להורדת הפרק – קישור.
מבוא
אומרים שהדרך הכי מעניינת לספר היא כסיפור אישי. לא משנה אם הוא סיפור אישי שלי, סיפור אישי של מישהו אחר, או סיפור אישי של דמות בדיונית. כבני-אדם אנחנו אוהבים סיפורים ואנחנו מחפשים באופן פעיל ולעיתים לא מודע סיפורים. גם אם משהו אינו סיפור נרצה לעשות ממנו סיפור.
הסיפור האישי שלי עם הסדרה הנוכחית על ניקולו מקיאוולי מתחיל ב-2022, כשנתקלתי בתוכנית של מכון ארגמן לכנס ירושלים. אחת ההרצאות שם הייתה של רון דויטש, אז דוקטורנט באוניברסיטה העברית. כותרת ההרצאה: ״הברבור השחור של מקיאוולי״. כמעריץ של טאלב וחובב של מקיאוולי, ההרצאה נשמעה לי מרתקת. לצערי לכנס לא יכולתי להגיע, אך כמה חודשים אחרי נתקלתי בראיון שערך מכון ארגמן עם דויטש על מקיאוולי והגותו.
בראיון הביא דויטש נקודה מרתקת בעיניי: דויטש ציין שבניגוד להוגים אחרים בתחום האסטרטגיה המדינית, כמו קיסינג׳ר, מקיאוולי לא כתב אסטרטגיה מנקודת המבט של מעצמת על – ארה״ב – אלא מנקודת מבטה של מדינה קטנה הנתונה בין ענקים – פירנצה של ימי הרנסנאס. מקיאוולי הוא אחד ההוגים היחידים באסכולה הריאליסטית שהמציאות האסטרטגית שלו רלוונטית לישראל.
הנקודה של דויטש התחברה לי לנקודה אחרת, נקודה שעלתה בי עוד לפני: שמקיאוולי מאוד רלוונטי לימינו. עוד לפני ששמעתי את הראיון עם דויטש חזרתי לקרוא את מקיאוולי. חזרתי לקרוא אותו בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, מאמין שניקולו יכול לתת לי תובנות חדשות על האי-סדר העולמי שלנו. מקיאוולי חי ופעל בתקופה הכאוטית של איטליה של ימי הרנסנאס, תקופה של מלחמות מרובות בין ערי מדינה קטנות ומעצמות אירופיות גדולות, תקופה שבעיניי מזכירה לא מעט את תקופתנו, עם התחרות בין סין וארה״ב, המלחמה באירופה והמתחים במזרח התיכון. אבל עד אז, עד לראיון של דויטש, לא חשבתי כמה רלוונטי מקיאוולי לישראל עצמה, לא רק למצב הגלובאלי שלנו.
הטענה של דויטש עוררה בי עוד יותר את העניין לצלול אל תוך כתבי מקיאוולי. וכמובן שרציתי לחלוק את התובנות שלי איתכם, אז ביולי 2022 יצאתי בהכרזה בערוצים של המשחק הגדול שהסדרה הבאה תהיה על ההוגה והמדינאי יליד פירנצה, חושב באופן נאיבי שאספיק לקרוא, לחקור ולכתוב עד סוף 2022 את הסדרה. כפי שאתם יודעים זה לא קרה.
מקיאוולי הוא לא הוגה טיפוסי ולא רק מפני שהמחשבה המדינית, הפוליטית והמוסרית שלו מורכבת. הוא לא השאיר לנו ניסוח ברור של התיאוריה שלו, עם פירוט המושגים השונים בהם הוא משתמש, הנחות היסוד שלו ואיך הוא תפס את העולם. כדי ללמוד את התיאוריה של מקיאוולי חייבים לקרוא את הכתבים המרכזיים שלו ולפרש אותם. וגם כאן נתקלים בקשיים, החשוב שבהם שניקולו לא כתב את מה שהוא חשב, לא באופן ישיר.
לצערי את הנקודה הזו הבנתי באיחור, כמעט שנה אחרי שהתחלתי את המחקר והכתיבה שלי. בעודי מתעמק בפרק ט׳ של הנסיך שמתי לב שהניסוח של אחד המשפטים בפרק הוא מוזר. לא אעייף אתכם בפרטים, די לומר שמה שהיה חסר לי במשפט מסוים היא מילת תנאי. המשפט הוא: ״לרוב, הנסיכויות האלה קורסות כאשר הן עומדות לעבור מסדר אזרחי לסדר אבסולוטי״. הוא מגיע בסוף פרק שעוסק בנסיכויות אזרחיות אליהן מתכוון מקיאוולי ב״נסיכויות האלה״. מה שהפריע לי במשפט הוא למה אין ״אם״? למה המשפט הוא לא ״לרוב, הנסיכויות האלה קורסות אם הן עומדות לעבור מסדר אזרחי לסדר אבסולוטי״?
השאלה הזו שלחה אותי לחפש פרשנות של פרק ט׳. לשמחתי במהרה מצאתי את ספרה הנהדר של ד״ר אריקה בנר: ״הנסיך של מקיאוולי: קריאה חדשה״ שעושה בדיוק את מה שחיפשתי – פרשנות של הנסיך, פרק אחר פרק. בדיעבד אני מבין שהשמחה שהייתה לי כשמצאתי את הספר היא כמו אדם השמח שמצא חבית נפץ: הספר של בנר הרס, פוצץ, את מה שכתבתי ואת מה שחשבתי עד אז על מקיאוולי. הכתיבה, המחקר – פוף. עלה באש השמיימה.
הפרויקט כמובן התעכב. 5 פרקים שכבר נכתבו נשלחו כלאחר כבוד לארכיון. את הספר של בנר קראתי בשקיקה. הוא עזר לי להבין טוב יותר את הנסיך ועזר לי גם להבחין במה שעד אז ידעתי ברמה הרגשית אך לא ההכרתית: משהו לא הסתדר לי עם הספר. עד לבנר הייתה לי מין תחושה שהנסיך לא בדיוק ״יושב אצלי״, שלא הצלחתי לקרוא ולהבין אותו כפי שניקולו התכוון. הייתה לי הבנה של הספר והתכנים שלו, אך ההבנה הזו ינקה לא מפרשנות צמודה של הספר אלא ממקורות חיצוניים לו. הרגשתי גם שיש משהו לא ברור בספר, כאילו אין כאן יצירה אחת שלמה, קוהרנטית. בנר עזרה לי להבין שאני אכן צודק, והסבירה לי מדוע: מה שכתוב בנסיך ומה שמקיאוולי התכוון להגיד וללמד בנסיך הם שני דברים שונים. קשורים, אך שונים.
עוד אסביר בדיוק מה התיאוריה של בנר על הספר בפרק 2. מה שחשוב הוא שבנר נתנה לי נקודת מבט שונה וחדשה על הנסיך ועל מקיאוולי. במקום לראות אותו כציניקן פרגמטי שמאמין שהמטרה מקדשת את האמצעים, בנר עזרה לי לראות אותו כמדינאי מנוסה וממולח, שמבין שדווקא האמצעים הם שחשובים, עוד יותר מהמטרה. הוגה שהבין שציניות בפוליטיקה וביחסים בינלאומיים מובילה בסוף רק לדבר אחד – חורבן. ושלערכים יש מקום הרבה יותר חשוב באסטרטגיה לאומית ממה שאני חשבתי שיש להם.
הסדרה הנוכחית היא סדרה אישית. היא אישית משתי סיבות. היא אישית מפני שהיא מסע אישי שלי מנקודת מבט צינית ביחסים בינלאומיים, שרואה רק אינטרסים, מטרות וכלים, לראייה עמוקה ומורכבת יותר, שמודעת למקום החשוב של ערכים ונורמות. ראינו בעבר עד כמה נורמות במערכת הבינלאומית הן חשובות, עם הפלישה האמריקאית לעיראק, בה עסקנו בפרק 63. ארה״ב פלשה לעיראק בטענות שווא, מתעלמת מהמנגנון של האו״ם שהיא עזרה להקים. ההתעלמות הזו תרמה לערעור הסדר החד-קוטבי ולאי-סדר העולמי הנוכחי שלנו.
הסדרה היא גם אישית מפני שיש לי מטרה אישית בה. מדינת ישראל נמצאת במשבר, פוליטי, חברתי, ערכי ואסטרטגי. אחד מגורמי השורש למשבר היא שההגות הפוליטית שלנו יבשה כעצם, חסרה לחלוטין כלים חדשים, תיאוריות חדשות ורעיונות חדשים לסדר הפוליטי והחברתי הרצוי לנו. חסר לנו רעיון פוליטי שינחה אותנו מחוץ למשבר שמאיים להרוס את המפעל הציוני. מקיאוולי הכיר משברים כאלה. מקיאוולי ראה את העיר האהובה שלו פירנצה מתפוררת ע״י מלחמה בין קבוצות, בין האליטה והעם. המשברים של עיר הולדתו הביאו אותו לחשיבה שונה איך עוצמה מתחלקת במדינה ומה צריך להיות אידיאל החלוקה שלה. בסוף הסדרה אבקש להציג בפניכם את החשיבה המקיאוולית על הסדרים המדינתיים, חשיבה שאני חושב יכולה לעזור לנו לצאת מהבור בו אנו נמצאים.
אם אתם מכירים את מקיאוולי וקראתם אותו אני חושב שהסדרה תיתן לכם נקודת מבט חדשה ומרעננת עליו. אם אתם לא מכירים את מקיאוולי, הסדרה תהיה מבוא מצוין גם להגות שלו וגם לתקופה בה הוא חי – איטליה בימי המלחמות האיטלקיות של סוף המאה ה-15, עד אמצע המאה ה-16. התקופה הזו תרמה רבות לעיצוב החברה המערבית כפי שאנו מכירים אותה היום, אם מבחינה כלכלית, צבאית או רעיונית. בסדרה נקבל נקודת מבט חדשה על פוליטיקת פנים ומדיניות חוץ, עקרונות וכלים, כדי להעריך אם מדיניות תצליח או תהיה בדרך לאבדון. וכמובן הדבר החשוב ביותר – סיפורים פיקנטיים על מלכים ונסיכים תאבי כוח שעשו כמה מהשגיאות האסטרטגיות הכי גדולות בהיסטוריה.
אבל לפני שנגיע לכל זה, בואו נתחיל משאלה פשוטה – מי בכלל היה ניקולו מקיאוולי?
ראש לשועלים
ניקולו מקיאוולי נולד ב-3 במאי 1469 בפירנצה, איטליה. משפחת מקיאוולי הייתה משפחה מיוחסת, גם אם נמוכה בסולם ההיררכי. המשפחה העמידה מספר ראשי מדינה, אך הייתה ענייה יחסית למשפחות מיוחסות אחרות. אביו היה עורך דין, אימו אישה משכילה ברוח הזמן.
על הילדות של מקיאוולי אנחנו יודעים מעט מאוד. הוא כנראה למד לטינית, את כתבי הפילוסופים הגדולים, ואולי תורת המשפט כדי להמשיך את עסקי אביו. אנקדוטה מעניינת מהתקופה היא מ-1497, כשמשפחת מקיאוולי מצאה עצמה בסכסוך עם משפחה אחרת על ההכנסה מכנסייה קטנה צפונית לפירנצה. משפחת מקיאוולי, שלא הייתה שופעת בנכסים, רצתה לשמור על ההכנסה שהגיעה לה. ניקולו שיגר מכתב חריף לקרדינל ג׳ובאני לופז (Lopez) שיכריע בסכסוך. מקיאוולי הצעיר, אז בן 28, הבהיר שמשפחתו לא מתכוונת לוותר על הכנסייה ושלה יש את הזכות החוקית להכנסות.
למה המכתב מעניין? כי המשפחה האחרת הייתה משפחת פאצי (Pazzi). אנחנו עוד נפגוש את הפאצי בפרק 4, כשהם ידקרו למוות את אחד האחים לבית מדיצ׳י. ב-1497 המשפחה הייתה אחת המשפחות העשירות והחזקות בפירנצה, נמצאת הרבה מעל המקיאוולים בסולם ההיררכי הלא רשמי של העיר. על-אף זאת, מקיאוולי סירב להתכופף ולוותר על מה ששייך למשפחתו בזכות ולא בחסד. והוא ניצח – הקרדינל לופז פסק שהכנסייה אכן שייכת למשפחת מקיאוולי. זו נקודה חוזרת אצל ניקולו: אסור לשחקן חלש לוותר על מה ששייך לו, גם מול שחקן חזק הרבה יותר. עדיף שיוציאו מידיך בכוח את מה ששלך מאשר שתוותר עליו מרצונך.
האירוע המשמעותי הראשון בביוגרפיה של מקיאוולי התרחש ביוני 1498, כשהתמנה למזכיר השני במועצת העשרה, מעין הממשלה של הרפובליקה של פירנצה. המזכיר השני היה אחראי על ההתכתבויות השונות של המועצה, בתחומי הפנים והחוץ. מקיאוולי היה אחראי להפוך את ההחלטות השונות של מועצת העשרה להוראות ומסמכי מדיניות ברורים לביצוע. כמעט מיד עם מינויו מקיאוולי פלש לתחומה של המזכירות הראשונה והחל להתערב בניהול יחסי החוץ של הרפובליקה.
המינוי של בחור צעיר למשרה כה חשובה לא היה דבר של מה בכך. פירנצה באותו זמן, בסוף המאה ה-15, הזכירה במידה רבה את ישראל היום: מדינה קטנה המוקפת אויבים גדולים ואגרסיביים. בדרום, מדינת האפיפיור התכוונה להתפשט לטוסקנה. בצפון, ונציה כבשה את חבל לומברדיה. צרפת פלשה לאיטליה ב-1499, בפיקודו של המלך לואי ה-12. צרפת הייתה בעלת הברית היחידה של פירנצה, אך את הגנתה על העיר לא ביצעה מתוך חיבה. בתמורה לכוחות צבא צרפתים פירנצה נאלצה לשלם סכומי כסף גדולים.
במהרה מקיאוולי הפך ממנסח מדיניות לשליח הרפובליקה בעניינים שונים. השליחות הראשונה שלו הייתה במרץ 1499, לשאת ולתת עם אחד משכירי החרב שהשתתפו במצור על פיזה. שכיר החרב איים שאם לא יקבל עוד כסף ועוד אנשים הוא יעזוב את המערכה. מקיאוולי הצליח לשכנע אותו לוותר על הדרישות הנוספות ולהסתפק בחוזה הקיים. זו הייתה הפעם הראשונה בה מקיאוולי פגש ממקור ראשון את ההתנהלות המושחתת של שכירי חרב.
מקיאוולי מעולם לא החזיק בתפקיד רשמי של שגריר. על-אף זאת, במשך 14 שנה הוא שימש שליח הרפובליקה, נשא ונתן בענייני דיפלומטיה בין השאר עם מלך צרפת, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, האפיפיור יוליוס השני וצ׳זארה בורג׳ה. הוא היה השליח של הרפובליקה לחצרות מלכים. הוא היה העיניים והאוזניים שלה במוקדי הכוח השונים של אירופה. המכתבים ששלח חזרה לפירנצה מלמדים אותנו לא רק על הפוליטיקה הסבוכה של הזמן, אלא גם על חריפות שכלו. מקיאוולי הצטיין בניתוח פוליטי של מצבים, והבין במהירות מי בעלי העוצמה בכל חצר ומה באמת מעניין את השליטים.
ומקיאוולי לא הסתפק רק בענייני החוץ. הוא הבין שהמצב הצבאי של פירנצה העמיד אותה בסכנה קיומית בה העיר אינה יכולה לסמוך רק על שכירי חרב להגנתה. פירנצה הייתה עיר סוחרים שסמכה על שכירי חרב או צבאות זרים, דוגמת זו של מלך צרפת, בכדי להגן עליה. מקיאוולי האמין ששני סוגי הצבא בלתי אמינים ופירנצה זקוקה לצבא אזרחים שיורכב מאנשיה שלה.
היום הרעיון נראה לנו ברור מאליו: כמובן שמדינה צריכה צבא משלה! אבל ב-1500, בעיר כמו פירנצה שידעה מאבקים אלימים בין האצילים ופשוטי העם, הרעיון של צבא עממי עורר אימה בקרב המשפחות המיוחסות של העיר. מה יבטיח להן שהמיליציה העממית לא תפנה נגדן, במקום נגד אויבי הרפובליקה?
אבל ניקולו ידע לדחוף רעיון אם באמת האמין בו. הוא הצליח לשכנע בכירים בממשלת הרפובליקה שפירנצה לא יכולה עוד לסמוך רק על שכירי חרב, שרוקנו את קופת הרפובליקה. אם האצילים מפחדים לתת נשק לתושבי העיר, אז שהמיליציה תורכב מתושבי הכפרים סביב, מעיירות מרוחקות מפירנצה. לאט-לאט ניקולו הצליח לשכנע את הבכירים בממשל ואלה קידמו את החקיקה הדרושה. ההקמה של המיליציה אושרה לבסוף ב-1506 ומקיאוולי עסק בארגון ובניהול שלה.
אולי הרקע החברתי שלו הביא את מקיאוולי לא להתנשא על אלו שהיו מתחתיו בסולם ההיררכי. את המיליציה הרכיבו כפריים מהיישובים סביב פירנצה והוא היה קשוב לחששות שלהם, הבטיח שהשתתפות במיליציה לא תיקח אותם לתקופות ממושכות מהשדות וחיות המשק שלהם. כשהיו בקשות מיוחדות לעזוב את תרגילי הכוחות, מקיאוולי אישר זאת. הוא בנה אמון עם הכפריים, למד את הרצונות והפחדים שלהם.
ב-1508 פירנצה החליטה לסיים עם המצור על פיזה אחת ולתמיד. אזורי הכפר של פיזה נהרסו ותושבי הכפרים זרמו אל העיר. הרעיון היה פשוט: ללא אוכל מן החוץ ועם עוד פיות להאכיל בפנים, פיזה במהרה או תגווע ברעב או תאלץ להיכנע. המליציה של מקיאוולי נשלחה להשתתף במצור והיא עזרה לנצח אותו, בקרב המהולל של 1509. 14 שנה של מלחמה באו לסופן וכולם, ידידים ויריבים, ייחסו את הניצחון לאדם אחד – ניקולו מקיאוולי.
מקיאוולי ופורטונה
הניצחון על פיזה סימן שינוי לטובה בקריירה של מקיאוולי, אך זה היה קצר ימים. היוקרה של מקיאוולי ברפובליקה הפלורנטינית גדלה, אך הוא בסופו של יום היה תלוי בגורלה. הוא היה המזכיר השני של הרפובליקה הפלורנטינית כל עוד הייתה רפובליקה פלורנטינית. בספטמבר 1512 שבו לעיר המדיצ׳י, השליטים הישנים שלה, שנאלצו לברוח ב-1494. עוד נספר את הסיפור שלהם. בעקבות חזרת המדיצ׳י הרפובליקה בה שירת מקיאוולי עברה רפורמות משמעותיות והממשלה הוחלפה.
ניקולו קיווה להמשיך ולשרת תחת הממשלה החדשה של המדיצ׳י. הוא אף כתב ביוזמתו שני מכתבים למנהיגים החדשים-ישנים, כיצד עליהם לנהוג עתה כששבו לשלטון. הוא המליץ להם לא לסמוך על האצילים שעזרו להם, מחשש שימרדו בהם כשהשעה תהיה מתאימה. שנית, המליץ להם להימנע מהחרמת רכוש שהיה שלהם לפני שגלו, בשביל לא לעורר את שנאת האזרחים.
המדיצ׳י לא העריכו את ההמלצות שלו: בנובמבר 1512 מקיאוולי סולק מכל תפקידיו. התנועה שלו בשטחי הרפובליקה הוגבלה, ונאסר עליו למשך שנה להיכנס לבניין הממשלה. הסילוק של מקיאוולי בולט משום שרוב בעלי התפקידים ברפובליקה לא טוהרו עם הגעת המדיצ׳י. יתרה מכך, בניגוד לאחרים שסולקו הוא לא הושב לתפקידו לאחר זמן.
שלושה חודשים לאחר מכן, בפברואר 1513, נמסרה למועצת השמונה, המשטרה של פירנצה, רשימה של 20 מעורבים בקנוניה נגד המדיצ׳י. השם השביעי ברשימה היה של מקיאוולי. יש ספק רב בקרב היסטוריונים אם מקיאוולי אכן היה שותף בקונספירציה. המדיצ׳י מיהרו לאסוף את כל החשודים ולתת להם אירוח פלורנטיני מסורתי: תא מאסר בכלא הידוע לשמצה של העיר, הברג׳לו, וחקירה תחת עינויים עם אופציה להוצאה להורג.
מקיאוולי נעצר ונחקר תחת עינויים במשך 22 יום. כנראה שהיה נשאר בתא הצינוק לשארית חייו או גרוע מזה – מוצא להורג – אילולא שחרורו במפתיע במרץ 1513. מקיאוולי שוחרר במסגרת חנינה כללית שניתנה לאסירים פוליטיים לכבוד הכתרתו של האפיפיור ליאו ה-10, אחיו של שליט פירנצה באותו זמן ג׳וליאנו מדיצ׳י. מקיאוולי ניצל מלהפוך להערת שוליים בהיסטוריה. כאוב ועייף הוא התיישב באחד הכפרים ליד פירנצה.
המדיצ׳י אולי שברו את גופו, אך רוחו נותרה איתנה. במקום לשקוע ברחמים עצמיים, הוא פנה בתקופת הגלות שלו לכתיבה אינטנסיבית שהפיקה כמה וכמה יצירות. המוכרות לנו הן ״הנסיך״ ו״דיונים״, כמו גם ״אומנות המלחמה״. מקיאוולי גם כתב מספר סיפורים וקומדיות, חלקן אף זכו לפופולאריות רבה בימיו. חשוב לזכור שהאיש היה אומן המילה הכתובה, בעל יכולת דרמטית טובה ועם חוש הומור סרקסטי.
דווקא לקראת סוף ימיו, יחסיו עם המדיצ׳י השתפרו. אך בדיוק כשנראה שהוא מתקרב לשליטי העיר – המדיצ׳י גורשו שוב מפירנצה, הפעם ב-1527. שוב, כמו ב-1494, קמה רפובליקה בפירנצה. אבל הפעם מקיאוולי לא הצליח להיבחר מחדש כמזכיר השני.
כיצד הכישלון השפיע עליו איננו יודעים. יש ביוגרפים הטוענים שהכישלון להיבחר מחדש כמזכיר השני, הכישלון האישי בלשוב לחיים הפוליטיים, הוא שהכניס את מקיאוולי לדיכאון עמוק שהביא למותו ביוני 1527. אולי. מוזר שהאיש שהועף בבעיטה מתפקידו, עבר עינויים ואז חי בשוליים החברתיים כחצי עשור פתאום נכנס לדיכאון עמוק עקב כישלון בבחירות.
הסבר אחר שמקיאוולי פשוט היה חלש פיזית. הוא בילה את 1526 ו-1527 ברכיבה לאורכה ולרוחבה של איטליה במשימות דיפלומטיות שונות. הוא ניסה להקים מחדש את המליציה העממית, אם תחת המדיצ׳י, אם תחת הרפובליקה החדשה. והייתה לו היסטוריה של כאבי בטן שהוא טיפל בהם עם תרופה מעשה ידיו, שכנראה רק החמירה את מצבו. ב-1527 הוא כבר היה בן 58, גיל מבוגר לאותו זמן וקרוב לוודאי תשוש פיזית וכנראה גם רגשית. איטליה באותה שנה הייתה נתונה לפלישה של כוחות גרמנים מהצפון ובין כל המשימות הדיפלומטיות שלו הוא גם היה צריך לדאוג למשפחתו, שמא תקלע לקרבות. במאה ה-16 לא היה שום חוק שירסן חיילים חמושים בסביבה אזרחית.
ב-20 ביוני הוא נתקף כאב בטן חזק והתרופה שלקח רק החמירה את הכאב. הוא התמוטט ואשתו מיהרה להביא רופאים שיטפלו בו וכומר שיערוך לו וידוי אחרון. הוא נפטר ב-21 ביוני, 1527. הספרים שלו, הנסיך, דיונים ואומנות המלחמה, איתנו עד היום.
על הסדרה
כמה הערות טכניות לפני שנתחיל במסע שלנו.
אני לא חוקר של מקיאוולי. הסדרה הזו אינה יצירה אקדמית. השתדלתי להתבסס על חומר מחקר עדכני ותרגומים טובים של כתביו. אבל לצטט חוקרים לא הופך אותי לחוקר, ואין לי ערך מוסף בציטוט הפרשנים השונים של מקיאוולי. אני גם לא חוקר באקדמיה ואתם לא סטודנטים שלי, שתהיו מוכנים להקשיב שעות לוויכוחים השונים בין חוקרי מקיאוולי על המשמעות של מונח כזה או של פסקה כזו. אלו כמובן וויכוחים, אך הם לא מעניינים אותנו.
הסדרה הנוכחית היא ניסיון שלי לקרוא מחדש את מקיאוולי, תוך היכרות עם תקופתו והאנשים עליהם דיבר. אנחנו אוהבים סיפורים מן העבר, וודאי מתקופה סוערת ומרגשת כמו הרנסנאס באיטליה. בימיו של מקיאוולי פעלו כמה מהאנשים המפורסמים בהיסטוריה – דה-וינצי, מיכאלנג׳לו, סבונרולה, האפיפיור אלכסנדר השישי, האפיפיור ליאו העשירי, פרדיננד מלך ספרד. עם חלקם מקיאוולי בא במגע ישיר.
אנו ניקח מספר סיפורים היסטוריים שונים – של צ׳זארה בורג׳ה, של המדיצ׳י, של סבונרולה – ונשלב אותם עם הרעיונות השונים של מקיאוולי ועם איך שהוא תיאר אותם, בעיקר בנסיך. בחלק מהמקרים נראה שיש חוסר התאמה בין מה שמקיאוולי כתב על דמות מסוימת ובין מה שקרה בפועל, חוסר התאמה שיכול ללמד אותנו מה באמת חשב מקיאוולי על אותו מקרה.
כפי שתראו אין מדובר בדבר פשוט. בנסיך, מקיאוולי משתמש לא פעם בלשון כפולת משמעות, תיאורים מעורפלים והשמטות, כדי להביא את הקורא לתהות מהו בדיוק המסר שהוא מנסה להעביר. נעזרתי בכתיבת הסדרה ב-4 תרגומים שונים של הנסיך: התרגומים של Mansfield ו-Gilbert באנגלית, ושל אפרים שמואלי ומרים שוסטרמן בעברית. הציטוטים יהיו לרוב מהתרגום של שוסטרמן אלא אם צוין אחרת בטקסט של הפרק. רשימה ביבליוגרפית תוכלו למצוא בסוף כל אחד מהפרקים.
אנחנו לא נעקוב אחר סדר הפרקים בנסיך וגם לא ננוע על ציר זמן הכרונולוגי של מקיאוולי. אנו נתמקד במספר רעיונות מרכזיים של מקיאוולי שמופיעים בכתביו ובמיוחד בנסיך. לקראת סוף הסדרה את רעיונותיו של מקיאוולי נשלב עם התיאוריות של נאסים טאלב, בכדי לקבל כלים נוספים ודרכים חדשות לחשוב על פוליטיקה ואסטרטגיה.
בואו נצא לדרך.
ביבליוגרפיה
Benner, Erica. Be like the Fox: Machiavelli’s Lifelong Quest for Freedom. First American Edition. New York ; London: W.W. Norton & Company, 2017.
———. Machiavelli’s Prince: A New Reading. First published in paperback. Oxford: Oxford University press, 2015.
Hörnqvist, Mikael. Machiavelli and Empire. Ideas in Context 71. Cambridge ; New York: Cambridge University Press, 2004.
———. ‘Perché Non Si Usa Allegare i Romani: Machiavelli and the Florentine Militia of 1506’. Renaissance Quarterly 55, no. 1 (2002): 148–91. https://doi.org/10.2307/1512534.
Machiavelli, Niccolo. Machiavelli: The Chief Works and Others. Translated by Allan Gilbert. Vol. 1. 3 vols. Duke University Press, 1989. https://www.jstor.org/stable/j.ctv1131523.
———. The Prince. Translated by Harvey C. Mansfield. 2nd ed. Chicago, Ill: University of Chicago Press, 1998.
Nederman, Cary. ‘Niccolò Machiavelli’. The Stanford Encyclopedia of Philosophy, 2022. https://plato.stanford.edu/archives/sum2022/entries/machiavelli/.
Unger, Miles. Machiavelli: A Biography. Paperback edition. New York London Toronto Sydney New Delhi: Simon & Schuster Paperbacks, 2012.
מקיאוולי, ניקולו. הנסיך. תורגם ע”י מרים שוסטרמן. תל אביב: דביר : שלם, 2003.
———. כתבים פוליטים: עיונים והנסיך. תורגם ע”י אפרים שמואלי. ישראל: שוקן, 2009.
