פלג 100: אוטוקרטיה או דמוקרטיה

העולם חווה לא רק תחרות לכוח בין מעצמות, אלא גם תחרות אידיאולוגית בין שני מחנות - אוטוקרטיות ודמוקרטיות. מדוע האוטוקרטיות לא קרסו אחרי נפילת בריה״מ ב-1989? ואיך הן מאתגרות את המודל הדמוקרטי הליבראלי? פרק מיוחד.
12 בינואר 2022

בואו להבין את עתיד הזירה
הבינלאומית, ועכשיו – 10% הנחה עם קוד קופון summer10! מהרו לממש! עד סוף יולי

image_pdfהצגה כ-pdfimage_printהדפס

תקציר

  1. ב-1989 פרנסיס פוקוימה חזה את קריסת האוטוקרטיות של העולם וניצחון הדמוקרטיה הליבראלית והשוק החופשי כמודל הפוליטי-כלכלי האולטימטיבי. זה לא קרה. מאז שנות ה-2000 מספר הדמוקרטיות לא גדל, והמעצמות האוטוקרטיות סין ורוסיה מתחרות עם ארה״ב לא רק על כוח עולמי, אלא גם למי יש את המודל הפוליטי הטוב ביותר.
  2. המעצמות האוטוקרטיות מסכימות עם פוקוימה שכישלון בריה״מ הוכיח את כישלון הכלכלה המתוכננת מלמעלה. שתיהן מחזיקות בכלכלות עם מודל שוק חופשי, גם אם יש בהן התערבות ממשלתית מסויימת.
  3. הן חולקות על פוקוימה בכך שהדמוקרטיה הליבראלית היא המודל האולטימטיבי של שלטון, או אפילו של השלטון הדמוקרטי. הן רואות בדמוקרטיות המערביות חלשות, מנוונות וסובלות מבעיות מהותיות.
  4. סין ורוסיה מעוניינות כל אחת לקדם מודל מתחרה לזה של המערב. לסין יש מודל פוליטי ברור בו המדינה מחוייבת קודם כל לפיתוח הכלכלי של החברה, על פני זכויות היחיד. המדינה פועלת לקדם את הפיתוח של המדינה, גם אם במחיר פגיעה בזכויות הפרט.
  5. רוסיה לעומתה לא מחזיקה במודל ברור, אך כן בכמה רעיונות מתחרים. היא רואה בדמוקרטיה משהו שמוגדר ע״י העם, ורואה את עצמה בחוד החנית של המאבק בפרוגרסיביות המערבית. רוסיה, כך בראייתה שלה את עצמה, היא דמוקרטיה לא-ליבראלית, דמוקרטיה ריבונית, המגנה על מוסד המשפחה, הדת והאומה.
  6. התחרות בין שלוש המעצמות היא לא רק גיאופוליטית אלא גם אידיאולוגית.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

100 פרקים הם לא סתם מספר – המשמעות היא 100 שבועות רצופים של ניתוח פל״ג שבועי. מעל 50 שעות של הקלטה. כ-300 אלף מילים של טקסט, או בערך 5 ספרים בשנתיים. זה מספר שצריך לציין, זה מספר שצריך לחגוג, ולכן הפרק היום הוא פרק שונה מהרגיל – היום לא נדבר על אינטרסים, כי אם על רעיונות.

עכשיו, לפני שנתחיל חשוב לי לציין שאנחנו כמובן נתייחס למהומות שקרו בקזחסטן בשבוע שעבר בניתוח עתידי. בקצרה המהומות פרצו עקב עלייה במחיר הדלק, אולם לא ברור אם הן נתמכו ע״י גורמי שלטון בקזחסטן, או גורמים זרים מחוץ לה. נראה שתחת מסווה המהומות הנשיא הנוכחי של קזחסטן, טוקייב, השתלט על מוקדי הכוח שעוד נותרו בידי הנשיא לשעבר, נזרבייב [מקור].

מהומות בקזחסטן

אני גם כנראה אפרסם פרק קצר בהמשך השבוע, אחרי שרוסיה והמערב יסיימו את הפגישות שלהם בנוגע לדיאלוג ביטחוני חדש במזרח אירופה. הפגישות האלו הן קריטיות בשביל להבין לאן מועדות פניה של רוסיה באוקראינה: אם לנסיגה, אם לפלישה. הפגישה הראשונה כבר נערכה ב-10 בינואר, והבאה, בין רוסיה ונאט״ו, תערך ב-12 בינואר.

אז, אני לא מתעלם מהאירועים האלה, אני פשוט שם אותם רגע בצד בשביל להתייחס למשהו הרבה יותר עמוק וחשוב שאנחנו לא כל-כך מדברים עליו בפל״ג: הרעיונות שמניעים סכסוכים.

לרוב בפל״ג אנו עוסקים בניתוח של אינטרסים קשים: אנחנו מסתכלים על מפות של צינורות גז ונפט, על פיזור אתני של אוכלוסייה, על הדילמות האסטרטגיות שעומדות מול מנהיגים כשהם באים לקבל החלטה. הניתוח הגיאופוליטי הוא יחסית אגנוסטי – לא מתעניין – באידיאולוגיה של מדינה. הסיבה היא שלא משנה מה האידיאולוגיה של מדינה, מה האישיות של המנהיג שלה, יש אילוצים אובייקטיבים שמכתיבים את ההתנהגות שלו. כל מדינה צריכה להבטיח את הגישה שלה לאנרגיה, למזון, למים. כל מנהיג נתון לשיקולים של כוח פוליטי וזמן. גם מנהיגים שנראים לא רציונליים לכאורה, לדוגמה ארדואן, כנראה פועלים ע״י היגיון פוליטי ברור, שלא כל-כך תלוי באידיאולוגיה שלהם [ראו כאן להרחבה].

אולם אי-אפשר להכחיש שבתחרות הגדולה היום בין המעצמות רוסיה, ארה״ב וסין, יש גם ממד ברור של תחרות אידיאולוגית-רעיונית. כל צד רואה בצד השני את המייצג של מערכת פוליטית ואידיאולוגית מסויימת: סין ורוסיה רואות בארה״ב את המייצגת של הדמוקרטיה הליבראלית המערבית, בעוד ארה״ב רואה בסין ורוסיה את המייצגות של אוטוקרטיה וטוטליטריות [מקור].

בניתוח היום ננסה להבין את החשיבות של מחלוקת רעיונית לתחרות גיאופוליטית, מה בדיוק הסינים והרוסים טוענים שהם מקדמים, ומה המסקנות שכל אחד מאיתנו צריך לקחת לעצמו, דווקא כמי שחיים בדמוקרטיות ליבראליות, וכמי – שאני מקווה – מעריכים את החופש הפוליטי שלנו.

קץ ההיסטוריה

נקודת מוצא טובה לדיון על הקשר בין סכסוך רעיוני וסכסוך גיאופוליטי היא המאמר הידוע, היום כבר ידוע לשמצה, של פרנסיס פוקוימה – ״קץ ההיסטוריה״.

המאמר התפרסם בקיץ 1989, על רקע התמוטטות הגוש הסובייטי במזרח אירופה והפגנות סטודנטים בסין. ב-1989 בריה״מ עדיין לא התפרקה, אולם היה ברור שהיא איבדה את מעמדה כמעצמת העל השנייה של העולם. במדינות החסות שלה במזרח אירופה התחוללו מהפכות אנטי-קומוניסטיות ועלו משטרים פרו-מערביים [מקור]. בסין, הפגנות סטודנטים הסעירו את המדינה, והמפלגה הקומוניסטית נראתה כמי שחלוקה בינה לבין עצמה כיצד להגיב לדרישת הצעירים ליותר חופש פוליטי ויותר השתתפות בפוליטיקה המפלגתית של סין [ראו כאן]. בקיץ 1989 התרחשו גם הפגנות כיכר טיאנאנמן, שהפכו בתחילת יוני 1989 לטבח בכיכר טיאנאנמן.

במאמר ״קץ ההיסטוריה״ פוקוימה טוען שהתמוטטות הגוש המזרחי באירופה, והפגנות הסטודנטים בסין, מבשרים את קץ ההיסטוריה: האנושות מצאה את המערכת האידיאלית – הדמוקרטיה הליבראלית המערבית, ביחד עם כלכלת השוק החופשי – ועם נפילת בריה״מ והגוש הקומוניסטי המערכת האידיאלית הזו תשתלט על העולם. לא יהיו עוד מאבקים אידיאולוגים גדולים, והעולם אט-אט יהפוך יותר דמוקרטי, יותר ליבראלי, ויותר עסוק בכלכלה מאשר במלחמות בשם איזו אידיאולוגיה או לאום.

פרנסיס פוקוימה. מקור: ויקימדיה.

פוקוימה מבסס את התחזית הזו על טענה מעניינת: פוקוימה טוען שהמאבק בין מדינות מפותחות הוא קודם כל אידיאולוגי, לא אינטרסנטי. לטענת פוקוימה, שמתבסס על הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-18 פרידריך הגל, העולם החומרי הוא תמונת ראי של התודעה – שינויים בתודעה מביאים לשינויים בעולם החומרי, משום שהתודעה מעצבת את העולם החומרי. לפי איך שאני חושב על העולם, כך אני מעצב אותו.

לפי הטענה הזו מאבקים בין מדינות הם קודם כל מאבקים תודעתיים, שיוצרים מאבקים חומריים – המאבק הגיאופוליטי כפי שאנו מכירים אותו. ביתר פירוט, המאבק הגיאופוליטי נובע מהגדרה של האינטרס הלאומי, שנובע מהאידיאולוגיה של המדינה. לדוגמה, גרמניה של תחילת המאה ה-21 מחזיקה באידיאולוגיה פציפיסטית שמדגישה שיתוף פעולה ודיאלוג. האינטרס הלאומי של גרמניה כזו היא לעבוד ביחד עם מדינות שונות, יריבות וידידות, מתוך מטרה לשמור על השלום.

לעומתה, גרמניה הנאצית החזיקה בעמדה שהמאבק הצבאי הוא המצב האידיאלי, ושהאינטרס הלאומי העליון של גרמניה הוא כיבוש שטחים לשם הבטחת ״מרחב מחייה״. גרמניה כזו אינה מעוניינת בשיתוף פעולה ושימור השלום, אלא במלחמה. מדובר בשני המקרים באותה מדינה, אך אידיאולוגיות שונות יוצרות אינטרסים לאומיים שונים, שמניעים אחת לקדם שלום עולמי, בעוד אחרת להביא למלחמה עולמית.

אפשר להתווכח מה קודם למה, תודעה לחומר, או חומר לתודעה. במקרה שלנו, האם מדינות נלחמות משום אידיאולוגיות מנוגדות, או שאידיאולוגיות מנוגדות נובעות מהבדלים גיאוגרפים ותחרות לכוח בין מדינות? האם גרמניה פיתחה אידיאולוגיה מיליטנטית משום משהו ייחודי בתרבות הגרמנית, או שמה האידיאולוגיה המיליטנטית הייתה תוצר של התחרות לכוח בין גרמניה למעצמות הגדולות של אירופה – מעצמות שבמשך 300 שנה השתמשו בה בעיקר כשדה קרב? תהיה אשר תהיה התשובה, ברור שמאבק אידיאולוגי הוא ממד חשוב במאבק הגיאופוליטי, והוא יכול ממש להגדיר אותו.

שוב כדוגמה אנו יכולים לחשוב על גרמניה של סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20. הגרמנים באותה תקופה לא ראו עצמם חלק מהמערב, אלא מחנה נפרד ויריב לו. הגרמנים ראו עצמם כעם בעל אידיאולוגיה ומאפיינים מנוגדים לתרבות המערבית של צרפת ובריטניה, כעם ייחודי ביבשת אירופה [מקור]. ומשום הראייה הזו, הם ראו לעצמם את הזכות לכוח ומעמד של מעצמה עולמית [מקור]. לפני מלחמת העולם הראשונה גרמניה דרשה לעצמה מעמד של מעצמה עולמית, מובילה למירוץ חימוש שהסתיים במלחמת העולם הראשונה.

גם אחרי המלחמה, גרמניה המשיכה לדבוק באידיאולוגיה האנטי-מערבית שלה. אחד האינטלקטואלים הגדולים של גרמניה באותה עת היה אוסוולד שפנגלר. שפנגלר היה בשנות ה-20׳ ושנות ה-30׳ של המאה ה-20 משהו דומה לד״ר יובל נוח הררי של ימינו, רק גדול יותר: שפנגלר זכה לפרסום עולמי הודות לספרו ״שקיעת המערב״, שם הציג תפיסה חדשה של ההיסטוריה האנושית לא כהתקדמות ליניארית, אלא כאוסף של תרבויות החוות מחזור חיים אורגני של לידה, בגרות, זקנה ומוות.

אוסוולד שפנגלר. מקור: ויקימדיה.

בגרמניה הספר היה פופולארי בין השאר מפני שהוא הסיר את האשמה מגרמניה למלחמת העולם הראשונה. לפי שפנגלר המלחמה הגדולה הייתה שלב הכרחי בהתפתחות התרבות המערבית, וגרמניה היא האוונגרד, חיל החלוץ, שיוביל את התרבות המערבית לשלב ההתפתחות האחרון שלה.

שפנגלר ראה בגרמנים את העם האירופי היחיד שראוי למשול בתרבות המערבית, את העם היחיד שעוד יכול למשול בתרבות המערבית [מקור]. בראייתו אירופה וגרמניה הן אותו דבר, והעם הגרמני הוא המגן היחיד מפני האיום האסיאתי של המזרח. מיותר לציין ששפנגלר היה לאומן וגזען. הוא כתב באימה איך ״הגזעים הצהובים״ של מזרח אסיה מאמצים את הטכנולוגיה המערבית ואיך הגזעים הצבעוניים עומדים להתקומם כנגד המערב [מקור].

יחד עם זאת, שפנגלר זכה למעמד של הוגה ואינטלקטואל ציבורי, והיה תומך נלהב של הנאצים – עד שהבין שהם, ובמיוחד היטלר, אינם מתאימים לשאת את ״הייעוד ההיסטורי״ של גרמניה [מקור].

העובדה שהיום גרמניה אינה רואה עצמה כמדינה אנטי-מערבית, אלא כמדינה מערבית ליבראלית התומכת בזכויות אדם ודמוקרטיה, היא אינה פרי המקרה. התבוסה הצבאית במלחמת העולם השנייה הביאה את גרמניה להגדיר מחדש את יחסה למערב ולאידיאולוגיה הליבראלית. אנחנו היום לא חוששים מאיום צבאי מצד גרמניה משום שגרמניה רואה את עצמה כחלק מהמערב.

בכל מקרה, חזרה לענייננו:

פוקוימה האמין שב-1989 דבר דומה למה שקרה לגרמניה הנאצית מתרחש, הפעם עם הקומוניזם. התמוטטות הגוש הסובייטי, המשבר הכלכלי בבריה״מ והעליונות החומרית של המערב הוכיחו לדעת פוקוימה את העליונות של הדמוקרטיה הליבראלית ושל מנגנון השוק החופשי. כפי שהמערב הביס את הפאשיזם והנאציזם במלחמת העולם השנייה וכך הוכיח את העליונות שלו על האידיאולוגיות האלו, כן התבוסה של בריה״מ במלחמה הקרה הייתה, בעיני פוקוימה, קודם כל התבוסה של הרעיון של בריה״מ אל מול הרעיון של המערב, התבוסה של הדיקטטורה והתכנון המרכזי של הכלכלה מול הדמוקרטיה הליבראלית והכלכלה החופשית.

נפילת חומת ברלין ב-1989. מקור: AP.

חשוב להבהיר שהכוונה ב״דמוקרטיה ליבראלית״ אינה במובן הפופולארי היום של המילה ״ליבראלי״, של שמאל חברתי, של פרוגרסיביות. הכוונה בדמוקרטיה ליבראלית היא לדמוקרטיה שהיסודות שלה הן זכויות הפרט ובה מערכת החוק נועדה קודם כל להגן על זכויות הפרט, כמו חופש הדיבור והזכות לרכוש, מפני המדינה.

פוקוימה האמין ב-1989 שהעידן של מלחמות גדולות בין מעצמות הסתיים. עם הניצחון של הדמוקרטיה והשוק החופשי על הטוטליטריות הקומוניסטית, הוא האמין שהן יתרחבו ויכסו את שאר העולם. סין תהפוך דמוקרטית וליבראלית, כמו המדינות האחרות של מזרח אסיה. רוסיה תצטרך להחליט אם להצטרף לגוש הדמוקרטי, או להיתקע עם הלאומנות הרוסית. הפוליטיקה העולמית תנוע יותר ויותר לצורה של תחרות כלכלית, והמעצמות הגדולות יקבעו לא על בסיס מספר הטנקים או הטילים שלהן, כי אם על בסיס התמ״ג והפרודקטיביות שלהן.

פוקוימה טעה. השאלה היא למה.

חזרתה של האוטוקרטיה

30 שנה עברו מפרסום המאמר ״קץ ההיסטוריה״ וסין לא הפכה דמוקרטית יותר, אלא טוטליטרית. האביב הליבראלי של חו ג׳ינטאו בתחילת שנות ה-2000 הוחלף בחורף הטוטליטרי של שי ג׳ינפינג. המפגינים של כיכר טיאנאנמן נדרסו תחת טנקים, והמפלגה הקומוניסטית היום שולטת ביתר עוצמה בחברה הסינית כולה.

רוסיה לא הפכה ליבראלית אלא אוטוקרטית, ולמרות שיש לה תמ״ג קטן משל האיחוד האירופי או ארה״ב, היא שמרה על מעמדה כמעצמה גדולה באירו-אסיה. היום אנחנו רואים איך רוסיה, באמצעות איום במלחמה, מביאה את המעצמות הכלכליות הגדולות של וושינגטון ובריסל לשולחן המשא ומתן, להקשיב לדרישותיה.

הפוליטיקה העולמית ממשיכה להתנהל על בסיס חישובי כוח וספירת טנקים וטילים, כשהכלכלה מהווה היבט חשוב אך משני בתחרות לכוח – שוב, לרוסיה אין כוח כלכלי רב, אך יש לה כוח צבאי וכוח פוליטי רב. ארה״ב וסין פוגעות זו בזו כלכלית, עם מכסים ואיסורי השקעה, בשביל לנצח בתחרות על כוח.

אפילו בנוגע להתפשטות הדמוקרטיה פוקוימה היה אופטימי מדי: מאז תחילת שנות ה-2000 מספר הדמוקרטיות ומספר הלא-דמוקרטיות בעולם כמעט ולא השתנה, עם מדינות העולם מתחלקות כמעט שווה בשווה 50% דמוקרטיות ו-50% לא דמוקרטיות. המערכת האידיאלית שהייתה אמורה לכבוש את העולם לא ממש מתקדמת לשם.

מצב הדמוקרטיה בעולם – גווני כחול דמוקרטיות, גווני אדום אוטוקרטיות, גווני סגול משטרים היברידים.

קל לראות שהחיזוי של פוקוימה לא התממש. השאלה היא למה. אם נקבל את ההנחה שסכסוכים לאומיים נובעים מאידיאולוגיות מתחרות: מה האידיאולוגיה שמתחרה היום עם הדמוקרטיה הליבראלית של המערב? אם יש היום תחרות גיאופוליטית בין המערב לרוסיה וסין, מהו הוויכוח האידיאולוגי שמתחולל ביניהן?

התשובה היא פשוטה:

סין ורוסיה מסכימות שכלכלה מתוכננת ללא מנגנון מחירים של שוק חופשי נכשלה [מקור]. הן שתיהן מדינות עם מנגנון מחירים של שוק חופשי, גם אם קיימת אצל שתיהן התערבות ממשלתית בכלכלה. מה שהן לא מסכימות עם המערב הוא שדמוקרטיה ליבראלית עליונה יותר על מודלים פוליטיים אחרים. יותר מזה: הן מאמינות שמודלים אוטוקרטים, בהם כוחה של המדינה גדול מזכויות הפרט של האזרח, עליונים על המודל של דמוקרטיה ליבראלית [מקור]. הן גם לא מסכימות שרק דמוקרטיה ליבראלית היא הדמוקרטיה האמתית היחידה.

סין ורוסיה שתיהן רואות בדמוקרטיה הליבראלית מודל כושל ואפילו לא מודל דמוקרטי. דמוקרטיה ליבראלית במערב מתאפיינת באי-שוויון כלכלי גבוה. בדמוקרטיות המערביות לעשירים כוח פוליטי רב יותר מלאזרח הפשוט [מקור]. האם סין, בה המפלגה שולטת במדינה, לא יותר דמוקרטית ממדינה מערבית בה שולטים ״תאגידים״?

וזה לא הכול: דמוקרטיות ליברליות מתקשות להגיב למשברים, כמו משבר הקורונה. לאורך 2020 ראינו את סין, ועיתונאים מערביים, מהדהדים את הרעיון שסין הצליחה משום מערכת השלטון האוטוקרטית שלה. כבר בפברואר 2020, בעוד חלקים מהמדינה עדיין תחת סגר, ה-Global Times, השופר הלאומני של המפלגה, הדגיש את ״התגובה האיטית״ של מדינות מסוימות למגפה וציין שכל אותן מדינות המתקשות להתמודד עם המגפה שוות באוכלוסייתן למחוז אחד בסין [מקור]. בתוכנית ״פגוש את העיתונות״ במרץ 2020 צ׳אק טוד, עיתונאי, תהה בראיון עם ד״ר אנתוני פאוצ׳י האם יכול להיות שהמשטר האוטוקרטי של סין הוא מה שעזר לה להתמודד עם המגיפה [מקור]. מאמר ב-Wall Street Journal, גם הוא ממרץ 2020, השווה בין התגובה הכושלת של הדמוקרטיות וזו של סין ותהה האם המודל הפוליטי הסיני הוא סוד ההצלחה [מקור], נקודה שה-Global Times שמח להדגיש – שהודות למערכת השלטון שלה סין הצליחה להתמודד כל-כך טוב עם הקורונה [מקור].

ודמוקרטיה ליבראלית גם חשופה לפופוליזם, אלימות וחוסר יציבות. המהומות ב-6 בינואר 2021 בגבעת הקפיטול, ובכלל הנשיאות של טראמפ, נתפסות כהוכחה לכישלון של הדמוקרטיה האמריקנית, וכהוכחה נוספת לחוסר היציבות של המודל הפוליטי של המערב. יום אחרי המהומות בקפיטול, במאמר מערכת מה-7 בינואר 2021, ה-Global Times טען שהמהומות הן הוכחה להתמוטטות הפנימית של ארה״ב [מקור].

מה שסין ורוסיה בעצם טוענות הוא שפוקוימה צדק חלקית. ההתמוטטות של בריה״מ הוכיחה את הכישלון של מערכת כלכלית מתוכננת מלמעלה. היא לא הוכיחה את הכישלון של מודל פוליטי אוטוקרטי, בו למדינה כוח בלתי מוגבל על היחיד. להפך – כשבריה״מ התמוטטה היא הייתה בתהליך של רפורמות פוליטיות דמוקרטיות במקביל לרפורמות כלכליות. אולי אם הייתה נוקטת בגישה הסינית – של רפורמות כלכליות ביחד עם אחיזה יציבה של המפלגה בשלטון – בריה״מ לא הייתה מתמוטטת.

וסין ורוסיה לא מסתפקות רק בביקורת על הדמוקרטיה המערבית, אלא גם מעוניינות להציג מודלים ורעיונות מתחרים לאלו של המערב. סין מקדמת מודל פוליטי בו לזכויות כלכליות יש עדיפות על זכויות פוליטיות. המדינה מחוייבת קודם כל לפיתוח הכלכלי של החברה, לפני שהיא מחויבת לזכויות הפרט. המדינה הסינית היא דמוקרטית בכך שהיא שלטון העם – המפלגה כמייצגת של העם – למען העם – המפלגה כמי שעוזרת לעם. נכון שהיא לא ליבראלית, אך היא כן דמוקרטית [מקור].

לעומת סין, לרוסיה אין מודל אידיאולוגי ברור שיתחרה עם המערב, אך כן יש לה כמה רעיונות. אחד מהם הוא הרעיון של ״דמוקרטיה ריבונית״, לפי ההגדרה של דמוקרטיה וריבונות נקבעים ע״י החברה במדינה, כלומר הם מושגים לא בעלי משמעות אוניברסאלית אלא משמעות תרבותית ייחודית לאותה תרבות [מקור]. הדמוקרטיה הרוסית היא דמוקרטיה לא מפני שהיא דומה לדמוקרטיה המערבית, אלא מפני שכך הכריז עליה העם הרוסי. הרעיון של דמוקרטיה ריבונית בעצם בא לנטרל כל ביקורת על רוסיה, ולחשוף את הצביעות של הדמוקרטיה המערבית – שטוענת שהיא אוניברסאלית, אך נכשלה לעבוד במדינות כמו אפגניסטן ועיראק.

השלטון הרוסי גם מצייר את עצמו כשמרן, כמי שמתנגד לפרוגרסיביות המערבית. ביטוי ברור לדבר אפשר למצוא למשל במאמר של ד״ר סרגיי קרגנוב על כך שרוסיה צריכה להיות בעמדת תקיפה במלחמת הרעיונות מול הפרוגרסיביות המערבית [מקור]. ד״ר קרגנוב היה יועץ אסטרטגי לפוטין ונחשב עד היום לאחד ההוגים החשובים ביותר של רוסיה בתחום של אסטרטגיה לאומית [מקור]. ד״ר קרגנוב קורא לרוסיה לעמוד בראש מחנה ״הנורמליים״, אלה שחושבים שאישה היא אישה, וגבר הוא גבר, ושהייעוד הכי חשוב של היחיד בחייו הוא השירות של המשפחה, של הקהילה, של המדינה ושל אלוהים -אם הוא מאמין בו. הד לדברים אפשר למצוא בראיון של פוטין ל-financial times מ-2019, שם קבע שהליברליזם הפך מיותר [מקור].

כמו לפני מלחמות העולם, יש כאן בבירור תחרות אידיאולוגית בין שני מחנות. סין ורוסיה רואות בעצמן מתחרות אידיאולוגיות עם המערב, אלטרנטיבות אידיאולוגיות למערב. שתיהן רואות במערב מי ששוקע בעוד כוחן עולה [מקור]. הן רואות בו חלש, מנוון, מי שאינו יכול ואינו רוצה להתמודד עם המשברים החדשים של העולם. במשך מאות שנים הוא החזיק בעליונות הכלכלית והצבאית של העולם, אולם היום, עם הכוח הכלכלי של סין הטוטליטרית ועם העוצמה הצבאית של רוסיה האוטוקרטית, כבר לא כל-כך ברור אם המערב עדיין מחזיק בעליונות, אם בכלל הרעיונות שלו והמודלים שלו עוד רלוונטים לעולם. שמא העתיד הוא שייך לאוטוקרטיות?

בחזית

מה אנחנו צריכים לקחת מכל זה?

ראשית, שיש כיום קרב אידיאולוגי, יש וויכוח האם הדמוקרטיה הליבראלית שכולנו מעריכים היא באמת המודל הרצוי או לא. וזה לא וויכוח שקורה רק באקדמיה או מעל בימות של אירועים בינלאומיים. הוא וויכוח שקורה בינינו, בתוכנו, יום יום. הטיעון שהבאתי לפני כמה פסקאות – האם סין לא יותר דמוקרטית מהמערב שנשלט ע״י תאגידים – הוא טיעון ששמעתי לא פעם מאנשים שחיים היום בישראל.

אני פוגש אנשים שמתרשמים מאוטוקרטיות או מבקרים את המודל הדמוקרטי מבלי להבין עד הסוף מה הם מהללים או מבקרים – את הדריסה של זכויות פוליטיות ע״י שלטון מרכזי. שמעתי אנשים מדברים על ההצלחה של סין עם הקורונה, מעריצים את ההצלחה הכלכלית של האמירויות הערביות, מדברים על כמה הדמוקרטיה שלנו ״דפוקה״ וכמה אין באמת הבדל בין לחיות בדיקטטורה ולחיות בדמוקרטיה.

זה פשוט לא נכון.

אנחנו חיים בחברה בה אפשר להעלות פוסטים שמבקרים את השלטון מבלי לפחד מה יקרה לנו מחר. אנחנו חיים בחברה בה ניתן להביע את דעתנו ללא חשש מאלימות. אנחנו יכולים לבחור איפה לחיות, במה לעסוק, למי להצביע, ללא מגבלה.

האם המצב אידיאלי? לא. האם אין אלימות שלטונית? יש. האם יש חשש תמידי שהחופש הזה עלול להילקח? וודאי.

יש גם אי-שוויון ועוני ופופוליזם והקצנה ואלימות ברשתות החברתיות ועוד הרבה רעות חולות – אבל אסור לנו לשפוך את התינוק עם המים. אנחנו חיים בחברה חופשית וזה אינו דבר מובן מאליו. אסור לנו לבלבל בין ביקורת לגטימית על בעיות במדינה, ובין ביקורת על עצם המערכת שמאפשרת לנו ביקורת.

שנית, אנחנו צריכים להכיר בכך שרוסיה וסין לא תופסות את עצמן רק כמעצמות מתחרות למערב בתחום הפוליטי או הכלכלי – אלא גם כמי שבאות להחליף את הדומיננטיות הרעיונית שלו. הן באמת רואות במאבק הזה כמאבק היסטורי, שיכריע את גורל האנושות – לאיזה כיוון היא תלך. הממד האידיאולוגי הוא עוד גורם שמבטיח שהתחרות ביניהן לא תתמתן עם הזמן, אלא רק תעמיק.

100 פרקים

בדרך כלל בסוף הפרק אני מסכם על מה דיברנו. אני חושב שבנושאים כאלה, של דיונים פילוסופים, אין ממש מה להסכים, ואולי יותר נכון להגיד שלא רצוי לסכם- אני נותן לכם את מה שעסקנו בו כחומר למחשבה.

מה שאני כן רוצה לעשות הוא להגיד לכם – תודה. יש כאן עוקבים שאיתי מהפרק הראשון של פל״ג. עוד מלפני שפל״ג בכלל הושק. 100 פרקים הם לא סתם – הם הופכים את פל״ג לאחד מגופי הידע הכי גדולים בשפה העברית לניתוח גיאופוליטי מעמיק. וגוף הידע הזה קיים בשבילכם, בשביל לעזור לכם להבין את העולם, ובתקווה להצליח בו. פל״ג, אני כל הזמן מדגיש, הוא בשבילכם – בשביל העוקבים. פרקים לא פעם נולדים מבקשות או שאלות של עוקבים. אני זמין במייל, בפייסבוק, בטוויטר, בלינקדין – איפה שתרצו. אתם מוזמנים לבקש נושאים, לשאול, להתעניין – כל 100 הפרקים הם שלכם ובשבילכם. ואני מקווה שאתם תהיו איתי, ועוד רבים כמוכם, כשנחגוג את הפרק ה-200. תודה לכם.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הרשמה לניוזלטר

רוצים להישאר מעודכנים? מוזמנים להירשם לניוזלטר שלנו

התחברות לחשבון פל״ג