להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
בפרק היום ננסה להבין את נקודת הפתיחה של ארה״ב: אם היינו צריכים להגדיר את המצב הגיאופוליטי של ארה״ב, איך היינו עושים זאת? טוב, אני מציע להתמקד בהשפעה שלה על היבשת הכי חשובה בעולם: אירו-אסיה. הודות להשפעה האמריקנית שם, אמריקה היא מעצמה עולמית. אם היא תאבד את ההשפעה שם, ארה״ב עצמה תהיה בסכנה.
האי העולמי
שטח היבשה של העולם מתחלק ל-7 יבשות: אסיה, אפריקה, צפון אמריקה, דרום אמריקה, אנטרקטיקה, אירופה ואוסטרליה. באנטרקטיקה אפשר בקושי לחיות, וגם זה עם ציוד מיוחד. אז אם נרצה להסתכל על כל המסה היבשתית שראויה למגורים, אנחנו נשארים עם 6 יבשות: אסיה, אפריקה, האמריקות, אירופה ואוסטרליה.
מנקודת מבט גיאופוליטית, לאירופה ואסיה יש מעמד שונה משאר היבשות. זאת משום שהן מהוות יחד יבשת-על אחת – אירו-אסיה – שהיא עיקר העולם.
הרעיון של אירו-אסיה מעוגן במציאות הגיאוגרפית ובמציאות ההיסטורית. אי-אפשר לדבר על ההיסטוריה של אירופה ללא התייחסות לאסיה, אם משום ההשפעה של מסחר, רעיונות, או ברברים על האירופאים. ההתהוות של אירופה באלף הראשון ובתחילת האלף השני לספירה הייתה במידה לא מעטה תגובה להמונים הברברים שחדרו מאסיה, אם אלה ההונים, המונגולים, העות׳מאנים ועוד[1]. אלה הכריחו את הממלכות הנוצריות של היבשת להתגבש, לפתח צבא ולנהל מלחמת מגן כדי להדוף או להשתחרר מן הברברים.
במפנה המאה ה-16, מאזן העוצמה בין אירופה לאסיה החל לפנות לעבר אירופה. עידן האימפריות האירופיות הביא את אירופה לחופי אסיה, עם המעצמות האירופיות משתלטות על חלקים רחבים ממערב, דרום ומזרח אסיה. אם אלה הפורטוגזים בהודו, ההולנדים באינדונזיה, או הבריטים ב… טוב, בכל מקום. אם אירופה של ימי הביניים עוצבה ע״י הברברים האסייאתים, מדינות מזרח אסיה המודרניות עוצבו ע״י הפולשים האירופאים.
גם החלוקה הגיאוגרפית בין היבשות אינה חדה. המישור המזרח אירופי ממשיך כערבות העשב של מרכז אסיה הרחק-הרחק אל תוך מונגוליה ומנצ׳וריה. כלומר, היבשות קשורות לא רק היסטורית, אלא גם גיאוגרפית. בכלל, ההפרדה ביניהן היא מעט שרירותית. בדרך כלל משרטטים את קו הגבול בין אירופה לאסיה בהרי אוּרַל, במערב רוסיה, אך שרשרת ההרים אינה רציפה והיא מוקפת בערבות העשב של מרכז אסיה או בשממה הקפואה של סיביר.
למה כל זה מעניין? הלפרוד מקינדר (Halford Mackinder), גיאוגרף בריטי ואחד מאבות הגיאופוליטיקה המודרנית, כינה את אירו-אסיה ״האי העולמי״ וקבע[2]:
מי ששולט באי העולמי – שולט בעולם.
איך? כי אירו-אסיה היא רוב העולם האנושי.
אירו-אסיה מהווה כ-40% מן השטח הראוי למגורים בעולם. 70% מאוכלוסיית העולם חיים בה, כ-5.4 מיליארד בני אדם. 65% מכלכלת העולם נמצאת ביבשת העל. ו-75% ממשאבי האנרגיה הידועים בעולם – נפט, גז טבעי, פחם – נמצאים באדמה שלה. המזרח התיכון לבדו מחזיק כמעט חצי מעתודות הנפט העולמיות. הים הכספי, מרכז אסיה, סיביר – כולם עשירים במשאבי אנרגיה. כולם חיוניים לכלכלה העולמית, שרובה נמצא ביבשת.
מי ששולט באירו-אסיה שולט בעולם, פשוט מפני שאירו-אסיה היא רוב העולם. לשם השוואה באמריקות חיים כמיליארד בני אדם, או בערך כחמישית מאירו-אסיה. האזור הכלכלי המוביל הבא אחרי אירו-אסיה היא צפון אמריקה, וזה רק הודות לארה״ב, שמהווה לבדה כרבע מן הכלכלה העולמית.
מי ששולט באירו-אסיה שולט בעיקר הכלכלה העולמית, ברוב האוכלוסייה האנושית וברוב משאבי האנרגיה של העולם, הנחוצים לכלכלה מתועשת.
המוזר הוא שהמדינה הכי משפיעה באירו-אסיה היא בכלל לא ביבשת.
הפרדוקס
כשסדאם חוסיין פלש לכווית ב-1990, מי שדחפה אותו החוצה הייתה ארה״ב.
כשהסובייטים פלשו לאפגניסטן ב-1979, מי שתמכה בהתנגדות המקומית הייתה ארה״ב.
כשצפון וייטנאם ניסתה לכבוש את דרום וייטנאם, מי שבאה לעזרתה – אחרי שצרפת נכשלה – הייתה ארה״ב.
ואותו הדבר נכון כשצפון קוריאה ניסתה להשתלט על דרום קוריאה בשנות ה-50׳.
קחו כל זירה חשובה באירו-אסיה ותמצאו שם את האמריקנים. באירופה הם מספקים מטריית הגנה למדינות היבשת מפני רוסיה. במזרח התיכון הם מוודאים שתהיה זרימה חופשית של נפט לכלכלות מזרח אסיה. במזרח אסיה הם מרסנים את התוקפנות של סין ומגנים על דרום קוריאה, יפן וטאיוואן מפני איומים אזוריים.
המסחר הימי לאורך חופי אירו-אסיה, בו תלויות מדינות כמו גרמניה, צרפת, סין ויפן, מוגן ע״י הצי האמריקני.
כל-כך התרגלנו להשפעה הגלובלית של אמריקה שאנחנו לא תופסים את גודל הפלא שיש כאן: ארה״ב היא השחקן הכי חשוב באירו-אסיה. אבל – היא לא שחקן אירו-אסיאתי. היא לא ממוקמת ביבשת העל. היא מופרדת ע״י שני אוקיינוסים ממנה.
מה שמעלה שתי שאלות: איך ארה״ב הפכה מעורבת באירו-אסיה? ולמה היא מעורבת בה? נתחיל עם השאלה השנייה ברשותכם.
בואו נחזור למספרים שציינתי קודם: אירו-אסיה מהווה כ-40% מן השטח הראוי למגורים בעולם. 70% מאוכלוסיית העולם חיים בה, כ-5.4 מיליארד בני אדם. 65% מכלכלת העולם נמצאת ביבשת העל.
מה יקרה אם היבשת תאוחד תחת הגמון יחיד? או תחת קואליציה שתתנהג כמו הגמון יחיד? היא תהיה המדינה – או הקואליציה – הכי חזקה בעולם.
דמיינו עולם בו סין היא ההגמון האירו-אסיאתי. ארה״ב מחליטה לסגת מיבשת העל, אם משום סיבות פנימיות, אם משום מלחמה כושלת מול בייג׳ינג. טאיוואן מסופחת לסין, יפן ודרום קוריאה נאלצות לכרוע ברך ועם העוצמה הכלכלית שלהם הסינים מכופפים גם את מדינות אירופה והמזרח התיכון.
בהמשך, בייג׳ינג תרצה להקים סדר כלכלי אירו-אסיאתי שיתעדף את היצרנים שלה. יוקם איחוד מכסים בו מדינות היבשת יסירו את המכסים שלהן על תוצרת סינית, בעודן משאירות את המכסים על תוצרת אמריקנית. ארה״ב תאבד גישה לשווקים של אירו-אסיה, בעוד סין תתעשר מהם.
איחוד המכסים כנראה יביא למתיחות חדשה בין וושינגטון ובייג׳ינג, אך הפעם לארה״ב לא תהיה דרך להקרין עוצמה נגד סין באירו-אסיה. לא יהיו לה בסיסים במזרח אסיה. ובעוד ארה״ב תהיה מוגבלת בתגובה שלה, הסינים יוכלו להתפנות למיזם הגדול הבא שלהם: בניית צי שיוכל להקרין עוצמה סינית לאמריקות.
הגמון אירו-אסיאתי, מדינה חזקה שיכולה להכתיב את הפעולות של מדינות אחרות, יאיים ישירות על ארה״ב באחת משלוש דרכים[3]:
האיום הכי משמעותי, והכי פחות סביר, הוא פעולה צבאית ישירה נגד ארה״ב. דמיינו מדינה שלרשותה עומד הכוח הכלכלי של כל מזרח אסיה ואירופה, והיא מתודלקת ע״י המזרח התיכון. מדינה כזו תוכל בקלות לבנות צי עצום שיחצה את האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט ויאיים ישירות על חופי ארה״ב.
איום שני, סביר יותר, הוא הצבה של כוחות בהמיספרה המערבית. לארה״ב יש סביבה ביטחונית נוחה מאוד, ללא איום צבאי משמעותי על הגבול שלה. עם הגמון אירו-אסיאתי, ארה״ב עלולה למצוא צבא עוין ובכל יכולת ממש בגבולה הדרומי או הצפוני. היא יכולה למצוא לפתע צי אויב עוגן בקובה, במקסיקו או בוונצואלה.
והאיום השלישי והסביר ביותר הוא בכלל לא צבאי, אלא כלכלי. הגמון אירו-אסיאתי ירצה להקים מערכת כלכלית שתתרום לעוצמתו. בהכרח שמערכת כזו תעדיף את ההגמון על-פני יצרנים אמריקנים. מה שסביר שיקרה שההגמון יקים למשל שוק משותף, שיטיל מכסים כבדים על יצוא אמריקני. ארה״ב תאבד את השווקים של אסיה ואירופה, יעד למעל מחצית מהייצוא האמריקני (נכון ל-2023).
פעמיים, בשתי מלחמות העולם, ארה״ב קיבלה טעימה של איך נראה הגמון אירו-אסיאתי. פעמיים, מדינות שפעלו להגמוניה ביבשת העל – יפן וגרמניה – תקפו את ארה״ב. אם זו מלחמת הצוללות של הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, אם זו המתקפה על פרל הארבור במלחמת העולם השנייה. פעמיים ארה״ב נאלצה להתערב באירו-אסיה כדי למנוע מאותן מדינות להפוך להגמונים, נגררת למלחמות העולם.
מלחמות העולם חשובות בציר הזמן משתי סיבות. ראשית, הן מסמנות התערבות גוברת של ארה״ב באירו-אסיה, במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה. שנית, הן מסמנות את הסוף של ההסדר שאפשר לארה״ב במשך כ-140 שנה לא להתערב באירו-אסיה.
השלום הבריטי ושברו
מאז הקמת הרפובליקה האמריקנית ב-1776 ועד מלחמת העולם הראשונה – במשך כ-140 שנה – ארה״ב יכלה לסמוך על בריטניה שתשמור עליה מהגמון אירו-אסיאתי. לא שהבריטים לא היו איום בפני עצמם. אבל הם לא היו איום בהיקף דומה לזה של הגמון אירו-אסיאתי.
בריטניה כמובן לא עשתה זאת מנדיבות ליבה. הבריטים שמרו על מאזן הכוחות באירו-אסיה משום שגם הם אוימו מהגמון אירו-אסיאתי. הגמון כזה היה יכול להשתלט בקלות על בריטניה באמצעות בנייה של צי גדול. רק אחרי שבריטניה הייתה נופלת, הגמון כזה היה מפנה את מבטו לאמריקות.
אז במשך כ-140 שנה הבריטים דאגו לאזן כל מעצמה שיכלה להשיג עליונות ביבשת העל. באותו זמן המעצמות היחידות שיכלו לעשות זאת היו אירופאיות, ועל כן עיקר המיקוד של בריטניה היה באירופה. בריטניה הייתה המעצמה המאזנת של היבשת.
אז במפנה המאה ה-19 הבריטים מנעו מצרפת של נפוליאון להשתלט על אירופה ולהפוך הגמון.
באמצע המאה ה-19 הם חסמו את ההתפשטות הרוסית למזרח התיכון והודו.
ולקראת סוף המאה ה-19 הם החלו לאזן מול גרמניה, המעצמה התעשייתית העולה במרכז אירופה.
התקופה הזו נקראת “פאקס בריטניקה” – השלום הבריטי. ואני אומר “שלום” במירכאות, כי היו הרבה מלחמות באותה תקופה. מלחמת קרים, מלחמות האיחוד של גרמניה, מלחמות קולוניאליות בכל מקום. אבל – וזו הנקודה החשובה – לא הייתה מלחמה גדולה בין המעצמות שאיימה לשנות את מאזן הכוחות ביניהן. לא קמה מעצמה שאיימה לאחד את אירו-אסיה תחת שליטתה.
פאקס בריטניקה היה מעולה לארה״ב. הוא פטר את האמריקנים מהתערבות באירו-אסיה. במקום להשקיע משאבים במלחמות מעבר לים, הרפובליקה האמריקנית הצעירה יכלה להשקיע אותם בבית[4]. האמריקנים גם הרוויחו מן השוק הצרכני האדיר של בריטניה: ב-1890 מעל מחצית מהייצוא האמריקני הופנה לבריטניה[5]. בריטניה הייתה הלקוח הכי גדול של תוצרת אמריקנית עד 1946, כשעקפה אותה קנדה.
כל עוד הבריטים יכלו לאזן מעצמות יריבות באירו-אסיה, ארה״ב הייתה חופשית לצמוח באמריקות. אבל ב-1914 ההסדר הזה הגיע לסופו.
הקריסה והירושה הכפויה
מלחמת העולם הראשונה הקיזה את דמה ואת כספה של בריטניה, כשהיא ניסתה למנוע מגרמניה להפוך להגמון באירופה. במלחמת העולם השנייה בריטניה כבר לא יכלה להדוף לבדה את גרמניה ויפן. האמריקנים נאלצו, בפעם השנייה בתוך פחות מ-30 שנים, להתערב במלחמת עולם.
ההבדל בין מלחמת העולם השנייה למלחמת העולם הראשונה שבסופה, ב-1945, האמריקנים לא נסוגו מיבשת העל. במקום לסגת לצפון אמריקה, האמריקנים נשארו, הרחיבו והעמיקו את הקשרים שלהם עם מדינות מפתח באי העולמי. הם כרתו בריתות הגנה קבועות עם רוב המעצמות של היבשת, והם יצרו מערכת של סחר והשקעות שקשרה בינם ובין בעלות הברית החדשות שלהם באירופה ומזרח אסיה.
הסיבה המרכזית לכך שארה״ב לא נסוגה הייתה האיום הסובייטי. מ-1945 האמריקנים הבינו שהדוד סטלין לא רוצה לחיות בדו-קיום, ואם מישהו לא יבלום אותו במרכז אירופה ומזרח אסיה, הצבא האדום עלול להגיע עד לאוקיינוס האטלנטי.
עכשיו, אם השנה הייתה 1900, אולי האמריקנים היו מרגישים שאפשר לתת לאימפריה הבריטית לטפל באיום האדום. אבל הבריטים היו שבר כלי. החוב הלאומי תפח, הבריטים איבדו מאות אלפי חיילים, והשליטה שלהם באימפריה הבריטית הייתה לא יציבה. בריטניה לא הייתה במצב לבלום את בריה״מ. ומישהו היה צריך לעשות זאת. אז וושינגטון, אם רצתה ואם לא, הייתה צריכה להישאר כמאזנת החדשה של אירו-אסיה.
אולם האמריקנים עשו דברים בדרך שלהם. הסדר שהקימה ארה״ב היה סדר אמריקני באופי שלו. בניגוד לבריטים, שסמכו על קואליציות משתנות תדיר, האמריקנים הקימו מבנים קבועים. הסדר האמריקני מבוסס על מוסדות, על הסכמים ועל הדדיות. בזמן שארה״ב הייתה המדינה הכי חזקה בו ובפער, וושינגטון לא ניהלה את הסדר האמריקני כמו אימפריה. להפך. היא נתנה למדינות החלשות יותר להשמיע את דעתן וניהלה עמן משא ומתן כיצד יראה הסדר. היא כיבדה את הריבונות שלהן, גם אם לחצה אותן לעיתים.
הסדר האמריקני נשען על שני יסודות מרכזיים: בריתות הגנה קבועות, וסחר חופשי בין המדינות החברות. יחד, הרכיבים הללו מאפשרים לארה״ב נוכחות צבאית קבועה ברחבי אירו-אסיה, והם מעודדים שיתוף פעולה בין המעצמות המובילות ביבשת דרך מסחר והשקעות.
הרכיב הצבאי הוא המפתיע. עד 1949 לארה״ב לא הייתה ברית הגנה קבועה אחת. אחרי 1949 היא הקימה בריתות הגנה עם רוב מדינות דרום אמריקה, דרום מזרח אסיה ומערב אירופה. הבריתות הללו אפשרו נוכחות צבאית אמריקנית קבועה באירו-אסיה, והרתיעו כל תוקפן שינסה לשנות את מאזן הכוח באותם אזורים. מבין הבריתות שנחתמו בתחילת המלחמה הקרה, הברית הצפון-אטלנטית והסכם ההגנה בין יפן וארה״ב הם החשובים ביותר. יחד, הם נתנו לארה״ב דריסת רגל בשני הקצוות של אירו-אסיה, במזרח ובמערב.
את המחויבות הפורמלית האמריקנים עגנו בתשתית צבאית שנפרשה לאורך חופי אירו-אסיה. אם אילו בסיסים בדרום קוריאה, יפן, הפיליפינים, המפרץ הפרסי או מערב אירופה. ארה״ב הקימה עשרות בסיסים, עם מאות אלפי חיילים, שנפרשו לאורך חופי האי העולמי. הכוחות הללו הרתיעו תוקפנות סובייטית ואפשרו לארה״ב זמן תגובה קצר למשברים צבאיים.
הרכיב השני של הסדר האמריקני הוא הרכיב הכלכלי. ארה״ב הבינה שחוסר יציבות בשוקי ההון והמסחר הביא למלחמת העולם השנייה. על כן וושינגטון הייתה מחוייבת לסדר כלכלי חדש שימנע משברים דומים. האמריקנים הקימו את הבנק העולמי וקרן המטבע כדי למנוע משברים פיננסים, הצמידו את הסחר הבינלאומי לדולר, ופתחו את השוק הצרכני האדיר של אמריקה למדינות אירופה ומזרח אסיה.
הרכיב הכלכלי אפשר לבעלות הברית של אמריקה להשתקם ממלחמת העולם השנייה ולהפוך כלכלות משגשגות בזכות עצמן. השגשוג שלהן הגביר את השגשוג של ארה״ב, שקיבלה שווקי ייצוא חדשים. ארה״ב גם קיבלה בעלות ברית חזקות מספיק כלכלית כדי לתמוך בצבא גדול. כלומר, הרכיב הכלכלי תמך ברכיב הצבאי.
וזו נקודה חשובה שעוד נחזור אליה. הסדר האמריקני מעולם לא כלל את הפירוז של בעלות הברית האמריקניות. האמריקנים ציפו שבעלות הברית שלהם יוכלו להגן על עצמן. החל משנות ה-50׳ האמריקנים דחפו את האירופאים והיפנים להתחמש מחדש כדי שיוכלו לעמוד מול איומים מצד הסובייטים[6]. בשיא המלחמה הקרה, צבא מערב גרמניה מנה כחצי מיליון חיילים. הסיבה היחידה שהיפנים לא בנו מחדש את הצבא שלהם הייתה שהיפנים התנגדו לכך.
יחד הרכיב הביטחוני והרכיב הכלכלי הקימו סדר חדש באירו-אסיה שהצליח לבלום ולבסוף לנצח את בריה״מ. הסדר הצליח למנוע מלחמה גדולה נוספת באירופה, הוא הצליח להפנות את המרץ של העם היפני לתעשייה במקום מלחמה, והוא הביא שגשוג חסר תקדים לרוב עמי העולם. הוא גם הפך, הפתעה-הפתעה, את ארה״ב למדינה הכי משפיעה באירו-אסיה. אין עוד מדינה ביבשת העל עם מערך הבריתות או הפריסה הצבאית של האמריקנים.
הסדר הזה מנע מבריה״מ להפוך להגמון אירו-אסיאתי. אבל היום הוא מתקשה לעשות זאת מול סין ורוסיה. למה? בפרק הבא.
[1] H. J. Mackinder, ‘The Geographical Pivot of History’, The Geographical Journal 23, no. 4 (April 1904): 424–30, https://doi.org/10.2307/1775498.
[2] Nicholas J. Spykman, The Geography of the Peace (New York: HARCOURT, BRACE AND COMPANY, INC., 1944), 43.
[3] Elbridge Colby, The Strategy of Denial: American Defense in an Age of Great Power Conflict (New Haven London: Yale University Press, 2021), 9–11.
[4] Walter Russell Mead, Special Providence: American Foreign Policy and How It Changed the World, 1st ed (New York: Knopf, 2001), 99–115.
[5] Mead, 113.
[6] Joshua Byun, ‘Stuck Onshore: Why the United States Failed to Retrench from Europe during the Early Cold War’, Texas National Security Review 7, no. 4 (Fall 2024): 9–36, https://doi.org/10.26153/TSW/56030.
