להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
מבוא
סטלין מעולם לא מכר אייפונים.
לצערי, זו לא התחלה של בדיחה.
דיברנו בפעם הקודמת על איך אמריקה ירשה מבריטניה את התפקיד של שומרת מאזן הכוח באירו-אסיה. הסברנו שהאיום המרכזי על ארה״ב הוא הגמון אירו-אסיאתי, וארה״ב יצאה לשלוש מלחמות כדי למנוע הגמון כזה: מלחמת העולם הראשונה, השנייה והקרה.
לקח לארה״ב רק שתי מלחמות עולם כדי להבין שמלחמות עולם הן עסק יקר להחריד, ועדיף לבלום הגמון פוטנציאלי מלהילחם נגדו. אחרי מלחמת העולם השנייה ארה״ב הקימה סדר צבאי וכלכלי באירו-אסיה שאפשר לה לבלום את בריה״מ, מבלי להילחם נגדה ישירות. הסדר בודד את הסובייטים כלכלית, הרתיע אותם צבאית, ונתן לזמן וניהול כושל לעשות את שלהם. בריה״מ התפרקה ללא מלחמה.
היום כשארה״ב צריכה להתמודד עם סין – המתחרה החדשה על כס ההגמון באירו-אסיה – היא הייתה רוצה לעשות לבייג׳ינג את מה שהיא עשתה לקרמלין: לבודד את סין מן המערב, לשים סביבה חומה צבאית ולהמתין עד שהמערכת הקומוניסטית תקרוס תחת המשקל של עצמה. המלחמה הקרה, גרסת מזרח אסיה.
אלא שסין היא לא בריה״מ. וזה מחזיר אותי להבחנה שפתחתי בה את השיחה: סטלין מעולם לא מכר אייפונים.
כשארה״ב בודדה את ברית המועצות, היא ויתרה על… כלום. הסובייטים לא ייצרו שום דבר שאמריקה הייתה צריכה. קוויאר וודקה הם לא מוצרים אסטרטגיים, לא משנה כמה הם יקרים. סך המסחר בין ארה״ב לברה״מ בשיאו עמד על פחות מחמישה מיליארד דולר. חמש מיליארד. אחוז בודד מכל הסחר האמריקני בזמנו.
אבל סין? ב-2024, הסחר בין ארה״ב לסין הגיע למעל חצי טריליון דולר. 10% מכל הסחר האמריקני. איפה סין ואיפה בריה״מ. והמספרים היחסיים לא מספרים את כל הסיפור.
ארה״ב תלויה בסין לאספקה של קבוצה גדולה של חומרים קריטים, שכוללים גרפיט, יסודות ארץ נדירים, גליום, ועוד. רוב החומרים הללו אולי לא אומרים לכם הרבה, אבל הם נמצאים בכמעט כל מכשיר אלקטרוני שאתם או צבא ארה״ב משתמשים בו. אין צבא מודרני בלי יסודות ארץ נדירים, וסין שולטת באספקה שלהם.
איך ארה״ב הגיעה למצב הזה? ב-2001, כשסין הצטרפה לארגון הסחר העולמי, הכלכלה שלה הייתה קטנה מזו של איטליה. היום היא שנייה רק לארה״ב. מאיטליה לכלכלה השנייה בגודלה בעולם בשני עשורים. מרשים. וארה״ב עזרה לזה לקרות.
האמריקנים חשבו ששילוב כלכלי יוביל לחירות פוליטית בסין. אז הם תמכו בצירוף של סין לארגון הסחר עולמי. הם שילבו את סין בכל שרשרות האספקה הקריטיות שלהם. הם האמינו שסחר חופשי מביא דמוקרטיה. הם קיוו שלכל הפחות שמיליארד סינים יהפכו צרכנים של ייצוא אמריקני. הם טעו. ועכשיו הם צריכים להתמודד עם אויב שונה מאוד מבריה״מ.
וזה לא סוף הבעיות של ארה״ב. חוץ מהעובדה שהאמריקנים הפכו תלויים ביריב אסטרטגי, יש עוד שלוש בעיות שמקשות עליהם להתמודד עם בייג׳ינג.
הראשונה היא מאזן הכוח באירופה. 400 מיליון אירופאים צריכים עזרה מ-330 מיליון אמריקנים כדי להתמודד עם 144 מיליון רוסים. כל פעם שאמריקה פונה לאסיה, פוטין עושה בעיות ואמריקה צריכה לפנות חזרה.
הבעיה השנייה: אמריקה שברה את מאזן הכוח במזרח התיכון, ואיראן מילאה את הואקום שסדאם חוסיין השאיר. עוד הסחת דעת, עוד אש לכבות.
והבעיה השלישית היא ההתקרבות בין מוסקבה ובייג׳ינג. הפעם האחרונה שארה״ב היתה צריכה להתמודד עם גוש סיני-רוסי הייתה בשנות ה-50׳. היום שתי הצרות הכי גדולות של אמריקה מדברות ביניהן, מתאמות, עוזרות זו לזו. נגדה.
בפרק היום אני רוצה לעבור אתכם דרך כל אחת מהבעיות הללו. למה סין שונה מהותית מברית המועצות. למה אירופה שכחה איך להגן על עצמה. איך בטעות אמריקה הפכה את המזרח התיכון למגרש משחקים איראני. ולמה שותפות בין רוסיה לסין היא סיוט אסטרטגי.
כי ברגע שנבין את ארבעת האילוצים האלה, נבין מהן האפשרויות שעומדות בפני וושינגטון היום, ומה המחירים שאמריקה תאלץ לשלם כדי למנוע מבייג׳ינג הגמוניה.
סין בתוך הבית
נתחיל בלמה סין היא לא בריה״מ.
ב-2001 סין הצטרפה לארגון הסחר העולמי בתמיכתה הנלהבת של ארה״ב. הכלכלה של סין הייתה אז כ-1.3 טריליון דולר, קטנה מזו של איטליה. האמריקנים הסתכלו על סין וחשבו: “יופי! כוח עבודה זול. הם ייצרו לנו דברים בפחות כסף. וברגע שהם יתעשרו, הם יהפכו דמוקרטיים. כולם מרוויחים.”
היום? כלכלת סין מתקרבת ל-18 טריליון דולר, או 80% מכלכלת ארה״ב. השנייה בגודלה בעולם. הסינים בהחלט הפכו עשירים יותר. האם הם הפכו יותר דמוקרטים? לא.
הכלכלה הסובייטית מעולם לא הגיעה להיקפים הללו. במהלך המלחמה הקרה ה-CIA העריך שכלכלת בריה״מ בשיאה הגיעה ל-60% מהכלכלה האמריקנית. הערכות אחרות שמו את המספר על 30%. והכלכלה הסובייטית מעולם לא הייתה יעילה או מתקדמת כמו הכלכלה הסינית. אף אחד לא קנה רכבים סובייטים במערב. היום רכבים סינים מציפים את השוק באירופה.
הכניסה של סין למערכת הסחר המערבית התחילה תנועה אדירה של ייצור מן המערב למזרח. אנחנו מדברים על הכול, מייצור פלסטיק ופלדה, דרך הרכבת אלקטרוניקה, ועד חומרי גלם קריטיים. סין הפכה למפעל הייצור של העולם.
בואו נתמקד רק בהיבט אחד של התלות האסטרטגית בסין.
יסודות ארץ נדירים (Rare Earth Elements, REE) הם קבוצה של יסודות כימיים בעלי תכונות פיזיקליות יחודיות, אם זו הולכת חום, חשמל, או מגנטיות. השימוש הכי קריטי בהם הוא במגנטים למנועים חשמליים. אני לא אכנס לכל הפיזיקה של מנועים חשמליים, אבל הכוח של המנועים תלוי בעוצמה של המגנטים בהם. אם אני יכול להגדיל פי 10 את עוצמת המגנט, אני יכול להקטין פי 10 את המנוע ולשמור על אותה עוצמה. כלומר, ככל שהמגנט חזק יותר, כן המנוע יכול להיות קטן יותר. מגנטים מיסודות נדירים הם עוצמתיים מאוד ועל כן מאפשרים מנועים קטנים מאוד.
כל נשק מונחה שאתם יכולים לחשוב עליו משתמש במנועים חשמליים כדי להזיז את משטחי ההיגוי שלו. ברד כבד, הפצצות המונחות שחיל האוויר שלנו משתמש בהן? הן יפלו כמו אבן ללא מנועים חשמליים. המנועים הללו גם נמצאים במערכות מכ״ם ומשטחי היגוי של מטוסים. בלי המנועים הללו אין צבא מודרני.
נחשו מי שולטת ברוב השוק העולמי למגנטים של יסודות נדירים? כמובן שסין, המעצמה התעשייתית המובילה של העולם.
סין שולטת ברוב שרשרת האספקה של יסודות נדירים, אם הכרייה שלהם, אם תהליכי הזיקוק והעיבוד שלהם. 92% מן המגנטים מיסודות נדירים מיוצרים בסין. 92%.
אחרי שדונלד טראמפ התחיל את מלחמת הסחר השנייה שלו, באפריל 2025, הסינים הגיבו בהגבלת ייצוא יסודות נדירים בכלל ומגנטים מיסודות נדירים בפרט. השיבוש בשרשרות האספקה האמריקניות היה כל-כך חמור שיצרני רכבים שקלו להעביר מפעלים לסין. המצב הגיע לנקודה שלממשל טראמפ לא הייתה ברירה אלא להתקפל, ובתמורה לשחרור היצוא הוא הסיר מגבלות על טכנולוגית ייצור שבבים לסין. סין כופפה את ארה״ב בגלל מגנטים.
אז סין היא לא בריה״מ. היא לא מעבר למסך ברזל בלתי חדיר. היא בתוך הבית של אמריקה. היא בתוך מחסן התחמושת שלה.
יהיה כואב מאוד לבודד את סין כלכלית.
ויהיה קשה מאוד לבלום אותה צבאית.
אירופה לא יכולה להתמודד עם רוסיה
יש שתי זירות חשובות נוספות לארה״ב ביבשת העל, חוץ ממזרח אסיה: אירופה והמזרח התיכון. בשתי הזירות וושינגטון צריכה להשקיע משאבים וקשב כדי למנוע התמוטטות של הסדר בהן. בשתי הזירות הבעיה המרכזית היא החולשה של בעלות הברית האמריקניות, לא החוזק של האיום האזורי.
נתחיל עם אירופה.
450 מיליון אירופאים צריכים 330 מיליון אמריקנים כדי שיגנו עליהם מ-144 מיליון רוסים.
תנו לי לחזור על זה: 450 מיליון איש צריכים עזרה כדי להתגונן מפני 144 מיליון בני-אדם.
וזה משתפר. הכלכלה של האיחוד האירופי גדולה פי 9 מזו של רוסיה. התמ״ג של רוסיה? בערך 2.2 טריליון דולר. הכלכלה המשולבת של האיחוד האירופי היא מעל 18 טריליון דולר. נומינלית, האיחוד האירופי הוא כלכלה גדולה יותר מסין, בהפרש של כמה מאות מיליארדי דולרים.
עכשיו תשוו את המצב בין אירופה למזרח אסיה.
במזרח אסיה, סין לבדה היא שלושה רבעים מכל אוכלוסיית האזור. היא גדולה פי 4 מהכלכלה הגדולה אחריה – יפן. אפשר להבין למה מדינות מזרח אסיה צריכות סיוע אמריקני כדי להתמודד עם בייג׳ינג. איך האירופאים הגיעו למצב שהם צריכים מהאמריקנים סיוע מול רוסיה?
עם סיום המלחמה הקרה ב-1989, מדינות אירופה, במיוחד מערב אירופה, החליטו שהוצאות ביטחון הן רשות, לא חובה. במקום להמשיך לקנות רובים, הן החלו לקנות חמאה. הרבה חמאה.
כמה מספרים כדי להבין. במהלך המלחמה הקרה, חברות נאט״ו האירופיות הוציאו בערך 3% מהתמ״ג על ביטחון. ב-2014, שנת שפל בהוצאה הביטחונית, הן הוציאו קצת יותר מאחוז אחד. כלומר ירידה של שני שליש.
הקיצוץ היה חריף גם במספרים מוחלטים. ב-1989 צבא מערב גרמניה מנה חצי מיליון חיילים. היום צבא גרמניה – גרמניה המאוחדת, העשירה, עם 83 מיליון אנשים – מונה פחות מ-200 אלף. זה קצת יותר גדול מהצבא הסדיר של ישראל.
וגרמניה היא אפילו לא המקרה הכי קיצוני. ההולנדים מכרו את כל הטנקים שלהם ב-2011. את כולם. איזו מדינה מוותרת על טנקים? טוב, מדינה שחושבת שהיא לא הולכת להילחם יותר.
לצערם של ההולנדים הרוסים לא קיבלו את המזכר על סוף המלחמות והם סיפחו ב-2014 את חצי האי קרים. פתאום ההולנדים הבינו שאולי בכל זאת הם כן צריכים כמה טנקים. אז מה הם עשו? הם שכרו 18 טנקים מגרמניה. אותם טנקים שהם מכרו.
החדשות הטובות הן שמאז 2022 האירופאים לוקחים יותר ברצינות את הביטחון שלהם. החדשות הרעות שנקודת הפתיחה שלהם מאוד נמוכה. ב-2022 קנצלר גרמניה הקודם, אולף שולץ, הכריז על ״שינוי היסטורי״ בצבא הגרמני בעקבות הפלישה הרוסית. 3 שנים אחרי, המוכנות המבצעית של צבא גרמניה ירדה. בהחלט שינוי היסטורי. ברלין העמידה כ-100 מיליארד אירו להתחמשות, אך רק ב-2024 עשתה את ההזמנה הראשונה של טנקים חדשים לצבא. הם צפויים להגיע רק ב-2030.
יתכן שאירופה בשנים הקרובות תוכל לעמוד לבדה מול רוסיה, עם סיוע מינימלי מצד ארה״ב. אבל עד שזה יקרה, 450 מיליון אירופאים צריכים 330 מיליון אמריקנים כדי להגן מפני 144 מיליון רוסים. והאמריקנים לא רוצים להיות שם, כי יש להם 1.5 מיליארד סינים לטפל בהם.
המזרח התיכון
המצב יותר חמור במזרח התיכון. באירופה יש מדינות לאום. במזרח התיכון רוב בעלי הברית של אמריקה במפרץ הפרסי הם עסקים משפחתיים עם מושב באו״ם. ערב הסעודית, קטאר, איחוד האמירויות, בחריין – נסיכויות נפט שצריכות את המטריה האמריקנית כדי לשרוד.
עד 2003 העסק של שמירת המזרח התיכון יציב לא היה יקר מדי. הוא דרש נוכחות צבאית מינימלית בעיקר כדי להרתיע את איראן וכדי להשגיח על סדאם. האיראנים והעיראקים היו איום זה על זה, מה שיצר מאזן כוח נוח לארה״ב. אבל ב-2003 האמריקנים עשו טעות אסטרטגית שעלתה להם הון: הם הפילו את סדאם. הם חשבו שסדאם היה הבעיה של המזרח התיכון. מסתבר שהוא היה הפקק.
הפלת סדאם היא דוגמה מעולה איך טירוף הוא נדיר ביחיד ושכיח בקבוצות. ב-2003 לכולם היה ברור שצריך להסיר את סדאם. כי אם סדאם יוסר, עיראק תהפוך דמוקרטיה, ואז כל שאר מדינות האזור יהפכו גם הן דמוקרטיות. תיאורית הדומינו, רק הפעם בגרסה האמריקנית: תפילו אבן דיקטטורית אחת, וכל שאר הדיקטטורות יפלו איתה.
זה לא קרה.
ההסרה של סדאם הכניסה את איראן לעיראק. משם, היה לה ראש גשר לסוריה וממנה ללבנון. באביב הערבי טהרן התרחבה לתוך סוריה, יוצרת ציר שיעי שנמתח מן המפרץ הפרסי עד הים התיכון. חיזבאללה קיבל ערוץ ישיר לאמל״ח איראני. טהרן ניסתה לבנות חיזבאללה 2 בסוריה, מאמץ שסוכל רק ע״י פעילות ישראלית נמרצת. לפתע במקום להתמודד עם סדאם חוסיין בעיראק, ארה״ב הייתה צריכה להתמודד עם איראן בכל האזור.
מאז 2003 המלחמה בעיראק רודפת את האסטרטגיה האמריקנית כמו רוח רפאים זועמת. בכל פעם שאמריקה מנסה לפנות למזרח אסיה – ואני מתכוון כל פעם – המזרח התיכון מתפוצץ.
אובמה הכריז על הפנייה לאסיה, the pivot to asia, ב-2011. מה קרה אחר כך? דאע״ש השתלט על חצי עיראק ב-2014, אותה עיראק ממנה אובמה נסוג. פתאום ארה״ב שוב הייתה צריכה לפעול בעיראק, כדי למנוע ממנה ליפול לידי חבורת פסיכופתים צמאי דם.
טראמפ ניסה להתמקד בסין בכהונה הראשונה שלו. הוא כמעט התחיל מלחמה עם איראן ב-2019. זוכרים את המתקפה על מתקני הנפט של סעודיה בספטמבר 2019? המתקפות נגד מיכליות נפט? החיסול של סולימאני? אילולא הקורונה מי יודע איך המצב היה מתפתח.
ממשל ביידן נכנס עם הכוונה להשליט ״משמעת אסטרטגית״ ולהתמקד במה שחשוב – סין. זה עבד לו עד שב-7 באוקטובר חמאס פלשה למערב הנגב ומלחמה אזורית חדשה פרצה. ארה״ב נאלצה להפנות מטוסים, צוללות ונושאות מטוסים לאזור.
אנשים חושבים שארה״ב נמצאת במזרח התיכון בשביל הנפט. זה נכון, אבל לא מהסיבה שהם חושבים. האמריקנים מעולם לא היו תלויים באופן משמעותי בנפט מן האזור. הם מייבאים יותר ממקסיקו או קנדה מאשר מהמפרץ הפרסי, וזה נכון מאז אמצע המאה ה-20.
נפט הוא שוק גלובלי. אם המחיר של חבית עולה בסינגפור, הוא יעלה גם בטקסס. ארה״ב יכולה לנסות ולמתן את העלייה באמצעות איסור על ייצוא נפט מארה״ב – משהו שהיא כבר עשתה בשנות ה-70׳ – אך זה לא יפתור את הבעיה של שאר העולם עם מחירי נפט גבוהים. מה יקרה לצמיחה הכלכלית של ארה״ב אם שאר העולם ישלם 120 דולר לחבית? במקרה הטוב מיתון.
הנוכחות במזרח התיכון גם משרתת את האינטרס הכלכלי והפוליטי של ארה״ב בדרכים עקיפות. אם אתה אחראי לזרימת הנפט מן המפרץ הפרסי, אתה יכול לקבוע באיזה מטבע הנפט יתומחר. הסעודים רוצים לתמחר חביות ביואן? בהצלחה לתת לצי הסיני לשמור עליהם מאיראן. סין מראה סימנים של הכנה למצור על טאיוואן? תנועת המכליות מן המפרץ תיעצר. הודו, יפן, דרום קוריאה – שלושתן תלויות בנפט מן המפרץ הפרסי. המפרץ הוא צינור הנפט של אירו-אסיה. וארה״ב עם היד על השיבר.
מצד שני, כוחות במזרח התיכון הם כוחות שלא נמצאים במזרח אסיה. אם היה אפשר לשמור על ההשפעה האמריקנית באזור עם פחות כוחות אמריקנים – זה היה מעולה. אבל זה ידרוש מבעלי הברית המקומיים של וושינגטון לקח יותר אחריות, וחלקם פשוט לא מסוגלים לעשות זאת.
כשהאויבים שלך הופכים לחברים
דיברנו על אירופה, דיברנו על המזרח התיכון, נותרה עוד בעיה אחת: החברות בין סין ורוסיה.
ה-4 בפברואר 2022. אולימפיאדת בייג׳ינג. כעשרים יום לפני שטנקים רוסיים נכנסים לאוקראינה. פוטין טס לסין כדי לפגוש את שי ג׳ינפינג ולהכריז על שותפות “ללא גבולות”.
חשבו על העיתוי. פוטין עומד לפלוש למדינה אירופאית ולפתוח פרק חדש במלחמה שלו נגד המערב. הוא עומד, לדעתו, לעצב מחדש את מזרח אירופה. ומה הוא עושה רגע לפני? הוא טס לבייג׳ינג, כדי לוודא שהוא מתואם עם החבר שי.
הדברים לא תמיד היו ככה בין סין ורוסיה.
ב-1969 סין וברית המועצות ירו אחת על השנייה בגלל סכסוך טריטוריאלי על נהר קפוא אי שם בסיביר. מאות הרוגים. העסק כל כך התחמם שהסובייטים שקלו להפציץ גרעינית את סין. זה היה מצב היחסים בין הקרמלין ובייג׳ינג במהלך המלחמה הקרה.
היריבות בין שתי המעצמות הקומוניסטיות הייתה הזדמנות מדהימה לארה״ב, שניצלה אותה עד תום. הנשיא ניקסון טס לבייג׳ינג ב-1972, פותח פרק חדש ביחסים בין המדינות. ב-1979 ארה״ב הכירה באופן רשמי בסין העממית, מנרמלת את היחסים עמה.
ההתקרבות לסין עזרה לארה״ב בשתי דרכים. ראשית, אמריקה יכלה לאיים על הרוסים עם סיוע לסינים. אם מוסקבה תעשה משהו רע, ציוד צבאי וכסף עלול להגיע לבייג׳ינג. שנית, הרוסים היו חייבים לשמור כוחות בגבול הארוך מאוד שלהם עם סין. עוד מעמסה צבאית וכלכלית, עוד גורם שעזר לקבור את האימפריה הסובייטית.
אבל עכשיו? לא רוסיה ולא סין צריכות להחזיק כוחות גדולים בגבול. החיילים שלהן, שהיו תקועים בשממה הסיבירית, יכולים ללכת למקום אחר. רוסיה יכולה להתמקד כולה באירופה. סין יכולה להתמקד בטאיוואן ובים סין הדרומי. הן עדיין מחזיקות כוחות צבא בגבול. אבל הן לא צריכות לחשוש מחזית שנייה בזמן מלחמה עם המערב.
מי כן צריכה לחשוש מחזית שנייה? ארה״ב. וושינגטון צריכה לחשוש שבמקרה של מלחמה בטאיוואן, רוסיה תנצל את המצב למחטף במזרח אירופה. באסטוניה למשל. או שבמקרה של מלחמה במזרח אירופה, סין תנצל את המצב בשביל מלחמה משלה במזרח אסיה.
שימו לב – החברות בין הקרמלין ובייג׳ינג מחמירה את מצוקת הכוח האמריקני. ככל שוושינגטון תרכז יותר כוחות במזרח אסיה, כן יגדל הסיכוי למחטף רוסי. אבל אם היא לא תעשה זאת, יגדל הסיכוי למחטף סיני. דילמה.
לחברות בין המדינות יש עוד יתרונות. במקרה של מצור ימי על סין, בייג׳ינג תוכל לפנות לרוסיה לספק את כל צרכי הנפט שלה. השליטה האמריקנית במפרץ הפרסי? חסרת משמעות אם כל הנפט שסין צריכה יזרום דרך סיביר.
בשלב הזה מישהו ירצה להעיר שיש גבולות לשותפות ללא גבולות. הוא צודק. הסינים לא שולחים ציוד צבאי לרוסיה. עסקים סינים מתרחקים מרוסיה משום החשש מסנקציות משניות. והסינים לא שכחו שרוסיה לקחה מהם שטחים במזרח הרחוק. באופק זמן ארוך מספיק, יש סיכוי שסין תקח מרוסיה חלקים מסיביר.
עם זאת, אני שואל: אז מה?
תסתכלו מנקודת המבט סינית. האם רוסיה היא יריב ישן, ואולי גם יריב עתידי? כן. האם בייג׳ינג תרצה את סיביר? אולי. האם רוסיה היא יריב שווה ערך לארה״ב? ממש לא. כל עוד וושינגטון היא האיום המרכזי, הסינים קרוב לודאי ימשיכו בשותפות עם רוסיה. יהיה מספיק זמן לחשוב על מה לעשות עם רוסיה אחרי שארה״ב תסולק מאירו-אסיה.
השורה התחתונה
בואו נסכם.
אם ארה״ב תנסה לבודד את סין כלכלית, היא תפגע קודם כל בעצמה. היא תצטרך להשקיע הון רב, מאמץ וזמן כדי להחליף את התשומות הקריטיות מסין. וזה לא שהיא לא מנסה – היא מנסה מאז 2010 להיגמל מיסודות נדירים סינים. עד היום ללא הצלחה.
כדי לבלום את סין צבאית, ארה״ב צריכה את בעלות הברית שלה חזקות ועצמאיות. אבל אירופה לא יכולה להגן על עצמה מפני רוסיה. המזרח התיכון נדלק בכל פעם שארה״ב מסיטה את הראש הצידה. ונוסף על כל זה מוסקבה ובייג׳ינג מתאמות ביניהן כמו שמעולם הן לא תיאמו.
נשמע פסימי? חלילה. לארה״ב יש אופציות. הן פשוט מאוד יקרות. על כל זאת, ועוד, בפרק הבא.
