פלג 15: על הסיפוח, הסכסוך ועתיד ישראל-פלשתין

הסיפוח המתקרב כנראה לא יהיה סופה של ישראל, או של התקווה הפלשתינית למדינה. נתניהו יקבל דף בדפי ההיסטוריה, והסכסוך ימשיך להיות חלק מהשגרה.
IMG_20171117_101519

קישור להורדת הפרק – קישור.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הסכסוך הישראלי-פלשתיני. אם יש נושא שהשתדלתי להתרחק ממנו ב-4 השנים של ״המשחק הגדול״ זה הסכסוך הישראלי-פלשתיני. השתדלתי להתרחק מכמה סיבות: א׳, כי כולם מדברים עליו. אני אהיה עוד קול מבין הרבה קולות, כשאני חושב שיש רבים וטובים שעוסקים בנושא. הערך המוסף שאני יכול לתת בנושא הוא קטן יותר מאשר בנושא סין, ארה״ב או האיחוד האירופי. ב׳, הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא לא רק סכסוך אסטרטגי והוא אינו מכיל רק רכיבים קרים של אינטרס לאומי. יש בו דת ואידיאולוגיה ופילוסופיה ומוסר ופחדים קיומיים – הפחד שלנו שנהיה מיעוט במדינתנו, הפחד שנהיה מצורעים בעיני האומות כמדינת אפטרהייד. קשה מאוד לנהל דיון ״קר״ בסוגיה כזו כשהיא כל-כך טעונה מכל-כך הרבה מקורות. ג׳, אני לא סומך על עצמי שאהיה מספיק מנותק בשביל לבצע את הניתוח הקר. אני ישראלי, וכמו כל ישראלי יש לי דעות על הסכסוך הישראלי-פלשתיני, יש לי אמונות, יש לי את מה שאני חושב שצריך להיות. קשה מאוד – גם לאנליסט – לנתק בין מה שהוא רוצה שיקרה ובין מה שיקרה בפועל. לכן העדפתי להתרחק מהנושא, בשביל לא לעשות את הטעות של לבלבל בין המחשבות שלי והמציאות בשטח.

אז למה בכל זאת אני מדבר על הנושא היום? רבים מכם פנו אלי בבקשה להתייחס לסכסוך ולסיפוח העומד על הפרק. ברור שזה מעסיק רבים וברור שהסכסוך מהווה, אם נרצה ואם לא, את הסוגיה הכי גדולה במדיניות החוץ הישראלית מבחינת תשומת הלב שניתנת לה. אי-אפשר להתעלם ממנה עוד ואני, כפי שהצהרתי עוד בהתחלת פל״ג, מחוייב אליכם – פל״ג נועד לכם המנויים. אם אתם רוצים שנעסוק בסכסוך, אנחנו נעסוק בו.

המטרה שלי היום היא לא להציע פתרון לסכסוך, או היחלצות מהמלכוד כפי שמיכה גודמן קורא לו ב״מלכוד 67׳״. אני לא יועץ מדיניות ואני לא פוליטיקאי – אני אנליסט. אני אתמקד בשלוש נקודות מרכזיות: ראשית, מה בכלל נמצא על הפרק? כולם מדברים על ״סיפוח״, אך סיפוח של מה? בקעת הירדן? יהודה ושומרון? גם וגם? לא זה ולא זה? נראה לי שחשוב רגע להבין על מה אנחנו בדיוק מדברים כשאנחנו אומרים ״סיפוח״.

הנקודה השנייה היא התגובה הבינלאומית הצפויה לסיפוח שאני מניח הולך להיות סיפוח מוגבל של בקעת הירדן ואולי מספר גושי התיישבות ביהודה ושומרון. מי שמקדמות קו תקיף נגד הסיפוח הן כמובן טורקיה, ירדן והאיחוד האירופי בראשות צרפת. אף אחת מהן לא צריכה להדאיג את ישראל: טורקיה נובחת אך לא נושכת, ירדן תלויה בנו ובאמריקנים והאיחוד האירופי יוגבל להוצאתנו מפרויקטים משותפים במדע ומחקר, כמו תוכנית הורייזן [מקור]. צעד כזה יהיה פגיעה בנו, אך לא איום קיומי.

שלישית, הסכסוך עצמו. גיאופוליטית הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים הוא מאבק נגד הגיאוגרפיה לנתק שני אזורים שלא יכולים להיות מנותקים. מישור החוף והרי יהודה ושומרון קשורים זה עם זה ביטחונית וכלכלית – גיאוגרפית לא נוכל לעולם להיפרד מהפלשתינים. אנחנו יכולים לבחור איך לנהל את הקשר בינינו – שני העמים צריכים – אך הרעיונות בדבר ״היפרדות״, ״התנתקות״ וכו׳ הם בגדר חלומות. שתי ישויות מדיניות בארץ ישראל המערבית יהיו קשורות ותלויות זו בזו. אנחנו יכולים לבחור איך הן יהיו קשורות ומה יהיה טיב היחסים – אך קשורות הן יהיו לא משנה מה נעשה. מכאן גם עולה השאלה מה יקרה אם לא נעשה כלום – אם לא נפעל לסיום הסכסוך או יציאה מהמלכוד, האם נסתכן באינתיפאדה? בפצצה דמוגרפית? בשלום הדרגתי? נעסוק גם בזה. אז בואו נתחיל.

סיפוח

מה שעורר את השיח על סיפוח הם שני סעיפים בהסכם הקואליציוני בין כחול-לבן והליכוד. ההסכם זמין באתר הכנסת [כאן] ואני חושב שנכון לפתוח בשני סעיפי החלת הריבונות, סעיפים 28 ו-29:

סעיף 28 – ״ראש הממשלה וראש הממשלה החלופי יפעלו יחד ובמתואם כדי לקדם הסכמי שלום עם כל שכנותינו ולקדם שיתוף פעולה אזורי במגוון תחומים כלכלים ובעניין משבר הקורונה. בכל הנוגע להצהרת הנשיא טראמפ, ראש הממשלה וראש הממשלה החלופי יפעלו בהסכמה מלאה של ארה״ב, לרבות לעניין המפות מול האמריקאים ובהידברות בינ״ל בנושא, כל זאת תוך חתירה לשמירה על האינטרסים הביטחוניים והאסטרטגים של מדינת ישראל ובהם הצורך בשמירה על היציבות האזורית, שמירה על הסכמי השלום וחתירה להסכמי שלום עתידיים.״

סעיף 29 – ״על אף האמור […] בסעיף 28 לעיל, ולאחר שיתקיימו דיון והתייעצות בין ראש הממשלה לראש הממשלה החלופי בעקרונות המפורטים מעלה, ראש הממשלה יוכל להביא את ההסכמה שתושג עם ארה״ב בעניין החלת הריבונות החל מיום ה-1.7.2020 לדיון בקבינט ובממשלה ולאישור בממשלה ו/או בכנסת.״

מה חסר בסעיפים האלו? נשים רגע בצד את הלשון המשפטית המעורפלת, הרגילה בחוזים. מה חסר בסעיפים? אני אגיד לכם – גיאוגרפיה. אין מילה אחת על מה מחילים ריבונות. ״בהתאם להצהרת הנשיא טראמפ״ היא אמירה שכוללת את בקעת הירדן, שטחי C ומובלעות התיישבות. האם נתניהו מתכוון להביא לשולחן הממשלה הצעה לסיפוח אלון מורה? אריאל? רק בקעת הירדן? זה משנה מפני שבהתאם להיקף הסיפוח, כן היקף ההשלכות האסטרטגיות.

1024px-Oslo_Areas_and_barrier_projection_2005
שטחי a ו-b. מקור: וויקיפדיה

אם ישראל מתכוונת לספח במכה אחת את בקעת הירדן, גושי ההתיישבות ומובלעות יהודיות, היא תוסיף לעצמה כ-300 אלף פלשתינים, תעורר גל טרור חדש ותחריף את התגובה האירופית לסיפוח. בישראל עצמה המהלך יעורר הפגנות ומחאה מצד ארגוני שמאל, שיראו בזה סיפוח לא חוקי ותחילת (או המשך) משטר האפרטהייד הישראלי ביהודה ושומרון. גם אם הצעד יעשה בהסכמה אמריקנית, התגובה לצעד תהיה משמעותית.

אם לעומת זאת הסיפוח יהיה של בקעת הירדן בלבד, כשהסיפוח המתוכנן ביהודה ושומרון ידחה למועד לא ידוע (עד שנסיים לתאם אותו עם כל הצדדים כולל הפלשתינים), תג המחיר יהיה הרבה יותר נמוך. כן, הירדנים עדיין יצעקו – אך מי חוץ מהם? הרי יש הסכמה רחבה שבקעת הירדן בכל מקרה תישאר בידינו, לא משנה אם ההסדר יהיה על בסיס אוסלו או תוכנית המאה. הסיפוח לא יכלול את יריחו, שתישאר בשטחי הרשות, ועל-כן ישראל תוסיף לעצמה רק כ-40 אלף פלשתינים אם לא פחות [בהתבסס על נתוני בצלם – כאן]. הירדנים עדיין יגנו, אך לא מעבר. מול האיחוד נוכל לטעון שישראל מספחת שטח שבכל מקרה היה מגיע אליה בכל הסדר משום החשיבות הביטחונית שלו ואינו פוגע בצורה כלשהי בחיי הפלשתינים – סיפוח בקעת הירדן לא יבתר את הרצף הטריטוריאלי של המדינה הפלשתינית העתידה. כולם יוצאים מרוצים: נתניהו מקבל מקום בהיסטוריה, כחול-לבן לא שותפים ל״סיפוח קשה״, התגובה הבינלאומית מסתכמת בגינוי.

האם זה יקרה? דיבורים על סיפוח היו בעבר: מי זוכר שב-2013 ועידת השרים לחקיקה אישרה את הצעתה של מירי רגב לספח את הבקעה? או הצבעת מרכז הליכוד לספח את יהודה ושומרון בסוף 2017? או את ההבטחה של נתניהו מספטמבר 2019 שיחיל את הריבונות על בקעת הירדן, הבטחה שבאה רק אחרי סבב בחירות כושל? נניח אבל שהסיבה שלא היה סיפוח עד עכשיו הוא משום ממשל אובמה העוין ומשום התיאום הנדרש עם הממשל האמריקני. נתניהו לא רצה להפתיע את האמריקנים ורוצה את ההתחייבות המלאה שלהם לפני שהוא מחיל ריבונות – בכדי שממשל טראמפ או ממשל אחריו לא יוכלו להתנער מהסיפוח הישראלי. נניח שנתניהו באמת מתכוון לנצל הזדמנות היסטורית בשביל לספח לישראל חבלי מולדת. אלו חבלי מולדת אלו יהיו?

בקעת הירדן היא המועמדת המובילה, משום מיעוט האוכלוסייה הפלשתינית בה וההסכמה הרחבה שישראל צריכה להחזיק בה בכל הסדר עתידי. קרוב לוודאי שבמפה שישראל משרטטת עם האמריקנים בקעת הירדן נמצאת בשטח ישראלי. מועמד שני הוא המסדרון לירושלים וגוש עציון. שוב, אלו שטחים שבכל הסדר עתידי כנראה יגיעו לישראל. נתניהו גם יוכל לשווק את המהלך כ״חיזוק ירושלים״.

מעבר לשני המועמדים האלה הדברים מתחילים להיות מורכבים, גם מצדנו וגם מצד האמריקנים. בתחילת מאי דובר של השגרירות האמריקנית בירושלים הבהיר שארה״ב תתמוך רק בסיפוח במסגרת התוכנית של טראמפ, שבמסגרתה ישראל תוכל לספח שטחים המיועדים לה אך תצטרך להקפיא בנייה ביישובים בשטחים המיועדים למדינה הפלשתינית העתידית [מקור]. מי קובע אילו שטחים מיועדים למדינה הפלשתינית ואילו לישראלית? על זה בדיוק יושבים עכשיו המתכננים של ארה״ב וישראל. אולם המפה שתהיה כנראה לא תהיה סופית, משום שנדרש עדיין מו״מ עם הפלשתינים, ואם נתניהו יחליט לעשות צעד חד-צדדי הוא עלול לעורר את זעם האמריקנים. סביר להניח שנתניהו ימנע לכן מסיפוח גושי התיישבות או יישובים קרובים לריכוזי אוכלוסייה פלשתינית כמו קדומים או אלון מורה, מחשש שהאמריקנים לא יכירו בסיפוח הזה. סיפוח כזה גם יחריף את התגובה הבינלאומית ועלול להתסיס את השטח הפלשתיני.

מה החשיבות של כל זה? שאנחנו יכולים טיפה לרדת במדד ההיסטריה. נתניהו כנראה לא מקדם סיפוח מלא של שטחי C, ביתור המדינה הפלשתינית העתידית וערעור הגדה המערבית. יכול להיות שאני טועה, אבל המהלך הסביר הוא לספח את בקעת הירדן, להרחיב את מסדרון ירושלים ולהשאיר את סוגיית שאר ההתנחלויות ביהודה ושומרון להחלטה סופית במו״מ עתידי. אני אגב אומר ״סביר״ כשהכוונה סביר מבחינת נתניהו. יכול להיות שבעיניכם זה לא סביר – אך מבחינת נתניהו הוא יקבל נקודות מהבסיס שלו, ישיג הישג היסטורי וינצל את שעת הכושר שממשל טראמפ מציע לישראל.

התגובה הבינלאומית

מול תרחיש של סיפוח הבקעה והרחבת המסדרון לירושלים, התגובה הבינלאומית תהיה בעיקר הצהרות ללא פגיעה בשיתוף פעולה חשוב לישראל. ארה״ב אתנו – אז אין חשש מפגיעה בסיוע הביטחוני או במטריה הדיפלומטית באו״ם. באיחוד האירופי יש לנו בלוק מדינות ידידותיות: הונגריה, רומניה, אוסטריה, יוון וקפריסין. כולן יחסמו ניסיון לסנקציות אם יהיה כזה. הפגיעה היחידה תהיה כזו שלא דורשת את אישור המדינות החברות – לדוגמה הפסקת מימון למחקר ופיתוח טכנולוגי בישראל. כן מדובר בפגיעה – התקציבים של האיחוד חשובים למחקר האקדמי בארץ – אך לא פגיעה משמעותית שתכריח את ישראל להימנע מסיפוח.

יותר מזה – הודות ליתרון הטכנולוגי והמחקרי של ישראל, לאיחוד יש אינטרס בשיתוף הפעולה אתנו בדיוק כפי שלנו יש אתו. הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא לא אינטרס לאומי של האיחוד או של איזו מהמדינות החברות בו. הוא מנצל את הסכסוך כדי למצב את עצמו ככוח נפרד בזירה הבינלאומית מארה״ב וצריך לתפוס את הצעדים שלו ככאלה – יש כאן עניין ברטוריקה לשם רטוריקה, לא משהו שקשור לחישוב אסטרטגי קר.

מי שכן מקדמת קו תקיף נגד הסיפוח ויש לה אינטרס ברור בו היא ירדן, בה המלך חושש להיתפס כידיד של הציונים אם ישתוק. אם בית המלוכה לא יבצע צעדי מחאה ברורים הלגיטימיות שלו תתערער והיציבות של ירדן תהיה בסכנה. מול הרקע הזה ברור אבל שהמלך יהיה מוכן לעשות הכול חוץ מלבטל את הסכם השלום אתנו. למה?

ביטול הסכם השלום ישים את ירדן בעמדה בה אין שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל, ועלול להביא לזעם אמריקני שיתבטא בין השאר בהקפאת הסיוע האמריקני בהיקף של כמעט 2 מיליארד דולר [מקור]. להזכירנו ירדן חווה משבר כלכלי כמו שאר העולם עקב הקורונה ואין לה את המשאבים הכלכלים להתמודד עם המשבר לבד – החוב הממשלתי לתמ״ג עמד בסוף 2018 על 94% [מקור], עם אבטלה של 27% בסוף 2019 [מקור]. ירדן גם תלויה בייצוא לארה״ב (24% מהייצוא) וישראל (3.6%), בזמן שהן כמעט ולא תלויות בה (0.13% עבור ישראל) [מקור].

התגובה הירדנית הצפויה תהיה לכן סמלית: החזרת השגריר הירדני מישראל וסילוק שגריר ישראל מירדן. הפגנות בירדן יהיו והמלך ירגיש את כסאו מעט פחות יציב. האינטרס הישראלי הוא אכן להימנע מהתמוטטות המדינה הירדנית, אך סיפוח הבקעה לא יחולל זאת. סיפוח הבקעה לא יסתום את הגולל על המדינה הפלשתינית ולפי תוכנית השלום של טראמפ יהיה רצף טריטוריאלי בין המדינה הפלשתינית בגדה ובין יריחו. הסיפוח המתוכנן כנראה לא יהיה סופה של פלשתין וגם לא יהיה סופה של ישראל.

אולם אנחנו רוצים לדעת יותר: אם זה לא הסוף של הסכסוך – מה יהיה סופו? או מה צריכה ישראל לעשות בשביל להיחלץ מהמלכוד בו היא נמצאת ביהודה ושומרון? אני לא הולך להגיד מה אני חושב שישראל צריכה לעשות, מפני שזה חורג מתפקידי כאנליסט. אני אציין בסוף מה אני חושב שיש לעשות כדעתי האישית. אני כן יכול להגיד אבל כאנליסט מה אני מאמין שיקרה אחרי סיפוח הבקעה: המשך המצב הקיים.

דינמיקה של סכסוך

הסכסוך הישראלי-פלשתיני נשלט ע״י עובדה אחת וארבע בעיות: העובדה היא שישראל ופלשתין קשורות זו בזו כלכלית וביטחונית. ארבע הבעיות הן: ראשית, ישראל אינה יכולה לוותר על שליטה ביטחונית בשטח, הבעיה הבטחונית. שנית, ישראל אינה יכולה לספח את השטח מחשש לרוב היהודי שלה ולצורך בהחלת שלטון אפרטהייד אם הפלשתינים יתייאשו ממדינה, הבעיה הדמוגרפית. שלישית, ישראל לא מעוניינת לנהל ישירות את חייהם של הפלשתינים, בעיית השלטון. רביעית, שני הצדדים לא יכולים להגיע להסכם מלא, כל צד מסיבותיו שלו – וזו בעיית הרצון.

אני רוצה להתחיל בעובדת הקשר בינינו, משום שאני חושב שזו אולי העובדה הכי חשובה להבין בסכסוך: אין תרחיש בו אנחנו נפרדים מהפלשתינים. אנחנו יכולים רק לבחור איך הקשר בינינו יראה. הגיאוגרפיה של ארץ ישראל המערבית מבטיחה שאנחנו והפלשתינים נהיה תלויים זה בזה, כלכלית וביטחונית. הפלשתינים יהיו תלויים בנו כלכלית משום הגיאוגרפיה והטופוגרפיה של מדינתם העתידית. מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון תוקם בשטח הררי ברובו, עם גישה מוגבלת לים דרך מסדרון יבשתי תת-קרקעי שיחבר בינה ובין עזה. מדינה כזו תדרוש השקעה מאסיבית בתשתיות רק בשביל לאפשר תנועה בה – תג המחיר של האמריקנים לתשתיות במדינה הפלשתינית הוא כ-6.5 מיליארד דולר [מקור] – והיא תצטרך להתחרות על שווקים עם ישראל, שתהנה מעלויות תשתית נמוכות יותר, כוח אדם מיומן יותר וגישה חופשית לים התיכון.

היתרון המשמעותי היחיד שיהיה למדינה הפלשתינית הוא בכוח עבודה זול, דבר שימשוך מעסיקים ישראלים בתחומי המסעדנות, החקלאות, התעשייה והבניין להעסיק עובדים פלשתינים. העסקה משמעותה תנועה יומית של פלשתינים פנימה והחוצה, מה שיחייב את ישראל לשמור על מערכת המחסומים שלה מסביב ליהודה ושומרון. המדינה הפלשתינית גם כנראה תמשיך להיות תלויה בסחר עם ישראל, כשוק הגדול באזור. כבר היום רובו של הייצוא והייבוא הפלשתיני הוא מישראל [מקור]. גם עם הורדת מכסים בין פלשתין וירדן לדוגמה, ליצרן הישראלי עדיין יהיה יתרון הקרבה לשוק הפלשתיני וגישה נוחה יותר מבחינת הבידוק הביטחוני.

פלשתין תהיה תלויה בנו כלכלית, אך אנו נהיה תלויים בה ביטחונית. רצועת ההרים המשקיפה על מישור החוף, הלב של ישראל, נותנת יתרון אסטרטגי לכל כוח שיושב עליה. מדינה פלשתינית חמושה תוכל לעקוב אחר תנועותיו של צה״ל וחיל האוויר, לחסום את המרחב האווירי של ישראל ולהעמיד איום רקטי משמעותי עליה, כמו גם איום בטילי נ״מ על נתב״ג. מדינה פלשתינית, גם אם ענייה, בהרי יהודה ושומרון תטה את המאזן האסטרטגי באופן משמעותי נגד ישראל. אנחנו תלויים לביטחון שלנו בהרים. הפלשתינים תלויים בכלכלה שלהם בחוף. תנועה בין שתי האוכלוסיות תהיה והיא תהיה ערה – כלומר הרעיון של הם בצד אחד ואנחנו בצד השני לעולם לא יקרה. אנחנו גם לא נוכל לאפשר זאת, משום החשש שבצד השני תצמח מדינה עוינת לישראל.

הקשר בין המישור להר בארץ ישראל המערבית משמעותו ששתי ישויות בארץ יהיו חייבות לחיות זו עם זו, ולא זו ליד זו. הדבר ברור יותר ברגע ששוקלים את הבעיה הראשונה מארבע: הבעיה הביטחונית. ישראל אינה יכולה לוותר על שליטה ביטחונית ביהודה ושומרון. כיום ישראל מנהלת ״כיסוח דשא״ ברשות תוך תיאום ביטחוני עם גורמי הביטחון הפלשתיני. אסטרטגית ״כיסוח הדשא״ דורשת פעילות רציפה ותמידית של צה״ל באזורים העלולים להוות בסיסי אויב, מנטרל מוקדם פעילים ותשתית בשביל למנוע התפתחות של איום משמעותי על ביטחון ישראל [מקור]. הקמת מדינה פלשתינית, או אפילו רק יציאה חד-צדדית, לא יסירו את הבעיה הביטחונית. ישראל תצטרך שהמדינה הפלשתינית תהיה מפורזת, שתהיה לישראל שליטה בכל נקודות הכניסה אליה ואפילו שתוכל להמשיך במדיניות כיסוח הדשא בשטחה.

לסמוך על הישות הפלשתינית שתבצע את המלחמה בטרור לבד הוא מסוכן, משום שהוא יוצר מתח מובנה: איך שומרים על מדינה מפורזת אם היא צריכה להיאבק בטרור? היא הרי צריכה מודיעין כדי לעקוב אחרי מחבלים, והיא צריכה נשק כבד להסתער על מתחמים, והיא צריכה רכבים משוריינים וכן הלאה וכן הלאה. בשם המאבק בטרור המדינה לא תהיה מפורזת, ואם נרצה שהיא תהיה באמת מפורזת נצטרך להמשיך ולשלוט לפחות ביטחונית בשטחה.

מול הבעיה הביטחונית הגישה הימנית מציעה לבתר את המדינה הפלשתינית [מקור] דרך סיפוח של אזור C למדינת ישראל עם 200 אלף הערבים בו [מקור]. לכאורה הפתרון של סיפוח שטח C בלבד פותר את הבעיה הביטחונית – עם שליטה במרחב הכפרי, ישראל תוכל לשלוט בתנועה בין ערים, לעקוב אחר פעילות טרור ולהיכנס ולצאת כרצונה משטחי הרשות. הפתרון גם לכאורה עוקף את הבעיה הדמוגרפית, ע״י סיפוח של מעט ערבים לישראל. רק שהבעיה הדמוגרפית טיפה יותר מורכבת.

לבעיה הדמוגרפית יש מספר צורות, כשהבסיס שלה הוא המספר המשמעותי של ערבים ביהודה ושומרון (ונשים רגע בצד את הוויכוח כמה בדיוק – אם 2 מיליון או 3 מיליון). מיכה גודמן בספר ״מלכוד 67״ מציין את הצורות האלה ואני כאן הולך אחריו: הצורה הראשונה של הבעיה הדמוגרפית היא כמובן סיפוח אקטיבי של ישראל את כל ערביי יהודה ושומרון ופירוק הרשות. בצורה הזו הבעיה של ישראל מתחילה כשאותם פלשתינים דורשים אזרחות, מכריחים את ישראל לבחור בין לתת למיעוט אנטי-ציוני גדול נוכחות בכנסת ובין לשלול מהם את הזכות להצביע, יוצרים את מה שגודמן מכנה ״משטר אפרטהייד״.

אני חושב שהשימוש במילה ״אפטרהייד״ היא יותר תעמולה מניסיון לתת תיאור אינפורמטיבי, מפני שהמילה נושאת בתוכה משמעות שלילית ברורה. ארה״ב לא נותנת זכויות ייצוג לתושבי פורטו ריקו בקונגרס ואף אחד לא קורא לה משטר ״אפטרהייד״. על אף זאת, ברור שמצב בו חלק משמעותי מתושבי מדינת ישראל חסרים את הזכות להשפיע על גורלם בצורה דמוקרטית הוא לא מצב רצוי, ולו משום חוסר היציבות שהוא ייצור.

אולם הבעיה הדמוגרפית לא חייבת להיגרם משום סיפוח שלנו את הפלשתינים. גודמן מציין צורה נוספת של הבעיה: במקום לחיות את חייהם במדינה נפרדת, הפלשתינים יבקשו לחיות כאזרחי ישראל. הם יעשו זאת משום ייאוש ממודל שתי המדינות, התפרקות הרשות, או מפני שיבינו שהם הרוב הדמוגרפי ויחליטו להשתלט על ישראל מבפנים, מקבלים את כל שטחי ארץ ישראל במקום רק את חלקם.

הבעיה הדמוגרפית מעוררת דיון ער האם באמת יש פצצה דמוגרפית, או שמא הפלשתינים מנפחים מספרים ויש הגירה שלילית משמעותית מחוץ לגדה. אני אישית נותן פחות משקל לבעיה הדמוגרפית משני טעמים: ראשית אני מטיל ספק במספר הערבים ביהודה ושומרון ומאמין שיש הגירה יותר משמעותית מזו המדווחת. דמוגרפיה היא פוליטיקה בסכסוך הזה, וקל לי להאמין שהפלשתינים מנפחים מספרים – זה נמצא באינטרס שלהם, כמו שהסינים ״מחליקים״ נתונים כלכליים. שנית, יהיה שיהיה גודלה של האוכלוסייה הפלשתינית, ברור שהוספת שני מיליון פלשתינים לא יתרום ליציבות הפוליטית של ישראל. הבעיה הדמוגרפית גם לא משנה את הבעיה השלישית – השלטון.

החשש בסיפוח מלא או בהתמוטטות הרשות הוא שישראל תצטרך לחזור ולנהל את חיי היום-יום של תושבי יהודה ושומרון. נצטרך לדאוג להם למים, חשמל ודואר, לשיטור, תקציבי פיתוח ורפואה. זה יכביד על ישראל, יגדיל את החיכוך בין צה״ל לאוכלוסייה האזרחית ויביא לעלייה בטרור. זו הבעיה השלישית, בעיית השלטון. הסיפוח של שטחי C לא פותר את הבעיה, משום שזה עלול להביא להתמוטטות הרשות ולגרור אותנו לנהל את הפלשתינים.

הבעיה הרביעית והאחרונה והיא הבעיה שאני חושב שמבטיחה שהמצב יישאר כפי שהוא: לא הצד הישראלי ולא הצד הפלשתיני יכולים להגיע להסכם. הסכם ידרוש מהצד הפלשתיני לוותר על זכות השיבה, על השטחים שנכבשו ב-48׳ והכרה במדינה ישראל. הצד הישראלי יצטרך להקפיא במקרה הטוב את הבנייה ביישובים אם לא לעקור את חלקם ממש, לחלק את ירושלים ולהסתכן באיבוד החופש הביטחוני ביהודה ושומרון. אין גם הסכמה בצד הישראלי מהו בדיוק הפתרון הנכון לסכסוך אם בכלל יש כזה ומשום כך גם אין תמיכה פוליטית רחבה באף פתרון. להפך – נראה שעם הזמן יורדת התקווה לפתרון קבוע לסכסוך, והפוליטיקה הישראלית עוברת להתמקד בנושאים אחרים כמו רווחה, יוקר המחייה וכמובן נתניהו.

לכאורה המצב נואש: אין רצון פוליטי באף צד להביא לפתרון הסכסוך (מעבר להצהרות) ואנחנו תקועים עם בעיית השלטון והדמוגרפיה, כמו גם עם חיכוך מתמיד בין כוחות צה״ל לפלשתינים ביהודה ושומרון. המצב הנוכחי עולה לנו ולפלשתינים בדמים, ואני לרגע לא ממעיט בקורבנות הטרור. אולם ההסתכלות הזו על המצב הנוכחי מפספסת נקודה חשובה: הוא עובד.

הרי מה יש לנו היום? ישראל אינה שולטת ישירות בפלשתינים, אך שולטת ביטחונית על השטח. היא יכולה להיכנס ולצאת כרצונה, מפרקת תשתיות טרור ועוצרת פעילים. הרשות ממשיכה להתקיים כי זה רצונה של מערכת הביטחון הישראלית ורצונה של ההנהגה הפלשתינית, שברור לה שלא תשיג דבר אם תפרק את הרשות ותסתכן בעליית חמאס בגדה.

לישראל ולפלשתינים מצד עצמם אין סיבה לשנות את המצב. הוא עונה לצורך הביטחוני של ישראל, הפלשתינים מנהלים את עצמם, המאזן הדמוגרפי אינו משתנה ולא צריך לעשות שום מהלך פוליטי כדי לשנות אותו. כן, אנשים נהרגים. אך אנחנו לא יודעים כמה יהרגו אם נצא לסיפוח מצד אחד או התנתקות מצד שני.

האם קואליציה פוליטית אחרת, קואליציית ימין ללא נתניהו או קואליציית שמאל-מרכז תשנה את המצב? קואליציה ימנית תמשיך את הבנייה ביישובים, אך כנראה תמנע מסיפוח כולל של אזור C. הפחד מתגובה בינלאומית יעצור אותה. קואליציית מרכז-שמאל תנסה להתניע מחדש מו״מ מדיני, אך היא תתקל באותם קשיים כמו כל סבבי המו״מ הקודם. ההנהגה הפלשתינית אינה יכולה לוותר על זכות השיבה או בירה בירושלים. זה לא השתנה מאז שנת 2000.

בדרג המדיני לכן יהיו אולי הצהרות טקסיות, צעדים טקטיים ורצון לשינוי, אך שינוי ממש לא יהיה. בשטח הצדדים ימשיכו בתיאום הביטחוני, המנהל האזרחי ינסה להקל על חייהם של הפלשתינים ומועצת יש״ע תמשיך לקדם את הרחבת ההתיישבות. טרור הבודדים ימשיך, השב״כ ימשיך להיאבק בו וחיילי צה״ל ימשיכו לבוא במגע יום-יומי עם אוכלוסייה אזרחית במסגרת פעולות שיטור. האם זה המצב הרצוי? לא. האם אפשר לשנות? אולי. האם אני רואה שינוי כזה? לא. בספק אם מנהיג אחרי אבו-מאזן יסכים לוותר על זכות השיבה או מזרח ירושלים. בספק אם מנהיג ישראלי יסכים לזה – מדובר בכל זאת בהתאבדות דמוגרפית שלנו. העם בישראל רוצה ביטחון לא פתרון, והשב״כ וצה״ל מצליחים כבר עשור לשמור על מספר ההרוגים השנתי בתחום הדו-ספרתי, ללא פיגועי תופת. אין מניע לכן לציבור הישראלי לדרוש מההנהגה שלו שינוי המצב. אין לפלשתינים סיבה לדרוש מההנהגה שלהם פרגמטיות.

Screenshot 2020-05-27 at 22.42.21

תסכול

ברור לי שהאמירה הזו מתסכלת. כולנו מושקעים בסכסוך הישראלי-פלשתיני ורבים חושבים שישראל חייבת לפתור אותו. כולנו יודעים מה אנחנו רוצים שיהיה הפתרון. כולנו בטוחים שישראל צריכה לצאת או להישאר ושאם היא לא תשאר/תצא הרי שהיא תהיה תחת טילים/סנקציות, מתפוררת ביטחונית או מצורעת בינלאומית.

אני אישית לא מרוצה מהמסקנה הזו והיא מתסכלת אותי: אני מאמין שהפתרון הנכון הוא אוטונומיה פלשתינית, כמעט מדינה, עם שליטה ישראלית ביטחונית. אני יכול אבל להאמין עד מחר – ההנהגה הפלשתינית אינה מראה סימן שהיא מעוניינת לשבת למו״מ, והיא וודאי לא תשב למו״מ כשכל המוצע לה הוא אוטונומיה. ברור לי גם שהפתרון הזה לא זוכה לתמיכה ציבורית רחבה, לא משמאל כי הפתרון לא מכיר בזכויות הלאומיות של הפלשתינים ומימין כי הוא לא נותן לישראל שליטה על רובו של השטח. אז אני יכול להאמין במה שארצה ולהביא שלל טיעונים מדוע זה הפתרון הנכון – תמיכה פוליטית אני לא אבנה לו.

השיח הפוליטי בישראל אינו רואה עוד חשיבות בפתרון הסכסוך עם הפלשתינים. הטלטלות של המזרח התיכון, העלייה של איראן וירידת העניין של ארה״ב באזור כולם מזיזים את הסכסוך הצידה. ד״ר גיא בכור קורא לאפקט הזה ״אפקט פרח הצבעוני״, בו ערכה של ישראל עולה מול חוסר היציבות במזרח התיכון וחשיבותו של הסכסוך יורדת כשכל המזרח התיכון בוער. הסכסוך אינו נוגע לאינטרס הגיאופוליטי של אף אחד חוץ מאתנו, ולנו אין דרך לפתור אותו חוץ מלהמשיך ולנהל אותו במצבו הנוכחי –  רשות פלשתינית, תיאום ביטחוני, המשך הרחבת הגושים.

אנחנו יכולים להתעקש שמצב כזה אינו בר-קיימא, שהוא לא מוסרי, שחייבים לעצור את הטרור או לסיים את הכיבוש. שוב, אני באמת מבין את כל העמדות האלו, אך אסור לנו לבלבל בין מה שיהיה למה שנרצה שיהיה. אני לא אומר שהמשך הסכסוך בצורתו הנוכחית הוא הדבר הרצוי ביותר או הנכון – אני אומר שזה מה שיהיה, כי אין משהו שישנה את זה.

יכול להיות שבסוף הדרך, הפלשתינים יחליפו את ההנהגה שלהם. יכול להיות ששינויים בין דוריים יביאו את הערבים היושבים ביהודה ושומרון לראות עצמם כלא קשורים לאתוס הפליטים, לזכות השיבה, ויעדיפו מדינה עצמאית בשטח מוגבל על פני שמירת הדרישות המקסמיליות שלהם. יכול להיות. כשזה יקרה, סביר שקואליצית מרכז בישראל תוכל לקדם תהליך מדיני שבסופו הסכם קבע לסכסוך. אך הסכם כזה יכול לבוא רק אחרי שינוי פוליטי – לא לפניו.

העובדה שהמצב הקיים יימשך גם לא אומרת שלא ינסו להקטין את החיכוך בין שתי האוכלוסיות. תוכנית השלום של טראמפ מציעה בניית תשתית שתחבר בין חלקיה השונים של המדינה הפלשתינית העתידה ותקטין את התלות של הפלשתינים באישור של צה״ל לנוע במרחב של יהודה ושומרון. אפשר והנהגה פרגמטית יותר שתבוא אחרי אבו-מאזן תסכים לקבל את הסיוע האמריקני ולבנות גשרים ומנהרות שיחברו בין שטחי הרשות, בעודה מתחילה משא ומתן מוגבל עם ישראל. אנחנו צריכים לשמור את הציפיות שלנו אבל פרגמטיות: סיפוח מלא לא יהיה, בדיוק כמו שלא יהיה שלום. נמשיך לנהל את הסכסוך, בהמתנה לשינוי פוליטי בשני הצדדים.

סיכום

הסיפוח שעל הפרק הוא כנראה סיפוח מוגבל של בקעת הירדן ואולי המסדרון לירושלים. מעבר לסיפוח הזה, הסכסוך הישראלי-פלשתיני ימשיך במתכונתו הנוכחית: הרשות בשטחי A ו-B, עם שליטה צבאית של צה״ל בשטח C ושליטה ביטחונית בכל הגדה המערבית. המצב הזה ימשך משום שהוא עולה מינימום אנרגיה, אינו דורש הקרבות מאף צד ונותן לכל אחד להמשיך ולהחזיק בדרישותיו ואמונותיו מבלי להתפשר. האם זה המצב הרצוי? לא. אך ללא שינוי פוליטי משמעותי בשני הצדדים, כנראה שהוא ימשיך להיות המצב המצוי גם בעתיד הנראה לעין. תודה לכם על ההקשבה.

הצטרפו לפל״ג!

בואו להבין את עתיד הזירה הבינלאומית - ועכשיו תקופת היכרות בחינם!

הצטרפות
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

ניתוחים אחרונים

הצטרפו לפל״ג!

בואו להבין את עתיד הזירה הבינלאומית - ועכשיו תקופת היכרות בחינם!

הצטרפות
התחברות לחשבון פל״ג