להורדה ישירה של הפרק – קישור.
“רק לשחקן בעל היוזמה יש את הזכות לתקוף” אמר וילהלם שטייניץ, אלוף השחמט העולמי הראשון. בפרק היום נשתמש בשניים ממשחקי הלוח הכי פופולאריים בעולם: שחמט ומונופול בשביל להסביר למה ארה”ב מאבדת נקודות, בעוד רוסיה עושה את כל המהלכים. בואו נתחיל.
“שואה” היא מילה שנאמרה הרבה מאז ספטמבר האחרון. “יש שואה בחאלב”. האם יש שואה בחאלב? אם נהיה כנים, זו אפילו לא כול חאלב. זה חלק מחאלב. ובאותו חלק מטוסים רוסים וסורים כותשים את עמדות המורדים. כן, אזרחים נהרגים. אבל שואה משמעה רצח שיטתי של בלתי מעורבים. הרוסים לא רוצים להרוג חפים מפשע. הם פשוט רוצים לנצח. וזו עובדה שרוב האנליסטים התעלמו ממנה.
הרקע הצ’צ’ני
רוסיה משחקת בסוריה בשביל לנצח ואנחנו יודעים שהיא תנצח, מפני שהמצב של מלחמת גרילה עקובה מדם אינו זר לא לפוטין ולא לצבא הרוסי. הם כבר נלחמו וניצחו באחת כזו בשנת 1999, במלחמת צ’צ’ניה השנייה.
לאחר התפרקות בריה”מ בתחילת שנות ה-90′, הרפובליקה של צ’צ’ניה סבלה מסדרה של משברי שלטון, שכללו ניסיונות הפיכה, מלחמת אזרחים וגירוש אתני. מוסקבה, שהייתה מעוניינת להחזיר את היציבות ולמנוע את עזיבת צ’צ’ניה מהפדרציה, פתחה ב-1994 מלחמת צ’צ’ניה הראשונה. על אף היתרון המספרי לצד הרוסי, הרוסים הפסידו. צ’צ’ניה הכריזה עצמאות דה-פקטו, גם אם מוסקבה לא הכירה בה.
בין 1996 ל-1999 צ’צ’ניה שקעה לאנרכיה. הממשלה איבדה שליטה על הרפובליקה ומליציות מקומיות תפסו עמדות כוח. לתוך החלל הזה נכנסו ג’יאהדיסטים מקומיים ומתנדבים ערבים ומוסלמים מחו”ל. המצב הביטחוני הדרדר, הטרור האיסלאמי העלה את ראשו בצפון הקווקז ורוסיה התמודדה מול איום חדש של מליציות ג’יאהד מאומנות ומצוידות היטב. אלו, בניסיון לסלק את האימפריאליסט הרוסי מהקווקז, החלו לתקוף מוצבים צבאיים לאורך האזור. השיא הגיע ב-1999, צבא של 2,000 לוחמים פלש לרפובליקה השכנה לצ’צ’ניה, דאגאסטן.
מלחמת דאגאסטן הייתה קאזוס בלי עבור רוסיה. ראש הממשלה החדש, ולדימיר פוטין, החליט להשיב את הביטחון בכל מחיר שיידרש. במהלך 9 השנים הבאות הרוסים ניהלו מלחמת חורמה נגד הטרוריסטים בצ’צ’ניה. בצד הרוסי נהרגו מעל 7,000 חיילים. בצד של המוג’אהדין חוסלו כ-20,000 לוחמים. ובין שני הצדדים הלוחמים נלכדה האוכלוסיה האזרחית. כ-25,000 צ’צ’נים נהרגו, 2% מהאוכלוסיה. מאות אלפים נאלצו לברוח מהחזית והפכו לפליטים. הרוסים לא בחלו באמצעים ובמצור על גרוזני, עיר הבירה של צ’צ’ניה, הם כתשו את העיר עד היסוד. ב-2003 האו”ם הכריז עליה כעיר ההרוסה ביותר בעולם.
וגם אז העולם גינה, הזהיר, קרא לחקירה בחשד לביצוע פשעים נגד האנושות. את פוטין זה לא עניין. הוא ידע שמה שחשוב הוא לשמור על צ’צ’ניה כחלק מהפדרציה ולעקור מן השורש את האיום האיסלמיסטי בקווקז. והוא הצליח: ב-2005 רוסיה הכריזה על ניצחון. ההתנגדות הצ’צ’נית רוסקה וכך גם הרפובליקה. רוסיה שמרה על השלמות הגיאוגרפית שלה, בעוד המערב – שהיה מזועזע עד עמקי נשמתו מן המראות ברפובליקה – שכח והמשיך הלאה.
שחמט
מלחמת צ’צ’ניה הייתה הפעם הראשונה שהמערב יכל לעצור את רוסיה. הוא וויתר. פוטין השיג את היעדים האסטרטגים שלו. הביקורת מארה”ב ובעלות בריתה באה והלכה. הניצחון נשאר שלו. אותו הדבר קרה במלחמת גיאורגיה-רוסיה ב-2008, סיפוח חצי האי קרים ב-2014 ויקרה בהפצצות של חאלב ב-2016. למה? כי הרוסים והאמריקאים מנהלים מדיניות חוץ מהותית שונה.
התיאור הכי טוב להבדלים ביניהן נתן דיוויד גולדמן: רוסיה משחקת שח, ארה”ב מונופול. רוסיה מסתכלת על כל הזירות שלה יחד, בוחנת כיצד כל אחת משפיעה על האחרת. לעומתה, ארה”ב מסתכלת על כל זירה במבודד ובפני עצמה. כשהרוסים מציבים חיילים בזירה אחת, זה מפני שהם מחפשים להשפיע בזירה אחרת. או מפני שהם רואים שרשרת מהלכים שהם רוצים למנוע או להתחיל. כשהאמריקאים מציבים חיילים, הם מנסים לכבות שריפה או “לבנות מדינה”. הם לא מסתכלים על ההשלכות ארוכות הטווח, בוודאי לא על ההשפעה של זירה אחת על אחרת.
גיאו-אסטרטגיה רוסית
בשחמט החשיבות של כלי הוא סכום של הערך שלו כשלעצמו והמיקום שלו. צריח או רץ במרכז הלוח הרבה יותר אפקטיביים מבפינות. אם הרוסים באמת שח, הרי שנמצא קשר ישיר בין הגיאוגרפיה של רוסיה ובין מדיניות החוץ שלה. ובאמת קשר כזה קיים.
שתי עובדות גיאוגרפיות יכולות להסביר לנו את רוב מדיניות החוץ של רוסיה מאז ימי פטר הגדול במאה ה-18. הראשונה היא שכמעט כל החלק האירופאי של רוסיה הוא מישור אחד גדול. מהרי האורל במזרח עד הרי הקרפטים במערב, 77% מאוכלוסיית רוסיה יושבת במישור הרוסי הגדול. ולמישור יש יתרון חשוב על-פני ההרים: הוא מאפשר תנועה קלה ביבשה, אם ברגל או ברכב. הדבר מאפשר תנועה קלה של סחורות, אנשים ורעיונות. זו הסיבה שיוון ההררית הולידה את הפוליס, עיר המדינה, בעוד מצרים המישורית הייתה הקרקע עליה צמחה המדינה הריכוזית הראשונה.
החיסרון של מישור הוא שכפי שקל לסחורות ואנשים לנוע, כך גם לצבאות. כוח נייד של פרשים או טנקים יכול לגמוע את המרחקים האדירים של רוסיה ולהגיע עד מוסקבה. וזה קרה: במאה ה-13 היו אלו המונגולים, במאה ה-19 נפוליאון ובמאה ה-20 הגרמנים פעמיים. המישוריות של רוסיה חייבה אותה להתרחב וליצור או אזורי חיץ או לשלוט במחסומים גיאוגרפים. במזרח אירופה האימפריה הצארית שלטה על כל השטח בין מוסקבה לברלין. היורשת שלה, האימפריה הסובייטית, הרחיבה את שטח השליטה גם למרכז אירופה דרך ברית וורשה. מדרום למוסקבה, רוסיה שולטת מאז אמצע המאה ה-19 בהרי הקווקז. הרי הקווקז הם הגבול הגיאוגרפי היחיד שיש לה והמחסום היחיד בינה ובין המזרח התיכון.
סוף האימפריה
כל זה השתנה כשבריה”מ התפרקה ב-1991. במזרח אירופה המדינות שהפרידו בין רוסיה למערב אירופה זכו לעצמאות. בקווקז קמו ארמניה, אזרבייג’אן וגאורגיה ורוסיה נאלצה לשפוך דם רב בשביל למנוע מצ’צ’ניה להפוך גם היא למדינה עצמאית.
עבור הקרמלין אותן מדינות חדשות במזרח אירופה ובקווקז הן עדיין חלק ממעגל ההשפעה שלו. התקרבות שלהן למעצמה מתחרה או חמור מכך הצבת כוחות צבא זר על אדמתן הוא בגדר איום לאומי. כפי שהסברנו מקודם, רוסיה חייבת מרחב ניטראלי מסביב למרכז הכוח שלה בשביל למנוע מלחמת בזק נגדה. אז מה עשו האמריקאים? הביאו את עצמם כמעט עד לגבול עם רוסיה. ארה”ב היא המעצמה הראשונה מאז הרייך השלישי שיש לה כוחות ברומניה, פולין ולאחרונה גם בשבדיה. בכל זירה חשובה אסטרטגית לרוסים – מזרח אירופה, המדינות הבלטיות, המזרח התיכון ומרכז אסיה – ארה”ב שם, עם עוצמה צבאית גדולה הרבה יותר ממה שיש לרוסים. הברירה היחידה של מוסקבה בשביל למנוע מצור עליה, הוא לדחוף את האמריקאים אחורה ולקחת את היוזמה בזירות שעלולות לאיים עליה. כך זה היה בגיאורגיה, אוקראינה ואותו הדבר גם בסוריה.
בוש וסאקשווילי
מה קרה בגיאורגיה? באפריל 2008 הציע ג’ורג’ בוש הבן לצרף את גיאורגיה ואוקראינה לנאט”ו. גרמניה ובריטניה התנגדו להצעה, בידיעה שהרוסים ירתחו. והם צדקו – הם באמת רתחו. גיאורגיה בנאט”ו משמעה חיילים ומטוסים אמריקאים שיוכלו בקלות יחסית לעבור את הרי הקווקז למישור הרוסי. ערי הנמל בגיאורגיה יספקו תמיכה לוגיסטית למבצעים של הצי האמריקאי בים השחור. כל הגבול הדרומי של רוסיה יהיה מאויים.
כמובן, האמריקאים לא חשבו כך. ארה”ב הייתה באופוריה אחרי שהפכה למעצמת העל היחידה בעולם. הדמוקרטיה והכלכלה החופשית ניצחו ועתה הגיע הזמן להפיץ את העקרונות הללו לכל העולם. צירוף של מדינות קומוניסטיות לשעבר לאיחוד האירופאי ונאט”ו היה מהלך שנועד להיטיב איתן ולתרום להן כלכלית. ובכל מקרה, רוסיה הפסידה – היא צריכה להפסיק להתעסק במה עושים החלקים האחרים של בריה”מ. האמריקאים ניצחו והם שיקבעו את הסדר החדש. מה יכולים לעשות הרוסים?
באוגוסט 2008 הרוסים הראו להם. שיירות טנקים נכנסו לגיאורגיה בעוד חיל האוויר והצי הרוסי מפציצים נקודות אסטרטגית שם. וושינגטון וטיבליסי הוכו בתדהמה. אם הרוסים היו רוצים, הם יכלו לכבוש את המדינה כולה ולהפיל את הממשלה הפרו-מערבית של סאקשווילי. אבל סאקשווילי הבין את המסר לבד: אם הוא יאיים על האינטרסים הרוסים, הוא יהיה לבד מול הדוב הרוסי. ההצטרפות של גיאורגיה לנאט”ו ירדה מהשולחן לצמיתות.
אודסה אהובתי
הסיפור עם אוקראינה טיפה יותר מורכב, מפני ששליטה באוקראינה קשורה לעובדה הגיאוגרפית השנייה של רוסיה: אין לה כמעט גישה למים חמים. לרוסיה יש 37 אלף ק”מ של קו חוף ורובו קפוא במהלך השנה. ים קפוא שימושי למסחר בערך כמו מדבר, מה שהופך את רוסיה למנותקת כמעט מן העולם על אף שהיא יושבת בפסגה שלו. רוב המסחר העולמי נעשה דרך הים. לכן הימים והאוקיינוסים הם בעלי חשיבות אסטרטגית למדינות. ללא גישה מספקת למים חמים, רוסיה נתונה בחסדיהן של מעצמות זרות. כי מה הצי הרוסי יעשה אם ספינות משא רוסיות ילכדו במפרץ עדן או באוקיינוס ההודי?
מאז 1720, השנה בה פטר הגדול סיפח את המדינות הבלטיות, רוסיה מנסה לפתור את הבעיה הגיאוגרפית. עד 1991, הייתה לה גישה למים חמים ב-4 נקודות: הים הבלטי, נמל סבסטופול שבחצי האי קרים, ולדיווסטוק במזרח אסיה ונמל טרטוס בסוריה. כשבריה”מ התפרקה, הגישה לים הבלטי צומצמה לסנט-פטרסבורג ונמל סבסטופול הפך לנמל אוקראיני. מ-1991 הרוסים תלויים בהסכמה של קייב להמשיך ולהשכיר את השטח לצי הים השחור של מוסקבה. במצב שכזה אוקראינה יכולה לסחוט את רוסיה על-ידי סירוב להמשיך את ההשכרה. גרוע מכך – ההתקרבות של אוקראינה לאיחוד האירופאי ולנאט”ו סימנה לרוסים שצי הים השחור עלול להיוותר ללא בית בעתיד הנראה לעין.
כל זה השתנה ב-2014, כשהרוסים זיהו הזדמנות היסטורית לתקן את המעוות. אוקראינה שקעה למשבר חוקתי, כשהנשיא המכהן ברח והפרלמנט הצביע על הדחתו. הפרלמנט של חצי האי-קרים גינה את המהלך כלא חוקי ודרש את החזרתו. בפער הזה, שבין קייב לקרים, נכנסו הרוסים. בתמיכה של כוחות רוסים, בדלנים השתלטו על הפרלמנט ומשרדי הממשל והחלו את המהלך שהוביל ליציאת חצי האי-קרים מאוקראינה וסיפוחה מחדש לרוסיה.
העולם כהרגלו זעם על המהלך. ארה”ב ומדינות מערביות אחרות הכריזו על סנקציות כלכליות נגד רוסיה. האמריקאים כפי שאמרנו משחקים במונופול. עבורם המשבר באוקראינה לא קשור למה שקרה בגיאורגיה, או למלחמת האזרחים בסוריה. הם רוצים שרוסיה תפסיק לדחוף אצבעות בעניינים שלא שלה. הבעיה שהרוסים דוחפים אצבעות מפני שארה”ב התחילה. למה ארה”ב והאיחוד האירופאי בכלל הביאו לאוויר העולם את הסכם השותפות אוקראינה-האיחוד האירופאי? ההסכם, שגרר את המשבר באוקראינה, הוא בדיוק מסוג המהלכים שמאיימים על רוסיה. אז למה ליצור אותו?
וגרוע מכך. רוסיה אינה באופן יחסי מדינה חזקה צבאית. ההרפתקנות של פוטין מסתמכת על כך שוושינגטון לא תעז להתנגד לו צבאית. אובמה רואה בעצמו “ריאליסט”, אך אצלו “ריאליסט” הוא שם קוד למי שלא מוכן להתחייב. כשאסד חצה את הקו האדום של האמריקאים ב-2013, אובמה הוכיח לפוטין שמאחורי הרטוריקה התוקפנית אין כלום. לאובמה הייתה כל הצדקה להפגיז את אסד עד חורמה. ב-2013 לא היו כוחות רוסים שיסבכו את המתקפה. אבל אובמה לא היה מוכן. אז פוטין בא ועזר לו לרדת מהעץ. ב-2014, כשרוסיה עשתה את הלא-יאמן וסיפחה את חצי האי קרים, אובמה שוב התקפל. כן, משטר הסנקציות גובה מחיר כלכלי כואב מרוסיה. אך פוטין יודע שאם הוא יהיה מוכן להמתין מספיק זמן, המשטר יוסר. הוא יודע שעל-ידי יצירת לחץ על ארה”ב ואירופה, הן יתקפלו. כמו אז בצ’צ’ניה, השטח יישאר בידיו.
רוסיה מגיעה לסוריה
את הלחץ על המערב הרוסים מפעילים דרך סוריה. כפי שאמרנו, הרוסים משחקים שח. הזירות של סוריה ואוקראינה אינן נפרדות, הן מחוברות. ארה”ב תאלץ לעבוד עם רוסיה בסוריה להביא שלום לאזור והמחיר לזה יהיה בהסרת הסנקציות בנושא האוקראיני. אבל יש עוד שתי סיבות למה פוטין מוכן להשקיע כל כך הרבה כסף שאין לו בסוריה.
הראשונה היא נמל טרטוס. נקודת הגישה הרביעית והאחרונה של הרוסים למים חמים, נמל טרטוס עבר שדרוגים משמעותיים בשנים האחרונות בשביל לתמוך בצי הרוסי בים התיכון. משטר אסד ידידותי לרוסים והוכיח את עצמו כפרגמטי. המורדים לעומתו הם ערב-רב של ארגונים חילוניים ודמוקרטים ביחד עם מליציות ג’יאהדיסטיות שאידיאולוגית לא מביישות את דאע”ש. אם אסד ינצח, הרוסים יודעים שנמל טרטוס יישאר על כנו וסוריה תיוותר דיקטטורת מיעוט. אם המורדים ינצחו, הרוסים יבעטו החוצה. פוטין לא מוכן לאפשרות הזו.
הסיבה השנייה להתערבות הרוסית היא שפוטין הוא כנראה המנהיג היחיד שחושב על היום שאחרי. הסבירות שבמשרדי החוץ של בריטניה, גרמניה או ארה”ב מתנהל דיון איך סוריה תראה ביום שאחרי אסד היא קטנה עד אפסית. ואני לא אומר זאת כניחוש פרוע – כבר היינו בסרט שהמערב מפיל שלטון מבלי לחשוב על היום שאחרי.
השיעור הלובי
לוב, 2011. מועצת הביטחון החליטה על אזור ללא טיסה מעל לוב. המטרה לכאורה הייתה למנוע מקדאפי להפציץ את המורדים בו. אפילו הרוסים הסכימו להחלטה, במחשבה שמדובר בצעד הומניטרי בלבד. למערב אבל היו תוכניות אחרות. ארה”ב, צרפת, איטליה ובריטניה, ביחד עם עוד מדינות, הפציצו את הכוחות של קדאפי ללא קשר לאיום על אזרחים ועזרו למורדים להפיל אותו. באוקטובר 2011 קדאפי נתפס ע”י המורדים ונרצח באלימות. המערב טפח לעצמו על השכם שהנה, הוא עוזר לדמוקרטיה האזורית. אלא מה? חודש אחרי זה פרצו קרבות בין קבוצות המורדים. בתוך שנה לוב שקעה למלחמת אזרחים, שלא פסקה עד היום. הפקת הנפט ירדה לאפס, מספר הפליטים שעוברים דרך לוב לאירופה קפץ פי 10 והמערב, ששש אליי קרב ב-2011, נתפס ללא שום תוכנית להשבת הסדר. אובמה עצמו אמר זאת: “חוסר היערכות ליום שאחרי קדאפי היה הטעות הכי גדולה בנשיאות שלי”.
אילולא ההתערבות הרוסית, בסוריה היה קורה אותו דבר. כן, אתם יכולים לעקם את האף ולהגיד שמה שפוטין עושה הוא לא יפה. זה נכון – כתישת אוכלוסיה אזרחית הוא באמת לא מוסרי. אבל אסור לנו להיתפס לראייה קצרת טווח. מה לדעתכם היה קורה אם המורדים היו מגיעים בספטמבר 2015 ללטקיה, מעוזם של העלוואים? רצח עם. ואחרי שהמורדים היו מסיימים לטבוח בתומכי אסד, הם היו פונים זה לזה. סונים נגד כורדים, חילונים מול דתיים, סלפים נגד סלפים. התופת הייתה גולשת ללבנון וממנה גם אלינו. מישהו יכול לדמיין תרחיש של דאע”ש או אל-קאעידה עם קטיושות מכוונות על הגליל?
אבל ארה”ב לא חושבת לטווח ארוך. המנטרה שלהם היא שאסד חייב ללכת. למה? ככה. האמריקאים רוצים שינוי משטר ולא רק את השבת הסדר. זו אותה חוסר פרגמטיות שהביאה לכישלון שלהם בעיראק, כישלון שפתח את הדלת להתפשטות האיראנית באזור. בכלל, אם מסתכלים על המזרח התיכון מ-2001 ועד היום, האחראית המרכזית לחוסר יציבות היא ארה”ב. ובכל מקום שהם הביאו לחוסר יציבות, שם היה הרעיון של “חילוף משטר”. הם החליפו את סדאם בשביל ממשלה שיעית, את מובארק בשביל האחים המוסלמים ואת קדאפי בשביל מלחמת אזרחים. 3 מתוך 3 פעמים חילופי המשטר הובילו למשבר הומניטרי. מדוע שהפעם הרביעית תהיה שונה?
להתראות הדוד סם
רוסיה אינה בפני עצמה איום על ביטחון מדינת ישראל. רוסיה היא פרגמטית ואופורטוניסטית. כרגע, הציר השיעי הוא השותף שלה. אבל לאורך זמן אין דרך שבה פוטין ומשטר האייתוללות ילכו יחדיו. איראן מפיצה טרור וג’יאהד ונמצאת במסלול התנגשות עם ערב הסעודית. רוסיה לעולם לא תסכים להגמוניה איראנית במפרץ הפרסי, עקב המונופול שזה ייתן לה בשוק האנרגיה העולמי.
מה שרוסיה והאזור צריכים הוא כוח מאזן להתפשטות האיראנית. אנחנו יכולים להיות הכוח הזה. למדינת ישראל יש את כל הנתונים להיות מעצמה אזורית – אם כלכלית, צבאית או טכנולוגית. הבעיה שאנחנו קשורים ברצועה אמריקאית. וושינגטון לא רוצה שישראל תטלטל את הספינה ואצלנו השתרשה הראייה שאנו מדינת חסות אמריקאית, הנתונים לחסדיה של הידידה הגדולה מעבר לים. וזה נכון שבין ישראל וארה”ב יש ידידות עמוקה מרק יחסים דיפלומטים חיוביים. אבל איננו יכולים להמשיך ולהיות תלויים בארה”ב. הטלטלה שעוברת על המזרח התיכון וחזרתה של רוסיה לכאן, מחייבת אותנו להיפרד מהדוד סם. ארה”ב תמשיך להיות הידידה הגדולה, אך לא עוד תכתיב או תגביל אותנו. הגיע הזמן שירושלים תחל לנהל מדיניות חוץ עצמאית ותצטרף כשחקן משמעותי למשחק השח הרוסי.
