אני מאמין שאני לא היחיד שמבין שהתקשורת איבדה את זה בכל הקשור לטראמפ. הדלפות, רדיפות, ביקורת קטנונית – כל אלה מאפיינים של הכיסוי התקשורתי (ואולי ציד מכשפות תקשורתי?) של טראמפ.
הבעיה עם סיקור תקשורתי מוטה שהנושא שלה – נשיא ארה”ב – הופך מאדם שמנהיג את מעצמת העל היחידה בעולם למין יצור דימוני שלא מצליח לשלוט על הסגל שלו. ולי קשה עם התמונה הזו. כי דונאלד טראמפ הצליח למרות שכולם אמרו שיכשל. הוא הפך לנשיא ה-45 של ארה”ב ובשבועות האחרונים הוא החל לפעול לפי מדיניות שרק לפני מספר חודשים איש לא האמין שתצא לפועל.
וללא קשר, אני אוהב לשחק עם תרחישים. ובסוגית החוץ, אני משחק עם שני תרחישים. תרחיש אחד הוא שטראמפ לא יודע מה הוא עושה ומתנהל באימפולסיביות-אינטרסנטית בזירה הבינלאומית. התרחיש השני שלשיגעון יש היגיון: טראמפ פועל ויפעל בשביל להפריד בין סין ורוסיה. בתרחיש הזה המדיניות האמריקאית תשאף להבטיח את מאזן הכוחות באי העולמי ע”י פירוק הברית הנרקמת בין שתי המדינות היריבות.
אני יודע, אתם מגלגלים את העיניים ואומרים “נו באמת”. אבל לא רק אני חושב על תרחיש כזה: שני מאמרים ב-National Interest וב-Politico קוראים במפורש לנשיא להפעיל את רוסיה נגד סין. כפי שניקסון בשנות ה-70′ התקרב לסין בשביל להרחיק אותה מבריה”מ, טראמפ יוכל להתקרב לרוסיה בשביל להרחיק אותה מסין. יוזמת דרך המשי החדשה של סין תעלה על שרטון, הגוש הביטחוני נגד ארה”ב יתפורר ואמריקה תוכל שוב להיות הכוח הדומיננטי באירואסיה.
הבעיה היא שזה לא כל כך פשוט – ואולי אפילו לא אפשרי. מאמר מצוין של ג’ייקוב סטוקס ב-Foreign Affairs טוען שסין ורוסיה קרובות מדי בשביל שמשהו בסגנון של ניקסון יהיה אפשרי. יותר מכך הוא חושש שהמחיר שארה”ב תצטרך לשלם לרוסיה עבור ירידה ביחסים עם סין יהיה גבוה מדי ולא כדאי. איך רוסיה תוכל לתרום לאזן את סין, באם היא תחליט לעבור לצד של ארה”ב? עם הצי הפסיפי המיושן שלה? עם היחסים המתוחים עם יפן וד. קוריאה?
אבל מה אם טראמפ לא מחפש להעביר את רוסיה לצד שלו, אלא להחזיר לארה”ב את ההרתעה וההשפעה שהיו לה? הוא לא רוצה לנתק את סין ורוסיה, הוא רוצה להפוך את שתיהן לפחות רלוונטיות. ויכול להיות שהדרך הכי יעילה לעשות את זה היא להלחיץ את בעלות הברית של אמריקה.
כי הנה הבעיה האמיתית של הסדר הליבראלי-מערבי: חוץ מארה”ב, אין עוד כוח צבאי משמעותי בסדר הזה. רוסיה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה כי האיום הכי גדול עליה ב-200 השנים האחרונות – מערב אירופה – נעלם. האירופאים צמצמו בכוחות הצבא בעוד ארה”ב שילמה את המחיר. כעת, כשארה”ב נמצאת בעמדת חולשה, אירופה אינה יכולה להגן על האינטרסים של עצמה, וודאי שלא לעזור לבעלת הברית שלה.
הדיבורים של טראמפ על כך שנאט”ו מיותר הם בדיוק מה שהאירופאים צריכים לשמוע. זה מצוין שהם נחרדים מהרעיון של התקרבות בין ארה”ב ורוסיה. זה מצוין מפני שמדינות כצרפת, בריטניה וגרמניה מחזירות את נושאי הביטחון ובניין הצבא לסדר העדיפויות הלאומי. מבלי שנשים לב טראמפ בעצם עוזר להן. עד שטראמפ הגיע, אירופה לא הגיבה נכון לאסרטיביות הרוסית. היא העדיפה להשקיע בסנקציות ומילים רפות, במקום להזרים כסף להגדלת כוחות. עכשיו כשהיא מבינה שאולי לא יהיה לה גב אמריקאי, אירופה מתחילה לחזור למציאות – מציאות שבה גבולות לא מוגנים הם חולשה, לא חוזק.
האינטרסים האמריקאים ירוויחו מחזרה של אירופה ככוח צבאי. דוויזיות שריון גרמניות וצי בריטי חזק במערב יחייבו את רוסיה להפנות משאבים להגנת הגבול, בהתאם להיגיון הגיאו-אסטרטגי שלה. זה אומר הגדלה של תקציב הביטחון ונסיגה של רוסיה בחזיתות אחרות, כמו החזית הארקטית והחזית בסוריה. כוחות אירופאים גם יוכלו סוף-סוף לייצב את הפריפריה של היבשת – פעילות נרחבת בלוב, אכיפה אמיתית בים התיכון ואולי אף תרומה משמעותית יותר של כוחות מיוחדים וכוחות יבשה במלחמה בדאע”ש וארגוני טרור בסוריה ועיראק.
במזרח הרחוק, נסיגה אמריקאית מביאה את יפן להשיב את היכולת הצבאית שלה. היא מביאה את ד. קוריאה לקחת אחראיות על הביטחון שלה (כיום במקרה של מלחמה הצבא הקוריאני עובר להיות תחת פיקודו של גנרל אמריקאי) ומעודדת את אוסטרליה לקחת חלק משמעותי יותר במאבקים בים סין הדרומי. כפי שהזכרתי בעבר, בייג’ינג יכולה בקלות למצוא את עצמה מול שרשרת של מדינות יריבות, שיאזנו את התוקפנות שלה.
טראמפ יכול להיות השלב הבא במדיניות החוץ ובסדר העולמי האמריקאי. 70 שנה הסדר הזה התבסס על הכוח האמריקאי ונתן למדינות אחרות להינות מן הפירות מבלי לשלם את המחיר. עכשיו, כשארה”ב נחלשת והעולם נהיה יותר מורכב, הסדר האמריקאי צריך שמדינות אחרות ישאו במאמץ. מבלי משים דווקא הבדלנות, הרצון להקטין את המעורבות האמריקאית, יכול להגדיל את ההשפעה של האמריקאים ולהביא מחדש לאיזון את האי העולמי.
