***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***
הורדת הפרק – קישור.
משבר הקורונה עורר דיון עמוק בקרב חוגי חשיבה ומדיניות האם מדובר כאן בהזדמנות לסין להפוך למעצמת העל הבאה של העולם [מקור]. בדרך כלל מי שתומך בטענה מדגיש את היעדר או כישלון ההנהגה של ארה״ב [מקור] ומציג את סין כאלטרנטיבה האחראית או לכל הפחות כמי שמנצלת את כשלונה של וושינגטון בשביל לבסס את מעמדה כמעצמת העל הבאה.
הקדשתי סדרה שלמה לטפל בנושא של סין ולהראות שהיא אינה מעצמת העל הבאה. דיברתי על הכלכלה והפוליטיקה והתרבות והעובדה שהמפלגה הקומוניסטית תעדיף לכלוא את העם הסיני מלתת לו לצמוח ולהתפתח חופשי. אך על דבר אחד לא דיברתי ואני חושב שטוב להקדיש לו התייחסות משום שהוא מראה שלא משנה כמה סין תהיה חזקה, היא לעולם לא תהיה מעצמת על כמו ארה״ב. הגיאוגרפיה שלה פשוט לא מתאימה.
It’s the Geography, stupid
בפשטות: סין יושבת באירו-אסיה, ארה״ב לא. סין קרובה גיאוגרפית לכמה מהמדינות הכי גדולות או חזקות בעולם: יפן, דרום קוריאה, רוסיה, הודו ואינדונזיה. היא יושבת במרכז הכלכלי והתעשייתי של העולם – מזרח אסיה. ארה״ב לעומתה יושבת בצפון אמריקה, עם כ-5,000 ק״מ של ים שמפרידים בינה ובין כל מעצמה גדולה אחרת. ארה״ב היא גם הכוח הכי חזק באמריקות, ובפער ניכר.
המשמעות של ההבדל הגיאוגרפי הזה היא שכאשר ארה״ב הפכה מעצמת על לא היו הרבה מדינות שפחדו שהאמריקנים יפלשו דרך הגבול. אין למעצמה גדולה אחרת מחלוקת טריטוריאלית עם ארה״ב או גבול משותף. אף מעצמה לא מפחדת שהאמריקנים יבואו לקחת ממנה טריטוריה פשוט מפני שהאמריקנים כל-כך רחוקים מכל מקום ויש להם די ויותר משאבים אצלם. ארה״ב היא לא רוסיה, שצריכה את מזרח אירופה. היא לא סין שצריכה את מזרח אסיה. היא לא איראן שצריכה את עיראק.
גם אם מעצמה אחרת הייתה רוצה להגביל את כוחה של אמריקה היא הייתה נתקלת בבעיה שהגיאוגרפיה האמריקנית חסינה לכל פעולה של הגבלה. החוף המזרחי והחוף המערבי לא מוקפים בשרשרות איים. צפון ארה״ב הוא שטח ארקטי קפוא בשם ״קנדה״. דרום ארה״ב הוא שטח הררי ומדברי בשם ״מקסיקו״. המקום היחיד שיכול להצר מעט את צעדיהם של האמריקנים הוא האי של קובה והאחרונים לנסות ולעשות משהו שם כמעט וספגו שואה גרעינית.
סין היא סיפור שונה. החוף היחיד של סין מוקף שרשרות איים מצפון לדרום, מחצי האי הקוריאני דרך איי יפן, טאיוואן והפיליפינים. אם מעצמה אחרת רוצה להצר את צעדיה של סין באוקיינוס כל שהיא צריכה לעשות הוא להציב מטוסים וטילים נגד ספינות בשרשרות האיים האלו (מה שהאמריקנים עשו). ויש הרבה מעצמות שירצו לעשות זאת.
אם לארה״ב אין סכסוך טריטוריאלי עם אף מעצמה, לסין יש עם כמעט כל שכנה שלה: עם יפן בים סין המזרחי, עם אינדונזיה בים סין הדרומי, עם ההודים בהימלאיה. סין גם גובלת באזור ההשפעה הרוסי במרכז אסיה. הגמוניה סינית במזרח אסיה מאיימת על כל מעצמה שסוחרת עם האזור – שזו כל מעצמה בעולם.
לכן כאשר הסינים מתחזקים, וודאי אם הם הופכים אסרטיביים, הם מעוררים אי-נחת בהרבה מאוד בירות. טוקיו לפתע חוששת מהעצמאות שלה מול סין תוקפנית. אינדונזיה חוששת לאזור הכלכלי שלה בים סין הדרומי. הודו מריחה הזדמנות לפגוע במעמד של סין ומחפשת למשוך עסקים והשפעה מהסינים. המעצמות האירופיות הופך מוטרדות מחופש השיט שלהן במזרח אסיה. אפילו רוסיה מסתכלת בחשד שמא סין תנסה לפעול ולקחת ממנה את אזור ההשפעה שלה במרכז אסיה.
דנג שיאופינג, האיש שעשה את המהפכה הכלכלית בסין, הבין את הבעיה הגיאוגרפית של סין. הוא הבין שאם סין תהפוך אגרסיבית מוקדם מדי, העולם יעשה יד אחת נגדה. הוא הבין שלא משנה כמה חזקה סין תהיה, ארה״ב תוכל להשתמש ביפן ודרום קוריאה וטאיוואן בשביל להגביל ולערער את סין. זו הסיבה שהוא קרא לסין ״לשמור על פרופיל נמוך ולהמתין״ ו-״לעולם לא לדרוש את המנהיגות״ [מקור]. אם סין לא תהיה חזקה מספיק כשהיא תבקש את המנהיגות, תגובת הנגד תהרוס אותה.
שובו של מאזן הכוח
האם סין יכולה להתגבר על הגיאופוליטיקה שלה ולשכנע את העולם לקבל את מנהיגותה, גם אם זה מאיים על האינטרסים שלו? אולי. קרוב לוודאי שבכל תרחיש בו סין הופכת למנהיגה עולמית ארה״ב לא רק שמוותרת על תפקיד ההנהגה אלא גם מאבדת את כוחה הכלכלי וכוחה הצבאי. רק במצב כזה המעצמות האסיאתיות של יפן, הודו ואינדונזיה יאלצו להשלים עם ההגמוניה הסינית ללא תקווה שהאמריקנים יבואו לעזור.
אולם אנחנו לא מתעסקים כאן באולי ומה אם. עם כניסתו לתפקיד שי ג׳ינפינג החליט שסין חיכתה מספיק ובמקום לשמור על פרופיל נמוך סין תחת שלטונו הפכה יותר ויותר אגרסיבית ויותר ויותר אסרטיבית בעולם, מקדמת את עצמה כמעצמת על חדשה וכמנהיגה החדשה של העולם.
הבעיה בשביל סין שתעמולה לא משנה את המציאות הגיאופוליטית. יפן לא תשלים עם הגמון סיני משום שזה יוכל לשלוט בה – היפנים מייבאים כמעט את כל חומרי הגלם והמזון שלהם. אין ליפן קיום עצמאי אם הימים של מזרח אסיה לא חופשיים לשיט. הודו לא תשלים עם הגמון סיני משום שזה ידחוק אותה לעמדה של חוסר חשיבות, יסגור בפניה את דרום מזרח אסיה ויחזק את פקיסטן בשביל לערער את הודו. והכי חשובה – ארה״ב לא תרשה את עלייתו של הגמון סיני, משום שזה יוכל לאיים על חופש הפעולה של ארה״ב לא רק במזרח אסיה, אלא גם באוקיינוס השקט. הביטחון הלאומי של ארה״ב מחייב שליטה באוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, דבר שלא יכול לקרות עם הגמוניה סינית במזרח אסיה.
נוסף על המעצמות האלו יש עוד שלל מדינות שישמחו להצטרף לכל מאמץ להכיל את סין. ווייטנאם, מלזיה ואינדונזיה רוצות לשמור על השטחים שלהן בים סין הדרומי. טאיוואן רוצה לשמור על עצמאותה. אוסטרליה כבר שנים חושדת בסינים ובזמן שהיא שומרת על קשרים כלכליים קרובים עם סין היא מחזקת את הנוכחות האמריקנית באוסטרליה ואת שיתוף הפעולה עם יפן. בריטניה צריכה את ים סין הדרומי חופשי בשביל הסחר שלה עם האזור [מקור]. צרפת תצטרף לחגיגה רק כדי לבסס את העצמאות שלה מול סין.
מנקודת מבט מבנית, מה שסין עשתה בעצם עם האסרטיביות החדשה שלה מאז 2013 הוא לעודד את המערכת הגלובאלית ליצור מאזן כוח מולה. היא סימנה את עצמה כמדינה חזקה ותוקפנית – כמו צרפת במאה ה-18 או גרמניה בסוף המאה ה-19 – ועל-כן הדרך היחידה למדינות חלשות יותר להתמודד מולה הוא להתאגד נגדה. ארה״ב מעולם לא סבלה ממאזן כוח נגדה מפני שאין לשום קואליציה של מדינות סיבה להתאגד נגדה – שוב, היא פשוט רחוקה. אף לא אחד בלונדון או פריז או ברלין אי-פעם חשש שהאמריקנים יפלשו אליו (אלא אם הוא קודם יפלוש למישהו אחר).
המזל של סין, אם אפשר לקרוא לזה מזל, הוא שממשל טראמפ לא מתעניין ביצירת קואליציות בין-לאומיות. זו הסיבה שלמרות שהמערכת הבינלאומית החלה לפנות בכיוון של מאזן כוח מול סין, ארה״ב לא מנסה כרגע לנצל את השינוי ולהקים מסגרות כמו שיתופי פעולה צבאיים והסכמי סחר שידחקו את סין החוצה. אובמה ניסה לעשות זאת עם ה-TPP [מקור] אך טראמפ ביטל את ההסכם. ממשל אמריקני אחר, ממשל אסטרטגי יותר, ינצל את מאזן הכוח נגד סין.
לוחם הזאב
עם ההבנה של הבעיה המהותית של סין, עם ההבנה של התגובה הבינלאומית לעליית האסרטיביות הסינית, קל להבין שמשבר הקורונה אולי חושף את חוסר העניין האמריקני בלהנהיג את העולם (הפוסט-אימפריום שאני מדבר עליו ב״משחק הגדול״) אך הוא בהחלט לא ההזדמנות של סין להיות מעצמת על. המערכת הבינלאומית לא רצתה את סין כמנהיגה החדשה לפני הקורונה. ווירוס סיני שהתפשט הודות לכשלים של המפלגה הקומוניסטית בוודאי לא הולך לשנות זאת.
על-אף זאת הסינים מתעקשים לקדם את עצמם ולנסות ולהשתלט על הנרטיב הבינלאומי. מאז פרוץ המשבר הם מנהלים מדיניות חוץ תקיפה בשביל לייצר ספין חיובי על המשבר, להציג את המענה שלהם כטוב ביותר ולנסות ולהאשים מדינות אחרות שהן היו המקור לווירוס. הם קוראים לדיפלומטיה הזו ״דיפלומטית לוחם הזאב״, על שם שני סרטי אקשן המתארים יחידה בשם ״לוחמי זאב״ שנאבקים בשכירי חרב אמריקנים מרושעים [טריילר לסרט השני בסדרה].
מנקודת המבט של המפלגה יש היגיון בלנסות ולצאת למתקפה ולו בשביל ליצור בלבול בקהילה הבינלאומית ולעורר להט לאומני באוכלוסייה הסינית, להט שיופנה למאבק בבוגדים מבית והזרים מבחוץ במקום לשאלה האם המפלגה כשלה. דיפלומטית ״לוחם הזאב״ היא גם המשך הגיוני של הקו האסרטבי שסין נוקטת מאז כניסתו לתפקיד של שי בסוף 2012. אם סין הגיבה בתקיפות כשהאשימו אותה בתקיפת מפגינים בהונג קונג וריכוז אויגורים בשינג׳יאנג היא בטוח תגיב בתקיפות כשמאשימים אותה במגיפה עולמית.
אולם גם אם דיפלומטית ״לוחם הזאב״ זוכה לאהדה בבית – וחשוב לציין שיש קולות בסין שמתנגדים לה – היא לא עושה דבר לשנות את הבעיה המבנית שלה בזירה הבינלאומית. להפך – היא מביאה גם מדינות שניסו להימנע מסכסוך דיפלומטי עם בייג׳ין להיכנס לאחד.
הדוגמה הכי ברורה שהכוח הרך של בייג׳ין מפסיק לעבוד היא אוסטרליה, אחת המדינות הראשונות לקרוא לחקירה בינלאומית למקור הווירוס בסין [מקור]. הסינים איימו בצעדי ענישה נגד האוסטרלים אך האוסטרלים המשיכו לקדם את הדרישה לחקירה בינלאומית.
לא מדובר בצעד פשוט מנקודת מבטה של אוסטרליה: 35% מהייצוא של אוסטרליה הולך לסין. יעד הייצוא הבא של אוסטרליה אחרי סין היא יפן, עם 14% מהייצוא האוסטרלי. רק 3.5% מהייצוא האוסטרלי הולך לארה״ב. להחליט בזמן משבר כלכלי לצאת נגד שותף הסחר הכי חשוב שלך הוא צעד שחושף עד כמה סין איבדה את הכוח הרך שלה. אוסטרליה תלויה בסחר עם סין ובכל זאת קידמה אג׳נדה שסין התנגדה לה.
הסינים כמובן לא נשארו חייבים: הם אסרו על ארבע יצרני בשר בקר אוסטרלים למכור בסין [מקור] והטילו מכס על דגנים מאוסטרליה [מקור]. האוסטרלים טוענים שלא מדובר במלחמת סחר בין סין לאוסטרליה [מקור], אך המשמעות היא רק שאוסטרליה לא תגיב כרגע לצעדים של סין. סין השיבה לטענה האוסטרלית שמדובר בנקמנות סינית בכך שהטענה עצמה ״מגוחכת״ [מקור]. לעת עתה האוסטרלים מסרבים להטיל מכסים נגד סין, מבינים את הכוח הכלכלי שלה. אולם אם הם מוכנים לנקוט עמדה מנוגדת לסין בחקירה של הקורונה, הם כנראה יהיו מוכנים לתמוך ביוזמות אמריקניות בזירה הבינלאומית גם בנושאים כמו הונג קונג ושינג׳יאנג.
סכסוך הסחר
אם מדברים על האמריקנים, ארה״ב כרגע אינה מנצלת את שעת המשבר הזו לקדם את מאזן הכוח מול סין ולשרת את האינטרסים האסטרטגים של ארה״ב. במקום לפעול לחזק את מערכת הבריתות האמריקנית ולקדם לחץ בינלאומי אחיד מול סין, ממשל טראמפ עסוק בעיקר בלהביא את סין לעמוד בהתחייבויות שלה במסגרת ״שלב 1״ של הסכם הסחר.
במסגרת ההסכם הסינים התחייבו לקנות תוצרת אמריקנית בהיקף של כ-200 מיליארד דולר ב-2020 וב-2021, כשב-2020 לבדה הייבוא הסיני מארה״ב היה אמור לגדול ב-76 מיליארד דולר. משום הפגיעה הכלכלית של הווירוס הסינים כמובן לא עומדים ביעדי הייבוא, אך את טראמפ זה פחות מעניין. עם אבטלה גבוהה ושנת בחירות הוא צריך את הרכישות הסיניות בשביל לצמצם את הנזק הכלכלי שהווירוס גרם לארה״ב.
הבעיה בשביל טראמפ – ולייטהייזר – שנשק המכסים לא רלוונטי בזמן משבר כלכלי. אם ארה״ב תטיל מכסים על סין, היא תפגע בעסקים שלה. זה תמיד היה נכון, אך ב-2018 ו-2019 העסקים האמריקנים יכלו לספוג את המכסים ולהמשיך לשגשג. עכשיו עם הפגיעה הכלכלית מהקורונה מכסים רק יעמיקו את המשבר ויפגעו בסיכויי הניצחון של טראמפ.
הממשל לכן מקדם לחץ על סין מכיוונים אחרים: ראשית, ביום שישי האחרון הוא החמיר את המגבלה על ייצוא שבבים לחוואווי והוסיף דרישה שכל יצרן לא-אמריקני שמשתמש בכלים אמריקנים – אם אלו מכונות או תוכנות – חייב לקבל אישור ממשלת ארה״ב לייצוא של שבבים לחוואווי [מקור]. מדובר בהחמרה של איסור קודם שהממשל הטיל על חברות אמריקניות לספק חלקים ושירותים לחוואווי וחברות הבת שלה.
שנית, הממשל ממשיך לנתק את ארה״ב מסין. בתחילת מאי 2020 הנשיא הוציא צו האוסר שימוש בציוד של חברות סיניות ברשת החשמל האמריקנית [מקור] ובאמצע מאי הודות ללחץ מטראמפ מנהלי קרן הפנסיה של גמלאי הצבא והממשל הפדראלי עצרו השקעה במניות סיניות [מקור].
שלישית, הממשל ממשיך לקדם את הקו שסין היא האחראית למגפה הנוכחית ושיש לארה״ב ומדינות נוספות הזכות לדרוש ממנה פיצויים. הקו הזה פוגע בעמדה הבינלאומית של סין ומשמש את הממשל להפנות את האשמה על המשבר ממנו לסין.
כל הצעדים האלו לוחצים את הסינים לעמוד בהתחייבויות שלהם במסגרת שלב 1 של הסכם הסחר מבלי להטיל ממש מכסים עליהם. בטווח הקצר אולי וושינגטון תצליח להביא את הסינים לעמוד בהתחייבויות שלהם או לכל הפחות לפצות את ארה״ב. בטווח הארוך הצעדים האלו ממשיכים לנתק את ארה״ב מסין ויותר מזה מדגישים בעיניי ההנהגה הסינית את הסכנה בתלות באמריקנים. זה רק ממריץ אותם להעמיק את ההשקעה הטכנולוגית שלהם ולבסס את העצמאות שלהם מהאמריקנים.
שינוי במערך הבריתות
אז דיברנו על הבעיה המהותית של סין. דיברנו על דיפלומטית ״לוחם הזאב״ שלה במשבר הקורונה וחוסר ההצלחה שלה. דיברנו על וושינגטון שכרגע אינה מנצלת את מאזן הכוח שנבנה מול סין בשביל לקדם את האינטרסים האסטרטגים שלה באזור. לאן המצב הזה יכול להתקדם?
אם וושינגטון באמת רואה בסין מתחרה אסטרטגי – והיא רואה – היא תבקש לנצל את מבנה הבריתות שלה ומאזן הכוח נגד סין לטובתה. מה זה אומר? בואו נזכור שארה״ב ברמה האסטרטגית פועלת בהתאם לאינטרס הלאומי שלה, משום שאין לה חזון גדול יותר [עסקנו בנושא בפרק קודם]. לצערם של הסינים האינטרס הלאומי האמריקני מכתיב: א׳ שלא יהיה הגמון במזרח אסיה שיוכל לאתגר את חופש הפעולה של ארה״ב בו ו-ב׳ לשמור על גישה חופשית של ציי הסחר האמריקנים למזרח אסיה, מתוך ראייה שמזרח אסיה ובמיוחד דרום מזרח אסיה הם שני אזורים חשובים לשגשוג הכלכלי של ארה״ב. האמריקנים לכן ירצו לעזור לכל מדינה שמתנגדת לסינים באזור – וויטנאם, אינדונזיה, מלזיה, טאיוואן, יפן – ויענישו כל בעל ברית שלא יהיה איתם מול הסינים.
בשביל להבין עד לאיפה הדברים מגיעים קחו את המקרה של בריטניה: בוריס ג׳ונסון החליט בניגוד לרצונה של ארה״ב לאפשר לחוואווי השתתפות מוגבלת בהנחת תשתית ה-5G של המדינה [מקור]. הבריטים הבטיחו שמדובר בנוכחות שלא תפגע בביטחון של בריטניה או תסכן את המודיעין שארה״ב חולקת עם הבריטים במסגרת ברית ״5 העיניים״ (Five Eyes).
מה התגובה האמריקנית? לפי דיווח אחד ממשל טראמפ התחיל בסקירה של כל נכסי המודיעין של ארה״ב בבריטניה, כולל מטוסים וכוח אדם, והאם נדרש להוציא אותם מהמדינה [מקור]. אני מזכיר שמדובר כאן באחת משותפות הסחר החשובות של ארה״ב, בעלת ברית קרובה ומישהי שהאמריקנים נלחמו איתה בשתי מלחמות עולם. עכשיו כשהיא נוקטת צעד – גם אם מצומצם – לכיוון הסינים הבית הלבן מוכן לצמצם את הקשר איתה. הוצאת נכסי מודיעין תהיה השלב הראשון: אם בריטניה לא תהיה חשובה יותר למאמצי המודיעין של ארה״ב, החשיבות האסטרטגית של כל היחסים איתה תרד רמה. אם אין נכסי מודיעין, למה שארה״ב תחלוק מודיעין עם בריטניה? אם בריטניה מאפשרת לחוואווי להשתתף ברשתות ה-5G שלה, היא יוצרת פרצת אבטחה שהאמריקנים חייבים לפעול לצמצם את הסיכון ממנה. פגיעה ביחסים המיוחדים היא נזק נלווה להחלטה הבריטית.
התגובה לצעד של בריטניה חייבת להעלות את השאלה גם אצלנו האם אנו עלולים להיות בצד הלא נכון של מערכת הבריתות האמריקנית בתחרות מול סין? אני שומע רבים שמתעקשים שאם נסכים לדרישות האמריקניות מול סין נאבד את האוטונומיה שלנו והחופש להחליט על מדיניות החוץ והאסטרטגיה שלנו לבד.
בזמן שאני מאוד מעריך את הרצון להיות עצמאיים ומאמין שישראל צריכה לשאוף ולחזק את עצמה, צריך להכיר בעובדות: אם וושינגטון תנתק את שיתוף הפעולה הבטחוני איתנו, תצמצם את כספי הסיוע, תפסיק בתמיכה דיפלומטית אתנו – אנחנו נספוג פגיעה קשה, אנושה אפילו. עם כל הדיבורים על כוחנו ועצמאותנו אנחנו עדיין תלויים בסיוע האמריקני לרכש ביטחוני ובתקצוב אמריקני לתוכניות ליירוט טילים שלנו. אנחנו יכולים לדבר כמה שאנחנו רוצים על ״עצמאות אסטרטגית״ ו״שאסור להיכנע ללחץ האמריקני״ – כשהאמריקנים יאיימו לצמצם את הקשר איתנו, אנחנו נתקפל. אז למה להמתין עד המשבר במקום לבצע ניהול אסטרטגי של היחסים שלנו עם סין בתיאום ארה״ב?
ישראל יכולה וצריכה לנהל את היחסים שלנו עם סין מתוך עמדה פרו-אקטיבית. בפרק האחרון של ״קיסר אדום״ תיארתי בפירוט את קווי המדיניות הישראלית ואני מפנה את מי שלא שמע או שכח להאזין שוב לפרק. בקווים כלליים ישראל צריכה לפעול לשקיפות בנוגע להשקעות הסיניות בארץ וליצור מנגנון פיקוח עם שיניים שיוכל למנוע העברת טכנולוגיה רגישה לסינים, כל זאת תוך דיאלוג אסטרטגי עם ארה״ב. ישראל תוכל להבהיר לאמריקנים את האינטרס שלה בקשר עם סין ובו בזמן להראות שהיא מתחשבת באינטרסים האמריקנים.
מאזן הכוח במזרח אסיה
מאזן כוח לצערנו גם אומר מתיחות הולכת וגדלה בין ארה״ב וסין. ארה״ב לא רק תשתמש במערכת הבריתות שלה מול סין אלא גם בעליונות הצבאית שלה: עוד תרגילים בים סין הדרומי, תמיכה צבאית לטאיוואן, עזרה ליפן בבניית הכוח הימי שלה. הודות לנושאות המטוסים שלהם לאמריקנים יש עליונות ימית במזרח אסיה והם יחפשו להקרין כוח באזור ביחד עם בעלות ברית ומדינות אנטי-סיניות נגד הצעדים של בייג׳ין להרחיב את תחום השפעתה.
לדבר יהיו שתי השלכות משמעותיות: ראשית, בייג׳ין תרצה לצמצם את העליונות הצבאית של ארה״ב ואם אפשר לחסל אותה. הדרך לזה עוברת לא רק בהקמת כוח ימי סיני משמעותי אלא גם בפיתוח יתרון טכנולוגי שיהפוך את נושאות המטוסים האמריקניות ללא רלוונטיות. לשם כך הסינים מפתחים טילים בליסטים נגד ספינות ומעגלי אש מהירים ומדויקים שיוכלו לאפשר להם להכות בנושאות מטוסים אמריקניות מתוך היבשת.
ארה״ב תרצה לנטרל את האיום על נושאות המטוסים שלה ע״י פיתוח יכולת איתור ופגיעה מהירה בלב סין. יכולת כזו תאפשר לאמריקנים לאתר במהירות אתרי שיגור ולתקוף אותם. מרכיב חשוב ביכולת כזו יהיה כלי תקיפה שיוכל לחדור במהירות את הגנות הנ״מ של סין. כלי כזה נמצא בשלבי פיתוח: טיל היפרסוני.
אני מזכיר את הנושא ההיפרסוני כבר מספר פעמים ושווה להקדיש לו כמה מילים משום החשיבות שתהיה לו במאזן הכוח העולמי. כלי היפרסוני הוא כל כלי שיכול לטוס במהירות העולה על 5 מאך. המטרה של כלים כאלה לאפשר תקיפה מהירה ומדוייקת של יעדים רחוקים מבלי להשתמש במסלול בליסטי של יציאה וחזרה לאטסמוספירה.
למה לא להשתמש במסלול בליסטי? משום שכל מערכות ההגנה נגד טילים של מדינות מתוכננות כיום ליירוט של טילים בליסטים ויותר מזה – מערכות ההתראה לשיגור נשק גרעיני מתוכננות לזהות ולעקוב אחר שיגורים בליסטים. אם ארה״ב לדוגמה תחליט לשגר טיל בליסטי על מטרה בפקיסטן, השיגור יופיע אצל הסינים והרוסים כשיגור אפשרי של נשק גרעיני. הדבר ייצור מתיחות מיותרת ועלול להביא בטעות לתגובה גרעינית אמיתית של מדינה אחת נגד אחרת – נאמר שהרוסים יחשבו בטעות שטיל אמריקני לבסיס טרור בסוריה הוא בעצם פצצה גרעינית בדרך למוסקבה.
כלים היפרסונים אמורים לפתור את הבעיה הזו ולנצל את העובדה שמערכות היירוט הנוכחיות אינן מתוכנות להתמודד איתו. עקרון ההפעלה שלהם דומה לזה של טיל או טיל שיוט: מסמנים לטיל את המטרה והוא יוצא לדרך. הוא מנצל מנוע מתקדם בשביל להגיע למהירות של 5 מאך ומעלה ושומר על מסלול שאינו חוצה את האטמוספירה בשביל לא להפעיל את מערכות ההתראה של היריב. המסלול של כלי היפסרוני מזכיר צלחת עמוקה הפוכה – הוא מתחיל בשיגור אנכי בשביל לצבור תאוצה, עובר לטיסה אופקית בתוך האטמוספירה במהירות הרצויה ואז צולל אל עבר המטרה.
בתרחיש של מלחמה בין סין לארה״ב טילים היפרסונים מגואם או מארה״ב עצמה ישוגרו נגד אתרי שיגור בלב סין, כמו גם נגד עמדות פיקוד ושליטה של הכוח הסיני בחזית. המטרה תהיה לשבש את יכולות הפיקוד של הסינים ולצמצם את האיום הבליסטי על נושאות המטוסים.
כמובן כלים היפרסונים לא יהיו התוצאה היחידה של מרוץ חימוש בין הסינים לאמריקנים: כל צד ירצה להשיג אינטליגנציה מלאכותית שתאפשר מעגל אש מהיר, כל צד ירצה את היכולת ליירט טילים ולהגן על הנכסים שלו וכל צד ירצה יכולות שיבוש ואם אפשר השמדה של לווינים מעל שדה הקרב. אני לא אתפלא אם לשיתוף הפעולה הישראלי-אמריקני בתחום יירוט הטילים יש גם מימד ימי, לפיתוח פלטפורמה להצבה על נושאות מטוסים.
בנוסף למירוץ החימוש בין שתי המדינות, מתיחות עלולה להביא את הסינים לשקול את האפשרות של לתקוף ראשונים, התוצאה הפוטנציאלית השנייה של מתיחות בין המדינות. אסביר את ההיגיון הסיני: מה שסין תראה היא קואליציה בראשות ארה״ב שמצרה את צעדיה בים סין הדרומי, בטאיוואן, במזרח אסיה בכלל. החשש הסיני במצב כזה יהיה שלאט-לאט ארה״ב תעבור מרק להצר את צעדיה לממש להטיל מצור עליה, להטריד ספינות סיניות בים ולהשפיל את סין בזירה הבינלאומית. החשש הסיני הוא שמאה שנות השפלה יחזרו שוב, כשהפעם ארה״ב תמוטט את סין ולא בריטניה. מול חשש כזה בייג׳ין יכולה להחליט שאין לה ברירה אלא לתקוף ראשונה, לפגוע אנושות בכוח האמריקני במזרח אסיה ולבסס את עצמה באזור לפני שארה״ב תספיק להגיב – אסטרטגיה דומה למה שהיפנים קיוו להשיג במלחמת העולם השנייה [מקור].
ברור כמובן לבייג׳ין שצעד כזה עלול להסתיים במלחמה גרעינית. כרגע לפחות אנחנו רואים שלמרות דיפלומטית ״לוחם הזאב״ בייג׳ין מנסה לרצות את ארה״ב ולשלוט בלהט הלאומני שקורא לתקוף את טאיוואן [מקור]. על-אף האסרטיביות שלה בייג׳ין עדיין אינה מוכנה למלחמה עם ארה״ב, מלחמה שתהיה מהירה מספיק בשביל לשכנע את האמריקנים שלא להשתמש באופציה הגרעינית.
בארה״ב יש מודעות שלחץ על סין עלול להסתיים בהסלמה שאיש אינו רוצה בה. בתחילת אפריל 2020 הנרי קיסינג׳ר פרסם מאמר הקורא לארה״ב לשמור על הסדר הליבראלי ועל עקרון ״הלגטימיות״, תוך הפגנה של איפוק בזירה הפנימית ובזירה הבינלאומית [מקור]. קיסינג׳ר הוא תומך גדול ביחסים בין ארה״ב לסין והדגש שלו על שמירת עקרון ״הלגטימיות״ הוא רמז לוושינגטון שעליה להימנע מפעולות שיכולות לערער את הסינים. כהיסטוריון ומדינאי קיסינג׳ר יודע שכאשר מדינות מדרדרות לפוליטיקת כוח בלבד, כשהן מבקשות לפגוע זו בזו בכל דרך, עולה הסיכויי שתקרית אחת תצית את כל העולם. מהלימוד שלו את ההיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה קיסינג׳ר כנראה מניח שאם ארה״ב תדחוק בסין, סין עלולה להגיב כמו גרמניה במלחמת העולם הראשונה: עם מכת מנע.
בזמן שגורמים כמו קיסינג׳ר ינסו למתן את המתיחות בין ארה״ב לסין, המתיחות הזו תשאר כעובדה קיימת של המערכת הבינלאומית. היא תקבע את הוצאות ההגנה והמחקר של שתי המדינות ותכריח את בעלות הברית של ארה״ב להתיישר עם הקו של וושינגטון מול סין.
כלכלית המשמעות של מתיחות בין שתי המעצמות שחברות יצטרכו להחליט עם איזה שוק הן הולכות, או לנסות ולפייס צד אחד בעודן עושות עסקים עם הצד השני. הכוונה כאן שחברות יצטרכו לדוגמה להקים שרשרות אספקה מקבילות בארה״ב וסין, בשביל לחמוק ממכסים ולהיות בצד הטוב של הממשל. אפל כבר עושה את זה: היא הודיעה שאת המקבוק פרו החדש שלה היא תייצר בטקסס [מקור], שם היא גם מרחיבה את הקמפוס שלה [מקור], והיא עושה זאת בו בזמן שהיא מעודדת את הספקים הסינים שלה להרחיב את יכולות הייצור שלהם [מקור].
אפל לא לבד: TSMC, ענק השבבים הטאיוואני, הכריז שהוא מתכוון להקים מפעל שבבים חדש בארה״ב בעלות של 12 מיליארד דולר [מקור]. המפעל יהיה מקביל למפעל בטאיוואן שנועד לענות על הצרכים של מזרח אסיה. יצרני שבבים כמו אינטל עובדים בתיאום עם הממשל האמריקני לגוון את שרשרות האספקה שלהם ולהביא חלק מהייצור חזרה הביתה [מקור].
סיכום
המשבר הנוכחי מפגיש את סין עם הגבולות המאוד אמיתיים של כוחה. עם התנהגות תוקפנית סין הביאה על עצמה את תחילת היווצרותו של מאזן כוח חדש נגדה. מרוץ חימוש חדש, מתיחות עולה במזרח אסיה והמשך הניתוק בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם הם העתיד של היחסים בין ארה״ב ובעלות בריתה ובין סין. ישראל, שתלויה אסטרטגית בארה״ב, תעשה בחכמה אם תנהל את היחסים עם סין תוך תיאום ושקיפות עם וושינגטון. אנחנו לא רוצים שוב להסתכל על מערכת הבריתות האמריקנית מן החוץ.
***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***
