להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
תקציר
- ישראל נתונה במלחמת התשה רב-זירתית, הנובעת בראש ובראשונה מבעיות באסטרטגיה הישראלית, לא מאופי האויבים או מגבלות הזירה. ישראל נלחמת באותו דפוס פעולה שהגדיר את מערכות השחיקה שלה בסוריה ונגד עזה לפני ה-7/10.
- שלוש סיבות מקיימות את הדפוס: כוח יבשתי שנבנה קטן מדי לתמרון רב-זירתי; כוחו של ההרגל – שחיקה מן האוויר היא מה שהקצונה והמערכת יודעות לעשות; ו”תכנון דינמי ומתפתח”, גישת המטכ”ל שמתכננת שלב אחר שלב במקום מהסוף להתחלה, ולכן מובנית לעצירות שמעניקות לאויב זמן להתארגן מחדש.
- נוסף על ההיצמדות לשחיקה, היעדים הפוליטים של ישראל בחלק מן הזירות אינם מובילים לסיום המלחמה, אלא קיבועה. בזירות אחרות התשה פשוט לא מתאימה. יעדים שאפתניים כמו חיסול שלטון חמאס כנראה לא יושגו בהתשה. ובזירות שבהן היעד צנוע יותר, השגתו לא תסיים את המלחמה: רצועת ביטחון בדרום לבנון תהפוך את נוכחות צה”ל למטרה חדה.
- המחירים מצטברים. ימי המילואים לחייל בממוצע זינקו פי עשרה, מ-24 ל-240 בשנה. תקציב הביטחון גדל בכ-80% לעומת 2023, החוב הציבורי צפוי להגיע ל-73% מהתמ”ג ב-2031 לפי קרן המטבע, ועלות המלחמה הגיעה לכ-350 מיליארד ש”ח, עוד לפני “שאגת הארי”. מעבר למספרים, מלחמה קבועה גוזלת קשב ומשאבים מהרפורמות שישראל זקוקה להן בעידן של טלטלה גיאופוליטית וטכנולוגית.
- שלושה צעדים נדרשים: הבהרה לדרג המדיני והצבאי שמלחמה קבועה אינה מצב נורמלי; בחינה מחודשת של היעדים והאסטרטגיה בכל זירה; והפיכת שיקום מערך היבשה לעדיפות לאומית, כולל היפוך סדר העדיפויות של ועדת נגל, כאשר יבשה תחילה, חיל האוויר אחר כך.
מבוא
דיברתי באספרסו האחרון על החשיבות של תיאוריה להבנה של תופעות. תיאוריה נותנת לנו לפרק תופעה למרכיביה ולהשוות בינה ובין תופעות אחרות. היא עוזרת לנו להבין מה אנחנו רואים. בלי תיאוריה מנוסחת היטב, בתחומים מופשטים כמו אסטרטגיה נתקשה למצוא את הידיים והרגליים שלנו. בלי תיאוריה, נתקשה להבין שיש לנו בעיה.
לישראל היום יש בעיה. היא נתונה במלחמת התשה רב-זירתית. מלחמת ההתשה הזו לא נכפתה עליה, אלא היא גררה את עצמה אליה. ואם ישראל לא תשנה את האסטרטגיה שלה, המלחמה בהחלט עלולה להתיש אותה בטווח הארוך.
מלחמה היא דבר רע, אני מקווה שאני לא צריך להסביר למה. לעיתים היא נחוצה, חיונית אפילו, אך היא תמיד רעה. אנחנו תמיד נרצה לסיים אותה כמה שיותר מהר, כמובן באופן המוצלח ביותר. מלחמה ארוכה היא לא דבר שיש להשלים איתו, היא דבר שיש להבין ולתהות מדוע היא לוקחת כל-כך הרבה זמן.
מלחמת התקומה היא המלחמה הארוכה והעצימה בתולדות ישראל. הסוף שלה עדיין לא נראה באופק, גם שנתיים וחצי אחרי. זו אינה גזרת גורל. התארכות המערכה לא נובעת רק מאופי האויבים עמם אנו מתמודדים, או היעדים שהציב הדרג המדיני. היא מתארכת משום שישראל מנהלת מלחמה לא נכונה ליעדים, והיעדים במקרים רבים לא יביאו לסיום המלחמה. ישראל נתונה במלחמת התשה במספר רב של זירות, מלחמת התשה שהיא לא מנהלת כדי לנצח, אלא כדי להתמיד.
המפתיע הוא שדפוס הפעולה של ישראל במלחמת התקומה דומה מאוד לדפוס הפעולה הישראלי לפני ה-7.10. לפני ה-7.10 ישראל ניסתה להתיש את אויביה בעיקר באמצעות כוח אווירי. אחרי ה-7.10 היא מנסה להתיש את אויביה בעיקר באמצעות כוח אווירי. תפקידו של התמרון הקרקעי הוא בעיקר תפיסת מרחב ביטחון לפני הגבול לשם הגנה. התמרון לא נועד להביס את האויב דרך השמדת מקורות העוצמה שלו.
בניתוח היום אבקש להשיג שלושה דברים. ראשית, להראות שישראל לכודה בדפוס הפעולה שקדם ל-7.10, עם שינויים מינוריים. שנית, להסביר למה היא נמצאת באותו דפוס. שלישית, להצביע על בעיות ברמת היעדים הפוליטיים והיכולת של הקבינט להשיג אותם. לישראל יש בעיה באסטרטגיה הצבאית ויש לה בעיה שהאסטרטגיה הלאומית שלה היא בעיקר צבאית.
התארכות מלחמת ״התקומה״ היא לא הכרח ואנחנו חייבים לדרוש שינוי. למצב כזה יש מחירים אנושיים וכלכליים, אם בשחיקה של מערך המילואים, אם בגרעון תקציבי הולך וגדל. ישראל יכולה לנצח. אבל היא צריכה קודם להבין מה בדיוק היא עושה.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
עשה לך מלחמה
הנה מבוא ממש קצר לאסטרטגיה צבאית. במלחמה יש שני יעדים: היעד הפוליטי והיעד הצבאי. היעד הפוליטי הוא מה אני רוצה להשיג מהמלחמה. שטח. שינוי מדיניות. השמדת האויב. החלשתו. היעד הצבאי הוא מה אני רוצה להשיג באמצעות הכלי הצבאי. לדוגמה, כיבוש שטח. השמדת כך וכך טנקים ומטוסים.
יעדים צבאיים מתחלקים לשתי קטגוריות גדולות: התשה והשמדה. אני מבקש או להתיש את האויב, להפסיק את הרצון שלו להילחם, או שאני רוצה להשמיד את היכולת של האויב להילחם. אדגיש שהשמדה מתייחסת להרס היכולת של צבא האויב, או הכוחות החמושים שלו, לפעול כגוף מאורגן. אם חטיבה מפסיקה לפעול כחטיבה וכל אחד מחייליה נס על נפשו, החטיבה הושמדה אף על פי שרוב החיילים בה עדיין חיים.
התשת האויב תמיד תדרוש זמן, שיתארך ככל שיש לי פחות משאבים, ככל שהאויב נחוש יותר וככל שהיעד שלי שאפתני יותר.
השמדת האויב היא הדרך הבטוחה להשיג את היעד הפוליטי, אך פעמים רבות היא לא תהיה זמינה או שתהיה יקרה מדי. להשמיד את האויב היא פריווילגיה של הצד החזק, ברמה האסטרטגית לפחות.
אז יש לנו התשה ויש לנו השמדה, שני סוגי יעדים. נשארו לנו עוד שני דברים ללמוד: שחיקה ותמרון. שחיקה ותמרון הן צורות קרב, לא יעדים צבאיים. בשחיקה אני משמיד את האויב באמצעות ההרס החומרי של הנכסים שלו: טנקים, מטוסים, אנשים. בתמרון אני משמיד את האויב באמצעות מהירות והפתעה, זורע בו בלבול, שיתוק ופאניקה. שחיקה מתבססת על כוח אש אפקטיבי: כמה אני יכול להשמיד מכוחות האויב לעומת כמה הוא יכול להשמיד לי. תמרון מתבסס על מהירות כמובן בשילוב כוח אש.
אתה יכול להתיש אויב עם תמרון, אתה יכול להשמיד אויב עם שחיקה. אבל משום ששחיקה צריכה זמן, בעוד תמרון מבוסס על מהירות, שחיקה היא ״טבעית״ יותר להתשה, בעוד תמרון להשמדה. זה אינו חוק ברזל, או אפילו כלל אצבע. אבל אם שני צבאות מנהלים קרבות שחיקה, הם כנראה מנסים להתיש זה את זה.
העבודה של המפקד מורכבת משני שלבים: א׳ לתרגם את היעד הפוליטי ליעד צבאי, בשיח מתמיד עם הקבינט. הכלי הצבאי הוא רק חלק מארגז הכלים של הקבינט. אולי הוא רוצה שהצבא רק יפחיד את האויב, והדיפלומטים אז ימנפו את הפחד להסכם. אולי הוא סומך על הצבא להביא את היעד הפוליטי, לדוגמה כיבוש שטח.
ב׳ המפקד צריך לתכנן תוכנית מבצעית שמשתמשת בשחיקה ותמרון כדי להגיע ליעד הצבאי. אני המפקד של צבא מורדים קטן בג׳ונגל, שמנסה להפיל ממשלה איפשהו במרכז אפריקה. אני רוצה להשמיד את האויב. אבל הוא הרבה יותר חזק ממני. תמרון יהרוג אותי. אז נשארה לי שחיקה. ואני צריך להבהיר לקבינט, להנהגת המורדים, שאם אנחנו רוצים יום אחד גם לכבוש את המדינה, צריך להגדיל את המשאבים שלנו. אבל זה כבר יעד של בניין כוח.
שובו של המב״ם
מה ישראל עשתה בשני העשורים שלפני ה-7.10? היא התישה את האויב באמצעות שחיקה. זה יהיה אפילו מוגזם לקרוא למה שישראל עשתה ״התשה״, כי התשה מניחה כיעד צבאי את שבירת רצון האויב להתנגד. ישראל פשוט שחקה אותו. המב״ם בסוריה, הסבבים בעזה, הם לא נועדו לשבור את האויב דרך שחיקה. הם נועדו למנוע את ההתעצמות שלו.
מה ישראל עושה אחרי ה-7.10? התשה של האויב באמצעות שחיקה, אם היא בכלל פועלת לשבור את רצונו. בעזה אנחנו מפעילים סיכולים מן האוויר כדי ללחוץ את חמאס להתפרק מנשקה. ראש הממשלה נתניהו אמר לאחרונה שהוא הורה לצה״ל להשיג שליטה על 70% מן הרצועה, במקום 60% שיש עכשיו. מה זה משנה? אולי כדי ללחוץ עוד את החמאסניקים.
בלבנון אנחנו מתקדמים באיטיות, כובשים את דרום המדינה תוך שחיקה של האויב. בתחילת מבצע ״שאגת הארי״ חיל האוויר תקף מטרות בעומק המדינה. לפני כן, בהפסקת האש, ישראל סיכלה מן האוויר מאמצים של חיזבאללה להתבסס מחדש בדרום לבנון.
בסוריה אנחנו ״מכסחים את הדשא״ ברצועת הביטחון שהקמנו. לתקופה הפעלנו אש נגד משטר א-שרע כדי למנוע את כיבוש הר הדרוזים. כיום איננו פועלים להתיש את המשטר ולהביא אותו להסכם הפסקת אש חדש, הכולל את פירוז דרום סוריה והעברת כתר החרמון לידינו.
מול איראן נראה היה שאנו מנסים להפיל את המשטר, אך ברגע שטראמפ הראה סימנים של מוכנות למשא ומתן שינינו במהירות את האסטרטגיה לשחיקה מאסיבית של האויב. עכשיו אנחנו ממתינים בדריכות לראות אם האייתוללות והנשיא יגיעו להסכם גרעין חדש.
כל אלו אינם דוגמאות ליציבה אסטרטגית חדשה של ישראל. זו אותה יציבה אסטרטגית שלפני ה-7/10, עם התוספת של תמרון קרקעי מוגבל והדרגתי, בעזה ובלבנון. איך קרה שישראל חזרה לאותו דפוס פעולה?
שלוש תשובות.
אין לנו את הכוח היבשתי בשביל תמרון במספר זירות בו-זמנית. ב-20 השנים האחרונות צה״ל בנה את חיל האוויר ומערך המודיעין שלו, בעוד כוחות היבשה נדחקים הצידה. ישראל הגיעה למלחמת ״התקומה״ עם כוח יבשתי קטן יותר, שנבנה להגנה בזירה אחת והתקפה בזירה נוספת. לצה״ל לא היו כוחות גם לתמרן בלבנון, גם לתמרן בעזה.
אולם המגבלה של הכוח היבשתי היא לא הסיבה האמיתית. אם צה״ל היה מעוניין בתמרון לשם השמדת האויב, הוא כנראה היה מוצא את השילוב בשביל להישאר בהגנה בצפון ולרכז את הכוח בדרום. הוא לכל הפחות לא היה מתנהל באריכות כל-כך עם הפעלת הכוח בעזה, מה ששחק את כוחות המילואים ויצר קשיים בתמרון בלבנון בספטמבר 2024 במבצע חיצי צפון.
תשובה שנייה היא כוחו של הרגל. אסטרטגיה אמורה להיות תהליך מודע שבו אנחנו בוחנים יעדים מול משאבים ומגדירים דרכים כיצד להשיג את אותם יעדים. בפועל אסטרטגיה היא פעמים רבות כוחו של הרגל. למה עושים משהו? כי ככה עשינו זאת עד עכשיו. למה צה״ל מנהל מלחמת התשה באמצעות שחיקה מן האוויר? כי זה מה שהוא עשה עד עכשיו. זה מה שהקצונה הבכירה יודעת לעשות, זה מה שהמערכת יודעת לעשות. כל חוליה בשרשרת יודעת איך להשתמש בכוח אש מדויק. תמרון? הפעם האחרונה הייתה בצוק איתן והיה מדובר בהתקדמות קרקעית מוגבלת מאוד.
תשובה שלישית היא ״תכנון דינמי ומתפתח״. מה זה תכנון דינמי ומתפתח? טוב ששאלתם. זו הגישה שאימץ המטה הכללי תחת הרמטכ״ל הרצי הלוי בתחילת המלחמה. הגישה נסקרת במאמר ממאי 2026 של ד״ר מאיר פינקל, לשעבר ראש מרכז דדו, שביקש לעמוד על הסיבות להתארכות המלחמה. אחת מהן היא בדיוק תכנון דינמי ומפתח.
מדובר בגישה להכנת תוכניות מבצעיות. בניגוד לתוכניות קלאסיות, שמתוכננות מהסוף להתחלה – מגדירים את היעד ואז חושבים כיצד להגיע אליו – בתכנון דינמי מתחילים מההתחלה ומתקדמים לסוף. אתה מתכנן את השלב הראשון של המבצע, אתה מכין תוכניות רבות להפעלת כוחות שונים, ואז אתה פותח במבצע. הסתיים השלב הראשון? אתה בודק מה היה האפקט, מזהה הזדמנויות לניצול עם תוכניות ההפעלה שהכנת, ומתכנן את השלב הבא.
תכנון דינמי ומתפתח כברירת מחדל עובד לפי שחיקה והתשה. תמרון והשמדה דורשים ניתוח של האויב, זיהוי הנקודות שיש להכות ואת שרשרת הפעולות שיש להביא עד להשמדת האויב. עיקר האפקט של התמרון הוא בביצוע מהיר של אותה שרשרת, עם המכות נערמות אחת אחרי השנייה לאפקט הגדול מסכום האפקטים של כל מכה בנפרד.
בתכנון דינמי לעומת זאת מבצעים פעולה בשרשרת – ועוצרים. פעולה – ועוצרים. גם אם יש תמרון, הוא מוגבל מאוד כדי לאפשר הערכה מחדש. כפי שד״ר פינקל עצמו מציין, התכנון הדינמי והמתפתח יצר שתי בעיות לתמרון הקרקעי:
הראשונה (שלא נחקרה במסגרת מאמר זה ומצריכה תיקוף) – מגבלות ביכולת ניצול ההצלחה בדרג הטקטי (פלוגה–חטיבה) ומתן יכולת לאויב להתארגן מחדש לאחר נסיגה קצרה; השנייה (התרחשה בפועל) – צורך חוזר ונשנה בהפעלת אש מכינה בכל התקדמות מקו לקו, עקב זמן לאויב להתארגן אל מול כוחותינו (מצב שתרם להתפתחות מצוקת חימושים).
כל מי שעקב אחר התנהלות צה״ל בלבנון ועזה ראה את התכנון הדינמי בפעולה: בעזה, עם סיום ההתקפה הראשונית, צה״ל עבר לתצורה של פשיטות נגד כוחות חמאס במרחב. הפשיטות נתנו למחבלי חמאס זמן להתארגן מחדש במרחב, וחיילי צה״ל מצאו עצמם צריכים לטהר שוב ושוב את אותם תאי שטח, נלחמים נגד מסגרות ש״הוכרעו״ כבר בפשיטה הקודמת. עם הזמן הפשיטות אכן הצליחו להשמיד את האויב באזורים בשליטת צה״ל, אך לא הצליחו למוטט את חמאס בכל הרצועה.
התנהלות דומה אך שונה הייתה עם מבצע חיצי הצפון בספטמבר 2024. המבצע פתח במכה מקדימה שהיממה את האויב: ״מבצע הביפרים״ פגע בשרשרת הפיקוד של חיזבאללה והיה יריית הפתיחה למערכה אווירית שבשיאה חוסל חסן נסראללה, מרכז הכובד של הארגון. ישראל הכתה קשות בחיזבאללה, אך לא ניצלה את המכה לתמרון לעומק דרום לבנון, בוחרת במקום בחדירה רדודה לאורך קו הגבול, תפיסת שטח וטיהורו. תמרון מוגבל, עם עיקר הפעילות ההתקפית נעשית ע״י חיל האוויר. צורת הלחימה הדומיננטית גם כאן הייתה שחיקה.
ישראל לא ניצלה את הבלבול של חיזבאללה כדי להנחית מכות נוספות ולדחוף את הארגון עמוק לתוך לבנון, אלא נתנה לו זמן להתארגן מחדש. עם כניסת הפסקת האש, ישראל עברה לתקיפות אוויריות כדי למנוע התארגנות מחדש של חיזבאללה בדרום לבנון ובנייה מחדש של כוחו.
התמרון הנוכחי בלבנון, במסגרת מבצע ״שאגת הארי״, חוזר על אותו דפוס: תמרון איטי השוחק את האויב, עם תקיפות של חיל האוויר נגד מטרות בעומק לבנון. סביר להניח שכאשר צה״ל יעמוד על קו הליטני, כוחות היבשה יעברו להגנה ועיקר הפעילות ההתקפית תמשיך להיות של חיל האוויר.
אי-התאמה
אז צה״ל נלחם בצורה של שחיקה כדי להתיש את האויב. מה הבעיה עם זה? להגיד ״ככה זה היה גם לפני ה-7.10״ אינה ביקורת, היא ציון עובדה. צריך להסביר מה הבעיה עם דפוס הפעולה של צה״ל.
היעד הצבאי והאסטרטגיה הצבאית נבחנים אל מול היעדים הפוליטיים שהוגדרו. ככל שהיעד שאפתני יותר, כן יהיה קשה יותר להשיג אותו באמצעות התשה. לדוגמה, סביר מאוד שחיסול שלטון חמאס ברצועת עזה לא יושג באמצעות התשה. חמאס רואה בשלטון ברצועה גם מקור עוצמה, גם מקור יוקרה. ומכאן שהיא תתנגד עד כמה שהיא יכולה לוותר על השלטון ולתת לנו את היעד הפוליטי של חיסול שלטונה. מכאן שהתשה מול חמאס בהכרח מאריכה את המערכה.
מול חיזבאללה היעד הצבאי והיעד הפוליטי אינם מבקשים להתיש את האויב, אלא רק להחליש אותו. התמרון הקרקעי בדרום לבנון נועד ליצור רצועת ביטחון מול הגבול. צה״ל שוחק את חיזבאללה, אך השחיקה מוגבלת גיאוגרפית ונעשית בקצב כזה המאפשר לארגון לספוג ולהתארגן מחדש.
כאשר ישראל תשיג את היעד הפוליטי בלבנון, של דחיקת האיום והקמת רצועת ביטחון, המלחמה כנראה לא תסתיים. להיפך. נוכחות צה״ל תהיה מטרה חדשה לארגון, שיבקש להתיש את ישראל באמצעות פעולות גרילה וירי על הצפון. כיבוש דרום לבנון לבדו לא ישבור את רצון חיזבאללה להילחם בישראל, או ישמיד את היכולת לעשות זאת. לשם כך דרושה חדירה לעומק לבנון, אך אם זו תתבצע בקצב של התמרון בדרום, מצפה לישראל עוד חודשים ארוכים של לחימה.
אולי הדוגמה הכי טובה לדפוס הפעולה הפוליטי-צבאי של ישראל היא סוריה. ישראל כבשה רצועת ביטחון בגולן הסורי ומאז… כלום. היו פעולות צבאיות, באמצעות חיל האוויר, כדי למנוע את כיבוש הר הדרוזים. ישראל מנהלת, בלחץ אמריקני, משא ומתן עם דמשק שנראה שקפא. לדרג המדיני המצב הוא נוח – יש רצועת ביטחון. זה היעד. העובדה שהחזקת השטח דורשת כוחות מילואים וחיכוך עם האוכלוסייה המקומית היא לא מטרידה, כי היא לא במצב של ״משבר״ או ״שריפה״ שיש לכבות. אין כרגע כוח מאורגן שפוגע בחיילים. אין לחץ מדיני להגיע להסכם. ואין שום דחף לישראל ללחוץ את א-שרע שיסכים להסכם הפסקת אש חדש עם ישראל, הכולל את פירוז דרום סוריה והעברת השליטה בכתר החרמון לנו.
ודפוס הפעולה הזה, לצערי, אפיין את ישראל גם לפני ה-7.10. הזזנו את קו הגבול בלבנון, בסוריה, בעזה, אולם אנחנו לא חותרים לתבוסת האויבים שלנו, וגם אם היינו – אנו עושים זאת בצורה של שחיקה איטית שמתישה אותם ואותנו.
צה״ל לא נבנה בשביל התשה. צה״ל מסתמך על כוח סדיר קטן שנתמך בשעת צורך ע״י כוח מילואים גדול. משום שחיילי המילואים הם אזרחים מן השורה ביום-יום, התארכות השירות שלהם מכביד על המשק. לכן ישראל ברוב המלחמות שלה חתרה לתבוסה מהירה של האויב בשדה הקרב באמצעות תמרון. ככה זה היה במבצע קדש, ששת הימים, יום הכיפורים ולבנון הראשונה. תמרון והשמדת האויב הן היו אבני היסוד של תפיסת הביטחון הישראלית.
דפוס הפעולה של שחיקה-התשה מכביד על כוחות המילואים, שראו עלייה של פי 10 בפעילות שלהם: מס׳ ימי המילואים לחייל ממוצע עלה מ-24 ימים בשנה ל-240 במלחמה הנוכחית. כיבוש והחזקת שטח דורש כוחות. ״כיסוח הדשא״ דורש כוחות. שחיקה איטית דורשת כוחות.
התשה היא גם יקרה כלכלית. תקציב הביטחון גדל בכ-80% לעומת 2023 והוא צפוי להמשיך ולהיות גבוה בעשור הקרוב. הגידול בתקציב הביטחון ועליית הריבית על חוב ישראלי חדש, מביאים לגידול בחוב הלאומי, שצפוי להגיע ל-73% ב-2031, לפי הערכה של קרן המטבע הבינלאומית.
העובדה שהמשק התאושש בשנות המלחמה אינה מבטלת את המחיר הכלכלי המתמשך של המלחמה, כמו גם הקשב הממשלתי שמופנה למלחמה על חשבון נושאים אחרים. העולם נמצא בתקופה של טלטלה גיאופוליטית, כלכלית וטכנולוגית, שדורשת מישראל קידום פרויקטים ורפורמות בתחומים כמו חינוך, רגולציה לעסקים, השקעות בבינה מלאכותית ומחשוב קוונטי, אנרגיה ועוד. מצב של מלחמה קבועה בהכרח לוקח משאבים וקשב לטובת המאמץ הצבאי, מה שבא על חשבון תחומים אחרים. זו עלות אלטרנטיבית שקשה לכמת, אך אין ספק שהיא קיימת.
כמובן שאם מלחמה היא נחוצה השקעת המשאבים בה מוצדקת. אבל גם במלחמה נחוצה, אם האסטרטגיה היא ״בזבזנית״, בהחלט יש מקום לדרוש שינוי אסטרטגיה לאור המשאבים שהושקעו בה. עלות המלחמה עד היום היא כ-350 מיליארד ש״ח, וזה לא כולל את ״שאגת הארי״. זה כסף שלא רק אנחנו נשלם, אלא גם הנכדים שלנו. חובתה של מדינת ישראל לעשות את השימוש האפקטיבי ביותר בכסף הזה. זה לא מה שקורה עכשיו.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
משמעויות ומה לעשות
המשמעות המרכזית לענייננו של ההתנהלות הישראלית הנוכחית היא לחץ פיסקלי גדל, שיצטרך למצוא פתרון או בהעלאת מיסים, גידול בחוב הלאומי, או קיצוץ בתחומים אחרים. אוכלוסיית ישראל גדלה בקצב של 1.3% בשנה. הגידול באוכלוסייה דורש, רק כדי לעמוד במקום, להגדיל את ההוצאות על חינוך, בריאות ותשתיות. נוסיף לזה הוצאה ביטחונית גדולה וקבועה, מימון יצטרך להגיע ממקור כלשהו – או גיוס של עוד חוב, או הגדלת הכנסות המדינה ממיסים, או קיצוץ בתקציבים של חינוך, בריאות ותשתיות.
מה אפשר לעשות בנידון? ראשית, להבהיר לדרג המדיני ולדרג הצבאי שמלחמה קבועה היא לא מצב רצוי או נורמלי. מלחמה יש לסיים במהירות האפשרית. תפקידה של ההנהגה לוודא זאת. לישראל אין כסף מיותר או אנשים מיותרים למלחמת התשה ארוכה.
שנית, בחינה מחדש של האסטרטגיה הישראלית והיעדים הפוליטיים בכל זירה. בעזה דרוש תמרון והשמדת חמאס, באזורים האחרונים שנותרו בשליטתה. אם עצם האיום יביא את חמאס להתפרק – מה טוב. ואם לא, זו האסטרטגיה המהירה ביותר להשיג את היעד. בלבנון, ישראל צריכה להחליט האם יש לה כיעד פוליטי לפרק את חיזבאללה מנשקו. את היעד הפוליטי הזה כנראה לא נוכל להשיג באמצעות הכלי הצבאי בלבד. אבל זה לא אומר שאי אפשר להשיג אותו. ורק מתוך אסטרטגיה רחבה להשיג אותו, יוגדר גם בצורה אפקטיבית היעד הצבאי.
שלישית, שיקום מערך היבשה צריך להיות בעדיפות לאומית. את המלצות ועדת נגל יש להפוך. ועדת נגל המליצה על חיזוק חיל האוויר וזרוע היבשה בתוכנית של עשור, עם חיל האוויר מקבל קדימות על צבא היבשה. צריך להפוך את הסדר – יבשה תחילה, חיל האוויר בהמשך. ולא רק חיזוק חומרי של כוח היבשה, אלא גם שיקום היכולת של צה״ל לתכנן ולבצע תמרון להשמדת האויב. אם באמצעות תרגילים, אם באמצעות מבצעים. אבל היכולת הזו חייבת לחזור לארגז הכלים הצבאי כדי שיהיה זמין לדרג המדיני.
יהיה חשוב לעקוב אחר דיוני התקציב בנוגע לתקציב הביטחון לעשור הקרוב, סביר להניח אחרי שממשלה חדשה תבחר. האם תקציב הביטחון ישקף את השינוי הדרוש בבניין הכוח, או שימשיך לחזק את מה שישראל כבר עכשיו מאוד חזקה בו?
סיכום
מדינת ישראל לכודה במלחמת התשה. ההישגים הצבאיים בה יוצאים מן הכלל. אבל זה לא משנה את התמונה האסטרטגית: ישראל לא נלחמת בשביל להכריע את המערכה. היא נלחמת בשביל להתחפר באזורי ביטחון ולשחוק את האויב מן האוויר. לא כך יוצרים מציאות חדשה שתשרת את ישראל בטווח הארוך. כך מבטיחים עול ביטחוני קבוע על צווארנו.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
