להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
מבוא
המזרח התיכון נמצא בנקודת מפנה היסטורית. בפרק הקודם דיברנו על שני עתידים אפשריים לאזור: אזור גשר, המקשר בין יבשות ומתווך בין כוחות עולמיים, או חגורת שבר הקורסת תחת מאבקי כוחות חיצוניים.
שלושה פרויקטי תשתית ענקיים מתחרים כיום על עיצוב עתיד האזור: מסדרון צפון-דרום איראני שיחבר את רוסיה להודו, מסדרון IMEC הסעודי שיקשר את המפרץ לים התיכון, ודרך הפיתוח הטורקית שתחבר את המפרץ לאירופה. התחרות בין הפרויקטים אינה רק כלכלית – היא תחרות על מי תהיה המעצמה המובילה באזור.
דור אחרי נסיגת הבריטים מ’מזרח לסואץ’, ושלושה עשורים אחרי התמוטטות בריה״מ, המזרח התיכון עובר שוב טלטלה אסטרטגית. הפעם, בניגוד לעבר, הכוחות המעצבים את האזור אינם מעצמות חיצוניות אלא שלוש מעצמות אזוריות – איראן, ערב הסעודית וטורקיה. כל אחת מציעה חזון שונה למזרח התיכון כאזור גשר, וכל אחת מקדמת אותו דרך פרויקטי תשתית שאפתניים.
באופן פרדוקסלי, דווקא התחרות בין החזונות הללו עלולה להפוך את המזרח התיכון לחגורת שבר חדשה. פרויקטי התשתית, שנועדו לחבר ולגשר, הופכים לזירת תחרות ומתיחות. בניגוד לכוח צבאי או השפעה דיפלומטית, תשתיות מעצבות את המרחב באופן פיזי ויוצרות תלות כלכלית עמוקה. המעצמה שתחזיק במפתחות לתשתיות האלה, תבטיח את מעמדה כמעצמה אזורית מובילה, אם לא הגמון של ממש.
חשוב להבהיר שגם אזור גשר וגם חגורת שבר הם מודלים, הפשטות, שנועדו לעזור לנו להבין דינמיקה גיאופוליטית. אזור גשר לא בהכרח יהיה אזור נקי ממלחמות, כפי שחגורת שבר לא תמיד תהיה במלחמות. גם אין הכוונה בדיון על אזור גשר וחגורת שבר להמליץ על מדיניות מסוימת לישראל. אני מנסה לתאר את הדברים כפי שהם. גיבוש מדיניות בהתאם למצב הדברים היא כבר נושא נפרד.
בניתוח היום נסקור את הדינמיקה שמעצבת את המזרח התיכון, ננסה להבין מה מניע שלושה שחקנים מרכזיים בו, וכיצד ישראל יכולה – או צריכה – לנווט ביניהם.
סוף הסדר החד-קוטבי במזרח התיכון
בראשית שנות התשעים נהנתה ארה”ב מהגמוניה מוחלטת במזרח התיכון. תבוסת עיראק במלחמת המפרץ הראשונה (1991) סימלה את עליונותה הצבאית המוחלטת. תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, שהוביל להסכמי אוסלו (1993-1995), הדגים את יכולתה לעצב את המרחב הדיפלומטי. סוריה, שהצטרפה לקואליציה נגד סדאם חוסיין, הכירה למעשה בהגמוניה האמריקנית. גם איראן, בתקופת הנשיא רפסנג’אני, נקטה בקו מתון יחסית כלפי ארה”ב.
העוצמה האמריקנית באזור נשענה על שלושה עמודים: צבאי, דיפלומטי וכלכלי. הצי החמישי במפרץ הפרסי, בסיסי חיל האוויר במדינות המפרץ, והיכולת לפרוס כוחות גדולים בערב הסעודית ובכווית הדגימו עליונות צבאית מוחלטת. מבחינה דיפלומטית, כל יוזמה משמעותית באזור – מתהליך השלום הערבי-ישראלי ועד למשטר הסנקציות על עיראק – עברה דרך וושינגטון. כלכלית, השליטה האמריקנית בסחר הימי העולמי והדולר כמטבע הסחר העיקרי בנפט העניקו לה מנופי השפעה חזקים.
העלות של שימור ההגמוניה הייתה נמוכה להפליא. עיראק של סדאם חוסיין, על אף עוינותה לארה”ב, איזנה את איראן. המשטר הבעת’י החילוני בבגדאד חסם את ההתפשטות האיראנית מערבה, מונע את יצירתו של “סהר שיעי”, ואיזן את השאיפות ההגמוניות של טהרן. בריה״מ, שהייתה המתחרה העיקרית על השפעה באזור, קרסה, ורוסיה היורשת הייתה עסוקה בבעיותיה הפנימיות. סין טרם הייתה מעצמה גלובלית והתמקדה בפיתוח כלכלי.
המלחמה בטרור שינתה את המשוואה מן היסוד. העלות הישירה של המלחמות בעיראק ובאפגניסטן הגיעה ל-2 טריליון דולר. יותר מ-7,000 חיילים אמריקנים נהרגו, ועשרות אלפים נפצעו. מעבר לעלות הישירה, ארה”ב נאלצה להחזיק כוחות משמעותיים באזור כדי למנוע קריסה של המשטרים שהקימה. רק בעיראק הוצבו בשיא הכיבוש כ-170,000 חיילים אמריקנים.
הפלת משטרו של סדאם חוסיין ב-2003 הסירה את המחסום האפקטיבי ביותר בפני התפשטות איראנית. איראן ניצלה את הוואקום שנוצר בשלושה מישורים: צבאי, פוליטי וכלכלי. במישור הצבאי, טהרן הקימה והעצימה מליציות שיעיות כמו “גדודי חיזבאללה” ו”עסאיב אהל אל-חק“. מליציות אלו, שאומנו על ידי משמרות המהפכה האיראניים, הפכו לכוח צבאי משמעותי המונה עשרות אלפי לוחמים. במישור הפוליטי, איראן טיפחה קשרים עם מפלגות שיעיות שהשתלטו על מוקדי כוח בממשל העיראקי. במישור הכלכלי, איראן הגדילה את הסחר עם עיראק והפכה לספקית עיקרית של חשמל וגז טבעי.
במקביל להתחזקות איראן, ארה”ב נאלצה להתמודד עם אתגר אסטרטגי הולך וגובר במזרח אסיה. העלייה המטאורית בעוצמתה הכלכלית של סין לוותה בהתעצמות צבאית משמעותית. סין הגדילה את תקציב הביטחון שלה פי 9 בין 2000 ל-2021 והחלה לאתגר את חופש השיט בים סין הדרומי. יוזמת החגורה והדרך, שהושקה ב-2013 עם השקעות מתוכננות של כטריליון דולר, איימה לשנות את מפת הסחר העולמית.
כך נוצר מצב בו ארה״ב צריכה במקביל להתמודד עם שתי מעצמות עולות בשני אזורים חשובים: איראן במזרח התיכון, סין במזרח אסיה. אם היה מדובר בשתי מדינות קטנות יחסית לארה״ב, לא הייתה כאן ממש דילמה אסטרטגית; וושינגטון הייתה יכולה להשקיע משאבים בשתי הזירות. אבל מפני שאחת המעצמות הללו היא סין, מדינה העוקפת את ארה״ב במונחי אוכלוסייה, עולה שאלה רצינית אם וושינגטון בכלל יכולה להרשות לעצמה להשקיע משאבים נגד איראן. זאת משום שהאיום מסין הוא כה גדול, שרבים מעריכים שגם אם וושינגטון תשקיע את כל המשאבים שלה רק במזרח אסיה – זה לא יהיה מספיק כדי להרתיע את סין מפעולות אגרסיביות בים סין הדרומי או טאיוואן.
הדילמה הביאה לשתי גישות מתחרות בוושינגטון: הדמוקרטים תומכים בדיאלוג עם איראן כדי להפחית מתיחות ולאפשר התמקדות באתגר הסיני. זה היה ההיגיון מאחורי אסטרטגית דה-אסקלציה של ממשל ביידן. וזה היה ההיגיון מאחורי הסכם הגרעין של אובמה. לעומתם, הרפובליקנים דוגלים בלחץ כלכלי על איראן לצד חיזוק בעלות ברית אזוריות כך שיוכלו להתמודד עם טהרן בכוחות עצמן.
המחלוקת העמוקה בדבר היחס לאיראן משפיעה על כל האסטרטגיה האזורית של וושינגטון באזור. ומשום שקו השבר הוא פוליטי, חילופי ממשל הביאו לחוסר עקביות במדיניות של ארה״ב במזרח התיכון. חוסר העקביות התבטאה בשלושה מישורים מרכזיים. בסוגיית הגרעין, היה מעבר חד בין הסכם הגרעין של אובמה (2015), דרך מדיניות “הלחץ המקסימלי” של טראמפ (2018), שפרש מן ההסכם של קודמו, ועד לניסיונות ביידן לחדש את הסכם הגרעין. בתגובה לתוקפנות איראנית, ארה”ב נמנעה מתגובה צבאית משמעותית גם מול פרובוקציות חמורות: המתקפה על מתקני הנפט בערב הסעודית ב-2019, תקיפת מכליות נפט במפרץ הפרסי גם ב-2019, ותקיפת בסיסים אמריקנים במהלך מלחמת חרבות ברזל. במישור האזורי, ארה”ב נעה בין ניסיונות לכונן “נאט”ו ערבית” (2017) לבין עידוד דיאלוג בין ערב הסעודית לאיראן (2023).
חוסר העקביות פוגע באמינות של ארה״ב, וכך גם ההבנה של מדינות האזור שמזרח אסיה הוא אזור חשוב יותר אסטרטגית לוושינגטון. בזמן שהאמריקנים ממשיכים להחזיק כוחות גדולים במפרץ הפרסי – וסביר להניח שהם ימשיכו לעשות זאת בעתיד הנראה לעין – בעלות הברית של וושינגטון רואות את ירידת הקשב האמריקנית כ״יציאה מן המזרח התיכון״, ומתכוננות בהתאם. ובכל מקרה, גם אם וושינגטון אינה יוצאת, חוסר היכולת שלה לקיים מדיניות עקבית יוצר סיכון משמעותי לכל מי שתנסה לסמוך על ארה״ב.
התוצאה של הדינמיקה הזו היא שהמזרח התיכון בעל כורחו נדחף לאזור גשר. עם בעלות הברית הקרובות של וושינגטון אינן עוד יכולות לסמוך עליה לחלוטין, הן מעוניינות לגדר סיכונים באמצעות יצירת קשרים עם מעצמות אחרות. הן גם מוכנות להוריד את המתיחות עם יריבים אזוריים, משום ההבנה שאין להן גב אמריקני. ואין מרוויחה גדולה יותר מהירידה בהשפעתה של וושינגטון מאיראן.
ההתעצמות של איראן
איראן פועלת בעקביות להשגת יעד אסטרטגי שאפתני: הפיכתה להגמון במזרח התיכון. החזון כולל שני מרכיבים משלימים: סילוק הנוכחות האמריקנית מהמפרץ הפרסי, ובניית מערכת אזורית חדשה תחת הגמוניה איראנית. טהרן מקדמת את באמצעות אסטרטגיה משולבת: בניית רשת פרוקסי נרחבת, פיתוח תשתיות אזוריות, ודיפלומטיה המנצלת את חולשת המענה האמריקני. מה שהחל כניצול הזדמנויות טקטיות הפך לאסטרטגיה קוהרנטית לשינוי הסדר האזורי.
עיראק הייתה הדומינו הראשון ליפול. לאחר נפילת סדאם, איראן בנתה מערך מליציות שיעיות המונה היום עשרות אלפי לוחמים. המליציות הגדולות משלבות יכולות צבאיות עם נוכחות פוליטית. הן שולטות במעברי גבול אסטרטגיים, מפעילות רשתות כלכליות, ומיוצגות דרך מפלגות בפרלמנט העיראקי. כמו חיזבאללה בלבנון, המליציות השיעיות הפכו לחלק מן המדינה העיראקית.
ההתערבות בסוריה סימנה שלב חדש באסטרטגיה האיראנית. לטענת מחוקק אחד בפרלמנט האיראני, איראן השקיעה כ-30 מיליארד דולר בתמיכה במשטר אסד, כולל פריסת מתנדבים להילחם לצד צבא אסד ואספקה צבאית. במקביל, איראן מנסה להקים תשתית צבאית נרחבת, שתכלול בסיסים, מתקני ייצור טילים ומערכי מודיעין. פעילות עקבית של ישראל, במסגרת המב״ם, הצליחה לפגוע בשאיפות האיראניות, גם אם לא לבטל אותן לחלוטין. איראן גם השתלטה על צירי תחבורה אסטרטגיים המחברים בין עיראק לסוריה ובין סוריה לים התיכון, כולל מעבר אל-בוכמאל. שליטה זו מאפשרת העברת אמצעי לחימה לחיזבאללה ומחברת את רשת הפרוקסי האיראנית מעיראק עד לבנון.
חיזבאללה בלבנון היה עד לאחרונה המודל המוצלח ביותר של פרוקסי איראני. הארגון שילב עוצמה צבאית משמעותית, השפעה פוליטית בלבנון, ורשת כלכלית וחברתית ענפה, שכוללת רשת תקשורת, בנקים ומוסדות צדקה ורווחה. אולם, נראה שהמערכה הנוכחית נגד ישראל חשפה גם את חולשות המודל. חיזבאללה גדל והפך מטרה נוחה יותר לפעולות ישראליות. היום עתידו של הארגון בלבנון מוטל בספק.
אסור לחשוב שפגיעה קשה בחיזבאללה תביא לחיסול רשת הפרוקסי האיראנית. היא פשוט תביא לשינוי במאזן הכוח בתוך הרשת. את מקומו של חיזבאללה כנראה יקחו החות׳ים בתימן. החות׳ים אינם ארגון טרור קיקיוני, אלא תנועה פוליטית, צבאית וחברתית החולשת על שטחים נרחבים מתימן ושולטת ברוב אוכלוסיית המדינה. עם הסיוע הטכנולוגי של איראן, החות׳ים הפכו לאיום משמעותי בים האדום, משבשים נתיבי סחר בהם עבר כ-10% מהסחר העולמי. היום המספר הוא נמוך בהרבה בדיוק בגלל השיבושים שהחות׳ים יצרו.
האסטרטגיה האיראנית גם אינה מוגבלת רק לממד הצבאי והפוליטי. דוגמה אחת היא מסדרון הסחר צפון-דרום מהווה את הציר המרכזי בחזון הגיאו-כלכלי האיראני. הפרויקט, המוערך בכ-40 מיליארד דולר, יחבר את מומבאי לסנט פטרבורג דרך איראן. משמעותו חורגת מהיתרון הלוגיסטי (קיצור זמן ההובלה ב-40% בהשוואה לנתיב סואץ). הוא יהפוך את איראן לצומת מרכזי בין אסיה, רוסיה ואירופה ויחזק עוד את הקשרים שלה עם הודו. דוגמה אחרת היא השאיפה האיראנית להתחבר לפרויקט ״המסילה והדרך״ של סין, ולשמש כנתיב עוקף-רוסיה עבור סין לאירופה.
חולשת המענה האמריקני לא רק מאפשרת לאיראן להרחיב את השפעתה, היא גם דוחפת את מדינות האזור לעבר סין. ההיסוס האמריקני להגיב על תוקפנות איראנית – כמו המתקפה על מתקני הנפט בסעודיה בספטמבר 2019, הפלת הכטב״ם האמריקני בקיץ 2019, והמתקפות על כוחות אמריקנים במהלך מלחמת חרבות ברזל – מראה מחויבות רופפת לריסון איראן, שאינה כוללת שימוש בכוח צבאי מסיבי. בתגובה, בעלות ברית אמריקניות מנסות להגיע להבנות עם איראן, ולחפש מעצמות אחרות שיכולות לסייע להן מולה. כאן נכנסת סין.
אם כוח אחד הדוחף את המזרח התיכון לעבר אזור גשר הוא הירידה בחשיבותו בסדר היום האמריקני, כוח אחר הוא ההתחזקות של איראן. מדינות המפרץ, מבינות שארה״ב אינה מחויבת להגנתן עד כדי מלחמה עם טהרן, פונות לסין כדי לרסן את איראן באמצעים דיפלומטיים. בזמן שאמצעים כאלה חלשים מטבעם – תלויים בשיקולים של איראן – הם האופציה היחידה שיש למדינות המפרץ בעולם בו ארה״ב לא מוכנה לפעול בעוצמה נגד איראן ולהרתיע אותה. כך ערב הסעודית חתמה על הסכם נרמול ב-2023, איחוד האמירויות הגבירה קשרי מסחר, ואפילו מצרים מגששת אחר דיאלוג. במקביל, כל שלושת המדינות גם מחזקות את הקשרים עם בייג׳ינג. ההשפעה הסינית מתחזקת על גב ההתעצמות האיראנית, שבאה בעקבות היחלשות ההשפעה של וושינגטון.
מה הלאה לטהרן? הפגיעה בחיזבאללה עוררה תקווה שימיו של ציר ההתנגדות קצרים. אני לא בטוח. הפרוקסי של איראן באזור אינם נטע זר, אלא ארגונים פוליטים וחברתיים הצומחים במדינות לא מתפקדות על בסיס אוכלוסיות שיעיות מקומיות. גם אם חיזבאללה יוכה קשות, לא בטוח שהמדינה הלבנונית תהיה חזקה מספיק לסלק אותו. ובכל מקרה, החות׳ים ממתינים בצד כדי לרשת את מקום חיזבאללה כפרוקסי החזק ביותר.
בהנחה והמדיניות האמריקנית באזור אינה עומדת בפני שינוי רדיקלי לטובה – כלומר, מעורבות אמריקנית גדולה יותר במטרה לדחוק אחורה את איראן – טהרן תמשיך ותטפח את רשת הפרוקסי שלה. סביר להניח שהמטרה הבאה תהיה ירדן, משום המיקום האסטרטגי שלה בין עיראק, סוריה, ערב הסעודית וישראל. בלבנון, האיראנים ינצלו כל הפסקת אש כדי לנסות ולשקם את חיזבאללה. והם ינסו לעשות את אותו דבר בעזה, אם ישראל רק תיתן להם הזדמנות.
התגובה הסעודית
מול ההתפשטות האיראנית והתחזקות רשת הפרוקסי שלה, ערב הסעודית מוצאת עצמה בנקודת מפנה אסטרטגית. התקיפה האיראנית על מתקני הנפט שלה בספטמבר 2019, שהשביתה 50% מתפוקת הנפט הסעודית, המחישה את גודל האיום. התגובה האמריקנית המהוססת – שהתבטאה בעיקר בהצהרות ובסנקציות נוספות על איראן – חשפה את חוסר האמינות של וושינגטון. ריאד מבינה שעליה לפתח אסטרטגיה חדשה להתמודד עם המצב.
מול האתגר האיראני, ערב הסעודית פיתחה אסטרטגיה המשלבת שלושה צירי פעולה: דטנט עם איראן, חיזוק הברית עם ארה”ב, ופיתוח יכולות צבאיות עצמאיות. לכאורה, מדובר בצירים סותרים – כיצד אפשר לחתור להבנות עם איראן תוך התקרבות לארה”ב? ולמה לחזק את הקשר עם ארה״ב, אם היא נתפסת כלא אמינה? אולם מנקודת המבט הסעודית, זוהי אסטרטגיית גידור מתוחכמת: הדטנט מעניק יציבות בטווח הקצר, הברית האמריקנית מספקת הגנה בטווח הבינוני, והיכולות העצמאיות מבטיחות גמישות אסטרטגית בטווח הארוך[1].
הדטנט עם איראן משקף הבנה סעודית של המציאות האסטרטגית החדשה. ההסכם, שהושג בתיווך סיני במרץ 2023, כולל שלושה רבדים: דיפלומטי, כלכלי וביטחוני. ברובד הדיפלומטי, חידוש היחסים כולל חילופי שגרירים והקמת ועדות משותפות לדיאלוג מדיני. ברובד הכלכלי, הצדדים הציבו יעד של מיליארד דולר סחר בטווח הקצר ו-2 מיליארד בטווח הבינוני, למרות הסנקציות האמריקניות על איראן[2]. ברובד הביטחוני, איראן התחייבה להשפיע על החות’ים להפסיק תקיפות על תשתיות סעודיות – התחייבות שעד כה נשמרת[3]. מעבר לתוכן ההסכם, עצם התיווך הסיני מעביר מסר לוושינגטון: לסעודיה יש אלטרנטיבות אסטרטגיות.
הדטנט משרת את ערב הסעודית לא רק ביטחונית, אלא גם כלכלית. הוא מאפשר לה למשוך ביתר קלות השקעות זרות, וכך לתמוך בחזון 2030. עוד נרחיב על הנקודה הזו.
במקביל, ריאד פועלת באינטנסיביות לחיזוק הברית עם ארה”ב והפיכתה לרשמית. המאמצים כוללים הצטרפות למיזמים אמריקניים אזוריים: השתלבות במערכת ההגנה האווירית האזורית שמקדם פיקוד המרכז האמריקני, ודחיפה להסכם הגנה רשמי עם ארה״ב. במסגרת המאמץ הזה סעודיה מוכנה לנורמליזציה עם ישראל, אם ישראל תעשה עבורה עבודת לובי בסנאט כדי לאשר את הסכם ההגנה. העמקת הקשר עם וושינגטון נועדה להבטיח הגנה אמריקנית במקרה של עימות ישיר עם איראן. הסעודים מבינים שאין להם ברירה אלא להישען על ארה״ב בטווח הקצר עד בינוני. אבל הם גם מבינים שללא ערבויות רשמיות, הגב האמריקני בלתי אמין, אפילו מול התרחיש של מתקפה ישירה מאיראן.
הציר השלישי – פיתוח יכולות צבאיות עצמאיות – משקף לקח סעודי מהעשור האחרון: אי אפשר לסמוך רק על הגנה חיצונית. התוכנית כוללת: הקמת תעשיית נשק מקומית (יעד של 50% ייצור מקומי עד 2030), פיתוח טילים בליסטיים בסיוע סיני (כולל מפעל ייצור טילים), והרחבה ושכלול צי הכטב״מים. לפי דיווחים זרים, סעודיה גם מפתחת תוכנית גרעין צבאית חשאית, בסיוע סין. עם ארסנל טילים מתקדם וכוח כטב״מים חזק, סעודיה תוכל להציב איום אמין נגד איראן, מקטינה את התלות שלה בארה״ב בטווח הארוך.
לכאורה קיימת סתירה בין הדטנט האיראני לבין התקרבות לארה”ב, אך מנקודת המבט הסעודית, זוהי אסטרטגיה משלימה. הדטנט מספק “ביטוח” מיידי מפני תקיפות איראניות ומאפשר התמקדות בפיתוח כלכלי. חיזוק הברית האמריקנית מבטיח הגנה במקרה שהדטנט יקרוס. היכולות העצמאיות מעניקות לסעודיה גמישות אסטרטגית ומחזקות את עמדת המיקוח שלה מול שני הצדדים. בראייה הסעודית, זוהי אסטרטגיית גידור מתוחכמת: הדטנט מרסן את איראן בטווח הקצר, הברית האמריקנית מספקת ביטחון בטווח הבינוני, והיכולות העצמאיות מבטיחות עצמאות אסטרטגית בטווח הארוך.
בנוסף, סעודיה צריכה כרגע את השקט הביטחוני כדי להתמקד ברפורמות הכלכליות והחברתיות בבית. חזון 2030, תוכנית המודרניזציה השאפתנית של הנסיך מוחמד בן סלמאן, מהווה מניע מרכזי באסטרטגיה הסעודית האזורית. התוכנית מציבה יעדים שאפתניים: כמחצית מהייצוא תהיה של מוצרים שאינם נפט, העלאת החלק של השוק הפרטי בתמ״ג ל-65%, והעלאת תוחלת החיים ל-80. פרויקטי הדגל של התוכנית, כמו NEOM, דורשים השקעות זרות מסיביות. הצורך במשיכת הון זר הוא אחד המניעים המרכזיים לדטנט עם איראן – משקיעים בינלאומיים דורשים סביבה ביטחונית יציבה.
כחלק מחזון 2030, סעודיה גם מעוניינת למצב את עצמה כמרכז לוגיסטי חדש באזור. תחת מטרית הגנה אמריקנית ועם דטנט עם טהרן, סעודיה מקווה להרחיב את השפעתה באזור באמצעות פרויקטי תשתית שאפתניים. אחד מהם הוא מסדרון הודו-המזרח התיכון-אירופה, IMEC. הפרויקט, שהוכרז באוגוסט 2023, יכלול ארבעה רכיבים: רכבת מהירה, קווי חשמל ירוק להעברת אנרגיה מתחדשת, תשתית סיבים אופטיים לתקשורת מהירה, וצינורות להובלת מימן.
הבעיה המרכזית עבור סעודיה שכל התקדמות באינטגרציה האזורית שלה עלול לפגוע באינטרסים האיראנים. מסדרון IMEC יתחרה במסדרון צפון-דרום על תנועה מהודו לאירופה. הוא אף יהיה עם יתרון, משום שלא יהיו משולבות בו שתיים מהמדינות המצורעות בעולם מבחינת סנקציות – איראן ורוסיה. אפשר וערב הסעודית תנסה לפתור את הבעיה באמצעות הצעה להשקעות סעודיות באיראן ושילובה בפרויקטים סעודים. אולם טהרן במצב כזה תרצה לשמור על מאזן כוח. סופגת השקעות סעודיות, התמריץ לאיראן להגדיל את כוחה הצבאי יגדל, מבטיח שסעודיה לא תטעה לחשוב שאיראן הופכת למדינת חסות.
המשחק הטורקי
בעוד איראן וערב הסעודית מתחרות על עיצוב הסדר האזורי, טורקיה מציגה מודל שלישי של עוצמה אזורית. בניגוד למתחרותיה, טורקיה נהנית משילוב ייחודי של יתרונות: כלכלה מתועשת שאינה תלויה בנפט, צבא מודרני בעל יכולות טכנולוגיות מתקדמות, ומיקום גיאוגרפי אסטרטגי כגשר בין אירופה למזרח התיכון. מתוך יתרונות אלו, אנקרה מפתחת חזון שאפתני להפיכתה למרכז תשתית ואנרגיה אזורי.
הכלכלה הטורקית, למרות האתגרים המאקרו-כלכליים האחרונים, היא הגדולה במזרח התיכון עם תמ”ג של מעל טריליון דולר. בניגוד לכלכלות המפרץ, זוהי כלכלה מגוונת עם בסיס תעשייתי משמעותי: טורקיה היא יצרנית מובילה של מכוניות (1.5 מיליון כלי רכב ב-2020), מוצרי טקסטיל (מעל 30 מיליארד דולר בשנה), ומוצרי אלקטרוניקה. סקטור הייצוא החזק (260 מיליארד דולר ב-2022) מעניק לטורקיה גמישות כלכלית שאין למדינות רבות באזור.
הצבא הטורקי, השני בגודלו בנאט”ו אחרי ארה״ב, משלב עוצמה מספרית עם יכולות טכנולוגיות מתקדמות. תעשיית הביטחון הטורקית התפתחה משמעותית בעשור האחרון, במיוחד בתחום הכטב״מים. הכטב״ם באירקטאר TB-2, שהוכיח יכולות מבצעיות באזרבייג׳ן, הפך לסמל של העוצמה הטכנולוגית הטורקית. טורקיה גם מפתחת טנקי מערכה, מטוסי קרב ואף נושאת מטוסים שתישא כטב״מים מתקדמים.
המיקום הגיאוגרפי של טורקיה הוא נכס אסטרטגי ייחודי. שליטתה במיצרי הבוספורוס והדרדנלים מעניקה לה שליטה על המעבר בין הים השחור לים התיכון – נתיב חיוני עבור רוסיה. מיקומה כגשר יבשתי בין אירופה ואסיה הופך אותה לצומת תחבורה טבעי. טורקיה שואפת למנף את היתרונות הטבעיים הללו באמצעות מספר פרויקטי תשתית.
דרך הפיתוח (Development Road) היא יותר מפרויקט תשתית – היא מייצגת את החזון הטורקי לארכיטקטורה אזורית חדשה. הפרויקט, שעלותו מוערכת ב-17 מיליארד דולר, מתוכנן לשנות את פני התחבורה במזרח התיכון. בליבו עומדת רכבת מהירה, לצד כביש מהיר. הנתיב יתחיל בחוף המפרץ הפרסי של עיראק, יחצה את המדינה, עד לגבול הטורקי. סביר להניח שלאורך הציר גם ייפרסו תשתיות תקשורת וצינורות אנרגיה, שיהפכו אותו לעורק חיים כלכלי.
המשמעות האסטרטגית של הפרויקט עמוקה. ראשית, הוא מציע למדינות המפרץ נתיב סחר אלטרנטיבי לאירופה שעוקף את הים האדום ומצרים. הוא אמור להציע יתרון של 10 ימים על פני המסלול המקביל דרך תעלת סואץ. שנית, הפרויקט יחזק משמעותית את ההשפעה הטורקית בעיראק, שתהפוך תלויה בטורקיה לייצוא סחורותיה. שלישית, הנתיב מציב אתגר ישיר למסדרון IMEC הסעודי, בהציעו מסלול מהיר וכנראה זול יותר.
בתחום האנרגיה, טורקיה מפתחת אסטרטגיה שאפתנית להפיכתה למרכז גז אזורי. המדינה בונה מערכת מורכבת של תשתיות גז שתאפשר לה לנהל את זרימת האנרגיה בין מזרח למערב. צינור TurkStream מביא גז מרוסיה, בעוד הצינור הטרנס-אנטולי מאזרבייג’ן מתוכנן לנקז את כל הגז הטבעי מהמזרח התיכון לאירופה. ארבעה מסופי גט״ן חדשים יאפשרו לטורקיה לייבא גז נוזלי מכל העולם ולהעביר גם אותו לאירופה, בעיקר מזרח אירופה. במקביל, גילוי שדה גז בים השחור צפוי לחזק עוד את העצמאות האנרגטית הטורקית.
אסטרטגיית הגז משרתת שתי מטרות משלימות. בטווח הקצר, היא מפחיתה את התלות הטורקית בספקי גז בודדים, במיוחד רוסיה. בטווח הארוך, היא תאפשר לטורקיה להפוך למרכז גז אזורי, עם היכולת לנצל פערי מחירים עונתיים ולהפוך למתווך אנרגיה מרכזי בין אסיה לאירופה. היא תמצב את טורקיה כמרכיב חיוני בתשתית האנרגיה של האיחוד האירופי, עם השלכות אסטרטגיות על בריסל.
התוצאה המצטברת של יוזמות התשתית הללו היא מיצוב טורקיה כצומת חיוני בין אסיה לאירופה. בניגוד למתחרותיה במזרח התיכון, טורקיה מציעה יתרון ייחודי: היכולת לחבר בין מערכות תשתית מזרחיות, כמו החגורה והדרך של סין או רשתות אנרגיה רוסיות ואיראניות, למערכות של האיחוד האירופי. זהו יתרון שקשה לשכפל, והוא מעניק לטורקיה מנוף השפעה משמעותי בעיצוב הסדר האזורי החדש.
אולם טורקיה מתמודדת עם אתגרים משמעותיים בבניית השפעה אזורית. בניגוד לאיראן, אין לה רשת פרוקסי מפותחת במזרח התיכון. התחרות על השפעה בעולם הסוני מעמתת אותה עם ערב הסעודית ומצרים. בסוריה ועיראק, האינטרסים שלה מתנגשים עם אלו של איראן. גיבוש אזור השפעה טורקי במזרח התיכון יהיה חייב לבוא על חשבון שתי המדינות האחרות, דבר שבהכרח יצור חיכוך.
משמעויות
המזרח התיכון עובר שינוי עמוק: ממערכת חד-קוטבית תחת הגמוניה אמריקנית למערכת רב-קוטבית שבה שלוש מדינות מתחרות על עיצוב הסדר החדש. הייחודי בתחרות זו הוא הזירה המרכזית שלה – פרויקטי תשתית. איראן, ערב הסעודית וטורקיה אינן מתחרות רק בכוח צבאי או השפעה דיפלומטית, אלא דרך מסדרונות תחבורה, רשתות אנרגיה ומערכות תקשורת שנועדו לעצב מחדש את הגיאוגרפיה הכלכלית של האזור.
המעצמות החיצוניות ממלאות תפקיד מורכב במערכת החדשה. ארה”ב, שרואה ירידה בהשפעתה, מנסה לשמר אותה דרך בריתות ותמיכה בפרויקטים ספציפיים. סין הופכת לשחקן מרכזי באמצעות השקעות, ייבוא אנרגיה ושיתופי פעולה טכנולוגים, דיפלומטים וצבאיים. מדינות האזור מוצאות עצמן בעל כורחן בין המעצמות. הן מנסות להפיק את המירב מן המצב באמצעות חתירה להפיכתן לגשרים ביניהן, נהנות מיחסים טובים עם שני הצדדים.
אולם אסור לחשוב שעתידו של המזרח התיכון כאזור גשר מובטח. חיכוך בין איראן לסעודיה קיים, והוא עלול להסלים שוב למלחמת פרוקסי בכל רחבי המזרח התיכון. איראן תיתמך ע״י רוסיה וסין, בעוד ערב הסעודית תחפש תמיכה מערבית ובמיוחד אמריקנית. טורקיה גם היא יכולה לקוות לתמיכה אמריקנית, אם וושינגטון תזהה אותה כעוגן המרכזי שלה באזור. מעודדת מכך, טורקיה תהפוך אגרסיבית יותר בסוריה ועיראק, דוחקת את איראן.
מהן המשמעויות לישראל? האינטגרציה האזורית בתחום התשתית טומנת בחובה פוטנציאל כלכלי רב לישראל, במיוחד IMEC. ישראל צריכה לשאוף למצב את עצמה כמרכז תשתיות במזרח הים התיכון, מחברת בין המפרץ הפרסי, אפריקה ואירופה. אבל לשם כך ישראל תהיה חייבת לייצב את הסביבה הקרובה שלה. לא משנה אם באמצעות הפסקת אש, או פגיעה קשה ביכולת האיראן להקרין עוצמה החוצה, ישראל צריכה את הסביבה שלה יציבה כדי למשוך השקעות ולאפשר את חיבורי התשתית הנחוצים לה.
סיכום
המזרח התיכון עומד בפתחו של עידן חדש. איראן, ערב הסעודית וטורקיה מציעות שלושה חזונות שונים לסדר האזורי: רשת פרוקסי משולבת בתשתיות, אינטגרציה כלכלית מודרנית, וגשר בין יבשות. התחרות ביניהן אינה רק על שליטה בטריטוריה, אלא על עיצוב הגיאוגרפיה הכלכלית של האזור כולו. מי שישלוט בצמתי התחבורה, באנרגיה ובתקשורת של המאה ה-21, ישלוט בסדר האזורי החדש.
[1] Giorgio Cafiero, ‘Iranian-Saudi Deal: They Didn’t Do It for Love’, Responsible Statecraft, 7 September 2023, https://responsiblestatecraft.org/china-iran-saudi-arabia/.
[2] Giorgio Cafiero, ‘A Year Ago, Beijing Brokered an Iran-Saudi Deal. How Does Détente Look Today?’, Atlantic Council, 6 March 2024, https://www.atlanticcouncil.org/blogs/iransource/iran-saudi-arabia-china-deal-one-year/.
[3] Javad Heiran-Nia, ‘What Are the Limits of Iran-Saudi Détente?’, Stimson Center, 10 May 2023, https://www.stimson.org/2023/what-are-the-limits-of-iran-saudi-detente/.
