מנוי בפל״ג – קישור.
להורדת הפרק – קישור.
להאזנה ב-itunes: קישור.
להאזנה ב-spotify: קישור.
וגם ב-youtube: קישור.
ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.
הרצאות ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.
בצעדים בטוחים אנחנו מתקרבים לתחילתו של הסדר האמריקני העולמי. אחרי שסקרנו את העולם האירופי, הגיע הזמן להפנות את מבטנו סוף-סוף לאמריקה: למה האומה הזו כה חשובה לעולם? ולמה היא סובלת ממה שנראה כמו פיצול אישיות במדיניות החוץ שלה? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.
דיברנו בפרק הקודם על העולם הרב קוטבי של לפני מלחמת העולם השנייה. העולם הרב קוטבי של אז התאפיין בעימות מתמיד, בתחרות על כוח בין המעצמות האירופיות שכל אחת הייתה מעוניינת למקסם את האינטרס הלאומי שלה על חשבון השאר. ראינו שהיה ניסיון לסדר את המערכת הזו על פי הרעיון של מאזן כוח – לנסות ולאזן אחת את השנייה ע״י הקמת בריתות וחיזוק כוחן האימפריאלי – אך הן נכשלו להביא יציבות או אף להפוך את המערכת שלהן לברת קיימא משום שבסוף המערכת הפכה מורכבת מדי ונוקשה מדי, קורסת לבסוף במלחמת העולם הראשונה. היסטורית הייתה זו גרמניה האגרסיבית שהאיצה את הסוף, אך אם לא גרמניה כנראה שרוסיה ובריטניה היו מביאות למאבק עולמי על גורלה של אירו-אסיה.
התחרות בין המעצמות, ״מאזן הכוח״, היו אבן ריחיים על צווארה של הגלובליזציה. כן, היא צמחה בתוך האימפריות, אך היא הוגבלה ביניהן. יותר מזה – התעשיות הגדולות של העולם השקיעו את מאמציהן בפיתוח והתחמשות צבאית, מתכוננות ליום מלחמה זו בזו. במקום לאחד קווי ייצור, לאפשר תנועה חופשית של סחורות והון, הן התכוננו ליום בו יצטרכו להחליף כדורים וקליעים ולנהל מלחמה יבשתית רחבת היקף זו נגד זו. בעולם כזה גלובליזציה אמתית אינה יכולה לצמוח, בעולם כזה מסחר חופשי אינו אפשרי. אם כך, מה בסוף הביא לעולם שלנו היום, לעולם של סחר חופשי וגלובליזציה? אמריקה.
בזמן שהמעצמות האירופיות ניהלו את המאבקים שלהן לכוח, שתי מדינות גדלו בפריפריה של אירופה, שני ענקים שהיו עתידים לעצב את העולם כל אחד בדרכו – רוסיה וארצות הברית של אמריקה. שתי המדינות היו ענקים גיאוגרפים: רוסיה התרחבה מהמישור הרוסי מערבה אל פולין ומרכז אירופה, מזרחה אל תוך סיביר ודרומה אל הים השחור והרי הקווקז. כבר בסוף המאה ה-19 הצארות הרוסית שלטה על אימפריה שהקיפה את כל צפון אירו-אסיה, שולטת בלב של ״האי העולמי״ ועם גישה אפשרית להודו, המפרץ הפרסי ומרכז אירופה. את האימפריה שלהם הרוסים הקימו בכיבושים נרחבים, בהשתלטות על עמים אחרים וביצירת זהות רוסית שהיא בו-זמנית לאומנית ועל-אתנית. אמא רוסיה קלטה לתוכה עשרות עמים שונים ומשונים והכפיפה את כולם לשלטונה של מוסקבה. עבור הרוסים ההיסטוריה היא שיעור ארוך בפלישות, במאבק, בכיבוש ובהתמודדות עם יריבים חזקים יותר – אם אלה המונגולים, השבדים, הצרפתים או העות׳מאנים. רוסיה קמה והתקיימה בליבו של מאבק. כשהיא תצא בסוף מלחמת העולם השנייה לקחת את מקומה תחת השמש, היא תעשה זאת בכלים ששימשו אותה במאות השנים של כיבוש אימפריאלי.
לעומת רוסיה, ארה״ב קמה לא בכיבוש ולא במאבק אלא בהתיישבות והתפשטות. כמו רוסיה ארה״ב היא ענק גיאוגרפי: היא שולטת על רובה של צפון אמריקה. אך בניגוד לרוסיה ארה״ב התפשטה לתוך מרחב ריק ברובו, שבמקומות בהם כן אוכלס היה מאוכלס ע״י יריבים חלשים יותר – אם אלה האינדיאנים או המקסיקנים. כשארה״ב תבוא לעצב את העולם אחרי מלחמת העולם השנייה היא תעשה זאת לא רק בצורה שונה מרוסיה, אלא גם בצורה שונה מהמעצמות האירופיות. בפרק היום נלמד איך הגיאוגרפיה והפילוסופיה של ארה״ב עיצבו את המעצמה המוזרה בעולם: כזו שבו זמנית קרועה בין הרצון לשנות אותו ובין הרצון להתרחק ממנו. ואנחנו נתחיל מיד אחרי ההודעה הבאה.
הנה החדשות הרעות: הקורונה עומדת להיות איתנו לזמן מה. אנחנו הולכים לחוות מיתון גלובאלי ועליית מדרגה בסכסוך בין ארה״ב לסין. התקופה הקרובה תהיה תקופה משבשת לכולנו, וקרוב לוודאי שרוב מקורות החדשות שאנו צורכים לא רק שלא ידעו לעשות סדר, אלא אפילו לא ידעו במה להתמקד. יש אבל גם חדשות טובות: יש לכם עכשיו מקום להתעדכן בו על כל השינויים הכי חשובים שקורים ולאן הזירה הבינלאומית שלנו מתקדמת – פל״ג, הפודקסט למנויים בלבד של ״המשחק הגדול״. בואו להינות מפודקסט שבועי ואקטואלי, מקבוצת פייסבוק סגורה למנויים בלבד, אירועי live ועוד! אז בואו ותנו לעצמכם את הידע להצליח גם בתקופה הזו – קישור.
לידתה של אומה
ארצות הברית של אמריקה היא מדינה מוזרה, מוזרה כמעט כמו מדינת ישראל. היא לא נוצרה מההתפתחות הטבעית של עם על שטח גיאוגרפי קבוע לאורך זמן. בניגוד לרוב מדינות העולם היא נוצרה לא כברירת מחדל היסטורית, אלא כפעולה רצונית של תושבי 13 מושבות בריטיות בצפון אמריקה. אתנית, דתית, לשונית – לא היה ממש הבדל בין המתיישבים האמריקנים שהכריזו על עצמאותם מהכתר הבריטי ובין הבריטים בבריטניה. הם החליטו להכריז עצמאות, החליטו להקים סדר חדש – על בסיס רצון, על בסיס רעיון פילוסופי.
ברור לי שיש מי שיערער על האמירה ויצביע על אלף ואחד וויכוחים, מחלוקות ודעות שליוו את הכרזת העצמאות האמריקנית של 1776. שוב, אני לא עוסק כאן בהיסטוריה והמחלוקות בקרב הקונגרס הקונטיננטלי – עובדתית, ארה״ב הגיחה לאוויר העולם בהחלטה רצונית, החלטה שנומקה במסמך שאנו עוד נחזור אליו הרבה: הכרזת העצמאות האמריקנית. הכרזת העצמאות האמריקנית מנמקת את עזיבת המושבות בדברים הבאים:
אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר. כדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים, ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה והיא מארגנת את סמכויותיה כך שבעיני העם היא המתאימה ביותר להגשמת ביטחונו ואושרו.
לצערי – או שמא לשמחתי – מפני שנולדנו במדינה דמוקרטית אנחנו לא מבינים עד כמה ההצהרה הזו מהפכנית: לבני אדם יש זכויות קודמות למדינה והם מקימים את המדינה כדי לשמור על חייהם, חירותם וזכותם לחתור אל אושרם. הזכויות אינן מהמדינה ואין היא רשאית לפגוע בהן – אם ״הופכת היא להרסנית״, רשאי העם להקים ממשלה חדשה, שתבטיח את הזכויות שמוקנות לכל אדם מעצם היותו נברא בצלם. ביסוד הכרזת העצמאות של ארה״ב נעוצים אם כן שני רעיונות: זכויות אדם, ועליונותו של העם על פני השלטון.
הרעיונות עצמם הם לא חדשים או אמריקנים – ארה״ב היא פרי של תקופת הנאורות, של האמונה ברציונאליות וכוחה של התבונה להסדיר את החיים האנושיים. מה שייחודי בארה״ב הוא שהאבות המייסדים בחרו ליישם את הרעיונות האלו דווקא בגיאוגרפיה האדירה של צפון אמריקה. השילוב של שניהם – של רעיון החירות האישית ביחד עם הגיאוגרפיה העשירה של ארה״ב – אפשרו לה להפוך בתוך 100 שנים לכוח הכלכלי הגדול בעולם, כוח גדול יותר אף מבריטניה.
הסיבה שאני מדגיש שיש כאן שילוב – של רעיון ושל גיאוגרפיה – היא מפני שהרבה פעמים אנשים מפספסים את הפוליטיקה בגיאופוליטיקה של ארה״ב. הגיאוגרפיה של ארה״ב ניתנת לחלוקה לחמישה אזורים: החוף האטלנטי, החוף הפסיפי, מפרץ מקסיקו, אגן הניקוז של המיסיסיפי (שחופף כמעט את ה-midwest האמריקני) והאגמים הגדולים. אגן הניקוז של המיסיסיפי חופף אזור אקלים סובטרופי גשום (דומה לצפון איטליה ומזרח סין), מה שאומר שפע של אקדמה חקלאית וקרבה מעולה לנתיבי מים שיכולים לשנע את הסחורה. נוסיף על זה את המפרצים הטבעיים הרבים של ארה״ב, הגישה לשני אוקיינוסים והעובדה שאגן הניקוז של המיסיסיפי נשפך לאוקיינוס פתוח ולא לים סגור וצפון אמריקה, גיאוגרפית, היא עם פוטנציאל כלכלי אדיר. היא עם פוטנציאל כלכלי אדיר משום שיש לה שפע אדמה חקלאית וקל מאוד לשנע את הסחורה גם למקומות רחוקים. המשמעות שהאוכלוסייה יכולה לגדול במספרה ללא עלייה משמעותית בעלויות השינוע של פריטי מזון או בעלויות המחייה – האוכל נמצא בשפע, הוא קל לשינוע והשטח העצום שניתן ליישוב משמעו שמצוקת מקום היא לא בעיה.
תוסיפו לזה את הבידוד הגיאוגרפי של ארה״ב והכוח האמריקני רק גדל. אם החוויה ההיסטורית של רוסיה היא מאבק מתמיד בפולשים, של האמריקנים היא היעדר המאבק. צפון אמריקה מנותקת מאסיה ואירופה ע״י שני אוקיינוסים גדולים, מה שאומר שמעצמה שם צריכה קודם להשתלט על הפריפריה הגיאוגרפית שלה אם היא בכלל רוצה לתכנן פלישה לאמריקה. בצפון אמריקה עצמה ארה״ב היא היחידה שנהנת מהיתרונות הגיאוגרפים של היבשת. לה יש מישורים פוריים בליבה ונהרות שנמתחים מאות קילומטרים מלב היבשת לאוקיינוס. השכנה מצפון קנדה ״נהנית״ מאקלים ארקטי ואין לה מערכת נתיבי מים שאפשר להשתמש בה. קנדה לא יכולה להחזיק אוכלוסייה בהיקף של ארה״ב גם אם הייתה רוצה. בדרום, מקסיקו ״נהנית״ מהשילוב של ג׳ונגלים, מדבר והרים, שלושה אזורים שדורשים הון בשביל לפתח אותם. גיאוגרפית, מקסיקו היא אוסף של ערים ועיירות שמופרדות ע״י שרשרות הרים, עם שתי רצועות חוף דקות וג׳ונגלים בדרום. ממש לא גיאוגרפיה להתמודד עם זו של ארה״ב.
בדרך כלל הניתוח הגיאופוליטי של ארה״ב נעצר כאן, עם האמירה: ״לארה״ב יש גיאוגרפיה מעולה – ולכן היא מעצמת על״. אילו רק. ציינתי עוד ב״קיסר אדום״ שארה״ב וסין מאוד דומות – הן שתיהן ענקים גיאוגרפים ודמוגרפים, עם מגוון גיאוגרפי משמעותי, ממישורים קרים בצפון עד חופים טרופים בדרום. לארה״ב יש את ניו-אינגלנד, לסין את מנצ׳וריה. לארה״ב יש את פלורידה, לסין את הונג קונג. שתי המדינות דומות גיאוגרפית, אך שונות פוליטית: ארה״ב היא פדרציה רפובליקנית המאגדת מדינות ריבוניות למחצה. בעוד הממשל הפדראלי עוסק בענייני החוץ והביטחון, כל מדינה באיחוד יכולה לפעול בתוכה כרצונה ובהתאם לשיקול דעתה. המבנה של ארה״ב הוא אנטי-שביר, משום שמדינות שונות יכולות לקבל החלטות שונות. סין לעומתה היא ענק אחד שנשלט ע״י מרכז הכוח בבייג׳ין. מפני שאי-אפשר מעשית לנהל את הכול ישירות מבייג׳ין, הממשל המרכזי שולח את האנשים שלו לנהל את המחוזות השונים – הם אבל אינם יכולים לפעול באופן עצמאי, אלא כפופים לממשל המרכזי ומבצעים את הוראותיו. סין היא שבירה, מפני שמחוזות שונים יעשו את אותה טעות ביחד.
הבחירה של האבות המייסדים ליצור מבנה פדראלי ששומר על האוטונומיה של כל מדינה באיחוד היא חלק ממקור כוחה של ארה״ב, בדיוק כפי שהמבנה הריכוזי הוא מקור חולשתה של סין, וזה לא משנה אם זו סין הקיסרית או סין הקומוניסטית. בפדרציה כל מדינה יכולה להתנסות בדברים שונים, ליצור גיוון שהופך את המבנה הגדול יותר לאנטי-שביר. במדינה ריכוזית כל מחוז עונה לשלטון המרכזי, מוגבל מבחינת היכולת שלו לנסות דברים חדשים ולענות לאתגרים מקומיים.
אסור לשכוח את העובדה הזו כשבאים לדון בגיאופוליטיקה של אמריקה, או בניתוח של כל מדינה למען האמת. מבנה הכוח של מדינה קובע במידה רבה האם היא יכולה לנצל את הגיאוגרפיה שלה או שמא היא צריכה כל העת להיאבק בה. בשביל להדגיש את הנקודה, דמיינו מה היה קורה אם במקום לבחור במבנה פדראלי, ארה״ב הייתה בוחרת במבנה ריכוזי: מה היה קורה אם במקום לתת חופש לכל מדינה להיות עם בית מחוקקים ומושל משלה, ארה״ב כולה הייתה כפופה למרכז כוח אחד בחוף המזרחי, מקום מושבן של 13 המושבות המקוריות? היינו רואים הרבה יותר מלחמות אזרחים, חלוקה לא שוויונית של משאבים והעדפה של הפוליטיקה על הכלכלה. במקום כלכלת שוק חופשי השלטון המרכזי האמריקני היה מעדיף כלכלה מתוכננת, כזו שתיתן לו לשלוט במחוזות. דיכוי פוליטי, תרבותי, לשוני היה מופעל כדי לשלוט באזורים דוברי הצרפתית בדרום ולהבטיח את שליטת החוף המזרחי בעמקים הפוריים של קליפורניה במערב. ארה״ב לא הייתה שוקקת אנרגיה, אלא עסוקה בריבים תמידיים בין המחוזות למרכז.
או בואו וניקח אפילו אירוע יותר קונקרטי: מה אם לינקולן היה מחליט שלא לצאת למלחמה לשמירת האיחוד? מה אם הוא היה חותם על הסכם למסירת פורט סאמטר, בוכה על פיצולו של האיחוד ובמקום ארה״ב אחת היו לנו שתיים? הצפון היה ממשיך להיות העשיר יותר עם התיעוש המתקדם שלו והגישה לאירופה. הדרום, משום התלות שלו בעבדים לכלכלה, היה מתרחב ופולש למרכז ודרום אמריקה בשביל להבטיח אספקה סדירה של כוח אדם. הצפון היה נותר עשיר יותר אך קטן יותר, מתמודד מדרום עם מדינה גדולה יותר וכנראה אגרסיבית יותר. ללא יכולת לאזן גיאוגרפית הוא היה מחפש בעלי ברית באירופה – קרוב לוודאי מביא את צרפת ובריטניה חזרה לצפון אמריקה. ארה״ב הייתה הופכת להערת שוליים בהיסטוריה של העולם, עוד מושבה לשעבר שהפכה למדינת לוויין של אירופה.
גם היום אסור לנו לשכוח שארה״ב היא קודם כל איחוד של מדינות. ללא האיחוד הזה קליפורניה היא ללא נפט וטקסס ללא הון מספיק לתעשיות הפצלים שלה. האיחוד האמריקני הוא לא דבר מובן מאליו ואנחנו עוד נחזור אליו, כשנתהה מה יקרה לארה״ב עצמה בעידן של פוסט-אימפריום. לעת עתה אבל יש לנו סוגיה אחרת לעסוק בה – היחס הדואלי של אמריקה לעולם.
מגדלור רחוק
ארה״ב היא הפרי של תנועת הנאורות האירופית. היא לכן בו בזמן הפרי של אירופה והחלופה לה – ארה״ב היא סדר חדש, תקווה חדשה לאנושות, מגדלור של חירות וצדק שבאותה מידה שהוא מאיר לעולם הוא גם רחוק ממנו. עבור האבות המייסדים של ארה״ב הכיוון של הרפובליקה הצעירה היה ברור: הרחק מהעולם הישן במזרח ועם הפנים למערב. וושינגטון סירבה לקשור את עצמה בבריתות עם הכוחות האירופים ולא הייתה מעוניינת להשתתף במאזן הכוח שלהן באירופה ואפריקה. אולם בו בזמן שארה״ב הייתה אדישה למאזן הכוח האירופי, היא הפעילה את מלוא כוחה באמריקה בשביל לוודא שמאזן הכוח לא יגיע אליה[1]. הדוגמה הכי ברורה של המדיניות הזו היא דוקטרינת מונרו מ-1823.
דוקטרינת מונרו שהוכרזה ב-1823 ע״י הנשיא ג׳יימס מונרו היא בו בזמן דוגמה מאלפת של פוליטיקת כוח ושל הייחודיות האמריקנית ביישום שלה. מהי דוקטרינת מונרו? דוקטרינת מונרו קבעה שהאינטרס הלאומי של ארה״ב מקיף את כל יבשת אמריקה – הצפונית והדרומית – ושארה״ב תראה בכל פעולה של הקולוניאליזם האירופי באמריקות איום על האינטרס הלאומי של ארה״ב, איום שיצדיק גם תגובה בכוח. בדוקטרינת מונרו ארה״ב קבעה באופן ברור את האינטרס הלאומי שלה – פעולה קלאסית של פוליטיקת הכוח האירופית – ואיימה להגן עליו לא באמצעות חוק או מוסר כי אם באמצעות כוח.
מה שייחודי בדוקטרינת מונרו, מה שייחודי בארה״ב, שוושינגטון הייתה יכולה לנכס לעצמה את כל ההמיספרה המערבית ללא התנגדות משמעותית מצד המעצמות האירופיות. לא בריטניה, לא צרפת, לא ספרד ולא רוסיה יכלו לעשות משהו כדי להתנגד להתפשטות האמריקנית. בעוד המעצמות האירופיות סבלו כל אחת מקלסטרופוביה, דוחקות זו את זו ביבשת הקטנה, ארה״ב בקלות יחסית לקחה לעצמה יבשת שלמה. למה? משום הגיאוגרפיה האמריקנית. שוב, בואו נחזור אל המפה – האמריקות מוקפות אוקיינוס משתי צדדיהן: במזרח האוקיינוס האטלנטי, במערב האוקיינוס השקט. קל מאוד לשנע סחורות ואנשים דרך האוקיינוס – זו הסיבה שגישה לים מציעה עושר רב למדינות הגובלות בו. קל גם לפשוט דרך הים, ע״י כוחות קטנים ומאורגנים. הוויקינגים עשו זאת למחייתם. הדבר היחיד שקשה לעשות דרך הים הוא לפלוש דרכו.
העובדה הזו היא לא אינטואיטיבית, במבט ראשון נדמה שהיא אפילו לא הגיונית – אם קל לשנע אנשים וסחורות דרך הים, למה שיהיה קשה לפלוש דרך הים? מפני שבדרך כלל ספינות מסחר לא צריכות להיות מודאגות שיטביעו אותן בדרך או ירו עליהן כשיגיעו לחוף. פלישה ימית צריכה תנאים כמעט אידיאלים בשביל להצליח, וגם אז לא ברור עד כמה תצליח. ראשית, כל פלישה ימית מוצלחת חייבת לבסס כבר בתחילת הפלישה ראש גשר ובסיס אספקה שיוכל לאפשר חדירה אל תוך היבשה. ככל שהשטח הנדרש לכיבוש גדול יותר, ככל שהאויב רב יותר וככל שהוא רחוק יותר – כן כוח הפלישה צריך להיות גדול יותר. ככל שכוח הפלישה גדל, כן קטן הסיכוי שהוא יוכל לנצל את אלמנט ההפתעה – האויב קרוב לוודאי ידע שהפלישה מגיעה אליו, גם אם לא ידע היכן היא מתכוונת לנחות. אם הוא כן ידע המתכנן הצבאי יתמודד עם הדילמה של לפצל את כוח הפלישה לכמה ראשי גשר – מה שיחליש את כוחו – או למקד את כל כוח הפלישה במיקום אחד, מה שאומר שאם הפלישה תכשל זה יהיה הסוף של המערכה.
שנית, על-אף אלפי שנים של שיט בים בני-אדם עדיין לא פיתחו לא יכולת לנשום מתחת למים, לשתות מי ים או אפילו לצוף באופן אפקטיבי. זה אומר שכוח הפלישה חייב לנוע בספינות וספינות הן… טוב, ספינות: חתיכות של עץ או מתכת שצפות כל עוד אין בהן חור. בשביל להשמיד אוגדה על קרקע צריך להילחם בכל אחד מאלפי חייליה. בשביל להשמיד אוגדה בים צריך פשוט להטביע את הספינות שלה – הרבה יותר פשוט לעשות. בפלישה ימית לכן גם אם לפולש יש יתרון מספרי בכוח אדם, הוא מבוטל אם אין לו את אותו יתרון מספרי בכוח ימי. מכאן שהוא חייב לבנות כוח ימי משמעותי, מה שאומר השקעה מאסיבית של הון, זמן וכוח אדם במשהו שעלול בכל מקרה למצוא את עצמו מהר מאוד בקרקעית האוקיינוס.
שלישית, גם אם כוח הפלישה הצליח לעבור את המסע בשלום ולהקים ראש גשר, העומק האסטרטגי שיש לו הוא כרוחב ראש הגשר שלו על החוף. כוחותיו יהיו עייפים מהמסע והמאבק והם יצטרכו להתמודד עם הכוחות הרעננים שהמגן יתחיל להזרים בשביל לגרש אותם חזרה לים. פלישה ימית מוצלחת עלולה להתגלות כגרועה עוד יותר מפלישה שכשלה: הכוחות שזה עתה נחתו יהיו תקועים בין הים לכוח קרקעי עדיף, שימהר להשמיד אותם לפני שעוד תגבורות יגיעו. על החוף הם יהיו מטרות נוחות לארטילריה והפצצות מאוויר, וכוחות ימיים ידעו בוודאות להיכן למקד את מאמציהם בשביל לחתוך את קווי האספקה.
שלושת השיקולים האלה משמעותם שצריך הרבה משאבים והרבה כוח אדם בשביל לבצע פלישה ימית מוצלחת. הבעיה של כל היריבות של ארה״ב – בעבר והיום – שאין להן את המותרות להקים כוח ימי שיוכל לפלוש לצפון אמריקה. כשארה״ב הכריזה על דוקטרינת מונרו המעצמות האירופיות היו עסוקות במשחק איזון מול רוסיה והאימפריה העות׳מאנית במזרח אירופה. רובן של המעצמות האלו היו מעצמות יבשתיות בעיקר, כלומר מעצמות שכוחן הצבאי המרכזי היה ביבשה. החריגה היחידה הייתה בריטניה, שהתפארה בצי החזק בעולם באמצע המאה ה-19, וגם היא לא באמת יכלה לעצמה לנהל מלחמה רחבת היקף עם המושבה שלה לשעבר – הבריטים היו צריכים להגן על האימפריה שלהם ולהבטיח את מאזן הכוח באירופה, שני עניינים הרבה יותר דחופים ללונדון מניסיון למנוע מארה״ב לבסס את העליונות האסטרטגית שלה.
הנקודה הזו תמשיך ותשחק תפקיד חשוב בגיאו-אסטרטגיה של ארה״ב: למנוע מיריבים אפשריים את היכולת לאיים בפלישה על המולדת האמריקנית. זאת ניתן לעשות: א׳ ע״י מניעת ראש גשר ליריב במדינה שלישית באמריקה, משהו שדוקטרינת מונרו טיפלה בו ו-ב׳ למנוע מכל יריב להפוך לחזק כל-כך באירו-אסיה שהוא יוכל להתפנות למקד את מאמציו בצפון אמריקה. כל עוד הכוחות של אירו-אסיה עסוקים בתחרות אחד נגד השני, ארה״ב בטוחה. ברגע בו מעצמה אחת תשיג עליונות – גם המולדת האמריקנית תהיה נתונה תחת איום.
בזמן שהנקודה הראשונה הייתה ונותרה עמוד יסוד של מדיניות החוץ האמריקנית, הנקודה השנייה הייתה תמיד נתונה במחלוקת. העובדה שיש מילולית אוקיינוס המפריד בין אמריקה ואירו-אסיה משמעותה שלארה״ב אמור להיות מספיק זמן לטפל בכל איום מתהווה שם ומכאן שהיא לא בהכרח חייבת להיות מעורבת באירו-אסיה. היא יכולה לבחור אם להתערב ומהבחירה הזו נובעים שלושה זרמים השונים במדיניות החוץ האמריקנית, שלושה זרמים שעיצבו לא רק אותה, אלא גם את העולם בכלל.
בדלנות, כוח וליברליזם
הזרם הראשון ואולי המוכר ביותר הוא הזרם הבדלני, שהוא עתיק כמו הרפובליקה עצמה. בזמן שהזרם הזה בדרך כלל מקבל את דוקטרינת מונרו כהכרח לביטחון האסטרטגי של ארה״ב, הוא לא רואה טעם בהשתתפות פעילה של ארה״ב בעולם ובמיוחד לא במשחקי הכוח של המעצמות באירו-אסיה. אמריקה היא אי גיאוגרפי, והיא צריכה לשמור את עצמה רחוקה ממאבקי הכוח המיותרים של אירו-אסיה. אם בכל זאת יתהווה איום חדש באירו-אסיה ארה״ב תוכל להבטיח את שלומה אם ע״י התערבות באותה נקודת זמן נגד האיום או ע״י העליונות הצבאית שלה – גם אימפריה מזרח אסיאתית או אירופית תחשוב פעמיים אם לפלוש לצפון אמריקה כשנגדה יעמוד הצי האמריקני האדיר. האוקיינוסים בעצם מאפשרים לארה״ב עומק אסטרטגי, זמן להגיב לאיום כשהוא כבר קיים ולכן אין לה צורך תמיד לעמוד על המשמר.
הבעיה של הזרם הבדלני שהוא לא מצליח לקיים אף אחת מההבטחות שלו. ראשית, תחת השפעה בדלנית ההוצאה הצבאית כנראה תקטן, לא תגדל. אם ארה״ב אינה מעוניינת להתערב בעולם ובעולם אין איום משמעותי על ארה״ב, אין שום סיבה להחזיק צבא גדול. הבדלנים יקצצו בצבא, מבטיחים שכאשר הדבר יידרש הם יגדילו אותו מחדש. הבעיה שאי-אפשר לדעת מתי הוא יידרש. אחת הטעויות בכל למידה של ההיסטוריה היא המחשבה שאנחנו נוכל להכיר באיום מתהווה או ברגע היסטורי כשהוא קורה. ההיסטוריה היא הבחינה של המאורעות לאחר מעשה ולכן קרוב לוודאי שאנחנו לא נדע באותו רגע אם אנחנו מתמודדים עם איום קיומי או חווים רגע היסטורי. משום שאנחנו לא נדע שהאיום הוא ממשי עד שהוא יתממש, הרי שהבדלנים לעולם לא יצאו מבדלנותם עד שהאויב יהיה בשער[2]. הבדלנים בעצם מתחייבים להימנע מהתערבות צבאית עד שזו כבר תהיה בלתי נמנעת.
הדוגמה המפורסמת ביותר ואולי גם הידועה ביותר לשמצה של הבדלנות האמריקנית הייתה זו ששלטה בקונגרס בשנות ה-30׳, בין שתי המלחמות העולם. בעוד הסדר הבינלאומי של אחרי מלחמת העולם הראשונה התפורר תחת מאמציהן של גרמניה, יפן ואיטליה, הקונגרס האמריקני סירב לאפשר לארה״ב להתערב בעולם ובסכסוכים שלא נוגעים באופן ברור לאינטרס הלאומי שלה. הדבר הביא את הקונגרס לא פעם למאבקים מול הנשיא רוזוולט שתמך בהתערבות של ארה״ב והבטחת הסדר של אחרי מלחמת העולם הראשונה.
מדוע היה זה דווקא הקונגרס שהחזיק בעמדה בדלנית ברורה ולא הנשיא? המדינה הפדראלית באמריקה בנויה כך שלנשיא יש חופש פעולה גדול בזירת החוץ, אך תחת מגבלות של הקונגרס. הקונגרס הוא שמכריז על מלחמה, הקונגרס הוא שמאשר חוזים ואמנות והקונגרס הוא ששולט בתקציב לצבא[3]. באופן טבעי הנשיאות רוצה לצאת החוצה בשביל להגדיל את כוחו בבית – ככל שארה״ב יותר מעורבת בעולם, כן גדל כוחה של הנשיאות[4]. באופן טבעי הקונגרס לעומתו רוצה להגביל את התפשטות הנשיאות – אם כדי לשמור על כוחו ואם מפני שנציגי הקונגרס תלויים בדעת קהל הרבה יותר מקומית מהנשיא. נציגי בית הנבחרים לדוגמה נבחרים פעם בשנתיים ע״י אזרחי המדינות שלהם. באופן טבעי לחבר קונגרס מאלבמה יהיה הרבה פחות אכפת מפעילות צבאית באנגולה כמו שיהיה לו אכפת ממיסוי של נפט או תירס. בדלנות היא הגישה המועדפת על הקונגרס, כל עוד דעת הקהל האמריקנית תומכת בה.
הנשיאות האמריקנית לעומת זאת נעה, וודאי במאה השנים האחרונות, בין שני זרמים: פוליטיקת כוח קלאסית או ליברליזם בין-לאומי. פוליטיקת כוח היא מה שדיברנו עליו בשני הפרקים הקודמים: כל מדינה שואפת להגדיל את כוחה ולשמור על האינטרס הלאומי שלה, פועלת בזירה הבינלאומית לייצר בריתות ומחנות שיגדילו את כוחה מול יריבות. קיסינג׳ר רואה בתיאודור רוזוולט את אבי פוליטיקת הכוח במדיניות החוץ האמריקנית[5] ועל-אף שיש חוקרים המערערים על הקביעה הזו[6], מבקשים להצביע על תפיסה יותר מורכבת של רוזוולט, ברור שהוא פעל בתחום יחסי החוץ בהתאם לאינטרס הלאומי של ארה״ב ולא היסס ללחוץ על מדינות כמו פנמה, קולומביה ורוסיה כדי להבטיח את הדומיננטיות האמריקנית.
יהיה מי שיהיה אבי הגישה בארה״ב, פוליטיקת כוח אמריקנית משמעותה התערבות אמריקנית בנעשה באירו-אסיה בשביל להבטיח שאף מדינה לא תהפוך למעצמה שתוכל לאיים על ארה״ב. התערבות כזו יכולה להיות כלכלית, יכולה להיות פוליטית ויכולה להיות צבאית. המטרה היא אחת: לשמור על המעצמות של אירו-אסיה בצד השני של האוקיינוס.
אולם גם לגישה הזו של פוליטיקת כוח יש פגם והוא ההיעדר של רעיון מוסרי כלשהו. כפי שניקסון כתב בספרו “Beyond Peace”, האמריקנים הם אידיאליסטים והם עזבו את עמדתם הבדלנית לא רק בשביל האינטרס הלאומי שלהם אלא גם ובעיקר בשביל המאבק למען העקרונות שלהם[7]. פוליטיקת כוח אולי מעניינת מתכננים אסטרטגים וצבאיים, מדינאים, אך ללא ערך מוסרי או לכל הפחות איום קיומי ברור היא לא תזכה בתמיכת הציבור האמריקני ומכאן שגם לא בתמיכתו של הקונגרס. עבור העם האמריקני ארה״ב תמיד תהיה מופרדת ע״י שני אוקיינוסים ומכאן שהממשל בוושינגטון צריך לספק סיבה טובה מאוד מדוע בכל זאת יש להחזיק כוחות אמריקנים בצד השני של העולם[8]. השיקולים האבסטרקטים של כוח וגיאו-אסטרטגיה יהיו חייבים להיעזר בטיעון מוסרי או רגשי חזק יותר. מה שמביא אותו לזרם השלישי.
ארה״ב היא אומה שקמה על בסיסו של חוק והיא מדינה שמהותה הוא החוק – החוקה האמריקנית היא מה שמאחד את כל הקבוצות השונות בה והיא זו שנותנת את הלגיטימציה לשלטון לשלוט. יותר מזה: ארה״ב קמה על בסיסם של רעיונות שהם אוניברסאליים בטבעם. כל אדם, אמריקני או לא, נברא בצלם. כל אדם לכן הוא בעל הזכות לחיים, לחירות ולחתירה אחר האושר. ארה״ב היא מכאן לא בשורה רק לאומה האמריקנית – שבאמת קמה רק אחרי שקמה קודם המדינה האמריקנית – אלא היא בשורה לכל העולם[9], הוכחה שבני-אדם יכולים להתאחד יחד ולהקים ממשלה שתשמור על זכויותיהם ותאפשר להם להינות מחיים, חירות ושגשוג ללא התערבותה של הממשלה. אם האמריקנים הצליחו כל-כך במולדת – מדוע שלא יעתיקו את המודל גם אל ארצות מעבר לים? הזרם השלישי ביחסי החוץ של ארה״ב מבקש בדיוק את זה: להביא סדר וחוק אל האנרכיה הכוחנית של אירופה. במקום שהכוח יכתיב את הזירה הבינלאומית, החוק הבינלאומי יעשה זאת. הגישה הזו נקראת ביחסים בינלאומיים ״ליברליזם״.
ליברליזם יכול לבוא ביחד עם פוליטיקת כוח, מה שהתורה קוראת לו ״הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו״. ההבדל המרכזי ביניהם הוא במטרה לשמה מופעל הכוח: הליברליזם מבקש לבנות עולם של חוק בינלאומי וערכים בינלאומיים, עולם בו מדינות בוחרות לנהל את ענייניהן דרך משא ומתן במקום דרך לועו של אקדח. בשביל להגיע לסדר הרצוי המדינה הליבראלית חייבת להשתמש בכוח, כופה על המערכת הבינלאומית את רצונה. אולם בסופו של דבר היא עושה זאת לא רק לטובתה, אלא לטובת כל האומות במערכת. פוליטיקת כוח לעומתה מבקשת בפשטות לשרת את האינטרס הלאומי, גם אם ע״י פגיעה באומות אחרות. פוליטיקת כוח לא מעוניינת ליצור נורמות בינלאומיות, אלא היא מקבלת את הנורמות הקיימות: שמקשיבים לאינטרסים של מדינה לפי מידת כוחה, לא לפי מידת החוקיות של צעדיה. אם יש חוק כלשהו הוא נקבע ע״י החזקים למען החזקים.
שני הנציגים המובהקים של הליברליזם האמריקני נבדלים גם זה מזה בשימוש שלהם בפוליטיקת כוח בשביל לקדם את מטרותיהם. וודרו ווילסון קיווה לבנות סדר בינלאומי חדש המבוסס על כוחה של דעת הקהל הבינלאומית, מאמין שדי יהיה באיום של גינוי ע״י דעת הקהל הבינלאומית בשביל להרתיע מדינות תוקפניות מלפעול בדרך צבאית. אולם אחרי מלחמת העולם הראשונה הקונגרס סירב לקשור את ארה״ב לסדר הבינלאומי החדש של ווילסון, מעדיף במקום לנקוט בעמדת בדלנות. אם די בה בדעת הקהל להרתיע כל תוקפן – למה שארה״ב תתחייב לשלוח כוחות צבא לסכסוך שלא נוגע אליה? הסדר החדש של ווילסון נקטע באיבו.
פרנקלין רוזוולט, או FDR, נקט גישה שונה מווילסון אך עם אותה מטרה בראש. ראשית, הוא משך באף את ארה״ב למלחמת העולם השנייה, מעמיק את התמיכה הכלכלית בבעלות הברית בריטניה ובריה״מ עוד לפני כניסתה הרשמית של ארה״ב למלחמת העולם השנייה אחרי התקיפה בפרל הארבור בדצמבר 1941. שנית, רוזוולט שרטט את הסדר שלאחר המלחמה עוד בזמן המלחמה, ביחד עם בריטניה ובריה״מ. רוזוולט היה מעוניין להקים סדר בינלאומי חדש שיסדיר את יחסיהן של האומות ע״י חוק ואמנות, אך שבו בזמן יכיר בעובדה שללא הסכמת המעצמות סדר כזה לא יצליח. זו הסיבה שלמעצמות רוסיה, סין, ארה״ב, בריטניה וצרפת יש מושב קבוע במועצת הביטחון של האו״ם – אם הן לא ייקחו חלק באו״ם, אם הן לא ישתתפו בו, האו״ם יאבד את משמעותו. רוזוולט זיווג בין ליברליזם ופוליטיקת כוח ונתן לנו את הסדר האמריקני שאנחנו חיים בו היום. אך זה לא היתרון היחיד שהיה לרוזוולט על פני ווילסון. כשמלחמת העולם השנייה עמדה לקראת סיום, ארה״ב הבינה לפתע שבמאבקה באיום אחד – גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית – היא עזרה להביא לקדמת הבמה איום אחר – ברית המועצות.
אל בראשית
שלושת הזרמים במדיניות החוץ האמריקנית מופיעים תמיד במעורב, כשכל ממשל בוחר היכן למקם את עצמו ביחס לשלושתם. ממשל יכול להיות בו בזמן ליבראלי ובדלני, תומך בנורמות בינלאומיות ומסרב לערב את ארה״ב בפעילויות צבאיות מעבר לים. הוא יכול לנטות לבדלנות ולנקוט בפוליטיקת כוח, מתנער מהסדר הליבראלי ומתערב רק במקומות הנוגעים לאינטרס הלאומי של ארה״ב. אנחנו עוד נראה איך בעידן של הפוסט-אימפריום שלושת הזרמים האלו מעצבים ויעצבו את יחסה של ארה״ב לעולם שהיא הקימה, אך לפני שנגיע לשם, לפני שנגיע ליום שאחרי הסדר האמריקני, אנחנו קודם חייבים סוף-סוף להגיע להתחלה שלו. וההתחלה שלו נמצאת עם מסך הברזל של החבר סטלין. על כל זאת ועוד בפרק הבא. תודה לכם על ההקשבה.
[1] קיסינג׳ר, 2012, עמ׳ 18-23.
[2] “American Isolationism in the 1930s”, Office of the Historian, USA Department of State. https://history.state.gov/milestones/1937-1945/american-isolationism
[3] Jonathan Masters, “U.S. Foreign Policy Powers: Congress and the President”, Council on Foreign Relations Backgrounder, 02/03/2017. https://www.cfr.org/backgrounder/us-foreign-policy-powers-congress-and-president
[4] טוקוויל עמד על הנקודה הזו עוד באמצע המאה ה-19. ראו: אלקסיס דה-טוקוויל, ״הדמוקרטיה באמריקה״, ירושלים: הוצאת שלם, 2008. עמ׳ 129-130
[5] קיסינג׳ר, 2012, עמ׳ 25-29.
[6] Greg Russell, “Theodore Roosevelt, Geopolitics, and Cosmopolitan Ideals”, Review of International Studies 32, no. 3 (2006).
[7] Richard Nixon, “Beyond Peace”, Random House: New York, 1994, p. 9.
[8] גם בימינו התחרות לכוח עם סין ורוסיה פחות מעניינת את הציבור האמריקני מאשר טרור, מתקפות סייבר ו… צפון קוריאה. ראו בהרחבה כאן: Richard Fontaine, “Great-Power Competition Is Washington’s Top Priority—but Not the Public’s”, Foreign Affairs, 09/09/19. https://www.foreignaffairs.com/articles/china/2019-09-09/great-power-competition-washingtons-top-priority-not-publics
[9] Gideon Rose, “The Fourth Founding: The United States and the Liberal Order”, Foreign Affairs 98, no. 1 (Jan./Feb. 2019).
