עסקת המאה של ביידן (ניתוח 201) – ש.ח.

להורדת הפרק – קישור.

להורדת עותק pdf- קישור.

מבוא

גיליון נובמבר/דצמבר של הירחון Foreign Affairs ירד לדפוס כמה ימים לפני הטבח בעוטף עזה. לרוב תאריך הפרסום של ירחון הוא לא עניין ציבורי, ודאי לא עניין אסטרטגי. אבל הפעם זה שונה.

אחד המאמרים בירחון היה פרי עטו של ג׳ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי של ביידן­[1]. במאמר סאליבן ניסה לתאר את האסטרטגיה של ממשל ביידן לאתגרים השונים של ארה״ב, איך הממשל מתכוון להתמודד עם סין ורוסיה וכמובן מנה את ההצלחות שלו בזירת החוץ. זה מאמר מעניין כמו כל תעמולה פוליטית: יש הרבה מאוד שבחים לנשיא ולאסטרטגיה שלו (אסטרטגיה שסאליבן גיבש), רשימה ארוכה של הצלחות, מעט מאוד ביקורת וחקר כישלונות.

מה שכן מעניין במאמר שיש לו שתי גרסאות, גרסה מודפסת וגרסה מקוונת. בגרסה המקוונת סאליבן מתייחס לאירועי ה-7.10, מכיר בהסלמה שקרתה אך ממשיך למנות את ההצלחות של הממשל: הפסקת האש בתימן, חיזוק הקשרים בין ישראל ומדינות ערב, קירור משברים אחרים באזור. גם בגרסה המודפסת סאליבן מונה את הישגי הממשל, טוען שממשל ביידן הצליח להשיג ״דה-אסקלציה״ באזור: ״האזור הוא במצב השקט ביותר מזה עשורים״. הוא גם מציין בפירוש שהממשל הצליח להביא לדה-אסקלציה של המשברים ב… עזה.

הסיבה להבדל בין הגרסה המודפסת לגרסה המקוונת היא ש-Foreign Affairs נתנו לסאליבן לערוך את המאמר שלו, להשמיט את מה שבירור היה ניתוק מהמציאות. כשנשאל על-כך הבית הלבן השיב שסאליבן לא ניסה לחזות את המצב, אלא רק לתת תמונת מצב שהייתה נכונה לזמן בו היא נכתבה. כלומר היועץ לביטחון לאומי לא זקף לזכות הממשל יציבות ושקט, אלא פשוט תיאר את היציבות והשקט באזור, לא רומז שהיא תמשיך הלאה[2].

שתי נקודות מעניינות בסיפור: ראשית, ליועץ לביטחון לאומי של המדינה החזקה בתבל עם מערך המודיעין הגדול בעולם לא היה מושג ירוק מה עומד לקרות, או אפילו מה קורה. הוא חשב שההחלטה האיראנית לא להבעיר את האזור היא תוצאה של מדיניות אמריקאית, דה-אסקלציה, ולא החלטה של טהרן, החלטה שיכולה להשתנות ברגע. הדרך בה סאליבן מתאר את המדיניות של הממשל רומזת כאילו וושינגטון פועלת על חומר דומם, ללא התנגדות, יכולה לשלוט בהתרחשויות ולהשיג דה-אסקלציה כרצונה. זה לא קרה.

שנית, העובדה שסאליבן לא לוקח בעלות על הטעות, he doesn’t “own it”, רומזת שדפוס החשיבה שהביא את ארה״ב למשבר הנוכחי עדיין קיים. וושינגטון עדיין חושבת שהיא שולטת במצב ושהיא יכולה להביא ל-״דה-אסקלציה״ במזרח התיכון. זו פשוט שאלה של הרתעה ודיפלומטיה. סאליבן עצמו כתב:

But the disciplined approach in the Middle East that we have pursued remains core to our posture and planning as we deal with this crisis.

הגישה הממושמעת שלנו במזרח התיכון תישאר הליבה של העמדה והתכנון שלנו בעודנו מתמודדים עם המשבר הזה [הכוונה למשבר בעזה בעקבות פלישת חמאס].

בניתוח מס׳ 190, שפורסם בתחילת נובמבר, הזהרתי שארה״ב נמצאת במעגל הסלמה. היא יכולה לנסות ולעצור את המעגל אם היא תסלים מהר יותר מהיריבים שלה, מרתיעה אותם ע״י יצירת איום צבאי אמין. או שהיא יכולה לנסות להוריד את המתיחות באמצעות ריסון ודיפלומטיה, מקווה להימנע ממלחמה אזורית; לעשות ״דה-אסקלציה״.

כשפרסמתי את הניתוח החות׳ים רק החלו לפעול נגד ספינות בים האדום. כוחות אמריקאים היו נתונים תחת מתקפות של רקטות וכטב״מים. בלבנון היו חילופי אש בין ישראל וחיזבאללה. היום ממשל ביידן החל במערכה אווירית ממושכת נגד החות׳ים, השיט בים האדום שובש, כוחות אמריקאים נתונים תחת מתקפות של טילים בליסטים ובסוריה ולבנון ישראל מחסלת בכירי חיזבאללה ובכירים של משמרות המהפכה של איראן. ממשל ביידן הגיב לאירועים האלו בהסלמה צבאית משלו, אך זו איטית ונגררת אחרי האויבים של וושינגטון. וושינגטון אינה קובעת את קצב האירועים, אלא מגיבה אליהם.

הסברתי אז בניתוח 190 שהסיבה שוושינגטון רוצה לרסן את התגובה שלה היא כפולה: גם להימנע ממלחמה במזרח התיכון, גם להתמקד בסין. האמריקאים רואים בסין את האיום הכי גדול עליהם. לעומתה איראן היא, בעיני וושינגטון, מטרד. איראן היא מדינה עם התמ״ג לנפש של אלבניה. הצבא שלה מיושן, המשטר שלה חסר תמיכה עממית והיא תלויה בנפט לרבע מההכנסה הממשלתית. כשוושינגטון משווה את איראן לסין, האיום מבייג׳ינג הוא הרבה יותר משמעותי. ולכן הרצון להימנע ממשבר במזרח התיכון, כדי להתמקד בסין.

מצד שני, המגמה הנוכחית במזרח התיכון מצביעה על-כך שמלחמה בין וושינגטון וטהרן היא בהחלט אפשרות, גם אם לא רצויה. למה אל מול התקפות חוזרות ונשנות של החות׳ים, של המליציות בעיראק וסוריה, וושינגטון לא הגיבה בצורה חזקה יותר? זה לא רק סדרי עדיפויות. המתקפות של החות׳ים שוחקות את ההרתעה האמריקאית, מה שעלול להביא שחקנים אחרים לתקוף גם הם אינטרסים אמריקאים. לדוגמה סין בים סין הדרומי, או צפון קוריאה בצפון מזרח אסיה. שיבוש השיט בים האדום פוגע באינטרס הלאומי האמריקאי של חופש שיט. המשבר במזרח התיכון הוא כבר לא רק מטרד, הוא איום על העמדה של ארה״ב כהגמון עולמי. אז יש כאן עוד משהו, משהו שמעצב את הגישה של וושינגטון למשבר הנוכחי.

בניתוח היום אני רוצה לבסס הערכה פשוטה: מכבש הלחץ הבינלאומי על ישראל עדיין לא התחיל. אבל הוא עומד להתחיל. ומה שישראל תצטרך להחליט הוא אם לקבל את העסקה שוושינגטון עומדת להציע לה, או להמשיך במלחמה ברצועת עזה והסלמה בצפון, כדי לדחוף את וושינגטון – אולי – להתעמת עם איראן וציר ההתנגדות.

ברט מקגורק והגישה הממושמעת

כדי להבין איך ממשל ביידן ניגש למלחמה הנוכחית אני חושב שצריך להתחיל עם אחד האנשים הכי משפיעים על מדיניות הממשל למזרח התיכון, מישהו שכנראה רובכם מעולם לא שמעתם עליו: ברט מקגורק (McGurk). ברט שירת תחת 4 ממשלים שונים, החל בממשל בוש הבן, עבור באובמה, טראמפ ועכשיו ביידן. הוא כיום המתאם למזרח התיכון וצפון אפריקה במועצה לביטחון לאומי. מקגורק היה מעורב במגעים החשאים מול איראן אחרי קריסת השיחות על הסכם הגרעין. הוא כיום מעורב בשיחות על שחרור החטופים וגיבוש מדיניות הממשל ליום שאחרי ברצועת עזה. מקגורק ״חי״ את המזרח התיכון כבר שני עשורים והוא קול משפיע בגיבוש המדיניות של ממשל ביידן לאזור.

מקגורק התפטר מהתפקיד שלו בממשל טראמפ בדצמבר 2018, במחאה על ההחלטה של הנשיא לצאת מסוריה. מאז הוא היה מבקר קולני של מדיניות הנשיא במזרח התיכון, במיוחד כלפי איראן. במאמר ב-Foreign Affairs מינואר 2020 הוא האשים את ממשל טראמפ ש״אסטרטגית מקסימום לחץ״ על טהרן היא מבולבלת, חסרת יעד ברור ואת האמצעים להשיג אותו[3].

מקגורק ראה באסטרטגיה היעדר משמעת. מצד אחד, ממשל טראמפ טען שסין היא האיום הכי גדול על ארה״ב והיא המיקוד של הממשל. מצד שני, הממשל הציב יעדים מאוד שאפתניים מול איראן – פירוק תוכנית הגרעין, הפסקת תוכנית הטילים, הפסקת התמיכה בכוחות פרוקסי באזור. אלו דרישות שמניחות או שמשטר האייתוללות יוחלף, או שאיראן תקרוס. אבל הוא לא הפנה עוד כוחות למזרח התיכון, כדי להתמודד עם איראן.

איך הממשל יכול גם לצפות לשינוי קיצוני בהתנהגות של איראן וגם להתמקד בסין? פשוט – באמצעות סנקציות כלכליות. הממשל קיווה שאסטרטגית ״מקסימום לחץ״ או תמוטט את איראן או תביא את האייתוללות להסכים לכל דרישה – רק שהסנקציות יוסרו. מה שהממשל לא ציפה לו היא התגובה הצבאית של האיראנים, שניסו להפעיל לחץ נגדי על וושינגטון: במחצית השנייה של 2019 האיראנים תקפו מיכליות במפרץ הפרסי, תקפו מתקני נפט סעודים, בסיסים אמריקאים ואף ניסו להסתער על השגרירות האמריקאית בבגדאד. ממשל טראמפ התקשה לגבש אסטרטגיה נגד הפעולות האלו. חיסול סולימאני היה פעולה טקטית בודדת, שגם כשהיא בוצעה הממשל ניסה למזער את ההסלמה מול איראן – סולימאני חוסל בעיראק, לא באיראן, מה שהיה נתפס בטהרן כצעד הרבה יותר פרובוקטיבי.

לדעת מקגורק מה שהממשל צריך היא גישה שממושמעת לסדרי העדיפויות האסטרטגים. אם סין היא האיום הכי גדול, אז איראן היא במקום שני. אם התחרות הבין-מעצמית היא האתגר הכי גדול, אז תוכנית הגרעין האיראנית היא במקום שני. אי אפשר להשקיע משאבים גם במזרח התיכון וגם במזרח אסיה, חייבים לבחור. אז בוחרים להגדיל את הנוכחות הצבאית במזרח אסיה ומחפשים להוריד את המתיחות עם איראן, לעשות – וזו מילה ששוב ושוב תחזור בניתוח – דה-אסקלציה. הממשל ירתיע את איראן מפעולות עוינות באמצעות קביעת מחיר ברור לכל פעולה והוא יפתח ערוץ דיפלומטי עם טהרן שמטרתו דה-אסקלציה. זו גישה שמתחשבת בסדרי העדיפויות האסטרטגים של וושינגטון ופועלת לפיהם. אם תרצו – גישה ״ממושמעת״.

שלוש שנים אחרי פרסום המאמר ומקגורק כבר היה המתאם למזרח התיכון וצפון אפריקה במועצה לביטחון לאומי של ביידן. בנאום מפברואר 2023 מקגורק הציג את ״דוקטרינת ביידן״ למזרח התיכון. לא תופתעו לגלות שהדוקטרינה היא ממושמעת ומכוונת ל-״דה-אסקלציה״[4]. לטענת מקגורק ממשל ביידן שואף להרתיע את איראן באמצעות רשתות אזוריות להגנה אווירית וימית ובמקביל לבצע דה-אסקלציה מול איראן באמצעות דיפלומטיה.

אחרי קריסת השיחות לחזרה להסכם הגרעין, מקגורק ב-2023 ניהל שיחות עקיפות עם האיראנים דרך עומאן כדי להגיע לעסקה בה טהרן תקפיא או תאט את הפעילות שלה – אם העשרת אורניום, אם תוכנית הטילים, אם תמיכה בפרוקסי – וארה״ב תקל את הסנקציות עליה. נראה לפני המלחמה בעזה שארה״ב ואיראן אכן הגיעו להבנות וממשל ביידן הצליח להשיג את ה״דה-אסקלציה״ שרצה. כמובן, עד שחמאס באה והרסה הכול.

הדגש על דה-אסקלציה הוא לא ייחודי למקגורק והוא לא מופיע רק במדיניות של הממשל למזרח התיכון. בסיוע לאוקראינה הממשל דאג לטפטף את הציוד כך שרוסיה לא תופתע מהגעתו[5], משתדלים להימנע מהסלמה – דה-אסקלציה בזמן מלחמה. החיסרון שאוקראינה לא קיבלה בזמן ציוד שהייתה צריכה, מה שכנראה פגע בביצועים שלה בשדה הקרב[6]. היועץ לביטחון לאומי סאליבן בירך על נרמול היחסים בין איראן וערב הסעודית, שמח שהצעד יביא ל״דה-אסקלציה״ במזרח התיכון. גם מול סין הממשל מעוניין לבצע דה-אסקלציה ולהימנע עד כמה שאפשר מעימות, גם בזמן ששתי המעצמות מתחרות על השפעה עולמית.

המלחמה במזרח התיכון היא, מנקודת המבט הזו, אינה כישלון של האסטרטגיה אלא הזדמנות. תמיד יש איומים מאיראן. תמיד יכולות לקרות הפתעות. המטרה של דה-אסקלציה היא להוריד מתיחות, תהיה אשר תהיה מקורה. גישה ממושמעת, שמחפשת דה-אסקלציה ולא מלחמה, יכולה להפוך את המשבר להישג. רק צריך את הפתרון הדיפלומטי הנכון.

עסקת המאה

ממשל ביידן נמצא כרגע בנקודה בה הוא לא רוצה להיות: ההסלמה מצד איראן וציר ההתנגדות מחייבת את הממשל לעבור מהרתעה ע״י מניעה, להרתעה ע״י ענישה[7]. במקום ליירט טילים של החות׳ים, או להפציץ מחסני תחמושת, הם צריכים לעבור לחיסול בכירים והפצצת ריכוזי לוחמים. משום שהם עושים זאת בקצב איטי ומשדרים שהם לא מעוניינים במלחמה או הסלמה, הצעדים האלה פחות אפקטיביים. לאט-לאט הממשל שוקע במלחמה אזורית שהוא לא רוצה בה. איך עוצרים או אפילו הופכים את המגמה?

לכאורה הפתרון פשוט: עוצרים את המלחמה בעזה. אם אין מלחמה – לא אמורה להיות לחות׳ים סיבה להמשיך לירות על ספינות בים האדום. אם הם ימשיכו לירות, יהיה קל יותר לגייס מדינות ערביות ואחרות נגדם[8]. מבצע נגד החות׳ים כבר לא ייתפס כמשהו שמשרת את ישראל והמלחמה בעזה. המליציות השיעיות בעיראק וסוריה גם הן אמורות להפסיק את התקיפות נגד כוחות אמריקאים, תקיפות שנועדו לכאורה להביא להפסקת אש. ממשל ביידן יוכל במכה אחת להנמיך את גובה הלהבות באזור ולעצור את ההידרדרות למלחמה אזורית.

כמובן, זו יותר תקווה מהערכה שבאמת גובה הלהבות ירד עם הפסקת המלחמה בעזה. אם חמאס יישאר על רגליו הוא יחגוג את הפסקת האש כניצחון אלוהי שני על ישראל והמערב. החות׳ים יהיו מעודדים מההצלחה, כמו גם גורמים קיצוניים אחרים באזור. ציר ההתנגדות עלול לקחת השראה מהניצחון החמאסי ולנסות להביא את הניצחון הבא – גירוש ארה״ב מעיראק בפרט ומהאזור בכלל.

אבל בואו נניח שהפסקת אש היא שתביא רגיעה במזרח התיכון, תביא ״דה-אסקלציה״. איך עושים את זה? לנסות ולכפות על ישראל הפסקת אש, באמצעות איום בהמשך הסיוע או החלטה של מועצת הביטחון, יהיה מהלך מסוכן שיפגע ביחסים בין המדינות ויקים ביקורת קולנית על ביידן בבית הנבחרים ומצד הציבור. רוב בקרב מצביעים רפובליקנים ודמוקרטים תומכים בסיוע הצבאי לישראל. יש קולות שיתמכו בהפסקת הסיוע לישראל וכפיית הפסקת אש, אך הם לא רבים[9].

האופציה השנייה היא להציע עסקה מספיק מפתה שישראל תסכים לה. אם העסקה גם יכולה לקדם עוד אינטרסים של הממשל – מה טוב. לפי דיווחים שונים עסקה כזו אכן מתגבשת והבחור שלנו – ברט מקגורק – מעורב גם בה.

לפי דיווח מה-12 בינואר מקגורק מקדם תוכנית ל-90 הימים שאחרי הפסקת אש בעזה. לפי התוכנית ישראל וסעודיה ינרמלו את היחסים ביניהן, מדינות המפרץ ישקמו את עזה והרשות הפלסטינית תקבל ממשלה חדשה[10]. מקגורק ובכירים אחרים בממשל רואים בנרמול היחסים בין ריאד וירושלים יעד חשוב, שיתרום לאינטגרציה של האזור ויכול לעזור לבלום את איראן באמצעות חיזוק מערכת ההגנה האזורית נגדה. הנשיא ביידן יעשה ״מסע ניצחון״ במדינות האזור, בו ישתתף באירוע נרמול היחסים.

פרסומים מהשבוע האחרון, ב-NBC ו-Financial Times, מוסיפים עוד פרטים. ארה״ב מעוניינת בהפסקת אש במסגרתה ישוחררו החטופים[11]. בתמורה ישראל תקבל נורמליזציה עם סעודיה וסעודיה תקבל הסכם הגנה עם האמריקאים. מדינות ערב בתורן מעוניינות בצעדים ״בלתי הפיכים״ למדינה פלסטינית, כמו הכרה של מדינות אירופה במדינה או מעמד של חברה מלאה באו״ם[12].

חשוב להבין שיש כאן חפיפת אינטרסים של כמה שחקנים, מה שצפוי ליצור מכבש לחצים על ישראל. יש לנו את ממשל ביידן, שרוצה לסיים את המלחמה כדי למנוע מלחמה אזורית, רוצה נרמול בין ישראל וסעודיה כדי לקדם אינטגרציה וישמח לקדם את תהליך השלום כדי לזכות בנקודות בבייס הדמוקרטי. ערב הסעודית רוצה נורמליזציה בשביל הסכם הגנה עם ארה״ב, רוצה לסיים את המלחמה בעזה כדי לסיים את המתיחות בתימן ותשמח להישג בדעת הקהל הערבית כמי שעזרה לקדם מדינה פלסטינית.

אפילו האיחוד האירופי מעורב. האיחוד האירופי רוצה גם הוא להוריד את המתיחות במזרח התיכון ולקדם מדינה פלסטינית. במרץ 2023 ז׳וזפ בורל, שר החוץ של האיחוד, פרסם מאמר שקרא לקהילה הבינלאומית להתניע מחדש את תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים. עכשיו בורל ואחרים באיחוד רוצים להציע גזרים ומקלות שילחצו על ישראל לקבל מדינה פלסטינית. בין השאר מדברים בבריסל על צעדים שיפגעו בסחר בין האיחוד האירופי וישראל אם הממשלה לא תסכים למדינה פלסטינית.

בהנחה והמתיחות באזור תמשיך לעלות בשבועות הקרובים, לארה״ב ומדינות אחרות יהיה אינטרס ברור ללחוץ את ישראל להסכים לעסקה שיגבשו. העסקה הזו, בראייתן, תהיה הדרך הכי טובה גם להוריד את המתיחות, לעשות דה-אסקלציה, וגם לקדם פתרון ארוך טווח לסכסוך הישראלי-פלסטיני. השאלה היא מה על ישראל לעשות מול הלחץ.

התסבוכת הישראלית

משום שפרטי העסקה עדיין לא פורסמו, במיוחד מה יקרה לחמאס, אני לא רוצה לחרוץ דעה על העסקה עצמה. אולי היא טובה, אולי לא. אני כן רוצה להצביע על שלוש נקודות חשובות הקשורות לה.

ראשית, ההתעקשות של מדינת ישראל שלא להגדיר באופן ברור את ״היום שאחרי״ ברצועת עזה, תוך התייחסות לרשות הפלסטינית ועתיד היחסים בין ישראל והפלסטינים, היא בעוכרינו. מהיום הראשון של המלחמה התחילו בארה״ב ומדינות נוספות דיונים מה יהיה עתידם של עזה ושל היחסים בין ישראל והפלסטינים. ישראל הייתה יכולה לעצב את השיח, לפרסם תוכנית ברורה ולגייס תמיכה מהציבור ומשחקנים בינלאומיים. גם אם התוכנית שלנו לא הייתה זו שמתקבלת, שחקנים אחרים היו חייבים להתחשב בה ולכתוב את התוכניות שלהם בתגובה אליה. היינו מעצבים את השיח, מבהירים מה המטרות שלנו ומה הקווים האדומים שלנו.

במקום הותרנו וואקום, דורשים שליטה ביטחונית על הרצועה ופוסלים את הרשות הפלסטינית. אבל בעיני העולם הרשות הפלסטינית היא הנציג המוכר של העם הפלסטיני. נחשוב מה שנחשוב על הרשות, בעיני העולם היא אמורה להפוך ביום מן הימים למדינה הפלסטינית. לא להתייחס אליה, לעתיד שלה ברצועה, הותיר חור עצום שעכשיו אחרים ממהרים למלא.

מה שמביא אותי לנקודה השנייה. אני לא חושב שהאינטרס הישראלי הוא בכניסה של הרשות הפלסטינית לרצועה. לא מפני שזה יסיים את הפיצול בין הרצועה ליהודה ושומרון, אלא מפני שהרשות היא גוף חלש, לא לגיטימי בעיני אזרחיו, המסית לאלימות וטרור. ישראל הייתה יכולה לפרסם רשימת דרישות כלפי הרשות, ולהבהיר שעד שהרשות לא עומדת בהן – אין היא יכולה להיכנס לרצועה, או אפילו להיות פרטנר למשא ומתן. אבל לא עשינו זאת. למה?

אני חושד שהחשש הוא פוליטי, לא מדיני. עצם פרסום רשימת דרישות היא הכרה שהרשות אכן יכולה להיות הריבון ברצועה ביום מן הימים, ולהפוך את הקבינט למי שתומך, ולו בעקיפין, בהקמת מדינה פלסטינית. כדי לא לשלם מחיר בדעת הקהל, הממשלה העדיפה להימנע מפרסום הדרישות האלו. אולי גם יש פסימיות עד כמה באמת אפשר לאכוף דרישות על הרש״פ, שתמשיך להסית פשוט לא דרך הערוצים הרשמיים שלה.

הנקודה השלישית והאחרונה הן ההזדמנויות שההסלמה באזור מביאה לישראל. אם להיות רגע ציני, התנגשות ישירה בין ארה״ב ואיראן היא לא בהכרח רעה לנו, מכמה סיבות. ראשית, באוקטובר 2025 מנגנון ה-snapback, שיכול להחזיר את כל סנקציות האו״ם על איראן מבלי שסין או רוסיה יוכלו למנוע זאת, יתפוגג. החזרת הסנקציות תפגע ביכולת של איראן לייצא או לייבא נשק ותטיל מגבלות על שיתופי פעולה צבאיים בינה ובין מדינות אחרות. הסנקציות האלו יכולות למנוע שיתוף פעולה בין איראן ורוסיה בתחום הטילים. מתיחות גבוהה בין וושינגטון וטהרן יכולה לדחוף את המערב להפעיל את המנגנון.

התנגשות גם יכולה לתת אור ירוק לישראל להסלים בלבנון וסוריה, אם ממשל ביידן יאמין שתגובה צבאית מאסיבית היא הדרך היחידה לעצור את מעגל ההסלמה. אור ירוק לישראל יהיה איתות ברור שהממשל מוכן גם הוא להסלים, אך מעדיף להעביר מסר דרך התקפה ישראלית על כוח אדם ותשתיות איראניות.

לבסוף, הסלמה קרוב לוודאי תכלול אכיפה הדוקה יותר של סנקציות, מה שיוביל לפגיעה בכלכלה האיראנית. ההקלה האמריקאית באכיפה בשנה האחרונה כנראה תרמה להקלה כלכלית באיראן והזרימה כסף לאייתוללות שהועבר לחיזבאללה ופרוקסי אחרים. הידוק מחדש של הסנקציות יכול לפגוע בציר ההתנגדות.

האם הסלמה גם תכלול תקיפה של מתקני הגרעין באיראן? אני לא יודע. בשלב הזה איראן וארה״ב יהיו במלחמה, עם וושינגטון מנסה להסב לאיראן נזק מאסיבי כדי להביא אותה לכניעה. בסיסים אמריקאים יהיו תחת מתקפות טילים וגבול הצפון אצלנו כנראה יידלק. זה תרחיש מסוכן לישראל, מסוכן לאיראן ומסוכן לארה״ב. אני מניח שהאייתוללות והאמריקאים ישתדלו להימנע מהשלב הזה. מצד שני להסלמה יש חיים משלה.

סיכום

ישראל תמצא עצמה פועלת – אם תחליט להמשיך בהסלמה – נגד לחץ גובר מצד ארה״ב ומדינות אחרות. מצד שני, ככל שהמשבר באזור יחמיר כן ממשל ביידן יהיה תחת לחץ גדול יותר לפעול באופן התקפי לא רק נגד הפרוקסי של איראן, אלא גם נגד איראן עצמה. אי אפשר לשכנע את ממשל ביידן לוותר על דה-אסקלציה והבנות דיפלומטיות עם איראן. אבל המציאות יכולה להכריח אותו לחשב מחדש את האסטרטגיה שלו מולה.

[1] Jake Sullivan, ‘The Sources of American Power’, Foreign Affairs, 24 October 2023, https://www.foreignaffairs.com/united-states/sources-american-power-biden-jake-sullivan.

[2] Phillips P. OBrien, ‘How to Craft a Better US Foreign Policy’, Substack newsletter, Phillips’s Newsletter (blog), 1 November 2023, https://phillipspobrien.substack.com/p/how-to-craft-a-better-us-foreign.

[3] Brett McGurk, ‘The Cost of an Incoherent Foreign Policy’, Foreign Affairs, 22 January 2020, https://www.foreignaffairs.com/articles/iran/2020-01-22/cost-incoherent-foreign-policy.

[4] Brett McGurk, ‘The “Biden Doctrine” for the Middle East’ (Speech, Rafik Hariri Awards, The Atlantic Council, 16 February 2023), https://www.atlanticcouncil.org/commentary/transcript/brett-mcgurk-sets-out-the-biden-doctrine-for-the-middle-east/.

[5] Austin Carson, ‘The Missing Escalation in Ukraine’, Foreign Affairs, 14 September 2023, https://www.foreignaffairs.com/eastern-europe-caucasus/missing-escalation-ukraine.

[6] OBrien, ‘How to Craft a Better US Foreign Policy’.

[7] Michael J Mazarr, ‘Understanding Deterrence’, Perspective (RAND Corp, 2018), https://www.rand.org/content/dam/rand/pubs/perspectives/PE200/PE295/RAND_PE295.pdf.

[8] Alexandra Stark, ‘Don’t Bomb the Houthis’, Foreign Affairs, 11 January 2024, https://www.foreignaffairs.com/middle-east/dont-bomb-houthis?check_logged_in=1.

[9] Jon Hoffman, ‘U.S. Middle East Policy Has Failed’, Foreign Policy, 22 January 2024, https://foreignpolicy.com/2024/01/11/israel-hamas-gaza-war-us-middle-east-policy-saudi-biden/.

[10] Akbar Shahid Ahmed, ‘A Top Biden Official Is Pushing An Alarming Plan For Gaza After The War’, HuffPost, 12 January 2024, https://www.huffpost.com/entry/biden-saudi-israel-gaza-brett-mcgurk_n_65a19ee2e4b07bd6950cd152.

[11] Anna Schecter, ‘Inside the Effort to Create a Far-Reaching U.S.-Saudi-Israeli Pact to End the War’, NBC News, 18 January 2024, https://www.nbcnews.com/investigations/effort-create-far-reaching-us-saudi-israeli-pact-end-war-rcna134396.

[12] Andrew England, ‘Arab Nations Develop Plan to End Israel-Hamas War and Create Palestinian State’, Financial Times, 18 January 2024, https://www.ft.com/content/11890426-0250-4a3c-ba48-d8523924eb9c.