תהליך כתיבה של פרק מתחיל תמיד בסיעור מוחות וכתיבת כל הרעיונות שעולים לי בנושא מסוים. הפרק הקרוב יוקדש לתכונות החדשות שטראמפ מעניק לסדר הליבראלי ובין הרעיונות שעלו – עלה גם זה: האינטרס הרוסי הוא המשך קיום האיחוד האירופאי.
למה? טוב, צריך להבין קודם מה המשמעות של אירופה, ספציפית מערב אירופה, לרוסיה. במשך רוב ההיסטוריה הרוסית, מערב אירופה הייתה האיום הביטחוני הגדול ביותר עליה. היא הייתה המתועעשת יותר, בעלת הצבא המתקדם יותר ועם השאיפה להתקדם ולהתפשט בעולם. הצארות הרוסית נאלצה להילחם מול המעצמות האירופאיות בשביל להשיג דריסת רגל בעולם. המלחמות המוכרות ביותר הן פלישת נפוליאון ללב המולדת בתחילת המאה ה-19 ושתי פלישות גרמניות, במלחמת העולם הראשונה והשנייה. חשוב לזכור גם את המאבק הרוסי-בריטי, בו בריטניה פעלה לצמצם את כוחה של רוסיה, אם ע"י המשחק הגדול במרכז אסיה או מלחמת קרים.
גיאו-פוליטית, מערב אירופה נמצאת בקצה של המישור הרוסי הגדול, איזור הלב של רוסיה. הדבר אומר שהאינטרס האסטרטגי הרוסי הוא לעולם למנוע עלית כוח צבאי חזק שם, שיוכל להתקדם במהירות לתוך הלב של רוסיה (כפי שעשה הרייך השלישי במבצע ברברוסה ב-1941). חולשה צבאית של מערב אירופה מאפשרת לרוסיה לעבר ממגננה להתקפה ולפעול בחופשיות גדולה יותר בחזיתות אחרות. בדיוק מה שקורה היום.
החופש של רוסיה לפעול במספר חזיתות – באוקראינה, בסוריה, במרכז אסיה, במזרח הרחוק – נובע מהעובדה שהיא אינה צריכה לדאוג מטורי שריון גרמנים על הגבול. במקום להשקיע את מירב המשאבים בהגנה נגד כוח צבאי אירופאי, מוסקבה יכולה לפזר אותם במספר חזיתות. היא חופשית לפעול באירו-אסיה, פטורה מהטרדות ההיסטוריות של בריה"מ והאימפריה הצארית.
כיצד ניתן לשמור על המצב הזה? ע"י דאגה שהאיחוד האירופאי יישאר… טוב, מאוחד. כל גוף על-מדינתי בהכרח יהיה פחות יעיל מגוף מדינתי קטן יותר. גוף על-מדינתי כולל יותר ביורוקרטיה, יותר פיקוח, יותר ועידות, דיונים וכו'. בעוד שמדינה יכולה להחליט בפשטות יחסית מה האינטרסים הלאומים שלה ומה הקצאת המשאבים שהיא מעוניינת לתת להם, גוף על-מדינתי חייב להצביע, להתדיין ולנסות להביא להסכמה רוב יחסי של חבריו. ומפני שכל מדינה היא שונה, תמיד החלטת הגוף הגדול תהיה לא אידיאלית למדינות בו. זה נכון בתרבות, כלכלה וביטחון.
כל עוד המעצמות האירופאיות כבולות באיחוד האירופאי, הן אינן רוצות לפעול עצמאית. יש להן את הפרלמנט בבריסל והגוף העל-מדינתי בשביל לדאוג לביטחון, לבצע שיתופי מודיעין ולדון בביטחון היבשת. אם החברות יפעלו באופן עצמאי, הן יודו שהאיחוד האירופאי לא באמת חשוב או משפיע. הגדלת תקציב הביטחון, תרגילים צבאים משותפים, יהיו הצבעה ברגלים שהאיחוד האירופאי לא רלוונטי. ואם הוא לא רלוונטי, למה להמשיך להיות בו?
האינטרס הרוסי הוא להשאיר את גרמניה וצרפת (בריטניה בדרך החוצה) בתוך האיחוד. כל עוד פריז וברלין ממשיכות לדבוק בטענה שהאיחוד האירופאי חשוב, הן לא יתנגדו צבאית לאיום הרוסי. הן ישלמו מס שפתים בדמות "צבא אירופאי מאוחד", שאם אי-פעם יקום יהיה לא יעיל כמו האיחוד האירופאי.
אז למה בכל זאת רוסיה תומכת בעלית מנהיגי ימין שהם נגד האיחוד, כמו מארין לה-פן בצרפת? יכול להיות שרוסיה מקווה שהמנהיגים החדשים יהיו פרו-רוסים. הבאת ההשפעה הרוסית למערב אירופה תהיה מפנה אסטרטגי היסטורי, שיחליש משמעותית את ארה"ב ויגדיל את כוחה של רוסיה באי העולמי. האיום על רוסיה היא אירופה חזקה אנטי-רוסית, לא אירופה חזקה כשלעצמה. שיתוף פעולה בין רוסיה לצרפת או בריטניה יאפשר למוסקבה לעצב כרצונה את כל מערב אירו-אסיה, כולל המזרח התיכון. האמריקאים יאלצו להתמודד עם עזיבת בעלות-ברית מסורתיות ולחפש דריסת רגל במקום אחר.
הבעיה של רוסיה היא שיש לה נטייה להיות דורסנית. ספק אם אחרי ירח דבש רגעי, מנהיגי ימין באירופה יסכימו לתוקפנות רוסית כלפי אוקראינה או המדינות הבאלטיות. מוסקבה, אם לא תזהר מהשאפתנות שלה, עוד עלולה למצוא שוב טנקים גרמנים בגבול.
אני מאמין שאני לא היחיד שמבין שהתקשורת איבדה את זה בכל הקשור לטראמפ. הדלפות, רדיפות, ביקורת קטנונית – כל אלה מאפיינים של הכיסוי התקשורתי (ואולי ציד מכשפות תקשורתי?) של טראמפ.
הבעיה עם סיקור תקשורתי מוטה שהנושא שלה – נשיא ארה"ב – הופך מאדם שמנהיג את מעצמת העל היחידה בעולם למין יצור דימוני שלא מצליח לשלוט על הסגל שלו. ולי קשה עם התמונה הזו. כי דונאלד טראמפ הצליח למרות שכולם אמרו שיכשל. הוא הפך לנשיא ה-45 של ארה"ב ובשבועות האחרונים הוא החל לפעול לפי מדיניות שרק לפני מספר חודשים איש לא האמין שתצא לפועל.
וללא קשר, אני אוהב לשחק עם תרחישים. ובסוגית החוץ, אני משחק עם שני תרחישים. תרחיש אחד הוא שטראמפ לא יודע מה הוא עושה ומתנהל באימפולסיביות-אינטרסנטית בזירה הבינלאומית. התרחיש השני שלשיגעון יש היגיון: טראמפ פועל ויפעל בשביל להפריד בין סין ורוסיה. בתרחיש הזה המדיניות האמריקאית תשאף להבטיח את מאזן הכוחות באי העולמי ע"י פירוק הברית הנרקמת בין שתי המדינות היריבות.
אני יודע, אתם מגלגלים את העיניים ואומרים "נו באמת". אבל לא רק אני חושב על תרחיש כזה: שני מאמרים ב-National Interest וב-Politico קוראים במפורש לנשיא להפעיל את רוסיה נגד סין. כפי שניקסון בשנות ה-70' התקרב לסין בשביל להרחיק אותה מבריה"מ, טראמפ יוכל להתקרב לרוסיה בשביל להרחיק אותה מסין. יוזמת דרך המשי החדשה של סין תעלה על שרטון, הגוש הביטחוני נגד ארה"ב יתפורר ואמריקה תוכל שוב להיות הכוח הדומיננטי באירואסיה.
הבעיה היא שזה לא כל כך פשוט – ואולי אפילו לא אפשרי. מאמר מצוין של ג'ייקוב סטוקס ב-Foreign Affairs טוען שסין ורוסיה קרובות מדי בשביל שמשהו בסגנון של ניקסון יהיה אפשרי. יותר מכך הוא חושש שהמחיר שארה"ב תצטרך לשלם לרוסיה עבור ירידה ביחסים עם סין יהיה גבוה מדי ולא כדאי. איך רוסיה תוכל לתרום לאזן את סין, באם היא תחליט לעבור לצד של ארה"ב? עם הצי הפסיפי המיושן שלה? עם היחסים המתוחים עם יפן וד. קוריאה?
אבל מה אם טראמפ לא מחפש להעביר את רוסיה לצד שלו, אלא להחזיר לארה"ב את ההרתעה וההשפעה שהיו לה? הוא לא רוצה לנתק את סין ורוסיה, הוא רוצה להפוך את שתיהן לפחות רלוונטיות. ויכול להיות שהדרך הכי יעילה לעשות את זה היא להלחיץ את בעלות הברית של אמריקה.
כי הנה הבעיה האמיתית של הסדר הליבראלי-מערבי: חוץ מארה"ב, אין עוד כוח צבאי משמעותי בסדר הזה. רוסיה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה כי האיום הכי גדול עליה ב-200 השנים האחרונות – מערב אירופה – נעלם. האירופאים צמצמו בכוחות הצבא בעוד ארה"ב שילמה את המחיר. כעת, כשארה"ב נמצאת בעמדת חולשה, אירופה אינה יכולה להגן על האינטרסים של עצמה, וודאי שלא לעזור לבעלת הברית שלה.
הדיבורים של טראמפ על כך שנאט"ו מיותר הם בדיוק מה שהאירופאים צריכים לשמוע. זה מצוין שהם נחרדים מהרעיון של התקרבות בין ארה"ב ורוסיה. זה מצוין מפני שמדינות כצרפת, בריטניה וגרמניה מחזירות את נושאי הביטחון ובניין הצבא לסדר העדיפויות הלאומי. מבלי שנשים לב טראמפ בעצם עוזר להן. עד שטראמפ הגיע, אירופה לא הגיבה נכון לאסרטיביות הרוסית. היא העדיפה להשקיע בסנקציות ומילים רפות, במקום להזרים כסף להגדלת כוחות. עכשיו כשהיא מבינה שאולי לא יהיה לה גב אמריקאי, אירופה מתחילה לחזור למציאות – מציאות שבה גבולות לא מוגנים הם חולשה, לא חוזק.
האינטרסים האמריקאים ירוויחו מחזרה של אירופה ככוח צבאי. דוויזיות שריון גרמניות וצי בריטי חזק במערב יחייבו את רוסיה להפנות משאבים להגנת הגבול, בהתאם להיגיון הגיאו-אסטרטגי שלה. זה אומר הגדלה של תקציב הביטחון ונסיגה של רוסיה בחזיתות אחרות, כמו החזית הארקטית והחזית בסוריה. כוחות אירופאים גם יוכלו סוף-סוף לייצב את הפריפריה של היבשת – פעילות נרחבת בלוב, אכיפה אמיתית בים התיכון ואולי אף תרומה משמעותית יותר של כוחות מיוחדים וכוחות יבשה במלחמה בדאע"ש וארגוני טרור בסוריה ועיראק.
במזרח הרחוק, נסיגה אמריקאית מביאה את יפן להשיב את היכולת הצבאית שלה. היא מביאה את ד. קוריאה לקחת אחראיות על הביטחון שלה (כיום במקרה של מלחמה הצבא הקוריאני עובר להיות תחת פיקודו של גנרל אמריקאי) ומעודדת את אוסטרליה לקחת חלק משמעותי יותר במאבקים בים סין הדרומי. כפי שהזכרתי בעבר, בייג'ינג יכולה בקלות למצוא את עצמה מול שרשרת של מדינות יריבות, שיאזנו את התוקפנות שלה.
טראמפ יכול להיות השלב הבא במדיניות החוץ ובסדר העולמי האמריקאי. 70 שנה הסדר הזה התבסס על הכוח האמריקאי ונתן למדינות אחרות להינות מן הפירות מבלי לשלם את המחיר. עכשיו, כשארה"ב נחלשת והעולם נהיה יותר מורכב, הסדר האמריקאי צריך שמדינות אחרות ישאו במאמץ. מבלי משים דווקא הבדלנות, הרצון להקטין את המעורבות האמריקאית, יכול להגדיל את ההשפעה של האמריקאים ולהביא מחדש לאיזון את האי העולמי.
