להורדת הפרק – קישור.
מבוא
לרוב כשקוראים לפוליטיקאי ״מקיאוולי״, רוצים להגיד שהוא תככן, רמאי ואכזרי, השואף לכוח בלבד. מישהו כמו פרנק אנדרווד מהסדרה ״בית הקלפים״: אדם שתאוותו לכוח דוחה כל שיקול אחר. אדם שלא יהסס לדקור אותך בגב אם זה יקדם אותו עוד שלב במעלה סולם העוצמה.
נראה שהנסיך של מקיאוולי בהחלט תומך בהתנהגות כזו, רואה בפוליטיקאי הרמאי כפוליטיקאי האידיאלי. כך לדוגמה בפרק י״ח מקיאוולי ממליץ לנסיך שלא להקפיד לשמור אמונים, כלומר לקיים את ההתחייבויות שלו, כשהקפדה זו ״מזיקה לו ומשפסקו להתקיים הסיבות שבגללן נתן את הבטחתו״. מקיאוולי מוסיף וכותב: ״ולו היו כל בני האדם טובים, לא הייתה הנחיה זו טובה, אבל כיוון שהם רשעים ולא ישמרו לך אמונים, גם אתה אינך צריך לשמור להם אמונים״. במילים אחרות, אתה יכול לא לעמוד במילה שלך, כי גם ככה כל השאר לא עומדים במילה שלהם.
יתרה מכך, מקיאוולי בנסיך בחר כדמות לחיקוי את אחד הפוליטיקאים הערמומיים והאכזריים של דורו: צ׳זארה בורג׳ה, ״הדוכס ולנטינו״. היום שמו של צ׳זארה לא מוכר, אך בימיו של מקיאוולי צ׳זארה היה ידוע וידוע לשמצה. במשך 3 שנים הוא הטיל את אימתו על צפון איטליה, איים לבלוע אותה כראש צבא האפיפיור. אביו, האפיפיור אלכסנדר השישי, סידר לבן את תפקיד ראש הצבא וברית עם מלך צרפת, לואי ה-12, שסיפק לצ׳זארה חיילים וארטילריה. באישיות שלו נראה ששולבו שני אלמנטים שונים: האנושי והחייתי. צ׳זארה היה ידוע גם כאדם כריזמטי מאוד, גבר נאה עם אישיות כובשת, וגם כאדם אלים מאוד, בוגדני, שלא היסס לחסל אחרים אם הדבר שירת אותו.
צ׳זארה מופיע בפרק ז׳ של ״נסיך״, שם מקיאוולי מציג את בורג׳ה כטיפוס האידיאלי של הנסיך: ״נראה לי שיש להעמידו כדוגמה לחיקוי, כפי שעשיתי אני, לכל מי שעלו לשלטון על ידי פורטונה ועל ידי צבא של אחרים״. מקיאוולי מפרט שם את מעשיו השונים של צ׳זארה, כמו מעשה הרמאות בו השתמש לחסל מפקדי צבא שמרדו בו (אחרי שחתם עמם הסכם שלום), חיסול מושל שהוא מינה משום שהפך מפורסם מדי ולבסוף הטעות של צ׳זארה שעלתה לו בשלטונו.
מקיאוולי כמובן לא מציג כך את הדברים, לא באופן ישיר. הוא משבח את צ׳זארה על היכולת שלו לזהות סכנות ממרחק, על התחכום שלו ועל המאמץ הרב שהשקיע בהנחת יסודות אדירים לשלטונו. אבל קריאה צמודה של הטקסט חושפת שדברי השבח מסתירים ביקורת. מאחורי דברי ההלל מקיאוולי מנתח למה צ׳זארה נפל והסיבות הן בדיוק התכונות המאפיינות את הפוליטיקאי המקיאוולי.
לפוליטיקאי המקיאוולי ישנן שתי בעיות יסודיות: התאווה הלא מרוסנת שלו לכוח מאיימת להביא לסופו, בדיוק משום שהוא לא יפסיק עד שיפגוש את סופו. תמיד אפשר להשיג עוד כוח, לעלות עוד שלב בהיררכיה, לדכא עוד יותר את האנשים שתחתייך. אבל בכל פעם שהפוליטיקאי המקיאוולי מנסה להשיג עוד כוח, הוא מסכן את עצמו: הוא עלול לפגוש אויב שיביס אותו. הוא עלול לעורר את העם למהפכה נגדו. הוא עלול לגרום לאליטות לחסל אותו. הוא אפילו עלול להביא את תומכיו להפיל אותו.
חשבו לדוגמה על היטלר. השאיפה לשלוט על אירופה ולהקים ״רייך בן אלף שנים״ הובילו אותו למלחמה נגד שלוש מעצמות: ארה״ב, בריה״מ והאימפריה הבריטית. המלחמות והדיכוי הפוליטי מבית הביאו לניסיונות התנקשות נגדו, כולל מצד קצינים בכירים בצבא. הוא לבסוף מצא את מותו מידיו שלו, התאבד בבונקר מתחת לברלין ההרוסה.
האם היטלר תכנן שכך יהיה סופו? כמובן שלא. אך התאווה הלא מרוסנת לכוח הובילה אותו בנתיב שבסופו היה או החורבן שלו, או החורבן של כל מדינה סביבו. התאווה הזו לכוח דחפה אותו לקחת הימורים יותר ויותר גדולים: תחילה עם כניסת כוחות גרמניה לחבל הריין ב-1936, האיחוד עם אוסטריה ב-1938 והאיום במלחמה נגד צ׳כוסלובקיה גם באותה שנה. לבסוף, עם הפלישה לפולין, לקח את ההימור הגדול ביותר: מלחמה נגד בריטניה וצרפת, שהידרדרה למלחמת עולם.
הבעיה השנייה של הפוליטיקאי המקיאוולי, שמעצימה את הבעיה הראשונה, שלא ניתן לתת בו אמון. תאווה לא מרוסנת לכוח משמעותה בהכרח שהפוליטיקאי אינו רואה עצמו מוגבל ע״י שום הסכם או חוק. איך אפשר לסמוך על אדם שהשיקול היחיד שלו הוא האינטרס העצמי שלו? איך אפשר לבטוח באדם שלא יהסס לדרוס אותך אם הדבר ישרת אותו?
ללא אמון, הפוליטיקאי המקיאוולי נמצא במצב תמידי של מלחמה, לא רק נגד היריבים שלו, אלא גם נגד הידידים שלו. במלחמה הזו יכולות להיות הפסקות אש – תקופות בהן לנסיך יש אינטרס לעבוד עם הצד השני, או שהוא אינו יכול להשמידו – אך הן זמניות. במוקדם או במאוחר יהיה שינוי באינטרס, יהיה רגע של חולשה, והנסיך ינצל זאת. הידיעה הזו מביאה את הכפופים לו להיות לא נאמנים כלפיו. הכפופים לנסיך אינם יכולים להיות נאמנים לו בידיעה שהם מטרות פוטנציאליות. במוקדם או במאוחר, הם יבינו שהדרך היחידה לשרוד תחת הנסיך היא לחסל אותו, לפני שהוא יוכל לחסל אותם.
משום כך, רגע של חולשה עלול לעלות לנסיך בקריירה שלו או בחייו. ״ידידיו״ ימהרו לפעול נגדו או ינטשו אותו. אויביו יראו אותו מבודד וימהרו לתקוף. נאמנות היא מעין ביטוח לזמנים של חולשה, הגנה על הפוליטיקאי ממתקפה. בלעדיה, הפוליטיקאי הופך רגיש יותר לטעויות, לרגעי נפילה. במילה אחת, הוא הופך שביר.
מקיאוולי ניסה להזהיר מפני ההתנהלות הזו ע״י העמדת בורג׳ה כדוגמה לחיקוי – לחיקוי על דרך השלילה. צ׳זארה הוא מי שיש להימנע מהפעולות שלו. תמרור האזהרה שמקיאוולי שם לכל פוליטיקאי ומנהיג נגד התנהלות ״מקיאוולית״, תמרור אזהרה שרבים לא הבינו, לא יישמו ולצערם נאלצו לקצור את פירות מעלליהם בדיוק כמו בורג׳ה.
הכול בזכות אבא
צ׳זארה מופיע בפרק ז׳ של הנסיך כדוגמה לנסיך שעלה בזכות פורטונה או באמצעות הצבא של אחרים. לטענת מקיאוולי רוב מי שעולה לשלטון שלא בזכות עצמו במהרה יאבד אותו משום שהוא אינו מצליח להניח יסודות יציבים לשלטונו. הוא חסר את הידע לשלוט והוא חסר ידידים שיתמכו בו. רק באמצעות וירטו גדול, באמצעות יכולות אישיות מצויינות, יוכל להניח יסודות יציבים לשלטונו.
אפשר לדמות את המצב הזה למישהו שזוכה ב-50 מיליון שקל בלוטו. אדם בעל וירטו ידע להשקיע את הכסף, נמנע מהפיתוי לבזבז את כולו על אורח חיים ראוותני. הכסף ישחרר אותו, נותן לו בעלות מוחלטת על הזמן שלו. מעתה יוכל להקדיש את זמנו למה שהוא רוצה, חופשי מהצורך לעבוד.
לעומתו, אדם ללא וירטו, יבזבז את כל הכסף. למשך זמן מה הוא יחיה כעשיר – נוסע במכוניות יוקרה, מבלה את ימיו באכילה ובילויים, לובש בגדים יקרים – אך במוקדם או במאוחר הכסף יגמר. הוא אז יאלץ לשוב לעבודה, נאלץ שוב לעבוד למחייתו. אבל אז הוא יהיה בעמדה גרועה מזו שהתחיל איתה, משום שתמיד ירדוף אותו הזיכרון של חיי העושר והחרטה שלא השקיע את הכסף כמו שצריך. שני האנשים קיבלו את אותו דבר מפורטונה, אך הוירטו שלהם הוא שעושה את ההבדל ביניהם.
חזרה לענייננו. מקיאוולי מביא את צ׳זארה לכאורה כדוגמה לנסיך שהניח ״יסודות אדירים״ לשלטונו באמצעות הוירטו שלו. רק שכבר בתחילת הפרק יש הסתייגות: ״צ’זארה בורג’ה […] רכש את המדינה בפורטונה של האב [הכוונה לאביו האפיפיור אלכסנדר השישי] ובגללה איבד אותה״. אז צ׳זארה עלה בזכות הפורטונה של אביו, אפילו לא שלו, ובגלל הפורטונה של אביו איבד אותה. אם כך, למה מקיאוולי הביא אותו כדוגמה לחיקוי? הרי הוא לא הצליח לקחת את שלטונו מידי פורטונה.
התירוץ של מקיאוולי שצ׳זארה לא נכשל מצד עצמו אלא עקב ״זדוניות חריגה וקיצונית של פורטונה״. מה הייתה אותה ״זדוניות חריגה וקיצונית״? צ׳זארה ואביו חלו – כנראה נדבקו במלריה – באותו זמן באוגוסט 1503. צ׳זארה היה חולה אנוש כשאביו, האפיפיור אלכסנדר השישי, נפטר ב-18 באוגוסט. לטענת צ׳זארה, טענה שמקיאוולי הביא בנסיך, הוא התכונן לכול תרחיש חוץ מהתרחיש הזה. משום שלא התכונן, לא היה ביכולתו לבחור באפיפיור שהוא רצה. האפיפיור החדש שנבחר, יוליוס השני, היה אויב של צ׳זארה ומשפחת בורג׳ה ולקח ממנו את כל מה שאביו העניק לו. כפי שכתב מקיאוולי: ״לא היה ביכולתו [של צ׳זארה] לעשות לאפיפיור את מי שרצה […] אבל אילו היה הדוכס בריא כאשר אלכסנדר מת, כל דבר היה לו קל״.
כדי להבין למה הטענה הזו – ותסלחו לי על הביטוי – היא בולשיט, צריך להכיר את הסיפור של צ׳זארה. צ׳זארה עלה לגדולה הודות לתפקיד שסידר לו אבא כראש צבא האפיפיור. אבא גם סגר עסקה עם מלך צרפת לואי ה-12 שיספק לצ׳זארה חיילים וארטילריה לטובת כיבוש ערי חבל רומאניה בצפון מזרח איטליה. הערים היו רשמית חלק ממדינת האפיפיור אך למעשה היו עצמאיות מרומא. חלקן מרדו באפיפיור, על חלקן הטילו ונציה ומילאנו את חסותן. האפיפיור רצה להשיב את הערים אל הכנסייה ולתת לצ׳זארה לשלוט עליהן מטעם הכס הקדוש.
צ׳זארה סיים להשתלט על רוב רומאניה בקיץ 1502 והתכונן בקיץ 1503 לפלוש לטוסקנה ולכבוש בין השאר את פירנצה, עירו של מקיאוולי. הוא לא עשה זאת משום שאביו נפטר באוגוסט 1503 והוא היה חולה אנוש. בימי מחלתו חלק מהערים ברומאניה התמרדו נגדו ועל אחרות השתלטה ונציה. אבל צ׳זארה לא היה יכול למהר אליהן משום שהיה צריך שהאפיפיור החדש ימנה אותו שוב למפקד צבא האפיפיור.
לקח חודש עד שבאמצע ספטמבר 1503 אספת הקרדינלים התכנסה כדי לבחור אפיפיור חדש. היו שני מועמדים מובילים: ג׳וליאנו דלה רוברה (Rovere) והקרדינל רואן. אולם לאף אחד מהמועמדים לא היה הרוב הדרוש כדי להיבחר. האספה החליטה לבחור מועמד פשרה, כזה שהאמינו שלא יחיה הרבה זמן. בינתיים יוכל אחד המועמדים המובילים להבטיח לעצמו רוב בבחירות הבאות. ב-22 בספטמבר האספה החליטה לבחור בפרנצ׳סקו פיקולומיני (Piccolomini), בן 64, שלקח את השם פיוס השלישי עם בחירתו. חברי האספה הניחו שלא יחזיק זמן רב על הכס הקדוש. הם צדקו.
פיוס השלישי לא חיבב את משפחת בורג׳ה בכלל ואת צ׳זארה בפרט, ראה בו אדם מושחת. אולם אחרי מסכת לחצים פיוס הסכים למנות את צ׳זארה מחדש למפקד צבא האפיפיור. אבל עוד לפני שצ׳זארה הספיק לצאת מרומא פיוס נפטר, ב-18 באוקטובר 1503. עם פטירתו צ׳זארה שוב היה צריך להמתין עד שהאב הקדוש החדש שוב ימנה אותו למפקד הצבא.
כאשר האספה התכנסה מחדש המועמד המוביל היה רוברה. איך אנחנו יודעים? מפני שמקיאוולי כתב כך, בדיווח לפירנצה מה-30 באוקטובר 1503. באותו דיווח מקיאוולי גם ציין שלצ׳זארה השפעה רבה באספת הקרדינלים ורבים מן המועמדים פנו אליו לקבל את תמיכתו. בניגוד לפיוס, רוברה לא סתם לא חיבב את צ׳זארה והבורג׳ה. הוא תיעב אותם.
רוברה היה גבר גבוה ונאה, חמום מוח ואנרגטי מאוד. הוא היה מסתובב עם מקל כדי להכות אנשים שהציקו לו ולא פעם זרק חפצים, כולל שרביט האפיפיור, על שליחים שהביאו לו חדשות רעות. על-אף שהיה קרדינל רוברה אהב נשים ואוכל טוב. אולי משום שגדל בעוני לא מנע מעצמו את מנעמי החיים: הוא אהב יינות משובחים מיוון וקורסיקה ובשר ציד וחזירים מפוטמים.
השנאה של רוברה לבורג׳ה התחילה ב-1492, כשרוברה היה המתחרה המוביל על כס האפיפיור מול רודריגו בורג׳ה, אביו של צ׳זארה. כשרודריגו נבחר לאפיפיור אלכסנדר השישי, רוברה ברח מרומא לפריז מחשש לחייו. הוא חי בגלות עשר שנים, ניסה כל אותה עת לחסל את אלכסנדר. בין השאר הפציר במלך צרפת שארל ה-8 לכבוש את רומא ולהדיח את האפיפיור.
לכאורה מבחינתו של צ׳זארה לא היה מועמד פחות מתאים לכס הקדוש מרוברה. האיש היה ידוע כחמום מוח ואיש מדון, שבילה את עשר השנים האחרונות הרחק מרומא ועם רצון עז לנקמה בבורג׳ה. צ׳זארה שלט ב-11 הקרדינלים הספרדים באספה שבחרה את האפיפיור, כמעט גוש חוסם. אם היה רוצה, כנראה היה יכול לכל הפחות לעכב את בחירתו של רוברה.
במקום, הוא תמך בו. רוברה וצ׳זארה חתמו על הסכם ב-29 באוקטובר 1503. בהתאם להסכם כל הקרדינלים הספרדים יתמכו ברוברה, ורוברה, אם ייבחר לאפיפיור, ימנה מחדש את צ’זארה כראש צבא הכנסייה ויעזור לו ככל יכולתו להשיב לעצמו את נכסיו ברומאניה. רוברה נבחר ברוב מוחץ – 34 קולות מתוך 37 – והפך לאפיפיור יוליוס השני.
צ׳זארה כמובן ידע על העוינות שחש רוברה למשפחתו ולמרות זאת האמין שרוברה יעמוד בהסכם שחתמו. על הנקודה הזו העיר מקיאוולי בדיווח מה-4 בנובמבר 1503: ״הדוכס מאמין שהמילה של אחרים תהיה בטוחה יותר מזו שלו״. זו עקיצה: צ׳זארה לא אחת הפר הסכמים משום שהדבר התאים לו. בין השאר הפר הסכם שלום בינו ובין מפקדים שמרדו בו ורצח את כולם בחנק (עוד נרחיב על האירוע). במילים אחרות מקיאוולי רמז שדווקא צ׳זארה הבוגד, השקרן, האמין שרוברה יעמוד בהבטחה יותר ממה שצ׳זארה עמד בהבטחות שלו.
זה לא קרה. רוברה נבחר כאפיפיור יוליוס השני ולא עשה דבר לסייע לצ׳זארה. להיפך, הוא פעל לקחת ממנו את הכול. הערים של רומאניה סופחו ישירות לכנסייה. צ׳זארה לא מונה מחדש למפקד צבא האפיפיור. כשצז׳ארה ניסה לעזוב את רומא בנובמבר 1503 הוא נעצר ע״י שליחי האפיפיור ונדרש למסור את הסיסמאות למפקדי המבצרים ברומאניה. הסיסמאות היו סימן מוסכם בין צ׳זארה והמפקדים להיכנע, כך שאם מישהו שהוא לא צ׳זארה יגיע למבצרים, מפקדי המבצר היו אמורים לפתוח את השער ולהיכנע לאותו שליח. צ׳זארה סירב למסור את הסיסמאות והושלך לכלא.
הוא שוחרר מהכלא רק בינואר 1504, כשקרדינל ספרדי הצליח לתווך בינו ובין האפיפיור. בזמן שהותו בכלא התחוללה דרמה גדולה בדרום איטליה: בדצמבר 1503 השיגה ספרד ניצחון מוחץ על צרפת, חלק מהמלחמה של שתי המעצמות על ממלכת נאפולי. צ׳זארה הסכים למסור את הסיסמאות בתמורה לחירותו. אולי שמע על הניצחון הספרדי וקיווה לגייס את תמיכתם של מלכי ספרד למערכה חדשה לכיבוש רומאניה. הוא שוחרר ובאפריל 1504 יצא לנאפולי הספרדית.
כשמלכי ספרד שמעו שצ׳זארה הגיע לנאפולי, הם הבהירו למושל ש: א׳ הם לא מעוניינים בשירותים של אדם כה משוקץ; ב׳ יש לעצור אותו ולשלוח אותו במהירות לספרד. אז צ׳זארה שוב נעצר, הפעם ע״י הספרדים, הוגלה לספרד ונכלא בטירה מרוחקת.
סופו של צ׳זארה כמעט מעורר רחמים. הוא נהרג ב-12 במרץ 1507 כשנפל למארב מורדים, אי-שם בצפון ספרד. מה עשה שם? הוא הצליח לברוח מהכלא, אך אף אחד לא רצה בו או בשירותיו. בעלי ברית לשעבר באיטליה לא השיבו למכתבים שלו. לואי ה-12, מלך צרפת, דחה אותו בנימוס. היחיד שהציע לו תפקיד היה גיסו, שהיה מלך שולי תחת הכתר הספרדי. צ׳זארה, נסיך הכנסייה, האיש שאיים לבלוע את איטליה, סיים את חייו כמפקד למלך זוטר בפריפריה של אירופה. יש אף היסטוריונים שהעלו את ההשערה שמותו במארב היה בעצם התאבדות ע״י שליח, אחרי שהבין שאין לו עוד תקווה.
זה המופת של מקיאוולי לנסיך חדש? אדם שעלה במהירות ובמהירות גדולה עוד יותר נפל?
כן, אם מקיאוולי הביא אותו כסימן אזהרה לנסיך.
בואו נשוב לטענה עמה פתחנו: צ׳זארה תירץ את הכישלון שלו לעצמו ולאחרים בטענה ״אם הייתי בריא הכול היה מסתדר״. מקיאוולי לכאורה מקבל את הטענה הזו, כשהוא מבקר את צ׳זארה רק על בחירתו של רוברה. כך כתב: ״אפשר לגנותו רק על הכתרת יוליוס לאפיפיור, שבה בחר הדוכס בחירה רעה״. לאור מה שלמדנו, האם הטענה הזו מחזיקה מים?
גם אם צ׳זארה היה בריא – והוא היה יחסית בריא באוקטובר 1503 – רוברה היה המועמד המוביל. צ׳זארה היה יכול לחסום את בחירתו ולקוות שמישהו אחר יבחר. אבל צעד כזה היה מסכן את צ׳זארה בשתי דרכים: ראשית, צ׳זארה היה מפסיד זמן יקר, זמן שהוא היה צריך כדי לשוב לרומאניה ולשמור על הערים שעוד לא התמרדו נגדו. שנית, אם רוברה בכל זאת היה נבחר, צ׳זארה היה מוצא עצמו גם מול אפיפיור מלא שנאה וגם ללא הסכם. כן, רוברה לא עמד ברוב ההסכם שחתם, אבל לפחות הוא לא הוציא להורג את צ׳זארה. ללא הסכם מי יודע מה היה עולה בגורלו.
הבעיה של צ׳זארה לא הייתה מצבו הבריאותי. הבעיה של צ׳זארה הייתה שהוא לא הצליח להקים בסיס עוצמה עצמאי מאביו. למה בכלל היה צ׳זארה תלוי בזהות האפיפיור החדש? אם היה משכיל להתנתק מאביו עוד בחייו, שום ״זדוניות חריגה של פורטונה״ לא הייתה הורסת אותו. העובדה שהיא אכן עשתה זאת מעידה על חולשת המפעל, השבירות שלו.
קל להבין זאת אם ננסה להקביל את המקרה של צ׳זארה בתחום הפוליטי לתחום אחר החשוף במידה קיצונית לפורטונה – השקעות. דמיינו אדם שמשקיע את כל חסכונותיו במניות של חברה שמפתחת תרופה לסרטן. בשנים הראשונות הוא מרוויח עשרות אחוזים, כשהחברה מתקדמת במחקר שלה ומתחילה את הניסויים הקליניים. אבל אז, באחד השלבים המתקדמים, נמצא שהטיפול שלהם אינו אפקטיבי. החברה פושטת את הרגל, משום שציפתה שהטיפול יצליח. המשקיע שלנו איבד את כל הונו.
האם הוא נכשל משום ״זדוניות חריגה של פורטונה״? הוא ודאי יטען שכן. בשנים הבאות הוא יצהיר בפני כל מי שיהיה מוכן להקשיב – וגם בפני מי שלא – שלא היה סיכוי שהטיפול של החברה יכשל. הוא יצטט מאמרים רפואיים, כתבות עיתונים ודו״חות פנימיים של החברה. אולי אחרי כמה שנים הוא אף יאמין שיש כאן קונספירציה, שמנהל התרופות האמריקני הכשיל במכוון את הטיפול כדי שלא יאיים על חברות התרופות הגדולות.
אבל כל מתבונן מהצד מבין שמה שהרס אותו לא הייתה מקריות זדונית, אלא ניהול סיכונים גרוע. משקיע שהיה מפזר את הונו בין מספר חברות, היה שורד את פשיטת הרגל. שני המשקיעים היו סובלים מפורטונה, אך רק אחד מהם היה נהרס. המשקיע החכם, בעל הוירטו, היה שורד.
זו הנקודה שצ׳זארה פספס. צ׳זארה האמין שנכשל מפני שלא התכונן לתרחיש בו אביו ימות והוא יהיה חולה אנוש. אבל לא זו הסיבה לכישלונו. הוא נכשל מפני שהיה תלוי כל-כך באביו. הוא לא השכיל להשתמש בוירטו כדי להגן על עצמו מהסיכון שאביו ימות, תהיה הסיבה אשר תהיה. מקיאוולי רומז לכך כשכתב ש״[צ׳זארה נפל עקב הפורטונה של אביו] על-אף שעשה שימוש בכל פעולה ועשה את כול אותם דברים שאדם נבון ובעל מידה טובה חייב לעשות כדי להכות שורש…״[1]. שימו לב שמקיאוולי לא אומר על צ׳זארה שהיה אדם נבון ובעל מידה טובה, אלא רק שעשה מה שראוי שיעשה אדם נבון ובעל מידה טובה (וירטו). כלומר צ׳זארה עצמו לא היה אדם בעל מידה טובה, אלא רק חיקה אחד.
צורת ההתבטאות היא חריגה אם משווים אותה לדוגמה אחרת שמקיאוולי מביא באותו פרק, כמה שורות לפני שהוא מציג את צ׳זארה: ״פרנצ׳סקו ספורצה נעשה מאדם פרטי לדוכס מילאנו באמצעים הנדרשים ועם מידה טובה גדולה שהייתה בו״. שהייתה בו. פרנצ׳סקו הצליח להשיג ולשמור את דוכסות מילאנו באמצעות המידה הטובה שלו. צ׳זארה נכשל, אולי מפני שלא הייתה לו מידה טובה משלו. ההצהרה בהמשך הפסקה ש״[צ׳זארה] הניח לעצמו יסודות גדולים לעוצמה עתידית״ נראת כמו אמירה סרקסטית לנוכח העובדה שאותם יסודות התפוררו ברגע שהאפיפיור נפטר.
המרד נגד צ׳זארה
מה היה עושה נסיך בעל וירטו, אם היה במקומו של צ׳זארה? הוא היה מנסה לנתק את עצמו מאביו, בונה לעצמו בסיס עוצמה עצמאי. בסיס כזה היה מורכב מאנשים שנאמנים לנסיך ישירות, נאמנים לו משום האמון שהם נותנים בו. הבעיה של צ׳זארה שלא היה ניתן לתת בו אמון והוא התקשה לתת אמון באחרים.
מקיאוולי הביא מקרה אחד כזה: המרד נגד צ׳זארה, באוקטובר 1502. הסיבה המיידית למרד הייתה התקוממות של העיר אורבינו שנכבשה לא מזמן ע״י צ׳זארה. ההתקוממות נראתה בעיני מספר מפקדים ובעלי ברית של צ׳זארה כשעת כושר להכות בו. הם יצאו לעזרת תושבי אורבינו, החזירו את השליט הקודם של העיר, וניסו להביא ערים נוספות להתמרד. אבל המרד באורבינו היה רק הגורם המיידי, שעת הכושר. הגורם העמוק יותר היה החשש של אותם בעלי ברית מפני צ׳זארה.
מה שדחף אותם היה הניסיון של צ׳זארה לבלוע את העיר בולוניה. העיר, שנהנתה מחסותו של מלך צרפת, איבדה אותה ביולי 1502 כשצ׳זארה שיכנע את המלך למסור את העיר לידיו. ג׳ובאני בנטיווליו (Bentivoglio), שליט העיר, ניצל כבר פעם אחת מצ׳זארה הודות לחסות הצרפתית: באביב 1501 צ׳זארה התקדם לעבר בולוניה, לכאורה כדי לתקוף אותה. בנטיווליו מיהר לקרוא לעזרת מלך צרפת ורק אזהרותיו של המלך מנעו מצ׳זארה לכבוש העיר. ביולי 1502 בנטיווליו קיבל מכתב רשמי מן המלך שהורה לו למסור את בולוניה לידי הדוכס ולנטינו.
במקביל, ג׳ובאני קיבל מכתב מהאפיפיור שהורה לו להגיע בדחיפות לרומא ולתת דין וחשבון על פיגור בתשלומי המס לכס הקדוש. לא רק זאת, בנטיווליו נדרש להביא את שני בניו איתו. למה האפיפיור בורג׳ה רצה שבנטיווליו יגיע עם שני בניו, בדיוק בזמן שהעיר בולוניה הייתה אמורה להימסר לבנו צ׳זארה?
זמן קצר לפני הזימון, העיר קמרינו נכבשה ע״י בורג׳ה. אדון העיר ושלושת בניו נכלאו ושם בכלא נחנקו למוות בנסיבות מסתוריות. רשמית הם לא הוצאו להורג – באורח פלא הם נחנקו למוות בתא המעצר. כמוהם רבים מהיריבים של הבורג׳ה היו מוצאים את מותם או בחנק או בטביעה בנהר או במוות איום אחר. במקרה אחד אדם שמתח ביקורת על צ׳זארה נעצר וביום למחרת גופתו המושחתת נמצאה תלויה מחלון הכלא. אחסוך מכם את הפרטים, רק אומר שהלשון והידיים שלו לא היו במקום הטבעי שלהן. בנטיווליו כנראה הבין למה רוצים שהוא ובניו יגיעו לרומא.
הבגידה של לואי ה-12 בבולוניה וההחלטה של הבורג׳ה לחסל את השושלת השולטת בעיר הביאו חלק מבעלי הברית של הבורג׳ה לתהות אם הם לא הבאים בתור. בולוניה לא הייתה העיר העצמאית היחידה תחת איום הכנסייה. משפחת אורסיני, שבנה פאולו היה אחד ממפקדי הצבא של צ׳זארה, החזיקה שטחים רבים קרוב לרומא. מה ימנע מהאפיפיור ובנו לכבוש גם אותם?
בנטיווליו כינס מפגש בסוף ספטמבר 1502 עם כמה מבעלי הברית של הבורג׳ה וניסה לשכנע אותם שהם עלולים להיות הבאים בתור. ״אם לא נעשה משהו נטרף ע״י הדרקון [הכוונה לצ׳זארה] אחד אחרי השני״ הזהיר אחד המשתתפים. במשך ימים הם התווכחו מה יש לעשות והאם מרד נגד צ׳זארה באמת יצליח, או שמא צרפת תצא לעזרתו.
הם החליטו לצאת למרד רק אחרי שהעיר אורבינו התקוממה נגד הדוכס. אורבינו הייתה חריגה לעומת רוב ערי רומאניה: רוב ערי האזור נשלטו ע״י עריצים שעסקו בעיקר בגזל התושבים. עבור רבים מיושבי החבל הכיבוש של צ׳זארה היה שיפור במצבם, לא צריכים עוד לחיות תחת נסיכים גנבים. אורבינו הייתה שונה משום שהדוכס דאג לאזרחים והאזרחים אהבו אותו. לא מפתיע שהעיר הייתה הראשונה למרוד נגד הבורג׳ה והיא גם הייתה אחת הראשונות להתקומם שוב נגד צ׳זארה כשחלה באוגוסט 1503.
הקושרים מיהרו לעזור לתושבי אורבינו לגרש את חיילי הדוכס ויצאו לעורר מרד בערים נוספות. במקביל הם פנו בבקשת עזרה לוונציה ופירנצה. לכאורה לשתי הערים הייתה סיבה לעזור להם: ונציה נהנתה מהמצב בו רומאניה הייתה מפולגת, משום שכך היא לא הייתה יכולה לשמש בסיס לפלישה לוונציה מדרום. פירנצה ראתה בחשש את ההשתלטות של הדוכס על רומאניה וידעה שהיא תהיה הבאה בתור.
מצד שני, גם המורדים לא היו ידידים של פירנצה. חלקם היו בני משפחת אורסיני שהיו קשורים בקשרי נישואין עם המדיצ׳י. פיירו האומלל, האדון הקודם של פירנצה, היה בן למשפחת אורסיני. הפלורנטינים חששו שאם יעזרו לאורסיני, אלה לאחר מכן יפנו נגדם.
מורד אחר, שגם הוא הדאיג את פירנצה, היה ויטלוצו ויטלי (Vitelli), אחיו של שכיר חרב שפירנצה הוציאה להורג באשמת בגידה ב-1499. ויטלי נשבע שינקום בפירנצה ובכל מי שהיה קשור להוצאתו להורג של אחיו. מה שהניע אותו מלכתחילה להצטרף למרד נגד צ׳זארה היה העיכוב בכיבוש של פירנצה. אז למה שהעיר תעזור לו?
ונציה לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לתמוך במורדים. היא הייתה נתונה במערכה נגד העות׳מאנים והייתה צריכה את תמיכתם של מלך צרפת והאפיפיור. תמיכה במורדים נגד בעל ברית צרפתי ובנו של האפיפיור, צ׳זארה, פשוט לא השתלמה.
ללא תמיכה זרה ועם חילוקי דעות בין המורדים כיצד להמשיך, המערכה נגד צ׳זארה קפאה. צ׳זארה, שזיהה את הבלבול בקרב המורדים ולמד שאין להם תמיכה, מיהר להציע להם הסכם שלום. הוא הבטיח שאין שום סיבה לחשוש ממנו, שבזמן שהוא רוצה בתואר ״נסיך״ הם יהיו השליטים האמיתיים בדוכסות שלו. הוא הבטיח להם שהוא מוחל להם על המרד והציע לא רק הסכם שלום אלא גם נתן להם מתנות רבות, כולל סוסים, בגדים יקרים וזהב. המורדים, שלא התכוננו לבקשת שלום מצ׳זארה ולא ידעו כיצד להמשיך, הסכימו.
בחודשיים הבאים צ׳זארה המשיך במערכה לכיבוש רומאניה, לכאורה שם מאחוריו את עניין המרד. בתחילת דצמבר 1502 העיר סניגאליה (Senigallia) נכנעה לכוחותיו, למעט המצודה של העיר. מפקד המצודה דרש להיכנע בפני צ׳זארה אישית ולא בפני שכירי החרב שלו, אולי מחשש לחייו. צ׳זארה הסכים. הוא הסכים משום שבמצור על סניגאליה השתתפו חלק מהמפקדים שמרדו בו. בדרכו לעיר הצליח לשכנע את המפקדים הנותרים של המרד לשעבר לבוא ולהצטרף אליו בעיר כדי שיוכלו לתכנן יחד את עתיד המערכה. העובדה שהוא הוזמן על-ידם הרדימה אותם, לא חושדים שצ׳זארה תכנן להם מלכודת.
בסוף דצמבר 1502 צ׳זארה הגיע לעיר וקיבל את המצודה לידיו. ב-31 בדצמבר עצר את 4 המפקדים המורדים. שניים חנק ב-1 בינואר 1503 על-אף התחינות שלהם. את השניים הנותרים, בני משפחת אורסיני, חנק שבועיים אחר-כך. הוא המתין משום שרצה להיות בטוח שאביו האפיפיור הצליח לכלוא את הקרדינל אורסיני ואת שאר ראשי המשפחה ברומא. כשהגיע אליו האישור שאביו אכן הצליח, חנק את שני המורדים הנותרים ב-18 בינואר 1503.
כיצד ליצור בוגדים
בנסיך מקיאוולי לא תיאר איך צ׳זארה נפטר מהמורדים, אך הוא כן תיאר את התהליך שקדם לחיסולם. בדרך כלל קוראים את התיאור של מקיאוולי כך: תחילה, צ׳זארה זיהה שהם לא נאמנים לו. לאחר מכן, החליש את התמיכה בהם ע״י שקנה את הידידים שלהם ברומא. שלישית, הוא חיכה לשעת כושר לחסל אותם. זו הגיעה כשהם מרדו בו והוא בתחבולות גרם להם לוותר על המרד ולחתום איתו על הסכם שלום. חתימת ההסכם הרדימה אותם והדוכס ניצל זאת כדי ללכוד ולהרוג אותם.
לכאורה יש כאן את כל המרכיבים של פוליטיקאי ״דגול״: צ׳זארה היה קשוב לסביבה שלו וזיהה את חוסר הנאמנות של הכפופים לו; הוא התכונן מראש לאפשרות שהם יבגדו בו; הוא הצליח באמצעות דיפלומטיה בלבד לסיים את המרד; ואז כשהם חשבו שהוא כרת איתם ברית שלום הוא הרג את כולם, נעץ סכין מטאפורית בגבם. כך הוא סילק כל אפשרות לאיום עתידי עליו מצד הקרובים לו.
הבעיה עם התיאור הזה שהוא לא מה שמקיאוולי כתב. ראשית, הוא לא זיהה חוסר נאמנות אצל המפקדים אלא הוא חשב שהם לא נאמנים. כך כתב מקיאוולי: ״צבאותיו לא נראו לו נאמנים״. למה הם לא נראו לו נאמנים? מפני שבני אורסיני יצאו ״בקרירות״ למתקפה על בולוניה, באביב 1501.
נניח והם באמת יצאו בקרירות למתקפה. מה יכולה להיות הסיבה? אפשר לתת שני הסברים: ראשית, בולוניה הייתה עיר תחת חסות צרפת. האורסיני ידעו זאת וחששו שצ׳זארה מתכוון לצאת למלחמה נגד מעצמה. האם אתם הייתם יוצאים בהתלהבות לקרב שיביא אתכם להתנגשות עם צבא של עשרות אלפי חיילים? כנראה שלא. שנית, אם צ׳זארה היה מוכן לכבוש עיר תחת חסות צרפתית, מה בדיוק ימנע ממנו בהמשך לכבוש את הערים והמבצרים של האורסיני? ניסיון הכיבוש של בולוניה באפריל 1501 חשף לראשונה את השאפתנות חסרת הרסן של צ׳זארה. האורסיני, בצדק, היו מודאגים שמא הם יהיו הבאים בתור.
במקום להפיג את החששות שלהם, צ׳זארה מיהר להחליש אותם: ״דבר ראשון הוא החליש את סיעות אורסיני וקולונה […] משך לצדו את כל חסידיהם מקרב האצילים […]״. עם החלשת התמיכה באורסיני ברומא, צ׳זארה: ״חיכה לשעת הכושר לחסל את ראשי משפחת אורסיני״. שימו לב – האורסיני חששו שהם יהיו היעד הבא של צ׳זארה. מה צ׳זארה עשה? התכונן לשעת כושר לחסל אותם. הוא התכונן לחסל אותם עוד לפני שהם מרדו בו.
״שעת הכושר״ הגיעה כשהם מרדו בו באוקטובר 1502, מבינים באיחור שהדוכס הוא איום עליהם. איך הם הבינו זאת? שוב, הם קיבלו הוכחה לשאפתנות חסרת הרסן של צ׳זארה: צ׳זארה הצליח לשכנע את מלך צרפת לנטוש את שליט בולוניה ולמסור את העיר לידיו. אותה בולוניה, שבאפריל 1501 בני אורסיני יצאו להתקפה בקרירות מחשש לגורלם, ננטשה בקיץ 1502 ע״י המלך. צ׳זארה הוכיח להם שלשאפתנות שלו אין רסן ושהם בהחלט עלולים להיות היעד הבא. אז הם מרדו, מנסים להציל את עצמם.
הטעות שלהם הייתה שהם לא הכינו מראש תוכנית למרד ואז כשעלו מחלוקות הסכימו לבקשת השלום של צ׳זארה, כאילו משהו בו השתנה. מקיאוולי בצדק כתב ״תמימותם [של המורדים] הובילה אותם לידיו בסניגאליה״ שם רצח את כולם. ״תמימותם״ דווקא, משום שהתעלמו מניסיון העבר. הם ידעו על בסיס ניסיון העבר שלא ניתן לתת בצ׳זארה אמון. אבל הם האמינו שמשהו השתנה בו. הם טעו.
שאפתנות
בזמן שבעלי בריתו של צ׳זארה פחדו ממנו, רוב תושבי רומאניה שמחו בשליט החדש. צ׳זארה שחרר אותם מהפושעים ששלטו בהם, שעשקו אותם. מקיאוולי בנסיך ובדיונים מציין בפירוש שצ׳זארה החזיר לרומאניה את השלום ואת שלטון החוק. הוא הטיב עם האזרחים. למה לא הסתפק ברומאניה? השאפתנות שלו. השגריר של פררה העיד על צ׳זארה: ״צמא לתהילה, [צ׳זארה] מתעניין יותר בלכבוש מדינות מניהול שלהן״.
מקיאוולי רמז לשאפתנות היתרה של צ׳זארה בהסבר שלו למה אם האפיפיור אלכסנדר היה חי עוד כמה שנים שלטונו של צ׳זארה היה בטוח בידו: ״הוא תכנן להשתלט על טוסקנה […] הוא היה קופץ על פיזה. לאחר זאת, לוקה וסיינה מיד היו נכנעות […] לפלורנטינים לא הייתה רפואה [להינצל ממנו]. לו צלח הדבר בידו […] היה רוכש לו כה הרבה כוחות ומוניטין שהיה עומד בזכות עצמו״.
שוב נשמע שיש כאן תירוץ לכישלון ולא הסבר. למה רומאניה לא הייתה מספיקה לצ׳זארה? הוא שלט ברובה בקיץ 1502. למה הוא היה צריך את טוסקנה? הרי הערים של טוסקנה לא החזיקו צבא סדיר שהיה יכול לשרת אותו. המיסים שאסף ברומאניה כנראה היו מספיקים לצבא משל עצמו. למה דווקא כיבוש טוסקנה היה מביא ״כה הרבה כוחות ומוניטין״ שהוא היה עומד בזכות עצמו?
אין כאן אלא שאפתנות שאינה יודעת גבול ודוכס שסירב להכיר שהשאפתנות הזו היא שהביאה לסופו. במקום להתכונן בקיץ 1502 לכיבוש טוסקנה, הוא היה יכול להשקיע בביסוס שלטונו ברומאניה. אמרנו שהדרך לבנות לעצמך בסיס עוצמה היא דרך אמון, דרך קניית אמונם של הנתינים. צ׳זארה הצליח לקנות את לב חלק מהעם ברומאניה כשהשיב לאזור את הסדר. הוא היה יכול להפנות את הכסף שגייס לטובת המערכה בטוסקנה למפעלים ציבוריים שהיו מטיבים עוד יותר עם האזרחים, נותנים לו את אמונם ונאמנותם.
במקום להישאר ברומא אחרי מות אביו, הוא היה יכול לצאת לרומאניה ולהכריז שם על ממלכה עצמאית משלו. לאפיפיור לא היה צבא קבע משלו. צ׳זארה היה יכול לגייס מהאזרחים חיילים שיגנו על האזור. עם צרפת וספרד היה יכול להגיע להבנות על מעמדו החדש, מבקש מאחת מהן שתתן לו חסות.
צ׳זארה ידע ממקור ראשון כמה חזקה נאמנותם של אזרחים לשליט שהטיב עמם. תושבי אורבינו אהבו את המשפחה השלטת מונטפלטרו והתקוממו בהזדמנות הראשונה שיכלו נגד צ׳זארה, באוקטובר 1502. אחרי שצ׳זארה חלה תושבי אורבינו שוב התמרדו והחזירו את מונטפלטרו. צ׳זארה היה יכול להקים לעצמו ממלכה קטנה ברומאניה ולהבטיח את מעמדו, אך השאפתנות לכבוש את כל איטליה גברה עליו והכשילה אותו. במקום להיות המלך של חלק קטן מאיטליה, הוא סיים את חייו כמשרת של מלך קטן בספרד.
ביבליוגרפיה
Benner, Erica. Be like the Fox: Machiavelli’s Lifelong Quest for Freedom. First American Edition. New York ; London: W.W. Norton & Company, 2017.
———. Machiavelli’s Prince: A New Reading. First published in paperback. Oxford: Oxford University press, 2015.
———. ‘Natural Suspicion and Reasonable Trust: Machiavelli on Trust in Politics’. In Trust and Happiness in the History of European Political Thought, Vol. 11. Studies in the History of Political Thought. Leiden ; Boston: Brill, 2018.
Hibbert, Christopher. The Borgias and Their Enemies, 1431-1519. 1st Mariner Books ed. Boston: Mariner Books, 2009.
Machiavelli, Niccolo. Machiavelli: The Chief Works and Others. Translated by Allan Gilbert. Vol. 1. 3 vols. Duke University Press, 1989. https://www.jstor.org/stable/j.ctv1131523.
Meyer, G. J. The Borgias: The Hidden History. First Edition. New York: Bantam Books, 2013.
Sabatini, Rafael. The Life of Cesare Borgia: A History and Some Criticisms. Project Gutenberg, 1670. https://www.gutenberg.org/files/3467/3467-h/3467-h.htm.
Shaw, Christine. The Italian Wars, 1494-1559: War, State and Society in Early Modern Europe. Second edition. Modern Wars in Perspective. Abingdon, Oxon; New York, NY: Routledge, 2019.
מקיאוולי, ניקולו. דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס. תורגם ע”י מרים שוסטרמן. ירושלים: שלם, 2010.
———. הנסיך. תורגם ע”י מרים שוסטרמן. תל אביב: דביר : שלם, 2003.
[1] התרגום כאן מבוסס על התרגום של שוסטרמן אך שונה במקצת לאור הניסוח המקורי באיטלקית והתרגומים באנגלית. בתרגום של שוסטרמן המשפט הוא:״אף שהוא מצדו ביצע כל פעולה ועשה את כל אותם דברים שאדם נבון ובעל מידה טובה חייב לעשות כדי להכות שורש״.
