תקציר
- רוסיה בשבועות האחרונים מרכזת כוחות רבים בגבול עם אוקראינה.
- מטרת ריכוז הכוחות היא קרוב לודאי ליצור לחץ על אוקראינה והביא אותה לבצע פרובוקציה כלשהי נגד הרוסים, דבר שיהווה עילה לתגובת נגד רוסית.
- מבצעי צבאי מוגבל בגבול רוסיה-אוקראינה יכול להתניע מחדש את התהליך הפוליטי סביב הסכמי מינסק – הסכמים במסגרתם אוקראינה תצרף מחדש את הרפובליקות הבדלניות בחבל דונבאס, דבר שעלול לערער ואף לגרום למלחמת אזרחים חדשה.
- מטרת רוסיה לקדם את ההסכמים ולא, בניגוד למה שחושבים, לספח את הדונבאס והבדלנים בו אליה.
***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***
להורדת הפרק – קישור.
בשבועות האחרונים קורה משהו שלא מבשר טובות לא לאוקראינה, לא לאירופה ולא לביטחון הגלובאלי כולו: רוסיה מגייסת כוחות רבים, כולל כוחות ארטילריה ושריון, ושולחת אותם לגבול שלה עם אוקראינה ולחצי האי קרים [מקור]. סרטונים שעלו לרשת במרץ מראים שיירות שריון על רכבות, נגמ״שים בכבישים ומה שנראה כגיוס הכי גדול של כוחות רוסים ליד אוקראינה מאז 2014.
ריכוז הכוחות בגבול מגיע אחרי רבעון מתוח בין רוסיה ואוקראינה ובין רוסיה והמערב: מאז ינואר השנה הגבול בין אוקראינה ובין הרפובליקות הבדלניות של אזור דונבאס (Donbas) הפך מתוח, עם חיילים אוקראינים נהרגים מירי הכוחות הבדלנים [מקור]. ממשל ביידן סימן את רוסיה כאחד האיומים האסטרטגים הגדולים על ארה״ב אם לא הגדול שבהם, דבר שהתבטא גם בחבילת סיוע צבאי חדשה לאוקראינה בסך 125 מיליון דולר [מקור] וגם בקריאה של הנשיא ביידן לפוטין ״רוצח״. לבסוף, היחסים בין מוסקבה והאיחוד האירופי נמצאים במשבר מאז כליאתו של מנהיג האופוזיציה הרוסית אלכסיי נבלני, צעד שהביא את האיחוד להטיל סנקציות על רוסיה [מקור].
השאלה הגדולה עכשיו היא האם רוסיה מתכוונת לפלוש למזרח אוקראינה, והאם זו עלולה להיות הפתיחה למלחמה אירופית גדולה יותר [מקור]: האם כוחות השריון שהיא העבירה לגבול הם הכנה להשתלטות על כל מזרח אוקראינה? או שמא מדובר בסה״כ בבלוף, ניסיון רוסי ״לעשות שרירים״ מול המערב ולהשיג ממנו וויתורים כלשהם – אולי להפסיק את הסיוע לאוקראינה? להסיר סנקציות? אולי להרגיע את הטון מוושינגטון?
התשובה היא מורכבת: רוסיה אינה מעוניינת לפלוש למזרח אוקראינה ולכבוש אותה. היא אינה מעוניינת לספח את הרפובליקות הבדלניות של דונבאס. מה שרוסיה רוצה היא שקייב תספח אותן. הרוסים לא רוצים להשתלט על אוקראינה – הם רוצים להכריח אותה ליישם את הסכמי מינסק שימנעו מאוקראינה לצמיתות להצטרף לנאט״ו ואולי אפילו יגרמו לפירוק של המדינה. זה כנראה נשמע אבסורדי, אבל הבנייה הצבאית של רוסיה בגבול כנראה נועדה להביא לפתרון דיפלומטי של הסכסוך במזרח אוקראינה, שכבר חגג 6 שנים. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.
״רוסיה החדשה״
עסקנו בעבר בהרחבה בצורך הרוסי בעומק אסטרטגי, במצב הגיאופוליטי הבעייתי שלה במזרח אירופה ועד כמה היא חשופה לפלישה מהמערב. למי שמעוניין בריענון או בהרחבה, מוזמן לפנות לניתוח מס׳ 44 ״המשחק הרוסי״ [כאן] או ניתוח מס׳ 28 ״המאבק על בלארוס״ [כאן]. בגדול רוסיה מעוניינת למנוע כל נוכחות זרה במזרח אירופה בשביל להבטיח את הלב הדמוגרפי שלה סביב מוסקבה. אחרי התפרקות בריה״מ רוסיה איבדה את חגורת הביטחון שלה סביב הלב – היא איבדה את המדינות הבלטיות, שהצטרפו לנאט״ו; היא איבדה את בלארוס, השער למוסקבה; והיא איבדה את אוקראינה.
מבין כל הרפובליקות לשעבר של בריה״מ, ספק אם יש מי שחשובה יותר לרוסיה מאוקראינה. כלכלית, באוקראינה נמצאים שטחים חקלאיים רבים ומכרות פחם, ששימשו בעבר להאכיל ולתדלק את התעשייה הסובייטית. גיאוגרפית, אוקראינה נתנה למוסקבה גישה לים השחור עם קו חוף ארוך ושליטה בחצי האי קרים, וכמו כן גישה לפולין מדרום. דרך אוקראינה גם עובר הנתיב הדרומי למוסקבה – ברגע שחוצים את נהר הדנייפר במרכז המדינה, כל שנדרש הוא לנוע צפונה בשביל להגיע למוסקבה. תרבותית והיסטורית, מזרח אוקראינה הייתה חלק מהאימפריה הצארית מאז המאה ה-18, עם כיבושיה של יקטרינה הגדולה את אגן הים השחור מהעות׳מאנים. אותו חלק מאוקראינה נקרא ״רוסיה החדשה״ [מקור].
האיבוד של אוקראינה בהתפרקות בריה״מ הייתה לכן מכה כלכלית, אסטרטגית והיסטורית. רוסיה איבדה את הגישה הנוחה לים השחור, והנתיב למוסקבה דרך הדנייפר הפך שוב פתוח לאויבים פוטנציאלים. כפי שהרחבתי בניתוח ״המשחק הרוסי״, המטרה של מוסקבה מאז התפרקות בריה״מ היא להחזיר את ההשפעה שלה על אותה חגורת ביטחון, למנוע כניסה של כוחות זרים ולהבטיח מחדש את הלב הדמוגרפי שלה. וכאן נכנסת אוקראינה.
סיפור היחסים בין רוסיה ואוקראינה הוא בגדול הסיפור של מוסקבה מנסה למנוע בכל דרך אפשרית את ההתקרבות של אוקראינה למערב, ובמיוחד הפיכתה לחלק מנאט״ו. המדינות הבלטיות כבר עברו לנאט״ו בשנות ה-2000. אם אוקראינה הייתה עוברת גם לנאט״ו, זה היה מציב כוחות מערביים בשתי צמתים קריטים לרוסיה – הים הבלטי והים השחור, עם יכולת מערבית להקרין כוח עמוק אל תוך הלב הרוסי – אל מוסקבה, אל הקווקז, אולי אפילו לים הכספי.
עם אוקראינה החשש שהיא תעבור לצד המערבי הפך ממשי ב-2007, אז קייב התחילה בדיונים על הסכם שיתוף פעולה חדש עם האיחוד האירופי [מקור], הסכם שתוכנן להיות צעד ראשון לקראת צירופה האפשרי לאיחוד האירופי בעתיד. ההסכם היה אמור לכלול בין השאר הסכם סחר חופשי בין קייב ובריסל ואימוץ רגולציות ותקנים אירופים ע״י קייב, שני צעדים שהיו אוטומטית מכניסים את אוקראינה לתוך אזור ההשפעה הכלכלי של בריסל. משם ועד לצירוף פוליטי של קייב לאיחוד הדרך קצרה.
התגובה הרוסית הייתה לנסות וללחוץ את אוקראינה לבטל את השיחות ובמקום להצטרף לפרויקט השוק המשותף של מוסקבה – האיחוד הכלכלי של אירו-אסיה. נתונה ללחץ משני כוחות גדולים, קייב ניסתה לתמרן בין רוסיה והאיחוד: היא לא דחתה את הרעיון להצטרף לאיחוד האירו-אסיאתי, אך גם לא ניסתה לקדם את הצטרפותה. היא המשיכה בשיחות על הסכם חדש עם האיחוד, בעודה מנסה לפייס את חששותיה של רוסיה מפני התפשטות מערבית. היא ניסתה לדוגמה להציע דרכים שונות בהן היא תצטרף לאיחוד האירו-אסיאתי, אך לא באמת תהיה חברה בו [מקור].
מוסקבה כמובן ראתה מבעד למהלכים האלו והגבירה את הלחץ הדיפלומטי והכלכלי על קייב לוותר על ההסכם עם האיחוד האירופי – רוסיה הטילה מגבלות על ייבוא מאוקראינה, מה שפגע אנושות בכלכלה [מקור]. השיחות על ההסכם נמשכו, ונוסח סופי נכתב כבר ב-2012. אולם שבוע לפני מועד החתימה עליו, בסוף נובמבר 2013, נשיא אוקראינה דאז ויקטור יָנוּקוֹבִיץ׳ הודיע שלא יחתום על ההסכם עם האיחוד ובמקום יחל בשיחות להסכם סחר עם רוסיה [מקור]. קייב גם לא הסתירה מה היה הגורם לסירוב: היא הצהירה בפירוש שהיא מעדיפה לעבוד עם רוסיה בשביל לחדש את המסחר עמה, טוענת שמשיקולים של ביטחון לאומי אינה יכולה להתעלם מהיחסים שלה עם מוסקבה [מקור]. בתגובה אלפי מפגינים יצאו לרחובות קייב למחות על המהלך, הפגנות שהתחילו את המשבר הפוליטי באוקראינה והביאו לבריחתו של ינוקוביץ׳ מהמדינה בפברואר 2014 ועליית ממשלה פרו-מערבית ואנטי-רוסית חדשה.
הנפילה של ממשלת ינוקוביץ׳, דווקא כאשר הוא סוף-סוף נכנע ללחץ הרוסי, כנראה נתפסה בקרמלין לא רק כעיכוב לצירוף של אוקראינה לרוסיה אלא כאיום ממש: הממשל החדש שקם התאפיין בגישה פרו-מערבית ואנטי-רוסית ברורה [מקור]. חשש עלה שקייב עומדת לסלק את הצי הרוסי מחצי-האי קרים ולפתוח את הדלת לנאט״ו. מעט אחרי שינוקוביץ׳ ברח מהמדינה, כוחות בלתי מזוהים – כנראה כוחות מיוחדים של רוסיה – השתלטו על חצי-האי קרים בסוף פברואר 2014 [מקור]. באותו זמן הפגנות ומהומות אלימות התחילו במזרח אוקראינה, בדונבאס – האזור ההיסטורי של ״רוסיה החדשה״ עם ריכוז משמעותי של דוברי רוסית.
בחודשים הבאים מה שהתחיל כהפגנות אלימות הפך ללוחמה לכל דבר: כוחות בדלנים החלו לתקוף את צבא אוקראינה, כנראה נתמכים ע״י חיילים וציוד צבאי רוסי. באפריל 2014 אוקראינה הכריזה על מבצע צבאי נגד ״הטרוריסטים״ במזרח, אך לאחר מספר ניצחונות בקיץ 2014 על המורדים, התערבות רוסית החלה להטות את הכף נגד אוקראינה. התקדמות צבא אוקראינה נעצרה בסתיו 2014, ובתחילת 2015 הצבא ספג מספר תבוסות מצד הכוחות הבדלנים, כנראה בתמיכת חיילים ושריון רוסי [מקור].
ללא יכולת להכריע את הסכסוך צבאית, קייב הסכימה לשיחות על הפסקת אש. בתיווך גרמניה וצרפת, נחתמו שני פרוטוקולים שמטרתם להביא לסיום של הסכסוך במזרח אוקראינה ולהחזיר את הסדר לאזור: הסכם מינסק הראשון נחתם בספטמבר 2014 והיה אמור להביא להפסקת אש קבועה. אחרי שזו הופרה, נחתם הסכם מינסק השני, בפברואר 2015. מאז המצב במזרח אוקראינה התייצב פחות או יותר – חיילים אוקראינים עדיין נהרגים מאש צלפים ופצצות מרגמה, אך לא היו עוד מבצעים צבאיים רחבי היקף באזור מאז החתימה על הסכם מינסק השני.
הסכמי מינסק הם המפתח בשביל להבין מה רוסיה מחפשת להשיג באוקראינה. הם המפתח להבין מה מוסקבה תרצה להשיג במבצע צבאי מוגבל ומדוע אוקראינה עד היום לא מצליחה להתגבר על הסכסוך במזרח המדינה.
התפוח המורעל
הסכמי מינסק מגדירים סדרה של צעדים לשם סיום הסכסוך במזרח אוקראינה [מקור]: כוחות זרים יצאו מדונבאס, והעימות הצבאי יסתיים. בחירות מקומיות יערכו לבתי נבחרים בשתי הרפובליקות הבדלניות. שינויים בחוקה של אוקראינה יכירו במעמד המיוחד של אותן רפובליקות והן יצורפו מחדש למדינה, כעת במעמד של רפובליקות אוטונומיות. יהיה להן בית נבחרים משלהן, כוח צבא משלהן והן אפילו יוכלו לנהל יחסי חוץ משלהן עם רוסיה.
שימו לב לשתי נקודות מרכזיות: ראשית, לפי הסכמי מינסק הרפובליקות הבדלניות של דונבאס לא יפרדו מאוקראינה או יסופחו לרוסיה, אלא יחזרו מחדש לשליטתה של קייב. שנית, הרפובליקות יקבלו מעמד אוטונומי מיוחד בתוך המדינה האוקראינית, זוכות ליותר עצמאות פוליטית ותרבותית ממה שהיה להן בעבר. מי שמתנגדת לפתרון הזה היא אוקראינה, ומי שתומכת בפתרון הזה היא רוסיה.
הטעות בנוגע לסכסוך בדונבאס היא לחשוב שרוסיה מעוניינת לספח את האזור אליה. בזמן שהדונבאס מכיל את אחד משדות הפחם הגדולים באירופה, וסיפוח של כל החלק דובר הרוסית של אוקראינה יתן למוסקבה מעבר יבשתי בינה לחצי האי-קרים, סיפוח לא ישרת את המטרה ארוכת הטווח של מוסקבה למנוע מאוקראינה להצטרף לנאט״ו. סיפוח גם רק יעודד את המערב לתמוך בקייב.
המטרה של מוסקבה היא לא לספח את הרפובליקות הבדלניות של דונבאס, אלא להפוך אותן לסוס טרויאני בתוך המדינה האוקראינית. במקרה הטוב, הרפובליקות יחסמו כל ניסיון של קייב להתקרב לנאט״ו ולאיחוד האירופי: במקרה שקייב תנסה לעשות מהלך כזה, הרפובליקות יאיימו בפרישה מאוקראינה. צעד כזה יבלום את ההצטרפות של אוקראינה לנאט״ו משום שנאט״ו מסרב לצרף אליו מדינה עם סכסוך טריטוריאלי פעיל [מקור].
במקרה המאוד טוב (עבור רוסיה), הרפובליקות יגרמו מלחמת אזרחים חדשה באוקראינה: אוקראינה מכילה חוץ מדוברי רוסית גם רומנים, מולדבים והונגרים. המעמד החדש של הרפובליקות דוברות הרוסית במזרח המדינה עלול לעודד עוד קבוצות אתניות לדרוש עצמאות גדולה יותר עבור עצמן. בנוסף, באוקראינה מחנה לאומני משמעותי, שמתנגד לכל מעמד אוטונומי לרפובליקות הבדלניות ולכל צמצום בכוחה של קייב במדינה. אם הסכמי מינסק ייושמו באופן מלא, לא רק שהממשלה בקייב שתיישם אותם כנראה תופל, אלא שכוחות לאומנים יקראו למלחמה חדשה בשביל לכבוש את הרפובליקות האוטונומיות [מקור].
הסכמי מינסק הם תפוח מורעל עבור אוקראינה – אם היא תיישם אותם, היא במקרה הטוב תחדיר סוכנים רוסים קבועים לתוך מערכת השלטון שלה. במקרה הרע, היא תפסיק לתפקד. זו לכן הסיבה שעל-אף שנחתמו ב-2015, קייב עד היום נמנעת מליישם אותם באופן מלא. שינויים קבועים בחוקה לא נעשו, והחוק המיוחד שמכיר במעמד של שתי הרפובליקות הבדלניות צריך הארכה כל שנה בפרלמנט [מקור]. הוא גם עדיין לא ייושם, משום שלא נערכו ברפובליקות בחירות שקייב מכירה בהן. כשבאוגוסט 2015 נעשה ניסיון לשנות את החוקה באופן קבוע, מהומות פרצו בין מפגינים לאומנים וכוחות משטרה, מהומות בהן נהרג שוטר ונפצעו כ-100 בני אדם [מקור]. סקר מסוף 2019 הראה שכ-60% מהציבור באוקראינה מתנגד לכל מתן אוטונומיה לרפובליקות בדונבאס [מקור].
התוצאה הסופית של הסכמי מינסק היא שכבר 6 שנים רוסיה תומכת בפתרון דיפלומטי להחזיר את השטחים לידי קייב, וקייב מסרבת, מודעת להשלכות הפוליטיות שיהיו אם תחזיר את השטחים האלו כרפובליקות אוטונומיות. כבר 6 שנים שממשלות בקייב קמות ונופלות על השאלה כיצד להיחלץ מהסכמי מינסק, מחפשות דרכים שונות ליישם את ההסכמים כך שהשטח יחזור לידי אוקראינה מבלי שזו תעניק מעמד מיוחד לרפובליקות הבדלניות. הרוסים כאן הם הצד שרוצה את הפתרון הדיפלומטי שסוכם עליו. ונראה שאחרי 6 שנים של המתנה לפתרון, הם מתכוננים ליצור את התנאים בשביל סוף סוף ליישם אותו.
עריכה מחדש של השולחן
בשלושת החודשים הראשונים של 2021 קרו שלוש התרחשויות מרכזיות שכנראה דוחפות את מוסקבה לנסות ולהכריח את קייב ליישם את הסכם מינסק, אם תרצה ואם לא: ראשית, נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, החל לפעול נגד גורמים פרו-רוסים בתוך אוקראינה. כשרק נבחר ב-2019, נראה שזלנסקי מתכוון לקדם קו פרו-רוסי במטרה להביא לסיום הסכסוך בדונבאס [מקור]. זלנסקי נבחר על ההבטחה לסיים את המלחמה במזרח, והוא ניסה ע״י דיפלומטיה אישית ו-וויתורים למוסקבה להביא לסיום הסכסוך.
עכשיו אבל נראה שזלנסקי, מסיבות לא ברורות לחלוטין, החליט לשנות גישה: בפברואר 2021 מועצת הביטחון הלאומי של אוקראינה הטילה סנקציות נגד אחד מבעלי הברית החשובים והקרובים ביותר של פוטין במדינה – ויקטור מדודשוק (Medvedchuk) [מקור]. כדי שתבינו עד כמה זה משמעותי, ויקטור היה השליח ההומניטרי של זלנסקי לחילופי שבויים בדונבאס, והוא חבר הפרלמנט האוקראיני. הוא גם ביחסים אישיים כל-כך טובים עם פוטין שנשיא רוסיה הוא הסנדק של בתו [מקור].
נוסף על הטלת הסנקציות נגד מדודשוק, זלנסקי הטיל סנקציות על שורה של גופים בתוך אוקראינה המואשמים בתעמולה לטובת הרוסים, כולל שלושה ערוצי טלוויזיה מרכזיים במדינה [מקור]. ביחד הצעדים האלו משקפים תפנית לרעה ביחסים של זלנסקי עם מוסקבה, משום שהוא לוקח ממנה את ערוצי ההשפעה האזרחיים שלה במדינה. אולם אם הקרמלין לא יכול להשפיע על אוקראינה דרך ערוצים אזרחיים, הוא עדיין יכול להשפיע עליה דרך ערוצים צבאיים.
ההתפתחות השנייה השלילית לרוסיה היא ההידרדרות ביחסים עם גרמניה וצרפת בעקבות מאסר נבלני. גרמניה וצרפת הן המתווכות המרכזיות בין רוסיה ואוקראינה, והן מהוות את הגב הבינלאומי המרכזי של זלנסקי מול מוסקבה. הידרדרות היחסים בין שתי המעצמות האירופיות לרוסיה משמעותה שהן לא ילחצו את קייב לקדם את היישום של הסכמי מינסק, ואולי אף יהיו פתוחות להצעות מצד אוקראינה לניסוח מחדש של החלקים הפוליטים בהסכמים כך שהרפובליקות הבדלניות יקבלו פחות אוטונומיה וקייב לא תבצע התאבדות פוליטית אם תיישם אותם.
לבסוף, הכניסה של ממשל ביידן מבשרת מתיחות חדשה בין רוסיה וארה״ב, עם וושינגטון מחפשת לבלום את מוסקבה במזרח אירופה. עוד לפני שביידן בכלל נבחר הוא סימן את רוסיה כ״איום הגדולה ביותר על ארה״ב״ [מקור]. רוסיה הפכה בחוגים דמוקרטים למעין ״שד״, אם תרצו ״השטן הגדול״ – רוסיה נתפסת כמי שמפיצה אוטוקרטיה בעולם, פוגעת בדמוקרטיה ע״י קמפיינים של דיסאינפורמציה וכמובן אחראית לבחירתו של דונאלד טראמפ.
מאז שביידן נכנס לבית הלבן הרטוריקה והפעולות של הממשל לא התמתנו: ביידן האשים את פוטין שהוא רוצח, והממשל מסמן שהוא פתוח לאפשרות שגיאורגיה ואוקראינה יצטרפו לנאט״ו, שני קווים אדומים עבור מוסקבה. עם בית לבן אגרסיבי יותר מול מוסקבה, לקייב לא תהיה סיבה לקדם את הסכמי מינסק. להפך – היא תעדיף לנצל את שעת הרצון מוושינגטון בשביל לבנות את כוחה הצבאי ולנסות ולהקטין את הסיכון לחיי הכוחות שלה במזרח המדינה.
שלוש ההתפתחויות האלו – שינוי היחס מצד זלנסקי, ההידרדרות ביחסים עם ברלין ופריז, כניסת ממשל ביידן – מבשרות שהסכמי מינסק כנראה לא ייושמו בשנים הקרובות, והסכסוך הקפוא במזרח המדינה לא יגיע לפתרון נוח למוסקבה. במקום, קייב עלולה לנצל את היחסים המתוחים בין רוסיה והמערב בשביל לחזק את עצמה, מושכת סיוע כלכלי, צבאי ודיפלומטי. במקום לערער את אוקראינה, הסכסוך במזרח המדינה עוד עלול לחזק אותה, אם קייב תשתמש בו כהוכחה מדוע המערב צריך לתמוך בה.
מה שרוסיה צריכה הוא להתניע מחדש את התהליך הפוליטי של הסכמי מינסק. אם היא לא יכולה לעשות זאת דיפלומטית, דרך ערוצי התקשורת הקיימים עם המערב, היא תעשה זאת צבאית: עימות צבאי במזרח המדינה יכריח את גרמניה וצרפת להתניע מחדש את התהליך הפוליטי כדרך למנוע עימותים נוספים. מוסקבה תטען שיש פתרון דיפלומטי בנמצא – הסכמי מינסק – וכל שנדרש הוא לכפות על קייב ליישם אותם. אחרי תבוסה צבאית, אוקראינה תתקשה לעמוד בלחץ מצרפת וגרמניה ליישם את ההסכמים, עם שתי המדינות מוטרדות מעימותים נוספים. רוסיה גם תוכל להשתמש בעימות צבאי כתירוץ להציב ״משקיפי שלום״ מטעמה במזרח אוקראינה, מה שיהפוך את הנוכחות הצבאית של רוסיה באזור רשמית ויערער עוד את קייב.
בשביל שזה אבל יעבוד רוסיה צריכה שאוקראינה תהיה הראשונה לירות, שאוקראינה תהיה התוקפן. הבנייה הצבאית בגבול כנראה נועדה להלחיץ את אוקראינה ולגרום לה לעשות טעות – אולי להפגיז עמדה של הבדלנים, או לנסות לבצע מתקפת מנע מול מה שנראה כמתקפה רוסית בלתי נמנעת. התמיכה של ארה״ב והאיחוד האירופי באוקראינה רק מעלים את הביטחון של קייב, וזו עלולה להתפתות ולחשוב שאם תפתח ראשונה במתקפה, בעלי הברית המערביים שלה עדיין יתמכו בה.
ברגע שפרובוקציה אוקראינית תקרה, אם תקרה, יש שני תרחישים אפשריים לתגובה רוסית:
התרחיש הראשון והפחות סביר, לפחות כרגע, היא פלישה מוגבלת לדרום-מזרח אוקראינה. פלישה כזו כנראה תבקש ליצור רצף יבשתי מדונבאס לחצי האי קרים, ולהרחיב את השליטה הרוסית בדרום אוקראינה עד שפך נהר הדנייפר, צפונית מערבית לחצי-האי קרים. פלישה כזו גם תביס את האוקראינים וגם תיתן לרוסיה הישגים טריטוריאליים.
יש אבל שתי בעיות מרכזיות עם התרחיש הזה: ראשית, השלג של חודשי החורף הפשיר וכעת התחילה ״עונת הבוץ״ במזרח אוקראינה. כפי שהגרמנים למדו במלחמת העולם השנייה וכפי שהרוסים לבטח יודעים, עונת הבוץ מקשה על כל תנועה מאסיבית של שריון. ללא תנועה כזו, רוסיה לא תצליח בפלישה מהירה לאוקראינה. עונת הבוץ אמורה להסתיים רק במאי-יוני.
שנית, הצבא האוקראיני עבר בשנים האחרונות מספר שדרוגים משמעותיים, אם בדוקטרינה, אימון כוחות, שדרוג של ציוד צבאי או פשוט הוספה של עוד חיילים [מקור]. צבא אוקראינה של היום הוא לא הצבא של 2015. במקום מערכה צבאית מהירה רוסיה עלולה למצוא את עצמה במלחמת התשה ממושכת עם הכוחות האוקראינים, שיבקשו להסב כמה שיותר אבדות לרוסים.
התרחיש השני והסביר יותר הוא שרוסיה מתכוננת למבצע צבאי מוגבל אך אינטנסיבי באזור דונבאס, מבצע שיבקש לכתוש במהירות את הכוחות האוקראינים ולגרום תבוסה צורבת לקייב. רוסיה תציג את עצמה כמגינה של הרוסים באוקראינה וכמי שעדיין תומכת בפתרון בדרכי שלום של הסכסוך ע״י הסכמי מינסק. אוקראינה תתפס כתוקפן, רוסיה כמדינה שומרת החוק, והתהליך הפוליטי של הסכמי מינסק יותנע מחדש, כעת עם תבוסה צבאית מוחצת של אוקראינה בידי הרוסים.
בשני התרחישים המטרה היא לא הניצחון הצבאי עצמו. הניצחון הצבאי משמש רק כמנוף בשביל להביא לפתרונות פוליטים: הצבה של משקיפי שלום, יישום של הסכמי מינסק, אולי אף הפלה של זלנסקי מכס השלטון. המשחק הגיאופוליטי של רוסיה לא מחפש ליצור מחדש את בריה״מ בכל מזרח אירופה ע״י כיבוש צבאי – לרוסיה אין את המשאבים לזה ונאט״ו עומדת בדרכה. במקום המשחק הגיאופוליטי של רוסיה נועד ליצור מדינות חסות או מדינות בלתי-מתפקדות שלא יכולות לאיים עליה. ב-2020 היא הכניסה את בלארוס תחת כנפיה, והציבה את כוחותיה בקווקז בין אזרבייג׳ן וארמניה. כעת ב-2021 נראה שמוסקבה מתכוננת להשתמש בעימות צבאי מוגבל בשביל להכריח את הפתרון הפוליטי שבו היא מעוניינת.
מה המערב יעשה בתגובה? הסכמי מינסק עדיין נתפסים כפתרון הדיפלומטי המוסכם היחיד לסכסוך במזרח אוקראינה. בזמן שגרמניה וצרפת דנות באפשרויות שונות כיצד ליישם את ההסכמים, אין מי שמתנגד לעצם קיומם. המשמעות היא שגם אחרי פעולה צבאית רוסית במזרח אוקראינה, המערב יהיה מוגבל בתגובה שלו: נאט״ו לא תפלוש לרוסיה. ארה״ב אולי תספק סיוע צבאי לאוקראינה, אך לא מעבר. גינויים בינלאומיים ישמעו, סנקציות נוספות אולי יוטלו על מוסקבה, אך בסופו של יום הפתרון הפוליטי היחיד שקיים לסכסוך הוא הפתרון שמאיים לערער את אוקראינה. בסופו של יום, מוסקבה כנראה תמשיך להיות בעלת היוזמה מול המערב באוקראינה.
***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***
