להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes – קישור.

הפרק היום חוגג שנה להקמת "המשחק הגדול". ואין דרך טובה יותר לחגוג שנה למסע הגיאופוליטי שלנו מלחזור לכאן, לבית – לארץ ישראל. בפרק היום ננסה להבין למה המזרח התיכון קורס ומה מדינת ישראל צריכה לעשות אם היא רוצה לראות באמת "מזרח תיכון חדש". בואו נתחיל.

אנו חיים היום בעולם ערבי שבור ומסוכסך עם עצמו. לכל אחת מהמדינות הערביות יש מדיניות משלה, שעוסקת בעיקר בעצמה: מצרים מנסה להשיב את שליטה בסיני ולמצוא דרך לשרוד. סעודיה נלחמת באיראן בסוריה ותימן בשביל לשמור על יציבותה. סוריה ועיראק חדלו להיות מדינות והופכות מיום ליום לגרורות איראניות. והמרחב הערבי כולו, מהמפרץ הפרסי עד הים התיכון, מעוצב לא ע"י הערבים, כי אם ע"י הרוסים, הפרסים והטורקים.

ואם נרצה ואם לא, לנו, כמדינת ישראל, יש חלק לא קטן במשבר.

הכרח גיאוגרפי

בשביל להתחיל להסביר מה החלק שלנו בתוהו ובוהו של המזרח התיכון, אנחנו חייבים קודם להבין את ההיסטוריה של המזרח התיכון. אבל עוד לפני זה, קצת הבהרת מושגים.

"המזרח התיכון" משמש כיום כשם לאזור המשתרע מפקיסטן עד מרוקו וכולל את דרום מערב אסיה וצפון אפריקה. מדובר במושג חדש יחסית, שמבוסס בעיקר על שיוך תרבותי-מדינתי (העולם הערבי) ולא גיאוגרפי. מפה והלאה אני לא מתכוון לדבר על "המזרח התיכון", אלא על "המזרח הקרוב". "המזרח הקרוב" כולל רק את הסהר הפורה, חצי האי-הערבי, פרס, טורקיה ומצרים. כך "המזרח הקרוב" הוא באמת יחידה גיאוגרפית, בניגוד ל"מזרח התיכון".

היסטורית, המזרח הקרוב נשלט על-ידי אחת מ-4 סוגי מדינות. הסוג הראשון הוא מדינה מסופוטמית, שבסיסה באזור ארם-נהריים, היא עיראק של ימינו. אשור ובבל, כמו גם הח'ליפות של בית עבאס, הן דוגמאות לסוג הראשון. הסוג השני היא מדינה מצרית, שבסיסה בנילוס. ממלכת מצרים של העת העתיקה היא הדוגמה הראשונה שקופצת לנו לראש, אך שווה גם לזכור את הסולטנות הממלוכית של קהיר ואף את הכיבוש של המזרח הקרוב ע"י הבריטים, שהתחילו ממצרים. הסוג השלישי הוא מדינה פרסית שבסיסה, הפתעה-הפתעה, הוא בפרס. הסוג הרביעי והאחרון הוא מדינה אנטולית, שבסיסה באסיה הקטנה-טורקיה. הדוגמה הטובה ביותר היא האימפריה העות'מאנית.

לכל סוג מדינה יש היגיון אסטרטגי אחר, המושפע – איך לא – מהגיאוגרפיה שלה והיחס שלה לגיאוגרפיה של המזרח הקרוב. בפרק הקודם דיברנו על הלב של האי-העולמי, הנמצא במרכז אסיה. הלב של המזרח הקרוב הוא הסהר הפורה, אזור שנמתח בין המפרץ הפרסי לים התיכון ועוקב אחר החידקל והפרת. בניגוד ללב של האי העולמי, הסהר הפורה הוא מישורי ברובו ולכן מציע למי ששולט בו מסחר יעיל. בקלות ניתן לשנע יבול או נפט מלב האזור לים התיכון והמפרץ הפרסי. הודות ליכולת התנועה המהירה בו, הסהר הפורה הוא החוליה המחברת בין הודו והאוקיאנוס ההודי, לים התיכון ואירופה.

אם הסהר הוא הלב של המזרח הקדום, הרי שלוש אימפריות נמצאות בשוליים שלו: המצרית, הפרסית והאנטולית. מבין השלוש, המצרית היא המבודדת ביותר. בין הנילוס והסהר הפורה מפרידים מאות קילומטרים של מדבר, היכול להקשות על תנועת אנשים וסחורות. המדבר מבודד את מצרים. היא יכולה לבחור אם לשלוח שיירות ולסחור עם הסהר הפורה, או לסגור את שעריה בפניו. היא לא זקוקה לו, הודות לנילוס הזורם בה. העצמאות של מצרים הופכת אותה לאיום למי ששולט בסהר הפורה. כי מצרים יכולה להרשות לעצמה הרפתקאות צבאיות הודות לבידוד שלה. היא שולחת חילות לפלישה ואם הם נכשלים, היא שבה וסוגרת את הגבול, מוגנת מאחורי המדבר שלה. השולט בסהר צריך תמיד להשקיף בחשש למדבריות של סיני. משום כך יעדיף כבר לשלוט במצרים, מאשר לחשוש מצבאה. ומצרים היא לא רק איום, היא גם אוצר למי שיצליח לכבוש אותה. הנילוס הפורה יכול להניב יבול, שבקלות ניתן להוביל לים התיכון ולסחור בו. משום כך לאורך הדורות מי שהתחיל בסהר הפורה, אם האשורים, הבבלים, או הפרסים, בסוף הגיע גם לנילוס.

המדינה הפרסית נהנת מרמת בידוד דומה למצרית, אך היא הרבה יותר קרובה לסהר הפורה. הרי פרס משקיפים על המישור של ארם-נהריים וניתנים למעבר רק בנקודות ספציפיות. כך הפרסים יכולים בקלות להתקדם מההרים לרוחב המישור, בעוד שהאויב יתקשה לפלוש אליהם. לכן מי ששולט בסהר הפורה בדרך כלל לא ישלוט גם בפרס.

המדינה האנטולית יושבת בצפון הסהר הפורה ובדומה לפרס מביטה ממרום הרי טאורוס על המישור של ארם-נהריים. אבל בעוד פרס היא בעיקר הרים שוממים ומדבריות, אנטוליה שופעת ירק. היא גובלת בים השחור ובים התיכון ומהווה גשר בין אסיה לאירופה. כלכלית וצבאית אין סיבה למדינה אנטולית לפלוש לסהר הפורה. רק כאשר המדינה האנטולית מתחילה להיות מבודדת משאר העולם, היא מפנה את מבטה לאזור. זה מה שקרה לפני 500 שנה אז התחילו העות'מאנים את כיבושיהם. זה מה שקורה גם עכשיו עם ארדואן.

היחידה היושבת בלב המזרח הקדום היא המדינה המסופוטמית. כמדינה מישורית היא תמיד שואפת להתרחב להרים, למדבריות, למחסומים טבעיים מפני אויבים. במזרח היא כבר גובלת בהרי זגרוטס ולכן היא תמיד פונה מערבה, במעלה הפרת אל הים התיכון. כשהיא מגיעה סוף-סוף לחוף הים התיכון, היא מתחילה לצעוד דרומה, כובשת את ערי החוף ודוחקת את המדינה המצרית עד שלבסוף היא או נעצרת במדבר או כובשת גם את הנילוס. אשור ובבל עקבו אחר המהלך הזה, כמו גם דרוויש הגדול מלך פרס.

אבל איך כל זה קשור לאנרכיה היום באזור?

גיליוטינה בבית הלבן

אמרנו שהמזרח הקרוב נשלט ע"י אחת מ-4 מדינות: מסופוטמית, מצרית, פרסית או אנטולית. בעת המודרנית, יש לנו 4 מדינות כאלה: עיראק, מצרים, איראן וטורקיה. מבין ה-4, רק איראן היא מדינה שיעית. מבין ה-4, רק עיראק ומצרים הן מדינות ערביות. ומבין שתיהן, רק מצרים היא גם סונית. זה אומר שהסיכוי של המחנה הערבי-סוני לשלוט במזרח הקרוב היה תלוי בדומיננטיות של מצרים. ולמצרים היה יכול להיות תפקיד חשוב במזרח הקרוב, אם לא הייתה מצטרפת מדינה נוספת: מדינה ארץ-ישראלית.

מדינה ארץ-ישראלית הייתה קיימת בעבר, אם כמלכות דוד, ממלכות ישראל ויהודה או מלכות בית חשמונאי. אבל מעולם לא הייתה קיימת מדינה ארץ-ישראלית חזקה במקביל להתחזקות המדינה המצרית. כשאנחנו הופענו בארץ ישראל, האימפריה המצרית דעכה. כשממלכת שלמה התפצלה ונחלשה, המצרים חזרו לפלוש לאזור הסהר הפורה. מעולם לא קרה ששתי המדינות התחזקו באותו זמן.

מה החשיבות של זה? אנחנו יושבים במעבר בין מצרים לסהר הפורה. מצרים לא יכולה להפוך להגמון אזורי, אם היא מוכלת לצפון אפריקה. עד 67', החלום המצרי היה להנהיג עולם ערבי מאוחד. נאצר, נשיא מצרים הכריזמטי, הלהיב את הרחוב הערבי בחזון של אחדות ערבית, מהאוקינוס האטלנטי עד המפרץ הפרסי. הוא רצה לחסל את מדינת ישראל ולחבר את מצרים לשאר המזרח הקרוב.

גיאוגרפית ארץ ישראל היא אזור מעבר מצוין למצרים. שפלת החוף שלנו היא המשך של המישור בצפון סיני. כוח מצרי יכול להתקדם בקלות לאורך חוף הים התיכון עד לגליל. שם, הוא יכול להתפצל לשני ראשים: ראש אחד חוצה את עמק יזרעאל ועולה לדמשק, השני ממשיך על החוף ללבנון וערי החוף של סוריה. שליטה בארץ-ישראל הייתה פותחת בפני נאצר את האפשרות לשלוט בכל המרחב הערבי.

רק מה? שב-67' מצרים הוכתה שוק על ירך. לא רק שמדינת ישראל לא נעלמה, היא לקחה ממצרים את הגשר היבשתי שלה לאסיה. עם כיבוש סיני דחקנו את מצרים להיות רק מדינה אפריקאית, מנותקת גיאוגרפית מהמזרח הקרוב. התבוסה הביאה את קהיר להתחיל ולנטוש את החלום הפאן-ערבי. אם איחוד לא אפשרי בפועל, משום קיומה של ישראל, למה לדבוק בו תיאורטית? במלחמת יום הכיפורים ב-73' המטרה המצרית כבר לא הייתה מחיקת ישראל. מצרים הייתה מעוניינת להכות בהלם את הישראלים, בשביל להחזיר לעצמה את חצי-האי סיני. לא חלום פאן-ערבי, אלא היגיון לאומי-אנוכי.

הדחתה של מצרים כמדינה דומיננטית הייתה ב-1979, עם חתימת הסכמי קמפ-דיוויד. הסכם השלום עם ישראל היה עבור המדינות הערביות בגידה. הליגה הערבית סילקה את מצרים משורותיה ורוב המדינות הערביות ניתקו את הקשרים הדיפלומטים עמה. בדמשק, בגדאד, ריאד וטריפולי המונים יצאו לרחובות, קוראים לסאדאת בוגד. מצרים, שהייתה מנהיגת העולם הערבי, הפכה למצורעת.

מאז 1979 לעולם הערבי אין מדינה אחת שתנהיג אותו. הוא מפוצל בין ממלכות שמרניות לדיקטטורות סוציאליסטיות, בין שבטים, כתות דתיות וקבוצות אתניות שונות. מצרים לא שבה לזכות בדומיננטיות שלה. עיראק של סדאם נחשבה יותר כאויבת ממנהיגה. ערב הסעודית מעולם לא נתפסה כמנהיגת הערבים. אם בית סעוד השקיע כסף במדינות וקהילות ערביות מחוץ לממלכתו, הוא הופנה בעיקר למדרסות שהפיצו את הוואהביזם, הזרם הקיצוני ששולט במדינה.

אבל הטבע לא אוהב וואקום ובמקום מצרים נכנסה מדינה אחרת – איראן.

דומיננטיות פרסית

על עליית איראן כמעצמה אזורית כתבו לא מעט ואני לא מתכוון לפרוש את תולדות ההתפשטות האיראנית מאז 2003, אז האמריקאים פלשו לעיראק וחיסלו את המחסום היחיד בין איראן והסהר הפורה. אני כן רוצה להפנות את תשומת ליבכם להיגיון הגיאוגרפי של ההתפשטות האיראנית.

יש שלושה מוקדים להתפשטות האיראנית: דרום עיראק, לבנון ותימן. הכוונה ב"מוקד" ששליטה בכל אחד מהם מציעה לאיראן כוח, השפעה, משקל באזור ובזירה הבינלאומית. זו הסיבה שאינני מונה את סוריה במוקדים. סוריה איננה מוקד כוח, היא חוליה מקשרת – מחברת בין איראן לים התיכון, בין איראן ולבנון. כל אחד משלושת המוקדים יושב על גוף מים חשוב. כל מוקד הוא פתח לחזית חדשה נגד היריבות של איראן.

דרום עיראק שוכנת לגבול המפרץ הפרסי ובה רוב עתודות הנפט של המדינה. שליטה בדרום תיתן לאיראן: א' משקל גדול יותר בשוק הנפט העולמי; ב' קו חוף ארוך יותר במפרץ הפרסי, בו ניתן לבנות לנמלים ומתקני זיקוק, דבר שגם עולה בקנה אחד עם החזון הסיני של דרך משי חדשה; ג' קידום החזית השיעית-סונית לגבולן של כווית וסעודיה, עם הקרנה למערב המפרץ הפרסי בו יש רוב שיעי הנתון לשליטה סונית.

לבנון היא מרכז ימי באגן הים התיכון. היא יושבת על גבול מדינת ישראל ומול חופיה נמצאים מאגרי הגז שלנו. החזון האסטרטגי של איראן הוא להחזיק נוכחות ימית קבועה בחופי לבנון וסוריה. כוח כזה יהפוך את איראן לשחקן משפיע בים התיכון, שיפתח את הדרך להשפעה איראנית בצפון אפריקה ואירופה. בנוגע אלינו, חשוב לזכור שהפיתוח של מאגרי הגז נעשה במקביל למלחמת האזרחים בסוריה. חיזבאללה, הזרוע הארוכה של איראן, היה עסוק מעל הראש בסוריה. כשזו תסתיים – והיא תסתיים – איראן תוכל להשתמש בנסראללה כ"קלף משוגע" ולאיים על מאגרי הגז שלנו. אני מאמין שבשנים הבאות אנו נראה התחמשות איראנית, שתזלוג לחיזבאללה, לא בתחום מערכות הנ"מ, כי אם בטילים נגד ספינות.

ולבסוף, תימן. תימן נמצאת בחיבור של הים האדום עם האוקיינוס ההודי במצרי באב אל-מנדב.  המשמעות של שליטה איראנית, דרך החות'ים, במצרים היא אדירה: רוב הסחר הימי בין אירופה למזרח אסיה יעשה בחסות איראנית. תימן היא גם חזית נוספת של איראן מול ערב הסעודית, עוד גבול ממנו איראן יכולה ללחוץ על בית סעוד. מה יעזו לעשות המעצמות לטובת ריאד, אם התערבות שלהן משמעה חסימה של מצרי באב אל מנדב ומצרי הרמוז?

התיאור שלי אולי נשמע קונספרטיבי או היסטרי, אבל הוא באמת מעריץ. היכולת של איראן לנצל את הבלבול במחנה הערבי בשביל להגדיל את כוחה בעולם הוא מרשים. ההתקדמות האסטרטגית, היכולת להתמיד במאמץ במספר חזיתות למרות המחיר הכלכלי – הם הישגים מעוררי השראה. איראן מעצבת את מעמדה כהגמון במזרח הקרוב, בדומה לדרוויש לפני 2,500 שנה.

חלומות של קטנות

ואולי הסיבה שהישגי איראן הם כול כך מעוררי השראה, היא מפני שאני שם אותם לעומת האסטרטגיה המדינית של ישראל. למען האמת, אם תקלידו בגוגל את המילים "אסטרטגיה מדינית של ישראל" רוב התוצאות יתעסקו בסוגיה הפלשתינית. המסמך היחיד שדומה לאסטרטגיה כוללת הוא מסמך "אסטרטגית צה"ל" שפורסם באוגוסט 2015.

ביעדים ובעקרונות של המסמך מבוטאת האמונה הישראלית שהדרך להבטחת קיומה של המדינה הוא בכוח צבאי משוכלל ועוצמתי. הבעיה היא שלא רק שלא די בעוצמה צבאית, אלא שמדינת ישראל יכולה לעשות הרבה יותר בשביל עצמה והעולם אם תפסיק להיאבק רק בשביל קיומה.

דוגמה פשוטה: למה סוריה קרסה? אם תגידו בגלל המהומות, הרי שהמהומות היו רק ניצוץ שהדליק את השריפה. חומר הבערה היה מאות אלפי חקלאים שהפכו למובטלים עקב תקופות בצורת ממושכות. חומר הבערה היו העניים, שעקב קפיצת מחירי החיטה הידרדרו לחרפת רעב.

אבל בצורת אינה גזרת גורל. דמיינו מה היה קורה אם סוריה, במקום לשקוד על טרור נגדנו, הייתה שוקדת על שיתוף פעולה חקלאי. ניהול מים חכם של הפרת, טכנולוגיה חקלאית מתקדמת, היו מאפשרים לחקלאים להתקיים בכבוד ומונעים מלחמת אזרחים עקובה מדם.

ומה שנכון לסוריה נכון גם לירדן ומצרים וסעודיה ולוב ועיראק ואפילו איראן. כל המדינות האלו סובלות ממחסור במים. כולן סובלות ממדבור מהיר. כולן מחפשות לפתח את הכלכלה המדשדשת שלהן בשביל לשרוד בשוק העולמי. מדינת ישראל יכולה לעזור להן בכל האתגרים הללו.

יותר מכך, אנו נהיה המרוויחים הגדולים של יציבות במזרח הקרוב. קווי נפט, גז ורכבות יוכלו להימתח מהמפרץ הפרסי עד נמל חיפה ואשדוד ומשם לאירופה. קו רכבות משא בין אילת ואשדוד יתחרה בתעלת סואץ על המסחר בין מזרח למערב. אלינו יתרכזו הסחורות של אירואסיה ומאתנו יזרמו דרך מצרים וים סוף אל הכלכלות הפורחות של מזרח ומרכז אפריקה. ישראל תוכל להיות מרכז לוגיסטי-תעשייתי-טכנולוגי בחוג הנזר ולהשתלב בחזון הסיני של דרך משי חדשה. הודות לקשרים שלנו גם בארה"ב-אירופה וגם בסין-רוסיה, נוכל להיות מתווך בינלאומי בין המעצמות הגדולות. זו לא הזיה חברים, זה חזון שיכול להפוך למציאות, בדיוק כפי שהתממש החזון הציוני למדינה ארץ-ישראלית.

אומנות 'הדיל'

אז למה זה לא קורה? מה המחסום בדרך? ובכן, המחסום הוא תפיסתי – אצלנו ואצל שכנינו. אצלנו, אין תפיסה הרואה בישראל כוח אזורי, היכול לעצב את האזור כרצונו. במקום לראות את עצמנו ככוח שיכול בהחלט לקבוע מדיניות בקהיר, דמשק או ריאד, אנו נוהגים באחת משתי דרכים: או מתנערים לחלוטין מהאזור, או רוצים להיות שותפים מעמדה של כניעה.

הגישה הראשונה היא הגישה הבדלנית, גישת קיר הברזל השואפת להפוך את ישראל לחומה בצורה מול הסופה המזרח-תיכונית. "אל לנו להתעסק בסכסוך לא לנו" מזהירים הבדלנים. "אבוי אם נשקע גם אנחנו בבוץ הסכסוך". אני מסכים שלא חכם להתערב במלחמה שאין לך יעד בה. אני לא מסכים שאפשר להישאר בלי יעד במלחמה שמתרחשת לידך. הגישה הבדלנית פוטרת אותנו מלגבש עמדה על האנרכיה באזור. אנחנו מתכופפים ומקווים ש… מה? שהסונים והשיעים יחסלו אחד את השני? שאיראן לא תחזק את חיזבאללה? שלא נתעורר יום אחד לגלות שעל הגבול הצפוני יושבים עשרות ארגוני ג'יאהד עם נשק ארוך טווח?

הגישה הבדלנית הופכת אותנו מיוזמים למגיבים. כפי שהיה בשיחות הגרעין עם איראן, גם עכשיו – כשארה"ב, רוסיה וטורקיה מנסות לעצב סדר חדש – אנחנו לא יושבים בשולחן. ומי מבטיח שהאינטרסים שלנו ישמרו? תרחיש סביר הוא שבמסגרת המאמץ להשיב את הסדר לסוריה, רוסיה תבקש מארה"ב שאנחנו נתן מתנה לאסד שתעלה את קרנו – את רמת הגולן. אני יודע שזה תרחיש סביר כי ראש הממשלה מזה שנה מכריז מול כל מנהיג ומעל כל במה שרמת הגולן שלנו. אם הוא לא היה חושש שהיא תילקח, מדוע ביקש בביקורו בוושינגטון או במוסקבה הכרה בסיפוח רמת הגולן? כי התחשק לו לעורר סוגיה בת 30 שנה? הוא חושד שבחדרי חדרים משורטטת מפה חדשה של המזרח התיכון. ובמפה זו ישראל אינה כוח להתחשב בו, אלא חומר ביד היוצר.

לעומת הפאסיביות של הגישה הבדלנית, הגישה של שותפות אזורית הייתה יכולה להיות הצלחה אם היא לא הייתה כל-כך אי-רציונאלית. בגרסה זו או אחרת, גישת השותפות מדברת על הקמת "ברית מדינות מתונות" בינינו, לסעודיה ומצרים. מטרת הברית היא להיאבק באיראן, איום משותף לכל שלוש החברות. עד פה הגישה עוד עושה קצת שכל, אם נתעלם לרגע מהעובדה שהדבר המתון היחיד בסעודיה שהיא שוקלת, אולי, לתת רישיון נהיגה לנשים. אבל אז נוסף שלב מוזר: אנחנו צריכים לבצע וויתורים, בשביל שיתוף הפעולה.

אני שם בצד את השאלה האם חכם לבצע את אותם וויתורים, נכון או לא. השאלה החשובה באמת היא למה שישראל תוותר על משהו בשביל שיתוף פעולה שיתרום לכל הצדדים? למה אנחנו כישראלים רגילים שאתנו עובדים בצללים, בחושך, כאילו אנחנו מצורעים? שבשביל שישתפו אתנו פעולה בגלוי, שיכירו ויהיו נאמנים לנו, אנו צריכים להציע יותר מנאמנות ורצון טוב בתמורה? זה בדיוק החלק הראשון במחסום לעלייתה של ישראל. ההנחה שאנחנו צריכים לתת יותר למדינות האזור מהאפשרות לשגשוג כלכלי ויציבות ביטחונית. ההנחה הסמויה שאנו איננו יכולים לבוא כמעצמה ולדרוש, אלא כקבצנים להתחנן על הפתחים.

וכל עוד אנו חושבים שעלינו לוותר על משהו בשביל להשתלב באזור, האזור ידחה אותנו. אין סיבה למדינה ערבית זו או אחרת לשתף אתנו פעולה בגלוי, כשכל-כך קל לשתף פעולה בסתר ולהתנגד בגלוי. ירדן לדוגמה יכולה לחתור תחת ריבונות ישראל בירושלים, בו בזמן שהיא מקבלת מים מותפלים, גז ושיתוף פעולה ביטחוני. אנחנו מסכימים שיתייחסו אלינו כמדינה סוג ב' ולא מעודדים את הערבים להשלים עם מדינת ישראל ולהתחיל לחפש את המקומות בהם הם יכולים להרוויח משיתוף פעולה אתנו.

דרושה מעצמה

מזה 5,000 שנה המזרח הקרוב רואה אימפריות עולות ושוקעות, ממלכות נולדות ומתות, כוחות זרים באים והולכים. אנו נמצאים כעת רק בתחילת תקופה של מהפכות ומלחמות, תקופה שתחזיר את האזור לשורשים – ליסודות הגיאוגרפים שלו. איראן פועלת לזכות מחדש בהגמוניה על בסיס גיאוגרפיה, על-ידי שליטה בסהר הפורה, במפרץ הפרסי ומפרץ עדן. אם נותיר בידי המעצמות את ההחלטה על גורל האזור, הן יעדיפו לעלות את קרנן של סעודיה וטורקיה על חשבוננו. אם היום אנו נתפסים כבעלי ברית לעת מוצא, אחרי החלשת איראן נחזור להיות בשוליים. אין שום סיבה לקבל זאת כגזרת גורל. מדינת ישראל יכולה להיות מעצמה אזורית וככוח ארץ-ישראלי היא תהיה גורם מאזן בין פרס ואנטוליה, בין ארה"ב ורוסיה. ההחלטה בידינו.

תודה על ההקשבה.

דעתך?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s