להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
להצטרפות למועדון המשחק הגדול – קישור.
מבוא
בפעם האחרונה שדיברנו אסד היה בשלטון, ישראל הייתה במלחמה בלבנון ולא הייתה הפסקת אש בעזה. כמה יכולה להשתנות בחודשיים וחצי.
המזרח התיכון ניצב בפני מציאות חדשה בעקבות קריסת משטר אסד בסוריה. במקומו עלתה לשלטון בדמשק ממשלה ג׳יהדיסטית, הנשלטת ע״י היאת תחריר א-שאם, או HTS, ארגון שיכול ליחס את מוצאו גם לאל-קאעידה וגם לדאע״ש. לא הישג קל. למרות שהממשלה טרם זכתה להכרה בינלאומית מלאה, חלק ממדינות ערב והמערב כבר מביעות נכונות לנרמול של היחסים עמה. יש חשש ממשי כי ממשלה המורכבת מטרוריסטים תהפוך לשלטון הלגיטימי החדש בסוריה.
התהליך שהוביל לנפילת משטר אסד התאפיין בשילוב של גורמים פנימיים וחיצוניים. הלחץ הצבאי המתמשך מצד כוחות האופוזיציה, היחלשות התמיכה הרוסית[1], הפגיעה בחיזבאללה, יצרו תנאים שאפשרו את התמוטטות המשטר. HTS, שהתבסס תחילה במחוז אידליב, מנסה להציג חזות מתונה. אחרי שהשתלט על דמשק הבטיח סובלנות דתית ורצון להתמקד בבניית סוריה ולא במלחמה – אם בתוך סוריה, אם נגד שכנותיה, כולל ישראל.
החשש המרכזי מבחינת ישראל הוא התעצמות טורקיה בסוריה. טורקיה עלולה לנצל את המצב כדי להעמיק את השפעתה האזורית. הרחבת הנוכחות הטורקית בסוריה עלולה ליצור איום אסטרטגי חדש בגבולה הצפוני של ישראל, במיוחד לאור המדיניות העוינת של אנקרה בשנים האחרונות והתמיכה שהיא מעניקה לגורמים אסלאמיסטיים באזור, כולל חמאס. ממשלה פרו-טורקית בדמשק תרחיב את ההשפעה של אנקרה עמוק אל תוך המזרח התיכון, מאפשרת לה להקרין כוח אל ירדן, לבנון וישראל.
התגובה הישראלית הנוכחית למשבר מתמקדת בעיקר בהיבטים הצבאיים המיידיים. צה”ל פועל ליצירת אזור חיץ בדרום סוריה, תוך המשך התקיפה של יעדים צבאיים המזוהים עם איראן וחיזבאללה. במקביל, ישראל תקפה נכסים אסטרטגים של צבא אסד, כולל ספינות, מערכות נ״מ וחומר לחימה כימי. אולם, תגובה כזו, המתמקדת באיומים המיידיים, עלולה להחמיץ הזדמנויות אסטרטגיות לעיצוב הזירה בטווח הארוך.
המדיניות הישראלית הנוכחית היא תגובתית מדי ונעדרת ראייה אסטרטגית כוללת. במקום להתמודד רק עם האיומים המיידיים, ישראל צריכה לגבש מדיניות המבוססת על עקרונות ארוכי טווח ותפיסה מערכתית של המזרח התיכון. ההתמקדות הבלעדית בפן הצבאי מתעלמת מהזדמנויות לבריתות אסטרטגיות עם מיעוטים ומדינות מתונות באזור, ומחמיצה את האפשרות להשפיע על עיצוב המשטר העתידי בסוריה.
זה כמובן לא מפתיע – דרג קבלת ההחלטות בישראל מתהדר בכך שהוא ממוקד בפעולה הצבאית, רואה בה את חזות הכול ואת היעד היחיד של האסטרטגיה הישראלית. זו לכאורה גישה ״ריאליסטית״, אך בעצם מדובר בגישה מוגבלת מאוד, שמונעת מישראל כל יכולת למנף את הישגיה הצבאיים. האבסורד רק גובר כשאותו דרג מודע לחיסרון הכמותי של ישראל מול אויביה. במקום למצוא דרכים להגדיל את כוחה של ישראל – דרכים שאינן תלויות בגודלה הפיזי, כמו למשל דיפלומטיה – הוא מתמקד בכלי הצבאי שהוא עצמו מודע לכך שהוא מוגבל. את הביקורת על גישה זו הצגתי באופן רחב יותר בניתוח 242, ״אין חזון בלבנון״. זמין למנויי מועדון המשחק הגדול.
אם לשוב לענייננו, השאלה המרכזית העומדת בפני ישראל איננה האם להכיר ב-HTS או לא, כפי שחלק מהפרשנים מציגים זאת. כך לדוגמה נכתב בדו״ח ועדת נגל (ע׳ 23):
״השאלה הסורית מורכבת מאד ביחס לצפי העתידי. ייקח זמן כדי לברר האם השליטים החדשים, בוגרי אל-קעידה, הפכו לפחות קיצוניים וכאלו שמוכנים לוותר על הג’יהאד לטובת בנייתה של סוריה, או שמדובר בהצגה לצורך ביסוס שלטונם במדינה ההרוסה, הזקוקה לחסדי זרים, כולל המערב.״
זו ממש לא השאלה. זו השאלה רק אם מקבלים את ממשלת הג׳יהדיסטים כנתון. השאלה מניחה מראש את לגיטימיות המשטר החדש ומצמצמת את מרחב התמרון הישראלי. במקום צריך בכלל לשאול האם הממשלה הזו לגיטימית? האם ישראל יכולה לפגוע בלגיטימיות שלה? לחתור תחתיה?
הדיון האסטרטגי צריך להתמקד בשאלה כיצד ישראל יכולה לפעול לעיצוב סביבה אסטרטגית טובה יותר בצפון, תוך שמירה על האינטרסים החיוניים שלה: מניעת היווצרות הגמון אזורי עוין, הגנה על המיעוטים כגורם מאזן, והבטחת עומק אסטרטגי בגבול הצפון.
לצורך גיבוש מדיניות אפקטיבית, נדרש ניתוח של המערכת האזורית על מאפייניה הייחודיים. המזרח התיכון מתאפיין במתח מתמיד בין מדינות גדולות המבקשות להרחיב את השפעתן (כמו טורקיה או איראן), לבין מדינות קטנות ומיעוטים אתניים ודתיים השואפים לשמור על עצמאותם. הבנת הדינמיקה הזו חיונית לגיבוש אסטרטגיה ישראלית אפקטיבית.
בניתוח הנוכחי נבחן לעומק את המבנה הגיאופוליטי של האזור, נשרטט את יחסי הכוחות בין השחקנים השונים, ונגבש המלצות מדיניות קונקרטיות המבוססות על העקרונות האסטרטגיים שהוצגו. במסגרת זו, נדון בחשיבות החלטה 2254 של האו”ם כמסגרת בינלאומית לגיטימית לעיצוב עתיד סוריה, וכיצד ישראל צריכה לפעול כדי לעצב את סוריה באופן שהכי יטיב לא רק עמה, אלא גם עם העם הסורי.
גדולים מול קטנים
המשבר בסוריה אינו מתרחש בחלל ריק. כדי להבין את מלוא המשמעויות שלו ולגבש מדיניות ישראלית אפקטיבית, יש לנתח תחילה את המבנה הגיאופוליטי של המזרח התיכון. המבנה מתאפיין במתח מתמיד בין מדינות גדולות השואפות להגמוניה אזורית, לבין כוחות מאזנים הכוללים מדינות קטנות ומיעוטים אתניים ודתיים. הבנת דינמיקה זו חיונית במיוחד עבור ישראל, שהיא שחקן קטן יחסית במערכת אזורית מורכבת.
במוקד המערכת האזורית במזרח התיכון עומדות 3 מעצמות אזוריות דומיננטיות: ערב הסעודית, איראן, וטורקיה. מדינות אלו, אם בשל גודלן הדמוגרפי, עוצמתן הכלכלית או כוחן הצבאי, מהוות את הציר המרכזי סביבו מתעצבת הדינמיקה האזורית. מדינות גדולות אחרות, כמו מצרים או עיראק, סובלות מבעיות כלכליות חריפות, משבר משילות, או גם וגם. לכן בזמן שהן מחזיקות בגודל הדמוגרפי, או אפילו הכלכלי, הן אינן מצליחות לתרגם את הנתונים הללו להשפעה אזורית.
היחסים בין המעצמות האזוריות מתאפיינים בתחרות מתמדת על השפעה. התחרות מתבטאת לא רק בתחרות על משאבים כלכליים והשפעה פוליטית, אלא גם במתח אידיאולוגי עמוק בין איראן השיעית, טורקיה האיסלמיסטית וערב הסעודית המלוכנית. איראן שקדה על הקמת ציר שיעי שימתח מן המפרץ הפרסי עד הים התיכון ויקרין את כוחה של איראן על כל מדינות האזור. טורקיה ביקשה ועדיין מבקשת לתמוך בגורמים איסלמיסטים בסוריה, בזירה הפלסטינית ואף במצרים. סעודיה, בעל כורחה, הפכה ״לשחקן המתון״, המנסה לרסן גם את האיסלמיסטים וגם את השיעים המיליטנטים של איראן.
המדינות הקטנות יותר במערכת, כמו ישראל, ירדן ואיחוד האמירויות, נאלצות לתמרן בין המדינות הגדולות. הן יוצרות קואליציות זמניות, ומנצלות את יתרונותיהן היחסיים – טכנולוגיים, כלכליים או דיפלומטים – כדי לשמר את עצמאותן. ישראל, למשל, מפצה על נחיתותה המספרית באמצעות עליונות טכנולוגית וצבאית, והברית האסטרטגית עם ארה״ב.
המיעוטים האתניים והדתיים במזרח התיכון ממלאים תפקיד חשוב במאזן הכוח האזורי. למשל הכורדים, המפוזרים בין טורקיה, סוריה, עיראק ואיראן. הם מהווים דוגמה מובהקת לאופן שבו קבוצות מיעוט יכולות להשפיע על היציבות האזורית. השפעתם נובעת הן מיכולתם לערער את הממשל המרכזי – דרך טרור או מחאות – והן ע״י יצירת בריתות עם כוחות חיצוניים. חשוב להדגיש שהכורדים אינם קבוצה אחת, אלא מספר קבוצות, לעיתים יריבות. הדבר רק מוסיף למורכבות של הפוליטיקה האזורית, עם קבוצות כורדיות שונות נתמכות ע״י מדינות שונות.
מדיניות “ברית הפריפריה” של ישראל בשנות ה-50 וה-60 ממחישה היטב את הדינמיקה הזו[2]. ישראל פיתחה קשרים אסטרטגיים עם מדינות ומיעוטים בשולי העולם הערבי – טורקיה, איראן, אתיופיה והכורדים בעיראק – במטרה לאזן את האיום הערבי-סוני. בריתות אלו נועדו ליצור מעגל חיצוני של בעלי ברית שיסייעו בהכלת הלחץ הערבי על ישראל. הן כללו סיוע צבאי ושיתוף פעולה מודיעיני[3].
גם מיעוטים אחרים, כמו העלווים בסוריה והדרוזים במדינות שונות, מציגים דפוס דומה של חיפוש בעלי ברית חיצוניים כאמצעי להגנה על האינטרסים שלהם. כאשר הם נמצאים באופוזיציה, הם עשויים להוות אתגר משמעותי לממשל המרכזי. לעומת זאת, כאשר הם בשלטון (כמו העלווים בסוריה), הם נאבקים לשמר את כוחם אל מול הרוב.
האתגרים העומדים בפני המיעוטים במזרח התיכון מגוונים ומורכבים. חלקם נאבקים על הישרדות, בעוד אחרים שואפים לאוטונומיה פוליטית או אף עצמאות מלאה. הניסיון ההיסטורי מלמד כי מאבקים אלה משפיעים עמוקות על היציבות האזורית. המקרה הכורדי בעיראק, למשל, ממחיש כיצד שאיפות של מיעוט יכולות להשפיע על מאזן הכוחות במדינה. בסוף מלחמת המפרץ הראשונה, ארה״ב אכפה אזורים ללא טיסה בצפון ודרום עיראק כדי להגן על השיעים והכורדים במדינה, מדיניות שנמשכה עד 2003.
אחד המאפיינים הבולטים של המזרח התיכון הוא השימוש שעושות המדינות החזקות במיעוטים ככלי במאבקי הכוח ביניהן. טורקיה, למשל, ניצלה קבוצות אופוזיציה סוניות בסוריה להרחבת השפעתה, בעוד איראן מטפחת קשרים עם מיליציות שיעיות ברחבי האזור. מדיניות זו יוצרת מציאות מורכבת שבה המיעוטים משמשים הן כסוכני שינוי והן כקורבנות במאבקי הכוח האזוריים.
כיצד ישראל צריכה לפעול בתוך המערכת המורכבת הזו? אסטרטגיה של מאזן כוחות היא העיקרון המארגן המרכזי. מדינות קטנות וקבוצות מיעוט פועלות באופן מתמיד למנוע את התחזקותן של המדינות הגדולות. הן עושות זאת באמצעות יצירת בריתות נגד, שיתופי פעולה אסטרטגיים, ומינוף השפעתן מול הקהילה הבינלאומית. הן מבקשות להחליש את המדינות הגדולות ולמנוע בריתות ביניהן. הן מחפשות כיצד להכניס מעצמות זרות כך שירסנו את המעצמות האזוריות.
ישראל אינה פטורה מהצורך לנהל מאזן כוחות במזרח התיכון. זה האינטרס הלאומי הראשון של ישראל. והוא שצריך להנחות אותה בסוריה.
סוריה, החלטה 2254 והמלצות מדיניות לישראל
המצב בסוריה כיום מדגים היטב את הגיאופוליטיקה של האזור. עליית HTS לשלטון בדמשק מייצרת הזדמנויות חדשות עבור טורקיה להרחיב את השפעתה, מה שמעורר חששות בקרב המיעוטים ומדינות האזור. במקביל, המיעוטים בסוריה – במיוחד העלווים, הדרוזים והכורדים – מחפשים בעלי ברית שיסייעו להם לשמר את האוטונומיה שלהם מול המשטר החדש.
בחינת המערכת האזורית מעלה כי האינטרס הישראלי המובהק הוא למנוע היווצרות הגמוניה אזורית עוינת, בין אם מדובר בהגמוניה טורקית, איראנית או אחרת. הדרך להשיג זאת היא באמצעות חיזוק הכוחות המאזנים – מדינות קטנות ומיעוטים – תוך יצירת מערכת של בריתות ושיתופי פעולה שתמנע מכל שחקן גדול להשיג עליונות.
מכאן שהמדיניות הישראלית בהקשר הסורי צריכה להתבסס על עקרון של מאזן כוחות, תוך הבנה שהאתגר העיקרי אינו בהתמודדות עם HTS, אלא במניעת הפיכתה של סוריה לבסיס כוח של מעצמה אזורית עוינת. איך עושים זאת?
לדעתי, כיוון הפעולה צריך להיות מינוף של החלטה 2254 של מועצת הביטחון. החלטה 2254, שאומצה פה אחד במועצת הביטחון בדצמבר 2015, מציבה מתווה מקיף לפתרון הסכסוך בסוריה. בליבת ההחלטה עומדים שלושה עקרונות: הקמת ממשלת מעבר כלל-סורית, ניסוח חוקה חדשה, ועריכת בחירות חופשיות תחת פיקוח האו”ם בתוך 18 חודשים מניסוח החוקה. ההחלטה הזו יכולה לאפשר לישראל לעצב את סוריה בהתאם לצרכיה, ו – לשרת את השאיפות הלגיטימיות של המיעוטים בסוריה והעם הסורי לשלום וביטחון.
כדי להבין איך ישראל יכולה לעשות זאת, צריך קודם לשרטט את מפת השחקנים השונים במדינה. אנו יכולים לחלק אותם לשתי קבוצות: שחקנים סורים, מקומיים, ושחקנים חיצוניים. בתוך שתי הקבוצות יש מערכות יחסים ובין הקבוצות יש מערכות יחסים, כל רמה משפיעה ומושפעת מן הרמה האחרת.
ברמה המקומית, סוריה מפוצלת בין אזורי שליטה שונים. HTS, שהשתלט על דמשק, שולט בחלקים נרחבים של מערב המדינה. בצפון, טורקיה מחזיקה ב”אזור ביטחון” באמצעות כוחות צבא ומיליציות נאמנות. במזרח, הכוחות הכורדיים שומרים על אוטונומיה דה-פקטו, בעוד שבדרום, כולל באזורי המיעוטים, שורר חוסר יציבות.
יחסי הכוחות בין הקבוצות השונות בסוריה משקפים מורכבות של אינטרסים מנוגדים ובריתות משתנות. HTS, המנסה להציג חזות מתונה, עלול להתגלות כאיום על המיעוטים במדינה. המיליציות הנתמכות על ידי טורקיה בצפון סוריה מהוות זרוע של האינטרסים הטורקיים בסוריה, במיוחד בכל הנוגע להחלשת הכורדיים. המיעוטים השונים במדינה – העלווים, הדרוזים הכורדים – מוצאים עצמם במצב פגיע במיוחד, כשהם חסרים את ההגנה שסיפק להם בעבר משטר אסד. העלווים היו השלטון. הדרוזים נאמנים לו. הכורדים היו אמורים להיות חלק מסוריה של אסד כאוטונומיה.
שחקנים חיצוניים ממלאים תפקיד חשוב בעיצוב המציאות הסורית. טורקיה, המחזיקה בנוכחות צבאית משמעותית בצפון המדינה, פועלת להעמקת השפעתה תוך שימוש במיליציות מקומיות. עם עליית HTS, אנקרה פועלת להפוך גם את השלטון המרכזי לפרו-טורקי. איראן, שאיבדה את אחיזתה עם נפילת אסד, מנסה לשמר את השפעתה באמצעות מיליציות שיעיות ושיתוף פעולה עם קבוצות מקומיות. ישראל מנסה לתמוך בכורדים ובדרוזים, בעודה מקימה אזור חיץ ברמת הגולן.
העלווים, שאיבדו את מטריית ההגנה של משטר אסד, נאלצים להתמודד עם איומים על ביטחונם האישי ומעמדם. הדרוזים מנסים לשמר אוטונומיה מקומית. הכורדים, למרות כוחם הצבאי, ניצבים בפני איום כפול גם מצד טורקיה ובעלי בריתה, גם מצד שלטון HTS בדמשק. המיעוטים הללו משוועים לביטחון. הסיכוי הכי טוב שלהם להשיג אותו הוא באמצעות הבטחת אוטונומיה מקסימלית עבורם ושלטון מרכזי חלש עד כמה שאפשר. כאן נכנסת לתמונה החלטה 2254.
החלטה 2254 היא הזדמנות עבור המיעוטים במדינה לבנות את סוריה כך שהממשל המרכזי לא יהיה איום. לשם כך דרוש מבנה פדרלי או אפילו קונפדרציה, עם שלטון מרכזי חלש. מבנה כזה יעצים את המיעוטים, ויחליש את כוחו של הרוב הערבי סוני. עבור המיעוטים זו תהיה הדרך לשמור על חייהם וביטחונם. עבור ישראל, זו תהיה דרך גם לוודא שסוריה תיוותר מדינה חלשה – עם הממשל המרכזי בחיכוך מתמיד עם הממשלות המקומיות – וגם להקשות על טורקיה לבסס את אחיזתה בה. המיעוטים יוכלו להכשיל כל התקרבות לטורקיה, ואנקרה תאלץ לתמרן לא רק מול הממשל בדמשק, אלא גם מול הדרוזים, הכורדים והעלווים, שעל כולם ישראל תוכל לנסות ולהשפיע.
כמובן, סביר להניח ש-HTS ידחה את הניסיון הזה, וכמוהו כל גוף סוני. מה שיכריע את הכיוון של סוריה יהיה הלחץ הבינלאומי על הממשלה בדמשק לקבל וליישם את החלטה 2254 והיכולת של ישראל והמיעוטים לדחוף לחזון הפדרלי של סוריה. איך עושים זאת?
ישראל צריכה לפעול ב-4 וקטורים: מול הקהילה הבינלאומית, מול המיעוטים בסוריה, מול ממשלת HTS בדמשק ומול טורקיה. היעדים האסטרטגים שלה בסוריה צריכים להיות שניים: סוריה פדרלית וסוריה ניטרלית.
מול הקהילה הבינלאומית ישראל צריכה להזכיר בכל פגישה בין בכירים ישראלים ומקביליהם את הצורך ביישום מהיר ומלא של ההחלטה. משרד החוץ, דרך מערך התקשורת שלו ודרך השגרירים השונים, חייב לשוב ולהדגיש בכל הזדמנות שלא יתכן נרמול יחסים עם הממשלה בדמשק כל עוד זו לא מיישמת את החלטת מועצת הביטחון. ודאי שאין מה לדבר על הסרת סנקציות.
מול המיעוטים ישראל צריכה לתמוך בהם קודם כל דיפלומטית, עם המרכיב הצבאי כמרכיב מאפשר. מה הכוונה ״מאפשר״? כדי שהממשל בדמשק יקשיב לדרישות של המיעוטים, חייבים לוודא שהוא אינו יכול לדרוס אותם. לשם כך ישראל תבהיר לממשלה בדמשק שכל ניסיון לפגיעה במיעוטים תענה בפעולה ישראלית נחרצת. אבל האיום הצבאי הוא רק התנאי המאפשר את הפעולה הדיפלומטית. ישראל צריכה להבטיח שהמיעוטים זוכים להשמיע את קולם בתהליך הפוליטי הסורי. לשם כך היא יכולה לעזור להם לארגן משלחות למדינות מובילות, כמו ארה״ב, ואף לתמוך בהם בייעוץ משפטי לניסוח הצעה משלהם לחוקה, חוקה שתבטיח ממשל מרכזי חלש בסוריה.
מול הממשל בדמשק אין שום שאלה של האם להכיר בו או לא – אין להכיר בו. ישראל כן צריכה להצהיר שהיא תהיה מוכנה להכיר בממשלה הנבחרת של סוריה, כשזו תבחר בבחירות דמוקרטיות. כמובן, בתנאי שזו תכיר בישראל. אין גם טעם לתהות האם הממשלה הג׳יהדיסטית בדמשק באמת התמתנה או לא. אין דרך להוכיח זאת, ואין סיבה לנסות ולהוכיח זאת. הממשלה הזו צריכה להיות מוחלפת בממשלה נבחרת. עד אז, ישראל תפעל להגן על האינטרסים הביטחוניים המיידים שלה, תוך הותרת הדלת פתוחה למגעים דיפלומטים ישירים עם ממשל עתידי בדמשק.
לבסוף, טורקיה. ירושלים ואנקרה צריכות להגיע להבנות שעיקרן הבטחת הניטרליות של סוריה. כלומר, לא ישראל ולא טורקיה יציבו כוחות בסוריה או ינסו לצרף אותה או חלק ממנה אליהן. בתמורה לשמירת הניטרליות ישראל תמנע מלתמוך במאמצי העצמאות של הכורדים, כמובן תוך הבטחה טורקית לאפשר לכורדים להיות חלק מההסדר הפדרלי הסורי. סירוב טורקי יכול להיענות בהפעלת לחץ ישראלי על אנקרה, לדוגמה דרך לובי בקונגרס האמריקני לסנקציות על טורקיה עקב הפעולות שלה נגד הכורדים. סוריה תהפוך כולה לאזור חיץ בינינו לטורקים, ומבנה פדרלי מבוזר יוכל לאפשר לאזרחיה סוף-סוף להתמקד במשהו אחר חוץ ממלחמה.
סיכום
המצב בסוריה מחייב מדיניות ישראלית אקטיבית המשלבת פעילות מדינית וצבאית. אולם היכולת לעשות זאת תלויה קודם ביכולת של ישראל לבצע ניתוח אסטרטגי רחב של המזרח התיכון ולגזור ממנו עקרונות יסוד לפעולה. השגשוג של ישראל תלוי ביכולת לאזן את המדינות הגדולות של האזור. בסוריה, הוא תלוי בחולשה של הממשל המרכזי בדמשק והבטחת הניטרליות של סוריה מכל נוכחות של מעצמה אזורית.
[1] Nikita Smagin, ‘Forgotten Front: Why Syria Is Becoming a Headache for Russia’, Carnegie Endowment for International Peace, 17 October 2023, https://carnegieendowment.org/politika/90784.
[2] Yusri Hazran, ‘A People That Shall Dwell Alone; Is That so? Israel and the Minorities Alliance’, Middle Eastern Studies 56, no. 3 (3 May 2020): 396–411, https://doi.org/10.1080/00263206.2020.1713758.
[3] Emmanuel Navon, The Star and the Scepter: A Diplomatic History of Israel (Lincoln: University of Nebraska Press, 2020), 150–63.
