1

פלג 64: המלחמה על טאיוואן

תקציר

  1. צפינו שברבעון השני והשלישי של 2021 נראה עלייה במתיחות בזירות תחרות גיאופוליטיות והערכות כרגע לא מאכזבות, עם סין במיוחד ממשיכה ללחוץ באופן עקבי את טאיוואן.
  2. בדרך כלל שמנתחים את המצב בזירה, מניחים שכל מתיחות נועדה לאחד משתיים: או שסין מחפשת לעשות שרירים, או שסין מתכוננת לפלוש. אולם, למה בחודשים האחרונים למה סין מפעילה כל-כך הרבה לחץ על טאיוואן? ברור לנו שהיא לא מתכוננת לפלוש, לפחות לא כרגע. ברור לנו שלא יכול להיות שכל-כך הרבה תרגילים צבאיים הם כולם איתותים. מה אז סין מחפשת להשיג עם הפעולות שלה? סין מפעילה לחץ על טאיוואן בשביל לשבור את רוחה ולהכניע אותה. היא בעצם כבר היום מנהלת מלחמה בשביל לכבוש אותה.
  3. סין מעוניינת להפעיל לחץ קבוע על טאיפיי בשביל לשחוק את הרצון שלה להילחם, בשביל להביא אותה להשלים עם האיחוד של האי והיבשת.
  4. בייג׳ין יכולה להביא את טאיוואן להשלים עם שלטונה ע״י כיבוש, אך זו לא הדרך היחידה. היא בסה״כ צריכה שטאיפיי תסכים להתאחד – היא יכולה לעשות זאת ע״י כיבוש, אך היא באותה מידה יכולה לעשות זאת ע״י לחץ צבאי קבוע שישחוק את הרצון של טאיוואן להתנגד.
  5. שכבר היום מנוהלת מלחמה לכיבוש האי, מלחמה שנעשת לא ע״י פלישה ימית אלא ע״י לחץ קבוע על טאיפיי – מלחמת התשה.
  6. המאבק על טאיוואן כמובן צריך להדאיג אותנו, אך הוא גם מכיל פוטנציאל משמעותי לתעשיית הביטחון והטכנולוגיה הישראלית. אחד המקומות בעלי הפוטנציאל המשמעותי ביותר הן מערכות אוטונומיות לניתור והתרעה מוקדמת על תקיפה:מה שדרוש למדינות שהגבול שלהן פרוץ, או שחוששות מחדירה למרחב הימי הרחב שלהן, היא מערכת שיכולה לנטר באופן רציף את האזור, להודיע על חדירה ואם אפשר לתקוף את האויב במקרה והוא מנסה לפלוש.

להורדת הפרק – קישור.

טאיוואן היא אחת הזירות שחוזרות שוב ושוב בניתוחים שלנו. האי הקטן עם 24 מיליון תושביו הוא כיום אחת מנקודות העימות החשובות בעולם, אם לא החשובה ביותר: הודות למרכזיות של טאיוואן בייצור השבבים העולמי [מקור], מה שקורה או יקרה בטאיוואן ישפיע על הכלכלה הגלובאלית כולה – מהרכבים שלנו עד הטלפונים שלנו. טאיוואן מספקת את השבבים לתעשייה שלנו, ושיבוש אצלה ישפיע על כולנו.

טאיוואן חשובה גם משום שהיא במרכז התחרות בין ארה״ב וסין: סין תופסת את עצמה ונתפסת בעולם כמעצמה עולה, וכמו כל מעצמה עולה היא מעוניינת לשלוט בפריפריה שלה. כפי שארה״ב שולטת באמריקות, כפי שרוסיה שלטה במזרח אירופה, בייג׳ין מעוניינת להשיג הגמוניה על מזרח אסיה כדי להבטיח את מעמדה כמעצמה עולמית חדשה. טאיוואן היא קריטית עבורה: האי הקטן הוא חלק משרשרת האיים שמקיפה את חופי סין, מיפן עד אינדונזיה. שליטה בטאיוואן תפתח עבור סין גישה נוחה לאוקיינוס השקט, ותקשה על האמריקנים לאיים על החוף המזרחי של סין.

שרשרת האיים הראשונה והשנייה מול חופי סין. כיבוש טאיוואן תשבור את השרשרת הראשונה ותתן לסין גישה לשנייה.

בייג׳ין גם רואה בהשתלטות על טאיוואן חובה לאומית, כחלק מ״חלום ההתחדשות״ של שי ג׳ינפינג: טאיוואן נלקחה משושלת צ׳ינג בסוף המאה ה-19 ע״י היפנים. החזרת האי תשיב את סין הקומוניסטית לגבולות הקיסרות הסינית, ותתקן את העוול שנגרם לה ב״מאה שנות השפלה״ [ראו כאן]. זו הסיבה שטאיוואן מופיעה שוב ושוב בדו״חות העבודה של המפלגה [מקור] ובנאומים של מנהיגיה [מקור]: האיחוד של טאיוואן הוא לא רק סיסמה חלולה. הוא יעד.

אנחנו כבר מספר שבועות סוקרים את המתיחות במצר טאיוואן, ואת הפעולות הסיניות מסביב לאי: תרגילים ימיים, חדירות מהאוויר, תרגול כוחות לפלישה אמפיבית ועוד. צפינו שברבעון השני והשלישי של 2021 נראה עלייה במתיחות בזירות תחרות גיאופוליטיות והערכות כרגע לא מאכזבות, עם סין במיוחד ממשיכה ללחוץ באופן עקבי את טאיוואן.

עם המתיחות העולה במצר השאלה שרוב העולם שואל היא האם תהיה מלחמה על טאיוואן, ואם כן כיצד היא תראה: איך תראה הפלישה הסינית לאי, איך היא תשפיע על הכלכלה הגלובאלית וכיצד ארה״ב תגיב, אם בכלל.

בזמן שזה מאוד מלהיב לחשוב איך יראו הקרבות הפותחים של מלחמת העולם השלישית, אני רוצה היום להסתכל בצורה אחרת על המתיחות: האם מה שאנו רואים הוא לא הכנה למלחמה על טאיוואן, אלא כבר מלחמה על האי? האם החיפוש שלנו אחר פלישה לאי, מעוורת אותנו למלחמה שבייג׳ין כבר מנהלת בשביל להביא את האי להסכים להתאחד עם היבשת?

בניתוח היום נבחן מחדש את תרחיש המלחמה על טאיוואן, נראה את הצעדים שסין כבר עושה כדי לנסות ולכבוש אותו ונבחן מה הפוטנציאל לתעשיית הביטחון הישראלית בסכסוך הכי חשוב בעולם. בואו נתחיל.

הבעיות עם פלישה

בואו ונבחן מחדש את הגישה שלנו לסכסוך במצר טאיוואן. בדרך כלל שמנתחים את המצב בזירה, מניחים שכל מתיחות נועדה לאחד משתיים: או שסין מחפשת לעשות שרירים, או שסין מתכוננת לפלוש. זה נובע מהדרך בה אנו תופסים את המהלך הלוגי של בייג׳ין: בייג׳ין רוצה להשתלט על טאיוואן. טאיוואן מתנגדת להיות תחת שליטת בייג׳ין, מעדיפה לחיות חופשית מלחיות תחת המגף הצבאי של סין (כפי שקרה להונג קונג). מכאן לכאורה שהדרך היחידה בה סין יכולה להחזיר את טאיוואן היא באמצעות פלישה צבאית, באמצעות כיבוש שלה.

ההסבר הזה אבל לא מספק, כי לכל אורך 2020 היו תרגילי צבא סביב טאיוואן ופלישה לא קרתה. כאן נכנס ההסבר השני – בייג׳ין עושה שרירים. בייג׳ין משתמשת בתרגילים הצבאיים כדי לאותת את מורת הרוח שלה מביקורי בכירים אמריקנים באי, או כדי להבהיר שהיא רואה את עצמה כריבון על האי וכמי שלא ניתן להתעלם ממנו. זה בהחלט נכון שחלק מהפעולות של סין במצר טאיוואן הן איתותים, אולם יש כל-כך הרבה מהם שכבר לא ברור מה מנסים לאותת – טאיוואן ראתה חדירת מטוסים סינים אליה כמעט כל יום ברבעון האחרון של 2020 [מקור]. או שהסינים מנסים לשלוח קוד מורס, או שיש כאן משהו אחר. אבל מה?

מספר חדירות של מטוסים סינים למרחב האווירי של טאיוואן, לפי תאריך.

בעיה נוספת עם ההתמקדות בפלישה צבאית היא שאנו יודעים שכרגע לבייג׳ין אין את הכלים להבטיח את ניצחונה בפלישה צבאית לטאיוואן. במקרה הטוב בייג׳ין תזכה בניצחון עקוב מדם שיעלה לה במאות אלפי הרוגים ופגיעה כלכלית משמעותית. במקרה הפחות טוב סין תפסיד בטאיוואן ומהומות בעקבות התבוסה יפילו את המפלגה הקומוניסטית של סין.

למה? בואו ונשחק רגע בתרחיש של פלישה סינית לטאיוואן:

פלישה לאי תהיה חייבת להיות אמפיבית, משום שזו הדרך היחידה להביא מספיק כוחות להשתלט על האי ו-24 מיליון תושביו. כבר כאן סין תתקל במספר בעיות: ראשית, בשביל לבצע פלישה אמפיבית חייבים לרכז לפני את הכוחות בחוף ולטעון אותם על ספינות. ריכוז הכוחות הוא הכרחי בשביל לקצר את זמני הטעינה וההובלה, מה שאומר שכל הכנה לפלישה תהיה קלה לגילוי מלוויינים או מטוסי ריגול. בייג׳ין יכולה להסוות את ריכוז הכוחות לפלישה כ״תרגיל צבאי״, אולם בכל מקרה טאיוואן תעלה כוננות, וכנראה גם ארה״ב.

שנית, בין טאיוואן והיבשת מפרידים כ-180 ק״מ של ים, עם מעט מאוד איים שיכולים לספק איזו הגנה לכוח מתקרב. כוח פולש סיני יהיה חשוף לצוללות, התקפות מהאוויר וטילים נגד ספינות מהאי עצמו [מקור]. משום שרובו של האי הררי, לסין יש מעט מאוד חופים בהם תוכל להנחית כוח גדול – הם מרוכזים בעיקר בדרום האי, הרחק מהמרכזים העירוניים של טאיוואן, או בצפון האי, בדיוק היכן שנמצאים המרכזים העירוניים ורוב האוכלוסייה של טאיוואן. בייג׳ין תצטרך לבחור בין לפלוש לצד הרחוק של האי ולהילחם אל עבר הבירה טאיפיי, או לנסות ולכבוש את טאיפיי תחילה ולהסתכן בתגובת נגד מאסיבית מצד טאיוואן.

חופים מתאימים לפלישה לטאיוואן מסומנים בצהוב. שימו לב לריכוז הבסיסים לידם.

ותגובת נגד מאסיבית תהיה: אחרי שהכוחות הסינים יגיעו לאי, הם יתקלו במלכודות בחופים, התקפות מהאוויר והפגזות אריטלריה מצד הכוחות המגינים [מקור]. היה והפולשים הסינים יצליחו להקים ראש גשר, אחרי מספר רב של אבידות, הם יצטרכו להתחיל בחדירה לאי, המשלב הרים, ג׳ונגלים וערים צפופות. בייג׳ין תאלץ להילחם בכמיליון חיילי מילואים, להגן על קווי האספקה שלה מכוחות גרילה ולנהל קרבות דלת אל דלת בטאיפיי ובמרכזים העירוניים של האי.

וטאיוואן לא תתמודד לבדה עם סין.

קרוב לוודאי שארה״ב תתערב בשעות הראשונות של הפלישה עם התקפות מהאוויר של הכוחות הסינים, מזיזה לאזור את שתי נושאות המטוסים הקבועות שלה במזרח אסיה ושמה בכוננות את הכוחות שלה ביפן ודרום קוריאה. האמריקנים יבקשו לתקוף את הצי הסיני שירוכז במצר טאיוואן, להשיג עליונות אווירית בשביל להתחיל לשלוח אספקה לאי ולאיים על סין בחזיתות אחרות כך שלא תוכל לרכז את כל כוחותיה באי.

למה שארה״ב תעשה זאת? טאיוואן חשובה לארה״ב משלוש סיבות מרכזיות: ראשית, טאיוואן היא חוליה בשרשרת האיים המקיפה את סין, שרשרת איים בה ארה״ב שולטת וחוסמת את ההתפשטות של סין אל תוך האוקיינוס השקט. אם בייג׳ין תכבוש את טאיוואן, היא תוכל לשלוח בחופשיות צוללות וספינות אל האוקיינוס השקט, מאיימת לראשונה מזה 80 שנה על המולדת האמריקנית.

שנית, טאיוואן חשובה לתעשיית השבבים העולמית, ועם ההשתלטות של בייג׳ין עליה היא עלולה לפגוע קשות בתעשייה האמריקנית.

שלישית, ארה״ב מחוייבת מזה כ-70 שנה לביטחונה של טאיפיי, דמוקרטיה בת 24 מיליון בני אדם. אם ארה״ב לא תצא להגנת האי, המעמד שלה בכל מזרח אסיה יפגע קשות: יפן ודרום קוריאה ישקלו מחדש את היחסים שלהן עם וושינגטון לעומת בייג׳ין, מעדיפות להתקרב לבייג׳ין שתתפס כהגמון האזורי החדש. אגב, דרום קוריאה היא המקום היחיד חוץ מטאיוואן שנמצא כיום בחזית השבבים המתקדמים, כך שהתקרבות של דרום קוריאה לסין אחרי כיבוש טאיוואן תסגור לחלוטין את אספקת השבבים לארה״ב.

וושינגטון לכן כמעט בוודאות מלאה תתערב בפלישה סינית לטאיוואן, תכה בכוחות הסינים באי, תשגר אספקה לטאיפיי ותאיים על החוף המזרחי של סין אם זו לא תפסיק את הפלישה. כוחות אמריקנים, ביחד עם כוחות מהודו, אוסטרליה, בריטניה ועוד, יטילו מצור על הונג קונג ושנחאי, מקווים לפגוע כלכלית בבייג׳ין ולשכנע אותה לסגת.

משום כך, במקרה הטוב עבור המפלגה הקומוניסטית, היא תסבול ממאות אלפי מתים, תחווה מכה כלכלית משמעותית אך לפחות תשתלט על טאיוואן. סנקציות אמריקניות יוטלו עליה, ומלחמה קרה חדשה תתחיל. בייג׳ין יכולה לקוות שאם היא תחזיק מספיק זמן, מתישהו סביב 2040 העולם ישלים עם הכיבוש של טאיוואן והסנקציות שהוטלו עליה יוסרו.

במקרה הפחות טוב, תמיכה אמריקנית לטאיפיי תביס את הכוחות הסינים באי, והמפלגה הקומוניסטית תופל בהתקוממות עממית: העם הסיני יתקומם נגד המפלגה שנכשלה לכבוש את טאיוואן, והרסה את הכלכלה של סין בדרך. סין תתמוטט, והעולם יתחיל להשתקם מהמלחמה במזרח.

האם סין יכולה לעשות משהו היום כדי למנוע את התבוסה שלה בתרחיש פלישה עתידי? כן, כמה דברים: ראשית, היא בונה את כוחה הימי כך שיוכל להטיל מצור אפקטיבי על טאיוואן ולהרתיע את הצבא האמריקני מלהתערב [מקור]. אם ארה״ב לא תוכל לשלוח כוחות דרך הים, אם ארה״ב אפילו לא תוכל לקרב את נושאות המטוסים שלה לאי, הדבר יצמצם את הסיכויים לתבוסה סינית באי ואולי אף ירתיע את ארה״ב מלהתערב בכלל במלחמה, חוששת מקרב ימי נגד סין בו היא תפסיד.

שנית, סין בונה כוח רקטי מתקדם שמטרתו לאיים על נושאות המטוסים האמריקניות ועל בסיסי ארה״ב באזור [מקור], כמו גם לכתוש את צבא טאיוואן וההנהגה שלו. במקרה של פלישה לטאיוואן כוח הטילים הסיני יפציץ בשעות הראשונות את הכוחות האמריקנים ביפן, דרום קוריאה וגואם וישתק אותם, ויכה בכוחות הצבא וההנהגה של טאיוואן. הודות לטווח הארוך של הטילים הבליסטים שלהם, הסינים יוכלו בשלב השני למקם סוללות בטיבט בשביל לאיים על נושאות המטוסים האמריקניות באוקיינוס השקט.

שלישית, סין בונה יכולות סייבר מתקדמות בשביל לפגוע במערכות התקשורת והמידע של ארה״ב וטאיוואן. סקרנו את הנושא יותר בהרחבה בניתוח מס׳ 18, המאבק על ים סין הדרומי [ראו כאן]: בייג׳ין מעוניינת למנוע מארה״ב לראות את שדה הקרב ולהיות מסוגלת לנווט בו. ע״י תקיפת רשתות תקשורת של צבא ארה״ב, הפלת לוויינים ושיבוש תקשורת של מל״טים, בייג׳ין תעוור את האמריקנים למתרחש בטאיוואן. את טאיוואן עצמה סין תתקוף עם כלי סייבר שמטרתם להפיל מערכות תקשורת ובקרה, מעכבת את היכולת של האי לגייס את כוחות המגן שלו.

כמובן, גם טאיוואן וארה״ב מתכוננות כל אחת לנצח במלחמה:

טאיוואן מתמקדת בכוחות א-סימטרים, כוחות ניידים שיכולים לתת מכה משמעותית בתרחיש של פלישה: היא בונה טילים לפגוע בערי החוף של סין ובריכוזי הכוחות [מקור], בונה צוללות לפגוע בכוחות הימיים של סין ורוכשת מטוסי F‪-16 לשם קרבות אוויר והפצצות [מקור]. היא בונה בונקרים ומנהרות שיאפשרו לה שרידות גבוהה במקרה של מתקפה סינית, בונקרים מהם תוכל להפעיל את כוחות האוויר והטילים שלה. טאיוואן מתכוננת לספוג את המתקפה הראשונה של סין ואז להכות בעוצמה בריכוזי הכוחות הסיניים בחוף ובים.

בעוד טאיוואן מתכוננת לספוג את המכה הסינית ולהשיב במכה משלה, ארה״ב בוחנת מחדש את כל פריסת הכוחות שלה באזור. האמריקנים בילו את שני העשורים האחרונים בשתי מלחמות יבשתיות ארוכות באפגניסטן ועיראק. הבסיסים שלהם במזרח אסיה נבנו כשהאיום המרכזי היה פלישה ימית מבריה״מ. לא הצבא האמריקני ולא הבסיסים האמריקנים ערוכים כיום למערכה ימית מול יריב עם ארסנל טילים גדול.

ארה״ב לכן חושבת מחדש על פריסת הכוחות שלה במזרח אסיה כך שתוכל להתמודד עם איום הטילים הסיני [מקור]. במקום להתבסס על מספר קטן של בסיסים גדולים, ארה״ב מתכוונת להקים מספר רב של בסיסים קטנים, כל אחד עצמאי לוגיסטית ומסוגל להגיב במהירות למתקפה סינית. וושינגטון גם מתכוונת להתאים מחדש את כוחות הצבא שלה למערכה ימית, במיוחד את המארינס: המארינס הפכו בעקבות המלחמות באפגניסטן ועיראק לכוח יבשתי מאסיבי, עם מספר רב של טנקים וסוללות אריטלריה. כעת התוכנית היא להפוך אותם לכוח ימי נייד, שיוכל ״לדלג״ במהירות בין איים ולהכות בצי הסיני ממרחק באמצעות טילים ומל״טים [מקור].

כל אחד מהצדדים בפלישה פוטנציאלית לטאיוואן שוקד על בניית כוחו, ומרוץ החימוש במזרח אסיה כבר החל. משום אופיו של הסכסוך, יש כאן פוטנציאל רב לתעשיית הביטחון הישראלית. אך לפני שנעסוק בפוטנציאל, בואו ונחזור לשאלה בה התחלנו: למה סין מפעילה כל-כך הרבה לחץ על טאיוואן? ברור לנו שהיא לא מתכוננת לפלוש, לפחות לא כרגע. ברור לנו שלא יכול להיות שכל-כך הרבה תרגילים צבאיים הם כולם איתותים. מה אז סין מחפשת להשיג עם הפעולות שלה? סין מפעילה לחץ על טאיוואן בשביל לשבור את רוחה ולהכניע אותה. היא בעצם כבר היום מנהלת מלחמה בשביל לכבוש אותה.

מלחמת התשה

בואו ונתבונן רגע מחדש בכל הדיווחים על הפעילות הסינית בטאיוואן: מה המטרה שלהם? כמעט כל יום בחודשים האחרונים מטוסים סינים חודרים למרחב האווירי של האי, מכריחים את טאיוואן להזניק מטוסים כדי לסלק אותם. סין מבצעת תרגילים ימיים מסביב לאי בתדירות חודשית, וספינות סיניות חודרות למים הטריטוריאליים של טאיוואן אחת לכמה ימים, לעיתים מחפשות לעייף את משמר החופים של טאיוואן ולעיתים גונבות חול בשביל עבודות בנייה בסין [מקור].

במקביל לתרגילים הצבאיים, סין מנסה למשוך מהנדסים וחברות מטאיוואן אליה, מנסה לגנוב טכנולוגיה מהאי ולצמצם את החשיבות הטכנולוגית שלו בתעשייה העולמית [מקור]. קיים גם חשש שבקרוב ספינות משמר החופים של סין יתחילו להציק לספינות מטאיוואן, משבשות את הסחר לאי [מקור].

מה המטרה של כל הצעדים האלו? רק ״לעשות שרירים״ נגד טאיוואן וארה״ב?

קרוב לודאי שלא. העובדה שהאירועים האלו קורים בתדירות כמעט יומית מצביעה על כך שבייג׳ין מעוניינת להפעיל לחץ קבוע על טאיפיי. היא מעוניינת להפעיל לחץ קבוע על טאיפיי בשביל לשחוק את הרצון שלה להילחם, בשביל להביא אותה להשלים עם האיחוד של האי והיבשת.

בואו ונחזור למהלך הלוגי של סין שעשינו בתחילת הניתוח: בייג׳ין רוצה להביא את טאיוואן תחת שליטתה. טאיוואן לא מעוניינת לחזור לשליטתה, מעדיפה לחיות חופשית מלחיות תחת המגף הצבאי של בייג׳ין (כפי שקרה להונג קונג). בייג׳ין יכולה להביא את טאיוואן להשלים עם שלטונה ע״י כיבוש, אך זו לא הדרך היחידה. היא בסה״כ צריכה שטאיפיי תסכים להתאחד – היא יכולה לעשות זאת ע״י כיבוש, אך היא באותה מידה יכולה לעשות זאת ע״י לחץ צבאי קבוע שישחוק את הרצון של טאיוואן להתנגד.

איך זה עובד? כרגע, בייג׳ין מנסה להתיש את צבא טאיוואן. לסין כ-2,000 מטוסים, מול 400 של טאיוואן [מקור]. בכל פעם שמטוס סיני חודר למרחב האווירי של טאיוואן, צריך להזניק מולו מטוס יירוט. כל הזנקה כזו עולה כסף ומעייפת את הטייסים של טאיוואן. המצב כבר הגיע לנקודה שלעיתים טאיוואן פשוט לא מזניקה מטוסים, בשביל לחסוך עלויות.

התשה של צבא טאיוואן משפיעה לרעה על אזרחי האי והממשלה שלו. אם הצבא עייף מכדי להגן על הריבונות של האי, כמה הוא יהיה מוכן להילחם מול כל עוצמתו של צבא השחרור העממי? שיבוש הסחר הימי סביב האי ופגיעה ביתרון הטכנולוגי שלו גובים מחיר כלכלי ואסטרטגי מהממשלה. ביחד, העייפות והמחיר הכלכלי, יכולים לדחוף את טאיפיי להתחיל ולדבר על איחוד של האי, ולהתחיל להתכונן אליו בדרכי שלום. טאיפיי תוריד את ראשה ותכנע לבייג׳ין, בשביל להסיר מעצמה את הלחץ הצבאי הקבוע עליה. בייג׳ין תנצח את המלחמה על האי מבלי לירות כדור אחד.

סין כנראה לא מצפה שטאיפיי פשוט תוותר על כל סממן עצמאות ותפתח את השערים לכוחות הסינים. העם בטאיוואן מתנגד לאיחוד עם היבשת, עם כ-60% מהנשאלים בסקר מסוף 2020 מתנגדים לאיחוד [מקור]. מצד שני, רוב העם גם מתנגד להכרזת עצמאות של טאיוואן, ומעדיף אמצעים דיפלומטים על פני אמצעים צבאיים כדרך להוריד את המתיחות מול בייג׳ין. סין היא עדיין יעד הייצוא מספר 1 של טאיוואן [מקור], והקשרים הכלכלים נותרו חזקים על אף הלחץ הצבאי של בייג׳ין על האי.

עם מספיק לחץ צבאי לאורך מספיק זמן, בייג׳ין קרוב לודאי מקווה שטאיפיי תיכנע לדרישותיה, מקווה להוריד את הלחץ ממנה. תחילה סין תדרוש שטאייפי תסכים להבנות 1992, שלטענת בייג׳ין משמעותן שטאיפיי מכירה ברפובליקה העממית כריבון היחיד של העם הסיני. לאחר מכן היא אולי תציע לצמצם את סד״כ הכוחות במצר טאיוואן, מה שאומר בפועל צמצום צבא טאיוואן. בייג׳ין וטאיוואן יסכימו ״להתחיל לפעול לאיחוד האי והיבשת״, עם צעדים קונקרטיים כמו הקמת מנהרת רכבת או ביטול הדרכונים של טאיוואן. בייג׳ין תלחץ על טאיפיי להתנער מהאמריקנים, שרק מפריעים לקשרים ביניהן.

ברור לי שעבור מי שטאיוואן יקרה לליבו התרחיש נראה מופרך. יכול להיות שגם לתושבי טאיוואן התרחיש כרגע נראה מופרך. אך המטרה של הסינים בלחץ העקבי שלהם על האי הוא להפוך את המופרך לסביר – אם כל מה שצריך כדי להוריד את הלחץ הצבאי הוא להכיר בסין, למה שטאיוואן לא תעשה את זה? בראייתה של בייג׳ין זו פשוט שאלה של כמה לחץ צריך להפעיל על טאיפיי עד שהיא תשנה את החישוב האסטרטגי שלה.

הלחץ המתמיד על טאיוואן גם מביא את ארה״ב לתהות האם היא באמת תהיה מוכנה לצאת למלחמה להגנת האי, ומה זה אומר בכלל הגנת האי: האם ארה״ב תתקוף את סין אם זו תירה על ספינות משמר החופים של טאיוואן? האם היא תשלח מפציצים אסטרטגים אם בייג׳ין תשתלט במהירות על אחד האיים הקטנים המקיפים את האי המרכזי?

יש מי שכבר קורא לארה״ב לצמצם את המחויבות שלה לטאיוואן לאור הלחץ הסיני: מאמר שהתפרסם ב-Foreign Affairs מה-28 באפריל 2021 קורא לארה״ב לבחון מחדש את המחויבויות שלה במזרח אסיה, במיוחד המחויבות להגנת טאיוואן [מקור]. לטענת כותב מאמר, ארה״ב היא מעצמה בנסיגה, והיא חייבת לשקול מחדש את הפריסה הצבאית שלה בשביל לוודא שלא תכנס למלחמה עם המעצמה העולה של סין.

המאמר הזה מתכתב עם שאלות שעולות בנוגע למידת כוחה של ארה״ב מול סין: האם ארה״ב תשמור על העליונות הימית שלה אל תוך העשור הנוכחי? האם היא עדיין תוכל להגן על טאיוואן? סין ממשיכה לבנות ספינות ונושאות מטוסים בקצב מסחרר, מאיימת להפוך לכוח הימי המוביל מספרית במזרח אסיה [מקור]. לחץ קבוע על טאיוואן, ביחד עם צמצום הפער הצבאי מול ארה״ב, עלול להביא את וושינגטון לסגת מההבטחות שלה לאי, מה שרק ידחוף אותו להיכנע לדרישותיה של בייג׳ין בנוגע לאיחוד.

מכאן שכבר היום מנוהלת מלחמה לכיבוש האי, מלחמה שנעשת לא ע״י פלישה ימית אלא ע״י לחץ קבוע על טאיפיי. הלחץ הזה נועד לבחון את מידת המחויבות של טאיוואן לעצמאותה ושל וושינגטון להגנתה. ככל שיעברו השבועות אנחנו נראה עוד תרגילים ימיים ועוד חדירות אוויריות, עם בייג׳ין שומרת על הטרדה עקבית של טאיפיי. המתיחות במצר טאיוואן לא הולכת להיעלם, מה שרק יגביר את המוכנות של מדינות מתועשות להבטיח את אספקת השבבים שלהן – ארה״ב תמשיך ביוזמה להקמת מפעלי שבבים, וכמוהה האיחוד האירופי, הודו ומדינות נוספות.

פוטנציאל המירוץ הביטחוני

המאבק על טאיוואן כמובן צריך להדאיג אותנו, אך הוא גם מכיל פוטנציאל משמעותי לתעשיית הביטחון והטכנולוגיה הישראלית. שני הצדדים מתכוננים לתרחיש בו אזור המצר יהיה רווי טילים ומטוסים, והם מחפשים דרכים לחדור אל האזור, לצמצם את האיום הרקטי ולהגן על מערכות המידע שלהם. התעשיות הישראליות יכולות להציע שלל פתרונות, אם בתחום יירוט הטילים, הגנת הסייבר, מערכות אוטונומיות ועוד.

אני מעוניין להתמקד במערכות אוטונומיות, משום שאני חושב שהן רלוונטיות לא רק לסכסוך סביב טאיוואן: משום שהצבא האמריקני מודאג ממצב בו הוא צריך להכניס מטוסים וספינות לאזור רווי טילים, הוא מפתח נשק אוטונומי שיוכל לפעול לבד, גם באזורים בהם יש שיבוש תקשורת, לאתר מטרות בעלות עניין ולתקוף. DARPA, רשות הפיתוח הצבאית בארה״ב, עובדת לדוגמה על נחילי מל״טים לתקיפת מטרות [מקור], אך לא רק – היא גם עובדת על פיתוח צוללות בלתי מאויישות [מקור], שיוכלו לתקוף מטרות ימיות עמוק בעורף האויב. בתיאוריה רשת של צוללות כאלה תהיה פרושה בכל מזרח אסיה, תאיים על הכוח הצבאי של סין.

מערכות אוטונומיות יכולות להיות רלוונטיות גם בניתור והתרעה מוקדמת על תקיפה: אחד החששות הגדולים הוא שצבא סין ינסה לבצע פלישה מהירה לאחד האיים הקטנים המקיפים את טאיוואן, משתלט עליהם לפני שטאיוואן או ארה״ב יוכלו להגיב. בייג׳ין עשתה דבר דומה להודו בקיץ 2020, משתלטת במהירות על שטח בהימליה. מה שדרוש למדינות שהגבול שלהן פרוץ, או שחוששות מחדירה למרחב הימי הרחב שלהן, היא מערכת שיכולה לנטר באופן רציף את האזור, להודיע על חדירה ואם אפשר לתקוף את האויב במקרה והוא מנסה לפלוש. רשת של מל״טים מעל מצר טאיוואן תיתן לטאיפיי ניתור רציף על תנועת הכוחות הסינים ובמקרה הצורך תוכל לתקוף במהירות כוח פולש. היא גם פוטנציאלית תוכל לחסוך לטאיוואן הוצאות ע״י צמצום מספר ההזנקות של מטוסים.

טאיוואן לא תהיה אבל הלקוח היחיד של מערכת כזו: סכסוכי גבולות הפכו בשנים האחרונות לחזית החדשה לתחרות בין מעצמות, מאפשרים למדינות ללחוץ זו את זו מבלי להוביל למלחמה מלאה. מדינות דרום מזרח אסיה, סביב ים סין הדרומי, נאלצות כיום להתמודד עם חדירות של ספינות סיניות לשטח הימי שלהן. הודו חוששת מחדירות של סין בהימליה. קייב עוקבת בחשש אחר הכוחות הרוסים ליד גבולה, כמו גם המדינות הבלטיות. ארה״ב מתכננת חומה דיגיטלית בגבולה הדרומי. כל המדינות האלו מחפשות יכולות ניטור לשטחים גדולים, עין טכנולוגית להגן על ביטחונן. אפשר וכאן נמצאת המערכת הביטחונית המהפכנית הבאה של התעשייה הישראלית: רשת של מל״טים וחיישנים שתוכל להיפרס במהירות ולהציע מעקב רציף אחר אזורי עניין. אם אחד מכם יצליח לממש אותה, אל תשכחו להזמין אותי לאירוע ההשקה.




פלג 62: המאבק הירוק

תקציר

  1. ביום חמישי האחרון, ה-15.4, ביקר ג׳ון קרי, צאר האקלים של ממשל ביידן, בסין. מטרת ביקורו של קרי להתניע מחדש את שיתוף הפעולה בין סין וארה״ב בתחום שינוי האקלים.
  2. במשך רוב חייו המאמץ הגלובאלי נגד זיהום סביבתי ושינוי האקלים נעשה בעיקר דרך שיתופי פעולה בינלאומיים. זו גם החשיבה שעומדת מאחורי הרצון האמריקני לשתף פעולה עם סין בנוגע לאקלים למרות ואף-על-פי ששתי המדינות נאבקות זו בזו בזירות אחרות: ממשל ביידן מחויב לשיתוף פעולה בינלאומי בנוגע לאקלים מפני שהוא רגיל שזו הדרך הנכונה. המחנה הירוק העולמי מאמין בשיתוף פעולה בינלאומי משום שהוא מניח שמדינות מבינות ששינוי האקלים פוגע באינטרס הלאומי שלהן.
  3. אולם לתפיסה הזו שתי בעיות: א׳ העולם שלנו מתאפיין בתחרות הולכת וגדלה בין מדינות, והתחרות הזו משפיעה גם על המאבק בשינוי האקלים, בדיוק כפי שהיא משפיעה על כל סוגיה אחרת בעולם. ב׳ שינוי אקלים הוא לא איום מספיק דחוף בשביל לשנות את החישוב הפוליטי והאסטרטגי של רוב המנהיגים בעולם.
  4. בעידן של תחרות גיאופוליטית, הרצון של ביידן לשתף פעולה בתחום האקלים נתפס כחולשה, לא חוזק. הדרך לקדם את המאבק בשינוי האקלים צריכה להיות דרך תחרות בין מדינות, במקום ע״י שיתוף פעולה. מדינות יחפשו להיות ראשונות לפתח טכנולוגיות מתקדמות בתחום האקלים, לבצע שדרוג תשתית כולל לתעשייה ירוקה, ויטילו מסי פחמן וקנסות אחרים על מדינות מזהמות.

להורדת הפרק – קישור.

ביום חמישי האחרון, ה-15.4, ביקר ג׳ון קרי, צאר האקלים של ממשל ביידן, בסין. מטרת ביקורו של קרי להתניע מחדש את שיתוף הפעולה בין סין וארה״ב בתחום שינוי האקלים [מקור]. בתקופת אובמה שתי המדינות הגיעו להסכם היסטורי להקטנת גזי החממה, הסכם שגם סלל את הדרך להסכם פריז בנושא האקלים. תחת ממשל טראמפ שיתוף הפעולה נעצר, עם ממשל טראמפ פורש מהסכם פריז ולוקח את ארה״ב בכיוון ״ירוק פחות״. כעת ממשל ביידן מקווה להחזיר את שיתוף הפעולה בין סין לארה״ב בתחום האקלים, גם ובמקביל לתחרות ביניהן בתחומים כמו טכנולוגיה, זכויות אדם וביטחון אזורי. הביקור הסתיים לכאורה בהצלחה – שתי המדינות הצהירו שהן מחויבות למאבק בשינוי האקלים, מחויבות לצמצם את גזי החממה שלהן ולעבור למשק אנרגיה ירוק יותר [מקור].

אולם האם באמת מה שהעולם צריך הוא שיתוף פעולה אמריקני-סיני בתחום האקלים? ועד כמה שוות ההתחייבויות של סין בנוגע למאבק אקלים? ב-2020 לדוגמה סין הובילה כיצרנית מספר 1 בעולם של חשמל מפחם, והיא אישרה בשנה שעברה הקמה של עוד תחנות חשמל מבוססות פחם, בתפוקה כוללת של 46 ג׳יגה וואט חשמל [מקור]. זה יותר מתפוקת החשמל מפחם שכבר קיימת במדינות כמו רוסיה או גרמניה. וכל זה למרות שסין מחויבת מאז 2015 ליעדי צמצום גזי החממה של הסכם פריז, אותו הסכם ממנו טראמפ פרש.

בניתוח היום נכיר את הדינמיקה החדשה של המאבק באקלים – לא שיתוף פעולה, כי אם תחרות. אחרי שלושה עשורים בהם התנועה הירוקה בזירה הבינלאומית התקדמה ע״י הבנות והסכמים בינלאומיים, נראה שהיא עומדת לעשות את הקפיצה הבאה שלה לא דרך שיתוף פעולה והבנות, כי אם דרך תחרות ומאבק. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

כולנו עולם אחד(?)

במשך רוב חייו המאמץ הגלובאלי נגד זיהום סביבתי ושינוי האקלים נעשה בעיקר דרך שיתופי פעולה בינלאומיים: כך לדוגמה ב-1987 נחתם הסכם בינלאומי לצמצום השימוש בחומרים מזיקים לשכבת האוזון [מקור]. ב-1997 נחתם פרוטוקול קיוטו, הסכם בינלאומי נוסף, לצמצום גזי חממה [מקור] וההסכם הזה הוחלף בהסכם פריז שנחתם ב-2016 [מקור]. המשותף לכל ההסכמים האלו שהם נעשו במסגרת האו״ם והם מייצגים הסכמה בינלאומית ומוכנות בינלאומית לעבוד יחד כדי לצמצם את פליטת גזי החממה לאטמוספירה.

הסיבה שהמאמץ הירוק במשך רוב שנותיו התבסס על שיתוף פעולה היא ההנחה שבסופו של יום, לכל מדינות העולם אמור להיות אכפת מה קורה לעולם. בזמן שיש סוגיות רבות שהן רלוונטיות רק למדינה כזו או אחרת – סכסוכים טריטוריאלים, הבטחת אספקה של משאבים, פיקוח נשק וכדומה – המאבק נגד שינוי האקלים הוא במהותו מאבק גלובאלי, משום ששינוי האקלים משפיע באופן גלובאלי. זה לא משנה אם אתה חקלאי באתיופיה, איש עסקים בסינגפור או אומן רחוב בברלין, כולנו מושפעים משינוי האקלים. אין מדינה שיכולה להגיד שהיא אינה מושפעת ממנו, ואין מדינה שלא תסבול מהנזק ששינוי האקלים יגרום, אם ישירות ואם בעקיפין, ע״י פגיעה בכלכלה הגלובאלית. שינוי האקלים הוא איום גלובאלי, ולכן, כך ההנחה הולכת, המאמץ צריך להיות גלובאלי, ע״י עבודה משותפת של מדינות העולם דרך המוסדות הבינלאומיים שיש לנו – בעיקר האו״ם.

זו גם החשיבה שעומדת מאחורי הרצון האמריקני לשתף פעולה עם סין בנוגע לאקלים למרות ואף-על-פי ששתי המדינות נאבקות זו בזו בזירות אחרות: איום האקלים הוא איום משותף על שתיהן, והוא צריך להיות, כפי שהצהיר ג׳ון קרי בסוף ינואר 2021, סוגיה נפרדת משאר היחסים בין סין וארה״ב [מקור]. ממשל ביידן מחויב לשיתוף פעולה בינלאומי בנוגע לאקלים מפני שהוא רגיל שזו הדרך הנכונה. המחנה הירוק העולמי מאמין בשיתוף פעולה בינלאומי משום שהוא מניח שמדינות מבינות ששינוי האקלים פוגע באינטרס הלאומי שלהן. אלו תפיסות וותיקות, שהביאו הישגים נאים לאורך השנים, אך אלו תפיסות שלא רק מעריכות הערכת יתר כמה אכפת למדינות משינוי האקלים, הן מתעלמות לחלוטין מהמאפיין המשמעותי החדש של הזירה הבינלאומית – תחרות גיאופוליטית.

תחרות גיאופוליטית משמעותה שמדינות נאבקות זו בזו לשם השגת האינטרס הלאומי שלהן. במקום לשתף פעולה זו עם זו בשביל להבטיח גישה לשווקים ומשאבים, הן נאבקות זו בזו, מתחרות זו עם זו, בשביל להבטיח את הישרדותן ושגשוגן הלאומי. לאורך הניתוחים של פל״ג ראינו דוגמאות רבות לתחרות הגיאופוליטית הזו: אם זה במאבק לייצור עצמאי של שבבים, התחרות להבטחת קווי אספקה, תחרות טכנולוגית בין מדינות ואפילו תחרות על חיסונים לקורונה [ראו כאן]. העולם שלנו מתאפיין בתחרות הולכת וגדלה בין מדינות, והתחרות הזו משפיעה גם על המאבק בשינוי האקלים, בדיוק כפי שהיא משפיעה על כל סוגיה אחרת בעולם.

נוסף על התחרות הגיאופוליטית, שינוי אקלים הוא לא איום מספיק דחוף בשביל לשנות את החישוב הפוליטי והאסטרטגי של רוב המנהיגים בעולם. כן, אף אחד לא רוצה לחיות בעולם שחלקו שממה מדברית, חלקו מרחבי קרח ארקטיים וביניהם רצועה חקלאית דקה שרובה נשלטת ע״י מוסקבה [ראו כאן]. אולם תרחיש האימים הזה הוא: א׳ אמור לקרות רק בעוד עשורים, לקראת 2050. ב׳ מדובר בסופו של יום רק בתרחיש, הערכה של העתיד לבוא. אנחנו לא יודעים בוודאות של 100% איך יראה העולם בעוד שלושים שנה. אנחנו יכולים להעריך, אך לא לדעת.

אני לא מנסה לזלזל חלילה במי שעיסוקו להעריך את ההשפעות ארוכות הטווח של שינוי האקלים. אני מנסה להסביר את המציאות הפוליטית שרבים שוכחים ממנה: כשמנהיג מחליט לצמצם את גזי חממה במדינה שלו, במיוחד במדינה מתפתחת, הוא צריך לבצע בחירה בין צמצום גזי חממה ובין אינטרסים אחרים, מנוגדים לאותו יעד.

מה למשל? לדוגמה פיתוח כלכלי שתלוי בחשמל זול, חשמל שעבור רוב העולם המתפתח מופק ע״י פחם [מקור]. פחם הוא חומר דלק קל לשינוע ואחסון, ופשוט להפיק ממנו אנרגיה. בניגוד לנפט הוא לא דולף, ובניגוד לגז הוא לא דורש מכלים מיוחדים לאחסון. הוא גם מספק אנרגיה קבועה, ללא צורך באמצעי אחסון כלשהם – בניגוד לאנרגיה סולארית או מהרוח. לכן עבור מדינות מתפתחות רבות אם הברירה היא בין חשמל זול ובין צמצום גזי חממה, הן יבחרו בחשמל הזול.

במדינות רבות גם קיימת תעשייה של הפקת דלקים, אם פחם, נפט או גז טבעי, ותעשיית חשמל שמבוססת על אותם דלקים. כשמדינה מחליטה לצמצם את כריית הפחם או לסגור תחנות כוח מזהמות, היא פוגעת במחייתם של אלפים מאזרחיה. זה לא משנה שהפגיעה נעשת בשביל ״להציל את העולם״ – בסופו של יום פוגעים במחייתם של אנשים, והדבר יוצר טינה ותסכול. כל מנהיג יהסס לעשות את הצעד הזה, מחשש שאותם אלפים עוד ינקמו בו – אם ע״י בחירת היריב שלו, אם ע״י הפגנות ומהומות.

הדוגמה הכי טובה לחוסר ההצלחה של מאבק האקלים לשנות את החישוב הפוליטי של מדינה היא סין. למרות שסין לאורך השנים התחייבה להיאבק בזיהום התעשייתי בה ולצמצם את גזי החממה שהיא פולטת, התוצאות הן במקרה הטוב מעורבות: סין בהחלט שיפרה את איכות האוויר בחוף המזרחי העשיר שלה, אך עשתה זאת ע״י העברה של מפעלים ותחנות כוח מזהמות פנימה אל תוך המדינה [מקור]. היא הקימה תחנות כוח סולאריות ורוח רבות, אך אלו מגובות ע״י תחנות כוח פחמיות – שיעור הניצול של תחנות כוח פחמיות בסין עומד על 50%, בעוד של תחנות כוח סולאריות על 15% ושל רוח על 24% [מקור]. המשמעות היא שלמרות שסין מתקינה לוחות סולריים בקצב מסחרר, את האנרגיה הסולארית מגבה אנרגיה מפחם. אותו הדבר נכון גם לשוק הרכב החשמלי בסין – גם אם כל צי הרכב הסיני יעבור לרכבים חשמליים, הוא ברובו יוטען ע״י פחם, הדלק המזהם ביותר [מקור].

יש מספר סיבות מדוע סין מסרבת להתנתק מפחם, שמהווה עדיין כמעט שני שליש מתפוקת החשמל שלה [מקור]: ראשית, מדובר בדלק זמין וזול עבורה. עתודות הפחם של בייג׳ין נמצאות במקום הרביעי בעולם, והיא מייצרת כמעט מחצית מכל הפחם בעולם. סין עדיין נמצאת בתהליך אורבניזציה נרחב, וצפויה להוסיף עוד כ-350 מיליון תושבים לערים שלה בשנים הקרובות [מקור]. היא צריכה מקור חשמל זול וזמין בשביל לתמוך בתהליך הזה – ופחם זמין לה ובשפע.

שנית, בניית תחנות כוח הייתה ועודנה דרך קלה לעמוד ביעדי צמיחה מקומיים. כפי שסקרתי באופן נרחב בקיסר אדום [ראו כאן], הממשל המקומי בסין נתון תחת לחץ תמידי לעמוד ביעדי הצמיחה שהממשל המרכזי קובע. תחנות כוח הן דרך פשוטה לעמוד ביעדי הצמיחה, מעניקות גם תעסוקה לעובדי בניין, גם למהנדסי חשמל וגם לעובדים בתחנה, עם היתרון הנוסף של חשמל זמין למחוז.

שלישית, תחנות כוח מעסיקות עשרות מיליוני בני אדם. כל צמצום מהיר מדי במספר התחנות יגרום להמוני מובטלים, שיאיימו על שלטון המפלגה. משום שתחנות כוח של אנרגיה מתחדשת לרוב מעסיקות פחות אנשים בממוצע מתחנות כוח פחמיות [מקור], המעבר לאנרגיה ירוקה לא יציע משרות לרוב העובדים המפוטרים. וזה עוד לפני שאנו לוקחים בחשבון את העובדים במכרות הפחם שיהפכו מחוסרי עבודה.

כמובן, סין ממשיכה להצהיר שהיא מחויבת למאבק בשינוי האקלים ולהשקעה באנרגיה מתחדשת וטכנולוגיה ירוקה. אולם היא עושה זאת בעודה מפעילה את צי תחנות הכוח הפחמיות הגדול בעולם, מקימה תחנות פחם חדשות שימשיכו לעבוד גם בעוד 40 שנה, ואף עוזרת להקים כ-100 תחנות כוח פחמיות חדשות במדינות מתפתחות כמו מצרים, דרום אפריקה וקניה [מקור].

נוסף על החסמים הפנימים מדוע לא להפסיק את השימוש בפחם, התחרות הגיאופוליטית בין סין וארה״ב תקשה על שיתוף הפעולה ביניהן בתחום האקלים. בזמן שממשל ביידן מאמין שניתן להתחרות ולשתף פעולה במקביל, דובר משרד החוץ הסיני הבהיר עוד בסוף ינואר 2021 ששיתוף פעולה בתחום האקלים קשור למצב היחסים הכולל בין סין וארה״ב [מקור]. הוא הבהיר שזו תהיה טעות מצד ממשל ביידן לחשוב שסין תשתף פעולה בתחום אחד, בעוד ארה״ב פוגעת בבייג׳ין במה שהיא רואה כענייניה הפנימיים: הונג קונג, שינג׳יאנג, טאיוואן וכן הלאה.

בעידן של תחרות גיאופוליטית, הרצון של ביידן לשתף פעולה בתחום האקלים נתפס כחולשה, לא חוזק. בייג׳ין תחפש כיצד למנף את הרצון הזה בשביל להשיג רווחים אסטרטגים עבורה – לגרום לממשל לוותר בנושא הדמוקרטיה בהונג קונג, להסיר הגבלות ייצוא טכנולוגי נגד חברות סיניות ולהסיר את המכסים שנותרו ממלחמת הסחר של טראמפ. ממשל ביידן, שבוי עדיין בתפיסה ששיתוף פעולה הוא הדרוש למאבק בשינוי האקלים, עלול להסכים בחוסר רצון להיכנע לדרישות סין, מאמין שהוא מוותר בנושאים ״פחות דחופים״ בשביל לקדם את המאבק באיום האסטרטגי הכי גדול בעיניו על ארה״ב.

הבעיה שגם אם יסכים לעשות וויתורים, לא סביר שסין תהיה מוכנה להסכים ליעדים שיאיימו בצורה רצינית על הפיתוח הכלכלי שלה או היציבות הפוליטית בה. היא כנראה תציע יעדים שבכל מקרה היא תעמוד בהם, או תבקש הקלות משום שהיא עדיין נחשבת ״מדינה מתפתחת״ שלא הגיעה לתיעוש מלא. בשלב הזה, כשהסינים יסרבו לכל מחויבות משמעותית בתחום האקלים, ממשל ביידן יהיה במלכוד: אם הוא ינסה ללחוץ על בייג׳ין, הוא עלול לאבד את שיתוף הפעולה. אם הוא ימשיך עם שיתוף הפעולה ויעלים עין, הוא לא יצליח להביא את הסינים לקבל על עצמם יעדים משמעותיים.

ומה שנכון לסינים יהיה נכון גם למדינות מתפתחות אחרות כמו אינדונזיה והודו, שמסתמכות על חשמל זול מפחם בשביל הצרכים של האוכלוסייה הגדלה שלהם. אם וושינגטון תנסה להשיג איתן שיתוף פעולה, היא כנראה תשיג יעדים צנועים אם בכלל.

הפתרון לדילמה הוא פשוט: ארה״ב לא צריכה לשתף פעולה עם סין בשביל עצירת שינוי האקלים, היא צריכה להתחרות בה. בעולם הרב-קוטבי החדש שלנו, גם המאבק בשינוי האקלים יכול, ולמען האמת הוא כבר הופך, לחלק מהתחרות הגיאופוליטית בין המעצמות.

המאבק הירוק

המודל השיתופי של המאבק לשינוי האקלים התאים לעולם של היפר-גלובליזציה, של שיתופי פעולה בינלאומיים גדלים והולכים ומתחים נמוכים בין מדינות העולם. העולם הזה, כפי שראינו מספר פעמים בפל״ג, הסתיים. במקומו אנו כעת בעולם רב-קוטבי חדש, עולם רב-קוטבי שמתאפיין בעיקר ע״י תחרות, לא שיתוף פעולה [ראו כאן]. וכפי שהתחרות הזו מעצבת את הסחר שלנו, את הטכנולוגיה שלנו ואת הביטחון שלנו, התחרות הזו גם מתחילה לעצב את המאבק בשינוי האקלים.

תסתכלו לדוגמה על יוזמות האקלים של השנתיים האחרונות: בסוף 2020 בייג׳ין הכריזה שהיא מתכוונת להפוך לניטראלית מבחינת פליטה של פחמן דו-חמצני (פד״ח) עד 2060 [מקור]. מעט אחריה יפן הודיעה שגם היא תהפוך ניטראלית פחמן, ותעשה זאת מוקדם יותר – ב-2050 [מקור]. מדובר בשתיים מהכלכלות הגדולות בעולם, ויפן מובילה כיום בעולם במחקר ויישום של כלכלה מבוססת מימן [מקור]. הכרזות כאלה יכולות לדחוף מחקר ופיתוח בשתי המדינות, ולעודד מדינות אחרות במזרח אסיה להתחייב גם הן לניטראליות פחמן. שתי המדינות גם עשו את ההתחייבויות ללא לחץ או הסכם בינלאומי כלשהו.

יוזמה שאפתנית יותר, והרבה יותר תחרותית באופייה, היא של האיחוד האירופי, שפרסם בסוף 2019 את הגרין דיל שלו [מקור]. הגרין דיל הוא תוכנית אסטרטגית של האיחוד לא רק לצמצם את גזי החממה שלו, אלא גם להפוך אותו למוביל בתחומים של אנרגיה מתחדשת וטכנולוגיות ירוקות, ממקם את עצמו כענק חדשנות בתחום הכלכלה הירוקה. ניתוח מקיף של היוזמה פורסם באתר המשחק הגדול בספטמבר 2020 ע״י יהונתן פלוטניק, ואני מזמין אתכם לעיין בו בשביל להעמיק בנוגע ליוזמה [ראו כאן].

ממשל ביידן מתכנן גם הוא השקעה מאסיבית בתשתיות ירוקות ומחקר ופיתוח ירוק, תוך מתן דגש על ייצור אמריקני ופיתוח אמריקני [ראו כאן]. הממשל מעוניין להגדיל את היתרון הטכנולוגי של ארה״ב בעולם, להפוך אותה לפורצת דרך בתחומים של טכנולוגיה ירוקה ולבצע שדרוג תשתית משמעותי, שלא רק יחזיר את מעמדה כמרכז תעשייתי עולמי אלא גם יעזור לה במאבק בשינוי האקלים.

מה שמשותף לכל היוזמות האלו שהן לא מחפשות לעבוד עם מישהו, אלא להתחרות עם מדינות אחרות. היוזמות האלו לא נובעות ממאמץ בינלאומי מתואם, אלא מהחישובים האינטרסנטים של כל אחת מהמעצמות. הדגש כאן הוא לא לחלוק ידע או לעבוד ביחד להילחם בשינוי האקלים – הדגש הוא להבטיח שהמדינה שלי תהיה בקו החזית של המאבק, תהיה בקו החזית של הטכנולוגיה והתעשייה.

הסיבה שהן עושות את זה היא מפני שהן מאמינות, כל אחת, שיש רווחים להשיג מלהיות ראשונה במאבק הירוק. ראשית כל יש את הרווח הדיפלומטי בלהיות ״מובילה ירוקה״, מדינה אליה נושאים עיניים כדוגמה למדיניות ירוקה. כששינוי האקלים הוא סוגיה בינלאומית, שמעסיקה ארגונים רבים ואנשים רבים, להיות מובילה ירוקה נותן למדינה כוח רך שהיא יכולה להשתמש בו בשביל להשפיע במקומות אחרים – ככל שממשל ביידן לדוגמה יתקדם באג׳נדה הירוקה שלו, הוא כנראה ישיג עוד השפעה על האיחוד האירופי, השפעה שהוא יוכל להפנות נגד סין.

מעבר לרווח של כוח רך, מדינות גם מזהות פוטנציאל משמעותי בכלכלה הירוקה החדשה: בשביל להקטין פליטת גזי חממה, זיהום תעשייתי, בזבוז מים והרס אדמות, מדינות יהיו חייבות להשקיע בצורה מאסיבית במחקר ופיתוח של טכנולוגיות ירוקות, ולאחר מכן להשקיע בשדרוג התשתיות שלהן. הגרין דיל האירופי לדוגמה דורש השקעה של כטריליון אירו [מקור]. חברות ירוקות כיום מתומחרות ב-4 טריליון דולר לפי שווי המניות שלהן [מקור].

בעולם של היפר-גלובליזציה, הפוטנציאל הכלכלי העצום של השוק הירוק כנראה לא היה נתפס כהזדמנות אסטרטגית. אך אנחנו לא חיים כבר בעולם של היפר-גלובליזציה, אלא בעולם של לאומנות כלכלית: למדינות חשוב שיהיו להן חברות משלהן בתחומי טכנולוגיה קריטיים. חברות כאלה מקטינות את התלות שלהן במדינות זרות, נותנות להן רווח כלכלי, ונותנות להן השפעה דרך אותן חברות. זו הסיבה שארה״ב, האיחוד האירופי וסין עובדות כל אחת לעודד חברות מובילות גלובאלית בתחומים כמו שבבים, בינה מלאכותית ו – טכנולוגיה ירוקה [מקור].

מדינות גם רואות במעבר לכלכלה ירוקה הזדמנות לשדרוג כולל של התשתית שלהן, כך שהיא לא תהיה רק ירוקה יותר, אלא גם יעילה יותר. לדוגמה, תוכנית התשתית של ממשל ביידן בעלות של כ-2 טריליון דולר נועדה גם לקדם מעבר לאנרגיה ירוקה, וגם לתקן ולשפר את מערכת התחבורה והכבישים בארה״ב [מקור]. זה לא שכל דבר ירוק הוא גם בהכרח יעיל, או שחיבור מפעלים לאנרגיה מתחדשת פתאום יקפיץ את הפרודוקטיביות שלהם – שחקנים פוליטיים פשוט זיהו שאם הם מדביקים ״ירוק״ לתוכנית תשתית, הם יכולים לגייס הרבה יותר תמיכה בשבילה.

ואם ״ירוק״ עוזר לגייס תמיכה להשקעה לאומית בתשתיות, התחרות הגיאו-פוליטית עוזרת לתמיכה בשינוי הירוק. המאבק הירוק כבר לא נתפס כמשהו שנכפה באופן חיצוני על מדינה ע״י הסכמים בינלאומיים, אלא נובע ממנה, מהחישוב האסטרטגי שלה. האיחוד האירופי, ארה״ב, סין, הודו ומדינות נוספות משקיעות באנרגיה מתחדשת ומחקר ופיתוח משום שהן רואות בו כאינטרס הלאומי שלהן. לא בטוח אם האינטרס הזה יהיה חזק מספיק בשביל לגמול את סין מפחם, אך הוא מבטיח שגם ללא הסכמה בינלאומית מדינות ימשיכו לבצע שינוי ירוק אצלן.

נוסף על המניע הפנימי, התחרות בין המדינות גם תאפשר להן להטיל זו על זו מכסים וקנסות בשביל לאכוף את האג׳נדה הירוקה שלהן, עם מדינות מפותחות מחפשות לצמצם את הזיהום במדינות מתפתחות דרך כלים כלכלים. כלי אחד כזה הוא מס פחמן, מס מיוחד שיוטל על מוצרים בהתאם לכמות הפד״ח שנפלטה בייצור שלהם [מקור]. מס פחמן יכול להיות מוטל על מוצרים מיובאים ממדינות מזהמות, כמו סין לדוגמה. משום שרוב החשמל בסין מופק ע״י פחם, גם מוצרים ירוקים כמו טורבינות רוח וסוללות לרכבים חשמליים הם בעלי ״טביעת אצבע״ גדולה של פד״ח, משום החשמל המזהם שנדרש לייצורם [מקור]. הבעיה שמנגנון השוק אינו משקף את הזיהום שנוצר, והמוצרים הסינים נותרים מבוקשים הודות למחיר הנמוך שלהם. מס פחמן יתקן זאת, יגלם במחיר המוצרים את הזיהום שהיה כרוך בייצורם.

מס פחמן עד היום נותר בגדר אפשרות תיאורטית בלבד משום ההתנגדות העזה של סין אליו. רק בשבוע שעבר בשיחה בין שי ג׳ינפינג נשיא סין לקנצלרית גרמניה ונשיא צרפת שי הביע מורת רוח והתנגדות מוחלטת לרעיון של מס פחמן אירופי [מקור]. כל עוד האיחוד האירופי וארה״ב מתמקדות בשיתוף פעולה עם סין בנושא האקלים, הן לא יטילו מס פחמן. כל עוד הן לא יטילו מס פחמן, לסין לא יהיה מניע ברור לצמצם את השימוש שלה בפחם. היא תמשיך להקים תחנות רוח ושמש כמובן, אך שום דבר לא יכריח אותה לצמצם דרסטית את תעשיית הפחם שלה.

סביר להניח שהמצב הזה לא ימשך לעוד הרבה זמן: התחרות הגיאופוליטית בין סין לארה״ב והאיחוד האירופי מתגברת, וסביר שגם התסכול מהזיהום המאסיבי של סין יגדל. ביחד, שתי המגמות ידחפו את ארה״ב והאיחוד לוותר על הניסיון לשתף פועלה עם בייג׳ין בתחום האקלים, ובמקום ללחוץ אותה לפעולה ע״י הטלת מס פחמן, חסימת יצרנים מזהמים וכלים אחרים. מס פחמן גם יעזור לתעשיות שלהן מול הייצור הזול מסין.

המשמעות של כל המגמה החדשה הזו שמי שמתעניין במאבק בשינוי האקלים, מי שרוצה לקדם אג׳נדה ירוקה, צריך לעשות שינוי מחשבתי – לא עוד חיפוש אחר הסכמים בינלאומיים חוצי גבולות, או דרישה מגופים בינלאומיים לכפות אג׳נדת אקלים על העולם. אם גרטה לדוגמה רוצה באמת לעשות שינוי במאבק באקלים, היא צריכה לא לדבר באו״ם על העתיד, אלא לשכנע את האיחוד האירופי להטיל מס פחמן על סין. התחרות הגיאופוליטית היא כוח חדש במאבק לשינוי האקלים. התנועות הירוקות שישכילו להבין זאת יצליחו להגיע להישגים משמעותיים.

כחול לבן ירוק

איפה ישראל עומדת בכל המאבק הירוק? הודות לשימוש הנרחב של ישראל בגז טבעי והגדלת השימוש באנרגיה מתחדשת, התעשייה הישראלית כנראה לא תפגע באופן משמעותי ממס פחמן. יותר מזה – מס פחמן יוכל לעזור לתעשייה הישראלית, אם הוא יהפוך מוצרים ישראלים לזולים יותר לעומת המקבילים הסינים שלהם. נכון שמדינת ישראל תבחן את הפוטנציאל לתעשייה המקומית בתרחיש של מס פחמן בתעשיות המתקדמות.

המאבק הירוק גם מביא תמריצים ממשלתיים בארה״ב ובאיחוד האירופי לחדשנות ירוקה, אם בצורה של מענקים, הלוואות או הטבות מס. ע״י שיתופי פעולה עם חברות אמריקניות ואירופיות, אפשר וחברות ישראליות יוכלו לקבל גישה לאותם תמריצים. ממשלת ישראל גם יכולה לפעול לפתוח את תוכניות התמריצים האלו לחברות הזנק ישראליות, בדומה לגישה שיש לנו כבר היום לתוכנית עידוד המחקר והפיתוח של האיחוד, Horizon Europe [מקור].

אולם המאבק הירוק גם ישים חברות ישראליות בצומת החלטה עם מי ללכת – האם עם משקיעים סינים, או שמא אמריקנים? בעולם של תחרות טכנולוגית גדלה, גם בתחום של טכנולוגיה ירוקה, חברות ישראליות כנראה לא יוכלו עוד לקבל השקעות ולעבוד גם עם סין וגם עם ארה״ב. כל תוכנית אסטרטגית לחברה תצטרך לבחור עם איזו מהמדינות הולכים לפיתוח וייצור.




פלג 49: המערכה הסינית

תקציר

  1. 2021 תראה את סין ממשיכה ליזום בזירה הבינלאומית, מנצלת שתי חולשות של ממשל ביידן.
  2. החולשה הראשונה היא הסכם ההשקעה שנחתם בעיקרון בין סין והאיחוד האירופי. ההסכם יהפוך את האיחוד האירופי ללא מעוניין להשתתף בקואליציה אנטי-סינית כל עוד הוא שוקד להעביר את ההסכם.
  3. החולשה הזו מועצמת גם ע״י העובדה שגרמניה היא שמקדמת אותו. אפשר וב-2022 היחס של גרמניה לסין ישתנה, עם העזיבה של מרקל, אך לכל הפחות ב-2021 ממשל ביידן יתקשה לצרף את גרמניה והאיחוד למערכה נגד בייג׳ין.
  4. החולשה השנייה היא הרצון של הממשל בעימות והתקשרות. על הנייר הרעיון הזה עובד – אך במציאות בייג׳ין תדרוש מחיר בשביל שיתוף הפעולה שלה, דורשת מארה״ב לדוגמה להסיר סנקציות ממנה בתמורה לשיתוף פעולה בנוגע למאבק באקלים.
  5. בייג׳ין תנצל את שתי החולשות הללו בשביל להמשיך את הלחץ הצבאי על שכנותיה (יפן, טאיוואן, הודו, מדינות דרום מזרח אסיה) ולהקטין את התלות של הכלכלה שלה בגורמים זרים.
  6. לנו יישאר לראות ב-2021 האם ממשל ביידן מבין את הטעות בקו שהצהיר לפני הבחירות, ויעדיף במקום להמשיך את קו העימות שהחל ממשל טראמפ.

להורדת הפרק – קישור.

ראינו בניתוח בשבוע שעבר איך התפרצות מגפת הקורונה בסין ובעולם איימה על שליטה של המפלגה הקומוניסטית במדינה ופגעה במעמדה הבינלאומי של סין. ראינו את הניסיון של סין ״לקנות לבבות״ עם ספין תקשורתי חיובי ודיפלומטית מסיכות, וראינו את הצעדים האגרסיביים שלה במזרח אסיה, הונג קונג ובהימליה, צעדים שהביאו את היריבות שלה להתחיל ולהתאגד נגדה.

סיימנו את הניתוח אבל בהבהרה שלמרות שסין והמפלגה נפגעו, מוקדם מדי להספיד אותן. סין היא עדיין הכלכלה השנייה בגודלה בעולם, היא ממשיכה לבנות את כוחה הצבאי והיא לא איבדה את כל השפעתה בעולם. יותר מזה – ממשל ביידן עלול לתת לה הזדמנות לשפר את מצבה האסטרטגי, לקדם את האינטרסים שלה בזירה הבינלאומית ולהתכונן להמשך המאבק בינה ובין ארה״ב, מאבק שיגיע אם כשממשל ביידן יקשיח עמדות ואם כאשר יכנס לבית הלבן נשיא רפובליקני אחריו.

הניתוח היום מורכב משני חלקים מרכזיים: בחלק הראשון, נראה את שתי נקודות החולשה המרכזיות של ממשל ביידן מול סין – הסכם ההשקעה בין סין לאיחוד האירופי שהוסכם בעיקרון ב-30 בדצמבר 2020, והרצון של הממשל להתחרות ולשתף פעולה עם בייג׳ין, דבר שעלול להביא בפועל למדיניות חוץ לא אפקטיבית, ללא כיוון ברור וללא יכולת לגייס בעלי ברית.

בחלק השני נשרטט כיצד תראה 2021 מהצד של סין, וכיצד ארה״ב יכולה או לעודד את האגרסיביות הסינית או לבלום אותה. ההנחה בבסיס התחזיות של החלק השני לסין, היא שסין לא תפסיק את הקו האגרסיבי שלה עם ממשל ביידן, לא בתוכן לפחות – הסינים כבר התחילו לדבר על ״אתחול היחסים״ [מקור], אך מה שהם מתכוונים ב״אתחול״ הוא פשוט שארה״ב תקבל כעובדה מוגמרת את הצעדים של סין בהונג קונג, ים סין הדרומי וההימלאיה.

הסיבה שאני מניח שהם לא ישנו את הקו האגרסיבי היא מתוך הבנה שהקו האגרסיבי הזה לא נולד עם טראמפ, או עם משבר הקורונה – מאז כניסתו של שי ג׳ינפינג לשלטון בסוף 2012 סין הפכה אגרסיבית יותר ביחסי החוץ שלה. האגרסיביות הזו נובעת מהנרטיב הלאומני של ״חלום ההתחדשות הלאומית״ [ראו כאן], מהרצון של סין להיות שוב מרכז הכוח העולמי ולהבטיח את יציבותה מול ארה״ב. אין סיבה להאמין שרק בגלל כניסתו של ממשל ביידן, בייג׳ין תשנה את התנהגותה.

הסכם ההשקעה עם האיחוד האירופי

ב-30 בדצמבר 2020, אחרי 7 שנים של דיונים, האיחוד האירופי וסין הסכימו בעיקרון על הסכם השקעה ביניהם, הסכם שיפתח מגזרים רבים בסין להשקעות אירופיות, כמו שירותי ענן, שירותים פיננסים, ייצור ולוגיסטיקה [מקור]. ההסכם יסיר את הדרישה מחברות זרות להקים מיזמים משותפים עם חברות מקומיות, יסיר דרישות להעברת טכנולוגיה, ויסיר את המגבלה על אחוזי השליטה של חברות אירופיות בחברות סיניות. ההסכם גם יבטיח שסין לא תוכל להפלות בין חברות זרות למקומיות ע״י רגולציה [מקור]. שימו לב לניסוח – סין והאיחוד האירופי הסכימו בעיקרון על הסכם השקעה ביניהן. הנוסח הסופי והמחייב משפטית שלו עדיין לא הוסכם, והוא עדיין לא אושר לא ע״י בייג׳ין ולא ע״י האיחוד האירופי. זו נקודה חשובה שעוד נחזור אליה.

עבור סין ההסכם מציע יתרונות כלכלים זניחים אם בכלל – השוק האירופי כבר היה פתוח ברובו להשקעה סינית, כשהשינוי המשמעותי ביותר הוא שההסכם החדש יפתח את המגזרים של אנרגיות מתחדשות ורכבים חשמליים באיחוד האירופי למשקיעים מסין [מקור]. אם מתבוננים בהסכם רק מנקודת מבט כלכלית, לא ברור מדוע סין החליטה דווקא בסוף 2020 להגיע להסכם אחרי 7 שנים של דיונים [מקור].

אולם אם ניקח בחשבון את הנזק שהקורונה גרמה למעמד סין בעולם, איך היריבות של סין מתאחדות נגדה, להסכם יש ערך אסטרטגי עצום: הוא ישפר את מעמדה הבינלאומי, והוא יוצר חיכוך בין אירופה וארה״ב, דווקא כשממשל ביידן, שהדגיש את הנושא של יחסים טרנס-אטלנטיים, נכנס לזירה.

המעמד של סין בעולם נפגע עוד לפני הקורונה, כשב-2019 כשהתפרסמו דיווחים על מחנות ריכוז בשינג׳יאנג ואלימות נגד מפגינים בהונג קונג. מצב זכויות האדם בסין היה אחת הסיבות שהסכם ההשקעות היה תקוע כל-כך הרבה זמן, משום שהאיחוד האירופי התעקש שסין תפסיק להשתמש בעבודות כפייה ותאבק נגד התופעה בשטחה. הסוגיה של עבודות כפייה קשורה לדיכוי של האויגורים בשינג׳יאנג, שלפי דיווחים משמשים במחנות הריכוז ככוח עבודה זול עבור מפעלים ושדות [מקור].

אז מה השתנה? סין התחייבה ״בעיקרון״ לשפר את זכויות העובדים בשטחה, מתחייבת לאשר אמנות בינלאומיות למאבק בעבודות כפייה. ״בעיקרון״ משום שההסכם לא מציין לא תאריך יעד מתי סין תאשר את האמנות ומה יהיה מנגנון האכיפה בשביל לוודא שהיא אכן עומדת בהן [מקור].

אם ההסכם ייחתם, מבלי שהנושא של זכויות אדם ועבודות כפייה זכה לטיפול אמיתי, האיחוד יחזיר לסין חלק מהלגיטימיות שאיבדה ב-2019-2020 בזירה הבינלאומית. האיחוד חקק על דגלו את הנושא של זכויות אדם ודמוקרטיה. אם הוא יחתום על הסכם השקעה עם סין, זה יהיה בגדר אישור שמצב זכויות האדם בסין לא כל-כך חמור, ויקשה על מדינות כמו ארה״ב לקדם חזית אחידה נגד סין על בסיס הפגיעה השיטתית בזכויות אדם בשטחה.

ההסכם גם יוצר חיכוך בין ארה״ב והאיחוד האירופי, וזאת עוד לפני שממשל ביידן נכנס לבית הלבן:

  1. המוכנות של האיחוד להיכנס להסכם השקעה עם סין ללא טיפול בנושא של זכויות אדם יפגע ביכולת של הממשל להשתמש בקלף הלגיטימיות נגד בייג׳ין.
  2. הגדלת ההשקעות של האיחוד בסין תגדיל את ההשפעה הכלכלית והפוליטית של בייג׳ין על בריסל, השפעה שהיא תוכל להשתמש בה בשביל לרסן תמיכה אירופית בכל מאמץ אמריקני לבלום את סין.
  3. לבסוף, עצם ההחלטה האירופית לסיים את המו״מ על הסכם עם סין שלושה שבועות לפני שהממשל החדש נכנס היא בגדר ״אצבע בעין״: חתימה על הסכם ללא התייעצות עם הממשל האמריקני משדרת שהאיחוד רואה עצמו עצמאי מארה״ב, ולא רואה צורך להתייעץ עם הבית הלבן בכל מה שקשור ליחסים שלו עם בייג׳ין. גם אם האיחוד לא התכוון לזה, זה המסר שנוצר.

מסר כזה, של עצמאות האיחוד מארה״ב, היה בעייתי לכל ממשל אמריקני, אך הוא בעייתי במיוחד עבור ממשל ביידן: ביידן התחייב לפעול במסגרת קואליציה אמריקנית נגד סין, מנצל את הבריתות של וושינגטון בשביל לבלום את בייג׳ין באופן אפקטיבי. בניגוד לממשל טראמפ, שהשתמש קודם כל בכוח הכלכלי של ארה״ב בשביל ללחוץ את סין, ביידן מאמין שכוחה הגדול של ארה״ב הוא בקואליציות הבינלאומיות שהיא יכולה להרכיב. הסכם ההשקעה של האיחוד, ובמידה פחותה יותר גם הסכם הסחר החופשי במזרח אסיה שנחתם בנובמבר [ראו כאן], מטילים סימן שאלה על עד כמה הממשל יצליח ליצור חזית אחידה מול סין, לפחות עם מדינות משניות בדרום מזרח אסיה ואירופה. ללא יכולת לתאם בעלי ברית יחד, אבן יסוד באסטרטגיה של ממשל ביידן תישמט.

פגיעה נוספת באסטרטגיה של הממשל מול סין היא העובדה שמי שכנראה מובילה את האיחוד לחתום על ההסכם היא גרמניה [מקור]. גרמניה דאגה לאורך כהונת ממשל טראמפ להדגיש את החשיבות של היחסים הטראנס-אטלנטיים ועד כמה ארה״ב והאיחוד צריכים לעבוד יחד להתמודד עם בעיות גלובאליות, במיוחד מול סין [ראו כאן לדוגמה]. גרמניה נתפסת כשותפה האירופית הכי חשובה של ארה״ב, משום שהיא עדיין באיחוד האירופי (בניגוד לבריטניה), היא הכלכלה הגדולה ביבשת (בניגוד לפולין הידידותית לאמריקנים) והיא עדיין לא דוגלת בקו של עצמאות מארה״ב, כמו צרפת [ראו כאן].

אולם גרמניה הוכיחה וממשיכה להוכיח את עצמה כבעלת ברית בעייתית של ארה״ב: ההוצאה הצבאית שלה תגיע ל-2% מהתמ״ג רק ב-2030 [מקור]; היא ממשיכה לעבוד על בניית קו הגז NordStream 2 עם הרוסים, למרות שהדבר יגדיל את התלות של מרכז אירופה בגז רוסי [מקור]; והיא גוררת רגליים בשאלה של האם חוואווי תהיה או לא תהיה בתשתית ה-5G שלה. הסכם ההשקעות הוא עוד חוליה בשרשרת ארוכה של צעדים של ברלין שיוצאים נגד האינטרסים של ארה״ב ופוגעים ביחסים הטרנס-אטלנטיים, צעדים שמצביעים על כך שגרמניה לא תצטרף לארה״ב מול סין, ואם גרמניה לא תצטרף הרי שגם האיחוד האירופי כגוש אחד לא יעשה זאת.

מה מביא את גרמניה לפעול כפי שפועלת? מזה כעשור וחצי מדיניות החוץ של גרמניה מובלת ע״י הקנצלרית שלה, אנגלה מרקל. היחס של מרקל לסין וארה״ב מושפע משני שיקולים מרכזיים:

השיקול הראשון הוא התלות ההולכת וגדלה של חברות גרמניות בסין. על-אף שסין הופכת יותר ויותר מלקוחה למתחרה עם ״תוצרת סין 2025״ [מקור], חברות גרמניות ממשיכות להגדיל את ההשקעות שלהן במדינה [מקור], במיוחד יצרני רכב גרמנים שממשיכים לראות צמיחה במכירות בסין לעומת התכווצות במקומות אחרים [מקור].

השיקול השני הוא הרצון לשפר את העמדה האסטרטגית של גרמניה בעולם הרב-קוטבי החדש. מרקל מאמינה שהדרך הטובה ביותר לגרמניה לשפר את הסיכויים שלה בעולם הרב-קוטבי החדש הוא ע״י תמרון בין ארה״ב לסין ורוסיה, מחפשת לשמור על יחסים טובים עם כל השלוש [מקור]. לגרמניה אין כוח צבאי משמעותי ומכל הכלכלות המתקדמות בעולם היא הכי תלויה בייצוא לכלכלה – ייצוא מהווה כמעט 50% מהתמ״ג בגרמניה, לעומת 20% עבור סין, 18% עבור יפן ו-12% עבור ארה״ב. בראייתה של מרקל גרמניה לא יכולה להרשות לעצמה להיות חלק מאיזה מחנה בעולם הרב-קוטבי החדש, אלא תהיה חייבת לתמרן ביניהם.

מרקל הובילה במשך עשור וחצי את גרמניה להתקרב לסין, מתוך הבנה של החשיבות הכלכלית שלה לגרמניה ומתוך רצון להקטין את התלות של ברלין בארה״ב בלבד.

מרקל עתידה לסיים את תפקידה כקנצלרית בספטמבר 2021, אז יערכו בחירות חדשות בגרמניה. לפי הצהרותיה בנושא היא לא תרוץ בבחירות הקרובות, ותסיים את תפקידה כקנצלרית גרמניה אחרי 4 כהונות [מקור].האם היורש של מרקל ימשיך את המדיניות שלה? לא בטוח. לפי סקר של מכון פיו שציטטתי בניתוח הקודם [ראו כאן], מעל 70% מהגרמנים רואים בצורה שלילית את סין. מפלגת הירוקים בגרמניה – שכנראה תהיה חלק מכל קואליציה בעידן שאחרי מרקל – מעוניינים בקו תקיף יותר מול סין, במיוחד בכל מה שקשור לזכויות אדם בה [מקור]. 2022 עלולה לכן להיות נקודת תפנית ביחס של גרמניה לבייג׳ין.

מכאן שלמרקל ולסינים יש חלון הזדמנויות צר לאשר את ההסכם ההשקעות ב-2021. מרקל צריכה להביא את הפרלמנט האירופי להסכים לו לפני סוף הקדנציה שלה, בכך מבטיחה את המורשת שלה ליחסי האיחוד וסין. באותו חלון זמן ממשל ביידן יתקשה להביא את האיחוד לפעול יחד איתו נגד סין, משום שברלין לא תרצה להסתכן שבייג׳ין תבטל את ההסכם, או שהפרלמנט האירופי, מונע ע״י אווירת עימות, יחליט שלא לאשר אותו. ללא גרמניה, ללא האיחוד האירופי, ביידן יאבד שותף חשוב בקואליציה הבינלאומית נגד סין, לכל הפחות למשך רוב 2021.

תחרות או התקשרות?

הסכם ההשקעה בין סין לאיחוד האירופי הוא הבעיה הראשונה של ממשל ביידן. הבעיה השנייה של הממשל עלולה להיות הוא עצמו.

לפני הבחירות, ביידן הבטיח שהוא יתעמת עם סין היכן שצריך, כמו בנושא של זכויות אדם, מסחר וגניבת טכנולוגיה, חופש השיט בים סין הדרומי – וישתף עמה פעולה היכן שיש לסין וארה״ב אינטרס משותף, כמו בהאטת שינוי האקלים או מניעת התפוצה של נשק להשמדה המונית [מקור]. האסטרטגיה של ביידן היא תחרות והתקשרות, עימות בתחומים מסוימים ושיתוף פעולה בתחומים אחרים.

ביידן כמובן לא המציא את הנוסחה לבד. הרעיון של תחרות והתקשרות גובש אצל מבקרי המדיניות של טראמפ, שהאשימו את טראמפ שבעימות שלו עם סין הוא פוגע בכל אפשרות לעבוד עמה. הם טענו שבעוד העימות של טראמפ בנושאיים מסויימים הוא מבורך, הדגש רק על עימות מחליש את ארה״ב ומונע ממנה לעבוד עם בייג׳ין על נושאים כמו התחממות גלובאלית, תפוצת נשק גרעיני, טרור ועוד [ראו כאן או כאן]. לפי אותם מבקרים, ניתן להתעמת עם בייג׳ין ולעבוד עמה במקביל, להרוויח גם מעימות שמגן על האינטרסים של ארה״ב וגם משיתוף פעולה שמקדם את האינטרסים של שתי המדינות.

אם הרעיון הזה נשמע לכם מוזר, זה מפני שהוא דוגמה מצוינת לרעיון שעובד על הנייר ולא עובד במציאות. על הנייר התחממות גלובאלית ודמוקרטיה בהונג קונג הם שני נושאים נפרדים – אחד הוא איום גלובאלי על האנושות, השני הוא בעיה פוליטית הנוגעת לכמה מיליוני בני-אדם ולאופי הליבראלי של הסדר הבינלאומי. על הנייר, אין סיבה שסין לא תהיה מוכנה לעבוד ביחד עם ארה״ב להיאבק באיום גלובאלי כמו שינוי האקלים, שמאיים גם עליה, בעוד היא נאבקת עם וושינגטון על מצב הדמוקרטיה בהונג קונג. על הנייר שני הנושאים נפרדים, מתחומים שונים, כשבנושא אחד יש לוושינגטון ולבייג׳ין אינטרס משותף ובשני אינטרסים מנוגדים.

רק שזה לא עובד ככה בעולם האמתי.

בעולם האמתי, של חישובי כוח, זה השיקול שעושה המנהיגות הסינית: ארה״ב מעוניינת גם להיאבק בהתחממות גלובאלית וגם לדאוג לדמוקרטיה בהונג קונג. אבל, ממשל ביידן יותר מחויב למאבק בהתחממות גלובאלית מאשר לדמוקרטיה בהונג קונג בגלל האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, ובגלל הבוחרים שלו. לעומתו, המנהיגות הסינית קודם כל מחויבת לשלוט בהונג קונג – שעלולה לאיים על שלטון המפלגה בסין – ובמידת מה להיאבק בהתחממות גלובאלית, כל עוד זה לא יפגע בצמיחה הכלכלית של סין. למה שסין לא תמנף את הרצון של ארה״ב להיאבק בהתחממות גלובאלית בשביל וויתורים בנושא הונג קונג? למה שאסטרטגית ״עימות והתקשרות״ לא תהפוך ליחסי תן-קח כמו בימי טראמפ?

אלו אינן רק ספקולציות. מאמר ב-אטלנטיק מה-22 בדצמבר, 2020, מביא את החששות של בכירים בממשל ביידן הנכנס שג׳ון קרי, שמונה לאחראי על המאבק בהתחממות גלובאלית, עלול לנסות ולטרפד כל מאמץ של הממשל נגד בייג׳ין בשביל להשיג את הסכמה סינית להיאבק בהתחממות גלובאלית [מקור]. בראייתו של קרי תחנות כוח פחמניות בסין צריכות להדאיג את וושינגטון הרבה יותר מהתחרות הגיאופוליטית להשפעה במזרח אסיה. כפי שאנחנו יודעים מהמעורבות שלו בתהליך השלום בין ישראל לפלשתינים, קרי הוא חדור מטרה וסובל מראייה חד-ממדית – הוא עלול להעדיף את המאבק באקלים על פני מאבק על החופש בהונג קונג או חופש השיט בים סין הדרומי.

גם אם נניח שביידן יצליח לבודד את קרי מלהשפיע על תהליך קבלת ההחלטות בנוגע לסין, אם הממשל ינסה לנקוט במדיניות של ״עימות והתקשרות״ הוא יעורר מבוכה בקרב בעלי הברית שלו, במיוחד במזרח אסיה, שלא יהיו בטוחים אם וושינגטון היא איתם או לא מול בייג׳ין. מצב כזה יעודד את בייג׳ין להמשיך בקו האגרסיבי שלה, משום שלא יהיה ברור מהם הקווים האדומים של וושינגטון באזור, ועד כמה היא תבוא אם בכלל לעזרת בעלות בריתה במקרה של עימות עם סין. בייג׳ין תרצה לבדוק את התגובה של ארה״ב במקומות כמו ים סין המזרחי מול יפן, בטאיוואן וים סין הדרומי.

חשוב גם לזכור שב-2021 ארה״ב תמשיך לסבול מהתפרצויות מקומיות של הקורונה, סגרים שיפגעו בכלכלה, מהומות והקצנה פוליטית. החולשה של ארה״ב קרוב לוודאי תתפס בבייג׳ין כהזדמנות אסטרטגית עבורה לחזק את עצמה ואת השפעתה, לפני שוושינגטון תתאושש. כעת אנו פונים לנסות ולשרטט כיצד בדיוק תראה המדיניות של סין ב-2021.

בנחישות

בואו ונסכם על מה דיברנו, ננסה לשרטט מה סין תעשה ב-2021 ולמה כדאי לשים לב בפעולות של ממשל ביידן בשנה הראשונה שלו בתפקיד:

הקורונה פגעה בסין. היא פגעה באמון במפלגה, היא פגעה בכלכלה, היא פגעה בתדמית שלה בעולם.

המדיניות האגרסיבית של בייג׳ין נועדה לשמור על יציבות השלטון ולהפעיל לחץ על היריבות שלה. בזמן שהיא הצליחה בזה, היא גם הצליחה לזרז את ההתגבשות של קואליציה נגדה, ולהעביר עוד מדינות למחנה האנטי-סיני.

2021 היא הזדמנות אסטרטגית לסין, משום שגרמניה תדאג שהאיחוד האירופי לא יתעמת עם סין, ארה״ב תהיה מרוכזת בעיקר בזירה הפנימית ומדיניות ״התקשרות ועימות״ תיצור מבוכה בקרב בעלות בריתה. בייג׳ין תרצה לנצל את חופש הפעולה שלה בשנה הקרובה בשביל לקדם שלוש מטרות מרכזיות:

ראשית, חיזוק היציבות בבית, אם כלכלית ואם פוליטית.

בייג׳ין תכריז כנראה במרץ השנה על תוכנית החומש הבאה שלה, שתהיה על בסיס המודל של סירקולציה כפולה. כפי שהסברתי בניתוח מס׳ 38 [ראו כאן], סירקולציה כפולה משמעותה שכלכלת סין תמשיך להיות מכוונת ייצוא, אך פחות תלויה בייבוא מהחוץ, בעיקר של רכיבים ושירותים מתקדמים. מכאן סביר שנראה שלושה דברים בתוכנית החומש הבאה, ובהתנהלות הכלכלית של סין ב-2021 וקדימה:

התוכנית תכלול תמיכה משמעותית בתעשיית השבבים של סין, במטרה להקטין את התלות שלה בשבבים זרים. בייג׳ין קרוב לוודאי תלחץ את ממשל ביידן להסיר את הסנקציות על יצרני השבבים שלה, ולפתוח מחדש את הכלכלה האמריקנית להשקעות סיניות. צפוי שנראה הכרזות על שיתופי פועלה חדשים בין חברות סיניות וזרות בתחום השבבים, לדוגמה עם Nvidia, TSMC, ואולי אפילו אינטל.

התוכנית תעודד פיתוח של אפליקציות לתשתית ה-5G המתקדמת במדינה ושדרוג בסיס הייצור שלה, אם אלו רכבים אוטונומיים, האינטרנט של הדברים (IoT), או שדרוג של מפעלים לייצור חכם [דוגמת מפעל אריקסון שהחל לפעול בסוף 2019 בסין]. בייג׳ין גם תפרסם את החזון הכלכלי שלה ל-2035, שקרוב לוודאי יכלול את שדרוג התעשייה בסין ועלייה בשרשרת הערך הגלובאלית עם הכנסה של יותר טכנולוגיה ושירותים לכלכלה.

לבסוף, סביר שנראה ב-2021 את עודף הסחר של סין ממשיך לגדול, מה שיפגע בצמיחה הגלובאלית. שווקים באירופה, ארה״ב ודרום מזרח אסיה יראו עלייה בייצוא הסיני אליהם, ייצוא שיפגע בייצור מקומי. הפגיעה הזו, ביחד עם האבטלה הגבוהה של הקורונה, תדאג שמלחמות סחר ימשיכו להיות איום על הכלכלה הגלובאלית. הפגיעה הכלכלית גם תחזק את המחנה של טראמפ בתוך המפלגה הרפובליקנית, ותעזור לה בתהליך הפיכתה למפלגת פועלים פופוליסטית [ראו כאן].

במקביל לתוכנית הכלכלית החדשה, בייג׳ין תמשיך לפעול לחזק את שליטתה בזירה הפנימית. בייג׳ין תמשיך את הדיכוי של זכויות פוליטיות בהונג קונג, תגביל את חופש הביטוי, תעצור פעילים דמוקרטים, ותטיל צנזורה ושליטה על האינטרנט באי. עסקים ימשיכו לצאת מהונג קונג ליעדים אחרים במזרח אסיה, כמו סינגפור וטוקיו [מקור]. בטיבט היא תקים את אותה מערכת של מחנות ריכוז שיש בשינג׳יאנג. אנו נראה ב-2021 דיווחים על מחנות ריכוז בטיבט, וקרוב לוודאי חקיקה לסנקציות על פעילות סין בטיבט. מערכת האשראי החברתי תמשיך בפריסה שלה, וחברות זרות ידרשו ליישר קו עם המפלגה בנושאים כמו הונג קונג וטאיוואן.

הדרישה ליישור קו מצד חברות זרות תגיע במקביל לניסיון של בייג׳ין למשוך אותן אליה, בשביל להביא את קהילת העסקים במערב להתנגד לעימות בין המערב לסין. סביר שנראה עוד חברות, בעיקר חברות פיננסיות, פותחות עסקים בסין, ונראה קריאות מצד קהילת העסקים בארה״ב לממשל ביידן לשפר את היחסים עם בייג׳ין.

המטרה השנייה של בייג׳ין תהיה להגדיל את הלחץ על היריבות שלה, ופגיעה בהשפעה של ארה״ב במזרח אסיה.

ב-2020 ראינו את כל זירות העימות של סין מתלקחות – בים סין המזרחי מול יפן, בטאיוואן, בים סין הדרומי, ובהימלאיה. ב-2021 תקריות צבאיות ימשיכו באזורים אלה, ובייג׳ין תמשיך ברטוריקה הלוחמנית של הגנה על זכויותיה.

אנחנו יכולים לצפות לעוד תקריות צבאיות של משמר החופים הסיני עם חיל הים היפני בים סין המזרחי; לחץ צבאי על טאיוואן, אם ע״י החדרת מטוסים למרחב האווירי שלה, תרגילים ימיים סביבה, או הצבת סוללות טילים מול חופיה; המשך סכסוך הסחר עם אוסטרליה; ובניית כוחות בגבול עם הודו.

יש סבירות גבוהה שאנו נראה ב-2021 תקרית צבאית בין סין להודו, ובין סין ליפן. ברמת סבירות נמוכה יותר, בייג׳ין עלולה ליצור משבר צבאי מסביב לטאיוואן בשביל לבחון את המחויבות של ארה״ב להגנת האי.

כל המתיחות הזו כמובן תגדיל את הביקוש לשירותים ומוצרים ביטחוניים, במיוחד בכל הקשור למודעות ימית, הגנת סייבר ולוחמה ימית. אנחנו נראה את יפן מפתחת טילים נגד ספינות ומגדילה את הצי שלה, את הודו מייצאת טילים לדרום מזרח אסיה, ועלייה בביקוש למל״טים למטרות סיור ימי.

המטרה השלישית של סין תהיה להגדיל את ההשפעה שלה בזירות שממשל ביידן כנראה יזניח – אפריקה ואמריקה הלטינית, ובמיוחד במזרח אפריקה.

אם יש משהו אחד שאנחנו יודעים על ממשל ביידן כבר עכשיו שהוא מלא בפקידים מקצועיים [מקור]: מזכיר ההגנה, היועץ לביטחון לאומי, נציג הסחר, ראש ה-CIA, אפילו מזכיר ההגנה – כולם ניהלו קריירות ארוכות במערכת הפוליטית של ארה״ב, כולם עם ניסיון ארוך שנים בביורוקרטיה האמריקנית. כולם, אם להשתמש בביטוי של טראמפ, הם חלק מ״הביצה״.

יש כמובן יתרונות במצב בו כל מי שנמצא בממשל הוא כבר בעל ניסיון במערכת הפוליטית בוושינגטון: הם יודעים כיצד לעבוד בתוך המערכת ולהפעיל אותה, הם מתורגלים בתקשורת וניהול מדיניות, הם יוכלו להתחיל לעבוד מהיום הראשון ולא יתעכבו על איוש תפקידים וניסיון להבין איך בכלל מיישמים מדיניות.

מצד שני, כשכולם באים עם רקע דומה, הדעות הן גם דומות, התפיסות עולם הן דומות. הממסד המדיני בוושינגטון היה ועדיין ממוקד בעיקר בשלוש זירות: אירופה, המזרח התיכון, ומזרח אסיה, משום ששם נמצאים שלושת האתגרים הגדולים של ארה״ב: רוסיה, איראן וסין. שלושת הנושאים בהם ממשל ביידן ישקיע את מירב מאמציו יהיו: מאבק ברוסיה, הסכם הגרעין עם איראן ובלימה של סין. זה אומר שזירות אחרות, אפריקה ואמריקה הלטינית, קרוב לוודאי יוזנחו ע״י הממשל. סין תנצל זאת, במיוחד באפריקה.

אנחנו נראה ב-2021 את סין, בתיאום עם רוסיה, מגדילה את השפעתה באפריקה בכלל ובפרט במזרח אפריקה. מה זה אומר בפועל? השקעות חדשות בנמלים בקניה, וג׳יבוטי; מכירות נשק, במיוחד עסקת נשק חדשה עם אתיופיה; והמשך השקעה בבנייה, ייצור ושירותים ביבשת. סין לא תצמצם את ההשקעות שלה ביבשת השחורה ב-2021.

2021 תהיה שנה בה נראה את סין ממשיכה בהתרחבות הכוח הצבאי שלה, מתעמתת עם מדינות מזרח אסיה וממשיכה לעבוד עם רוסיה להגדיל את השפעתה באפריקה. אם ממשל ביידן ינסה לפייס אותה ע״י צעדים של רצון טוב – בייג׳ין פשוט תנצל זאת כדי להתקדם מהר יותר. הברירה האמתית היחידה שיש לממשל ביידן היא כיצד להגיב לקו של סין, לא איך אפשר לשנות אותו. מה הוא יבחר?

אינדיקטורים לשים לב אליהם

ישנם 4 אינדיקטורים שאנו יכולים להשתמש בהם בשביל לדעת איזה קו ממשל ביידן בוחר, אם זה של עימות, או זה של התקשרות:

האינדיקטור הראשון הוא מי המנהיגים הראשונים שביידן יזמין לבית הלבן אחרי שיושבע. אם ביידן יבחר להזמין את ראש ממשלת יפן סוגה ואת ראש ממשלת הודו מודי, זה יהיה אות ברור שביידן מתכוון לתמוך בבעלות הברית של וושינגטון במזרח אסיה, ורואה באזור את היעד הכי חשוב אסטרטגית לארה״ב. מסר כזה יכול לרסן במידת מה את האגרסיביות הסינית.

האינדיקטור השני הוא היחסים עם טאיוואן. האם ביידן יקבל שיחת טלפון מטאיפיי עם השבעתו? האם בכירים מטאיוואן ומארה״ב יתחילו פגישות עבודה בנושאי כלכלה וביטחון? האם ביידן יבהיר במהלך מסיבות עיתונאים עם מנהיגים ממזרח אסיה את המחויבות של ארה״ב לאי? אם ביידן יעשה זאת, הוא יבהיר לסין שהוא מוכן לעימות, ויקטין את הסיכוי שבייג׳ין תרצה לבדוק את הנחישות האמריקנית באי.

לעומת זאת, אם נראה שבכירים בממשל אינם נפגשים עם עמיתיהם מטאיוואן, עסקאות נשק מוקפאות ונראה שהיחסים עם טאיפיי יורדים רמה – זו תהיה אינדיקציה שממשל ביידן מעדיף להתקשר עם בייג׳ין, לחפש עמה שיתוף פעולה.

האינדיקטור השלישי הוא מה הממשל מתעדף ברמת המדיניות: התחממות גלובאלית או תחרות עם סין? הדרך הפשוטה ביותר לדעת זאת היא אם ג׳ון קרי יתחיל לסתור את היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה בנוגע לסין. קרי ידוע כאדם חדור מטרה, יש יאמרו אובססיבי, והוא עלול לנסות ולקדם מדיניות חוץ משלו בנוגע לסין בשביל להביא אותה לשתף פעולה עם ארה״ב בנוגע להתחממות גלובאלית. אם הממשל לא יצליח לרסן אותו, אם יראה שקרי הוא שמוביל את הממשל בנושא סין, זו תהיה אינדיקציה שהממשל בחר בהתקשרות על-פני תחרות.

האינדיקטור הרביעי הוא שינוי במדיניות הכלכלית מול סין, אם הסרה של הגבלות הייצוא לחוואווי, הסרת חברות סיניות מרשימת הישויות, או הסרת המכסים על סחורה סינית. כל הדברים האלה הם כרגע מנוף הלחץ הכי אפקטיבי שיש לממשל ביידן על סין. וויתור עליהם, ללא תמורה כלכלית ברורה לארה״ב – לדוגמה מו״מ על סבסוד חברות ממשלתיות – יהיה אינדיקציה שהממשל מחפש להתקשר עם סין, ומנסה ע״י מחוות של רצון טוב להתקרב לבייג׳ין.

סיכום

בייג׳ין נתונה כרגע במגננה, אך זה לא אומר שהיא הפסידה במערכה: הסכם ההשקעות שהוסכם עליו בעיקרון עם האיחוד האירופי בסוף דצמבר 2020 מראה שלפחות מדינה מערבית חשובה אחת, גרמניה, עדיין לא עברה למחנה האנטי-סיני. הלחץ הצבאי שבייג׳ין מפעילה על טאיוואן והרדיפה של פעילים דמוקרטים בהונג קונג מראה שהמפלגה לא איבדה את הנחישות לפעול כדי להגן על עצמה. השנה היא תציג את תוכנית החומש הבאה שלה, והיא תמשיך להדק את אחיזתה בזירה הפנימית וללחוץ על היריבות שלה באזור. הברירה של ממשל ביידן האם לבחור במדיניות ברורה ותקיפה מול סין, או לנסות ולהתקשר עמה ולתת לה את החופש לקדם את האינטרסים שלה. תהיה אשר תהיה החלטתו, 2021 לא תראה ירידה במתיחות במזרח אסיה. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 48: הקיסר והקורונה

תקציר

  1. 2020 פגעה בסין ובמפלגה הקומוניסטית.
  2. תחילה, המשטר המרכזי נכשל לעצור את ווירוס הקורונה מפני שפקידים מקומיים הסתירו שיש בכלל התפרצות.
  3. לאחר מכן סין הסתירה את המידע מארגון הבריאות העולמי והעולם, גורמת לו להפסיד זמן יקר.
  4. כשהווירוס כבר התפרץ, סין ניסתה להקסים את העולם ע״י קידום התגובה שלה לקורונה (סגר) כתגובה הטובה ביותר, ניסתה לקדם נרטיב שהווירוס לא התחיל אצלה, ושלחה ציוד רפואי למדינות שהתמודדו עם המחלה.
  5. מערכת ההקסמה לא עבדה – בכל מדינות המערב, רוב הציבור מחזיק (נכון לאוקטובר 2020) בראייה שלילית של סין.
  6. במקביל למערכה הזו, סין יצאה בגישה אגרסיבית חדשה, עם דיפלומטית לוחם הזאב ופעולות תוקפניות בים סין הדרומי, טאיוואן, הונג קונג וההימלאיה.
  7. הפעולות העלו רק העלו את ערכה של טאיוואן בעיני העולם, קירבו בין חברות הקוואד – אוסטרליה-יפן-הודו-ארה״ב – והביאו את בריטניה להוציא את חוואווי מתשתית ה-5G שלה.

להורדת הפרק – קישור.

2020 הייתה שנה רעה למפלגה הקומוניסטית של סין. התפרצות הקורונה, הסגרים בערים, התפשטות המחלה בעולם, העוינות הגדלה במערב ותגובת הנגד של סין – 2020 הייתה מלאה באירועים שאתגרו ולעיתים פגעו במפלגה ובמדינה.

עסקנו בפל״ג במה שקורה בסין מספר פעמים, במשבר הקורונה וביחס המשתנה של הזירה הבינלאומית למדינה. עכשיו כשאנו מתחילים שנה חדשה עם ממשל חדש בבית הלבן, נראה לי נכון ש: א׳ נסכם לעצמנו, בסקירה קצרה אך ממצה, את מהלך האירועים של השנה החולפת, את המגמות והאירועים הגדולים שהשפיעו על סין ומעמדה בעולם. ב׳ שנשתמש באותה סקירה כדי להתוות את המגמה והסימנים החשובים לשים לב אליהם ב-2021 בשביל להבין לאן בדיוק הולכים יחסי סין עם ארה״ב, עם מזרח אסיה ועם העולם.

הניתוח היום יעסוק במה עבר על סין ב-2020, על הכישלונות וההצלחות בהתמודדות עם הקורונה, והשינוי במאזן הכוח נגדה. בניתוח בשבוע הבא נסתכל על 2021, מה סין צפויה לעשות ואיך ממשל ביידן יוכל לרסן או לעודד את האגרסיביות של סין. בוא נתחיל.

בלי חדשות רעות

נכון לשעה זו, ה-13 בינואר 2021, המקרה הראשון של ווירוס הקורונה מתוארך ל-1 בדצמבר 2019 בווהאן. החולה הראשון בווירוס היה גבר שהציג סימנים של דלקת ריאות ללא מקור ברור [מקור]. בימים שאחריו, עוד ועוד חולים הסובלים מחום, שיעול קשה ונזק ריאתי החלו להופיע בבתי החולים בעיר. הסימפטומים של החולים היו דומים לאלו של חולים בסארס, והצוות הרפואי החל לחשוש שמא שמדובר במחלה ריאתית הנובעת מווירוס קורונה לא ידוע.

בשלב הזה מה שהיה אמור לקרות הוא שדיווחים מווהאן היו מגיעים למרכז לבקרת מחלות בבייג׳ין ומפעילים את כל האזעקות בסין [מקור]. אחרי התפרצות הסארס ב-2002 סין הקימה מערכת דיווח אוטומטית שמטרתה היחידה לוודא שהתפרצות ויראלית כמו הסארס לא חוזרת על עצמה. רופאים מכל סין יכלו להעלות דיווחים למערכת ואלו הגיעו ישירות לבייג׳ין, שם מומחי בריאות של הממשל המרכזי עברו וקבעו במהירות אם יש התפרצות של מחלה מידבקת כלשהי במדינה ולהפנות במהירות את משאבי הממשל לאזור הנגוע.

המערכת הזו גם לא הייתה מערכת שלא ידעו איך לא השתמש בה או שלא נהגו להשתמש בה: שימוש במערכת תורגל ע״י צוותים רפואיים כל שנה, והיא הצליחה להתריע באירועים קודמים של התפרצות מחלות: הודות לה סין עלתה במהירות על ההתפרצות של זן קטלני של שפעת העופות ב-2013, ובנובמבר 2019 המערכת התריעה על התפרצות של הדבר במחוז מונגוליה הפנימית, אחרי שרק שני מקרים של המחלה אותרו במחוז [מקור]. הגדיל לעשות המרכז לבקרת מחלות בבייג׳ין ביולי 2019 כשערך את התרגיל הלאומי הגדול ביותר להתמודדות עם התפרצות מגיפה מאז הסארס ב-2002. 5 חודשים לפני התפרצות הקורונה, כל מערכת הבריאות בסין תרגלה התמודדות עם התפרצות של מחלה ריאתית הנגרמת מווירוס. כשהמקרים הראשונים של הקורונה התגלו בווהאן, לסין הייתה את המערכת והכלים להשתלט על המגפה. אז איך בכל זאת הכול השתבש?

הטיהורים המתמידים של שי את שורות הביורוקרטיה המפלגתית הפכו את הפקידים המקומיים בסין מפוחדים מנקיטת יוזמה ומכל דיווח שלילי שעלול לצאת מהעיר או המחוז שלהם. בווהאן, בתי חולים היו נוהגים להעביר דיווחים רפואיים קודם כל דרך הפקידים של המפלגה, בשביל לא להפתיע אותם או לעורר את זעמם [מקור]. כשהפקידים שמעו שיש חשש להתפרצות של מגפה דמוית סארס, הם חששו בעיקר ממה יקרה אם המידע יעבור הלאה לדרגים הבכירים מבלי שיש בהם ממש – הם עלולים להיתפס כהיסטריים, או לחילופין כמי שלא עשו מספיק לטפל בבעיה בעצמם.

במקום להזין את הדיווחים במערכת ולמשוך את תשומת ליבה של בייג׳ין, הפקידים הורו לרופאים להעביר אליהם את הדיווחים ובשום אופן לא להפיץ את הידיעה שמחלה דמוית סארס מסתובבת בווהאן [מקור]. רופאים שניסו בכל זאת להזהיר את חבריהם, או להעלות את המידע לרשת, נעצרו ונענשו באשמת הפצת שמועות ופגיעה בסדר החברתי. על רופאים אף נאסר להסתובב עם ציוד מגן, שמא יעוררו את חשש האוכלוסייה.

הרשויות בבייג׳ין גילו על התפרצות המחלה רק כששני מסמכים סודיים של הממשל המקומי דלפו לאינטרנט ב-30 בדצמבר. בייג׳ין דרשה להתחיל לקבל דיווחים ישירים על היקף המחלה, אך הרשויות המקומיות העדיפו להחמיר את הקריטריונים של מי בדיוק נחשב כחולה: רק מי שהיה אפשר להוכיח קשר ישיר שלו לשוק הרטוב בווהאן, אירוע ההתפרצות הראשון בעיר, נחשב כחולה. מטופלים אחרים, שהראו סימנים זהים לאלו מהשוק הרטוב, לא נספרו. העומס בבתי החולים גדל, אך בייג׳ין לא תיעדה את המספרים. צוותים שנשלחו ע״י המרכז לבקרת מחלות הסיני בתחילת ינואר לא הצליחו לקבוע אם יש הידבקות בין בני-אדם, משום שהתמקדו רק באותם מקרים שהגיעו מהשוק הרטוב וסבלו מדלקת ריאות קשה, מתעלמים ממקרים לא קשורים גיאוגרפית ועם סימפטומים קלים יותר [מקור].

גם לאחר היוודע התפרצות הווירוס, נראה שהמנהיגות הרפואית הבכירה בבייג׳ין העדיפה לגרור רגליים ולהמתין לפני שהיא מעוררת קול זעקה. רק אחרי שאושר שמקרה ראשון של הווירוס נמצא בתאילנד, ב-13 בינואר, המנהיגות הרפואית הוציאה מסמך סודי המזהיר שסין מתמודדת עם התפרצות של מחלה דמוית סארס [מקור]. צוותים רפואיים נשלחו לווהאן לתאם את הפעילות להשתלט על המחלה, וב-20 בינואר שי ג׳ינפינג הזהיר סוף-סוף את האומה מפני התפרצות של מגפה. ב-23 בינואר ווהאן כולה הוכנסה תחת סגר, כחודשיים אחרי המקרה הראשון. כיום מעריכים שאם סין הייתה פועלת רק שבוע לפני, או אפילו שבועיים לפני, היא הייתה יכולה להוריד את מספר הנדבקים בשני שליש ולהכיל את המחלה לווהאן בלבד [מקור].

הכישלון של בייג׳ין להגיב למחלה בזמן לא נעצר אבל רק בזירה הפנימית. אנו יודעים שגם אחרי שבייג׳ין גילתה על התפרצות המחלה, היא התעכבה במסירת מידע לארגון הבריאות העולמי (WHO). על-אף שכל מדינה מחויבת לפי החוק הבינלאומי למסור מידע על התפרצות מגיפה ל-WHO, אין שום מנגנון אכיפה שיכריח מדינה לעשות זאת. ה-WHO בעצם תלוי ברצון הטוב של מדינות. תכתובות פנימיות של ה-WHO שפורסמו ע״י סוכנות הידיעות AP מראות שבעוד הארגון שיבח בפומבי את התגובה של סין, פנימה הוא היה מתוסכל מהיעדר שיתוף פעולה מצד בייג׳ין [מקור].

ה-WHO למד לראשונה על המחלה ב-31 בדצמבר 2019 ממקור מידע פתוח העוסק בחיפוש ידיעות על התפרצות מגיפות. הארגון פנה לסין באופן רשמי ב-1 בינואר על המחלה, וזו השיבה לו ב-3 בינואר, הזמן המקסימאלי המותר להחזרת תשובה לאחר פנייה רשמית, שיש 44 נדבקים ו-0 מתים. על-אף שהמעבדות בסין הצליחו למפות בזמן שיא את הגנום של הווירוס ולקבוע שמדובר בווירוס חדש שלא נצפה קודם, ב-3 בינואר נציבות הבריאות הלאומית של סין פרסמה הנחייה שעל כל המעבדות שטיפלו בווירוס להשמיד את הדגימות שבידן או להעבירן למקומות בטוחים כפי שיוגדרו ע״י הנציבות , ואסרה עליהן לפרסם את המידע ללא אישור ממשלתי [מקור].

ללא הריצוף הגנטי של הווירוס, מדינות אחרות בעולם לא יכלו לדעת אם מקרים אצלן קשורים לווירוס שהתגלה בסין, לפתח ערכות בדיקה לווירוס ולהעריך האם הווירוס עובר בקלות בין בני-אדם. בסין עצמה, מעבדות החלו להזהיר שהוירוס כנראה עובר בין בני אדם בקלות, לאור הדמיון שלו לווירוס הסארס. ב-6 בינואר המרכז לבקרת מחלות הסיני העלה את רמת הכוננות שלו לאחת לפני הכי גבוהה. בכל הזמן הזה, ה-WHO לא ידע דבר ממה שמתחולל בסין והעולם לא ידע עם מה הוא מתמודד.

הידיעה על ווירוס קורונה חדש התפרסמה לבסוף ב-Wall Street Journal ב-8 בינואר, מביכה את הפקידות הבכירה בסין ובארגון הבריאות העולמי. הריצוף הגנטי של הווירוס פורסם לראשונה באינטרנט ב-11 בינואר ע״י צוות ממרכז בריאות הציבור בשנחאי, מאפשר סוף-סוף לארגון הבריאות העולמי להתחיל ולהבין האם מדובר במחלה חדשה, הדמיון שלה לסארס ולקבוע אם מקרים נוספים של המחלה מחוץ לסין נמצאו. חודש וקצת אחרי המקרה הראשון, שבוע וחצי אחרי שהמרכז לבקרת מחלות הסיני גילה על ההתפרצות, העולם התחיל ללמוד על התפרצות הקורונה בווהאן. כמובן שאז כבר היה מאוחר מדי.

גופות ברחובות

אנחנו לא יודעים וכנראה לעולם לא נדע מה בדיוק התחולל בווהאן במהלך הסגר. למשך תקופה קצרה של כשבועיים בסוף ינואר המשטר הסיני, בצעד נדיר, אפשר חופש ביטוי וחופש מידע ברשתות החברתיות. עיתונאים הוזמנו לווהאן לסקר את מאמצי הממשל נגד המגיפה, ואזרחים היו חופשיים לכתוב ולהגיב על המצב.

בחלון הזמן הקצר הזה התמונה שעלתה היא של קריסה של מערכת הבריאות בעיר [מקור]: צוותים רפואיים פרסמו הודעות המבקשות תרומות של ציוד מגן כמו משקפיים ומסכות; עיתונאים דיווחו על שקי גופות במסדרונות וצוותים רפואיים שקורסים תחת העומס; אזרחים מן השורה שיתפו איך הרופאים בבתי החולים שלחו אותם חזרה לבתיהם בגלל עומס, וריכזו את שמותיהם של כל מי שנפטר לפני שקיבל בדיקה. הדיווחים במידה רבה תואמים לאלה שהגיעו ממקומות כמו איטליה וניו-יורק, על משרפות שלא עומדות בעומס ומחלקות שלא מצליחות להתמודד עם כמות החולים.

אולם בעוד מדינות אחרות אפשרו את הדיווח החופשי על מצב מחלקות הקורונה אצלן, בייג׳ין מיהרה להשיב את הצנזורה על האינטרנט והתקשורת בתחילת פברואר. מאמרים על עומס בבתי החולים, מחסור בציוד רפואי, שקי גופות – הועלמו. קריאות לעזרה מצד צוותים רפואיים – גם. ראיונות עם רופאים ואחיות שסיפרו על העומס הרגשי והמנטאלי – נמחקו. במקום, בייג׳ין והממשלות המקומיות החלו לקדם מאמרים וסיפורים על התגובה ההירואית של הממשל, וכיצד המפלגה מצליחה לנצח את המלחמה נגד הווירוס [מקור]. זו לא הייתה רק צנזורה של ידיעות שליליות – המפלגה בנתה מחדש את הנרטיב שווהאן היא הצלחה, לא כישלון.

אנו גם לא יודעים מה היה בדיוק המחיר הכלכלי שסין שילמה בעקבות הסגרים שהוטלו ברחבי המדינה. ברבעון הראשון של 2020 סין דיווחה על התכווצות של כ-7% בתמ״ג, אך עם שיעור אבטלה שעלה מ-5.2% בדצמבר לרק 5.9% במרץ – יציב בצורה חשודה [מקור]. כשברוקר סיני פרסם באפריל הערכה שהאבטלה האמתית עומדת על 20%, הוא נאלץ לחזור בו מהפרסום [מקור]. הבעיה עם האבטלה הסינית שהיא אינה מודדת את מספר המובטלים במשק – כלומר אלו שאין להם עבודה ומחפשים אחת – אלא רק את מי שנרשם כמובטל. משום שהתהליך הביורוקרטי של הרישום מורכב, ומשום שלא כולם זכאים לו – לדוגמה מהגרי עבודה מהכפרים העובדים בערים – מספרי האבטלה הרשמיים אינם משקפים באמת את מצב האבטלה במדינה.

כמוהם, נתוני הצמיחה אינם משקפים את מצב הכלכלה. כפי שב-2009 הממשל הסיני הצמיח את הכלכלה ע״י דחיפה מאסיבית של אשראי למשק, גם ב-2020 הממשל, דרך הבנק המרכזי של סין, הזריק נזילות ועודד הלוואות למשק [מקור]. התוצאה היא שהצמיחה של המשק במהלך 2020 נבעה בעיקר מתחום הייצור, הבנייה [מקור] והנדל״ן [ראו לדוגמה כאן, דיווח צמיחה לרבעון שלישי]. דוגמה טובה לכך שהצמיחה הייתה מונעת בעיקר ע״י הזרקת הון היא ההבדל המשמעותי בין הייצור התעשייתי בסין והמכירות לאזרחים פרטיים: הייצור התעשייתי בסין התאושש לחלוטין כבר במרץ, בעוד המכירות הקמעונאיות רק בספטמבר. אינדיקטור אחר היא העלייה המהירה בחוב של המגזר הלא פיננסי לעומת העלייה המתונה בחוב הממשלתי. לבסוף אינדיקטור שלישי היא ההתחזקות המשמעותית של הייצוא הסיני לעומת הייבוא, מה שגרם לגידול במאזן המסחר של סין [מקור]. סביר שהמשק הסיני חטף מכה משמעותית כמו כל כלכלה אחרת בעולם, אך הנתונים הרשמיים לא משקפים זאת.

כמובן, הייתם מתקשים למצוא סימני שאלה על ההתאוששות הכלכלית של סין בתקשורת כאן בארץ או בעולם, או על הטיפול של סין בקורונה. לדוגמה, כותרת מה-2 בספטמבר 2020 ב״גלובס״ הכריזה: ״סין מתאוששת, בטוחה בעצמה ובועטת בעולם״ [מקור]. בכלכליסט כותרת מה-3 במרץ שואלת ״הסולידריות הסינית ניצחה את הקורונה, מה עם ישראל?״ ומסבירה איך המשמעת הגבוהה של הסינים הביסה את הווירוס [מקור]. כתבה ב-mako מנובמבר 2020 ניסתה להתחקות אחר הסיבה שסין הצליחה להתמודד עם הקורונה, לא מזכירה פעם אחת איך היא נכשלה בהתחלה [מקור].

אפשר להאשים את התקשורת בעצלנות בתחקירים והיעדר רצון להציג תמונה מורכבת, משום שתמונה כזו לא מוכרת. אולם זה יפספס נקודה חשובה יותר – חלק מהסיבה שהתמונה התקשורתית של התגובה הסינית הייתה חיובית היא מפני שהסינים פעלו בשביל להשיג תמונה חיובית. בעודם נאבקים בווירוס בבית, הסינים יצאו במאמץ דיפלומטי לקנות לבבות וליצור ספין חיובי על משבר הקורונה.

זה לא עבד.

ספין בינלאומי

מגפת הקורונה יצרה שתי בעיות תדמית עבור המפלגה הקומוניסטית: בבית, אנשים זעמו על ניסיונות ההשתקה ועל הטיוח של המגיפה, כועסים שהמפלגה נכשלה כל-כך בהגנה על המדינה. בחוץ, המגפה הפכה לתופעה עולמית, עם דונאלד טראמפ מנצל את הווירוס כדי לנגח את סין. אם בייג׳ין הייתה בוחרת להודות בטעות ולהתנצל, יכול להיות שמגפת הקורונה הייתה הופכת לצ׳רנוביל של המפלגה הקומוניסטית הסינית [מקור]. היא בחרה שלא, כנראה מודעת לסיכון.

במקום לנקוט בעמדה מתנצלת, סין יצאה במתקפה על דעת הקהל בבית ובחוץ, מקדמת שלוש נקודות: א׳ התגובה של המפלגה לקורונה היא לא רק התגובה הטובה ביותר למגפה, אלא היא גם מודל לשאר העולם – כלומר המפלגה לא פישלה עם הווירוס, אלא להיפך, היא קבעה את אמת המידה לפיה מדינות אחרות ימדדו. ב׳ הווירוס לא התחיל בכלל בסין, וגם אם הוא התחיל יכול להיות שמישהו ששחרר אותו במכוון, לדוגמה ארה״ב [מקור]. ג׳ סין עוזרת לעולם, שולחת ציוד רפואי בשביל לסייע לקהילה הבינלאומית להתמודד עם המשבר.

כבר בפברואר 2020, בעוד חלקים מהמדינה עדיין תחת סגר, ה-Global Times, השופר הלאומני של המפלגה, ציין את ״התגובה האיטית״ של מדינות מסוימות למגפה, מציין שכל אותן מדינות המתקשות להתמודד איתה שוות באוכלוסייתן למחוז אחד בסין [מקור]. בתוכנית ״פגוש את העיתונות״ במרץ צ׳אק טוד, עיתונאי, תהה בראיון עם ד״ר אנתוני פאוצ׳י האם יכול להיות שהמשטר הסמכותני של סין הוא מה שעזר לה להתמודד עם המגיפה [מקור]. מאמר ב-Wall Street Journal, גם הוא ממרץ, השווה בין התגובה הכושלת של הדמוקרטיות וזו של סין ותהה האם המודל הפוליטי הסיני הוא סוד ההצלחה [מקור], נקודה שה-Global Times שמח להדגיש – שהודות למערכת השלטון שלה סין הצליחה להתמודד כל-כך טוב עם הקורונה [מקור].

במקביל להדגשת ההצלחה של המדינה עם ווירוס הקורונה, גורמים בסין החלו להעלות את השאלה האם הווירוס באמת התחיל בווהאן, והאם יכול להיות שמדובר באקט מכוון של מישהו? דובר משרד החוץ הסיני צייץ ב-12 במרץ 2020 שיכול להיות שהווירוס הוא מתקפה מתוכננת של צבא ארה״ב נגד סין [מקור]. חלק מערוצי התקשורת של הממשל קידמו את התיאוריה שהקורונה התחילה בכלל באיטליה או ארה״ב, הרבה לפני המקרים בסין [מקור]. מחקר סיני אחד הצביע על מקור הווירוס בהודו, אך הוא הוסר לאחר שפורסם [מקור].

המטרה של כל הפעילות הזו היא להסיר אחריות מסין והמפלגה על התפרצות הווירוס. חשוב להבין שקיימת שאלה מדעית לגיטימית היכן ואיך הווירוס ביצע את המעבר מחיות לבני-אדם, שאלה חשובה בשביל המאמצים שלנו לפיתוח חיסונים ולמניעת התפרצויות עתידיות. קרוב לוודאי שהווירוס לא עשה את המעבר מחיה לאדם בווהאן עצמה: בדיקות בעטלפים מראות שווירוס דומה לווירוס הקורונה נפוץ בעיקר באוכלוסיות עטלפים הנמצאות בדרום סין, קרוב לגבול עם וויטנאם [מקור]. אולם לא השאלה המדעית היא שעומדת בבסיס הפעילות הסינית, אלא הרצון לנער מעצמה אשמה.

לבסוף, סין ניסתה בתחילת 2020 ״דיפלומטית מסיכות״, שולחת ציוד רפואי למדינות שהחלו להתמודד עם המחלה. סין שלחה ציוד רפואי ומומחים לאיטליה באמצע מרץ 2020 [מקור], כמו גם לספרד [מקור], סלובניה ומדינות נוספות באיחוד האירופי [מקור]. בסה״כ סין שלחה בין מרץ ליוני 2020 ציוד רפואי ל-46 מדינות בעולם [מקור]. היא עשתה זאת בעוד איטליה למשל נענתה בשלילה לבקשות שלה לציוד רפואי מצד גרמניה וצרפת, שהעדיפו לסגור את הגבולות שלהן ולאסור ייצוא של ציוד מגן בתחילת המגיפה.

כל המאמצים הללו לא הצליחו לשנות את הנרטיב הבינלאומי מכזה הרואה בסין את האשמה לקורונה למושיעה של העולם. עוד באפריל נראה שבזמן שמנהיגים אירופים שמחו לקבל ציוד סיני, דיווחים על הכישלון של בייג׳ין לטפל במחלה מוקדם, סקפטיות בנוגע למספרים האמיתיים של המחלה בסין וציוד רפואי תקול שנשלח לאירופה [לדוגמה] מנעו מסין להצליח לקנות לבבות, לפחות באירופה [מקור]. סקר של מכון פיו מתחילת אוקטובר הראה עד כמה בייג׳ין נכשלה בכל המערב: בכל מדינה מערבית שנסקרה, כולל מדינות כמו איטליה וספרד שקיבלו ציוד רפואי, רוב הנשאלים ראו את סין באופן שלילי [מקור]. השינוי הכי משמעותי היה באוסטרליה, ששליש מהייצוא שלה נשלח לסין והיא תלויה בה כלכלית, אחוז הנשאלים הרואים את סין באופן שלילי זינק מקצת פחות מ-40% לפני המשבר ל-81%.

זאב נובח ונושך

כמובן, דיפלומטית המסיכות לא נכשלה רק מפני שהולנד והודו קיבלו ערכות בדיקה לא טובות. במקביל לניסיון להקסים את העולם, בייג׳ין הפכה אגרסיבית יותר במזרח אסיה בפעולות שלה, ואגרסיבית יותר בדיפלומטיה שלה – דיפלומטיה שזכתה לכינוי ״דיפלומטית לוחם הזאב״, על שם שני סרטי אקשן המתארים יחידה בשם ״לוחמי זאב״ שנאבקים בשכירי חרב אמריקנים מרושעים [טריילר לסרט השני בסדרה].

באוגוסט לדוגמה, לאחר ביקור של ראש הסנאט של צ׳כיה ביחד עם 90 חברים מהמדינה בטאיוואן, שר החוץ של סין טען שעליו ״לשלם מחיר גבוה״ על הפגיעה בעם הסיני, קריאה שהביאה את פראג לזמן את השגריר הסיני לבירור [מקור]. אחרי שבריטניה הכריזה על הוצאת חוואווי מתשתית ה-5G שלה, דיפלומטים סינים הזהירו מנזק משמעותי לכלכלה הבריטית [מקור], עם שגריר סין בלונדון מאיים שחברות סיניות עלולות להפסיק את ההקמה של כור גרעיני חדש בבריטניה [מקור].

במקביל לדיפלומטיה האגרסיבית, סין נקטה שורה של צעדים לקדם או להגן על האינטרסים שלה במזרח אסיה:

מול טאיוואן, סין העלתה את הלחץ הצבאי על האי, מקווה להתיש את הרצון שלו להתנגד או לכל הפחות להבהיר שבייג׳ין אינה מוכנה לשום שינוי בסטטוס שלו. בתחילת 2020, עם משבר הקורונה, בייג׳ין ביצעה מספר תרגילים צבאיים מסביב לאי, כולל תרגיל ימי בשיתוף נושאת המטוסים שלה מזרחית לטאיוואן באפריל 2020 [מקור]. עם ההגעה של סגן מזכיר המדינה לטאיוואן ב-18 בספטמבר, בייג׳ין הכריזה על שבוע של תרגילים צבאיים שמטרתם ״להראות את המוכנות של סין להגן על השלמות הטריטוריאלית והריבונות הלאומית שלה״ כדברי ההודעה הרשמית [מקור]. במסגרת התרגילים כ-10 כלי טיס סינים חצו את קו האמצע של מיצרי טאיוואן ונכנסו למרחב האווירי של האי, חודרים לאזור המפורז שאמור להיות בין היבשת לאי.

בים סין הדרומי, סין הגדילה את הפעילות הצבאית שלה ותקפה ספינות זרות. בין שאר האירועים שהתרחשו רק במחצית הראשונה של 2020 כלולים: ספינת משמר החוף הסיני התנגשה והטביעה ספינת דייגים ווייטנאמית [מקור], שליחת ספינת מחקר לתוך האזורי הכלכלי של מלזיה, הכרזה על מחוזות חדשים של סין בים בשביל לחזק את ההתבססות בו, וטענה לסילוק ספינה אמריקנית שביצעה מבצע חופש שיט ב-28 באפריל [מקור]. כל האירועים הללו מעידים על רצונה של סין להמשיך ולבסס את שליטתה בים, ולאיים על ארה״ב ושחקנים אחרים שמא ינסו לבדוק את הנחישות של בייג׳ין בו.

בהונג קונג, המפלגה העבירה ביוני 2020 את החוק לביטחון לאומי בהונג קונג, מה שאפשר למנגנוני ביטחון הפנים של סין להתבסס בעיר והפך כל פעילות שנתפסת כבדלנית או מאיימת על המפלגה ללא חוקית. בחודשים שלאחר החקיקה עשרות פעילים דמוקרטים נעצרו [מקור], גופי תקשורת הוטרדו ע״י השלטונות [מקור] ובייג׳ין החלה לצנזר את האינטרנט [מקור]. כפי שטענתי כבר לפני שנה וחצי, הונג קונג תהפוך למדינת משטרה דומה לשינג׳יאנג [ראו כאן].

בהימלאיה, ביוני כוחות סינים התנגשו עם כוחות הודים, הורגים 20 חיילים בעמק גאלוואן (Galwan) [מקור]. מצילומי לווין עולה שמאז מאי הסינים הגדילו את הנוכחות הצבאית שלהם בעמק, בונים מבני קבע, מחסני נשק ובונקרים [מקור]. עמק גאלוואן הוא אזור חשוב אסטרטגית להודים, מהווה את הערוץ המרכזי דרכו הודו יכולה להזרים כוחות לאורך קו הגבול הבלתי מסומן שלה עם סין. שליטה סינית באזור תיתן לה מנוף לחץ משמעותי על הודו [ראו עוד כאן].

הפעולות בהונג קונג ובהימלאיה הן אולי החשובות ביותר, משום הפגיעה במעמד הבינלאומי של סין ועידוד מדינות יריבות לה להתאגד. החוק לביטחון לאומי בהונג קונג מפר את האוטונומיה הפוליטית של האי והאוטונומיה המשפטית שלו, מהווה לכן הפרה של הסכם ההעברה שנחתם בין בריטניה לסין ב-1997, ובמסגרתו בייג׳ין התחייבה לשמור על האוטונומיה הדמוקרטית של הונג קונג עד 2047 [מקור]. ההפרה הזו של הסכם בינלאומי הביאה את בריטניה להוציא את חוואווי מתשתית ה-5G שלה, והביאה את ראש ה-MI-6 לשעבר לפרסם ביולי 2020 מאמר ב-Financial Times בו טען ש״ששת החודשים האחרונים חשפו יותר על סין משש השנים האחרונות״ [מקור]. חברי פרלמנט בגרמניה דרשו, ללא הצלחה, שהממשלה תבטל את הפסגה של האיחוד האירופי עם סין, ופרלמנט האיחוד האירופי העביר החלטה לא מחייבת להטיל סנקציות על כל מי שמעורב בפגיעה בדמוקרטיה בהונג קונג [מקור].

המשבר בהימלאיה, ביחד עם סכסוך הסחר שסין פתחה נגד אוסטרליה, הביאו להתגבשותו ביתר עוצמה של הקוואד, עם הסכם חדש בין הודו לארה״ב בדבר שיתוף מודיעין חזותי בין שתי המדינות [מקור], תרגיל ימי ראשון של כל ארבעת החברות באוקיינוס ההודי בסוף 2020 [מקור] והסכמי שיתוף פעולה כלכלים וטכנולוגים בין יפן, הודו ואוסטרליה בדבר אבטחת שרשרות הייצור שלהן [מקור] ועזרה יפנית להודו בפיתוח תשתית ה-5G שלה ללא סין [מקור].

הפעולות האגרסיביות של סין גם העלו את ערכה של טאיוואן. טאיוואן ראתה ב-2020 ביקורים של נשיא הסנאט של צ׳כיה [מקור], שר הבריאות של ארה״ב [מקור] וסגן מזכיר המדינה האמריקני [מקור]. במקביל לביקורים ארה״ב חזרה למכור ציוד צבאי לטאיוואן, עם תמיכה דו-מפלגתית בקונגרס. בין שאר הדברים נמכרו לטאיוואן מטוסי F-16, טנקי אברמס וטילי טורפדו מתקדמים [מקור]. ההחלטה של מזכיר המדינה מייק פומפיאו ב-9 בינואר 2021 להסיר את כל המגבלות על הקשרים בין משרד המדינה לטאיוואן [מקור] מבטיחה שממשל ביידן יתקשה להחזיר את הגלגל לאחור ביחסים בין וושינגטון לטאיפיי, גם אם לא ירצה להמשיך ולקדם אותם.

סיכום

סין סיימה את 2020 לא כמעצמת על חדשה, או אפילו עם תדמית חזקה יותר בעולם, אלא עם היריבות שלה מגובשות יותר נגדה, עם דעת קהל עוינת לה במערב ועם בעיות כלכליות שהיו קיימות עוד לפני המשבר, אך הוחמרו במהלכו – כמו עלייה ברמות החוב ואבטלה גבוהה בקרב מהגרי עבודה. אולם זו תהיה טעות מצדנו אם נספיד כבר עכשיו את הרפובליקה העממית: 2021 יכולה להיות שנת מפנה לסין. היא לא תהפוך בה למעצמת על חדשה, אך היא בהחלט תוכל לקדם את האינטרסים שלה, בעוד ארה״ב מתקשה לבלום אותה. הקושי של ארה״ב ינבע משני גורמים: הסכם ההשקעה בין סין לאיחוד שנחתם בעיקרון ב-30 בדצמבר 2020 והניסיון של ממשל ביידן להתחרות ובו-זמנית לשתף פעולה עם בייג׳ין.




פלג 38: סקירה עולמית 2

להורדת הפרק – קישור.

אחרי תגובות חיוביות לסקירה העולמית הראשונה, אני שמח לעשות סקירה עולמית שנייה, ועוד באחד השבועות הכי חשובים של השנה – ברביעי בבוקר כנראה נדע מי הולך להיות נשיא ארה״ב. אני אומר ״כנראה״ משום שבניגוד לפעמים הקודמות, מספר חסר תקדים של מצביעים בחר להצביע דרך הדואר, מה שיכול במדינות מסוימות לעכב את הספירה הסופית של הקולות. זה אומר שהולך להיות לנו לפחות חצי שבוע מתוח עד לספירה הסופית, אך בתקווה בניגוד לבחירות בשנת 2000 הבחירות השנה לא יהיו תלויות בחודו של קול.

אז מה נסקור היום? ראשית, את ההשלכות האסטרטגיות של הסרת סודן מרשימת המדינות תומכות הטרור של ארה״ב. בזמן שבארץ מתמקדים בהכרזה על נרמול יחסים, הסודנים מתרגשים מהסרתם מהרשימה. הצעד הזה ישפיע לא רק על הפוליטיקה בסודן, אלא גם הסכסוך ארוך השנים בין מצרים ואתיופיה בנוגע לסכר התחייה.

שנית, הועידה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית התכנסה בשבוע שעבר בשביל לדון בתכנית החומש הבאה, של 2021-2025. בזמן שתוכנית החומש המלאה לא תפורסם עד מרץ 2021, אנחנו כבר עכשיו יכולים לראות את הכיוון בו המפלגה רוצה לקחת את הכלכלה: חיזוק העצמאות הטכנולוגית שלה, הגדלת התפוקה המקומית, עידוד צריכה פרטית וחיזוק המעמד הכלכלי של סין בעולם. התוכנית קרוב לוודאי תתבסס על רעיון ״הסירקולציה הכפולה״ שהציג שי ג׳ינפינג במאי השנה, של סירקולציה פנימית של ייצור וצריכה עצמית וסירקולציה חיצונית של ייצוא ותחרות לעליונות טכנולוגית. המאבק על חזית הטכנולוגיה רק התחיל, והסינים רוצים לנצח.

שלישית, התפתחויות אחרונות במאבק של ארה״ב לדחוק את סין מתשתית ה-5G של מדינות מתקדמות: שבדיה הודיעה שהיא לא תאפשר לחוואווי להשתתף במכרזים לאספקת התשתית וארה״ב הציעה סבסוד לברזיל בשביל שחוואווי לא תספק את התשתית אצלה.

רביעית, לאחר שנבחר כראש הממשלה החדש של יפן, הביקור הראשון של יושיהידה סוגה (Suga) במדינה זרה היה דווקא וויטנאם, ביקור שנעשה במקביל לחתימה על הסכם ביטחוני חדש בין ארה״ב והודו לשיתוף מודיעין חזותי. ביחד, שני המהלכים מגדילים את השפעתו של הקוואד במזרח אסיה ומעמיקים את הקשרים בין חבריו.

לבסוף, קצת עדכונים מנגורנו-קרבך: מה קרה מאז שסקרנו את האינטרסים של הצדדים השונים במלחמה החדשה בקווקז? מה ההישגים של האזרים במערכה? ולאן נראה שהדברים מתקדמים? הכול בניתוח היום – בואו נתחיל.

על גדות היאור

כולנו התרגשנו לשמוע על ההכרזה בדבר הסכם הנורמליזציה – טכנית הסכם שלום – בין ישראל לסודן ב-23 באוקטובר [מקור]. סודן הפכה למדינה הערבית השלישית שממשל טראמפ הצליח לשכנע לנרמל את היחסים עם ישראל, והיא תהיה המדינה הערבית החמישית לעשות זאת אם יאושר הסכם הנרמול ע״י הפרלמנט הנבחר של סודן ב-2022. אלו כמובן האותיות הקטנות – אל-בורהאן, ראש מועצת הריבונות של סודן, הודיע שכל הסכם נרמול יכנס לתוקפו רק אחרי שהפרלמנט הנבחר יאשר אותו [מקור]. אנחנו גם לא יודעים מה בדיוק יכלול הסכם הנורמליזציה, ובהתחשב במצב הכלכלי הקשה של סודן היחסים בינינו לסודנים כנראה ייסובו בעיקר סביב טכנולוגית מים וסיוע הומניטרי לשיפור החקלאות. ההסכם חשוב משום שיש עוד מדינה שהפסיקה להחרים אותנו, אך הוא בהחלט לא מחזיק עבורנו השלכות אסטרטגיות כמו ההסכם עם האמירויות [ראו כאן].

העניין הוא שבזמן שהסכם הנורמליזציה נתפס אצלנו כאירוע מרכזי, האירוע המרכזי עבור סודן הוא ההסרה שלה מרשימת המדינות תומכות הטרור. המהלך הזה מבטיח לא רק סיוע בינלאומי לחרטום, אלא מזיז אותה לכיוונן של מצרים והאמירויות והרחק מהשפעתן של קטאר וטורקיה.

בשביל להבין זאת טוב יותר אנחנו צריכים לקחת צעד אחורה ולהבין מה מתחולל בסודן: ב-2019 הדיקטטור ששלט בסודן שלושה עשורים, עומר אל-בשיר, הודח ע״י הצבא על רקע הפגנות אזרחיות המוניות נגדו. הממשלה שהוקמה עם הדחתו של בשיר היא היבריד אזרחי-צבאי: המדינה מנוהלת ביום-יום ע״י קבינט אזרחי, עם גוף עליון המפקח עליה בשם מועצת הריבונות, המורכבת מ-5 חברים מכוחות הצבא, 5 חברים מתנועת המחאה האזרחית וחבר נוסף הממונה ע״י הסכמה בין הצבא לתנועת המחאה. המבנה הזה הוא מבנה זמני שיוחלף ב-2022, אז יהיו בחירות לגוף מחוקק קבוע ולנשיאות.

עבור סודן הסכם הנורמליזציה אתנו הוא הערת שוליים משום שנראה שהוא היה חלק מהמחיר שסודן נאלצה לשלם בשביל לקבל את מה שהיא באמת רוצה: הסרתה מרשימת המדינות התומכות בטרור של ארה״ב. הרשימה, אליה סודן הוספה ב-1993, מונעת מחרטום לקבל סיוע מגופים בינלאומיים כמו קרן המטבע הבינלאומית או הבנק העולמי. אחרי שנים של ניהול כושל של הכלכלה ע״י בשיר, סודן סובלת מאינפלציה של כ-200%, אבטלה גבוהה, גרעון תקציבי עצום ומבנה משק בלתי יעיל [מקור], תוצאה של שנים רבות של סבסוד דלק, חשמל, מים, מזון ועוד. החוב של סודן עומד על כ-60 מיליארד דולר, מתוכו כ-3 מיליארד דולר לגופים בינלאומיים. בזמן שיש לסודן דרך ארוכה מאוד עד שהיא תהפוך יעד מושך לעסקים, היא צריכה עכשיו סיוע בינלאומי בשביל לסגור את הגרעון התקציבי, להאט את קצב האינפלציה, להשלים פערים במערכת הבריאות בשביל התמודדות עם מגפת הקורונה ולסייע למשפחות בסודן הסובלות מעוני חריף.

מה שחסם את הענקת הסיוע עד עכשיו היה הסימון שלה כמדינה תומכת טרור. הסימון לא אפשר לגופים בינלאומיים כמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי להעניק סיוע לסודן. הסימון גם הרתיע בנקים מערביים לחבר את מערכת הבנקאות הסודנית אליהם, והגביל את ההעברות בדולרים שהם יכלו לבצע. בוואקום שנוצר מהיעדר תמיכה מערבית כמובן נכנסה סין עם הצעות סיוע נדיבות לסודן, כמו גם בנקים במפרץ הפרסי [מקור]. כל עוד סודן הייתה מסומנת כתומכת טרור, היא בעצם הייתה מנותקת מהמערכת הפיננסית המערבית, מה שבאופן טבעי דחף אותה למערכות אלטרנטיביות – אם זו סין, או הציר של קטאר-טורקיה [מקור]. הסרתה של סודן מרשימת המדינות תומכות הטרור היא לכן שינוי מהותי באוריינטציה האסטרטגית שלה – ממדינה שחייבת לפנות לסין עבור סיוע כלכלי, למדינה שיכולה לקבל תמיכה מערבית. אך זה לא נגמר בזה.

סודן כפי שציינתי נשלטת היום ע״י הצבא והאזרחים יחד. בעוד ראש הממשלה הוא אזרח, ד״ר עבדאללה חמדוכ, כלכלן, ראש מועצת הריבונות הוא הגנרל עבד אל בורהאן (Al-Burhan), שמשמש כנשיא הזמני של סודן עד לבחירות ב-2022. על-פי החוקה, בורהאן והחברים האחרים במועצת הריבונות אינם יכולים להתמודד בבחירות העתידות להיערך בסוף 2022. מה שמעניין הוא שביוני 2021 בורהאן עתיד לרדת מכס הנשיא הזמני, בהתאם לסעיף 10 של החוקה הסודנית הזמנית, ולהיות מוחלף במועמד של תנועת המחאה האזרחית [מקור]. אם בורהאן יפרוש מהמועצה סמוך להחלפתו כנשיא, הדבר ייתן לו כשנה וחצי לנהל קמפיין בחירות על כס הנשיא, ויש לו כבר הישג אחד תחת שמו: הסרת סודן מרשימת המדינות התומכות בטרור.

ההישג נמצא תחת שמו של בורהאן משום שהוא זה שהתחיל את המגעים בין ממשלת סודן לישראל על נורמליזציה, במטרה להביא את ישראל לתמוך בהסרת סודן מהרשימה. זה אולי נראה לנו כמו נצח, אך הדיבורים על נרמול התחילו עם פגישה בין נתניהו לבורהאן בפברואר 2020 באנטבה שבאוגנדה [מקור]. הפגישה עוררה סערה במדינה משום שבורהאן עשה זאת מאחורי גבה של הממשלה, מביך את הקבינט ואת ראש הממשלה חמדוכ [מקור]. עכשיו יש לאל-בורהאן הישג ממשי ביד – הסרת סודן מהרשימה – והוא מגדר את ההשפעה השלילית מהסכם הנורמליזציה ע״י תליית אישורו בהחלטת הגוף המחוקק כשזה ייבחר. אם הוא יצביע בעד – מעולה. אם לא – לא. בורהאן מקווה בשלב הזה כבר להיות נשיא, ולא רק הוא.

בורהאן זוכה לתמיכתן של איחוד האמירויות ומצרים, שרואות בו פרטנר יציב ואמין מול החשש בדבר השתלטות איסלמיסטית על סודן. מצרים תומכת בבורהאן גם מתוך תקווה לראות ידיד חדש בחרטום, ידיד חדש שיתמוך בעמדה שלה מול אתיופיה בנוגע לסכר התחייה על הנילוס.

בשביל להסביר את התפקיד שמצרים מקווה שבורהאן ישחק, צריך להסביר את הסכסוך בין מצרים לאתיופיה מסביב לסכר התחייה האתיופי. לכאורה הסכסוך הוא על מים, אך בעצם מדובר בסכסוך גדול יותר על מי שולט במי הנילוס – האם המדינות שנמצאות במורד הנהר ובראשן מצרים, או דווקא אלו הנמצאות במקורותיו, כמו אתיופיה. קל לראות זאת אם לוקחים בחשבון שגם בלי סכר התחייה, מצרים כבר נמצאת במשבר מים [מקור]. משום קצב הגידול הגבוה של האוכלוסייה, שימוש בזבזני במים בחקלאות, זיהום, והמלחת הדלתא עקב עליית מי הים, מצרים רואה איך כמות המים הזמינה לה קטנה משנה לשנה. סכר התחייה לא עוזר למצב, אך הוא בהחלט לא הגורם היחיד למשבר המים של קהיר.

הסכסוך בין אתיופיה למצרים קשור למשהו אחר – לכוח. מצרים במשך רוב ההיסטוריה שלה שלטה בזרימה של הנילוס וקבעה איך ניתן להשתמש בו. סכר התחייה שאתיופיה מקימה עלול לפגוע בחקלאות המצרית ובמחייה של מיליונים, אך הבעיה המהותית בשביל מצרים היא איך להבטיח את שליטתה בניהול הנילוס ואיך להכריח את המדינות שנמצאות במעלה הזרם להתחשב בצרכים שלה [מקור]. אתיופיה מבינה בדיוק את המצב, רק מהכיוון ההפוך: היא מבינה שעם סכר התחייה היא פוגעת במעמד של מצרים כהגמון אזורי, ומחזקת את מעמדה [מקור]. שתי המדינות מנהלות תחרות על השפעה, ומצרים מנסה למצוא דרכים ללחוץ את אתיופיה להסכים לדרישותיה. אחת מהן עוברת דרך סודן.

סודן היא המדינה השנייה המושפעת מסכר התחייה, והיא פיזית מה שמפריד בין מצרים לאתיופיה. אם סודן תעבור לצדה של קהיר במו״מ עם אתיופיה, הדבר יפעיל לחץ דיפלומטי על אתיופיה להתפשר ולהתקרב לדרישות של קהיר. יותר מזה – אם סודן תסכים, מצרים תוכל להשתמש בשטחה בשביל לאותת לאתיופים שקהיר מוכנה להשתמש באופציה הצבאית נגד הסכר [מקור] – לדוגמה ע״י תרגילים אוויריים של צבא מצרים מעל שמי סודן, או אף תרגילים קרקעיים מוגבלים בגבול סודן-אתיופיה בהשתתפות הכוחות המיוחדים של מצרים. עם לחץ צבאי מצד אחד ולחץ דיפלומטי מצד שני, מצרים תקווה לכופף את אדיס אבבה לרצונה ולהשיב לה את ההגמוניה שלה בנילוס. כל זה אבל תלוי במי יושב על כס השלטון בחרטום.

בתחילת 2018 מצרים חוותה מכה דיפלומטית כשסודן התרחקה ממנה ועברה לתמוך בצד של אתיופיה בדיונים מסביב לסכר התחייה [מקור]. ההדחה של בשיר ב-2019 והאפשרות שבורהאן יהפוך נשיא ב-2022 מציעה למצרים הזדמנות אסטרטגית להכניס את סודן לקואליציה שלה. מצרים לכן תמכה בהסרת סודן מרשימת המדינות תומכות הטרור [מקור] וברכה על נרמול היחסים בין ישראל וסודן [מקור]. המצרים רוצים לראות ידיד בחרטום, הנרמול הוא חלק מהדרך לשם.

אז בואו נסכם: יש משחק אסטרטגי גדול יותר על מקומה של סודן במערך הכוחות האזורי. נרמול היחסים איתנו הוא הישג לנתניהו וטראמפ, בעוד הסרת סודן מרשימת המדינות תומכות הטרור היא הישג לבורהאן, מצרים, והאמירויות התומכות בו. לא ציינתי זאת, אך הנפגעות העיקריות מן המהלך הן טורקיה וקטאר, שלאחר ההפיכה נגד בשיר אבדו את השפעתן וקשריהן בחרטום [מקור]. זו כמובן התפתחות מבורכת עבורנו.

סירקולציה כפולה

הועידה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית ערכה את הכינוס החמישי השנתי שלה בסוף אוקטובר, מכינה את הנקודות המרכזיות לתוכנית החומש הבאה של סין לשנים 2021-2025 [מקור]. אנחנו לא נדע מה בדיוק הפרטים של תוכנית החומש עד שיתפרסו במרץ 2021, אנחנו יודעים את הרעיון המרכזי שלה והכיוון הכללי שלה: סירקולציה כפולה.

הרעיון של סירקולציה כפולה הועלה לראשונה ע״י שי ג׳ינפינג במאי השנה [מקור], ומאז הוא הפך למילת הבאז החדשה של המפלגה. יש חיבה במפלגה הקומוניסטית לסלוגנים שנשמעים מרשים, גם אם לא בדיוק ברור מה הם אומרים. ממה ששי ג׳ינפינג עצמו אמר על הנושא, הסירקולציה הכפולה בנויה משני מעגלים: מעגל פנימי של ייצור עצמי ומעגל חיצוני של ייצוא בינלאומי [מקור]. בשמיעה ראשונה נראה שרעיון הסירקולציה הכפולה נועד להביא איזון למשק הסיני ע״י הרחקתו מתלות בהשקעות וייצוא לצמיחה, ולעבר צמיחה כלכלית בריאה המבוססת על צריכה פרטית. כפי שעסקתי בנושא בהרחבה ב״קיסר אדום״ [ראו כאן], אחרי המשבר הפיננסי של 2008 המפלגה חיברה את הכלכלה למכונת הנשמה של אשראי זול, מזניקה את רמות החוב של המשק הסיני ויוצרת חוסר יעילות בכלכלה. הסיבה שהיא הייתה צריכה לעשות זאת מלכתחילה היא שלאחר שני עשורים של צמיחה מהירה על בסיס ייצוא, הנפילה בביקוש העולמי איימה להביא את הכלכלה למיתון ולערער את הכוח הפוליטי של המפלגה.

משהו דומה קורה עכשיו עם מגפת הקורונה – הביקוש העולמי לייצור סיני יורד – ולזה נוספת הסביבה הבינלאומית שהופכת יותר ויותר עוינת לסין: עם החרמה של חוואווי מרוב הכלכלות המתקדמות של המערב, עם מגבלות על ייצוא שבבים מתקדמים לסין ועם הקריאות של טראמפ להתנתק מהסינים, בייג׳ין מבינה שהשנים הקרובות יהיו עוינות לעסקים סינים, ושהקדמה הטכנולוגית שכבר השיגה תלויה יותר מדי בטכנולוגיה מערבית. עם סירקולציה כפולה בייג׳ין רוצה להקטין את הפגיעה מעוינות בינלאומית, להקטין את התלות הטכנולוגית שלה בארה״ב ולהמשיך ולקדם את החברות שלה במעלה שרשרת הערך העולמית, הופכת אותן לעומדות בחזית הטכנולוגיה בתחומים של 5G, רכבים אוטונומיים, אינטליגנציה מלאכותית ועוד. זו תהיה טעות לחשוב שהמשמעות של סירקולציה כפולה היא התכנסות פנימה של סין. יותר נכון לחשוב על סירקולציה כפולה כמעבר למודל ייצוא שפחות תלוי בזרים.

יש שתי סיבות למה נכון יותר לחשוב על סירקולציה כפולה כמודל בו סין עדיין מכוונת לייצא לעולם, מאשר כמודל בו סין מעוניינת לעודד צריכה פנימית ולגמול את הכלכלה שלה מתלות בהשקעות. הסיבה הראשונה היא שאם סין באמת תהיה מעוניינת לעודד את הצריכה הפרטית אצלה, היא תצטרך לבצע רפורמות חברתיות וכלכליות משמעותיות, רפורמות שיאיימו על השליטה של המפלגה במדינה.

בואו וניקח רק רפורמה אחת, מפני שהיא מספרת הרבה לא רק על איך סין הגיעה למעמדה הכלכלי אלא גם על העתיד שלה: שינוי מערכת רישום המגורים במדינה. בסין, כמו בבריה״מ, כל אדם רשום למקום מגורים מסויים. הוא אינו יכול, ללא אישור של המדינה, להחליף את הרישום שלו. בנוסף, הרישום שלך קובע את הגישה שלך לשירותים חברתיים, כמו גישה לבתי ספר ציבוריים, ביטוח בריאות, דמי אבטלה ועוד [מקור]. אדם שרשום לדוגמה לאזור כפרי אינו יכול להינות ממערכת החינוך הציבורית של עיר, אינו נהנה מביטוח בריאות או דמי אבטלה. המעסיק שלו אינו מחויב לשלם לו דמי מחלה או דמי ביטוח.

ההצלחה הכלכלית של סין בין 1980 ל-2009 נבנתה על הניצול של מערכת רישום המקום בשביל ליצור בעצם שני מעמדות בסין: אחד של אזרחים עירוניים, שנהנים מרמת חיים גבוהה ותנאים סוציאליים טובים, ואחד של תושבי כפר שנדדו לערים בשביל לעבוד, אך מבלי לקבל אף זכות סוציאלית מצד המעסיקים שלהם [מקור]. העובדים הכפריים שמשו ועדיין משמשים ככוח עבודה זול בכלכלה הסינית, מושכים חברות מערביות לייצר בסין, מה שהעלה את התמ״ג של סין, אך ללא עלייה בהכנסה הפנויה של אותם עובדים – הם צריכים לחסוך את רוב המשכורת שלהם משום שאין להם ביטוח בריאות והם נאלצים לשלם על בתי הספר הפרטיים היקרים של הילדים שלהם בערים. מדובר בכ-200 מיליון בני אדם שהם הבסיס לנס הכלכלי של סין ומשום סיבות מבניות לא יכולים להינות מהנס הזה – אין להם מספיק הכנסה פנויה בשביל לצרוך.

אם המפלגה רוצה לעודד את הצריכה הפרטית, לעודד את הביקוש המקומי, היא תהיה חייבת לטפל בבעיה המבנית הזו. אולם ניסיון לטפל בבעיה הזו יפגע בתחרותיות של הייצוא הסיני – אם מעסיקים יצטרכו לשלם דמי אבטלה וביטוח, המחירים של סחורות יתייקרו. שנית, פתיחת האפשרות לכפריים להירשם בערים בהן הם עובדים תגדיל את הביקוש לשירותים בערים המובילות של סין ועלול ליצור עומס על המרכזים האורבניים של שנזן, שנחאי או בייג׳ין. הערים לכן מתנגדות לרפורמה. לבסוף, רפורמה כזו גם תיצור תסכול בקרב התושבים העירוניים של סין, שצריכים כבר עכשיו להתחרות על מקומות בבתי חולים ובתי ספר בערים בהן הם חיים, תחרות שתהיה רק יותר קשה עם הוספת המגרים לאוכלוסיית העיר [מקור].

כרגיל, המפלגה מנסה לפתור את הבעיה עם תכנון מלמעלה, מבקשת לפתור את הבעיה ברמה טכנית מבלי לפתור אותה ברמה המבנית: בשנים האחרונות המדינה הסינית הקלה על תהליך הרישום לערים, ועודדה ערים קטנות עם פחות מ-3 מיליון תושבים לקבל את המהגרים בשטחן כתושבים. אולם במקום להקטין את הפערים בין עירוניים וכפריים, המדינה פשוט יצרה פערים אחרים: ערים עשירות החמירו את הקריטריונים לקבלת תושבות אצלן, בעוד ערים עניות לא מצליחות למשוך את תושבי הכפרים להירשם משום שהתנאים הסוציאליים והתעסוקה שהן מציעות אינם מושכים מספיק [מקור]. כפריים מעדיפים להמשיך לחיות כמהגרים בערים הללו ולהמתין לרגע שהערים העשירות יפתחו את שעריהן. הרפורמה של מערכת הרישום היא רק אחת מכמה רפורמות שנדרשות במבנה של החברה והכלכלה הסינית, רפורמות שעלולות לסכן את שלטון המפלגה – לא סביר שנראה את בייג׳ין מוכן לסכן את שליטתה הפוליטית בשביל עידוד הצריכה.

אז זו סיבה אחת למה נכון יותר לחשוב על סירקולציה כפולה כמודל בו סין עדיין מכוונת לייצא לעולם, מאשר כמודל בו סין מעוניינת לעודד צריכה פנימית ולגמול את הכלכלה שלה מתלות בהשקעות. הסיבה השנייה היא שאם סין תחליט לפנות פנימה, היא עלולה להפסיד בתחרות על הטכנולוגיות של המאה הבאה, אם זה 5G, רכבים אוטונומיים, אינטליגנציה מלאכותית או טכנולוגיה ירוקה. אם סין תפנה פנימה, אם סין לא תתמוך בחברות שלה בשוק העולמי, היא עלולה לאבד בתחרות לחברות אירופיות ואמריקניות – מה שישים אותה בנחיתות אסטרטגית מול המערב.

זו נקודה שחשוב להדגיש: התחרות היום על טכנולוגיות מתקדמות בייצור, מידע, תקשורת, אנרגיה ירוקה, היא לא רק תחרות על איזה טלפון או מקרר תקנו – היא תחרות מי התעשייה שלו תהיה רלוונטית בעולם הטכנולוגי החדש ומי לא. אם סין לדוגמה תמצא עצמה מפגרת בתעשייה דור 4, היצרנים שלה ידחקו ע״י יצרנים אמריקנים ואירופים, והיא עצמה תהפוך תלויה בטכנולוגיה מהם בשביל לשדרג את המפעלים שלה. כבר היום יש לה תלות אסטרטגית בשבבים מתקדמים מטאיוואן ודרום קוריאה [ראו כאן] – אם סין תסגר מהעולם, אם סין לא תדחוף ליתרון טכנולוגי, היא תמצא עצמה מאחור כלכלית ואסטרטגית.

סירקולציה כפולה נועדה לא להפנות את הכלכלה הסינית פנימה, אלא להפוך את הייצור הסיני לפחות תלוי בעולם החיצון, בעוד הוא ממשיך לייצא ולדחוף לשליטה בחזית הטכנולוגיה. מה המשמעויות המעשיות של זה? ראשית, גרעון הסחר של סין עם העולם כנראה רק יגדל, מה שרק יעודד את הלאומנות הכלכלית של ארה״ב. אם טראמפ ואם ביידן, הסירקולציה הכפולה מבטיחה שסכסוך הסחר ימשך.

שנית, סין תחפש לצמצם את התלות שלה בטכנולוגיה זרה, אם שבבים, אם רכיבי אלקטרוניקה, אם תוכנות ושירותים שאינם סינים. זה ישפיע לרעה על הייצוא של מדינות כמו יפן, גרמניה ודרום קוריאה לסין, מה שבתורו רק יקל על יפן באסטרטגיה שלה לבלום את ההשפעה של סין במזרח אסיה. בגרמניה הירידה בייבוא הסיני והעלייה של מתחרות סיניות לחברות גרמניות תפגע בכלכלה הגרמנית. גרמניה תהיה אז במצוקה, רואה מצד אחד את סין מקטינה את הייבוא ממנה ומצד שני רואה את ארה״ב דורשת פתיחה של השוק האירופי ליצרנים שלה. אם טראמפ יבחר, הוא יוכל לנצל את המצוקה של ברלין ע״י מכסים ולהכריח אותה להביא את האיחוד האירופי להסכם סחר חדש בינו ובין ארה״ב.

שלישית, בייג׳ין תמשיך ותגדיל את ההשקעה שלה בתעשיות אסטרטגיות, ואת התמיכה שלה ביצרנים סינים מתוך מטרה ליצור ״אלופים לאומיים״, חברות מקומיות שיעמדו בחזית הטכנולוגיה בעולם. אנחנו נראה השקעות מאסיביות בתחום השבבים, רכבים אוטונומיים, אינטרנט תעשייתי וכמובן השלמה של כיסוי רשתות 5G בכל הערים הגדולות שלה. היכן שלסינים עדיין אין את הטכנולוגיה או הידע, אנחנו נראה משיכה של עסקים זרים וחיפוש אחר מיזמים משותפים עם חברות זרות. ישראל קרוב לוודאי תהיה אחד היעדים של חברות סיניות בחיפוש אחר פיתוחים טכנולוגים חדשים, מה שיוסיף למתיחות בין ירושלים לוושינגטון בנוגע להשקעות סיניות כאן בארץ.

הרצון הסיני להשיג ״אלופים לאומיים״ בתחום הטכנולוגיה יעודד את האיחוד האירופי וארה״ב להשיג אלופים משלהם, ויעודד השקעה ממשלתית חדשה במחקר ופיתוח. נראה שארה״ב כבר התחילה בשינוי המדיניות שלה כלפי מחקר ופיתוח עם הצעות חדשות להשקעות ממשלתיות או סבסוד ממשלתי לתעשיות מתקדמות כמו שבבים, ותוכניות לאומיות לפיתוח תעשייתי בדומה לסין 2025 [מקור]. תוכניות כאלה יכולות לחזק את יצרני השבבים האמריקנים כמו אינטל, Applied Materials ו-Qualcomm. הסירקולציה הכפולה של סין רק תעודד את המשך ההתערבות של גיאופוליטיקה בשוק הטכנולוגיה העולמי, כפי שאנו כבר רואים בתשתית 5G, הנושא הבא שלנו.

המאבק על ה-5G

המלחמה בין ארה״ב לסין על מי ישלוט בתשתית ה-5G של העולם חיה ובועטת, גם אם היא לא מגיעה לכותרות אצלנו. סין וארה״ב מתחרות דרך השליטה בתשתית על מי תשלוט בעתיד של הכלכלה העולמית: 5G יאפשר לנו לא רק להוריד סרטים במהירות, אלא גם רכבים אוטונומיים [מקור] ורובוטיקה מתקדמת [מקור]. החשש של האמריקנים שנוכחות סינית ברשת עלולה לפגוע באבטחת המידע העובר דרכה, מה שאומר שאם מדינה החליטה ללכת עם הסינים, היא מסתכנת ביציאה שלה מהסכמי ביטחון ושיתוף מודיעין עם ארה״ב.

מכאן שאם מדינה בוחרת ללכת עם סין היא מסמנת את עצמה כמועמדת פוטנציאלית לצאת ממערכת הבריתות האמריקנית. עבור מדינות מסוימות זה חסר חשיבות: פקיסטן לא מארחת נכסי מודיעין של ארה״ב ולא מקבלת גישה לקהילת המודיעין האמריקנית. אך בריטניה? או גרמניה? כפי שמרק אספר, מזכיר ההגנה האמריקני, הבהיר בפברואר 2020, מדינות שיבחרו ללכת עם סין כספקית לתשתית ה-5G שלהן מסתכנות בצמצום קשרי המודיעין וקשרי הביטחון עם ארה״ב [מקור]. השימוש ברשתות 5G סיניות גם עלולות לנתק בהמשך את אותן מדינות מהשוק האמריקני, במקרה בו יווצר נתק טכנולוגי בין הרשתות של שתי המדינות – מצב אפשרי אם יווצרו תקנים מתחרים לרשתות 5G.

המפה כרגע של התחרות בין סין לארה״ב מראה שארה״ב הצליחה להביא את רוב הכלכלות הגדולות של העולם להחרים ספקים סינים מתשתית ה-5G שלהן, אם רשמית ואם לא. הרשימה כוללת בין השאר את בריטניה, צרפת, איטליה, יפן, הודו ואוסטרליה. גרמניה שוקלת כיום להחרים ספקים סינים דרך חוק ביטחון סייבר חדש, מה שבעצם יסגור את הגישה של סין לרוב אירופה.

שתי ההתפתחויות האחרונות במאבק הן בשבדיה וברזיל: שבדיה הכריזה שהיא אוסרת על שימוש במוצרים של חברת חוואווי או ZTE ברשת ה-5G שלה [מקור], מצטרפת למדינות נוספות של הגוש הנורדי-מזרח אירופי כמו פולין, רומניה, אסטוניה וצ׳כיה. הצעד בא במקביל להכרזה של שבדיה על הגדלת תקציב הביטחון שלה ב-40%, בתגובה לאיום מצד רוסיה [מקור]. שני הצעדים ביחד מסמנים את המשך התחזקותו של הגוש המזרח-אירופי-נורדי עליו דיברתי ב״דילמה הביטחונית של גרמניה״ [ראו כאן], גוש שיובל ע״י פולין ויהווה גוש עצמאי גם מרוסיה וגם מגרמניה.

בנוגע לברזיל דווח שארה״ב הציעה לממן את תשתית ה-5G של ברזיל אם זו תחליט לחסום חברות סיניות [מקור]. ברזיל היא הכלכלה ה-9 בגודלה בעולם, והכלכלה הגדולה באמריקה הלטינית (ארגנטינה קטנה ממנה פי 4). החשיבות האסטרטגית של ברזיל לכן ברורה: אם ארה״ב תוכל למנוע את הכניסה של סין לתשתית שלה, היא תמנע ממנה את השוק הצרכני הגדול בדרום אמריקה והכלכלה החזקה בה. ע״י שמירת ברזיל מחוץ לרשת ה-5G של סין, וושינגטון תפגע בהתבססות הסינית בחצר האחורית שלה ותבטיח שברזיל תמשיך להיות חלק ממעגל ההשפעה שלה, בונה את קשרי המסחר והביטחון עמה בשביל לאזן מול מדינות סוררות אחרות בדרום אמריקה. אנחנו נדע בקרוב מה ההחלטה של בולסונרו בנושא.

הקוואד ממשיך להתחזק

דיברתי לראשונה כאן בפל״ג על הקוואד בניתוח מס׳ 19, ״המשחק היפני״ [ראו כאן]. הקוואד הוא פורום של יפן, אוסטרליה, ארה״ב והודו לתיאום ביטחוני ודיאלוג אסטרטגי בנושאים המעניינים את הארבע, כשבימינו הנושא המרכזי הוא איך לחסום את ההתפשטות הסינית במזרח אסיה.

יש מי שמתייחס אל הקוואד כנאט״ו של מזרח אסיה – בין השאר סין [מקור] – אך נכון יותר לחשוב עליו כציר המרכזי במערך הביטחון החדש של מזרח אסיה. מה ההבדל? המטרה של הקוואד היא לא ליצור ברית צבאית שתלחם ביחד עם סין בשדה הקרב, אלא ליצור תיאום בין המדינות וחיזוק הפעילות שמטרתה לבלום את ההתפשטות הסינית. טוקיו כנראה לא תרצה לצאת למלחמה נגד סין בגלל תקרית גבול בהימליה, והודו תתקשה לשלוח כוחות לעזרת יפן בים סין המזרחי. אולם ע״י תיאום והידוק הקשרים ביניהן, חברות הקוואד השונות יוכלו לבלום ולהכיל את סין, מצמצמות את השפעתה במזרח אסיה.

בסוף אוקטובר ראינו שני צעדים משמעותיים של חברות הקוואד: ראשית, ראש הממשלה החדש של יפן, סוגה, בחר לערוך את הביקור הראשון שלו במדינה זרה כראש ממשלת יפן דווקא בווייטנאם ולא לדוגמה בארה״ב או באירופה [מקור]. בווייטנאם סוגה חתם על הסכם לייצוא ציוד ביטחוני, ההסכם השני בתולדות יפן אחרי ההסכם שנחתם עם הפיליפינים באוגוסט השנה [מקור]. בביקור סוגה הדגיש את החשיבות של מרחב הינדו-פסיפי חופשי ליפן ולעולם, ואת החשיבות שטוקיו רואה בשיתוף פעולה ביטחוני עם ווייטנאם בשביל להשיג זאת.

למרות שסוגה לא אמר זאת במפורש, ברור שהתמיכה בווייטנאם והייצוא הביטחוני נועדו לאזן מול סין בים סין הדרומי: ווייטנאם וסין נמצאות במחלוקת טריטוריאלית רבת שנים בנוגע לריבונות בצפון הים, והביקור של ראש ממשלת יפן והסכם הייצוא הביטחוני מעידים שטוקיו מעוניינת להחליש את בייג׳ין בזירה הדרומית שלה ע״י תמיכה בשכנותיה שם. המהלך של סוגה בא לאחר ששתי נושאות מטוסים אמריקניות ביצעו בקיץ תרגיל משותף בים סין הדרומי, ולאחר שהודו שלחה ספינות לבצע סיורים באזור. משום החשיבות האסטרטגית של הים [ראו כאן], ברור שהקוואד יהיה מעוניין לבלום את ההתפשטות הסינית בו ולקרב את המדינות השונות בו אליו.

הצעד המשמעותי השני של הקוואד הוא הסכם חדש בין הודו לארה״ב בדבר שיתוף מודיעין חזותי בין שתי המדינות [מקור]. המטרה של ההסכם היא לשפר את יכולות הניווט והפגיעה של הכוחות החמושים של הודו, כולל בהפעלה של טילים ומל״טים. עם האתגר המשמעותי ביותר של ההודים בנושא של מודיעין חזותי נמצא בהימליה, אי-אפשר שלא לראות בהסכם תגובה לקרבות הגבול בין ניו-דלהי ובייג׳ין בקיץ האחרון. עם ההסכם החדש ועם התרגיל הימי הקרוב שיכלול לראשונה את הציים של כל חברי הקוואד, הקוואד הופך מרק דיונים לגוף ביטחוני אמיתי במזרח אסיה, לאימתה של בייג׳ין.

עדכונים מנגורנו-קרבך

עזבנו את הסכסוך בין אזרבייג׳ן וארמניה בנגורנו-קרבך ממש בתחילתו בסוף ספטמבר, עם ניתוח מס׳ 33 ״מלחמות הקווקז״ [ראו כאן]. סקרתי באותו ניתוח את האינטרסים של השחקנים השונים בסכסוך: אזרבייג׳ן רוצה שטח היסטורי שנכבש ממנה, ארמניה מגנה על אחיה הארמנים בנגורנו-קרבך, טורקיה מעוניינת לראות ניצחון אזרי כדי להכניס את עצמה לקווקז ומוסקבה מעוניינת להקיז את הדם של שני הצדדים בעודה מחזקת את מעמדה כמתווכת היחידה באזור.

מאז סוף ספטמבר האזרים התקדמו באופן יציב לכיבוש דרום נגורנו-קרבך, מנתקים אותו מאיראן. בימים אלה הם התחילו במערכה צפונה, מבקשים לנתק את החבל מארמניה ולהשלים את כיבושו. על אף ניסיונות להביא להפסקת אש, גם ע״י רוסיה וגם ע״י ארה״ב, כל הפסקות האש קרסו והצדדים המשיכו להפציץ זה את זה – האזרים מנצלים את העליונות הטכנולוגית שלהם להכות מטרות צבאיות עם מל״טים והארמנים משגרים טילים לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרים. כל זה נעשה בעוד טורקיה מזרימה שכירי חרב מסוריה לאזור ודורשת את הנסיגה המוחלטת של ארמניה מנגורנו-קרבאך.

מה הרוסים עשו עד עתה? בגדול – המתינו. כפי שציינתי בניתוח לרוסיה יש יחסים טובים עם ארמניה ואזרבייג׳ן. נכון שאזרבייג׳ן וטורקיה התקרבו, אך אזרבייג׳ן לא עשתה את הטעות של לזנוח את היחסים שלה עם מוסקבה. המשמעות היא שאין לרוסיה תמריץ להתערב בסכסוך כל עוד: א׳ הטורקים לא נכנסו בעצמם כצד לוחם, מה שיטה את הכף לחלוטין נגד ארמניה או ב׳ האזרים לא התחילו להתקדם לעבר ארמניה עצמה [מקור]. רוסיה לא מכירה בנגורנו-קרבאך כשטח השייך לארמניה או כמדינה עצמאית, ולכן אין לרוסים עניין למנוע את הכיבוש של החבל ע״י האזרים. אם יצליחו לכבוש אותו, החבל עדיין יהיה ברובו ארמני, והשיח הבינלאומי יעבור מטיפול בסכסוך לטיפול במתחים האתניים בין הארמנים והאזרים. רוסיה אז תוכל להחדיר את עצמה למתיחות האתנית כמתווכת.

ללא סיוע משמעותי מצד מוסקבה, ארמניה כנראה לא תצליח לבלום את האזרים, שמתקדמים באופן איטי אך בטוח לכיבוש החבל. העובדה שהכוח היחיד שיכול לסיים את הסכסוך ולהגיע לעזרתה של ארמניה היא רוסיה, חושפת את החולשה של האיחוד האירופי בקווקז, אזור שאמור להיות מסדרון אנרגטי משמעותי בשבילו ולהזרים את הגז והנפט של הים הכספי לדרום אירופה. המלחמה הזו מוכיחה את השפעתה של מוסקבה ותחייב את ארמניה לשקול מחדש את התקרבות שלה למערב, לאור העובדה שברגע האמת הוא אינו יכול לבוא ולסייע לה [מקור].




פלג 34: סקירה עולמית 1

להורדת הפרק – קישור.

הפרק השבוע הוא ממש סקירה: נדבר על כווית והמשבר הפרלמנטרי בה, טורקיה, יוון וצרפת במזרח הים התיכון, קפריסין שחוסמת סנקציות אירופיות על בלארוס וההתפתחויות האחרונות במלחמת השבבים בין סין לארה״ב. המטרה של הסקירה היא להדגיש הזדמנויות וסיכונים לכם, הדמנויות וסיכונים בזירות שונות שבכולן כבר נגענו בעבר. כפי שציינתי לפני שבועיים הפורמט של הסקירות הוא ניסיוני ואשמח לשמוע מה אתם חושבים עליו, אם הוא שימושי לכם, מה אהבתם והאם הייתם רוצים לראות עוד ממנו. אתם מוזמנים לחלוק את המחשבות שלכם בקבוצת הפייסבוק של פל״ג, דרך צור קשר באתר, או לשלוח לי למייל ב-nitzanfoucks@gmail.com. בואו נתחיל, בסקירה עולמית.

כווית בדרך למשבר?

אחת הנקודות שאני מנסה לשוב ולהדגיש בניתוחים ב״משחק הגדול״ ובפל״ג הוא שאנחנו צריכים מאוד-מאוד להיזהר כשאנחנו מכניסים כמה מדינות לקטגוריה אחת. אם תשימו לב, אני כמעט ולא משתמש במונחים כמו ״המערב״ או ״המדינות הדמוקרטיות״, וגם בנוגע ל״ציר הסוני״ יש לי ספקות [ראו כאן].

אחד המונחים הבעייתים בהקשר הזה הוא ״נסיכויות המפרץ״, מונח שמאגד בתוכו את קטאר, בחריין, כוויית, איחוד האמירויות ולעיתים גם את עומאן וערב הסעודית. כשאנשים משתמשים בביטוי הזה הם חושבים על נסיכויות נפט עשירות ומושחתות, התלויות בחסדי האמריקנים ועסוקות בסבסוד האוכלוסייה העוינת שלהם בשביל השרידות הפוליטית שלהן. בזמן שחלק מהמאפיינים האלו נכונים לחלק מהנסיכויות, מדובר במדינות כל-כך שונות מבחינת צבא, כלכלה ואסטרטגיה שאסור להתייחס אליהן כמקבץ אחד למעט אולי בהקשר הגיאוגרפי.

איחוד האמירויות היא מרכז כוח כלכלי וצבאי, שנראה שעולה במעמדו למרכז כוח אזורי חדש. האמירויות מציגות סביבה ידידותית מאוד לעסקים ומהוות מרכז מסחר ולוגיסטיקה חשוב בשרשרת האספקה הגלובאלית. קטאר גם היא מרכז כוח כלכלי ודיפלומטי, מהווה חלק מהציר האיסלמיסטי ביחד עם טורקיה והאחים המוסלמים. בניגוד לאיחוד האמירויות, קטאר כנראה נמצאת ביחסים טובים יותר עם הממסד המדיני באמריקה [מקור], הודות למאמצי התיווך שלה באפגניסטן [מקור], האירוח של הפיקוד האמריקני במזרח התיכון [מקור], ודיאלוג אסטרטגי ושיתוף פעולה ביטחוני בין שתי המדינות [מקור].

לעומת שתי אלה, בחריין תלויה במדיניות החוץ שלה בערב הסעודית והכלכלה שלה נתונה במשבר מאז נפילת מחירי הנפט של 2014. האג״ח של בחריין מדורג כאג״ח ״זבל״, ומשקיעים ויזמים צריכים להיזהר מהצעות עסקיות ופיננסיות שיגיעו מהנסיכות – אין כאן כלכלה בריאה כמו זו של האמירויות [ראו כאן].

כווית נופלת בין בחריין ובין האמירויות וקטאר, מהבחינה הזו שהכלכלה שלה במצב טוב יותר מזו של בחריין אך רק טיפה יותר. הנפילה במחירי הנפט מאיימת להביא את הגרעון התקציבי של כווית השנה ל-22% מהתמ״ג [מקור], והמדינה צריכה מקור ממנו היא יכולה לגייס את הכסף לסגירת הגרעון. אפשרות אחת היא למשוך כספים מ״קרן עתיד הדורות״ (Future Generations Fund, FGF), שם יש לכווית נכסים בשווי של כמעט 490 מיליארד דולר. הבעיה בשביל הממשלה שתחת החוק הנוכחי היא אינה יכולה למשוך כסף מהקרן, אלא רק מקרן קטנה יותר בשם ״קרן עתודה כללית״ (General Reserve Fund, GRF), בה יש לכווית כ-38 מיליארד דולר.

באוגוסט, כחלק מהמאמצים להעביר חוק חוב חדש שיאפשר למדינה למשוך כספים מקרן עתיד הדורות, שר האוצר הכווייתי דיווח שלמדינה נותר רק 6.6 מיליארד דולר נזיל ושבאוקטובר היא לא תוכל עוד לשלם משכורות ללא גיוס של חוב נוסף [מקור]. הפרלמנט אבל דחה ב-16 באוגוסט את החוק החדש, שהיה מאפשר לממשלה לא רק לא למשוך כספים מקרן עתיד הדורות, אלא גם לגייס חוב בסך של 65 מיליארד דולר בשווקים בינלאומיים.

ללא חוק חוב חדש, לאמיר החדש של כווית – נוואף, שירש את סבאח שנפטר ב-20 בספטמבר – לא יהיו הרבה ברירות חוץ מלפזר את הפרלמנט ולהעביר את חוק החוב ע״י צו. בחירות חדשות לפרלמנט גם ככה אמורות להתקיים בסוף נובמבר [מקור], ואם האמיר יחליט לפזר את הפרלמנט הוא יהיה מחוייב תחת החוק לערוך בחירות בתוך חודשיים לפרלמנט חדש – כלומר שאם הוא יפזר אותו באוקטובר, הבחירות יהיו בדצמבר או אפילו בנובמבר, בתאריך המקורי.

השאלה המעניינת, והיא מה שמשקיעים ואנשי עסקים במפרץ צריכים לשים לב אליה, היא האם האמיר לא רק יפזר את הפרלמנט, אלא ישהה אותו לחלוטין, מעביר לא רק את חוק החוב החדש, אלא גם רפורמות משמעותיות בכלכלה הכוויתית, הכוללות העלאת מיסים וקיצוץ בסבסוד הממשלתי לאזרחים [מקור]. לכווית יש כיום אופוזיציה משמעותית – האופוזיציה מחזיקה כמחצית מהמושבים בפרלמנט מתוך 50 מושבים [מקור]. היא חסמה רפורמות כלכליות של הממשלה, מגנה על הסבסוד שלא רק שומר את הכלכלה הכוויתית לא יעילה, אלא גם מרושש את תקציב המדינה. האופוזיציה אבל משחקת פונקציה חשובה בתיעול הזעם הציבורי על המדינה, נותנת להם לפרוק אותו דרך הפוליטיקה הפרלמנטרית. אם האמיר יחליט להשהות את הפרלמנט ולהעביר חקיקה כלכלית חדשה, הוא עלול לעורר הפגנות נגדו, הפגנות שיעודדו ע״י האופוזיציה.

למה זה חשוב? האופוריה ממה שנתפס כ״גל נורמליזציה״ עם מדינות המפרץ עלול להפוך להיסטריה ברגע בו הפגנות ירעידו את כווית סיטי ובחריין תגיע למשבר חוב לאומי. משום שבקרב הציבור הרחב ״נסיכויות המפרץ״ נתפסות כגוש אחד הומוגני, משקיעים ויזמים שלא מכירים את ההבדלים הכלכלים בין האמירויות לבחריין וכווית לדוגמה עלולים להיבהל ולצאת משיתופי פעולה אתן. לחילופין, אותם משקיעים ויזמים עלולים להשקיע כסף בבחריין וכווית מבלי להבין את הסיכון הפוליטי שהם לוקחים על עצמם.

חשוב לכן לעשות את ההבחנה: קטאר והאמירויות הן שני השחקנים הגדולים בין הנסיכויות. בחריין וכווית נמצאות במשבר פיננסי. כווית, משום האופוזיציה החזקה שלה וחוסר הרצון של הממשלה לעורר זעם ציבורי, גוררת את רגליה מזה שנים בקידום רפורמה משמעותית בכלכלה. כמו כל מדינת מפרץ אחרת, כווית מחזיקה בתוכנית לרפורמות משמעותיות בכלכלה שלה, ״חזון 2035״, שהוצג עוד לפני התרסקות מחירי הנפט של 2014 [מקור]. על אף זאת, תעשיית הנפט והגז עדיין מהווה כמחצית מהתמ״ג של המדינה ומעל 90% מהכנסות הממשלה [מקור].

סביר שנראה את האמיר מפזר את הפרלמנט בשביל להעביר את חוק החוב הדרוש לו. אפשר והוא יחליט לנצל את ההזדמנות בשביל להשהות לחלוטין את הפרלמנט, מעביר שורה של רפורמות כלכליות במדינה שנתקעו בגלל אותה אופוזיציה. הדבר עלול לעורר זעם ציבורי, זעם ציבורי שישפיע לרעה על כווית, אך לא ישפיע על האמירויות.

מכאן גם שאם כווית תנרמל את היחסים שלה אתנו בחודשים הקרובים, הציפיות הכלכליות צריכות להיות צנועות. על הנייר כווית מעוניינת בגיוון הכלכלה שלה, בניית בסיס יצרני ותעשיית ידע [מקור]. אולם היא לא עשתה צעדים משמעותיים לשם השגת החזון הזה והיא סובלת משחיתות ואבטלה גבוהה. כמו בחריין, נרמול של היחסים שלנו אתה יהיה חשוב בעיקר בתחום הדיפלומטי, לא הכלכלי.

טורקיה, יוון והאיחוד האירופי

ומהמפרץ הפרסי לים התיכון. באמצע יולי 2020 ניתחנו כאן בפל״ג את הדינמיקה של טורקיה [ראו כאן]ֿ, וראינו שהטורקים מונעים מתפיסה שלהם ככוח אזורי ועולמי חדש, תפיסה שנובעת לא רק מניתוח אסטרטגי קר, אלא גם מהפוליטיקה של ארדואן – ארדואן רוכב על פופוליזם לאומני, וההצגה שלו כסולטן טורקי חדש שיחזיר את המדינה לגדולתה עוזרת לו לשמור על תמיכת הציבור בו. כתבתי אז באותו ניתוח את הדברים הבאים:

״טורקיה לכודה בדינמיקה שתמשיך לדחוף אותה למשברים כלכלים חדשים והרפתקאות צבאיות מיותרות. תחת החלום שלה ככוח אירו-אסיאתי עצמאי ועם הצורך של ארדואן לשמור על כוחו בבית, הטורקים יחפשו הזדמנויות להגדיל את השפעתם באגן הים התיכון והמזרח הקרוב. התשובה מול מדיניות כזו אינה פרגמטיות, אלא חיזוק הקשרים האזורים בשביל לרסן את ההתנהגות האופורטוניסטית של טורקיה. טורקיה היא אכן מדינה חזקה וחשובה באגן הים התיכון – אך גם היא אינה יכולה להילחם מול כל האזור ולנצח.״ במילים אחרות טורקיה היא תוקפן שיש לרסן ע״י הצגת כוח, משום שרק הצגת כוח תצליח להביא אותה להתפשר, גם אם לא לשנות מהיסוד את האסטרטגיה התוקפנית שלה.

בניתוח אחר, על האסטרטגיה הימית של ישראל לים התיכון, הצעתי שישראל, יחד עם יוון וקפריסין, תהיה אותו כוח שירסן את התוקפן הטורקי, מייצרת ציר ביטחוני חדש לאגן הים התיכון שיעצים אותנו אסטרטגית וירסן לא רק את הטורקים, אלא גם את המצרים והצרפתים אם יהיה בזה צורך.

לצערי כשהטורקים שלחו באוגוסט ספינת מחקר למים הטריטוריאלים של יוון [מקור], ישראל לא הייתה הראשונה לשלוח כוחות לעזרת היוונים. מי שנכנס במקומנו הם הצרפתים, שהודיעו שהם מגדילים את הנוכחות הצבאית שלהם במזרח הים התיכון, כולל שליח ספינות ומטוסים לאזור [מקור]. הם גם תומכים בקריאה של קפריסין לאיחוד האירופי להטיל סנקציות כלכליות על טורקיה [מקור].

האיום בסנקציות כלכליות מצד שותף הסחר הכי גדול של הטורקים כמובן פגע בכלכלה הטורקית, מביא את הלירה לצנוח משער של 6.9 לירות לדולר בתחילת אוגוסט ל-7.7 לירות לדולר בסוף ספטמבר. ביחד עם בריחת ההון של משקיעים ויזמים מהמדינה, הכלכלה בטורקיה נמצאת בצלילה חופשית. האינפלציה לחודש אוגוסט עמדה על כמעט 12% [מקור] ואין שיפור בשיעור האבטלה, העומדת על 13% [מקור].

בתחילת השנה ראיתי בפורומים מקצועיים שונים בארץ זלזול בסנקציות האירופיות על הטורקים, דבר שאני מניח נובע בין השאר מהתפיסה הצבאית בעיקרה של הביטחון הלאומי כאן. משום שאנחנו מסתכלים בעיקר ״דרך קנה האקדח״ [ראו כאן], אנחנו נוטים להעריך יותר את השחקן שנתפס ככוח הצבאי האגרסיבי ולא את השחקן שהוא כוח כלכלי אך מתון יותר. אולם תפיסה לחוד ומציאות לחוד – טורקיה היא לא כוח כלכלי מספיק גדול בשביל להתעלם מסנקציות מהכלכלה הגדולה בעולם, האיחוד האירופי. היא גם לא שחקן צבאי מספיק חזק כדי להתמודד עם היוונים והצרפתים גם יחד. המעמד שלה בזירה הבינלאומית כל-כך מעורער שלא בטוח שתקרית עם צרפת לא תעלה לה בהדחתה מנאט״ו.

הצמיחה הכלכלית המהירה של טורקיה תחת ארדואן בעשור וחצי הראשונים של המאה ה-21 הייתה הודות למשיכה של השקעות ופיתוח התעשייה הקלה של המדינה. משום הקרבה של טורקיה היא הציעה ליצרנים אירופים מקור זול לכוח עבודה שקרוב לשווקים בהם הם מוכרים. אם טורקיה תאבד את הגישה לאיחוד האירופי, טורקיה תאבד את מקומה בשרשרות האספקה של אירופה. לכן הצעדים התוקפניים של ארדואן, יחד עם האיום בסנקציות מצד האיחוד, די היה בהן להפיל את המטבע הטורקי ולפגוע קשות בכלכלה.

האם טורקיה תתקפל מול הלחץ הכלכלי והדיפלומטי של האיחוד וצרפת? לפי דיווח בפוליטיקו מה-22/09/2020, טורקיה ויוון הסכימו לשיחות על הגבול הימי שלהן [מקור], שיחות ששר החוץ של יוון הדגיש ״אינן משא ומתן״. כלומר היוונים מודעים לעמדה האסטרטגית העדיפה שלהם למרות שלכאורה הם נחותים צבאית מול הטורקים. יוון אגב הודיעה לא מזמן שהיא מתכוונת להגדיל את ההוצאה הצבאית שלה ולגייס עוד כ-15 אלף חיילים, ביחד עם רכישות ביטחוניות [מקור]. הצרפתים כבר סגרו עסקה למכירת מטוסי קרב ליוון [מקור].

הדילמה עבור טורקיה היא פשוטה: אם היא תמשיך בקו התקיף שלה מול יוון ועכשיו צרפת, היא תראה את הלירה נשחקת והכלכלה ממשיכה להידרדר. גם אם ארדואן יוכל להמשיך ולהלהיב את ההמון הטורקי לתמוך בו ובחזון שלו לתחייה לאומית, טורקיה תהפוך יותר ויותר ענייה ועוד חברות ומשקיעים יעזבו אותה. עם תעשייה מתנוונת טורקיה וסנקציות מהמערב טורקיה תצטרך לפנות לרוסיה או סין בשביל הלוואות והשקעות – מה שיפגע בעצמאות האסטרטגית של טורקיה ועלול להפוך אותה כפופה למוסקבה או בייג׳ין.

לחילופין, טורקיה יכולה להנמיך את הלהבות מול יוון ע״י ישיבה לשולחן המשא ומתן. אתונה ופריז לא דורשות מטורקיה לקבל את הגבול הימי הנוכחי כסטטוס קוו, אלא כבסיס למשא ומתן שיסדיר את הגבול ביניהן. טורקיה תוכל להרחיב את האזור הימי שלה, גם אם לא במידה שהיא רוצה. כמובן, צעד כזה עלול להיתפס בעיני הרחוב ככניעה למערב, ועל-כן ארדואן כנראה יחפש לצייר זאת דווקא כהתקפלות של המערב – אולי כהכרה של יוון בזכות ההיסטורית של טורקיה. תהיה אשר תהיה הדרך בה ארדואן יעשה ספין למו״מ, אין לטורקיה הרבה ברירות חוץ מלשבת למו״מ עם יוון – המשך העימות במזרח הים התיכון רק יפגע בה עוד.

העובדה שצרפת היא השחקן המוביל במתיחות הזו היא לצערי חדשות לא טובות לחזון של ציר אסטרטגי יוון-ישראל-קפריסין. לצרפתים יש עניין לשמור על הנוכחות שלהם במזרח הים התיכון לא רק כדי לבלום את הטורקים, אלא גם לחזק את התפיסה שהאיחוד האירופי הוא לא רק גוף כלכלי, אלא גם גוף גיאופוליטי, שיכול להגן על האינטרסים האסטרטגים שלו. פריז מבחינתה כנראה מובילה את התגובה האירופית לתוקפנות הטורקית, מגנה על הריבונות של אחת מחברות האיחוד מתוקפן חזק יותר.

אם פריז תצליח לפתור את הסכסוך בין יוון וטורקיה ע״י מו״מ, ואם – וזה יותר משמעותי – תצליח לשכנע את האיחוד האירופי כולו לעמוד כגוף אחד באגן הים התיכון, ישראל תאבד הרבה מהמרחב האסטרטגי שלה באגן הים התיכון, הופכת ממנהיגה אזורית לנספחת למאמצים של האיחוד האירופי. יוון וקפריסין ילכו עם האיחוד, וצרפת תהפוך לנותנת הטון באגן הים התיכון. אם אנחנו נהיה תלויים באיחוד האירופי לביטחון שלנו בים, הוא עלול למנף זאת בשביל ללחוץ עלינו בנושאים אחרים, בעיקר בנושא הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הדומיננטיות הדיפלומטית של ארה״ב בזירה שלנו היא לא ברורה מאליה, ועם צמצום העניין האמריקני באזור ובים התיכון אנו עלולים למצוא את עצמנו תלויים יותר בבריסל. כמובן, אם האיחוד האירופי יצליח להתאחד כגוף גיאופוליטי יחיד.

טורקיה, בלרוס וקפריסין

הבעיה של האיחוד האירופי שמשום שההנהגה שלו אינה מקבלת את מנדט העם – אין לאיחוד נשיא נבחר כמו נשיא הפדרציה של ארה״ב – בשביל לבצע החלטה משמעותית כמו הטלת סנקציות האיחוד חייב את הסכמת כל חברותיו לשם כך. לכן לדוגמה ישראל לא צריכה לחשוש מסנקציות מהאיחוד כולו, לא משנה מה תהיה המדיניות שלנו בשטחים – מספיק שרומניה או הונגריה יסרבו להצביע בעד כדי לשתק את האיחוד.

דבר דומה קורה עכשיו בנושא הסנקציות על בלרוס, והוא נוגע לא רק בבעיות המבניות של האיחוד שמעכבות אותו מלהיות שחקן משמעותי בזירה הבינלאומית, אלא גם חושף את הפער הגדול שקיים עדיין בין ברלין ופריז בנוגע ליחסי חוץ. איך?

האיחוד מנסה כבר מספר שבועות להגיע להחלטה על הטלת סנקציות על בלרוס כדרך ללחוץ את לוקשנקו להפסיק את האלימות נגד המפגינים. הסנקציות אינן סנקציות כלכליות נגד כל בלרוס, אלא סנקציות נגד אישיים פוליטיים המעורבים בזיוף הבחירות ובדיכוי האלים של המפגינים. ההחלטה להטיל את הסנקציות התקבלה כבר באוגוסט ע״י הנהגת האיחוד, אך מאז האיחוד לא מצליח להגיע להסכמה בין כל חברותיו להטיל את הסנקציות. מי תוקעת את התהליך? קפריסין, שמסרבת לתמוך בסנקציות על בלרוס כל עוד האיחוד לא עושה דבר מול התוקפנות של טורקיה במזרח הים התיכון [מקור].

התסכול של קפריסין הוא ברור: ספינות טורקיות חדרו למים הטריטוריאליים שלה מאז מאי 2019, מפריעות לקידוחים של קפריסין באזור [מקור]. טורקיה אינה מכירה בגבול הימי של דרום קפריסין עם צפון קפריסין הטורקית, בעוד רוב העולם לא מכיר בצפון קפריסין כמדינה עצמאית [מקור]. מבחינת החוק הבינלאומי, הטורקים יוצאים לעזרתה של מדינה שלא מוכרת ברוב העולם, מה שאומר שאין שום הצדקה לחדירה שלהם לשטח הימי של קפריסין. קפריסין הגישה ב-18 ביוני רשימת אישים וגופים טורקיים לסנקציות אירופיות, אך לא ראתה שום תגובה מצד האיחוד. מבחינתה של קפריסין זה אבסורד שהאיחוד מסרב להגן על האינטרסים של חברה בו, בעוד הוא יוצא במרץ להגן על הדמוקרטיה והאזרחים בבלרוס, מדינה שאפילו לא נמצאת בתהליך חברות לאיחוד.

הביקורת של קפריסין אינה שלה בלבד, והיא חושפת את הפער האסטרטגי בין ברלין לפריז מהו בדיוק האיחוד האירופי ומה מדיניות החוץ שלו צריכה להיות: הגרמנים מעדיפים להיות מעצמת סטטוס קוו כל עוד זה נוח להם – מול טורקיה הם מעדיפים לנקוט עמדה של מתווך שיכול לנהל מו״מ בין הצדדים השונים – טורקיה ויוון. מול בלרוס הם מוכנים להפעיל סנקציות, אך רק סנקציות אישיות. מה ההבדל בין המקרים? אפשר וההבדל הוא שבין גרמניה לטורקיה יש מסחר פורח, היקף של כ-36 מיליארד דולר בשנת 2018 [מקור], מסחר שעלול להיפגע מסנקציות. מול בלרוס סנקציות אישיות לא יפגעו במסחר המצומצם יותר בין ברלין למינסק ולא יפגע במסחר בין גרמניה ורוסיה.

אפשר לראות את העמדה הגרמנית טוב יותר אם לוקחים גם בחשבון את התגובה חסרת השיניים להרעלה של נבלני, איש האופוזיציה הרוסי: אחרי שמרקל טענה שנבלני הורעל ודרשה חקירה מהרוסים, היא המשיכה ל… לא לעשות כלום. הגרמנים ״מתייעצים״ עם נאט״ו והשותפים האירופים שלהם, אך בו בזמן מקורבים למרקל הבהירו לכתבים של רויטרס שצינור הגז בין רוסיה לגרמניה “Nord Stream 2” כנראה לא יפגע גם אם האיחוד יחליט להטיל סנקציות על רוסיה [מקור]. כלומר גרמניה תגדיל את ייבוא הגז שלה מרוסיה ואת התלות של אירופה בגז רוסי, בעודה קוראת לרוסיה לחקור את נסיבות הרעלתו של נבלני         .

הבעיה של פריז עם העמדה הגרמנית היא שהיא פוגעת באפשרות של האיחוד האירופי להתרומם מגוף כלכלי לגוף גיאופוליטי, גוף שיכול להגדיר את האינטרס הלאומי שלו ולפעול בהתאם. כשברלין מסרבת ״לנקוט צד״ בסכסוך בין טורקיה ליוון, היא בעצם מסרבת לבוא לעזרה של חברה באיחוד (יוון) מול מי שאינה חברה באיחוד (טורקיה). הרצון של גרמניה להיות הוגנת לשני הצדדים משמעותה שחברות באיחוד היא בעיקר חברות כלכלית וביורוקרטית, ללא שום השלכות ביטחוניות או אסטרטגיות. אם בסופו של יום חברה באיחוד צריכה להתמודד לבד עם מדינה יריבה, מבלי שהאיחוד כולו יבוא לעזרתה, הרי שהאיחוד לא רלוונטי לאסטרטגיה הלאומית.

צרפת רוצה לראות את אירופה פועלת באופן אקטיבי להגנתה, עם צרפת – איך לא – עומדת בראשה [ראו כאן]. קרוב לוודאי שכל עוד מרקל נמצאת בתפקיד הקנצלר, ברלין לא תשנה את עמדתה או המדיניות שלה. קואליציית מרכז-שמאל, עם אלמנט משמעותי יותר של המפלגה הירוקה, אפשר ותהיה אגרסיבית יותר כלפי רוסיה וטורקיה בנושאים של זכויות אדם, מוכנה להתעלם מאינטרסים כלכלים שיפגעו בגלל מדיניות כזו [ראו כאן וכאן].

בכל מקרה, המשבר בבלרוס והמתיחות מול טורקיה חושפים שהאיחוד האירופי עדיין לא מסוגל להתנהל ככוח גיאופוליטי עצמאי בזירה הבינלאומית. זה אומר שיש לישראל עדיין חלון זמן אסטרטגי לאתגר את העזרה שיוון מקבלת מהאיחוד ע״י סיוע מצדנו. במקרה בו ברלין ופריז יצליחו להגדיר אג׳נדה אסטרטגית ברורה לאיחוד, ישראל תהפוך למרכיב חשוב ובעל השפעה בביטחון האירופי דרך יוון. במקרה וברלין ופריז ימשיכו להיאבק זו עם זו, ישראל תוכל לגבש מבנה ביטחון לאגן הים התיכון שלא יהיה תלוי באירופה, וישמור על האינטרסים האסטרטגים שלנו בים ללא קשר לאן האיחוד יחליט ללכת.

מלחמת השבבים

אני רוצה לסיים את הסקירה שלנו במשהו שהוא כל-כך גדול וכל-כך משמעותי שמפני שהוא כל-כך גדול ומשמעותי קשה לתפוס אותו: הגבלות הייצוא של ארה״ב על שבבים מתקדמים לחוואווי. הזכרתי את זה בניתוח על המתיחות בטאיוואן שארה״ב הוסיפה בסוף אוגוסט הגבלות נוספות על חוואווי שמטרתן לסגור פרצות בהגבלות הייצוא הקודמות [מקור]. החל מאמצע ספטמבר כל מי שמשתמש בטכנולוגיה אמריקנית בייצור שבבים – חברה אמריקנית או זרה – לא יכול לייצא אותם לחוואווי ללא אישור של ארה״ב.

למה זה כל-כך משמעותי? ב-2016 התפרסם ספר בשם “War By Other Means: Geoeconomics and Statcraft” שסוקר את הנושא של גיאו-כלכלה – איך מדינה משתמשת בכלים כלכלים לקידום יעדים גיאופוליטיים ואיך הצעדים הכלכלים של מדינות אחרות משפיעות על היעדים הגיאופוליטיים שלה. בספר, שהתפרסם לפני כניסתו של טראמפ לתפקיד, נכתב בפירוש ש״סביר שסחר לא יוכל לשמש את ארה״ב ככלי גיאו-כלכלי״. למה? מפני שלארה״ב לכאורה אין שליטה בזרימת הסחר שלה, אין לה שליטה בגישה לשוק שלה ועדיף לה להמשיך ולתמוך בסחר חופשי גלובאלי, גם אם מדינות מסויימות – בעיקר סין – מרוויחות מהגישה הליברלית שלה.

העניין שהטיעון הזה היה נכון גם לפני 20 שנה בנוגע לסנקציות פיננסיות, סנקציות בהן וושינגטון מנתקת אנשים או גופים ממערכת הבנקאות העולמית, בעיקר ע״י ניצול הדומיננטיות של הדולר כמטבע עולמי [מקור]. לפני 20 שנה הטיעונים נגד סנקציות פיננסיות היו דומים לאלה נגד סנקציות סחר – הן לא אפקטיביות בהשגת המטרות שלהן, הן פוגעות בארה״ב בטווח הארוך והן פוגעות בכלכלה האמריקנית [מקור]. מה שהביא לשינוי ולשכלול של הסנקציות הפיננסיות הייתה המלחמה בטרור תחת בוש, מלחמה שהתרחשה לא רק במרחב הפיזי בחיסול תאי טרור אלא גם במרחב הפיננסי, עם ארה״ב מאתרת וחוסמת גופים הקשורים למימון של ארגוני טרור [מקור]. רמת השכלול של ארה״ב בסנקציות היא כזו שהיא יכולה היום לחסום אישים, גופים ומדינות במהירות, והקלות בה היא יכולה לעשות זאת הופכת את הסנקציות הפיננסיות – לטוב או לרע – לכלי המועדף בוושינגטון למדיניות חוץ.

ממשל טראמפ נמצא היום בצעדים הראשונים בשביל להפוך את הסחר של ארה״ב לכלי גיאו-כלכלי דומה לזה של סנקציות פיננסיות. מה שנדרש לשם כך הם שני דברים: א׳ בסיס חוקי בשביל הנשיא לפעול בנושא סחר ללא פיקוח או מגבלה מצד הקונגרס. את זה רוברט לייטהייזר ביסס ע״י שימוש בפסקה 301 של חוק הסחר של 1974, שנותנת לנשיא את האפשרות להשתמש בכל פעולה נדרשת, כולל מכסים, בשביל להכריח מדינה זרה לבטל מדיניות או פעולות הפוגעות בהסכם סחר בינלאומי או בארה״ב. מה שראינו ב-4 השנים האחרונות הוא את הנשיא מנהל סכסוך סחר עם אחד מהשותפים הגדולים ביותר של ארה״ב מבלי שלקונגרס תהיה מילה בנידון, לא בנוגע למכסים ולא בנוגע להסכם כשיהיה. לייטהייזר אומר זאת במפורש במתן עדות בפני הקונגרס [מקור].

נוסף על פסקה 301 של חוק הסחר, לנשיא יש גם יכולת לשלוט בייצוא אמריקני תחת חוק רשות הייצוא של 1979 (Export Administration Act, EAA) וחוק השליטה בייצוא של 2018 (Export Controls Act) [מקור]. שני החוקים מאפשרים לנשיא להגביל את הייצוא של מוצרים וטכנולוגיות אמריקניות במקרה של חשש לביטחון הלאומי או במקרה של חשש ליתרון הטכנולוגי של ארה״ב, כלומר הנשיא יכול לחסום ייצוא של טכנולוגיה לא רק אם היא בעלת שימוש כפול ומשפיעה על הביטחון הלאומי, אלא גם אם היא חשובה ליתרון הטכנולוגי של ארה״ב.

החוקים האלו גם אינם מוגבלים רק לאזרחים או חברות אמריקניות – גופים במדינות אחרות שעושים שימוש במוצרים או ידע אמריקני כפופים לחוק בדיוק כמו גופים בארה״ב. אם לדוגמה אתם חברה בישראל, שמשתמשת בתוכנה שלה גם בתוכנה שמקורה בארה״ב – אתם צריכים אישור מהממשל לייצא למדינות הנתונות תחת הגבלות ייצוא. כמובן שיש כאן דקויות משפטיות מה בדיוק נחשב כתוכנה אמריקנית ומה השימוש שהופך אתכם לכפופים להגבלות הייצוא של ארה״ב, אך בגדול לנשיא יש את היכולת החוקית להגביל את הזרם של סחורות אמריקניות למדינות זרות, גם אם אלה רוכשות את המוצרים מצד שלישי ולא מארה״ב ישירות.

עם הבסיס החוקי, מה שדרוש כדי שסחר יהפוך לכלי גיאו-כלכלי דומה לסנקציות הוא שהביורוקרטיה בארה״ב תלמד כיצד להשתמש בו. בשביל להטיל סנקציות או להגביל ייצוא צריך יותר מרק לצייץ – משרד המסחר צריך לעדכן את הרגולציות ולהודיע לחברות המעורבות בייצוא קיים. חברות צריכות להיערך לשינוי, לבחון האם הוא רלוונטי אליהן ולהתכונן בהתאם. הגבלות הייצוא גם צריכות להיות אפקטיביות: מה שהאמריקנים לומדים עם חוואווי שיש לחברות דרכים שונות להשיג את המוצרים הדרושים להן. אם אסור למכור לחוואווי ישירות, יצרנים אמריקנים השתמשו בחברות בת ושלוחות זרות כדי לייצא לחוואווי [מקור]. הממשל לכן צריך כל הזמן לעקוב איך השוק מגיב, להבין איך הוא עוקף את הגבלות הייצוא ולשפר אותן כדי לחסום אותו.

מה שאנחנו רואים היום בהגבלות הייצוא של ממשל טראמפ לחוואווי הוא את הממשל האמריקני לומד איך להשתמש בסחר ככלי גיאו-כלכלי, איך לקחת את אחד המוצרים הכי גלובלים שיש – שבבים, שבשביל ייצורם מעורבות עשרות חברות בתהליכי ייצור, תכנון ובדיקה – ולמנוע אותו מחברה ספציפית. מה שהממשל לומד עכשיו יוכל לשמש גם ממשלים בעתיד, ומשום שהוא לא דורש את אישור הקונגרס, או מסכן חיים של אמריקנים, סביר שממשל טראמפ לא יהיה האחרון להשתמש בסחר ככלי לחץ. זה מחריד את הסינים.

סין מייבאת כיום את רוב השבבים הנחוצים לה מהחוץ, כשייצור מקומי עונה רק ל-16% מהביקוש [מקור]. התעשייה המקומית שלה מפגרת אחרי שני היצרנים המתקדמים בעולם: סמסונג בדרום קוריאה ו-TSMC בטאיוואן. שתי החברות מציעות כבר היום שבבים בארכיטקטורה של 5 ננומטר [מקור] ועובדות על פיתוח תהליכי הייצור לארכיטקטורה של 3 ננומטר [מקור]. SMIC, יצרן השבבים הגדול בסין, התחילה ב-2019 רק בייצור של שבבים בארכיטקטורה של 14 ננומטר [מקור], כלומר התעשייה המקומית בסין מפגרת כשניים-שלושה דורות אחרי העולם. הגבלות הייצוא שהטילה וושינגטון מונעות מסמסונג ו-TSMC למכור את השבבים שלהן לחוואווי, משום שהן משתמשות בכלים אמריקנים בייצור שלהן. בנוסף, ב-28 בספטמבר משרד המסחר האמריקני הפיץ מכתב לחברות שבבים אמריקניות שהן חייבות להשיג רישיון לייצוא שבבים ל-SMIC, מהלך שמטרתו ללא ספק לפגוע בפיתוח של החברה [מקור].

למה הסינים לא פשוט גונבים את הטכנולוגיה? ייצור שבבים הוא מורכב יותר מרק גניבת הטכנולוגיה. נדרשת הקמה של תשתיות מתקדמות והפעלה של שיטות ייצור מתקדמות – כשהנזק משגיאה בתהליך הייצור, שגיאה שיכולה להיות גם רמת ווקום לא מספקת, עלול להגיע לעשרות מיליוני דולרים. המשמעות היא שגם אם סין תגנוב היום את הטכנולוגיה לשבבים בארכיטקטורה של 5 ננומטר, ייקח לה מספר שנים רק להקים את המפעל בשביל להשתמש בטכנולוגיה – ועד שהמפעל יקום, הטכנולוגיה כבר תהיה ישנה.

לסינים יש שתי אפשרויות: האפשרות הראשונה היא לנסות ולהפוך את סמסונג או TSMC מלהיות בצד של האמריקנים למחנה שלהן. זה אומר או להפוך את טאיוואן להיות פרו-בייג׳ין או את דרום קוריאה. דרום קוריאה תלויה במטרייה הביטחונית של ארה״ב וסין היא עדיין הפטרון של צפון קוריאה. ניסיון להפוך את טאיוואן לתמוך בבייג׳ין הוא עוד פחות חסר סיכויי.

האפשרות השנייה היא לפתח את תעשיית השבבים שלהם כך שתסגור את הפער עם שאר העולם. סביר שנראה בתוכנית החומש הבאה של סין, ל-2021-2025, השקעה מאסיבית בתעשיית השבבים שלה, עם עידוד השקעות בתשתית ובמחקר ופיתוח, אם ע״י הטבות מס, השקעות של הממשלה, עידוד סטודנטים ללמוד מקצועות רלוונטים ועוד [מקור]. סביר גם שנראה את המאמץ להקים תעשיית שבבים עצמאית במסגרת מאמץ גדול יותר של בייג׳ין לעודד את העצמאות הכלכלית של סין, ע״י הקטנת התלות של התעשייה הסינית בייבוא והגדלת הצריכה הפרטית במדינה [מקור].

ההשלכות האסטרטגיות של כל הצעדים האלו הן משמעותיות: ראשית, חוואווי כנראה לא תהיה החברה הסינית האחרונה לספוג סנקציות סחר מארה״ב. המשמעות היא שמי שמתכנן להסתמך על טכנולוגיה סינית לתשתית שלו בעסק, או אפילו למוצרי צריכה, יראה בטווח הבינוני – כ-5 שנים עד 10 שנים [מקור] – שמוצרים סינים מפגרים אחרי מוצרים מערביים מבחינת כוח העיבוד שלהם, עם שבבים נחותים לאלה המערביים. מכאן גם שיזמים או משקיעים המעורבים או מתכננים להיות מעורבים במיזמים משותפים עם חברות סיניות הדורשים שבבים מתקדמים – לדוגמה בתחומים של אינטליגנציה מלאכותית, 5G, רכבים אוטונומיים או מציאות רבודה – צריכים לכלול בהערכות הסיכון שלהם את ההשלכות של הגבלות ייצוא אמריקניות. אתם לא רוצים להשקיע מיליונים במיזם רק כדי לגלות שוושינגטון חנקה אותו.

שנית, אם וושינגטון תמנע שבבים מתקדמים מחברות סיניות, חברות מערביות יקבלו יתרון טכנולוגי משמעותי שיכול להתבטא גם ביתרון שוק. אם אתם עוסקים בפיתוח בתחום של ״תעשייה דור 4״ לדוגמה, אתם בהחלט יכולים להוסיף כיתרון אסטרטגי שלכם שאתם לא תהיו חשופים להגבלות ייצוא כמו המתחרים הסינים שלכם. ייקח זמן לשרשרות האספקה הגלובליות לעבד את האיום מוושינגטון עם הגבלות ייצוא, אך סביר להניח שהן ירצו לצמצם את התלות בחברות וספקים סינים היכן שהנזק מהגבלות ייצוא עלול להיות גדול מדי.

שלישית, הדגש הסיני על ייצור מקומי כנראה יציע הזדמנויות לחברות שלא תלויות בטכנולוגיות אמריקניות, אך תוך איבוד שוק בטווח הארוך יותר, כלומר הם ירצו למשוך חברות זרות בשביל להדביק את הפער, כשהמטרה הסופית היא לא להיות תלויות באותן חברות זרות. חברות שבבים שכיום עיקר השוק שלהן הוא בסין, יראו ירידה במכירות בטווח של 5 עד 10 שנים. טוב אם הן יבחנו איך להתמודד עם הירידה הזו, וטוב אם משקיעים בחברות טכנולוגיות יעקבו אחרי פרסומי אסטרטגיה בנושא או יעלו שאלות במסגרת מפגשי משקיעים.

סיכום

העולם שלנו נמצא בשינוי עמוק, עם הסדר האמריקני בשינוי מהותי. מדינות המפרץ מתמודדות עם נפילה במחירי הנפט וחוסר עניין אמריקני. במזרח הים התיכון, טורקיה מנסה למצב את עצמה כמעצמה אזורית חדשה אך נתקלת במציאות הקשה של היעדר כלכלה שתוכל לתמוך בשאיפותיה. האיחוד האירופי ממשיך להתקשות להתנהל כגוף אחד, משוסע ע״י החברות השונות בו. וארה״ב וסין פועלות לנתק את התלות ההדדית ביניהן, עם וושינגטון מפתחת את היכולת להשתמש בסחר ככלי גיאו-כלכלי חדש. תעשיית השבבים כנראה תהיה הראשונה להתפצל לבסיס אמריקני וסיני, אך היא לא תהיה האחרונה. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 14: העתיד של יחסי ארה״ב-סין

הורדת הפרק – קישור.

משבר הקורונה עורר דיון עמוק בקרב חוגי חשיבה ומדיניות האם מדובר כאן בהזדמנות לסין להפוך למעצמת העל הבאה של העולם [מקור]. בדרך כלל מי שתומך בטענה מדגיש את היעדר או כישלון ההנהגה של ארה״ב [מקור] ומציג את סין כאלטרנטיבה האחראית או לכל הפחות כמי שמנצלת את כשלונה של וושינגטון בשביל לבסס את מעמדה כמעצמת העל הבאה.

הקדשתי סדרה שלמה לטפל בנושא של סין ולהראות שהיא אינה מעצמת העל הבאה. דיברתי על הכלכלה והפוליטיקה והתרבות והעובדה שהמפלגה הקומוניסטית תעדיף לכלוא את העם הסיני מלתת לו לצמוח ולהתפתח חופשי. אך על דבר אחד לא דיברתי ואני חושב שטוב להקדיש לו התייחסות משום שהוא מראה שלא משנה כמה סין תהיה חזקה, היא לעולם לא תהיה מעצמת על כמו ארה״ב. הגיאוגרפיה שלה פשוט לא מתאימה.

It’s the Geography, stupid

בפשטות: סין יושבת באירו-אסיה, ארה״ב לא. סין קרובה גיאוגרפית לכמה מהמדינות הכי גדולות או חזקות בעולם: יפן, דרום קוריאה, רוסיה, הודו ואינדונזיה. היא יושבת במרכז הכלכלי והתעשייתי של העולם – מזרח אסיה. ארה״ב לעומתה יושבת בצפון אמריקה, עם כ-5,000 ק״מ של ים שמפרידים בינה ובין כל מעצמה גדולה אחרת. ארה״ב היא גם הכוח הכי חזק באמריקות, ובפער ניכר.

המשמעות של ההבדל הגיאוגרפי הזה היא שכאשר ארה״ב הפכה מעצמת על לא היו הרבה מדינות שפחדו שהאמריקנים יפלשו דרך הגבול. אין למעצמה גדולה אחרת מחלוקת טריטוריאלית עם ארה״ב או גבול משותף. אף מעצמה לא מפחדת שהאמריקנים יבואו לקחת ממנה טריטוריה פשוט מפני שהאמריקנים כל-כך רחוקים מכל מקום ויש להם די ויותר משאבים אצלם. ארה״ב היא לא רוסיה, שצריכה את מזרח אירופה. היא לא סין שצריכה את מזרח אסיה. היא לא איראן שצריכה את עיראק.

גם אם מעצמה אחרת הייתה רוצה להגביל את כוחה של אמריקה היא הייתה נתקלת בבעיה שהגיאוגרפיה האמריקנית חסינה לכל פעולה של הגבלה. החוף המזרחי והחוף המערבי לא מוקפים בשרשרות איים. צפון ארה״ב הוא שטח ארקטי קפוא בשם ״קנדה״. דרום ארה״ב הוא שטח הררי ומדברי בשם ״מקסיקו״. המקום היחיד שיכול להצר מעט את צעדיהם של האמריקנים הוא האי של קובה והאחרונים לנסות ולעשות משהו שם כמעט וספגו שואה גרעינית.

סין היא סיפור שונה. החוף היחיד של סין מוקף שרשרות איים מצפון לדרום, מחצי האי הקוריאני דרך איי יפן, טאיוואן והפיליפינים. אם מעצמה אחרת רוצה להצר את צעדיה של סין באוקיינוס כל שהיא צריכה לעשות הוא להציב מטוסים וטילים נגד ספינות בשרשרות האיים האלו (מה שהאמריקנים עשו). ויש הרבה מעצמות שירצו לעשות זאת.

1200px-Geographic_Boundaries_of_the_First_and_Second_Island_Chains

אם לארה״ב אין סכסוך טריטוריאלי עם אף מעצמה, לסין יש עם כמעט כל שכנה שלה: עם יפן בים סין המזרחי, עם אינדונזיה בים סין הדרומי, עם ההודים בהימלאיה. סין גם גובלת באזור ההשפעה הרוסי במרכז אסיה. הגמוניה סינית במזרח אסיה מאיימת על כל מעצמה שסוחרת עם האזור – שזו כל מעצמה בעולם.

לכן כאשר הסינים מתחזקים, וודאי אם הם הופכים אסרטיביים, הם מעוררים אי-נחת בהרבה מאוד בירות. טוקיו לפתע חוששת מהעצמאות שלה מול סין תוקפנית. אינדונזיה חוששת לאזור הכלכלי שלה בים סין הדרומי. הודו מריחה הזדמנות לפגוע במעמד של סין ומחפשת למשוך עסקים והשפעה מהסינים. המעצמות האירופיות הופך מוטרדות מחופש השיט שלהן במזרח אסיה. אפילו רוסיה מסתכלת בחשד שמא סין תנסה לפעול ולקחת ממנה את אזור ההשפעה שלה במרכז אסיה.

דנג שיאופינג, האיש שעשה את המהפכה הכלכלית בסין, הבין את הבעיה הגיאוגרפית של סין. הוא הבין שאם סין תהפוך אגרסיבית מוקדם מדי, העולם יעשה יד אחת נגדה. הוא הבין שלא משנה כמה חזקה סין תהיה, ארה״ב תוכל להשתמש ביפן ודרום קוריאה וטאיוואן בשביל להגביל ולערער את סין. זו הסיבה שהוא קרא לסין ״לשמור על פרופיל נמוך ולהמתין״ ו-״לעולם לא לדרוש את המנהיגות״ [מקור]. אם סין לא תהיה חזקה מספיק כשהיא תבקש את המנהיגות, תגובת הנגד תהרוס אותה.

שובו של מאזן הכוח

האם סין יכולה להתגבר על הגיאופוליטיקה שלה ולשכנע את העולם לקבל את מנהיגותה, גם אם זה מאיים על האינטרסים שלו? אולי. קרוב לוודאי שבכל תרחיש בו סין הופכת למנהיגה עולמית ארה״ב לא רק שמוותרת על תפקיד ההנהגה אלא גם מאבדת את כוחה הכלכלי וכוחה הצבאי. רק במצב כזה המעצמות האסיאתיות של יפן, הודו ואינדונזיה יאלצו להשלים עם ההגמוניה הסינית ללא תקווה שהאמריקנים יבואו לעזור.

אולם אנחנו לא מתעסקים כאן באולי ומה אם. עם כניסתו לתפקיד שי ג׳ינפינג החליט שסין חיכתה מספיק ובמקום לשמור על פרופיל נמוך סין תחת שלטונו הפכה יותר ויותר אגרסיבית ויותר ויותר אסרטיבית בעולם, מקדמת את עצמה כמעצמת על חדשה וכמנהיגה החדשה של העולם.

הבעיה בשביל סין שתעמולה לא משנה את המציאות הגיאופוליטית. יפן לא תשלים עם הגמון סיני משום שזה יוכל לשלוט בה – היפנים מייבאים כמעט את כל חומרי הגלם והמזון שלהם. אין ליפן קיום עצמאי אם הימים של מזרח אסיה לא חופשיים לשיט. הודו לא תשלים עם הגמון סיני משום שזה ידחוק אותה לעמדה של חוסר חשיבות, יסגור בפניה את דרום מזרח אסיה ויחזק את פקיסטן בשביל לערער את הודו. והכי חשובה – ארה״ב לא תרשה את עלייתו של הגמון סיני, משום שזה יוכל לאיים על חופש הפעולה של ארה״ב לא רק במזרח אסיה, אלא גם באוקיינוס השקט. הביטחון הלאומי של ארה״ב מחייב שליטה באוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, דבר שלא יכול לקרות עם הגמוניה סינית במזרח אסיה.

נוסף על המעצמות האלו יש עוד שלל מדינות שישמחו להצטרף לכל מאמץ להכיל את סין. ווייטנאם, מלזיה ואינדונזיה רוצות לשמור על השטחים שלהן בים סין הדרומי. טאיוואן רוצה לשמור על עצמאותה. אוסטרליה כבר שנים חושדת בסינים ובזמן שהיא שומרת על קשרים כלכליים קרובים עם סין היא מחזקת את הנוכחות האמריקנית באוסטרליה ואת שיתוף הפעולה עם יפן. בריטניה צריכה את ים סין הדרומי חופשי בשביל הסחר שלה עם האזור [מקור]. צרפת תצטרף לחגיגה רק כדי לבסס את העצמאות שלה מול סין.

מנקודת מבט מבנית, מה שסין עשתה בעצם עם האסרטיביות החדשה שלה מאז 2013 הוא לעודד את המערכת הגלובאלית ליצור מאזן כוח מולה. היא סימנה את עצמה כמדינה חזקה ותוקפנית – כמו צרפת במאה ה-18 או גרמניה בסוף המאה ה-19 – ועל-כן הדרך היחידה למדינות חלשות יותר להתמודד מולה הוא להתאגד נגדה. ארה״ב מעולם לא סבלה ממאזן כוח נגדה מפני שאין לשום קואליציה של מדינות סיבה להתאגד נגדה – שוב, היא פשוט רחוקה. אף לא אחד בלונדון או פריז או ברלין אי-פעם חשש שהאמריקנים יפלשו אליו (אלא אם הוא קודם יפלוש למישהו אחר).

המזל של סין, אם אפשר לקרוא לזה מזל, הוא שממשל טראמפ לא מתעניין ביצירת קואליציות בין-לאומיות. זו הסיבה שלמרות שהמערכת הבינלאומית החלה לפנות בכיוון של מאזן כוח מול סין, ארה״ב לא מנסה כרגע לנצל את השינוי ולהקים מסגרות כמו שיתופי פעולה צבאיים והסכמי סחר שידחקו את סין החוצה. אובמה ניסה לעשות זאת עם ה-TPP [מקור] אך טראמפ ביטל את ההסכם. ממשל אמריקני אחר, ממשל אסטרטגי יותר, ינצל את מאזן הכוח נגד סין.

לוחם הזאב

עם ההבנה של הבעיה המהותית של סין, עם ההבנה של התגובה הבינלאומית לעליית האסרטיביות הסינית, קל להבין שמשבר הקורונה אולי חושף את חוסר העניין האמריקני בלהנהיג את העולם (הפוסט-אימפריום שאני מדבר עליו ב״משחק הגדול״) אך הוא בהחלט לא ההזדמנות של סין להיות מעצמת על. המערכת הבינלאומית לא רצתה את סין כמנהיגה החדשה לפני הקורונה. ווירוס סיני שהתפשט הודות לכשלים של המפלגה הקומוניסטית בוודאי לא הולך לשנות זאת.

על-אף זאת הסינים מתעקשים לקדם את עצמם ולנסות ולהשתלט על הנרטיב הבינלאומי. מאז פרוץ המשבר הם מנהלים מדיניות חוץ תקיפה בשביל לייצר ספין חיובי על המשבר, להציג את המענה שלהם כטוב ביותר ולנסות ולהאשים מדינות אחרות שהן היו המקור לווירוס. הם קוראים לדיפלומטיה הזו ״דיפלומטית לוחם הזאב״, על שם שני סרטי אקשן המתארים יחידה בשם ״לוחמי זאב״ שנאבקים בשכירי חרב אמריקנים מרושעים [טריילר לסרט השני בסדרה].

מנקודת המבט של המפלגה יש היגיון בלנסות ולצאת למתקפה ולו בשביל ליצור בלבול בקהילה הבינלאומית ולעורר להט לאומני באוכלוסייה הסינית, להט שיופנה למאבק בבוגדים מבית והזרים מבחוץ במקום לשאלה האם המפלגה כשלה. דיפלומטית ״לוחם הזאב״ היא גם המשך הגיוני של הקו האסרטבי שסין נוקטת מאז כניסתו לתפקיד של שי בסוף 2012. אם סין הגיבה בתקיפות כשהאשימו אותה בתקיפת מפגינים בהונג קונג וריכוז אויגורים בשינג׳יאנג היא בטוח תגיב בתקיפות כשמאשימים אותה במגיפה עולמית.

אולם גם אם דיפלומטית ״לוחם הזאב״ זוכה לאהדה בבית – וחשוב לציין שיש קולות בסין שמתנגדים לה – היא לא עושה דבר לשנות את הבעיה המבנית שלה בזירה הבינלאומית. להפך – היא מביאה גם מדינות שניסו להימנע מסכסוך דיפלומטי עם בייג׳ין להיכנס לאחד.

הדוגמה הכי ברורה שהכוח הרך של בייג׳ין מפסיק לעבוד היא אוסטרליה, אחת המדינות הראשונות לקרוא לחקירה בינלאומית למקור הווירוס בסין [מקור]. הסינים איימו בצעדי ענישה נגד האוסטרלים אך האוסטרלים המשיכו לקדם את הדרישה לחקירה בינלאומית.

לא מדובר בצעד פשוט מנקודת מבטה של אוסטרליה: 35% מהייצוא של אוסטרליה הולך לסין. יעד הייצוא הבא של אוסטרליה אחרי סין היא יפן, עם 14% מהייצוא האוסטרלי. רק 3.5% מהייצוא האוסטרלי הולך לארה״ב. להחליט בזמן משבר כלכלי לצאת נגד שותף הסחר הכי חשוב שלך הוא צעד שחושף עד כמה סין איבדה את הכוח הרך שלה. אוסטרליה תלויה בסחר עם סין ובכל זאת קידמה אג׳נדה שסין התנגדה לה.

הסינים כמובן לא נשארו חייבים: הם אסרו על ארבע יצרני בשר בקר אוסטרלים למכור בסין [מקור] והטילו מכס על דגנים מאוסטרליה [מקור]. האוסטרלים טוענים שלא מדובר במלחמת סחר בין סין לאוסטרליה [מקור], אך המשמעות היא רק שאוסטרליה לא תגיב כרגע לצעדים של סין. סין השיבה לטענה האוסטרלית שמדובר בנקמנות סינית בכך שהטענה עצמה ״מגוחכת״ [מקור]. לעת עתה האוסטרלים מסרבים להטיל מכסים נגד סין, מבינים את הכוח הכלכלי שלה. אולם אם הם מוכנים לנקוט עמדה מנוגדת לסין בחקירה של הקורונה, הם כנראה יהיו מוכנים לתמוך ביוזמות אמריקניות בזירה הבינלאומית גם בנושאים כמו הונג קונג ושינג׳יאנג.

סכסוך הסחר

אם מדברים על האמריקנים, ארה״ב כרגע אינה מנצלת את שעת המשבר הזו לקדם את מאזן הכוח מול סין ולשרת את האינטרסים האסטרטגים של ארה״ב. במקום לפעול לחזק את מערכת הבריתות האמריקנית ולקדם לחץ בינלאומי אחיד מול סין, ממשל טראמפ עסוק בעיקר בלהביא את סין לעמוד בהתחייבויות שלה במסגרת ״שלב 1״ של הסכם הסחר.

במסגרת ההסכם הסינים התחייבו לקנות תוצרת אמריקנית בהיקף של כ-200 מיליארד דולר ב-2020 וב-2021, כשב-2020 לבדה הייבוא הסיני מארה״ב היה אמור לגדול ב-76 מיליארד דולר. משום הפגיעה הכלכלית של הווירוס הסינים כמובן לא עומדים ביעדי הייבוא, אך את טראמפ זה פחות מעניין. עם אבטלה גבוהה ושנת בחירות הוא צריך את הרכישות הסיניות בשביל לצמצם את הנזק הכלכלי שהווירוס גרם לארה״ב.

הבעיה בשביל טראמפ – ולייטהייזר – שנשק המכסים לא רלוונטי בזמן משבר כלכלי. אם ארה״ב תטיל מכסים על סין, היא תפגע בעסקים שלה. זה תמיד היה נכון, אך ב-2018 ו-2019 העסקים האמריקנים יכלו לספוג את המכסים ולהמשיך לשגשג. עכשיו עם הפגיעה הכלכלית מהקורונה מכסים רק יעמיקו את המשבר ויפגעו בסיכויי הניצחון של טראמפ.

הממשל לכן מקדם לחץ על סין מכיוונים אחרים: ראשית, ביום שישי האחרון הוא החמיר את המגבלה על ייצוא שבבים לחוואווי והוסיף דרישה שכל יצרן לא-אמריקני שמשתמש בכלים אמריקנים – אם אלו מכונות או תוכנות – חייב לקבל אישור ממשלת ארה״ב לייצוא של שבבים לחוואווי [מקור]. מדובר בהחמרה של איסור קודם שהממשל הטיל על חברות אמריקניות לספק חלקים ושירותים לחוואווי וחברות הבת שלה.

שנית, הממשל ממשיך לנתק את ארה״ב מסין. בתחילת מאי 2020 הנשיא הוציא צו האוסר שימוש בציוד של חברות סיניות ברשת החשמל האמריקנית [מקור] ובאמצע מאי הודות ללחץ מטראמפ מנהלי קרן הפנסיה של גמלאי הצבא והממשל הפדראלי עצרו השקעה במניות סיניות [מקור].

שלישית, הממשל ממשיך לקדם את הקו שסין היא האחראית למגפה הנוכחית ושיש לארה״ב ומדינות נוספות הזכות לדרוש ממנה פיצויים. הקו הזה פוגע בעמדה הבינלאומית של סין ומשמש את הממשל להפנות את האשמה על המשבר ממנו לסין.

כל הצעדים האלו לוחצים את הסינים לעמוד בהתחייבויות שלהם במסגרת שלב 1 של הסכם הסחר מבלי להטיל ממש מכסים עליהם. בטווח הקצר אולי וושינגטון תצליח להביא את הסינים לעמוד בהתחייבויות שלהם או לכל הפחות לפצות את ארה״ב. בטווח הארוך הצעדים האלו ממשיכים לנתק את ארה״ב מסין ויותר מזה מדגישים בעיניי ההנהגה הסינית את הסכנה בתלות באמריקנים. זה רק ממריץ אותם להעמיק את ההשקעה הטכנולוגית שלהם ולבסס את העצמאות שלהם מהאמריקנים.

שינוי במערך הבריתות

אז דיברנו על הבעיה המהותית של סין. דיברנו על דיפלומטית ״לוחם הזאב״ שלה במשבר הקורונה וחוסר ההצלחה שלה. דיברנו על וושינגטון שכרגע אינה מנצלת את מאזן הכוח שנבנה מול סין בשביל לקדם את האינטרסים האסטרטגים שלה באזור. לאן המצב הזה יכול להתקדם?

אם וושינגטון באמת רואה בסין מתחרה אסטרטגי – והיא רואה – היא תבקש לנצל את מבנה הבריתות שלה ומאזן הכוח נגד סין לטובתה. מה זה אומר? בואו נזכור שארה״ב ברמה האסטרטגית פועלת בהתאם לאינטרס הלאומי שלה, משום שאין לה חזון גדול יותר [עסקנו בנושא בפרק קודם]. לצערם של הסינים האינטרס הלאומי האמריקני מכתיב: א׳ שלא יהיה הגמון במזרח אסיה שיוכל לאתגר את חופש הפעולה של ארה״ב בו ו-ב׳ לשמור על גישה חופשית של ציי הסחר האמריקנים למזרח אסיה, מתוך ראייה שמזרח אסיה ובמיוחד דרום מזרח אסיה הם שני אזורים חשובים לשגשוג הכלכלי של ארה״ב. האמריקנים לכן ירצו לעזור לכל מדינה שמתנגדת לסינים באזור – וויטנאם, אינדונזיה, מלזיה, טאיוואן, יפן – ויענישו כל בעל ברית שלא יהיה איתם מול הסינים.

בשביל להבין עד לאיפה הדברים מגיעים קחו את המקרה של בריטניה: בוריס ג׳ונסון החליט בניגוד לרצונה של ארה״ב לאפשר לחוואווי השתתפות מוגבלת בהנחת תשתית ה-5G של המדינה [מקור]. הבריטים הבטיחו שמדובר בנוכחות שלא תפגע בביטחון של בריטניה או תסכן את המודיעין שארה״ב חולקת עם הבריטים במסגרת ברית ״5 העיניים״ (Five Eyes).

מה התגובה האמריקנית? לפי דיווח אחד ממשל טראמפ התחיל בסקירה של כל נכסי המודיעין של ארה״ב בבריטניה, כולל מטוסים וכוח אדם, והאם נדרש להוציא אותם מהמדינה [מקור]. אני מזכיר שמדובר כאן באחת משותפות הסחר החשובות של ארה״ב, בעלת ברית קרובה ומישהי שהאמריקנים נלחמו איתה בשתי מלחמות עולם. עכשיו כשהיא נוקטת צעד – גם אם מצומצם – לכיוון הסינים הבית הלבן מוכן לצמצם את הקשר איתה. הוצאת נכסי מודיעין תהיה השלב הראשון: אם בריטניה לא תהיה חשובה יותר למאמצי המודיעין של ארה״ב, החשיבות האסטרטגית של כל היחסים איתה תרד רמה. אם אין נכסי מודיעין, למה שארה״ב תחלוק מודיעין עם בריטניה? אם בריטניה מאפשרת לחוואווי להשתתף ברשתות ה-5G שלה, היא יוצרת פרצת אבטחה שהאמריקנים חייבים לפעול לצמצם את הסיכון ממנה. פגיעה ביחסים המיוחדים היא נזק נלווה להחלטה הבריטית.

התגובה לצעד של בריטניה חייבת להעלות את השאלה גם אצלנו האם אנו עלולים להיות בצד הלא נכון של מערכת הבריתות האמריקנית בתחרות מול סין? אני שומע רבים שמתעקשים שאם נסכים לדרישות האמריקניות מול סין נאבד את האוטונומיה שלנו והחופש להחליט על מדיניות החוץ והאסטרטגיה שלנו לבד.

בזמן שאני מאוד מעריך את הרצון להיות עצמאיים ומאמין שישראל צריכה לשאוף ולחזק את עצמה, צריך להכיר בעובדות: אם וושינגטון תנתק את שיתוף הפעולה הבטחוני איתנו, תצמצם את כספי הסיוע, תפסיק בתמיכה דיפלומטית אתנו – אנחנו נספוג פגיעה קשה, אנושה אפילו. עם כל הדיבורים על כוחנו ועצמאותנו אנחנו עדיין תלויים בסיוע האמריקני לרכש ביטחוני ובתקצוב אמריקני לתוכניות ליירוט טילים שלנו. אנחנו יכולים לדבר כמה שאנחנו רוצים על ״עצמאות אסטרטגית״ ו״שאסור להיכנע ללחץ האמריקני״ – כשהאמריקנים יאיימו לצמצם את הקשר איתנו, אנחנו נתקפל. אז למה להמתין עד המשבר במקום לבצע ניהול אסטרטגי של היחסים שלנו עם סין בתיאום ארה״ב?

ישראל יכולה וצריכה לנהל את היחסים שלנו עם סין מתוך עמדה פרו-אקטיבית. בפרק האחרון של ״קיסר אדום״ תיארתי בפירוט את קווי המדיניות הישראלית ואני מפנה את מי שלא שמע או שכח להאזין שוב לפרק. בקווים כלליים ישראל צריכה לפעול לשקיפות בנוגע להשקעות הסיניות בארץ וליצור מנגנון פיקוח עם שיניים שיוכל למנוע העברת טכנולוגיה רגישה לסינים, כל זאת תוך דיאלוג אסטרטגי עם ארה״ב. ישראל תוכל להבהיר לאמריקנים את האינטרס שלה בקשר עם סין ובו בזמן להראות שהיא מתחשבת באינטרסים האמריקנים.

מאזן הכוח במזרח אסיה

מאזן כוח לצערנו גם אומר מתיחות הולכת וגדלה בין ארה״ב וסין. ארה״ב לא רק תשתמש במערכת הבריתות שלה מול סין אלא גם בעליונות הצבאית שלה: עוד תרגילים בים סין הדרומי, תמיכה צבאית לטאיוואן, עזרה ליפן בבניית הכוח הימי שלה. הודות לנושאות המטוסים שלהם לאמריקנים יש עליונות ימית במזרח אסיה והם יחפשו להקרין כוח באזור ביחד עם בעלות ברית ומדינות אנטי-סיניות נגד הצעדים של בייג׳ין להרחיב את תחום השפעתה.

לדבר יהיו שתי השלכות משמעותיות: ראשית, בייג׳ין תרצה לצמצם את העליונות הצבאית של ארה״ב ואם אפשר לחסל אותה. הדרך לזה עוברת לא רק בהקמת כוח ימי סיני משמעותי אלא גם בפיתוח יתרון טכנולוגי שיהפוך את נושאות המטוסים האמריקניות ללא רלוונטיות. לשם כך הסינים מפתחים טילים בליסטים נגד ספינות ומעגלי אש מהירים ומדויקים שיוכלו לאפשר להם להכות בנושאות מטוסים אמריקניות מתוך היבשת.

 ארה״ב תרצה לנטרל את האיום על נושאות המטוסים שלה ע״י פיתוח יכולת איתור ופגיעה מהירה בלב סין. יכולת כזו תאפשר לאמריקנים לאתר במהירות אתרי שיגור ולתקוף אותם. מרכיב חשוב ביכולת כזו יהיה כלי תקיפה שיוכל לחדור במהירות את הגנות הנ״מ של סין. כלי כזה נמצא בשלבי פיתוח: טיל היפרסוני.

אני מזכיר את הנושא ההיפרסוני כבר מספר פעמים ושווה להקדיש לו כמה מילים משום החשיבות שתהיה לו במאזן הכוח העולמי. כלי היפרסוני הוא כל כלי שיכול לטוס במהירות העולה על 5 מאך. המטרה של כלים כאלה לאפשר תקיפה מהירה ומדוייקת של יעדים רחוקים מבלי להשתמש במסלול בליסטי של יציאה וחזרה לאטסמוספירה.

למה לא להשתמש במסלול בליסטי? משום שכל מערכות ההגנה נגד טילים של מדינות מתוכננות כיום ליירוט של טילים בליסטים ויותר מזה – מערכות ההתראה לשיגור נשק גרעיני מתוכננות לזהות ולעקוב אחר שיגורים בליסטים. אם ארה״ב לדוגמה תחליט לשגר טיל בליסטי על מטרה בפקיסטן, השיגור יופיע אצל הסינים והרוסים כשיגור אפשרי של נשק גרעיני. הדבר ייצור מתיחות מיותרת ועלול להביא בטעות לתגובה גרעינית אמיתית של מדינה אחת נגד אחרת – נאמר שהרוסים יחשבו בטעות שטיל אמריקני לבסיס טרור בסוריה הוא בעצם פצצה גרעינית בדרך למוסקבה.

כלים היפרסונים אמורים לפתור את הבעיה הזו ולנצל את העובדה שמערכות היירוט הנוכחיות אינן מתוכנות להתמודד איתו. עקרון ההפעלה שלהם דומה לזה של טיל או טיל שיוט: מסמנים לטיל את המטרה והוא יוצא לדרך. הוא מנצל מנוע מתקדם בשביל להגיע למהירות של 5 מאך ומעלה ושומר על מסלול שאינו חוצה את האטמוספירה בשביל לא להפעיל את מערכות ההתראה של היריב. המסלול של כלי היפסרוני מזכיר צלחת עמוקה הפוכה – הוא מתחיל בשיגור אנכי בשביל לצבור תאוצה, עובר לטיסה אופקית בתוך האטמוספירה במהירות הרצויה ואז צולל אל עבר המטרה.

20190406_STC905

בתרחיש של מלחמה בין סין לארה״ב טילים היפרסונים מגואם או מארה״ב עצמה ישוגרו נגד אתרי שיגור בלב סין, כמו גם נגד עמדות פיקוד ושליטה של הכוח הסיני בחזית. המטרה תהיה לשבש את יכולות הפיקוד של הסינים ולצמצם את האיום הבליסטי על נושאות המטוסים.

כמובן כלים היפרסונים לא יהיו התוצאה היחידה של מרוץ חימוש בין הסינים לאמריקנים: כל צד ירצה להשיג אינטליגנציה מלאכותית שתאפשר מעגל אש מהיר, כל צד ירצה את היכולת ליירט טילים ולהגן על הנכסים שלו וכל צד ירצה יכולות שיבוש ואם אפשר השמדה של לווינים מעל שדה הקרב. אני לא אתפלא אם לשיתוף הפעולה הישראלי-אמריקני בתחום יירוט הטילים יש גם מימד ימי, לפיתוח פלטפורמה להצבה על נושאות מטוסים.

בנוסף למירוץ החימוש בין שתי המדינות, מתיחות עלולה להביא את הסינים לשקול את האפשרות של לתקוף ראשונים, התוצאה הפוטנציאלית השנייה של מתיחות בין המדינות. אסביר את ההיגיון הסיני: מה שסין תראה היא קואליציה בראשות ארה״ב שמצרה את צעדיה בים סין הדרומי, בטאיוואן, במזרח אסיה בכלל. החשש הסיני במצב כזה יהיה שלאט-לאט ארה״ב תעבור מרק להצר את צעדיה לממש להטיל מצור עליה, להטריד ספינות סיניות בים ולהשפיל את סין בזירה הבינלאומית. החשש הסיני הוא שמאה שנות השפלה יחזרו שוב, כשהפעם ארה״ב תמוטט את סין ולא בריטניה. מול חשש כזה בייג׳ין יכולה להחליט שאין לה ברירה אלא לתקוף ראשונה, לפגוע אנושות בכוח האמריקני במזרח אסיה ולבסס את עצמה באזור לפני שארה״ב תספיק להגיב – אסטרטגיה דומה למה שהיפנים קיוו להשיג במלחמת העולם השנייה [מקור].

ברור כמובן לבייג׳ין שצעד כזה עלול להסתיים במלחמה גרעינית. כרגע לפחות אנחנו רואים שלמרות דיפלומטית ״לוחם הזאב״ בייג׳ין מנסה לרצות את ארה״ב ולשלוט בלהט הלאומני שקורא לתקוף את טאיוואן [מקור]. על-אף האסרטיביות שלה בייג׳ין עדיין אינה מוכנה למלחמה עם ארה״ב, מלחמה שתהיה מהירה מספיק בשביל לשכנע את האמריקנים שלא להשתמש באופציה הגרעינית.

בארה״ב יש מודעות שלחץ על סין עלול להסתיים בהסלמה שאיש אינו רוצה בה. בתחילת אפריל 2020 הנרי קיסינג׳ר פרסם מאמר הקורא לארה״ב לשמור על הסדר הליבראלי ועל עקרון ״הלגטימיות״, תוך הפגנה של איפוק בזירה הפנימית ובזירה הבינלאומית [מקור]. קיסינג׳ר הוא תומך גדול ביחסים בין ארה״ב לסין והדגש שלו על שמירת עקרון ״הלגטימיות״ הוא רמז לוושינגטון שעליה להימנע מפעולות שיכולות לערער את הסינים. כהיסטוריון ומדינאי קיסינג׳ר יודע שכאשר מדינות מדרדרות לפוליטיקת כוח בלבד, כשהן מבקשות לפגוע זו בזו בכל דרך, עולה הסיכויי שתקרית אחת תצית את כל העולם. מהלימוד שלו את ההיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה קיסינג׳ר כנראה מניח שאם ארה״ב תדחוק בסין, סין עלולה להגיב כמו גרמניה במלחמת העולם הראשונה: עם מכת מנע.

בזמן שגורמים כמו קיסינג׳ר ינסו למתן את המתיחות בין ארה״ב לסין, המתיחות הזו תשאר כעובדה קיימת של המערכת הבינלאומית. היא תקבע את הוצאות ההגנה והמחקר של שתי המדינות ותכריח את בעלות הברית של ארה״ב להתיישר עם הקו של וושינגטון מול סין.

כלכלית המשמעות של מתיחות בין שתי המעצמות שחברות יצטרכו להחליט עם איזה שוק הן הולכות, או לנסות ולפייס צד אחד בעודן עושות עסקים עם הצד השני. הכוונה כאן שחברות יצטרכו לדוגמה להקים שרשרות אספקה מקבילות בארה״ב וסין, בשביל לחמוק ממכסים ולהיות בצד הטוב של הממשל. אפל כבר עושה את זה: היא הודיעה שאת המקבוק פרו החדש שלה היא תייצר בטקסס [מקור], שם היא גם מרחיבה את הקמפוס שלה [מקור], והיא עושה זאת בו בזמן שהיא מעודדת את הספקים הסינים שלה להרחיב את יכולות הייצור שלהם [מקור].

אפל לא לבד: TSMC, ענק השבבים הטאיוואני, הכריז שהוא מתכוון להקים מפעל שבבים חדש בארה״ב בעלות של 12 מיליארד דולר [מקור]. המפעל יהיה מקביל למפעל בטאיוואן שנועד לענות על הצרכים של מזרח אסיה. יצרני שבבים כמו אינטל עובדים בתיאום עם הממשל האמריקני לגוון את שרשרות האספקה שלהם ולהביא חלק מהייצור חזרה הביתה [מקור].

סיכום

המשבר הנוכחי מפגיש את סין עם הגבולות המאוד אמיתיים של כוחה. עם  התנהגות תוקפנית סין הביאה על עצמה את תחילת היווצרותו של מאזן כוח חדש נגדה. מרוץ חימוש חדש, מתיחות עולה במזרח אסיה והמשך הניתוק בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם הם העתיד של היחסים בין ארה״ב ובעלות בריתה ובין סין. ישראל, שתלויה אסטרטגית בארה״ב, תעשה בחכמה אם תנהל את היחסים עם סין תוך תיאום ושקיפות עם וושינגטון. אנחנו לא רוצים שוב להסתכל על מערכת הבריתות האמריקנית מן החוץ.




פלג 8: משבר הקורונה – ההלם הגיאופוליטי

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הורדת הפרק – קישור.

דיברנו בפרק הקודם על ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה. זיהינו ארבע תגובות הלם שהמשבר יוצר בכלכלה: הלם ייצור, הלם צריכה, הלם אשראי והלם חדלות פירעון. דיברנו על המשבר שייווצר באיטליה עקב המכה לכלכלה ולתיירות ודיברנו על המשבר בארה״ב, שם חברות עם יותר מדי חובות יצטרכו להתמודד עם שוק עם מעט מדי צריכה. הפד התחיל בשבוע שעבר בהזרמת כסף ונראה שהוא כרגע הצליח להקל מעט את הלחץ באג״ח תאגידי – התשואה על אג״ח בדירוג BBB ירדה משיא של 5.56% ב-23 במרץ ל-4.94% ב-26 במרץ.

אנחנו בכל מקרה יכולים לצפות כרגע למיתון השנה, כשעסקים וצרכנים יצטרכו להתמודד עם ההשלכות החדשות של הווירוס. התכנסויות המוניות לא יהיו, אנשים יצמצמו את הצריכה שלהם עקב המכה הכלכלית של הגל הראשון וההיערכות לגל שני אפשרי בחורף. ענפי התעופה והתיירות יהיו בכל תרחיש הנפגעים העיקרים, והם לבדם בעלי משקל משמעותי בכלכלה הגלובאלית. ענף התיירות לבדו מהווה כ-10% מהתמ״ג העולמי [מקור].

אז אחרי שהבנו את ההשלכות על הכלכלה הגלובאלית, מה ההשלכות של הקורונה על הגיאופוליטיקה העולמית? אנחנו יכולים לזהות 4: ראשית, היא לוחצת מאוד את המפלגה הקומוניסטית והכלכלה הסינית, מאיימת גם על הלגיטימיות של המפלגה וגם על החיות הכלכלית של סין. שנית, היא מציאה לטאיוואן לראשונה לצאת מהבידוד הבינלאומי שלה ולהפוך את עצמה לשחקן משפיע בזירה הבינלאומית. טאיוואן התריעה על הקורונה לארגון הבריאות העולמי עוד בסוף שנה שעברה והתגובה שלה לווירוס היא דוגמה נפלאה איך דווקא שקיפות במידע ושיתוף הציבור הם כלים יעילים יותר במאבק במחלה הגישה הריכוזית של סין הקומוניסטית. שלישית, הקורונה מהווה מכה לאיחוד ולניסיון שלו להנדס זהות ״אירופית״. בשעת המשבר הזו כל אחת ממדינות האיחוד לא פנתה לעזור לשנייה ביחד, אלא פנתה לעזור לעצמה, נוטשת את האחרות. הקורונה הוא מבחן לפרויקט האירופי והוא נכשל בתגובה הראשונית. רביעית, אצלנו בשכונה – אין חדש תחת השמש: המדינות שהיו בלתי מתפקדות לפני ימשיכו לא לתפקד ואלו שכן מתפקדות ימשיכו לתפקד.

אני רוצה דווקא להתחיל אצלנו בשכונה לשם הדגשת המשמעות של הקורונה: הקורונה היא גורם לחץ על מערכת. היא לוחצת את המערכת בריאותית, חברתית, כלכלית ופוליטית. מערכת שהייתה קשיחה לפני תשרוד את הלחץ. מערכת שהייתה שבירה לפני תשבר. לכן כל-כך חשוב לנתח את המערכת, את המאפיינים שלה, בשביל לדעת מראש ממה כדאי להתרחק. הברבור השחור בסוף יגיע, אנחנו רוצים לצמצם את החשיפה אליו עד כמה שאפשר.

בשכונה שלנו המדינות שתפקדו לפני מתפקדות גם עכשיו. רובן של מדינות ערב נמצאות כרגע בעוצר כללי כמו בישראל. רובן עצרו תנועה מחו״ל, ביטלו בתי ספר ואוניברסיטאות והתקהלויות במסגדים. אצל העניות יותר יש מחסור בערכות בדיקה: לדוגמה שיעור הקטלניות במצרים ואלג׳יריה עומד על כ-6%, מה שמעיד כנראה על מחסור בערכות בדיקה. מבלי שיודעים את מספר הנדבקים האמתי, אחוז הקטלניות נראה גבוה יותר באופן חריג. שכנתנו במזרח ירדן קיבלה ב-22 במרץ עוד 21 אלף ערכות בדיקה והיא כרגע עומדת על שיעור קטלניות של 0.4%. היא התחילה בעוצר באמצע מרץ, בודדה חולים ומארחת אותם באתרי נופש, בדומה למלוניות קורונה כאן [מקור]. במפרץ כמובן המשאבים הרבים של הנסיכויות מאפשרים להן לערוך עשרות אלפי בדיקות (איחוד האמירויות לבדו ביצע עד אמצע מרץ כ-125 אלף בדיקות) ולטפל בחולים. סעודיה אף הגדילה לעשות וסגרה את מכה ומדינה לחג׳, בשביל למנוע הדבקה המונית [מקור].

Screenshot 2020-04-01 at 18.04.11

Screenshot 2020-04-01 at 18.04.34

לעומת המדינות האלו, המדינות הערביות המתפקדות, אלו שהיו בכאוס לפני ממשיכות בו גם עכשיו. לבנון, עיראק, סוריה, תימן – במדינות האלה אין ממשלה מתפקדת שיכולה לתאם צעדים לצמצום ההפצה של המחלה או בדיקות לאיתור נדבקים. לבנון לדוגמה נכנסה למשבר הקורונה אחרי שהכריזה על חדלות פירעון על חובותיה ועם משבר פוליטי שנמשך כבר מספר חודשים. על-אף שהממשלה הכריזה על עוצר רבים מפרים אותו, ממשיכים להפיץ את המחלה [מקור]. מערכת הבריאות בלבנון הייתה במחסור בציוד רפואי עוד לפני המשבר עקב הקשיים הכלכליים של המדינה [מקור] וקפיצה במספר החולים תביא לעומס אדיר על מערכת הבריאות במדינה. מדינת ישראל עלולה לראות לחץ פליטים בגבול הצפוני שלה, פליטים שינסו לברוח ממרכזי המחלה בערים הגדולות של ביירות, טריפולי וצידון. כדאי שממשלת ישראל כבר עכשיו תתגבר את הסיורים על הגבול עם לבנון ותהיה מוכנה לתאם תגובה רפואית עם הממשלה בביירות – לא לנו ולא להם יש עניין בקריסה רפואית של המדינה.

Screenshot 2020-04-01 at 18.05.53

עיראק נמצאת במצב דומה. עוד לפני הקורונה המדינה לא תפקדה עקב הפגנות ומהומות נגד הממשלה, שחיתות של הממשל ובחישה תמידית של איראן. עכשיו כשהממשלה מבקשת להגביל את תנועת התושבים הם רואים בזה צעד של מחאה פוליטית להמשיך ולהפגין. מקרה אחד יכול לספר הרבה על מה שקורה בעיראק:  ב-20 במרץ 400 אלף – 400 אלף – שיעים הגיעו לצפון בגדאד לציין את מותו של האימאם השביעי [מקור]. בהנחה שלווירוס לוקח כשבוע לדגור ועוד כשבועיים להביא אדם לאשפוז, אנחנו יכולים לצפות לגל חולים ומתים בעיראק בתחילת אפריל, גל חולים שיכה במערכת בריאות שכהודעתו של שר הבריאות העיראקי ״אין לה את היכולת לטפל במחלה״. הבעיה של העיראקים שאין להם לאן לברוח – הם מוקפים מדבר מכל הכיוונים. אפשר וחלק ינסו להתקדם לגבול עם כווית, שתצטרך לפרוש באזור כוחות ביטחון. משבר בעיראק יהיה הזדמנות לערב הסעודית להשיג מחדש השפעה במדינה, אם תנסה לתאם ביחד עם ארגון הבריאות העולמי תגובה נאותה שתכלול משלוח מסכות, מכונות הנשמה והקמת בתי חולים. בן סלמן יוכל סוף-סוף להוכיח שהוא מנהיג, לא רק ילד שמנופף עם אקדח.

מבין כל מדינות האזור מי שנפגע הכי קשה ומי שמובילה במספר החולים והמתים היא איראן, עם מעל 35 אלף חולים ועוד 2,500 מתים. בזמן שמספר המתים באיראן מתייצב, מספר החולים היומי בה עדיין גדל נכון ל-28 במרץ, עם 3,000 מקרים חדשים לעומת 2,900 ביום הקודם. הבעיה של המשטר באיראן, כמו כל משטר רודני, שיש לו רפלקס קודם כל לשקר ורק לאחר מכן לומר את האמת. בתחילת ההתפרצות ממשלת איראן הכחישה שבכלל יש התפרצות עד שבכירים בצמרת השלטון האיראנית החלו לחלות ולמות. בין המתים: יועץ קרוב למנהיג העליון, גנרל בכיר במשמרות המהפכה וחברת פרלמנט. בנוסף כ-10% מכל חברי הפרלמנט באיראן נמצאו חיובים לקורונה [מקור]. יש כבר שמועות שגם המנהיג העליון עצמו נדבק בווירוס ואלו לא חדשות טובות לו – ח׳אמנאי הוא בן 80 ולפי מספר דיווחים חולה בסרטן ושלל מחלות אחרות [מקור].

כמו את עיראק גם את איראן הקורונה פוגשת בזמן מאוד לא טוב: איראן כבר ידע מספר גלי הפגנות במדינה, הסנקציות הכלכליות של ארה״ב חונקות את הכלכלה שלה והקריסה במחירי הנפט מקשה עליה עוד יותר למצוא את המשאבים בשביל להתמודד עם ההתפרצות. על אף זאת, לא סביר שנראה את השלטון משתנה מבפנים – משמרות המהפכה עדיין שומרים על עמדת הכוח בשלטון באיראן. גם אם המנהיג העליון ימות, המשמרות ישמרו על השלטון מאוחד כלפי חוץ.

מה שאולי כן נראה הוא גל הפגנות חדשות באיראן. אזרחי איראן חגגו את ראש השנה הפרסי על אף בקשות של הנשיא להישאר בבית. גם כשהממשל איים ש-3.5 מיליון איש ימותו אם לא ישמעו להוראות, אלפי איראנים עזבו את הערים והלכו לבלות את ראש השנה ביעדי נופש פופולאריים [מקור]. גם באיראן אנחנו כנראה נראה קפיצה במספר החולים והמתים החל מאפריל. חוסר הציות של האזרחים, שנובע מחוסר אמון בשלטון, יגביר את הסבל האנושי מהמחלה. הסבל האנושי שיגרם יגביר את הזעם והתסכול של האזרחים מהשלטון, ששוב נתפס כיותר מחויב להישרדות של עצמו מאשר לרווחת האזרחים. כרגע הפחד מהווירוס כנראה מונע מהמונים לצאת ולהפגין נגד המשטר, אך זה ישתנה ברגע שהמשבר יחלוף. האם נראה את סופו של משטר האייתוללות בגלל הפגנות המוניות? קשה להאמין. אך אנחנו בהחלט הולכים לראות גל חדש של אי-סדר שישטוף אותה, את עיראק ולבנון.

חשוב לשים לב אבל שהמדינות שלא תפקדו לפני ימשיכו לא לתפקד. אלו שתפקדו ימשיכו לתפקד. אנחנו כנראה נראה תמונות קשות מעיראק, לבנון, איראן, סוריה – אך לא סביר שנראה מדינה יציבה מתמוטטת בגלל המחלה. המחלה היא כן הזדמנות לערב הסעודית לחזק את מעמדה כמנהיגה, אם תשכיל לנצל את משאביה בשביל לעזור למדינות האזור. גם ישראל יכולה להציע עזרה למדינות סביב ברגע שתסיים לטפל במשבר אצלה, עזרה שיכולה להיות עם מסכות, ערכות בדיקה ותרופות. יש כאן הזדמנויות, יש כאן עוד גורם של אי-יציבות שיערער עוד יותר את המדינות המעורערות גם ככה, אך לא מהקורונה מגיע האיום הכי גדול על יציבות האזור. אותו דבר אי אפשר להגיד על מקום אחר – סין ומזרח אסיה.

הסוף של Made in China

עבור סין משבר הקורונה הוא האיום הכי גדול על המפלגה מאז הטבח בכיכר טיאנאנמן בסוף שנות ה-80׳. למה? ארבע סיבות: המפלגה נכשלה בלהגן על העם, הכלכלה הסינית נפגעה בגלל העוצר, העולם עלול לראות במפלגה את האחראית למגפה וסין עומדת לראות את הגלובליזציה עוזבת אותה. אחרי הטבח בכיכר טיאנאנמן ב-1989 המפלגה הייתה קרובה להטלת סנקציות מצד המערב ובראשו ארה״ב. המפלגה צריכה עכשיו לא רק להשקיע מאמצים עצומים בשביל להשקיט את האוכלוסייה אצלה ולהציל את הכלכלה ממיתון עמוק, אלא גם לשנות את הנרטיב הגלובאלי כך שלא יופנה נגדה ברגע שכל המשבר הזה יסתיים.

בשביל להבין את הלחץ על המפלגה בואו נזכר איך כל הסיפור הזה התחיל: רופאים בווהאן הזהירו כבר בסוף דצמבר ממחלה דמוית SARS שמדביקה אנשים בעיר. פקידים מקומיים, שכפופים למערכת הריכוזית של בייג׳ין, חששו מלדווח על בעיה ולהיתפס כהיסטריים ולכן העדיפו להשתיק אותה: הם דרשו להפסיק להפיץ שמועות על המחלה ודרשו ממעבדה שחקרה את הנגיף לעצור את הבדיקות ולהשמיד את הדגימות [מקור]. אחת השאלות הגדולות שעדיין קיימות היא האם כאשר ארגון הבריאות העולמי, על בסיס מידע מסין, הכריז ב-14 בינואר ״שלא ידוע שהווירוס עובר בין בני אדם״ המפלגה הקומוניסטית כבר ידעה שהוא מדבק, או שמא אפילו בייג׳ין לא הייתה מודעת להיקף ההדבקה בווהאן. בכל מקרה, ההסתרה של ההתפרצות מסוף דצמבר עלתה לסין ולעולם בזמן יקר, זמן בו עוד נדבקים הגיעו לתאילנד, דרום קוריאה ושאר העולם.

הכישלון של המפלגה לעצור את ההתפרצות קודם כל פוגע בחוזה שלה עם העם הסיני. החוזה של המפלגה עם העם הוא שגשוג וביטחון בתמורה לוויתור על זכויות פוליטיות. עם ההתפרצות המפלגה נכשלה בדאגה לשגשוג וביטחון, כישלון שהורגש בכל סין. בניסיון להרגיע את דעת הקהל המפלגה מיהרה להגיב: ראשית, הבוסים המקומיים בווהאן פוטרו. שנית, בימים אלה המפלגה מקדמת חזית לאומנית מול ארה״ב בשביל לנסות ולהפנות את הזעם של ההמונים למשהו אחר מכישלון המפלגה. גם עם הצעדים האלו, ברור שהייתה כאן פגיעה בלגיטימיות של המפלגה בכלל ושל שי ג׳ינפינג בפרט. שוב, מקרה אחד יכול לספר לנו הרבה: חבר בכיר בקבוצת ״הנסיכים״, אליה גם שי שייך, חש מספיק אומץ אחרי הכישלון בהתמודדות עם הקורונה שהוא פרסם מאמר בו הוא קורא לשי ״ליצן לבוש בגדי קיסר״ שצריך להסתלק לפני שיעשה נזק רב מדי למדינה [מקור]. המאמר כמובן הוסר מהרשת מספר ימים אחרי שפורסם ואם אתם תוהים – כן, האיש נעלם.

המפלגה גם נכשלה בהבטחת שגשוג לעם: אחרי שנכשלה להכיל את ההתפרצות המפלגה הורתה להטיל עוצר בערים בשביל למנוע את התפשטות המחלה. התוצאה? כחצי מאוכלוסיית סין מצאה את עצמה תחת סוג כזה או אחר של עוצר, עם מחיר חמור לכלכלה: ירידה של 20% במכירות ברשתות, ירידה של 13% בייצור התעשייתי וירידה של כמעט 25% בהשקעות [מקור]. הירידה בייצור הייתה החמורה ביותר מזה 30 שנה, והצפי הוא שהכלכלה הסינית לראשונה מאז המהפכה התרבותית של מאו בשנות ה-60׳ תתכווץ ברבעון הראשון של 2020. בנק סיני אחד כבר עדכן את הצפי לצמיחה של הכלכלה ל-2020 מ-6.1% ל-2.6% [מקור].

מה ההשלכות של הפגיעה הכלכלית? ראשית, צמיחה איטית משמעותה שאין שגשוג. פחות ייצור משמעותו פחות משכורות ופחות עלייה בהן, פחות צריכה ופחות רווחה. פחות צמיחה בתמ״ג היא פחות צמיחה לנפש, כלומר האזרח הסיני בסוף 2020 לא יהיה עשיר יותר מכשנכנס אליה. בנוסף, צמיחה של 2.6% משמעותה שהמפלגה לא תעמוד ביעד הראשון מבין שני יעדי המאה. כזכור המפלגה קבעה ב-2012 שני יעדי מאה שהיא מתכוונת להשיג כחלק מהפיכתה של סין למדינה משגשגת: הכפלת התמ״ג לנפש ב-2020 מול 2010 והפיכתה של סין למדינת עולם ראשון עד 2049. בשביל להגיע ליעד הראשון סין צריכה השנה צמיחה של 5.6%, מה שלא נראה שיקרה כרגע [מקור]. כישלון לעמוד ביעד המאה הראשון יהיה כישלון אישי של שי, שיכול לפגוע במעמדו במפלגה, וכישלון של המפלגה מול העם – עוד פגיעה בחוזה ביניהם.

לבסוף, צמיחה של 2.6% משמעותה עוד לחץ על הבנקים, על העסקים ועל הממשלות המקומיות שגם ככה כורעים תחת משקל החוב הגבוה של סין. רק בסוף 2019 המדינה נאלצה לחלץ שלושה בנקים גדולים [מקור], וחברות לא עמדו בתשלום אג״ח בהיקף של כ-150 מיליארד יואן [מקור]. המשמעות של צמיחה נמוכה פי 2 משנה שעברה היא עוד חברות שיפשטו את הרגל, עוד בנקים שיצטרכו חילוץ ועוד אנשים שלא יוכלו לעמוד בהוצאות המחייה משום שהמשכורות לא יצמחו באותו קצב כמו האינפלציה (שעמדה בפברואר על 5.2%). כל אלה רק יאטו עוד יותר את הצמיחה של הכלכלה ויגדילו את התסכול של האוכלוסייה מהמפלגה, ששוב תיתפס בכישלונה. וכל זה – עוד לפני שלקחנו בחשבון את עקירת סין מהגלובליזציה.

להתראות לסין

סין עומדת לראות יציאה של קווי ייצור ממנה ואת הקטנת החשיבות שלה בכלכלה הגלובאלית. השאלה היחידה היא עד כמה תקטן חשיבותה בכלכלה הגלובאלית. יש שלושה גורמים שיקבעו את התשובה לשאלה הזו: הסיכון שעסקים יעריכו בהמשך הפעילות לסין, הנרטיב כלפי סין בקרב הכלכלות המפותחות והמאמצים של יריבים אסטרטגים לסין – יפן, טאיוואן וארה״ב – לנצל את המשבר בשביל להקטין את התלות הכלכלית בה.

נתחיל בסיכון. סין מזה כמה שנים רואה את העזיבה של חברות ועסקים ממנה. עם ההתפתחות הכלכלית שלה מחיר העבודה בה עלה ועסקים החלו לחפש את המקום הזול הבא לייצר בו. מאז שטראמפ פתח בסכסוך הסחר עם סין ב-2018 אל השיקול הכלכלי התווסף שיקול של אי-וודאות – עסקים לא ידעו מתי יופסקו המכסים אם בכלל והעדיפו להעביר את קווי האספקה שלהם במקום להיות תלויים במשחקי הכוח של וושינגטון ובייגי׳ן. חברות רבות לכן העבירו את העסקים שלהן למדינות אחרות: ווייטנאם, תאילנד, הודו, מקסיקו ועוד, כל מדינה עם עלות עבודה נמוכה וממשלה יציבה פחות או יותר.

הקורונה עכשיו מוסיפה שיקול נוסף לעסקים שעדיין לא יצאו – סיכון. בייג׳ין ניסה להסתיר התפרצות של מחלה אצלה, נכשלה בלטפל בה והשביתה את רוב המשק שלה. לכאורה המצב הזה לא היה אמור לקרות, כי בייג׳ין כבר עשתה את כל הטעויות האלה כשנכשלה בלטפל במשבר ה-SARS אצלה [מקור]. מה מבטיח שהיא לא תכשל גם בטיפול במחלה הבאה? ומה אז יעשו חברות עם קווי אספקה במדינה? שוב יתקעו בלי מוצרים?

הקורונה גם מדגישה את הסיכון לא רק מצד המערכת הריכוזית והלא יעילה של סין, אלא גם מצד המרכזיות של סין לכלכלה הגלובאלית. 20% מכל הסחר במוצרי ביניים, מוצרים שהם חלק מתהליך הייצור של סחורות סופיות, מקורו בסין [מקור]. הודות לגודל האוכלוסייה שלה ועלות העבודה הנמוכה בה סין הפכה למפעל הייצור של העולם – אם בשביל בגדים, מוצרי אלקטרוניקה, חלקי מכוניות או תרופות. 80% מהאנטיביוטיקה למשל בארה״ב מקורה בסין [מקור]. הגלובליזציה אכן הפכה את שרשרות הייצור לגלובליות, אך הן רובן עוברות ותלויות בייצור מסין. השרשרות האלו נוצרו מפני שהן מציעות מוצרים באיכות גבוהה ובמחיר נמוך – הן מונעות ע״י הפערים בעלות העבודה בין מדינות וההתמחות של כל אחת. הבעיה שיותר מדי חברות הפכו תלויות בסין כחלק משרשרת האספקה שלהן. עסקים ירצו לגוון יותר את מקורות האספקה שלהם בשביל למנוע שיבוש עתידי כמו זה שנגרם בגלל הקורונה. הרצון שלהם יועצם אם הגישה כלפי סין תהפוך עוינת ואם יעודדו אותם הממשלות הלאומיות שלהם, שיראו בתלות בסין אתגר לביטחון הלאומי שלהן.

Screenshot 2020-04-01 at 18.06.33

מה הכוונה בגישה עוינת לסין? סין כבר איבדה הרבה מהכוח הרך שלה בעקבות הפעולות שלה בהונג קונג ושינג׳יאנג. הקונגרס העביר חקיקה שתחייב את משרד המדינה להטיל סנקציות על אישים סינים שמעורבים בפגיעה בזכויות אדם בשני האזורים. הקונגרס גם העביר את חוק TAIPEI, שמטרתו לחזק את הקשר בין ארה״ב לטאיוואן ולקדם את מעמדה הבינלאומי של טאיוואן בתמיכת ארה״ב. כל זה היה עוד לפני משבר הקורונה.

אחרי שהמשבר הסתיים ארה״ב תבקש להמשיך בקו נגד סין ואולי אף תדרוש חקירה של הפקידים שהיו מעורבים בהסתרת ההתפרצות. בייג׳ין כמובן תתנגד, אך ארה״ב תשתמש בזה כהוכחה שסין אכן טייחה את המקרה. עם תפיסה שסין היא האשמה בהתפרצות מחוקקים בארה״ב, בריטניה, גרמניה ויפן יתמכו בהקטנת הקשרים עם סין ואולי אף בהטלת סנקציות על אישים וגופים שהיו אחראים להסתרה, כולל סילוק עיתונאים סינים משטחן ודרישה מסין לפצות את המדינות שנפגעו מהקורונה בצורה כספית.

מאחורי הקו הזה יסתתרו אינטרסים גיאופוליטיים ברורים: ארה״ב, יפן וטאיוואן ראו את העלייה הכלכלית של סין בשנים האחרונות בחשש, וודאי את הפיכתה לתוקפנית יותר תחת שי ג׳ינפינג. קידום קו עוין לסין יתרום לשלוש המדינות להחליש את סין כלכלית בעודם מחזקים את הכלכלות המקומיות שלהם. יפן כבר הודיעה שתפעל להוציא קווי ייצור מסין ולהקטין את התלות בה [מקור]. טאיוואן פועלת מזה שנתיים לעודד עסקים לעבור מסין לדרום מזרח אסיה [מקור]. ארה״ב כנראה תדרוש את החזרה של תעשיות קריטיות כמו תעשיית התרופות לארה״ב ותעודד עוד עסקים לעבור לדרום מזרח אסיה ומקסיקו במקום סין.

הסינים כמובן לא יושבים בחיבוק ידיים. בייג׳ין מנהל בשבועות האחרונים קמפיין תעמולה משמעותי דרך ערוצי התקשורת שלה שמטרתו להנדס מחדש את הנרטיב סביב מחלת הקורונה. יש שתי נקודות מרכזיות לקפיין הזה: ראשית, סין היא לא המקור של הקורונה. העובדה שהמחלה התפרצה בה ראשונה אינה קשורה לסין וזו טעות ואף גזענות להאשים את סין בקשר עם המחלה. שנית, סין הצליחה לטפל ביעילות בקורונה וכדאי לחקות את התגובה שלה. הנקודה השנייה גם בעקיפין רומזת שהמודל הסיני הוא המודל העדיף, משהו ששי ג׳ינפינג מנסה לקדם בזירה הבינלאומית מאז כניסתו לתפקיד הנשיא ב-2013. המאמצים הסינים אולי יקנו את הלבבות באיטליה ומזרח אירופה, כמו גם באפריקה שם הראייה של האוכלוסייה את סין היא בעיקרה חיובית. לא סביר שהיא תצליח לשנות באופן משמעותי את הנרטיב בארה״ב או מערב אירופה, מה שאומר שהמפלגה תצטרך להתחיל ולהתכונן ליציאה של שרשרות ייצור ממנה בעידודן של ארה״ב, טאיוואן ויפן.

ההזדמנות לטאיוואן

מי שכנראה תרוויח מהמשבר הנוכחי היא סין האחרת – טאיוואן. כבר עסקתי בעבר באי הקטן על 23 מיליון תושביו בקיסר אדום. טאיוואן מציגה אלטרנטיבה לעם הסיני עם שלטון דמוקרטי ושוק חופשי משגשג. התגובה של טאיוואן להתפרצות מראה שגם ממשלות דמוקרטיות יכולות להגיב במהירות ויעילות למשבר מבלי להצטרך לבידוד הכפוי של תושבים.

טאיוואן עוד הגדילה לעשות כשהייתה הראשונה להתריע על הווירוס החדש לארגון הבריאות העולמי כבר בסוף דצמבר 2019 [מקור] ומאז פרוץ המשבר מציעה למדינות שונות להיעזר בניסיון שלה בשביל להתמודד איתו. טאיוואן גייסה את התעשייה הפרטית שלה בשביל להגדיל את הייצור של ציוד רפואי, בעודה מאפשרת שקיפות מידע לאזרחים כדי לדעת אם הם נדבקו או לא. תהליך סינון דיגיטלי בשדות התעופה אפשר לטאיוואן בזריזות לסנן אנשים שהם בסיכון גבוה יותר להיות נשאים ולבודד אותם משאר האוכלוסייה. היא גם התחייבה להתחיל לשלוח לארה״ב כ-100 אלף מסיכות בשבוע ברגע שהאספקה אצלה תתייצב [מקור].

עוד לפני משבר הקורונה טאיוואן נהנתה מיחס חם יותר מוושינגטון, יחס שנבע בעיקר מרצון ללחוץ את סין באחת הנקודות הכי כואבות לה. עכשיו טאיוואן מרוויחה יחס חם מארה״ב והעולם מצד עצמה בלבד: היא מזכירה לעולם שיש עוד סין, סין דמוקרטית ומתקדמת טכנולוגית שבמשך שנים הורחקה מגופים בינלאומיים כולל האו״ם וארגון הבריאות העולמי. ההתעקשות של ארגון הבריאות העולמי לא לצרף את טאיוואן לשורותיו, לא להיעזר בה, כנראה תפגע יותר בו: ארה״ב תמשיך לתמוך בקידום המעמד הבינלאומי של טאיוואן. יפן גם היא תתמוך בחיזוק טאיוואן כמשקל נגד וכמנוף לחץ לסין. ההתנגדות של ארגון הבריאות העולמי לצרף לשורותיו מדינה מתקדמת שיש לה ניסיון רב בטיפול במשבר הוויראלי הנוכחי ומשברים דומים היא שטות, שתכניס אותו תחת לחץ מצד ארה״ב ויפן.

טאיוואן תמשיך ותמנף את היחס החיובי מצד הקהילה הבינלאומית בשביל להוציא את עצמה מהבידוד הדיפלומטי שלה ולקדם קשרים כלכלים חדשים עם מדינות דרום מזרח אסיה ואירופה. הודות לעובדה שהיא כבר שנים מחזיקה באסטרטגיה הרואה בדרום מזרח אסיה את העתיד של טאיוואן [מקור], היא ממוקמת בעמדה מצוינת לעזור ליפן, ארה״ב ואירופה להעתיק את קווי הייצור שלהן מסין לאזור. כל ניסיון של סין לנסות ולמנוע את עלייתה של טאיוואן, כל ניסיון שלה לאיים על טאיוואן, תיתפס כמה שהיא – בריונות. עם הכוח הרך שלה בשפל ותדמיתה פגועה לסין לא יהיה אותו משקל להכתיב למדינות אחרות כיצד לנהוג במדינה הסינית שדווקא טיפלה כראוי במשבר עוד בתחילתו.

האם נראה הכרה בינלאומית בטאיוואן? אינני חושב. האם נראה אותה מתקבלת חזרה לארגונים בינלאומיים, כולל האו״ם? כן וודאי. זו שעתה היפה של טאיוואן והיא תצא מהמשבר הזה לא רק עם הצלחה בהתמודדות עם המחלה אלא גם עם מעמד בינלאומי איתן יותר.

להתראות אירופה

אז דיברנו על השכונה שלנו, על סין ועל טאיוואן. נותר לנו עוד מקום אחד לעסוק בו: האיחוד האירופי. האיחוד האירופי תמיד היה פרויקט מוזר – הוא התחיל כניסיון צרפתי לשמור על הדומיננטיות הפוליטית של צרפת באירופה, המשיך לפרויקט גרמני לשמור על הדומיננטיות הכלכלית של גרמניה באירופה וכעת הוא נראה כמו ניסיון מוזר לחבר ביחד עמים רבים ושונים תחת דגל אחד ומטבע אחד.

אולם הבעיה האמתית של האיחוד היא לא המטבע או החוב או הסחבת הביורוקרטית. יש מדינות רבות שסובלות מכל אלה. הבעיה האמתית של האיחוד שאין זהות ״אירופית״ שתחבר את כל העמים ביחד במטרה משותפת ובתחושת אחווה משותפת. זה זול לדבר על ״אחראיות קולקטיבית״ כשהיא אינה נדרשת. אך כשהיא כן? כשהגרמני נדרש לשלוח כסף וציוד לאיטלקי? או הפולני לספרדי? אז האחראיות הקולקטיבית מתרסקת אל קרקע המציאות והזהות האירופית מסולקת בשביל הזהות הלאומית.

משבר הקורונה היה יכול להיות שעתו היפה של האיחוד. אחרי שנים רבות כל-כך של חוב משתק, של מיתון כלכלי, של תחושת משבר, האיחוד היה יכול באמת להתאחד נגד אויב משותף. הוא היה יכול לשלוח אספקה ורופאים לאיטליה, לתאם מדיניות אחידה נגד הווירוס ואולי אף לנקוט עמדת מדיניות חוץ שתהיה שונה מזו של סין וארה״ב ותכריח את שתי הכלכלות הגדולות בעולם להפסיק להפנות אצבעות זו לזו ובמקום זה לעבוד ביחד למצוא תרופה למחלה.

במקום איטליה וספרד נותרו להגן על עצמן בעוד גרמניה וצרפת אסרו על ייצוא ציוד רפואי משטחן [מקור]. הבנק האירופי אכן העמיד 820 מיליארד דולר לטובת רכישות אג״ח של מדינות, אך הוא עשה את זה לא כדי לעזור לאיטליה – אלא כדי להציל את עצמו. כפי שהראתי ב״פצצה איטלקית״ חדלות פירעון של איטליה תאיים למוטט את כל גוש האירו. אז הבנק האירופי המרכזי התחייב לקנות אג״ח איטלקי בשביל למנוע פאניקת משקיעים והתרסקות של איטליה.

במקביל לכסף שהעמיד הבנק האירופי המרכזי, האיחוד אינו מצליח להגיע להסכמה בנוגע לתוכנית המרצה לכולו. מדינות הדרום מעוניינות לגייס אג״ח קורונה בשביל לתת להשקיע בכלכלות שלהן. מדינות הצפון, כמו גרמניה והולנד, מעוניינות שלא לגייס חוב מיותר. הן כמובן נוקטות בגישה הזו בעודן מגייסות חוב בשביל עצמן: גרמניה אישרה תוכנית המרצה בסך 810 מיליארד דולר שתמומן כולה ע״י גיוס אג״ח [מקור]. כלומר גרמניה מוכנה לגייס חוב בשביל תוכנית המרצה, כל עוד זה נוגע אליה. מה בנוגע לשאר אירופה? בהצלחה לה.

האיחוד לא נכנס למשבר הזה במצב טוב: החוב האיטלקי היה גבוה מדי, החוב הספרדי גבוה מדי, אירו-סקפטיות הייתה בעלייה. עכשיו איטליה רואה את עצמה כמי שננטשה ע״י שאר אירופה, האיחוד אינו מצליח לייצר תגובה אחידה למשבר או אפילו להשלכות הכלכליות שלו. הכלכלה הגדולה ביותר באיחוד, גרמניה, כנראה תראה מיתון משמעותי עקב ירידה בביקוש בסין ובארה״ב, שני יעדי הייצוא הגדולים שלה. אם גרמניה תחווה מיתון היכולת של כלל האיחוד לעזור לחברות המתקשות תקטן, משום שגרמניה היא המקור התקציבי העיקרי של הבנק האירופי המרכזי.

האיחוד כמובן עדיין יכול לנסות ולהגיע לתגובה משותפת למשבר, לעזור לחברות המתקשות בו ולנסות וליצור תוכנית המרצה כלל אירופית. האיחוד כבר אישר עזרה בסך 50 מיליון אירו לרכישה וייצור של ציוד רפואי לאיטליה [מקור]. משלוח ציוד גם אושר לספרד, ביחד עם עזרה פיננסית לעסקים שם בסך 20 מיליארד אירו [מקור]. גם אם האיחוד יצליח לתאם לבסוף תגובה ראויה למשבר הקורונה, הוא יצטרך להתמודד עם שתי שאלות: ראשית, האם גרמניה והולנד יהיו מוכנות להמשיך ולהזרים כסף לאיטליה וספרד, שיסבלו מחודשים ארוכים של מיתון עמוק אם לא משבר כלכלי ממש? בשתי המדינות יחס החוב לתוצר הוא גבוה ובשתיהן ענף התיירות מהווה מעל 10% מהתמ״ג [מקור]. גם אם נניח שהייצור והצריכה הגלובאלים יחזרו כמעט לרמה לפני המשבר, לא סביר שנראה חזרה דומה של התיירות בזמן הקרוב. עכשיו כשהמשבר בשיאו ברור שגרמניה והולנד יפתחו את הארנק. אך בעוד חודשיים כשהייצור אצלן יתכווץ? כשארה״ב וסין יחוו מיתון? האם יש להן את הרצון הפוליטי לתמוך בשתיים מהכלכלות הגדולות באיחוד גם אחרי שהמשבר יעבור? לא בטוח. מה שבטוח שרומא ומדריד ירצו עוד תקציב בשביל עצמן. מה שבטוח הוא שהבנק האירופי ירצה לצמצם את יחס החוב-תוצר. אנחנו יכולים לצפות לריבים מחודשים בין איטליה לאיחוד כשמשבר הקורונה יהפוך להיות עוד בעיה בריאותית שתנוהל ברמת היום-יום.

השאלה השנייה והחשובה יותר היא האם הלחץ שהופעל כאן על האיחוד יעודד את החברות בו לשתף פעולה באופן הדוק יותר, אולי אף לגבש רשות אירופית לטיפול במשברי בריאות, או שמא דווקא להסתמך כל אחת על יכולותיה שלה? לשאלה הזו כנראה יהיו תשובות שונות אצל חברות שונות, מה שאומר דבר אחד – האיחוד יהפוך עוד פחות מתפקד ממה שהוא היה עד כה. בזמן שסביר לצפות מגרמניה וצרפת לתמוך ברשות בריאות כלל אירופית, או רשות חירום אירופית, איטליה, ספרד והונגריה כנראה יביעו סקפטיות מהמהלך אם לא יתנגדו לו ממש. ללא הסכמה של החברות רשות כזו לא תקום, או שהיא תהיה כל-כך חלשה שהיא לא תשנה משהו, מה שיכריח בכל מקרה את המדינות להסתמך זו על זו. אם האיחוד לא יכול לספק אבל ביטחון לאזרחיו או אפילו מענה מתאים לווירוס, מה הוא כן מספק? אני מניח שנראה קולות אירו-סקפטים רק מתחזקים באיטליה, מה שעוד יותר יעצים את הסכסוך שלה עם האיחוד על רקע כלכלי.

מחשבות להמשך

מה כל זה אומר לנו בישראל? מה המצב הבעייתי של סין, ההתחזקות של טאיוואן, הערעור של האיחוד, אומרים לנו? ראשית, שהסתמכות על עצמך היא תמיד עקרון טוב. אנחנו צריכים לשאוף להיות תלויים רק בעצמנו, גם בעודנו מחפשים שיתוף פעולה בינלאומי. שנית, עסקים ישראלים יעשו לנכון להתחיל לבחון העתקה של קווי ייצור לדרום מזרח אסיה. ממשלת ישראל תעשה נכון לעזור לעסקים למצוא יצרנים וצרכנים חדשים בדרום מזרח אסיה ומקסיקו. אנחנו יכולים לשם כך להיעזר ביפנים, בדרום קוריאנים ואף בטאיוואן דרך ערוץ לא רשמי. שלישית, ערעור של האיחוד האירופי ישפיע על שוק צרכני גדול לתוצרת ישראלית. ישראל כבר פועלת להסכם סחר חופשי עם בריטניה וצריכה לחפש שווקים נוספים כחלופה לשוק האירופי. אם גנץ רוצה רשימת יעדים כשר חוץ, הנה שלושה: הסכם סחר חופשי עם איחוד מדינות מזרח אסיה, ASEAN, חיזוק קשרי המסחר עם מקסיקו בדגש על שילוב תעשיות ישראליות בשרשרות הייצור של המדינה והסכם סחר חופשי עם בריטניה.

המיתון העולמי שיגיע יביא עסקים לחפש כיצד הם יכולים לייעל את תהליכי הייצור שלהם ולהקטין עלויות. זו הזדמנות מצוינת למחקר ופיתוח בכלל, וודאי ליכולות ההיי-טק הישראלי. גם התנועה מחדש של שרשרות ייצור תהיה הזדמנות להציע לעסקים לשלב טכנולוגיות שאולי לא היו זמינות כשהקימו לראשונה את המפעלים שלהם בסין – אם זה בתחום האוטומטיזציה, מערכות מידע חכמות, מערכות ניהול דיגיטליות ועוד.

ישראל גם יכולה לתרום בתחום המאבק בווירוס הקורונה והניהול של חיי היום-יום בשגרה חדשה של מעקב מתמיד אחר הווירוס. לדוגמה זיהוי של נדבקים באמצעות מצלמות תרמיות יכול להיות פתרון יעיל למרכזי תחבורה ובילוי המוניים. מערכות חיטוי אוטומטיות לחללים ציבוריים גם הן יהיו בביקוש. בכלל אנחנו יכולים לצפות לביקוש גדול יותר ברובוטים, אם בתעשייה, במשלוחים ואפילו בחקלאות [מקור]. המשבר הזה הוא אולי איום לסין והאיחוד, אך הוא הזדמנות לחדשנות הישראלית. אני בטוח שעוד נראה אותה מפתיעה את כולנו. תודה לכם על ההקשבה.

 




פלג 3: משבר הקורונה

הורדת הפרק – קישור.

הפרק היום הוא טיפה שונה בסגנון שלו והוא מבוסס על נקודות, bulletin, במקום פסקאות של טקסט. המטרה היא ליצור משהו טיפה יותר דינמי וספונטאני וגם קל יותר לעיכול, בטח בנושא מורכב כמו משבר הקורונה בסין.

אני רוצה בפרק היום לבוא ולעסוק במשבר הקורונה ממספר היבטים: קודם כל, משבר קורונה הוא דוגמה מצוינת איך עובדים בעולם של ברבורים שחורים. אני יודע שכבר עסקתי בנושא, אך לאור תגובות של אנשים ברור לי שיש אתגר להבין משהו שהוא לא אינטואיטיבי לחלק מהאנשים (משקיעים מנוסים לדוגמה מבינים באופן אינטואיטיבי ברבורים שחורים, גם אם לא היה להם שם לתופעה. דוקטורנטים פחות).

אחרי שנבין איך בכלל מטפלים בתופעה של ווירוס חדש, נוכל לעסוק בטיפול של המדינה הסינית בו. משבר הקורונה הוא עוד דוגמה מצוינת למתחים במערכת השלטון הקומוניסטית: הממשל המרכזי שמנסה להבין מה קורה מול בוסים מקומיים שהאינטרס שלהם הוא להחביא נתונים. אחרי שכבר התגלה גודל המשבר, רשויות מקומיות כל-כך הגזימו בתגובה שלהן שכלכלת סין עלולה להתכווץ ברבעון הראשון של 2020.

מה שמביא לנקודה השלישית, שהיא אולי הברבור השחור האמיתי בכל הסיפור הזה: כפי שהראתי בקיסר אדום כלכלת סין מבוססת על בועת החוב הגדולה בהיסטוריה. חוב רגיש מאוד להאטה כלכלית, משום שאז קשה יותר להמשיך ולממן אותו. הווירוס עלול להיות הטריגר למשבר כלכלי בסין.

המשבר שכבר מתחולל ורק יזכה להאצה בגלל הווירוס הוא הניתוק של סין מהכלכלה העולמית. מאז תחילת סכסוך הסחר בין ארה״ב לסין בקיץ 2018, עסקים רבים העדיפו להעביר את קווי האספקה שלהם לדרום מזרח אסיה וחזרה לארה״ב בשביל לחסוך מעצמם את חוסר הוודאות עקב סכסוך הסחר. הווירוס רק מאיץ את התהליך, עם חברות

שמודאגות מתי המפעלים הסינים יחזרו לפעול אם בכלל ועם חוסר האחידות בנוגע להנחיות – רשמית סין חזרה לעבוד ב-9/2. אולם כל רשות מקומית לקחה לעצמה את החופש לשנות את התאריכים או לתת ״המלצות״ אחרות – חלקן לדוגמה ממליצות לפתוח מחדש רק במרץ, סוף הרבעון הראשון. הבלבול שנוצר, שוב עקב בעיות תיאום קשות בין הממשל המקומי והמרכזי בסין, מאיץ את יציאת החברות מסין.

מה שמביא לבעיה האחרונה של סין – אינפלציה. למי שפחות מכיר את המושג יכול לחשוב על אינפלציה כעליית מחירים – כשיש אינפלציה, אני צריך לשלם יותר בשביל אותו מוצר. האינפלציה בסין עמדה בינואר 2020 על 5.4% בהשוואה לשנה הקודמת, עם הקפיצה המשמעותית ביותר נובעת מעלייה במחירי המזון – 15.2%, שהיא עצמה נגרמה בעיקר בגלל קפיצה במחירי בשר החזיר בסין – קפיצה של 116% לעומת השנה הקודמת.

cpi china january 2020

הדרך היחידה של הממשל בסין להמשיך ולהחזיק את הכלכלה מול משבר הקורונה הוא להזרים עוד ועוד כסף למערכת – הבנק המרכזי של סין כבר הזריק לכלכלה ב-3 בפברואר כ-174 מיליארד דולר, עם הבטחות להלוואות לעסקים קטנים ובינוניים בהיקף של כ-4.5 מיליארד דולר. הבעיה עם הזרמת הכסף הזו היא – באסה – רק הגדלה של האינפלציה ופיחות אפשרי ביואן, מה שבתורו יפגע בחברות סיניות שלקחו הלוואות בדולרים. עם האינפלציה תצא משליטה והמשק הסיני עלול להיראות עלייה באבטלה, המפלגה הקומוניסטית תמצא את עצמה בסערה מושלמת: משבר כלכלי יחד עם תסכול של האוכלוסייה מהטיפול בווירוס הקורונה יעודד את האוכלוסייה לפנות נגד המפלגה.

אז אלו הנושאים שלנו: ברבורים שחורים, הבעיות במענה המפלגה, בעית החוב האורבת לסין, יציאת העסקים ממנה והסכנה בהיפר-אינפלציה. אדבר גם על מי המרוויחות מכל הסיפור הזה בסוף הפרק. בואו נתחיל.

ברבור שחור

סיכון נמצא בעתיד, לא בעבר: אתה לא יודע כמה דבר מסוכן עד שהוא קורה, בגלל הברבור השחור. משום שהברבור השחור נדיר כל-כך, הוא לא מופיע בנתוני עבר.

למה שגוי להשוות בין ווירוס הקורונה לשפעת? 1) שפעת מוכרת, יודעים מספר נדבקים, חולים, מתים, יש חיסון ושיטת טיפול. 2) קורונה לא מוכר, לא ידוע כמה הוא מדבק, קטלני ואין חיסון או שיטת טיפול מגובשת. קורונה הוא אקדח תוף טעון – אתה לא יודע אם זו לחיצת האקדח שתהרוג אותך.

וזה לא הקורונה שהוא הברבור השחור, אלא האפשרות לברבור שחור. יש התפלגות של מחלות לפי מספר האנשים המתים בהן. רוב המחלות, נגיד שפעת, הורגות כמה עשרות או מאות אלפים במספר רב של מדינות ולא משפיעות על העולם. יש מספר מועט מאוד של מחלות, נאמר דבר או השפעת הספרדית, שהורגות עשרות מיליונים ומביאות את העולם לעצירה. הטעות היא להתמקד במחלות השכיחות ולהיות פרייאר – להתעלם מקיומו של זנב בהתפלגות, היכן שמסתתרות המחלות הקטלניות.

מה עושים? פאניקה בהתחלה, אחר-כך חשיבה מסודרת. הסיבה היא ההבדל בתוצאה בסדר בין פאניקה מוקדמת ולא מוצדקת לפאניקה מאוחרת ומוצדקת. יש סיבה שהמוח מתוכנת לחשוב שעלים הם נמר, אך לא נמר הם עלים. אתם רוצים להגדיל את ההישרדות.

כישלון המפלגה

המערכת השבירה של המפלגה – אם המפלגה היא הכול, אז הכול הוא הבעיה של המפלגה. מניע ברור להסתיר בעיות ולהשתיק קולות, כמו נגיד 8 רופאים שמתריעים בדצמבר על מחלה דמוית SARS שמתפשטת בוואהן.

ללא ביקורת חיצונית, ללא חופש דיבור, בעיות לא יכולות לצוף בזמן. אז השתיקו את ״מפיצי השמועות״ עד שאי אפשר היה יותר להשתיק אותם – והופ התפרצות. עכשיו הממשל המרכזי נכנס לפעולה ונוצר מתח ראשון בין הממשל המרכזי למקומי – הממשל המקומי רוצה להסתיר נתונים, הממשל המרכזי רוצה אותם. הממשל המקומי – להציג שהכול טוב, הממשל המרכזי – לדעת מה קורה כדי להפנות משאבים.

מה שמביא לבעיה הבאה – הפניית משאבים. חוסר היעילות של המערכת מופיעה גם כאן. אחרי שפקידי ממשל מקומיים הבינו שצריך להיאבק במחלה, הם עשו שוב היפוך קיצוני – במקום להסתיר מקרים, הם מגיבים בצורה קיצונית (השבתת מפעלים, ערים, סגירת בנייני מגורים, השבתת תנועה). המצב הגיע ששי ג׳ינפינג נאלץ להזהיר את הפקידים שהמאמצים שלהם מסכנים את כל הכלכלה. לא שזה יעזור – הממשל המקומי עובד לפי פחד, עונשים ותמלוגים. לבקש ממנו לקבל אחראיות ושיקול דעת זה משהו שלא יעשה, בטח לא בסין של שי שם הוא עקר את שיקול הדעת. שי עכשיו אוכל את התבשיל שהוא עצמו בישל.

EQjWEw1X0AAZONx

המלכוד הכלכלי

סין נתונה עם ווירוס הקורונה במלכוד כלכלי, שנובע משילוב של שלושה אלמנטים: כמות חוב גבוהה, יציאה של עסקים ממנה ואינפלציה גבוהה. הווירוס משמעותו האטה בכלכלה, כשהוויכוח הוא רק כמה האטה – 4%? 2%? 0%?

סין יכולה להיאבק בהאטה ע״י הזרמת כסף לכלכלה, אם באמצעות הלוואות, מענקים, דחיית תשלום הלוואות וכמובן הורדת ריבית שעומדת נכון לינואר 2020 על 4.35%. רק מה? הזרמת כסף תגדיל את החוב ותגדיל את האינפלציה. הערכה של S&P שהלוואות בלתי מתפקדות בסין יגדלו בכ-800 מיליארד דולר עקב האטה וה-IMF העריך עוד ב-2017 שבמקרה של האטה כלכלית 27 מתוך 33 בנקים בסין יסבלו מבעית נזילות של כרבע טריליון דולר.

בשביל להחמיר את הבעיה הווירוס עלול להאיץ יציאת חברות מסין. זה התחיל עם סכסוך הסחר – חברות העתיקו מפעלים מסין לוויטנאם ומקסיקו. עכשיו חברות אינן יודעות מתי מפעלים ישובו לעבוד אם בכלל. הפקידים המקומיים דורשים ממפעלים להמתין עם הפתיחה אפילו למרץ – סוף רבעון ראשון. מה יקרה אם זה ימשך לאפריל? או מאי? אנחנו פשוט לא יודעים.

חלק מהעסקים כבר מגיבים ביציאה, כמו פנסוניק שמעבירה קווי אספקה מחשש לשיבוש עקב הווירוס. אחרות תקועות עם הסינים – אפל לדוגמה תלויה במפעל של Foxconn בסין להרכבת האייפונים שלה. ככל שהזמן יעבור ומפעלים יוותרו סגורים, כן עוד ועוד חברות יצאו מסין. הבעיה בשביל סין היא שברגע שחברה הקימה קווי אספקה חדשים היא לא תחזור אליה – כי למה שתחזור?

אז קחו את ההאטה הכלכלית, אבטלה עולה עקב יציאת חברות, אינפלציה גדלה וכעס ותסכול מהעם בסין כלפי המפלגה וקיבלתם סערה מושלמת. האם זה מה שיפיל את המפלגה? אינני יודע. אך עדיף לכם לוודא שאתם מגדילים את סיכויי ההישרדות שלכם במקרה שהכלכלה השנייה בגודלה בעולם תתחיל להתפרק.




פרק 51 – קיסר אדום: אמריקה וסין

הודעה:

כל הכרטיסים נמכרו להרצאה הראשונה, אבל לא לדאוג – יש עוד הרצאה!
 
הרצאת ״קיסר אדום״ תקח את 20 הפרקים של הסדרה ותציג אותם כיחידה אחת, כסיפור הגדול של שי ג׳ינפינג, המפלגה הקומוניסטית וסין העממית.
 
למה כדאי לבוא?
א. גם אם עקבתם אחרי כל הסדרה, ההרצאה מומלצת כדי לעשות סדר ולתפוס את הסדרה כולה כיחידה אחת, כמכלול רעיוני שלם.
ב. לכל אחד (גם לי) יש את החברים שהמלצנו להם על ״קיסר אדום״ והם אמרו ש-20 פרקים זה כבד מדי. אז עכשיו אין תירוצים – שעה וחצי והם מבינים מי זו סין, מה היא רוצה ולאן היא הולכת.
ג. אני אשמח לראות אתכם! אני יודע שרבים מהעוקבים לא הספיקו להירשם, אז הנה עוד הזדמנות. מבטיח להישאר לבירה ולדבר אחרי ההרצאה.
 
אז בואו!
לינק לכרטיסים בקישור הזה – קישור
איוונט האירוע – קישור

 

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הרצאות ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

 

תקראו לו משוגע, תקראו לו חסר-אחראיות, תאמרו שאין לו מושג – אך דונאלד טראמפ בנוגע לסין עושה את מה שהממסד האמריקאי היה צריך לעשות כבר לפני שני עשורים. בפרק היום נראה איך נשיאים שונים התייחסו באופן דומה לסין, האסטרטגיות האמריקאיות לסין ולמה התחרות של דונאלד טראמפ היא כאן כדי להישאר.

בואו ונחזור לרגע בקצרה על מה שדיברנו בפרק הקודם: סין עומדת בפני הידוק מחדש של אחיזת המפלגה במדינה. למען האמת התהליך כבר התחיל עוד מימיו הראשונים של שי ג׳ינפינג, ואנחנו עתידים לראות אותו משתכלל ומתרחב, והוא יקיף בעזרת מערכת הדירוג החברתי את כל היבטי החיים של הסיני הממוצע. במקביל להידוק האחיזה המפלגה הקומוניסטית מחליפה את ההבטחה שלה לעם הסיני מ״שפע ושגשג חומרי״ ל״תחייה לאומית״ של האומה וחזרתה כמרכז הכלכלי, הטכנולוגי והפוליטי של העולם. סין הזו, סין של דיכוי מבית ואגרסיביות כלפי חוץ, פועלת ותמשיך לפעול לשנות את אופיו של הסדר הליבראלי לכזה שיתאים לה, מקדמת את הפרשנות שלה לזכויות אדם, לחירות ושלטון החוק.

הקטע האחרון הוא חשוב, חשוב מאוד. רבים כשהם דנים במקומה של סין בעולם מתעלמים מהנקודה שסין היא בו זמנית שחקנית אחראית בסדר העולמי ושחקנית רוויזיוניסטית בו. הסדר העולמי הנוכחי משרת את הצרכים הכלכליים של סין, מבטיח לה זרימה יציבה של משאבים אליה וייצוא מוצרים ממנה. סין צריכה שהסדר העולמי יתפקד, לפחות עד שהיא תוכל להגן על נתיבי המסחר שלה ללא הצי האמריקאי. באותו זמן היא משנה את אופיו של הסדר הבינלאומי מסדר ליבראלי לאוטוקרטי, אם לא טוטאליטרי, שבו משטרים לא-דמוקרטים יכולים להיות בטוחים שהפעולות שלהם במדינתם לא יענו בביקורת ואולי בסנקציות מצד העולם. בסדר כזה סין תהיה בטוחה יותר מסנקציות והשלטון הקומוניסטי בה ייתפס לא רק כמשהו נורמאלי אלא אפילו מודל ראוי לחיקוי. לכן צודקים מי שאומרים שסין היא שחקנית אחראית בסדר העולמי, אך מפספסים – אולי מתעלמים – שהיא גם שחקנית רוויזיוניסטית בו.

מדוע זה חשוב? הוויכוח שקיים היום בוושינגטון בנוגע לאסטרטגיה שעל ארה״ב לנקוט כלפי סין מתעלם מהמורכבות של סין כשחקן גלובאלי. אלה שתומכים בהמשך היחסים עם סין מתעלמים מהשפעתה המזיקה על זכויות האדם בעולם. הם גם מתעלמים מהשפעתה המזיקה על זכויות אדם בארה״ב עצמה.

בפרק היום אנסה להציג תמונה תמציתית של גישת ארה״ב לסין והמקום של סין בעולם. נראה את המרכיבים הדומים בין נשיאים שונים מאוד – ריצ׳ארד ניקסון וביל קלינטון, ג׳ורג׳ בוש האב וברק אובמה – נבין את החשיבות של ממשל טראמפ ליחסים ואנסה להציע מודיפיקציה של הגישה של טראמפ לסין במסגרת האסטרטגיה שהממשל שלו עצמו הגה – תחרות בין מעצמות.

בין הכלה להתקשרות

החשיבה האמריקאית על היחסים של ארה״ב וסין נעה בין שני מוקדים, הכלה והתקשרות (engagement). אסטרטגיה של הכלה קוראת להפעלת לחץ עקבי על סין במטרה למנוע את התפשטותה ולהכריח אותה לשנות את התנהגותה. הכלה יושמה נגד בריה״מ במהלך המלחמה הקרה בשביל למנוע את התפשטות הסובייטים באירו-אסיה. לעומת הכלה אסטרטגיה של התקשרות מבקשת לשנות את התנהגותה של סין ע״י יצירת קשרים ודו-שיח רציף בינה ובין ארה״ב. לפי התומכים באסטרטגיה של התקשרות, דו-שיח רציף וקשרים בין שתי המדינות יעודדו את הליברליזציה של החברה הסינית ויביאו לבסוף לדמוקרטיה ברפובליקה העממית של סין.

מאז ימיה הראשונים של הרפובליקה העממית החשיבה האסטרטגית של ארה״ב נעה בין שתי האסטרטגיות האלו. כך בשנות ה-50׳ וה-60׳ המוקדמות מצד אחד עמד הקונגרס שתמך בנקיטת אסטרטגיה תקיפה של הכלה, מושפע מהלובי הסיני של טאיוואן. מצד שני היה הנשיא דוויט אייזנהאואר (1953-1961) שתמך בהכרה דיפלומטית בסין הקומוניסטית ויצירת קשרי מסחר, מעין אסטרטגית התקשרות. אולם אייזנהאואר לא ביטא בפומבי את דעותיו, משום ש – כך לפי אייזנהאואר עצמו – ״יש יותר מדי חברי קונגרס שיצלבו כל מי שטוען בעד איזה מסחר בין המדינות החופשיות וסין הקומוניסטית״ [מקור].

הראשון לאותת בגלוי על שינוי בגישה כלפי סין הקומוניסטית ומי שלבסוף יביא להכרה הדיפלומטית בה היה ריצ׳ארד מ. ניקסון, שפרסם ב-Foreign Affairs ב-1967 מאמר בשם ״אסיה לאחר ווייטנאם״. בשנה בה פורסם המאמר ניקסון החל במסע הבחירות שלו להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות  – הוא עתיד לנצח במרוץ למועמדות ולנשיאות ולהיות נשיא ארה״ב ב-1969 – והוא כתב את המאמר ״אסיה לאחר ווייטנאם״ בשביל לשרטט את האסטרטגיה שלו למזרח אסיה.

במאמר ניקסון טען ובצדק שארה״ב היא מדינה פסיפית וחלק ממזרח אסיה. גם אחרי שהמלחמה בווייטנאם תסתיים, ארה״ב לא תוכל לעזוב את האזור. היא שותפה טבעית בו כמו יפן או אוסטרליה, והאזור יהפוך למרכז כלכלי חדש חשוב מאירופה. ניקסון ראה בציר הפסיפי את העתיד של ארה״ב וטען שאמריקה תהיה חייבת לנהל את האסטרטגיה שלה באזור ביחס לשלושת הכוחות האסיאתיים הגדולים: הודו, המדינה הלא-קומוניסטית המאוכלסת ביותר באסיה, יפן, המרכז התעשייתי של מזרח אסיה, וסין, המדינה המאוכלסת ביותר באסיה.

בהתייחסו לסין ניקסון כתב שהעולם אינו יכול שמיליארד מתושביו יחיו בבידוד, מטפחים פנטזיות של שנאה ואלימות. כן, העולם לא יהיה בטוח עד שסין תשתנה, אך השינוי הזה חייב לבוא דווקא ע״י שילובה של סין בעולם ולא בידודה. ניקסון הכיר ששילוב של סין במצבה הנוכחי, כדיקטטורה קומוניסטית הרואה עצמה כמובילת המהפכה העולמית, תהיה טעות חמורה. הוא גם הכיר שבידוד מוחלט של סין לא ישיג דבר חוץ מלעודד אותה להיות כוח גרעיני לא אחראי. הוא הציע לכן אסטרטגיה של ״הכלה ללא בידוד״, אסטרטגיה בה ארה״ב מכילה את סין הקומוניסטית ע״י בעלות בריתה באסיה בעודה מקיימת מגעים דיפלומטים עם סין לשנות את התנהגותה. ניקסון האמין שע״י שילוב שני קווי הפעולה, הכלה והתקשרות, סין תמתן את עצמה ותצטרף למשפחת העמים.

לאחר שנבחר לנשיאות ב-1969 ניקסון פעל לממש את החזון שלו לסין בסדר העולמי האמריקאי. ב-1971 הוא שלח את היועץ לביטחון לאומי שלו הנרי קיסינג'ר לביקור חשאי בסין שנועד להכין את השטח לקראת ביקורו של ניקסון במדינה. ב-1972 ניקסון עצמו ביקר בבייג׳ין, הביקור הראשון של נשיא אמריקאי ברפובליקה העממית. בביקור ההיסטורי ניקסון התניע את הנורמליזציה בין ארה״ב וסין הקומוניסטית, נורמליזציה שתגיע לשיאה בהכרה דיפלומטית מלאה של וושינגטון בבייג׳ין ב-1979 תחת ממשלו של קרטר. ההכרה בבייג׳ין לוותה בסילוק ההכרה הדיפלומטית של ארה״ב בממשלה הסינית הלאומנית בטאיוואן.

סילוק ההכרה בממשלה הסינית בטאיוואן לא הייתה דבר של מה בכך. הממשלה הלאומנית נלחמה ביחד עם ארה״ב נגד יפן הקיסרית במלחמת העולם השנייה והייתה ממייסדות האו״ם. רבים אולי לא יודעים אך הממשלה הלאומנית היא זו שהחזיקה בכיסא של סין במועצת הביטחון והיא זו שהייתה בעלת זכות הווטו עד שהוחלפה בסין הקומוניסטית. לאור הקשר ההיסטורי בין ארה״ב לטאיוואן הקונגרס האמריקאי העביר את חוק טאיוואן ב-1979 בתגובה להסרת ההכרה הדיפלומטית באי. לפי החוק ממשלת ארה״ב תפעל לטפח את קשריה עם טאיוואן ותחזיק בכוח צבאי מספיק בשביל להרתיע כל ניסיון לפגוע בביטחון האי או שגשוגו [מקור]. במילים אחרות הקונגרס ווידא שארה״ב לא תפקיר את טאיוואן לסין הקומוניסטית לאחר ההכרה.

מדוע הבית הלבן היה מוכן לקיים יחסים דיפלומטיים מלאים עם סין הקומוניסטית על חשבון בעלת הברית הוותיקה שלו בטאיוואן? התשובה נמצאת בשיקול האסטרטגי של ניקסון להתקרבות לסין, שיקול שהוא לא כתב במאמרו ״אסיה לאחר ווייטנאם״. ניקסון ראה את סין הקומוניסטית כמעצמה מאזנת לבריה״מ במה שהוא קיווה שיהיה משולש כוח בין ארה״ב, בריה״מ וסין [מקור]. במשולש כזה ארה״ב תוכל להשתמש בסין הקומוניסטית כמנוף לחץ על בריה״מ ובבריה״מ כמנוף לחץ על סין, מאיימת על כל צד שהיא תתקרב לצד השני אם זה לא יענה לה. מול שיקול כזה, של יצירת איזון אסטרטגי מול בריה״מ, הנאמנות לטאיוואן נראתה קורבן שכדאי להקריב. טאיוואן לא תהיה האחרונה להיות מוקרבת בשביל היחסים בין ארה״ב וסין.

התקשרות תחת בוש וקלינטון

בשנות ה-80׳ דנג שיאופינג התחיל בשורה של רפורמות כלכליות בשוק הסיני שהזניקו את סין מכלכלה מפגרת למרכז היצרני של העולם. המסחר של סין עם העולם כולו זינק, והמסחר עם ארה״ב לא היה שונה. ב-1975 סה״כ המסחר בין סין לארה״ב עמד על כחצי מיליארד דולר. ב-1985 הוא זינק ל-7 מיליארד דולר וב-1989 הוא כבר עמד על כמעט 20 מיליארד דולר [מקור]. תחת ממשל רייגן היחסים עם סין הוגדרו כ״שיתוף פעולה אסטרטגי״ [מקור] וסין נתפסה כמי שנמצאת בדרכה לחופש, או כפי שרייגן ניסח זאת הצעדים של דנג שיאופינג הם ״הטעימה הראשונה של חופש עבור מיליארד איש״ [מקור]. בכל מקרה השיקול האסטרטגי נותר על כנו – סין נתפסה ככוח מאזן לבריה״מ באירו-אסיה ומנוף לחץ חשוב על הסובייטים. גם כאשר בריה״מ החלה להיחלש, בסוף שנות ה-80׳, הממשל בבית הלבן התעקש לשמור על יחסים קרובים עם בייג׳ין, גם במחיר עימות עם הקונגרס.

בקיץ 1989 דנג שיאופינג אישר לצבא לדכא בכוח את ההפגנות בכיכר טיאנאנמן [ראו כאן]. הנשיא באותה עת היה ג׳ורג׳ בוש האב, שהשקפת עולמו עוצבה ע״י ניקסון וקיסינג׳ר. כמוהם בוש האמין ששיקולים מוסריים הם משניים לאינטרסים של ביטחון לאומי, והיחסים בין ארה״ב לסין חשובים מדי אסטרטגית וכלכלית בשביל לתת לאירוע בכיכר לפגוע בהם [מקור]. הקונגרס חלק עליו – חברי קונגרס משתי המפלגות רצו להטיל סנקציות חריפות על סין כעונש על מעשיה בטיאנאנמן. שני הצדדים – הבית הלבן והקונגרס – נאבקו לקבוע מה תהיה התגובה האמריקאית לטבח [שם].

בוש התעקש שפגיעה כלכלית בסין תפגע בסיכויים לדמוקרטיזציה שלה. במילותיו של בוש: ״כשלאנשים יש תמריצים מסחריים, אם בסין או במדינות טוטליטריות אחרות, התנועה לעבר דמוקרטיה הופכת לבלתי נמנעת״ [שם]. הוא גם ידע שבמאזן הכוח במזרח אסיה, לסין יש תפקיד חשוב ככוח מאזן ליפן והודו. קשרים קרובים בינה לבין ארה״ב חשובים לכן לביטחון הלאומי האמריקאי. על אף הפצרותיו הקונגרס תכנן להעביר תיקון לחוק הסיוע הזר שיטיל סנקציות על סין. בוש בתגובה דרש שאל התיקון יוכנסו סעיפים המתירים לנשיא ליישם את הסנקציות בהתאם לשיקול של ״האינטרס הלאומי״, מושג מעורפל מספיק בשביל להפוך את הסנקציות לחסרות משמעות, משום שלממשל יהיה חופש מלא בהטלתן והוא – כפי שציינתי – לא היה מעוניין להטיל אותן [שם].

מאבק דומה בין הקונגרס לנשיא חזר על עצמו תחת ממשל קלינטון בשנות ה-90׳. ממשל קלינטון היה הראשון להגדיר את האסטרטגיה מול סין כאסטרטגיה של ״התקשרות״, בה ארה״ב תנסה לשלב את סין לתוך הסדר האמריקאי. בניגוד לקודמיו ממשל קלינטון הבהיר שהשגשוג הכלכלי לא בהכרח יביא לדמוקרטיזציה, אלא ליצירתו של מעמד ביניים שבתורו ידרוש ליברליזציה במדינה [מקור]. בכירים בממשל הדגישו שבשביל להביא לליברליזציה במדינה יידרש לחץ חיצוני מצד ארה״ב, שתצטרך להמשיך ולעמוד על חשיבותם של זכויות אדם ושלטון החוק [שם].

עם האסטרטגיה הזו הממשל לחץ בשנת 2000 על הקונגרס להעביר חקיקה שתנרמל את יחסי המסחר של ארה״ב עם סין, חקיקה בשם ״Permanent normal trade relations״. עד אותה שנה, יחסי המסחר בין ארה״ב וסין היו נתונים לסקירה שנתית ע״י הקונגרס, שהיה מחליט אם להמשיך ולאפשר סחר חופשי בין המדינות [מקור]. ממשל קלינטון רצה לקבע את מצב הסחר החופשי בין המדינות וטען שע״י אישור החקיקה הקונגרס יקדם את המטרה של ליברליזציה של סין, ע״י עידוד יצירתו של מעמד ביניים משגשג כלכלית. לאחר שפתח את השווקים האמריקאים לסין, קלינטון טען שיש לתמוך בכניסתה של סין לארגון הסחר העולמי (World Trade Organization, WTO) בשביל לפתוח את סין לארה״ב. בשנת 2000, בתמיכתה של ארה״ב, סין צורפה ל-WTO עם הבטחות לרפורמות גדולות בכלכלה שלה, צמצום מעורבות הממשל, הורדת רמת הסבסוד והמכסים. ההבטחות לא החזיקו הרבה זמן.

החל מ-2003, בזמן ממשל בוש הבן, סין התחילה לקחת צעדים אחורה בכול הקשור לפתיחות כלכלית. תחת הנהגתו של חו ג׳ינטאו, קודמו בתפקיד של שי, סין שכללה והעמיקה את שליטתה במשק הסיני. היא הקימה גוף ממשלתי יחיד לניהול החברות הממשלתיות, שהמשיכו לשחק תפקיד משמעותי במשק הסיני, ויצאה בתוכנית תעשייתית חדשה שקראה – שימו לב – ״לפיתוח וחדשנות מקומית״. אם זה נשמע מוכר, זה מפני שזה ניסוח דומה לתוכנית ״תוצרת סין 2025״ שהושקה תחת שי ג׳ינפינג.

נוסף על חיזוק שליטתה בכלכלה, בייג׳ין חזרה להשתמש באסטרטגיות בלתי חוקיות בשביל להשיג טכנולוגיה זרה. מאמר של פאול בלושטיין (Paul Blustein) ב-Foreign Policy מאוקטובר 2019 מראה איך בייג׳ין השתמשה לדוגמה בדרישה שטורבינות רוח חייבות להיות מיוצרות בסין בשביל להשתלט על השוק. תחילה חברות מערביות הקימו מפעלים בסין בשביל להיענות לדרישת הממשל, מכשירות ספקים מקומיים ליצר את הטורבינות. בהמשך אותם ספקים הקימו חברות סיניות מתחרות לחברות המערביות, מכרסמות בנתח השוק שלהן ודוחקות אותן החוצה מסין. לבסוף החברות הסיניות התחילו להתחרות עם החברות המערביות בשווקים העולמיים. בייג׳ין ידעה שהחברות לא יתלוננו לממשלות שלהן על ההפרות האלו משום שהן יפחדו לאבד את האחוז הקטן שעוד נותר להן בסין. בשוק גדול כמו סין אפילו אחוזים בודדים הם רווחים לרוב החברות.

במאמרו בלושטיין מראה איך בזמן שממשל בוש היה ממוקד במזרח התיכון סין הפכה לכוח מערער בכלכלה האמריקאית. הסינים ייצאו עוד ועוד סחורות לשוק האמריקאי, מציפות אותו, וממשל בוש סירב להטיל מכסי מגן מהפחד לפגוע ביחסים עם סין. הממשל האמין, בהתאם לאסטרטגית ההתקשרות, שהדרך היחידה להשפיע על התנהגותה של סין היא באמצעות דיאלוג, לא עימות. הממשל שכנע את הקונגרס להימנע מהטלת מכס בגובה 27.5% על מוצרים מסין בתגובה למניפולציות ביואן וניסה לגבש פורום לדיאלוג כלכלי אסטרטגי עם סין. בשלהי כהונתו השנייה, 2007-2008, ממשל בוש הצליח לגבש את הפורום, אך הוא עשה זאת בדיוק בזמן שהמערכת הפיננסית של ארה״ב קרסה. בעיני הסינים לא רק שהאמריקאים איבדו את הזכות להטיף להם על המודל הכלכלי שלהם, אלא שהגיעה העת שהם יטיפו לארה״ב מהו המודל הכלכלי הנכון.

אובמה וטראמפ

כשברק אובמה נבחר ב-2009 הוא ירש מבוש לא רק את אחד המשברים הפיננסים החמורים בתולדות ארה״ב, אלא גם סין אגרסיבית יותר. תחת ממשל אובמה אנחנו רואים לראשונה התרחקות מאסטרטגית ההתקשרות ותחילתה של אסטרטגית הכלה מחודשת, גם אם לא באופן מובהק.

במאמר משנת 2017 פרופ׳ סוי-שנג ז׳או (Suisheng Zhao) מאוניברסיטת דנבר סקר את השינוי במדיניות של אובמה מכזו המבקשת להתחשב ולהתקשר עם סין, לכזו שמכירה בהתנהגות האגרסיבית שלה ומבקשת להכיל אותה. בתחילת כהונתו ב-2009 אובמה חיפש להשיג שיתוף פעולה ויחסים חיוביים עם סין, עד כדי כך שמזכירת המדינה קלינטון הצהירה שבשביל לשמור על היחסים בין המדינות נושא זכויות האדם ״יוזז הצידה״. אולם בייג׳ין ראתה בצעד של אובמה ביטוי של חולשה וענתה לניסיונות של אובמה להושיט ענף זית בהתנהגות אגרסיבית בים סין הדרומי ובמרחב הסייבר בריגול תעשייתי.

התגובה של ממשל אובמה הייתה לנוע מאסטרטגיה של התקשרות לתחילתה של הכלה. ממשל אובמה סימן את מזרח אסיה מחדש כאזור אסטרטגי לארה״ב והכריז על ה-“pivot to asia”, התמקדות מחדש במזרח אסיה והשבת מעמדה של ארה״ב כמעצמה פסיפית. תחת אובמה הצי האמריקאי התחיל במבצעי חופש שיט בים סין הדרומי בשביל לערער על הטענה לריבונות של סין. הוא גם ניסה להביא את בעלות הברית של ארה״ב להחרים את יוזמת דרך המשי החדשה של סין ופעל להכיל כלכלית את סין באמצעות ה-TPP, הסכם הסחר הטרנס פסיפי שבו סין לא הייתה כלולה. אובמה גם היה הראשון לאיים בסנקציות על סין אם זו לא תעצור את ריגול הסייבר שלה בארה״ב, איום שהביא לחתימת הסכם בין המעצמות בנושא ולירידה משמעותית בהתקפות הסייבר נגד חברות אמריקאיות [מקור].

מנקודת המבט הזו טראמפ הוא ממשיך דרכו של אובמה, ממשיך ומעצים את קו ההכלה שממשל אובמה החל בו בעודו עוזב מאחור את אסטרטגית ההתקשרות. אפשר לכנות את האסטרטגיה של ממשל טראמפ אסטרטגיה של תחרות, אסטרטגיה שהתוותה במסמך האסטרטגיה לביטחון לאומי שהממשל פרסם בסוף 2017 [מקור].

התחרות שטראמפ מביא אינה זמנית, והיא אסטרטגיה שלא קשורה אישית לטראמפ האיש (למרות שהוא בהחלט מעצים אותה). גם אחרי שטראמפ יעזוב את הבית הלבן – אם ב-2020 או 2024 – תחרות אסטרטגית בין סינית לארה״ב תמשיך. למה? ראשית קיים רצון פוליטי בקרב הציבור האמריקאי להתחרות בסין. חלקים בעם האמריקאי מתוסכלים מסין ומהנזק הכלכלי שהיא מסבה לו. על אף ההתעקשות שהסחר עם סין תרם בסה״כ כלכלית לארה״ב, בחינה מדוקדקת מראה על איבוד של 2 מיליון משרות ייצור בארה״ב עקב הייבוא מסין [מקור] בעוד שוק העבודה בארה״ב לא הצליח להתאים את עצמו לקלוט את המובטלים החדשים [מקור]. ממשל קלינטון וממשל בוש הבן התעלמו מהנזק ומהקריאות של העם האמריקאי, מה שהביא לבסוף לבחירתו של טראמפ כיחיד שנתפס כמי שמוכן ״להיאבק למען העובד האמריקאי״ בסין. אסטרטגיה שלא תכיר בנזק הכלכלי שנגרם לארה״ב, אסטרטגיה שלא תכיל מרכיב ברור של תחרות עם סין, לא תזכה לתמיכה של הציבור האמריקאי ותוסיף רק תסכול שימשיך לכרסם ביחסים בין המדינות.

שנית, סכסוך הסחר מראה שארה״ב יכולה להפעיל לחץ כלכלי על סין ולגרום לה נזק, מבלי להסב נזק משמעותי לכלכלת ארה״ב. דו״ח של האו״ם מפברואר 2019 מראה שהנזק שארה״ב מסבה לסין עם המכסים הוא לא סימטרי, מזיק הרבה יותר לסין מאשר לארה״ב [מקור]. סכסוך הסחר גם מאיץ את היציאה של חברות מסין ומביא לשינויים בשרשרות אספקה גלובאליות [מקור], מראה שניתן ע״י מכסים לפגוע בתעשיית ההיי-טק בסין ואולי אף לפגוע במאמצים שלה להתקדם במעלה שרשרת הערך העולמית. ההצלחה היחסית של ממשל טראמפ בסכסוך הסחר הנוכחי תעודד את הממשלים הבאים אחריו להמשיך ולדגול באסטרטגיה של תחרות מול סין.

מה שנדרש אבל הוא לבצע ארגון ושיפור של מדיניות ממשל טראמפ לסין, הבהרה של הלוגיקה שלה והבנת הפגמים בביצועה. בפסקאות הבאות אבקש קודם כל להציג את הרעיון המתחרה לאסטרטגית התחרות, הפגמים בו והיתרונות בתחרות ומה ממשל טראמפ צריך לתקן – או ממשלים אחרים צריכים שלא לחזור עליו – בשביל ליישם אותה במידה גדולה יותר של הצלחה.

מבט חדש

בשביל להבין את המדיניות של טראמפ צריך קודם להבין על מדברת בימינו ״הביצה״, צוותי החשיבה והממסד האקדמי בארה״ב. כיום הדיון שם נע סביב הרעיון של התקשרות עם תחרות או ״דו קיום תחרותי״, בו ארה״ב וסין יכולות לשתף פעולה בנושאים מסוימים ולהתחרות בנושאים אחרים [ראו כאן וכאן]. אם לתמצת את הרעיון למרכיביו הרי שהם:

  • ניסיון להכיל את סין ע״י לחץ בכל החזיתות יפגע בארה״ב, יפגע בכלכלה העולמית ועלול לבודד את אמריקה בזירה הבינלאומית. ניסיון כזה גם לא יצליח לשנות את התנהגותה של סין ועלול להידרדר לעוינות גלויה בין המעצמות.
  • ישנם אלמנטים חיוביים וחשובים ביחסים עם סין שצריך לשמור, כמו שיתוף הפעולה בנושא התחממות גלובאלית, פיתוח תשתיות באסיה ואפריקה, מניעת הפצה של נשק גרעיני ומאבק בפשע המאורגן.
  • הדרך להשפיע על התנהגותה השלילית של סין היא ע״י פעולה משותפת של ארה״ב ובעלות בריתה להפעלת לחץ ממוקד על סין בנקודות ספציפיות, כמו בנושא זכויות אדם, ריבונות בים סין הדרומי, הונג קונג ושינג׳יאנג.
  • המענה להתחזקות הצבאית של סין צריך להיות ע״י חיזוק המחויבות של ארה״ב לבעלות בריתה באזור ופיתוח של אמצעים ואסטרטגיות הגנתיות במהותן בשביל להפוך את האופציה הצבאית ליקרה מדי עבור בייג׳ין.

הבעיה של הרעיון שהדינמיקה שלו אינה בת-קיימא. על הנייר אפשר גם לשתף פעולה בתחומים מסוימים וגם להתחרות בתחומים אחרים. במציאות כל התחומים קשורים אחד בשני. אין שום מדד אובייקטיבי שמבדיל בין תחום ״חשוב לשיתוף פעולה״ ותחום ״לגטימי לתחרות״. בייג׳ין יכולה בקלות לקשור בין התחומים ולהבהיר שאם ארה״ב רוצה שיתוף פעולה באחד, היא חייבת לרדת מאחר. מה שיקרה אז הוא שארה״ב תיסוג מהלחץ שלה, מעדיפה את המשך שיתוף הפעולה על פני עימות עם בייג׳ין.

חשבו על המקרה ההיפותטי הבא: בואו ונניח שארה״ב רוצה לקדם הסכם להורדת הפליטה של גזי חממה, כחלק מהמאמץ להיאבק בהתחממות גלובאלית. במקביל, הקונגרס האמריקאי מקדם חקיקה שתבקש להטיל סנקציות על פקידים בממשל הסיני שמעורבים ברדיפה ודיכוי אויגורים בשינג׳יאנג. במהלך המו״מ על ההסכם הצוות הסיני רומז לנציגים האמריקאים שבייג׳ין אינה יכולה להצטרף להסכם כל עוד ארה״ב מתערבת בנושא סיני פנימי. מה הבית הלבן יעשה? האם הוא ימשיך ללחוץ ויקריב את שיתוף הפעולה, או יעדיף את שיתוף הפעולה ויפסיק ללחוץ?

לא מדובר בתרחיש היפותטי בלבד. הדינמיקה הבעייתית הזו היא שהביאה לכישלון אסטרטגית ההתקשרות תחת ממשל קלינטון [מקור]. כשהממשל עמד בפני הדילמה של ללחוץ בנושא זכויות אדם או להמשיך בשיתוף הפעולה הכלכלי, הוא העדיף את שיתוף הפעולה. על אף הצהרותיו של הממשל בדבר הצורך בלחץ רציף על סין בשביל ליברליזציה של המדינה, הוא זנח את הלחץ והעדיף לקדם את יחסי המסחר בין המדינות.

הדינמיקה של הרעיון אינה בת-קיימא גם משום הלובי העסקי החזק בוושינגטון, שילחץ על הממשל להתיישר עם בייג׳ין בכל פעם שיהיה סיכון ליחסי המסחר בין הכלכלות. הלובי ימשוך את הממשל להעדיף את החלק של ״דו-קיום״ על חשבון ״התחרותי״[א] ויחזיר את ארה״ב לנקודת ההתחלה.

לעומת הרעיון של דו-קיום תחרותי, אסטרטגיה של תחרות מבוססת על לוגיקה שאינה כוללת אבחנה שרירותית בין ״נושאים לתחרות״ ונושאים ״לשיתוף פעולה״. אסטרטגיה של תחרות מכירה שכן, ארה״ב הרוויחה ומרוויחה מהקשר עם סין, וסין הרוויחה אף יותר מהקשר שלה עם ארה״ב. ארה״ב וסין יכולות לשתף פעולה בשביל לקבוע את האג׳נדה הבינלאומית בנושאים כמו סחר, חדשנות, לחימה בטרור והתחממות גלובאלית. הן שתיהן מעצמות פסיפיות וסין לפחות רוצה את המשך היציבות של הסדר העולמי שהוקם ומתוחזק ע״י ארה״ב.

הבעיה שכל עוד בייג׳ין ממשיכה בקו הטוטליטרי שלה, ממשיכה בהפרת זכויות אדם, גניבת קניין רוחני, סגירת חלקים בשוק שלה לחברות אמריקאיות ונקיטת מדיניות כלכלית שאינה עולה בקנה אחד לא עם נורמות של כלכלת שוק או סחר חופשי, ארה״ב אינה יכולה להמשיך ולהתקשר עמה. יותר מזה – בייג׳ין מפעילה לחץ על חברות ויחידים אמריקאים ופוגעת בזכות הבסיסית של אזרחים אמריקאים לחופש הביטוי, בעודה מקדמת רביזיה לזכויות אדם שתפגע בעקרונות עליהם נוסדה ארה״ב – הזכות לחיים, חירות והחתירה אחר האושר [מקור].

בייג׳ין גם, עם הנרטיב של ״תחייה לאומית״, מערערת את היציבות הביטחונית במזרח אסיה. לבייג׳ין מספר סכסוכים טריטוריאליים עם מדינות האזור, במיוחד בים סין הדרומי וים סין המזרחי. כיצד וושינגטון אמורה להגיב אם לא בתחרות, כשבייג׳ין בונה את כוחה הצבאי בעודה מבטיחה לעם את חזרתה של סין לעברה המפואר? זו אינה הפעם הראשונה שמדינה מקדמת נרטיב לאומני וריאקציונרי בתגובה לבעיות בבית. להתעלם מהאיום הפוטנציאלי שיש בסין חזקה ולאומנית תהיה טעות אסטרטגית.

ארה״ב אינה מבקשת לשנות את סין, למוטט אותה או להקים בה דמוקרטיה. זו זכותו של העם הסיני לבחור את שיטת השלטון שלו והוא בסופו של יום זה שיבחר אם להשלים עם הטוטליטריות של המפלגה. אך זו זכותה של ארה״ב להגן על האינטרסים הלאומיים שלה, על עסקים אמריקאים ועל הקניין הרוחני של אזרחיה.

המכסים הם חלק מהתשובה האמריקאית למדיניות האגרסיבית והבלתי הוגנת של סין. נוסף על המכסים ארה״ב הטילה סנקציות על חברות שמעורבות במדינת המשטרה של שינג׳יאנג [מקור], הורידה לכמעט אפס את ההשקעה הסינית בארה״ב [מקור], ופועלת להקטין את ההשפעה של סין בקמפוסים בארה״ב [מקור]. היא גם פועלת להגדיל את כוחה במרחב האינדו-פסיפי (Indo-Pacific) בשביל להרתיע תוקפנות סינית במיוחד מול טאיוואן ובים סין הדרומי [מקור]. לבסוף ארה״ב פועלת למנוע מחוואווי להתקין תשתית 5G בקרב בעלות בריתה, עם הצלחה מעורבת [מקור]. כל אלה הם היבטים שונים של התחרות האסטרטגית של ארה״ב, תחרות שהממשל רואה בה הכרחית לשמירת כוחה של ארה״ב במזרח אסיה בפרט ובעולם בכלל.

הביקורת שנמתחת נגד האסטרטגיה שהיא עלולה להביא לניתוק בין הכלכלות ולדרדר את המדינות למשבר מסוכן ביחסים. בזמן שזה מצב פחות רצוי, זה מצב מתקבל על הדעת במסגרת אסטרטגיה של תחרות. שוב, ארה״ב לא יכולה להמשיך ב״עסקים כרגיל״ בעוד סין פוגעת בעסקים אמריקאים ומתחזקת צבאית במזרח אסיה. סין יכולה בכל רגע להסכים לדרישות האמריקאיות למגרש משחקים הוגן כלכלית, לשמירת הקניין הרוחני של חברות ולעצירת המאמצים שלה להדק את אחיזת המדינה בחברה. אם היא בוחרת שלא לעשות זאת – זו החלטתה, והיא צריכה לשאת בתוצאות.

חשוב גם לשים לב שלמרות שמספר פעמים במהלך סכסוך הסחר הזהירו שהמצב ידרדר מעבר לשליטה, ההידרדרות לא קרתה. הסיבה היא שארה״ב חזקה יותר מסין, צבאית וכלכלית. סין אינה יכולה להתקיים ללא השוק הצרכני הגדול של ארה״ב, בעוד ארה״ב יכולה למצוא מרכזים חדשים של ייצור זול. במקרה של הסלמה הנגרמת מהדדיות, ארה״ב תנצח פשוט משום שסין תהיה הראשונה להגיע לנקודת שבירה. יותר מזה – המוכנות של סין לנקוט במדיניות של הסלמה הדדית תלויה בהערכה של בייג׳ין עד איפה ארה״ב מוכנה להסלים. אם בייג׳ין תבין שארה״ב תהיה מוכנה להגיע לסכסוך גלוי, היא תעדיף לחפש פשרה עם ארה״ב במקום המשך הסכסוך. זו הסיבה שבייג׳ין העדיפה מחוות של רצון טוב והורדת המתיחות במקום להמשיך בהסלמה מול ארה״ב במסגרת סכסוך הסחר [לדוגמה].

אסטרטגיה של תחרות היא האסטרטגיה שוושינגטון הייתה צריכה לנקוט בה עוד תחת ממשל בוש, אך נמנעה מלעשות זאת מפחד של ״הדרדרות ביחסים״. עכשיו עם טראמפ האסטרטגיה מצליחה להסב נזק לסין, להביא אותה לשקול מחדש את התנהגותה ולכל הפחות מחזקת את העמדה של ארה״ב מולה.

ממשל טראמפ עוד יכול להוסיף על הצעדים שכבר נקט צעדים שנועדו לפגוע ולהביך את המפלגה הקומוניסטית. לדוגמה פרסום הנכסים שחברי מפלגה בכירים ומשפחותיהם מחזיקים מחוץ לסין, או תמיכה בגופי תקשורת אמריקאים ואחרים שבוחרים לחקור ולפרסם את היקף השחיתות של המפלגה גם אחרי ״הטיהור הגדול״ של שי ג׳ינפינג [ראו כאן]. פרסומים כאלה יפגעו בתדמיתה של המפלגה ויפגעו בתמיכה הציבורית בה. ארה״ב גם יכולה לחזק את בעלות בריתה ושותפים אזורים מול סין, במיוחד דרום קוריאה, יפן ווויטנאם. לבסוף קמפיין מידע עקבי להפצת המידע על הקורה בשינג׳יאנג ובתי כלא פוליטים בסין יביך את המפלגה בזירה העולמית ויחשוף לאזרחי סין את הפשעים הנעשים בשמם.

ביצוע לא מושלם

התחרות האסטרטגית שממשל טראמפ פתח בה היא הדרך הנכונה להתמודד עם האיום הסיני. כפי שהראתי בפרק הקודם המפלגה רק תמשיך בקו הטוטליטרי, מהדקת את אחיזתה בסין פנימה ומקדמת מדיניות חוץ ומדיניות כלכלית אגרסיביות בעולם.

ישנם אבל פגמים בביצוע של הממשל את האסטרטגיה שהוא עצמו בחר, פגמים שמונעים את היישום המלא של האסטרטגיה ובמובנים רבים פוגעים באפקטיביות שלה. אתייחס לשלושת המרכזיים: ראשית, מעולם לא הוסבר לעם האמריקאי ע״י הנשיא שסכסוך הסחר הוא חלק מתחרות אסטרטגית בין המדינות; שנית, לא ברור מה במדיניות החוץ של הבית הלבן הוא קלף מיקוח לשיחות הסחר ומה הוא עמדה עקרונית; ושלישית, הזנחה של נושא זכויות האדם והפרת זכויות אדם בסין.

נתחיל עם הפגם הראשון, היעדר הסבר. בכל הזמן של סכסוך ולפניו טראמפ טען והמשיך לטעון שסכסוך הסחר נובע מ״הגרעון העצום שיש לארה״ב עם סין״ [דוגמאות רבות מובאות בסרט של FRONTLINE בנושא, ראו כאן – קישור]. אולם המכסים שהוא הטיל על סין אינם על בסיס הגרעון, אלא על בסיס חקירה של נציג הסחר של ארה״ב שמצא שסין פוגעת בקניין רוחני אמריקאי ומאיימת על היתרון הטכנולוגי של ארה״ב [מקור]. אם המטרה היא לצמצם את גרעון הסחר – הגרעון רק גדל מאז הטלת המכסים. ואם המטרה היא שונה – האם העם האמריקאים לא זכאי לדעת מהי? הרי מי שמשלם בסוף את המכסים אינה סין, אלא עסקים וצרכנים אמריקאים. היעדר הסבר ברור מצד טראמפ מה בדיוק המטרה של הסכסוך פוגע בתמיכה הציבורית מבית לאסטרטגיה האמריקאית.

הפגם השני הוא הזיגזג של הממשל בנוגע לנושאים לכאורה ״מהותיים״, שיום אחד הם קו אדום ויום אחר הם קלף מיקוח בסכסוך הסחר. לדוגמה הונג קונג – בתחילת ההפגנות ממשל טראמפ שמר על שתיקה רועמת ונמנע מלתמוך בהן, אך עם הזמן התחיל לתמוך בהן ולקשור בין הסכם הסחר ובין ההפגנות בהונג קונג [ראו את נאומו של טראמפ כאן ונאומו של סגן הנשיא מייק פנס כאן]. דבר דומה קורה בנוגע לחוואווי, שרגע אחד מוחרמת כאיום ביטחוני לארה״ב [מקור] ורגע אחר נרמז שהחרם יוסר עליה כחלק מהסכם סחר [מקור]. האם הסכם סחר פתאום ישנה באופן קסום את האיום הביטחוני מהחברה? או שחוואווי מעולם לא הייתה איום כזה ומשמשת רק כקלף מיקוח? לדבר יש השלכות משמעותיות, משום שוושינגטון לחצה את בעלות בריתה לא להשתמש במוצרים של חוואווי ברשתות ה-5G שלהן. יהיה המון זעם אם יבינו שוושינגטון הפעילה עליהן לחץ רק כחלק מסכסוך הסחר עם סין.

שלישית, אחד האלמנטים החשובים ביותר בלמה ארה״ב וסין נמצאות בתחרות אם לא יריבות ממש היא הנושא של זכויות אדם. זכויות אדם אוניברסאליות עומדות בבסיס הקמתה של ארה״ב [ראו בהכרזת העצמאות האמריקאית – כאן] והיא נלחמה להגן עליהן מפני משטרים עריצים בשתי מלחמות עולם והמלחמה הקרה. הסיבה המרכזית ליריבות בין ארה״ב לסין היא המשטר הטוטליטרי של המפלגה הקומוניסטית, שמבקש לשמור על עצמו בבית ע״י שינוי האופי הליבראלי של הסדר העולמי. הוא מבקש לשמור על עצמו בבית ומכריח גופים אמריקאים לצנזר את עצמם. הוא מבקש לשמור על עצמו בבית ומקדם הבטחה חדשה לעם הסיני על ״תחייה לאומית״ שהיא תחייה לאומנית, עם כל הסכנה שיש בהבטחה כזו. זכויות אדם אינן עניין שולי פה, או דבר שיש להותיר כקלף מיקוח מול בייג׳ין.

יותר מזה – המשטר הקומוניסטי של בייג׳ין הוא שביר, שונא תנודתיות ורגיש לברבורים שחורים. אם ארה״ב תתמוך במי שמבקש זכויות אדם בסין מוסרית, אם היא תחשוף את פשעיה של סין ותדרוש מבייג׳ין לעמוד בהתחייבויות שלה עצמה לשמירה על זכויות אדם, אם היא תתעקש שסין תוריד את חומת האש הגדולה שלה משום שזו פוגעת בזרימה החופשית של מידע, מעמודי התווך של הגלובליזציה, ופוגעת בזכות לחירות של כל אזרח בה – ארה״ב תחשוף את המשטר הקומוניסטי לתנודות שיוכלו להביא לסופו, להביא לסופו ע״י הפעולה הספונטנית של סינים רבים שיהיו מוכנים לקום ולדרוש חופש גדול יותר לעצמם ולארצם. תמיכה בזכויות אדם היא לא רק חובה מוסרית, אלא גם הנשק היעיל ביותר נגד משטרים טוטליטריים.

האם זה יצליח? אינני יודע. יותר מזה, חשוב לי להדגיש שמיטוט המפלגה הקומוניסטית לא צריך להיות מטרה של ארה״ב. זו זכותו של העם הסיני לבחור את צורת הממשל הרצויה לו. גם אם העם הסיני יבחר להתקומם נגד המפלגה, ארה״ב צריכה להימנע מלתמוך בו מעבר לתמיכה מוסרית בו ואיום בסנקציות על המפלגה אם היא תחליט לפעול באלימות נגדו במקום לפתוח בדיאלוג. התערבות זרה בסין או בכל מדינה אחרת בדרך כלל מביאה רק עוד חורבן ומוות. וודאי שהעולם אינו צריך לשתוק מול זוועות, אך הוא צריך להעדיף סנקציות על-פני שליחת כוחות חמושים לקונפליקט. זה לא הסתיים טוב בלוב, זה לא הסתיים טוב בסוריה וזה לא יסתיים טוב בסין אם המצב יגיע לזה. ארה״ב צריכה לתמוך בזכותו של כל עם לריבונותו ולתמוך מוסרית ודיפלומטית בעם המחליט להיאבק לחירותו.

סיכום

האסטרטגיה של תחרות בין מעצמות שממשל טראמפ נוקט בה היא הדרך הנכונה להתמודדות בין סין לארה״ב. תמו הימים של הכלה, אך גם תמו הימים של ההתקשרות. אם ממשל טראמפ ישכיל להתייחס לפגמים שמניתי ולהעלות את נושא זכויות האדם, אפשר והוא יצליח לא רק לשנות את היחסים בין ארה״ב לסין, אלא את סין עצמה.

בפרק הבא נראה מה צריכה להיות העמדה האסטרטגית של ישראל מול סין החדשה.

[א] כוחו של הלובי העסקי נובע מא-סימטריה בסיסית בין וושינגטון לבייג׳ין – מקבלי ההחלטות בוושינגטון נתונים ללחץ והשפעה מקבוצות אינטרסים שונות, קבוצות אינטרסים שחשופות ללחץ של סין. לוושינגטון אין דבר דומה בסין – מקבלי ההחלטות בבייג׳ין אינם נתונים לקבוצות לחץ שוושינגטון יכולה להשפיע עליהן.




פרק 49 – קיסר אדום: מבצעי השפעה

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הרצאות של ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

הפרק היום בא לענות על שאלה פשוטה יחסית – איך זה שדיקטטורה קומוניסטית, שאחראית לכמה מהפשעים הנוראים ביותר בהיסטוריה האנושית, מצליחה למכור את עצמה כמגדלור של הצלחה וחדשנות בעולם? ואיך זה שהעולם מסכים לאכול את התדמית? בפרק היום אחשוף את מה שבייג׳ין לא רוצה שידברו עליו – את מבצעי ההשפעה שלה. איך בייג׳ין מעצבת את דעת הקהל בעולם? ואיך אנחנו עלולים ליפול גם במלכודת? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

הנה. הגענו. 9 חודשים אחרי שהתחלנו במסע הארוך שלנו להבין את סין, אנחנו קרובים לסיום. הפרק היום הוא הפרק האחרון שמטרתו לחדש לנו משהו על סין. שלושת הפרקים אחריו יעסקו בסיכום וגיבוש תובנות לעתיד – תובנות על עתידה של סין, על עתידם של יחסי ארה״ב-סין, ומה צריכים להיות עתידם של יחסי סין-ישראל. עם שלושת הפרקים האלה אסיים את ״קיסר אדום״ ואקח חופש בשביל לתכנן את הנושא הבא. אל תדאגו – אני לא נעלם, ואני מכין לכם עוד כמה הפתעות אז שווה להמשיך ולעקוב פה באתר, בדף הפייסבוק ובערוץ הטלגרם.

הפרק היום הוא פרק מיוחד מפני שהוא פרק שעוסק בנושא שכנראה חלקכם חשדתם שקיים אך מעולם לא עסקו בו – מבצעי השפעה סינים. כולנו שמענו על מבצעי ההשפעה של רוסיה בבחירות בארה״ב, כולנו שמענו על פייק-ניוז וקמפיינים של דיסאינפורמציה, אך כמה שמענו עליהם בהקשר של בייג׳ין? האם שמעתם פעם על הקונספט של ״חזית מאוחדת״ (United Front) או מחלקת החזית מאוחדת (United Front work department)?

כנראה שחלקכם חשדתם שגם בייג׳ין עוסקת בתעמולה ומבצעי השפעה. דיקטטורות אינן שורדות זמן רב ללא מנגנון יעיל של תעמולה, פנימית וחיצונית. דיקטטורה חייבת מנגנון תעמולה פנימי בשביל להשקיט את העם ולמנוע מרד נגדה. היא גם צריכה תעמולה חיצונית בשביל לרכוש חברים ואוהדים בזירה הבינלאומית, משנה את העמדה הבינלאומית מעמדה עוינת לעמדה שאפילו אוהדת ומעריצה אותה. סין אינה שונה.

היום נראה את הרשתות, הארגונים והמוסדות שעוסקים יום ולילה בעיצוב התפיסה של העולם את סין. זה לא מקרה שיש פרופסורים, עיתונאים ואנשי עסקים שאוהדים את סין. זה לא מקרה שסין נתפסת כמעוז חדש של חדשנות והצלחה. המפלגה הקומוניסטית של סין הפכה את מבצעי ההשפעה לאומנות, ואנחנו צריכים להבין איך הם עובדים בשביל להצליח ולחמוק מהשפעתם.

חזית מאוחדת נגד אויבי המפלגה

הסיפור של מבצעי ההשפעה של סין מתחיל לפני הקמתה של הרפובליקה העממית של סין, הרבה לפני. הוא מתחיל ברעיון סוציאליסטי שראשיתו אולי עוד בימי לנין, בימים שלפני ההפיכה הבולשביקית של 1917 – רעיון החזית מאוחדת, united front. הרעיון של חזית מאוחדת אומר שהמפלגה הקומוניסטית, חוד החנית של המהפכה הסוציאליסטית, צריכה לפעמים להתאחד עם גורמים פחות מהפכניים או סוציאליסטים בשביל לנצח אויב חזק יותר ממנה. המפלגה מתאחדת עם מפלגות וקבוצות אחרות בחזית מאוחדת, מביסה את האויב החזק יותר, ואז מתפנה לטפל באותן קבוצות שהיו עד לפני רגע בחזית אחת איתה.

כרעיון פוליטי החזית המאוחדת נותנת למפלגה הקומוניסטית גמישות פוליטית חשובה, מאפשרת לה להתאחד עם גופים לא מהפכנים או מהפכניים חלקית בשביל להפיל אויב גדול יותר – יהיה זה הצאר, המשטר הבורגני או דיקטטורה צבאית לאומנית. הרעיון של החזית המאוחדת מכיר שלעיתים המפלגה חלשה מדי להביא את המהפכה לבד ובשביל להגדיל את כוחה היא חייבת לשים בצד טהרנות אידיאולוגית בשביל לקדם את מטרותיה הפוליטיות. קשה שלא להעריך את הפרגמטיות הפוליטית הזו.

גם המפלגה הקומוניסטית של סין, דרך המחשבה של החבר מאו, נקטה בגישה של חזית מאוחדת בשביל קידום מטרותיה. תחילה בשנות ה-20 של המאה ה-20 המפלגה הייתה בחזית מאוחדת עם הרפובליקה של סין בשביל להילחם בשרי המלחמה בצפון המדינה ולהשיב את הצפון לשליטת הרפובליקה. לאחר מכן, בזמן מלחמת האזרחים סביב שנות ה-40, המפלגה הקומוניסטית הסינית צירפה אליה את האגפים השמאליים בשלטון הלאומני בשביל למלא את שורותיה ולנצח במלחמת האזרחים [מקור]. מאו הגדיר את החזית המאוחדת כאחד מ״נשקי הקסם״ של המפלגה על אויביה.

לאחר הניצחון על הכוחות הלאומנים ב-1949 והקמת הרפובליקה העממית, החזית המאוחדת המשיכה לשמש את המפלגה כרעיון המסדר בפעילותה עם גופים שאינם חלק ממנה. חשבו על זה כך – עם הקמתה של הרפובליקה העממית של סין, המפלגה לא נעלמה. היא עכשיו הייתה קיימת במקביל לעוד גופים, כמו מנגנון המדינה הסינית, איגודי עובדים, איגודים מקצועיים, לשכות מסחר, עיתונים ועוד גופים של החברה הסינית. החזית המאוחדת קראה לתיאום מלא בין כל גופי החברה הסינית תחת הנהגתה של המפלגה הקומוניסטית.

השוו את הקריאה הזו למצב שלנו בדמוקרטיה מערבית. בדמוקרטיה מערבית, בה ישנן מספר מפלגות המופרדות ממנגנון המדינה, המפלגות הן גופים נפרדים הנדרשים לבצע אינטראקציה עם כל שאר הגופים בחברה כגופים נפרדים. אם מפלגת השלטון הייתה קוראת לתקשורת להיכנס תחת הנחייתה, אם מפלגת השלטון הייתה דורשת ששופטים יהיו חברים בה, היינו רואים בה איום על הדמוקרטיה, פוגעת בשלטון החוק ומאיימת על חופש הביטוי וחופש העיתונות בה. סין אינה דמוקרטיה מערבית.

הרפובליקה העממית של סין שונה מדמוקרטיות מערביות. היא, כהגדרתה שלה, ״הדיקטטורה הדמוקרטית של העם״ [מקור]. אתם אולי חושבים שזו הגדרה מצחיקה, אך בחינה קרובה יותר מראה שהיא עקבית לוגית [ראו כאן לדיון של מאו בנושא]. איך? נתחיל מ״הדמוקרטית״ – המפלגה הקומוניסטית של סין שולטת בשם העם, כשהמנדט ניתן לה מהעם ע״י הצבעה חופשית [למבוא על הפוליטיקה הסינית, ראו כאן]. מכאן שהשלטון הוא דמוקרטי – שלטון העם. ה״דיקטטורה״ נובעת מהעובדה שהרפובליקה העממית אינה מאפשרת לכוחות ריאקציונרים, אנטי-מהפכניים קול או זכות לפעול במסגרת המדינה הסינית. דיקטטורה – שלילת זכויות לאויבי המהפכה – דמוקרטית – שהמנדט ניתן לה ע״י העם. אתם כמובן יכולים לפקפק עד כמה היא באמת דמוקרטית כשהמפלגה שולטת במי יכול להיבחר ומי לא, אבל היי – זו כבר ההגדרה המערבית שלכם לדמוקרטיה. עוד נראה מה המפלגה חושבת עליה.

בשביל להבטיח את הגנתה של החברה הסינית מהכוחות הריאקציונרים, ובשביל להבטיח שכל גופי החברה יהיו מאוחדים בשאיפתם להגשמת החלום הסוציאליסטי, המפלגה נוקטת במדיניות של חזית מאוחדת. כל כוחות החברה והארגונים בה מצורפים ביחד לחזית מאוחדת אחת עם המפלגה. בניגוד למפלגות בדמוקרטיה מערבית שהן חלק מן החברה, שהן חלק מן השיח של החברה, המפלגה הקומוניסטית מחויבת לנהל את החברה, לשלוט בשיח של החברה.

הגישה הזו של חזית מאוחדת, של חזית אחת טוטאלית בחברה הסינית, היא אולי אחד הדברים החכמים והמפחידים שמאפיינים את השלטון הקומוניסטי בסין. ע״י החזית המאוחדת המפלגה משיגה שליטה טוטאלית מבלי לגרום להרגשה של כפייה בקרב האוכלוסייה. היא פשוט מטמיעה את עצמה בכל דרכי החיים של האוכלוסייה.

קל יותר להבין זאת אם נחשוב מהן הדרכים שעומדות בפני דיקטטורה מפלגתית לשלוט בחברה.

דרך אחת להשיג שליטה טוטאלית בחברה היא לרדוף כל גוף מתחרה למפלגה. זו אולי הדרך הפשוטה לשליטה אך גם במקרים רבים השגויה. רדיפה של האויבים הפוליטיים שלכם רק מחזקת אותם. ראשית, היא מעודדת אותם ליצור אופוזיציה מאוחדת נגדכם, גורמת להם להתמקד במשותף להם במקום בשונה ביניהם. שנית, היא יוצרת באופן אוטומטי אלטרנטיבה אליכם, כי ברדיפה אתם בעצם אומרים לאזרחים: ״יש אותנו ויש אותם, יש את הממשלה ויש את האופוזיציה – תבחרו למי אתם נאמנים״. ככל שהמצב במדינה חמור יותר, הם יבחרו באופוזיציה, כי היא פטורה מאחראיות לכשלים במדינה. שלישית, רדיפה מורידה את הגופים המתחרים לכם למחתרת, מעודדת אותם לפעול בניגוד לחוק ומחוץ לחוק. בשביל להמשיך ולרדוף אותם אתם חייבים להשקיע עוד ועוד משאבים, לחזק את המשטרה שלכם ולהשחית את מערכת החוק שלכם. אתם אולי לא מתכוונים לזה, אבל התוצאה הסופית של הרדיפה הפוליטית היא בדרך כלל מנגנון ביטחון פנים שעלול להיות חזק יותר משאר מנגנוני המדינה, חזק אפילו יותר מהמפלגה שהקימה אותו.

דרך שנייה ומורכבת יותר היא לא לרדוף גופים מתחרים במפלגה אלא לספח אותם אליה. במקום לרדוף את התקשורת, אתם מוודאים שמועסקים בה חברים נאמנים למפלגה. במקום לכלוא את בעלי העסקים, אתם נותנים להם להתאגד באיגודים בחסות המפלגה. במקום לרדוף את הכנסייה, אתם פשוט דורשים למנות את ראשיה. אתם מעצבים את האקולוגיה של החברה כך שתשלט ע״י המפלגה – ממוסדות החינוך והאקדמיה, דרך התקשורת, האיגודים המקצועיים, גופי התרבות, הכלכלה והחברה. במקום החלוקה הבינארית של אנחנו והם, אתם יוצרים חזית מאוחדת שמקיפה את החברה כולה וכוללת כל פרט בה. אי אפשר להיאבק במפלגה – אם המפלגה היא הכול.

הרעיון אולי נשמע דמיוני, אך זה בדיוק הרעיון של החזית המאוחדת ברפובליקה העממית של סין [מקור]. אחרי שאיחדה את הכוחות המהפכניים נגד הממשלה הלאומנית של סין, המפלגה פנתה לאחד את כוחות החברה הסינית בחזית מאוחדת אחת. ישנם מספר גופים האמונים על בניית החזית המאוחדת הזו, אך אנחנו נתמקד באחד מהם: מחלקת החזית המאוחדת (United Front Work Department). המחלקה כוללת לשכות לענייני טיבט ושינג׳יאנג, הבורגנים החדשים של סין (בעיקר אנשי עסקים), אינטלקטואלים שאינם חברי מפלגה ולשכה מיוחדת לענייני הונג קונג, מקאו וטאיוואן [מקור]. עניינה המרכזי של המחלקה הוא ביצירת תמיכה למדיניות המפלגה בקרב קבוצות פוליטיות, אתניות ודתיות בסין ובקרב סינים החיים מחוץ לרפובליקה. ביחד עם גופים נוספים, כמו משרד החוץ, המחלקה לקשרי חוץ במפלגה הקומוניסטית ומשרד המידע במועצת המדינה – מחלקת החזית המאוחדת אמונה על יצירתה של חזית אחת בתוך סין ומחוץ לה.

מסמך 9

כששי ג׳ינפינג התמנה למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בסוף 2012 המפלגה הייתה באווירת משבר. נראה היה שנגע השחיתות נמצא בכל דרג של המפלגה ושהוא מאיים, ע״י הסקנדלים שהוא גורם, להביא לסופה של המפלגה הקומוניסטית. בפרק ״הטיהור הגדול״ תיארתי את תחושת המשבר של המפלגה ואיך שי ג׳ינפינג ניצל אותה לביסוס כוחו [ראו כאן]. נוסף על השחיתות המפלגה ראתה עצמה בעיצומו של מאבק אידיאולוגי, מאבק שאם היא לא תנצח בו היא עלולה להעלם מהעולם.

עדות לראייה הזו הגיעה באפריל 2013, מעט אחרי כניסתו של שי ג׳ינפינג לתפקיד נשיא סין, כשהתפרסם במפלגה הקומוניסטית מזכר מסווג בעל השם הלקוני ״מסמך 9״ (Document 9). מקורו של ״מסמך 9״ במזכירות הכללית של המפלגה והוא הופץ בקרב הנהגת המפלגה, מזהיר אותם שהמפלגה נמצאת במאבק אידיאולוגי ומבקש מהם לשים לב לאיומים אידיאולוגים שעלולים למוטט את המפלגה.

מהם אותם איומים? מסמך 9 מונה שבעה איומים על המפלגה הקומוניסטית, על שלטונה ועל הסוציאליזם עם תווים סינים. שבעת האיומים הם:

  1. קידום דמוקרטיה חוקתית בנוסח מערבי – איום ישיר על שלטון המפלגה וניסיון לבטל את הדמוקרטיה של העם.
  2. קידום ״ערכים אוניברסאליים״ – ניסיון להציג ערכים מערביים כאוניברסליים ועל-זמניים, תוך פגיעה ביסודות התיאורטיים של המפלגה והצגה מעוותת של ניסיונה שלה לקדם דמוקרטיה, חופש, צדק ושלטון חוק.
  3. קידום של חברה אזרחית – הקמת חברה אזרחית שאינה כפופה להנהגתה של המפלגה, לכאורה כקידום של הדמוקרטיה אך בעצם ניסיון להביא לניתוק בין המפלגה וההמונים ואף לעימות בין המפלגה להמונים.
  4. קידום של ניאו-ליברליזם – לפי המסמך ניאו-ליברליזם היא גישה כלכלית הדוגלת בחופש כלכלי ללא הגבלה, הפרטה מוחלטת והתנגדות לכל רגולציה או התערבות ממשלתית בשוק. ניאו-ליברליזם מכרסם ביסודות הסוציאליזם הסיני, מאיים על החברות הממשלתיות הסיניות ועלול להביא את סין למשבר כלכלי חריף.
  5. קידום הרעיון המערבי של עיתונות וחופש העיתונות – מאתגר את העיקרון שהתקשורת ומערכת הפרסום תהיה תחת משמעת המפלגה.
  6. קידום של נִיהִילִיזְם היסטורי, ניסיון לפגוע בהיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית וסין החדשה – מהו ניהיליזם היסטורי? דחיית המהפכה; טענה שהמהפכה הקומוניסטית הביאה רק להרס; דחיית הבלתי-נמנעות בהחלטה של סין לצעוד בדרך הסוציאליסטית; לטעון שהדרך היא שגויה ושההיסטוריה של המפלגה וסין החדשה היא שורה של טעויות. ניהיליזם היסטורי מבקש לפגוע במטרה ההיסטורית של המפלגה הקומוניסטית, דבר שווה ערך להכחשת הלגיטימציה של המפלגה לשלוט פוליטית לטווח ארוך.
  7. הטלת ספקות בתקופת ״הרפורמה וההיפתחות״ והאופי הסוציאליסטי של ״סוציאליזם עם תווים סינים״ – אנשים שעושים זאת טוענים שהסוציאליזם עם תווים סינים הוא לא באמת סוציאליזם, אלא קפיטליזם במסווה או קפיטליזם מדינתי. הטלת ספקות אלו יוצאת נגד החלטות המפלגה.

אני רוצה ברשותכם להדגיש מבין הרשימה מה הם האיומים האידיאולוגים על המפלגה הקומוניסטית שהם גם היסוד של הדמוקרטיה המערבית: דמוקרטיה חוקתית, ערכים אוניברסאליים, חברה אזרחית וחופש העיתונות. מסמך 9 הוא אמירה ברורה ומפורשת של המפלגה הקומוניסטית שהמאמצים להפוך את סין לדמוקרטיה מערבית הם איום אידיאולוגי על המפלגה. איום על המפלגה. וזה ב-2013, 3 שנים לפני שדונאלד טראמפ אפילו ניסה לרוץ לנשיאות.

עכשיו אתם יכולים לטעון ובצדק: ״ניצן, עד כמה זה מפתיע שמפלגה קומוניסטית רואה בניסיון להפוך אותה לדמוקרטיה מערבית איום? זה כמו שאסד יפרסם מסמך שקידום זכויות אדם אצלו הוא איום – זה לא מפתיע, זה מובן מאליו״. כן ולא.

כן, זה באמת מובן מאליו – כמובן שדיקטטורה עממית תראה בניסיון להפוך אותה לדמוקרטיה מערבית איום. אבל זה מפתיע מפני שהעולם מתייחס לסין כאילו היא לא שוללת לחלוטין את הדמוקרטית המערבית. סין הקומוניסטית נתפסת כחברה לגיטימית במשפחת העמים, בו בזמן שהיא כולאת אנשים לשנים על מאמציהם לקדם דמוקרטיה במדינה [ראו כאן]. מדינות וחברות עושות בה עסקים בעודה שוללת ממיעוט אתני של כ-9 מיליון איש את זכויותיו הבסיסות ביותר לפרטיות והליך הוגן [ראו כאן]. איך יכול להיות שהסדר הליבראלי חי בשלום עם מעצמה כלכלית שדוחה את עצם הבסיס הרעיוני שלו?

סיבה אחת היא הציניות שמתלווה לעשיית עסקים. השווי של חברות נקבע לפי הרווחים שלהן, לא העמדה המוסרית שלהן. סיבה אחרת היא התקווה שאולי סין תשתנה, שאולי סין תהיה מוכנה לשנות את דרכיה ולאמץ לפחות חלקית את המודל המערבי. לפי התזה הזו אם רק ניתן לסין מספיק זמן וגישה למערב, התהליך הדמוקרטי יקרה מעצמו.

אחד המנסחים המפורסמים של התזה בדבר הדמוקרטיזציה של סין היה פרופ׳ פרנסיס פוּקוּיאמַה, שבמאמרו ״קץ ההיסטוריה?״ מ-1989 שרטט את המסלול הבלתי נמנע (לכאורה) של סין מדיקטטורה של העם לדמוקרטיה ליבראלית:

״יש היום מעל 20,000 סטודנטים סינים הלומדים בארה״ב ובמדינות מערביות אחרות, כמעט כולם ילדיהם של האליטות הסיניות. קשה להאמין שכאשר הם יחזרו הביתה לארצם הם יהיו שבעי רצון שסין היא המדינה היחידה באסיה שלא הושפעה מתהליך דמוקרטיזציה גדול. הפגנות הסטודנטים בבייג׳ין בדצמבר 1986 ושחזרו לאחרונה עם פטירתו של הו יאו-באנג (Hu Yaobang) [הכוונה להפגנות בכיכר טיאנאנמן – נד״פ] הן רק ההתחלה של מה שיהיה לחץ בלתי נמנע לשינוי במערכת הפוליטית.״

הלחץ לא היה בלתי נמנע. בטיאנאנמן סטודנטים סינים נורו ונדרסו ע״י טנקים. המפלגה הצליחה לשבור את המפגינים, הצליחה לאכוף סדר מבית והצליחה, גם אחרי הטבח בכיכר, לשכנע את העולם המערבי להמשיך לעשות עסקים עם סין.

ההצלחה שלה לשמור על מעמדה לאחר הטבח בטיאנאנמן קשורה ליישום המוצלח של החזית המאוחדת ע״י המחלקה הרלוונטית וגופים נוספים במנגנון ההשפעה הסיני [מקור]. מאז כיכר טיאנאנמן החזית המאוחדת הופנתה לשני מאמצים עיקריים: א׳ לשמור על הטוהר האידיאולוגי של החברה הסינית ע״י פיקוח, איתור וסילוק גורמים ״מזוהמים אידיאולוגית״, ובו בזמן לעודד את הנאמנות האידיאולוגית של האוכלוסייה[א]. ב׳ לפעול בתוך מדינות זרות בשביל לשנות את עמדתן על סין, אם ע״י גזרים ואם ע״י מקלות. החזית המאוחדת מאתרת ארגונים ומובילי דעת קהל, מושכת אותם (או מאימת עליהם) להתקרב לעמדת המפלגה ומשתמשת בהם בשביל להשפיע על מדינת המטרה. ביחד שני המאמצים האלו מבטיחים למפלגה יציבות מבית ותמיכה מחוץ, בונים חזית מאוחדת מול הכוחות הריאקציונרים שעלולים לאיים על שלטון המפלגה.

הכניסה של שי ג׳ינפינג לשלטון בסוף 2012 הביאה רוח חדשה למאמצי המפלגה להשיג חזית אחידה. מסמך 9 הוא במידה רבה ביטוי של הדחייה של שי את המודל המערבי, מודל שהוא רואה בו איום על המפלגה ומתחרה ״סוציאליזם עם תווים סינים״ [ראו כאן להרחבה]. שי דוחה את הבסיס הרעיוני של הדמוקרטיה המערבית, אך בעולם שנשלט ע״י דמוקרטיות כאלה, בעולם בו מקודמים ערכים אוניברסליים ושלטון החוק, המפלגה אינה יכולה רק לדחות הצהרתית את המערב אלא חייבת גם לפעול לשנות אותו בו בזמן שהיא מגנה על עצמה. ראינו בפרקים הקודמים את המאמצים שהמפלגה תחת שי השקיעה בניקוי אורוות אצלה בבית וחיזוק הנאמנות האידיאולוגית בקרב חברי המפלגה [כאן] ואת המאמצים שהיא משקיעה בשביל לדחוק את הנושא של זכויות אדם פוליטיות מהשיח הבינלאומי [כאן]. אלו המאמצים הגלויים, הברורים. שי ג׳ינפינג הביא גם שינוי במאמצים הנסתרים מהעין.

חזרתו של ״נשק הקסמים״

תחת שלטונו של שי המפלגה ביצעה ארגון מחדש וחיזוק של מחלקת החזית המאוחדת. המחלקה קיבלה תוספת של כ-40 אלף איש, ונוספו לה שלוש לשכות חדשות – לשכה לענייני סינים החיים מעבר לים, לשכה לענייני דתות ולשכה לענייני מיעוטים אתניים, כמו אלו בטיבט ושינג׳יאנג [מקור]. אל הארגון מחדש הזה נוספו קריאות ברורות של שי לכלל חברי המפלגה לראות בעבודת החזית המאוחדת חלק חשוב מתפקידם, ולא דבר שיש להזניח או לחשוב שרק המחלקה הרלוונטית צריכה לטפל בהם [מקור]. הוא גם הורה להקים קבוצה מובילה לענייני חזית מאוחדת שמטרתה לקדם את הסטטוס של עבודות למען חזית מאוחדת ואת התיאום של אותן עבודות בין גופי הביורוקרטיה השונים של המפלגה [מקור].

במקביל לארגון מחדש של המחלקה, שי ג׳ינפינג הדגיש שבמיקוד שלה צריכים להיות סטודנטים סינים הלומדים מחוץ למדינה [מקור]. למה דווקא סטודנטים סינים הלומדים מחוץ למדינה? מדובר בנקודה מעניינת, שיש לה רלוונטיות גם אלינו כאן בארץ.

עוד לפני הארגון מחדש של שי הייתה קיימת במחלקה לשכה לענייני סינים החיים מעבר לים. סינים כאלה, אם הם סינים אתניים או אזרחי הרפובליקה החיים מחוץ לה, מהווים קבוצת עניין למפלגה הקומוניסטית משום היכולת שלהם לעזור או לפגוע במפלגה. הם יכולים לעזור למפלגה ע״י תמיכה כלכלית או טכנולוגית, מרגלים לטובת סין ומעבירים לידיה טכנולוגיה הנחוצה לה [מקור]. במדינות בהן יש נוכחות סינית משמעותית, כמו סינגפור, ניו-זילנד או אוסטרליה, המפלגה יכולה להשתמש בסינים אזרחי המדינה כמנוף לחץ אלקטורלי על הממשלה בה. אותם אזרחים סינים גם יכולים להוות סוכני השפעה בשביל המפלגה, משחדים או מפיצים מידע שנועד להטות את יחסיה של המדינה לטובת סין.

לא מדובר כאן באפשרויות תיאורטיות בלבד – ב-2017 ראש מנגנוני הביטחון של סין, מנג ג׳יאנג-זו (Meng Jianzhu) הזהיר את נציגי מפלגת האופוזיציה באוסטרליה שאם לא יתמכו בהסכם הסגרה בין אוסטרליה לסין הם עלולים לאבד תמיכה בקרב הסינים באוסטרליה: ״זו תהיה אכזבה שממשלת סין תצטרך לספר לקהילה הסינית באוסטרליה שמפלגת האופוזיציה אינה תומכת ביחסים בין אוסטרליה לסין״ [מקור]. באותה שנה ראש המודיעין האוסטרלי חשף ששני אנשי עסקים אוסטרלים ממוצא סיני שתרמו מיליוני דולרים למערכת הפוליטית במדינה הם סוכנים של בייג׳ין, שהשתמשו בתרומות שלהם כדי להשפיע על החלטות הממשלה [מקור]. שני האירועים האלו, ביחד עם דו״ח של קהילת המודיעין על כמה המערכת הפוליטית באוסטרליה חשופה להשפעה זרה, הביאו את הממשלה ב-2018 להעביר שורה של חוקים שמטרתם לעצור התערבות זרה במערכת הפוליטית שלה [מקור].

הסינים מחוץ לסין גם יכולים לפגוע במפלגה. פזורות אתניות יכולות להיות בית חם לאופוזיציה שנאלצת לגלות מהמולדת [מקור]. סטודנטים סינים שלומדים מחוץ לסין עלולים ״לתפוס״ את החיידק הדמוקרטי ובשובם הביתה להדביק את אזרחי סין. מחלקת החזית המאוחדת מוודאת שזה לא יקרה.

כיצד? המחלקה מפעילה מאות ארגוני סטודנטים סינים באוניברסיטאות מחוץ למדינה, במיוחד בארה״ב [מקור]. על הנייר כמובן הארגונים האלו לא קשורים לממשלה הסינית ואין להם שייכות פוליטית. הם נועדו לעזור לסטודנטים סינים להתאקלם בקמפוסים זרים ומקיימים פעילויות לטובת סטודנטים סינים, כמו חניכה ע״י סטודנטים בוגרים, טיולים ומסיבות. אך עדויות מבוגרי האיגודים האלו מראות שמעבר לתמיכה בסטודנטים, הם גם מפקחים על הסטודנטים, מאפשרים לבייג׳ין לדעת מראש איזה סטודנט הפך לפרו-דמוקרטי הרבה לפני שהוא חוזר למולדת [מקור].

אותם איגודים גם מפעילים לחץ על האוניברסיטאות בהן הם נמצאים בשביל לשלוט בשיח האקדמי, על אילו נושאים ניתן לדבר ואילו אישים אפשר להזמין לקמפוס. לדוגמה ביוני 2017 באוניברסיטה של סן דייגו סניף של התאחדות הסטודנטים והמשכילים הסינים פתח במחאות על הזמנתו של הדאלי למה לשאת נאום באוניברסיטה [מקור]. לדברי הסניף הצעד נעשה לאחר התייעצות עם הקונסוליה הסינית [מקור].

המטרה של שי בפעולות של החזית המאוחדת הוא להטמיע את מרכיבי החברה בסין ואת הסינים מחוץ לרפובליקה אל תוך המפלגה. ע״י בניית חזית מאוחדת אחת שנמתחת מבייג׳ין אל העולם, שי יכול להטות את המערכת הבינלאומית לטובת סין ולנצח את המאבק האידיאולוגי עם הדמוקרטיה המערבית פשוט ע״י נטרול מדינות המערב. אבל איך בדיוק עובד כל המנגנון הזה? איך נראה מבצע השפעה סיני בפועל?

זהירות ממתנות

מבצעי ההשפעה הסינים שונים מאוד מעמיתיהם האמריקאים או הרוסים. המטרה של הסינים אינה להביא את המטרה לקבל החלטה מסוימת, אלא לשנות את המרחב בו היא חושבת. בייג׳ין לא רוצה שתחליטו לתמוך בהונג קונג – היא פשוט רוצה שתחליטו לא להתערב במה שנעשה בה [מקור]. הדרך לעשות זאת הוא לשלוט במידע שאתם חשופים אליו או לשתול בראשכם נקודות שמשרתות את המפלגה.

בשביל להמחיש את הדברים, בואו ונדמיין שאתם לדוגמה פקידים בכירים במשרד האוצר. הסינים רוצים שתאשרו לחברות סיניות לפעול בארץ, ושלא תעשו בעיות כשחברות סיניות קונות עוד חברות היי-טק מקומיות.

אם אתם לא עוקבים אחר ה״משחק הגדול״ – אתם כבר נתונים תחת מבצע השפעה סיני דרך ערוצי התקשורת. זה לא מקרה שיש תמימות דעים בדבר ״העלייה הבלתי נמנעת של סין כמעצמת על״. כחלק מהחזית המאוחדת המפלגה מפעילה מספר גופי תקשורת משלה ופועלת להעביר את המסר שלה דרך גופי תקשורת זרים [מקור]. מסרים כמו ״עלייתה של סין בלתי נמנעת״, ״סין היא מדינה רודפת שלום״ ו-״אם יפגעו בסין התוצאות יהיו הרות אסון״ מקודמים כל הזמן ע״י הגופים של המפלגה [מקור]. המסרים האלו מגיעים לאנשי תקשורת ומומחי אקדמיה זרים שהמפלגה טיפחה שממשיכים להפיץ את המסרים בארגונים שלהם. אתם פקידי אוצר יקרים שלי נמצאים בצד המקבל של כל המאמץ הזה, סופגים את הרעיון ש״עלייתה של סין היא בלתי נמנעת״, גם אם סין מעולם לא עניינה אתכם. התפיסה הזו פשוט נמצאת באוויר, היא הדעה המקובלת והאוטומטית. אם עלייתה של סין בלתי נמנעת, אם סין היא מדינה רודפת שלום – למה שתעשו לה בעיות? אבל בואו ונאמר שהמפלגה רוצה לוודא שאתם תהיו בצד שלה.

יום אחד תופיע על שולחנכם (או בתיבת המייל שלכם) הזמנה לטיול הכול כלול בסין, הזמנה שנשלחה ע״י ״ידידי ישראל בשנזן״,  ארגון אזרחי לחלוטין ללא שום קשר לממשל. אתם כמובן תלכו (כי מי לא ייקח הזמנה לטיול הכול כלול?) ותראו את העוצמה והחדשנות של סין. בארוחות ערב עם אנשי עסקים סינים יחזרו באזנכם שוב ושוב ש״עלייתה של סין בלתי נמנעת״, ש״סין היא ידידה של ישראל״ ובעודם מוזגים לכם עוד כוס של שאטו רוטשילד 1967 הם יסבירו לכם שוודאי שישראל צריכה לשתף פעולה עם סין, כי הרי סין היא העתיד ובמה ישראל עוסקת אם לא בעתיד? אתם כמובן תחייכו ותהנהנו כי קודם כל אתם אחרי כוס שלישית של יין ושנית הם הרי רק אנשי עסקים שחולקים את דעתם הכנה, לא?

לא. הדבר החשוב להבין בנוגע לחזית המאוחדת של סין הוא שאין קשרים רשמיים בין הגופים האזרחיים והגופים הממשלתיים. אנשי העסקים שימזגו לכם יין והמתנות מארגון ״ידידי ישראל בשנזן״ הם בו זמנית אנשים פרטיים וסוכנים של הממשל. הממשל משתמש בהם כחזית בשביל לשכנע אתכם שסין טובה לישראל, בעוד אתם מקשיבים קשב רב כי נדמה לכם שמדובר באנשים פרטיים, לא פקידים.

התיאור שלי אולי נשמע כפרנויה, אך זה לא אומר שהוא לא נכון. הסינים מנסים להשפיע על אנשי מפתח באמצעות הטיות עדינות. מקרה אחד שיכול ללמד אותנו עד כמה מעודנת השיטה הסינית התפרסם באוגוסט 2017 כשהרשויות בסינגפור שללו את תשובות הקבע של פרופ׳ בכיר למשפטים, וואנג ג׳ין (Huang Jing), אזרח ארה״ב ממוצא סיני. הרשויות האשימו את ג׳ין ששימש כסוכן השפעה לממשלה זרה וניסה להשפיע על מדיניות החוץ של סינגפור ע״י חשיפת מידע מיוחד לכאורה שהיה ברשותו [מקור]. ג׳ין חשף את המידע לבכיר בפקולטה שלו למשפטים, שבתורו העביר את המידע לפקידים בכירים בממשל הסינגפורי שהם בעלי השפעה על מדיניות החוץ שלה. לאחר שהתגלה שג׳ין הוא מקור המידע, התושבות שלו ושל אשתו נשללו והוא נדרש לעזוב את סינגפור.

מה שמרתק בסיפור הוא מידת המורכבות שמעורבת במבצע – ג׳ין סיפר לבכיר בפקולטה שלו שסיפר לפקידים בכירים בממשל. הוא מסר מידע מיוחד לכאורה, איזה מידע פנימי שיש לו, בשביל לחולל בסוף שינוי במדיניות החוץ של סינגפור. האם מדינת ישראל הייתה מצליחה לעלות על ניסיון דומה לזה?

מבצעי ההשפעה הסינים הם לא רק מתנות וטיפים פנימיים. הם גם יכולים להיות הטרדה ואיומים. בספטמבר 2017 פרופ׳ אן-מרי ברדי (Anne-Marie Brady) פרסמה עבודה מקיפה על מבצעי השפעה סינים בכלל ובניו-זילנד בפרט, עבודה שגם הייתה אחד המקורות לפרק הזה. כאילו בשביל להוכיח שמה שהיא כתבה הוא נכון, מעט אחרי פרסום העבודה פרופ׳ ברדי הפכה להיות המטרה של הטרדות, איומים ופריצות לביתה. פעמיים פרצו למשרד שלה, השחיתו את מכוניתה, והיא קיבלה עשרות שיחות אנונימיות בשעות הקטנות של הלילה [מקור]. אחת השיחות הייתה ב-3 לפנות בוקר, אחרי שמשפחתה חזרה ממסיבת חג המולד, כנראה בשביל להוכיח לה שצופים בה. גם גולים סינים, כמו הסופרת שנג זו, נאלצים לסבול ממבצעי השפעה שמטרתם לפגוע בשמם הטוב ולהציג אותם כבוגדים ולא מוסריים [מקור]. הכול במטרה להוריד את השפעתם במערב ואת היכולת שלהם להניע מקבלי החלטות מערביים לשנות את מדיניותם מול סין.

סיכום

המפלגה הקומוניסטית של סין עלתה לשלטון הודות ליכולת שלה לגבש חזית מאוחדת מסביב למפלגה. עם השנים המפלגה שכללה והרחיבה את יכולותיה והיום היא מפעילה מערכת השפעה גלובאלית. מבצעי השפעה סינים נחשפו במדינות רבות ומגוונות, כמו קנדה, ארה״ב, ניו-זילנד, אוסטרליה, גרמניה, סינגפור ויפן [מקור]. מטרתם לעצב את מדיניות הממשלות במדינות המטרה כך שיהיו נוחות יותר לסין, אם ע״י חיזוק קשרים כלכלים וביטחוניים או אימוץ העמדה של סין בנקודות חיכוך כמו ים סין הדרומי, טיבט והונג קונג.

נעדרת מהרשימה היא ישראל, שעל-אף נוכחות גדלה של סין בה נראה כאילו מבצעי ההשפעה הסינים ״פסחו״ עליה [מקור]. הסיכוי שאנחנו חווים רק השקעות סיניות בלי השפעה סינית הוא קטן, וכנראה היעדר דיווח נובע יותר מהיעדר פיקוח ועניין מצד גורמים פוליטיים. עוד אעסוק בנושא בפרק על יחסי סין-ישראל.

לפני אבל שאתמקד ביחסים שלנו עם הענק הסיני, יש נושא אחר שצריך לטפל בו. מערכת ההשפעה הנרחבת של המפלגה הקומוניסטית, החזית המאוחדת שמפקחת על סטודנטים סינים בקמפוסים זרים, מעידים לא על חוזקה של סין – כי אם על חולשתה. מדינה בטוחה בכוחה לא צריכה להטביע את האוכלוסייה שלה בתעמולה ולשלוח סוכני השפעה למדינות העולם. שי ג׳ינפינג חיזק את המערכת של החזית המאוחדת לא מפני שהוא בטוח בכוחה של המפלגה הקומוניסטית אלא להיפך – מתוך תחושה ברורה של השבריריות שלה. בפרק הבא נראה עד כמה בדיוק שבירה הרפובליקה העממית של סין.

[א] דוגמה לעידוד כזה הן אפליקציות למכשירים ניידים שבוחנות את האזרחים על הידע שלהם עם המחשבה של שי ג׳ינפינג, האידיאולוגיה העדכנית של המפלגה הקומוניסטית.