אילוסטרציה (ביותר מדרך אחת)
להמשיך לקרוא "הקץ של טורקיה בתמונות"
מודעות פרסומת
תגית: דמוגרפיה
טרגדיה פרסית: סקס, סמים ושריעה
חלק א', ב'
בכדי להבין מדוע לא ניתן לאיים על האיראנים, חייבים להבין מה האיום הכבד יותר מעל ראשם. באופן מפתיע, אלו דווקא שיעורי פריון נמוכים שמבטיחים לרפובליקה התמוטטות כלכלית בעתיד הלא רחוק. כמובן, העובדה שמדינות מסוימות נמצאות בפני משבר דמוגרפי בעקבות שיעורי ילודה הולכים וקטנים אינה דבר חדש. המשברים שבפניהם עומד האיחוד האירופאי נובעים בין השאר מהעלייה בחלקם של הפנסיונרים באוכלוסייה בד בבד עם דעיכת שיעורי הילודה. ביוון ואיטליה למשל הפנסיונרים יהוו יותר משליש מהאוכלוסייה ב-2050. אולם אוכלוסיה מזדקנת אינה הבעיה רק של מדינות עולם ראשון.
שיעור הפריון באיראן ב-1980, ערב המהפכה האסלאמית, עמד על 6.54 ילדים לאישה. דור אחרי, ב-2010, שיעור הפריון הוא 1.77 ילדים לאישה[i]. האישה האיראנית, שנולדה לתוך משפחה ברוכת ילדים, תקים תא משפחתי מצומצם, אם בכלל. על אף שמדינות אירופה הן בעלות שיעור פריון נמוך יותר, מבחינת השינוי הדמוגרפי איראן היא המובילה בעולם.
כיצד זה קרה?
יש הטוענים שהמהפכה האסלאמית, במקום להשיב את האמונה לאיראן, הצליחה לשבור את רוח העם לכדי ניהיליזם קיומי[ii]. קחו את הסיפור הבא כדוגמה: בפשיטה על בתי בושת בדרום המדינה, נתפסו מפקדים בכוחות הביטחון ובמשמרות המהפכה. בין היצואניות שנעצרו בפשיטה היו גם ילדות בגיל 13[iii]. בתור מדינה תיאוקרטית, סחר בבני-אדם וילדים לעבדות וזנות הוא נרחב מאוד[iv]. פרופ' דונה מ. הוגס, מאוניברסיטת רוד איילנד, מעלה נתונים מפחידים על ניצול נשים ומאשימה את הפונדמנטליסטים הדתיים בתמיכה במצב הגרוע[v].
לבעיית הסחר בבני-אדם ניתן גם להוסיף צרת סמים: ווילאם סאמי, במאמרו על בעיית הסמים בארץ הארים[vi], מצטט צעיר שטוען שהסמים הם מפלט מ"הייאוש" ששולט בהם. איראן מובילה בעולם גם בבעיית המכורים לסמים, כש-2.26% מאוכלוסייתה הבוגרת מכורה לאופיום ונגזרותיו[vii]. רולאנד בראון, בסיפור חוויותיו מסצנת הסמים בפרס[viii], שומע על אמנים אשר מעשנים בכדי להרגיע את דיכאונם.
כלכלה על סף בלימה
חברה במשבר קיומי אינה נוטה להביא ילדים ובכך חלקם של הפנסיונרים באוכלוסייה גדל. עם שיעור הפריון הנוכחי, ב-2050 אחוז האנשים מעל גיל 65 באיראן יהיה 21.2%, קרוב למצב האירופאי של 28.8%. ובעוד לאירופה יש את המשאבים להתמודד עם אוכלוסיה הולכת ומאפירה, לאיראן לא.
הכלכלה באיראן תלויה רובה ככולה במגזר הנפט, כאשר 80% מהרווחים במטבע זר הגיעו מתעשיית הנפט[ix] ו-25% מהתוצר המקומי הגולמי מקורו בתעשיית האנרגיה[x]. הדבר הופך איומים איראנים על אספקת הנפט העולמית, דוגמת סגירת מיצרי הרמוז, לחלולים. פאול ריבלין, במאמר מעט ישן אך מאיר עיניים, מצביע על חוסר היעילות בתעשייה וההכרח לענות על צריכה מקומית הולכת וגדלה כמפגעים חמורים יותר מהסנקציות המערביות.[xi]. אגב, גם הסנקציות המערביות עצמן מצליחות למנוע את ההון הדרוש לאיראן לשם פיתוח תעשיית האנרגיה שלה[xii].
החולשה הכלכלית אינה נמצאת רק בתעשיית הפטרו-כימית. צעיריה של איראן, כמו צעירי מצרים, סובלים מבעית אבטלה קשה: ב-2008 אחוז האבטלה בקרב גברים בגילאי 20-29 עמד על 23.4%, גבוה מהרבה מאחוז האבטלה בקרב האוכלוסייה הכללית. ככלל, שוק העבודה האיראני מתאפיין בהעדפה לעובדים מבוגרים יותר על-פני הדור הצעיר[xiii]. נוסף על כך ניתן למנות אינפלציה בשיעור 19.1%[xiv] וחריגה תקציבית בסך 10 מיליארד דולר המטילה קשיים על ביצוע הרפורמות במערכת הסובסידיות[xv].
ייצוא המהפכה
ב-2050, וכנראה עוד לפני, איראן תאלץ לתמוך באוכלוסיית פנסיונרים גדולה עם כוח עבודה קטן וכלכלה בלתי יעילה. האם די במצב כלכלי-חברתי גרוע להפוך מדינה למחרחרת מלחמה? לא. אבל הרפובליקה האסלאמית של איראן אינה סתם מדינה – היא מדינה מהפכנית. כמו בריה"מ לפני סטאלין, איראן מחויבת להפצת המהפכה האסלאמית והשגת הגמוניה באזור.
כוחות המהפכה נמצאים בכל מקום: אדמירל מולן, יו"ר המטות המשולבים היוצא, האשים את איראן באספקת ציוד למליציות בעיראק[xvi]. בלבנון חיזבאללה מתפקד ככוח של המשטר, מאומן ומצויד על-ידי כוח קודס[xvii]. בזירה הפנימית שלנו אין צורך להזכיר את אוניות הנשק שנתפסו ונועדו לטרוריסטים אסלאמיים, כמו גם הדיווחים על מחבלי חמאס המתאמנים באיראן[xviii]. כוחות המהפכה גם אינם נותרים רק בגבולות המזרח התיכון ופועלים גם בדרום אמריקה[xix] ואף אפריקה[xx].
נוסף על כן, משמרות המהפכה לא רק מייצאים את משנת רוחאללה ח'ומייני. בחזית הביתית הם הפכו לשחקן בעל השפעה. הדבר מתבטא לא רק בנשיא הנוכחי שהיה מפקד בכיר בארגון, אלא גם בנתח נרחב מהכלכלה האיראנית – המשמרות פותחים ומפעילים חברות, עוסקים בייצור ומסחר ואף מעורבים בשוק השחור[xxi]. על אף שלא מדובר בגוף שמרני אחיד, המשמרות מחויבים לעקרונות המהפכה האסלאמית וההנהגה, החילונית כמו גם הדתית, אינה יכולה להתעלם מהם[xxii]. הדבר מזכיר את הסולטאנים העות'מאניים שהיו תלויים בחסדי היניצ'רים, כוח העלית של האימפריה.
משמרות המהפכה מהווים יסוד שמרני ואנטי-רפורמי, במישור הפוליטי כמו גם הכלכלי. הרווחים המושגים להם משליטה בתעשיות מפתח באיראן, בנוסף לשוק השחור, ייעלמו אם המדינה תעבור רפורמות מקיפות ולכן יפעלו בתוקף לעצור אותן. מצד שני, ככל שיעבור הזמן ואיראן תמצא במצב פחות ופחות טוב והארגון יחל לספוג הפסדים כספיים, לא תהיה ברירה אלא לרפורמות – ואלו יכולות לאיים על יציבות השלטון המהפכני ובסיס הכוח של המשמרות.
"מסדרון הנפט"
מה נותר בידי השלטון האיראני לעשות, אם דרך הרפורמה סגורה בפניו? התפשטות אימפריאלית והשגת הגמוניה אזורית. מלחמה, שתזרים לא רק כסף אלא גם אוכלוסייה שיעית למדינה, היא הדרך בה המשטר יוכל לשמר את עצמו. אם זה לא היה כך, מדוע אחרי שנים של סנקציות איראן ממשיכה בפיתוח תוכנית גרעין בה רב הנסתר על הגלוי? מדינה המעוניינת בגרעין למטרות שלום אינה מתנהלת בצללים.
איראן גובלת באחד האזורים החשובים בעולם – "מסדרון הנפט". ה"מסדרון" נמתח מהקווקז עד דרום חצי האי-ערב וכולל חלק מכריע מעתודות הנפט והגז העולמיות. איראן כיום נמצאת במקום החמישי מבחינת עתודות נפט, אך אין לה את התשתיות המתאימות למצות את מלוא הפוטנציאל. אולם יש בפניה שתי אפשרויות: ראשית, איחוד של איראן ודרום עיראק (בה נמצאות 70% מעתודות הנפט של המדינה[xxiii]) יהפכו את המדינה החדשה למובילה בעולם בעתודות נפט, גדולה יותר אף מסעודיה, ובכך מקור משיכה אדיר להשקעות הון בעיקר מצד כלכלות עולות הזקוקות לנפט להנעת הצמיחה שלהן. שנית, שדות הנפט בקווקז ובמפרץ הפרסי (ערב הסעודית, איחוד האמירויות) הם בעלי תשתית טובה יותר מזו של איראן. השתלטות עליהם תאפשר לרפובליקה גישה לטכנולוגיות וציוד איתם תוכל להגדיל את תפוקת הנפט ומכאן את כוחה בזירה הבין-לאומית.
ההשתלטות גם לא תהיה בהכרח צבאית. פלישה כוללת תפגע בתעשיית הנפט ותעכב רווחים כלכלים בשנים עד תיקון התשתיות במדינה. במקום זאת, מימון מליציות בדרום עיראק ועידוד מיעוטים שיעיים במזרח חצי האי-הערב להתקומם ישימו את האזורים תחת השפעה איראנית ללא הצורך במבצע צבאי מורכב.
אבל, איראן צריכה ביטוח מפני מתקפת נגד מערבית. כפי שארה"ב נלחמה בסדאם בעקבות הפלישה לכווית, גם איום איראני על יציבות המפרץ הפרסי יענה בכוח צבאי. כאן נכנס לתמונה הנשק הגרעיני: כפי שצפון קוריאה מוגנת מפני פלישה הודות לאיום גרעיני (והענק הסיני), איראן גרעינית תהיה חסינה בפני מתקפה צבאית. המערב יוכל לנסות ולעודד מיעוטים אתניים להלחם, אולי לתמוך בארגוני האופוזיציה, אך אם המצב יהפך מסוכן לאייתוללות הם פשוט יוכלו להקפיץ את מחיר חבית הנפט מעל ה-100 ואולי אף ה-200 דולר ולשלוח את העולם למשבר כלכלי חדש.
מילות סיכום
על אף הדברים שתוארו למעלה, אינני מאמין שאכן השתלטות איראנית תצא לפועל. אך אין זה אומר שניסיון השתלטות אינו סביר, אלא שיש לזכור שאיראן אינה פועלת בריק. התערבות שלה בעיראק תענה על-ידי ערב הסעודית וטורקיה. פעילות חבלנית בקווקז תזכה בתגובה אלימה של הרוסים. וסין, שעסקיה עם איראן חיוניים לקיומה, לא תסבול את קפיצת המחירים שהאייתוללות יגרמו.
ועדיין ואף על פי כן, איראן תבעיר את האזור. אין לה ברירה אחרת – הנסיבות ההיסטוריות והדמוגרפיות דחקו אותה לפינה. הגרמנים מכנים זאת "Mut der Verzweiflung", אומץ הנולד מייאוש. כמו החייל בצבא מובס המסתער על עמדת אויב, כך פרס מתכוונת להסתער בניסיון אחרון לחמוק מלפיתת המוות. האם תצליח? האם נתיר לה להצליח?
[i] כל הנתונים הדמוגרפים, אלא אם צוין אחרת, לקוחים מ –
Population Division of the Department of Economic and Social Affairs of the United Nations Secretariat, World Population Prospects: The 2010 Revision.
[ii] ראו למשל את מאמרו של ד"ר מרדכי קידר, "איראן – המהפכה האסלאמית שנכשלה", מראה, גיליון 178.
[iii] "Child prostitution ring run by Revolutionary Guards officers uncovered in Iran", Iran Focus, 11.4.05
[iv] "Iran's Dark Secret: Child Prostitution and Sex Slaves", Huffington Post, 19.8.09
[v] Donna M. Hughes, "Islamic Fundamentalism and the Sex Slave Trade in Iran".
[vi] A. William Samii, "Drug Abuse: Iran's 'Thorniest Problem'", The Brown Journal of World Affairs, winter/spring 2003.
[vii] "UN agency foresees increased collaboration with Iran in fight against drugs", UN News Center, 21.7.11
[viii] Roland Elliott Brown, "Chasing the Dragon in Tehran", Foreign Policy, 18.11.11.
[ix] "Iran oil exports top 844mn barrels", Press TV, 16.6.10
[xi] Paul Rivlin, "Iran's Energy Vulnerability", The Middle East Review of International Affairs.
[xii] "Iran Admits Western Sanctions Are Inflicting Damage", New York Times, 20.12.11
[xiii] Djavad Salehi Isfahani, "Iranian Youth in Times of Economic Crisis", Dubai Initiative, September 2010.
[xiv] "Iran's inflation rate hits 19.1 percent", Press TV, 9.11.11
[xv] "3 million Iranian families not to receive subsidies", Tehran Times, 19.12.11
[xvi] "Mullen Accuses Tehran of Arming Iraq Militias", Wall Street Journal, 8.7.11
[xvii] דניאל דיקר, "המחלוקת על כוח קודס", המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
[xviii] "בכיר חמאס חושף: כך איראן מאמנת אותנו", מעריב, 9.3.08.
[xix] "Iran's elite force expanding influence in Venezuela, claims Pentagon", Guardian, 27.4.10
[xx] Maseh Zarif, "Qods Force operation in Africa", AEI Iran Tracker, 7.3.11
[xxi] Mehdi Khalaji, "Iran's Revolutionary Guards Corps, Inc.", Washington Institution for Near East Policy, 17.8.07
"Iran's Revolutionary Guards", Council on Foreign Relations.
[xxiii] "Iraqi oil reserves estimated at 143B barrels", CNN, 4.10.10
אל תתנצלו, תחכו
בימים של מחאות המונים ברחבי העולם ונפילת משטרים אשר נראו יציבים, הניסיון ליצור תחזית לטווח הארוך נדמה כניסיון עקר. ואולם, ללא הערכה של העתיד לבוא, אנו רק עוסקים בכיבוי שריפות בהווה במקום ביסוס מהלך מקיף בעתיד; בטח בימים אלה. כאשר טבח המוני מבוצע בסוריה, מלחמת שבטים מתחוללת בלוב ואי-יציבות שולטת במצרים, תימן ועיראק, אנו חייבים להבהיר לאן פני האזור מועדות. ותחילה, ראוי לבחינה הבלון הטורקי המעז לדרוש מאתנו התנצלות על היותנו מדינה ריבונית (וכטיפשים אנו טורחים אף להשיב).
גם כיום, קרוב לוודאי שעדיין יש רבים המהללים את "המודל הטורקי": דמוקרטיה אסלאמית, מערבית וקפיטליסטית, המהווה אי של יציבות במזרח התיכון המעורער. ראו למשל את דבריו של ד"ר גורן, המציע למפגינים ב"אביב הערבי" לאמץ גם הם את המודל הטורקי המצליח. כפי שמבהיר איסאן דאגי,
The latest people movements in Tunisia and Egypt bring up the possibility of a third way for the Middle East. In this context the Turkish experience with democracy shows that Middle Eastern peoples do not have to choose between an authoritarian government and an Islamist regime. There is a third option, which is a representative and accountable government with free and fair elections conducted regularly.
אם לא שמעתם את האודה לשמחה בזמן קריאת הדברים, עדיין לא הבנתם עד כמה אנשים התאהבו בדמוקרטיה הטורקית, או ליתר דיוק – בתמונה שהם יצרו של הדמוקרטיה הטורקית. אך כמו כל אהבה שמבוססת על שקר, גם כאן הגיעה לבסוף הבגידה:
האיסלאמיסטים עלו לשלטון בבחירות המוזרות שהתקיימו בשנת 2002 כאשר זכו בשליש ממנין הקולות ובשני שלישים מהמושבים בבית הנבחרים. הם התנהלו בזהירות ובכשרון, וכאשר זכו בכמעט מחצית הקולות ב-2007 החלו לשלוט בצורה משולחת רסן: הם הטילו קנס מופרז ביותר על אדם שביקר אותם בתקשורת, והפריחו תיאוריות קונספירציה מופרכות לחלוטין נגד הצבא. – טורקיה האיסלאמיסטית ואיראן החילונית?
המודל הטורקי הוא שקר, וזו אף לא הנקודה המעניינת ביותר.
שתי הנקודות הרלוונטיות למדיניות החוץ הישראלית הן אלו:
א. הכלכלה הטורקית – בעוד לנו יש המותרות למחות רק על יוקר המחייה (מחאה בה אני תומך באופן מוחלט), הטורקים מסתכנים במשבר כלכלי כולל. נראה שהפעילות הכלכלית היוצאת מגדר הרגיל של טורקיה בתקופה האחרונה היא תגובת לוואי של אשראי זול.
ב. הדמוגרפיה הטורקית – בניגוד לנהוג לחשוב, שיעור פריון במזרח התיכון ירד באופן חד מאז שנות ה-80, עם איראן בראש הצניחה מ-7 ילדים לפני המהפכה האסלאמית לפחות מ-2 כיום. טורקיה מצידה מגרדת בקושי את מספר הילדים הדרוש לשם שמירה על גודל האוכלוסייה הקיימת עם 2.12 ילדים לאישה (הרמה הדרושה היא 2.1). ואולם עם לוקחים בחשבון את ההרכב האתני כמו גם הגיאוגרפי של טורקיה, התחזית הדמוגרפית נהיית הרבה יותר עגומה: אוכלוסיית הטורקים האתניים בכללה נמצאת בסביבות שני הילדים לאישה, כאשר הטורקים באזורים העירוניים והמודרניים יותר במערב המדינה מולידים אף פחות. הכורדים לעומת זאת מתאפיינים בשיעור פריון גבוה פי 2 מן הטורקים, מה שמעמיד את הטורקים בסכנה קיומית אמיתית: שיבה למאבקים האלימים בין הטורקים לכורדים יכולה בהחלט להתיש את האוכלוסייה הטורקית, אשר תמצא את עצמה בעתיד הלא רחוק ללא מספיק חיילים להגן על עצמה.
כאן אולי ירצו כמה קוראים להעלות את השד הדמוגרפי ולהזכיר כי גם ישראל נמצאת באותו מצב מסוכן, עם העובדה שהפריון הערבי גבוה מזה היהודי. אני חייב שלא להסכים. ראשית, הפריון הערבי בישראל דועך בעוד הפריון היהודי נותר יציב בסביבות 3 ילדים לאישה (ותתפלאו, גם לחילוניים יש נטייה לשני ילדים או יותר) ושנית, האיום הדמוגרפי נופף עוד מימי הקונגרס הציוני הראשון ועד עתה לא התממשה התחזית על רוב ערבי[1].
אם כן, העובדות מצביעות על חולשה אמתית של טורקיה לעומת ישראל, נחיתות המנסה להסתיר עצמה בעזרת מפגן שרירים. מעשה כזה לא רק ראוי להתעלמות, אלא אף למתקפת נגד: יש לדרוש מטורקיה לגנות את הפגיעה בחיילי צה"ל והפרת הריבונות הישראלית, תוך התנצלות של ארדואן על דבריו נגד ישראל. אם יסרב, ניתן תמיד לבחון את מידת ההומאניות של הטורקים – חיבוק חם של ממשלת ישראל את הכורדים, אולי עם קריצות של כסף ו"תמיכה לוגיסטית", יקנה לנו נכסים אסטרטגים בעיראק ויטריף את אנקרה. ומה יותר מהנה מלראות את אויבייך נחנקים מזעם?
הערות:
[1] עזרה זוהר, "דמוגרפיה – סכנה קיומית או מיתוס?", גיליון נתיב 101.
