המאמר פורסם לראשונה ב״גלובס״ ב-30/04/2020
הנפילה במחירי הנפט לתחום השלילי היא לא ״באג״, אלא הצצה לעתיד – בחודשים הקרובים מחיר הנפט ילחץ למטה ואף עלול להגיע לתחום השלילי, לא רק מפני שהביקוש התרסק והאחסון מתחיל להיגמר, אלא מפני שיש יצרנים שימשיכו לייצר גם במחירים כמעט אפסיים, בעוד אחרים יפשטו את הרגל. אלו לא חדשות טובות לוונצואלה, עיראק או טראמפ.
שוק הנפט נתון כרגע בלחץ משולש: יש נפט שנקנה בזול במרץ ונעל את המחירים לחוזים עתידיים, יש ירידה בביקוש שלא מונעת מחלק מהיצרנים להמשיך לייצר ויש לנו את מאגרי הנפט שעומדים להיות מלאים לחלוטין עד סוף מאי. כל יצרני הנפט עומדים להיפגע, אך יש כאלה שעומדים להיפגע פחות מאחרים.
ההבדל במידת הפגיעות של יצרנים קשור למצב הפיננסי וקשור גם לגיאולוגיה של שדות הנפט שלהם. לא כל שני שדות נפט זהים, מה שמאפשר ליצרנים מסויימים לייצר בזול יותר מאחרים ומכריח חלק להמשיך ולייצר גם במחירים אפסיים. איך? יש עלות ייצור של חבית נפט, יש עלות לסגור באר נפט ויש עלות להפעיל באר נפט אחרי שהיא הושבתה. גם אם יצרן מפסיד על כל חבית שהוא מייצר, עדיין כדאי לו לייצר אותה לעומת הנזק שהיה אם תפסיק את הייצור לחלוטין בבאר.
דוגמה טובה לבאר כזו לזה הן בארות הנפט הישנות של הרוסים במערב סיביר. הבארות האלו חייבות הזרקה תמידית של מים בשביל להפיק מהן נפט. סגירה שלהן תביא לנפילת לחץ המים וקפיאה של הבאר. כשמחירי הנפט שוב יעלו והיצרן ירצה להפעיל את הבאר, לא בטוח שהיצרן בכלל טכנית יצליח וכמו כן לא בטוח שההון שיהיה צורך להשקיע בהפעלת הבאר יוחזר על-ידה. מכאן שיש התלבטות בקרב יצרנים מסויימים בין לסגור עכשיו באר ואולי לאבד לצמיתות את הנפט בה או להמשיך ולהפיק ממנה נפט גם אם בכמות קטנה ובהפסד ולהגדיל את התפוקה ברגע שמחיר הנפט יעלה. שיקול דומה קורה גם בשדות הפצלים בארה״ב: חלקן של הבארות דורשות לחץ הידראולי תמידי בשביל להפיק נפט. עדיף ליצרן פצלים להפסיד על באר מאשר לסגור אותה ולהפסיד אותה לחלוטין. אותו הדבר נכון גם לקידוחים בים.
יש לכן קבוצה של יצרנים שימשיכו להפיק נפט גם אם המחירים יהפכו חד ספרתיים ואפילו שליליים. וודאי, גם להם יש גבול – מתחת לרמת מחירים מסוימת גם הם יפשטו את הרגל. השאלה היא אבל לא כמה יפשטו את הרגל, אלא מי יפשוט את הרגל ראשון. כל יצרן שחותך בתפוקה עוזר ליצרנים זולים ממנו להמשיך ולהתקיים. אם קנדה, וונצואלה וארה״ב יסגרו בארות, סעודיה, איחוד האמירויות ורוסיה יוכלו להמשיך לייצר ולבלוע את נתח השוק שהיצרנים האחרים כבר לא יכולים לספק לו נפט. בנוסף אותם יצרנים יאבדו חלק מהתפוקה שלהם לצמיתות, משום שהם לא יוכלו או לא ישתלם להם להפעיל מחדש בארות.
ככל שסביבת המחירים הנמוכה תמשיך, הרווח שהיצרנים הזולים יוכלו להשיג בסופה גדל. כשהביקוש לנפט יחזור – ויהיה זה בסוף 2020 או ב-2021 – היצרניות הזולות יהיו שם לענות לביקוש, מוכרות עוד נפט במחיר גבוה יותר. היכולת שלהן לספק את הביקוש אבל משמעותו שהמחיר עדיין ירוסן, ויצרנים שיצאו מהמשחק כנראה לא יראו סביבת מחירים נוחה לחזור להפעיל בארות שננטשו.
מי היצרנים שסביר שיצאו מהמשחק? הראשונות הן מדינות חלשות מדי להחזיק בסביבת המחירים הנמוכה. עיראק, וונצואלה, ניגריה ואנגולה כולן היו במצב פיננסי קשה עוד לפני ירידת המחרים. כשחברות אנרגיה עכשיו חותכות את ההוצאות שלהן על פרויקטים חדשים המדינות האלו לא יראו השקעה (כסף זר) למשך שארית השנה. וונצואלה ועיראק כבר החלו לחתוך את התפוקה, והן שתיהן יכנסו לגרעון תקציבי חריף במאי השנה. אנגולה וניגריה מתמודדות לא רק עם ירידה במחיר הנפט ובריחת משקיעים, אלא גם עם קפיצה בעוני וברעב בקרב האוכלוסייה שלהן. אנחנו יכולים לצפות לעלייה במתקפות הטרור בניגריה ואי-שקט גדל באנגולה, מה שרק ימשיך ויפגע כלכלית במערב אפריקה – אזור שגם ככה דועך בשנים האחרונות.
במערב שתי מדינות עומדות בפני משבר: ארה״ב וקנדה. בארה״ב מדובר בחברות פצלי השמן שאינן רווחיות מתחת ל-30 דולר לחבית, ובקנדה אלו יצרנים בחולות הנפט באלברטה. יצרני נפט באלברטה יכולים לשנע את הנפט שלהם בעיקר ע״י צינורות. עם עודף נפט בארה״ב וללא יכולת לייצא את הנפט בקלות דרך הים, מחיר הנפט באלברטה הגיע למספר חד ספרתי ואולי אפילו למחיר שלילי (אנחנו לא נדע עד סוף אפריל). חיתוך בתפוקה בקנדה כבר התחיל, והפעלה מחדש של מתקנים בשדות הנפט עלולה להיות לא משתלמת אם מחיר הנפט ישאר סביב ה-40 דולר לחבית אל תוך 2021.
חברות הפצלים האמריקניות שונות מאלו הקנדיות בכך שחלק משדות הפצלים ניתן להשבית ולשוב אליהם מאוחר יותר. למרות פשיטות רגל נרחבות בתעשייה, ארה״ב לא תאבד את התעשייה לצמיתות. אלו אבל לא חדשות טובות לטראמפ.
2020 היא שנת בחירות בארה״ב. תעשיית האנרגיה מעסיקה אנשים רבים במדינות שיהיו במרכז התחרות בין הרפובליקנים לדמוקרטים במירוץ הנוכחי. בפנסילבניה לדוגמה, שם טראמפ ניצח ב-2016 בהפרש של 44 אלף קולות, מועסקים כ-17 אלף איש בתעשיית הגז והנפט. במישיגן הוא ניצח בהפרש של 11 אלף קולות ושם 8 אלף איש מועסקים בתעשיית הנפט והגז. אולם המדינה הכי בעייתית בשביל טראמפ – ומי שיכולה להיות הפתעת הבחירות – היא טקסס.
נכון לעכשיו, טראמפ מוביל בממוצע של 2% על ביידן בטקסס, או יתרון של 170 אלף מצביעים. בטקסס מועסקים כמעט 270 אלף איש בתעשיית הנפט והגז. אם טראמפ רוצה להבטיח את המדינות המתנדנדות, אם הוא רוצה שטקסס לא תתהפך בבחירות 2020, הוא צריך להבטיח שתעשיית הנפט והגז תשרוד את המשבר.
הממשל ניסה להביא את מלחמת המחירים של סעודיה נגד רוסיה במרץ לסיום, אך נכשל לשנות את מחיר הנפט. עכשיו הממשל שוקל הטלת מכסים על נפט המגיע לארה״ב, קניית נפט למחסנים האסטרטגים של ארה״ב, תשלום לחברות הפצלים שלא יפיקו נפט או אפילו חילוץ ישיר שלהן ע״י הממשל הפדראלי. התנגדות של הקונגרס לחילוצים של חברות אנרגיה כנראה תעכב את התגובה של הבית הלבן עד שהמכה בתעשיה כבר תהיה משמעותית, מה שיפגע עוד בתעסוקה בארה״ב ותכווץ את הכלכלה. הקיץ אולי יחליש את ווירוס הקורונה, אך מבחינת יצרני הנפט במפרץ – מפרץ מקסיקו והמפרץ הפרסי – הפגיעה הכלכלית רק התחילה.
ניצן דוד פוקס הוא אנליסט גיאופוליטי בכיר בבית ההשקעות ״אינפיניטי״ ומייסד אתר ״המשחק הגדול״ המתמחה בניתוחי עומק של הזירה הבינלאומית.
