תקציר
- לקראת ינואר 2025, ארה”ב צפויה לחסום את אפליקציית טיקטוק אם חברת ByteDance הסינית לא תמכור אותה לגורם אמריקני. ההחלטה משקפת חשש עמוק מהשפעתה של האפליקציה על כ-170 מיליון משתמשים אמריקנים, והיא חלק ממאבק רחב יותר בין ארה”ב לסין על שליטה במרחב התודעתי.
- סין פיתחה דוקטרינת “לוחמה קוגניטיבית” המבקשת להשפיע תהליכי חשיבה ותפיסת מציאות. הדוקטרינה פועלת בשלוש רמות במקביל: על אזרחים, על אנשי צבא, ועל מקבלי החלטות, תוך שימוש במגוון כלים דיגיטליים ופלטפורמות חברתיות.
- נראה שטיקטוק משמשת ככלי אסטרטגי במערכה התודעית בין וושינגטון לבייג׳ינג. האלגוריתם של האפליקציה נמצא כמקדם באופן שיטתי תכנים התואמים את האג’נדה של המפלגה הקומוניסטית הסינית ומדכא תכנים ביקורתיים כלפיה. יתרה מכך, משתמשים כבדים בטיקטוק מפגינים יחס חיובי יותר למדיניות סין בהשוואה למשתמשי פלטפורמות אחרות.
- עם זאת, ללוחמה קוגניטיבית יש מגבלות משמעותיות. היא אינה יכולה להחליף כוח צבאי, השפעתה עשויה להיות זמנית, והיא דורשת הבנה עמוקה של תרבות היעד. המלחמה באוקראינה מדגימה כי למרות חשיבותה של השליטה בנרטיב, בסופו של דבר נדרש שילוב של אמצעים צבאיים ותודעתיים כדי להשיג הכרעה.
להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
מבוא
בעוד חודשיים, ב-20 בינואר 2025, יום שני, דונלד טראמפ יושבע מחדש לנשיאות ארה״ב. וזה יהיה האירוע ההיסטורי השני באותו שבוע. כי יום לפני, ב-19 בינואר, אפליקצית טיקטוק תחסם בארה״ב.
קצת רקע: באפריל 2024 הנשיא ביידן חתם על חוק הדורש מחברת בייטדאנס הסינית, הבעלים של טיקטוק, למכור את האפליקציה לגורם אמריקני תוך תשעה חודשים. אם לא תעשה זאת, ייאסר על חברות אמריקניות כמו גוגל, אפל וספקיות אינטרנט לספק לאפליקציה שירותים – מה שלמעשה יחסום אותה במדינה. החוק עבר בתמיכה דו-מפלגתית גורפת בשני בתי הקונגרס, מה שמעיד על עומק הדאגה מהאפליקציה. טיקטוק הגישה תביעה נגד החוק, בטענה כי הוא פוגע בחופש הביטוי ומהווה הפקעה בלתי חוקית של רכוש פרטי. המשפט עדיין מתנהל.
בבסיס החוק עומדים שני חששות. הראשון הוא חשש מפני דליפת מידע רגיש על אזרחים אמריקנים לידי המשטר הסיני. החשש השני הוא שטיקטוק משמשת ככלי תעמולה. חברי קונגרס טענו כי אלגוריתם הסיווג של טיקטוק מעודד תכנים התומכים באינטרסים של המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק״ס), ומונע תכנים ביקורתיים כלפיה. כלומר טיקטוק, באמצעות האלגוריתם שלה, מעצבת את השיח הציבורי ואת תפיסת המציאות של המשתמשים בה, של כ-170 מיליון אמריקנים. זה מפחיד – אם זה נכון.
האם טיקטוק היא קורבן תמים במאבק בין ארה״ב וסין, או שמא שחקן פעיל במאבק? כדי לענות על השאלה עלינו להתחיל קודם בהכרת הדוקטרינה של ״לוחמה קוגניטיבית״ בצבא הסיני. משם נבחן את הפוטנציאל – והעדויות – של טיקטוק ככלי השפעה. האפליקציה התמימה לכאורה לא כל-כך תמימה. לבסוף, ננסה להעריך לאן מועדות פנינו – האם ארה״ב מתכוונת להסתער על חומת האש הגדולה של סין?
ניצחון כרעיון
כאשר אנחנו חושבים על מלחמה, הדימוי המיידי שעולה הוא של שדה קרב – טנקים, מטוסים, חיילים; אש, גופרית ועשן. אבל מלחמה אינה מסתכמת רק בשדה הקרב, במאמץ הפיזי של המלחמה.
בפרק ג׳ של אומנות המלחמה כתב סון טסו, אסטרטג סיני בן המאה השישית לפני הספירה, כך: “שיא המצוינות אינו לנצח מאה קרבות. שיא המצוינות הוא להכניע את האויב ללא קרב”. כלומר, ניתן לנצח מלחמה ללא המאמץ הפיזי של שדה הקרב, או לכל היותר במאמץ מינימלי. נשמע נהדר. איך עושים זאת?
התשובה טמונה בהבנה עמוקה של טבע האויב. אם לפנות להוגה אחר של המלחמה, קלאוזביץ בספרו ״על המלחמה״ הציע שכל צד במלחמה מורכב משלושה מרכיבים: רגש, היגיון ויכולת[1]. כפי ששולחן לא יכול לעמוד על רגל אחת, כך האויב חייב את כל שלושת המרכיבים כדי להמשיך במלחמה. פגיעה באחד מהם יכולה להביא לקריסתו.
השילוש משתקף בכל רמות המלחמה: בהנהגה המדינית, בצבא הלוחם, ובעם התומך במאמץ המלחמה. ההנהגה המדינית זקוקה להיגיון בריא כדי לקבל החלטות נכונות, לרגש שיניע אותה לפעולה, וליכולת לממש את החלטותיה. הצבא זקוק להיגיון טקטי ואסטרטגי, למורל גבוה, וליכולת מבצעית. והעם זקוק להבנה של מטרות המלחמה, לאמונה בצדקת הדרך, וליכולת לתמוך במאמץ המלחמתי. דוגמה מצוינת לכך היא מלחמת וייטנאם – ארה”ב הפסידה לא בגלל חולשה צבאית, אלא בגלל אובדן אמון של ההנהגה שהיא יכולה לנצח.
בהתבסס על התובנה הזו, אפשר לזהות שלוש דרכים מרכזיות לנצח את האויב ללא קרב, או בשימוש מינימלי בכוח: תקיפת האסטרטגיה שלו, ערעור הרגש שלו, או השפעה על ההיגיון שלו. תקיפת האסטרטגיה מתמקדת בהשמדה או שיבוש יכולות קריטיות של האויב. לדוגמה, סין מתמקדת בפיתוח כלי סייבר ולוחמה אלקטרונית כדי להשמיד את רשתות המידע של ארה״ב במקרה של מלחמה. האמריקנים, הסומכים על רשתות מידע ממוחשבות לאיסוף מודיעין, העברת פקודות ובקרה, יהפכו עיוורים ומשותקים אם הרשתות הללו יופלו. הכוחות האמריקנים במזרח אסיה אז יהפכו קורבן קל למתקפת טילים רחבה מצד סין, שתבקש לשתק את הבסיסים המרכזיים של האמריקנים במזרח אסיה. עד שארה״ב תתאושש, סין כבר תהיה בטאיוואן, ועם מצור ימי על יפן ודרום קוריאה[2].
שתי הדרכים האחרות – ערעור הרגש והשפעה על ההיגיון – נוגעות להיבטים אזרחיים יותר. ערעור הרגש מתמקד בהפחדה והרתעה, כמו האיום הגרעיני ההדדי במלחמה הקרה שמנע עימות ישיר בין המעצמות. או ההשמדה של עיר מורדת, כדי למנוע מרידות נוספות. ב-1512 הספרדים טבחו את תושבי העיר פראטו, כדי להפחיד את פירנצה לכניעה. הם הצליחו.
אבל המעניין והמורכב ביותר הוא הניסיון להשפיע על ההיגיון – על האופן בו האויב חושב ומקבל החלטות. זה בדיוק מה שעומד בבסיס הלוחמה הקוגניטיבית של סין, שמנסה להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות של האויב באמצעות מניפולציה של המידע שהוא מקבל ואופן עיבוד המידע הזה.
לוחמה קוגניטיבית
הרעיון להשפיע על חשיבת האויב אינו חדש. אחת הדוגמאות העתיקות ביותר מגיעה מהתנ”ך. במהלך המצור על ירושלים, רבשקה, שליחו של מלך אשור, ניסה לשכנע את תושבי העיר להיכנע. הוא לא איים עליהם בכוח צבאי – הוא טען שאלוהי ישראל בעצמו תומך באשור. זו הייתה מניפולציה פסיכולוגית מתוחכמת שניסתה לערער את אמונתם של המגנים ביכולתם לעמוד במצור.
ניתן להשפיע על החשיבה של האויב בשלוש דרכים: מניעת מידע, זיהום מידע, או שינוי האופן בו האויב מעבד מידע. במילים פשוטות: אפשר לעוור את האויב, לשקר לו, או לשנות את הדרך בה הוא חושב. כל אחת מהשיטות יכולה להיות אפקטיבית, אבל השילוב ביניהן הוא העוצמתי ביותר. סין קוראת ללוחמה כזו, המנסה להשפיע על החשיבה של האויב, לוחמה קוגניטיבית.
סין מובילה היום את המאמץ העולמי לפתח ולמסד לוחמה קוגניטיבית כדוקטרינה צבאית. באפריל 2024 נעשה הצעד המשמעותי ביותר בכיוון זה, כאשר סין הקימה זרוע צבאית חדשה – כוח העזר המידעי (Information Support force) – שתפקידה המוצהר הוא להוביל את המאבק בזירה התודעתית. הכוח החדש אחראי לא רק על רשתות תקשורת ושליטה, אלא גם על הפצת דיסאינפורמציה וסיכול דיסאינפורמציה של היריב. אבל מהי בכלל לוחמה קוגניטיבית? מהי הזירה התודעתית?
צבא השחרור העממי מגדיר לוחמה קוגניטיבית כסכסוך במרחב התודעתי[3]. המרחב התודעתי הוא המרחב הנוצר ממחשבות והתודעה האנושית. המטרה של לוחמה קוגניטיבית היא להשפיע על תהליכי החשיבה, השיפוט והתפיסה של היריב. בניגוד לתעמולה מסורתית, שמנסה רק לשכנע או להפחיד, לוחמה קוגניטיבית מבקשת לעצב את האופן בו היריב חושב ומקבל החלטות. היא פועלת בשלוש רמות במקביל: על אזרחים, על אנשי צבא ועל מקבלי החלטות[4].
בכל רמה מופעלות טקטיקות שונות. ברמת האזרחים, המטרה היא ליצור בלבול חברתי ולערער את האמון במערכות השלטון. זה נעשה למשל באמצעות הפצת מידע מוטעה ברשתות חברתיות, יצירת מחלוקות מלאכותיות, והעצמת קולות קיצוניים. ברמה הצבאית, המאמץ מתמקד בהורדת המוטיבציה להילחם ופגיעה במורל. כאן משתמשים לדוגמה באיומים ותרגילים צבאיים כדי לעורר פחד וליצור תחושת חוסר אונים בצד השני[5].
ברמת מקבלי ההחלטות, הפעולה היא המתוחכמת ביותר. המטרה היא להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות עצמו – לא רק על התוכן של ההחלטות אלא על האופן בו הן מתקבלות. למשל, הצפה במידע סותר שמקשה על הבנת המצב, יצירת לחץ זמן מלאכותי, או הדגשת אפשרויות מסוימות תוך הסתרת אחרות. בטאיוואן למשל, סין משתמשת בשילוב של תרגילים צבאיים והפצת דיסאינפורמציה כדי להשפיע על הדרג המדיני, תוך ניצול הפחד מהסלמה צבאית[6].
הדוקטרינה הסינית מזהה שמונה מאפיינים מרכזיים ללוחמה קוגניטיבית[7]. בראש הרשימה: היכולת להפוך עליונות צבאית לניצחון פוליטי. שנית, לוחמה קוגניטיבית דורשת שימוש מתואם בכל זרועות הממשל – צבא, דיפלומטיה, תקשורת וכלכלה – כדי להשיג השפעה מקסימלית. העיקרון המנחה הוא שניצחון בשדה הקרב אינו מספיק; הוא חייב להיתרגם להישג פוליטי כדי שיהיה בר-קיימא. לכן, המאמץ הקוגניטיבי מתחיל הרבה לפני המלחמה ונמשך הרבה אחריה.
מרכיב מפתח בדוקטרינה הוא התחרות על שלושת סוגי הכוח[8]. הראשון הוא הזכות להגדיר את טבע האירוע – מי קובע את המסגרת הנרטיבית שדרכה העולם מבין את המתרחש. הכוח השני הוא השליטה בתהליך – היכולת לנווט את התפתחות האירועים בזמן אמת. והכוח השלישי הוא הזכות לשפוט את התוצאה – מי מכריע מי ניצח ומי הפסיד. סין רואה בשלושת אלה מרכיבים הכרחיים בכל עימות מודרני.
המאבק סביב טאיוואן מדגים היטב כיצד סין מיישמת את העקרונות הללו. ראשית, סין עובדת קשה כדי להגדיר את הסוגיה כ”עניין פנימי סיני” ולא כסכסוך בינלאומי. זו הגדרת טבע האירוע. שנית, היא משתמשת בתרגילים צבאיים, פעילות דיפלומטית ולחץ כלכלי כדי לשלוט בקצב ההסלמה – זו השליטה בתהליך. שלישית, היא מנסה לקבע תפיסה לפיה איחוד עם סין הוא בלתי נמנע, וכל התנגדות היא זמנית בלבד – זה השיפוט של התוצאה. כל זה נעשה במקביל לשימוש באמצעים צבאיים וכלכליים, כחלק ממערכה משולבת.
צבא סין שם דגש מיוחד על שימוש באמצעים טכנולוגים חדשים כדי להעצים את היכולות שלו במרחב התודעתי. באופן בלתי נמנע, אמצעים אלה כוללים אמצעיים אזרחיים – כמו גופי תקשורת ורשתות חברתיות. התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות יצרה תשתית חדשה להפצת מידע בקנה מידה חסר תקדים. כבר ב-2015 זיהה צבא השחרור העממי את הפוטנציאל האסטרטגי של הרשתות החברתיות, והחל לפתח גישה שיטתית לשימוש בהן כזירת קרב חדשה.
הרשתות החברתיות מאפשרות לסין לבצע מניפולציות מתוחכמות שלא היו אפשריות בעבר. למשל, במהלך מערכת בחירות בטאיוואן, הופצו באופן מתוזמן תכנים מזויפים במגוון פלטפורמות דיגיטליות. נוצרו סרטוני deepfake המציגים לכאורה מועמדים מקדמים השקעות במטבעות קריפטו. התכנים הופצו במקביל ברשתות חברתיות ואפליקציות מסרים, יצרו מראית עין של אותנטיות, והצליחו להשפיע על השיח הציבורי.
התקדמות הבינה המלאכותית העצימה את היכולות האלה באופן דרמטי. היכולת לייצר סרטונים וקטעי אודיו מזויפים באיכות גבוהה (“דיפ-פייק”), לצד יכולות תרגום וכתיבה מתקדמות, מאפשרת ייצור והפצה מהירים של תוכן בשפות שונות. דמיינו מצב בו נאום של מנהיג זר “מודלף” לרשת, בו הוא כביכול מודה בכוונות תוקפניות – כשבמציאות הנאום כולו נכתב ע״י בינה מלאכותית.
הדוקטרינה הסינית רואה בלוחמה הקוגניטיבית כפעילות מתמשכת, שאינה מוגבלת לזמן מלחמה. בעיני הסינים, המאבק על התודעה מתנהל כל הזמן, בכל הזירות, ונגד כל סוגי היעדים – מאזרחים ועד מנהיגים, מבן הנוער בתיכון ועד החייל בחזית – כולם מטרות. ואיך אפשר להגיע לכולם? בטיק-טק, עם טיקטוק.
טיקטוק כנשק
אחרי שהבנו את העקרונות של לוחמה קוגניטיבית – השפעה על תפיסה, שינוי תהליכי חשיבה, ושליטה בנרטיב – בואו נראה כיצד הם מיושמים בפועל. טיקטוק מהווה מקרה מבחן מושלם לאופן בו סין משתמשת בטכנולוגיה כדי לעצב תודעה. היא מדגימה כיצד פלטפורמה שנתפסת כאפליקציית בידור תמימה יכולה לשמש ככלי רב-עוצמה במערכה על התודעה.
מחקר שנערך בדצמבר 2023 ע״י מכון NCRI מספק הוכחות מדאיגות למניפולציה. החוקרים מצאו כי האלגוריתם של טיקטוק מקדם באופן שיטתי תכנים התואמים את האג’נדה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, ומדכא תכנים המנוגדים לה. למשל, בחיפוש המונח “טיאננמן”, רק 19% מהתוצאות היו ביקורתיות כלפי סין, לעומת 64% ביוטיוב ו-56% באינסטגרם (עמ’ 10). פער דרמטי, שקשה להסביר כתוצאה אקראית.
ממצא מטריד אחר הוא היחס בין צפיות ללייקים. החוקרים גילו כי תכנים פרו-סיניים בטיקטוק זכו לחשיפה גבוהה יותר מתכנים אנטי-סיניים, למרות שהתכנים האנטי-סיניים קיבלו כמעט פי שניים יותר לייקים (עמ’ 18-19). במילים אחרות, האלגוריתם של טיקטוק פועל באופן אקטיבי להגביל את החשיפה לתכנים ביקורתיים כלפי סין, גם כשהם פופולריים יותר בקרב המשתמשים. זוהי הוכחה ברורה למניפולציה מכוונת – האלגוריתם אינו פועל לפי העדפות המשתמשים, אלא לפי אג׳נדה אחרת.
ההשפעה של המניפולציה הזו ניכרת בעמדות המשתמשים, והשלכותיה מרחיקות לכת. סקר שנערך בקרב 1,214 אמריקנים מצא שמשתמשים כבדים בטיקטוק (מעל 3 שעות ביום) מפגינים יחס חיובי יותר ב-49% למצב זכויות האדם בסין בהשוואה ללא-משתמשים. לעומת זאת, לא נמצא קשר דומה בקרב משתמשי יוטיוב או אינסטגרם (עמ’ 20-21). התוצאות מטרידות כשחושבים על ההשלכות האסטרטגיות שלהן: ככל שיותר אמריקנים צעירים רואים את סין באור חיובי, כך יפחת הלחץ הציבורי על וושינגטון להתעמת עם בייג’ינג. בטווח הארוך, זה עלול להחליש את הנכונות של ארה”ב להתחרות עם סין על הגמוניה, או אפילו להתנגד לפעולות תוקפניות שלה באזורים כמו טאיוואן או ים סין הדרומי.
טיקטוק אינה זירת הפעולה היחידה של סין. המחקר חשף כי סין מפעילה רשת מתוחכמת של “משפיעני גבול״ (Frontier Influencers): בלוגרים, בעיקר נשים צעירות מקבוצות מיעוט, המציגים תמונה אידילית של אזורים רגישים כמו שינג’יאנג וטיבט. התכנים שלהם מתמקדים בתרבות, אוכל, מוזיקה ומסורות עממיות, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות הפוליטית באותם אזורים. הם מציפים את הרשתות החברתיות בתוכן אטרקטיבי ו”אותנטי” לכאורה, שמטרתו להסיט את תשומת הלב מהדיכוי האתני והפגיעה בזכויות האדם.
היקף התופעה מדהים. למשל, ביוטיוב, ערוץ יחיד בשם @uyghurbeauty אחראי ל-40% מכל התוכן שהוצג בחיפוש המונח “אויגורים” (עמ’ 12). לערוץ יש מעל 100 אלף עוקבים וכמעט 50 מיליון צפיות מצטברות. בנוסף, החוקרים זיהו ערוץ מקביל, @uyghurgarden, שצבר תוך שנתיים כמעט מיליון עוקבים – גידול חשוד שמרמז על הגברה מלאכותית. שני הערוצים, שככל הנראה מופעלים ע״י אותו גורם, מציגים תמונה ורודה של חיי האויגורים בסין, בזמן שמיליונים מהם כלואים במחנות “חינוך מחדש״.
אולם היתרון האמיתי של סין טמון באסימטריה של הזירה הדיגיטלית. בעוד טיקטוק פועלת בחופשיות בארה”ב, אין לאמריקנים פלטפורמה מקבילה בסין. “חומת האש הגדולה” של סין, אוסף של כלים טכנולוגים, חוסמת באופן אפקטיבי את פייסבוק, טוויטר ויוטיוב, ומאפשרת לבייג’ינג שליטה מלאה בשיח הדיגיטלי בתוך סין. בשדה הקרב הקוגניטיבי, ארה”ב נמצאת בעמדת נחיתות אסטרטגית.
בקונגרס האמריקני כבר נשמעות קריאות “להפיל את חומת האש”, בהשראת קריאתו המפורסמת של רייגן לגורבצ’וב להפיל את חומת ברלין. ארה”ב יכולה לנקוט במספר צעדים מעשיים. ראשית, פיתוח והפצה של כלים טכנולוגיים שיאפשרו לאזרחים סינים לעקוף את חומת האש. שנית, ייצור והפצה שיטתית של תכנים בשפה הסינית שמיועדים לקהל הסיני, תוך שימוש בקודים תרבותיים מקומיים וערוצי הפצה מותאמים. ושלישית, תמיכה בקבוצות מחאה ומתנגדים סינים, ואפילו מתן במה לקולות ביקורתיים מתוך סין עצמה.
האתגר דומה לזה שעמד בפני המערב במלחמה הקרה – כיצד לחדור את מסך הברזל התודעתי של בריה״מ. אז השתמשו ברדיו אירופה החופשית ובהברחת ספרות אסורה. היום הכלים שונים, אבל העיקרון דומה: יצירת סדקים בחומה, הפצת מידע אלטרנטיבי, ובעיקר – תמיכה באותם סינים שמבקשים גישה חופשית למידע. זו אינה רק מערכה טכנולוגית, אלא מאבק פוליטי על חופש המחשבה והביטוי.
החולשות של לוחמה קוגניטיבית
חשוב לי לסיים את הניתוח בהתייחסות גם לחולשות של לוחמה קוגניטיבית. כי לאחר שסקרנו את העוצמה הפוטנציאלית של לוחמה קוגניטיבית, עלול להיווצר הרושם שמדובר בנשק פלא שיכול לפטור מדינות מהצורך להפעיל כוח צבאי. זה לא המקרה. ללוחמה קוגניטיבית יש שלוש חולשות מרכזיות שמגבילות את יכולתה להכריע מלחמות לבדה. והמלחמה באוקראינה מדגימה אותן היטב.
החולשה הראשונה היא שלוחמה קוגניטיבית אינה יכולה להחליף כוח צבאי. היא יכולה לתמוך במאמץ המלחמתי, להכין את הקרקע לפעולה, או להעצים הישגים צבאיים, אבל בסופו של דבר נדרש כוח פיזי כדי להביא את האויב לכניעה או להשמיד את יכולתו הצבאית. מדינה שתסתמך רק על לוחמה קוגניטיבית תגלה שהישגיה התודעתיים מתפוגגים ברגע שהיריב מפעיל כוח צבאי אפקטיבי.
החולשה השנייה היא הדינמיות וחוסר הוודאות של מרחב התודעה. בעידן הדיגיטלי, נרטיבים פורחים ודועכים במהירות, מוחלפים ע״י נרטיבים חדשים. עליונות תודעתית בתחילת מלחמה אינה מבטיחה עליונות בהמשכה. בזמן שהישגים פיזיים כמו כיבוש שטח נותרים עובדה מוצקה, הישגים תודעתיים הם נזילים וזמניים. אנחנו בישראל חווינו זאת במלחמת חרבות ברזל – תחילה הייתה סימפטיה רבה לנו, שהתחלפה במהירות בגינוי והתנגדות לפעולות שלנו בעזה. ההון התודעתי לא החזיק.
החולשה השלישית היא הצורך בהבנה עמוקה של תרבות היעד וזמן מספיק כדי להשפיע עליה. קשה לשנות תפיסות עולם מושרשות בן לילה, ובלי הבנה מעמיקה של הקודים התרבותיים של היריב, מאמצי ההשפעה עלולים להיות לא אפקטיביים או אפילו להשיג תוצאה הפוכה. לוחמה קוגניטיבית גם מניחה חפיפה תרבותית מסויימת בין שתי התרבויות. חברת חקלאים חומרנית ועירונית תתקשה להשפיע על אוסף ברברים נוודים הששים למלחמה.
המלחמה באוקראינה מדגימה היטב את שלוש החולשות האלה[9]. בתחילת המלחמה, רוסיה ניסתה להסתמך על אותן טקטיקות שעבדו ב-2014 בכיבוש חצי האי קרים – שימוש בכוחות מיוחדים לא מזוהים, הכחשת מעורבות, והפצת נרטיב על “דיכוי האוכלוסייה הרוסית”. אבל כשאוקראינה הצליחה להדוף את המתקפה על קייב, התברר שהשליטה בנרטיב לבדה אינה מספיקה.
יתרה מזאת, בעוד שרוסיה הצליחה לשמר את התמיכה במלחמה בתוך רוסיה – תהליך שלקח שנים של הכנה – היא נכשלה בהשפעה על דעת הקהל הבינלאומית. זלנסקי, לעומת זאת, הצליח לגייס את העולם המערבי לצדו כי הבין את הקודים התרבותיים שלו – דמוקרטיה, חירות, והתנגדות לעריצות. אבל גם הצלחה זו עלולה להתגלות כזמנית: ככל שהמלחמה מתארכת, התמיכה המערבית עלולה להישחק.
לוחמה קוגניטיבית חייבת להיות חלק ממערכה משולבת רחבה יותר. היא יכולה לתמוך במאמץ הצבאי ולהעצים הישגים, אבל היא לא יכולה לעמוד לבדה. זה לקח שסין, המשקיעה רבות בפיתוח יכולות לוחמה קוגניטיבית, תצטרך להפנים אם היא רוצה להשיג את יעדיה האסטרטגיים. וזה גם שיעור עבור ישראל, שפועלת במרחב התודעתי. זה מרחב חשוב, אך הוא אינו מחליף לא את מטוס הקרב, ולא את טנק המערכה.
סיכום
סין פיתחה דוקטרינת לוחמה קוגניטיבית מתוחכמת, המשלבת תיאוריה צבאית עתיקה עם טכנולוגיה מודרנית. היא מפעילה אותה בהצלחה ברשתות חברתיות, כפי שמדגים המקרה של טיקטוק, ומשקיעה משאבים רבים בפיתוח היכולות האלה. אבל כפי שמראה המלחמה באוקראינה, לוחמה קוגניטיבית לבדה אינה מספיקה. נראה שדווקא ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, דווקא הגורם האנושי – הרצון להילחם, האמונה בצדקת הדרך, הזהות הלאומית – נעשה חשוב יותר. נראה שגם במלחמות המאה ה-21, על כל הטכנולוגיה שלהן, הרוח שבאדם היא שתכריע את המערכה.
[1] Carl von Clausewitz, On War, trans. Michael Howard and Peter Paret (Princeton, N.J: Princeton University Press, 1976), 89.
[2] Christian Brose, The Kill Chain: Defending America in the Future of High-Tech Warfare, First edition (New York: Hachette Books, 2020), xii–xvi.
[3] IIDA Masafumi, ‘China’s Chilling Cognitive Warfare Plans’, The Diplomat, 5 May 2024, https://thediplomat.com/2024/05/chinas-chilling-cognitive-warfare-plans/.
[4] Josh Baughman, ‘How China Wins the Cognitive Domain’ (China Aerospace Studies Institute, January 2023).
[5] Tzu-Chieh Hung and Tzu-Wei Hung, ‘How China’s Cognitive Warfare Works: A Frontline Perspective of Taiwan’s Anti-Disinformation Wars’, Journal of Global Security Studies 7, no. 4 (1 December 2022): 4–5, https://doi.org/10.1093/jogss/ogac016.
[6] Hung and Hung, 5.
[7] Baughman, ‘How China Wins the Cognitive Domain’, 2–4.
[8] Baughman, 3.
[9] Koichiro Takagi, ‘The Future of China’s Cognitive Warfare: Lessons from the War in Ukraine’, War on the Rocks, 22 July 2022, https://warontherocks.com/2022/07/the-future-of-chinas-cognitive-warfare-lessons-from-the-war-in-ukraine/.
