שינוי לטובה (פלג 73)

העולם שלנו עובר שינויים משמעותיים, שמעצבים מחדש את הזירה הבינלאומית. צד אחד של השינויים האלו כולל משברים גיאופוליטים, בעיות כלכליות ולוגיסטיות, והאיום הגדל במלחמה אזורית במזרח אסיה. הצד שני של השינויים האלו הוא יציבות חדשה לזירה הבינלאומית, התחזקות של המערב, ועידן חדש של חדשנות. ניתוח אופטימי לעולם משתנה.
7 ביולי 2021

בואו להבין את עתיד הזירה
הבינלאומית – ועכשיו תקופת היכרות בחינם!

image_pdfהצגה כ-pdfimage_printהדפס

תקציר

  1. הניתוחים בפל״ג מתמקדים בעיקר בבעיות בעולם: במשברים, במלחמות, בקשיים. אולם משברים וקשיים הם מה שמעודד חדשנות והתפתחות.
  2. השינויים בעולם שלנו, המעבר מעולם דו-קוטבי לרב-קוטבי, מעודדים חדשנות טכנולוגית, מחקר מדעי, ואת הההתחזקות של מעצמות אזוריות. המערב מתחזק שוב, עם מדינות כמו יפן, בריטניה וצרפת לוקחות על עצמן יותר אחריות בזירה הבינלאומית. ארה״ב, כחלק מהתחרות עם סין, משקיעה סכומים הולכים וגדלים במחקר מדעי וטכנולוגיה.
  3. השיבושים שאנו חווים עכשיו הם חלק מהשינוי הגדול בזירה הבינלאומית – שינוי שמבטיח לנו עידן חדש של טכנולוגיה, של שגשוג, ושל מערכת בינלאומית הרבה יותר דינמית.

*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון. רוצים לוודא שלא תפספסו ניתוחים חדשים? מוזמנים להירשם עוד היום ולהינות משבוע מתנה. הרשמה כאן ***

להורדת הפרק – קישור.

אחרי הפרק האחרון פנה אלי מנוי של פל״ג בבקשה שלא ציפיתי לה – האם אפשר להוסיף לסקירה העולמית גם ״סיבות לאופטימיות״? עם כל הדיבורים על מתח גדל בין רוסיה וסין לארה״ב, אינפלציה דוהרת במזון, החזרה של הקורונה לחיינו, הסקירה הפכה בשבילו קשה לקריאה.

לא ציפיתי לבקשה הזו מפני שתמיד חשבתי שאחד הדברים שהניתוח בפל״ג נותן לכם הוא שקט נפשי ותחושת ביטחון בנוגע למה שקורה בעולם. רוב גופי החדשות משתמשים בפחד והיסטריה כדי ליצור עניין. הם אוהבים לנפח סיפורים ולהפוך אותם דרמטיים ובדרך כלל שליליים. הם יוצרים תחושה שהעולם הוא אפל וכאוטי, שהוא לא מובן לנו ושהוא עוין לנו.

אני משתדל לעשות את ההפך הגמור. אני מנסה להראות שמה שנחשב דרמטי הוא לא באמת דרמטי. אני מנסה להוציא אוויר מסיפורים מנופחים. אני רוצה להראות לכם שהעולם הוא מובן, שיש בו היגיון, ואנחנו יכולים לחזות מה יקרה בו ולהתכונן בהתאם.

אבל יכול להיות שבניסיון שלי רק לנתח את האירועים, השמטתי את ההשקפה שלי על הדברים. אני לא פסימי בנוגע למה שקורה בעולם. להפך – אני חושב שיש הרבה מקום לאופטימיות מול מה שקורה עכשיו בזירה הבינלאומית. אני רואה במתיחות הגדלה בין רוסיה וסין לארה״ב תחילתו של עידן חדש בהיסטוריה האנושית, תחילתו של עידן חדש של טכנולוגיה, של מדע, של חופש ושגשוג.

זה אולי ישמע מפתיע בהתחשב בכך שאנחנו בעיקר מדברים כאן בפל״ג על בעיות, על מאבקים: על המחסור בשבבים, על השיבוש בלוגיסטיקה העולמית, על מטוסים סינים בשמי טאיוואן וטנקים רוסים במזרח אירופה. אולם בעיות, מאבקים, תחרות, הן מה שיוצר שינוי. כשאני מדבר על אינפלציה, אני חושב לא רק על עליית מחירים, אלא גם לחץ חדש על חברות לחדש ולהתפתח. כשאני מדבר על התחרות בין סין לארה״ב, אני חושב לא רק על האפשרות של סכסוך צבאי במזרח אסיה, אלא גם על השקעה פדראלית במדע וטכנולוגיה. כשאני מדבר על עזיבת האמריקנים את המזרח התיכון, אני חושב לא רק על התחזקות איראן, אלא גם על ההתחזקות האפשרית של ישראל.

בניתוח היום אני רוצה לתת לכם את ההשקפה האופטימית שלי על מה שקורה בעולם, את הצד השני של כל המשברים והקשיים שמתרחשים היום. אני חושב שאנחנו בפתחו של עידן חדש ומרגש, דווקא בגלל התחרות הגדלה בין ארה״ב וסין. אני חושב שהתחרות הזו תוליד שתי מגמות חשובות: היא תביא חדשנות טכנולוגית ומדעית כמוהה לא ראינו מזה 20 שנה. והיא תביא לחיזוק מחדש של המעצמות האזוריות בעולם, שיביאו לנו מצד אחד יותר תנודתיות, ומצד שני מבנה בינלאומי יציב יותר. איך? הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מעולם האתמול לעולם המחר

בשביל להבין למה אני אופטימי בנוגע לשינויים שעוברים על עולמנו, צריך להבין קודם מה בדיוק השינוי שקורה – מאיפה לאיפה אנחנו הולכים.

הסדר העולמי הישן שלנו התעצב במהלך המלחמה הקרה, במערכת בינלאומית דו-קוטבית הנשלטת ע״י בריה״מ וארה״ב. ארה״ב לקחה על עצמה את ההגנה של העולם החופשי, קידמה סחר גלובאלי, ואפשרה למערב אירופה ויפן ליהנות מעשורים של שלום [ראו כאן]. אנחנו כולנו נהנו מהשגשוג שהמלחמה הקרה הביאה, כמו גם מהפיתוחים הטכנולוגים החשובים שהתרחשו במסגרתה: המחשב האישי, האינטרנט, לוויינים ועוד.

התקופה שאליה אנו הולכים היא עולם רב-קוטבי חדש, עם ארה״ב עדיין כמעצמת העל היחידה של העולם, אך במקביל לה יהיו עוד מעצמות אזוריות רבות – סין, יפן, רוסיה, צרפת, הודו ועוד. המעצמות האלו יתחרו זו עם זו על אזורי השפעה, על גישה לשווקים ומשאבים.

התחרות בין המעצמות מעולם לא נעלמה מהעולם, גם לא במלחמה הקרה. במהלך המלחמה הקרה צרפת המשיכה לנהל מבצעים צבאיים במערב אפריקה. טורקיה פלשה לצפון קפריסין. ישראל ומדינות ערב ניהלו סדרה של מלחמות זו בזו. אך התחרות הייתה בעצימות נמוכה יותר משום שהמעצמות התעשייתיות הגדולות של העולם היו מותשות ממלחמת העולם הראשונה והשנייה. לדוגמה בריטניה איבדה את רוב הנכסים האימפריאליים שלה בשנות ה-50׳ וה-60׳, והצטמקה מאימפריה חובקת עולם לאי במערב אירופה. גרמניה חולקה. יפן קיבלה על עצמה חוקה פציפיסטית והשקיעה את מאמציה בשיקום הכלכלה. רוב המעצמות היו שקועות בנושאי פנים, מותירות את הזירה הבינלאומית חופשית לאמריקנים ולסובייטים.

עם נפילת בריה״מ העולם הדו-קוטבי נכנס לרגע החד-קוטבי: ארה״ב הפכה למעצמת העל היחידה של העולם, והייתה תחושה שדמוקרטיה ושוק חופשי עומדים לכבוש את הגלובוס [ראו כאן]. כפי שהראתי בסדרה ״פוסט-אימפריום״ התחושה בארה״ב הייתה שהגיע קץ ההיסטוריה, ולארה״ב לא נותר אלא לקטוף את הפירות של הניצחון על הסובייטים [ראו כאן].

וושינגטון נכנסה לתחושה של אופוריה, בטוחה שדברים כמו מלחמה ותחרות הם מאחוריה, שההיסטוריה מאחוריה. אבל זה לא היה נכון לכל העולם, ובטח לא נכון לשתיים מהמעצמות החשובות של אירו-אסיה: רוסיה וסין. רוסיה וסין לא הפכו דמוקרטיות או ליברליות בעקבות המלחמה הקרה. לרוסיה הייתה תקופה קצרה של ניסיון בדמוקרטיה בשנות ה-90׳, אך זו התאפיינה בשחיתות, משברים כלכלים ופוליטיים. אני זוכר ששמעתי פעם עדות של מפקד לשעבר בספצנאז עד כמה האנרכיה הייתה חמורה: הוא המליץ לאשתו שכאשר דופקים בדלת, שקודם תכסה עם האגודל את העינית. אם עדיין נשאר אגודל, שתפתח את הדלת לראות מי שם.

סין ראתה הפגנות סטודנטים בשנות ה-80׳, אך המפלגה הקומוניסטית לא נסוגה מהשליטה שלה בחברה ובכלכלה. כשביל קלינטון דחף לנרמל את יחסי הסחר בין ארה״ב וסין, הוא דחף לנרמל אותם תוך ידיעה שעדיין מדובר במדינה קומוניסטית עם דיקטטורה מפלגתית. הוא קיווה שהסחר החופשי ישנה אותה, אך לא דרש זאת [ראו כאן].

האירוניה היא שהרגע החד-קוטבי עצר את התפשטות הדמוקרטיה והשוק החופשי בעולם. במקום לעזור למוסקבה עם תקופת המעבר, במקום ללחוץ את המפלגה הקומוניסטית בסין לבצע וויתורים, ארה״ב שקדה על הסכמי סחר וצמצום כוחה הצבאי, בטוחה שההיסטוריה לצידה ושאת הבעיות של רוסיה וסין הזמן יפתור.

פיגועי ה-11/9 לא שינו את הגישה בוושינגטון. הם הזכירו לאמריקנים שקץ ההיסטוריה לא הגיע עדיין לכל העולם, אך הם הפנו את מבטה של אמריקה למזרח התיכון, לא לבייג׳ין ומוסקבה. ארה״ב ונאט״ו פתחו במאמץ רב-שנים לנסות ולהפוך את עיראק ואפגניסטן למדינות דמוקרטיות וליברליות, בשביל שיפיצו את הרעיונות של חופש וקפיטליזם לאזור. המערב קיווה לייצא את קץ ההיסטוריה למזרח התיכון. זה לא עבד.

בינתיים רוסיה וסין היו חופשיות לפעול בזירה הבינלאומית. זו נקודה מעניינת: התפיסה של סין כמעצמת-על חדשה התגבשה בעיקר בשנים בהן ארה״ב הייתה עמוק בבוץ העיראקי והאפגני. התפיסה שארה״ב שוקעת התגבשה בעיקר בשנים בהן ארה״ב הייתה עמוק בבוץ העיראקי והאפגני.

קחו כדוגמה את ״דרך המשי החדשה״: דרך המשי בדרך כלל מוצגת כפרויקט סיני אדיר לכיבוש העולם, שמדינות רבות מיהרו להצטרף אליו. אולם, למה כל-כך הרבה מדינות, רובן מדינות מתפתחות, מיהרו לבקש השקעה סינית בתשתיות שלהן? האם זה מפני שהן ראו בסין את מעצמת העל הבאה? לא. הן הצטרפו מפני שסין הייתה היחידה להציע כסף. בשנים שאחרי המשבר הפיננסי של 2008 משקיעים מערביים הפכו עוד יותר זהירים בהשקעות שלהם. ארה״ב הייתה מרוכזת במזרח התיכון. העולם המתפתח שיווע להשקעות, וסין הייתה המקור המרכזי להן [מקור]. העולם המתפתח ישמח לקחת כסף מערבי, אם יציעו לו.

הדבר גם נכון למה שמוצג כ״כיבוש הסיני של אפריקה״: זה לא שסין הפכה למנהיגה החדשה של היבשת השחורה, היא פשוט המדינה היחידה שהציעה כסף עבור תשתיות נחוצות [מקור]. הציעה משום שהמצב משתנה, עם המערב מבין את החשיבות בהשקעה באפריקה.

התפיסה שלנו של סין כמעצמת על עולה התגבשה בתקופה בה המערב היה ממוקד בסוגיות אחרות, וראה בסין פרטנר לסדר הליבראלי. עם השנים המערב הבין שסין אינה מעוניינת להיות חברה בסדר הליבראלי הקיים, אלא לשנות אותו לצרכיה. אין כאן ביקורת על סין – אני מבין למה סין לא מתעניינת להפוך לחברה בסדר עולמי שלא היא עיצבה. יש כאן פשוט הבחנה: סין פעלה במשך עשור וחצי בתוך וואקום.

עכשיו זה משתנה. ארה״ב רואה בסין מתחרה. האיחוד האירופי רואה בסין מתחרה. יפן רואה בסין מקור לדאגה [מקור]. כל המדינות האלו ומדינות נוספות מחפשות דרכים לאזן מול היתרון התעשייתי של סין. כל המדינות האלו מחפשות להגדיל את היתרון הטכנולוגי שלהן מול סין. חלק מהמדינות האלו – ארה״ב, יפן, הודו, בריטניה – מחפשות לבנות יתרון צבאי מול סין. והעימות הגלובאלי החדש טוב לחדשנות וטוב ליציבות הגלובאלית.

עידן חדש של טכנולוגיה

קחו כל מוצר טכנולוגי או יום-יומי שיש לכם, ותגלו שלחלקם יש שורשים בטכנולוגיה צבאית ובתחרות גיאופוליטית. האינטרנט? התחיל כרעיון לרשת תקשורת שתשרוד מלחמה גרעינית [מקור]. GPS? פותח בשנות ה-70׳ בשביל להנחות נשק [מקור]. נעלים אתלטיות? פותחו בשביל ההליכה על הירח. יש ספר שלם בשם “100 military inventions that changed the world” למי שמתעניין.

תחרות גיאופוליטית טובה למדע ולטכנולוגיה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, היא מעודדת מדינות להשקיע במדע וטכנולוגיה, כדי להשיג יתרון על היריבות שלהן. בימי שלום תקציבים לפיתוח שבבים או בינה מלאכותית צריכים להתחרות עם תקציבים לרווחה ובריאות. אבל כשבינה מלאכותית נתפסת כחשובה לביטחון הלאומי, כשמענקים למכוני מחקר נחשבים חלק מהיתרון האסטרטגי של מדינה, לפתע הם מקבלים קדימות. הסכום הכולל שמדינות מוכנות להשקיע במחקר ופיתוח גדל.

שנית, המגזר הממשלתי מוכן יותר להשקיע בטכנולוגיות בשלבים מוקדמים, משום שהוא לא מונע ע״י שיקולי רווח. הלקוח הכי חשוב של SpaceX בעשור הראשון של חייה הייתה נאס״א [מקור]. תעשיית השבבים בארה״ב נתמכה בשנים הראשונות של חייה ע״י נאס״א וחיל האוויר, שהיו צריכים שבבים חזקים למערכות שלהם, והיו מוכנים לספוג את המחיר [מקור]. אפילו טכנולוגיות פשוטות ששינו את העולם לא הצליחו לממש את הפוטנציאל שלהן עד שהממשלה התערבה: הסיבה שיש לנו היום מכולות, שהפכו את השינוע של סחורות בעולם לזול ואמין, היא מפני שצבא ארה״ב אימץ אותן כדי לשנע אספקה לחיילים בוויטנאם [מקור].

שתי הסיבות שמניתי נכונות לכל תחרות גיאופוליטית. התחרות עם סין מוסיפה סיבה שלישית: הצירוף של סין למערכת הסחר הגלובאלי פגעה בחדשנות במערב. הוצאה חלקית שלה תעודד את החדשנות מחדש.

סין הפכה למרכז הייצור של העולם ע״י מדיניות סחר מרקנטיליסטית: מצד אחד מושכת ייצור אליה, מצד שני יוצרת תחרות לא הוגנת לחברות מערביות. היא משכה אליה יצרנים מערביים באמצעות הורדת עלויות הייצור שלהם. היא השיגה את זה ע״י שילוב של כוח אדם זול, סביבת ייצור עם פחות רגולציות לעומת המערב וריכוז של אמצעי ייצור אצלה – יצרן בסין יכול למצוא חברה לכמעט כל צורך, אם זה ייצור חלקי פלסטיק, ייצור מסכי מגע, או הרכבת מוצרים אלקטרונים. סין היא one stop shop ליצרני העולם.

המשיכה של הייצור העולמי אליה אפשרה לסין להעביר טכנולוגיה ושיטות עבודה ליצרנים מקומיים אצלה. חברות זרות נלחצו להעביר מידע בשביל גישה לשוק, רק בשביל לראות אחרי כמה שנים חברות סיניות דוחקות אותן מהשוק הסיני ואז מתחרות איתן גם בשוק הגלובאלי. בנוסף לקבלת טכנולוגיה מערבית בעזרת הממשלה, אותם יצרנים לעיתים נהנו מסבסוד ממשלתי ישיר, מה שאפשר להם לייצר בהפסד ולהביא לפשיטת רגל של חברות מערביות [מקור].

יחד, המשיכה של ייצור מערבי ותחרות לא הוגנת, פגעו בחדשנות הגלובאלית [מקור]. הגישה לכוח עבודה זול בסין הקטין את הצורך של חברות מערביות לאמץ טכנולוגיה כדרך לחתוך עלויות ייצור. גניבת טכנולוגיה פגעה בדחף לחדש. סבסוד חברות סיניות פגע בחברות שהשקיעו במחקר ופיתוח, משום שהן לא יכלו להתחרות עם המחיר הזול של החברות הסיניות.

עכשיו כל זה משתנה. ההוצאה של שרשרות אספקה מסין תגדיל עלויות ייצור לחברות, שיצטרכו אמצעים טכנולוגים כדי לצמצם אותן. מכסים על ייצוא סיני יאפשר לחברות מערביות להתחרות במגרש משחקים הוגן יותר. צמצום הפעילות שלהן בסין, ולחץ מערבי על בייג׳ין להפסיק עם גניבה של טכנולוגיה, יחזק את הדחף לחדש, ויגדיל את התמורה שחברות יקבלו בעבור הקניין הרוחני שלהן.

וזו לא רק התחרות הגיאופוליטית שתדחוף לחדשנות. הקורונה שבשה לחלוטין את איך שהכלכלה העולמית עובדת. זה מעולה.

יצרנים כיום צריכים לשלם יותר על חומרי גלם, על כוח אדם, על שינוע חלקים. הם יהיו חייבים להשקיע באמצעים טכנולוגים כדי לצמצם כוח אדם היכן שהוא לא קריטי ולהפוך יעילים יותר בשימוש בחומרי גלם [מקור]. הם יצטרכו לבחון איך להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת כדי להביא את המפעלים שכיום מייצרים לחלקים בסין או וויטנאם ליד מרכזי ההרכבה שלהם בארה״ב או אירופה מבלי שזה יעלה את עלויות הייצור.

מוכרים וצרכנים עברו למרחב הדיגיטלי, ולא רק בקנייה של מוצרים. השוק של מכירות אונליין חווה צמיחה משמעותית, עם עסקים רבים פותחים חנויות דיגיטליות. השימוש בתשלומים דיגיטלים גדל [מקור]. ראינו גידול משמעותי בשימוש ברפואה מרחוק, עם רופאים עושים ביקורים באמצעות מצלמות. ההשקעה ברפואה דיגיטלית גדלה, עם חברות מעוניינות לפתח מכשירים לניטור מרחוק של חולים [מקור].

לבסוף, כל השינויים האלו קורים באותו זמן שמתרחשות פריצות חדשות בטכנולוגיה ובמחקר המדעי: חיסוני הקורונה הוכיחו את הפוטנציאל של mRNA בטיפול במחלות ובמודיפיקציה של הביולוגיה שלנו [מקור]. פריסת תשתית 5G תאפשר לנו להפעיל רובוטים מתקדמים יותר, כמו למשל רובוטים רפואיים למטרות ניתוח בשליטה מרחוק [מקור], ותתמוך ברשתות של האינטרנט של הדברים, IoT [מקור].

אנחנו נמצאים בעידן של חדשנות טכנולוגית, עידן שיביא איתו הזדמנויות כלכליות חדשות: בתחום הסייבר בהגנה על תשתיות והכלכלה, שתהיה יותר ויותר דיגיטלית. בתחום הבינה המלאכותית, עם החיפוש לאפליקציות שימושיות. בתחום השבבים, עם הצורך בייצור שבבים מותאמים לצרכים מגוונים כמו שרתים, רובוטים תעשייתים או מקררים שידברו עם הרכבים שלכם. אני מאמין שהפיתוחים האלו יעזרו לעולם המערבי להמשיך לצמוח גם כאשר האוכלוסייה בו תזדקן. בניגוד לאנליסטים גיאופוליטיים מסויימים (פיטר זייהאן למשל), אני לא חושב שהעולם בדרך לדעיכה והצטמקות כלכלית. ואני חושב שהוא גם בדרך למבנה בינלאומי יציב יותר ברמה הגלובאלית, גם אם תנודתי יותר ברמה המקומית.

איך לבנות עולם אנטי-שביר

אחת הבעיות שהרגע החד-קוטבי יצר הוא שהסדר הליבראלי הבינלאומי הפך יותר ויותר תלוי בארה״ב כיחידה שיכולה לאכוף ולהגן עליו. הכוונה בסדר ליבראלי הוא סדר שמבוסס על החוק הבינלאומי, על כיבוד זכויות אדם ועל פתירת קונפליקטים בדרכי שלום.

ארה״ב הפכה ברגע החד-קוטבי לא רק לשוטר של העולם, אלא גם לשוטר היחיד של העולם. מדינות המערב הפכו חלשות מדי בשביל לטפל בבעיות בגבולן בכוחות עצמן. התערבות אמריקנית הפכה נחוצה בכל משבר בגלובוס, גם במשברים שלא נגעו ישירות לאינטרס האמריקני.

קחו לדוגמה את האיחוד האירופי: האיחוד האירופי נבנה תחת מטרית הביטחון האמריקנית ליבשת. אולם האיחוד כל-כך חלש שהוא לא מסוגל להגן גם על האינטרסים החיוניים שלו עצמו. כשב-2015 זרם מהגרים חדר ליבשת, האיחוד היה צריך להגיע להסכם עם טורקיה כדי לסגור את השערים. הוא כבר עשור לא מצליח להביא יציבות ללוב, שהאנרכיה באה הביאה לגל מהגרים דרך הים התיכון. הוא לא מצליח להרתיע את רוסיה מלפעול במזרח אירופה ובקווקז. כשארמניה ואזרבייג׳ן נלחמו זו בזו, האירופים היו חסרי השפעה לחלוטין. זאת למרות שצינורות גז ונפט לאירופה עוברים באזור, והוא חשוב לאיחוד כמסדרון אנרגטי חלופי לרוסיה.

לשמחתנו, אנו רואים עכשיו עוד ועוד מדינות מערביות שמוכנות לקחת על עצמן את ההגנה על הסדר הליבראלי. אנחנו רואים מדינות מערביות שמוכנות לבנות את כוחן הצבאי בשביל להתמודד עם איומים אזוריים. אנחנו רואים את העלייה של מעצמות אזוריות שיביאו יציבות חדשה למערכת הגלובאלית, יציבות שתושג דווקא ע״י התנודתיות הרבה שתהיה בה.

שינוי המגמה נובע ממספר גורמים, החשוב שבהם הוא התחרות האמריקנית עם הסינים – האמריקנים מצמצמים קשב ונוכחות באזורים פחות חשובים להם בשביל להתמקד במזרח אסיה. זה שם את בעלות הברית שלהן במזרח התיכון, באירופה, במקום בו הן חייבות לבנות כוח צבאי בשביל להגן על האינטרסים שלהן, מבינות שהאמריקנים לא ימהרו לעזרתן.

גורם אחר הם ההבדלים בין מדינות מערביות, שמביא אותן לבקש כל אחת אסטרטגיה שונה לביטחון לאומי. יפן צריכה השפעה בדרום מזרח אסיה בשביל שווקים ומשאבים. צרפת צריכה את צפון אפריקה יציבה. שתי המדינות לא יכולות להסתמך על ארה״ב שתתן להן השפעה ויציבות. הן לכן חייבות לבנות את כוחן ולהשיג את האסטרטגיה העצמאית שלהן.

ההתחזקות של מדינות וחזרתן של מעצמות אזוריות כקבוצה חשובה בזירה הבינלאומית היא חיובית ליציבות הגלובאלית. איך? קחו את מזרח אסיה לדוגמה: היום המדינה היחידה שבולמת את סין במזרח אסיה היא ארה״ב. מה יקרה אם ארה״ב תחווה משבר כלכלי משמעותי, או אסון טבע, שיצריך אותה לצמצם נוכחות במזרח אסיה? האזור יהיה חשוף ללחץ סיני. אבל מה יקרה אם במקום להיות תלוי רק בארה״ב, האזור יראה קואליציה של מדיניות, כמו יפן, הודו, אוסטרליה, בריטניה ובמידה פחותה יותר גם טאיוואן, דרום קוריאה ואינדונזיה? ארה״ב עדיין תהיה חשובה כתומכת בקואליציה, אך הביטחון והחופש האזורי לא יהיו תלויים רק בוושינגטון.

אותו הדבר נכון לאירופה: אירופה נכשלה בלהגן לבדה על האינטרסים האסטרטגים שלה. אני לא חושב שהאיחוד האירופי ישתפר ביכולת שלו לפעול ככוח גיאופוליטי, אך אני כן חושב שחלק מהמדינות שלו כן. לדוגמה, גוש אזורי במזרח אירופה יכול להיות אפקטיבי מאוד בבלימת השפעה רוסית באגן הים השחור, באוקראינה ואפילו בקווקז. גוש כזה עדיין יצטרך את הגב האמריקני, אך הוא יצטרך אותו פחות – הוא יהיה מסוגל לבד להגיב לאירועים נקודתיים, כמו הסלמה בגבול של אוקראינה ורוסיה, ויהיה תלוי בארה״ב בעיקר למטריה גרעינית מול הרוסים.

במזרח התיכון, התלות בארה״ב לא רק הפכה את מדינות המפרץ לחלשות מול איראן, אלא גם עודדה את הבידוד של ישראל מהאזור. כל עוד מדינות המפרץ בטוחות שארה״ב תפתור את כל הבעיות האזוריות שלהן, הן ימשיכו להחרים את ישראל – כי אין להן תמריץ לא לעשות זאת. צמצום הנוכחות האמריקנית באזור תכריח אותן להתחיל לחשוב בצורה הרבה יותר פרגמטית על מדיניות החוץ שלהן, בין השאר על היחסים איתנו.

ללא קשר למזרח התיכון ספציפית, ישראל יכולה להיות אחת המרוויחות הגדולות מהעידן הרב-קוטבי החדש: הופעתן של מעצמות אזוריות משמעותה שישראל תוכל לגוון את הקשרים האסטרטגים שלה. במקום להסתמך רק על ארה״ב, נוכל לבנות גם יחסים אסטרטגים עם בריטניה, הגוש המזרח אירופי, צרפת, יפן ועוד. נוכל לעבוד בקואליציות אזוריות, משום שמדינות האזור יחזיקו בכוח צבאי אפקטיבי ויבינו את הצורך להפעיל אותו. יוון בונה את כוחה הצבאי, האמירויות, איטליה, מצרים ועוד.

ישראל גם מחזיקה ביכולות טכנולוגיות וביטחוניות שרלוונטיות בעידן החדש של העולם הרב-קוטבי. מדינות ירצו יכולות הגנת סייבר להגן על הכלכלה הדיגיטלית שלהן, ירצו נשקים ופלטפורמות אוטונומיות מול היריבות שלהן, וירצו התפלת מים וחקלאות מתקדמת לצמצם את השפעת שינוי האקלים עליהן.

סיכום

אנחנו נמצאים בתקופה של שינוי, של מעבר מעולם דו-קוטבי לרב-קוטבי. יש לנו סיבות לאופטימיות, מצפים שהתחרות הגיאופוליטית תביא לנו עידן חדש של חדשנות, ואת ההתחזקות של המערב. חשוב לי להבהיר שלא הכול הולך להיות ורוד בשינוי שלנו: העלייה של מעצמות אזוריות משמעותה גם עלייה בתחרות בין מדינות. משמעותה יותר מלחמות והתנגשויות, יותר מתיחות גיאופוליטית. יש גם את האיום בהתנגשות צבאית בין סין וארה״ב במזרח אסיה. למזלכם, יש את פל״ג בשביל לעזור לנווט במים החדשים האלו, לסמן איומים והזדמנויות, ולדעת כיצד לצלוח את תקופת השינוי לקראת העולם הרב-קוטבי החדש שלנו.

*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון. רוצים לוודא שלא תפספסו ניתוחים חדשים? מוזמנים להירשם עוד היום ולהינות משבוע מתנה. הרשמה כאן ***

אם נהנתם מהניתוח אשמח שתשתפו אותו עם חברים ובני משפחה. ניתן לעשות זאת בקלות ע״י אחד מכפתורי השיתוף בתחילת הפוסט, או הכפתורים כאן למטה:

הרשמה לניוזלטר

רוצים להישאר מעודכנים? מוזמנים להירשם לניוזלטר שלנו

התחברות לחשבון פל״ג