להורדת הפרק – קישור.
גם ב-itunes – קישור.
לכבוד הביקור ההיסטורי של ראש ממשלת הודו החודש, הפרק יוקדש לדמוקרטיה הגדולה בעולם – הודו. מהי המציאות הגיאופוליטית של הודו? מה החשיבות שלה במשחק הגדול? מה האתגרים איתם היא מתמודדות? ואיך מדינת ישראל יכולה לעזור בהן? כל זאת ועוד בפרק היום. בואו נתחיל.
הביקור של ראש ממשלת הודו נרנדה מודי בישראל היה ייחודי משתי בחינות: ראשית, אני לא חושב שראיתי את נתניהו מחבק כל כך הרבה מישהו אולי חוץ מאת אשתו. שנית, בביקורו ההיסטורי לישראל מודי ביקר בירושלים, אך לא ברמאללה. בדרך כלל מנהיג שמגיע לבקר בישראל מבקר גם בראשות הפלשתינית, מחווה לתהליך השלום ולהכרה בטענות שני העמים לארץ. אפילו טראמפ ביקר ברשות, גם אם לא ברמאללה אלא בבית לחם. מודי אפילו לא טרח לחצות את הקו הירוק.
ההתעלמות מרמאללה אינה הפעם הראשונה שהודו בראשות מודי מתרחקת מהפלשתינים. ביולי 2015 הודו נמנע מלהצביע על אימוץ דו”ח החקירה של האו”ם על מבצע צוק איתן. לא אפתיע אף אחד כשאומר שהדו”ח מאשים אותנו בפשעי מלחמה. מה שמפתיע היה ההימנעות מהצבעה של הודו. היסטורית הודו תמיד הייתה פרו-פלשתינית, תומכת אוטומטית בהחלטות פרו-פלשתיניות באו”ם. והנה ביולי 2015, דפוס ההצבעה האוטומטית פסק. השגריר הפלשתיני להודו זעם מההחלטה, כנראה ביחד עם ההנהגה הפלשתינית ברמאללה.
ובעוד הפלשתינים ננטשים, יחסי ישראל-הודו פורחים. מאז נרמול היחסים בין המדינות ב-1992 המסחר בינינו צמח מ-200 מיליון דולר ב-1992 לכמעט 4.2 מיליארד דולר ב-2016. הכלכלה ההודית צמחה בעשור האחרון בקצב של 7% לשנה והיא צפויה להיות המדינה עם כוח העבודה הגדול בעולם ב-2020. אנו יכולים לצפות שהמסחר רק יגדל, עם יתרונות כלכליים לשני הצדדים.
אבל הודו עבור מדינת ישראל איננה רק שותף מסחר חשוב. אני מבקש היום להראות לכם את החשיבות הגיאופוליטית של הודו לנו, את העלייה שלה כמעצמה עולמית והתרומה של מדינת ישראל הקטנה לענק האסיאתי העולה.
המזרח הלא כל כך רחוק
נתחיל בחשיבות הגיאופוליטית של הודו לנו. הודו נתפסת עבורנו כחלק מ”המזרח הרחוק”. היא נתפסת כמדינה רחוקה גיאוגרפית ותרבותית, לא חלק מהשכונה הביתית שלנו. מי כן חלק מהשכונה? מצרים וערב הסעודית, סוריה וירדן. אף עיראק ואיראן, הרחוקות מאיתנו מאות קילומטרים, נחשבות לחלק מהאזור שלנו. אנחנו חלק מהמזרח התיכון והמזרח התיכון מסתיים במפרץ הפרסי.
התפיסה הזו שגויה משתי סיבות. ראשית, אם להיות ממש כנים, המזרח התיכון הוא בעיקר מקור לכאב ראש אצלנו. וזה לא טיעון פוליטי. תבדקו את רשימת יעדי הייצוא של מדינת ישראל ותספרו מתי תגיעו למדינה המזרח תיכונית הראשונה. אני בדקתי: הראשונה היא טורקיה במקום 10, אחריה מצרים במקום 46. אנחנו מייצאים יותר למלטה מלמצרים. אז כדאי ולו רק מסיבות כלכליות שנרחיב את נקודת המבט שלנו.
שנית, היסטורית וגיאוגרפית הודו היא חלק מהמזרח התיכון. אחד מנתיבי המסחר הראשונים בהיסטוריה היה בין תרבות האינדוס ומסופוטמיה באמצע האלף השלישי לפני הספירה. אל הודו הגיעו היוונים והרומאים, כמו גם הערבים והפרסים. הודו גם הייתה מקום מפלט לקהילות יהודיות שברחו מעיראק והתיישבו בכלכותה ומומביי. כל הקשרים התרבותיים הללו התאפשרו הודות לקרבה הגיאוגרפית של הודו: מזג האוויר הנוח באקיינוס ההודי אפשר לסוחרים מחצי האי ערב להגיע בקלות לתת היבשת ההודית. בנתיב יבשתי ניתן לנוע לאורך החוף הצפוני של המפרץ הפרסי דרך פקיסטן ולהגיע אליה.
המשמעות היא שלהודו יש אינטרס ישיר במה שקורה במזרח התיכון. היא מושפעת מהטרור האיסלאמי שיוצא משם והיא תלויה בנפט ובגז שמגיע אליה דרך המפרץ הפרסי. לסין לעומתה יש גישה ישירה למרכז אסיה ולשדות הנפט והגז שם. סין גם מרוחקת הרבה יותר מהמזרח התיכון – מרכז הכובד של סין נמצא בחוף המזרחי, בקצה השני של יבשת אסיה. גם לארה”ב יש מרחק גיאוגרפי משמעותי, מה שמאפשר לה להגדיל ולהקטין את הנוכחות באזור כפי רצונה, משום שאין לה תלות קיומית בו. הודו שונה.
מעצמה הודית תהיה לכן גורם בעל אינטרס מהותי במזרח התיכון. היא תהיה מכונה להשקיע משאבים וכוח אדם בשביל לוודא את ביטחון האנרגיה שלה ולמנוע התפשטות גורמים רדיקלים אליה. עבורנו הודו תהיה מגביר כוח, כמדינה לא ערבית שתוכל ללחוץ את ערב הסעודית ומצרים.
כל זה טוב ויפה. אך האם הודו בכלל רוצה להיות מעצמה? בפשטות – כן. איך אני יודע? תסתכלו על השדרוג המאסיבי של הכוח הימי ההודי.
לשון לים
הודו מבינה את החשיבות הגיאופוליטית שלה באי העולמי. אם תסתכלו על מפה של העולם, תראו שהודו נראת כמו שלוחה יבשתית של אסיה אל תוך האוקיינוס ההודי. עקב הצמיחה הכלכלית של מזרח אסיה האוקיינוס ההודי הפך לגוף המים החשוב בעולם. 70% ממוצרי הנפט בעולם עוברים דרכו ועל חופיו חיים כמעט 2 מיליארד איש. דרך מצרי מלקה ותעלת סואץ האוקיינוס מחבר את אירופה למזרח אסיה וארה”ב, את אפריקה לאסיה ואת המזרח התיכון למזרח אסיה. אתם מוזמנים להתרשם מצפיפות נתיבי המסחר באוקיינוס במפה שהעלתי לאתר. ומבין כל המעצמות בעולם, רק אחת יושבת במרכז הגיאוגרפי של האוקיינוס ההודי – הודו. כמו בריטניה ששלטה בה, גורלה של המעצמה ההודית תלוי בכוחו של הצי.
לכן בשנים האחרונות הודו הפנתה משאבים רבים בחיזוק הצי ההודי. מאז 2015 היא השקיעה 16 מיליארד דולר בבניית 40 כלי-שיט חדשים, ביניהם משחתות, צוללות ושלוש נושאות מטוסים. היעד הסופי הוא הגדלת הכוח הימי של הודו ל-160 כלי שיט, במקום מ-110 כלי השיט הקיימים היום. כשיסתיים שדרוג הצי, הודו תוכל להתחרות בצי החמישי של ארה”ב בשליטה באוקיינוס ההודי. אגב, כמעט כל כלי השיט החדשים יהיו “Made In India”. המטרה של ממשל מודי הוא לבסס תעשייה ביטחונית עצמאית, בשביל להקטין את התלות ביבוא (הודו היא כיום אחת מיבואניות הנשק הגדולות בעולם).
על בסיס הכוח הימי והכוח הכלכלי – הודו היא הכלכלה החמישית בגודלה בעולם – הודו מגדילה את השפעתה בזירה העולמית. באו”ם הודו פועלת לקבלת כיסא קבוע במועצת הביטחון של האו”ם. היא גם מאוד קרובה להשיג אותו – יש לה כבר את תמיכתן של רוסיה, ארה”ב, צרפת ובריטניה. היחידה שעוד נותרה להסכים היא סין. לי אישית קשה לראות את סין נותנת למתחרה כל-כך הרבה יוקרה, אך יכול להיות שהודו תצליח לשנות את דעתה. לנו כמובן יש אינטרס ברור שהודו תכנס למועצה – עוד מדינה ידידותית עם זכות וטו. גם בדרום מזרח אסיה – אזור אסטרטגי לה ולסין – הודו פועלת להגדיל את השפעתה. מודי הציג את מדיניות הודו לאזור לראשונה בביקור במיאנמר ב2014-. הוא קרא לה “פעל במזרח” (Act East) והיא כוללת בעיקר יעדים כלכלים, דוגמת הגדלת המסחר, שת”פ במימון פרויקטים והסכמי סחר חופשי. דרום-מזרח אסיה חשובה להודו כאזור מעבר למזרח אסיה ולאוקיינוס השקט. אם היא רוצה להיות מעצמה עולמית, היא חייבת גישה חופשית למרכזי הכובד הכלכליים של העולם במזרח אסיה וצפון אמריקה.
אז סיכום ביניים: להודו יש מיקום גיאוגרפי מעולה והיא מנצלת את הצמיחה הכלכלית שלה (7% בממוצע בעשור האחרון) בשביל לחזק את הכוח הצבאי והדיפלומטי שלה. היא בונה ספינות וחותמת על הסכמי סחר שימשיכו ויחזקו אותה. אך לא הכול וורוד בתת-היבשת ההודית.
צרות של עניים
להודו יש שלוש בעיות מרכזיות: תשתית מוזנחת, עוני חריף ומשבר מים. ראשית – התשתית. להודו יש את רשת הדרכים השנייה בגודלה בעולם, עם 4.7 מיליון ק”מ של דרכים, אך רק קצת יותר ממחצית מהן סלולות. חמור מכך, רק 16% מהכבישים בה הם בעלי 4 נתיבים או יותר. רשת החשמל בהודו אינה במצב טוב יותר, עם 35% מההודים ללא גישה לחשמל. אפילו גישה למתקנים סניטריים היא מכת מדינה – ליותר הודים יש גישה לטלפון סלולארי משירותים.
ומכאן לעוני. שליש מהעניים בעולם חיים בהודו עפ”י האו”ם, או בערך כ-400 מיליון איש. לפי ההגדרות של הממשל ההודי המספר הוא טיפה נמוך יותר ועומד על 284 מיליון, או 22% מהאוכלוסייה. ממדי העוני הללו אינם הכרח משום גודל האוכלוסייה בהודו. קחו את סין כדוגמה: בין השנים 1992 ל-2010 ירד אחוז העניים בסין מ-60% ל-12%בלבד. הודו באותן שנים הצליחה להוריד אותו מ-49% ל-32.7%.
ולבסוף, משבר המים – החל מ-2025, הודו לא תוכל לספק את צרכי המים שלה. סיבה אחת היא הגידול המשמעותי באוכלוסיה. השנייה היא זיהום חמור של גופי המים המרכזיים בהודו ובראשם – נהר הגאנגס. הגאנגס מזין 450 מיליון איש ונחשב בדת ההינדית כנהר קדוש. הוא גם היעד הסופי של ביוב, פסולת תעשייתית ואפר אנושי. כן, אפר. אם זורקים את האפר של סבתא לנהר לנשמתה יהיה קל יותר לעבור לעולם הבא. נשמע לא סניטרי? אתם צודקים. ארגון הבריאות הבינלאומי הגדיר רמת זיהום מקסימאלית במים שמעליה המים כבר אינם ראויים לשתייה. נחשו פי כמה הגאנגס מעל אותה רמה. פי 5? פי 100? מה עם פי 3,000? הנהר שמזין כמעט חצי מיליארד איש לא ראוי לצריכה אנושית.
נס ושמו מודי
ההודים מכירים את כל הבעיות הללו, של תשתיות מפגרות ועוני חריף ואפילו של טרור מקומי גואה. ולכן ב-2014 הם בחרו בנרנדרה מודי, אז מושל מדינת גואג’ראט. מודי אולי נראה כמו זקן חביב עם חוש אופנה מעניין, אך מדובר במנהיג שהביא מהפכה בגואג’ראט.
מודי טיפל בבעיית התשתיות במדינה ע”י שדרוג והרחבת תשתית החשמל וסלילת אלפי קילומטרים נוספים של כבישים. הוא חיבר 18,000 ישובים לרשת החשמל והקים רשת נרחבת של כבישים מהירים. שיפור התשתיות אפשר להגדיל את התעשייה והמסחר. מודי הצליח להביא לגואג’ראט את טה-טה מוטורס שפתחו מפעל לייצור מכוניות במדינה. אחרי טה-טה הגיעו גם פורד והונדה. ולפני שעזב את כס המושל השיק את העיר העתידנית של גואג’ראט, שמיועדת להיות מרכז טכנולוגי ופיננסי באוקיינוס ההודי.
מודי הוא גם אוהב גדול של ישראל. הוא הגיע לביקור ראשון בישראל ב-2006 לכנס חקלאות ונדהם מרמת הפיתוח הטכנולוגי שהמדינה הקטנה השיגה, בעיקר בתחומים של טכנולוגיות מים וחקלאות. הוא הביא לגואג’ראט את הטפטפות ועודד השתתפות של חברות ישראליות בפרויקטים, כולל נמל מים עמוקים ומתקן התפלה חדיש לתעשיית זיקוק הנפט. ואת אותה גישה הוא הביא גם למשרד ראש הממשלה, מבקש להיעזר בישראל בשביל לפתור את הבעיות הבוערות של הודו.
כי מציון תצא תורה
דיברתי על איך הודו יכולה לתרום לנו גיאופוליטית. שרטטתי את העולם כפי שהודו רואה אותו ואת השאיפה שלה להיות מעצמה. והצבעתי על הבעיות הגדולות איתן הודו תידרש להתמודד בשנים שיבואו. איך מדינת ישראל הקטנה יכולה לעזור למעצמה של 1.2 מיליארד איש?
ראשית, בחקלאות. ישראל הקימה בשנת 1957 את סוכנות הסיוע בינלאומי –משא”ב. הסוכנות עוזרת למדינות שלישי ליישם שיטות חקלאיות מתקדמות בשביל לקבל יותר יבול תוך צריכת פחות משאבי קרקע, מים, דשנים וחומרי הדברה. שיתוף הפעולה החקלאי עם הודו התחיל ב2008, עם הקמת מספר “מרכזי מצוינות” במדינה. המרכזים אפשרו לחקלאים נגישות לידע וטכנולוגיה מתקדמים, שבתורם עזרו להם לשלש את כמות היבול שלהם תוך הקטנת כמות המים הנצרכת ב-65% והקטנה של פי 2 בכמות חומרי ההדברה בשימוש.
שנית, במים. לא יפתיע אף אחד שישראל פיתחה שיטות ייחודיות לספק את צרכי המים שלה בארץ מדברית. אולי כן יפתיע שבעוד אנו ממחזרים מעל 70% מהמים המשומשים שלנו, המדינה הבאה אחרינו בדירוג העולמי, ספרד, ממחזרת רק .12%אנו מובילים גם בהתפלה, כש-55% ממי השתייה בישראל הם מים מותפלים. חברות ישראליות משתמשות בידע שנצבר פה בארץ בשביל להקים מתקני התפלה בהודו. חברות ישראליות יאפשרו להודו להשקות את האוכלוסייה הענקית שלה.
ולבסוף, אנו גם פורצי דרך בשיקום גופי מים. הדוגמה המפורסמת ביותר שזכתה גם בפרס באוסטרליה היא שיקום נחל אלכסנדר. הנחל שנפגע קשות עקב פסולת תעשייתית שוקם וחודש (והוא היום אחלה מקום לטיולים של שבת בבוקר). לכן לא מפתיע שישראל הציעה להשתתף בפרויקט הלאומי ל”ניקוי הגאנגס”.
וכמובן שיש גם שיתוף פעולה בתחום ההיי-טק והמחקר. טאוור הישראלית עתידה להקים מפעל לייצור שבבים ביחד עם .IBM הענקית ההודית טאטא הקימה קרן הון סיכון באוניברסיטת תל אביב ואגודות התעשייה של הודו וישראל חתמו על סדרה של שיתופי פעולה בתחומי המחקר.
על כתפי ענקים
על דבר אחד לא דיברתי: תעשיית הנשק. יכולתי לפתוח בכך, בהיותנו הספקית מספר אחת של הודו לאמל”ח. אבל החלטתי שלא. למה? יותר מדי זמן אנו מסתכלים על עצמנו קודם כמדינה המייצאת נשק ורק אחר כך כמעצמה טכנולוגית המביאה גם המון טוב למדינות החלשות בעולם. יחסי הודו-ישראל אולי התחילו כיחסים ביטחוניים – אך הם הפכו לכל-כך הרבה יותר מכך. ישראל עוזרת להודו להתגבר על אתגרי המאה ה-21 ובדרך מבססת את מעמדה ככוח עולה באי העולמי.
תודה על ההקשבה.
