה אם גרמניה תהיה מוכנה להסתכן בפלישה אל תוך רוסיה, ולסכן את כל שהשיגה. עם מבצע ״ברברוסה״ מוסקבה קיבלה תשובה.
מבצע ״ברברוסה״, מנקודת מבט גיאופוליטית, היה טמטום מהמעלה הראשונה מצד גרמניה. גרמניה סיכנה את כל ההישגים שלה באירופה בשביל – מה? מישורים קרים במזרח? כאן חשוב להפריד בין רוסיה ובין מזרח אירופה, השטח שממערב לקרפטים. הכיבוש של מזרח אירופה ע״י הנאצים היה מובן, גם אם מיותר: הדנובה מחבר את דרום גרמניה למזרח אירופה ויוצרת את הבסיס הגיאוגרפי לגוש כלכלי שיובל ע״י התיעוש הגרמני ויוזן ע״י כוח העבודה הזול של מזרח אירופה. גוש כזה לא היה צריך את הכיבוש הגרמני בשביל לקרות – כפי שהיום האיחוד האירופי מוכיח לנו. הכלכלות של רומניה, הונגריה וצ׳כיה מחוברות כלכלית לגרמניה ומספקות לה כוח אדם מבלי שפאנצר אחד יכנס לשטחן. היטלר ניסה לזרז על-ידי הכיבושים שלו את מה שהיה קורה בכל מקרה ע״י כוחה של הכלכלה.
בכל מקרה, מזרח אירופה, מפולין דרך הונגריה ורומניה, היא חלק מאזור ההשפעה הטבעי של גרמניה. ההתעקשות של היטלר לכבוש את המקום ולא לתת לכוחות הכלכלים לעשות את שלהם היא עדות לחוסר הסבלנות של הצורר[3], אך לא לטיפשות גיאופוליטית. גרמניה תמיד תרצה השפעה במזרח אירופה, לא משנה מי יושב בברלין.
הפלישה לבריה״מ לעומתה נבעה מהרצון הנאצי לחסל את היריב האידיאולוגי הראשי להם – הקומוניסטים, שהיו כמובן לתפיסתם של הנאצים בובה של היהודים – ומהרעיון המעוות בדבר ״מרחב מחייה״. טוב אם נתעכב לרגע על העניין של ״מרחב מחייה״, ולו בשביל להראות מה קורה כשגיאופוליטיקה הופכת מכלי ניתוח להצדקה למדיניות.
הרעיון של ״מרחב מחייה״ מניח שהבסיס האמיתי של כל אומה הוא עבודת האדמה שלה. עבודת האדמה היא שנותנת חיים לאומה, משום שבעבודת האדמה צומחת האומה, מעבודת האדמה היא יונקת את ערכיה ומעבודת האדמה היא שואבת את כוחה. יש לכן חשיבות עליונה שהאומה תשיג עוד שטחים חקלאים בשביל שהיא תוכל להמשיך ולצמוח באופן בריא[4] – או במילים אחרות ״מרחיב מחייה״. ״מרחב המחייה״ הם השטחים החקלאים הנחוצים להתפתחותו האורגנית של העם והם נחוצים לו כפי שאדמה נחוצה לעץ. אומה שאין לה מרחב מחייה מספיק בהכרח תקמול ותמות.
הגרמנים ראו בחלק האירופי של רוסיה את ״מרחב המחייה״ של גרמניה, כלומר שטחים חקלאים לשימוש האומה הגרמנית. בתוכנית הנאצית ליישוב המזרח הדגש היה על חיים חקלאים: האדמות שיפונו מגורמים ״לא רצויים״ יוקדשו לגידולים ועדרים, וגרמנים כשירים יקבלו שטחים להקמת חוות ועבודה חקלאית[5]. בגיאופוליטיקה המעוותת של הנאצים מרחב המחייה היה צורך קיומי של האומה הגרמנית, צורך שיוכל להיענות רק ע״י כיבוש והשמדה של מיליוני בני אדם במזרח אירופה.
קל לראות שכל הרעיון של ״מרחב מחייה״ עומד על החשיבות של החיים החקלאים למדינה. אם אין להם חשיבות, אם לא חייבים שכל אדם יחזיק שדה ושתי פרות, אין לאומה צורך בשטחים מעבר לאלה הדרושים לה להגנה ומשאבים הנחוצים בשביל תיעוש. בעולם תעשייתי אין יתרון לחיים חקלאים בחוות פרטיות, אולי להפך – מיליוני יצרנים חקלאים קטנים יהיו כנראה פחות יעילים ממספר חוות גדולות ומתקדמות. הקביעה לכן שהחיים החקלאים הם החשובים ביותר למדינה אינה קביעה גיאופוליטית כי אם אידיאולוגית. בסיס החיים של אומה היא הפעילות הכלכלית שלה והפעילות הזו יכולה לקחת צורות רבות, לא בהכרח רק גידול יבולים. השגשוג של אומה אינו קשור למספר החקלאים בה אלא לייצור והיעילות שלה. אם הנאצים היו מצליחים במזימה השטנית לגרמן את המזרח, הם היו יוצרים מבנה כלכלי בלתי יעיל – שופכים הון אל חוות שאין בהן לא צורך ולא היגיון כלכלי. התעשייה הגרמנית כנראה הייתה מדרדרת, כשעוד ועוד משאבים היו מושקעים בחוות במזרח במקום במפעלים בגרמניה עצמה.
מכאן שגרמניה יצאה למבצע ״ברבורסה״ ללא הצדקה גיאופוליטית מצדה. היא סיכנה את כל שהשיגה באירופה עד 1941 בשביל לספח לעצמה שטחים שאינה צריכה ולהיאבק באויב אידיאולוגי שהיה מוכן להשיב לה באותה אכזריות שהיא נהגה בו. אולם בעוד לגרמניה מבצע ״ברברוסה״ היה שגיאה גיאופוליטית, עבור סטלין ובריה״מ המבצע היה הזדמנות היסטורית להשיג את מה שאפילו הצארים לא הצליחו: שליטה בכל מזרח אירופה.
המתנה של היטלר
חשוב לי להדגיש ולומר שאני לא מתייחס בקלות ראש ל״מבצע ברברוסה״ ומזניח את הקורבנות העצומים שהעם הרוסי הקריב בשביל להביס את הנאצים. לקרוא למבצע ״ברברוסה״ הזדמנות לבריה״מ הוא ביטוי חריף ואני לא אומר אותו מתוך התעלמות בפשעים הנוראיים שהגרמנים ביצעו במזרח אירופה. אולם אין בפשעים ובקורבנות לשנות את החישוב האסטרטגי: גיאופוליטית היה בפלישה הנאצית הזדמנות לבריה״מ לשפר את העמדה שלה לא רק כדי להגן על עצמה, אלא גם כדי לאיים על כל אירו-אסיה. איך?
כשהיטלר פלש לבריה״מ הוא פלש ככוח האירופי השולט בכל היבשת. לראשונה בהיסטוריה רוסיה התמודדה עם קואליציה אירופית אחת שאם תובס תפתח בפני הרוסים את כל אירופה לכיבוש. אם יצליחו לעצור את הפלישה הגרמנית אליהם, יוכלו בתגובת הנגד להתקדם עד הריין אם לא מערבה יותר. לראשונה הוצגה לרוסיה הזדמנות אסטרטגית להביא סוף-סוף את חצי האי האירופי תחת שלטונה.
סטאלין הבין את ההזדמנות האסטרטגית. היא הפכה אף יותר גדולה כשרוזוולט דרש כניעה ללא תנאי של מעצמות הציר וסירב להתחיל את השיחות על הסכם קבוע לאירופה לפני סיום המלחמה[6]. המשמעות הייתה שכאשר יתחילו השיחות על הסדר החדש באירופה, בריה״מ תשלוט בפועל במזרח אירופה. היא תקבל חגורת מגן חסרת תקדים ברוחבה מול גרמניה ותוכל אף לקדם בסדר החדש את חלוקתה של גרמניה וליצור חלל במרכז אירופה. ללא גרמניה בדרך ועם חגורת מגן משמעותית בריה״מ תוכל מעמדה כזו להמשיך ולהתפשט אל תוך אירופה. במצב כזה היא תהפוך לכל הפחות להגמון אירופי, גם אם לא תכבוש את אירופה ממש.
רוזוולט לא עזר גם בהצהרתו שארה״ב לא תשאיר את כוחותיה באירופה לאחר המלחמה. הוא הבהיר לצ׳רצ׳יל שעם כניעת גרמניה האמריקנים יחזירו את כוחותיהם הביתה ובריטניה תצטרך לפעול לשיקומה של היבשת לבדה[7]. מנקודת מבטו של רוזוולט עם סיום המלחמה הסדר הגלובאלי ינוהל ע״י ארבעת השוטרים – ואם בריה״מ היא אחד מהם, למה שארה״ב תחזיק כוחות באירופה?
עבור צ׳רצ׳יל היה מדובר בסיוט אסטרטגי אם לא איום קיומי ממש. ללא נוכחות צבאית אמריקנית וללא גרמניה חמושה, לבריטניה לא היה סיכויי להשיב את מאזן הכוח ביבשת ולמנוע את ההתפשטות של בריה״מ בה. יותר מזה: עם סיום מלחמת העולם השנייה בריה״מ גם החזיקה בכוחות במנצ׳וריה ובאיראן. אם הרוסים ירצו הם יוכלו להתפשט לא רק לתוך אירופה, אלא גם למזרח התיכון ומזרח אסיה. כל החלומות של האימפריה הצארית יתגשמו: חגורת מגן רחבה מסביב ללב באירופה, בסיסי מים חמים במפרץ הפרסי ובים התיכון והכפפה של יפן וסין אליה, מה שיפתח עבורה את ההתפשטות אל האוקיינוס השקט.
לבריטים היה ברור שמצב עניינים כזה יאיים גם על ארה״ב, שתצטרך להתמודד עם אויב גדול פי כמה מגרמניה או יפן. אך כל עוד המלחמה הייתה בעיצומה האמריקנים סירבו לראות בבריה״מ יריב פוטנציאלי ולקבל על עצמם את דיפלומטית הכוח של בריטניה. למזלה של בריטניה כל זה השתנה אחרי המלחמה.
טבעו של העקרב
ב-12 באפריל 1945 נפטר רוזוולט והוחלף ע״י סגן הנשיא הארי טרומן. בהתחלה טרומן ביקש להמשיך בקו של רוזוולט לחברות עם הסובייטים. אולם טרומן ראה איך ה״דוד ג׳ו״, כינוי החיבה של רוזוולט לסטאלין, מוריד את מסך הברזל על מזרח אירופה עם סיום מלחמת העולם השנייה. סטלין התקין משטרים קומוניסטים בהונגריה, רומניה ובולגריה, והפר את הבטחתו לבחירות חופשיות בפולין. אחת אחרי השנייה מדינות מזרח אירופה נכנסו תחת השפעתה של בריה״מ.
מנקודת מבטו של סטלין הדבר היה טבעי: בריה״מ כבשה את הארצות האלו והייתה צריכה משיקול גיאופוליטי להחזיק בהן תחת השפעתה. למה שמוסקבה תוותר על השלל שהיא השיגה בקורבנות רבים כל-כך? יותר מזה – לאמריקנים לא היה אינטרס אסטרטגי במזרח אירופה. מכאן שסטלין כנראה ציפה שגם אם יפר את התחייבויותיו לבחירות חופשיות במזרח אירופה, ארה״ב לא תגיב בחריפות. מה זה משנה לאמריקנים אם יש או אין ממשלה דמוקרטית בצ׳כוסלובקיה או הונגריה?
הטעות של סטלין שבצעדיו הוא החל להראות לאמריקנים שהוא אינו עוד שותף לסדר חדש, אלא עלול להיות יריב מסוכן אף יותר ממעצמות הציר. בריה״מ הייתה גדולה יותר ומאוכלסת יותר מגרמניה או יפן, והכוח הצבאי שלה, שבסוף מלחמת העולם השנייה עמד במרכזה של אירופה, במזרח התיכון ובמזרח אסיה, איים להביא את כל אירו-אסיה תחת השפעתה. גיאופוליטית בריה״מ הייתה איום על צפון-אמריקה וצעדיו של סטלין החלו לאותת שיש באיום הזה ממש.
אולם גם אחרי צעדיו התוקפניים של סטלין ב-1945 ו-1946, הייתה עדיין מבוכה בוושינגטון שמא דווקא היא האשמה בתוקפנות הסובייטית, שמא היא צריכה להכיר בתחום השפעתה של בריה״מ במזרח אירופה ולקוות להגיע איתה ליחסי שלום ע״י הבנה הדדית. גיאופוליטיקה לא הייתה המניע למדיניות החוץ האמריקנית וגם אם בריה״מ עלולה להיות איום בפוטנציה, שמא ארה״ב עוד יכולה להציל את היחסים? מי ששם סוף לדיון הזה, והביא את תחילתה של אסטרטגית הבלימה מול בריה״מ, היה ג׳ורג׳ קנן ב״מברק הארוך״ שלו מ-1946 (המקור כאן).
מהו ״המברק הארוך״? ב-1946 ג׳ורג׳ קנן , משנה לשגריר האמריקני במוסקבה, שיגר מברק ארוך למשרד המדינה המסביר את ההתנהגות הסובייטית מול ארה״ב. קנן טען שמשום המבנה הפנימי של בריה״מ, בו המפלגה שולטת ע״י אי-סדר תמידי של החברה, ומשום חוסר הביטחון שהיא ירשה מהאימפריה הצארית, היא תמיד תהיה עוינת את המערב ותבקש לערער את כוחו. הסובייטים לפי קנן מפחדים שהקפיטליסטים ינסו להשמיד אותם ולכן הם מבקשים להחליש אותם ואף לגרום להם להילחם אחד בשני בכדי לשמור על ביטחונה של בריה״מ. התוקפנות של בריה״מ לכן מוטבעת עמוקות בה ואינה קשורה לשום צעד שארה״ב או המערב יעשו או לא יעשו – הפרנויה והצורך לשלוט בחברה הסובייטית יחייבו את בריה״מ להמשיך בקו התקפי מול המערב, יהיו צעדיו אשר יהיו. הברירה היחידה שיש למערב היא לבלום את התוקפנות הסובייטית ולשכנע את מוסקבה שהיא חייבת לשנות את התנהגותה, משום שהמסלול התוקפני לא ישיג את יעדיה.
המברק הארוך צייר תמונה פסימית למקבלי ההחלטות בוושינגטון: בריה״מ לא תשנה את דרכה עד שארה״ב תוכיח לה שאין טעם בתוקפנות. הדרך היחידה לעשות זאת תהיה ע״י חיזוק כוחה הצבאי של ארה״ב ובעלות בריתה במידה כזו שלא תהיה עוד תקווה לניצחון בלבם של הסובייטים. קנן גם הדגיש שהמבנה הפוליטי עצמו של בריה״מ מביא לתוקפנות שלה ולכן נדרש שינוי מהותי בו בשביל לשנות את התנהגותה. בעיניים האידיאליסטיות של ארה״ב בריה״מ נתפסה ככוח הרע שיש להיאבק בו מאבק מוסרי ומוחלט, בדיוק כפי שנאבקה עד לתבוסתן המוחלטת של גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית. אין פשרות במאבק בין טוב ורע.
כמובן, הצידוק המוסרי לא נדרש כדי להבין מה ארה״ב החלה לעשות מ-1946 והלאה: בשביל למנוע מבריה״מ ניצחון גיאופוליטי, ארה״ב החלה לבסס את נוכחותה באירו-אסיה בשביל למנוע את התפשטות סובייטית. היא השאירה כוחות ביפן, עזרה לשקם את הכלכלות של מערב אירופה ואחדה אותם בברית צבאית חדשה – נאט״ו. היא אף הגדילה לעשות וצירפה את גרמניה המערבית כחברה בנאט״ו, לראשונה מכניסה את כל המעצמות של מערב אירופה בברית אחת.
אולם ללא הצידוק המוסרי ארה״ב לא הייתה מבססת את עצמה באירו-אסיה. כמו אחרי מלחמת העולם הראשונה הציבור האמריקני היה רוצה את החיילים חזרה בבית והקונגרס היה רוצה לחתוך מחדש בתקציב הביטחון. אם בריה״מ לא הייתה נתפסת כיריב אידיאולוגי, ספק אם אסטרטגית הבלימה הייתה זוכה לתמיכתו של הקונגרס והעם האמריקני. ספק אם ארה״ב הייתה מוכנה להשקיע הון רב בשיקומה של אירופה המערבית ובהצבת כוחות בכל רחבי אירו-אסיה. אבל אני מקדים פה את המאוחר: בפרק הבא נראה את יצירתו של הסדר האמריקני ואת תחילתו של האימפריום. תודה לכם על ההקשבה.
[1] קיסינג׳ר, 2012, עמ׳ 376.
[2] James Harris, “Encircled by enemies: Stalin’s Perceptions of the capitalist world, 1918 – 1941”, Journal of Strategic Studies, Vol. 30, No. 3 (2007)
[3] קיסינג׳ר, 2012, עמ׳ 274.
[4] Woodruff D. Smith, “Friedrich Ratzel and the Origins of Lebensraum”, German Studies Review, Vol. 3, No. 1 (Feb. 1980)
[5] ראלף ג׳ורדאנו, ״אילו ניצח היטלר במלחמה״, תל-אביב: מטר, 1991, עמ׳ 107.
[6] קיסינג׳ר, 2012, עמ׳ 383-384
[7] שם, עמ׳ 377.
