להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
להצטרפות למועדון המנויים של המשחק הגדול – קישור.
מבוא
ב-11 בנובמבר 1918 חתמה גרמניה על הסכם שביתת נשק עם מדינות ההסכמה. היה זה השלב הראשון בסיום מלחמת העולם, שהסתיים עם הסכם השלום של ורסאי שנחתם ביוני 1919.
עבור גרמנים רבים הסכם שביתת נשק היה הפתעה: גרמניה לא הייתה נתונה תחת צבא זר; החזית המערבית לא התמוטטה; למה שגרמניה תחתום על שביתת נשק, אם היא עדיין לא הובסה? השאלה רק התחדדה כשהגיע הסכם ורסאי. גרמניה לא קיבלה תנאים נוחים במשא ומתן לשלום. היא אפילו לא השתתפה בהם. במקום, הסכם השלום הוכתב לה, כאילו נכנעה במלחמה. ההסכם הטיל את מלוא האשמה למלחמה עליה וחייב אותה לשלם פיצויים למדינות ההסכמה. המושבות שלה נלקחו ממנה, ואת הקיסרות הגרמנית החליפה דמוקרטיה מערבית. הצבא הגרמני פורק. אם זה השלום שמקבל מי שנכנע מרצון, למה מלכתחילה גרמניה נכנעה?
יש מחשבה מוטעית שגרמניה החלה להפר את הסכם ורסאי תחת היטלר, שעלה לשלטון בינואר 1933. זה לא נכון. גרמניה החלה להפר את ההסכם כמעט מהרגע בו נחתם. הגרמנים ראו את ההסכם כעוול מוסרי[1]. הם התנגדו להטלת מלוא האשמה עליהם ומשום כך התנגדו לתשלום הפיצויים. החל מ-1922 גרמניה שיתפה פעולה עם רוסיה הסובייטית לשיקום היכולות הצבאיות שלה. שתי המדינות יחד פעלו לערער את הסדר הבינלאומי שנוצר אחרי מלחמת העולם הראשונה.
כשהיטלר עלה לשלטון ב-1933, הוא לא היה צריך לשטוף את מוחם של הגרמנים. הם כבר ראו בהסכם ורסאי עלבון והאמינו שיש לגרמניה זכות טבעית להפוך מעצמה גדולה. היטלר לא היה צריך לשכנע אותם לצאת למלחמה נוספת על גורלה של אירופה; הם כבר היו מחוייבים. היטלר היה רק המשיח, הגואל, שהביא לידי ביטוי את רצונו של ה-Volke הגרמני לדומיננטיות עולמית[2]. הגרמנים הלכו בעיניים פקוחות לליל בלהות של אש, עשן ודם.
אבל לא זה מה שמעניין אותנו. מה שמעניין אותנו הוא שסיפור גרמניה ושתי מלחמות העולם אינו ייחודי. הוא קרה כבר בהיסטוריה, בזמן שונה ועם עמים שונים. כ-2,100 שנים לפני היטלר, מנהיג צעיר בשם חניבעל ברקה לקח את האומה שלו – קרתגו – למלחמת עולם נגד רומא. קרתגו כבר הייתה במלחמת עולם אחת נגד רומא – המלחמה הפונית הראשונה, בין 264 ל-241 לפנה״ס. כמו גרמניה, קרתגו הסכימה להיכנע למרות שלא נכבשה. כמו גרמניה, גם קרתגו עם הזמן ראתה את הסכם השלום שנחתם עם רומא כעלבון, ורצתה לשנות אותו. כמו גרמניה, גם היא יצאה למלחמת עולם שנייה – המלחמה הפונית השנייה, בין 218 ל-201 לפנה״ס.
ומה שמעניין בשני המקרים, שדווקא המלחמה השנייה, העקובה יותר מדם, ההרסנית יותר, הביאה שלום ארוך יותר. בסוף מלחמת העולם השנייה גרמניה הייתה נתונה תחת כיבוש זר, עם עריה הרוסות. בסוף המלחמה הפונית השנייה, הצבא הרומאי עמד על סף דלתה של קרתגו העיר, אחרי שלקח ממנה את המושבות שלה מעבר לים. בשני המקרים דווקא העלייה ברמת האלימות, העלייה בנזק הכלכלי ובמספר ההרוגים – הביאה שלום ארוך יותר. למה?
אי-אפשר להגיד שזו הייתה רמת הנזק, לפחות לא לבדה. קרתגו יכלה להמשיך ולהילחם גם אחרי שרומא עמדה על סף דלתה. אזרחי קרתגו היו יכולים להתכונן למצור רומאי ולהביס אותו, או לפתוח במלחמת גרילה[3]. הגרמנים היו יכולים לסרב להיכנע, מעדיפים גם הם להתקומם נגד הכיבוש של בעלות הברית. הם לא עשו זאת. הנזק לא שלל מן המדינות הללו את היכולת להתנגד, ולו בצורה מינימאלית. אז למה הן לא המשיכו את המלחמה?
אנחנו כמובן לא מתעניינים בשאלה הזו מסיבות של סקרנות אינטלקטואלית בלבד. היום כשאנו נלחמים נגד חמאס יש וויכוח ער האם ניתן לנצח את התנועה, וכיצד נראה ניצחון כזה. ובזמן שכולם מדברים על ניצחון, לא הרבה מסבירים מהו ניצחון, איך הוא בדיוק קורה. איך בעלות הברית ניצחו את גרמניה, איך רומא ניצחה את קרתגו.
בחצי השנה שאחרי ה-7.10 חקרתי את השאלות הללו. בניתוח היום ארצה להציג את התשובה. אני לא אנסה להגיד לכם איך לנצח את חמאס, אלא ארצה בסך הכול לתת לכם נקודת מבט חדשה על מהי מלחמה, מהו ניצחון וכיצד משיגים אותו. מה הטעם במלחמה? איך משרטטים אסטרטגיה לניצחון? ואיך כל זה קשור למושג מפתח אחד – רעיונות.
הבעיה של קלאוזביץ
בפרק 2 בספר הראשון של ״על המלחמה״, קרל פון קלאוזביץ מגדיר שלוש מטרות אותן תוקפים במלחמה: צבא האויב, ארץ האויב ורצון האויב[4]. מטעמים מעשיים, קלאוזביץ חשב שאת הצבא יש לתקוף ראשון משום שהוא מגן על ארץ האויב והרצון להמשיך במלחמה מושפע במידה רבה מן המצב של הצבא. אולם קלאוזביץ לא השלה את עצמו שניצחון בשדה הקרב בהכרח מביא לסיום המלחמה. אתה יכול להביס את הצבא, אתה יכול לכבוש את הארץ, ורצון האויב ימשיך להתנגד לך.
הרצון הוא מרכיב מהותי בתיאורית המלחמה של קלאוזביץ[5]. קלאוזביץ ראה את המלחמה כדו-קרב של רצונות, עם כל צד מנסה לכפות את רצונו על יריבו. כל עוד הצד השני מתנגד, המלחמה לא הסתיימה. רק כשחיסלתי את התנגדות האויב, המלחמה הסתיימה. בזמן שקלאוזביץ לא הגדיר מהו ניצחון, אנחנו יכולים להגדירו כ״השגת יעדי המלחמה וחיסול ההתנגדות של האויב״. עד שהאויב לא יפסיק להתנגד, יעדי המלחמה שהשגתי לא יהיו בטוחים בידי.
ההתנגדות של האויב היא מכפלה של שני גורמים: יכולת ורצון[6]. שימו לב – מכפלה ולא סכום. אם אחד האיברים מתאפס, ההתנגדות מתאפסת. אם אין לאויב כלי נשק, הוא לא יכול להתנגד לי. אם אין לאויב רצון, הוא לא יתנגד לי. מדינה חלשה עם רצון חזק יכולה להתנגד ואף להכניע מדינה חזקה עם רצון חלש – צפון וייטנאם מול ארה״ב לדוגמה.
אז מה עדיף – לאפס יכולת או לאפס רצון? איפוס יכולת הוא פשוט יותר. איפוס רצון הוא קל יותר. כדי לאפס את היכולת של האויב עלי להשמיד אותה, פיזית. עלי להשמיד לא רק את כלי הנשק שלו, אלא גם את היכולת לייצר כלי נשק. הבעיה היא שלא משנה כמה מקיף יהיה ההרס, לעולם האויב יוכל למצוא משהו להשתמש בו כדי להתנגד לי. כפי שאמר מקיאוולי: ״לעולם אין הוא [הנסיך] יכול לגזול מאדם כל-כך הרבה שלא יישאר לו סכין כדי לנקום בו״ (דיונים, ספר שלישי, 6). לכן בעוד שפשוט לאפס יכולת, זה לא קל.
איפוס הרצון הוא קל יותר, אך לא פשוט יותר. הוא דורש מאיתנו להביא את האויב לנקודה בה הוא מחליט להיכנע לנו, למסור את עצמו לידינו. זו יכולה להיות כניעה עם תנאים – האויב מסכים לשבת לשולחן המשא ומתן בתנאים מסוימים. וזו יכולה להיות כניעה ללא תנאי – האויב מפקיר עצמו לרחמינו.
קלאוזביץ חשב שהאויב יעשה זאת אם משום שמחיר המלחמה כבר לא מצדיק אותה – היא הפכה יקרה מדי – אם משום שמה שאנחנו דורשים מהאויב פחות גרוע מהמלחמה עצמה[7]. למשל, אם הוא יעמוד מול איום של השמדה מוחלטת, הוא כנראה יעדיף לתת לנו את מה שנרצה. כי כל דבר עדיף על השמדה מוחלטת.
ואפשר למנות גם אפשרות שלישית – לאויב אין עוד תקווה לנצח. האמריקנים הפסידו את מלחמת וייטנאם לא מפני שהם הובסו בשדה הקרב, אלא מפני שהם לא חשבו שהם יכולים לנצח. הם לא חשבו שהם יכולים בכוח צבאי להביא את צפון וייטנאם להיכנע. אז הם ויתרו. הם הפסידו בגלל ייאוש[8].
כמובן, איפוס הרצון ואיפוס היכולת הם לא דברים נפרדים. אם אני משמיד חטיבה של האויב – הרס יכולת – הדבר פוגע ברצון שלו. קלאוזביץ הבין שבמלחמה יש תופעות רשתיות – אירוע אחד משפיע על אירוע אחר. אחרי שהרסתי את הכוח המרכזי של האויב בשדה הקרב, המפקדות האחוריות שלו ייכנעו ביתר קלות כי הן מבינות שאין להן תקווה[9]. הלמוט פון מולטקה, ראש המטה הכללי הפרוסי, ניסח זאת כך:
״ניצחון בקרב הוא הרגע החשוב ביותר במלחמה. הוא לבדו שובר את רצון האויב ומאלץ אותו להיכנע לרצוננו. אין זה כיבוש חלקת אדמה או מוצב, אלא השמדת כוחות האויב שיכריע. על כן זו המטרה העיקרית של המבצע״[10].
אז למה בכל זאת האויב יכול להמשיך ולהתנגד גם אחרי שהרסתי את צבאו וכבשתי את ארצו? מה חסר בתיאוריה של קלאוזביץ?
כוחו של רעיון
ב-2010 פרסם פרופ׳ ג׳ון דיוויד לאויס את ״לא פחות מניצחון: מלחמות מכריעות ושיעורי ההיסטוריה״[11]. הספר הוא סקירה היסטורית של מלחמות גדולות מימי היוונים נגד פרס עד מלחמת העולם השנייה. פרופ׳ לאויס מראה שדווקא פעולה צבאית החלטית יכולה לא רק לסיים מלחמה – אלא גם להביא שלום ארוך. למה? כי פעולה כזו פוגעת במרכז הכובד הרעיוני של האויב, ברעיונות שמניעים אותו. רעיונות הם החתיכה החסרה בתיאוריה של קלאוזביץ.
רעיונות יכולים להביא אומה להילחם גם כשברור שאין לה סיכוי לנצח. איך הם עושים זאת? רעיון הוא אמונה בה מחזיקים יחידים. כשיש מספיק מאותם יחידים, או כשהרעיונות הללו הופכים ממוסדים, הם מעצבים את ההתנהגות של קהילות[12]. ישנם שלושה סוגים של רעיונות שמעצבים את ההתנהגות של אנשים: תפיסות עולם, רעיונות ערכיים ורעיונות סיבתיים. תפיסת עולם מגדירה עבור היחיד את יקום האפשרויות שלו. תפיסת עולם היא לא בהכרח נורמטיבית, כלומר אומרת מה טוב ומה לא טוב, מה נכון ומה שגוי. תפיסת עולם יכולה להיות קשורה לטבע היקום או לטבע האדם. בכל מקרה, תפיסת העולם שלנו היא במידה רבה המציאות בה אנו חיים, והיא קשורה גם לזהות שלנו. משום כך, ניסיון לערער את תפיסת העולם שלנו עלולה לעורר בנו רגשות עזים[13]. לשנות את האופן בו אנו תופסים את המציאות ישנה אותנו.
רעיון ערכי אומר לנו מהו הדבר הנכון או הלא נכון לעשות, מספק לנו קריטריון לפיו עלינו לפעול. פעמים רבות הרעיון הערכי מוצדק במסגרת תפיסת עולם רחבה יותר[14]. למשל, אם אני חושב שכל בני-האדם נולדו שווים – הרי שעבדות היא דבר שגוי מוסרית. ולעומת זאת, אתמוך בסיוע כלכלי מתוך המחשבה שלעני ולעשיר יש זכות לרמת חיים בסיסית כלשהי.
לבסוף, יש לנו רעיון סיבתי. בני-אדם פועלים בתנאים של אי-ודאות: אנחנו לא יודעים את כל מה שאפשר לדעת ואנחנו לא יודעים ברמת וודאות מוחלטת מה יהיו תוצאות מעשינו. כשאנחנו מחליטים לפעול באופן כזה או אחר, אנחנו פועלים על בסיס רעיון סיבתי – על בסיס רעיון שאומר לנו שפעולה א׳ תיתן לנו תוצאה ב׳. רעיונות סיבתיים מתווים את האסטרטגיה למימוש היעדים שהגדירו הרעיונות הערכיים, שהם נובעים מתוך תפיסת עולם רחבה יותר[15].
מלחמות גדולות, מלחמות הדורשות גיוס של החברה לשם ניצחון, חייבות רעיון או רעיונות שיצדיקו את המלחמה. הן חייבות רעיון ערכי שיקבע שהמלחמה היא טובה, צודקת או הכרחית. הן חייבות רעיון סיבתי שיאמר שכדי להשיג את היעדים של הקהילה היא חייבת להילחם. הן חייבות תפיסת עולם שתדע לתמוך בכל הרעיונות הללו. למה? כי אנשים שולחים את בניהם ובנותיהם להיהרג בשדה הקרב. הם רואים ירידה ברמת החיים שלהם. אם לא יהיה רעיון שיצדיק את המלחמה, לא תהיה תמיכה בה.
מלחמה היא לא רגע ספונטני של אלימות. בעלי חיים עושים אלימות; בני-אדם עושים מלחמה. כפי שמראה פרופ׳ ג׳ון דיוויד לאויס בספרו ״לא פחות מניצחון״, המלחמה היא תופעה אינטלקטואלית ומוסרית[16]. היא מאמץ מתמשך בזמן, הדורש השקעה של דם, כסף ומאמץ. וכדי לקיים את המאמץ הזה, כדי לתאם את חלקיו השונים, כדי להביא את הקהילה האנושית למאמץ רב שנים ואפילו רב דורי – דרוש רעיון. המלחמה אינה יכולה להישאר בתחום הרגש בלבד, האינסטינקט הלא מודע, משום שהיא ארוכה מדי.
מכאן שהרעיון חייב להיות בעל השפעה בחברה. צריך שאנשים יחזיקו בו ויהיו מוכנים לפעול לפיו. וההשפעה של רעיון על חברה אינה תלויה רק ברעיון עצמו. כלומר, עצם העובדה שיש רעיון כלשהו, לא בהכרח אומר שהחברה תפעל לפיו. כדי שישפיע הוא חייב מנגנונים שיתמכו בהפצה ובאכיפה שלו.
אנחנו יכולים לחשוב על 3 מנגנונים לפחות: פוליטי, חברתי וכלכלי. המנגנון הפוליטי מקדם את הרעיון באמצעות חקיקה וקביעת נורמות. הוא עושה זאת אם מפני שהוא מאמין ברעיון, אם מפני שהוא משרת אינטרס אחר שלו. בעלי העבדים בדרום האמריקני קידמו את הרעיון של ״זכותה של מדינה״ כדי לשרת את האינטרס הכלכלי שלהם – זכותה של מדינה לקיים עבדות. המנגנון הפוליטי יכול להמשיך מלחמה הרבה אחרי שהיא איבדה את ״ההצדקה״ האסטרטגית שלה, אם משום שהיא דרושה לו כדי לשרוד, אם משום שחברי המנגנון מפיקים רווח חומרי כלשהו – אספקת ציוד לצבא, שלל, הלאמה של תעשיות[17].
המנגנון החברתי הוא זה שמקדם את הרעיון ברמת היחיד – הוא מחנך אותו על בסיס הרעיון, ואז שוב ושוב מחדש את הדבקות ברעיון. לפני מלחמת עולם השנייה ילדים יפנים חונכו מגיל קטן שהם קיימים כדי לשרת את הקיסר והמדינה, והם ידרשו למסור את חייהם למדינה אם יהיה בכך צורך. החינוך הזה שמר על דבקות ברעיון אלוהותו של הקיסר והעליונות של הקולקטיב היפני על פני היחיד. המערכת החברתית כמובן לא מוגבלת לבתי ספר: היא כוללת גופי תקשורת, אקדמיה ואפילו דת. כולם משמשים לחנך את היחיד לאמץ את הרעיון בו המנגנון מעוניין.
המנגנון האחרון הוא המנגנון הכלכלי. כדי לקיים את המנגנון הפוליטי והחברתי דרושים משאבים. ואופן השימוש והחלוקה של אותם משאבים אינו פטור מההשפעה של רעיונות: רעיון בדבר עליונות המדינה יתמוך בכלכלה מתכוננת על-פני כלכלת שוק חופשי. רעיון בדבר הצורך במלחמה כדי להבטיח שגשוג ימקד את הכלכלה במה שדרוש למאמץ המלחמתי: ייצור נשק, מדים והפניית משאבים לצבא.
כדי להרוס את ההשפעה של רעיון, יש להרוס את המנגנונים שמקיימים את השפעתו, מנגנונים שהם במידה רבה ביטוי של הרעיון. זה נעשה קודם כל באמצעות ניצחון צבאי מוחץ, שמוכיח את כישלון הרעיון. לאחר מכן, הסכם השלום החדש צריך לחתור ולהרוס את המנגנונים. לעיתים זה ידרוש כיבוש ממושך.
ההיסטוריון היווני-רומי פוליביוס ממליץ למדינאים להיזהר כשאויב רוצה לעשות שלום. יכול להיות שהוא עושה זאת רק מפני שכרגע המצב אינו מתאים להמשך המלחמה [ההדגשה שלי]:
״חייבים מנהיגי המדינות להישמר מעל לכול שלא לטעות בכוונותיו של מי שמשכך את איבותיו או יוזם יחסי ידידות: [האם] הוא עושה זאת בלחץ הנסיבות או מכיוון שרוחו נשברה״[18].
הגדרנו ניצחון כך: השגת יעדי המלחמה וחיסול ההתנגדות של האויב. אם נבחן אותה לאור הדברים של פוליביוס, אפשר להבחין בין שני סוגים של ניצחון: ניצחון מוגבל וניצחון מוחלט. אם האויב ממתין לשעת כושר כדי לתקוף בשנית הניצחון עליו היה ניצחון מוגבל בלבד. ברגע שיזהה הזדמנות – יתקוף. מכאן שגם אחרי שניצחתי, עלי לשקוד על התעצמות צבאית כדי לוודא שהפער הצבאי שהביא את האויב להיכנע יישאר, מרתיע אותו מלפתוח במלחמה חדשה. האויב רואה בשלום דבר לא רצוי ולא מקובל, משום שהרעיון שהניע אותו למלחמה עדיין קיים[19].
לעומת זאת, אויב שנשבר רצונו, שאין הוא רואה עוד את המלחמה כמוצדקת, הוא אויב עליו הניצחון היה מוחלט. הוא לא ירים עוד את ידו נגדי לא מפני שהוא לא יכול – אלא מפני שהוא לא רוצה. הרעיון שהצדיק את המלחמה הפך חסר השפעה.
המלחמות הפוניות
בואו ונדגים את כל מה שאמרנו עם המלחמות הפוניות. המלחמה הפונית הראשונה פרצה בין רומא וקרתגו ב-264 לפנה״ס סביב השליטה בסיציליה. קרתגו באותו זמן הייתה המעצמה הימית של הים התיכון, בעוד הרפובליקה הרומאית רק סיימה לכבוש את דרום איטליה. כיבוש דרום איטליה יצר חזית בין האימפריות, חזית שבמהרה יצרה חיכוך ומן החיכוך פרצה המלחמה.
במשך 23 שנה נלחמו המדינות על עליונות במערב הים התיכון ועל השליטה בסיציליה. המלחמה עלתה לרומא בדמים רבים, תרתי משמע: הרומאים גייסו צבאות גדולים לשם כיבוש סיציליה והשקיעו הון עצום בבניית צי. כשניצחו לבסוף את אנשי קרתגו בקרב ימי, הרומאים הכתיבו חוזה שלום נוקשה שדרש את נסיגת האחרונה מסיציליה, תשלום פיצויים לרומא והכרה בכוח הימי העולה שלה.
אולם השלום היקר שרומא השיגה היה קצר ימים. ב-219 לפנה״ס תקף חניבעל ברקה ידידה (יש אומרים בעלת ברית) של רומא בספרד ובשנה לאחר מכן פלש לאיטליה. חניבעל, כמו הגרמנים במלחמת העולם השנייה, רצה להכתיב חוזה שלום חדש, להכריח את רומא להכיר בכוחה של קרתגו ואם אפשר לפגוע במעמדה כמעצמה[20]. שוב גייסו הרומאים צבאות גדולים, שוב נלחמו כמעט 20 שנה ובסופה של המלחמה – המלחמה הפונית השנייה – רומא הכתיבה חוזה שלום קשה יותר: המושבות של קרתגו נלקחו ממנה, הצי צומצם באופן דרמטי וקרתגו לא יכלה עוד לצאת למלחמה ללא אישורה של רומא.
באופן מפתיע דווקא חוזה השלום השני, הקשה יותר, הביא שלום למשך יותר מחצי מאה (202 לפנה״ס-149 לפנה״ס). הוא הופר רק כאשר רומא הפכה פרנואידית כלפי היריבה לשעבר והידידה בהווה קרתגו. רומא חששה שהעושר שקרתגו צברה יהפוך לצי וצבא. הרומאים, ללא איום ממשי מצד קרתגו, החליטו להשמיד את העיר. קרתגו נפלה אחרי מצור קשה ב-146 לפנה״ס, תושביה נמכרו לעבדות והעיר הוחרבה עד היסוד.
מה הביא שלום ארוך בסוף המלחמה השנייה? מה היה חסר בשלום של סוף המלחמה הראשונה?
אנחנו מחפשים כאן רעיון. אנחנו צריכים למצוא את הרעיון שהביא את תושבי קרתגו לפתוח במלחמה שנייה נגד רומא. ואת החיפוש אחר הרעיון הזה אנחנו מתחילים בתפיסות שונות של שני הצדדים מהו שלום ומשמעותו של ניצחון.
בעיני הרומאים, הסכם השלום, ה-Pax, היה חוזה שהוכתב מלמעלה, לא פרי משא ומתן. השלום הוכתב לאויב רק אחרי שהפגין שרוחו נשברה. את זאת האויב עשה באמצעות תחינה לשלום ובקשה לרחמים; אולי אף נאלץ להכריז באופן רשמי שנכנע[21]. אויב שנכנע מסר לרומאים את כל הזכויות שלו, הרכוש שלו ואף החיים שלו. בעצם מעשה הכניעה הוא שם את עצמו בחסדי הרומאים. אם הם הואילו בטובם להכתיב לו את הסכם השלום, הציפייה הייתה שהוא ימשיך ויישאר כנוע[22].
אנשי קרתגו תפסו את הדברים אחרת, מאוד אחרת. לעומת הרומאים, קרתגו החזיקה בתפיסה של מלחמה ושלום שהתאימה לעולם ההלני של התקופה. מלחמה נתפסה כתחרות, בה שני הצדדים בודקים את כוחם. כשצד אחד התעייף מן ההתגוששות, הוא ביקש שלום, שתנאיו נוסחו במשא ומתן. הניצחון היה מוגבל והיריב היה יכול לחדש את כוחו לקראת ההתגוששות הבאה. עבור קרתגו, הם נכנעו לרומאים במסגרת המשחק על סיציליה. זה לא אומר שהם נכנעו לעולם.
קרתגו חשבה על עצמה כמעצמה, מעצמה שוות ערך לרומא. לדעתה הניצחון הרומאי במלחמה הפונית הראשונה לא הוריד אותה ממעמדה[23]. קרתגו ציפתה שרומא תנהג בה בכבוד ותמנע מלנצל את חולשתה אחרי המלחמה[24]. זה לא קרה. בעיני רומא קרתגו הורדה לדרגת מדינה משנית ולא הייתה עוד זכאית לכבוד הרומאי.
אחרי הכניעה לרומא, קרתגו התמודדה (בין 241 ל-237 לפנה״ס) עם מרד של שכירי חרב על אדמתה. בעוד היא התמודדה עם המרד בביתה, מוצב של שכירי חרב בסרדיניה התמרד גם הוא וביקש את עזרתם של הרומאים. בתחילה הרומאים סירבו לעזור, אך כאשר פנו אליהם בשנית, שלחו הרומאים כוח שהשתלט על האי. הקרתגינים זעמו: הדבר היה הפרה בוטה של הסכם השלום ודחק את קרתגו ממרכז הים התיכון. רומא בתגובה איימה במלחמה אם קרתגו לא תשלים עם כיבוש סרדיניה. קרתגו נאלצה להיכנע משום שלא יכלה באותו שלב אפילו לשקול מלחמה חדשה עם רומא, לא כל עוד המרד בצפון אפריקה נמשך.
הפעולה של רומא פגעה ברעיון שקרתגו מעצמה שוות ערך לרומאים. הרעיון הזה היה תפיסת העולם של אזרחי קרתגו את עצמם. כפי שציינתי איום על תפיסת העולם שלנו מעורר בנו זעם, משום שתפיסת העולם שלנו היא חלק חשוב בזהותנו. ותפיסת העולם הזו יצרה רעיון ערכי – הסכם השלום שנחתם עם רומא הוא רע. הכניעה לרומא במלחמה הפונית הראשונה הייתה – רעה. את החרפה יש להעביר, ואת רומא יש להביא להכרה בקרתגו כמעצמה שווה לה.
כשחניבעל ברקה פלש ב-218 לפנה״ס ללב ליבה של הרפובליקה הרומאית, הוא ביקש לממש את היעד של השבת הכבוד הלאומי. חניבעל, כמו הגרמנים במלחמת העולם השנייה, רצה להכתיב חוזה שלום חדש, להכריח את רומא להכיר בכוחה של קרתגו ואם אפשר לפגוע במעמדה כמעצמה[25]. הוא רצה לשבור את רשת הבריתות של רומא באיטליה, וכך לצמצם את כוחה. מלחמה הייתה מוצדקת בעיני אנשי קרתגו גם ערכית וגם סיבתית – היא הייתה הדרך היחידה להשפיל את רומא הגאה.
הרומאים הביאו שלום ארוך טווח עם קרתגו לא באמצעות הקשבה לזעם של קרתגו, אלא באמצעות שבירה של רצונם. אגב, הצדק הוא כנראה עם קרתגו – רומא באמת הייתה גאה, אגרסיבית ודחפה את קרתגו לפינה. אבל צדק לבדו לא קובע את התוצאות של מלחמות. רומא, חזקה יותר ונחושה יותר, הרסה את השפעתו של הרעיון שקרתגו היא מעצמה שוות ערך לרומא.
קודם כל באמצעות תבוסה צבאית מוחצת. במלחמה הפונית הראשונה, כוחותיה של קרתגו בסיציליה היו תחת מצור כשהצי הושמד. זה אפשר לחמלקרת ברקה, אביו של חניבעל שהיה נתון במצור רומאי, לטעון שהכניעה לרומא הייתה טעות – אם קרתגו הייתה ממשיכה עוד קצת להיאבק, חמלקרת וצבאו בסיציליה היו מנצחים. במלחמה הפונית השנייה לא היה שום ספק שרומא ניצחה: חניבעל הובס בשדה הקרב. צבאות קרתגו הובסו בכל זירה בה נלחמו.
לאחר מכן, חוזה השלום החדש לקח מקרתגו את המושבות שלה ואת הצי שלה. המנגנון הכלכלי והמנגנון הפוליטי שקיימו את האימפריה, שביטאו וקידמו את הרעיון של קרתגו כמעצמה, נהרסו. אין מעצמה ללא מושבות. אין מעצמה ללא צי. אין מעצמה שחייבת לבקש רשות ממדינה אחרת לצאת למלחמה. הרעיון שקרתגו היא מעצמה שוות ערך הפך מנותק מן המציאות. הרעיון שניתן להכניע את רומא במלחמה הופרך.
כשהסנאט של קרתגו דן בהאם לקבל את הסכם השלום הרומאי, אחד האזרחים קם וקרא להמשיך את המלחמה. חניבעל, שישב באותה עת בפורום, גרר את האיש בשערות ראשו החוצה. חניבעל עשה זאת מפני שהוא הבין שלהמשיך את המלחמה נגד רומא רק יביא להשמדה של קרתגו. וכמוהו עוד רבים.
אחרי המלחמה הפונית השנייה קרתגו הייתה צריכה לבחור בין לנסות ולחדש את האימפריה – ולהסתכן בהשמדה – או להשלים עם התבוסה שלה ולפנות למה שעשתה כל-כך טוב לפני: מסחר. היא בחרה מסחר. והיא יכלה לבחור במסחר, כי הרעיון שהיא מעצמה איבד מהשפעתו. לא היה עוד שום מנגנון שיתמוך ברעיון הזה. רומא ניצחה ניצחון מוחלט.
מלחמה כמאבק רעיוני
כיצד משתנה החשיבה שלנו על מלחמה כשאנו מבינים את חשיבותם של רעיונות?
ראשית, עולה החשיבות של מודיעין אסטרטגי כחיוני לתכנון המערכה. אני חייב להבין את האויב, לא ברמה הפסיכולוגית, אלא ברמה הרעיונית. מהם הרעיונות המוצהרים שמניעים אותו? כיצד ההנהגה שואבת לגיטימיות מהחברה? כיצד היא מצדיקה את המלחמה? כדי לנצח צריך להבין את האויב, את הרעיונות המניעים אותו, ולהרוס את ההשפעה שלהם. צריך לזהות את המנגנונים שמקדמים את הרעיונות הללו, ולהרוס אותם.
שנית, ניצחון מוחלט הוא לא האופציה היחידה. אסטרטגיה היא בחירה בין אפשרויות, טובות יותר וטובות פחות, גרועות יותר וגרועות פחות. לעיתים לא יהיו לנו המשאבים לניצחון מוחלט. פעמים אחרות, לא יהיה לנו צורך בניצחון מוחלט. הדבר הראשון שהנהגה מדינית חייבת לעשות הוא להחליט איזה ניצחון היא רוצה, בהתאם ליעדים הלאומיים, ובהתאם לאמצעים שעומדים לרשותה.
שלישית, פגיעה בצבא האויב היא רק אמצעי לפגיעה ברצון שלו. זו נקודה עדינה אך חשובה: הרס צבא האויב הוא אמצעי עבורי לפגוע ברצון שלו. וזה אמצעי טוב לעשות זאת. אנחנו עלולים לחשוב שמפני שמדובר באמצעי, אפשר להתעלם ממנו, או שהצבא צריך להתמקד ברצון של האויב במקום בצבא שלו. זו גישה מוטעת, שעלולה להפוך את הצבא לממוקד במבצעים מיוחדים ולוחמה פסיכולוגית. עניינו המרכזי של הצבא הוא ההרס הפיזי של האויב. ההנהגה צריכה לקחת את ההרס הפיזי שיוצר הצבא ולהשתמש בו בתוך אסטרטגיה כוללת. כלומר, הצבא הוא כלי. והכלי הזה צריך להיות ממוקד בניהול וניצחון מלחמה בשדה הקרב. זה תפקיד הדרג המדיני לקחת את הכלי ולהשתמש בו באסטרטגיה שמטרתה פגיעה ברצון האויב להמשיך ולהילחם. אם לעשות זאת בחלוקה גסה, עניינו של המטה הכללי הוא להרוג כמה שיותר חיילי אויב. הקבינט צריך לשבור את הראש איך להפוך את ההרס להישג מדיני.
לבסוף, כדי לנצח אני גם צריך להבין את עצמי. כמו אצל האויב, גם אצלי המאמץ המלחמתי שאני מוכן להשקיע יהיה תלוי במניע הרעיוני שלי. האם אני מבין מהו הרעיון שלי, שבשמו אני יוצא למלחמה? האם אני מבין מה היחס שלי לרעיון של האויב? האם אני פוסל אותו לחלוטין? האם אני מקבל אותו חלקית? השאלות הללו יכולות לעצב את האסטרטגיה הצבאית בדרכים שימנעו ניצחון. אם אני חושב שהמאבק של האויב הוא לגיטימי, לא אחתור לניצחון מוחלט נגדו. הרי אני מקבל את הרעיון שמניע אותו. מכאן שמראש אני הולך לניצחון מוגבל, אם בכלל. וזה עלול להכשיל את כל המערכה, כי יש אויבים שאין ברירה אלא לנצח אותם בניצחון מוחלט.
דע את האויב, ודע את עצמך, ולא תפסיד אף קרב.
[1] John David Lewis, Nothing Less than Victory: Decisive Wars and the Lessons of History (Princeton: Princeton University Press, 2010), 197–200.
[2] Hans Kohn, The Mind of Germany: The Education of a Nation (New York: Harper & Row, 1960), 8–17.
[3] Lewis, Nothing Less than Victory, 99.
[4] Carl von Clausewitz, On War, trans. Michael Howard and Peter Paret (Princeton, N.J: Princeton University Press, 1976), 90.
[5] Clausewitz, 75; Beatrice Heuser, ‘Clausewitz’s Ideas of Strategy and Victory’, in Clausewitz in the Twenty-First Century (Oxford ; New York: Oxford University Press, 2007), 138–62.
[6] Clausewitz, On War, 77.
[7] Clausewitz, 77.
[8] הנרי קיסינג׳ר, דיפלומטיה, תרגם דויד בן-נחום (ירושלים: שלם, 2007), 650-51.
[9] Antulio J. Echevarria, ‘Clausewitz: Toward a Theory of Applied Strategy’, Defense Analysis 11, no. 3 (December 1995): 229–40, https://doi.org/10.1080/07430179508405663.
[10] Heuser, ‘Clausewitz’s Ideas of Strategy and Victory’, 147.
[11] Lewis, Nothing Less than Victory.
[12] Judith Goldstein and Robert O. Keohane, eds., Ideas and Foreign Policy: Beliefs, Institutions, and Political Change, Cornell Studies in Political Economy (Ithaca: Cornell University Press, 1993), 12–13.
[13] Goldstein and Keohane, 8.
[14] Goldstein and Keohane, 9.
[15] Goldstein and Keohane, 10.
[16] Lewis, Nothing Less than Victory, 3–4.
[17] Thomas Waldman, ‘Politics and War: Clausewitz’s Paradoxical Equation’, The US Army War College Quarterly: Parameters 40, no. 3 (1 August 2010), https://doi.org/10.55540/0031-1723.2541.
[18] פוליביוס, ״היסטוריה״, תרגם בנימין שימרון, ירושלים: מוסד ביאליק, 1991. ספר 3, פרק 12.
[19] Heuser, ‘Clausewitz’s Ideas of Strategy and Victory’, 157.
[20] Adrian Keith Goldsworthy, The Punic Wars, 1. publ (London: Cassell Military, 2000), 155–56.
[21] Carlin A. Barton, ‘The Price of Peace in Ancient Rome’, in War and Peace in the Ancient World, ed. Kurt A. Raaflaub, 1st ed. (Wiley, 2007), 248, https://doi.org/10.1002/9780470774083.ch14.
[22] Barton, 249–50.
[23] דונלד קגן, שורשי המלחמה והדרכים לשמירה על השלום, תרגם אביעד שטיר (ישראל: סלע מאיר, 2021), 254–55.
[24] Goldsworthy, The Punic Wars, 38–39, 155–56.
[25] Goldsworthy, 155–56.
