הלחין את מוסיקת הפתיחה והסיום – גיא שילה.
מבוא
ב-4 הפרקים האחרונים הכרנו את האנשים שעיצבו את איטליה ואירופה במאה ה-15. מקיאוולי, באמצעות היצירה הפוליטית שלו, שימר כמו בענבר את המצב הפוליטי של תקופתו. הגדולה של מקיאוולי שעם כל התחכום והעומק שלו, הוא מעולם לא התנתק מהעולם הממשי. הוא לא עסק ברעיונות ומושגים מופשטים, או פיתח תיאוריות שהן צל חיוור של המציאות. את כל תהליך החשיבה שלו הוא הטמיע בהיסטוריה של רומא ובאירועים הפוליטיים של תקופתו.
העובדה שמקיאוולי מדבר על אירועים אמיתיים ואנשים אמיתיים היא אחת הסיבות שהוא כבר 500 שנה אחד ההוגים הכי פופולאריים והכי נקראים בהיסטוריה. תיאוריה מופשטת לא מדברת לאנשים, היא לא מעניינת. היא גם לא מובנת. קלאוזביץ ב״על המלחמה״ כתב ש:״התיאוריה, כמו צמח מטפס, חייבת להיות קרובה לשטח המציאות כדי לשאת פרי״. כלומר, בלי יותר מדי הפשטה.
הפרק הנוכחי על פורטונה הוא אחד משלושת פרקי הסיום של הסדרה על מקיאוולי. אני חושב שהוא הפרק הכי חשוב בסדרה. אם תבינו את מה שאנסה להסביר כאן, תהיה לכם השקפה חדשה על המציאות, דרך חדשה להבין את המערכת הפוליטית שלנו ואת המערכת הבינלאומית שלנו. ולצערי, ארגון הטרור חמאס סיפק לי דוגמה אקטואלית מאוד איך פורטונה משפיעה על חיינו.
ביום שבת, בחגיגות שמחת תורה, חמאס פלש לשטח ישראל וביצע טבח המוני באוכלוסייה האזרחית בעוטף עזה. נכון לשעת כתיבת שורות אלה אנחנו עדיין סופרים את המתים. מדינת ישראל החלה במערכה רחבה בעזה, מערכה שאני מקווה תביא לכניעה המוחלטת של חמאס.
מה קרה לישראל ביום שבת? עד לפלישה של חמאס, לישראל הייתה קונספציה שהיא יכולה לחיות במחיר נסבל לצד מדינת הטרור של חמאס. עד לשבת, חשבנו שניתן להכיל את חמאס במחיר נמוך של אבדות לכוחותינו ולחיי האזרחים. הקונספציה הזו התמוטטה.
עוד תהיה ועדת חקירה על אירועי שמחת תורה תשפ״ד. כשלים ימצאו. אשמים יסומנו. המערכת – אני מאוד מקווה – תלמד את הטעויות ותשתפר.
אבל.
כל התיקונים שיעשו מול המקרה הזה לא יהיו שווים כלום אם לא נפנים מה קרה לנו ברמה התפיסתית: פורטונה החטיפה לנו. ופורטונה חלילה תחטיף לנו גם בזירות אחרות, אם לא נבין מה קרה. היא חלילה תחטיף לנו בלבנון. היא חלילה תחטיף לנו ביהודה ושומרון. היא חלילה תחטיף לנו בכלכלה, בבריאות, בכל תחום בו יש בעיות שאנחנו מעדיפים להזניח, או שיש מוסדות לא מתפקדים שאין לנו כוח לשנות. בכל אחד מהתחומים האלה פורטונה יכולה להכות בנו שוב.
אבל מי זו פורטונה? מהי? פורטונה היא אחד המושגים הכי חשובים והכי לא מובנים של מקיאוולי. היא מופיעה פעמים רבות בכתבים שלו, כהסבר לעלייתם ונפילתם של נסיכים. בכתבים שלו הוא התחקה אחר דרכיה והשפעתה. בפרק היום נחשוף את העבר שלה, נעמוד על מקומה במחשבתו של מקיאוולי ונראה איך היא מעצבת את עולמנו גם היום.
האלה פורטונה
השם ״פורטונה״ מקורו באלת המקרה והמזל הרומאית. פורטונה הייתה אלה מרכזית בפנתיאון הרומאי, שזכתה להערצה וסגידה ע״י כל שכבות האוכלוסייה. סוחרים היו מבקרים במקדשים שלה לפני מסעות או עסקאות חשובות. פשוטי העם היו עובדים אותה בשביל מזל טוב.
בשלהי הרפובליקה הרומאית פורטונה הפכה לכלי פוליטי. גנרלים רבי השפעה, כמו יוליוס קיסר או פומפיוס, הקדישו הון רב להקמת מקדשים לכבודה. כל גנרל ניסה לטעון שפורטונה מעדיפה אותו, שהיא האלה האישית שלו. הקישור בין הגנרל ופורטונה נועד להעצים אותו ולתת לו את התדמית של מי שנבחר ע״י אלת הגורל. זה היה בעצם ניסיון להשיג לגיטימיות שלטונית דרך פולחן דתי.
בתקופת האימפריה פורטונה הפכה לאחת האלות הכי חשובות בפנתיאון, אם לא האלה הכי חשובה. היא שולבה בכת הקיסרית שעבדה את הקיסרים הרומאים כאלים. בכת, פורטונה הייתה האלה של הקיסר, מי שמגנה עליו ועל השושלת שלו. כחלק מהכת עבדו אותה תחת השם ״פורטונה אוגוסטה״, אלת המזל של הקיסר.
הפופולאריות שלה חצתה מגזרים. כל שכבות האוכלוסייה ברומא עבדו אותה, מהאצילים עד אחרון העבדים. רומא התמלאה במקדשים לכבודה. העבודה של אלים אחרים נדחקה הצידה, אפילו של ראש הפנתיאון הקלאסי – יופיטר, אבי האלים. פליניוס הזקן, רומאי בן המאה ה-1 לספירה, כתב: ״המקרה הפך לאל, וקיומו של האל הוטל בספק״.
כאשר רומא התנצרה, המעבר מאלילות לנצרות לא פגע בפורטונה. עבור רוב האלים הקלאסיים ההתנצרות של האימפריה הרומאית היה Mass extinction event. אלים או הוטמעו בתיאולוגיה הנוצרית, או הושמדו. אבל פורטונה המשיכה להינות מהערצה ופולחן וגם שמרה על דמותה באופן מלא. אף אחד לא ״ניצר״ אותה. למה?
בתיאולוגיה הנוצרית לא היה מה שיחליף את פורטונה כמי שמייצגת וכמי שאחראית לאקראיות ביקום. לשם השוואה את יופיטר היה מאוד קל להמיר באל הנוצרי – שניהם יודעי כל, שניהם מנהיגים את הסדר הקוסמי. אבל לפורטונה לא היה מחליף. לא הייתה לכנסייה דמות שאפשר להציע להמון במקום פורטונה. האל הנוצרי לא יכול להיות גם המנהיג של הקוסמוס וגם המייצג של האקראיות. אלו שני רעיונות מנוגדים. אז פורטונה נשארה. אבל לא בלי בעיות.
עבור פילוסופים ומאמינים נוצרים הקיום של האלה ביקום שמנוהל ע״י אל כל יכול הציב שאלות קשות: מי עליון על מי? האם הם עובדים יחד, או לחוד? איך אפשר להחזיק גם ברעיון של אקראיות וגם ברעיון שהיקום מסודר ונתון להשגחה התמידית של האל?
אלו אינן רק שאלות תיאולוגיות. פורטונה ייצגה רעיון – אקראיות, מקרה. שאלת מקומה ביקום היא בעצם שאלה על טבעו של היקום: האם היקום שלנו מסודר ודטרמיניסטי, כבול ע״י חוקים הקובעים כל התרחשות בו; או שמא הוא אקראי, בו המקרה יוצר אירועים ללא חוק כלשהו. באיזה יקום אנחנו חיים?
גישה אחת לשאלות האלו הייתה להכחיש שיש בכלל מקרה. לכל דבר יש סיבה וכל דבר נתון לחוק של סיבה ותוצאה. העובדה שאנחנו לא יודעים מהי הסיבה, או העובדה שאנחנו לא יכולים לצפות מראש את התוצאה, לא אומרות שאין סיבות כלל או שלא ניתן לצפות מראש את העתיד. הבעיה היא פשוט איתנו, עם הידע המוגבל שלנו.
בגישה הזו נקטו חלק מאבות הכנסייה ופילוסופים רבים. הדימוי בו השתמשו כדי להסביר את טענתם הייתה אדם המגלה תיבת אוצר. מבחינתו של האדם שגילה את תיבת האוצר זה היה מקרה שהביא אותו למצוא אותו. אך מבחינת האדם שקבר את האוצר, יש סיבה ברורה למה הוא עשה את זה. מגלה התיבה פשוט לא יודע מהי.
אם אין מקרה – אין פורטונה. אם אין פורטונה – האל שולט לבדו ביקום. פתרנו את הניגודים בקוסמוס. הידד!
רק שזה לא כל-כך פשוט. אם נחזור לדימוי של האדם המגלה את האוצר, אולי הייתה סיבה למי שקבר את האוצר, אך מה הסיבה שדווקא משה כהן מחדרה מצא אותה, ביום שלישי בשעה 14? למה לא מצאה אותה ציפי מנתניה, שבדיוק הייתה באותו חוף ים שלושה ימים קודם?
לטעון שאין מקרה, שאין אקראיות, הוא להכחיש את החוויה האנושית. אנחנו רואים את יד המקרה בחיינו: מגיפות, מלחמות, התעשרות, קריסה כלכלית, המוות של אנשים – הכול נתון ליד המקרה. להתעקש שמאחורי כל זה נמצאת סיבה נסתרת היא התעקשות שלא מבוססת על דבר חוץ מאמונה שהמציאות חייבת להתאים עצמה לתיאוריה, ולא התיאוריה למציאות. משהו בסגנון של: ויאמר הפילוסוף – תהיי מציאות דטרמיניסטית; ותהי מציאות דטרמיניסטית. וירא הפילוסוף כי טוב.
גישה אחרת טענה שפורטונה כן קיימת, אך היא כפופה לרצון האלוקי. את הביטוי הכי טוב לגישה הזו נתן דנטה בקנטו ה-7 של ״התופת״. שם הוא תיאר את פורטונה כ״שרה שמיימית״ – מלאך – המחלק מתנות בהתאם לרצון האלוקי. דנטה כתב שלפורטונה יש תוכנית, יש היגיון, אך אנחנו לא יודעים מהו. יש אקראיות בחיים, יש מקרה, אבל הוא פועל בתוך תוכנית גדולה יותר.
גם הגישה הזו לא פטורה מבעיות. הרי מה הגישה של דנטה נועדה לעשות? היא נועדה להכיר באקראיות, אך לשמור אותה בתוך ההשגחה האלוקית. אם ההשגחה האלוקית היא מוסרית – שכר ועונש, חטא וחסד – הרי שגם האקראיות אמורה להיות מוסרית. אנחנו אמורים לראות ״רשע ורע לו, צדיק וטוב לו״. אבל אנחנו לא רואים. אנחנו ראינו ורואים לאורך ההיסטוריה מקרים מזעזעים: אנשים טובים שנרצחים. רשעים שנפטרים בשלווה במיטתם. גנבים שמתעשרים ואזרחים שומרי חוק שבקושי מצליחים לשים לחם על השולחן. איפה בדיוק נמצאת התוכנית בכל זה?
גם זו אינה רק שאלה תיאולוגית או אפילו פילוסופית. היא שאלה מעשית מאוד: אם האדם נתון תחת ידיה של פורטונה, איזה מקום יש לפעולה האנושית? אם אנחנו נתונים תחת אקראיות שאין לה שום מוסר, מה זה משנה אם אני צדיק או רשע? איזו משמעות יש בכלל לפעולות שלי, אם הכול כפוף לאקראיות? איך אפשר לפעול בעולם בלתי-צפוי, בו אני לא יודע מה יהיו תוצאות המעשים שלי?
אני יכול להאמין שיש תוכנית, אבל זה אומר שאני טומן את הראש בחול בדיוק כמו הפילוסוף שלנו. אני מכחיש את עובדת אי-הצדק בעולם, טוען במקום שזה חלק מתוכנית גדולה יותר שאינני יודע מהי. אני גם פוטר את עצמי מלהתמודד עם האקראיות, כי אני מקווה שיש יד מנחה שתיקח אותי לחוף מבטחים.
במאמר מוסגר, כי אני יודע שיש גם ציבור אמוני שעוקב, ביהדות יש גישות שונות רדיקלית מהגישות שפיתחו הנוצרים. למה הן שונות אני לא יודע. דוגמה לגישה אחת היא רמח״ל בדעת תבונות שהציע פתרון אחר לבעית הרוע בעולם שנובעת מתפיסה של התפתחות היסטורית. מי שרוצה מוזמן לעיין בספר, או להאזין להרצאות של הרב שרקי עליו (כאן).
חזרה לנושא המרכזי שלנו: כאשר קלאוזביץ, אבי תורת המלחמה המודרנית, ניסה לכתוב תיאוריה שתכיל את האלמנט של אקראיות, הוא נתקל בשתי גישות: אחת מכחישה את האקראיות, השנייה נכנעת לה. גישה אחת, אסכולה אחת של החשיבה הצבאית, הכחישה את מקומה של האקראיות במלחמה. מבחינת האסכולה הזו המלחמה הייתה לא יותר מחישוב מתמטי-גיאומטרי של כמות הכוחות ומיקומם. תיאורטיקנים פיתחו משוואות מורכבות שמצד אחד הבטיחו ניצחון מוחץ לצד התוקף, ומצד שני הבטיחו ניצחון מוחץ לצד המגן. הם לא ראו את הסתירה.
אבל האסכולה הנגדית לא הייתה פחות גרועה. היא התייחסה למלחמה כנשלטת לחלוטין ע״י אקראיות. לא היה שום טעם בתוכניות, בתיאוריה, כי המלחמה היא אנרכיה מוחלטת. המפקד נזרק אל שדה הקרב והוא צריך להשתמש ביצירתיות ואלתור כדי להתמודד.
קלאוזביץ, בן המאה ה-19, נאלץ ללכת אחורה ולחפש בהיסטוריה מישהו שכן ידע להסתכל לאקראיות בעיניים ולהתמודד איתה. מישהו שהכיר בפורטונה, אך לא נכנע לה. הוא מצא – מקיאוולי.
פורטונה אצל מקיאוולי
עבור בני-דורו של מקיאוולי פורטונה הייתה חלק מהיקום בדיוק כמו השמש, הירח ואלוקים. בקוסמולוגיה של ימיו היקום חולק לשלוש שכבות: המרחב האלוקי, של ישויות נצחיות כמו האל ומלאכיו. מתחתיו המרחב השמיימי, של 7 כוכבי הלכת. ולבסוף, המרחב השלישי, הארץ.
ביקום הזה כל כוכב לא היה כדור בריק, אלא גלגל המסתובב סביב צירו בתנועה נצחית. הגלגלים היו עשויים מחומר, אך מחומר נצחי שנקרא ״אתר״. לא היה שינוי בגלגלים. לעומתם, הארץ, הנתונה תחת גלגל הירח, מורכבת מ-4 יסודות: אש, אוויר, מים ואדמה. יש בה שינוי תמידי של לידה, צמיחה, דעיכה ומוות.
ביקום הזה היו 4 סוכנים, 4 גורמים שיוצרים שינוי: אלוקים, הכוכבים (שכונו השמיים), האדם ופורטונה. אלוקים כל יכול ופועל לפי רצונו. הכוכבים שלטו בכל שינוי מחזורי בארץ, כמו עונות השנה, או גאות ושפל. פורטונה שלטה בכל שינוי לא מחזורי, כמו לידה ומוות, התעשרות ועוני, בריאות ומחלות, מלחמה ושלום. מקומו של האדם ביקום היה נתון לוויכוח נוקב: האם הוא רק עבד לסוכנים האחרים, או שמא יש מקום לפעולה אנושית עצמאית?
יש פרשנים שהניחו, בעקבות התמונה הקוסמולוגית, שהעמדה של מקיאוולי הייתה פטליסטית: האדם הוא עבד לנסיבות, לפורטונה. הוא יכול לנסות ולהיאבק, אך הוא תמיד יכשל. לשמחתנו, זו פרשנות שגויה. היא בין השאר שגויה מפני שנקודת המוצא של מקיאוולי לא הייתה היקום של זמנו. לא, ביקום של מקיאוולי פורטונה באה כתשובה לתצפיות שהוא עשה בהיסטוריה ובימיו שלו. היא תיאוריה מדעית, לא דמות מיתולוגית.
מקיאוולי ראה שלאורך ההיסטוריה, כמו גם בימיו, אנשים השיגו הצלחה באמצעות דרכים שונות ומנוגדות. הוא ראה איך חניבעל מקרתגו שמר על משמעת חייליו באמצעות אכזריות, בעוד סקיפיו אפריקנוס פיקד עליהם באמצעות טוב לב ואנושיות. לורנצו מדיצ׳י שלט בפירנצה ע״י פריקת האזרחים מנשקם. בנטיווליו (Bentivoglio) שלט בבולוניה ע״י מתן נשק לאזרחים.
הוא גם הבחין ששני אנשים שנקטו באותה דרך קיבלו תוצאות שונות – אחד נכשל, השני הצליח. הוא ראה איך האפיפיור יוליוס השני הצליח בכל שעשה באמצעות פזיזות ותקיפות. לעומתו, אותה פזיזות ותקיפות גרמו לשארל ה-8 להפסיד את איטליה.
אם דרכי פעולה שונות מביאות לאותן תוצאות ודרכי פעולה זהות מביאות לתוצאות שונות, הרי שהתוצאות אינן נקבעות רק לפי הפעולות שלנו. יש כאן עוד משהו. למשהו הזה מקיאוולי קרא ״פורטונה״.
אצל מקיאוולי לפורטונה יש שלוש תכונות מרכזיות: היא בלתי צפויה, היא בלתי מוסרית, ו – וזה חשוב – בני-אדם מאשימים אותה רק כשהם חוטפים ממנה.
באפריל 2000, כאשר בועת הדוט-קום הייתה בשיא, מגזין Fortune פרסם כתבת שער עם מנכ״ל Cisco. כותרת הכתבה: ״האם הוא המנכ״ל הטוב ביותר בעולם?״. את הגידול המסחרר בשווי החברה תלו במנכ״ל. כאשר בועת הדוט-קום התרסקה ואיתה השווי של סיסקו, האשימו כמובן את המזל.
נסים טאלב מרחיב מאוד את העיסוק בנקודה הזו בספרו ״תעתועי האקראיות״. כאשר הרווח של חברה עולה מרבעון לרבעון ב-5%, המנכ״ל משייך את ההצלחה להנהלה הטובה שלו. כאשר הרווח יורד מרבעון לרבעון ב-5%, המנכ״ל מאשים את הכלכלה, הרגולציה ואת הסנטימנט הצרכני. בשני המקרים, סביר להניח שלפורטונה היה חלק גדול יותר בשינוי מהכישורים של המנכ״ל.
גם מדינות לא פטורות מהבעיה הזו. כאשר התמ״ג צומח ב-2%, הממשלה לוקחת את הקרדיט. כאשר הוא מתכווץ ב-2%, היא מאשימה את הכלכלה העולמית. אם האינפלציה רוסנה – זו הצלחה של הבנק המרכזי. אם האינפלציה ממשיכה לדהור – טוב, שרשרות האספקה אשמות. או הנפט. או משהו שהוא לא הבנק המרכזי.
אנחנו מכירים את התופעה הזו מהפתגם: ״להצלחה אבות רבים, הכישלון יתום״. מה שמקיאוולי הוסיף שבשני המקרים – גם בהצלחה וגם בכישלון – כנראה שההשפעה שלנו על התוצאה היא קטנה יותר ממה שאנחנו חושבים. מה זה משנה?
היצירה המרכזית של מקיאוולי שעוסקת בפורטונה היא בכלל שיר, בשם ״על פורטונה״. זו יצירה מבריקה, יפיפייה בלשון ובדימויים שלה. אחד הדימויים שם משווה את פורטונה לנשר שמרים צב למעלה. הנשר טס עם הצב מעלה-מעלה, מרומם אותו מעל כולם. ואז – בדיוק בשיא הגובה – הוא זורק את הצב לסלעים. אותו הדבר עם פורטונה.
כאשר ״מצליח לנו״, אנחנו חושבים שאנחנו אחראים להצלחה. אנחנו בטוחים שיש לנו את הידע והכלים והגורל בחר בנו – פורטונה בחרה בנו – להצלחה. אבל המחשבה הזו שגויה, מטעה. אנחנו מצליחים כי המעשים שלנו מתאימים לזמנים, אם בכלל. הרווח של החברה עולה כי כול השוק בצמיחה. יחס החוב לתמ״ג יורד כי הכלכלה העולמית במצב טוב. אנחנו חושבים שחמאס מורתע, כי הוא פשוט שוקד על הפלישה אלינו.
תחושת האופוריה גורמת לנו להתעלם מבעיות מבניות, להזניח תרחישי קיצון. למה להשקיע בפתרון בעיות, כשהמצב טוב? למה להתכונן לתרחיש קיצון, כשהוא עדיין לא הגיע? הרי יש לנו את היכולת, את הידע, אנחנו נבחריה של פורטונה. תראו כמה גבוה אנחנו עולים! אז אנחנו לא מטפלים בבעיות כשהן קטנות כי אין תמריץ ואנחנו לא מתכוננים לתרחישי קיצון כי יש דברים דחופים יותר ואנחנו לא עובדים לשפר את הידע והיכולות שלנו כי, טוב, תראו כמה גבוה אנחנו עולים בזכות הידע והיכולת שכבר יש לנו.
ואז מגיעה הנפילה.
האטה בכלכלה העולמית פוגעת בסקטור הייצוא המרכזי של המדינה, מה שגורם לגירעון בהכנסות. כולם ידעו שאסור לסמוך רק על ענף אחד במשק, אבל אף אחד לא טרח להשקיע בפיתוח של ענף אחר. ועכשיו אין כסף. צריך לקצץ בהוצאות, אבל אין לממשלה רצון לעשות זאת כי זה יפגע בבוחרים. ״המצב עדיין לא חמור״, אומרים השרים, ״אסור להיכנס לפאניקה״. אבל הגירעון גדל והחולשה המבנית של המשק מביאה לירידה גם בשער המטבע. האינפלציה עולה. הבנק המרכזי מעלה את הריבית, מה שעוד מאט את המשק. חלילה שפתאום תפתח מלחמה שתוסיף עוד הוצאות לתקציב המדינה.
וכך לפתע פתאום, שר האוצר המאוד מוצלח, והממשלה המאוד מוצלחת, מוצאים עצמם עם גירעון עצום בתקציב, אינפלציה גבוהה ומיתון. הם היו יכולים לטפל בכל הבעיות לפני שהתרסקו לסלעים, אבל את ההצלחה הם שייכו לעצמם. הצב עלה השמיימה בזכות עצמו; אבל הנפילה למטה? זו אשמתה של פורטונה.
פורטונה היא גם בלתי צפויה ואת זה אנחנו לרוב שוכחים. כל שנה גופי מחקר, משרדי ממשלה וחברות פרטיות מוציאים תחזיות לשנה הקרובה. רוב התחזיות מניחות שמה שהיה הוא מה שיהיה, פחות או יותר. אם הצמיחה בשנה שעברה הייתה 2%, בשנה הבאה היא תהיה 2.1%. שנה שעבר חמאס היה מורתע, אז גם השנה הוא יהיה מורתע. רוסיה מאיימת לפלוש לאוקראינה אבל לא פלשה, אז כנראה שזה מה שיהיה גם שנה הבאה.
רוב הזמן התחזיות האלו מתגלות כנכונות. רוב הזמן מה שהיה הוא מה שיהיה. הצרה היא שכאשר קורה אירוע דרמטי, משנה מציאות, התחזית מתגלה כלא רלוונטית. ואז הערך של התחזית הוא לא 0, הוא שלילי. הוא שלילי כי בגלל התחזית לא טיפלתי בבעיות שהייתי צריך לטפל בהן. לא שמרתי או פיתחתי יכולות שהייתי צריך. סרי לנקה ב-2019 קיצצה במיסים שלה, משום שלא חזתה את מגפת הקורונה. כאשר המגפה התפרצה, תעשיית התיירות של האי נפגעה קשות. ביחד עם הקיצוץ במיסים, התקציב נכנס לגירעון חריף שהוביל למשבר חוב. המדינה התמוטטה, בגלל אירוע יחיד שהיא לא חזתה.
אנחנו לא מעריכים את ההשפעה של אירוע יחיד אך קיצוני עד שהוא קורה. משום כך אנחנו ממשיכים בתחזיות שלנו. הרי אנחנו צודקים 95% מהזמן. מה זה משנה אם ב-5% מסתתרים כישלונות בחיזוי הפיכות, מלחמות, מגיפות ומשברים כלכלים? טוב, כי אילו האירועים שבאמת משנים מציאות. אלו ה-5% שמהם עשויה רוב ההיסטוריה. ה-5% שעושים את ההיסטוריה.
לבסוף, פורטונה היא לא אתית. הרשעים יכולים לשגשג והצדיקים ליפול. האבחנה הזו של מקיאוולי בדרך כלל נתפסת כטענה נורמטיבית – מפני שהרשעים יכולים להצליח, אין טעם במוסר. או, אם ננסח אחרת, כדי להצליח מותר גם להיות רשע. ולא כך הדבר.
כפי שראינו בפרק 3, התנהגות לא מוסרית, שאפתנות חסרת גבולות, חושפת שחקן לפגיעותיה של פורטונה. צ׳זארה בורג׳ה התנהל כרשע ועלה מעלה-מעלה עד שפורטונה החליטה להשליך אותו לסלעים. או האוליגרכיה הפלורנטינית של פרק 4, שהשתלטה על הרפובליקה רק כדי ליצור את המדיצ׳י שהרסו אותה. או החמדנות של לואי ה-12, שהובילה אותו לבסוף להפסד מוחץ ואיבוד כל מה שהשיג באיטליה. כן, פורטונה מעלה את הרשעים – אבל כמו צבים.
פורטונה במאה ה-21
אז פורטונה היא גורם שנמצא מחוץ לשליטה האנושית ומשפיע על תוצאות המעשים שלנו. אבל… איך אפשר לדבר עליה במאה ה-21? יש לנו תיאוריות פוליטיות, אנחנו מעבר לאמונה באלים, לדבר על איזה ״כוח״ שעובד נגדנו או איתנו מרגיש לנו מוזר. אנחנו מסבירים את העולם דרך תיאוריות של גורמים וכוחות, ללא רצון או אישיות. מהי בעצם פורטונה? מה המרכיבים שלה?
הרצון לפרק את פורטונה ולהסביר אותה בתיאוריה ״חילונית״ הוא מובן ונכון וזה מה שנעשה עוד רגע. אבל. אחרי שנפרק ונסביר מהי פורטונה, אני רוצה שנשאר עם המטאפורה. פורטונה היא סכום של גורמים מופשטים שמשפיעים עלינו הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. אבל, הם מופשטים. אנחנו לא בנויים להגיב לדברים מופשטים. המערכת הרגשית שלנו עובדת רק מול מצבים קונקרטיים, ספציפיים. והמערכת הרגשית הזו משפיעה על תפיסת הסיכון שלנו וקבלת ההחלטות שלנו.
אנחנו מבינים שאנחנו לא יכולים לחזות את העתיד, אבל אנחנו לא מפנימים זאת. אנחנו מבינים שאנחנו לא יודעים הכול, אבל לא מפנימים זאת. להגיד לאנשים ״יש סיכון נסתר שאתם לא מודעים אליו״ לא עושה להם כלום. עובדה – ידענו שחמאס הוא ארגון טרור רצחני. אבל רצינו להאמין שהוא התמתן. האיום המופשט של ״פיגוע טרור גדול״ לא השפיע על המערכת הרגשית שלנו ועל הערכת הסיכון שלנו. לצערנו, עכשיו יש לנו תמונות ספציפיות מאוד שמשפיעות על המערכת הרגשית שלנו.
אז מהי פורטונה? היא שלושה מרכיבים: אקראיות, ברבורים שחורים ומורכבות, complexity.
יש בפוליטיקה – גם הפנימית, גם הבינלאומית – תהליכים אקראיים. המשמעות של תהליך אקראי שהוא יכול לקבל אחד מכמה ערכים, לכל ערך ההסתברות שלו. יכול להיות שהתהליך האקראי הוא דטרמיניסטי לחלוטין, כלומר אם היה לנו ידע מוחלט היה אפשר לחשב את הערך הסופי שלו. אבל משום שאין לנו ידע מוחלט (ויש גם את הבעיה של המורכבות, שעוד נגיע אליה) התהליך, עבורנו, הוא אקראי.
אילו תהליכים הם אקראיים? בחירות לדוגמה, ודאי במערכת שלנו עם אחוז החסימה. אנחנו לא יודעים מה יהיו תוצאות הבחירות עד שהן יהיו. התהליך אקראי – הוא יכול לבחור אחד ממספר ערכים. והתהליך מאוד משפיע – הוא יקבע איך יראה הדרג המדיני והפרלמנט. נכון שיש יותר ודאות בנוגע למספר המנדטים של המפלגות הגדולות, אך יש אי-ודאות רבה בנוגע למפלגות הקטנות.
מלחמה גם היא תהליך אקראי. יש סיכוי שננצח, יש סיכוי שנפסיד. אנחנו יכולים בתחילת המלחמה לנסות ולשפר את הסיכויים – השגת יתרון מספרי, יתרון בכוח אש, הפתעה. אבל אנחנו רק משפרים את הסיכויים, לא משיגים ניצחון ודאי.
הרוסים הם דוגמה טובה למדינה ששכחה מקיומה של אקראיות. ב-2020 הם בחרו לא להתערב לטובת ארמניה, מצפים שראש הממשלה הפרו-מערבי של ארמניה ייפול בבחירות אם הוא יפסיד לאזרים בנגורנו-קרבאך. הוא לא. מאז הרוסים ממשיכים לתת לארמניה כתף קרה וארמניה ממשיכה להתרחק מהם למערב.
הדוגמה היותר מוכרת היא המלחמה באוקראינה, שם הרוסים ציפו למבצע צבאי מיוחד בן 3 ימים. זה לא משנה אם הצבא שיקר לפוטין על מצבו, או שהקרמלין חשב שאוקראינה כל-כך רקובה שבעיטה אחת תפיל את כל המבנה. הוא היה צריך לזכור שמלחמה היא תהליך אקראי – וניצחון אינו מובטח. תודה לאל – הם שכחו.
אפשר לטעון נגדי שהמלחמה באוקראינה עדיין לא הסתיימה. אולי כשיבואו לפרק הזה בעוד 5 שנים זה יהיה אחרי שרוסיה, איכשהו, ניצחה. אבל גם אם היא תנצח – ואני מאוד מקווה שלא – התהליך עדיין היה אקראי. אז בסוף היא ניצחה. אחרי מי יודע כמה הרוגים, כמה פצועים, והרס לכלכלה שלה. זה לא מה שהיא ציפתה.
וציפיות מביאות אותנו לדבר השני – ברבורים שחורים. המונח ברבור שחור עבר המון התעללות בשיח הציבורי. אנשים חושבים שברבור שחור הוא ״הפתעה״. לא. הפתעה זה כאשר צה״ל מפציץ אותך מהאוויר בלי הקש בגג. ברבור שחור זה כאשר מדינת ישראל מטילה עליך מצור מוחלט. אתה ידעת שמדינת ישראל מוכנה להפציץ אותך מהאוויר, והיא לעיתים עשתה זאת מבלי להקיש בגג. מעולם לא ציפית למצור מוחלט. כל מה שידעת שישראל מוכנה ולא מוכנה לעשות – נהרס.
הברבור השחור הוא האירוע שנמצא מחוץ לידע שלנו. אנחנו אוהבים לחשוב שאין כזה דבר – שכל מה שאנחנו יודעים הוא כל מה שיש. אנחנו יודעים, ברמת הידיעה המופשטת, שגם הדורות הקודמים לנו חשבו שהם יודעים הכול. בסוף המאה ה-19 פיזיקאים האמינו שהם פתרו את כל חידות היקום וכעת כל מה שנשאר לעשות הם חישובים יותר ויותר מדוייקים. לא עבר זמן רב ותורת היחסות ומכניקת הקוונטים שינו מהיסוד את הפיזיקה המודרנית. אנחנו יודעים את זה, אבל אנחנו לא מפנימים את זה. שוב, המערכת הרגשית שלנו לא מגיבה לרעיונות מופשטים. היא לא מגיבה לברבורים שחורים כי היא לא רואה אותם.
ברבורים שחורים יכולים להופיע בתהליכים אקראיים אך לא רק בם. הברבור השחור הוא סובייקטיבי, כי הוא תלוי בידע שלי. כאשר הדודה העשירה מאמריקה שמעולם לא שמעתם עליה החליטה להוריש לכם את כל הונה – הנאמד ב-20 מיליארד דולר, שלוש אחוזות וכלב פודל גזעי – זה לא היה ברבור שחור עבורה. זה היה ברבור שחור עבורכם.
אנחנו רגישים להחריד לברבורים שחורים. למה? כי אנחנו מתמקדים במה שאנחנו רואים. כי אנחנו מתמקדים במה שאנחנו יודעים. כי זה מפעיל את המערכת הרגשית שלנו וזה הרבה יותר חסכוני אנרגטית. דמיינו שכל בוקר הייתם צריכים להטיל ספק בכל מה שאתם יודעים. שכל פעולה שהייתם עושים, הייתם עושים אותה תחת ההנחה שיש ברבור שחור שרק מצפה לקפוץ עליכם. הייתם משתגעים. הייתם הופכים משותקים.
למזלנו, רוב ההחלטות שלנו לא חושפות אותנו לברבורים שחורים. אם תחליטו לא לקחת מטרייה במקרה הכי גרוע תירטבו בגלל גשם מפתיע. אם תיקחו אוטובוס במקום רכבת, אולי תתקעו בפקק. אבל מה אם תחליטו שמצרים וסוריה לא יפלשו כי הן לא מוכנות לכך? או שמדינת ישראל יכולה לחיות במחיר נסבל עם חמאס? ששלטון חמאס משרת את האינטרס האסטרטגי שלנו? אז אתם בבעיה.
המרכיב השלישי של פורטונה היא מורכבות, complexity. מערכות מורכבות הן מערכות שההתנהגות שלהן אינה יכולה להיקבע ע״י בחינת החלקים שלהן. קן נמלים מתנהג שונה מנמלה בודדת. בני-אדם כקבוצה מתנהגים שונה מיחידים. במערכת מורכבת האינטראקציה בין החלקים משנה כל חלק, ושינוי כל חלק משנה את האינטראקציה כולה.
מלחמה היא דוגמה פשוטה מאוד למערכת מורכבת. יש לנו שני צדדים, תוקף ומגן. התוקף מתחיל את המלחמה, מעורר את המגן. המגן הודף אותו, ופותח במתקפה משל עצמו. השינוי בהתנהגות של כל צד נקבע לא רק מהשינוי בהתנהגות הצד השני, אלא גם מהמלחמה כולה. יכול להיות שעכשיו אחרי שהאויב תקף מאזן הכוח עבר לטובתי, וכעת אני פותח במתקפה נגדו.
יש לנו אינטואיציה מאוד גרועה למערכות מורכבות, והיא עוד יותר גרועה כשיש אלמנט אקראי במערכות האלו. למה אינטואיציה גרועה? כי אנחנו מניחים שגם אם המערכת משתנה, מרכיביה אינם משתנים, מה שאומר שעצם המערכת אינו משתנה. זה לא נכון.
השעון שלי בפעולתו לא הופך לטוסטר. ככל שהוא סופר את הדקות, שום רכיב בו לא משתנה. מחוגי הדקות ממשיכים להראות את הדקה, בעוד מחוג השעות לא הופך לאנטנה או לאצבע. אני יכול לחזות, במידה גבוהה של ביטחון, שהשעון ימשיך להיות שעון גם בעוד 5 שנים מהיום.
עכשיו תסתכלו על המערכה בעזה. המלחמה היא מערכת מורכבת המשתנה ומשנה את מרכיביה. החלשת חמאס יכולה להביא להתקוממות מצד תושבי הרצועה. או לבריחתם של רוב התושבים למצרים. המערכת שיש כיום ברצועה – של חמאס וג׳יהאד איסלמי נגד צה״ל – תשתנה עם שינוי המערכת. אנחנו לא יודעים איך היא תראה או מה יהיו מרכיביה. אבל אנחנו יכולים להיות בטוחים שהיא תשתנה. אופציות שמעולם לא חשבנו שיתכנו – לדוגמה שלטון אזרחי שבאמת דואג לתושבי הרצועה – אולי יהפוך למציאות.
בהקשר של פורטונה המשמעות של מורכבות שהפעולות שלנו גורמות לתוצאות שאנו לא חוזים או אפילו יכולים לחזות. למשל, ניסיון לנקום בצד השני ע״י חקיקה נגדו, או פעולות ממשלה נגדו, עלולה להביא להרס הדמוקרטיה כולה. חלילה להרס המדינה. כי המערכת היא מורכבת, היא משתנה ומשנה את רכיביה. תדחקו אנשים מהשלטון, תהפכו את השלטון לאויב שלהם, והם לא ימשיכו להתנהג כפי שהתנהגו בעבר.
סיכום
שלושת המרכיבים האלה – אקראיות, ברבורים שחורים ומורכבות – פועלים נגדנו ומגבילים אותנו מאוד. הם מעצבים את תוצאות המעשים שלנו. והם לא ייעלמו. הם מאפיינים קבועים של הפוליטיקה, אם פנימית אם בינלאומית. לא משנה כמה נהיה מתקדמים טכנולוגית, כמה ידע מדעי נצבור, כמה חזקים נרגיש – הם תמיד יהיו שם.
לפני 500 שנה צ׳זארה בורג׳ה חשב שהוא מלך העולם, הדרקון שעומד לבלוע את איטליה. במילותיו שלו הוא אמר שהיה מוכן ״לכל תרחיש״ שיאיים על שלטונו, חוץ מהתרחיש שקרה – אביו נפטר והוא היה חולה מאוד. מקיאוולי קרא לאירוע ״זדוניות חריגה וקיצונית של פורטונה״.
הראנו בפרק 3 שמקיאוולי כנראה היה ציני כשכתב את הדברים. צ׳זארה לא סבל מזדוניות חריגה של פורטונה, הוא פשוט לא ידע לבנות בסיס עוצמה נפרד מאביו. העובדה שהוא התכונן לכל תרחיש חוץ מהתרחיש שקרה שם אותו באור נלעג מאוד – מה זה משנה אם התכוננת לכל תרחיש חוץ מזה שקרה?
יש מי שהצביע על ההערה של מקיאוולי בדבר ״זדוניות חריגה של פורטונה״ כהודאה של מקיאוולי בחוסר היכולת של האדם להתמודד עם פורטונה. אני חושב שזו פרשנות שגויה. מקיאוולי ידע שבני דורו אוהבים להאשים בכל הרעות שלהם את פורטונה והוא לא אחת ביקר אותם על כך.
למשל, בפרק כ״ד בנסיך הוא כתב שאל להם לנסיכי איטליה שאיבדו את ממלכתם להאשים את פורטונה. הנסיכים לא טרחו להכין צבא כי חשבו שימי השקט והשלווה ימשיכו. הם חשבו שמה שהיה הוא שיהיה. הם טעו. הצרפתים והספרדים פלשו לאיטליה ולקחו מהם את מה שלא יכלו להגן עליו. פורטונה לא אשמה – הם אשמים שלא התגוננו מפניה.
מקיאוולי כנראה הבין טוב יותר את מקומה של אקראיות ואי-ודאות בפוליטיקה מרוב הפוליטיקאים והמדינאים החיים היום. זאת למרות שלמקיאוולי לא היו לא את המונחים, לא את התיאוריה המדעית או אפילו התיאוריה המתמטית לעסוק באקראיות. אבל הוא הבין שאתה עושה פעולה בשביל לקבל X ואתה עלול לקבל Y.
כל 4 הפרקים האחרונים היו דוגמאות שונות של התופעה הזו. ב-4 הפרקים האחרונים לא ניסיתי לתת לכם מתכון ״עשו כך וכך והשיגו הצלחה!״. לא. ניסיתי להראות לכם איפה הסיכונים, לפי אילו עקרונות יש לעבוד ומאיזו דרכי פעולה כדאי להימנע. לדוגמה, בפרק 5 בו עסקנו בדרך הביניים הנקודה לא הייתה שדרך הביניים אף פעם לא עובדת. הנקודה הייתה שלדרך הביניים יש סיכונים בדיוק כמו לשתי האופציות שהיא באה להחליף. הבעיה איתה שהיא מסתירה את הסיכונים, או אם לדייק – אנשים לא חושבים על הסיכונים. וכך פורטונה הורסת אותם.
אם כך אבל, אם פורטונה היא כה משפיעה, איך מתמודדים איתה? איזה מקום יש לפעולה האנושית בעולם הנתון תחת ידיה של פורטונה? טוב, בשביל זה צריך לדבר על וירטו, על המידה הטובה. ואת זה נעשה בפרק הבא.
ביבליוגרפיה
Arya, Darius Andre. ‘THE GODDESS FORTUNA IN IMPERIAL ROME: CULT, ART, TEXT’. PhD dissertation, University of Texas, 2002.
Bassford, Christopher. ‘Tiptoe Through the Trinity’. Clausewitz studies, 15 September 2020. https://www.clausewitzstudies.org/mobile/trinity8.htm.
Dr Nic. ‘It Is so Random! Or Is It? The Meaning of Randomness’. Creative Maths, 25 June 2014. https://creativemaths.net/blog/random-meaning/.
Eagle, Antony. ‘Chance versus Randomness’. In The Stanford Encyclopedia of Philosophy, edited by Edward N. Zalta, Spring 2021. Metaphysics Research Lab, Stanford University, 2021. https://plato.stanford.edu/archives/spr2021/entries/chance-randomness/.
Ephraim, Omri. ‘“Intelligence Failure? Mubarak Couldn’t Predict Uprising Either”’. Ynetnews, 30 January 2011. https://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-4021489,00.html.
Hörnqvist, Mikael. Machiavelli and Empire. Ideas in Context 71. Cambridge ; New York: Cambridge University Press, 2004.
Machiavelli, Niccolo. Machiavelli: The Chief Works and Others. Translated by Allan Gilbert. Vol. 2. 3 vols. Duke University Press, 1989. https://doi.org/10.1215/9780822381587.
Mearsheimer, John J. The Tragedy of Great Power Politics. 1. ed. The Norton Series in World Politics. New York, NY: Norton, 2001.
Parel, Anthony. The Machiavellian Cosmos. New Haven, CT: Yale University Press, 1992.
Patch, Howard R. The Goddess Fortuna in Mediaeval Literature. Cambridge, Mass: Harvard University Press, 1927.
Robinson, David M. ‘The Wheel of Fortune’. Classical Philology 41, no. 4 (1946): 207–16. http://www.jstor.org/stable/267004.
Taleb, Nassim Nicholas. The Black Swan: The Impact of the Highly Improbable. Random House trade paperback edition. New York: Random House, 2016.
Waldman, Thomas. ‘“Shadows of Uncertainty”: Clausewitz’s Timeless Analysis of Chance in War’. Defence Studies 10, no. 3 (September 2010): 336–68. https://doi.org/10.1080/14702436.2010.503678.
טאלב, נסים ניקולס. תעתועי האקראיות: הופעתו של הברבור השחור בשוקי ההון (ובחיים). תורגם ע”י מיכל אילן. תל אביב: ספרי עליית גג, 2008.
מקיאוולי, ניקולו. דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס. תורגם ע”י מרים שוסטרמן. ירושלים: שלם, 2010.
———. הנסיך. תורגם ע”י מרים שוסטרמן. תל אביב: דביר : שלם, 2003.
