להורדת הפרק – קישור.
גם ב-itunes: קישור.
התחלנו את הסדרה “העולם על-פי מוסקבה” בהשקפה הגיאופוליטית שלה. המשכנו בהכרת הרעיון התיאורטי והביצוע המעשי של מלחמה היברידית. בפרק האחרון ראינו איך רוסיה בעצמה משתמשת בכלים היברידים בשביל להשיג את המטרות שלה. בפרק היום, פרק סיום הסדרה, נעסוק במשהו שאני חושב שהיה חוסך הרבה דם, יזע ודמעות – הקשבה. לפוטין. בואו נתחיל.
תחבבו אותו או לא, ולדימיר ולדימירוביץ’ פוטין הוא אחד המנהיגים הכי מעניינים בזירה הבינלאומית. ולא, לא בגלל הרכיבה על סוס בחזה חשוף. הוא היחיד שמציג ביקורת קוהרנטית על העולם החד-קוטבי של אחרי המלחמה הקרה. הוא היחיד שמציג ניתוח של מה לא עובד ב”סדר העולמי החדש” וכיצד ניתן לשנות אותו. אם נקשיב לו, אם נלמד את הטיעונים שלו, נבין היכן נמצאות נקודות התורפה של המערכת העולמית הנוכחית.
בפרק היום ננתח את שני נאומי המפתח של פוטין על מדיניות חוץ: נאום מינכן מ-2007 ונאום ואלדאי מ-2014. נאום מינכן התקיים בכנס הבינלאומי למדיניות ביטחונית במינכן, נאום ואלדאי בכנס של קבוצת ואלדאי, מכון מחקר רוסי. שני הנאומים ביחד אורכם כמעט שעה וחצי ולכן לא אביא אותם פה במלואם. אם מישהו מעוניין להאזין להם הוא יוכל למצוא את נאום מינכן פה ונאום ואלדאי פה. במקום, אציג ואעמיק את הביקורת של פוטין. אשתמש בטענותיו בשביל לחשוף בעיות שורש במערכת הבינלאומית ונתהה יחד כיצד ניתן לפתור אותן.
חד-קוטבי ורב-קוטבי
הביקורת של פוטין נפתחת, גם בנאום מינכן וגם בואלדאי, בהצגת השינוי ההיסטורי שהתחולל במפנה המאה ה-21: בריה”מ התפרקה וארה”ב הפכה למעצמת-העל היחידה. בכך נשלם תהליך שתחילתו עוד במפנה המאה ה-20. אז העולם היה רב-קוטבי, עם מספר מעצמות מתחרות – רוסיה, בריטניה, צרפת וגרמניה. לאחר שתי מלחמות עולם, שהתישו את כוח המעצמות האירופאיות, נותרו באמצע המאה ה-20 שתי מעצמות-על – ארה”ב ובריה”מ. בסוף המאה ה-20, עם התפרקות האימפריה הסובייטית, נותרה מעצמת על יחידה – ארה”ב.
עולם ובו מעצמת-על אחת הוא עולם חד-קוטבי. עולם חד-קוטבי הוא מצב מאוד נדיר – ברוב שנות קיומה של האנושות לא רק שהעולם היה רב-קוטבי עם מספר מעצמות, הן גם היו מנותקות זו מזו. לדוגמה באגן הים התיכון אימפריות קמו ונפלו ואף לא אחד שמע עליהן במזרח הרחוק או בדרום ומרכז אמריקה. אימפריית המאיה התמוטטה במאה ה-9 מבלי שמישהו בסין או רומא ידע על כך. רק עם התפשטות המעצמות האירופאיות העולמות המנותקים של המזרח הרחוק, אפריקה, אמריקה, התחברו ל”עולם” כפי שאנו מכירים אותו היום. לפני 2,000 שנה “העולם” עבור אדם בישראל היה בין הפרת לספרד, בערך גבולות האימפריה הרומית. עבורנו היום “העולם” הוא כל כדור הארץ.
העולם החד-קוטבי הוא מצב נדיר ולדעת פוטין גם מצב לא רצוי. עולם חד-קוטבי משמעו שיש ריבון אחד, מקור כוח אחד, מקום אחד בו מתקבלות ההחלטות. בעולם כזה הריבונות של המדינות מחוץ לאותו ריבון נשחקות, בעוד הוא נרקב מבפנים. הריבון העולמי נאלץ להשקיע משאבים רבים מחוץ לעצמו, למקד את תשומת ליבו החוצה, בעודו מזניח את ענייני הפנים שלו. במקביל, המדינות סביבו מאבדות מריבונותן. ענייניהן הפנימיים מופקעים מרשותן והן נאלצות לכרוע ברך לעצתו או התערבותו של הריבון העולמי. לעיתים, כשמדינה מסרבת להיכנע לתכתיבי הריבון, היא מסתכנת במלחמה. לכן בשביל לעמוד נגדו היא נאלצת לצבור נשק, מה שמעודד את הריבון לצבור גם הוא, מה שמערער את המשך הסדר החד-קוטבי. מכאן שמעצם טבעו העולם החד-קוטבי אינו בר-קיימא, כי הוא מייצר כל הזמן התנגדויות בתוכו להמשך קיומו.
ארה”ב הפכה לריבון העולמי עם נפילת בריה”מ. ב-30 השנים שחלפו מאז ארה”ב נחלשה פנימה, בעוד מערכת היחסים הבינלאומית הפכה יותר ויותר מעורערת. בבית, מצב התשתיות בכי רע והחוב הלאומי רק תופח. היא סובלת ממתחים בין-גזעיים, התמכרות לנגזרות אופיום שהפכה למגפה, התפוררות של המרקם החברתי ו”שואה שקטה” של הרוב הלבן בה. יש הרואים בעלייתו של טראמפ תוצאה של אותו משבר פנימי. הם טוענים שהעם האמריקאי מאס בתפקיד השוטר העולמי והוא מעוניין במנהיג שיתעסק בלשקם את ארה”ב, במקום בלשפוך כסף ודם אמריקאי במקומות אחרים.
בחוץ, ארה”ב נאלצת להשקיע עוד ועוד משאבים בשביל לשמור על הדומיננטיות שלה. כוחות אמריקאים פרושים ברחבי העולם בשביל להגן על האינטרסים הלאומים, שמזמן הפכו להיות ברחבי הגלובוס. היא מעורבת בסכסוכים בקוריאה, ים סין הדרומי, קשמיר, אפגניסטן, איראן, עיראק, סוריה, לוב, אוקראינה, גיאורגיה, המדינות הבלטיות, מרכז אפריקה והקוטב הצפוני. משום שהיא גם בעלת התרבות השולטת, כוחות מהפכניים מכל קצוות הקשת האידאולוגית מתנגדים לה – אם אלו ג’יאהדיסטים ואיסלמיסטים או סוציאליסטים וקומוניסטים. מעצם היותה עומדת במרכז הבמה, היא הופכת למטרה לארגונים ומדינות שאין להם ולו שמץ קרבה גיאוגרפית אליה.
עולם ללא חוק
הבעיה השנייה היא שהעולם החד-קוטבי הפך גם לעולם ללא חוק בינלאומי ברור ועם גופים בינלאומיים לא אפקטיביים. במקום שהפעלת כוח תהיה האפשרות האחרונה, היא הפכה לראשונה. במקום דו-שיח ומשא ומתן, איומים, חתרנות ומלחמות הפכו לצורות השיח היחידות בזירה הבינלאומית. ללא חוק, העולם הפך למערב הפרוע.
פוטין טוען שהטעות הראשונה שהובילה למצב של חוסר חוק היא שהסכם שלום לא נחתם בסוף המלחמה הקרה. גבולות בינלאומיים ואזורי השפעה לא נקבעו במשא ומתן. במקום ארה”ב, נאט”ו והאיחוד האירופאי התפשטו במהירות מזרחה ורוסיה לפתע מצאה כוחות צבא מערביים על גבולה. על למה זה הסיוט האולטימטיבי של רוסיה כבר הרחבתי בפרק הראשון ולא אחזור עליו.
מדוע פוטין רואה באי-חתימה על הסכם שלום טעות? הרי מבחינת החוק הבינלאומי לא הייתה מלחמה בין בריה”מ וארה”ב. למה שיהיה הסכם שלום אם לא הייתה ממש מלחמה? כי בכל מלחמה אחרת זה קרה. המלחמה הקרה הייתה המלחמה הגדולה ביותר גיאוגרפית בין שתי מעצמות להשפעה. אחרי כל מלחמה אחרת על השפעה – מלחמת העולם השנייה, הראשונה, מלחמת קרים, מלחמת פרוסיה-צרפת, המלחמות הנפוליאוניות – אזורי השפעה חולקו ומנגנונים נקבעו בשביל לעקור מן השורש את הסיבות למלחמה מלכתחילה. אנו היום חיים בעולם בו חלק נכבד מהחוק הבינלאומי והגופים הבינלאומיים – בראשם האו”ם – הוקמו בעקבות מלחמת העולם השנייה. הסדר העולמי שעוצב אחרי 1945 בא בשביל למנוע הישנות של מלחמות בין המעצמות בעולם. מה שהיום נראה לנו בגדר טירוף – מלחמה בין גרמניה, צרפת ובריטניה – הוא-הוא החריג ההיסטורי. ב-1,000 השנים האחרונות מערב אירופה ידעה יותר מלחמות משלום. היציבות והשלווה שמערב אירופה יודעת כיום היא בהחלט הישג היסטורי של המבנה הבינלאומי.
אחרי המלחמה הקרה ארה”ב לא פנתה להשתמש במבנה הזה בשביל לטפל בפירוק בריה”מ. לא התקיימה ועידה בינלאומית בה הגורמים המעורבים יכלו ללבן סוגיות ולדאוג שהאינטרסים של כולן ישמרו. רוסיה במיוחד לא קיבלה שום ערבויות או הסברים מדוע נאט”ו ממשיכה להתקדם לעברה או מדוע סוללות יירוט טילים מוצבות כה קרוב אליה. אליבא דפוטין, זו אחת הסיבות לחוסר האמון ששורר כיום בין רוסיה ובין המערב.
הטעות השנייה היא שימוש נמהר בכוח ללא מנדט בינלאומי מהאו”ם. בסוריה ארה”ב תמכה במורדים סונים שעברו צד לדאע”ש, חמושים בנשק אמריקאי. בלוב קואליציה בחסות האו”ם הפילה את קדאפי ודרדרה את המדינה לתוהו ובוהו. בעיראק קואליציה מערבית בחסות דקה של מנדט ממועצת הביטחון הפילה את סדאם והביאה גם את עיראק לתוהו ובוהו, שהוליד את דאע”ש ועזר לעליית איראן. בכל המקרים האלו המחנה המערבי מיהר לשלוח חיילים ופצצות, לפעמים תוך עיוות של החלטת מועצת הביטחון ולפעמים מבלי לשאול אותה ולחשוב על ההשלכות.
אם נתקדם צעד נוסף, הטעות של שימוש נמהר בכוח נובעת משני פגמים עקרוניים: הראשון הוא התעלמות מעקרונות בשביל מטרות והשני הוא התייחסות מזלזלת-משהו לריבונותה של מדינה. הדוגמה הכי ידועה של הפגם הראשון הוא אל-קאעידה. אל-קאעידה הוקם ע”י לוחמים וותיקים ממלחמת הטאליבן בסובייטים באפגניסטן. אותם לוחמים זכו לכסף, ציוד ואימון ע”י הסי.אי.איי, באישור הבית הלבן. למה? כי בשביל לפגוע בבריה”מ, ארה”ב הייתה מוכנה לתמוך ברשע הקטן יותר – אסלאם קיצוני. מול העוצמה הסבוייטית, מה הכי גרוע שיוכלו לעשות כמה שוכני מדבר? אה, זה.
הפגם הראשון גורם לכך שמדינות מוכנות לעשות עסקאות עם אויב אחד, בשביל לפגוע באויב אחר. וארה”ב היא לא היחידה. רוסיה וסין מגנות על משטר האייתוללות, למרות שטהרן תפנה את מבטה אליהן אחרי שתסיים במזרח התיכון. ערב הסעודית עסקה בהפצה של איסלאם קיצוני ותמיכה בארגוני טרור, למרות שאלו מאיימים גם על שלטונה שלה. המחשבה ש”האויב של האויב שלי הוא חברי” עומדת בבסיס הפעולות הללו והיא מסכנת את שלום העולם. טרוריסטים ומשטרים קיצונים אינם חברים של מישהו, הם אויבים של כולם.
הפגם השני הוא הזלזול בזכות הבסיסית של מדינה לריבונות. בשמן של זכויות אדם, הגנה על חלשים או דמוקרטיה, הריבונות של מדינה מותקפת אם ע”י ארגונים לא ממשלתיים, מהומות פנימיות או פלישה צבאית. זה מה שקרה בסרביה, זה מה שקרה בלוב. רק אלוהים יודע אם זה היה קורה גם בסוריה, אם קלינטון הייתה נבחרת. הזכות לריבונות של מדינה היא אבן יסוד לסדר העולמי, היא אבן יסוד בכלל שיהיה סדר. אם מדינות בטוחות שריבונותן תכובד למעט מקרי קיצון ברורים, היחסים הבינלאומיים יתנהלו בפתיחות ואמון הדדיים, במקום תחת איומים ומרוץ חימוש מתמשך. מדינות צריכות הבטחה שהשימוש בכוח יהיה מוצא אחרון, בדיוק כפי שעונש המוות הוא העונש החמור ביותר במערכת המשפט הלאומית. הבעיה שזה לא קורה.
כשארה”ב, בריטניה וצרפת תקפו בסוריה באפריל השנה, פוטין האשים שההתקפה היא הפרה של החוק הבינלאומי. החוק הבינלאומי הוא נושא שהוא חוזר אליו גם בנאום מינכן וגם בנאום ואלדאי. החוק הבינלאומי הוא תופעה ייחודית ומבורכת של העולם המודרני. לראשונה בתולדות אנוש יש חוק לא רק בתוך מדינה פנימה, אלא גם בין מדינות. החוק הבינלאומי מהווה מסגרת בה יחסים בינלאומיים מתקיימים, מגדיר את הגבולות לפעילות החוקית בין מדינות ומאפשר למדינות לפתור סכסוכים ביניהם בעוד דרכים חוץ ממלחמה.
היעדר של חוק בינלאומי משמעו הדרדרות של הסדר העולמי לעולם ללא חוק. משמעו חזרה לבריונות של ימים עברו, בהן מדינות חזקות היו דורסות את המדינות הקטנות שסביבן. ללא חוק בינלאומי גם הסכמי סחר ומוסדות כלכלים בינלאומיים ייעלמו. השגשוג העולמי שהושג ע”י גלובליזציה יגיע לסיומו, כשמדינות יפנו למקסם כל אחת את הרווח שלה על חשבון האחרות.
כשמעצמות כמו ארה”ב, סין או רוסיה מפרות את החוק הבינלאומי, הן שולחות מסר שלא כולם שווים בפני החוק. כשמדינות מותקפות ללא סיבה בחוק הבינלאומי, או ללא אפשרות לנהל משא ומתן בשביל לפתור את המשבר, זה דוחף אותן להתחמש ולהיסגר. כיבוד של החוק הבינלאומי ושימוש בערכאות משפטיות, במגשרים בינלאומיים ובמוסדות הבינלאומיים של האו”ם הם הכלים איתם אפשר להבטיח סדר עולמי יציב ושליו, בו כל מדינה מוצאת את מקומה.
סנקציות כלכליות
עד עכשיו מנינו שתי בעיות במערכת הבינלאומית הנוכחית: העולם החד-קוטבי שארה”ב משתדלת לשמר והיעדר של חוק בינלאומי. הבעיה השלישית, שהיא כואבת במיוחד לרוסיה, היא השימוש הגדל והולך בסנקציות כלכליות.
סנקציות כלכליות הן תחליף זול ומסוכן למתקפה צבאית. למה? טוב, המדינה המובילה בעולם בהפעלת סנקציות כלכליות היא ארה”ב. היא יכולה לעשות זאת מפני שהיא גם הכלכלה הגדולה בעולם ושותפת המסחר החשובה ביותר של כל כלכלה גדולה בעולם. היא מרכז הכובד של הכלכלה העולמית. המעמד של מרכז הכובד מאפשר לה להפעיל סנקציות כלכליות. היא פשוט מכריזה שכל חברה שעובדת עם מדינה X לא יכולה לעבוד איתה, וכל חברה תפסיק לעבוד עם מדינה X כי כמעט תמיד השוק האמריקאי יהיה חשוב הרבה יותר מזה של מדינה X. ארה”ב מנצלת את הדומיננטיות הכלכלית שלה בשביל להפיק רווח פוליטי בזירה הבינלאומית.
פוטין מאמין שהשילוב של כלכלה ופוליטיקה הוא מסוכן, לכלכלה העולמית בכלל ולאמריקאית בפרט. סנקציות כלכליות הופכות את הפעילות המסחרית של מדינה לנקודת חולשה. מדינה שיותר תלויה בסחר הבינלאומי, שמייצאת ומייבאת בהיקף גדול, היא אולי מדינה משגשגת כלכלית אך גם חשופה יותר לסנקציות. לעומתה מדינה המספקת את צרכי עצמה, גם אם ברמה נמוכה, יכולה לשרוד סנקציות כלכליות. ההפעלה של סנקציות כלכליות מרעילה את העולם, מעודדת קבוצות הקוראות למכסים, סגירת גבולות והעדפת ייצור עצמי על ייבוא חיצוני.
סנקציות כלכליות גם פוגעות במעמדה של ארה”ב כמרכז הכובד הכלכלי. כי מה אם לעולם ימאס, מסיבות פוליטיות, מלהמשיך ולסחור עם ארה”ב? מה אם במקום מערכות הבנקאות והדולר האמריקאי, העולם יעבור למערכות אחרות? אחת ההשלכות של יציאת ארה”ב מהסכם הגרעין יכולה להיות בדיוק מצב כזה, בו סין, רוסיה ואירופה מחליטות לעבור למנגנונים כלכלים מתחרים לאמריקאים, בשביל להמשיך לעשות עסקים עם איראן. במקום להיות חלק מהדיון, ארה”ב תמצא עצמה בחוץ.
בלבולי ביצים
פוטין מציע שהפתרון לבעיות של המערכת הבינלאומית היא שיבה לעקרונות שהקימו אותה: כיבוד הריבונות של כל מדינה, העדפה של משא ומתן על-פני מלחמה וכיבוד של החוק הבינלאומי ומוסדות האו”ם. אינני חושב שיש מישהו שלא יסכים עם העקרונות הללו. אינני חושב שיש מישהו שלא ירצה להביא את המערכת הבינלאומית למצב של סדר, יציבות ושלום. יש רק בעיה אחת עם הפתרון על-פי פוטין: הוא מבלבל את המוח.
רוסיה מאוד בעד ריבונות לאומית ושמירת אינטרסים לאומיים. שלה. אם אבל אתם לא רוסיה, פתאום הריבונות הלאומית הופכת לעניין משני. ככה היה באוקראינה, ככה היה בגיאורגיה. שימוש בכלכלה בתור נשק? בהחלט לא ראוי. רק שרוסיה השתמשה במשך שנים באספקת הגז הטבעי לאירופה כנשק. כך ב-2009 נגד אוקראינה וב-2010 נגד בלרוס. כיבוד של החוק הבינלאומי? כמובן. אלא אם אתם בעלת ברית של רוסיה, נגיד סין, שמתעלמת לחלוטין מפסיקה של בית הדין הבינלאומי בים סין הדרומי. שמירה על זכויות אדם תוך כיבוד הריבונות של מדינה? בוודאי. האם יש כלים שאינם סנקציות או כוח צבאי בשביל לאלץ משטר פושע להפסיק להתעלל באזרחיו? ברור שיש – וועידות, גינויים באו”ם, מחאות. האם זה עוזר? אתם מוזמנים לשאול את אזרחי צפון קוריאה וסין. ואגב, לא תמצאו גינוי אחד של רוסיה בנושא. אותה רוסיה שקוראת לסדר עולמי של צדק ושגשוג.
הסיבה שהמערכת הבינלאומית הנוכחית לא עובדת היא לא מפני שמדינות כאלה ואחרות מסתערות כקאובוי אל ההרפתקה הבאה. היא לא עובדת מפני שהמעצמות העולמיות, כולל רוסיה, מעדיפות תמיד את האינטרסים שלהן על עקרונות של הגינות ושקיפות. ואלה שלכאורה מעדיפים עקרונות אוניברסאלים, כמו ממשל אובמה, מתעלמים מהמציאות ומביאים עוד יותר אנרכיה וחוסר שקיפות. נראה שהעולם נידון להיות מובל ע”י פרגמטיסטים ציניקנים או אידיאליסטים ציניקנים לא פחות. פוטין מצביע על הבעיות במערכת הבינלאומית, אך הוא אינו עושה דבר לתקן אותם, להפך – הוא משחק את אותו משחק עליו הוא מותח ביקורת, משחק של ציניות, תמרון כוחני והתעלמות מזכויות אדם.
סיכום
פתחתי את הסדרה הזו על רוסיה בתקווה שבחינת העמדה הרוסית תיתן לנו נקודת מבט חדשה על המערכת הבינלאומית. התחלנו בהסתכלות על ארה”ב כמעצמה שלא תמיד רוצה רק טוב. בחנו את האופי החדש של המלחמה, מלחמה שכעת מתנהלת לא רק בשדות הקרב אלא גם במסכי הטלוויזיה וב”קיר” בפייסבוק. סיימנו, בהקשבה לאיש שהפך לאחד המדינאים החשובים של תקופתנו – ולדימיר פוטין. הביקורת של פוטין מלמדת אותנו שהמערכת הבינלאומית נמצאת במשבר אמון, כשהחוק הבינלאומי ומוסדות בינלאומיים הופכים ללא רלוונטיים. כישראלים אנו יכולים ללמוד מן הביקורת הזו לקח חשוב: אסור למדינת ישראל לבסס את הביטחון שלה על הסכמים בינלאומיים, או הבטחות לתמיכה בינלאומית. הביטחון שלנו והשגשוג שלנו יושגו רק ע”י תיאום אינטרסים בינינו למדינות אחרות. אף מדינה לא תעזור לנו בגלל נייר אלא בגלל האינטרסים שלה. מהפכת מדיניות החוץ שמוביל ראש הממשלה נתניהו נשענת בדיוק על זה, על הפיכת ישראל לכוח שמדינות ירצו לעבוד איתו. גם מרחב הפעולה שלנו בסוריה נשען על כיבוד האינטרסים הרוסים ודאגה לפגוע רק באיראנים, מבלי לפגוע משמעותית בכוחות אסד.
אולם אנו יכולים לעשות גם יותר. ישראל יכולה לעזור בתיקון המערכת הבינלאומית. היא יכולה לעשות זאת ע”י עידוד של סחר חופשי, ע”י חתימה על עוד הסכמי שיתוף פעולה תרבותיים ומדעיים עם כמה שיותר מדינות מכמה שיותר אזורים. היא גם יכולה להיות גורם מתווך בין סין, הודו, רוסיה, אירופה וארה”ב. מעטות המדינות שנהנות מיחסים טובים עם כל המעצמות הללו גם יחד.
תודה לכם על ההקשבה.
