להורדת הפרק – קישור.
מבוא
״הנסיך״ הוא היצירה הכי פופולארית והכי שנויה במחלוקת של מקיאוולי. לא רק התוכן שלו שנוי במחלוקת, עצם תהליך הכתיבה שלו נתון למחלוקת – מתי הוא נכתב? האם הוא נכתב במקביל ל״דיונים״ או לפניהם? איננו יודעים. הפעם הראשונה בה מקיאוולי מציין שהוא עובד על הספר, הייתה במכתב מדצמבר 1513 לחברו פרנצ׳סקו וטורי:
״רשמתי לעצמי כל מה שלמדתי בשיחי ושיגי עמהם וחיברתי חיבור קטן ׳על הנסיכויות׳. אני מתבונן ובוחן בו מהי נסיכות, מה הם מיניה, כיצד מגיעים לשלטון כיצד מקיימים אותו ועל שום מה מאבדים אותו. […] אני מקדיש את חיבורי זה להוד מעלתו ג׳וליאנו.״
מקיאוולי תכנן להקדיש את הספר לג׳וליאנו מדיצ׳י, אך זה נפטר ב-1516. ההקדשה נכתבה מחדש לבן משפחה אחר, לורנצו מדיצ׳י.
בצורתו החיצונית הנסיך נראה כעוד ספר מז׳אנר ידוע של מדריכים לשליט. יצירות מהסוג הזה מכונות ״מראות לנסיכים״ (specula principum) ומקורן בעת העתיקה. יצירות כאלה מתחלקות לאחת משתי קבוצות:
- מדריכים מעשיים הכוללים עצות ברורות לנסיך כיצד לשלוט וממה יש להימנע.
- יצירות ספרותיות או היסטוריות המתארות את המנהיגים הראויים לחיקוי או לחילופין מנהיגים שיש להימנע מלחקות את מעשיהם.
לכאורה הנסיך הוא עוד מדריך. אחת הסיבות שהספר פופולארי הוא בדיוק החזות התמציתית שלו, החלוקה שלו לפרקים קצרים וברורים שלכאורה מגישים לקורא עצות מעשיות המנוסחות בלשון ברורה ויבשה. לכאורה.
ד״ר אריקה בנר, חוקרת של מקיאוולי, מצביעה על כך שבהשוואה ליצירות דומות בנות זמנו, ״הנסיך״ של מקיאוולי שונה. בני תקופתו ניסו ללמד את השליטים כיצד להיות מונרכים טובים, ואיך להימנע מלהפוך לעריצים (Tyrants). מקיאוולי לעומתם לא רק שלא מדבר על איך להימנע מעריצות, הוא כלל לא משתמש במילה ״עריץ״ בכל הספר. הוא גם לא מגביל את עיסוקו רק למונרכים שקיבלו את שלטונם בירושה.
אם לשפוט לפי תוכנו של הספר, מקיאוולי לא עוסק בכיצד להיות שליט טוב, אלא כיצד להיות שליט – איך להשיג ולשמור על השלטון. הוא מדבר גם על נסיכים שקיבלו את הכיסא בירושה, לצד עיסוק בנסיכים שעולים מכוח ״מידתם הטובה״ (Virtue), המזל (פורטונה), פשעים או בחירתם של בני עירם. בפרקים המאוחרים של הספר הוא ממליץ לנסיך מתי וכיצד להשתמש באכזריות, מתי לקיים את הבטחותיו ומתי להתעלם מהן, וכיצד מראית עין יכולה לשטות באוכלוסייה הכללית.
עבורנו, שרגילים ל״פרגמטיות״, ל״מוסר יחסי״, הדברים האלה לא נשמעים כל-כך איומים. עבור בני-זמנו של מקיאוולי הם נתפסו כמלחמה על המוסר. רבים ראו ב״נסיך״ ״מדריך לעריצים״. הספר הודפס לראשונה ב-1532, 5 שנים לאחר מותו של מקיאוולי. עד אז הוא הסתובב במספר עותקים בכתב יד. בתגובה האינקוויזיציה הוקיעה את מקיאוולי ב-1550. 9 שנים מאוחר, ב-1559, כל העבודות של מקיאוולי נכללו באינדקס הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית.
היום הפרשנות הפופולארית של מקיאוולי היא שהוא היה חלוץ בתחום של מדעי המדינה והפוליטיקה. מקיאוולי לא הגביל את עצמו למושגים המוסריים של טוב ורע. כמו ניטשה, מקיאוולי התגבר עליהם, מעליהם, בכדי לכתוב תורה מדינית חדשה, אל-מוסרית. המלצות המדיניות שלו אינן המלצות מוסריות, אלא פרגמטיות. מקיאוולי הוא בעיניים מודרניות הסנונית הראשונה של הפוליטיקאי המעשי, איש הריאל-פוליטיק, שעוצמה היא השיקול היחיד שלו.
רק שישנן שתי בעיות עם הפרשנות הזו.
ראשית, הנסיך חריג משאר העבודות של מקיאוולי, במיוחד דיונים בעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליביוס. דיונים הוא ספר רפובליקני, בו מקיאוולי לא אחת עמד על הסכנה בשלטון יחיד. הנסיך הוא לכאורה ספר שכול מטרתו להבטיח את שלטון היחיד שמקיאוולי רואה בו צורת שלטון נחותה לעומת הרפובליקה.
ניקח דוגמה. בפרק י״ט בספר הראשון בדיונים, מקיאוולי הראה שיש סכנה חמורה למדינה כאשר שני מנהיגים חלשים באים זה אחר זה. במצב כזה הנזק שהראשון יצר רק מועצם ע״י השני, והמדינה מתמוטטת. את הפרק הוא סיים במשפט ״רק כל זמן שמלכים משלו ברומא נשקפו לעיר סכנות אלה של כְּלָיָיה תחת מלך חלש או תחת מלך רע״. ״רק כל זמן שמלכים משלו ברומא״ – כלומר ברגע שרומא הפכה רפובליקה, היא נפטרה מהבעיה. לא פתרה את הבעיה, נפטרה מהבעיה. כי ברפובליקה בוחרים את המנהיגים לפי יכולתם, לא לפי ייחוסם.
או דוגמה אחרת. בפרק ב׳ בספר השני של דיונים, מקיאוולי הסביר מדוע המושל העריץ רודף את הטובים שבאזרחים. הוא מפחד שהטובים יתקוממו נגדו, על כן הוא מסלק כל בעל יכולת מתפקידו. בשביל ההישרדות שלו הוא מנוון את המדינה. אם כך, מדוע שמקיאוולי יכתוב מדריך לצורת שלטון שהוא רואה בה סכנה למדינה?
ב-1520 מקיאוולי התבקש ע״י המדיצ׳י לכתוב הצעה לארגון מחדש של הממשלה בפירנצה. הבקשה באה לאחר מותו של לורנצו מדיצ׳י ב-1519, ושיפור ביחס בינם ובין מקיאוולי, אותו הדיחו מתפקידו ועינו פחות מעשור לפני כן. בהצעה שהגיש מקיאוולי הוא קרא להקים בפירנצה רפובליקה, מתוך הבנה שנסיכות אינה מתאימה ולא תשרוד זמן רב. למה שמקיאוולי במסמך אחד ימליץ על רפובליקה, ובמסמך אחר למדיצ׳י, הנסיך, יתמוך בנסיכות?
הבעיה השנייה היא שהספר עצמו, הנסיך, כתוב מוזר. הספר מציג את עצמו כ״מראה לנסיכים״, מדריך קטן ותמציתי לנסיך כיצד לשמור על שלטונו. אבל קריאה בנסיך מעלה תהיות עד כמה יש כאן ״מתכון״ ולא משהו אחר.
למה אני מתכוון?
בפרק כ״ב של הנסיך ניתנת המלצה איך לדעת אם העוזר שלך טוב או לא: ״כשאתה רואה את העוזר חושב על עצמו יותר מאשר עליך ומחפש בכל מעשיו את התועלת שיש בהם לעצמו, אדם שבנוי כך לעולם לא יהיה עוזר טוב, לעולם לא תוכל לתת בו אמון״. לכאורה המלצה פשוטה וברורה: אם העוזר חושב יותר על עצמו מאשר עליך, הוא כנראה יקדם את האינטרסים שלו על פניך. ברור. נשמע כמעט טריוויאלי. רק שאלה אחת: איך אפשר לדעת מה העוזר חושב? האם לנסיך יש יכולות קריאת מחשבות? איך הוא ידע שהעוזר מחפש ״בכל מעשיו״ את תועלתו במקום את תועלת הנסיך?
עוד מאותו פרק: ״כי מי שבידו מדינה של מישהו, לעולם אסור שיחשוב על עצמו אלא תמיד על הנסיך״. במילים אחרות, השר צריך להיות רובוט שחושב יום ולילה, 24/7 רק על הנסיך. זו דרישה לא מציאותית. אז למה מקיאוולי כתב אותה?
דוגמה נוספת בפרק י״ד: ״נסיך חייב […] שלא תהיה לו מטרה או מחשבת אחרת וגם אל לו להקדיש עצמו לשום אמנות אחרת חוץ מהמלחמה, סדריה ותורתה״. רק אומנות המלחמה? מה עם האומנות של חוקים טובים? או אולי דאגה לסדר הכלכלי במדינה, כפי שמובא בפרק כ״א? ואם מקיאוולי מאמין בהמלצתו, למה חלק גדול מהנסיך לא עוסק באומנות המלחמה? ההצהרה הזו כה בומבסטית, שהיא נשמעת כאילו באה לא ממדינאי מנוסה, אלא מנסיך צעיר שמתעניין רק בקרב חרבות.
כמעט כל פרק בנסיך, אם קוראים אותו בעיון, מעלה שאלות. ניסוח מוזר, סתירות בפרק או בין פרקים, שני קווי טיעון מנוגדים, שימוש בדוגמאות שלא באמת מתארות את מה שמקיאוולי מתאר. הספר הקטן של מקיאוולי אולי נראה כמו מתכון, אך קריאה מעמיקה בו מעלה את התהייה אם החזות שלו אינה אלא מלכודת: נסיך פזיז שאין לו זמן לקרוא, יחפש כאן המלצות שיובילו לסופו. רק נסיך שיקרא לעומק, יזהה את המלכודות וכך יחשוף את המסרים המסתתרים בספר.
יש וויכוח ער כבר 500 שנה מה הייתה מטרתו של מקיאוולי בנסיך. משום שניקולו לא יכול לספר לנו – כיוון שהוא טמון בקיר בכנסיית סנטה קרוצ׳ה – אין לנו אלא לשער. אני לא יודע, ואין לי גם כוונה לסקור את הוויכוח או לתמוך באחת התשובות. חכמים ומשכילים ממני לא מצאו תשובה, אני הקטן ודאי לא אמצא אותה. מה שאני כן רוצה לעשות הוא להכיר לכם פרשנות אחת, תשובה אחת לוויכוח – זו של ד״ר אריקה בנר, שהזכרתי אותה מוקדם יותר.
ב-2015 ד״ר בנר פרסמה מדריך קריאה לנסיך: ״הנסיך של מקיאוולי: קריאה חדשה״. בספר ד״ר בנר טוענת שהנסיך הוא יצירה אירונית, שמסתירה את המסר האמיתי שלה באמצעות טכניקות שונות. ד״ר בנר מנסה לחשוף את אותו מסר אמיתי, ששונה מאוד מהמסר הגלוי של הספר.
חשוב לי לציין שיש ביקורת על הגישה של בנר, והיא אינה פטורה מטעויות. אבל אני חושב שהיא מציגה נקודת מבט חדשה על הנסיך, ומעלה כמה נקודות מאוד מעניינות שניתן לראות אותן בטקסט ישירות. בנר תהיה לנו למדריכה, אך אנו לא נסמוך רק עליה. אנחנו נקרא ישירות בנסיך, ונחשוף באופן עצמאי חלק מהנקודות שבנר מעלה. נקודות אחרות יהיו כולן שלנו.
למה בנר חושבת שהנסיך הוא יצירה אירונית
המונח ‘אירוניה’ מקורו במילה יוונית שמשמעותה ״בורות מזויפת״ או ״בורות לא כנה״. אירוניה היא צורת תקשורת בה הדובר אומר דבר אחד, אך מתכוון לדבר אחר. המאזין – או הקורא – הוא שצריך לפענח את המסר האירוני. בכדי לסייע לו, יוצר המסר שותל רמזים שונים ונשען על ידע או חוויות משותפות שיסייעו להדגשת האירוניה. למשל, לשבח מישהו שנתפס כמתועב ומרושע בעיני האנשים של אותה תקופה. או לסתור את עצמו. כך הוא מעורר את המאזין להקשיב טוב יותר ולחשוד שמא הדובר מסתיר מסר אחר.
אריקה בנר טוענת כי “הנסיך” היא יצירה אירונית, שבה המסר מועבר בעקיפין. מה הנימוקים שלה לקביעה זו?
סיבה אחת שכבר ציינו, הכתבים האחרים של מקיאוולי מנוגדים ל”נסיך”. בכתביו הפוליטיים האחרים מגנה מקיאוולי את השאפתנות כמחלה, כמו גם חנופה. כתביו תומכים ברפובליקות, לא בנסיכויות. מדוע שאותו סופר, הידוע בעמדותיו הפרו-רפובליקניות, ייצור מסמך שמטרתו לסייע לנסיכים לשמור על כוחם?
ניתן להסביר סתירה זו בכך שהיא נבעה מאופורטוניזם, מרצונו של מקיאוולי לשקם את מעמדו ולחזור למעגלי הכוח. ״הנסיך״ היא מתנה למדיצ׳י, השליטים הלא נבחרים של פירנצה. הם ודאי לא היו רוצים לקבל ספר שמדבר על רפובליקות. אולם, התשובה הזו מעוררת בעיה אחרת: הנסיך מתאר בבוטות כיצד שליט צריך לשמור על כוחו. לדוגמה, מקיאוולי טוען כי נסיך צריך להפר הסכמים אם הם כבר לא משרתים אותו. או שהוא יכול להעמיד פנים שהוא צדיק אפילו כשהוא רשע. או שטוב להשתמש במעשי אכזריות מעת לעת. אמירות אלה מנוגדות למוסר ולדת של זמנו. האם מקיאוולי באמת ציפה שהנסיך שעבורו נועד הספר יאמץ את המלצותיו? כיצד הוא חשב שהכנסייה תגיב?
מקיאוולי גם משבח בנסיך דמויות שהמקורות ההיסטוריים עליהם הסתמך, מתחו נגדן ביקורת חריפה. הוא מהלל שליטים מושחתים כדמויות מופת, מה שמעלה את השאלה אם הוא אינו אירוני בדוגמאות שלו. למשל, באחד הפרקים המפורסמים בספר מקיאוולי מעמיד את צ׳זארה בורג׳ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי, כמודל לנסיך שעלה למעמדו מכוח המזל. רק שצ׳זארה בורג׳ה עלה במהירות ובאותה מהירות נפל. להשתמש בו כדוגמת מופת יהיה כמו שספר למנהל עסקים יצביע על חברת Enron כמופת לניהול עסקי.
לדעת בנר האירוניה בספר משרתת שלוש מטרות: ראשית, היא מסתירה את המסר האמיתי של הספר, כך מגנה על מקיאוולי מפני זעמם של מי שהוא מבקר – משפחת מדיצ’י. מקיאוולי כבר חווה את זעמם כאשר הם חזרו לשלטון בפירנצה בשנת 1512 והדיחו אותו מכל משרה ציבורית בה החזיק.
שנית, האירוניה מעבירה מסר בעקיפין, מנטרלת את מנגנוני ההגנה של הנמען. אנחנו דוחים רגשית ביקורת ישירה נגדנו, וצריכים להתאמץ מאוד שכלית לקבל אותה. אם מקיאוולי לא היה מסתיר את המסר שלו למדיצ׳י – שהם צריכים לשנות את דרכיהם – הוא לא רק היה נשלח לכלא, המדיצ׳י כלל לא היו מקשיבים, כיוון שהמסר היה מגיע כביקורת ישירה נגדם. אירוניה מנטרלת את התגובה הרגשית.
שלישית, אירוניה משמשת ככלי חינוכי. האירוניה מאלצת את הנמען לחשוב על המסר ולפענח אותו, לזהות סתירות לוגיות ולשפוט אותו מוסרית. כך, הנמען לומד לנתח טיעונים, לזהות מניפולציה, והופך חסין מפני ספינים. כאשר האירוניה לועגת לדיבורם של עריצים תאבי הכוח, היא מלמדת את הקורא להבחין בטיעוניהם המושחתים, לזהות סכנה בשלב מוקדם (למשל, נסיך אזרחי הרוצה להיות עריץ) ולפתח חסינות מפני השפעתם. על פי מקיאוולי, אם רוצים לתפוס שחיתות בזמן יש לזהות אותה בהקדם, כמו רופא נבון היודע לזהות ולרפא את המחלה עם גילוי התסמינים הראשונים.
בהקשר הזה כדאי להביא את דבריו של מקיאוולי במכתב לחברו, ממאי 1521. מקיאוולי כתב שם שהוא היה רוצה ליצור מטיף לפירנצה. אבל במקום שהמטיף ילמד את האנשים את הדרך לגן-עדן, הוא יראה להם את הדרך לגיהנום. זאת משום ש״הדרך האמיתית להגיע לגן-עדן היא לדעת את הדרך לגיהנום ולהימנע ממנה״. יש כאן אולי דוגמה למה שטאלב קורא לו ״בדרך השלילה״, Via Negativa: אם אתם רוצים להגיע לגן עדן עלי אדמות, תלמדו מהי הדרך לגיהנום ותמנעו ממנה. במאה ה-20 ראינו כיצד הניסיון לבנות גן-עדן עלי-אדמות – בבריה״מ, בקמבודיה, בסין – יצר רק גיהינום. אבל אם נדע מהי הדרך לגיהנום – מהם האמצעים המובילים לגיהנום – נדע להיזהר מהם, גם אם מספרים לנו שהם משמשים כדי ליצור גן-עדן. כך, לכל הפחות ע״י התרחקות מהגיהנום, כבר נתקרב לגן-עדן.
מקיאוולי בנסיך מלמד אותנו איך שליטים הופכים עריצים ומהם הסימנים המוקדמים. כך, ע״י הימנעות מללכת בדרך של עריצות, אנו יכולים לשמור על הרפובליקה הדמוקרטית שלנו.
טכניקות אירוניות
בנסיך משתמש מקיאוולי במספר טכניקות אירוניות שונות.
אחת מהן היא פרדוקס, בה מוצגים נקודות מבט או שני טיעונים הנראים מנוגדים, או שתומכים בשתי דרכי פעולה מנוגדות. הנסיך מלא בפרדוקסים, מציג מספר טיעונים מנוגדים במקביל מבלי להכריע אחר איזה מהם על הנסיך לעקוב ולפעול. בנר טוענת שהדרך להכרעה היא באמצעות הניגוד פורטונה-וירטו. ״פורטונה״ הוא מונח שמזכיר את ״המזל״ שלנו, אך אצל מקיאוולי הוא לא זהה עם המזל. פורטונה היא לא רק אקראיות. עוד נעמוד על המושג בסוף הסדרה. בכל מקרה, ככל שדרך פעולה תלויה פחות בפורטונה, כך היא טובה יותר. דרך שנייה – הנובעת מהראשונה – לקבוע בין שתי טענות מנוגדות, היא שנסיך חייב לקנות את לב העם בכדי להבטיח את שלטונו. אם לא יעשה זאת, הוא מסתכן שהעם יהיה לשונאו.
טכניקה נוספת היא חוסר בהירות בכתיבה, הכופה על הקורא לברר עם עצמו באיזה מובן הכותב משתמש במילים או משפטים. מקיאוולי לעיתים מעביר ביקורת באופן הנדמה כתיאור אובייקטיבי, אך בקריאה מעמיקה מתגלה כתיאור ביקורתי. אנחנו נראה מספר דוגמאות לכך בפרק הבא, על צ׳זארה בורג׳ה.
טכניקה אחרת היא שימוש פרובוקטיבי בדוגמאות. מקיאוולי מביא דוגמאות בנסיך שכמעט ואינן מוכרות לקורא המודרני. אולם קורא שישכיל להכיר את הדוגמאות, במיוחד מהמקורות אותם קרא מקיאוולי עצמו, יגלה שלעיתים מי שמקיאוולי משבח, מתואר כדמות נבזית. או מצב המתואר כרצוי הוא בעצם בעייתי מאוד.
טכניקה רביעית היא ניגודיות אירונית: מתן שבחים לפעולות או אישים, בעוד תיאור אותן פעולות מעלה סימן שאלה על השבחים. לדוגמה, מקיאוולי מצד אחד משבח את היכולת של הרומאים לתכנון מראש ויוזמה ומצד שני מתאר איך אותו תכנון מראש ויוזמה גררו את הרומאים למלחמות אימפריאליות שהרעילו והרסו את הרפובליקה. הבסיס לניגודיות היא האנטי-תזה בין מילים טובות ומעשים פחות טובים. הטכניקה נועדה לחנך אנשים להתמודד עם בעיה מוכרת: פוליטיקאים שמתארים את הפעולות הנבזיות שלהם באמצעות מילים חיוביות ורטוריקה משכנעת.
הלאה
עם הידע בטכניקות אירוניות אנחנו יכולים לצלול אל הנסיך. ב-4 הפרקים הבאים נקרא את הנסיך דרך 4 דמויות היסטוריות: צ׳זארה בורג׳ה, ״הדרקון״ שאיים לבלוע את איטליה; המדיצ׳י, ״החמולה״ שהשתלטה על פירנצה; סבונרולה, הכומר שהיה השליט למעשה של פירנצה בין 1494 ל-1498; ולואי ה-12 מלך צרפת, שפלש לאיטליה ב-1499 רק כדי להיבעט ממנה ב-1512. עם כל דמות נכיר חלקים מהחשיבה המורכבת של מקיאוולי וננסה להבין קצת יותר טוב את המורכבות של הפוליטיקה.
ביבליוגרפיה:
Benner, Erica. Machiavelli’s Prince: A New Reading. First published in paperback. Oxford: Oxford University press, 2015.
Machiavelli, Niccolo. Machiavelli: The Chief Works and Others. Translated by Allan Gilbert. Vol. 1. 3 vols. Duke University Press, 1989. https://www.jstor.org/stable/j.ctv1131523.
———. Machiavelli: The Chief Works and Others. Translated by Allan Gilbert. Vol. 2. 3 vols. Duke University Press, 1989. https://doi.org/10.1215/9780822381587.
Taleb, Nassim Nicholas. Antifragile: Things That Gain from Disorder. Random House trade paperback edition. Incerto. New York: Random House, 2016.
מקיאוולי, ניקולו. דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס. תורגם ע”י מרים שוסטרמן. ירושלים: שלם, 2010.
———. הנסיך. תורגם ע”י מרים שוסטרמן. תל אביב: דביר : שלם, 2003.
———. כתבים פוליטים: עיונים והנסיך. תורגם ע”י אפרים שמואלי. ישראל: שוקן, 2009.
