להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
הצטרפות למועדון המשחק הגדול – קישור.
מבוא
קלאוזביץ קבע ש״המלחמה היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים״ (Der Krieg ist eine bloße Fortsetzung der Politik mit anderen Mitteln)[1]. לא המדיניות. זה תרגום לא מוצלח לתרגם את “politik” כ״מדיניות״, מה שגרם להבנה לא נכונה של הציטוט המפורסם[2]. מדיניות היא סדר עדיפויות, תוכנית מסוימת. מלחמה היא אכן כלי של מקבלי ההחלטות בשביל לקדם את המדיניות בה הם רוצים[3]. אך בו בזמן מלחמה היא גם אינטרקציה פוליטית, היא תופעה פוליטית. במלחמה שני צדדים נאבקים זה בזה כדי לקדם את המדיניות הרצויה להם. מלחמה היא במובן הזה המשך הפוליטיקה, חלק מספקטרום שבקצה האחד שלו נמצאים תככים בין חברי כנסת ובחירות פרלמנטריות ובקצה השני שלו נמצאת המלחמה עצמה. יש כל מיני דרכים איך לעשות פוליטיקה. מלחמה היא אחת מהן.
ברגע שמבינים זאת, מבינים שהניגוד בין ״פתרון צבאי״ ו-״פתרון מדיני״ הוא ניגוד שווא, הוא בלבול מושגים. הצבא הוא כלי בשביל להגיע למצב מדיני מסוים. אפשר להשתמש בו ואפשר שלא. אין ״פתרון צבאי״. יש אמצעי צבאי, כפי שיש אמצעי דיפלומטי. הם לא סותרים. אין חובה להעדיף אחד על פני השני. פעמים רבות שהם עובדים יחד, הצבא והדיפלומטיה, שניהם יחד פועלים כדי לממש את היעד שהגדיר הדרג המדיני.
היעד המדיני לא חייב להיות הסכם שלום. הוא לא חייב להיות הסכם כלל. יכול להיות שהוא כיבוש וסיפוח שטח מסויים. יכול להיות שהוא ההשמדה המוחלטת של האויב. יכול להיות שהוא בכלל החלשה של צד שלישי, צד שאינו מעורב ישירות במלחמה, אך המלחמה משפיעה עליו. יעד מדיני אינו הסכם שלום או הסכם כלל, כפי שאמצעי צבאי לא חייב להיות רק מלחמה כוללת, אלא גם יכול להיות פשיטות, הפצצות אסטרטגיות ועוד.
יש היום דיון בישראל מה לעשות עם החזית הצפונית. יש שקוראים ליעד מדיני שאינו תלוי בלבנון: מלחמה נגד חיזבאללה, כיבוש דרום לבנון, הקמת רצועת ביטחון עד הליטני. לעומתם אחרים קוראים לפתרון מדיני בצורה של הסכם, משהו שמוביל השליח המיוחד של הנשיא ביידן עמוס הוכשטיין: ישראל ולבנון יסדירו את הגבול היבשתי ביניהן ובתמורה חיזבאללה יסוג מדרום לבנון, לא ברור כמה ייסוג – כמה קילומטרים מהגבול, או אל צפון הליטני. אפילו לא ברור אם כל לוחמי חיזבאללה ייסוגו, או רק כוח רדואן. אבל הוא מקדם יעד מדיני ומי שקורא לכיבוש דרום לבנון מקדם יעד מדיני. השאלה היא איזה יעד מדיני עדיף, והאם אין אפשרות שלישית.
בפרק היום ארצה לעמוד על ההצעה של הוכשטיין, מדוע היא מסוכנת לנו דיפלומטית ומדינית ולהציע אסטרטגיה אחרת מול חיזבאללה. נסראללה מצפה למלחמה כוללת בה יוכל להקיז את דמנו ולחגוג ניצחון כשישרוד. ישראל צריכה לנצח את ארגון הגרילה בסגנון הלחימה שלו עצמו.
העסקה של הוכשטיין
השליח המיוחד עמוס הוכשטיין לכאורה מציג לנו וללבנון הצעה מפתה: לבנון וישראל יסדירו את הגבול ביניהן, בתמורה לנסיגה של חיזבאללה. מישראל תחסך מלחמה ארוכה ויקרה בתמורה לביטחון בגבול הצפון. לבנון תקבל שליטה ב-13 נקודות שהיא חושבת ששייכות לה. יש גם דיבורים על מסירת הר דוב לשליטת לבנון, או לכל הפחות נסיגה של ישראל ממנו והעברתו לידי כוחות האו״ם. שתי המדינות, ישראל ולבנון, יסדירו את הגבול היבשתי ביניהן, מה שיכול להיות הבסיס למשא ומתן שבסופו יהיה גם הסכם שלום.
נהדר? על הנייר.
בואו ונשאל שאלה פשוטה: האם כדאי לישראל לקבל את העסקה? נסיגה של חיזבאללה מדרום לבנון בתמורה לנסיגה ישראלית משטחים ריבוניים שלנו? יש שלושה נימוקים למה כן: ראשית, ישראל תסיר את האיום הקרקעי מגבולה ללא מלחמה. שנית, ישראל תיקח מחיזבאללה נימוק מרכזי להמשך המאבק החמוש נגדה. ללא הנימוק הזה, אולי יתחזקו הגורמים המתונים בלבנון ואלה ידחפו את חיזבאללה להתפרק מנשקו. הנסיגה יכולה לקדם שינוי פוליטי בלבנון. שלישית, הסדר הגבול יסיר מחסום מרכזי בדרך להסכם שלום בין ירושלים וביירות, הסכם שלום שייקח מחיזבאללה הצדקה מרכזית לקיומו. ארה״ב תוכל – בהנפת עט בלבד – לפגוע אסטרטגית בפרוקסי הכי חזק של איראן.
עד כאן למה כן. למה לא?
ראשית, ברור לכל בר דעת שחיזבאללה משתמש בשליטה הישראלית בהר דוב ושטחים אחרים כתירוץ למאבק החמוש נגדנו, לא סיבה[4]. ברגע שישראל תיסוג מהשטח חיזבאללה פשוט ימצא סיבה אחרת, לדוגמה שבעת הכפרים השיעים הנטושים בגליל. הוא לא יוותר על נשקו והנסיגה הישראלית רק תחזק אותו, נותנת לו לחגוג את הנסיגה כניצחון שלו. אם יהיה שינוי פוליטי בלבנון, הוא יהיה התחזקות חיזבאללה.
שנית, משום שחיזבאללה לא יוותר על המאבק החמוש נגדנו, ברור שהוא יחזור לדרום לבנון, תחילה בטפטופים ובאופן חשאי ואז באופן גלוי. כך בדיוק קרה אחרי 2006. מדינת ישראל, במקום לאכוף את פירוז דרום לבנון, העדיפה להעלים עין ולהנות מהשקט. מכאן שהפירוז של דרום לבנון יהיה זמני. הוא יחזיק שנה/שנתיים/5 שנים – ואחריו חיזבאללה יהיה שוב על הגבול והפעם חלילה גם על שטח אסטרטגי חשוב: הר דוב. הר דוב נמצא בצפון רמת הגולן ומשקיף על מקורות המים של הירדן, על הגליל העליון ועל דרך הגישה למוצבי החרמון[5]. הוא גם נותן לישראל להשקיף בקלות על מזרח לבנון. איבוד הר דוב, ללא שינוי קבוע וארוך טווח במציאות הביטחונית בגבול הצפון, יהיה פגיעה בביטחון ישראל.
ויש גם צד מדיני למה לא להסכים לעסקה של נסיגת חיזבאללה מדרום לבנון בתמורה להסדר קו הגבול היבשתי בינינו ללבנון. הסדר כזה, שלא במסגרת הסכם שלום עם לבנון, יפגע ביכולת המיקוח של ישראל בעתיד. לבנון תקבל שינוי משמעותי בגבול, מבלי לתת כמעט דבר. חיזבאללה לא יפורק, מצב העוינות בין ישראל ולבנון לא ישתנה. אנחנו נפגע בסיכויים להסדר מדיני סופי אם נקבל את העסקה הזו, משום שנוותר על קלף מיקוח מרכזי. אנחנו גם נקבע תקדים מדיני חמור מאוד – ישראל לראשונה תיסוג משטח לא בתמורה לשלום, אלא כדי למנוע מלחמה, תחת האיום של ארגון טרור. זה רק יעודד את חיזבאללה, איראן ושחקנים נוספים להגדיל את האיום נגדנו, רואים שישראל תהיה מוכנה לסגת משטחים אסטרטגים כדי להתחמק ממלחמה.
מצד שני, אנחנו לא רוצים מלחמה. או, היינו מעדיפים למצוא דרך להשיב את הביטחון ליישובי הצפון ללא מלחמה כוללת. לשם כך אנחנו יכולים להפעיל לחץ דיפלומטי וצבאי על לבנון וחיזבאללה כדי לעשות זאת, אך אנחנו חייבים להבין מה היסוד למהלך הזה ומה היעד שלו: יישום החלטה 1701.
החלטה 1701
העסקה שהוכשטיין מציע עומדת בניגוד גמור להחלטה 1701. ישראל לא אמורה לשלם בשום מטבע קשה כדי שלבנון תואיל ליישם החלטה של מועצת הביטחון של האו״ם. שארה״ב, חברה קבועה במועצת הביטחון, תציע בכלל עסקה כזו מראה לכל הפחות בלבול בקרב מקבלי ההחלטות בוושינגטון, או תקווה שישראל לא תקים קול צעקה כשתגלה מה עושים לה.
החלטה 1701 התקבלה ע״י מועצת הביטחון באוגוסט 2006 וסיימה את מלחמת לבנון השנייה[6]. ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט הצהיר שההחלטה ״משנה את המצב בגבול״. זה לא קרה. למה זה לא קרה ומה היה אמור לקרות יכולים לעזור לנו להבין מה צריכה להיות העמדה המדינית של ישראל ואיך למנף אותה.
החלטה 1701 מגדירה שורה של פעולות והחלטות שמטרתן השגת הפסקת אש בין ישראל ולבנון ופתרון ארוך טווח לסכסוך. ישראל נסוגה מדרום לבנון בהתאם להחלטה. הסעיף הכי חשוב בהחלטה עבור ישראל הוא סעיף 8, שמגדיר שורה של צעדים שעל ישראל, לבנון או שתיהן לנקוט כדי להשיג פתרון. ביניהם:
- פירוז דרום לבנון מכל ארגון חמוש למעט צבא לבנון ויוניפ״ל.
- פירוק כל הקבוצות החמושות בלבנון, בהתאם להחלטות 1559 ו-1680, והסכם טאיף. כלומר פירוק חיזבאללה.
- איסור הברחת נשק לשטח לבנון.
לפי ההחלטה יוניפ״ל אמור לעזור לממשלת לבנון בפירוז השטח שמדרום לליטני ומניעת הברחת נשק ללבנון.
אם החלטה 1701 הייתה מיושמת במלואה, היום לא היה שום ארגון חמוש מדרום לליטני וחיזבאללה לא היה קיים עוד כארגון צבאי. חשוב לזכור שבדרום לבנון נמצא לא רק חיזבאללה, אלא גם חמאס, פת״ח וארגונים חמושים נוספים. לפי החלטה 1701 כל הארגונים הללו צריכים להתפרק. לפי החלטה 1701 לא הייתה אמורה להיכנס רקטה אחת לשטח לבנון.
בהחלטה יש גם שני סעיפים בעייתיים לישראל. סעיף 4 בהחלטה קורא לשני הצדדים לכבד את הקו הכחול. הקו הכחול חוצה את הכפר העלוואי רג׳ר בצפון רמת גולן, שם את חלקו הצפוני בלבנון בעוד חלקו הדרומי נותר בשטח ישראל. לפני מלחמת לבנון השנייה חיזבאללה הקים בצפון הכפר עמדה ואף ניסה לחטוף מהכפר חיילי צה״ל. אחרי המלחמה צה״ל השתלט על כל שטח הכפר, מה שמהווה הפרה של הקו הכחול. בשנים האחרונות מוקמת סביב חלקו הצפוני גדר, פגיעה בריבונות הלבנונית.
הסעיף הבעייתי השני הוא סעיף 10 המזמין את מזכ״ל האו״ם לנסח הצעה לסימון קו הגבול הבינלאומי של לבנון, כולל טיפול באזור הר דוב. המזכיר הכללי אכן שלח קרטגורפים כדי להעריך מהם בכלל הגבולות של האזור במחלוקת, אולם התהליך לא התקדם מאז.
ההצדקה של ישראל לתקיפות בדרום לבנון וכל פעולה צבאית אחרת צריכה להיות החלטה 1701, או ליתר דיוק – אי-היישום שלה: ישראל נסוגה מדרום לבנון בהתאם להחלטה. אם לבנון אינה מיישמת את ההחלטה – ישראל צריכה לבחון מחדש את הנסיגה. ישראל צריכה לפעול באופן התקפי כדי לשמור על ביטחונה. לבנון רוצה להפסיק את הלחימה? ארה״ב רוצה להוריד את גובה הלהבות? יש דרך מאוד פשוטה לעשות זאת – יישום של החלטה 1701.
לכאורה, ממשלת לבנון יכולה לטעון שאם ישראל רוצה שהיא תיישם את החלטה 1701 במלואה, הרי שגם ישראל חייבת ליישם את החלק שלה בהחלטה: לסגת מצפון כפר רג׳ר, להסדיר את סוגיית הר דוב ולהפסיק את הטיסות בשמי לבנון שפוגעות בריבונות המדינה. עד שישראל לא תיישם את חלקה, למה שלבנון תעשה זאת?
לפני שנענה על השאלה, כדאי להבין עד כמה לבנון לא יישמה ולא מיישמת את ההחלטה. החלטה 1701 קובעת שממשלת לבנון צריכה לפרז את השטח שמדרום לליטני ולמנוע הברחת נשק לשטחה. כוח האו״ם יוניפ״ל אמור לעזור לממשלה לעשות זאת, לא לעשות זאת במקומה. ההחלטה לא מציינת בפירוש מי אמור לפרק את המליציות הלבנוניות ולכן נניח אותה כרגע בצד. האם ממשלת לבנון ביצעה את הנדרש ממנה? לא.
זו אגב אינה קביעה שלי. מזכ״ל האו״ם מפרסם אחת ל-4 חודשים דו״ח שעוקב אחר יישום החלטה 1701. הדו״ח גם מפרט על פעילות יוניפ״ל באזור והאם מפריעים לו לבצע את המנדט שלו. בדו״ח מה-16 בנובמבר 2023 המזכ״ל קבע שאין שום התקדמות בפירוק הארגונים החמושים מנשקם או פירוז דרום לבנון. לא רק זה, יוניפ״ל לא מקבל גישה למתקנים צבאיים לא חוקיים למרות דרישות חוזרות ונשנות.
הבעיה של יוניפ״ל שהוא תלוי בצבא לבנון כדי ליישם את החלטה 1701. אם הצבא לא רוצה לעשות משהו, כוח יוניפ״ל מוגבל לתקן משקיף ואפילו את זה הוא לא יכול לעשות באופן אפקטיבי. לדוגמה, הדו״ח של מזכ״ל האו״ם מציין שכוח יוניפ״ל ראה באוגוסט השנה כ-90 אנשים בלבוש צבאי מתאמנים במטווח. הם התאמנו בין השאר על מכונות ירייה אוטומטיות ומטול רקטות נגד טנקים (RPG). כוח יוניפ״ל מכיר 5 מטווחים לא חוקיים כאלה, בהם מתנוססים דגלי חיזבאללה. על-אף זאת, צבא לבנון עד היום לא אישר להם גישה למתקנים. אין בכלל ספק שהמתקנים בלתי חוקים ומנוגדים להחלטה 1701.
דוגמה אחרת היא כיצד צבא לבנון מגביל את הסיורים של יוניפ״ל, יחד עם המקומיים. יש נספח לדו״ח בו רשימה של תקריות בהן הוגבלה התנועה של כוח יוניפ״ל. דפוס חוזר בתקריות הן שהכוח נחסם ע״י מקומיים ונאלץ להמתין עד שצבא לבנון ייקח אותו משם. שימו לב: הצבא לא מפנה את המקומיים כדי שהכוח יוכל להמשיך בסיור שלו. הוא מפנה את אנשי יוניפ״ל, שלא יכולים להמשיך בסיור שלהם.
מהגנה להתקפה
כולם יודעים שהחלטה 1701 לא מיושמת, שחיזבאללה בנה ובונה מתקנים צבאיים ושצבא לבנון מעלים עין, אם לא מסייע לו באופן אקטיבי. אני אפילו לא מדבר על מניעת הברחת אמל״ח; בנושא הזה ממשלת לבנון לא פנתה ליוניפ״ל לעזרה ומזכ״ל האו״ם מציין שיש דיווחים על הברחת נשק אך ״האו״ם אינו יכול לאשר אותם באופן עצמאי״.
לכאורה הבעיה של החלטה 1701 שהיא שמה את האחריות הבלעדית לפעול נגד חמושים על ממשלת לבנון. אם ממשלת לבנון לא מוכנה ליישם את ההחלטה, מסיבותיה שלה, יוניפ״ל לא יכול לעשות זאת במקומה. אנחנו עלולים להתפתות ולחשוב שהפתרון הוא להפקיע את האחריות של ממשלת לבנון לשטח ולמסור אותו לכוח בינלאומי שידאג לפירוז דרום לבנון. זו תהיה טעות.
קודם כל משום שהחוק הבינלאומי יסודו בריבונות של המדינה על שטחה. ממשלת לבנון היא הריבון על השטח שלה והיא צריכה לשאת באחריות לנעשה בשטח הזה. שנית, אף אחד לא יהיה מוכן להתמודד עם חיזבאללה וארגוני החמושים האחרים אם אין לו אינטרס ביטחוני ברור לעשות זאת. כלומר, גם אם נפקיע את המנדט מצבא לבנון, הרי שזה לא ישנה את האיום. מה שזה כן ישנה, הוא שכוחות בינלאומיים המורכבים מספרדים, סינים, בלגים ועוד עשרות לאומים אחרים יצטרכו להתמודד עם אוכלוסייה מקומית בה מוטמעים פעילי חיזבאללה וארגוני חמושים נוספים. סביר להניח שיוניפ״ל במהרה יותקף ומזכ״ל האו״ם יבקש את עזרת צבא לבנון בייצוב המצב.
החלטה 1701 היא החלטה עם מנגנון יישום בעייתי אך היא ההחלטה הכי טובה שישראל יכולה לקוות לקבל. אין סיבה שישראל תשקיע הון פוליטי כדי להעביר החלטה אחרת במועצת הביטחון. מה שישראל כן צריכה לעשות, באיחור של 17 שנה, הוא לגבות מחיר מהצד הלבנוני על אי-יישום ההחלטה.
מה צריכה להיות העמדה המדינית של ישראל מול ממשלת לבנון בנוגע להחלטה 1701? אין תלות בין סעיפי ההחלטה, לבנון נכשלה ביישום ההחלטה, ישראל לא תסכים לשום שינוי בגבול ללא הסכם כולל וישראל תגבה מחיר על אי-יישום ההחלטה.
סעיפי החלטה 1701 אינם תלויים זה בזה. כלומר, לבנון לא יכולה לנמק את אי-יישום הסעיפים שבאחריותה בכך שישראל לא יישמה את הסעיפים שלה. ישראל דוחה באופן קטגורי את הניסיון ליצור תלות בין הסעיפים ואת הניסיון של ממשלת לבנון לתלות בישראל את האשם למצב בדרום לבנון.
שנית, ממשלת לבנון נכשלה ביישום החלטה 1701. זה המסר שישראל חייבת להדהד לארה״ב וצרפת, שרואה בעצמה אחראית למדינת הארזים. ממשלת לבנון נכשלה בפירוז דרום לבנון, במניעת הברחת נשק ופירוק החמושים במדינה. הכישלון הלבנוני מסכן לא רק את ביטחון לבנון והיציבות הפוליטית שלה, אלא גם את ביטחון מדינת ישראל. אין סיבה שמדינת ישראל תשלם את המחיר על כישלון ממשלת לבנון.
שלישית, כל שינוי בגבול בין ישראל ולבנון יעשה רק במסגרת הסכם כולל שיסיים את מצב העוינות בין המדינות והסרת האיום מצד ארגוני החמושים בלבנון. ישראל מכירה בכך שנוכחותה בצפון כפר רג׳ר מפרה את החלטה 1701 והיא תהיה מוכנה להסיג את כוחותיה הצבאיים מצפון הכפר ברגע שיושלם פירוז דרום לבנון. מעמדו הסופי של הכפר יקבע בהסכם מדיני, תוך התחשבות בסוגייה ההומניטרית של חלוקת הכפר בין שתי מדינות.
לבסוף, ישראל מתכוונת לפעול נגד חיזבאללה וכל ארגון חמוש אחר שתקף אותה משטח לבנון, בהתאם לזכות להגנה עצמית. מדינת ישראל לא תקשור בין המשא ומתן ובין הפעולות הצבאיות שלה. כלומר, לבנון מוזמנת ליישם את החלטה 1701 בכל רגע, ע״י נסיגת חיזבאללה ועבודה עם יוניפ״ל לפירוז דרום לבנון. עד אז, צה״ל ירחיב את הפשיטות כדי לחסל את האיום.
וכאן אנחנו עוברים לאמצעי הצבאי. צה״ל כנראה מתכונן למלחמה כוללת בלבנון: הפצצות מאסיביות, תמרון קרקעי לעומק המדינה, אלפי תקיפות של חיזבאללה נגד העורף. חיזבאללה גם הוא כנראה מתכונן לתרחיש הזה: חוליות נ״ט שיקיזו את דמו של צה״ל, בונקרים ומנהרות, ואלפי תקיפות של חיזבאללה נגד העורף. לי יש רק שאלה אחת: למה זה התרחיש?
כדי לטהר שטח מארגון גרילה נדרשת נוכחות קבועה באמצעות סיורים ותנועה של כוחות לוחמים קטנים וניידים כדי לאתר ולהשמיד חוליות. כיבוש השטח באמצעות תמרון קרקעי מאסיבי נועד רק לאפשר את השלב השני, של נוכחות ופעולת כוחות קטנים יותר. אבל למה במקרה של לבנון אני צריך לכבוש את השטח?
אני מניח שחיזבאללה לא הקים קו הגנה שמטרתו לעצור את צה״ל. אני מניח שהוא בנוי בצורה של חוליות שפרוסות בעומק דרום לבנון והן יפעלו באופן עצמאי נגד כוחות צה״ל. אם אין לי קו הגנה שיש לפרוץ, למה מלכתחילה לא להתחיל בפשיטות קרקעיות לעומק האויב, כדי להרוג פעילים ולהשמיד תשתיות?
האם הדבר יגרום הסלמה? אפשר לעבוד בשיטת הסלמי: תחילה יחדור צוות של כוחות מיוחדים, אחריו כיתת חייילים, אחר כך כמה גנמ״שים, טנקים וכן הלאה. ישראל לא תגביל את כוחות הקרקע שלה אל שטחה, אלא תעביר את ההתקפה לשטחו של חיזבאללה. חיזבאללה אולי ירצה להגיב לחדירה באמצעות חדירה משל עצמו, או השמדה של הכוח הפולש. זה יחייב אותו לרכז כוחות כדי לנסות ולחדור אלינו, או לגבש קו הגנה נגדנו – שני דברים שיצרו אזור עשיר במטרות עבור חיל האוויר וארטילריה.
במקביל, ישראל תמשיך ותפעל דיפלומטית מול לבנון, ארה״ב וצרפת. שוב, אין פתרון מדיני או צבאי. יש זרוע צבאית ויש זרוע דיפלומטית שעובדות יחד כדי לקדם יעד מדיני. בעוד צה״ל מגביר את היקף הפשיטות וההרס בדרום לבנון, אולי אפילו מרחיב את היקף התקיפות לבקעת הלבנון, ישראל תמשיך ותדגיש שהיא מוכנה לנהל משא ומתן בכל רגע על יישום החלטה 1701. לבנון לא רוצה? חיזבאללה לא רוצה? פעילים ימשיכו להיהרג ומבנים ימשיכו להיהרס.
אם זה נשמע לכם אבסורדי, פרדוקסלי, הסתכלו רק על אזרבייג׳ן וארמניה: האזרים מנהלים מאז 2020 סבב אחרי סבב של לחימה, מכים ודוחקים את הארמנים לפינה. במקביל, הם משתתפים בשיחות שלום ומאותתים כל העת שהם מוכנים להגיע להסכם כל עוד הוא יענה על הצרכים שלהם. הזרוע הצבאית מפציצה כוחות ארמנים, בעוד הזרוע הדיפלומטית יושבת איתם לשולחן המשא ומתן. מה יגידו לישראל כשהיא תעשה זאת? שהיא לא צריכה לדרוש את יישום החלטה 1701? שהחלטה 1701 היא לא רלוונטית? זו זכותו של מר הוכשטיין להציע כל עסקה שירצה. לישראל כבר יש עסקה והיא מעוניינת לקבל אותה בפועל.
סיכום
אין פתרון צבאי או פתרון מדיני למצב מול חיזבאללה. צבא ודיפלומטיה משמשים שניהם את הדרג המדיני כדי לקדם את היעדים שלו. כוח משמש מדינה כדי לאכוף את ההחלטות הבינלאומיות בהן היא מעוניינת. ישראל נסוגה מדרום לבנון בהתאם להחלטה 1701. אם ביירות לא מיישמת את ההחלטה, זו זכותה של ישראל – חובתה אפילו – לפעול בהתאם למציאות של אי-יישום ההחלטה. 17 שנה נרדמנו באכיפת ההחלטה. בואו נוודא שזה לא יקרה גם בשנה ה-18.
[1] Carl von Clausewitz, On War, trans. Michael Howard and Peter Paret (Princeton, N.J: Princeton University Press, 1976), 87.
[2] Christopher Bassford, ‘Tiptoe Through the Trinity’, Clausewitz studies, 15 September 2020, https://www.clausewitzstudies.org/mobile/trinity8.htm.
[3] Clausewitz, On War, 89.
[4] ראובן ארליך, ‘העלאת סוגיית ״חוות שבעא״ בטיוטת הצעת ההחלטה הצרפתית-אמריקנית לסיום הלחימה – נתוני רקע ובחינת משמעויות’ (המרכז למורשת המודיעין, 8 August 2006), https://www.terrorism-info.org.il/Data/pdf/PDF_06_241_1.pdf.
[5] ארליך.
[6] United Nations Security Council, ‘Resolution 1701’, 11 August 2006, https://peacemaker.un.org/sites/peacemaker.un.org/files/IL-LB_060814_SCR1701.pdf.
