להורדת הפרק – קישור.
לינקים שימושיים:
- מפה של ים סין הדרומי
- מפה של הים הקריביי ומפרץ מקסיקו
- ארה”ב שולחת ארמדה לים סין הדרומי
- סין פורשת סוללות נ”מ באי וודי (woody)
- הבנייה הצבאית של סין בים סין הדרומי – מומלץ! תמונות ושרטוטים שעושים הרבה סדר.
המאמר המלווה:
מבוא
לפני כמה שנים שאלה אותי ידידה בלימודים, בתגובה לידיעה שחלקתי איתה על צינור הגז הרוסי בקווקז, את השאלה הבאה: “מה אכפת לי?”. ובאמת – מה אכפת לי, לך, לנו ממה שקורה שם בעולם הגדול? וודאי כולנו רוצים להיות משכילים, אבל מה אכפת לנו – לנו כאומה – מה ההודים, הסינים או הרוסים עושים אי-שם בעולם? שאלה טובה.
אכפת לנו מה קורה בעולם כי אנחנו חלק ממנו. ואנחנו, דווקא אנחנו הישראלים, צריכים להתעניין יותר בעולם בעיקר מפני שהוא כל-כך מתעניין בנו. חשבו כמה פעמים היום דיברו בתקשורת על “תגובת העולם” לצעד כזה או אחר, על היחסים עם אמריקה או על הנוכחות הרוסית בסוריה. חשבו כמה פעמים הקואליציה והאופוזיציה, שמאל וימין, מדברים על בריתות אזוריות, מדינות ערב המתונות ועוד שלל מטבעות לשון. ועל אף זאת, אם תפתחו את אתר החדשות שלכם או תצפו במהדורת החדשות היומית, כמה אחוזים חדשות החוץ תופסות מזמן המסך או מהכתבות בעמוד השער? והרי אנחנו חיים בעולם מקושר. כשהכלכלה הסינית האטה את צמיחתה, המדדים בארץ ביצעו קפיצה חופשית. כשרוסיה וארה”ב הסתכסכו במזרח אירופה, מוסקבה חתמה על מכירת ה-S-300 לאיראן. ועכשיו, למקרה ולא שמעתם, סין חנכה קו רכבת חדש בין מערב המדינה לטהרן.
“המשחק הגדול” בא לעזור לך ולך להכיר את מה שקורה בזירה הבינלאומית, להבין את מוקדי החיכוך, את השחקנים וכיצד משחקי כוח בצד האחר של הכדור ישפיעו עלינו כאן, בשכונה הקטנה שלנו. והדוגמה טובה ביותר למשחק כוח שלא שמענו עליו, אבל יעצב את פני העולם, הוא המאבק בים סין הדרומי בין המחזיקה בכתר, ארצות הברית של אמריקה ובין הטוענת הראשית לו – הרפובליקה העממית של סין.
המצב כיום בים סין הדרומי
לפני שנעסוק במה קורה בין סין לארה”ב בים סין הדרומי, נדרשת סקירה גיאוגרפית קצרה של האזור. ים סין הדרומי הוא גוף מים בין מיצרי מלקה בדרום מזרח אסיה ומיצרי טאיוואן. הוא גובל במספר מדינות: סין וטאיוואן בצפון, הפיליפינים במזרח, ווייטנאם במערב ומלזיה, אינדונזיה וברוניי בדרום. אם קשה לכם לראות את המפה בראש, אתם יותר ממוזמנים לבקר באתר הבית, שם נמצאת מפה של האזור ולינקים שימושיים נוספים.
מאז אמצע המאה ה-20 בים סין הדרומי יש כמה וכמה סכסוכים טריטוריאליים בין המדינות הגובלות בו. כל אחת מהן דורשת חלק מהים, כשסין הגדילה לעשות ודורשת כמעט 80% משטחו. העובדה שרובכם לא שמעתם על הסכסוכים היא לא מפני שמדובר בסכסוכים שלווים. להפך: הם הגיעו עד כדי קרבות בין סין לווייטנאם בצפון הים על השליטה באיי פאראסל ובדרום הים בין סין והפיליפינים על איי ספראטלי. לאחרונה אפילו הייתה תקרית שניה במספר בין חיל הים האינדונזי וספינת דיג סינית.
חלק מהמדינות, דוגמת מלזיה ווייטנאם, הכריעו את הסכסוך ביניהן ע”י בוררות בינלאומית. סין לא רק שמסרבת להעביר את המחלוקת לבוררות, אלא גם החלה בשנתיים האחרונות להפוך חלק מהשוניות בים לאיים מלאכותיים, בניסיון להגדיל דה-פקטו את השטח בשליטתה. על האיים סין הקימה נמלים ושדות תעופה, בית ספר, הציבה חיילים ולאחרונה גם סוללות טילים נגד מטוסים. האמריקאים חוששים ששליטה סינית בים תאיים על “חופש השיט” – הזכות, של כל ספינה, לעבור במים הטריטוריאליים של מדינה בדרכה ליעד. לאחר חשיפה של צילומי לוויין בהם נראות סוללות טילים סיניות באחד האיים שבמחלוקת, שלחה ארה”ב ארמדה של 6 ספינות ובראשן נושאת המטוסים סטניס ב-3 למרץ השנה לים סין הדרומי. מטרת הארמדה לשדר לסין ולבעלות הברית של ארה”ב באזור שוושינגטון רואה בים סין הדרומי סוגיה חשובה ולא תאפשר השתלטות סינית עליו.
רבותיי, מה שתיארתי עד עכשיו היה צריך להרים לכם גבה. בואו ניזכר על מי אנחנו מדברים פה: ארה”ב של אובמה, שלא אכפה את הקווים האדומים שלה עם סוריה, עושה מפגני כוח? וסין, שכאשר איימו על חברות סיניות באפגניסטן שיחדה את המקומיים לא לירות, בונה בסיסים צבאיים בים? שתי מעצמות כלכליות, שכמעט בכל חזית העדיפו פתרון דיפלומטי על צבאי, מעמידות כוחות צבא אחת מול השנייה? חברים, הפעם האחרונה שנושאת מטוסים אמריקאית עמדה מול טילים סינים הייתה ב-1996, כדי למנוע פלישה לטאיוואן.
מה מיוחד בים סין הדרומי?
יש שיגידו שמדובר באוצרות הטבע הטמונים בו: ים סין הדרומי מכיל שדות נפט וגז בהיקף כולל של 11 מיליארד חביות נפט ו-5 טריליון מטרים מעוקבים של גז טבעי. אחרים, ידגישו את החשיבות שלו לסחר הבינלאומי: כל שנה, סחורות בשווי 5.3 טריליון דולר חולפות בים. חמישית מהן, 1.2 טריליון דולר, מופנות לארה”ב ומהוות יותר ממחצית מהייבוא האמריקאי. סין מעריכה את שווי המשאבים בים בטריליונים של דולרים וכינתה אותו “המפרץ הפרסי השני”. קל להבין, מנקודת מבט טקטית, את ההישג של סין בשליטה בים. גם ברור למה ארה”ב תעדיף לשמור נתיב ימי חשוב חופשי לשיט. אבל יש משהו גדול יותר בים סין הדרומי, גדול יותר מנפט ונתיבי מסחר.
בשביל להבין מהו, נתחיל בשאלה פשוטה: מה סין רוצה? מה שכל מדינה רוצה – אוטונומיה. מדינות, כמו יצורים חיים, רוצות לשמור על עצמאותן. אבל סין אינה סתם מדינה. בתרבות הסינית סין נתפסת כמרכז העולם. זה נמצא בשם ממש: בסינית המילה לסין היא “ג’ואנג גוה”. הפירוש המילולי הוא “הממלכה התיכונה” או “הממלכה המרכזית”. היסטורית, סין הייתה הכוח המעצב במזרח אסיה: יפן, קוריאה, ווייטנאם – כולן הושפעו מסין, כולן חלק מהספרה התרבותית הסינית. ההיסטוריה הזו מביאה את סין היום לראות בעצמה מעצמה טבעית, שעל מעצמות אחרות לכבד את תחום השפעתה. מכאן, שהאוטונומיה שסין רוצה חורגת מהגבולות הלאומיים שלה ומקיפה, בהכללה גסה, את המרחב שבין מיצרי מלקה בדרום מזרח אסיה עד לים הצהוב הנמצא בין חצי האי הקוריאני וסין. זה היה תחום ההשפעה ההיסטורי של הקיסרות והוא צריך, לדעת סין, לשוב ולהיות תחת שליטתה.
תחום השפעה הוא בהגדרה תחום בו האינטרסים של מעצמה אחת נמצאים בעדיפות על אלו של מעצמה אחרת. אחרת התחום לא נמצא בהשפעתה. היום, המעצמה היחידה שמתחרה בסין היא ארה”ב. יפן, דרום קוריאה, טאיוואן ובמידה פחותה יותר הפיליפינים, כולן נשענות על ארה”ב ככוח מאזן לסין. אם סין רוצה שמדינות אלו יכנסו לתחום השפעתה, בהכרח שהיא צריכה להחליש את הנוכחות האמריקאית באותן מדינות. חשוב לי לעצור כאן ולהדגיש שכניסת מדינה לתחום ההשפעה של מעצמה אינו אומר שהיא הופכת למדינת חסות. ההפך: החלשת ארה”ב במזרח אסיה יכולה להוביל את יפן וד. קוריאה ליותר עצמאות, על-ידי חיזוק הצבאות שלהן וניהול מדיניות חוץ שאינה מושפעת מוושינגטון.
נחזור למה שהתחלנו: סין רוצה להחליש את ארה”ב, בכדי ליצור תחום השפעה משלה. כיצד תעשה זאת? ובכן, העוצמה האמריקאית נשענת על הצי השביעי, הממוקם ביוקוסוקה, יפן. הצי השביעי הוא הכוח הימי הגדול ביותר של ארה”ב שבסיסו מחוץ לגבולות המדינה: בכל זמן נתון הוא כולל בין 40 ל-50 ספינות, 200 כלי טיס ו-20,000 איש, אנשי הצי וחיל הנחתים. תחום האחראיות של הצי הוא מערב האוקיינוס השקט, בדיוק אותם אזורים שסין רוצה לעצמה. לכן אנחנו לא מופתעים כשהצי השביעי היה מעורב במספר חיכוכים עם סין: נושאת המטוסים סטניס שייכת לצי השביעי. לפניה, המשחתת קורטיס וילבור, גם היא של הצי השביעי, נשלחה לים סין הדרומי. אבל האירוע החשוב ביותר בו היה מעורב הצי השביעי והוא אירוע מכונן בחשיבה האסטרטגית של סין, הוא משבר טאיוואן השלישי שהתרחש ב-1996.
קצת רקע. טאיוואן הוא אי מול חופי סין אליו נסוגו הכוחות הלאומיים לאחר שהפסידו במלחמת האזרחים לקומוניסטים ב-1949. דה-פקטו האי הוא מדינה עצמאית מסין, עם ממשלה דמוקרטית, כלכלה קפיטליסטית וצבא. דה-יורה סין מגדירה אותו כמחוז מורד ומאיימת בסנקציות חמורות נגד כל מי שיכיר בו כמדינה. על-אף זאת, ב-1992 סין וטאיוואן הגיעו להסמכה במסגרת מדיניות “סין אחת”. עפ”י המדיניות סין תכבד את האוטונומיה של טאיוואן, בתמורה לכך שהאחרונה לא תפעל להכריז עצמאות ולקבל הכרה בינלאומית. משבר טאיוואן השלישי התחיל ב-1996 כשבייג’ינג ראתה בהתבטאויות של נשיא טאיוואן חריגה ממדיניות “סין אחת”. הצבא העממי של סין ביצע סדרת שיגורי טילים לעבר האי וריכז כוחות באזור מיצרי טאיוואן לקראת תרגיל של פלישה אמפיבית. ארה”ב, שראתה בהסלמה איום ממשי על עצמאות טאיוואן, שיגרה לאזור שתי נושאות מטוסים עם קבוצות הלחימה שלהן: נושאת המטוסים נימיץ ונושאת המטוסים אינדפנדנס. מטרת נושאות המטוסים לבצע הפגנה של כוח בשביל להרתיע את סין מלתקוף את האי. שיא הפגנת הכוח היה כשנושאת המטוסים נימיץ הפליגה דרך מיצרי טאיוואן, תוך הפרה בוטה של הריבונות הסינית. הדבר הרגיז מאוד את הסינים, אך לצבא העממי לא היו לא ספינות ולא טילים להרתיע את נושאות המטוסים מחדירה לגבול הימי של סין. בסופו של דבר, לאחר עוד מספר שיגורי טילים, הצבא נסוג מאזור המצרים.
הנחיתות הימית ב-1996 הוכיחה למקבלי ההחלטות בבייג’ינג שהם אינם יכולים לנהל מדיניות חוץ עצמאית, כל עוד לצי האמריקאי יש חופש פעולה. ב-1996 הצי הסיני החל לרכוש צוללות ומשחתות סובייטיות מרוסיה, יחד עם פיתוח טכנולוגיות ופלטפורמות חדשות ליירוט ספינות אמריקאיות. המטרה הסופית של בניין הכוח הזה הוא לא לנצח בקרב ימי מול ארה”ב, אלא להרתיע אותה מלנסות בכלל. המצב שבייג’ינג רוצה ליצור הוא בו כל ספינה ואפילו היא נושאת מטוסים, לא תוכל לפלוש למים הטריטוריאליים של סין מבלי להסתכן בהטבעה. וושינגטון תצטרך לחשוב פעמיים אם לבצע עוד הפגנת כוח מול סין ולהסתכן בהטבעת ספינותיה.
אחרי שהכרנו את יסוד הכוח האמריקאי באזור ואת התשובה הסינית אליו, בואו ונחזור לגיאוגרפיה. בשביל להגן על טאיוואן, לתמוך בווייטנאם ולהגיע לאוקיינוס ההודי במהירות, הצי השביעי חייב לנוע דרך ים סין המזרחי וים סין הדרומי. דמיינו כעת מה יקרה אם סין היא שתחליט איפה ומתי הצי השביעי יוכל לעבור. משבר פוליטי מול טאיוואן? בהצלחה לאי. סכסוכים טריטוריאליים עם ווייטנאם? שום נושאת מטוסים לא תבוא לעזרת האנוי. סין תהיה חופשית לקדם את האינטרסים שלה באזור על חשבון אלו של ארה”ב, בדיוק המצב שהגדרנו כ”תחום השפעה”.
מה כל זה אומר בשביל אמריקה? דחיקה שלה מהאזור הכלכלי החשוב בעולם. גם עם האטה של סין, מזרח אסיה הוא עדיין אזור כלכלי שוקק. 51% מאוכלוסיית העולם מרוכזת באזור שבין יפן להודו ורבות המדינות בו שרק התחילו בהתעוררות כלכלית, כמו ווייטנאם ומלזיה. הפוטנציאל למסחר הוא עצום, אך סין היא שתרוויח היא יותר. למה? דחיקה פוליטית של מדינה היא בהכרח גם דחיקה כלכלית. אוסוולד שפנגלר, פילוסוף והיסטוריון גרמני, ניסח זאת היטב: “עוצמה תעשייתית מקנה עוצמה צבאית, שבתורה מבטיחה אפשרויות מסחר ומשאבים לטובת הגדלת העוצמה התעשייתית”. מדינות משתמשות בקשרי מסחר בשביל להגדיל שיתוף פעולה ולהקטין את הסיכון במלחמה. כשמדינות מזרח אסיה יצטרכו להתנהל מול הענק הסיני פוליטית, תהיה עדיפות לקשרי המסחר עם סין על-פני ארה”ב. וזו הסיבה שארה”ב נאבקת בסין על חופש השיט בים סין הדרומי.
מה התשובה של האמריקאים לרצון הסיני לתחום השפעה? מדיניות “האיזון מחדש באסיה”, the pivot to asia. המדיניות נוסחה לראשונה ע”י מזכירת המדינה הילרי קלינטון במאמר ב-2013 שכותרתו “המאה הפסיפית של ארה”ב” ונועדה להבטיח את האינטרסים האמריקאים במזרח אסיה. האסטרטגיה מבוססת על 6 קווים מנחים: חיזוק בריתות ביטחוניות; העמקים היחסים עם כוחות מקומיים ובראשם סין; עבודה עם מוסדות על-מדינתיים באזור; הרחבת המסחר וההשקעה; ביסוס נוכחות צבאית רחבה; קידום הדמוקרטיה וזכויות האדם באזור. קלינטון כבר לא מזכירת המדינה, אך “האיזון מחדש” עדיין מוביל את מדיניות החוץ האמריקאית. הוא הסיבה שבמקביל להגדלת הכוח הצבאי במזרח אסיה, קטנה הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון ואירופה. אנחנו כבר לא חשובים לאינטרס הלאומי, מה שמחייב לשאול את השאלה: אז מה יהיה אתנו?
מדינת ישראל, כמו האיחוד האירופאי, כמו סין וכמו מדינות דרום מזרח אסיה, הסתמכה על השריף האמריקאי שיביא סדר לעולם. קחו כדוגמה את אירופה: מאז 1945 אירופה לא ידעה מלחמה בין המדינות המובילות שלה (גרמניה, צרפת ובריטניה). הודות לגב האמריקאי, ממשלות אירופה יכלו להשקיע את כספן בתוכניות סוציאליות ולקצץ בתקציבי הצבא. הפציפיזם האירופאי הנודע נשען על רובים אמריקאים. כעת, כשאותם רובים או חזרו הביתה או הלכו לאוקיינוס השקט, אירופה מוצאת את עצמה נלחצת בין רוסיה אגרסיבית מתמיד והתפוררות הפריפריה המזרח-תיכונית שלה.
היציבות באזור שלנו התבססה על נוכחות אמריקאית חזקה כמאזנת לשאיפות התוקפניות של סדאם ואיראן. נסיכויות המפרץ, ערב הסעודית, מצרים של מובארק – כולן נשענו על תמיכה צבאית אמריקאית. הנטישה של עיראק, התקרבות לאיראן, שמטו את הבסיס מתחת לרגליים של המדינות הסוניות באזור. ומי שמצפה לראות את ארה”ב חוזרת לכאן, יכול להמשיך לצפות.
ארה”ב תשקיע את המשאבים והאנרגיה שלה ב”מפרץ הפרסי השני”. הצי האמריקאי כותב מחדש את האסטרטגיה באוקיינוס השקט, במקביל לרכש טילים נגד ספינות – לראשונה מזה עשורים. סין בתורה פורשת חיישנים לגילוי צוללות, פורשת טילים נגד ספינות באיי ים סין הדרומי ומגבירה את בניית הצוללות והמשחתות שלה. המצב כולו מזכיר את דרום מזרח אירופה של סוף המאה ה-19: באותה עת רוסיה הצארית והאימפריה האוסטרו-הונגרית התחרו על שליטה בבלקניים, מהם נסוגה האימפריה העות’מאנית. לצידה של אוסרו-הונגריה עמדה הקיסרות הגרמנית, שהייתה במרוץ חימוש מול בריטניה ורוסיה ולצד הצארות עמדו בריטניה וצרפת, מודאגות מההתעצמות הגרמנית. את סופו של הסיפור כולנו מכירים: היורש האוסטרו-הונגרי נרצח ע”י מתנקש סרבי, ווינה הכריזה מלחמה על סרביה, רוסיה באה להגנת בעלת בריתה, גרמניה בתגובה גם הצטרפה ומפה לשם אירופה כולה שקעה בשתי מלחמות עולם רצחניות שסיימו את הקריירה של היבשת כמעצמה. גם בים סין הדרומי יש תחרות בין שתי מעצמות על שליטה. גם כאן יש מרוץ חימוש. אך גם יש פתח לתקווה: סין ומדינות מזרח אסיה מנהלות דיאלוג כנה למציאת הסדר לאזור. ארה”ב וסין משתפות פעולה בנושאים רבים. עד כמה שהעניינים מתוחים בים סין הדרומי, אין מישהו מהצדדים שמוכן להסתכן במלחמה להשגת השליטה על הים.
אז מה כן יהיה? מדינות דרום מזרח אסיה ייהנו מהחיזורים של האמריקאים, הסינים ואף של ההודים, שרוצים דריסת רגל בים. ארה”ב וסין יגדילו את ההוצאה הצבאית על טכנולוגיה ימית. ואנחנו, שסמכנו על הסדר של הצבא האמריקאי, נאלץ להתרגל למזרח תיכון ללא שריף ועם הרבה פורעי חוק.
