פרק 67 – פוסט אימפריום (15): חזון אסטרטגי לישראל

הצטרפות לפל״ג - קישור.

עקבנו לאורך הסדרה פוסט-אימפריום אחר העלייה והנפילה של הסדר האמריקני. מהסדר הדו-קוטבי של המלחמה הקרה, דרך הרגע החד-קוטבי של שנות ה-90׳, ועד האנרכיה של ימינו. כעת, בפרק האחרון של הסדרה, ננסה להבין מה ישראל צריכה לעשות בסביבה הבינלאומית החדשה הזו. כיצד על ישראל לנווט במים הסוערים של האנרכיה הגלובאלית?
3 בפברואר 2022

בואו להבין את עתיד הזירה הבינלאומית, ועכשיו-
תקופת היכרות חינם

image_pdfהצגה כ-pdfimage_printהדפס

להורדת הפרק – קישור

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

הלחין את המוסיקה – גיא שילה.

ניווט דורש שלושה דברים: מפה שמייצגת נאמנה את השטח בו אנו מנווטים; מציאת המיקום שלנו במפה והידע לנווט לפי המפה.

רוב הסדרה פוסט-אימפריום הוקדשה לחלק הראשון – הבנת השינוי שעוברת המערכת הגלובאלית. כיסינו מעל 100 שנים של המערכת הבינלאומית, מהמצב הרב-קוטבי שלה לפני מלחמת העולם הראשונה ועד האנרכיה הגלובאלית שיש לנו היום.

הפרק הנוכחי מוקדש לחלק השני והשלישי: איפה ישראל נמצאת בכל הסיפור. איך האנרכיה הגלובאלית משפיעה עלינו. ואיך אנחנו צריכים לנווט את ספינת המדינה בתקופה הסוערת הזו.

מים סוערים

איך האנרכיה הגלובאלית משפיעה עלינו?

ראשית, אנרכיה גלובאלית משמעותה שארה״ב איבדה את היכולת לקבוע לבדה את האג׳נדה העולמית. ללא סדר עולמי, למעצמת העל אין מוסדות או נורמות לקדם את האינטרסים שלה דרך הגמוניה נורמטיבית.[1] ארה״ב כבר לא יכולה לטעון שהיא מדברת ״בשם העולם״, והיא כבר לא יכולה לפעול במנותק מהאינטרסים של מעצמות מתחרות.

דוגמה טובה לכך, דוגמה שגם רלוונטית לישראל, היא סוגית הגרעין האיראני. ממשל טראמפ רצה להפעיל לחץ מקסימאלי על איראן כך שזו או תחזור לשולחן המשא ומתן בשביל לדון על הסכם גרעין משופר, או שמשטר האייתוללות ייפול. במקביל, ארה״ב החלה בסכסוך סחר עם סין. דווקא משום שארה״ב רצתה ללחוץ את האיראנים, הסינים החליטו לקנות מהם נפט. הסינים עשו זאת כדי ליצור מנוף לחץ נגד וושינגטון.[2] היום כשממשל ביידן מעוניין בחזרת איראן להסכם הגרעין, הוא תלוי ברוסיה וסין שיעבדו יחד איתו לקדם את ההסכם. ארה״ב היא כבר לא הצד היחיד שקובע.

חשוב להבין – זה לא שארה״ב כשלעצמה שוקעת. עדיין מדובר במעצמה החזקה בעולם, שמובילה בכל קטגוריה של כוח קשה כמו כלכלה וצבא וכמעט בכל קטגוריה של כוח רך. ארה״ב היא המעצמה הכי גדולה בזירה הבינלאומית, אך בעידן של אנרכיה היא עוד מעצמה. זו המשמעות השנייה של האנרכיה הגלובאלית לישראל: יש עוד מדינות בעולם, עוד מעצמות, שעכשיו קובעות את האג׳נדה העולמית. אנחנו לא יכולים יותר לסמוך רק על הקשר שלנו עם ארה״ב כדרך לקדם את האינטרסים שלנו.

שלישית, משום שהאמריקנים רואים ובצדק את סין כאיום הכי גדול על עתיד כוחם, רוב המשאבים והקשב שלהם יתרכזו במזרח אסיה. המשמעות היא פחות עניין בסכסוך הישראלי-פלשתיני. 0 מוכנות למתקפת מנע על מתקני הגרעין של איראן ללא חשש מפריצה לפצצה. ופחות עניין במה שקורה באזור ובצרכים שלו. ארה״ב כבר לא תהיה יוזמת כאן, מה שיחייב את ישראל לנקוט בגישה הרבה יותר אקטיבית.

חשוב להדגיש שהאמריקנים לא יצאו מהמזרח התיכון לחלוטין. יש להם בסיסים רבים במפרץ הפרסי שחשובים להקרנת כוח לים האדום, הים הערבי והאוקיינוס ההודי. לוושינגטון יש עדיין עניין באספקה הסדירה של נפט וגז מהמפרץ הפרסי, ועניין לשמור על יציבות מינימאלית של המזרח התיכון. אולם הקשב האמריקני יהיה לסין, וארה״ב תמנע מיוזמות אזוריות שידרשו ממנה משאבים רבים.

לכל זה יש השלכות משמעותיות על אסטרטגית הביטחון הלאומי של ישראל.

מאז מלחמת יום הכיפורים ישראל מבססת את האסטרטגיה הלאומית שלה על היחסים עם ארה״ב.[3] ארה״ב היא הספקית הכמעט יחידה של אמל״ח לצה״ל. ארה״ב נותנת לנו מטריה דיפלומטית באו״ם. אנחנו חושבים על אסטרטגיה לאומית דרך הקשר עם ארה״ב, והפכנו תלויים באמריקנים בסוגיות ״שגדולות״ על היכולת הצבאית-טכנית של צה״ל. במיוחד הגרעין האיראני. ללא הסנקציות האמריקניות, ספק אם משהו היה עוצר את טהרן מפצצה.

ישראל הפכה את עצמה לעכבר על גבו של פיל. כל עוד לפיל הייתה השפעה רבה, ועניין רב במזרח התיכון – זה פעל לטובתנו. עכשיו אנחנו צריכים לחשוב כיצד אנו פועלים ללא הגב האמריקני, או עם תמיכה מעטה מצידו. איך אנחנו פועלים במזרח תיכון שהוא רב-קוטבי, שיש בו מספר רב של שחקנים אזוריים וחוץ אזוריים (כמו הודו, סין, רוסיה). כל אחד עם אינטרסים משלו, לעיתים משותפים עם ישראל ולעיתים מנוגדים לה.

בזמן שהפרטים של אסטרטגיה לאומית כזו הם רבים, החזון האסטרטגי לעולם רב-קוטבי הוא יחסית פשוט ועומד על שלושה עקרונות:

הבטחת הצמיחה ארוכת הטווח של המשק הישראלי, גם כבסיס לבנייה צבאית וגם כמקור כוח בפני עצמו.

הגדלת הקישוריות של ישראל במערכת הבינלאומית.

הצעת ארכיטקטורה אזורית חדשה למזרח התיכון, במטרה לשפר את הסביבה האסטרטגית של ישראל.

הפרק היום יסביר את כל אחד מהעקרונות האלו, יגזור מהם משמעותיות אופרטיביות וינסה להתוות את הדרך לשיח אסטרטגי חדש בארץ, כיצד לנווט את ספינת המדינה בעולם רב-קוטבי.

צמיחה ארוכת טווח של המשק הישראלי

למדינת ישראל יש בעיה אסטרטגית חריפה, והיא לא הגרעין האיראני. הצמיחה ארוכת הטווח בתמ״ג לנפש של המשק הישראלי אינה מובטחת.

למה זה משנה?

ללא צמיחה ארוכת טווח בתמ״ג לנפש, ולאור הגידול הצפוי באוכלוסייה, הדבר יוביל לשתי בעיות:

ראשית, היעדר משאבים להמשך בניין הכוח הצבאי של ישראל. תהיה תחרות בין תקציבי הבריאות, הרווחה והחינוך לבין תקציב הביטחון. הדבר או יפגע בבניין הכוח הישראלי או ברווחה ובחינוך. הביטחון שלנו נשען על היתרון האיכותי שלנו, והיתרון האיכותי שלנו הופך יקר יותר ויותר ככל שהטכנולוגיה מתקדמת. ישראל צריכה את המשאבים הכלכלים בשביל לשמור על כוחה.

שנית, גידול באוכלוסייה ללא גידול בהכנסות עלול להביא לגידול בחוב הישראלי. לאורך זמן זה יפגע ביציבות המוניטרית והכלכלית של ישראל, ועלול להפוך אותה תלויה במדינות ומוסדות זרים.[4] זו נקודה שלא מרבים לחשוב עליה בדיון הציבורי – רמות חוב גבוהות של מדינה הופכות אותה תלויות במשקיעים ומדינות זרות. האם אנו רוצים להיות תלויים בארה״ב או קרן המטבע הבינלאומית שיחלצו אותנו אם נקלע למשבר מוניטרי? עזרה כזו אף פעם לא באה בלי דרישות.

שלישית, משק צומח ומשגשג הוא מקור כוח גיאופוליטי בפני עצמו. מדינות רוצות לסחור עם משק כזה. הוא הופך מקור להשקעות במדינות אחרות. ישראל יכולה וצריכה לחשוב על הכוח הכלכלי שלה ככלי גיאופוליטי, נושא שלא ארחיב את הדיון עליו פה.[5]

איך ניתן להבטיח המשך הצמיחה בתמ״ג לנפש בישראל, את צמיחת המשק ואת הבריאות הכלכלית שלנו? ע״י העלאת הפרודוקטיביות בארץ. מאז 2009 הפרודוקטיביות של המשק הישראלי ביחס לממוצע ה-OECD תקועה סביב ה-75%. הקפיצה הגדולה האחרונה בפרודוקטיביות של המשק הישראלי באה אחרי הרפורמות של נתניהו ב-2003, אז קוצצו קצבאות ואנשים רבים יצאו לעבוד.[6]

דו״ח של ה-OECD ושל מכון ברוקינגס ממליצים על מספר צעדים קונקרטיים בשביל להגדיל את הפרודוקטיביות.[7] אביא כאן שלושה דברים מרכזיים:

ראשית, הגדלת ההשקעה בתשתיות, במיוחד תשתיות תחבורה ותקשורת. הזנחה ארוכת שנים בהשקעה בתשתיות תחבורה הפכה את המרחב העירוני הישראלי לפקוק להחריד, עם עומסי תנועה הפוגעים ישירות בפרודוקטיביות של המשק. בנוסף, תכנון עירוני מוטה רכב פרטי גם הוא תרם תרומה משמעותית לבעית הפקקים בארץ.[8]

הזנחת תשתית התקשורת גרמה לכך שרוב האזורים בארץ אינם נהנים מאינטרנט יציב ומהיר.[9] בתקווה הדבר ישתנה עם הפריסה של סיבים אופטיים.

שנית, הגדלת ההשקעה במגזר הערבי, בדגש על השכלה אקדמית וקורסי עברית. הערבים מהווים כמעט 20% מהאוכלוסייה בישראל, אך משק הבית הערבי תורם בממוצע לתמ״ג רק חצי ממשק הבית היהודי הלא חרדי.[10] כל הגדלה של הפרודוקטיביות של המשק חייבת את הגדלת הפרודוקטיביות של המגזר הערבי, שסובל בעיקר משני קשיים: קשיי שפה, ומספר מצומצם יחסית של סטודנטים בלימודים אקדמיים, שמאפשרים התמודדות למשרות בעלות הכנסה גבוהה יותר.[11]

הקריאה להגדלת ההשקעה במגזר הערבי לא קשורה לא לשמאל ולא לימין – היא צורך אסטרטגי, תרצו או לא. אנחנו צריכים צמיחה ארוכת טווח של המשק, ואי אפשר לעשות זאת מבלי להתייחס לבעיות של כחמישית מהאוכלוסייה.

לבסוף, לימודי ליבה במגזר החרדי. הנושא של תעסוקת חרדים ושל לימודי ליבה הפך לסוגיה פוליטית מרכזית וכואבת – אולם זה לא משנה את החשיבות שלה. היעדר לימודי מתמטיקה ואנגלית מצמצם את אפשרויות התעסוקה של חרדים משום שהוא פוגע ביכולת שלהם להשיג השכלה אקדמית.[12] ללא השכלה אקדמית, הם נאלצים בעיקר לבחור במשרות בעלות משכורת נמוכה.[13] לאור הגידול הצפוי במגזר החרדי, מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שמגזר גדל בחברה יוותר עם פרודוקטיביות נמוכה.

חשוב לי להבהיר שאינני כותב את הדברים מתוך ניתוק לעולם התורה. אני תומך מכיסי בשמחה במוסדות תורה – אך הסוגיה האסטרטגית נותרת במקומה. ישראל צריכה להציב כיעד לאומי את הגדלת הפרודוקטיביות של המשק, ולגזור מהיעד הזה את התוכניות החברתיות והכלכליות שלה. אנחנו, כמצביעים, צריכים לדרוש מהפוליטיקאים שלנו להתמקד בסוגיה הזו, שצריכה לדרוס כל מחלוקת מגזרית. אנחנו לא יכולים לאפשר לפוליטיקה הקטנה שלנו לתת לבעית שורש כזו להמשיך.

הגדלת הקישוריות של ישראל בזירה הבינלאומית

עולם רב-קוטבי, מזרח תיכון רב-קוטבי, משמעותו מספר רב של שחקנים שישראל תצטרך לעבוד עם כולם כדי לקדם את האינטרסים שלה. לא ניתן עוד להסתמך רק על ארה״ב כפרטנר החשוב והיחיד של ישראל בזירה הבינלאומית.

בתחילת ימי המדינה ישראל אכן חיפשה לגוון את מספר השחקנים איתם היא עובדת, דוגמת ברית הפריפריה עם טורקיה ואיראן. תחת ממשלת נתניהו ישראל חתרה להגדיל את מספר השחקנים איתם היא עובדת, בין השאר קבוצת וישגרד במרכז אירופה, יוון וקפריסין במזרח הים התיכון, ומדינות המפרץ במסגרת הסכמי אברהם.

נכון, עוד לפני הסכמי אברהם היו יחסים עם מדינות המפרץ. החשיבות של הסכמי אברהם היא בכך שהם לקחו יחסים חשאיים והפכו אותם ליחסים פורמליים. נרמול היחסים מקל על חברות ישראליות לעשות עסקים עם אותן מדינות, מוריד את הצורך להשתמש בגופי צד שלישי.[14] נרמול היחסים גם מאפשר למדינת ישראל לקדם פרויקטים משותפים ברמת המדינה, ותיאורטית קידום של דיאלוג אסטרטגי ותיאום פעילות בנושאי עניין משותפים. לבסוף, נרמול היחסים מאפשר לישראל לממש את מלוא פוטנציאל ההשפעה שלה, לא רק בתחום הצבאי, אלא גם בתחום התרבותי, הכלכלי, הטכנולוגי ועוד. נרמול היחסים מאפשר לנו לנהל את יחסינו עם המרחב לא רק דרך הערוץ הצבאי המצומצם מטבעו.

בעולם רב-קוטבי ישראל צריכה להגדיל את מספר הקשרים שיש לה, ולהעמיק אותם עם מדינות מפתח. אנחנו לא יכולים עוד לבסס את הביטחון הלאומי שלנו רק על הקשר האסטרטגי עם ארה״ב. יש לבחון כיצד אנו יכולים לגייס קואליציות אזוריות ובינלאומיות מול סוגיות ספציפיות – אם זה טרור במזרח התיכון או מאבק במדבור.

מכאן שישראל צריכה לפעול בשני צירים מרכזים:

ראשית, נרמול היחסים עם מדינות נוספות באזור. אפשר בצורה של הסכם נרמול מיידי או בתהליך הדרגתי. איל השקס, בספרו גשרי כלכלה, מציע מפת דרכים לנורמליזציה עם ערב הסעודית. מפה כזו יכולה להיות רלוונטית לכל מדינה ערבית או מוסלמית אחרת.[15] השקס מציע תחילה הרחבת המסחר העקיף. לאחר מכן ביקורים פומביים של אנשי עסקים ישראלים במדינת היעד ושל אנשי עסקים ממדינת היעד בישראל. אפשר לקדם השתתפות פומבית של חברות ישראליות בפרויקטים ממשלתיים. אחר כך ביקורים פומביים של נציגים רשמיים מדרג נמוך. לבסוף, קידום סחר ישיר בין המדינות, פתיחת נציגויות דיפלומטיות וביקורים פומביים של נציגים רשמיים מדרג גבוה (ראשי מדינה, שרים).

סביר שהסוגיה הפלשתינית תעכב נרמול ביחסים בין ישראל ומדינות ערב. אולם זה אינו חסם שאי אפשר לעקוף. דרך אחת לטפל בסוגיה הפלשתינית ולקדם את נרמול היחסים היא השתתפות של מדינות ערב ביוזמות שונות לצמצום הסכסוך בין ישראל והפלשתינים. יוזמות כאלה מקודמות ע״י היוזמה לצמצום הסכסוך.

המטרה של אותן יוזמות אינה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אלא לצמצם את החיכוך בין הצדדים ולשפר את המצב הכלכלי וההומניטרי של הפלשתינים. ישראל יכולה לקדם יוזמות בשיתוף מדינות ערב שמטרתן הרשמית תהיה צמצום הסכסוך לקראת הסכם מדיני אפשרי, ומטרה נוספת תהיה קידום הקשרים בין ישראל והמרחב סביבה.

אילו יוזמות למשל? לדוגמה אזורי תעשייה משותפים לישראלים ופלשתינים בהשקעה סעודית. טיסות ישירות מנתב״ג למדינות ערב, ואפשרות לפלשתינים לטוס דרך נמל התעופה – כמובן תוך לקיחה בחשבון של השיקולים הביטחוניים. חיבור של ג׳נין לרכבת בית שאן, כחלק מיוזמת מסילות לשלום אזורי. ועוד.

הציר המרכזי השני הוא חיזוק והעמקת היחסים עם מדינות שצפויות להיות מנהיגות אזוריות מובילות, במטרה לשפר את המעמד של ישראל בזירה הבינלאומית ולקדם את האינטרסים הכלכלים שלה. פעולות אפשריות כוללות:

דיאלוג אסטרטגי, אם ברמה הבין-מדינתית, אם ברמה האזורית.

שיתופי פעולה בתחום המחקר המדעי והטכנולוגי.

העברת ידע בתחומי עניין.

תרגילי צבא משותפים.

פיתוח ביטחוני.

ועוד.

מדינות מפתח – רשימה חלקית

עם אילו מדינות ישראל צריכה לקדם יחסים? אפשר לחשוב על כמה מובילות:

פולין, לאור המרכזיות שלה בכל מערך ביטחון חדש במזרח אירופה. פולין ביחד עם המדינות הבלטיות הן המחנה הידידותי ביותר לכוח האמריקני באירופה. הן גם המובילות של הקו התקיף מול רוסיה בנאט״ו. לאור המשבר באוקראינה, ולאור ההתחזקות הצבאית של פולין, סביר שוורשה תהפוך לשותף ביטחוני חשוב עבור האמריקנים ולשחקן אזורי חשוב במזרח אירופה. עבורנו מזרח אירופה היא שוק פוטנציאלי חשוב לגז טבעי, ייצור ביטחוני ישראלי וגורם בעל השפעה פרו-ישראלית באיחוד האירופי.

יפן וטאיוואן, לאור ההשפעה הגדלה של יפן והפוטנציאל הרב לשיתוף פעולה טכנולוגי וביטחוני בינינו לטאיוואן (שבבים, יירוט טילים, הגנת סייבר, צוללות).[16] בניגוד למקובל לחשוב, יפן היא לא כוח שוקע. בזמן שהדמוגרפיה שלה ממשיכה להזדקן, יפן תוותר כוח כלכלי חשוב בעתיד הנראה לעין. היא גם שוקדת על פיתוח כוחה הצבאי. ישראל צריכה קשרים עמוקים יותר עם טוקיו וטאיפיי.

קניה ואתיופיה, שתי מדינות חשובות במזרח אפריקה, אזור שזוכה להשקעה ועניין רב מצד המעצמות וגובל בזירה אסטרטגית לישראל – הים האדום.

לבסוף, ברזיל ומקסיקו, שתי הכלכלות הגדולות של אמריקה הלטינית ומנהיגות אזוריות.

קידום והעמקת היחסים עם המדינות האלו, יצירת דיאלוגים אסטרטגים ושיתופי פעולה, יחזקו את מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, יגדילו את השפעתה ויקדמו את האינטרסים הכלכלים והביטחונים שלה. כן, אף אחת מהמדינות ברשימה הזו אינה מגיעה לכוחה או השפעתה של ארה״ב. אך אנחנו לא צריכים את הכוח האמריקני לכל בעיה, והכוח האמריקני לא יהיה זמין לנו לכל בעיה. הגיע הזמן להגדיל את האפשרויות שלנו.

ארכיטקטורה חדשה למזרח התיכון

ארכיטקטורה ביחסים בינלאומיים היא אוסף של הסכמים, מוסדות ונורמות שמטרתם ליצור מבנה מסויים. ארכיטקטורת ביטחון לדוגמה היא אוסף הסכמים, נכסים, ושיתופי פעולה, שיוצרים מבנה ביטחון שהוא גדול יותר מרק הנכסים הצבאיים שיש בפועל באזור.

כך לדוגמה ארכיטקטורת הביטחון הצפון אטלנטית כוללת, חוץ מבסיסים אמריקנים באירופה, גם את נאט״ו, את התוכנית לשיתוף נשק גרעיני, דיאלוגים אסטרטגים, ועוד. הארכיטקטורה תומכת ומאפשרת את היכולת של ארה״ב להקרין כוח דרך אירופה למזרח התיכון ורוסיה. היא תומכת בהפעלת הכוח הצבאי האמריקני באירופה עצמה.

ישראל נמצאת באיזור שחסר ארכיטקטורה אזורית שיכולה לעודד יציבות ולצמצם עימות בין המדינות השונות בו. האזור שלנו הוא מה שפרופ׳ סול כהן ז״ל קרא לו ״חגורת שבר״ – אזור בעל סכסוכים פנימיים, שמוגברים ע״י התערבות של מעצמות חיצוניות לאזור.[17]

למה זה צריך לעניין את ישראל?

לאזור יש בעיות משותפות רבות, המאיימות על יציבות המדינות בו: מחסור במים, אבטלת צעירים, עוני, טרור. ישראל היא חלק מהאזור – ישראל מושפעת מחוסר יציבות במדינות סביבה, חוסר יציבות שנותנת לגורמי טרור ואיראן להתבסס באותן מדינות ולאיים על ישראל. אנחנו היום רואים את איראן מציבה נכסים אסטרטגים כמו מל״טים מתקדמים וטילים בסוריה ותימן, שתי מדינות שהתמוטטו עקב בעיות פנים.

הגישה שרואה בישראל ״ווילה בג׳ונגל״ היא לא רק מוטעת, היא מסוכנת. אף מדינה היא לא אי. אנחנו לא מנותקים מהאזור סביבנו. ככל שחוסר היציבות באזור גדל, כן גדלים האיומים עלינו. אני מרגיש טיפה מטומטם שאני צריך להגיד את זה, אך אלו העובדות – ישראל היא חלק מהמזרח התיכון. יש לנו אינטרס אסטרטגי ביציבות שלו. כאוס לא משרת אותנו. הוא משרת את האיראנים, שמתמחים בתמיכה וניהול כוחות שליחים במדינות הרוסות. אז בואו נמנע מהם את הסביבה שהם מנצלים הכי טוב.

איך עושים את זה? היעדר ארכיטקטורה אזורית מקשה על מדינות לשתף פעולה זו עם זו. היא גם מעודדת היווצרות של מירוצי חימוש בין השחקנים השונים באזור. בעוד אנו מוטרדים מהאיום האיראני, ערב הסעודית שוקדת במרץ על תוכנית טילים בליסטית ותוכנית גרעין משל עצמה.[18] טורקיה מאותת שהיא תהיה מעוניינת בנשק גרעיני.[19] לאורך זמן הסביבה האסטרטגית של ישראל רק תדרדר, עקב תפוצה של נשק מתקדם, עימותים תכופים יותר בין מדינות האזור וחוסר יציבות.

אפשר לנסות ולצמצם ואפילו ולעצור את ההידרדרות הזו ע״י הקמה של ארכיטקטורה אזורית חדשה, שתשאף לשלושה דברים: זרימה חופשית ובטוחה של סחורות ואנשים דרך המזרח התיכון. יציבות חברתית ושגשוג כלכלי עבור מדינות האזור. צמצום המתיחות הביטחונית בין המדינות, תוך העדפה של דיאלוג על-פני עימות ופיקוח על נשק מתקדם.

ארכיטקטורה כזו יכולה לכלול:

פורום מים אזורי, כפי שמציע איל השקס בספרו גשרי כלכלה.[20] פורום כזה יהיה דומה במתווה שלו לפורום הגז של מזרח הים התיכון, שישמש כפלטפורמה לשיתופי פעולה ושיתוף מידע בתחומים של התפלה, ניהול תשתיות מים, חקלאות מדברית ועוד. אתגר המים הוא אתגר משותף לכל מדינות האזור, ורכיב חשוב בהבטחת היציבות החברתית של האזור.

הסכמי פיקוח נשק, לדוגמה בתחום של פיתוח ומחקר של נשק בליסטי, או פריסה ושימוש בנשק אוטונומי מתקדם. בזמן שהסכמים כאלה יגבילו במידת מה את היתרון האיכותי של צה״ל – ועל כן יש לגבש הסכמים כאלה תוך ראייה ארוכת טווח של הצרכים הטכנולוגים של ישראל – הם יכולים למנוע מרוץ חימוש אזורי שבטווח הארוך ידרדר את הסביבה האסטרטגית של ישראל ואף עלול להעמיד איומים אסטרטגים עליה מכיוונים נוספים חוץ מאיראן.

הסכם לשיתוף פעולה בתחום ההגנה האווירית, שיכול לכלול פריסת מערכות מכ״ם המנוהלות ע״י פיקוד משותף, או אולי – כתלות בתנאים המדיניים – אף פריסה של סוללות של מדינה אחת במדינה אחרת. הסכם כזה יגדיל את העומק האסטרטגי של ישראל, ויאפשר למדינות המפרץ להתגונן מפני האיומים של כוחות השליחים האיראנים.

ארכיטקטורה כזו לא תתבסס על ארה״ב או כל מעצמה אחרת לבדה. בזמן שמעצמות זרות יוכלו להשתתף בה, המטרה הראשית של הארכיטקטורה תהיה אזורית – קידום דיאלוג אזורי, שיתוף פעולה אזורי ושגשוג אזורי. מעצמות זרות יוכלו להצטרף כמשקיפות, או להצטרף כמשגיחות להסכמי פיקוח נשק. כך הארכיטקטורה לא תרתיע מעצמות כמו סין או רוסיה, תעודד אותן למצוא תפקיד חיובי יותר באזור, ותנסה למנוע מהתחרות הבין מעצמתית לשפוך עוד דלק למדורות הקיימות כאן.

האם זה שאפתני? בהחלט, אך זה הרעיון של חזון.

סיכום

לא התייחסתי כאן לא לסוגיה של הסדר קבע עם הפלשתינים, לא לאיראן, לא לכל מיני סוגיות אסטרטגיות יותר או פחות שגם ככה עוסקים כאן בארץ. המטרה שלי היא לתת לנו חזון אסטרטגי במצב החדש של הזירה הבינלאומית. הרגע החד-קוטבי הסתיים. העולם הרב-קוטבי מתחיל להתגבש. בין לבין תהיה לנו אנרכיה גלובאלית. פוסט-אימפריום הראה לכם איך זה קרה. הפרק הזה מציע כיצד על ישראל לנווט במים הסוערים של התקופה. בהצלחה לנו.


[1] Charles A. Kupchan (2014) The Normative Foundations of Hegemony and The Coming Challenge to Pax Americana, Security Studies, 23:2, 219-257, DOI: 10.1080/09636412.2014.874205

[2] Jon B. Alterman (2021), China Headaches for Iran Deal, CSIS, https://www.csis.org/analysis/china-headaches-iran-deal

[3] יגיל הנקין (2016) מה יבטיח את קיומנו, השילוח גיליון מס׳ 2, עמ׳ 47-79.

[4] אסף גבע, ״השינויים הדמוגרפיים והשלכותיהם על המצרפים הפיסקלים 2014-2059״, משרד האוצר, אגף הכלכלן הראשי, 2015.

[5] על הקשר בין כוח כלכלי וגיאו-פוליטי, ראו:

Robert D. Blackwill, Jennifer M. Harris (2016) War by Other Means: Geoeconomics and Statecraft, Council on Foreign Relations books, Harvard University Press.

לדוגמאות קונקרטיות עבור ישראל, ראו ב: איל השקס (2021) גשרי כלכלה: ההזדמנויות החדשות במזרח התיכון, הוצאת מטר.

[6] ZVI ECKSTEIN, AVIHAI LIFSCHITZ, AND SARIT MENAHEM-CARMI (2020) A GROWTH STRATEGY FOR THE ISRAELI ECONOMY, Brookings Institution.

[7] OECD Economic Survey: Israel (2018).

[8] Marshall, W., Garrick, N., & Marshall, S. (2015). “Street networks”. In Handbook on Transport and Development. Cheltenham, UK: Edward Elgar Publishing. doi: https://doi.org/10.4337/9780857937261.00020

[9] ד״ר עופר רז-דרור (2021) תשתיות התקשורת בישראל בשנת 2020, משרד התקשורת.

[10] Zvi Eckstein et al., 2020.

[11] Ibid.

[12] צוות מרכז טאוב (2017) חרדים במוסדות להשכלה גבוהה: האם מספיק להתקבל? מרכז טאוב. https://www.taubcenter.org.il/research/%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%94%D7%A9%D7%9B%D7%9C%D7%94-%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A7-%D7%9C/

[13] Zvi Eckstein et al., 2020.

[14] איל השקס, 2021. עמ׳ 74-75.

[15] שם, עמ׳ 228.

[16] Chang Che (2021) Japan Is the New Leader of Asia’s Liberal Order, Foreign Affairs, https://www.foreignaffairs.com/articles/united-states/2021-02-24/japan-new-leader-asias-liberal-order

[17] Cohen, Saul Bernared, Geopolitics: The Geography of international relations, Rowman & Littlefield Publishers, 2015.

[18] Mark Fitzpatrick (2021) Saudi Arabia’s ballistic-missile programme: an overview, IISS, https://www.iiss.org/blogs/analysis/2021/08/saudi-arabia-ballistic-missile-programme

[19] Reuters Staff, Erdogan says it’s unacceptable that Turkey can’t have nuclear weapons, Reuters, https://www.reuters.com/article/us-turkey-nuclear-erdogan-idUSKCN1VP2QN

[20] איל השקס, 2021. עמ׳ 146-151.

התחברות לחשבון פל״ג