דיפלומטיה בת קיימא לישראל (פלג 150)

להורדת הפרק – קישור.

להורדת עותק pdf – קישור.

מבוא

ממשלה חדשה היא גם מדיניות חוץ חדשה, או מעין חדשה. בשבועות האחרונים ניהלתי שיחות עם אנשים הקרובים לממשלה החדשה, מי יותר מי פחות. מהשיחות עולה שישראל מתכוונת להתמקד בשלוש מטרות בתחום יחסי החוץ: חיזוק הקשרים עם מדינות הסכמי אברהם; חיפוש הזדמנויות לקשרים חדשים עם מדינות ״עוטף איראן״; הסכם נורמליזציה עם ערב הסעודית.

אם המטרות האלו טובות או לא אינה השאלה שלנו היום. אנחנו נתמקד היום באיך ישראל מתכוונת להשיג את המטרות האלו, איך היא מתכוונת לפעול דיפלומטית. וכאן אני חושש שישראל נוקטת בגישה דיפלומטית לא נכונה.

באחת השיחות בן השיח נתן לי דוגמה להזדמנות בעוטף איראן: שישראל תעזור להוריד לחץ אמריקני בנושא זכויות אדם ממדינה כלשהי בעוטף. כלומר יש לנו מדינה לא דמוקרטית כלשהי, שפועלת ביד קשה נגד האופוזיציה שלה, וישראל תגן עליה בממשל האמריקני. אולי תמנע ממנה סנקציות, אולי תעזור לה לשפר את היחסים עם וושינגטון.

זה רעיון מטריד. הוא מטריד משתי סיבות. ראשית, האם ישראל רוצה להיות לוביסט של משטרים המדכאים את זכויות האדם בשטחם? האם אנחנו רוצים להיות מליצי יושר של דיקטטורות? ושנית, ובזה נעסוק היום, דיפלומטיה כזו היא דיפלומטיה לא בת קיימא. לבוא ולהגן על משטר עם רקורד בעיתי של זכויות אדם הוא לא רעיון חכם בטווח הארוך. גם משום שהוא יפגע בתדמית של ישראל וגם משום שאותו משטר עלול להחריף עוד ועוד את הדיכוי שלו, מכריח את ישראל להשקיע עוד ועוד מאמצים בשביל להגן עליו. למה שישראל תקשור את עצמה למשטר כזה? למה שהיא בכלל תפעל כך?

בניתוח היום נבין מהי ״דיפלומטית בת קיימא״. נבין כיצד ישראל יכולה לנהל דיפלומטיה שאינה בת קיימא שתפגע בה. וננסה להציע דרכים בהם ישראל כן יכולה לפעול בצורה בת קיימא, מבטיחה את היציבות והשגשוג שלה לטווח הארוך. אנחנו נתמקד במדינות ״עוטף איראן״, המדינות הגובלות ברפובליקה האיסלמית. לדיפלומטיה בת קיימא נתמקד במיוחד במדינות המפרץ.

דיפלומטיה בת קיימא

מהי בכלל דיפלומטיה בת קיימא? לרוב הביטוי ״בר קיימא״ מופיע בהקשר לאיכות ושימור הסביבה. לדוגמה ״חקלאות בת קיימא״, או ״אורח חיים בר קיימא״. דבר ״בר קיימא״ אינו פוגע בתנאים הדרושים לקיומו ומסכן את עתידו. במקרה של חקלאות בת קיימא היא אינה הורסת את האדמה הדרושה לה. אורח חיים בר קיימא לא מכלה את המשאבים הדרושים לו. פיתוח בר קיימא לא מסכן את הצרכים של דורות עתידים.

ברור לנו שדיפלומטיה בת קיימא אינה קשורה לחסה אורגנית או שימוש חכם בדשן. אם כך, מה המשמעות של הביטוי ״דיפלומטיה בת קיימא״? דיפלומטיה בת קיימא היא דיפלומטיה שלא תסכן את המדינה בעתיד. היא דיפלומטיה שאינה צריכה עוד ועוד משאבים בשביל לתת את אותה כמות ערך. והיא דיפלומטיה שבונה קשרים בין מדינות עם סיכוי גבוה לשרוד שינויים גיאופוליטיים.

דוגמה לדיפלומטיה שאינה בת קיימא היא זו של גרמניה הקיסרית לפני מלחמת העולם הראשונה. הגרמנים פתחו במרוץ חימוש נגד הבריטים שדרש מהם להשקיע עוד ועוד משאבים רק בשביל לעמוד בתחרות מול בריטניה. הם גם ניתקו את הקשר עם רוסיה, מה שדחף את מוסקבה לברית עם צרפת והגדיל את הסיכון למלחמה בין הגרמנים והרוסים. הם פנו לחזק את הקשרים עם אוסטרו-הונגריה שהבינה את הבידוד הגרמני וניצלה אותו כדי לקבל תמיכה לא מוגבלת מברלין.

אנחנו יכולים לשאול שלוש שאלות בשביל לקבוע אם דיפלומטיה היא בת קיימא:

האם הקשר הנוצר הוא בעל ערך מצד עצמו, או שמא הוא נועד לעזור מול גורם חיצוני לקשר שעם הסרתו כן יוסר הערך של הקשר? אם נחזור לדוגמה של גרמניה הקיסרית, הגרמנים חיזקו את הקשרים שלהם עם מדינות עצמאיות באפריקה בשביל להכעיס את הבריטים ולהביא אותם לכרות ברית עם ברלין. במקום הם גם הגדילו את העוינות מלונדון וגם לא הרוויחו דבר מהקשרים החדשים באפריקה. דיפלומטיה בה הקשר בין שתי מדינות נגרם או מעוצב ע״י גורם שלישי הוא קשר שביר שעלול להתגלות כזמני. ברגע שהגורם השלישי ישתנה, כן ישתנה הקשר בין שתי המדינות.

האם הפעולות שלי נעשות בהתאם לנורמות בינלאומיות? האם הייתי מוכן שהן יהפכו לנורמות בינלאומיות? פעולות בניגוד לנורמות או החוק הבינלאומי מסכנות מדינה בסנקציות, חרם דיפלומטי ואיבוד השפעה. הן גם מסכנות את הסדר שלעיתים משרת אותה. הפלישה האמריקנית לעיראק הייתה בניגוד לנורמה הבינלאומית של פעולה צבאית בחסות האו״ם. האמריקנים לא קיבלו את אישור מועצת הביטחון אך החליטו לפלוש בכל מקרה. ההחלטה הזו פגעה בסדר הליבראלי והייתה תחילת הסוף של הרגע החד-קוטבי האמריקני.

לבסוף, האם הפעילות הדיפלומטית שלי מכלה או עלולה לכלות את המשאב עליו מתבסס אותה פעילות? האם הדיפלומטיה שלי כורתת את הענף עליו היא יושבת?

דוגמה קלאסית היא התמיכה במדינות לווין או כוחות שליחים. בזמן שאלה משרתים מטרות אסטרטגיות, הם עלולים להפוך עם הזמן מנכס לנטל. מצד אחד המעצמה רוצה לוודא את התלות שלהם בה. מצד שני התלות הזו היא לרוב לא רק דיפלומטית וצבאית אלא גם כלכלית.

דוגמה מצוינת היא מדינות הלווין של הגוש הסובייטי. בריה״מ קיימה אותן כלכלית בשביל לשמור על חיץ בינה ובין המערב. אולם הגוש הסובייטי היה בו זמנית נכס ביטחוני ונטל כלכלי. הסובייטים נאלצו לסבסד את רוב הייבוא של הגוש, לממן פרוייקטים בו ולהגן עליו. לבסוף הוא הפך נטל כל-כך גדול שהוא אחת הסיבות שהביאו לקריסת הכלכלה הסובייטית.

דיפלומטיה בת קיימא אמורה לתמוך בעצמה ע״י יצירת כמות ערך שווה לפחות לכמות הערך המושקעת. לחילופין היא אמורה למנוע מצב בו דרושה השקעה הולכת וגדלה רק בשביל לקיים את אותה פעילות דיפלומטית. אחרת כשיגמרו המשאבים תבוא או קריסה או נסיגה.

בזמן שמדינה אינה יכולה לדבוק תמיד בדיפלומטיה בת קיימא, היא בהחלט יכולה לשאוף אליה. לכל הפחות להכיר שהיא קיימת. אם לא, היא עלולה לגלות שעם הזמן היא כולאת את עצמה בפינה, מחלישה את כוחה, ולא מצליחה להבטיח את השגשוג ארוך הטווח שלה.

דיפלומטיה שאינה בת קיימא לישראל

איך נראית דיפלומטיה בת קיימא לישראל? אולי כדאי להתחיל דווקא מאיך נראית דיפלומטיה שאינה בת קיימא לישראל. מתוך הבנה של מה שאינו בר קיימא נוכל ביתר קלות להבין מה כן בר קיימא.

דיפלומטיה שאינה בת קיימא לישראל מתחילה מנקודת פתיחה גרועה: לאפשר לאיום האיראני להנחות ולעצב את היחסים שלנו עם מדינות האזור. כלומר שכל מה שנעשה במזרח התיכון יקבע לפי היחס שלו לאיראן ולאיום האיראני. לדוגמה: התפיסה של הסכמי אברהם כבסיס לברית אזורית אנטי-איראנית. בתפיסה כזו עיקר המאמץ של ישראל מול מדינות הסכמי אברהם הוא לפעול נגד האיום האיראני.

זו נקודת פתיחה גרועה משום ששינוי באיום האיראני תשפיע על הקשרים שנבנו. אם האסטרטגיה שלנו למפרץ הפרסי מעוצבת עם האיראנים כמטרה המרכזית, שינוי באיראנים יהפוך את האסטרטגיה ללא רלוונטית, אולי אפילו מסוכנת. נניח שאיראן מחר בבוקר תהפוך דמוקרטיה ליבראלית אוהבת ישראל. מה יהיה אז טיב היחסים בינינו לאמירתים? בינינו לסעודים? האם נהיה מוכנים שארה״ב תמכור נשק מתקדם לסעודיה ללא האיום האיראני? האם אנחנו נהיה מוכנים למכור להם נשק מתקדם ללא האיום האיראני?

מנקודת הפתיחה של האיום האיראני יוצאת הבעיה השנייה של הדיפלומטיה שאינה בת קיימא: דגש על קשרים ופעילות ביטחונית. האיום האיראני נתפס בישראל בעיקר כאיום צבאי, ואם המטרה היא לטפל באיום צבאי דרך קשרים הרי שבהכרח הקשרים האלו יהיו צבאיים וביטחוניים באופיים. הרי מטרתם להילחם באיראנים.

בנוסף וללא קשר לאיך תופסים את האיום מאיראן, לישראל נטייה טבעית להדגיש את ההיבט הביטחוני בחשיבה האסטרטגית שלה. מערכת הביטחון הישראלית היא מפותחת מאוד ודומיננטית מאוד יחסית למערכות אחרות במדינה. בוגרי מערכת הביטחון מגיעים לכנסת, לממשלה ולגופי ממשלה אסטרטגים כמו המטה לביטחון לאומי. כשאני אומר ״בוגרים״ אני מתכוון לסא״לים ומעלה בצה״ל, או בכירים בשב״כ והמוסד. אלה מכירים בעיקר את המערכת הביטחונית, יודעים לפעול בה ועמה. החשיבה שלהם עוצבה ע״י המערכת, וקל להם יותר להפעיל אותה.

לדוגמה ראש המטה לביטחון לאומי האחרון, ד״ר איל חולתא, שירת כראש אגף במוסד. יו״ר הועדה הזמנית ליחסי חוץ וביטחון בכנסת הוא ח״כ יואב גלנט, אלוף לשעבר. יו״ר הקודם היה רן בן ברק, משנה לראש המוסד. יו״ר הכנסת הוא ח״כ אמיר אוחנה, ששירת בשב״כ. לשם השוואה יו״ר ועדת החוץ של הסנאט האמריקני בוב מננדז הוא עורך דין ללא רקע צבאי. גם יו״ר ועדת בית הנבחרים לכוחות המזוינים אדם סמית׳ הוא עורך דין ללא רקע צבאי. היועץ לביטחון לאומי האמריקני גם הוא חסר רקע צבאי.

מכאן שכאשר בכירים בישראל באים לבחור בין הכלים השונים העומדים לרשות המדינה, מלכתחילה קל יותר להם להפעיל כלים ביטחוניים. הם יודעים למי להתקשר. הם גם רגילים לחשוב מנקודת המבט של מערכת הביטחון, ולכן קל להם יותר להבין ולקדם קשרים ביטחוניים עם מדינות אחרות.

איך זה מתבטא בפועל? אם אני מסתכל על עוטף איראן דרך האיום האיראני אזי הקשרים הביטחוניים הם הקשרים המרכזים שאני רוצה לקדם. אני רוצה שיתוף פעולה בתחום ההגנה האווירית. אני רוצה למכור אמצעי לחימה למדינות העוטף. אני רוצה להגן עליהן מפני איומים פנימיים שעלולים לאיים על משטרים שאני מחשיב כידידותיים. אז אני אאפשר ייצוא של רוגלות כמו ״פגסוס״ של NSO לערב הסעודית ואיחוד האמירויות.

דגש על קשרים ביטחונים אינו בר קיימא משום שהוא תלוי באיום שיש על המדינות, ויותר מזה איך הן תופסות ומתמודדות עם האיום. עבור קטאר איראן אינה איום מרכזי ולכן שת״פ ביטחוני עם ישראל אינו מושך. איחוד האמירויות מודאגת מאיראן ומשתפת עמה פעולה, מה ששם חסם עליון על מידת השת״פ הביטחוני בין האמירויות ובין ישראל. שינוי דרמטי באיום ישפיע באופן דרמטי על היחסים. שוב, אם איראן מחר תפסיק להיות איום למדינות העוטף יהיה פחות עניין בקשרים הביטחוניים עמנו.

דיפלומטיה שאינה בת קיימא כוללת גם פעילות בניגוד לנורמות בינלאומיות. במקרה של ישראל אלו לדוגמה התקיפות בסוריה או התקיפה של אוניות סוחר אזרחיות איראניות, כך לפי פרסומים זרים. בשני המקרים יש סימני שאלה גדולים בנוגע לחוקיות הפעולות לפי המשפט הבינלאומי. סוריה היא מדינה ריבונית, גם אם מדינה סוררת. תקיפה בשטחה היא הפרה של הריבונות, ללא הצדקה ברורה. תקיפת אוניות סוחר איראניות גם היא מעלה סימני שאלה על מה הבסיס לתקיפה, מה ההצדקה של ישראל לפעול כפי שהיא פועלת.

בזמן שברור לי שחלקנו מגלגלים עיניים לשמע המילים ״החוק הבינלאומי״, אסור לנו לזלזל בו. פעולות שנעשות בניגוד לחוק או ללא הצדקה חושפות אותנו לגינוי בין-לאומי ובמקרה החמור לסנקציות. מדינה שפועלת מחוץ או בניגוד לחוק הבינלאומי סומכת על-כך שלא יפעלו נגדה במועצת הביטחון של האו״ם. זו נקודת תורפה שיריב יכול לנצל.

הרוסים לדוגמה משתמשים בחוסר החוקיות של התקיפות הישראליות כדי לנגח אותנו, מגנים מעת לעת את התקיפות. אם רוסיה הייתה רוצה סוגית התקיפות בסוריה הייתה יכולה לעלות לדיון במועצת הביטחון של האו״ם. הרוסים לא עושים זאת מסיבותיהם שלהם. אבל האיום קיים.

לבסוף, יש לנו את הרעיון של ישראל כ״לוביסט״ של מדינות אחרות בארה״ב. לישראל יש עמדה ייחודית בפוליטיקה האמריקנית עם התמיכה הדו-מפלגתית בנו. התמיכה הזו היא הון שישראל יכולה להשתמש בו בשביל לקדם את האינטרסים שלה או של מדינות אחרות. תיאורטית אם ישראל תרצה היא יכולה לעזור למדינות אחרות לשפר את היחסים עם וושינגטון דרך ההון שלה. לדוגמה לשפר את היחס של הקונגרס לערב הסעודית, או לטורקיה.

גם כאן הפעילות אינה בת קיימא. במיוחד בכל הקשור לזכויות אדם ודיכוי פוליטי.

הגנה על משטרים עם רקורד בעייתי בתחום זכויות האדם יכולה לפגוע בהון שלנו. ישראל עלולה להיתפס כלוביסט של אותם משטרים, מה שיפגע בתדמית שלנו. חברי קונגרס וממשל יראו בנו לא בעלת ברית שמייעצת לוושינגטון בסוגיה מקומית, אלא לוביסט שעובד בשביל מדינות אחרות, מנצל את הקשר המיוחד עם ארה״ב.

שנית, אותם משטרים עלולים להחריף את הפרת זכויות האדם בשטחם, ולהכריח את ישראל להשקיע עוד ועוד הון כדי להגן עליהם. דיכוי אלים עם הזמן מחריף כשהאוכלוסייה מאבדת את הפחד מהשלטון. איראן היא דוגמה טובה למצב כזה. מה שמתחיל כהגנה על הפרות מינוריות כמו צנזורה ורדיפת פעילים פוליטיים עלולה להפוך להגנה על ירי חי נגד מפגינים.

גם אם ישראל בנקודה הזו תחליט להפסיק להגן על המשטר, היא תסבול פעמיים: פעם אחת מפני שתתגלה ההגנה שלה על המשטר עד לאירועי האלימות. ופעם שנייה כשהאופוזיציה במדינה תגלה על העזרה שסיפקנו, אופוזיציה שעלולה להפוך לממשלה החדשה. ישראל תהרוס את היחסים עם הממשל החדש עוד לפני שעלה.

דיפלומטיה בת קיימא לישראל

עד כאן לאיך נראת דיפלומטיה שאינה בת קיימא לישראל. איך נראת כזו שכן?

לאורך כמעט שלוש שנים כאן בפל״ג ניסיתי להציע דיפלומטיה בת קיימא לישראל, דיפלומטיה שנקודת המבט שלה היא ארוכת טווח והוליסטית. אחת הנקודות החשובות שחזרתי עליהן היא שהאיום האיראני לא יכול להיות מטופל ישירות או רק באמצעים צבאים. טהרן משגשגת בסביבה של אנרכיה, מחזקת כוחות שליחים מקומיים ומנצלת את הפירור של מדינות כדי להגדיל את השפעתה. בשביל להתמודד עם איראן דרושה דיפלומטיה שהמטרה הראשית שלה היא יציבות ושגשוג אזורי, עם איראן כמטרה שנייה וכפועל יוצא של השאיפה ליציבות ושגשוג.

אם המטרה שלנו היא שגשוג כלכלי ויציבות חברתית, הדגש עובר מקשרים ביטחוניים לקשרים ופעילות אזרחית. ישראל תרצה לחזק את מדינות האזור בתחומים של כלכלה, חברה, חינוך, ביטחון מזון ועוד. לקשרים האלה יש ערך בפני עצמם – כל מדינה, או כמעט כל מדינה, רוצה להשיג שגשוג גדול יותר. כל מדינה רוצה להבטיח שירותים חברתיים נאותים לאזרחים שלה והזדמנויות תעסוקה לצעירים שלה. לקשרים האלה לא משנה אם איראן היא משטר מהפכני אלים, דמוקרטיה מערבית, או קומונה אנרכיסטית. הם מנותקים ממנה. הם לא נובעים מהאיום האיראני. והם יהיו שם גם אחרי שהוא יעלם.

אילו קשרים לדוגמה?

שיתוף פעולה במחקר מדעי וטכנולוגי. מדינות המפרץ הפרסי כולן עוסקות במידה כזו או אחרת במחקר ופיתוח של כלכלת המימן. עבור מדינות כמו קטאר או עומאן מימן הוא עתיד עתודות הגז הטבעי שלהן. מימן יכול להיות מופק מגז טבעי ולהיות גז נמוך פליטות לשימוש בכלכלה הירוקה. גם לעומאן וגם לקטאר פרויקטים בתחום ההפקה והשינוע של מימן. ישראל יכולה לשתף פעולה עם שתי המדינות במחקר ופיתוח טכנולוגיות בתחום, אם בהפקה ירוקה של מימן מגז טבעי, שימוש במימן כדלק ברכבים ומטוסים, אחסון ועוד.

גם חקר החלל הוא נושא שמושך עניין רב במפרץ, במיוחד בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות. שתי המדינות רואות בחקר החלל תחום אסטרטגי שיכול לקדם אותן מדעית, טכנולוגית וכלכלית. גם כאן ישראל יכולה לשתף פעולה במחקר ושיגור לוויינים זעירים, חקר הירח ומאדים, והקמת אתר שיגור אזורי.

שיתוף פעולה דומה אך אחר הוא בתחומים של הכשרת כוח אדם ומצוינות אקדמית. לכל אחת ממדינות המפרץ הפרסי יש תוכנית אסטרטגית להקטין את התלות בנפט וגז טבעי ולפתח את מגזרי השירותים והייצור. לדוגמה חזון 2030 של ערב הסעודית. כולן מעוניינות לפתח תעשיות עתירות טכנולוגיה, ולעודד יזמות וחדשנות. הבעיה של כולן שההון האנושי שלהן יחסית נמוך, גם ביחס לישראל. ההון האנושי הנמוך מעכב את הפיתוח של הכלכלות.

מכאן שלמדינות המפרץ הפרסי אינטרס לשפר את ההון האנושי אצלן, וישראל יכולה לעזור להן. ניתן לדוגמה להקים מרכזי מצוינות בהוראה ומחקר בתחומים כמו הנדסה כימית, פיזיקה והנדסת תוכנה. מדינות המפרץ יהנו משיפור ברמה האקדמית ובהון האנושי. האקדמיה בישראל תקבל תקציבים נוספים לשיפור ההוראה והמחקר, ותיצור קשרים עם עמיתים במדינות האזור. קשרים בין אישיים גם יוכלו לשפר את התדמית של ישראל ולהגדיל את התמיכה הציבורית בהסכמי הנורמליזציה.

כל הצעדים האלו ועוד אינם תלויים באיום האיראני, והם יוצרים ערך עבור ישראל והמדינות המשתתפות מצד עצמם. פטנטים שיושגו במחקר משותף, מענקי מחקר, הכשרת מהנדסים – כולם יתרמו למדינות, יתרמו לקשרים ביניהן, ויתרמו ליציבות והשגשוג האזורי. ישראל יכולה להתחיל את הצעדים האלה כבר היום עם מדינות הסכמי אברהם – בחריין, איחוד האמירויות, מרוקו – ולהשתמש בהם כתמריץ לצרף עוד מדינות. במקום שערב הסעודית תנרמל איתנו יחסים משום האיום האיראני, היא תנרמל איתנו יחסים כדי לממש את חזון 2030 למדינה ותצמצם את התלות שלה בנפט.

מה בנוגע לפעילות בהתאם לנורמות בינלאומיות? לכאורה אי-אפשר להילחם במדינה תומכת טרור כמו איראן על בסיס החוק הבינלאומי, ועל כן אין ברירה לישראל אלא להפר אותו. אולם זה נכון רק כשאנו חושבים שעל ישראל לפעול לבדה מול האיראנים, במקום לגייס קואליציה נגדם.

בניתוח מס׳ 106, ״מלכודת ישראלית״, הראתי איך ישראל יכולה להתמודד עם איראן ולתרום ליציבות האזורית באמצעות קואליציות נגד איומים או בעיות ספציפיות. בניתוח מס׳ 57, ״הבעיה הימית של ישראל״, הצעתי להקים קואליציה אזורית נגד הברחה של אמל״ח וסמים במים הבינלאומיים שמסביב למזרח התיכון.

ישראל היא לא היחידה שמודאגת מהברחות דרך ספינות איראניות. הסעודים ישמחו לעצור אמל״ח איראני לתימן. האיחוד האירופי ירצה לעצור הברחת סמים אליו דרך הים. ישראל יכולה כיוזמה ראשונה להתמקד בהקמת קואליציה לשיטור המים הבינלאומיים עם תמיכה בינלאומית. תמיכה כזו יכולה להיות ע״י שיתוף פעולה עם אחת או יותר מהמעצמות הגדולות – ארה״ב, סין, צרפת, בריטניה – או ע״י שיתוף פעולה עם ארגונים בינלאומיים. לדוגמה נאט״ו או סוכנות משמר הגבול של האיחוד האירופי, פרונטקס.

ישראל תשיג שתי מטרות: היא תפעל נגד איראן בזירה הימית, פוגעת בתנועה של אמל״ח. והיא תחזק את הקשרים עם מדינות האזור ושחקנים אחרים. את כל זה היא תעשה ללא הפרה של נורמות בינלאומיות אלא להיפך – היא תסמן את עצמה כשחקן אחראי בזירה הבינלאומית.

לבסוף ישראל צריכה להימנע מלהתערב בפוליטיקה הפנימית של מדינות אחרות, וזה כולל סיוע בדיכוי פוליטי של האופוזיציה. דרוש פיקוח ביטחוני הדוק יותר שימנע מכירה של תוכנות רוגלה למשטרים לא דמוקרטים העלולים לעשות בהם שימוש נגד אנשי אופוזיציה ועיתונאים. גם אסור שישראל תגן על מדינה כלשהי מלחץ אמריקני עקב פגיעה בזכויות אדם. נכון שאין לנו את המותרות לדרוש ממדינות האזור להיות יותר דמוקרטיות. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לשתף פעולה עם אותן מדינות נגד האזרחים שלהן.

דיפלומטיה בת קיימא – עיקרון מנחה

חשוב להדגיש שדיפלומטיה בת קיימא אינה דיפלומטיה של כוח רך בלבד. אני לא חושב שישראל צריכה להסתמך רק על הכוח הטכנולוגי שלה, או רק על שיתופי פעולה אזרחים. יש מקום חשוב לשיתופי פעולה ביטחוניים, כמו עם הקואליציה לשיטור ימי. גם מכירה של אמל״ח ושיתוף פעולה במחקר צבאי יכולים לשרת אותנו, ליצור ערך עבור המדינות המשתתפות, ולקדם יציבות אזורית.

המטרה של דיפלומטיה בת קיימא היא להבטיח שפעולות שאנו עושים לא יגרמו לנו חרטה בעתיד. כמובן, אי-אפשר לצמצם לאפס את החרטה שלנו. לעיתים גם נאלץ לעשות צעדים שאנו יודעים שיש בהם סיכון לטווח הארוך. ועדיין חשוב שנכיר את הרעיון של דיפלומטיה בת קיימא ונשאף אליה. עצם השאיפה דורשת מאיתנו לנקוט בנקודת מבט רחבה יותר והוליסטית, שמסתכלת מעבר לאתגרים והאיומים המיידים על ישראל.

אם הייתי צריך לתת המלצה אחת לממשלה החדשה לאור התפיסה של דיפלומטיה בת קיימא, זו הייתה ההמלצה: לא לנורמליזציה בכל מחיר עם ערב הסעודית. לשלטון הסעודי יש חששות איך יגיבו האזרחים ואיך יגיב העולם הערבי להסכם נורמליזציה עם ישראל.

אנחנו יכולים לנסות ולמשוך את הסעודים באמצעות ״מתנות״ למיניהן. להציע שננסה לשפר את היחסים עם הבית הלבן. או שנעזור לסעודים לקבל גישה לאמצעי לחימה מתקדמים, כמו ה-F-35. או שנמכור מערכות הגנה אווירית מתקדמות כמו כיפת ברזל או החץ.

ישראל לא צריכה לצאת מגדרה להציע ״מתנות״ לסעודים בתמורה לנורמליזציה איתנו. נורמליזציה כזו בסיכון להיות קרה, ולקפוא ברגע שריאד תקבל את ״המתנה״. אם אנחנו רוצים נורמליזציה שתביא לגידול במספר הקשרים והעמקתם, אם אלה קשרים כלכלים, מדעים, או ביטחוניים, הסעודים חייבים לראות בנורמליזציה עצמה אינטרס שלהם.

איך נעשה זאת? ע״י העמקת הקשרים עם מדינות הסכמי אברהם. לא רק בתחום הביטחוני אלא בעיקר בתחום האזרחי. ריאד צריכה לראות את איחוד האמירויות בונה תעשיות עתירות ידע עם ישראל כדי שהיא תבין שחזון 2030 לא יתממש בלעדינו. היא צריכה לראות את הרווחים מנורמליזציה איתנו. ואנחנו לא צריכים לצאת מגדרנו. אם ריאד רוצה את הרווח בעבודה עם ישראל – היא תהיה חייבת להכיר בישראל.

כן לנורמליזציה, לא בכל מחיר.

סיכום

ממשלה חדשה מביאה איתה מדיניות חוץ חדשה. אין ספק שהסביבה הבינלאומית בה ישראל צריכה לנווט היא המאתגרת ביותר מזה עשורים. טוב תעשה ממשלת ישראל אם תשאף לדיפלומטיה בת קיימא. כן, היא לא קלה. היא גם לא מושכת מאוד. מי רוצה לדבר על מרכז מצוינות למחקר כשאפשר לדבר על סוללות טילים במפרץ? ובכל זאת, דווקא שיתופי הפעולה האפורים לכאורה, אלה שלא נוגעים ישירות באיומים על ישראל, יכולים בטווח הארוך להניב לנו את הפירות הגדולים ביותר.