פלג 22: מארש טורקי

יצירת מנוי לפל״ג - קישור. אם בסוריה, אם בלוב, אם במזרח הים התיכון מול יוון - טורקיה בשנים האחרונות הפכה לכוח משמעותי באגן הים התיכון. הסולטן הטורקי צועד ברחבי האזור, אך לאיזו מטרה? היום נראה שגם הוא לא בדיוק יודע.
141013-dettmer-erdogan-tease_ggeua4

קישור להורדת הפרק – קישור.

אני חושב שטורקיה מעניינת אותנו כישראלים משתי סיבות מרכזיות: ראשית, התחושה שאנו מקבלים מדיווחי החדשות היא שטורקיה נמצאת בכל מקום – היא בסוריה, היא בלוב, היא במזרח הים התיכון, היא מול איראן, היא מול סוריה, היא מול האיחוד עם הפליטים היא מול ארה״ב בנוגע לטילי ה-S-400 של הרוסים. אנחנו מרגישים שטורקיה מקיפה אותנו ובוחשת בכל החזיתות השונות של המזרח התיכון – מה שבאופן טבעי מעורר עניין במדינה שידה בכול ולעיתים גם יד כל בה.

שנית, אנחנו לא יודעים איפה להכניס את טורקיה בדיכוטומיה של ״ידיד-אויב״. אנחנו יודעים שאיראן היא ״אויב״. אנחנו מרגישים שרוסיה היא ״ידיד״. גם איחוד האמירויות וערב הסעודית נתפסות אצלנו כבר כ״ידידות״. עם טורקיה זה לא ברור – היא מצד אחד מגנה אותנו בפורומים בינלאומיים ומנסה להתסיס את הרחוב הפלשתיני – מצד שני יחסי המסחר בינינו לא ניזוקו ואף מדברים על שיתוף פעולה בתחום הגז [מקור], אז קשה לנו להכניס אותה או לקופסת ה״ידידה״ לקופסת ה״אויב״.

אני רוצה כבר בפתח הניתוח היום שנפנים עובדה חשובה ביחסים בינלאומיים שתהפוך להיות עוד יותר חשובה ככל שהמערכת הבינלאומית תכנס למצב רב-קוטבי: אין למדינות ידידים או אויבים. יש אינטרסים. איחוד האמירויות היא ״ידידה״ מפני שיש לנו אינטרסים משותפים. שינוי באינטרסים האלו – לדוגמה התמוטטות של איראן – עלולה למצוא אותנו בניגוד אינטרסים. אין ידידות ואין אויבות – יש אינטרסים משותפים.

אם מישהי צריכה לדעת את האמת המרה הזו היא מדינת ישראל, שבמהלך 70 השנים שלה ראתה איך שתי ידידות אסטרטגיות מפנות אליה את גבן: הראשונה איראן האיסלמיסטית ב-1979 והשנייה היא טורקיה של ארדואן. בין טורקיה לישראל הייתה ידידות ארוכת שנים שנמשכה עשורים – ואפילו הידידות הזו לא החזיקה מול שינויים פוליטיים פנימיים בטורקיה. שינוי בגישה של טורקיה לעולם, קריאה שונה של מפת האינטרסים שלה, הביאו שהידידה הגדולה שלנו מצפון הפכה לכל הפחות ליריבה אם לא איום ממש.

בניתוח היום נאמוד על האופי האופורטוניסטי של מדיניות החוץ של ארדואן. נדבר על צרכי הביטחון של טורקיה ועל הגישה של אנקרה לעולם. נראה מה הטורקים מחפשים בים התיכון ולמה ההרפתקאות שלהם בלוב ובסוריה עוד עלולות להם בדמים רבים. אנחנו מתחילים אבל, איך לא, עם הגיאוגרפיה של טורקיה.

צומת דרכים

שטחה של טורקיה נמצא ברובו באנטוליה, או אסיה הקטנה, חצי אי שיוצא מתוך המזרח התיכון לעבר אירופה. שאר השטח נמצא באירופה עצמה, גובל ביוון ובולגריה. היסטורית טורקיה הייתה הגשר בין המזרח הקרוב ואירופה – דרכה נעו צבאות פרס והעות׳מאנים לתוך אירופה ודרכה נעו היוונים והרומאים לתוך מערב אסיה. ככל שהאכלוס של יבשת אירופה גדל, ככל שרוסיה הפכה חשובה יותר, כן עלתה חשיבותה של טורקיה – מגשר בין איראן ליוון היא הפכה לציר שמחבר את הים השחור לים התיכון, את הבלקנים לקווקז, את איראן, עיראק וסוריה לאירופה. הודות למרכזיות שלה כציר גיאוגרפי הונחו בה הצינורות שמחברים את שדות הנפט והגז של הים הכספי ושל רוסיה לדרום ומרכז אירופה. במאה ה-21 טורקיה היא לא רק ציר גיאוגרפי מרכזי היא גם ציר אנרגטי.

כמובן כמו מדינות אחרות שמהוות ציר מרכזי גם טורקיה ראתה עם המאות כובשים שונים ואיומים שונים. כמו גרמניה שמהווה את הציר הגיאוגרפי של אירופה טורקיה נאלצה להתמודד עם איומים מחזיתות שונות: מול הפרסים במזרח, הרוסים בצפון, המצרים בדרום והבריטים במערב. בניגוד אבל לגרמניה, בניגוד גם לישראל, טורקיה נהנית מגיאוגרפיה שאפשרה לתושביה להגן על עצמם יחסית בקלות לאורך השנים: הלב הדמוגרפי והכלכלי של טורקיה נמצא ברמת אנטוליה במרכז אסיה הקטנה ובחלק המערבי של חצי האי הגובל בים הָאִגֶאִי והים התיכון. הלב של טורקיה מוגן ממזרח ע״י הפונטוס והרי ארמניה, מצפון ע״י הים השחור ומדרום ע״י הרי הטאורוס. הלב של טורקיה מוגן גיאוגרפית, מה שאפשר כאימפריה העות׳מאנית להתרחב למזרח התיכון ואירופה וכשהאימפריה התמוטטה לארגן מחדש את לב האימפריה כטורקיה המודרנית.

turkey-topographic-map

היתרון של טורקיה לא נעצר גם רק בהרים במקום הנכון. בניגוד למדינות אחרות במזרח הקרוב לטורקיה יש שפע של מים מתוקים ואדמות חקלאיות רבות שיכולות לקיים את האוכלוסייה שלה אם תצטרך [מקור]. החקלאות הטורקית מתועשת בחלקים רחבים של המדינה ומייצרת כמויות משמעותיות של חיטה, פירות ואגוזים, כמו גם בשר עופות, בקר, דגים וביצים. שפע המים והאדמות החקלאיות אפשרו לטורקים להגדיל את מספריהם – אוכלוסיית טורקיה מונה כ-82 מיליון בני אדם – והם היום מהווים את אחד משלושת הענקים הדמוגרפים של המזרח הקרוב עם מצרים ואיראן. בניגוד לשתיהן טורקיה נהנית מיותר משאבי מים ושטחים חקלאיים נרחבים יותר – טורקיה עוקפת בכמויות המים שלה את גרמניה, אותה היא גם עוקפת בשטחה [מקור].

בעוד ההרים מגנים על הגישה היבשתית לטורקיה, לטורקיה קו חוף ארוך ונוח לשיט שאפשר תנועה בו עוד מימי קדם. הטורקים גובלים בים השחור בצפון, בים האיגאי במערב ובים התיכון בדרום – מה שנותן להם גישה לדרום רוסיה, אוקראינה ומזרח אירופה, ליוון והבלקנים, למזרח הים התיכון וצפון אפריקה, ולאיטליה, דרום צרפת וספרד. הגישה הגיאוגרפית אפשרה לטורקיה להתחבר לסחר הגלובאלי בקלות, ועם ליברליזציה בשנות ה-80׳ של כלכלת המדינה היא הפכה למרכז של תעשייה קלה ושותף סחר חשוב לאירופה.

אולם לא הכול מושלם בגיאוגרפיה הטורקית, כפי שהוא לא מושלם באף גיאוגרפיה: פיתוח כלכלי כמו בכל מקום אחר עוקב אחר מיקום גיאוגרפי – מערב המדינה מפותח יותר ממזרח המדינה, שם חקלאות היא עדיין הענף הדומיננטי [מקור]. המזרח מפגר מבחינה תעשייתית, רמת תשתיות ופיתוח אנושי – מה שבתורו פוגע בכלכלה הטורקית כולה משום הפוטנציאל האנושי הלא מנוצל. טורקיה היא אחת מ-20 הכלכלות הגדולות בעולם, אך התמ״ג לנפש שלה קטן פי 2 מזה של ישראל או מזה של ממוצע מדינות ה-OECD.

Screenshot 2020-07-15 at 13.30.22

במזרח המדינה קיימת גם בעיה אתנית: יש נוכחות גדולה של כורדים, המהווים את רוב האוכלוסייה בדרום מזרח המדינה. הכורדים שונים אתנית מהטורקים, יושבים על ההרים שמגינים על הלב הטורקי ומביאים יותר ילדים משאר הטורקים – בממוצע כ-3 עד 5 ילדים לאישה כורדית, לעומת 1 עד 3 ילדים לאישה טורקית [מקור]. המשמעות היא שהרוב הכורדי במזרח המדינה לא יקטן אלא יגדל עם הזמן ואולי אף יתרחב.

בזמן שהכורדים במדינה לא מראים כרגע רצון להתנתק ממנה אלא דווקא למצוא את מקומם בטורקיה, הכוח שיגיע עם אחוזים גבוהים יותר באוכלוסייה עלול להביא לשינוי בגישה של הכורדים במזרח לאנקרה. עם פיתוח אנושי נמוך יותר הכורדים אולי ירצו אוטונומיה תרבותית ומנהלית, תוך הפנייה של תקציבים מהממשל המרכזי אליהם לשם פיתוח. אם בצפון עיראק וסוריה יקומו מדינות כורדיות עצמאיות, הן יכולות לעודד את הכורדים בטורקיה לעשות צעד דומה אצלם.

כמובן הכורדים אינם מהווים מחנה אחד או חזית אחת. בכל מקרה אבל האפשרות של מדינה כורדית נפרדת, או אפילו אוטונומיה במזרח טורקיה, היא איום אסטרטגי על אנקרה – מדינה כזו תהיה חלשה מדי מול איראן ורוסיה, אך מצד שני תחזיק בשטחים אסטרטגים עדיפים מול טורקיה. האיום הכורדי יוצר את הצורך הגיאופוליטי הראשון של טורקיה – למנוע עצמאות כורדית אצלם או סביבם. אנחנו נראה שהצורך הזה הוא הדבר העקבי היחיד במדיניות של טורקיה בסוריה ומסביר במידה רבה מה הם עושים בצפון עיראק.

בזמן שהגיאוגרפיה הטורקית עשירה במשאבי מים וחקלאות היא ענייה במשאבי אנרגיה. טורקיה מייבאת כ-75% מהאנרגיה שהיא צריכה [הבנק העולמי], בעיקר גז – טורקיה צרכה ב-2019 כ-43 מיליארד מטר מעוקב של גז טבעי [מקור]. צריכת הנפט של טורקיה מעט צנועה יותר, עם כמיליון חביות ביום ב-2018 [מקור].

Screenshot 2020-07-15 at 13.30.43

Screenshot 2020-07-15 at 13.30.58

העוני במשאבי אנרגיה מחייב את טורקיה לייבא אותם, מה שיוצר שתי בעיות: המקור המרכזי של גז לטורקיה היא רוסיה, עמה לטורקיה יש סכסוך היסטורי וסכסוך אסטרטגי. עוד לפני סוריה ולוב הרוסים והטורקים התחרו זה בזה בים השחור ובחצי האי קרים. הם חולקים אזורי השפעה חופפים בקווקז ובבלקנים והטורקים הם שמאפשרים לרוסים לנוע בין הים השחור לים התיכון. באופן טבעי מצב עניינים כזה יוצר חיכוך ותחרות, כשהתלות הטורקית בגז רוסי מחלישה את עמדת המיקוח שלהם.

שנית, ייבוא של משאבי אנרגיה משמעו ייצוא של כסף זר – מה שיוצר גרעון סחר שמשפיע לרעה על מאזן התשלומים של טורקיה. גרעון הסחר של טורקיה עמד בשנת 2018 על 42 מיליארד דולר – או כ-5% מהתמ״ג – כשהגרעון לרוסיה עמד באותה שנה על 18 מיליארד דולר [מקור]. בזמנים של בריחת הון והיחלשות המטבע, גרעון סחר הופך להיות כואב יותר לכלכלה ומביא משקיעים לחשוש לבריאות המוניטרית של המדינה. הצורך הגיאוגרפי השני של טורקיה הוא לאבטח מקורות אנרגיה לצריכה מקומית ועדיף מקורות שאינם בשטחה של רוסיה.

אם כך הגיאוגרפיה הטורקית מציבה שלושה צרכים או בעיות למדינה הטורקית: מזרח המדינה מפגר אחרי המערב, יש אתגר לשמור על טורקיה שלמה גיאוגרפית עקב הבדלים אתניים והמחסור במשאבי אנרגיה בשטחה הופך אותה תלויה ברוסיה ומערער את הבסיס המוניטרי שלה. אולם היעדר משאבי אנרגיה לבדו אינו די כדי לרסק את המטבע של המדינה – מה שקרה ללירה הטורקית ב-2018 [מקור]. כדי להבין מה מכרסם בכלכלה הטורקית – ומה מניע אותה לחפש הרפתקאות באזור – אנחנו צריכים להכיר את גיבור הדרמה של טורקיה היום: ארדואן.

כל ההחלטות הלא נכונות

אי אפשר לתאר בפרק אחד את הדרמה הפוליטית מסביב לעלייתו של ארדואן מראש עיריית איסטנבול לנשיא הכל יכול של הרפובליקה הטורקית ואנחנו גם לא צריכים את תיאור כל מהלך העניינים. מספיק אם אומר שעם השנים ארדואן הפך פופוליסט יותר ולאומני יותר – מגבש את הזירה הפוליטית בטורקיה סביב חלוקה של ״אנחנו״ ו״הם״ [מקור].

בלב מחנה ה״אנחנו״ נמצאת ״מפלגת הצדק והפיתוח״ של ארדואן (Adalet ve Kalkınma Partisi, AKP) ששולטת בטורקיה מאז 2002. מסביב למפלגת השלטון נמצאות מפלגות לאומניות יותר או פחות, חלקן בקואליציה וחלקן באופוזיציה, שביחד מהוות את השכבה השנייה של מחנה ״האנחנו״. מחנה ״האנחנו״ הוא המחנה שתומך בארדואן ובמדיניות החוץ הלאומנית שלו והמחנה הזה חוצה את האופוזיציה בין המפלגות הלאומיות שסימפטיות למטרות של ארדואן ובין מפלגות ה״הם״, מפלגות שמאל אתאיסטיות שמתנגדות לאיסלמיזציה של ארדואן וללאומיות הטורקית שלו. ע״י פיצול של האופוזיציה ל״אנחנו״ ו״הם״ וביסוס האחיזה שלו במחצית מקולות המצביעים ארדואן הבטיח לעצמו כמעט שני עשורים של שליטה פוליטית רציפה, תחילה כראש ממשלה והיום כנשיא בעל סמכויות כמעט בלתי מוגבלות.

ארדואן הוא איש שמבין כיצד לשלוט בפוליטיקה הטורקית, אך שליטה בפוליטיקה הטורקית לא בהכרח אומרת גם הטבה של המצב הכלכלי שלה. במשך רוב שלטונו של ארדואן, בין 2002 ל-2015, טורקיה הצליחה למשוך אליה הון זר בהיקף כולל של 171 מיליארד דולר, השקעות שהלכו בעיקר לחקלאות ולתעשייה שלה. תחת ארדואן טורקיה נתפסה כאחד השווקים המתעוררים המושכים ביותר להשקעה, מציעה עלויות עבודה נמוכות, שוק צרכני גדול וקרבה גיאוגרפית לאירופה. האפשרות גם שטורקיה תצטרף לאיחוד האירופי חיזקה עוד יותר את הרצון בקרב תאגידים רב-לאומיים להבטיח דריסת רגל בטורקיה.

Screenshot 2020-07-15 at 13.31.42

הבעיה בשביל ארדואן שמשקיעים זרים פחות מתעניינים במטרות לאומיות או פופוליסטיות, משהו שהמפלגה הקומוניסטית של סין הבינה בעקבות המשבר הכלכלי במזרח אסיה בסוף שנות ה-90׳. הון זר זורם למדינה כל עוד היא מהווה יעד מושך להשקעה – שינוי פתאומי בסביבת העסקים, איום אפשרי על ההשקעות, וההון בורח במהירות לשווקים בטוחים. זה בדיוק מה שקרה ועדיין קורה לטורקיה [מקור].

העימות של טורקיה עם ארה״ב, הפלת המטוס הרוסי ב-2015, ההתערבות בסוריה, ניסיון ההפיכה נגד ארדואן ב-2016, הרטוריקה האנטי-מערבית והצעדים הפופוליסטים להזרמת אשראי והקלות למשק במקום לטפל בבעיות המבניות שלו כולם הביאו לבריחת הון זר ולצמצום השקעות בטורקיה [מקור]. בין 2016 ל-2018 עתודות המט״ח של טורקיה הצטמקו בכמעט 20 מיליארד דולר, מה שכמובן הביא גם לקריסה של הלירה הטורקית – במחצית הראשונה של 2018 הלירה הטורקית איבדה כ-34% מערכה מול הדולר [מקור]. ההתרסקות של הלירה כמובן הביאה לעלייה באינפלציה – 25% ב-2018, כיום מעל 10% [מקור] – ועלייה באבטלה – סביב ה-10% לכלל האוכלוסייה [מקור], 25% לצעירים בה [מקור]. הנחמה היחידה של ארדואן היא שרמת החוב הממשלתי עדיין נמוכה יחסית, כ-30% מהתמ״ג במדינה [מקור].

Screenshot 2020-07-15 at 13.32.16

אפשר וארדואן מבין שהצעדים הפופוליסטים שלו בזירת הפנים וההתעמתות עם המערב פוגעים בכלכלה הטורקית. אולם לא סביר שדי בפגיעה בכלכלה להביא את ארדואן לשנות את דרכו: ראשית משום שהוא חייב להמשיך בגישה הפופוליסטית והלאומנית אם הוא רוצה לשמור על כוחו הפוליטי. ככל שהמצב יהיה נואש יותר לאזרח הטורקי, כן ארדואן יצטרך להיות יותר פופוליסטי ויותר לאומן – יש סיבה שהוא החליט להפוך את איה סופיה שוב למסגד דווקא בזמן משבר הקורונה [מקור]. זה יוצר חולשה אסטרטגית אצל ארדואן שישראל תוכל לנצל, אך בואו נעזוב את זה לרגע בצד.

הסיבה המהותית למה ארדואן לא יפסיק את העימות עם המערב ולמה ישראל יכולה לצפות שהיחסים ישארו רעים או יחמירו בינינו לבין טורקיה היא שינוי בכל הגישה של טורקיה לעולם: טורקיה לא רואה את עצמה עוד כמי שצריכה את המערב, אלא ככוח אזורי ואפילו עולמי שעולה עכשיו עם הדעיכה של האיחוד האירופי וארה״ב. האליטה הפוליטית של טורקיה מאמינה שהמערב סיים את הדומיננטיות שלו ועכשיו תורה של טורקיה לעלות למרכז הבמה [מקור]. אין סיבה לארדואן להיכנע ללחץ כלכלי אם הוא מאמין שבטווח הארוך מאזן הכוח נוטה לטובת טורקיה ולכן בסופו של דבר האיחוד האירופי וארה״ב יצטרכו להשלים עם מעמדה החדש של טורקיה כמעצמה אזורית אם לא גלובאלית.

טורקיה ככוח עולה

בשביל להבין איך אנקרה החליטה שהיא בדרך לעצב את העולם, צריך להבין איך היא רואה את העולם: בשנות ה-50׳ טורקיה הצטרפה לנאט״ו כדי להגן על עצמה מפני בריה״מ ומתוך עניין כלכלי ואידיאולוגי בהצטרפות למחנה המערבי. במסגרת ההצטרפות למחנה המערבי אנקרה ראתה בישראל בעלת ברית טבעית במרחב ערבי שהיה ברובו תחת חסות סובייטית. ארה״ב שמחה להוסיף את טורקיה לבעלות הברית שלה הודות למיקום הגיאוגרפי המרכזי שלה בחזית הדרומית של רוסיה, נותנת לוושינגטון עוד נקודת אחיזה בים התיכון ובים השחור.

60 שנה עברו מההצטרפות הטורקית לנאט״ו והעולם שונה, אך הגיאוגרפיה לא. טורקיה היא עדיין ציר גיאוגרפי מרכזי כפי שראינו, מה שאומר שהיא יכולה להתערב בחזיתות רבות ותיאורטית להרחיב את כוחה על אזורים משמעותיים באירו-אסיה, כולל הים התיכון, המפרץ הפרסי, הים השחור ומזרח אירופה. אולם בעולם החדש הזה לא המערב הוא הכוח הדומיננטי כי אם סין ורוסיה. אנקרה ראתה איך כוחות חדשים מאתגרים את ארה״ב והאיחוד האירופי, מערערים את הסדר הליבראלי ושאלה – למה אני לא? [מקור]

הרי החשיבות הגיאוגרפית של טורקיה לא ירדה, והיא עדיין כוח כלכלי ודמוגרפי במזרח התיכון. האיחוד האירופי וארה״ב, יחשבו מה שיחשבו על אנקרה, זקוקים לה מול רוסיה ומול איראן. בראייתו של ארדואן ובעלי בריתו המערב לא יכול להסתכן בלהפסיד לחלוטין את טורקיה, אך טורקיה בהחלט יכולה לעצב לעצמה מעמד חדש בזירה הבינלאומית. במקום להיות חלק מהמחנה המערבי, טורקיה תוכל להיות כוח עצמאי במערב אירו-אסיה, כוח שתיאורטית – לפי הגיאוגרפיה – יוכל למתוח אזור השפעה ממרכז אסיה עד מערב אירופה. העוינות למערב רק החמירה אחרי ניסיון ההפיכה נגד ארדואן ב-2016, ניסיון הפיכה שעירב בכירים בכוחות הצבא ולדעת ארדואן ובכירים סביבו תוכנן ע״י ארה״ב [מקור].

משום שהצרכים הגיאוגרפים של טורקיה הם מעטים – מאבק בעצמאות כורדית ואבטחת מקורות אנרגיה – והחשיבות הגיאוגרפית שלה גדולה, טורקיה של ארדואן יכלה לפתוח החל מ-2011 עם ״האביב הערבי״ בסדרה של הרפתקאות במזרח התיכון: היא תמכה באחים המוסלמים במצרים עד שהודחו ב-2013; היא תמכה במורדים נגד אסד, מקווה להפיל אותו ולזכות בהשפעה בדמשק; היא נלחמה בכורדים אצלה במזרח המדינה ואז פלשה לצפון סוריה ב-2018 וצפון עיראק ב-2019; בתחילת 2020 היא שלחה כוחות משלה ושכירי חרב מסוריה ללוב בשביל לתמוך בממשלה הלאומית ולבסס את השפעתה במערב המדינה [מקור]. טורקיה לכאורה זיהתה ב״אביב הערבי״ שעת כושר להרחבת השפעתה במזרח התיכון ולביסוס שלה ככוח אזורי עצמאי.

הבעיה בשביל טורקיה שבו בזמן שהיא יכולה לגעת בחזיתות רבות, כן מדינות רבות יכולות לגעת בה. טורקיה לא פועלת בוואקום וניסיונות ההתפשטות שלה הביאו אותה להתנגשות עם הכוחות האחרים באזור, כמו רוסיה, איראן, ישראל ויוון. טורקיה בהחלט הפכה עצמאית, אך לא ככוח אזורי אלא כמבודדת בזירה הבינלאומית.

בשביל להבין יותר טוב את הכשלים של טורקיה ולהבין את ההשלכות לעתיד האזור נתמקד בשתי חזיתות: סוריה ואגן הים התיכון. אנחנו נראה איך טורקיה עובדת בצורה אימפולסיבית על בסיס יעדים מעורפלים של ״השפעה״ ו״כוח״, נתקלת ביריבים ואז מנסה לשפר את עמדותיה ע״י הפעלתו של עוד כוח, מה שרק מגביר את ההתנגדות ומעכב עוד יותר את טורקיה בדרכה ליעדים שלה.

נתחיל בסוריה. בין 2002 ל-2011 טורקיה התקרבה לאסד, במסגרת מדיניות ״אפס בעיות״ של אנקרה שמטרתה הייתה לחזק את הכוח הרך וההשפעה של טורקיה במזרח התיכון. שיתופי פעולה כלכלים נחתמו וטורקיה אף החלה לגשש לקראת תיווך בהסכם שלום בין ישראל לסוריה. לכאורה ארדואן ואסד הפכו ״לידידים״ וטורקיה החלה להפוך לשחקן אחראי במזרח התיכון. אולם המצג הזה עמד כל עוד התקרבות לאסד הייתה הדרך היחידה להשפעה בסוריה. ברגע שבו אפשרות כדאית יותר הופיעה, אנקרה שינתה את גישתה ב-180 מעלות.

המהומות בסוריה ב-2011 הציגו לטורקיה נתיב חדש להשפעה בסוריה, נתיב שיחזק את השפעתה לא רק במדינה עצמה אלא במרחב הערבי כולו: אם טורקיה תצא להגנת המפגינים הסונים-ערבים נגד אסד, היא גם תיתפס כמגינת הערבים וגם תתקין ממשלת בובה בדמשק. לפתע הידידים הפכו אויבים, עם קריאות חוזרות ונשנות של ארדואן לסלק את אסד [מקור]. טורקיה אפשרה לצבא סוריה החופשית להקים מטה ולפעול משטחה [מקור] ותמכה במליציות נגד אסד, כולל במליציות קיצוניות עם קשרים לאל-קאעידה [מקור].

השינוי המהיר בגישה של ארדואן לסוריה ברורה אם מבינים שמדיניות החוץ הטורקית מחפשת להגדיל את השפעתה של טורקיה, תוך ניצול הזדמנויות אסטרטגיות. אנקרה לא רואה עצמה מוגבלת לבריתות או הסכמי עבר, אלא לאינטרס הלאומי שלה בלבד. כל עוד הנתיב היחיד להשפעה היה להתיידד עם אסד – הטורקים עשו זאת. ברגע שנתיב אחר הופיע – הטורקים שינו כיוון.

לצערם של הטורקים הם לא היו השחקן היחיד בסוריה. איראן ולאחר מכן רוסיה יצאו לעזרתו של אסד. במקום שהוא יתמוטט ויוחלף ע״י סונים, אסד החל להחזיר לעצמו את כוחו בסוריה הודות לתמיכה איראנית ורוסית. רוסיה, היריבה ההיסטורית מצפון, הקימה חזית חדשה מול הטורקים בדרום. תחת המטריה האווירית של רוסיה כוחות אסד החלו מסוף 2015 להשיב לעצמם את השליטה במדינה, דוחקים את הכוחות בחסות טורקיה צפונה לעבר הגבול. נתיב ההשפעה של טורקיה בסוריה החל להיחסם [מקור].

בו בזמן אבל שרוסיה העמידה מחדש את אסד על הרגלים, האמריקנים עזרו לבסס במזרח סוריה אזור עצמאי בשליטת ״הכוחות הסורים הדמורקטים״, ברית צבאית של מספר קבוצות אתניות בסוריה ובראשן – הכורדים. כך, בזמן שטורקיה ניסתה להדיח את אסד מכסאו, יישות כורדית עצמאית החלה לצמוח במזרח המדינה על הגבול עם טורקיה. לא זאת בלבד אלא שהכוח הכורדי בברית, ה-YPG, הוא עם קשרים למפלגת הפועלים של כורדיסטן (ה-PKK), ארגון טרור שעשה שמות במזרח טורקיה. החלומות להדיח את אסד אולי נגוזו, אך ההתחזקות של הכוחות הסורים הדמוקרטים עמדה בניגוד לצורך הטורקי לדכא עצמאות כורדית בסביבתם.

מבינים שהסיכוי שלהם להדיח את אסד קטן, הטורקים היום מחפשים בעיקר לצמצם נזקים [מקור]: הם פלשו לצפון סוריה ב-2018 ו-2019, בונים אזור חיץ שימנע רצף טריטוריאלי כורדי מסוריה לטורקיה. הם גם מעוניינים לשכן באותו שטח את הפליטים הסורים הרבים שברחו אליהם במהלך מלחמת האזרחים, דבר שידרוש הקמת מגורים והעברת כ-3.5 מיליון בני אדם לאזור החדש. העניין שלהם באידליב הוא בעיקר למנוע מאסד לטבוח באוכלוסייה הסונית ולהזרים לתוך טורקיה לא רק עוד פליטים, אלא גם ג׳יאהדיסטים העלולים לפנות נגד אנקרה אם יראו בנפילה של אידליב כבגידה בהם [מקור].

הבעיה בשביל אנקרה שעמדה כזו אולי עונה על הצורך לאבטח את העורף המזרחי שלה ע״י רדיפת הכורדים בסוריה, אך היא יוצרת נקודות חיכוך בינה ובין רוסיה ודורשת ממנה השקעה של משאבים, כוח אדם וכסף ללא תמורה אסטרטגית ברורה. הרי אחרי שטורקיה תעביר את 3.5 מיליון הפליטים למחנות באזור הביטחון שלה, האם היא מתכוונת לצאת ממנו? וודאי שלא, כדי לשמור את הכורדים בחוץ. אך האם טורקיה מתכוונת לשלם על נוכחות ארוכת טווח בסוריה? נוכחות שתמשוך התקפות מצד ה-PKK, ה-YPG, כוחות אסד ואולי אף כוחות איראנים?

הנוכחות של טורקיה בסוריה גם נותנת מנוף לחץ לרוסיה על טורקיה. אם טורקיה מעוניינת לפעול בצפון סוריה, אם טורקיה מעוניינת למנוע מכוחות אסד לתקוף אותה, היא חייבת לשמור על יחסים טובים עם הרוסים. מפני שאנקרה החליטה שהיא רוצה להיות ״כוח עצמאי״, היא אינה רוצה לפנות למערב כדי ללחוץ על רוסיה – מה שרק עלול לעורר את זעמה של מוסקבה ולהביא למותם של חיילים טורקים. הברירה היחידה שיש לארדואן היא להתקרב לרוסים, לקנות מהם אמל״ח ולנסות להיות בצד הטוב שלהם. היציאה לדרך עצמאית הותירה את טורקיה עצמאית ולבד מול רוסיה – ענק כלכלי וצבאי, שמכתר כיום את טורקיה משתי חזיתות.

מולדת כחולה

אם בסוריה הטורקים כבר שקעו בבוץ, באגן הים התיכון הם רק החלו לעשות את צעדיהם הראשונים. הגילוי של גז במזרח הים התיכון בתחילת העשור השני של המאה ה-21 הפך בן לילה את האזור לבעל חשיבות כלכלית ואסטרטגית למדינות בו. עבור ישראל וקפריסין גילוי גז משמעותו לא רק ביטחון אנרגטי, אלא גם ייצוא אנרגיה – דבר שיגדיל את חשיבותן ויעשיר את תקציבן. עבור טורקיה הגילוי סימן פתרון אפשרי לתלות שלה בגז הרוסי.

הבעיה בשביל טורקיה שהעימות עם המערב והניסיון לצאת לדרך עצמאית בודדה אותה במזרח התיכון. המיקום הגיאוגרפי האידיאלי שלה להעברת גז לאירופה לא כיסה על הסכנה מהאופורטוניזם והתוקפנות שלה. במקום לפנות אליה מדינות מזרח הים התיכון – ישראל, קפריסין, יוון ומצרים – העדיפו לגבש ביניהן פורום אזורי ולפעול באופן עצמאי לפיתוח משאבי הגז בים, ללא מעורבות כלשהי של אנקרה.

כפי שהסברתי עוד ב״משחקי הגז של מצרים״, הפיתוח העצמאי של משאבי הגז במזרח הים התיכון מאיים להוריד מהחשיבות האסטרטגית של טורקיה לאירופה כגשר האנרגטי המרכזי של היבשת. במקום שהאיחוד יהיה תלוי רק בטורקיה ובגז מהים הכספי, הוא יוכל להוסיף מקור אנרגיה שלישי ממזרח הים התיכון. מבחינת אנקרה פיתוח עצמאי של הגז במזרח הים התיכון יפגע בכוחה וימנע ממנה לספק את הצורך שלה במשאבי אנרגיה.

עם הנהגה פוליטית אחרת אפשר והבידוד שלה במזרח הים התיכון היה מעיר את אנקרה ומביא אותה להבין שהניסיון להתבסס כמעצמה בצורה תוקפנית לא ממש מצליח. אך כפי שציינתי ארדואן אינו יכול לסגת מהפופוליזם והלאומניות ולשיטתו טורקיה בסופו של יום תצא עם ידה על העליונה – זה פשוט שאלה של זמן. לכן במקום לחפש אפיקים לשיתוף פעולה, אנקרה מחפשת כיצד להפעיל לחץ על מדינות מזרח הים התיכון ולהכריח אותן לקבל את השפעתה של טורקיה. דרך אחת היא ע״י קידוחים במים הטריטוריאליים של קפריסין והטרדת ספינות מקפריסין, יוון וישראל במזרח הים התיכון. דרך אחרת היא לנסות ולשנות את הסטטוס קוו החוקי באזור ע״י הרחבת האזור הימי שטורקיה רואה כשלה.

בסוף נובמבר 2019 טורקיה חתמה עם ממשלת לוב על הסכם המסדיר את הגבול הימי בין המדינות ועל הדרך לוקח מיוון את השטח הימי שלה מסביב לכרתים. מה שהטורקים בעצם עשו הוא להביא את לוב להכיר שהשטח הימי מזרחית לאי כרתים אינו שייך ליוון, אלא מתחלק בין טורקיה ללוב. ביחד עם השטח הימי שטורקיה דורשת מערבית לקפריסין, היא מקבלת רצף ימי בין קפריסין וכרתים שאולי מכיל שדות גז אך חשוב יותר שטח שבו אמור לעבור צינור ה-EastMed שיעביר גז מישראל וקפריסין ליוון ומשם לאיטליה ומזרח אירופה. במהלך הדיפלומטי עם לוב טורקיה אותתה שהיא לא תהיה מוכנה לאפשר פיתוח של משאבי האנרגיה במזרח הים התיכון ללא מעורבותה [מקור].

WhatsApp-Image-2020-01-13-at-3.49.22-AM

הבעיה בשביל טורקיה, שוב, שלצעד עם לוב יש השלכות: הוא מחייב את טורקיה להשקיע משאבים וכוח אדם להציל את ממשלת לוב מידיו של גנרל חפתר, מה שכמובן מגדיל את ההוצאות שלה ושם אותה במסלול התנגשות עם מצרים וצרפת. הוא יוצר עוד נקודת חיכוך בינה לבין יוון, שדוחפת את נאט״ו והאיחוד האירופי לתמוך בעמדתה. זה בתורו מקטין את הרצון הטוב כלפי טורקיה בברית האטלנטית – מה שמחליש אותה מול רוסיה – ומעלה את הסיכוי לעוד סנקציות אירופיות על טורקיה, מה שרק יפגע עוד בכלכלה [מקור]. הצעד לא באמת מקדם את ההשפעה של טורקיה באזור, אלא רק מעודד את ישראל, קפריסין, יוון ומצרים להדק שורות זו עם זו ולהביא עוד כוחות חיצוניים כמו איטליה וצרפת.

האם ארדואן יפסיק? האם הוא ישנה את דרכו? שוב בואו נסכם את הדינמיקה של טורקיה: יש לנו שני כוחות מניעים – ההישרדות הפוליטית של ארדואן והרצון להיות מעצמה עצמאית באזור. שני הכוחות האלו מזינים זה את זה ומחזקים זה את זה, יוצרים תגובת משוב חיובי. האילוצים הגיאוגרפים של טורקיה הם מעטים – אבטחת החזית המזרחית שלה מפני בדלנות כורדית והבטחת מקורות אנרגיה לכלכלה שלה (שהיא יכולה לייבא, לא בהכרח לכבוש). משום שההנחה בטורקיה שהיא חזקה מספיק לעמוד עצמאית, שני הכוחות המניעים של הדינמיקה ימשיכו וידחפו אותה לחפש עוד ועוד הרפתקאות, עד שהיא תצליח במטרתה או תכשל באופן טוטאלי.

כמה טוטאלי? צריך משהו שיוכיח לארדואן והאליטות התומכות בו שטורקיה אינה יכולה לפעול באופן עצמאי בצורה כל-כך תוקפנית, ושהיא צריכה את הקשרים עם המערב יותר משהוא צריך אותה. הוכחה כזו יכולה להגיע ע״י התמוטטות מוחלטת של הכלכלה הטורקית, ע״י תבוסה צבאית משמעותית לרוסיה, או התלקחות בתוך טורקיה ע״י ארגוני טרור כורדים, איסלמיסטים או גם וגם. רק כישלון אדיר, שכנראה יעלה לארדואן בכסאו, יכול להביא את טורקיה להבין שהיא צריכה לחשב כיוון מחדש.

לא לפרגמטיות

הפיתוי מול האופורטוניזם הטורקי הוא לבחור בפרגמטיות: ישראל תסבול בשקט את ההשתלחות של ארדואן בה ובתמורה תקדם מולה שיתופי פעולה בתחום הכלכלה, המסחר ואפילו האנרגיה ע״י בניית צינור שיחבר את הגז הישראלי לטורקיה [מקור]. מפני שאנחנו גם אוהבים את דיכוטומית ה״ידיד״-״אויב״, אם טורקיה אינה ״אויב״ אנחנו מתפתים להגדיר אותה כ״ידיד״ גם אם רק ״ידיד קר״. אנחנו צריכים לשנות לחלוטין את הגישה.

ראשית, אנחנו צריכים להבין שבחישוב האסטרטגי של טורקיה כרגע עדיף לה להתנגש אתנו מאשר לחבור אלינו. זה אומר שכל שיתוף פעולה פרגמטי תמיד יהיה תחת הסכנה להתבטל ברגע שטורקיה תחשב שעדיף לה להתנער מאתנו משום שהיא תרוויח יותר מכך.

שנית, פרגמטיות כלפי טורקיה פוגעת בעמידה שלנו מול יוון וקפריסין, מי שצריכות להיות הציר האסטרטגי שלנו במזרח הים התיכון. יוון וקפריסין קטנות מדי לאיים עלינו וחולקות אינטרסים משותפים בפיתוח משאבי הגז של הים התיכון ושמירת חופש השיט בו. המיקום הגיאוגרפי שלהן יכול לאפשר להן לאיים בצורה אפקטיבית על הפעילות הימית של טורקיה באזור והחברות שלהן בנאט״ו ובאיחוד האירופי נותן לישראל גישה לשני הארגונים הגדולים האלו. אם נבחר אבל לנקוט בגישה ״פרגמטית״ כלפי טורקיה, נאבד את העמדה שלנו מול יוון וקפריסין, שעלולות לראות בנו בעלת ברית לא אמינה. אנחנו נבודד באגן הים התיכון ונאלץ להסתמך על רצונה הטוב של טורקיה – שכפי שראינו תלוי אך ורק בחישוב האינטרסים של טורקיה.

במקום לחפש גישה פרגמטית עם טורקיה, ישראל צריכה לחזק את הקשרים שלה עם יוון, קפריסין, מצרים ואיטליה – אם בתחום הביטחון והמודיעין עם יוון וקפריסין, אם בתחום התשתיות המשותפות והכלכלה עם ארבעתן יחד. האפיק המבטיח ביותר לייצוא גז ישראלי הוא דרך מתקני הנזלת הגז של מצרים, דבר שגם ימצק את היחסים בין המדינות על בסיס אינטרס כלכלי משותף. עם יוון, קפריסין ואיטליה ישראל יכולה לחפש שיתופי פעולה לדוגמה בתחום התיירות (ברגע שנשתלט על הקורונה אצלנו), טכנולוגיה פיננסית, חקלאות ומים.

בנוסף לחיזוק הקשרים, ישראל צריכה לחפש לעזור לטורקים לשקוע היכן שהם מעורבים. המיקוד שלנו באיראן וגרורותיה עלול להעמיד אותנו מול טורקיה פעילה במזרח הים התיכון, עם בסיסים במערב לוב וטבעת מתהדקת סביבנו. עזרה כזו יכולה לבוא בכל מיני צורות: אפשר לעזור למצרים להפנות את מאמציה ללוב ע״י תיווך בינה לבין אתיופיה בנוגע לסכר התחייה, או השתתפות של כוחות מיוחדים ישראלים בחיסול תאי טרור בחצאי האי-סיני. אפשר לתמוך באמברגו הנשק של האיחוד על לוב ע״י העמדת נכסי מודיעין כמו לוויינים, מל״טים ומטוסי סיור. אני בטוח שהאנשים היצירתיים באמ״ן יכולים להשתמש בכלי הסייבר הישראלים לספק מודיעין ולשבש פעילות טורקית בלוב וסוריה.

סיכום

טורקיה לכודה בדינמיקה שתמשיך לדחוף אותה למשברים כלכלים חדשים והרפתקאות צבאיות מיותרות. תחת החלום שלה ככוח אירו-אסיאתי עצמאי ועם הצורך של ארדואן לשמור על כוחו בבית, הטורקים יחפשו הזדמנויות להגדיל את השפעתם באגן הים התיכון והמזרח הקרוב. התשובה מול מדיניות כזו אינה פרגמטיות, אלא חיזוק הקשרים האזורים בשביל לרסן את ההתנהגות האופורטוניסטית של טורקיה. טורקיה היא אכן מדינה חזקה וחשובה באגן הים התיכון – אך גם היא אינה יכולה להילחם מול כל האזור ולנצח.

הצטרפו לפל״ג!

בואו להבין את עתיד הזירה הבינלאומית - ועכשיו תקופת היכרות בחינם!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

ניתוחים אחרונים

הצטרפו לפל״ג!

בואו להבין את עתיד הזירה הבינלאומית - ועכשיו תקופת היכרות בחינם!

הצטרפות
התחברות לחשבון פל״ג