תקציר
- חמאס לא יכולה לקוות להביס את צה״ל בשדה הקרב. לפיכך, היא תלויה במשיכת המלחמה והפעלת לחץ פסיכולוגי ופוליטי על ישראל כדי להביא אותה להפסיק את המלחמה. היא יכולה לעשות זאת ע״י הסבת אבדות משמעותיות לכוחות ישראליים, שימוש בחטופים כמיקוח וניצול ערוצים דיפלומטיים בינלאומיים כדי להביא להפסקת אש. טקטיקות אלה נועדו לא רק לאתגר את ישראל צבאית אלא גם להפעיל לחץ פוליטי ופסיכולוגי. זאת, במטרה ליצור תרחיש שבו המשך העימות יהפוך לבלתי נסבל עבור ישראל, והיא תחפש לסיים אותו לפני שהשיגה את יעדיה המלחמה.
- זו לא תהיה הפעם הראשונה בה שחקן חלש יותר מצליח לייאש את היריב, ללא הצלחה צבאית. מתקפת טט במלחמת וייטנאם, למרות היותה תבוסה צבאית לצפון וייטנאם, הייתה הצלחה אסטרטגית מבחינת השפעה על דעת הקהל האמריקאית ושינוי מהלך המלחמה. צפון וייטנאם הצליחה לייאש את ההנהגה האמריקאית מניצחון, למרות ההפסד בשדה הקרב.
- אנחנו חייבים להכיר בהיקף המלא של הסכסוך. המאבק עם חמאס אינו רק אתגר צבאי אלא גם מדיני ופסיכולוגי. לחברה ודעת הקהל הישראלית יש מרכיב חשוב בעיצוב התנהלות הממשלה במערכה נגד חמאס. הנחישות שלנו תיצור לחץ נגדי ללחץ של חמאס. המוכנות שלנו להתמיד עד הניצחון היא שתעזור להביא אותו.
להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
מבוא
איך חמאס יכולה לנצח במלחמה? זו לא שאלה שאנו רוצים לחשוב עליה, אך זו שאלה שאנו חייבים לחשוב עליה. מלחמה היא דו-קרב בין שני שחקנים עם רצונות מנוגדים. האויב אינו מסה חסרת חיים שסופגת את מכותינו ללא התנגדות. האויב מתאים את עצמו אלינו, משתנה, מתנגד. אם אנחנו רוצים לנצח אותו אנחנו חייבים לקחת בחשבון איך הוא יכול לנצח אותנו.
בשביל לדעת איך חמאס יכולה לנצח במלחמה, עלינו קודם לדעת מהו ניצחון עבור חמאס. חמאס היא הצד הצבאי החלש יותר במלחמה הנוכחית, אני חושב שעל זה אף-אחד לא מערער. הצד החלש במלחמה לא יכול לקוות להביס את האויב שלו בשדה הקרב, משום שהוא חסר את כוח האש והאנשים לעשות זאת. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא להמתין ולקוות לשינוי במצב הפוליטי, לא הצבאי[1]. השינוי הפוליטי משפיע על המלחמה באחת משתי דרכים: או שהוא מביא לסיום המלחמה, כי הצד החזק החליט שהמלחמה כבר יקרה מכדי להמשיך בה; או שהוא משנה את המאזן הצבאי, לדוגמה בעלי ברית שנוטשים את הצד החזק ומקטינים את הכוח הצבאי שלו.
חמאס לא יכולה לקוות לתבוסה צבאית של צה״ל בשדה הקרב בעזה. היא כן יכולה לקוות לשינוי פוליטי שיביא לסיום המלחמה לפני שישראל תשיג את היעדים שהגדירה לעצמה, שהם מיטוט שלטון חמאס והרס היכולת הצבאית שלה ברצועת עזה. כלומר, הניצחון של חמאס הוא על דרך השלילה: אם ישראל לא תנצח, חמאס תנצח. היא תשרוד את המלחמה, מה שייתן לה את האפשרות להילחם בנו יום אחר. חמאס תפרסם את ההישרדות שלה כהישג צבאי מול מכונת המלחמה הישראלית, מה שיעלה את הפופולאריות של חמאס בעיני ההמון הערבי[2] וכנראה יפגע בנחישות ובלכידות של החברה הישראלית.
ניצחון על דרך השלילה אינו ייחודי למלחמה הנוכחית, בו חמאס היא כוח גרילה המתמודד מול צבא סדיר – צה״ל. מטרתו הראשית של צבא סדיר היא השמדת הכוח הלוחם של האויב, לרוב תנאי הכרחי בהשגת יעדי המלחמה[3]. מטרתו המרכזית של כוח גרילה היא להתיש את האויב, מה שיביא שינוי פוליטי וסיום המלחמה[4]. קיסינג׳ר לפני חצי מאה ניסח את ההבדל כך, כשהתייחס למלחמה בווייטנאם: ״כוח גרילה מנצח אם הוא לא מפסיד; צבא סדיר מפסיד אם הוא לא מנצח״[5].
איך אפשר להתיש את ישראל? כאן קלאוזביץ יכול לעזור לנו. אם תזכרו, בניתוח מס׳ 187 דיברנו על השילוש של קלאוזביץ. השילוש מורכב מרגש-אקראיות-היגיון והוא שמכתיב את צורתה ומהלכה של המלחמה. נגזרת של השילוש, מה שמכונה ״השילוש המשני״, הוא של ״עם-צבא-הנהגה״, כל חלק אחראי או מגלם מרכיב בשילוש המקורי.
כדי להתיש את ישראל חמאס צריכה להשפיע על השילוש שלה. היא יכולה להתמקד רק במרכיב אחד, מקווה שהשניים האחרים ישתנו כשהמרכיב הראשון ישתנה. לדוגמה, אבדות כבדות של צה״ל יכולות להביא את העם וההנהגה לוותר על הניצחון משום המחיר. אבל אסטרטגיה יותר אפקטיבית תנסה לפעול בו-זמנית על שלושת המרכיבים גם יחד. ללחוץ בו-זמנית על העם, הצבא וההנהגה, כך שמדינת ישראל כולה על מרכיביה תחליט לעצור את המלחמה.
בעבר כבר היה מי שניסה לעצור את ישראל באמצעות מחיר צבאי גבוה. הקרב הקשה ביותר במסגרת מבצע ״חומת מגן״ ב-2002 היה במחנה הפליטים ג׳נין[6]. החמושים במחנה ידעו שבזמן שאי-אפשר להביס את צה״ל צבאית, מספיק הרוגים אולי יכריחו את ההנהגה הישראלית לוותר על כיבוש העיר ולהביא ניצחון פוליטי חשוב להתנגדות הפלשתינית[7]. הם תכננו את ההגנה שלהם כך שהמטרה הייתה לא לעצור את צה״ל, אלא להסב לו כמה שיותר הרוגים על כל מטר שיתקדם במחנה.
זה לא עבד. ההתנגדות העזה של המחבלים ומספר ההרוגים העולה הכריח את הצבא לנקוט בגישה אגרסיבית יותר לכיבוש המחנה. במקום לטהר את הבתים באופן הדרגתי, צה״ל נכנס למרכז המחנה באמצעות כוח שכלל טנקים, מסוקי תקיפה ובולדוזרים. כשהגיעו, הבולדוזרים פשוט שיטחו את האזור, הורסים כל מבנה שהיה בו[8]. הלב של מערך ההגנה הפלשתיני נהרס. יממה לאחר מכן רוב החמושים נכנעו. המעטים שהמשיכו להילחם נמחצו למוות כשהבניינים מהם ירו נהרסו ע״י הבולדוזרים[9].
ג׳נין היא תמרור אזהרה עבור חמאס. למחבלים בג׳נין היה היתרון שהם התמודדו עם כוח מילואים שלא אומן בלוחמה עירונית וצה״ל לא ציפה להתנגדות משמעותית[10]. ברצועת עזה הכוחות המתמרנים קרוב לוודאי מאומנים היטב בלוחמה עירונית וצה״ל בא ערוך ללוחמה קשה ברצועה. אתרים רבים הופצצו לפני התמרון הקרקעי וכוחות צה״ל פועלים בליווי כוחות אוויר וארטילריה. חמאס יכולה לנסות ולהסב אבדות כבדות לכוחות הישראלים, אך אלה לבדם כנראה לא יעצרו את הפעילות של צה״ל. אם בג׳נין זה לא עבד, זה לא יעבוד ברצועה. חמאס חייבת לפעול בו-זמנית נגד כל המרכיבים בשילוש הישראלי כדי להתיש את ישראל. איך היא יכולה לעשות זאת?
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
מתקפה משולבת
מהם המשאבים העומדים לרשותה של חמאס כדי להתיש את ישראל? משאב אחד כבר ציינו – הכוח הצבאי שלה. הוא משמש כדי להסב אבדות לצה״ל ולהפוך את המלחמה יותר ויותר יקרה. מספר האבדות העולה מפעיל לחץ על ההנהגה והציבור, אך הוא כנראה לא יהיה מספיק לבדו.
משאב אחר – ואני מתנצל מראש שאני מתייחס אליו כך – הם החטופים. מחבלים חוטפים בשביל אחת משלוש מטרות: כדי לסחוט את הצד השני, כדי לשחרר אסירים, או שעצם פעולת החטיפה משרתת אותם משום שהיא מגדילה את הפרסום שלהם ושל המאבק שלהם[11]. בהקשר של המלחמה החטופים הם משאב שחמאס יכולה להשתמש בו באחת משתי דרכים: הדרך הראשונה היא לאיים או לפגוע בחטופים, בניסיון להרתיע את ישראל מהמשך הלחימה. פגיעה כזו גם יכולה לעורר את העם לדרוש את הפסקת המבצע, חושש שהדבר מסכן את החטופים. חמאס ניסתה זאת בתחילת הלחימה ללא הצלחה. אפשר ובמצב של מצוקה קיצונית – לדוגמה, צה״ל קרוב לתפוס את בכירי התנועה בעזה – היא תנסה שוב.
דרך שנייה להשתמש בחטופים היא לקבל תמורתם הפסקת אש, זמנית או קבועה. כמובן, בכל עסקה – זמנית או קבועה – חמאס תרצה לשחרר רק חלק מהחטופים. היא תרצה לשמור אחרים בשביל שחרור אסירים מבתי הכלא הישראלים, או סחיטת וויתורים מדינים וכלכליים מישראל, לדוגמה נמל ברצועה או שדה תעופה. רק במצב של מצוקה קיצונית חמאס תשקול אם בכלל לשחרר את כל החטופים בתמורה להפסקת אש קבועה.
הפסקת אש זמנית תיתן לכוחות חמאס להתארגן מחדש ולנסות לתקוף את כוחות צה״ל, מנסים להסב לו אבדות כבדות או להבקיע את הכיתור נגדם בעיר עזה. הפסקת אש זמנית גם תביא לחץ בינלאומי גובר על ישראל להפוך את הפסקת האש לקבועה, או לכל הפחות להאריך אותה, בשביל לאפשר את המשך המשא ומתן לשחרור שאר החטופים והגשת סיוע הומניטרי לתושבי הרצועה. שחקנים בינלאומיים אולי יחשבו שאם ממשלת ישראל הסכימה להפסקת אש, גם אם זמנית, הרי שזה סימן שהיא לא דוחה את הרעיון כשלעצמו. עם מספיק לחץ ושכנוע אולי תסכים להפוך את הזמני לקבוע.
בתחום של עסקאות חטופים, הזמן משחק לטובתה של חמאס. ככל שעובר הזמן, כן גדל הלחץ של משפחות החטופים על ההנהגה להגיע לעסקה[12]. המשמעות היא שככל שעובר הזמן, חמאס יכולה לתת פחות ופחות חטופים כדי לקבל עסקאות יותר ויותר טובות. אם הממשלה תסרב לתנאים בעסקאות נוספות, היא תעורר את זעמן של משפחות החטופים שעדיין לא שוחררו ואלו ילחצו עליה. הן, המשפחות, יונעו ע״י שתי שאלות: ראשית, למה שדמם של חלק מהחטופים יהיה אדום יותר מאחרים? ושנית, מי קובע אלו דרישות של חמאס מקובלות ואילו לא? הממשלה! ובעוד שאת חמאס לא ניתן ללחוץ, את הממשלה ודאי שכן. ההסכמה לעסקה ראשונה עלולה להקשות על הממשלה לסרב לעסקאות נוספות.
המשאב השלישי שעומד לטובת חמאס הוא ציר ההתנגדות. הסברנו בניתוח מס׳ 190 מה האסטרטגיה של ציר ההתנגדות להציל את חמאס: לחץ צבאי על ארה״ב, שיביא אותה לדרוש הפסקת אש כדי למנוע מלחמה אזורית. עוד לפני שהתחיל התמרון הקרקעי בעזה דנו בשאלת ״החלון המדיני״ – כמה זמן יהיה לישראל לפעול ומה היא תוכל לעשות. אחד הטיעונים בעד תמרון קרקעי קצר בזמן, או אפילו הימנעות מתמרון כזה, היה שהחלון המדיני לא יאפשר כיבוש מלא של הרצועה וטיהורה. חמאס יודעת שישראל רגישה ללחץ בינלאומי[13] ואין ספק שחמאס ובעלות בריתה בציר ההתנגדות מצפות שבמוקדם או במאוחר לחץ אמריקאי יכריח את ישראל להסכים להפסקת אש.
אגב, כאן החטופים יכולים לעזור, חלקם. בין החטופים נמצאים גם אזרחים של מדינות זרות, כמו תאילנד, גרמניה או צרפת. ישראל מחויבת למיטוט שלטון חמאס, אך לא לשחרור כלל החטופים. הממשלה הגדירה כיעד עשיית מירב המאמצים לשחרורם, אך לא הגדירה כיעד את שחרורם. הממשלות הזרות כנראה יעדיפו את שחרור האזרחים שלהן גם במחיר המשך שלטון חמאס. חמאס יכולה להשתמש באותן ממשלות כדי להפעיל לחץ נוסף על ישראל להסכים להפסקת אש קבועה.
המשאב האחרון והכי חשוב של חמאס הוא זמן. חמאס צריכה זמן בשביל להתיש את ישראל. היא צריכה זמן כדי לפגוע בכוחות צה״ל ולהגדיל את המחיר הצבאי. היא צריכה זמן כדי שהלחץ הבינלאומי ידחוף להפסקת אש. היא צריכה זמן כדי שהציבור וההנהגה בישראל יהפכו מתוסכלים מהמערכה הארוכה ויחליטו לוותר עליה, מאמינים שהם לא יכולים לנצח.
נראה שכדי לקנות זמן חמאס נסוגה מהעיר עזה דרומה, לפחות בכירי התנועה והחטופים. כך גם אם צה״ל יכבוש את עזה התנועה עצמה תוכל להמשיך לפעול בדרום הרצועה, עם רוב החטופים בידיה. מצד שני, עזה כנראה תוכננה להיות קו ההגנה המרכזי של חמאס, שם צה״ל היה נבלם ומותש. בח׳אן יונס ורפיח יש אוכלוסייה קטנה יותר וצפיפות הבנייה נמוכה יותר. הכיבוש העירוני אולי יהיה קל יותר. אם חמאס לא תצליח לעצור את הישראלים, הנסיגה מעזה עלולה להתגלות כשגיאה אסטרטגית חמורה.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
מתקפת טט
שימו לב ששבירת הרצון של האויב להמשיך ולהילחם לא תלויה בניצחון צבאי עליו. ניתן להתיש ולייאש את האויב, באמצעות התארכות של המערכה, לחץ מן החוץ ומן הפנים, ומספר גדל של אבדות. האויב יעבור ממצב בו הוא מאמין שניצחון צבאי הוא אפשרי, למצב בו הוא מאמין שאין לו ברירה אלא להגיע להפסקת אש והסדר. המלחמה תבוא לסיומה, גם אם המאזן הצבאי נוטה לרעתי.
זו לא פנטזיה. ב-1968 צפון ווייטנאם הצליחה להכריע את ארה״ב במישור הפסיכולוגי, בעודה נכשלת במישור הצבאי. מתקפת טט, על שם ראש השנה של שנת הירח, הייתה כישלון צבאי של הקומוניסטים הווייטנאמים נגד ארה״ב ובעלת בריתה דרום וייטנאם. למרות ההצלחה האמריקאית בהדיפת המתקפה, וושינגטון העדיפה להיכנס למשא ומתן עם צפון וייטנאם במקום להגדיל את ההצלחה הצבאית שלה ולהגיע למשא ומתן מעמדה טובה יותר.
למי שלא מכיר מתקפת טט הייתה מתקפת פתע שהחלה בסוף ינואר 1968 ביוזמת כוחות צפון וייטנאם והווייטקונג, ארגון הגרילה הקומוניסטי בדרום וייטנאם. הם ניצלו את הפסקת האש שהוכרזה לכבוד ראש השנה של שנת הירח – טט. המתקפה הייתה סדרה של התקפות מתואמות נגד מטרות שונות בדרום וייטנאם, כולל ערים גדולות ומתקנים צבאיים[14]. כוחות ארצות הברית ודרום וייטנאם ספגו אבדות כבדות לפני שהצליחו להדוף את המתקפה.
המתקפה הייתה תבוסה צבאית לצפון וייטנאמיים. הם לא הצליחו לשמור על שום שטח שנכבש, והתשתית של הווייטקונג נפגעה משמעותית[15]. הקומוניסטים ציפו שבמהלך המתקפה האוכלוסייה בדרום וייטנאם תתקומם נגד האמריקאים ונגד הממשלה המקומית ותצטרף אליהם. זה לא קרה. כמו עם מתקפת חמאס ב-7.10, הקומוניסטים טעו בהערכה שלהם ומצאו עצמם לבדם נגד כוח עדיף בהרבה[16].
עם זאת, המתקפה הייתה ניצחון פסיכולוגי עבור הצפון, ופגעה קשות בתמיכת הציבור האמריקאי והממסד הפוליטי במלחמה. רק כמה שבועות לפני מפקד הכוחות האמריקאים בדרום וייטנאם תדרך את הנשיא על ההתקדמות הצבאית שנעשתה שם. ״אנו מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה״ אמר לנשיא לינדון ג׳ונסון[17]. הוא אגב צדק – גם הצפון וייטנאמים הכירו בהצלחה הצבאית של האמריקאים והחליטו לבצע את מתקפת טט כדי להטות את המאזן הצבאי לטובתם[18]. כשהתמונות החלו לזרום לבית הלבן, ההצהרה ״רואים את האור בקצה המנהרה״ נתפסה כמנותקת מהמציאות בשטח. הנשיא ג׳ונסון ציפה לניצחון ופתאום הוא ראה חיילים אמריקאים מנהלים קרבות רחוב בערי דרום וייטנאם.
התקשורת האמריקאית מילאה תפקיד חשוב בשינוי אצל ההנהגה ואצל הציבור. היא שידרה תמונות חיות של קרבות הרחוב וראיונות קצרים עם החיילים הנלחמים. בציבור האמריקאי ובבית הלבן נצרבה התפיסה שמתקפת טט הייתה כישלון חמור של הצבא האמריקאי, שעלה בהרוגים רבים. לתמונות מן המלחמה גם הצטרפה פרשנות שטענה שאין לארה״ב עוד תקווה לנצח בווייטנאם. כך לדוגמה טען מגיש הטלוויזיה המשפיע וולטר קרונקייט[19]:
״נראה כעת ודאי מתמיד שהניסיון העקוב מדם של וייטנאם יסתיים במבוי סתום. התיקו הכמעט ודאי של הקיץ הזה יסתיים או במשא ומתן של קח ותן אמיתי או בהסלמה נוראה, ולכל אמצעי שיש לנו להסלמה יש לאויב מענה…״.
קיסינג׳ר בספרו דיפלומטיה כתב שהמתקפה היא שהביאה את ארה״ב לבצע הערכה מחדש של המלחמה. למרות ההצלחה הצבאית בהדיפת המתקפה, הנשיא ג׳ונסון לא היה מעוניין להסלים ולהגדיל את היתרון הצבאי על צפון וייטנאם. במקום, כחודשיים אחרי תחילת המתקפה ג׳ונסון הודיע על הפסקת אש חד-צדדית והציע לצפון וייטנאם שיחות שלום[20]. ארה״ב וויתרה על ניצחון או אפילו על הסלמה, מעוניינת לסיים את המלחמה כמה שיותר מהר.
משמעויות עבורנו
האויב מנהל נגדנו מלחמה טוטאלית. לא רק החיילים בחזית הם המטרה אלא גם אנחנו, האזרחים בעורף. זה לא צריך להפתיע אותנו – חמאס היא ארגון טרור, וארגוני טרור אינם מגבילים את עצמם רק למטרות צבאיות. מטרתם להשתמש בכאב ופחד כדי להשיג מטרות פוליטיות. עכשיו חמאס רוצה להשפיע עלינו ועל ההנהגה שלנו להציל את עצמה.
מה אנחנו יכולים לעשות נגדה?
ראשית, להכיר שאנחנו חלק מהחזית. לא נעים לחשוב שאנחנו לוקחים חלק פעיל במלחמה ושגם בבטחה של בתינו אנו מטרה של חמאס, אך זו המציאות. חמאס רוצה להשפיע עלינו כדי שנשפיע על הממשלה ונעצור את המלחמה. היא רוצה לייאש אותנו, שנאמין שניצחון אינו אפשרי.
שנית, אלה שטוענים שיש לעצור את המלחמה, מתוך חשש ליום שאחרי או המחיר שנשלם אינם האויב. חשוב לי להדגיש זאת: זו זכותו וחובתו של כל אזרח לקבוע לעצמו אם הוא תומך במלחמה או לא. דיון חופשי בסוגיה הוא חשוב כדי לוודא שאנחנו לא מבצעים טעויות אסטרטגיות. דיון כזה מביא להכרתנו נקודות שלא התייחסנו אליהן, בעיות או סיכונים שלא חשבנו עליהם, מעודד אותנו לשכלל ולהעמיק את האסטרטגיה שלנו. דיון כזה מחזק אותנו, לא מחליש אותנו.
הבעיה היא לא בדיון מנומק המנסה להתחקות אחר האסטרטגיה הטובה ביותר. הבעיה היא עמדות ושיח שמקדמים ייאוש, עייפות, הרמת ידיים והשלמה עם קיומו של חמאס ככוח טבע שאין מה לעשות לגביו. עמדות שטוענות ש״חמאס לא ניתן להשמדה״, או ״מלחמות מודרניות אינן ניתנות לניצחון״. עמדות כאלה משרתות את חמאס משום שהן משפיעות על התפיסה שלנו, על הגישה שלנו למלחמה.
ניתן להביס את חמאס כפי שניתן להביס כל ארגון טרור או כוח גרילה. לוחמי חמאס מדממים כמו כל אדם והארגון הלוחם שלהם ניתן לשחיקה כמו כל ארגון. השאלה היא לא אם ניתן להביס את חמאס – כי ניתן – אלא מה המחיר, האם שווה לשלם אותו ומה התוכניות ליום שאחרי. אלו שאלות שמבקשות תשובה, שמזמינות לדיון. אלו שאלות שהתשובה יכולה להשתנות בהתאם לנסיבות, בהתאם להתקדמות ולהצלחה של המערכה עד כה. טיעונים מוחלטים כמו ״לא ניתן לנצח״ לא מבקשים לדון אלא לקבוע עובדה.
חשוב גם לזכור את הקשר בין ההנהגה ובין העם. המנהיגים שלנו מושפעים מאיתנו, מהסנטימנט הציבורי. אחת הסיבות שהם עומדים בלחץ הבינלאומי היא הלחץ הנגדי של הציבור הישראלי. גם אם אנחנו חושבים שההנהגה אינה יכולה לעמוד לבדה או מרצונה נגד לחץ חיצוני, אסור לשכוח שלנו כציבור יש את היכולת ללחוץ עליהם בכיוון הנגדי ולהביא אותם לעמוד ולדבוק ביעדי המלחמה. גישה פטליסטית, שרואה בציבור כמי שמובל ע״י ההנהגה מבלי להשפיע עליה, עלולה להפוך לנבואה המגשימה את עצמה. אל לנו להתייאש – לא מניצחון על חמאס ולא מהאפשרות להשפיע על הקבינט.
לא פחות מניצחון.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
[1] Carl von Clausewitz, On War, trans. Michael Howard and Peter Paret (Princeton, N.J: Princeton University Press, 1976), 613.
[2] Mohammad Ayatollahi Tabaar, ‘Why Iran Is Gambling on Hamas’, Foreign Affairs, 1 November 2023, https://www.foreignaffairs.com/israel/why-iran-gambling-hamas.
[3] Clausewitz, On War, 77.
[4] Mao Tse-tung, Mao Tse-Tung on Guerrilla Warfare, trans. Samuel B. Griffith (U.S. Marine Corps, 1989), 71–73.
[5] Henry A. Kissinger, ‘The Viet Nam Negotiations’, Foreign Affairs, 1 January 1969, https://www.foreignaffairs.com/articles/asia/1969-01-01/viet-nam-negotiations.
[6] Louis A. DiMarco, Concrete Hell: Urban Warfare from Stalingrad to Iraq (Oxford: Osprey, 2012), chap. 9.
[7] DiMarco, 178.
[8] DiMarco, 182–83.
[9] DiMarco, 183.
[10] DiMarco, 178.
[11] Guy Olivier Faure, ‘Negotiating with Terrorists: The Hostage Case’, International Negotiation 8, no. 3 (2003): 469–94, https://doi.org/10.1163/1571806031310752.
[12] Khusrav Gaibulloev and Todd Sandler, ‘Hostage Taking: Determinants of Terrorist Logistical and Negotiation Success’, Journal of Peace Research 46, no. 6 (November 2009): 739–56, https://doi.org/10.1177/0022343309339249.
[13] DiMarco, Concrete Hell, 181.
[14] The Editors of Encyclopaedia Britannica, ‘Tet Offensive’, Britannica, 10 November 2023, https://www.britannica.com/topic/Tet-Offensive.
[15] Katie Lange, ‘Highlighting History: How “Tet” Began the End of Vietnam’, U.S. Department of Defense, 7 February 2023, https://www.defense.gov/News/Feature-Stories/story/Article/3291950/highlighting-history-how-tet-began-the-end-of-vietnam/https%3A%2F%2Fwww.defense.gov%2FNews%2FFeature-Stories%2FStory%2FArticle%2F3291950%2Fhighlighting-history-how-tet-began-the-end-of-vietnam%2F.
[16] ויקטור דיוויס הנסון, ניצחון המערב: כיצד הכריעו ערכי החירות את הקרבות הגדולים בהיסטוריה, תרגום צבי חזנוב ואורי רדלר (תל אביב: סלע מאיר, 2020), 478-9.
[17] DiMarco, Concrete Hell, 82.
[18] DiMarco, 82–83.
[19] הנרי קיסינג׳ר, דיפלומטיה, תרגום דויד בן-נחום (ירושלים: שלם, 2007), 650.
[20] קיסינג׳ר, 651.
