להורדה ישירה – קישור.
בפרק הקודם דיברנו על שלושת כללי הכוח של יחסים בינלאומיים: א’ כוח קשה ערכו גדול יותר מכוח רך, ב’ מי שיש לו מוכנות להשתמש בו ינצח ו-ג’ מה שאינו משפיע על מאזן הכוח הוא לא מעניין. יישמנו את הכללים לאירועים אקטואליים וראינו כיצד לפשט מצב בעזרת מאזן הכוח הקשה. בפרק היום נלמד כיצד עקב עיוורון ותאווה לכוח הגיעה לסופה המדינה היהודית השנייה בא”י, ממלכת החשמונאים.
שלוש מלכויות היו לעם ישראל בארץ ישראל. הראשונה, מלכות ישראל בימי שאול ודויד. השנייה, מלכות בית חשמונאי. והשלישית – מדינת ישראל שלנו. כולנו יודעים מתי הגיעה מלכות ישראל הראשונה לסופה: חורבן בית ראשון בידי הבבלים בשנת 586 לפנה”ס. מתי הגיעה לסופה השנייה? אם תגידו בשנת 70 לספירה בחורבן בית שני, תטעו. בשנת 70 לספירה יהודה כבר לא הייתה ממלכה עצמאית, אפילו לא מדינת חסות, אלא מחוז (פרובינקיה) באימפריה הרומית. מלכות ישראל השנייה באה לסופה כ-130 שנה לפני, בשנת 63 לפנה”ס.
ממלכת החשמונאים
בואו נעשה קצת סדר בלוחות זמנים. נתחיל במועד שכולנו מכירים: חנוכת בית המקדש ע”י החשמונאים. האירוע, שלכבודו אנו חוגגים כל שנה את חג החנוכה, התרחש בשנת 164 לפנה”ס. הוא תוצאה של הצלחת המרד בראשות יהודה החשמונאי שפרץ ב-167 לפנה”ס במודיעין ע”י מתתיהו החשמונאי והביא לנסיגה חלקית של כוחות הממלכה הסלואקית.
הסיבה שאני אומר חלקית היא ששנה מאוחר יותר הם חזרו לארץ בניסיון לדכא את המורדים. פעם המורדים שולטים, פעם היוונים. על-אף שהסלואקים הצליחו להרוג את יהודה המכבי בקרב אלעשה בשנת 160 לפנה”ס, הם לא הצליחו להכחיד את המורדים. קרבות שלטון בחצר המלוכה בסוריה ומרידות במזרח, הביאו את דמטריוס, מלך הסלואקים, להעניק ליונתן החשמונאי אוטונומיה בארץ ישראל בשנת 145 לפנה”ס. הסולאקים וויתרו על שליטתם בארץ ישראל ויהונתן הפך את צבא החשמונאים לכוח החזק ביותר בארץ, חזק יותר אף מחילות הסלואקים המוצבים בה. העוצמה הצבאית אפשרה לשמעון, אחי יהונתן, להכריז עצמאות בשנת 140 לפנה”ס ולהקים את ממלכת החשמונאים.
ממלכת החשמונאים היא פרק מרתק בתולדות עמנו, שלא כאן המקום להרחיב עליה. די לנו אם אציין שבמהלך 70 שנות קיומה הצליחה הממלכה להתרחב ולקחת עוד ועוד שטחים מהאימפריה המתפוררת של הסולאקים. בשיא כוחה, בימי אלכסנדר ינאי, שלטה הממלכה על שני עברי הירדן, צפון ומרכז ארץ ישראל ובדרום הגיעה עד באר שבע ורפיח. ודווקא בשיא כוחה, כשהצליחה ממלכת החשמונאים להתבסס ככוח עצמאי במזרח הים התיכון, החלה הנפילה.
שלומציון ובניה
אלכסנדר ינאי נדבק במלריה באחד ממסעות הכיבוש בגולן ובעבר הירדן המזרחי. על אף הקדחת שתקפה אותו החליט להמשיך במסע הכיבושים, סימן לכוח הרצון הרב שהיה לו. לצערו, כוח רצון אינו יכול לרפא קדחת. בשנת 76 לפנה”ס קרס ומת. אלכסנדר הותיר אישה ושני ילדים: שלומציון, יוחנן הורקנוס השני ואריסטובולוס השני. את המלוכה הוריש לאשתו, שהייתה חביבה על העם. אבל, לא רק במלוכה החזיק ינאי. כל מלכי בית חשמונאי היו מלכים וכהנים גדולים. אישה יכולה להיות מלכה, אך לא כוהנת גדולה. מה עשתה שלומציון המלכה?
היא החליטה לתת לבנה הבכור הורקנוס את כתר הכהונה. שני טעמים למעשה: א’ הורקנוס הוא הבכור ולכן היה זכאי לכבוד יותר מאחיו הצעיר; ב’ שלומציון חשדה בבנה הצעיר, אריסטובולוס. הורקנוס היה רפה ידיים, חלש אופי. אריסטובולוס לעומתו היה בעל “נפש לוהטת” כדברי יוסף בן מתתיהו. שלומציון חששה שאם תיתן לו את משרת הכהונה, ישתמש בהשפעה בשביל לסלקה מן השלטון.
9 שנים משלה שלומציון ובשנים הללו הגיע ממלכת החשמונאים לשיא כוחה. ואולם באותן 9 שנים לא הצליחה, או שלא ניסתה, לבסס את כוחו של הורקנוס בנה. לכהן גדול יש חשיבות רבה בחיי האומה, אך אין לו כוח קשה, לא חיילים ולא חרבות. ובעוד שהורקנוס עסק בעבודת הקורבנות, אריסטובולוס זכה בתמיכת ראשי הצבא.
בשנת 67 לפנה”ס נפלה שלומציון לערש דווי. אריסטובולוס, שהבין שאחיו הורקנוס עתיד לרשת את הכתר, החל בהכנות לעלייתו שלו לשלטון. הוא חמק מן העיר ירושלים ועבר בין המצודות בממלכה. בתוך 15 יום, השתלט על 22 מצודות שהכריזו את נאמנותן אליו. נוסף על חיילי המצודות,קיבל גם אוצרות רבים שאוחסנו בהן. עם הכסף שכר אנשי צבא זרים והכריז עצמו מלך.
בנקודת הזמן של שנת 67 לפנה”ס, לאריסטובולוס היה יתרון בכוח קשה לעומת הורקנוס אחיו. להורקנוס היה יתרון אחד – זכות הבכורה. לכאורה אנו מצפים שאריסטובולוס יעלה לשלטון ויביס לחלוטין את אחיו. אבל! על-אף שזכות הבכורה היא יתרון רך, בכל מלחמת ירושה היא מתרגמת לתמיכה ביורש הלגיטימי. זו הסיבה שמלחמות ירושה הן עסק מכוער: מצד אחד יש את המתמודד לכס, שישיג אותו בזכות הכוח הקשה שלו. מצד שני יש את היורש החוקי, שזוכה לכוח קשה רק בזכות היותו היורש החוקי. שני הצדדים ילחמו עד השמדה מוחלטת. וראו את “משחקי הכס” להרחבה בעניין.
חזרה לסיפורנו: אריסטובולוס אסף צבא והכריז עצמו מלך. שלומציון נפטרת והורקנוס נאלץ להתמודד עם אחיו הסורר. שני הצבאות נפגשים על יד יריחו והורקנוס נוחל מפלה קשה. הוא נסוג לירושלים וויתר על המלוכה לאחיו. אריסטובולוס, אולי בשביל לא להכעיס את העם ואולי בגלל שהורקנוס הוא בכל זאת אחיו, לא הוציא את הורקנוס להורג. טעות מספר אחת.
אדומים ונבטים
מרגע שהדיח אריסטובולוס את הורקנוס, הוא יצר מתח. הבכור הוא שאמור לרשת את הכתר. אם הכתר נגנב ממנו, הדבר הראוי הוא להשיב לו את הכתר. אם אריסטובולוס היה מוציא להורג את הורקנוס, הוא היה נותר היורש הלגטימי. מרגע שהשאירו בחיים ללא כתר, החל השלב השני במלחמת הירושה.
השלב השני נפתח עם אנטיפטרוס האדומי. גר שהיה נציב אדום בתקופת אלכסנדר ינאי והועבר לירושלים מחשש שימרוד בה. אנטיפטרוס היה דיפלומט וסוחר ממולח, עם קשרים רבים במזרח ועושר רב. הוא התקרב להורקנוס ושכנע אותו לצאת ולהשיב לעצמו את המלוכה. אנטיפטרוס כנראה קיווה שיוכל לשלוט בהורקנוס חלש האופי ולנהל “מאחורי הקלעים” את ממלכת החשמונאים. הוא והורקנוס ברחו לחרתת מלך הנבטים והבטיחו לו שבתמורה לתמיכתו יקבל בחזרה את ערי הנבטים שנכבשו בימי אלכסנדר ינאי.
בחמישים אלף פרשים ורגלים יצא חרתת מסלע אדום, היא פטרה וצר על ירושלים בשנת 64 לפנה”ס, בעצם ימי הפסח. רוב העם חזר לצדד בהורקנוס, שכעת עמד לו גם יתרון הבכורה וגם יתרון הכוח הקשה. אריסטובולוס, נצור בירושלים, הפך למורד במלך. אם לא יצליח להשיג יתרון כוח, יומת.
פומפיוס
באותו זמן של המצור היה פומפיוס, גנרל רומי, במסע כיבושים במזרח. השמועות על מלחמת חשמונאי בחשמונאי הגיעו גם אליו. עבור פומפיוס מלחמת האחים בארץ ישראל היא אידיאלית. מאז נפילת קרתגו ב-146 לפנה”ס רומא הפכה למעצמה של הים התיכון. פומפיוס הרחיב את שליטתה במזרח הים התיכון, הביס את ארמניה וסיפח את סוריה. כיבוש ארץ ישראל ייתן לרומא שליטה בכל האגן המזרחי של הים התיכון ויפתח את הדרך לפלישה למצרים.
פומפיוס שלח את מפקד צבאותיו סקוורוס לדמשק. שני האחים, שהכירו בכוחה העולה של רומא, מהרו לשגר שליחים אל נציג פומפיוס בדמשק בניסיון להשיג את תמיכתו. שניהם הבטיחו זהב. שניהם ביקשו תמיכה. במי יתמוך בא כוחו של המצביא הרומי? באריסטובולוס.
אריסטובולוס היה המורד במלכות, השליט הלא לגיטימי. בידיו לא היה צבא רב כמו לחרתת ולא תמיכת העם כמו להורקנוס. אם תציל אותו רומי, הוא יהיה תלוי בחסדיה ובצבאה בשביל לשלוט. פומפיוס הבין את מאזן הכוח הקשה וידע שטוב דווקא לתמוך בצד החלש יותר. נוסף על כך, לאריסטובולוס היו את אוצרות המקדש, הרי זהב וכסף איתם שיחד בקלות את סקוורוס.
סקוורוס הורה לחרתת לסגת מירושלים אחרת יוכרז אויב רומא וזה קיפל אוהליו וברח. אריסטובולוס, מעודד מן הנסיגה, יצא במרדף אחר הנבטים והפיל מהם 6,000 איש. הורקנוס ואנטיפטרוס גלו לאדום ואריסטובולוס חזר לשלוט בירושלים.
משהגיע פומפיוס עצמו לדמשק שוב שיגרו האחים משלחות לשר הצבא שיכריע ביניהם. שוב שלחו מתנות רבות. ושוב אריסטובולוס שלח מתנה יקרה יותר: גפן הזהב מבית המקדש, 800 כיכר משקלה. פומפיוס קיבל את מתנות שניהם ואת הגפן אף שלח למקדש יופיטר ברומא, אך דרש שיבואו אליו שני האחים עצמם להציג את טיעוניהם. הם הגיעו והטילו גידופים אחד בשני. פומפיוס לא ידע כיצד להכריע – מי יהיה טוב יותר לרומא?
לאחר מספר ימים, הורה להם פומפיוס לחזור ליהודה. הוא יכריע בריבם לאחר שיבחן את ענייני הנבטים. לכאורה, פומפיוס ביקש להמתין עם ההכרעה עד שיתייעץ עם הנבטים, שגם להם צד בריב. אבל אם רצה להתייעץ, למה שלא יזמין את מלך הנבטים לדמשק? אלא, שפומפיוס לא היה כנה ואריסטובולוס יודע זאת. פומפיוס תכנן לתת להורקנוס להיות שוב מלך, בדיוק מאותן סיבות של אנטיפטרוס: הורקנוס היה חלש אופי ולכן קל לשליטה. פומפיוס רצה להמליך מלך בובה שישרת אותו ויגבה מיסים בעבור רומא. הבעיה שלאותו שליט בובה הייתה משענת – צבא הנבטים. אם פומפיוס יצליח להכות אותם צבאית, הורקנוס יהיה נתון לחלוטין בחסדי הרומאים.
אריסטובולוס מיהר לחזור אל ירושלים ולאסוף את כוחותיו. פומפיוס, ששמע על הדבר בדרכו אל פטרה, הפנה את צבאו אל יריחו לעלות עם שחר על ירושלים. באותו לילה, בו ישב פומפיוס ביריחו, כנראה חישב והבין אריסטובולוס שאין לו סיכוי מול כוחה של רומי. הוא הגיע אל מחנה פומפיוס וביקש שלום בתמורה למס כבד וכניסה ללא קרב בשערי ירושלים. ובעוד הוא הציע את כניעתו לפומפיוס, נעלו אנשי אריסטובולוס את שערי העיר. המצביא הרומי הבין שהמורד היהודי איבד את השליטה בכוחותיו, שבה אותו ועלה עם שחר לכבוש את ירושלים.
המצור
כמו בשנת 70 לספירה, גם אל מול מצור פומפיוס העם נחלק לשניים. יש שסירבו להיכנע בכל מחיר, נעלו את שערי בית המקדש והרסו את הגשר בין הר הבית והעיר. ויש, כנראה תומכי הורקנוס, שביקשו להיכנע ופתחו בפני פומפיוס את שערי העיר העליונה. צבא רומי נכנס אל ירושלים ללא קרב והחל לצור על הר הבית, הופך את בתי הפאר של העיר העליונה לעמדות עבור מכונות הקלע.
ברור לנו שהנצורים בהר הבית עשו זאת בניגוד למאזן הכוח לטובתם. לא הייתה להם שום תקווה לאיזה סיוע מבחוץ. אך לעיוורון הזה הם הוסיפו טמטום ברמה הטקטית.
אתם מבינים, בין העיר העליונה והר הבית הפריד עמק. בשביל להביא את כלי המצור שלהם על חומות הר הבית, הרומאים החלו למלא את העמק ולבנות סוללה. ומתי הם היו עושים את עיקר העבודות? במהלך השבת. למה? מפני שליהודים נאסר להילחם ברומאים בשבת, אלא אם נלחמו בהם. פומפיוס הורה לחייליו שלא לירות על היהודים ולעסוק בהקמת הסוללה וקידום כלי המצור, לקראת מוצ”ש. כך התקדמו הרומאים במעלה הסוללה עד שהגיעו להר הבית והבקיעו את חומותיו.
12,000 יהודים נהרגו בידי הרומאים באותו יום, חלקם כוהנים בשעת עבודתם שנקטלו ע”י חיילי הלגיון. רבים ממגיני העיר, שלא יכלו לעמוד במראה נפילת הר הבית, הפילו עצמם מן החומות או הדליקו את בתיהם ביחד עם עצמם. פומפיוס, בלוויית חייליו, נכנס להיכל ולדביר אך לא נגע באוצרות המקדש. הוא הורה לכהנים לטהר את המקדש ולהשיב את העבודה, השיב את הורקנוס להיות כהן גדול ולקח את אריסטובולוס בשבי. ממלכת חשמונאים פסקה מלהיות ממלכה עצמאית והפכה למדינת חסות של הרפובליקה הרומית.
מסקנות
מה המסקנות עבורנו? ראשית, רצון עיוור לכוח הוא הרסני. אריסטובולוס חישב רק את כוחו מול כוחו של הורקנוס, ללא התחשבות בשאלה כיצד ההפיכה תשפיע על סדרי השלטון בממלכה. ברגע בו ניסה לקחת את השלטון בכוח, הוא שבר את הסדר התקין. לא עוד אב מוריש לבן, אלא גנרל לוקח עבור עצמו את הכתר. מציאות כזו הביאה גם את קריסת רומא.
שנית, למדינה חיצונית יש אינטרס בסכסוך פנים מדינתי שהצד החלש יותר ינצח. סקוורוס תמך באריסטובולוס בשביל למנוע את ניצחון הורקנוס והחזרת הסדר השלטוני למלכות החשמונאית. לאחר שמנע את ניצחון הורקנוס, בא פומפיוס ורצה להעניק לו את הניצחון בזכות חרבות רומי ולא כידוני הנבטים. הורקנוס היה המנהיג החלש יותר ופומפיוס ראה שעבור רומא טובה יהודה חלשה. אפילו בעלות ברית יעדיפו כל אחת שהשנייה תהיה חלשה יותר, בשביל להבטיח שלא תצא נגדה במלחמה.
ושלישית, אל תסמכו על מעשי ניסים. התבצרות תומכי אריסטובולוס בירושלים הייתה חסרת כל היגיון טקטי. קשה להסביר את המהלך אלא אם חושבים שהם ציפו לנס מהשמיים, שיגיע בתמורה לשמירת השבת ועבודת הקורבנות שלהם. אותו קו חשיבה הוביל גם את הקיצונים בירושלים של שנת 70 לספירה, ששרפו את מאגרי המזון בעיר וציפו לנס משמיים שיסלק את המצור.
אסור לנו להתעלם ממאזן הכוח הקשה במציאות. המדינות סביבנו, וודאי מעצמות אזוריות ועולמיות, פועלות על בסיס חישובי כוח. ידידות ויריבות כאחד ירצו לפגוע בכוחנו הקשה בשביל להיטיב את המאזן איתן. אך בו בזמן שעלינו לחשב את מאזן הכוח, אל לנו להדרדר למרדף ציני אחר כוח. כוח עירום אינו יכול להתקין סדרים לקיום לאומי והוא עלול, אם לא נאזן אותו בעקרונות מוסריים, להביא לחורבן.
