להורדת הפרק – קישור.
וגם ב-itunes – קישור.
הפרק היום מוקדש לאחת המדינות המוזרות בתבל: יפן. נדבר על חוקת יפן, האיזון הדרוש במזרח אסיה ואיך טראמפ יכול להיות מתנה לראש ממשלת יפן שינזו אבה.
מעטים האזורים ששובים את דמיוננו כמזרח אסיה. ולמה לא? אירופה היא היבשת הישנה, עם סיפורים על אוכלוסייה מזדקנת ואיום חדש-ישן מרוסיה. אפריקה, על אף ההבטחה בה בדמות משאבים ואוכלוסייה צעירה ותוססת, עדיין סובלת ממחלות, רעב ומלחמות. האמריקות כמעט שלא מעוררות עניין, למעט ארה”ב היושבת בכיפת העולם וקנדה, שהפכה ל”מדינת המופת” של המחנה הפרוגרסיבי בעולם.
רק מזרח אסיה שובה את הדמיון עם האוכלוסיות התוססות בה, השילוב של חדש וישן, של תעשיות היי-טק מתקדמות ביחד עם ציווליזיציה בת אלפי שנים. יש תחושה שמזרח אסיה היא הלב של העולם, מרכז הכובד האנושי-תעשייתי שלו, סביבו נעות כל שאר המדינות. ויש לתחושה זו על מה להתבסס: במזרח אסיה נמצאים 51% מבני האדם בעולם. במזרח אסיה שוכנים הענקים הכלכלים סין, יפן, הודו ודרום קוריאה. הם לוקחים את חומרי הגלם של מרכז ומערב אסיה והופכים אותם למוצרים, המיוצאים לכל קצוות העולם. למי מאיתנו בביתו אין מוצרים משם? קרוב לוודאי שהמכשיר האלקטרוני איתו אתם מקשיבים או קוראים ברגע זה יוצר שם. בקיצור, מזרח אסיה הוא אזור מרתק. אך מאיזו סיבה רוב התרחישים העוסקים בו הם משעממים להחריד.
מטפלים במזרח אסיה כזירת המאבק בין סין לארה”ב. הגרעין בחצי האי הקוריאני, הפופוליזם בפיליפינים, הקומוניזם בוויטנאם והחונטה הצבאית בבורמה – כולם מנותחים דרך המשקפיים של המאבק הסיני-אמריקאי לעוצמה. מי בעל ברית של מי? איזה נשק פורס הצי האמריקאי ומה התשובה הסינית? מה מצייץ טראמפ ומה מגיב לו ג’ינפינג?
ההסתכלות על מזרח אסיה דרך העדשות הללו נותנת תמונה מונו-כרומטית של האזור. הדקויות האסטרטגיות נעלמות, ההבדלים התרבותיים נמחקים ואיננו עוד מנסים להתייחס למזרח אסיה כיחידה אוטונומית, היכולה לאזן את השחקנים השונים בה. ומפני שאנו חושבים במונחים של מאבק בין-מעצמתי, המסקנה היא כמעט תמיד זהה: מלחמת עולם שלישית, או לכל הפחות מלחמת סחר ומלחמה קרה שתביא לנפילת אחת המעצמות.
בפרק היום אני מבקש להציג תרחיש אחר, פחות אפוקליפטי ויותר מאוזן. תרחיש שבו ההתעצמות של סין אינה מאוזנת על-ידי גורם מן החוץ (ארה”ב) אלא ע”י ברית של מדינות בהובלת – יפן.
הסיפור המוזר של יפן
יפן היא עוף מוזר בזירה הבינלאומית, ולא רק בגלל תופעות תרבותיות כמו אנשים נעלמים ובני-נוער שמתחפשים לבובות. יפן היא הכלכלה הרביעית בגודלה בעולם, אך מחזיקה כוח צבאי קטן משל יוון או פרו. אין לה את הכלים להגן על עצמה מפני מתקפת טילים צפון קוריאנית, או הכוח להתמודד עם סין אם אי-פעם תהיה מלחמה בין המדינות עקב סכסוכי גבול בים סין המזרחי.
וזה מוזר, כי בדרך כלל מדינה משתמשת בכוח הכלכלי שלה בשביל לבנות כוח צבאי, שבתורו מטרתו להבטיח המשך שגשוג כלכלי. קחו כדוגמה את סין: רק לאחר השגשוג הכלכלי של שנות ה-90′, התחילה הרפובליקה העממית בפיתוח ורכש אמל”ח מתקדם. השגשוג הכלכלי אפשר את הפיתוח של נושאות מטוסים, מטוסים חמקנים ומל”טים. הודות לו סין היום מאתגרת את ארה”ב צבאית.
וזה לא שיפן חיה באזור שליו. ראשית, יש את האיום הצפון הקוריאני. המרחק בין טוקיו לצפון קוריאה הוא כ-1,200 ק”מ. כבר היום לצ. קוריאה יש טילים היכולים לשאת ראשי נפץ כימיים או גרעיניים ולהגיע לכל נקודה ביפן. טוקיו כמובן פיתחה יכולת התרעה מוקדמת לגילוי שיגורים מחצי האי. מאז שנות ה-90′ היא שלחה מספר לווינים לחלל, כולם מיועדים למעקב אחר המשטר הקומוניסטי הסורר של הקימים. היא גם עובדת עם האמריקאים על פיתוח מערכות ליירוט טילים. יש רק בעיה אחת: עד שהטיל לא ינחת על אדמת יפן, ממשלת יפן לא תוכל לתקוף את צפון קוריאה. נשמע אבסורדי? כנראה לא שמעתם על סעיף 9 בחוקת יפן.
סעיף 9
סעיף 9 בחוקת יפן מודיע שלמען שלום עולמי, “מוותרים אנשי יפן לעולם על מלחמה כזכות ריבונית של אומה… זכות המדינה לתוקפנות לא תוכר”. יפן היא המדינה היחידה בעולם שחוקתית וויתרה על האפשרות לתקוף ראשונה.
היא כמובן לא עשתה את זה מרצונה החופשי. החוקה היפנית של היום נכתבה בסמוך לסיום מלחמת העולם השנייה, תחת תכתיבים של הצד המנצח – האמריקאים. למי שלא זוכר, יפן הפסידה במלחמת העולם השנייה ונכבשה על-ידי ארה”ב. וושינגטון שאפה לסיים את הכיבוש בזמן הקצר ביותר, אך רק לאחר שמשטר יפני חדש יקום, כזה בו מגמות מיליטריסטיות ואנטי-דמוקרטיות יעקרו מן היסוד. סעיף 9 נועד להבטיח את האופי הפצפיסטי של המדינה – הוא כופה על יפן חוקתית לא להיות התוקפן.
סעיף 9 גם נתמך בעמדה הפצפיסטית של רוב האוכלוסיה היפנית. אחרי שתי פצצות אטום וחורבן כלכלי, העם היפני עייף ממלחמה. הוא שמח להעביר את האחראיות להגנתו לידי ארה”ב, בעוד הוא מתרכז בשיקום כלכלי של עצמו. “הנס הכלכלי של יפן”, ההפיכה שלה לכלכלה השנייה בגודלה אחרי ארה”ב, לא היה יכול להתאפשר אם טוקיו הייתה צריכה להתמקד גם בבניית צבא בשביל להתגונן מפני הסובייטים והסינים.
כמובן, היפנים לא ביטלו לחלוטין את הצבא. “כוחות ההגנה העצמית של יפן” מטרתם להגן על יפן באוויר, בים וביבשה. הם עושים שימוש באמל”ח שחלקו מיוצר מקומית, דוגמת הטנקים המיוצרים ע”י מיצובישי וחלקו בחו”ל, כמו המטוסים האמריקאים. תקציב הביטחון של יפן הוא באופן מסורתי 1% מהתמ”ג. זו איננה דרישה חוקתית, אך מסורת שממשלות יפן עוקבות אחריה. אם זה נשמע מעט, חשוב לזכור שבמקרה של יפן 1% מהתמ”ג הוא 42 מיליארד דולר, פי כמה מתקציב הביטחון שלנו.
הבטחות אמריקאיות
הפיצוי, או מדויק יותר – האיזון, שארה”ב נתנה ליפן בתמורה לאזיקים של סעיף 9 הוא ההסכם לשיתוף פעולה וביטחון בין יפן וארה”ב שנחתם ב-1960. בקצרה, בהסכם ארה”ב מתחייבת להגן על יפן מפני תקיפה. בתמורה ממשלת יפן אשרה לארה”ב להקים מספר בסיסים בשטח יפן. כל אחד מהצדדים קיבל את שרצה: יפן קיבלה את הצבא החזק בעולם ככוח מגן וארה”ב יצרה לעצמה בסיס ממנו תוכל להקרין כוח בצפון-מזרח אסיה. קיום ההסכם תלוי ביכולת של ארה”ב לעמוד מאחורי ההתחייבויות שלה ליפן ובאמון של מקבלי ההחלטות בטוקיו שבאמת וושינגטון תבוא לעזרתם בשעת הצורך. עם השנים, האמון במחוייבות האמריקאית קטן.
משבר האמון הראשון היה כישלון הסכם הגרעין בין פיונגיאנג וארה”ב שנחתם ב-1994. בעת החתימה ממשל קלינטון הגדיר את ההסכם כאבן דרך היסטורית במאמץ לסלק נשק גרעיני מחצי האי הקוריאני. אולם בתוך פחות מעשור צפון קוריאה חזרה לסורה. מדינת עולם שלישי צפצפה על ארה”ב וארה”ב בתשובה… חזרה לשולחן המשא ומתן. שלטונה של משפחת קים לא נענש בחומכה עקב הפרת ההסכם.
משבר האמון השני התחיל עם ההסתבכות האמריקאית במערב אסיה תחת ממשל בוש והנסיגה במעמדה כמעצמת-על תחת הנהגתו של אובמה. ארה”ב נראתה יותר ויותר כמדינה שאינה יכולה או רוצה להפעיל כוח בשביל לשמור את האינטרסים של בעלות הברית שלה. אם מחר בבוקר בייג’ינג תכבוש את האיים בים סין המזרחי, אילו ביטחונות יש לטוקיו שהצי השביעי יבוא לעזרתה? הבית הלבן יכול לפרש מחדש את ההסכם, או להתמהמה די זמן בשביל שמענה צבאי כבר לא יהיה רלוונטי. אט-אט קולות שמרניים התחזקו ביפן, קולות המאמינים שעל יפן לקחת את גורלה בידיה.
רוחות של שינוי
בספטמבר 2015 בית הנבחרים של יפן אישר פירוש מחדש לסעיף 9, המאפשר ליפן לצאת לעזרת בעלות בריתה גם אם היא עצמה לא הותקפה. מדובר בלא פחות מצעד היסטורי לחוקה היפנית ולמחנה השמרני ביפן בראשות שינזו אבה, ראש הממשלה הנוכחי.
אבה במשך שנים עמד בראש המחנה שקרא לפירוש מחדש או אפילו שינוי של סעיף 9 בחוקה. אבה הוא שמרן לאומני, אחד שמאמין שיפן צריכה להיות מסוגלת לדאוג לעצמה בכוחות עצמה. עבורו ועבור שמרנים אחרים סעיף 9 כובל את יפן לארה”ב ומותיר אותה ללא מגן מול סין או צפון קוריאה.
זה לא אומר אגב שאבה הוא אנטי-אמריקאי. הוא פשוט רוצה שהיחסים בין טוקיו לוושינגטון יהיו יחסים של שווים, לא של מדינת חסות. ופה טראמפ נכנס לתמונה.
טראמפ תומך בגישה של עצמאות ביטחונית. הוא רוצה שבעלות הברית של ארה”ב יהיו מסוגלות להגן על עצמן, מבלי שארה”ב תצטרך להשקיע משאבים לשם כך. בפרק הקודם כבר עסקנו במשמעויות החיוביות של גישה זו לאירופה. עבור יפן הקריאה לעצמאות ביטחונית תעודד את אבה וממשלתו להמשיך בהתעצמות הצבאית. אבה כבר הודיע במרץ 2017 שתקציב הביטחון המתוכנן יהיה גדול מ-1% מהתמ”ג, מה שיאפשר ליפן לרכוש או לפתח אמל”ח חדש, דוגמת צוללות או מערכות יירוט טילים.
והתעצמות יפנית טובה לארה”ב גם כאיזון לסין. למדינות של מזרח אסיה אין מדינה אחת שתשמש כציר נגדי לסין. המתחרות העיקריות שלה – הודו וארה”ב – הן כוחות חיצוניים לאזור. יפן לעומתן היא חלק ממזרח אסיה, קשורה למדינות האזור תרבותית וכלכלית. היא יכולה להתחרות באופן יעיל מול סין על השפעה, דוגמת התחרות הנוכחית ביניהן על השפעה בפיליפינים.
בעלות הברית הטבעיות של יפן יהיו ד. קוריאה ואוסטרליה, עם יחסים ידידותיים לטאיוואן וסינגפור. עם דרום קוריאה ליפן יש בעלת ברית משותפת – ארה”ב – ואיום משותף – צ. קוריאה. עם אוסטרליה ליפן יש כבר שיתוף פעולה בטחוני נרחב, שבתחילת 2017 עלה מדרגה עם הסכם לשיתוף לוגיסטי. טאיוואן וסינגפור הן מדינות בעלות רוב סיני, שלא שכחו את הזוועות של הכיבוש היפני במלחמת העולם השנייה. לכן שיתוף פעולה אפשרי בין המדינות יצטרך להתגבר על משקעי העבר – דבר שעלול להיות קשה ליפן לאומנית יותר. אך שיתוף פעולה יהיה – יפן חולקת עם טאיוואן וסינגפור חשש דומה של מדינות איים מול הכוח היבשתי של סין. שיתוף פעולה ימי, הכולל תרגילי צי משותפים והשקעה בפיתוח אמל”ח יתרום לביטחון של שלושתן ויתרום לאיזון סין במזרח אסיה.
השמש שוב עולה
התעצמות יפנית טומנת בחובה את האפשרות לאזן את סין במזרח אסיה. כפי שהתעצמות אירופאית תאזן את התוקפנות הרוסית, עלייתה של טוקיו יכולה ללחוץ על בייג’ינג להתנהג כשחקנית אחראית בזירה הבינלאומית, ולא בריון הלוקח את מה שהוא רוצה בכוח הזרוע. ליפן יש את הבסיס הכלכלי לתמוך בהתעצמות צבאית משמעותית ואת הכוח הרך בשביל למצב את עצמה כמדינה מרכזית בסדר החדש של האי העולמי.
תודה לכם על ההקשבה.
