1

פלג 87: סיכום רבעון שלישי 2021

תקציר

  1. הקורונה עדיין איתנו, אך מדיניות לא אחידה בעולם יצרה שלושה אזורים גלובאלים:
    1. האזור הראשון הוא האזור של החיסונים וערכות הבדיקה, האזור שלומד איך לחיות לצד הקורונה.
    2. האזור השני הוא זה שמנסה לחיות עם אפס קורונה, ומרוכז במזרח אסיה. האזור הזה מנסה ללא הרבה הצלחה להשתלט על התפרצויות של קורונה, פוגע בכלכלה שלו בדרך.
    3. האזור השלישי הוא זה שצריך לחיות עם הקורונה לא מברירה, אלא מהיעדר אפשרות אחרת. ההערכות הן שרק ב-2024 מדינות מתפתחות יצליחו להגיע לרמת חיסון עדר מספיקה בשביל חזרה לשגרה.
  2. אנחנו רואים שיבושים מתמשכים בשרשרות האספקה הגלובאליות. ההערכה בקרב חברות הספנות שהפקקים שנוצרו מאז קיץ 2020 ימשיכו לפחות עד 2022, אם לא מאוחר יותר. חברות השבבים מעריכות שהמחסור בשבבים גם הוא ימשיך לתוך 2022.
  3. לשיבושים שהקורונה גרמה, בעיקר בתחום השינוע הימי, יש משמעויות רחבות לעסקים. העיכובים בשינוע הימי וההתייקרות שלו מעודדים חברות להשקיע בארגון מחדש של שרשרות האספקה שלהן, אם ע״י הקמה של מפעלים קרוב יותר למרכזי צריכה, אם ברכישת מפעלים שהיו פעם קבלני משנה חיצוניים, ואם בשדרוג הטכנולוגיה שלהם שמנהלת את הלוגיסטיקה.
  4. והשיבושים של הקורונה אינם הכוח היחיד שפועל על שרשרות האספקה שלנו. כפי שראינו כבר ב-2020, לאומנות כלכלית נמצאת בעלייה. מדינות רוצות להבטיח ששרשרות האספקה הקריטיות שלהן אינן תלויות במדינות זרות, ושהן נמצאות בחזית הפיתוח הטכנולוגי. 
  5. האירוע הכי חשוב בטווח הקצר והבינוני היא היציאה האמריקנית מאפגניסטן. יש לה 4 השלכות משמעותיות גיאו-אסטרטגית:
    1. היא יוצרת לחץ על מערב סין ועל ההשקעות שלה בפקיסטן ומרכז אסיה.
    2. היא יוצרת לחץ על רוסיה במרכז אסיה, שמשתמשת בו להגדיל את השפעתה.
    3. היציאה מאפגניסטן נותנת פתח להגדלת ההשפעה של הציר הטורקי במרכז אסיה – הטורקים כיום לוחצים ליצור מסדרון יבשתי בינם ובין אזרבייג׳ן. ביחד עם מסדרון ימי דרך הים הכספי, ועם נוכחות גדלה בפקיסטן, טורקיה תוכל לחדור לכל המרחב של מרכז אסיה, מתחרה עם סין ורוסיה על השפעה.
    4. תנועת הפליטים מאפגניסטן לוחצת את אירופה, במיוחד מזרח אירופה שנאלצת לבלום את גל הפליטים.
  6. ישנן שתי בעיות משמעותיות שילוו את האיחוד לתוך הרבעון הרביעי: אינפלציה משמעותית, במיוחד במחירי אנרגיה, ומשבר חוקתי בין פולין והאיחוד האירופי:
    1. ביום חמישי, ה-07/10, בית המשפט החוקתי של פולין קבע שיש אמנות וחוקים של האיחוד האירופי שאינן עולות בקנה אחד עם החוקה הפולנית, ולכן אינן מחייבות אותה. בפסיקה הזו פולין בעצם מצהירה שהיא אינה רואה עצמה מחוייבת לחקיקה האירופית, ושהיא שומרת את הזכות לקבל או לא כל חקיקה ואמנה אירופית.
    2. אינפלציה דו-ספרתית, במיוחד במחירי הגז: המחיר לגז טבעי בשוק האירופי הגיע ל-1,000 דולר ל-1,000 מטר מעוקב, שיא של כל הזמנים. התייקרות של הגז משמעותה התייקרות בעלויות העבודה של כל שרשרת האספקה האירופית, של כל חלק בה שצריך שקע בשביל לעבוד.

להורדת הפרק – קישור.

סיימנו את הרבעון השלישי של 2021 לפני שבועיים – ואיזה רבעון זה היה!

התחלנו אותו עם ״משבר הומניטרי״ בלבנון שבבחינה מעמיקה יותר התגלה כמשבר מוניטרי [ראו כאן]. 

המשכנו עם סין יוצאת נגד חברות הטכנולוגיה הגדולות שלה [ראו כאן], ועם ארה״ב יוצאת מאפגניסטן [ראו כאן].

סיימנו אותו עם קשיים במגזר הנדל״ן הסיני [ראו כאן], ועם שותפות ביטחונית חדשה בין ארה״ב, אוסטרליה ובריטניה [ראו כאן]. בנוסף גרמניה יצאה להצביע על קואליצית שלטון חדשה [ראו כאן] וראש ממשלת יפן סוגה התפטר והוחלף בשר החוץ לשעבר, פומיו קישידה (Fumio Kishida) [מקור].

בסקירה הזו של הרבעון נעמוד על האירועים החשובים מבחינה כלכלית ובריאותית – וירוס הקורונה עדיין אתנו, גם אם אנו פחות מרגישים בנוכחותו – כמו גם מבחינה גיאופוליטית. בסקירה היום גם אחלוק אתכם באילו קריטריונים אני משתמש בשביל להבחין בין אירוע חשוב ומשמעותי, ובין אירוע שהוא בעיקרו – פשוט רעש. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

מדלתא עד אומגה

וירוס הקורונה התפרץ לחיינו בינואר 2020 ומאז הוא מסרב לעזוב. לשמחתנו, הפיתוח של חיסונים וערכות בדיקה מהירות מאפשר לנו לנהל כיום חיים כמעט שגרתיים בצל הקורונה. העולם התחלק לשלושה אזורים:

האזור הראשון הוא האזור של החיסונים וערכות הבדיקה, האזור שלומד איך לחיות לצד הקורונה. בארה״ב, בישראל ובאירופה אחוז המחוסנים עומד על מעל 70%, ועל אף התפרצויות של נגיף הדלתא המדינות השונות לא הכריזו על סגרים חדשים [מקור].

חשוב לציין לטובה את האיחוד האירופי, שהתחיל בדשדוש את קמפיין החיסונים שלו בתחילת 2021, אך הצליח להאיץ את הקצב [מקור]. הערכתי בתחילת 2021 שרק ברבעון הרביעי האיחוד יצליח לחזור לשגרה [ראו כאן], והנה הוא הקדים את הציפיות והגיע כבר ברבעון השלישי לשגרה. יחד איתו בארה״ב ובישראל יש שגרה כמעט מלאה.

האזור השני הוא זה שמנסה לחיות עם אפס קורונה, ומרוכז במזרח אסיה. מדינות כמו וויטנאם [מקור], סין [מקור] ויפן [מקור] מנסות להשתלט על התפרצויות חדשות באמצעות סגרים מהירים והגבלות על פעילות כלכלית וחברתית. יש שתי בעיות עם האסטרטגיה הזו:

ראשית, הנגיף הפך הרבה יותר מדבק, הודות לוריאנט הדלתא שלו. אם פעם מדינות היו יכולות לחזור לשגרה לאחר זמן קצר של סגר, היום הן לא רואות את הסוף. דוגמה קיצונית לכישלון המודל היא סידני אוסטרליה, שסיימה השבוע סגר של מעל שלושה חודשים [מקור]. הניסיון להדביר לחלוטין את נגיף הקורונה פשוט לא עובד.

שנית, יש מחיר כלכלי משמעותי שהסגרים האלו גורמים למדינות. בסין הסגרים בדרום המדינה משבשים את שרשרות האספקה בה, ויוצרים עוד מקור לחץ עליהן, בנוסף לאינפלציה במחירי השינוע הימי ובחומרי הגלם. כך גם בוויטנאם [מקור]. ביפן הסגרים פוגעים בצריכה הפרטית [מקור].

האזור השני, ״האזור של 0 קורונה״ נקרא לו, יצטרך להתחיל וללמוד איך לחיות עם הקורונה, אם הוא רוצה לחזור לשגרה. המדינות השונות באזור יצטרכו לתת דגש על קמפיין ההתחסנות שלהן, ביחד עם מערך טוב יותר של בדיקות. ביפן אחוז המחוסנים במנה ראשונה לפחות עומד על 74%, ובוויטנאם על 39% [מקור].

האזור השלישי הוא זה שצריך לחיות עם הקורונה לא מברירה, אלא מהיעדר אפשרות אחרת. מדינות עולם שלישי, במיוחד באפריקה שמתחת לסהרה, עדיין לא הגיעו לחסינות עדר ע״י מבצע חיסונים רחב. חלק מהבעיה היא שהאוכלוסייה במדינות האלו נמצאת בעיקר באזורים כפריים, מה שמקשה על מבצע חיסונים רחב היקף. חלק אחר של הבעיה שלמדינות האלו אין מספיק חיסונים בשביל האוכלוסייה שלהן. COVAX, המיזם הבינלאומי שהיה אמור לדאוג למנות חיסון למדינות עולם שלישי, מתקשה להשיג אותן [מקור]. ההערכות הן שרק ב-2024מדינות מתפתחות יצליחו להגיע לרמת חיסון עדר מספיקה בשביל חזרה לשגרה [מקור].

מה ההשלכות של עולם לא הומוגני ברמת החיסונים לקורונה? החשובה ביותר היא שהתנועה בין מדינות הפכה לנושא פוליטי: המדינה צריכה להחליט למי היא מאפשרת להיכנס לגבולותיה ולמי לא. היא יכולה להחליטל לעשות זאת על בסיס שיקולי בריאות, אך היא לא חייבת. בכל מקרה ההחלטה נתונה בידי הדרג המבצע. זו עוד חתיכה מהגלובליזציה שהיינו רגילים אליה שלנו שנעלמת: כיום אנשים לא יכולים לנסוע בין אירופה לארה״ב משום החלטה של ממשל טראמפ שממשל ביידן יבטל רק בנובמבר [מקור]. סין הפכה סגורה לחלוטין למבקרים מהחוץ [מקור].

ההגבלות על מבקרים במדינות פוגעת בחברות הטיסה ובחברות התיירות, שהיו רגילות לראות תנועה ערה של אנשי עסקים ותיירים. ההערכה של מקינזי שלמרות החזרה לכמעט שגרה הודות לחיסונים, חברות הטיסה יראו רק 80% ממספר הנוסעים העסקיים שלפני המשבר [מקור]. לדבר יש משמעויות כלכליות שליליות לכל מי שתלוי בתעשיית התעופה והתיירות – אם אלו מדינות ואם אלו עסקים.

בנוסף לשיבושים בתעופה ובתיירות אנחנו רואים שיבושים מתמשכים בשרשרות האספקה הגלובאליות.הטריגר של השיבושים האלו הייתה מגפת הקורונה: בתחילת 2020 הביקוש למוצרים ירד בחדות, ואז עלה בחדות במחצית השנייה של השנה [ראו כאן]. התזוזה המהירה הזו בביקוש מצאה את שרשרות האספקה הגלובאליות ללא יכולת עודפת לספוג את השינוי, ומאז אנו רואים את המרכיבים השונים שלה מנסים להתמודד, אם אלו חברות ספנות, חברות שבבים, או אפילו חברות משאיות [מקור].

חשוב לשים שבזמן שהקרונה היא הטריגר לשיבוש בשרשרת האספקה, היא אינה הגורם לשיבוש. יש מחסור אמיתי בהשקעה בשרשרות האספקה שלנו, שהפכו יעילות מדי, ללא שום יכולת עודפת בשביל לספוג שיבושים כאלה. לכן גם אחרי שמזרח אסיה תצליח להשתלט על הווירוס באמצעות חיסונים, אנחנו נמשיך ונראה שיבושים בשרשרות האספקה. ההערכה בקרב חברות הספנות שהפקקים שנוצרו מאז קיץ 2020 ימשיכו לפחות עד 2022, אם לא מאוחר יותר [מקור]. חברות השבבים מעריכות שהמחסור בשבבים גם הוא ימשיך לתוך 2022 [מקור].

לשיבושים שהקורונה גרמה, בעיקר בתחום השינוע הימי, יש משמעויות רחבות לעסקים. העיכובים בשינוע הימי וההתייקרות שלו מעודדים חברות להשקיע בארגון מחדש של שרשרות האספקה שלהן, אם ע״י הקמה של מפעלים קרוב יותר למרכזי צריכה, אם ברכישת מפעלים שהיו פעם קבלני משנה חיצוניים, ואם בשדרוג הטכנולוגיה שלהם שמנהלת את הלוגיסטיקה [מקור]. חברות רכב החלו לקנות מפעלי סוללות בשביל לוודא שתהיה להן אספקה [מקור].

והשיבושים של הקורונה אינם הכוח היחיד שפועל על שרשרות האספקה שלנו. כפי שראינו כבר ב-2020 [ראו כאן], לאומנות כלכלית נמצאת בעלייה. מדינות רוצות להבטיח ששרשרות האספקה הקריטיות שלהן אינן תלויות במדינות זרות, ושהן נמצאות בחזית הפיתוח הטכנולוגי. לכן אנו רואים ונמשיך לראות מדינות כמו ארה״ב, יפן, סין, והודו, משקיעות בתעשיות מקומיות בתחומים קריטיים, כמו שבבים [מקור], רכבים אוטונומיים [מקור] ועוד.

כוח אחר היא התחרות בין סין והאנגלוספרה, כמו גם בין סין והאיחוד האירופי. שני הגושים רואים יותר ויותר בסין יריב, יריב שיש להוציא ממנו שרשרות אספקה קריטיות ולצמצם את ההשפעה שלו על הכלכלה הגלובאלית. המשמעות היא לא רק צמצום הייצור בסין, אלא גם, בהקשר של תעשיית ההיי-טק, מציאת מקורות אחרים לסיליקון עבור שבבים ותאים סולריים [מקור] ומקור אחר ליסודות נדירים [מקור]. כדאי לחפש מי הם היצרנים הלא סינים הגדולים בתחומים האלה.

גיאופוליטיקה בלתי יציבה

ומהמצב הבריאותי-כלכלי, למצב הגיאופוליטי והגיאו-אסטרטגי. ראינו ברבעון האחרון שורה של אירועים חשובים יותר וחשובים פחות למאזן הכוח בעולם. האירוע הכי חשוב בטווח הקצר והבינוני היא היציאה האמריקנית מאפגניסטן.

דיברנו בהרחבה על המשמעות של היציאה האמריקנית מאפגניסטן ולא ארחיב כאן [ראו כאן וכאן]. בקצרהקבענו שהיציאה האמריקנית מאפגניסטן אינה מסמנת את סוף ההגמוניה האמריקנית, ואינה אפילו מחזקת את הכוח הסיני באירו-אסיה.

הדיבורים על המרבצים הנרחבים של מינראליים ומתכות באפגניסטן מבוססים על ההערכות גסות שמעולם לא לקחו בחשבון את עלות הכרייה והשינוע של אותם מחצבים. אפגניסטן היא מדינה נעולה יבשתית, מגוונת אתנית ודתית, שידעה ב-40 השנים האחרונות סדרה של מלחמות אזרחים, פלישות ומערכות טרור.

עם היציאה מאפגניסטן האמריקנים יהיו פנויים למקד את מלוא תשומת הלב והמשאבים שלהם במזרח אסיה ובמזרח אירופה, מחפשים לבלום את סין ורוסיה. סין ורוסיה לעומתה צריכות עכשיו להשקיע משאבים חדשים במרכז אסיה בשביל לבלום את חוסר היציבות שמייצאת אפגניסטן.

דיברנו בניתוח מס׳ 80 מה דרוש כדי שאפגניסטן תהפוך למדינה יציבה [ראו כאן]. הטאליבאן לא ממש עקב אחר הנוסחה שהצעתי שם: הוא הקים ממשלה שמורכבת בעיקר מחברי הארגון, מדיר קבוצות וארגונים אחרים [מקור]. הוא חזר לאלימות ולאפלייה נגד נשים, ופתח בירי חי נגד מפגינים במספר מקרים, כמו בהפגנת הנשים בקאבול ב-30 בספטמבר [מקור]. הוא לא זכה להכרה בינלאומית, אפילו לא מסין, והסיוע הבינלאומי שכרגע מגיע לאפגניסטן לא מספיק כדי לעצור את המשבר ההומניטרי המתרחב במדינה – אין מזון [מקור], אין תרופות [מקור], כנראה שבקרוב גם לא יהיה אפילו חשמל [מקור].

נוסף על כל הקשיים האלו, הטאליבאן נמצא במלחמה גלויה עם דאע״ש באפגניסטן. דאע״ש הכריז על הטאליבאן כארגון בוגד, והוא מבצע מתקפות טרור כמעט יומיות נגד אזרחים וחברי טאליבאן. לדוגמה ב-8 באוקטובר מחבל מתאבד התפוצץ במסגד שיעי והרג 46 בני-אדם [מקור]. דאע״ש פרסמו לאחר מכן סרטון לקיחת אחריות, בו הדגישו שהמחבל הוא ממוצא אויגורי – רמיזה ברורה לכיוונה של סין [מקור].

כפי שחזינו עוד לפני היציאה האמריקנית מאפגניסטן, מה שיקרה במדינה לא ישאר במדינה. במקביל לפיגועים באפגניסטן, גם פקיסטן רואה עלייה במספר פיגועי הטרור אצלה [מקור]. חלקם של הפיגועים מכוונים נגד פרויקטים סינים במדינה, והם באים במקביל להפגנות המוניות נגד המסדרון הכלכלי של סין-פקיסטן [מקור].

אם ננסה לקחת נקודת מבט רחבה יותר של היציאה האמריקנית מאפגניסטן, הרי שיש לה 4 השלכות משמעותיות גיאו-אסטרטגית:

ראשית, היא יוצרת לחץ על מערב סין ועל ההשקעות שלה בפקיסטן ומרכז אסיה. בייג׳ין מנהלת יחסים טובים עם הטאליבאן, אך עד עתה נמנעה מלהיות המדינה הראשונה להכיר בהם. הדבר מצביע על חשדנות בבייג׳ין כלפי הטאליבאן, ורצון לראות האם הוא יצליח להשתלט על המדינה. אם לא, אפגניסטן תשוב להיות בסיס טרור על גבולה של סין.

שנית, היא יוצרת לחץ על רוסיה במרכז אסיה, שמשתמשת בו להגדיל את השפעתה. כפי שכבר ראינו הרוסים הגדילו את הנוכחות הצבאית שלהם באזור וניהלו מספר תרגילים צבאיים עם מדינות מרכז אסיה האחרות. אם אפגניסטן תשוב להיות בסיס טרור, הרוסים יצטרכו להשקיע משאבים צבאיים ומודיעינים גם במרכז אסיה, וגם בצפון הקווקז, שם ארגוני הג׳יהאד חגגו את ניצחון הטאליבאן [מקור].

שלישית, היציאה מאפגניסטן נותנת פתח להגדלת ההשפעה של הציר הטורקי במרכז אסיה. הציר הטורקי מורכב מטורקיה, אזרבייג׳ן, פקיסטן וקטאר, שביחד יוצרות מעין רצף אסטרטגי מתת-היבשת ההודית עד אירופה. היציאה האמריקנית מאפגניסטן נותנת לטורקיה הזדמנות להגדיל את הנוכחות הצבאית והכלכלית שלה גם במדינה עצמה, כמו גם במרכז אסיה בכלל.

הטורקים כיום לוחצים ליצור מסדרון יבשתי בינם ובין אזרבייג׳ן. ביחד עם מסדרון ימי דרך הים הכספי, ועם נוכחות גדלה בפקיסטן [מקור], טורקיה תוכל לחדור לכל המרחב של מרכז אסיה, מתחרה עם סין ורוסיה על השפעה.

זה נשמע אולי טיפה מצחיק לדבר על טורקיה כ״מתחרה״ לסין ורוסיה, אולם חשוב לזכור שהטורקים כיום מצליחים לאזן מול הרוסים בזירות כמו צפון סוריה ולוב, והם מחזיקים בקשרים תרבותיים ודתיים חזקים יותר עם מרכז אסיה לעומת הסינים. טורקיה יכולה להיות שחקן משמעותי במרכז אסיה, דבר שידאיג את כל המעצמות הגדולות של האזור – רוסיה, סין ואיראן, עליה עוד נדבר.

לבסוף, רביעית, תנועת הפליטים מאפגניסטן לוחצת את אירופה, במיוחד מזרח אירופה שנאלצת לבלום את גל הפליטים. נוצר משבר הומניטרי בגבול בין פולין ובלארוס, משום שבלארוס מעודדת פליטים לעבור בשטחה ופולין מסרבת לתת להם לחצות את הגבול [מקור]. הממשלה בפולין מתנגדת לקליטת הפליטים האלו, והיא תסרב לכל דרישה של בריסל לקבל על עצמה את האחריות לגבול, מה שעלול להוביל לתנועה פנימה של פליטים [מקור]. זו תהיה עוד נקודת חיכוך בין פולין והאיחוד האירופי, ודווקא בזמן בו גרמניה, מי שהייתה אחראית לגשר בין מזרח ומערב אירופה, עסוקה בגיבוש קואליציית שלטון חדשה.

פולין ובריסל (שוב) מתגוששות

משבר הפליטים הוא גם לא הבעיה היחידה של האיחוד. ישנן שתי בעיות משמעותיות שילוו את האיחוד לתוך הרבעון הרביעי: אינפלציה משמעותית, במיוחד במחירי אנרגיה, ומשבר חוקתי בין פולין והאיחוד האירופי.

נתחיל עם הפולנים, משום שהנושא פשוט יותר להסבר: אם תזכרו במרץ 2020 בית המשפט לחוקה של גרמניה קבע שהתוכנית לקניית אג״ח של הבנק האירופי המרכזי, ה-ECB, אינה חוקית וחייבת להיפסק או להיות מוצדקת. הפסיקה הזו הייתה פסיקה תקדימית: כמה חודשים לפני שבית המשפט לחוקה בגרמניה עסק בסוגיה, בית המשפט הגבוה לצדק של אירופה כבר עסק בה והכריע שהתוכנית חוקית. מה שבית המשפט הגרמני יצר הוא תקדים בו בית משפט לאומי של מדינה באיחוד מערער על הסמכות החוקית של האיחוד.

כבר לפני שנה וחצי, בניתוח מס׳ 13, הזהרנו מהתוצאה של התקדים הזה [ראו כאן]: עוד מדינות באיחוד יערערו על החוקים שלו, טוענות שהריבונות הלאומית שלהן עליונה על הסמכות החוקית של האיחוד.

וזה בדיוק מה שעשתה פולין: ביום חמישי, ה-07/10, בית המשפט החוקתי של פולין קבע שיש אמנות וחוקים של האיחוד האירופי שאינן עולות בקנה אחד עם החוקה הפולנית, ולכן אינן מחייבות אותה [מקור]. אילו בדיוק? בית המשפט התייחס ספציפית לקביעה שבית הדין הגבוה לצדק של האיחוד הוא עליון על מערכת המשפט הלאומית של המדינות החברות בו. או במילים אחרות, בית המשפט הפולני קבע את סמכותו מול בית המשפט האירופי. 

בפסיקה הזו פולין בעצם מצהירה שהיא אינה רואה עצמה מחוייבת לחקיקה האירופית, ושהיא שומרת את הזכות לקבל או לא כל חקיקה ואמנה אירופית. לדבר שתי משמעויות חשובות:

המשמעות הראשונה היא שפולין מאיימת על המשך האיחוד האירופי כגוף פוליטי. אם החקיקה של האיחוד מתקבלת על בסיס רצון חופשי, הרי שהאיחוד אינו יותר ממליץ על מדיניות. הדבר יפגע בכוחו של האיחוד לנהל מדיניות אחידה, וידרדר את בריסל לשחקן משנה בפוליטיקה של היבשת.

המשמעות השנייה היא שפולין מוכיחה את עצמה שוב כמדינה דומיננטית ביבשת, שמוכנה להתנגש עם בריסל על העצמאות שלה מול האיחוד האירופי. דיברנו על פולין מספר פעמים בהקשרים שונים של האיחוד האירופי, במיוחד כמרכז של גוש ביטחוני חדש במזרח אירופה שיחליף את גרמניה וצרפת כגוש החשוב ביותר לארה״ב ביבשת [ראו כאן וכאן].

אני לא חושב שההחלטה הפולנית רומזת על יציאה שלה מהאיחוד, Polexit. פולין מקבלת הרבה מאוד כסף מהאיחוד – מעל 10 מיליארד אירו בשנים האחרונות, כחלק מתוכנית של האיחוד לשפר את הרמה הכלכלית של מדינות מזרח אירופה החברות באיחוד [מקור]. אין לפולין אינטרס כלכלי לצאת מהאיחודכן יש לה אינטרס פוליטי לצמצם את האיחוד רק לפן הכלכלי שלו – כשוק חופשי יבשתי, עם העברות כספים מהמדינות העשירות לעניות בו.

מה בריסל מתכוונת לעשות בנידון? כרגע הפקידים הבכירים של האיחוד מסתפקים בהצהרות בדבר ״זעזוע״ וגינוי ההחלטות הפולניות. יש דיבורים על עצירת כספי הסיוע לפולין מקרן ההתאוששות מהקורונה שהאיחוד החליט עליה בקיץ 2020 [מקור]. 

זו אינה הפעם הראשונה שבריסל ופולין מתנגשות. במהלך 2021 האיחוד איים בצעדי ענישה כלכליים נגד פולין אם זו לא תבטל מנגנון משמעת לשופטים בה [מקור]. המנגנון נתפס כהתערבות בוטה של הממשלה במערכת המשפט הפולנית, והפרה של החוק האירופי. באוגוסט 2021 הפולנים הצהירו שיבטלו את המנגנון, אך מאז הם לא ממש עשו צעד כדי לבטל אותו [מקור].

למה בריסל לא פשוט מפעילה סנקציות על פולין ומסיימת עם זה? הבעיה של בריסל עם פולין שניסיון ״ליישר אותה״ עלול להביא עוד מדינות לצאת נגד האיחוד, לדוגמה מדינות כמו הונגריה ואוסטריה. פולין הפכה את עצמה למנהיגה אזורית חשובה במזרח אירופה, עם ארגונים אזוריים כמו קבוצת וישגרד ויוזמת שלושת הימים (Three Seas Initiative, 3SI) [מקור].

מול בריסל גם עומדת גרמניה, שצריכה את מזרח אירופה בתוך האיחוד בשביל שרשרות האספקה שלה [ראו כאן]. ברלין תהיה מעוניינת למנוע כל קרע בין מזרח אירופה והאיחוד, קרע שיאיים על האינטרסים התעשייתים שלה. ללא הגב של גרמניה, ועם חשש שלפולין יצטרפו עוד מדינות, לבריסל אין הרבה אופציות טובות.

האופציה הסבירה היא שבריסל תאיים בצעדי ענישה כלכלים ופולין לא תהפוך את הפסיקה של בית המשפט העליון שלה לתקדים בו ניתן להשתמש. הממשלה תכיר בפסיקה אך תאפסן אותה, כך שפרקטית היא לא באמת קרתה [מקור].

חורף יקר

הבעיה השנייה של האיחוד היא אינפלציה דו-ספרתית, במיוחד במחירי הגז: המחיר לגז טבעי בשוק האירופי הגיע ל-1,000 דולר ל-1,000 מטר מעוקב, שיא של כל הזמנים [מקור]. אנחנו נמצאים בפתחו של החורף, וגז טבעי משמש לא רק לחשמל אלא גם לחימום וכחומר גלם בתעשיות חשובות כמו תעשיית הדשנים, שם הוא משמש לייצור אמוניה [מקור]. התייקרות של הגז משמעותה התייקרות בעלויות העבודה של כל שרשרת האספקה האירופית, של כל חלק בה שצריך שקע בשביל לעבוד.

מה הגורם להתייקרות במחירי האנרגיה? אנחנו יכולים למנות שניים גדולים: הקורונה, והרוסים.

הקורונה אם תזכרו לפני שנה גרמה לצניחה פתאומית בביקוש לגז, נפט ודלקים אחרים. הירידה החדה בביקוש הביאה לירידה חדה במחיר וגרמה לחברות אנרגיה להפסיק פעילות ולחוות הפסדים משמעותיים. לדוגמה אקסון ראתה ירידה של 30% ברווחים שלה [מקור].

עכשיו כשהמחיר עולה, החברות לא ממהרות להגדיל את התפוקה [מקור]. בניגוד למה שהיינו יכולים לחשוב במודל כלכלי נאיבי – שההיצע בהכרח גדל בהתאם לביקוש – החברות מעדיפות לתת למחיר להיות גבוה ולהשתמש ברווחים בשביל לכסות הפסדים של השנה שעברה. כך בעוד העולם חזרה לשגרה כלכלית, חברות האנרגיה עדיין לא חזרו לתפוקה מלאה.

אגב, אנחנו לא רואים את זה רק בשוק האנרגיה: למרות עלייה במחיר של סחורות רבות כמו ברזל או נחושת, מכרות העדיפו לקחת את הכסף ולהשתמש בו לשיפור מצבם הפיננסי מאשר להרחבת הפעילות הכלכלית שלהם [מקור]. שוב, אותו הגיון: המכרות ראו כמעט עשור של מחירי סחורות נמוכים, ומעדיפים לנצל את העלייה במחירים בשביל לצבור הון מאשר להרחיב פעילות.

אז העולם בכלל ואירופה בפרט חוזרים לשגרה כלכלית, עם פחות גז בשוק. הצרה השנייה של האירופים היא הרוסים.

אם תזכרו דיברנו ביוני בניתוח מס׳ 70 על נורד סטרים 2 ואיך הוא יהפוך למשבר אסטרטגי באיחוד האירופי [ראו כאן]. ממשל ביידן ניסה להבטיח שזה לא יהיה המצב ע״י הגעה להסכם עם גרמניה בו היא מתחייבת לפעול בנחישות מול רוסיה אם זו תעצור את זרימת הגז לאוקראינה.

הרוסים, באופן צפוי וכפי שהזהרתי כבר אז, עסוקים כעת בלחשוף את הבלוף: מאז ספטמבר גזפרום צמצמה את הייצוא של גז טבעי לאיחוד, בדיוק לפני שהחורף מגיע. רזרבות הגז של אירופה נמצאת במינימום של עשור, למרות שהביקוש לאנרגיה לא דעך [מקור]. כעת אירופה מוצאת את עצמה בבעיה קשה: ייבוא של גז טבעי נוזלי יקר משום שהוא קשור למחיר של גז טבעי. ייבוא פחם ונפט יפגעו במטרות האקלים של האיחוד. האופציה היחידה היא לבקש מרוסיה להגדיל את הייצוא של גז טבעי, ובתקווה שהרוסים יצליחו לייצב את המחיר.

תלויים ברוסים לאנרגיה הגרמנים לא יוכלו לאיים בסנקציות. יותר מזה – אם הם ירצו שרוסיה תייצב את המחירים, הם יצטרכו לשנות הטון כלפי רוסיה. הרוסים ישתמשו בצורך של האיחוד בגז בשביל לשנות את היחסים ביניהם, דורשים לדוגמה מגרמניה לקדם את ההפעלה של נורד-סטרים 2 ולוחצים אותה ואת צרפת שתחזיר את אוקראינה לשיחות על עתיד החבלים הבדלנים במזרח המדינה [ראו כאן].

רוסיה תנצל את הנשק האנרגטי בשביל לשלוט בהתנהגות האיחוד – דוגמה נפלאה לגיאו-כלכלה, לשימוש בפעולה כלכלית – סחר במשאבים – בשביל יעדים פוליטיים. עם ההפעלה של נורד סטרים 2 המצב רק יחמיר: אירופה תהיה עוד יותר תלויה בגז רוסי, ומוסקבה תמשיך לנצל את התלות הזו לטובתה.

מתיחויות פחות חשובות

יחד עם האירועים המשמעותיים האלו ואחרים, היו לנו גם אירועים שרבים ראו בהם תחילתו של משבר משמעותי או אפילו מלחמת עולם, והם לא זה ולא זה.

כך לדוגמה המשבר ההומניטרי בלבנון צויר כבעל פוטנציאל למלחמת אזרחים חדשה ואולי הסלמה בצפון מול חיזבאללה. אבל אנחנו הראנו שהמשבר ההומניטרי נובע משחיתות של האליטות בלבנון [ראו כאן], שרוצות לקבל כספי סיוע בינלאומי לכסות את ההפסדים שלהן. אין כאן אסון טבע שמביא את הקבוצות השונות בלבנון להילחם זו בזו. יש כאן מקרה מדהים – אפשר להגיד גם מזעזע – של אליטות שחטפו מדינה לצרכים שלהן.

דוגמה אחרת היא המתיחות בין סין לטאיוואן, עם סין מכניסה מעל 100 מטוסים למרחב הזיהוי האווירי של האי [מקור]. גם כאן רבים טענו שיש הסלמה, ואני טוען – שאין. הכנסה של מטוסים מתרחשת כבר מעל שנה, והיא חלק ממלחמת ההתשה של בייג׳ין נגד האי [ראו כאן]. אין כאן שום הסלמה, משום שאין שינוי באיום או בצורת הפעולה הסינית. 

אם המטוסים היו לדוגמה חודרים למרחב האווירי הריבוני של האי – זו הייתה הסלמה. אם הם היו מתחילים לשגר טילים מעל האי – זו הייתה הסלמה. אם היו מרכזים כוחות לכיבוש אחד האיים הקטנים מסביב לטאיוואן – זו הייתה הסלמה.

לבסוף, יש לנו מתיחות בין איראן ואזרבייג׳ן, עם טהרן מבצעת מספר תרגילים צבאיים בגבול בין המדינות [מקור]. האזרים כמובן לא נשארו חייבים, עם תרגילים צבאיים משלהם בשיתוף טורקיה [מקור].

המתיחות בין אזרבייג׳ן לאיראן קרוב לודאי לא תהפוך למלחמה ביניהן, משלוש סיבות מרכזיות:

ראשית, היתרון הצבאי נמצא אצל האזרים. הצבא האיראני הוא החלק החלש בכוחות החמושים של איראן [מקור]. משמרות המהפכה זוכים לרוב התקציבים, והם מתמחים בהפעלת מליציות זרות ופעולות טרור נקודתיות. איראן לא ניהלה מלחמה קונבנציונאלית משמעותית מאז מלחמת איראן-עיראק.

לעומתה אזרבייג׳ן סיימה רק לפני שנה מלחמה גדולה מול ארמניה, משתמשת במל״טים ישראלים וטורקים בשביל להשיג ניצחונות משמעותיים. בזמן שלאיראן יש את היתרון המספרי, אין לה לא יתרון איכותי ולא יתרון בניסיון קרבי.

שנית, במקרה של מלחמה כזו טורקיה ורוסיה ירצו להתערב, מחלישות את איראן. הטורקים יבואו לתמיכת אזרבייג׳ן וינסו לקחת שטחים בצפון איראן, מרחיבים את אזרבייג׳ן ודוחקים את איראן לחלוטין מהקווקז. רוסיה תרצה להתערב כמתווך שלום, מחפשת להחדיר כוחות משלה בגבול אזרבייג׳ן-איראן, מה שיתן לה מנוף לחץ חדש גם על האיראנים וגם על האזרים.

שלישית, באיראן מיעוט אזרי משמעותי. מלחמה בינה ובין אזרבייג׳ן עלולה להיות הטריגר למהומות אתניות רחבות בצפון איראן, וליצירת תנועת בדלנות אתנית במדינה. איראן היא ערב-רב של קבוצות אתניות, המאוחדות ע״י הדת השיעית. במלחמה מול אזרבייג׳ן לטהרן אין את הקלף השיעי לשחק עליו – אזרבייג׳ן גם היא שיעית – ובמקום היא עלולה לראות איך הזהות האתנית עולה נגד המשטר האיראני.

קרוב לודאי שאיראן יודעת את כל זה, ולכן תמנע ממלחמה. אולם אם יודעת את כל זה, למה היא בכל זאת עושה שרירים בגבול?

אחרי מלחמת נגורנו-קרבאך האיראנים מצאו את עצמם מחוץ לקווקז, מנותקים ע״י אזרבייג׳ן מארמניה ועם הטורקים והרוסים מתעלמים מהם לחלוטין. האיראנים גם רואים איך הטורקים מרחיבים את השפעתם באזורים סמוכים לאיראן – בקווקז, במרכז אסיה, באפגניסטן ובמפרץ הפרסי.

איראן רוצה שיכירו בה כמעצמה אזורית חשובה, והיא רוצה לנסות ולבלום את ההתקרבות בין אזרבייג׳ן וטורקיה. היא מעוניינת להחזיר לעצמה גישה ישירה לארמניה דרך הטריטוריה האזרית, והיא מעוניינת לתקוע טריז במסדרון תחבורתי שיקשר בין טורקיה ואזרבייג׳ן [מקור]. עשיית השרירים היא ניסיון להשיג זאת, ניסיון שיקשיבו לה.

סינון אירועים

איך אנחנו יכולים לדעת איזה אירוע הוא חשוב יותר ואיזה פחות? איך אנחנו יכולים לזהות נקודות מפנה היסטוריות, ואיפה מדובר באירוע שבטווח הארוך לא ישנה הרבה? אני משתמש במספר קריטריונים בשביל לעשות את הסינון הזה, אך קודם אני חייב לעשות הקדמה חשובה:

משום שאנחנו חיים במערכת מורכבת, אי-אפשר לחזות ב-100% מהמקרים מהו אירוע חשוב ומה לא. אירועים קטנים יכולים ליצור השפעות גדולות, מה שמכונה בשפה המקצועית ״תגובה לא לינארית״. 

ירי בשגריר ישראלי בלונדון יכול לגרום למלחמה בין ישראל ללבנון.

התנקשות ביורש עצר בלתי פופולארי יכולה להתחיל מלחמת עולם.

אולם רוב האירועים אינם כאלה. רוב האירועים אינם ברבורים שחורים – אירועים בלתי צפויים בעלי השפעה משמעותית. מול ברבורים שחורים חיזוי לא עוזר – צריך לזהות מראש החולשות והרגישויות שלנו ולהכין תוכניות גיבוי או לנסות ולצמצם את הרגישות שלנו לשינויים קיצוניים. כאן כבר נכנס ניתוח מבני, שלא אדבר עליו היום.

אז אם נשים את הברבורים השחורים בצד, איך אנחנו יכולים לסנן רק את האירועים החשובים?

ראשית, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה התרחיש הכי חמור שיכול לקרות מהאירוע, ומה התרחיש הכי טוב. כחלק מזה אנחנו גם צריכים לחשוב על שרשרת אירועים סבירה שלוקחת אותנו מאירוע א׳ עד לתרחיש שלנו: איך לדוגמה חדירת מטוסים סינים למרחב הזיהוי של טאיוואן יכולה להידרדר למלחמת עולם שלישית?

טוב, כהתחלה כוחות האוויר של טאיוואן עלולים ליירט מטוס סיני ולהפיל אותו בטעות. מה אז? בייג׳ין תגיב בזעם, ואולי תתקוף את הסוללה המיירטת או את שדה תעופה ממנו יצא המטוס.

מה הלאה? טוב, כאן זה כבר נהיה בעייתי – נניח שבייג׳ין ״נקמה״ את נפילת המטוס. למה לה עכשיו להמשיך ולהסלים, ולנסות פלישה ימית לטאיוואן? או אפילו משהו מתון יותר – לשגר מעל האי טילים?

הרי ברגע שהיא נקמה בטאיוואן, היא עשתה שני דברים: א׳ היא איבדה את אלמנט ההפתעה, כי האמריקנים ובעלי בריתם יעמידו כוחות בכוננות ויתכוננו להסלמה. ב׳ היא סיימה את המומנטום שהתקרית נתנה לה.

אבל נגיד שהיא לא תנקום ע״י תקיפת שדה התעופה או הסוללה המיירטת, אלא תשגר במהירות כוח אמפיבי לכבוש את אחד האיים הקטנים מסביב לטאיוואן. אפשר לעשות מהלך כזה בסמיכות לנפילת המטוס ולפני שלאמריקנים יהיה זמן להגיב.

מה הלאה? כיבוש האי ימריץ את ארה״ב להציב כוח צבאי קבוע במיצר טאיוואן כדי למנוע תקריות נוספות. טאיוואן רק תתחזק בנחישות שלה לעמוד מול הלחץ הצבאי הסיני.

כמובן העובדה שאנחנו לא יכולים לשרטט שרשרת צעדים שיביאו לתרחיש החמור לא אומרת שאין שרשרת כזו. 

לכן כקריטריון שני אנחנו צריכים לחשוב האם לאחד מהצדדים יש בכלל אינטרס להגיע לתרחיש שאנחנו בוחנים? אם לאיזה מהצדדים אין אינטרס להגיע לתרחיש שאנו בוחנים, כנראה שהוא לא יתממש. אין כוח שיקדם את האירועים לקראת התרחיש.

לבסוף, גם אם שרטטנו תרחיש וגם אם זיהינו אינטרסים, מה הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו? האם השחקנים עשו פעם משהו דומה? שוב, בואו נקח את סין – המלחמה האחרונה שסין ניהלה הייתה בשנות ה-70׳ נגד ווייטנאם. לסינים אין ניסיון קרבי, ואין ניסיון בספיגת אבידות. הפעולות ״האגרסיביות״ שלהם היו בעיקר נגד מי שלא יכול להתנגד צבאית – הונג קונג, שינג׳יאנג – או במקומות רחוקים ודלילי אוכלוסייה – הגבול עם הודו בהימלאיה, ים סין הדרומי. 

אין לנו שום תקדים לסין יוצאת לקרב עם מעצמה, בטח לא עם מדינה, שיכול להסלים למלחמה. אז למה שהפעם הראשונה שהם יעשו משהו כזה תהיה בפלישה הימית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית לאי בן 23 מיליון בני אדם?

אני לא אומר שזה לא אפשרי. אך ניסיון העבר מלמד אותנו שהסינים מוכנים ללכת עד למלחמה, ולא מעבר.

זאת בניגוד לדוגמה לרוסיה, שהוכיחה ב-20 השנים האחרונות שהיא אינה מהססת להפעיל כוח צבאי בשביל להשיג את האינטרסים שלה. עם מטוסי קרב רוסים יתחילו לעוף מעל קייב, סביר שהרוסים מתכוננים לפלישה. כמובן, אם תרחיש כזה יקרה – מה שלא קרה עד עכשיו. הניסיון ההיסטורי עוזר לנו לסנן את האפשרויות התיאורטיות, ולצמצם את מרחב התרחישים. כך אנו יכולים להבחין באירועים בעלי פוטנציאל להיות משמעותיים וכאלה שכנראה לא ישנו הרבה בטווח הארוך.

סיכום

הרבעון השלישי של 2021 ממשיך את המגמות הגדולות ששרטטנו עוד בתחילת השנה: לאומנות כלכלית ממשיכה להתחזק, עם הדרדרות בשרשרות האספקה הגלובאליות. התחרות בין סין וארה״ב ממשיכה להעמיק. הקורונה עדיין איתנו, אך אנו לומדים לחיות איתה. הרבעון הרביעי מסתמן כרבעון מאתגר לאיחוד האירופי, ואנו נעקוב מקרוב לראות איך רוסיה משתמשת בנשק האנרגיה בשביל לקדם את האינטרסים שלה מול בריסל.




פלג 84: הגיאוגרפיה של אי-יציבות

תקציר

  1. פרופ׳ סול כהן מציע היררכיה בת שלוש רמות לחלוקת המרחב הגיאופוליטי של העולם:
    1. הרמה הראשונה היא רמת המדינות, חבלים בדלניים ותתי-מדינות עצמאיות. זו היא רמת המיקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. המאפיין של רוב היחידות ברמת המיקרו שיחסי החוץ שלהן מנוהלים ע״י ריבון יחיד, גם אם פנימה הן מנוהלות ע״י מספר מוקדים.
    2. הרמה השנייה היא רמת האזורים גיאופוליטים. זו היא רמת ״המזו״ – מזו היא מילה בלטינית שמשמעותה ביניים, אמצע. האזור הגאופוליטי יכול לכלול כמה יחידות ריבוניות שמחוברות זו לזו ברצף גיאוגרפי, אנושי, כלכלי ולעיתים גם פוליטי וצבאי.
    3. הרמה השלישית והאחרונה בהיררכיה היא רמת התחומים הגיאו-אסטרטגים. זו רמת המקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. תחום גיאו-אסטרטגי יכול להכיל אזור גיאופוליטי אחד או יותר, והוא מאופיין במעצמה גדולה אחת או יותר שמגדירה אותו.
  2. לא כל אזור חייב להיות חלק מתחום. הוא יכול להיות בין תחומים, להילחץ על ידם. כזו היא ״חגורת שבר״: חגורת שבר היא אזור גיאופוליטי הסובל גם מפיצול פנימי, וגם מתחרות מצד המעצמות הגדולות שמגבירה את הפיצול הפנימי. שתי חגורות השבר של העולם הן: המזרח התיכון, ואפריקה שמתחת לסהרה.
  3. חגורות שבר מערערות את המערכת הבינלאומית ב-4 דרכים מרכזיות:
    1. הן יוצרות פליטים, אנשים שמנסים לברוח מחגורת השבר לאזורים אחרים בעולם, אזורים יציבים ומשגשגים יותר.
    2. הן מהוות מוקדי פשע, במיוחד סמים.
    3. הן בדרך כלל משמשות בסיסי טרור.
    4. האיום באלימות מדינית. חגורות שבר יכולות לאיים בטילים, בנשק גרעיני או במלחמה קונבנציונלית על האזורים שסביבן.

להורדת הפרק – קישור.

אנחנו מדברים הרבה בשבועות האחרונים על מלחמות אזרחים, מדינות לא יציבות, טרור, מהגרים וסמים. בכלל את 2021 סימנו כשנה של מתיחות גיאופוליטית וחוסר יציבות ואני מאמין שגם 2022 תהיה כזו. מחירי המזון ימשיכו להיות גבוהים, שרשרות האספקה העולמיות ימשיכו לחוות שיבושים והמצב הכלכלי של מדינות מתפתחות ימשיך להיות קשה משום שהן לא מצליחות לחסן מספיק מהאוכלוסייה שלהן כדי לחזור לשגרה. בנוסף הן נאלצות להתמודד עם אינפלציה גבוהה, שתכריח אותן לבחור בין העלאת ריבית והאטה בצמיחה הכלכלית, או השארת הריבית נמוכה ואינפלציה דוהרת.

מול כל האירועים האלה והגידול באי-היציבות בזירה הבינלאומית, אפשר וכדאי לשאול האם אנחנו יכולים להציע איזושהי מסגרת גיאו-פוליטית שתחבר את הנקודות השונות של חוסר היציבות יחד? שתאפשר לנו להבין איך הן יכולות להשפיע על הזירה הבינלאומית? האם יש איזשהו קשר בין אפגניסטן בה הטליבן מנסה לייצב את המדינה ובין מיאנמר או אתיופיה שחוות מלחמה פנימית? האם אנחנו יכולים להציע מסגרת שבה אפשר למקם את אותם מוקדי אי-יציבות ולנסות ולהבין לאן הם יתפתחו?

דיברנו לפני כחודש על היררכית המדינות של פרופסור סול כהן, היררכיה שמוצגת בספרו “Geopolitics: the geography of international relations” [ראו כאן]. בניתוח היום אני רוצה לדבר על רעיון אחר שמציג פרופסור כהן בספרו: היררכיה מרחבית של העולם. נדבר על אזורים גיאופוליטים, תחומים גיאו-אסטרטגים, וחגורות השבר שמגדירות את אזורי חוסר-היציבות של הזירה הבינלאומית. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

סידור מחדש של המרחב

לפני שנה וקצת דיברנו על ״הניתוח הגיאופוליטי״ בניתוח מס׳ 17 של פל״ג [ראו כאן]. קבעתי שם שגיאופוליטיקה עוסקת בקשר בין כוח ומרחב, איך כוח פוליטי מושפע ונובע מהמרחב הפיזי. הנחת היסוד של הניתוח הגיאופוליטי שמדינות פועלות תחת צרכים ומגבלות הנובעים מהגיאוגרפיה שלהן, שהגיאוגרפיה שלהן מכתיבה את הצרכים שלהן – מה הן צריכות כדי לשמור על כוחן ולשגשג – ואת המגבלות שלהן – מה הן אינן יכולות לעשות.

פרופ׳ כהן מציע היררכיה כיצד לחלק ולסדר את המרחב הגיאופוליטי של העולם. ברור לנו אינטואיטיבית שיש הבדל מרחבי בין יבשת אירופה, ובין גרמניה – הראשונה היא יבשת, השנייה היא מדינה. הגבולות של גרמניה מוגדרים בצורה מובהקת, בעוד שהגבולות של אירופה הם יותר גמישים – יש וויכוח ער איפה בדיוק נפסקת אירופה ומתחילה אסיה, אם בכלל מתחילה – אולי צריך להתייחס לאירופה ואסיה כיבשת אחת, אירו-אסיה?

בכל מקרה, ברור שיש הבדל מרחבי בין גרמניה ואירופה, בין ארה״ב וצפון אמריקה, בין סין ומזרח אסיה. פרופ׳ כהן מציע היררכיה של יחידות מרחביות בשביל לחלק ולסדר את העולם, מציע לנו מסגרת לא רק בשביל לסדר את הזירה הבינלאומית, אלא גם בשביל לחשוב יותר טוב על האירועים בה.

פרופ׳ כהן מציע היררכיה בת שלוש רמות:

הרמה הראשונה היא רמתהמדינות, חבלים בדלניים ותתי-מדינות עצמאיות. זו היא רמת המיקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. המאפיין של רוב היחידות ברמת המיקרו שיחסי החוץ שלהן מנוהלים ע״י ריבון יחיד, גם אם פנימה הן מנוהלות ע״י מספר מוקדים.

לדוגמה – ארה״ב. היחידה שקובעת את יחסי החוץ של ארה״ב היא הממשלה הפדראלית היושבת בוושינגטון. אולם ארה״ב עצמה מנוהלת גם ע״י הממשלה הפדראלית וגם ע״י ממשלות המדינות השונות שמרכיבות את האיחוד. אותו דבר נכון גם לסין עם ממשלות המחוזות, המדינות השונות בפדרציה הרוסית, הגרמנית ועוד. כולן מורכבות מתת-יחידות מנהלתיות, שכפופות לריבון יחיד המנהל את יחסי החוץ שלהן.

ברגע שמוקדי כוח נוספים במדינה מתחילים לנהל מדיניות חוץ עצמאית, במנותק מהשלטון המרכזי, המדינה התפרקה ליחידות קטנות יותר מבחינה גיאופוליטית. אי-אפשר עוד להתייחס למחוזות המורדים ולמדינה המרכזית כיחידה אחת, אלא כשתי יחידות. לעיתים הדבר מלווה בהכרזה רשמית – לדוגמה פירוק בריה״מ. לעיתים מתחילה מלחמה בין הממשל המרכזי והיחידות שהיו בשליטתו – לדוגמה המלחמה בגיאורגיה בין טביליסי והחבלים הבדלנים של דרום אוסטיה ואבחזיה. יכול להיות שעם הזמן היחידות החדשות יכנסו תחת שליטתה של יחידה מתחרה – דרום אוסטיה ואבחזיה נכנסו תחת שליטתה של רוסיה, המנהלת את יחסי החוץ שלהן. בכל מקרה, היחידות ברמת המיקרו מתאפיינות בריבון אחד שמנהל את מדיניות החוץ שלהן.

הרמה השנייה היא רמת האזורים גיאופוליטים. זו היא רמת ״המזו״ – מזו היא מילה בלטינית שמשמעותה ביניים, אמצע. האזור הגאופוליטי יכול לכלול כמה יחידות ריבוניות שמחוברות זו לזו ברצף גיאוגרפי, אנושי, כלכלי ולעיתים גם פוליטי וצבאי. לדוגמה, גיאורגיה, דרום אוסטיה ואבחזיה מהוות ביחד חלק מאזור הקווקז, אזור גיאופוליטי שכולל גם את ארמניה, אזרבייג׳ן, וצפון הקווקז בשליטת רוסיה.

אזור גיאופוליטי אחר שמוכר לנו הוא צפון ומרכז אמריקה, שכולל את קנדה, ארה״ב, מקסיקו, מדינות מרכז אמריקה צפונית לקולומביה ומדינות הים הקריבי, כולל וונצואלה וקולומביה. המשותף לכל המדינות בו הוא הסחר הער ביניהן, הרכב אתני ושפה משותפת לרובן, כמו גם היסטוריה משותפת ודומיננטיות מוחלטת של ארה״ב כמרכז הכוח הפוליטי, הצבאי והכלכלי של האזור.

האזורים השונים של העולם.

הרמה השלישית והאחרונה בהיררכיה היא רמת התחומים הגיאו-אסטרטגים. זו רמת המקרו בהיררכיה של פרופ׳ כהן. תחום גיאו-אסטרטגי יכול להכיל אזור גיאופוליטי אחד או יותר, והוא מאופיין במעצמה גדולה אחת או יותר שמגדירה אותו. המעצמה הגדולה קושרת את המדינות והאזורים השונים אליה באמצעות קשרי מסחר, דיפלומטיה וצבא, וצריכה לשלוט בנקודות חשובות גיאו-אסטרטגית בשביל לשלוט בתחום. אני מזמין את מי שלא זוכר מהי בדיוק מעצמה גדולה, ומה ההבדל בינה למעצמה אזורית, לשוב לניתוח מס׳ 78 בו דיברנו על הנושא [ראו כאן].

ישנם שלושה תחומים גיאו-אסטרטגים בראייתו של פרופ׳ כהן: התחום הראשון הוא התחום האטלנטי-פסיפי, שכולל את מערב אירופה, המגרב – טוניסיה, אלג׳יריה, מרוקו – האמריקות, אוסטרליה וניו-זילנד, ומזרח אסיה לא כולל סין. התחום השני הוא התחום האירו-אסיאתי היבשתי, הכולל את רוסיה, מדינות מרכז אסיה ובלארוס. התחום השלישי הוא מזרח אסיה, הכולל בעיקר את סין ולדעת פרופ׳ כהן גם את הודו-סין: המדינות ווייטנאם, לאוס וקמבודיה.

בשביל להבהיר לעצמנו יותר טוב את הרעיון של תחום גיאו-אסטרטגי, בואו ונסתכל על התחום האטלנטי-פסיפי. התחום כולל מספר אזורים גיאופוליטים: אירופה הימית והמגרב, צפון ומרכז אמריקה, דרום אמריקה, והאזור הפסיפי של אסיה, כולל אוסטרליה וניו-זילנד. המדינות השונות בו מחוברות יחד בקשרי כלכלה, דיפלומטיה וביטחון וחולקות ארגונים משותפים רבים: נאט״ו, ה-G7, ה-G20, ה-OECD ועוד. הן גם חולקות נורמות תרבותיות, היסטוריה, דת ופילוסופיה.

התחום הגיאו-אסטרטגי במידה רבה משקף את הצרכים האסטרטגים של המעצמות הגדולות בו. הוא מוגדר ע״י הצרכים שלהן. לדוגמה, התחום האטלנטי-פסיפי משקף את מערכת הבריתות האמריקנית, ואת הגיאו-אסטרטגיה שלה: ארה״ב תלויה לשם ביטחונה בשליטה בשני האוקיינוסים הגדולים של העולם, האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי. יש לה בעלות ברית בשני החופים של אירו-אסיה (אירופה ומזרח אסיה), והיא מחזיקה בהשפעה רבה על הים הקריבי ודרום אמריקה. הודות לכך היא בטוחה מאיום צבאי מאירו-אסיה.

אולם התחום האטלנטי-פסיפי פוגש תחומים אחרים: במזרח אירופה את התחום האירו-אסיתי של רוסיה, ובמערב האוקיינוס השקט את סין והתחום של מזרח אסיה. התחום שמוגדר ע״י הצרכים של ארה״ב והמעצמות האירופיות, פוגש את התחומים שמוגדרים ע״י הצרכים של המעצמות האירו-אסיאתיות, רוסיה וסין. במקומות בהם התחומים נפגשים, עלולה להיות תחרות וחיכוך צבאי. לכן נקודות חיכוך אפשריות כיום בין סין ורוסיה לארה״ב הן בטאיוואן, בחצי האי הקוריאני, בים סין הדרומי, בים השחור ובמזרח אירופה. כל המקומות שנמצאים במפגש בין התחומים.

תחומים גיאו-אסטרטגים גם תלויים לתפקודם בשליטה במעברים אסטרטגים, שמחברים בין האזורים השונים בהם. התחום האטלנטי-פסיפי תלוי במעברים ימיים שנמצאים מחוץ לתחום שלו: תעלת סואץ ובאב אל מנדב בקרן אפריקה מחברים את אירופה הימית לאוקיינוס השקט דרך האוקיינוס ההודי. התנועה הגלובאלית של סחר תלויה במעברים האלה, שאינם חלק מהתחום האטלנטי-פסיפי ולכן מהווים מוקד תחרות בין המעצמות מתחומים שונים.

לבסוף, תחומים אינם סטטיים, והם משתנים בהתאם לצרכים של המעצמות הגדולות בהם. משום שינויים דמוגרפים וכלכלים, התחום האטלנטי-פסיפי כנראה יתפשט לאזורים נוספים בעולם, בראשם האוקיינוס ההודי ומזרח אפריקה. מדינות התחום ברובן מזדקנות, והן יחפשו שווקים חדשים לצריכה. שיתופי הפעולה בין ארה״ב ויפן להודו, ההשקעות הבריטיות בקניה ומזרח אפריקה [ראו כאן], הנוכחות הצרפתית במערב ומזרח אפריקה, הם כולם חלק מהתנועה של התחום האטלנטי-פסיפי לעבר האוקיינוס ההודי.

התחומים השונים של העולם, חגורות השבר ואזורי ההתלכדות. שחור – אזור שאינו נמצא בתחום (דרום אסיה). ראו בהמשך להסברת המושגים חגורת שבר ואזור התלכדות.

ההתפשטות של התחום האטלנטי-פסיפי לאוקיינוס ההודי מעלה שאלה חדשה: האם האוקיינוס ההודי נמצא בתחום כלשהו? אנחנו יודעים שהודו היא חלק מאזור גיאופוליטי מוגדר – דרום אסיה, שנמתח ממיאנמר עד אפגניסטן. האם זה לא תחום גיאו-אסטרטגי? ומה בנוגע למזרח אפריקה? האם יש תחום גיאו-אסטרטגי אפריקני?

אמרנו שתחום גיאו-אסטרטגי מוגדר ע״י המעצמה הגדולה בו, שמארגנת את המדינות והאזורים שבו סביבה בקשרי מסחר, דיפלומטיה וביטחון. הודו היא מעצמה אזורית בדרום אסיה, אך לא מעצמה גדולה. בנוסף אליה יש נוכחות של מעצמות גדולות כמו רוסיה וסין במיאנמר ופקיסטן. הודו אינה מהווה יעד ייצוא חשוב או מקור השקעה חשוב למדינות דרום אסיה: בנגלדש מייצאת יותר לגרמניה או ארה״ב מאשר להודו [מקור]. אותו הדבר נכון למיאנמר [מקור] ופקיסטן [מקור].

לא כל אזור גיאופוליטי בעולם חייב להיות חלק מתחום. הוא יכול להיות בין תחומים, לעיתים נלחץ על-ידם ולעיתים משמש כגשר ביניהם.

כאלה הם המזרח התיכון ואפריקה שמתחת לסהרה. שני האזורים הם מה שפרופ׳ כהן קורא לו ״חגורת שבר״. חגורת שבר היא אזור גיאופוליטי הסובל גם מפיצול פנימי, וגם מתחרות מצד המעצמות הגדולות שמגבירה את הפיצול הפנימי. חגורות שבר מאופיינות בחוסר יציבות פוליטית וביטחונית, עוני, פליטים, פשע וטרור.

חגורת שבר אחת היא המזרח התיכון, שנמתחת מאפגניסטן עד לוב, וכוללת גם את טורקיה וסודן. המזרח התיכון סובל מפילוג פנימי על רקע אתני, דתי, וכלכלי – מדינות המפרץ העשירות לעומת מדינות ערב העניות. סונים לעומת שיעים בעיראק, איראן, לבנון וערב הסעודית. יהודים מול ערבים, וכורדים מול… טוב, כל השאר. את הפילוג הפנימי מגבירות המעצמות הגדולות, שמעוניינות בהשפעה במזרח התיכון עקב הנפט והגז בו, כמו גם חשיבותו הגיאו-אסטרטגית כגשר בין אירופה ומזרח אסיה.

המעצמות הגדולות מגבירות את הפילוג באמצעות תמיכה צבאית וכלכלית בשחקנים השונים שבאזור. הם עצמם מחפשים את התמיכה הזו, משום התחרות ביניהם. לדוגמה, אסד נשיא סוריה הזמין את רוסיה למדינתו בשביל להתמודד עם המורדים נגדו. הם עצמם נהנו מסיוע מערבי, בין השאר סיוע אמריקני [מקור]. ישראל תלויה בסיוע האמריקני ובמטריה הדיפלומטית שלה כדי לאזן מול היריבות הערביות שלה. איראן עובדת עם רוסיה וסין משום הצורך בסיוע כלכלי, צבאי וטכנולוגי מול ארה״ב ומדינות המפרץ שזוכות לתמיכה אמריקנית.

חגורת שבר אחרת היא אפריקה שמתחת לסהרה. המורשת של הקולוניאליזם האירופי היא אזור הבנוי מעשרות מדינות עם מעט היגיון גיאוגרפי או אתני, ושסובלות מחוסר-יציבות פוליטית, היעדר תשתיות ועוני רב. זה לא ניסיון להאשים את האירופים בסבל הנוכחי של אפריקה, רק הבחנה: קניה לדוגמה מורכבת מ-70 קבוצות אתניות [מקור]. ניגריה היא אוסף של שבטים מקבוצות אתניות ודתיות שונות, עם רוב נוצרי בדרום ומוסלמי בצפון [מקור]. אין מעצמה גדולה באפריקה שמתחת לסהרה, ועדיין אין מעצמה אזורית שתוכל לאגד את המדינות השונות בחגורת השבר. במקום, המעצמות הגדולות מתחרות זו עם זו על גישה למשאבים ושווקים, תומכות במדינות השונות בחגורה. אנחנו רואים את זה עם התמיכה הרוסית, הטורקית והסינית לאתיופיה, או עם הפעילות האמריקנית בקניה.

מפה אתנו-לשונית של אפריקה.

חגורות שבר אינן חלק משום תחום. בנוסף לחגורות שבר, יש לנו גם אזורי התלכדות. אזורי התלכדות הם אזורים שלכודים בין תחומים וגורלם עדיין לא הוכרע, לאיזה תחום הם יצטרפו. אזורי התלכדות עלולים להפוך לחגורות שבר, אם התחרות בין המעצמות עליהם תהפוך משמעותית. אזור התלכדות אחד הוא הקווקז, שנמצא בין חגורת השבר של המזרח התיכון, התחום האירו-אסיאתי של רוסיה והתחום האטלנטי-פסיפי. אזור התלכדות אחר היא מונגוליה, שנעולה בין רוסיה וסין. אם סין תגביר את השפעתה הכלכלית והצבאית במרכז אסיה, האזור יצא מהתחום הרוסי ויהפוך לאזור התלכדות שעלול להפוך לחגורת שבר עקב תחרות בין סין ורוסיה.

אז יש תחומים ויש אזורים ויש חגורות שבר והתלכדויות וכו׳ וכו׳ – למה אני מספר לכם את כל זה? למה זה שימושי? טוב, עכשיו אחרי שיש לנו דרך לקטלג בצורה מסודרת את האזורים השונים של העולם, אנחנו יכולים להתחיל ולהבין טוב יותר איך חוסר יציבות, איך מדינות נחשלות, יכולות להשפיע על כל הזירה הבינלאומית.

תנועות טקטוניות

רוב מוקדי חוסר היציבות היום בעולם – מדינות בלתי-יציבות שגם מייצאות טרור, פליטים ופשע למדינות אחרות – נמצאים בשתי חגורות השבר של העולם: המזרח התיכון ואפריקה שמתחת לסהרה. לא משנה אם אנחנו מדברים על אפגניסטן, תימן, ניגריה, עיראק או סומליה, לרוב העיסוק בטרור, פשע ופליטים יהיה באזורים האלו.

חגורות שבר מערערות ב-4 דרכים מרכזיות את המערכת הבינלאומית:

ראשית, הן יוצרות פליטים, אנשים שמנסים לברוח מחגורת השבר לאזורים אחרים בעולם, אזורים יציבים ומשגשגים יותר. תנועת פליטים גורמת חוסר יציבות במדינות בהם הם עוברים – משום העומס על מערכות הרווחה, עימותים עם מקומיים וארגוני פשע שמנסים להרוויח קופון מהברחת הפליטים – ומהווה עול כלכלי ופוליטי למדינות אליהן הם מגיעים: פליטים צריכים תמיכה ממערכות רווחה, דיור ומזון, והקליטה שלהם בדרך כלל תלווה בעלייה בשנאת זרים בקרב האוכלוסייה המקומית. אין כאן שיפוט מוסרי, או המלצה למדיניות: פליטים יכולים גם לעזור לכלכלה, רובם בדרך כלל צעירים ומחפשים תעסוקה [מקור]. עלייה בשנאת זרים לא בהכרח תהפוך קבועה. אולם אי-אפשר להכחיש שתנועה מאסיבית של פליטים גורמת חוסר-יציבות.

שנית, הן מהוות מוקדי פשע, במיוחד סמים. בדרך כלל בחגורות שבר לארגוני פשע יהיה קל יותר לגדל ולייצר סמים ואז לנסות ולהבריח אותם לאזורים היציבים יותר שבהם נמצאים עיקר הצרכנים. לדוגמא, במזרח התיכון אפגניסטן הייתה ועודנה המדינה המובילה בעולם בייצור אופיום והרואין [מקור]. לבנון הפכה להיות מרכז גידול מוביל של מריחואנה [מקור]. סוריה הפכה ליצרנית חשובה של סמים למזרח התיכון ואירופה, עם משטר אסד מסתמך על סחר בסמים כמקור הכנסה מרכזי [מקור]. באפריקה שמתחת לסהרה מדינות מערב אפריקה חשובות בסחר הקוקאין בין דרום אמריקה ואירופה [מקור].

שלישית, יש לנו טרור. חגורות שבר מציעות לארגוני טרור רצף גיאוגרפי לפעול בו, עם רשתות טרור בין-אזוריות. אל-קאעידה, צבא ההתנגדות של האל, דאע״ש, כולם ארגוני טרור שהתפשטו בחגורות השבר העולמיות. שניים מהם, אל-קאעידה ודאע״ש, השתמשו בבסיסים בחגורות השבר בשביל לתכנן ולבצע פיגועי טרור במערב. בנוסף, משום שהאזורים האלו חווים מלחמות וסכסוכים מזויינים בתדירות גבוהה, נשק קל להשגה. לעיתים, המעצמות הגדולות עצמן, במכוון או שלא במכוון, מספקות נשק לארגוני טרור באזור [מקור].

לבסוף, רביעית, האיום באלימות מדינית. חגורות שבר יכולות לאיים בטילים, בנשק גרעיני או במלחמה קונבנציונלית על האזורים שסביבן. טורקיה לדוגמה, אחת המעצמות האזוריות הגדולות בחגורת השבר המזרח תיכונית, משתמשת בכוחה בשביל לאיים על יוון וקפריסין, חלק מהתחום האטלנטי-פסיפי. איראן מחזיקה בכוח טילים שמאיים על אירופה, ועלולה להשיג נשק גרעיני. מדינות בחגורות שבר חייבות להחזיק כוח צבאי משמעותי, והן עלולות להפעיל אותו נגד מדינות מחוץ לחגורה.

היותו של אזור חגורת שבר הוא לא דבר קבוע או מוכרח המציאות. אזורים יכולים להשיג יציבות ולהפסיק להיות חגורות שבר והם גם יכולים לאבד את היציבות שלהם. לדוגמה דרום מזרח אסיה הייתה חגורת שבר במהלך המלחמה הקרה עקב הלחץ שהפעילו עליה ארה"ב, סין וברית המועצות. הלחץ הזה עודד מלחמות אזרחים וכוחות גרילה, מה שהביא לחוסר יציבות של מדינות האזור: בין 1948 ל-1960 מלזיה חוותה מלחמת גרילה שאיימה להפוך אותה למדינה קומוניסטית [מקור]. ווייטנאם, קמבודיה ולאוס ראו מלחמות אזרחים בשנות ה-60׳ וה-70׳. משך רוב המלחמה הקרה האזור ידע ארגוני גרילה, ארגוני טרור ומלחמות אזרחים. רק עם סיום המלחמה הקרה, התפרקות בריה״מ וההתמקדות של סין בפיתוח הכלכלה בבית במקום הרחבת המהפכה, האזור ידע יציבות.

דוגמה אחרת היא מזרח אירופה, שהייתה פעם חגורת שבר בין האימפריה הרוסית, גרמניה, אוסטרו-הונגריה והאימפריה העות'מאנית. היא משכה את האימפריות שסביבה למאבקי כוח שהגיעו לשיאם במלחמת העולם הראשונה. כיום מזרח אירופה יציבה יותר הודות לצירוף של רוב המדינות בה לאיחוד האירופי ונאט"ו. אולם, לחץ מצד רוסיה ביחד עם חוסר יציבות פנימית עלולים לדרדר את האזור שוב למצב של חגורת שבר.

חגורות שבר הן איום מתפתח, והאזורים הכי מעניינים בהן הן החזיתות הפעילות עם אזורים אחרים, חזיתות שעלולות להתרחב. נקח לדוגמה את המזרח התיכון: למזרח התיכון 4 חזיתות פעילות עם אזורים יציבים יותר, ממזרח למערב: עם דרום אסיה דרך אפגניסטן, עם מרכז אסיה גם דרך אפגניסטן, עם הקווקז דרך איראן וטורקיה, ועם המגרב דרך לוב.

מכאן שהחגורה מאיימת על סין, רוסיה והאיחוד האירופי, כמו גם על הודו. למשל תרחיש האימים של בייג׳ין ומוסקבה הוא תנועה של ג׳יהדיסטים מאפגניסטן למרכז אסיה, ומיטוט של המשטרים החילוניים שם. במצב כזה סין תנותק יבשתית משדות הגז והנפט של מרכז אסיה והמזרח התיכון, ואיום טרור משמעותי יהיה גם עליה וגם על רוסיה.

תרחיש אחר שמדאיג את רוסיה הוא התפשטות של חגורת השבר אל הקווקז, עם התפרצות מחודשת של טרור בצפון הקווקז שבשליטת מוסקבה. זה היה אחד השיקולים להתערבות הרוסית בסוריה: הקרמלין חשש שהתמוטטות מוחלטת של סוריה תהפוך אותה לבסיס טרור שיקרין גם על הקווקז [מקור].

לבסוף, תרחיש שמטריד את האיחוד האירופי הוא התמוטטות של המגרב, אזור הכולל את טוניסיה, אלג'יריה ומרוקו [מקור]. המגרב מאופיין ביציבות פוליטית יחסית הודות לקשרים ההדוקים שלו עם מערב אירופה ובמיוחד צרפת [מקור]. מרוקו היא מדינה חשובה לצרפתים במערב אפריקה ואלג'יריה היא מקור חשוב לנפט וגז למדינות מערב ודרום אירופה, במיוחד ספרד ואיטליה [מקור]. אנרכיה באזור תגביר את הפליטים שגם ככה זורמים לדרום אירופה דרך לוב, ותאיים על הביטחון האנרגטי של האיחוד האירופי.

גם מדינות שאינן בחזית של חגורת השבר יכולות להיות משמעותיות לתחומים סביבה, ע״י הפיכתן למוקדי אי-יציבות. המוקדים האלה אז מייצאים פליטים, פשע וטרור שעוברים לאורך החגורה בדרכם לתחומים שכנים. כך לדוגמה סוריה הפכה מוקד יציאה של פליטים לאירופה. אתיופיה עלולה להפוך למוקד דומה, עם פליטים לאירופה, ובסיס לארגוני טרור ומליציות שיאיימו על שאר מדינות קרן אפריקה [ראו כאן].

מכל זה עולה שהאינטרס של המדינות הגובלות בחגורות שבר הוא לבלום את ההתפשטות שלהן, לצמצם את ההשפעות השליליות שלהן ואם אפשר לייצב אותן. כך לדוגמה האיחוד האירופי פעיל בצפון ומערב אפריקה כלכלית, דיפלומטית וביטחונית במטרה לייצב את המדינות שם ולמנוע ייצוא של פליטים וטרור לאיחוד. את המאמץ באפריקה מובילה צרפת, שהצליחה לגייס עוד מדינות אירופיות לפעילות ביטחונית ביבשת [ראו כאן]. רוסיה כפי שראינו בניתוחים קודמים מגדילה ומחזקת את הנוכחות הצבאית שלה במרכז אסיה בשביל למנוע תנועה של ג'יהאדיסטים אל תוך האזור ומשם לרוסיה עצמה.

דרך אחת בה אפשר לייצב חגורות שבר היא השקעה במדינות בחגורה, וכך ליצור מרכזים כלכלים שיקדמו אינטגרציה אזורית כוללת. כך לדוגמה ההשקעה הבינלאומית בקניה, אתיופיה, ומדינות נוספות במזרח אפריקה עוזרת להן לפתח כלכלה מתועשת, ולעבוד יחד על אינטגרציה כלכלית שעם הזמן יכולה לייצב את האזור. דבר דומה יכול לקרות גם במזרח התיכון, ע״י עידוד אינטגרציה בין ישראל ומדינות ערב (כמובן, דבר שתלוי ברצון הערבים).

במקביל לייצוב החגורה, פעילות נגד טרור, שיתוף פעולה באכיפה משטרתית ומאבק בהלבנת הון יכולים כולם לעזור ולצמצם את ההשפעות המזיקות שלה. הדגש כאן בפל״ג הוא לרוב על הפעילות הצבאית הרגילה של מדינות, והתמרונים האסטרטגים זו נגד זו. אולם גם פעילות נגד טרור חשובה כחלק מהתמרונים האלו, בשביל להבטיח יציבות. הקמפיין האמריקני נגד דאע״ש במזרח התיכון, או משימת השלום של האיחוד האפריקני לסומליה [מקור], שניהם היו חשובים במניעת אירועי טרור והדרדרות נוספת בחגורות השבר של המזרח התיכון ואפריקה שמתחת לסהרה.

סיכום

חגורת שבר נותנת לנו מונח גיאופוליטי בשביל לחשוב על מוקדי אי-יציבות ועל האזורים הפחות מצליחים של העולם. היא נותנת לנו לסמן נקודות עניין פוטנציאליות לעתיד של הזירה הבינלאומית: האם מרכז אסיה והקווקז יצטרפו לחגורת השבר של המזרח התיכון? האם במזרח אפריקה תקום מעצמה אפריקאית שתוכל לייצב את חגורת השבר? איך הפעילות הרוסית במרכז ומערב אפריקה עלולה לאיים על האיחוד האירופי?

הקרבה של מדינות לחגורות שבר מספרת לנו על האילוצים שלהן, אם במאבק בטרור, בפשיעה, או הגנה על הגבולות ממהגרים ופליטים. מדינות בתוך וליד חגורות שבר יכולות להיות יעדים אטרקטיבים לייצוא ביטחוני ישראלי, צריכות ייעוץ וציוד בשביל להיאבק בהשפעות השליליות של החגורה.

אנחנו נמשיך ונפתח את המושגים של חגורות שבר, אזורים גיאופוליטים ותחומיים, ונראה כיצד הם משתלבים עם הניתוחים הקונקרטיים של פל״ג על העתיד של מערכת הבריתות האמריקנית, על התחרות להשפעה באירו-אסיה ועל מקומה של ישראל בעולם.




פלג 82: לאן, גרמניה?

תקציר

  1. הבחירות בגרמניה הן בחירות היסטוריות, משלוש סיבות מרכזיות:
    1. הן הבחירות הראשונות בהן אנגלה מרקל לא תרוץ בראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית.
    2. הבחירות המתקרבות משקפות את ההיחלשות של המפלגות הגדולות בגרמניה לטובת מפלגות קטנות.
    3. הבחירות בגרמניה יערכו בעולם שבאופן ברור הופך רב-קוטבי. עולם בו התחרות בין סין, רוסיה וארה"ב היא הרבה יותר ברורה.
  2. גרמניה נתונה בצומת דרכים:
    1. היא מעוניינת להנות מהסדר הגלובלי האמריקני אך מבלי לפגוע באינטרסים הכלכליים שלה או להגדיל את הכוח הצבאי שלה.
    2. היא מעוניינת להמשיך ולשמור על שמרנות תקציבית, אך בו בזמן להמשיך ולהנות מהביטחון והשווקים שהאיחוד האירופי מציע לה.
  3. הממשלה של מרקל ניסתה לגשר על הניגודים האלו ולהראות שגרמניה היא גם מדינה ליברלית ושותפה אירופית בעודה דורשת צעדי צנע ממדינות חלשות באיחוד ומנהלת יחסים קרובים עם רוסיה וסין.
  4. הבעיה בשביל גרמניה שהניגודיות הזאת לא יכולה להימשך עוד הרבה זמן. ארה"ב תהפוך מתוסכלת מגרמניה ותחפש שותפים אחרים ביבשת אירופה שיכולים ומוכנים להעמיד כוח צבאי מול רוסיה ולעבוד עם ארה"ב. המועמדת המובילה היא פולין.
  5. חוסר מוכנות להשקיע בכלכלה הגרמנית תגרום לגוש האירו להמשיך לדשדש, עם הכלכלה הגדולה בו סובלת מצריכה פרטית נמוכה.
  6. היעדר יכולת צבאית גרמנית תותיר את הרעיון של האיחוד האירופי כשחקן גיאופוליטי משמעותי בגדר רעיון בלבד.
  7. הדבר הכי גרוע לגרמניה הוא שדווקא בצומת הדרכים הזו צפוי לה עתיד לא יציב פוליטית. המפלגות הפוליטיות הגדולות נחלשות, וסביר שנראה בגרמניה קואליציית שלטון של שלוש מפלגות אחרי הבחירות בספטמבר.
  8. קרוב לודאי שכל קואליציה גרמנית חדשה לא תביא לשינוי מהותי באסטרטגיה הלאומית של גרמניה או לשדרוג הכוח הצבאי שלה. היחסים עם רוסיה וסין יהיו אולי יותר מתוחים יחסית לעכשיו, אך לא סביר לראות את גרמניה משתתפת בחזית האמריקנית נגדם, מעדיפה במקום להמשיך ביחסים הכלכליים עמן.

להורדת הפרק – קישור.

בעוד כשלושה שבועות גרמניה יוצאת לבחור קואליציית שלטון חדשה. ולראשונה מזה 16 שנים, אנגלה מרקל לא תעמוד בראש הקואליציה של המפלגות הנוצריות-דמוקרטיות, ה-CDU ואחותה הבווארית ה-CSU.

הבחירות בגרמניה הן במידה רבה בלתי צפויות כמו הבחירות כאן בארץ. לפני שנה בזמן משבר הקורונה נראה שהמפלגה של מרקל נהנית מתמיכה משמעותית הודות לטיפול שלה במשבר. המפלגה עמדה על תמיכה של יותר מ-30% בסקרים, ונראה שהיא עומדת בפני ניצחון סוחף. אולם ככל שעבר הזמן, המפלגה של מרקל איבדה מכוחה ובמקום ראינו עלייה של הירוקים.

לפני ארבע חודשים, בתחילת מאי 2021, הסקרים הראו לראשונה את הירוקים עוקפים את הנוצרים-דמוקרטים, והופכים למפלגה עם הכי הרבה תמיכה. נראה היה שהירוקים הם-הם שיהיו מפלגת השלטון החדשה בגרמניה, עם קנצלר ירוק ראשון בהיסטוריה.

אך כמו בארץ סקרים משתנים עם זמן. עכשיו כשאנו במרחק שלושה שבועות מהבחירות, נראה שהמפלגה שהולכת להיות המפלגה הגדולה ביותר היא דווקא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. אני אומר ״דווקא״ משום שהסקרים לאורך רוב השנה ניבאו לה מקום שני או שלישי בפער ניכר לעומת הנוצרים דמוקרטים והירוקים. היה נראה שמפלגת השמאל המסורתית של גרמניה עומדת להיעלם מהמפה הפוליטית, בדומה למפלגת העבודה כאן בארץ.

קואליציות אפשריות לפי תוצאות סקר בחירות מה-29 באוגוסט. שימו לב לגודל שתי המפלגות הגדולות – באדום הסוציאל-דמוקרטים, בשחור הנוצרים דמוקרטים. הסוציאל דמוקרטים התחזקו מאוד בשבועות האחרונים.

מה יהיו תוצאות האמת? אינני יודע. אני יודע שסקרים לא בהכרח משקפים את תוצאות האמת, ויכול להיות שלמרות סקרים מחמיאים לסוציאל-דמוקרטים, דווקא הנוצרים-דמוקרטים יהפכו למפלגה הגדולה ביותר. נצטרך להמתין ולראות לתוצאות הבחירות, שעתידות להתקיים בסוף החודש, ב-26 בספטמבר.

מה שאנחנו כן כבר יודעים הוא שהבחירות המתקרבות בגרמניה הן בחירות היסטוריות, משלוש סיבות מרכזיות:

ראשית, כפי שאמרתי, הן הבחירות הראשונות בהן אנגלה מרקל לא תרוץ בראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. מרקל מכהנת כקנצלרית של גרמניה מאז 2005, ובמשך כמעט 16 שנה הובילה את גרמניה ובמידה רבה את האיחוד האירופי דרך משברים משמעותיים כמו המשבר הפיננסי העולמי של 2008, משבר החוב של יוון, משבר הפליטים שהיה ב-2015 וכמובן הסיפוח הבלתי חוקי של חצי האי קרים על ידי רוסיה ב-2014. מרקל הייתה מקור של יציבות בפוליטיקה של האיחוד, ולעיתים נתפסה כ״מנהיגה דה פקטו״ שלו [מקור]. הקנצלר שיבוא אחריה, יהיה אשר יהיה, יצטרך להתאמץ בשביל לזכות מחדש בהשפעה שהייתה למרקל.

שנית, הבחירות המתקרבות משקפות את ההיחלשות של המפלגות הגדולות בגרמניה לטובת מפלגות קטנות. הפוליטיקה הגרמנית הפכה בשנים האחרונות יותר ויותר שסועה, עם המפלגות הגדולות של הסוציאל-דמוקרטים והנוצרים-דמוקרטים מאבדות תומכים לטובת מפלגות שמאליות או ימניות יותר: הסוציאל-דמוקרטים ראו כיצד הירוקים מאגפים אותם משמאל, בעוד הנוצרים דמוקרטים ראו את הליברלים ואלטרנטיבה לגרמניה מאגפות אותם מימין. התוצאה היא שלראשונה מאז שנות ה-50׳, סביר שבגרמניה תשלוט קואליציית שלטון של שלוש מפלגות במקום שתיים. הדבר עלול להפוך את הקואליציה החדשה למסורבלת יותר בהתנהלות שלה, במיוחד במדיניות החוץ.

לבסוף, הבחירות בגרמניה יערכו בעולם שבאופן ברור הופך רב-קוטבי. עולם בו התחרות בין סין, רוסיה וארה"ב היא הרבה יותר ברורה. ולמרות שהתחרות הזאת הרבה יותר ברורה, למרות שנראה בבירור שתחרות לכוח עם אלמנט צבאי חזרה כמאפיין דומיננטי בזירה הבינלאומית ושל היחסים בין מדינות, גרמניה ברמה עקרונית דוחה להתמודד עם המציאות הזאת. גרמניה חושבת שהיא יכולה להיות גשר בין הצדדים הניצים של רוסיה, סין, ארה"ב [מקור]. היא חושבת שהיא יכולה לנהל דיאלוג בין המדינות ולנסות לעזור להן להשיג שיתוף פעולה ביניהן.

גרמניה גם מסרבת לחשוב על כוח צבאי כמרכיב הכרחי במדיניות החוץ שלה. היא רואה את עצמה כמדינה גדולה כלכלית שמשפיעה על העולם הודות לדיפלומטיה וכוח רך, לא באמצעות איום בכוח קשה. הגישה הזו מתבטאת בפועל במצב הירוד של הצבא הגרמני, שאין לו מספיק ציוד לחמש את כל האוגדות שלו [מקור].

הבעיה שההתנהלות הגרמנית, זו של סירוב לקחת צד בסכסוך בין ארה"ב לסין ורוסיה, סירוב לבנות ולהשתמש בכוחה הצבאי, פוגעת בעצמה וביכולת שלה להשפיע בטווח הארוך על הזירה הבינלאומית. היא פוגעת גם ביכולת של האיחוד האירופי להפוך לשחקן משמעותי בזירה הבינלאומית, ומגדיל את העול הצבאי על ארה״ב, הנאלצת להגן כמעט לבדה על הסדר הליבראלי הבינלאומי.

בניתוח היום נראה מדוע גרמניה מסרבת לפתח את כוחה הצבאי וננסה גם להבין מדוע הבחירות הקרובות לא מבשרות טובות, לא לגרמניה ולא לסדר הליבראלי הבינלאומי.

עבר בעייתי

עסקנו בעבר, בניתוח מס׳ 13 של פל״ג, בעול הכלכלי שגרמניה יוצרת על האיחוד האירופי עקב השמרנות התקציבית שלה [ראו כאן]. ראינו שם שהאיחוד האירופי תלוי לקיומו בקניית אג״ח של מדינות האיחוד ע"י הבנק האירופי המרכזי. הקנייה של האג"ח מאפשר למדינות להנות מריביות נמוכות, מה ששומר על יציבות פיננסית של מדינות כמו יוון ואיטליה.

הבעיה שקניית אג"ח לא מעודדת צמיחה כלכלית וכך בזמן שהמדינות החלשות של האיחוד נשארות יציבות פיננסית, הן לא יכולות לנסות ולהמריץ את הכלכלה שלהן באמצעות הורדת ריבית או הגדלת ההשקעה הממשלתית. דרך טובה יותר גם לשמור על היציבות של האיחוד וגם להשיג צמיחה היא השקעה מאסיבית של גרמניה בעצמה – אם בתשתיות, במחקר ופיתוח, או עסקים חדשים. התשתיות של גרמניה במיוחד צריכות השקעה: גרמניה סובלת מגשרים מתפוררים, כבישים סדוקים [מקור], ואינטרנט איטי להחריד [מקור].

אולם, במקום להשקיע בתשתיות הציבוריות שלה, במקום להשקיע בעסקים, במחקר ופיתוח, גרמניה מעדיפה לשמור את ההוצאה הציבורית שלה נמוכה, את התשתיות שלה במצב גרוע ולתת לבנק האירופי המרכזי להמשיך ולייצב את האיחוד האירופי. הדבר נעשה מתוך תפיסה כמעט אידיאולוגית בדבר ״צמצום החוב״, או כפי שהגרמנים קוראים לה – Schwarze null (״אפס שחור״), אפס גירעון תקציבי. במהלך משבר החוב ביוון, גרמניה פעלה לכפות את התפיסה של גרעון ממשלתי אפסי על האיחוד, גם במחיר של צעדי צנע כלכלים [מקור].

אולם גרמניה לא מהווה רק בעיה כלכלית לאיחוד האירופי עם השמרנות התקציבית שלה. בעיה נוספת, בעיה מרכזית היא הסירוב הגרמני להכיר שתחרות לכוח חזרה לזירה הבינלאומית ושניסיונות לדיאלוג לא יצליחו אם אין למדינה כוח צבאי חזק לאיים איתו. הסירוב הגרמני לחשוב על כוח צבאי ככלי לגיטימי במדיניות החוץ של מדינה הוא מובן מבחינה היסטורית: גרמניה המודרנית נוצרה ע"י מלחמות שהובילה פרוסיה נגד דנמרק, אוסטריה וצרפת במהלך שנות ה-60' וה-70' של המאה ה-19. הנסיכויות הגרמניות השונות אוחדו במהלך המלחמות האלו ולבסוף הרייך הגרמני החדש, הקיסרות הגרמנית הוכרזה ב-1871.

הרייך הגרמני הפך בין לילה לענק דמוגרפי, כלכלי וצבאי בליבה של אירופה. אם עד לאיחודה של גרמניה האיום הכי גדול על צרפת הייתה בריטניה והאיום הכי גדול על בריטניה הייתה צרפת, הרי הרייך השני הפך איום על שתיהן. מחזיק מצד אחד בכוח דמוגרפי רב, מה שהפך אותו לכוח יבשתי משמעותי באירופה ומצד שני, מחזיק כוח תעשייתי רב, מה שהיה יכול לאפשר לו להפוך גם לכוח ימי גדול, שיאיים על העליונות הימית של בריטניה.

מפה של אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה. הקיסרות הגרמנית במרכז המפה, עם 67 מיליון תושבים.

בנוסף לאיום שהרייך היווה הודות להיותו ענק כלכלי על צרפת ובריטניה, הוא גם סבל מגיאוגרפיה לא טובה. גרמניה היא מדינה אירופית במובן הזה שהיא מחוברת או גובלת בכל אזור אחר של אירופה: היא גובלת במדינות הנורדיות מצפון, היא מחוברת לדרום אירופה דרך הדנובה, לארצות השפלה דרך הריין ודרך גבול גיאוגרפי משותף ומשום שהיא ממוקמת במישור הצפון-אירופי, הרי שהיא גם מחוברת דרך תנועה במישור לצרפת ורוסיה. הקנצלר הראשון של הרייך הגרמני החדש אוטו פון ביסמרק הבין את הגאו-אסטרטגיה הבעייתית של גרמניה ורצה לדאוג שלא תקום קואליציה עוינת שתקיף את גרמניה. לכן הוא דאג לשמור על יחסים טובים עם רוסיה כדי שזו לא תצטרף בברית עם צרפת וניסה עד כמה שאפשר לדחוק את צרפת מכל עמדה של השפעה ביבשת.

אולם, ב-1890 ביסמרק פוטר מתפקיד הקנצלר ע"י וילהלם השני, קיסר גרמניה והקיסר לא חלק את חוכמתו של הקנצלר. וילהלם ראה בגרמניה מעצמה גדולה שהודות לגאוגרפיה, הודות לכוחה התעשייתי יכולה להפוך למעצמה עולמית. וילהלם חשב שאם יבנה את גרמניה ככוח צבאי הוא יוכל לכפות על רוסיה, על צרפת ועל בריטניה להכיר בגרמניה כמעצמה עולמית חדשה. את הסוף אנחנו כולנו מכירים: השאפתנות של הקיסר הגרמני הביאה למרוץ חימוש ביבשת אירופה ואת ההיווצרות של קואליציה עוינת לגרמניה בשתי חזיתות. ממזרח, רוסיה. ממערב, צרפת ובריטניה. מלחמת העולם הראשונה פרצה והמעצמות האירופיות טבחו זו בזו.

אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, השאיפה לאימפריה לא נעלמה בגרמניה ואליה גם התווספה תחושה שבגדו בגרמניה, שאם גרמניה הייתה נלחמת עוד קצת במלחמת העולם הראשונה, היא הייתה מנצחת את בעלות הברית והופכת לכוח הדומיננטי ביבשת אירופה. שוב, אנחנו יודעים איך זה הסתיים: גרמניה פתחה במלחמת העולם השנייה, משלבת אידאולוגיה גזענית אלימה ביחד עם כוח צבאי תעשייתי, טובחת מיליונים של חפים מפשע ומביאה את המעצמות האירופיות להקיז את מעט הדם שעוד נשאר להן אחרי מלחמת העולם הראשונה. התוצאה הסופית הייתה שבריטניה וצרפת הותשו, גרמניה חולקה ואירופה הפכה להיות זירת המאבק של שתי מעצמות על חיצוניות לה: ברית המועצות וארה"ב. אירופה הפסיקה להיות מוקד כוח הודות לאגרסיביות המיליטריסטית של גרמניה.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, גרמניה המערבית דחתה את העבר הלאומני והמיליטריסטי שלה, רואה בהצטרפות לנאט"ו ולשוק האירופי המשותף דרך בשבילה לחזור לחיק העמים. היא גם האמינה שע"י הצטרפות למחנה האמריקני, היא תוכל להבטיח את עצמאותה מול ברית המועצות.

כחלק מהסדר האמריקני, גרמניה נהנתה לראשונה מגישה חופשית לשווקים ומשאבים. היא נהנתה ממטריה צבאית אמריקנית ולא חששה עוד מהיריבות האירופיות המסורתיות שלה כמו צרפת ובריטניה. גרמניה במהלך המלחמה הקרה יכלה לראות בכוח צבאי דבר חשוב פחות, משהו שהוא כבר לא מקובל בין מדינות מתורבתות, והדגישה יותר את החשיבות של סחר, של דיאלוג של עבודה דרך פורומים בינלאומיים עם מדינות שבסופו של דבר חולקות אינטרסים דומים.

נפילת ברית המועצות רק חיזקה את התפיסה הזו, של שיתוף פעולה בינלאומי כצורה הדומיננטית של יחסים בינלאומיים. גרמניה ראתה איך האיום הצבאי הכי גדול עליה נעלם, והממסד הפוליטי והאקדמי בגרמניה האמין שכוח צבאי הפסיק להיות רלוונטי בזירה הבינלאומית ושהפעילות בה תעשה בעיקר דרך שיתוף פעולה ודרך המוסדות הבינלאומיים השונים, בראשם האו"ם.

חלומות באספמיה

הגרמנים היום מדברים וחושבים שזו פעולה מפני שהם באמת מאמינים שדיבורים הם פעולה בזירה הבינלאומית. כפי שבסטיאן גיגריך ומקסימליאן תרהאל מביאים בספרם ״האחריות להגן״ על החשיבה האסטרטגית של גרמניה [מקור], ניתן לסכם את החשיבה האסטרטגית של גרמניה ב: ״לעולם לא עוד״, כלומר הדחייה של התפשטות צבאית וטוטליטריות; ״לעולם לא לבד״, כלומר צריך לפעול ביחד עם שותפים, לעולם לא באופן חד צדדי; ו״פוליטיקה לפני כוח״, שאין לסכסוך פתרון צבאי ושהאופציה הצבאית היא האחרונה לבוא בחשבון ורק לאחר שנוסו כל שאר האפשרויות.

כמובן יש קולות אחרים בגרמניה, שמאמינים שגרמניה צריכה לשקול מחדש את הדחייה הכמעט רפלקסיבית שלה של כוח צבאי. הם מבינים שגרמניה לא יכולה לנהל מדיניות חוץ עם כל-כך הרבה ניגודים: מצד אחד לדבר על הצורך של האיחוד האירופי להסתמך יותר על עצמו בזירה הבינלאומית [מקור], ומצד שני לא להשקיע בכוח הצבאי הגרמני, כשגרמניה היא המדינה הגדולה ביותר באיחוד גם דמוגרפית וגם כלכלית. גרמניה גם לא יכולה לדבר על חיזוק היחסים הטרנס-אטלנטיים עם ארה"ב, בעודה מחזרת באופן פעיל אחרי רוסיה וסין. החיזור אחר שתי המעצמות האוטוקרטיות גם שם בספק את המחויבות שלהם לזכויות אדם, דמוקרטיה וביטחון אירופה.

הבעיה שהקולות האלו מעטים ולא משפיעים. הם גם מבקשים לפעול בניגוד לאינטרסים הכלכליים של גרמניה: גרמניה תלויה בייצוא בשביל לשמור על הכלכלה שלה. ייצוא מהווה מעל 40% מהתמ״ג הגרמני, נתון חריג לכלכלה גדולה: עבור סין ייצוא מהווה רק 18% מהתמ״ג, בארה״ב רק 11% [מקור]. בין יעדי הייצוא הגדולים שלה נמצאות סין, עם ייצוא בשווי 100 מיליארד דולר ב-2019, טורקיה עם ייצוא בשווי 20 מיליארד דולר ורוסיה, עם ייצוא בשווי 30 מיליארד דולר [מקור]. בנוסף, באותן מדינות עסקים גרמניים מושקעים במיליארדים במפעלים, עסקים ותשתיות. לדוגמה, בין 2015 ל-2019 רוסיה ראתה השקעה גרמנית בסך של כמעט 9 מיליארד אירו, או כמעט 10 מיליארד דולר [מקור]. לבסוף, במקרה של רוסיה ספציפית, גרמניה תלויה בייבוא של גז רוסי זול בשביל התעשייה שלה [ראו כאן].

גרמניה נמצאת בצומת דרכים: היא מעוניינת להנות מהסדר הגלובלי האמריקני אך מבלי לפגוע באינטרסים הכלכליים שלה או להגדיל את הכוח הצבאי שלה. זה נכון שהיא השתתפה במבצעים בינלאומיים והגדילה לאט את ההוצאה הצבאית שלה, אך זה בעיקר בשביל להראות שהיא ״בעלת ברית אמינה״ [מקור]. כלומר, הפעולות הביטחוניות של גרמניה נועדו בשביל לשמור על היחסים הדיפלומטיים עם בעלות הברית שלה. הן נועדו כדי להציג תמונה, לא כדי באמת לבוא ולהגדיל את ההשפעה הצבאית הגרמנית בעולם ולא מציגים שינוי מהותי בתפיסה הגרמנית של הפעלת כוח.

שנית, גרמניה מעוניינת להמשיך ולשמור על שמרנות תקציבית, אך בו בזמן להמשיך ולהנות מהביטחון והשווקים שהאיחוד האירופי מציע לה.

הממשלה של מרקל ניסתה לגשר על הניגודים האלו ולהראות שגרמניה היא גם מדינה ליברלית ושותפה אירופאית בעודה דורשת צעדי צנע ממדינות חלשות באיחוד ומנהלת יחסים קרובים עם רוסיה וסין. מרקל קידמה סנקציות על רוסיה, אך סירבה לראות בפוטין יריב וקראה לקשר ישיר מולו [מקור]. היא גם סירבה לעצור את פרויקט Nord Stream 2, פרויקט התשתית הכי חשוב שיש לרוסיה באיחוד האירופי. היא דיברה על חיזוק היחסים עם ארה״ב, בעודה מנסה לקדם הסכם השקעות חדש עם סין – הסכם ההשקעות שהוסכם עליו עקרונית בסוף 2020 קודם ע״י לחץ גרמני [מקור]. כפי שמרקל עצמה אמרה, ״גרמניה אינה מעוניינת לבנות גושים״ [מקור].

הבעיה בשביל גרמניה שהניגודיות הזאת לא יכולה להימשך עוד הרבה זמן. ארה"ב תהפוך מתוסכלת מגרמניה ותחפש שותפים אחרים ביבשת אירופה שיכולים ומוכנים להעמיד כוח צבאי מול רוסיה ולעבוד עם ארה"ב. המועמדת המובילה היא פולין. ממשל ביידן, אם גרמניה לא תשנה את דרכה, יהיה הממשל האמריקני הידידותי האחרון לגרמניה שיראה בה שותפה אירופית חשובה. ארה״ב מעוניינת להפעיל חזית אחידה של בעלות ברית, והניסיון הגרמני למשוך את סין לאיחוד הוא בעיה אסטרטגית עבור וושינגטון. כפי שראינו בניתוח מס׳ 53 [ראו כאן], הניסיון הגרמני לרקוד בשתי חתונות יביא את ארה״ב להסתמך יותר ויותר על האנגלוספרה כקואליציה הבינלאומית שלה.

חוסר מוכנות להשקיע בכלכלה הגרמנית תגרום לגוש האירו להמשיך לדשדש, עם הכלכלה הגדולה בו סובלת מצריכה פרטית נמוכה (הצריכה הפרטית בגרמניה מהווה פחות ממחצית מהתמ״ג, בדומה לסין [מקור]). הדבר יותיר את גרמניה תלויה בייצוא, ומכאן גם מוגבלת בנקיטת עמדה אסרטיבית בזירה הבינלאומית.

לבסוף, היעדר יכולת צבאית גרמנית תותיר את הרעיון של האיחוד האירופי כשחקן גיאופוליטי משמעותי בגדר רעיון בלבד. צרפת טוענת שאירופה צריכה להיות אוטונומית מבחינת אסטרטגיה ולהשיג את היעדים שלה בזירה הבינלאומית בכוחות עצמה [מקור]. אבל כל עוד השחקן הכי גדול באיחוד דמוגרפית, כלכלית ופוליטית לא מוכן לפעולה צבאית, לא יכול לפעול צבאית, הרי שכל הדיבורים על אוטונומיה אסטרטגית הם לא יותר מזה – דיבורים. כך ראינו שבסכסוך בין יוון וטורקיה, צרפת ניסתה לקדם קו אגרסיבי מול הטורקים, בעוד גרמניה מרסנת אותה ומעדיפה לקדם דיאלוג בין הצדדים.

הדבר הכי גרוע לגרמניה הוא שדווקא בצומת הדרכים הזו צפוי לה עתיד לא יציב פוליטית. המפלגות הפוליטיות הגדולות נחלשות, וסביר שנראה בגרמניה קואליציית שלטון של שלוש מפלגות אחרי הבחירות בספטמבר. הקומבינציות הסבירות הן או של הסוציאל-דמוקרטים שכרגע מובילים בסקרים עם הירוקים והליברלים, מה שנקרא קואליציית רמזור על שם הצבעים של שלוש המפלגות (סוציאל-דמוקרטים – אדום, ירוקים – ירוק, ליברלים – צהוב). או של הנוצרים-דמוקרטים, מפלגתה של מרקל עם הירוקים והליברלים, קואליציה שנקראת ג'מייקה, משום שהצבעים שחור של הנוצרים-דמוקרטים, ירוק של הירוקים וצהוב של הליברלים הם אותם צבעים של דגל ג׳מייקה.

פחות סביר שנראה קואליציה שכוללת גם את הסוציאל-דמוקרטים וגם את הנוצרים-דמוקרטים. הם היו בקואליציה יחד מאז 2017, ובמסגרתה הסוציאל-דמוקרטים ראו ביקורת עליהם משמאל ואיבוד של מצביעים לטובת הירוקים. המפלגה אף כמעט נקרעה סביב הוויכוח האם להמשיך את הקואליציה עם הנוצרים-דמוקרטים, שנחשבים לימין-מרכז בפוליטיקה הגרמנית [מקור]. בשביל הקבלה, תחשבו על קואליציה של הליכוד והעבודה.

לא הסוציאל-דמוקרטים ולא הנוצרים-דמוקרטים מעוניינים במדיניות חוץ גרמנית אסרטיבית יותר או אפילו שינוי של החשיבה האסטרטגית הגרמנית כך שתכלול גם כוח צבאי. שתי המפלגות הגדולות גם מחויבות לאינטרסים הכלכליים של הלובי העסקי בגרמניה, מה שאומר שהן מחויבות ליחסים טובים עם רוסיה וסין [מקור]. הירוקים והליברלים, מפלגות הקטנות יותר, מתעניינים בעיקר בנושא פנים: שינוי אקלים, מיסוי, השקעה בתשתיות. הם כן מחזיקים בעמדות יותר אסרטיביות מול רוסיה וסין בעיקר בנוגע לזכויות אדם [מקור], אך הירוקים הם פציפיסטיים שדוחים את היעד של הוצאה צבאית בסך 2% מהתמ"ג ותוהים אם גרמניה צריכה להמשיך לארח נשק גרעיני אמריקני בשטחה [מקור]. גם בקרב הסוציאל-דמוקרטים יש מי שדוחה את היעד של הוצאה צבאית בסך 2% ותוהה אם גרמניה לא צריכה להפסיק לדוגמא לארח נשק גרעיני אמריקני על אדמתה [מקור].

קרוב לודאי שכל קואליציה גרמנית חדשה לא תביא לשינוי מהותי באסטרטגיה הלאומית של גרמניה או לשדרוג הכוח הצבאי שלה. היחסים עם רוסיה וסין יהיו אולי יותר מתוחים יחסית לעכשיו, אך לא סביר לראות את גרמניה משתתפת בחזית האמריקנית נגדם, מעדיפה במקום להמשיך ביחסים הכלכליים עמן.

יכול להיות שקואליציה חדשה תביא השקעה ציבורית לכלכלה הגרמנית, אך גם כאן ההשקעה עלולה להיות בעיקר באנרגיה ירוקה ולהתלוות לה רגולציה חדשה בשוק שרק תפגע בצמיחה ארוכת הטווח של גרמניה [מקור]. לדוגמה, הסוציאל-דמוקרטים מעוניינים להעלות את שכר המינימום בגרמניה, מה שעלול להבריח עוד יצרנים מהמדינה [מקור].

סיכום

גרמניה נמצאת בצומת דרכים. היא יכולה לבחור לנקוט מדיניות אסרטיבית יותר בעולם, לבנות את כוחה הצבאי ולהפוך להיות עוד מדינה מערבית שמגנה על הסדר הליברלי הבינלאומי ביחד עם ארה"ב, בריטניה, צרפת ויפן. היא יכולה אבל גם להמשיך ולדבוק בסטטוס קוו, להמשיך ולהתנהל במדיניות המאמינה שניתן לגשר בין מדינות יריבות ושכוח צבאי הוא כבר לא רלוונטי בעולם שלנו.

סביר שהדרך השנייה היא זאתי שתקרה. סביר שהקואליציה הגרמנית שתבוא אחרי הבחירות בספטמבר לא תשנה באופן מהותי את ההתנהלות של גרמניה במדיניות החוץ. הדבר יגרום לתסכול בארה"ב, הדבר יגרום לתסכול בקרב השותפה הבכירה של גרמניה באיחוד האירופי, צרפת. והדבר יביא את ארה״ב לראות במדינות מזרח אירופה, ובמיוחד פולין, את הגוש החוסם החדש לרוסיה. יש למה לצפות.




פלג 80: אפגניסטן – מה הלאה?

תקציר

  1. בפני אפגניסטן עומדים שני תרחישים: כמדינה יציבה אך נחשלת, או כמוקד אי-יציבות שיפיץ טרור, פליטים וסמים לאזור.
  2. הטאליבאן צריך לבצע שלושה דברים בשביל לייצב את המדינה: להבטיח שאפגניסטן לא הופכת מדינה מצורעת; לייצב ביטחונית את המדינה, כשהדרך המועדפת היא ע״י ממשלת קואליציה עם שחקנים פוליטים אחרים בה; למשוך הון זר למדינה.
  3. אם יכשל, אפגניסטן צפויה להדרדר למלחמת אזרחים ואנרכיה. פליטים ינועו לעבר מרכז אסיה ואיראן, ופקיסטן כנראה תחווה גל טרור חדש. סין, רוסיה ואיראן ינסו לייצב את המדינה, אך למעט איראן לא צפוי שהן יכנסו צבאית אליה.

להורדת הפרק – קישור.

בשבוע שעבר הטאליבאן נכנס לקאבול ועכשיו השאלה שכולם רוצים לדעת היא: מה הצעד הבא של הטאליבאן ומה הלאה לאפגניסטן?

לפני כחודש בערך עסקנו בעתיד של אפגניסטן [ראו כאן]. עסקנו במשמעויות האסטרטגיות של היציאה האמריקנית מאפגניסטן וראינו שיש שני תרחישים לעתיד המדינה: בתרחיש אחד אפגניסטן תהפוך למדינה יציבה גם אם עדיין נחשלת. אמרנו שתרחיש כזה יכול להתממש אם על ידי הסכם שלום בין הממשלה האפגנית ובין הטאליבאן, ואם על ידי כיבוש כל המדינה תחת הטאליבאן והחלת שלטונו בצורה אפקטיבית.

התרחיש השני הוא של אפגניסטן כמוקד אי יציבות. אפגניסטן תתערער עקב מלחמות בין השחקנים השונים במדינה, והיא תהפוך למוקד אי-יציבות: היא תפיץ טרור, פליטים וסמים, בעיקר הרואין ואופיום, למדינות שסובבות אותה.

ראינו בניתוח הקודם שמוקד אי יציבות אפגני יאיים על רוסיה, על איראן והכי הרבה על סין. קבענו את זה על בסיס כך שאפגניסטן היא צומת יבשתי חשוב שמחבר בין איראן, סין, תת היבשת ההודית ומרכז אסיה. משום שמרכז אסיה היא מישור שמשתלב בצפונו עם המישור הרוסי הגדול, גם רוסיה במידת מה מחוברת לאפגניסטן ומושפעת ממה שקורה בה.

לכן אפגניסטן כמוקד של אי יציבות תהיה איום על כל אחת מהמדינות האלו. איראן תהיה מוטרדת מכניסה של פליטים וסמים אליה דרך הגבול מאפגניסטן. רוסיה תהיה מודאגת מתנועה של ג'יהאדיסטים גם למרכז אסיה וגם לצפון הקווקז. יש כיום בקרב שורות הטאליבאן לוחמים שהגיעו מצפון הקווקז וסביר שעכשיו עם ניצחון הטאליבאן יחזרו לביתם כדי לנסות ולהמשיך את הניצחון של הכוחות הג'יהאדיסטים [מקור]. הפעם במקום נגד הממשלה בקאבול, נגד הממשלה במוסקבה.

אבל מי שהכי יכולה להיפגע מחוסר יציבות באפגניסטן היא סין משתי סיבות מרכזיות. ראשית, סין מודאגת מהפעילות של בדלנים אויגורים בקרב הטאליבאן. כפי שראינו בניתוח הקודם, התנועה האיסלמית של מזרח טורקסטן עובדת עם הטאליבאן. מדובר בתנועה של בדלנים אויגורים המעוניינים לשחרר את שינג׳יאנג משליטת בייג׳ין. הסינים מוטרדים שהתנועה תפעיל בסיסים באפגניסטן שמהם היא תוכל לפעול בשינג'יאנג שבמערב סין [מקור].

שנית, סין חוששת להשקעות שלה בפקיסטן. מאז 2013 סין השקיע כ-14 מיליארד דולר בפרויקטים שונים בפקיסטן, עובדת ליצור מסדרון כלכלי שיחבר את פקיסטן אליה, וייתן לה גישה ישירה לים הערבי והמפרץ הפרסי [מקור].

פקיסטן מושפעת ממה שקורה באפגניסטן משום הדמיון האתני בין העמים, ומשום הגבול החדיר ביניהן. גם בפקיסטן יש ג'יהאדיסטים. יש אפילו ארגון שקורא לעצמו ״תנועת הטאליבאן בפקיסטן״ [מקור]. עם הניצחונות של הטאליבאן באפגניסטן אנחנו רואים עליה במספר התקפות הטרור בפקיסטן ובמיוחד עליה במתקפות הטרור נגד יעדים סינים כמו תשתיות סיניות, פרויקטי בנייה סינים וכמובן אישים סינים. סביר שככל שאפגניסטן יותר תתערער, כן הטרור במדינה יגדל בהיקפו ובמספר המתקפות, מאיים על היציבות של פקיסטן ופוגע בהשקעות הסיניות במדינה.

בנוסף, דיברנו על כך שארה"ב לא תיפגע מהנסיגה הזו, לא בטווח הארוך. ארה"ב מוציאה את כוחותיה ממדינה נעולה יבשתית ומפסיקה להשקיע כוח אדם וכסף במשימה שהיא מעולם לא הייתה יכולה לנצח בה, של להקים מדינה מערבית מודרנית באפגניסטן. אי אפשר לכפות דמוקרטיה. אי אפשר לכפות חברה ליברלית על מדינה שבמשך רוב שנותיה הייתה במלחמת אזרחים. אז האמריקנים יוצאים מאפגניסטן, מפסיקים להשקיע במשימה שאי-אפשר לנצח ומותירים בעיה משמעותית ליריבות הגדולות שלהם באירו-אסיה: סין, איראן ורוסיה.

עד כאן על מה דיברנו. על מה אנחנו הולכים לדבר היום?

למרות כל הדרמה סביב מה שקרה וקורה בקאבול בעקבות השתלטות הטאליבאן על העיר, ההשתלטות עצמה עדיין לא מספרת לנו איזה משני התרחישים שדיברנו עליהם יתממש. היא כן עוזרת לנו לצייר בצורה יותר מדויקת את הנתיבים שיכולים להוביל את אפגניסטן לאחד משני התרחישים, של או מדינה יציבה או מוקד אי יציבות. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

הדרך לייצוב אפגניסטן

אני רוצה להתחיל דווקא באיך אפגניסטן יכולה להפוך למדינה יציבה, מפני שדווקא התרחיש הזה נראה בעיני רבים כתרחיש הבלתי-אפשרי. אנשים מסתכלים על הטאליבאן כעוד ארגון טרור קיצוני שהולך להכניס את אפגניסטן לעידן האבן עם הלקאות, הוצאות להורג, הרס של טכנולוגיה, של מדע, וכמובן רדיפת נשים ומיעוטים דתיים.

אם תשימו לב, הטאליבאן בשבועות האחרונים נמצא בקמפיין יח"צ בינלאומי שנועד לשדר שני מסרים מרכזיים: ראשית, השתנינו. אנחנו לא פה בשביל להכניס את אפגניסטן לעידן האבן, אנחנו לא פה בשביל להקים שוב מדינת מחסה לארגוני טרור זרים, אנחנו לא מתכוונים לרדוף נשים ומיעוטים [מקור].

שנית, אנחנו רוצים לעבוד עם העולם. אנחנו רוצים למשוך השקעות, אנחנו רוצים לקדם את אפגניסטן, אנחנו רוצים יחסים טובים עם השכנות שלנו. בניגוד לשנות ה-90׳ הטאליבאן נמצא במגעים עם סין, רוסיה ואיראן, והוא ניסה להתקרב למיעוט השיעי במדינה [מקור]. הוא מנסה ליצור תמונה שלו כארגון מתון ופחות אלים ממה שהיה בשנות ה-90׳.

למה הטאליבאן עושה את זה? בואו נשים רגע בצד את השאלה אם אנחנו יכולים לבטוח בהבטחות של הטאליבאן. כנראה שלא, לא עד שהוא יוכיח את עצמו. אבל זו השאלה הפחות מעניינת. השאלה המעניינת היא למה הטאליבאן מנהל את קמפיין היח"צ הזה? למה הוא הולך לבייג'ין? למה הוא הולך למוסקבה? למה הוא הולך לטהרן? למה יש מגעים אפילו עם ניו דלהי? למה הוא משקיע אנרגיה ביחסי חוץ, ובשיווק תדמית חדשה שלו?

בשביל לענות על השאלה הזו, בואו ונסתכל על המצב מנקודת המבט של הטאליבאן. הוא עכשיו כבש את קאבול והפך להיות דה פקטו הממשלה החדשה באפגניסטן. יש הבדל עצום בין להיות ארגון גרילה שמנהל מלחמה נגד ממשלה ובין להיות הממשלה. עכשיו הטאליבאן צריך לדאוג ללגיטימיות שלו לשלוט. הוא צריך להצדיק בעיני העם האפגני למה הם צריכים לתת לו לשלוט. והדבר הכי בסיסי שהוא צריך לדאוג לשם כך הוא לספק שירותים לעם האפגני. אם זה חינוך, אם זה בריאות במיוחד בזמן משבר הקורונה, אם זה בפינוי של אשפה, אם זה במים, אם זה בחשמל. הטאליבאן עכשיו עבר ממצב שבו הוא מתעסק בעיקר בקמפיין צבאי לניהול אדמיניסטרטיבי אזרחי של המדינה. ומה שהוא צריך בשביל לנהל את המדינה הוא קודם כל תקציב.

ההוצאה הציבורית באפגניסטן עמדה ב-2019 סביב ה-11 מיליארד דולר [מקור]. כ-75% ממנה מומן ע"י סיוע זר, ע"י מענקים, ע"י תרומות של מדינות העולם. מתוך ההוצאה הציבורית, כ-6 מיליארד דולר הייתה רק הוצאה אזרחית, על שירותים ותוכניות שונות לרווחת העם האפגני. השאר, כ-5 מיליארד דולר, הועבר לצבא. איך הטאליבן עכשיו יממן את תקציב המדינה, אם לא תהיה לו יותר גישה לסיוע זר?

לטאליבאן יש מקורות הכנסה משל עצמו, אך אינם מספיקים. ב-20 השנים מאז הפלישה האמריקנית הטאליבאן פיתח אימפריה עסקית, הכוללת כריה ומכירה של מחצבים כמו שיש או זהב [מקור], מיסוי של אזורים תחת שליטתו וסחר בסמים, כמו אופיום, הרואין ומתאמפטמין. האימפריה העסקית שלו הרוויחה סכומים נאים, עם הערכות נעות בין 300 מיליון לעד 1.6 מיליארד דולר בשנה [מקור]. מדובר בתקציב מכובד לארגון טרור, אך לא מספיק בשביל לנהל מדינה. גם אם נניח שהוא יחתוך חצי מההוצאה הציבורית ע"י פירוק צבא אפגניסטן, עדיין הוא יצטרך לממן כ-6 מיליארד דולר של הוצאות אזרחיות.

חמור מהגרעון התקציבי, הטאליבן כבר בטווח הזמן המיידי עומד בפני משבר הומניטרי משמעותי: כ-40% מהיבול במדינה נהרס ע״י בצורת [מקור]. אפגניסטן תלויה בייבוא מזון בשביל להאכיל את האוכלוסייה שלה, ובעקבות השתלטות הטאליבן המטבע האפגני עבר פיחות מול הדולר. אם הטאליבן לא ימצא דרך לייצב את הכלכלה במהירות, ולהאכיל את העם האפגני, הוא יראה התפרצות של זעם ציבורי שיכולה להתדרדר במהירות למלחמת אזרחים חדשה.

הבעיה של הטאליבאן היא שהסיוע הבינלאומי מתחיל להיעצר בגלל הניצחון שלו. רוב התורמים הגדולים לאפגניסטן הן מדינות מערביות ובמיוחד ארה"ב. ממשל ביידן הקפיא את הנכסים של ממשלת אפגניסטן כדי למנוע מהטאליבאן גישה אליהם [מקור]. ממשל ביידן גם עצר את הסיוע לאפגניסטן.

הטאליבאן צריך להחזיר את הסיוע הזר למדינה, והוא צריך למשוך עוד הון זר לאפגניסטן כדי שהוא יוכל לממן את תקציב המדינה. אם הוא לא יוכל לממן את ההוצאה הציבורית של המדינה, הוא לא יוכל לספק שירותים לעם האפגני. רמת החיים שלהם תפגע, והדבר יצור תסכול בקרב האזרחים, מה שעלול להתבטא בפעילות אלימה נגד הטאליבאן. אז הטאליבאן חייב להשיג הון זר.

איך הוא יכול לעשות זאת? איך הוא יכול להשיג את ההון הזר? יש שלושה דברים מרכזיים שהטאליבאן צריך לעשות בשביל למשוך את ההון הזר שדרוש לו:

קודם כל, הוא צריך לוודא שאפגניסטן לא הופכת שוב למדינה מצורעת בעולם, כפי שהיה בשנות ה-90׳ כאשר הוא השתלט בפעם הראשונה על המדינה. לכן הוא נמצא במגעים עם סין ועם רוסיה ועם איראן ומבצע קמפיין יחסי ציבור מול הקהילה הבינלאומית. הוא חייב להשיג תדמית חיובית, בשביל לעודד מדינות ליצור קשרים עם אפגניסטן תחת שלטונו ולהימנע עד כמה שאפשר מסנקציות חדשות נגדה. הוא גם חייב לשפר את הקשרים שלו עם מדינות האזור, במיוחד רוסיה וסין, בשביל להבטיח תמיכה כלכלית.

שנית, הוא חייב לייצב ביטחונית את אפגניסטן, בשביל למשוך הון זר למדינה. חברות זרות, אפילו חברות סיניות, לא אוהבות לעבוד בסביבה בה תוקפים את העובדים שלהן. לדוגמה כבר עשור שפרויקט סיני להקמת מכרה נחושת גדול במדינה לא מתממש, בין השאר משום שיקולי ביטחון [מקור].

נכון, הטאליבאן כבש את קאבול, הממשלה האפגנית התפרקה, אבל אנשים עדיין לא מכירים בו כשליט הלגיטימי של אפגניסטן. בימים האחרונים ראינו הפגנות במספר ערים באפגניסטן [מקור]. אנחנו גם רואים את ההתגבשות של חזית התנגדות לאומית בצפון מזרח המדינה, ארגון גג של שבטים וקבוצות שמתנגדים והתנגדו לשלטון הטאליבאן עוד בשנות ה-90׳ [מקור]. חזית ההתנגדות החדשה, יחד עם ההפגנות, מאיימים לדרדר את המצב הביטחוני במדינה. הטאליבאן יכול לנסות ולפעול באלימות נגדם, אך הדבר עלול לפגוע בתדמית הבינלאומית שלו. תגובה אלימה גם תדרדר את המצב הביטחוני באפגניסטן, בדיוק מה שהוא לא רוצה. עדיף לו להשיג לגיטימיות פוליטית, במקום להתחיל ולירות באזרחים.

איך עושים את זה? ע"י הקמה של קואליציה רחבה עם שחקנים פוליטיים אחרים והקמת ממשלה שתזכה ללגיטימיות בין לאומית. הטאליבאן נמצא היום במשא ומתן עם שחקנים פוליטיים שונים באפגניסטן בדיוק בשביל להשיג קואליציה וממשלה כזו [מקור]. יכול להיות שהמגעים יכשלו, אם הטאליבאן יאמין שהדרישות של הצדדים האחרים מוגזמות או שהוא יוכל בכוח הזרוע לכפות את שלטונו. אולם הוא יסתכן בפגיעה ביחסים הבינלאומיים שלו, ובבידוד שלו בזירה הבינלאומית. המהלך החכם הוא להשיג ממשלה שאינה מורכבת רק מחברי טאליבאן.

שלישית, אחרי שהוא ווידא שאפגניסטן לא הופכת מדינה מצורעת, ואחרי שהוא הצליח לייצב פוליטית את המדינה, הוא יצטרך למשוך בפועל הון זר לאפגניסטן. אם השקעות ממש, אם סיוע זר. הוא יצטרך להציע מכרזים, הוא יצטרך לשפר את הרגולציה, והוא יצטרך לאפשר לארגוני סיוע בינלאומיים להמשיך ולפעול במדינה, לפחות בטווח הזמן המיידי.

אז לטאליבאן יש שלושה דברים שהוא צריך לעשות. הוא צריך לשפר את יחסי החוץ שלו ולגבש תדמית בינלאומית חיובית. הוא צריך להשיג לגיטימיות פוליטית שתביא ליציבות ביטחונית, כנראה ע"י קואליציה עם עוד שחקנים פוליטיים באפגניסטן, ולבסוף הוא צריך למשוך הון זר לאפגניסטן.

מה שסביר שנראה בטווח המיידי הוא את הטאליבאן מנסה כמה שיותר להציג תמונה חיובית של עצמו, עם הימנעות מאלימות המונית ושיחות להקמת ממשלה חדשה. סין אותתה שהיא תהיה מוכנה להכיר בממשלת הטאליבאן [מקור], ורוסיה מתכוננת לעבוד עם הטאליבאן, גם אם לא להכיר בו, לפחות לא כרגע [מקור]. האיחוד האירופי ובריטניה הודיעו שהם מגדילים את הסיוע ההומניטרי במדינה, למרות שאינם מכירים בטאליבן [מקור]. אלו אינדיקציות טובות בשביל הטאליבאן, שיעזרו להקל ממנו את הלחץ הכלכלי בטווח הזמן המיידי של החודשים הקרובים.

השאלה המרכזית לטווח הארוך היא האם הטאליבאן יצליח לשמור על תדמית בינלאומית טובה, ולייצב ביטחונית את אפגניסטן. חלק מזה קשור לעד כמה הוא יצליח לשלוט בפלגים הקיצוניים יותר בו, ויצליח להימנע מפגיעה בוטה בזכויות אדם בשטחו. אני אומר ״פגיעה בוטה״ משום שהעולם נע לפעולה בנושא זכויות אדם רק אם יש תמונות שמזעזעות את דעת הקהל העולמית. איראן תלתה אנשים ממנופים ועדיין האיחוד האירופי שמח לעשות עמה עסקים. מידה מסוימת של פגיעה בזכויות אדם תתקבל ע״י הקהילה הבינלאומית בשתיקה. השאלה היא מה יהיה היקף הפגיעה.

הדרך לאנרכיה

כמובן, יש לנו גם את הנתיב של אפגניסטן לאנרכיה, שהוא הנתיב שכולם מדברים עליו וכולם צופים אותו. הנתיב לאנרכיה הוא לא נתיב אחד, אלא כמה נתיבים: יכול להיות שיהיה לנו רעב המוני שיוביל לעלייתן של מליציות מקומיות שיובילו למלחמת אזרחים. יכול להיות שהטאליבאן ינסה להשתלט בכוח הזרוע על מחוזות שמתנגדים לו ויגרום למליציות לפעול נגדו. יש מספר נתיבים שבסופו של יום מביאים את אפגניסטן למלחמת אזרחים.

מה שמשותף לכל הנתיבים האלו הוא שהם מבוססים על כישלון של הטאליבאן באחד משלושת השלבים שהגדרנו קודם: לוודא שאפגניסטן אינה מדינה מצורעת, ייצוב בטחוני ומשיכת הון זר. יכול להיות שגם אחרי שהטאליבאן יקים ממשלה עם עוד שחקנים, לא תהיה מעצמה גדולה שתסכים להכיר בו. סין לא תיתן לו הכרה בשביל לשמור על ההכרה הזו כמנוף לחץ. רוסיה גם תסרב, מעדיפה לשמור על היחסים עם הטאליבאן לא רשמיים.

לחילופין, הטאליבאן יהפוך מתוסכל מהניסיון להקים קואליציה ויחליט לכפות את שלטונו בכוח הזרוע. הוא יכלא משתפי פעולה לשעבר עם ארה״ב, ירה על מפגינים ויצא למלחמה על המליציות והשבטים שאינם מכירים בשלטונו. במקרה כזה סיוע הומניטרי לאפגניסטן ייעצר, ומדינות מערביות אולי ינסו לתמוך במליציות הפועלות נגד הטאליבאן. בתרחיש כזה היחידה שתוכל לבוא לעזרתו תהיה סין, והיא תירתע מהמלחמה החדשה באפגניסטן.

ויכול להיות שהוא יצליח לקבל הכרה בינלאומית ולהשיג יציבות ביטחונית והון זר פשוט לא יגיע למדינה. יש משטר סנקציות נרחב על הטאליבאן [מקור], ואין לארה״ב תמריץ לשנות את המצב. חברי קונגרס רפובליקנים ודמוקרטים דורשים לחקור את הנסיגה של ממשל ביידן מאפגניסטן [מקור], ואם הממשל ינסה להסיר את הסנקציות מהטאליבאן הוא רק יזמין לעצמו עוד לחץ פוליטי. הכלכלה העולמית עדיין חווה משבר כלכלי עקב הקורונה ושיבושים בשרשרות האספקה הגלובאליות, וחברות זרות יהססו להשקיע במדינה מתפתחת וחלשה כמו אפגניסטן.

בעקבות כל אחד מהמצבים האלו המצב באפגניסטן ידרדר. אם לא יגיע הון זר, הטאליבאן ימצא עצמו מול גרעון תופח ויצטרך לקצץ בשירותים, מה שיוביל לזעם עממי נגדו. אם לא תהיה לגיטימיות פוליטית, מליציות ילחמו נגדו. אפגניסטן תהפוך למוקד של אי יציבות ותייצא לאזור פעילי טרור, ג'יהאדיסטים שירצו לפעול בסין, ברפובליקות של מרכז אסיה ובפקיסטן. היא תייצא פליטים שינסו לברוח למרכז אסיה ולרוסיה, או שינסו לעבור דרך איראן לטורקיה ומשם לאירופה.

לבסוף, אנחנו נראה גל חדש של ייצוא סמים מאפגניסטן כשכל אחת מהמליציות, כשכל אחד מהשחקנים הלוחמים במדינה ינסה להבטיח לעצמו הכנסה. אנחנו נראה עלייה ביצוא של הרואין, ביצוא של אופיום, ביצוא של מתאמפטמין. עלייה בייצוא הסמים תגרום לבעיות חברתיות קשות במדינות בהן הם יעברו, במיוחד איראן ורוסיה.

מה יעשו השחקנים האזוריים מול תרחיש כזה? איראן מפעילה כיום בסוריה מיליציה שחבריה מגיעים מהמיעוט השיעי באפגניסטן [מקור]. בתרחיש של מלחמת אזרחים באפגניסטן, האיראנים יוכלו להתערב בסכסוך עם כוח שיעי משלהם, שיוכל להגדיל את ההשפעה שלהם במדינה. יכול להיות שהמיליציה תופעל בשיתוף פעולה עם הטאליבאן, שכיום הוא ביחסים ידידותיים עם איראן.

רוסיה תגדיל את הנוכחות הצבאית שלה במרכז אסיה ובמיוחד ברפובליקות של קירגיזסטן וטג׳יקיסטן. הרוסים כבר מנהלים תרגילים צבאיים באזור, והם ינסו עד כמה שאפשר להגביל את תנועת הפליטים והג׳יהדיסטים לאזור.

יש כאן פוטנציאל לחברות ביטחון ישראליות שמחפשות לחדור לשוק של מרכז אסיה. חברות ישראליות יכולות לספק מל״טים וחיישנים בשביל ניטור רציף של הגבול, ולעזור בייעוץ, הכשרה וציוד של כוחות לוחמה בטרור של הרפובליקות השונות של מרכז אסיה. חברות ביטחון ישראליות יכולות לצפות לעלייה בביקוש גם במזרח אירופה, עם מדינות כמו פולין ולטביה מודאגות מחדירה של פליטים אליהן דרך בלארוס [מקור].

סין קרוב לודאי תבטיח השקעות חדשות באפגניסטן בשביל לנסות ולחזק את הטאליבאן, וכנראה תכריז על פרויקטים חדשים במדינה עד סוף השנה. הסינים רוצים את אפגניסטן יציבה, וישמחו לשחרר הצהרות התומכות בטאליבאן. יחד עם זאת, הסינים לא ירצו להתערב צבאית במדינה, ולא בטוח שהם אפילו יתערבו כלכלית: ללא ייצוב ביטחוני שלה, השקעות סיניות לא יזרמו. יכול להיות גם שבייג׳ין תבקש ערבויות מהטאליבאן שהוא יפעל נגד בדלנים אויגורים בשטחו.

סיכום

ההשתלטות של הטאליבאן על קאבול היא לא סוף פסוק באפגניסטן. למען האמת, היא רק הסוף של ההתחלה. עכשיו אנחנו יכולים לצייר בצורה ברורה יותר את הנתיבים של אפגניסטן אם ליציבות ואם לאנרכיה. ואנחנו נראה בשבועות הקרובים, בחודשים הקרובים את הטאליבאן מנסה לייצב את המדינה ואת סין, רוסיה, ואיראן מנסות להתמודד עם המצב החדש שנוצר בגבולן. אנחנו כמובן נמשיך לעקוב אחר ההתפתחויות.




פלג 79: הגיאופוליטיקה של דרום אמריקה

תקציר

  1. דרום אמריקה סובלת משלוש בעיות גיאופוליטיות המעכבות את ההיווצרות של מעצמה גדולה באזור וגיבושו לכדי מוקד כוח עצמאי מארה״ב:
  2. ראשית, השטחים המתאימים לחקלאות והתיישבות אורבנית צפופה הם קטנים ומופרדים. השטחים האורבניים הצפופים נמצאים כל אחד בקצה אחר של היבשת – של ארגנטינה וברזיל נמצאים לחוף האוקיינוס האטלנטי, של צ׳ילה ופרו לחוף האוקיינוס השקט, ושל וונצואלה וקולומביה לחוף הים הקריבי. אין רצף אנושי שמקשר ביניהם, מה שהיה יכול לעודד קישוריות כלכלית, והמרחק ביניהם הוא כה גדול שכבר משתלם יותר לסחור עם אזורים מחוץ לדרום אמריקה.
  3. שנית, ג׳ונגלים הם מקום מחבוא אידיאלי לארגוני פשע וטרור, והם מקשים על כל מרכז שלטוני להגדיל את הריבונות שלו מעבר לערים הגדולות. הדבר מתבטא בהבדלים משמעותיים במידת הפיתוח של אזורים שונים במדינה, ורמת פשיעה גבוהה בפריפריה שלה.
  4. שלישית, היעדר בסיס תעשייתי משמעותי ותלות במחירי סחורות הפך את הכלכלות של דרום אמריקה רגישות לשינויים חדים במחיר של סחורות, בדומה לרגישות של יצרניות הנפט למחיר לחבית. התנהלות כלכלית לקויה, ביחד עם רגישות למחירי סחורות, פוגעים ביכולת של דרום אמריקה להשיג צמיחה כלכלית יציבה לאורך זמן.
  5. החולשה הגיאופוליטית של דרום אמריקה מתבטאת בחוסר יכולת של מעצמות אחרות להשתמש בה כדי ליצור איום על ארה״ב קרוב לגבולותיה. על-אף השקעות רבות באמריקה הלטינית, לא בריה״מ וכנראה גם לא סין יצליחו ליצור גוש מדינות עצמאי שיוכל לאיים על האמריקנים.
  6. קובה נידונה לחיות בצל של ארה״ב, וסביר שהמפלגה הקומוניסטית של קובה תחפש לקדם רפורמות בשוק ולשפר את חיי התושבים, מבלי לוותר על אחיזתה בשלטון. אולם ללא ממשל ידידותי בוושינגטון, ועם הסנקציות האמריקניות, קובה תתקשה להצליח במאמץ.

להורדת הפרק – קישור.

ב-11 ביולי 2021, קובה סערה בגל של הפגנות כמוהן לא נראו מאז 1994. אלפי קובניים יצאו לרחובות לדרוש את התפטרות הנשיא ושיפור במצב הכלכלי והבריאותי החמור של המדינה שנגרם עקב נגיף הקורונה. ב-2020 הכלכלה הקובנית נכנסה למיתון [מקור], עם ענף התיירות במדינה, המקור החשוב ביותר שלה לכסף זר, נפגע קשות עקב הקורונה. מחירי המזון התייקרו ב-2020 ו-2021 והקשו על האי לייבא את הקלוריות הנחוצות לו – קובה מייבאת כ-70% מהמזון הדרוש לה [מקור]. בנוסף בחודשים האחרונים האי חווה מחסור בתרופות, שחיקה של המטבע והפסקות חשמל יותר ויותר תכופות [מקור]. הדברים הגיעו לידי רתיחה ביולי, וקובה טולטלה ע״י הפגנות.

ההפגנות הגדולות בקובה הביאו חלק להעריך שהמפלגה הקומוניסטית השולטת באי סופרת את ימיה האחרונים, ושקובה סוף-סוף תעבור תהליך דמוקרטי. חשוב לציין שלא נכון להסתכל על קובה בתור מדינה שעמדה במקום מאז המהפכה שם ב-1959. קובה ראתה שורה של רפורמות כלכליות שמטרתן לעודד יזמות פרטית, והחלה למשוך השקעות בינלאומיות לפיתוח כלכלת האי, שעשיר במינראלים כמו ניקל וקובלט, ועם רזרבות נפט צנועות של כ-125 מיליון חביות [מקור].

בכל מקרה, המפלגה לא התקפלה מול המפגינים, אלא הפעילה את מנגנון ביטחון הפנים הנרחב שלה והחלה לעצור ולהעלים מפגינים. ישנן הערכות שכ-700 בני-אדם נעצרו מאז תחילת ההפגנות [מקור]. במקרים מסוימים המשטרה עברה בית-בית לאיתור מנהיגי ההפגנות.

המהומות בקובה הן הזדמנות טובה להתמקד באי וביבשת שלמה שנמצאת תחת צילה של ארה״ב: דרום אמריקה. המהומות בקובה העלו מחדש לתשומת הלב את ההשקעות המאסיביות של סין באי, ותהיות האם ארה״ב תאבד עוד השפעה בים הקריבי.

כל כמה חודשים עולה מחדש הסוגיה של איך האמריקנים מאבדים את דרום אמריקה לסינים או לרוסים. לפעמים הטריגר שמעלה את הסוגיה היא השקעה סינית במדינה לטינית כלשהי, או מנהיג מאמריקה הלטינית שמנסה למצב את עצמו כמתנגד ל״אימפריאליזם״ האמריקני. חלקנו זקנים מספיק בשביל לזכור את הוגו צ׳אבז שהציג את עצמו כמנהיג אנטי-אמריקני, המעוניין להקים גוש עצמאי מארה״ב באמריקה הלטינית [מקור].

הבעיה עם כל הדיבורים האלו על ״איבוד אמריקה הלטינית״ שהם מתעלמים מהעובדה שאמריקה הלטינית חלשה מדי ורחוקה מדי ממוקדים הכוח האחרים של העולם בשביל באמת לאיים על ארה״ב. הסינים כבר שנים משקיעים במרכז ודרום אמריקה, ועדיין לא ראינו משחתות סיניות עוגנות מול חופי פלורידה או טקסס.

קובה במידה רבה היא מקרה מייצג של הבעיות של היבשת: מאז 1959 היא נמצאת ביחסים עוינים עם ארה״ב. במהלך המלחמה הקרה היא הייתה מוקד של פעילות צבאית קומוניסטית באמריקה הלטינית ואפריקה, מנסה ללא הצלחה לדחוק את האמריקנים. ב-1959 קובה ניסתה מיד אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי באי לפלוש לפנמה – ונכשלה. היא ניסתה באותה שנה גם לפלוש לרפובליקה הדומיניקנית – ונכשלה. בהמשך היא תמכה בכוחות גרילה בוונצואלה, בצ׳ילה, ברפובליקה הדומיניקנית ובעוד מדינות באמריקה הלטינית.

באפריקה קובה התערבה צבאית באלג׳יריה ב-1963, בקונגו ב-1964, ובאנגולה ב-1975, מחפשת בכל מקרה לתמוך בכוחות קומוניסטים. היא גם שלחה כ-4,000 חיילים וטנקים לסוריה בשביל להילחם נגדנו, נגד ישראל, במלחמת יום הכיפורים [מקור].

פידל קסטרו באדיס אבבה, מבטיח שהכוחות של קובה ישארו באנגולה ואתיופיה.

אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי והתפרקות בריה״מ קובה לא שינתה באופן מהותי את היחס שלה לארה״ב, או הניסיונות שלה לתמוך במשטרים אנטי-אמריקנים באמריקה הלטינית. קובה תמכה בהוגו צ׳אבז לאורך דרכו להפוך לנשיא, וסיפקה לו הכשרה וציוד בשביל להקים את מנגנון ביטחון הפנים שלו [מקור]. קובה עד היום מיודדת עם יריבות אמריקניות כמו רוסיה, סין ואיראן [מקור].

קובה גם נמצאת במיקום אסטרטגי מול ארה״ב: היא משקיפה על שפך נהר המיסיסיפי ושולטת בנתיבי השיט לתעלת פנמה. כוח ימי בקובה יוכל בקלות לאיים על מפרץ מקסיקו ועל החוף המזרחי של ארה״ב. למרות זאת ועל-אף זאת, קובה מעולם לא הייתה בפני עצמה יותר ממטרד בעיני האמריקנים. הפעם היחידה שקובה הפכה לאיום משמעותי היה במשבר הטילים הקובני ב-1962, אז האמריקנים גילו שבריה״מ בחשאי הציבה באי טילים גרעיניים. ארה״ב הייתה מוכנה לפלוש לאי, ואף לפתוח במלחמה גרעינית, אך הסיבה לכך לא הייתה קובה עצמה, אלא בריה״מ שהשתמשה בה כבסיס.

קובה, ובהרחבה כל דרום אמריקה, במבט פשטני יכולה להיות גורם מאיים על ארה״ב. אולם כל בחינה גיאופוליטית של האזור מראה שחסרים לו המרכיבים לצאת מההשפעה האמריקנית ובאמת לאתגר את ארה״ב. אילו מרכיבים חסרים? הכול בניתוח היום.

בעיות גיאוגרפיות

המנויים היותר וותיקים ודאי שמו לב שיש אזורים ומדינות בהם אנו מתמקדים יותר בפל״ג ויש מדינות ואזורים ש… פחות. רוב הניתוחים כאן עוסקים ישירות או בעקיפין במספר מצומצם של מדינות: סין, ארה״ב, רוסיה, ישראל, איראן, או גרמניה. מבחינת אזורים, אנחנו מתמקדים בעיקר באירופה, מזרח אסיה והמזרח התיכון.

יש שתי סיבות למה זה: הסיבה השטחית היא כי האזורים האלו הם שהכי מעניינים אותנו והם שהכי רלוונטי לחיינו. אנרכיה באפגניסטן יכולה להשפיע על הנוכחות האיראנית בסוריה. סכסוך צבאי סביב טאיוואן ישתק את הכלכלה העולמית. לעומת זאת, באפריקה מוזמביק כבר חודשים סובלת מפעילות טרור בצפון-מזרח המדינה [מקור], אך מעבר לטרגדיה האנושית פעילות הטרור שם לא נוגעת אלינו או משפיעה עלינו. קולומביה נמצאת בשלום מתוח עם הגרילות שלה, אך גם אם הן יפתחו מחדש במלחמת אזרחים הדבר לא ישפיע עלינו.

הסיבה השנייה והעמוקה יותר, היא שיש אזורים בעולם שההשפעה שלהם על הכלכלה והכוח הגלובאלי היא מינימאלית. הם סובלים או מרמת פיתוח אנושי ירודה, כוח כלכלי מצומצם, או היעדר לכידות אזורית, מה שמתבטא בסחר תוך-אזורי נמוך והיעדר קשרי כלכלה משמעותיים. האזורים האלה לא יכולים לעמוד בפני עצמם כמוקדי כוח, ולכן בדרך כלל יהיו בצל של המעצמות הגדולות, מהווים במה לתחרות ביניהן.

בשביל להבין זאת טוב יותר, בואו ניקח אזור שהוא עדיין מוקד כוח משמעותי – אירופה. אירופה נמצאת בנקודת המפגש של הים התיכון, האוקיינוס האטלנטי והים הארקטי. היא ביתם של כ-400 מיליון בני אדם ושל כמה מהכלכלות הגדולות בעולם. הגיאוגרפיה של היבשת הקלה על המדינות בה לסחור זו עם זו, והיא הקלה עליהן להקים שוק ואיחוד מוניטרי משותף – גוש האירו. הנהרות הגדולים של הדנובה והריין מחברים את רוב מזרח ומרכז אירופה לגוש כלכלי ותרבותי אחד, מעודדים סחר תוך-אזורי והופכים את אירופה ליבשת שסוחרת הרבה יותר עם עצמה מאשר עם שאר העולם. הדבר מקטין את התלות של אירופה במדינות מחוץ לה, והופך אותה למוקד כלכלי שמדינות רוצות גישה אליו. הגיאוגרפיה של אירופה היא שאפשרה את האיחוד האירופי, והוא שהפך אותה לאחת הכלכלות הגדולות בעולם.

עכשיו תשוו את אירופה לדרום אמריקה.

דרום אמריקה נמצאת בנקודת המפגש של האוקיינוס האטלנטי, האוקיינוס השקט והים הקריבי, אך בעוד אירופה היא גוש יבשתי מלוכד, דרום אמריקה היא גוש יבשתי מפורד. אירופה מאוחדת ע״י הנהרות הגדולים שלה, שחוצים אותה מצפון לדרום וממזרח למערב. דרום אמריקה מפוצלת ע״י הנהר הגדול שלה – נהר האמזונס. האמזונס חוצה את דרום אמריקה ממזרח למערב ומפצל בין המדינות הצפוניות של וונצואלה, קולומביה וגִיאָנָה, ובין המדינות מדרום לאמזונס של ברזיל, ארגנטינה, פרגוואי ואורוגוואי.

האקלים הטרופי ויערות הגשם של האמזונס הופכים את מרכז היבשת לבלתי מתאים להתיישבות בהיקף רחב של בני-אדם. לכן בוונצואלה רובה של האוכלוסייה מרוכזת בחוף הים הקריבי, הרחק מהג׳ונגלים. בקולומביה לעומתה האוכלוסייה מרוכזת בהרי האנדים – עוד רגע נגיע אליהם – שמציעים אקלים נוח יחסית, והאוכלוסייה מחולקת בין החוף הקריבי וההרים. עיר הבירה של קולומביה, בוגוטה, נמצאת בגובה של כ-2,600 מטר מעל פני הים. בשביל השוואה, ירושלים נמצאת בגובה 750 מ׳.

צפיפות אוכלוסייה בדרום אמריקה. שימו לב לריכוז האוכלוסייה בדרום-מזרח ברזיל, בצפון היבשת בחוף הקריבי, ובמערב לאורך הרי האנדים

בברזיל המצב דומה לוונצואלה – רובה של האוכלוסייה מרוכזת קרוב לחוף האוקיינוס האטלנטי, אם על החוף ממש כמו בריו דה ז׳ניירו, או כמה מאות מטרים מעל פני הים בשוליים של הרמה הברזילאית. סאו פאולו, העיר המאוכלסת ביותר בברזיל, נמצאת כ-760 מ׳ מעל פני הים.

מכאן שבזמן שהמדינות האלו – ברזיל, וונצואלה, קולומביה – אולי חולקות גבול משותף, מבחינת הגיאוגרפיה האנושית שלהן הן ביבשות אחרות. המרחק בין בוגוטה בקולומביה לסאו פאולו בברזיל הוא כ-4,000 ק״מ. זה שווה ערך למרחק בין תל-אביב ובין מומביי. לכן קולומביה מייצאת יותר לארה״ב או פנמה מאשר לברזיל.

כעת נוסיף לתמונה את הרי האנדים. אם האמזונס חוצה את דרום אמריקה ממזרח למערב, הרי האנדים חוצים אותה מצפון לדרום. הודות לגובה הרב שלהם הרי האנדים מציעים הקלה מסויימת מהאקלים הטרופי של היבשת, ושפע המינראלים בהם משך את הספרדים להקים בהרים מושבות ומכרות. ערי הבירה של אקוודור ובוליביה נמצאים ברמות של הרי האנדים. עיר הבירה של צ׳ילה ממוקמת בעמק בין הרים. היחידה מבין המדינות האנדיות שיש לה עיר בירה על החוף היא פרו עם עיר הבירה לימה, וגם כאן כנראה מדובר במורשת של שלטון הספרדים – לימה הייתה עיר הבירה של מלכות המשנה של פרו, היחידה המנהלתית של האימפריה הספרדית ששלטה באזור האנדים של דרום אמריקה. מיקום העיר על הים הקל על הספרדים לחבר אותה לרשת הסחר של דרום אמריקה, ולשנע בקלות סחורות ואנשים ממנה ואליה.

אזורי אקלים בדרום אמריקה – האדום הוא מזג אוויר טרופי, העוין ריכוזי אוכלוסייה גדולים. רוב האוכלוסייה נמצאים באזור הממוזג (הירוק).

יחד עם הגיאוגרפיה שקורעת את היבשת, דרום אמריקה כן עשירה מאוד במחצבים ובחלקים מסויימים בשטח חקלאי. ארגנטינה לדוגמה הייתה בתחילת המאה ה-20 אחת המדינות העשירות בעולם מבחינת תמ״ג לנפש [מקור]. עד היום דרום אמריקה מהווה מקור חשוב לחיטה, תירס ובשר בקר, כמו גם לנפט, ליתיום, ועפרות של מתכות. אולם ללא מרכזים אורבניים גדולים, וללא מדיניות ממשלתית של תמיכה בתעשייה, דרום אמריקה הייתה ונותרה בעיקר מקור של חומרי גלם ומזון ולא מרכז תעשייתי גדול בפני עצמה.

לכן דרום אמריקה לאורך ההיסטוריה הייתה הבמה לתחרות בין מעצמות חיצוניות, ובעיקר נתונה תחת ההשפעה של הענק הדמוגרפי, הכלכלי והצבאי הנמצא מצפון לה – ארה״ב. דרום אמריקה מחולקת ע״י נהרות – וארה״ב מחוברת על-ידם. דרום אמריקה סובלת מאקלים טרופי – וארה״ב נהנת מאקלים מתון שתומך בחקלאות ובריכוזי אוכלוסייה גדולים. דרום אמריקה צריכה להיאבק במחלות טרופיות, בעוד ארה״ב הייתה יכולה בקלות להקים מרכזים עירוניים גדולים ללא חשש ממלריה לדוגמה.

אם ננסה לנסח את הבעיות של דרום אמריקה בצורה גיאופוליטית, נוכל להבחין בשלוש בעיות גדולות:

ראשית, השטחים המתאימים לחקלאות והתיישבות אורבנית צפופה הם קטנים ומופרדים. הלב החקלאי של דרום אמריקה נמצא בדרום היבשת, באזור הפמפס. מדובר בערבה פורייה ששטחה כ-750 אלף קמ״ר והיא חוצה את ברזיל, אורוגואי וארגנטינה. שאר היבשת מתאים לגידולים של פירות או קפה, וגם שם מדובר ברצועות מוגבלות. כלומר רוב דרום אמריקה אינה יכולה לתמוך בריכוזי אוכלוסייה גדולים ללא יבוא מזון מהחוץ.

השטחים האורבניים הצפופים נמצאים כל אחד בקצה אחר של היבשת – של ארגנטינה וברזיל נמצאים לחוף האוקיינוס האטלנטי, של צ׳ילה ופרו לחוף האוקיינוס השקט, ושל וונצואלה וקולומביה לחוף הים הקריבי. אין רצף אנושי שמקשר ביניהם, מה שהיה יכול לעודד קישוריות כלכלית, והמרחק ביניהם הוא כה גדול שכבר משתלם יותר לסחור עם אזורים מחוץ לדרום אמריקה: שותף הסחר הגדול ביותר של האזור הקריבי הוא צפון אמריקה, עבור האזור הפסיפי זו אסיה, ועבור ברזיל זו צפון אמריקה. מדינות דרום אמריקה כן הקימו אזור סחר חופשי, אך משום הגיאוגרפיה העוינות סחר תוך אזורי עדיין מהווה רק 15% מכלל הסחר של מדינות האזור.

שנית, ג׳ונגלים הם מקום מחבוא אידיאלי לארגוני פשע וטרור, והם מקשים על כל מרכז שלטוני להגדיל את הריבונות שלו מעבר לערים הגדולות. הדבר מתבטא בהבדלים משמעותיים במידת הפיתוח של אזורים שונים במדינה, ורמת פשיעה גבוהה בפריפריה שלה. אלו בתורם גורמים לזרם הגירה לעבר המרכזים העירוניים העשירים מהאזורים העניים, מה שיוצר מתחים חברתיים בערים. בברזיל לדוגמה המדינה של סאו-פאולו נהנת ממדד פיתוח אנושי שדומה לזה של המחוז התעשייתי המתקדם של גואנדונג במזרח סין. לעומתה מדינת פִּיָאוּאִי בצפון מזרח המדינה דומה ברמת הפיתוח שלה למולדובה.

שלישית, היעדר בסיס תעשייתי משמעותי ותלות במחירי סחורות הפך את הכלכלות של דרום אמריקה רגישות לשינויים חדים במחיר של סחורות, בדומה לרגישות של יצרניות הנפט למחיר לחבית. הדוגמה הכי טובה לרגישות הזו היא ארגנטינה, שלאורך עשרים השנים האחרונות נהנתה מצמיחה כמעט דו-ספרתית, רק בשביל לחוות אחרי זה מיתון כמעט דו-ספרתי [מקור]. התנהלות כלכלית לקויה, ביחד עם רגישות למחירי סחורות, פוגעים ביכולת של דרום אמריקה להשיג צמיחה כלכלית יציבה לאורך זמן.

שטחים אורבניים מופרדים, ג׳ונגלים והיעדר תעשייה גדולה, כולם פוגעים ביכולת של דרום-אמריקה להשיג לכידות פנימית, ולהפוך לכוח כלכלי חשוב בעולם. במקום שהיבשת תהיה מרכז כלכלי שמדינות רוצות גישה אליו, במקום שהיא תהיה כוח כלכלי שמדינות האזור יוכלו להשתמש בו כדי לבנות את כוחן שלהן, דרום אמריקה היא שלוחה של מרכזי הכלכלה הגדולים של צפון אמריקה, אירופה ומזרח אסיה. היא מספקת להם חומרי גלם ומזון, והם מספקים לה מוצרים תעשייתיים. מדינות האזור תלויות במעצמות גדולות מחוץ לו, והן חשופות להשפעה שלהן, במיוחד של ארה״ב.

מדינות האמריקות, צבועות לפי שותף הסחר המרכזי שלהן – כחול צפון אמריקה, אדום – אסיה, ירוק – דרום אמריקה, סגול – אירופה.

זו הסיבה שלמרות ההשקעות המאסיביות של סין, למרות שבריה״מ ניסתה מספר פעמים להעלות משטרים קומוניסטים באמריקה הלטינית, היבשת מעולם לא הפכה לאתגר ביטחוני לארה״ב. אין לה לא מעצמה גדולה בתוך האזור שתוכל לתמוך בגוש אנטי-אמריקני, והמעצמות הגדולות של העולם – רוסיה, סין, גרמניה – רחוקות מדי בשביל להציע סיוע שיוכל להתחרות באמריקנים. לכן מדינות האזור צריכות לבחור בין להיות ביחסים טובים עם האמריקנים, או להסתכן בסנקציות ולחץ צבאי מצד וושינגטון.

דוגמה נפלאה לכך היא הגוש הבוליברי שוונצואלה וקובה ניסו להקים בתחילת שנות ה-2000 [מקור]. בוליבריזם היא אידיאולוגיה המשלבת אלמנטים סוציאליסטים, אנטי-אימפריאליסטים ולאומנים, ונקראת על שם סימון בוליבר, מפקד צבאי שעזר לרבות ממדינות דרום אמריקה להשתחרר משלטון הספרדים. וונצואלה וקובה רצו להקים גוש מדינות שיעבדו יחד לצמצם את ההשפעה האמריקנית על דרום אמריקה.

הבעיה שרובן של המדינות שהפכו חברות בגוש היו מדינות חלשות מכדי לשנות במשהו את מאזן הכוח בינו ובין ארה״ב – מדינות כמו בוליביה, גרנדה (מדינת אי קטנה בים הקריבי) או ניקרגואה. מבין החברות המייסדות שלו, וונצואלה וקובה, רק וונצואלה החזיקה בכוח כלכלי משמעותי מספיק לתמוך במדינות אחרות בגוש הודות לעושר הנפט שלה. אולם ברגע שהיא חוותה משבר כלכלי, בין השאר משום סנקציות אמריקניות, כל הגוש הפך חסר כוח.

למה לא הצטרפו אליו גם הכלכלות הגדולות של ברזיל וארגנטינה? אפשר לחשוב על שלוש סיבות:

ראשית, גם ברזיל וגם ארגנטינה תלויות בסחר עם העולם החיצון, במיוחד עם ארה״ב וסין. ארה״ב הייתה שותף הסחר השני בגודלו של ברזיל ב-2019, בהיקף של כ-60 מיליארד דולר. הסחר עם סין עמד על 90 מיליארד דולר [מקור]. ברזיל וארגנטינה צריכות סחר עם העולם כדי לקיים את הכלכלה שלהן, תלויות בייצוא של חומרי גלם ומזון ובהשקעה זרה. שתי המדינות לא יכולות להרשות לעצמן יריבות עם ארה״ב, ודאי לא ארגנטינה שסובלת מחוסר יציבות פיננסית.

שנית, ברזיל וארגנטינה רחוקות גיאוגרפית מוונצואלה וקובה. כפי שאמרתי דרום אמריקה בעצם מחולקת לשלושה גושים: בצפון החוף הקריבי, במזרח החוף האטלנטי, ובמערב הרי האנדים. וונצואלה לא חשובה להן כשותף סחר, והיא לא יכולה לאיים עליהן צבאית. רובן של המדינות שכן הצטרפו לגוש הבוליברי שוכנות בקרבת וונצואלה או קובה, כמו למשל מדינות האיים של האיטי או גרנדה. לוונצואלה אין השפעה על ברזיל וארגנטינה, מופרדות ע״י נהר האמזונס.

שלישית, ברזיל וארגנטינה רואות בעצמן מדינות עצמאיות, שאינן מעוניינות להצטרף לגוש כזה או אחר. ברזיל לאורך המלחמה הקרה השתדלה לשמור על עצמאות מארה״ב ובריה״מ [מקור], והעמדה הזו לא השתנתה. שתי המדינות לא יכולות לאתגר את המעצמות הגדולות, אך הן גם לא חייבות לקחת צד במאבקים שלהן. כמו מדינות קטנות הלכודות בין מעצמות גדולות, ברזיל וארגנטינה מרוויחות מהתחרות בין המעצמות עליהן. ברזיל לדוגמה רואה השקעה מסין וארה״ב, שתיהן רוצות להשיג השפעה במדינה.

הגוש הבוליברי נכשל בניסיון להקים גוש דרום-אמריקני עצמאי מארה״ב. המעצמות האזוריות של דרום אמריקה העדיפו להמשיך לעבוד עם ארה״ב, מכירות בבעיות הגיאוגרפיות שלהן. רוסיה וסין, למרות כל הנפט והסיוע הצבאי שהציעו לוונצואלה, לא הצליחו למנוע את קריסת וונצואלה. דרום אמריקה הייתה ונותרה יבשת בצל ארה״ב.

לעתיד לבוא

האם אמריקה הלטינית נידונה לחיות בצל ארה״ב?

תיאורטית יכול להיווצר מסדרון עירוני-תעשייתי בין ברזיל ובין ארגנטינה במזרח היבשת, ומסדרון כלכלי – גם אם לא גיאוגרפי – בין המרכזים העירוניים והתעשייתיים של אקוודור, פרו וצ׳ילה במערב היבשת, לחוף האוקיינוס השקט.

מסדרון אפשרי אחד יכול להיות בין סאו-פאולו ובואנוס איירס, והוא יכלול לא רק מרכזי תעשייה ופיננסים, אלא גם את השדות החקלאים הגדולים של הפמפס. מסדרון כזה יוכל לנהל סחר ער עם אירופה, צפון אמריקה ומזרח אסיה, כמו גם עם המסדרון הימי של אקוודור-פרו-צ׳ילה. אולם תנאי לקיומו של מסדרון כזה יהיה תיאום כלכלי בין ארגנטינה וברזיל, ועבודה משותפת על תשתיות ועידוד סחר ותעשייה. לא ברזיל ולא ארגנטינה נהנות כרגע ממשל יציב מספיק פוליטית בשביל לאפשר פרויקט כזה.

לעומת דרום היבשת, קובה ומדינות כמו וונצואלה או קולומביה קרובות מדי לארה״ב בשביל שניסיון להתעמת עמה לא יפגע בהן כלכלית. קובה אינה יכולה להאכיל את עצמה, או אפילו לשמור על האורות דולקים בכוחות עצמה. וונצואלה מסתמכת בעיקר על ייצוא נפט, נפט שהוא צמיגי מדי ועם אחוז גופרית גבוה מדי בשביל שרוב בתי הזיקוק בעולם יוכלו לעבד אותו [מקור]. וונצואלה תלויה באופן כמעט בלעדי בארה״ב כצרכן של הנפט שלה, משום שהאמריקנים הם היחידים להשקיע בבתי זיקוק שיכולים לעכל את הנפט הקובני.

הברירה היחידה שנותרה בידי המפלגה הקומוניסטית של קובה היא לנסות ולמשוך השקעות זרות, ולנסות לשפר את היחסים עם ארה״ב, מבלי לאבד את האחיזה שלה בשלטון. המפלגה כנראה מנסה לעשות משהו דומה למהלך של המפלגה הקומוניסטית של סין בשנות ה-80׳: לשפר את המצב הכלכלי של תושבי האי, מבלי לבצע רפורמות פוליטיות. הבעיה שמשבר הקורונה פגע קשות בכלכלה, והמפלגה כבר שנים גוררת רגליים בנוגע לרפורמות שיעודדו את השוק הפרטי באי [מקור]. ההפגנות בקובה הן תזכורת למפלגה שהיא צריכה לשפר את המצב הכלכלי באי, לפני שמשבר יביא לחיסול שלטונה.

השיעור החשוב עבורנו הוא עד כמה מרחק מגביל את השפעתה של מדינה, גם מעצמה. דרום אמריקה רחוקה מדי מאירופה ומזרח אסיה בשביל שאיזו מעצמה שם תוכל לאתגר את ארה״ב. אולם אותו הדבר נכון גם לארה״ב – ללא בעלי הברית שלה במזרח אסיה ואירופה, וושינגטון תהיה מוגבלת מאוד ביכולת שלה לאתגר יריבים אזוריים כמו סין או רוסיה. האמריקנים צריכים מדינות כמו יפן, פולין או בריטניה בשביל נוכחות רציפה באירו-אסיה, בשביל לעזור למדינות הקטנות יותר של האזור. כפי שרוסיה וסין מוגבלות בדרום אמריקה, כן ארה״ב עלולה למצוא עצמה מוגבלת באירו-אסיה.




פלג 78: על מעצמות קטנות וגדולות

תקציר

  1. גיאופוליטיקה משקפת לרוב את הסביבה אותה היא מנתחת. היא התחילה באמצע המאה ה-19, מתמקדת במדינות הגדולות של העולם והאימפריות שלהן. במלחמה הקרה המיקוד עבר למעצמות העל. היום דרוש מיקוד לא רק במעצמות גדולות, אלא גם במעצמות קטנות ומדינות קטנות, בשביל גישה שיטתית לחקר העולם.
  2. פרופ׳ סול ברנרד כהן ז״ל הציע את החלוקה הבאה של מדינות: היררכיה של חמש קבוצות – מעצמות גדולות, מעצמות אזוריות, מעצמות מסדר שלישי (מדינות חשובות), מדינות עם השפעה מועטה ומדינות ללא השפעה.
  3. החלוקה של סול מאפשרת לנו לחשוב טוב יותר על איפה נמצאות המעצמות השונות – טורקיה כמעצמה המנסה להפוך ממעצמה אזורית לגדולה, הודו כבעלת פוטנציאל למעצמה גדולה – ואיך עליהן להתנהל: מעצמות אזוריות בשכונה צפופה צריכות לחפש לשתף פעולה עם מעצמות ומדינות אחרות, כדי להשיג יתרון יחסי.
  4. מדינות קטנות במיוחד צריכות לשאוף לפיתוח כלכלי וטכנולוגי שלהן כבסיס לכוח צבאי ופוליטי, ולשאוף להרחיב והלעמיק את הקשרים עם מעצמות גדולות – כמו לדוגמה ישראל.

להורדת הפרק – קישור.

למקרה ואתם מאזינים לפודקסט אי-שם בהמיספרה הדרומית של כדור הארץ, בישראל הגיע אוגוסט ואיתו החום. חם לנו, לח לנו, ורובנו מבלים את ימינו או בישיבה מתחת למזגן, או בטיולים ליד מקורות מים. יכול להיות שאתם שוכבים עכשיו ליד בריכה באילת, נהנים מהניתוח הזה. יכול להיות שאתם בדרך חזרה מטיול ארוך בכינרת. יכול להיות שאתם פשוט נרגעים בסלון. יש משהו מעייף בחום, ויש גם משהו רגוע.

למה אני מדבר אתכם על מזג האוויר? חשבתי שלכבוד אוגוסט, לכבוד הטיולים והחופשות שאני מקווה שכולנו לוקחים, נדבר קצת על תיאוריה גיאופוליטית ופחות על אירוע קונקרטי כזה או אחר. ניקח רגע צעד אחורה מכל האירועים שאנו סוקרים ונסתכל על התמונה הגדולה, ננסה להבין אותה יותר טוב.

בניתוח היום אני רוצה לדבר על איך לאפיין טוב יותר את התחרויות השונות שאנו רואים בעולם, איך לאפיין יותר טוב את השחקנים השונים שאנחנו רואים בעולם. לדוגמה מה ההבדל בין התחרות האמריקנית-סינית למזרח אסיה, והתחרות האיראנית-סעודית למזרח התיכון? מה ההבדל בין טורקיה ובין רוסיה? לא מנקודת מבט כלכלית או צבאית, אלא מנקודת מבט גיאופוליטית. האם אנחנו יכולים להציע קטגוריות שימושיות למדינות השונות של העולם, קטגוריות שיכולות אז לעזור לנו ולהבין אותן ולחזות לאן הן מתקדמות? אני מאמין שכן.

אני קורא עכשיו ספר מרתק בשם “Geopolitics: The Geography of International Relations” מאת פרופ׳ סול (Saul) ברנרד כהן, גיאוגרף באוניברסיטת ניו-יורק שנפטר לפני חודש, ביוני 2021. הוא מציע בספר היררכיה למדינות, ואני מאמין שההיררכיה הזו יכולה לעזור לנו לעשות הרבה סדר במה שקורה בעולם. איך? הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

על אימפריות וממלכות

גיאופוליטיקה התחילה כמדע, כגישה לחקר העולם באמצע המאה ה-19. הקשר בין גיאוגרפיה ובין הפעילות האנושית היה ידוע כמובן אלפי שנים לפני כן. סון צו באמנות המלחמה מדבר על החשיבות של הגיאוגרפיה לאסטרטגיה צבאית. בגמרא חז"ל מסבירים את הקשר בין מאפיינים של תווי פנים ובין האקלים בו נמצאים בני אדם [מקור]. הקשר בין גיאוגרפיה ופוליטיקה היה ידוע בעבר, אבל מעולם לא בצורה שיטתית. הוא מעולם לא זכה לבחינה וניתוח שיטתיים.

באמצע המאה ה-19 גיאוגרפים אירופים התחילו לקשור בין גיאוגרפיה ופוליטיקה, גיאוגרפיה וחברה, מחפשים להבין איך הגיאוגרפיה משפיעה ומעצבת את הפעילות האנושית. אולם כבר בהתחלתה הגיאופוליטיקה סבלה מבעיה קשה: היא נתפסה פחות כמדע אובייקטיבי, ויותר כדרך עבור מדינה להצדיק את המדיניות שלה. האסכולה הגרמנית של גיאופוליטיקה ראתה במדינה יצור אורגני, הצריך מרחב פיזי בשביל לגדול ולצמוח. לפי האסכולה הזו ההתפשטות האגרסיבית של גרמניה היא סימן של החיוניות הגרמנית, של כוח החיים באומה הגרמנית, והדרישה שלה לעוד מרחב מוצדקת על בסיס הצורך של אומה בריאה למרחבים להתפשט אליהם. אם זה נשמע לכם כמו קריאה ל״מרחב מחייה״, אז כן – האסכולה הגרמנית היא שנתנה להיטלר ימ״ש את הרעיון בדבר מרחב מחיה במזרח אירופה [מקור].

לעומתה, האסכולה האנגלו-אמריקנית הדגישה את החשיבות כל כוח ימי, והצדיקה את ההתרחבות של בריטניה וארה״ב לאורך חופי אירו-אסיה כדרך לבלום את האיום של כוח יבשתי משמעותי. בעוד האסכולה האנגלו-אמריקנית פחות ראתה בגיאוגרפיה גורל כמו האסכולה הגרמנית, היא בכל מקרה עוצבה ע״י המדיניות והפוליטיקה של תקופתה, נותנת צידוק אסטרטגי למציאות הקיימת כבר של האימפריה הבריטית והאימפריה האמריקנית המתרחבת, עם הכיבושים של קובה והפיליפינים בסוף המאה ה-19.

שתי האסכולות עוצבו ע״י המציאות הפוליטית של זמנן, והן שיקפו את המציאות של זמנן – של מדינות לאום חזקות, השולטות באימפריות חובקות תבל. עם נפילת העולם הרב-קוטבי ועליית העולם הדו-קוטבי הפוליטיקה השתנתה, אך המוקד של הגיאופוליטיקה העולמית לא ממש השתנה – הוא המשיך להיות במעצמות העל הגדולות, ובניסיון להבין את האסטרטגיה שלהן ואיך הן יכולות לנצח במאבק ביניהן לכוח.

היום כשאנחנו במעבר לעולם רב-קוטבי, לעולם שאחרי המלחמה הקרה, ברור שההתמקדות הישנה של הגיאופוליטיקה במדינות גדולות היא לא מספיקה. היא לא מספיקה קודם כל מפני שיש לנו עכשיו כל מיני מעצמות גדולות: יש לנו את ארה״ב, שהיא עדיין מעצמת העל היחידה של העולם. יש לנו את סין, שהיא מרכז כוח כלכלי חשוב, והופכת לכוח צבאי חשוב. יש לנו את רוסיה, ששומרת על השפעה בפריפריה שלה ועל יכולת להקרין כוח לנקודות שונות בעולם, כמו אפריקה והמזרח התיכון. יש לנו גם הודו, ואת יפן, ובריטניה וצרפת וגרמניה – כולן מעצמות גדולות, אבל הן שונות מאוד בהתנהלות שלהן. מרגיש שלדחוף את כולן לקטגוריה אחת לא עושה עמן חסד.

שנית, אנחנו רואים יותר ויותר מדינות שלא מחזיקות בנכסים המסורתיים של מעצמות ועדיין מחזיקות כוח בזירה הבינלאומית, במיוחד מדינות קטנות. מדינות שאין להן אוכלוסייה גדולה או שטחי חקלאות רבים, או שאין להן משאבי טבע רבים. ישראל לדוגמה לא מחזיקה באוכלוסייה גדולה או שטחי חקלאות רבים, ועד לא מזמן גם הייתה ענייה באנרגיה. איחוד האמירויות היא מדינה עשירה בנפט, אך דלה באוכלוסייה ומים. אבל לשתיהן כוח צבאי משמעותי, והאמירויות הפכה עצמה למוקד חשוב עבור סחורות ופיננסים, עם נמלים פעילים ואזורי תעשייה מתקדמים [ראו כאן].

רשת ההשפעה של האמירויות במזרח התיכון, קרן אפריקה וצפון אפריקה

שלישית, משום שהדגש הגיאופוליטי הוא על מדינות גדולות, מדינות קטנות פעמים רבות לא מוצאות בגיאופוליטיקה כלי עזר למדיניות, או כלי שהתוצאות שלו בלתי רלוונטיות. לדוגמה, אם נלך לפי המתכון הגיאופוליטי המסורתי לכוח, שמדינה צריכה שטח רחב ופורה, עושר מינראלי וגבולות פוליטיים החופפים גבולות גיאוגרפים בשביל הגנה, יוצא שישראל צריכה לכבוש את חצי-האי סיני, את דרום לבנון עד הליטני ואת שאר רמת הגולן הנמצאת בידי סוריה.

אם לשים בצד את הבעיות המדיניות והדמוגרפיות שאסטרטגיה כזו תגרום, היא מצביעה על בעיה יסודית בגיאופוליטיקה המסורתית: הדגש על מלחמה, על כיבוש, על שליטה בכוח בשטח. גישה כזו היא מיליטריסטית, היא מתעלמת לחלוטין ממנופי השפעה אחרים של מדינה – כלכלה ודיפלומטיה – והיא מבקשת ממדינות להיות במצב מתמיד של מלחמה זו בזו על משאבים, במין מאבק דרוויניסטי בו רק החזק ביותר ישרוד. גישה גיאופוליטית כזו היא שדחפה בין השאר את גרמניה לכיבושים המחרידים שלה במזרח אירופה, וביחד עם רכיב גזעני מובהק להשמדה של מיליונים.

גיאופוליטיקה צריכה עדכון גרסה, צריכה להסתכל על העולם לא רק דרך הסכסוך הצבאי, ולא רק דרך המעצמות הגדולות של העולם. היא צריכה נקודת מבט רחבה מספיק בשביל שגם מדינות קטנות ימצאו בה שימוש, והיא צריכה תיאוריה שיכולה להבדיל בין מדינות כמו יפן, טורקיה או הודו, להסביר היכן כל אחת נמצאת בהתפתחות שלה ככוח ולאן סביר שהיא תתקדם.

וכאן נכנסת ההיררכיה של פרופ׳ כהן.

מי למעלה מי למטה

אם נסתכל על הזירה הבינלאומית גם היום במאה ה-21, ברור שהשחקנים הדומיננטיים ביותר הם עדיין מדינות גדולות. ארצות הברית היא ענק דמוגרפי ויבשתי. היא אחת המדינות הגדולות בעולם מבחינת שטח, היא המדינה השלישית בגודלה בעולם מבחינת אוכלוסייה. סין, ענק דמוגרפי וענק יבשתי. יפן, אחת המדינות המאוכלסות ביותר בעולם. רוסיה, גרמניה, צרפת, בריטניה, המדינות הגדולות הן עדיין הכלכלות הגדולות, ויש להן את הכוח הצבאי הגדול ביותר. אולם יחד איתן אנו רואים גם שחקנים קטנים יותר, מדינות שהן לא מעצמת על, אבל מצד שני, הן מקדמות אג׳נדה משלהן בזירה הבינלאומית.

קובה למשל היא מדינה קטנה וחלשה כלכלית, אך עם רשת השפעה צבאית ופוליטית. קובה הייתה ראש הגשר עבור בריה״מ לאמריקה הלטינית, והיא תמכה במורדים קומוניסטים ביבשת ובאפריקה [מקור] במלחמה הקרה. קרוב יותר לימינו היא סיפקה תמיכה ביטחונית וצבאית להוגו צ׳אבז בוונצואלה [מקור].

טאיוואן היא דוגמה אחרת למדינת אי קטנה שמחזיקה עמדה חשובה בשרשרות האספקה העולמיות הודות לייצור השבבים בה. היא גם מחזיקה במיקום אסטרטגי חיוני עבור ארה״ב וסין בין הפיליפינים ויפן, ומחזיקה בכוח צבאית מאומן. מאז משבר הקורונה היא גם רואה התחזקות במעמד הדיפלומטי שלה, משהו שחזינו כאן בפל״ג עוד כשהמשבר פרץ באפריל 2020 [ראו כאן].

איך אנחנו יכולים להבדיל בין המדינות השונות, ואיך אנחנו יכולים להתחיל ולנסות ולשרטט אסטרטגיות שונות למדינות האלו?

בספרו פרופ׳ כהן מציע היררכיה בת 5 קבוצות עבור מדינות העולם. מדובר בהיררכיה דינמית, בה מדינות יכולות לעלות ולרדת, לגדול בכוחן או לרדת. המיקום של מדינה נקבע גם על בסיס המשאבים שלה, וגם על בסיס ההשפעה בפועל שלה, הכוח שלה כפי שהוא משתקף בפעילות שלה בזירה הבינלאומית.

הקבוצה הראשונה היא הקבוצה של המעצמות הגדולות, המוקד של הגיאופוליטיקה המסורתית. בקבוצה של המעצמות הגדולות פרופ׳ כהן שם את המדינות ארה״ב, סין, רוסיה, המדינות האירופיות הכלולות באיחוד האירופי ויפן. כמובן, יש הבדלים משמעותיים בין חברות הקבוצה, אך המשותף להן שהן כולן מחזיקות ביכולת השפעה גלובאלית, ומהוות מוקדי כוח בזירה הבינלאומית, מוקדי כוח גלובאליים.

מתחת לקבוצה הזו נמצאת קבוצה של מעצמות אזוריות, המחזיקות בכוח רב לעומת האזור הגיאופוליטי שלהן. המעצמות האזוריות הן דומיננטיות בשכונה שלהן, אך לא בסקלה גלובאלית. בין המעצמות האזוריות פרופ׳ כהן מונה את טורקיה, איראן, דרום אפריקה, ברזיל, ישראל וערב הסעודית. אני הייתי מוסיף לרשימה גם את איחוד האמירויות, שהפכה כוח משמעותי יותר באזור אחרי שפרופ׳ כהן פרסם את הספר שלו ב-2014. המעצמות האלו מחזיקות כוח צבאי, כוח כלכלי, והן מסוגלות להפעיל לחץ על השכנות סביבן ולפעול גם מעבר לאזור שלהן, גם אם במידה פחותה יותר מהמעצמות הגדולות.

הקבוצה השלישית הן מדינות סדר שלישי, שאני כאן אקרא להן מדינות חשובות בשביל להקל על עצמנו. מדינות חשובות יכולות להתחרות עם המעצמות האזוריות, אך לא מחזיקות בכוח כלכלי או צבאי מספיק בשביל להפוך למעצמות אזורית, והן תלויות בדרך כלל בסיוע מהחוץ ע״י מעצמות גדולות. בין המדינות החשובות ניתן למנות את קובה, צפון קוריאה ואנגולה.

הקבוצה הרביעית הן מדינות שיש להן השפעה רק על השכנות הקרובות שלהן, כמו ירדן, תוניסיה, או סודן. המדינות האלו מחזיקות ביכולות צבאיות כאלה ואחרות, ומשום המיקום הגיאוגרפי שלהן הן יכולות להיות מוקד תחרות, אך הן חסרות את היכולת להשפיע על האזור שלהן.

הקבוצה החמישית הן מדינות עם השפעה מזערית אם בכלל על העולם החיצון, כמו נפאל. אפשר להוסיף גם מדינות בקריסה, או שנמצאות במלחמת אזרחים ולכן חסרות השפעה על העולם החיצון כמדינות, כמו תימן, סוריה ואפגניסטן.

חלוקה של מדינות העולם לפי שלוש הקטגוריות הראשונות של פרופ׳ כהן. שימו לב שלפי התיאוריה של פרופ׳ כהן, האיחוד האירופי הוא גוש אחד.

במה עוזרת לנו החלוקה של פרופ׳ כהן? היא קודם כל עוזרת לנו להבין מה ההבדל לדוגמה בין רוסיה וטורקיה. רוסיה היא מעצמה גדולה, שיש לה פריפריה גיאופוליטית ברורה במזרח אירופה ומרכז אסיה. טורקיה היא מעצמה אזורית שרוצה להפוך למעצמה גדולה, וחודרת לפריפריה הגיאופוליטית של רוסיה – באגן הים השחור, בקווקז, במרכז אסיה. הטורקים מתחרים עם הרוסים בשביל להפוך למעצמה גדולה.

תחרות דומה יכולה להתרחש בין איראן ורוסיה במרכז אסיה. המיקוד בטהרן דווקא במזרח התיכון, וביצירת גשר יבשתי לים התיכון, כרגע מוריד מהרוסים לחץ בקווקז ובמרכז אסיה. הם כיום גם עובדים יחד עם האיראנים בסוריה בתמיכה במשטר אסד. שינוי באוריינטציה האסטרטגית של איראן יכול להיות משמעותי לרוסים.

היא גם עוזרת לנו לחשוב על איך תראה האסטרטגיה של מדינות אם יעלו או ירדו בהיררכיה. הודו לדוגמה היא מעצמה אזורית, שבונה את כוחה הימי ובונה את כוחה הכלכלי. הודו כמעצמה גדולה תהפוך לכוח המרכזי באוקיינוס ההודי, עם השפעה על מזרח אפריקה, דרום מזרח אסיה והמפרץ הפרסי. הודו כזו תהיה עם כוח ימי משמעותי שיוכל להגיע לים האדום, והיא תהפוך לשחקן כלכלי וצבאי חשוב במזרח התיכון. זה לא אומר שזה בהכרח יקרה, אך זה נותן לנו מסגרת לחשוב איך יראה העולם אם זה יקרה.

לבסוף, היא מראה שיש מדינות קטנות שהן מעצמות אזוריות, ויש מדינות קטנות שלא. הבנה טובה יותר של מה הופך מדינה למעצמה אזורית תתן לנו בסיס לחשוב על אסטרטגיה עבור מדינות קטנות.

הכול קשרים בעולם הזה

מה הופך מעצמה אזורית למעצמה אזורית? היתרון היחסי שלה על המדינות סביבה, אם זה יתרון צבאי, יתרון כלכלי או יתרון פוליטי. מקורו של היתרון היחסי יכול להיות מגודל האוכלוסייה או עושר במשאבי טבע. מצרים לדוגמה היא מעצמה אזורית הודות לאוכלוסייה הגדולה שלה, שנותנת לה כלכלה גדולה וכוח צבאי גדול. היא גם מחזיקה בתעלת סואץ, מה שנותן לה השפעה על תנועת הסחר הגלובאלית.

ברזיל היא מעצמה אזורית הודות לאוכלוסייה הגדולה שלה ושפע של משאבי טבע: ברזיל היא ספקית חשובה של חיטה, תירס, סויה וקפה, כמו גם של נפט, עפרות ברזל ונחושת [מקור]. ברזיל היא גם המדינה המאוכלסת ביותר בדרום אמריקה, עם 212 מיליון בני אדם. אחריה מגיעה קולומביה, עם 50 מיליון.

אולם יתרון יחסי לא חייב להיות בגלל גודל האוכלוסייה או עושר במשאבים. קחו לדוגמה את איחוד האמירויות: איחוד האמירויות קטנה כלכלית מערב הסעודית וקטנה מבחינת האוכלוסייה שלה. יש לה עושר טבעי רב, אך לא עושר טבעי חריג למדינות המפרץ הפרסי. מה שהופך אותה למעצמה אזורית הוא הכוח הצבאי שלה, שנותן לה להתערב בנקודות עניין כמו תימן, בחריין וקרן אפריקה, והכוח הפוליטי שלה, היכולת שלה לקחת את המשאבים והצבא שלה ולתרגם אותם להשפעה על מדינות האזור כמו פקיסטן, סומלילנד [מקור] וסודן.

קניה הופכת במהירות לכוח אזורי במזרח אפריקה הודות לכלכלה הצומחת שלה והחיבור שלה לאוקיינוס ההודי. על אף שהיא קטנה יותר מאתיופיה בשטח ואוכלוסייה, הבידוד הגיאוגרפי של אתיופיה נותן לקניה יתרון יחסי, שמתורגם לכוח כלכלי. הודות לנוכחות שלה על חוף האוקיינוס ההודי קניה גם מושכת השקעות זרות משמעותיות ממדינות כמו סין, ארה״ב ובריטניה [מקור], וסביר שתהפוך בשנים הקרובות למעצמה אזורית במזרח אפריקה, לצד אתיופיה.

עבור חלק מהמעצמות האזוריות, היתרון היחסי מבוסס על האוכלוסייה ומשאבי הטבע שלהן, למשל ברזיל, טורקיה, או מצרים. אצל אחרות המעמד של מעצמה אזורית נובע מפיתוח כלכלי, פיתוח צבאי או גם וגם – ישראל והתעשייה המתקדמת שלה כמו גם הכוח הצבאי החזק שלה, דרום קוריאה והכוח התעשייתי הגדול שלה. לא ישראל ולא דרום קוריאה מחזיקות במשאבי טבע רבים, ושתיהן כלואות בין מעצמות אזוריות או אפילו מעצמות גדולות אחרות: שכנות לדרום קוריאה הן רוסיה, יפן וסין, עם צפון קוריאה גובלת בה.

מכאן אנחנו יכולים להבחין בהבדל אחד חשוב בין המעצמות האזוריות: הצורך שלהן בטכנולוגיה מתקדמת. מדינות עניות במשאבי טבע או דלות אוכלוסין יחסית צריכות טכנולוגיה מתקדמת בשביל להפוך למעצמות אזוריות. מדינה כמו מצרים, עם 100 מיליון בני-אדם, תהיה כוח כלכלי וצבאי גם ללא יכולת טכנולוגית מתקדמת. ישראל לעומת זאת צריכה תעשייה מתקדמת וצבא מתקדם בשביל כוח. טאיוואן הפכה לכוח אזורי הודות לטכנולוגיה המתקדמת שלה בתחום השבבים, והדרך היחידה שלה להרתיע את סין מפלישה תלויה ביכולת הטכנולוגית שלה בתחומים כמו טילים בליסטים וצוללות. דרום קוריאה מחזיקה בשיא העולמי לרובוטים תעשייתיים, עם 855 רובוטים לכל עשרת אלפים עובדים [מקור].

מדינות לפי מספר רובוטים תעשייתים ל-10 אלף עובדים.

הבדל אחר בין מעצמות אזוריות הוא השכנות שלהן למעצמות אזוריות ומעצמות גדולות. ברזיל נמצאת בדרום אמריקה כענק מבודד יחסית, עם ארה״ב רחוקה ממנה כ-6,000 ק״מ. היריב המשמעותי היחיד לברזיל היא ארגנטינה, והמדינות מאז שנות ה-80׳ מעדיפות לשתף פעולה במקום להילחם זו בזו. ברזיל לא הייתה צריכה מעולם ברית צבאית עם אחת המעצמות הגדולות, ועד היום שומרת על עמדה עצמאית יחסית מול המעצמות הגדולות.

לעומתה טורקיה נמצאת בין האיחוד האירופי במערב, רוסיה בצפון, איראן במזרח ומצרים במערב. הטורקים פועלים בתוך סביבה תחרותית מאוד, ומיהרו להצטרף לנאט״ו כדרך לאזן מול האיום הסובייטי מצפון להם. היום כשהם מרגישים שכוחם גדל מול היריבים שלהם, הם מתרחקים מנאט״ו והאיחוד האירופי ומחפשים למצב את עצמם כמעצמה גדולה [ראו כאן].

הנוכחות של מעצמות אחרות משפיעה על העצמאות שיש לכל מעצמה בפעולות שלה, והצורך שלה להגדיל את כוחה ע״י קשרים עם מעצמות ומדינות אחרות, אם מחוץ ואם בתוך האזור. ישראל צריכה את ארה״ב והקשרים עם מדינות כמו יוון וקפריסין בשביל לאזן מול טורקיה, איראן ובמידה פחותה יותר גם מול מצרים וערב הסעודית. דרום קוריאה צריכה את ארה״ב בשביל לאזן מול יפן וסין.

האסטרטגיה החכמה עבור מעצמות אזוריות בשכונה צפופה היא לחפש להגדיל את היתרון היחסי שלהן, ולהגדיל את מספר הקשרים שלהן. אם נחזור שוב לישראל, אסטרטגיה של התרחבות טריטוריאלית לא תעזור ליתרון היחסי הישראלי בתחומי הכלכלה והצבא. כיבושים נרחבים יתישו את כוחה הצבאי וידרשו ממנה משאבים רבים. אסטרטגיה חכמה יותר היא להשקיע בהמשך הפיתוח של המשק הישראלי – כלומר בהגדלת הפרודקטיביות שלו והיתרון התחרותי שלו [מקור] – שמירה היתרון הצבאי שלנו מול יריבות אזוריות, והגדלת מספר הקשרים שלנו עם מדינות אחרות, במיוחד מדינות אגן הים התיכון ומזרח אפריקה.

אם ישראל רוצה לשמור על עצמה כמעצמה אזורית, אולי אפילו להציץ למעצמה גדולה, היא צריכה לחשוב איך היא מגייסת סביבה קואליציה, ולא פועלת רק לבדה.

סיכום

ההיררכיה של פרופ׳ כהן נותנת לנו בסיס לחשיבה שיטתית על מדינות העולם והאינטראקציות ביניהן, על העלייה והנפילה של מעצמות, ועל התחרות בין מעצמות עולות וקיימות. היא גם מאפשרת לנו לתת בסיס ברור לאסטרטגיה לאומית עבור ישראל איך לשמור על מעמדה כמעצמה אזורית.

שאלה לגיטימית שאולי שאלתם במהלך הפרק היא ״למה בכלל להיות מעצמה?״ – טוב, בעולם התחרותי שלנו, מדינה שהיא מעצמה יכולה לשמור ולקדם את האינטרסים שלה. מעצמה לא בהכרח חייבת להילחם ולכבוש ולהתעלל במדינות סביבה. היא יכולה להיות ידידותית, היא יכולה לעודד ביטחון ויציבות. מדינות גם לא צריכות לרצות להיות מעצמות כדי להפוך לכאלה – הן בונות יתרון יחסי שהופך אותן למעצמות. כוח כלכלי הופך לכוח פוליטי שהופך גם לכוח צבאי. כוח הוא לא רע בהכרח – זו פשוט שאלה של איך משתמשים בו, ולשם מה.




פלג 76: סקירה עולמית מס׳ 6

תקציר

  1. ראינו החודש שלושה אירועים פוליטים משמעותיים: תוניסיה סוערת מאז יום שני, ה-26 ביולי, לאחר שהנשיא קייס סייד פיטר את ראש הממשלה, הדיח את שאר הממשלה והקפיא את פעילויות הפרלמנט. בתחילת יולי אלפים יצאו לרחובות הוואנה בקובה בדרישה להתפטרותו של הנשיא הנוכחי מיגל דיאז-קאנל. לבסוף, ב-15 ביולי פרצו הפגנות שהפכו למהומות בדרום אפריקה, עם הרס רב לרכוש ואובדן חיי אדם – כ-300 בני אדם נהרגו במהומות.
  2. ראינו גם אירועי אקלים חריגים שפגעו ביבול באירופה, ברזיל ומערב ארה״ב.
  3. עליית מחירי מזון וחוסר יציבות פוליטית קשורים. סביר שנמשיך לראות לחץ גובר על משאבי המים והמזון של העולם, אם משום משבר האקלים, אם משום גידול באוכלוסייה האנושית.
  4. מדינות יבקשו לפתח או לרכוש טכנולוגיות בתחום החקלאות, המים, בקרת אוכלוסיה, פיזור הפגנות, מודעות ימית ומודעות גבול בשביל למתן את הלחצים והסיכונים עליהן.
  5. כל אלה מציעים הזדמנויות טכנולוגיות ועסקיות.

להורדת הפרק – קישור.

לפני מספר שבועות פנה אליי מנוי של פל"ג בבקשה: האם אני יכול לעסוק גם בנושאים יותר כלכליים בפודקאסט מתוך הסתכלות שהיא יותר מכוונת השקעות. השבתי שאני בפל"ג מתעסק בעיקר בניתוח גיאופוליטי. אם תשימו לב, בפרקים הראשונים של פל"ג ניסיתי טיפה לחזות תנועות שוק, תנועות במחירי סחורות, ונכשלתי בחיזוי. נכשלתי אפילו בלתת הסבר ממצה של המנגנון לתנועות האלה.

לאור הכישלונות האלה, הבנתי שהאנליזה שלי, הידע והניסיון שלי, בעיקר שימושים לניתוח ואנליזה גיאופוליטית, לחיזוי ההתנהגות של מדינות, להערכה של סיכון פוליטי, להבנה של מה הסיכויים למלחמה או מהומות או מדיניות כלכלית ברמת המדינה. יש אנשים שיכולים במידה גדולה של הצלחה לזהות מגמות בתנועת השוק ולהכין אסטרטגית השקעה בהתאם, ואני לא אחד מהאנשים האלה.

לכן אני בד"כ בפל"ג מתמקד במה שאני טוב בו, בגיאופוליטיקה, בהתנהגות של מדינות. אני כן משתדל להביא גם מידע ותחזיות שיכולות לשמש בסיס להחלטות כלכליות. לזהות מגמות ארוכות טווח בהשקעה של מדינות, לזהות הזדמנויות לטכנולוגיות מסויימות או סיכונים כאלה ואחרים לשרשרות האספקה הגלובאליות.

האוכלוסייה של פל"ג, אוכלוסיית המנויים, היא מאוד מגוונת: היא כוללת מנהלי קרני השקעות, מנהלי חברות, חברות טכנולוגיה, ספקי ביטחון, חיילים, סטודנטים, תלמידי תיכון. יש מגוון של מנויים שכל אחד נמצא במקום אחר מבחינת המצב הכלכלי שלו, מבחינת מה הוא עושה ביומיום כעבודה, מבחינת איפה הוא נמצא בחיים. לכן אני לא חושב שזה יהיה אפילו אפשרי בשבילי לנסות ולתת המלצות קונקרטיות כלכליות כשיש מגוון כזה בין האנשים. מה שאני כן מנסה לעשות הוא לתת תמונה רחבה מספיק ומפורטת מספיק, שממנה כל אחד יכול לגזור משמעויות שרלוונטיות אליו: אם לקריירה, אם להשקעה, אם לפיתוח ומחקר וכדומה.

יכול להיות שבמהלך הפרקים לא הדגשתי מספיק את ההזדמנויות שאני רואה, או לא פירטתי אותן מספיק. לכן בפרק היום, בסקירה העולמית של יולי, אני רוצה להשתמש באירועים השונים שהיו לנו החודש בשביל לנסות ולשרטט לכם איך אני רואה את העולם מתקדם ומה אני חושב המשמעויות הפוליטיות, הביטחוניות, הכלכליות והטכנולוגיות מול המגמות האלו. אני לא אתן פה המלצות פיננסיות, אבל אני כן אתן את נקודת המבט הכוללת הגיאופוליטית שממנה אתם יכולים לזהות הזדמנויות ולגזור משמעויות, איש ואיש ועיסוקו.

בפרק היום אנחנו הולכים לדבר על המשבר הפוליטי בתוניסיה, על המהומות בדרום אפריקה וקובה. על שיטפונות ובצורות ברחבי העולם. על NSO ותוכנת פגסוס ועל איך כל הדברים האלו קשורים ביחד. איך מזג האוויר משבש דפוסי חקלאות, איך זה משפיע על מהומות והפגנות, שלוחצות מדינות להתמודד עם אי-שקט אזרחי אצלן, ומדינות אחרות לוודא שאי-השקט לא יגיע אליהן. ננסה להבין מה הסיכונים בעולם החדש שלנו, ננסה להבין איך זה משפיע על הסביבה הבין-לאומית ולסמן הזדמנויות בשביל כל אחד מאתנו. בואו נתחיל.

שיטפונות ומהומות

בואו ונסתכל מה היה לנו החודש. ראשית, בתחום של הפגנות ומהומות היו לנו שלושה אירועים חשובים: הפגנות בקובה, מהומות בדרום אפריקה, ומעין הפיכה בתוניסיה.

תוניסיה סוערת מאז יום שני, ה-26 ביולי, לאחר שהנשיא קייס סייד פיטר את ראש הממשלה, הדיח את שאר הממשלה והקפיא את פעילויות הפרלמנט [מקור]. המהלך הדרסטי הגיע לאחר יום של מחאות נגד הממשלה בעקבות עלייה במספר מקרי הקורונה וכעס גובר על חוסר תפקוד פוליטי כרוני ומשבר כלכלי: מאז מרץ תוניסיה סובלת מעלייה באינפלציית המזון וסובלת מאבטלה גבוהה עקב משבר הקורונה [מקור]. מבקרים ומנהיגי האופוזיציה טוענים כי פעולותיו של סעיד הן הפיכה, ואילו סעיד טוען שמה שהוא עשה נתמך ע״י חוקת תוניסיה. רבבות תומכיו הצטופפו ברחובות בעיר הבירה תוניס ובערים אחרות כדי לחגוג את ההחלטה.

בתחילת יולי אלפים יצאו לרחובות הוואנה בקובה בדרישה להתפטרותו של הנשיא הנוכחי מיגל דיאז-קאנל (Diaz-Canel), גם הן מתודלקות ע״י משבר כלכלי ובריאותי חריף [מקור]. קובה ראתה פגיעה משמעותית לכלכלה שלה עקב ירידה בתיירות לאי, [מקור]. הפסקות חשמל הפכו יותר ויותר נפוצות, וקובנים נאלצים לעמוד שעות בתור בשביל אורז או שעועית [מקור].

לבסוף, ב-15 ביולי פרצו הפגנות שהפכו למהומות בדרום אפריקה, עם הרס רב לרכוש ואובדן חיי אדם – כ-300 בני אדם נהרגו במהומות [מקור]. המהומות פרצו בעקבות מעצרו של נשיא דרום אפריקה לשעבר ג׳ייקוב זומה. זומה הודח ב-2018 ממשרתו עקב האשמות בשחיתות, ולאחר שסירב להופיע למשפט שלו, נפסק שהוא אשם בביזוי בית המשפט וחייב ב-15 חודשי מעצר בכלא [מקור]. ביום בו זומה הסגיר עצמו למשטרה, היה היום בו פרצו המהומות בדרום אפריקה.

מה משותף לשלושת האירועים האלו? יש לנו מדינות חלשות, עם משברים כלכלים, שהקורונה רק החמירה את מצבן. תוניסיה וקובה שתיהן תלויות בתיירות כהכנסה משמעותית – תיירות מהווה 16% מהתמ״ג בתוניסיה [מקור] ו-10% בקובה [מקור]. דרום אפריקה תלויה בייצוא של מתכות ומשאבים אחרים, ולכן כשהמחיר של סחורות צנח בתחילת משבר הקורונה – הכלכלה הדרום-אפריקנית צנחה יחד עמה [מקור]. וזה לא שמצבן של המדינות האלו היה טוב לפני הקורונה: הצמיחה בקובה דשדשה סביב השני אחוז מאז 2006, סובלת מהצטמקות של החקלאות והמכרות במדינה [מקור]. דרום אפריקה סובלת מעוני ואבטלה כרונית בקרב האוכלוסייה השחורה שלה, והתפוררות של תשתיות חיוניות כמו מים וחשמל [מקור]. תוניסיה סובלת מבעיות כלכליות מאז האביב הערבי, כולל פיחות במטבע מול האירו, ירידה בפעילות הכלכלית וירידה בהשקעות של עסקים פרטיים [מקור[. שלוש המדינות מייבאות מזון, וכולן חוו עלייה במחירי המזון בחודשים שלפני המהומות.

עד כאן על מהומות והפיכות. בואו ונפנה את מבטנו למזג האוויר החריג שהיה לנו בחודשים האחרונים:

היו לנו שיטפונות בגרמניה שהרגו כמעט 200 בני אדם, והגשמים החזקים והעיכוב בקצירת חיטה בחלק מהאזורים של צפון אירופה מעלים חשש של פגיעה באיכות החיטה, לדוגמה זיהום ע״י פטריה הנוצרת בתנאי לחות גבוהים [מקור].

ברזיל חוותה במאי ויוני את הבצורת הקשה ביותר מזה 90 שנה [מקור], וההערכה היא שהדבר יפגע ביבול התירס ועלול גם להשפיע לרעה על יבול החיטה בסוף השנה [מקור]. גם יבול הקפה נפגע קשה, עם קרה פתאומית בתחילת השבוע השלישי של יולי [מקור]. ברזיל מספקת כ-40% מקפה מזן ערביקה, והקרה אצלה הקפיצה את מחירי הקפה [מקור].

במערב ארה״ב, עוד אזור חקלאי חשוב, בצורת ממושכת פוגעת בגידולים כמו חיטה, תפוחים ואוכמניות, ופוגעת בעדרים עקב התמעטות של אזורי מרעה [מקור]. בסין, השיטפונות שפגעו במחוז חנאן מאיימים לפגוע בתעשיית בשר החזיר במדינה, ולגרום לתחלואה בעדרים עקב זיהום מקורות מים [מקור]. רק לפני שנה מיליוני חזירים בסין מתו בעקבות הדבר האפריקני, ויש חשש שהגשמים החזקים עלולים להביא להתפרצות חדשה של המחלה.

אירופה, ברזיל, ארה״ב וסין כולן סובלות ממזג אוויר קשה, שפוגע ביבול החקלאי שלהן. ההערכה בקרב הקהילה המדעית שהאקלים הלא-ידידותי לחקלאות ימשיך, וימשיך לפגוע בתפוקות היבול הגלובאליות, עם שיטפונות ובצורות [מקור]. הבעיה היא גם לא רק אקלים – שיבושים בלוגיסטיקה העולמית בעקבות הקורונה תורמים לעלייה במחירי המזון, כמו גם מחסור בכוח עבודה בחוות [מקור].

שיבושים בתפוקת היבול גורמים לעליית מחירים ומחסור במזון. הם גורמים למדינות שמייצאות דגנים ובשר לצמצם את הייצוא בשביל לייצב מחירים. רוסיה כבר יישמה הגבלות על ייצוא דגנים ממנה, פוגעת באספקת הדגן למדינות מרכז אסיה [מקור]. עליית מחירים ומחסור פוגעים בעיקר בשכבות הנמוכות ובמדינות מתפתחות שתלויות בייבוא. גרעון הסחר שלהן גדל, המטבע מאבד מערכו, והן מתקשות להמשיך ולייבא. האוכלוסייה הופכת יותר ויותר מוטרדת מאינפלציה במחירים, עם אנשים מתקשים להאכיל את עצמם. אי-שקט הופך לזעם, וכל מה שדרוש הוא טריגר כלשהו, אירוע, בשביל להתחיל הפגנות ומהומות.

הקורונה רק מחריפה את המשבר הכלכלי של העולם המתפתח, עם רובו עדיין לא מחוסן [מקור]. מדינות מתפתחות לא הגיעו לחסינות עדר, והן צריכות להתלבט בין הטלת סגרים חדשים, או ספיגת עוד ועוד חולים שמעמיסים על מערכות הבריאות שלהן [מקור]. ההתאוששות בתיירות העולמית מדלגת עליהן, משום שהן עדיין מדינות אדומות.

המזל של העולם המתפתח שרוב העולם המפותח אינו צריך לייבא מזון כדי להאכיל את עצמו. מדינות כמו ארה״ב, גרמניה או צרפת מייצאות מזון, ולכן בתקופה של עליית מחירים מדינות כמו מצרים או מקסיקו לא צריכות להתחרות עם מדינות עשירות על יבול. אולם הן כן צריכות להתחרות עם סין, ולסין יש כיסים עמוקים מספיק בשביל לספוג עליות מחיר.

ב-2021 סין הפכה ליבואנית הגדולה ביותר של תירס, ייבוא שהונע ע״י התאוששות בעדרי החזירים שלה [מקור]. היא הביאה לעלייה משמעותית במחירי התירס בארה״ב, אך כעת היא שוקלת להחליף חלק מהתזונה של החזירים בחיטה [מקור] – דגן שסין יכולה לספק ברובה בעצמה. אולם פגיעה ביבול החיטה במדינה עלול לשלוח אותה לשווקים הבינלאומיים, ולגרום לעלייה גם במחיר החיטה. סין מתחרה עם העולם המתפתח על מזון, וכשיש פגיעה בתעשיית המזון אצלה הדבר מתבטא בעליית מחירים בשווקים הבינלאומיים [מקור].

נוסף לבעיה של שיבוש אספקת המזון, קיימת בעיה נוספת שבדרך כלל מתלווה אליה: מעט מדי או יותר מדי מים. סין חוותה בדרום המדינה בצורת קשה, שאיימה על אספקת המים ועל אספקת החשמל מסכרים באזור [מקור]. מזרח סין עכשיו ראתה שיטפונות. טאיוואן סבלה מבצורת קשה בתחילת השנה, רק בשביל לחוות גשמים כבדים וחשש לשיטפונות ביוני [מקור]. אריזונה חווה שיטפונות אחרי בצורת קשה [מקור]. באיראן יש כבר מעל שבוע מהומות בדרום-מערב המדינה עקב הפסקות מים [מקור].

וכל אלה הן רק תופעות אקלים. במדינות מתפתחות גידול באוכלוסייה מאיים על כמות מי השתייה שזמינה לאוכלוסייה – מצרים לדוגמה מתקרבת במהירות לעוני מים אבסולוטי, שמאיים על החקלאות שלה והיכולת להאכיל את עצמה [מקור]. גידול האוכלוסייה בהודו לוחץ את משאבי המים הקיימים של תת-היבשת, מאיים לפגוע בחקלאות ובמחייה של מאות מיליונים [מקור]. שלבו לחץ מצד גידול אוכלוסייה ושנות בצורת, והמחסור במים רק מתגבר. שיטפונות תיאורטית יכולים לעזור, אך צריך ללכוד אותם ולהחדיר אותם לאקוויפר, לשמור אותם לתקופת הבצורת הבאה.

כל השיבושים האלה באספקת המזון והמים של העולם גורמים לפגיעה ברמת החיים של אנשים, גורמים לפגיעה ביכולת שלהם לאכול ולהאכיל את המשפחות שלהם. המשבר הקלורי הופך למשבר פוליטי – עם הפגנות ומהומות. וכאן נכנסות חברות כמו NSO, שמציעות למדינות כלים לשמור על היציבות שלהן.

סוכנים נגד אנרכיה

ב-18 ביולי נחשף ע״י כלי תקשורת מערביים שתוכנת הריגול ״פגסוס״ של חברת הסייבר הישראלית NSO לכאורה שמשה מדינות דמוקרטיות יותר או פחות לרגל אחרי עיתונאים, פעילי זכויות אדם ואנשי אופוזיציה [מקור]. בהתבסס על רשימה של כ-50 אלף מספרים, יש טענה ש״פגסוס״ שמשה או נשקלה לשמש לרגל אחרי אנשים כמו עמונאל מקרון, נשיא צרפת, מלך מרוקו, או עיתונאי מקסיקני שחוסל ע״י ארגון פשע בזמן ששטף את הרכב שלו.

הבעיה עם הרשימה שלא ידוע מה המקור שלה [מקור]. חברת NSO טוענת שאין לה שום קשר לרשימה, והיא עוקבת מקרוב אחר שימוש בתוכנת הריגול שלה בשביל לאתר הפרות אתיות. גופי החדשות שחשפו את הסיפור טוענים שמדובר ברשימת מטרות פוטנציאלית, במטרות שהלקוחות של NSO הביעו בהם עניין גם אם לא החליטו לפרוץ אליהם.

מה האמת? אני אישית לא יודע עדיין. כל עוד המקור של הרשימה לא ידוע, ההאשמות נגד NSO בעיקר מתבססות על ממצאים של אמנסטי על פריצה של פגסוס לעיתונאים ופעילי זכויות אדם [מקור]. זה מריח רע, אך מדינות מרגלות כל הזמן אחר כל מיני אנשים – גרמניה לדוגמה ריגלה אחרי עיתונאים זרים, כולל ה-BBC [מקור]. ואני אפילו לא אתחיל לדבר מה ה-NSA, סוכנות האותות של ארה״ב, עושה [מקור].

בכל מקרה העניין שלנו הוא הוא לא בפגסוס עצמה, אלא במה שהיא מייצגת: הצורך של מדינות לרגל ולעקוב אחר האוכלוסייה שלהן בשביל למנוע אי-יציבות ולשמור על שלטונן. כל מדינה עוקבת אחר האזרחים שלה – ובתקופות של מחסור במזון או מים הדבר הופך יותר ויותר דחוף להן. מדינות לא-דמוקרטיות מודאגות ממצבים כאלה יותר, חוששות שהאופוזיציה תנצל זעם חברתי בשביל להחליף את השלטון. אולם החשש הזה לא שמור רק למדינות לא-דמוקרטיות: בעידן שלנו הודות לרשתות החברתיות והאינטרנט, מדינות עלולות להיות חשופות להתקפות ע״י סוכנים זרים שמעודדים דיסאינפורמציה וזעם ציבורי [מקור].

יש רצון בקרב מדינות להיות מסוגלות לנטר פעילות כזו ולעצור אותה לפני שתתפשט, לנטר זעם ציבורי ואי-סדר פוטנציאלי לפני שהם מתגבשים [ראו כאן לדוגמה], ובכלל יכולת להשתמש ברשתות החברתיות וכלים טכנולוגים בשביל שליטה באוכלוסייה.

היה והן לא יכולות לעצור את האי-שקט לפני שהוא פורץ כמהומה, מדינות רוצות את הכלים לעקוב ובמקרה הצורך לפזר הפגנות במינימום נפגעים. כאן שוב מדינות מחפשות כלים טכנולוגים בשביל לעשות זאת: מל״טים לניטור רציף מהאוויר [מקור], רמקולים רבי-עוצמה לפיזור הפגנות [מקור], או כדורים שמשחררים מטען חשמלי משתק בפגיעה במטרות עד 100 מטר [מקור]. יש כמובן גם את הציוד הרגיל, כמו כדורי גומי וגז מדמיע, שמצריכים אימון בשימוש ותרגול טקטיקות לשימוש במסגרת פיזור הפגנות.

הבעיה של חוסר יציבות פוליטית גם לא מסתכמת רק בלנסות ולמנוע אותה אצלך. היא גם כוללת את הבעיה של איך לוודא שאם המדינה השכנה סובלת ממנה, היא לא מייצאת אלי פליטים, או טרוריסטים או פושעים. מדינות היום מתמודדות עם הצורך לנטר באופן רציף את הגבול שלהן, ולהגיב במהירות לחדירות. לא רק ארה״ב מתמודדת עם הגירה בלתי-חוקית: יש לנו את לטביה שמתמודדת עם פליטים מבלארוס [מקור], יוון ואיטליה עם מהגרים מוסלמים, או קולומביה שרואה זרם של פליטים ופשע מוונצואלה השכנה [מקור]. ככל שמדינות חלשות ילחצו יותר ע״י מחסור במזון ומים, כן מדינות הגובלות בהן יהיו יותר מודאגות איך להגן על הגבולות שלהן.

לאן אני חותר עם כל המידע הזה? שהעולם נמצא בשינוי. יש לחץ על משאבי המים ויש לחץ על משאבי מזון. הלחץ הזה מונע היום בעיקר ע״י שינוי אקלים, עם בצורות ושיטפונות. אבל גם אם האקלים בשנים הבאות יהיה פתאום אידיאלי, הגידול באוכלוסיית העולם ימשיך ללחוץ על אספקת המזון והמים הגלובאלית. הלחצים האלו גורמים חוסר יציבות במדינות מפותחות ומתפתחות, שמחפשות דרכים איך להקל אותם, ואיך להתמודד עם הפוטנציאל של זעם ציבורי. וכל הדברים האלה – מים, חקלאות, ביטחון פנים, ביטחון גבולות – הן הזדמנויות עסקיות, והזדמנויות טכנולוגיות.

קחו לדוגמה ניהול מים. החקלאות המצרית מאבדת כשליש ממי השתייה לדליפות [מקור]. שיטפונות יכולים לשמש לחידוש מאגרי מים תת-קרקעיים אם בונים מערכות לאגור אותם [מקור]. פתרון אחר למחסור במים היא כמובן התפלה, עם מדינות רבות מקימות מתקני התפלה כדי לענות על המחסור במים אצלן.

במדינות אחרות הבעיה היא לא מחסור במים, אלא היעדר מים נקיים, או טיפול לקוי בשפכים. לדוגמה באפריקה שמתחת לסהרה הבעיה היא גישה למים, וככל שצנרת המים שם תפותח, כן יגדל הצורך במערכות שיודעות לנטר דליפות ולשמור על איכות מים טובה.

אז מים הם תחום טכנולוגי חשוב אחד בעתיד שלנו. חקלאות היא תחום חשוב אחר. הקורונה עודדה אימוץ של אוטומטיזציה בקרב חקלאים [מקור]. אנחנו רואים היום שילוב של רובוטים ובינה מלאכותית בהיבטים שונים של המפעל החקלאי, אם בהדברת עשבים באמצעות לייזר ע״י רובוט אוטונומי [מקור], מזל״טים שיודעים לפזר חומרי הדברה [מקור], או תוכנות שיודעות לנטר את הבריאות של שדה יבול [מקור].

ככל שאוכלוסיית העולם תמשיך לגדול, והיא צפויה להמשיך ולגדול עד 2070, אז תגיע לשיא של 9.4 מיליארד בני-אדם, חקלאים ידרשו להפיק יותר ויותר מזון מאותה כמות של אדמה. אבל הם יצטרכו לוודא שהשימוש שלהם לא הופך לשימוש יתר, שמרוקן את האדמה מהמינראליים החיוניים שלה. הם גם יחפשו דרכים להוריד עלויות, בשביל להישאר תחרותיים. אז במדינות מתועשות כמו ארה״ב או גרמניה ירצו לאמץ יותר ויותר רובוטים ותוכנות לניטור של מצב השדה והפחתת כמות הדשן וחומרי ההדברה שנמצאים בשימוש. מדינות מתפתחות גם הן יחפשו לאמץ טכנולוגיות מתקדמות בתחום החקלאות בשביל להגדיל את הפרודוקטיביות של המגזר החקלאי אצלן [מקור]. סביר שההשקעה הזרה במדינות האלו תלך לא רק לתשתיות כמו כבישים ורשתות חשמל, אלא גם למרכזי מצוינות של טכנולוגיה חקלאית, ועזרה לחקלאים להגדיל את היבול שלהם.

והטכנולוגיה לא נעצרת רק בלשפר את העיבוד של שדות. מדינות מדבריות כמו איחוד האמירויות מחפשות דרכים חדשות לייצר מזון בחממות מתקדמות, בהן רשת חיישנים מנטרת את בריאות היבול, והן ממחזרות את רוב המים בהם הן משתמשות [מקור]. חקלאות מדברית תהיה סוגיה חשובה למדינות המפרץ, וטכניקות של חקלאות מדברית יהיו רלוונטיות גם לאזורים מוכי בצורת כמו קליפורניה או דרום הודו.

לבסוף, יש לנו את הצורך של מדינות לנטר אי-שקט אזרחי ולהתמודד עמו. אתם לא חייבים לפתח תוכנות ריגול לטלפונים כדי לעשות זאת – גם בינה מלאכותית שיודעת לנטר תכתובות בקבוצות פייסבוק יכולה לעזור. מדינות ירצו כלים לנטר את מצב הרוח של האזרחים שלהם, ולסמן גורמי סיכון – אישים יחידים או קבוצות רדיקליות שעלולים ליזום מהומות.

ואם מהומות פרצו, מדינות צריכות את הכלים לטפל בהם. עכשיו, אני לא חושב שצריך לעזור לדיקטטורות לשלוט באוכלוסייה שלהן. אבל דמוקרטיות חלשות, לדוגמה כמו קניה או דרום אפריקה, שהפגנות יכולות במהירות להפוך למהומות, צריכות עזרה להתמודד עם תרחיש כזה. ועזרה כזו היא שירות לכל דבר, היא מוצר לכל דבר: אימון כוחות משטרה לטיפול במפגינים, ציוד פיזור הפגנות, רשתות תקשורת ושליטה – מדינות מוכנות לשלם בשביל המוצר הזה.

צורך אחר, שגם קשור לחוסר יציבות, הוא הצורך במודעות ימית ובמודעות גבול, משהו שאני חוזר עליו בפל״ג כבר כמה פרקים. אם אתם מתעסקים במל״טים, אם אתם מתעסקים במערכות ניטור, אם אתם פשוט מחפשים את הרעיון הבא שלכם לחברת הזנק – מודעות ימית ומודעות גבולות. מדינות בים סין הדרומי, מדינות באירופה, מדינות באמריקה, מדינות באפריקה – כולן צריכות ניטור רציף של הגבול שלהן. הודו קנתה לא מזמן 4 מל״טים ישראלים בשביל ניטור הגבול שלה עם סין [מקור]. מה אם יהיה מוצר מדף כזה? חבילה של חיישנים, מל״טים, מרכז בקרה ופיקוד, שניתן לפרוס בגבול ולקבל עיניים 24/7?

וכל אלה הם רק הפיתוחים הטכנולוגים הפוטנציאלים. יש היום חברות ציבוריות שמושפעות לטובה משיבושים באספקת המזון, או בצורך במים: יש קודם כל חברות שמספקות מים, והן לא צפויות לראות ירידה בעסקים בזמן הקרוב. לדוגמה חברת המים של יורק (YORW). או חברת Xylem שעוסקת בטכנולוגית מים ופתרונות בתחום ניהול השפכים (XYL). יש לנו את חברת מוסאיק (MOS), אחת החברות הגדולות בעולם לייצור דשנים. אני אישית מחזיק מניות שלה.

אני לא מציין את החברות האלו כהמלצה להשקעה. אל תסמכו עלי בנוגע לאילו מניות להשקיע, או אילו מניות למכור. אני לא יועץ השקעות ואלו לא המלצות השקעה. אני נותן אותן כדוגמאות לפתוח לכם את החשיבה, לבחון מגזרים שאולי לא הסתכלתם עליהם קודם. שיבושים במזון, שיבושים במים, חוסר יציבות פוליטית, בכל אלה יש הזדמנויות. כל אלה ידחפו לעוד חדשנות, לפיתוחים טכנולוגים חדשים. וכפי שכבר אמרתי בניתוח 73 [ראו כאן] – אני אופטימי. אני חושב שאנחנו בתחילתה של תקופה חדשה של חדשנות, ואני חושב שיש בה המון הזדמנויות לכולנו.

סיכום

העולם שלנו נמצא בשינוי. ראינו בחודש האחרון שיבושי מזג אוויר, שמחמירים את האינפלציה במחירי מזון. ראינו הפגנות, מהומות והפיכות. הסיכון הפוליטי לעסקים בין-לאומיים גדל. הסיכון לביטחון המזון של מדינות מתפתחות גדל. שני הדברים קשורים ושניהם מציעים הזדמנויות כלכליות, טכנולוגיות, ואפילו דיפלומטיות. ישראל כמרכז טכנולוגי משמעותי של טכנולוגית מים וחקלאות יכולה לעזור למדינות מתפתחות ומפותחות להקל את הנזק שיצור משבר האקלים.

העולם שלנו נכנס למצב מעורער אבל זה לא אומר שאין הזדמנויות משמעותיות להרוויח כאן. אולם זה כבר תלוי בכם – איפה אתם נמצאים בחיים, מה אתם עושים, מה הסיבולת שלכם לסיכון ומה בכלל העניין שלכם בסיכון. פל״ג נועד בשביל להכיר לכם את התמונה הגדולה והמשתנה בה אנו חיים. אתם תחליטו איך תפעלו מול התמונה הזו. המון בהצלחה.

תודה לכם על ההקשבה.




פלג 75 – הירושה האפגנית

תקציר

  1. עם הפלישה לאפגניסטן האמריקנים שמו את עצמם בעמדה מאוד גרועה גיאו-אסטרטגית: הם הפכו לכודים בין רוסיה, סין ואיראן; הם הפכו לספקים של יציבות עבור שלוש המדינות; והם נאלצו לנהל מלחמת גרילה ארוכה במדינה הררית מאוד.
  2. כעת כשהאמריקנים יוצאים, הם מורישים מדינה בלתי יציבה בדרום אסיה. היא מאיימת על הסינים – היא עלולה להפוך בסיס לבדלנים אויגורים, והיא עלולה לגרור את פקיסטן גם לחוסר יציבות.
  3. היא מאיימת על האיראנים – עם גלי פליטים – ועלולה למשוך אותם אליה, עם טהרן מנסה להשיג השפעה במלחמת האזרחים המתפתחת שם.
  4. היא מאיימת על רוסיה, שמעוניינת למנוע זרם של פליטים ופעילי טרור למדינות מרכז אסיה הגובלות בה. עבור רוסיה היא גם מציעה הזדמנות להגדיל את ההשפעה שלהם במרכז אסיה, מציעים להגן על הגבולות של המדינות השכנות לאפגניסטן.
  5. לא סביר שנראה כניסה צבאית סינית לאפגניסטן. אפשר ונראה כניסה איראנית באמצעות המליציה השיעית שלה מהמדינה, מה שיכול לאפשר לישראל לפעול ביתר חופשיות בסוריה.

להורדת הפרק – קישור.

בעוד כחודש וקצת ארה״ב עתידה לסגת מאפגניסטן. אחרי 20 שנה של מלחמה וכיבוש, ארה״ב תכריז על נסיגה מבית הקברות של האימפריות.

לא ברור מה האמריקנים הצליחו להשיג עם הכיבוש של אפגניסטן. אבל יכול להיות שעכשיו עם נסיגתם הם משיגים הרבה יותר ממה שהיו יכולים להשיג אם היו נשארים. בפרק היום נראה איך דווקא הנסיגה האמריקנית באפגניסטן עוזרת לה מול סין, מול רוסיה ומול איראן.

אבל לפני שנגיע לאיך הנסיגה האמריקנית עוזרת, אני חייב לציין שהנסיגה באה בניגוד לתחזית שלי. אם תזכרו בפרק שדיברנו על החיפוש אחר יציבות [ראו כאן], כשרצינו להסביר מה ארה״ב מחפשת במזרח התיכון, הסברתי שוושינגטון מחפשת יציבות במזרח התיכון, ובמסגרת החיפוש אחר יציבות היא מנסה להשיג יציבות במינימום משאבים. הנחתי שבמסגרת הרצון ליציבות ארה״ב תשאיר את כוחותיה באפגניסטן. אבל עכשיו היא מוציאה אותם, כנראה מאמינה שהעלות של השארת הכוחות באפגניסטן גבוהה מידי לעומת היציבות שהיא מביאה. אני לא חושב שזה משנה את התזה הכללית של חיפוש אחר יציבות, אבל כן שאפגניסטן כבר לא נתפסת כמשהו הכרחי ליציבות הזו.

ויש כאן מידה רבה של אמת: הנוכחות האמריקנית באפגניסטן לא מוסיפה ליציבות המזה״ת. היא כן נותנת יציבות לשלוש מהיריבות של ארה״ב: סין, רוסיה, ואיראן. הן נהנות מיציבות באפגניסטן, בעוד ארה״ב היא שמשלמת את המחיר. יכול להיות שביציאה שלה מאפגינסטן, ודווקא משום האנרכיה שתגיע, היא תוכל לשפר את העמדה שלה מול סין, רוסיה ואיראן, ולשאוב את שלושתן לאנרכיה בגבול שלהן. איך? הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

כיבוש חסר טעם

למה מלכתחילה האמריקנים פלשו לאפגניסטן? הם פלשו בשביל לפגוע בבסיסים של אל-קאעידה, ובשביל להפיל את שלטון הטאליבן, שהם ראו בו תומך של הארגון. אפגניסטן הייתה בסיס טרור, והפלישה האמריקנית באוקטובר 2001 נועדה לחסל את האיום הזה. מעט אחרי התקפות ה-11 בספטמבר, ארה״ב דרשה מהטאליבן להסגיר את בן-לאדן ולסגור את בסיסי הטרור במדינה. הטאליבן סירב, וארה״ב יצאה במבצע Enduring Freedom ב-7 באוקטובר 2001. בתוך חודשיים שלטון הטאליבן קרס.

אולם אחרי שהאמריקנים מוטטו את הטאליבן ופגעו ברשתות של אל-קאעידה, הם נשארו במדינה בשביל לשקם אותה. הנשיא ג׳ורג׳ בוש הצהיר בנאום באפריל 2002, בהקמה של אפגניסטן בה טוב לחיות, ארה״ב צועדת בדרכה של תוכנית מרשל, תוכנית הסיוע האמריקני לאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. סיוע לאפגניסטן נתפס כחלק מהמלחמה בטרור.

בשנים שעברו מאז ההצלחה של ארה״ב באפגניסטן הייתה חלקית, עם הטאליבן ממשיך לשלוט בחלקים מהמדינה. אולם מעבר להצלחה החלקית באפגניסטן, האמריקנים גם שמו את עצמם בעמדה מאוד גרועה גיאו-אסטרטגית.

בפלישה לאפגניסטן ארה״ב החדירה את עצמה לצומת דרכים בין סין, איראן, תת-היבשת ההודית ומרכז אסיה. היא הפכה תלויה ברוסיה בשביל להעביר אספקה לכוחות שלה באפגניסטן, והיא הפכה חשופה למתקפות טרור מצד איראן. היציבות שהביאה לאפגניסטן שירתה את סין, שבמשך שנים הייתה מוטרדת מהפעילות של בדלנים אויגורים מאפגניסטן [מקור].

מפת הלוגיסטיקה האמריקנית לכוחות באפגניסטן. מאז 2015, הנתיב דרך רוסיה לא פעיל.

נוסף על כניסתה לצומת דרכים יבשתי באסיה, הניסיון האמריקני להקים מדינה מתפקדת באפגניסטן עמד מול אתגר משמעותי: הגיאוגרפיה של אפגניסטן. אפגניסטן היא מדינה הררית מאוד, עם הרי הינדו-כוש שחוצים אותה מצפון לדרום. קיום של הרים רבים כ״כ מקשה על מרכז שלטוני לנהל את אפגניסטן ולכן במשך רוב קיומה אפגניסטן היתה הפריפריה של מעצמות גדולות מסביבה כמו פרס, הודו, רוסיה וכדומה. בכל פעם שכוח ניסה להשתלט על אפגניסטן הוא גילה שההרים שלה מקשים על תנועתו ושליטתו. גם היום הממשלה האפגנית בקאבול מתקשה לשלוט במדינה. מנקודת מבט גיאו-אסטרטגית לפחות הנוכחות הממושכת באפגניסטן היא שגיאה, ולכן היציאה ממנה היא טובה למאזן הכוח האמריקני מול רוסיה, סין ואיראן.

אולם מול הטיעון הגיאו-אסטרטגי, יש הטוענים שההחלטה של ממשל ביידן לצאת מאפגניסטן שגויה מ-3 סיבות מרכזיות:

ראשית, הממשל דן את אפגניסטן לחוסר יציבות ומלחמת אזרחים חדשה, ופוגע באמינות של ארה״ב בעיני בעלות הברית שלה. מאז שהאמריקנים הודיעו על ההחלטה לסגת, הטאליבן השתלט במהירות על חלקים נרחבים מהמדינה, ונראה שהוא עומד להשתלט על כולה [מקור]. יש חשש אמיתי שאפגניסטן תהפוך שוב לבסיס טרור, שיאיים לא רק על סין ורוסיה, אלא גם על מדינות מרכז אסיה והודו. ההחלטה האמריקנית לסגת תתפס בעיני בעלות בריתה כהחלטה נמהרת ולא אחראית, ותפגע באמינות של ארה״ב [מקור].

שנית, אפגניסטן גובלת בסין, קרובה לטיבט ושינג׳יאנג. נוכחות אמריקנית במדינה נתפסת כבסיס אמריקני על הגבול הסיני, שנותן לה את האפשרות לפתוח חזית יבשתית מול בייג׳ין. הנוכחות האמריקנית גם יכולה לאפשר לוושינגטון להקרין כוח על מערב סין, באמצעות כוחות אוויר.

לבסוף, אם ארה״ב תצא מאפגניסטן – סין תיכנס אליה. היא תיכנס לאפגניסטן באמצעות השקעות בתשתיות, באמצעות כוחות צבא, ותחבר את אפגניסטן לרשת התשתיות של דרך המשי החדשה. הדבר יפתח עבור סין גישה לאיראן ולמפרץ הפרסי, יחזק את ההשפעה שלה במרכז אסיה ואת ההשפעה שלה בפקיסטן. ארה״ב בעצם תעניק לסין מתנה אסטרטגית, נותנת לה מדינה חדשה וחשובה לחדור אליה.

אולם הטיעונים האלה לא ממש מבוססים על המציאות בשטח, או אפילו עולים בקנה אחד עם איזה היגיון אסטרטגי.

למה שארה״ב תמשיך להיות באפגניסטן, אם ב-20 שנה של מלחמה וכיבוש היא נכשלה לחסל את הטאליבן? הטיעון של ״שמירת אמינות״ הוא נחמד, אך הנסיגה מאפגניסטן לא תהיה הפעם הראשונה שארה״ב מודה בכישלון ויוצאת ממדינה: היא עשתה את זה בוויטנאם, היא עשתה את זה בעיראק. למה אפגניסטן כל-כך חשובה שדווקא בה ארה״ב צריכה להמשיך ולהשקיע כסף ודם, למרות שאין לה שום תוכנית ברורה איך לנצח ומתי לצאת?

בנוסף, טיעון האמינות מפספס את העובדה שרוב בעלות הברית של האמריקנים כבר לא סומכות רק על וושינגטון לביטחונן. חשבו רגע על הקואליציות שראינו עולות במזרח אסיה או אירופה, על הפעולות של פולין, יפן, בריטניה או צרפת. השינוי של בריטניה ביחס סין, העלייה של הקוואד במזרח אסיה, כל הפעולות האלו נעשו מתוך הבנה של בעלות הברית האמריקניות שהן לא יכולות לסמוך על וושינגטון להגן על האינטרס הלאומי שלהן. יפן היא שדחפה להקמת הקוואד, מוטרדת מההתרחקות האמריקנית ממזרח אסיה תחת בוש [מקור]. בריטניה היא שהחליטה להחרים את חוואווי אחרי העברת חוק הביטחון הלאומי של הונג קונג [מקור].

המדינות האלו עדיין רוצות לעבוד עם ארה״ב מפני שהיא המדינה החזקה ביותר בעולם, לא מפני שהן סומכות עליה לחלוטין. האמינות האמריקנית פחות חשובה בעולם הרב-קוטבי שלנו, ויותר חשובה היכולת של ארה״ב להפנות את המשאבים שלה לזירות עניין. אפגניסטן אינה מהווה זירת עניין לכמעט שום בעלת ברית אמריקנית, למעט הודו. יציאה מאפגניסטן תשחרר משאבים אמריקנים לזירות אחרות, כמו מזרח אסיה ומזרח אירופה.

בנוגע לחזית נוספת עם סין אנחנו צריכים לקחת את הדברים בפרופורציה. אפגניסטן היא מדינה הררית עם מעבר יחיד בין ההרים של הינדו-כוש לתוך סין, כשמעבר זה מוביל למדבריות של שינג׳יאנג. שינג׳יאנג הוא אזור דל-אוכלוסין שלא מחזיק אף מרכז כלכלי חשוב. כל המרכזים הכלכליים, הפוליטיים והצבאיים של סין נמצאים במזרח המדינה, בחוף המזרחי שלה, שכולו מוקף בסיסים אמריקנים. כוח אמריקני באפגניסטן לא ישנה את מאזן המלחמה בין ארה״ב לסין. כוח כזה לא יפלוש קרקעית למערב סין כי אם הוא ינסה זאת לסינים יהיה קל מאוד לחסום אותו, וגם אם הוא יצליח הוא יהיה במרחק של אלפי קילומטרים מהלב של סין. כוח אווירי באפגניסטן לא ישנה ממש את מאזן המלחמה, משום ששוב הוא יצטרך לטוס כ-4,000 ק״מ בשביל להגיע למרכזי הכוח של סין במזרח המדינה. אז זה שיש כוחות באפגניסטן לא תורם משהו מול סין.

לבסוף בנוגע לחיבור של אפגניסטן לסין. הנוכחות האמריקנית לא מנעה השקעות סיניות באפגניסטן. לדוגמא ב-2007 אפגניסטן חתמה על חוזה לכריית מרבץ הנחושת השני בגודלו בעולם, הממוקם כ-40 ק״מ מקאבול [מקור]. זה היה תחת שליטה אמריקנית. מה שכן מעכב השקעה סינית הוא המצב הביטחוני במדינה, שלא צפוי להשתפר. למרות הכרזות שאפגניסטן היא חלק חשוב מ״דרך המשי החדשה״, ההשקעה הסינית במדינה הגיעה בסוף 2017 לפחות מ-400 מיליון דולר. לשם השוואה בפקיסטן השכנה ההשקעה הסינית בסוף 2017 הגיע ל-5 מיליארד דולר [מקור]. ההבדל בין המדינות הוא במצב הביטחוני, שהבריח משקיעים סינים מאפגניסטן.

האמינות האמריקנית כבר נפגעה בשנים עברו, עם הפלישה והנסיגה הנמהרת מעיראק, עם המשבר הכלכלי בארה״ב, עם הנטיות הבדלניות שהופיעו תחת טראמפ. הנוכחות הצבאית האמריקנית באפגניסטן לא תתרום למאזן הכוח שלה מול בייג׳ין, משום שאפגניסטן נמצאת במיקום הלא נכון – רחוקה מהחוף המזרחי של סין. והנוכחות האמריקנית היא לא מה ששמר את אפגניסטן מחוץ להשפעתה של בייג׳ין – ההתקפות של הטאליבן עשו את זה. לכן הנסיגה מאפגניסטן היא לא טעות, אלא להפך – היא יכולה לשפר את מאזן הכוח של ארה״ב מול סין, מול רוסיה ומול איראן.

הבעיה האפגניסטן

בשביל להבין איך היציאה האמריקנית טובה לארה״ב, צריך להבין איך היא השפיעה על מאזן הכוח בין וושינגטון והיריבות האסיאתיות שלה.

אפגניסטן כפי שאמרתי היא מדינה יבשתית שנמצאת בנקודת מפגש בין איראן, סין, מרכז אסיה ותת היבשת ההודית (הודו ופקיסטן). האמריקנים החדירו את עצמם לאפגניסטן והפכו תלויים לוגיסטית ברוסיה ופקיסטן בכדי להעביר אספקה. כל איום אמריקני על רוסיה, נעשה בידיעה שאם הרוסים ירצו, הם יוכלו במהירות לייקר ולהקשות את האספקה האמריקנית למדינה. הרוסים ב-2015 החליטו בתגובה לסנקציות מערביות לסגור את הנתיב דרכם, מקשים על הלוגיסטיקה האמריקנית לאפגניסטן [מקור].

שנית, הכוחות האמריקנים הפכו חשופים למתקפות מצד איראן. למרות שהטאליבן ואיראן היו אויבים בשנות ה-90׳, לאחר הפלישה האמריקנית הם החלו להתקרב. יש הערכות שהאיראנים סיפקו ציוד לטאליבן [מקור] והם מפעילים מליציה משלהם באפגניסטן [מקור]. בנוסף, הנוכחות האמריקנית באפגניסטן הוסיפה לבנק המטרות של איראן עוד כ-100 אלף חיילים בשיא הפריסה שם. בכל תרחיש של מלחמה במפרץ הפרסי, או מתקפה ישראלית על איראן, הכוחות האמריקנים באפגניסטן היו הופכים להיות אחד מיעדי התקיפה האיראנית.

לבסוף, כשהאמריקנים נכנסו לאפגניסטן הם ייצבו את המדינה עבור סין, רוסיה, איראן, מבלי להרוויח ישירות. תחת השליטה האמריקנית אפגניסטן הפסיקה להיות בסיס לבדלנים אויגורים שביצעו פעולות טרור בסין. היא הפסיקה להיות בסיס לכוחות טרור שאיימו על מרכז אסיה, על מדינות כמו טורקמניסטן, אוזבקיסטן וקזחסטן. המדינות האלו חשובות לרוסים, משום שהן גובלות בבטן הרכה של רוסיה במרכז אסיה – טרור ואנרכיה במרכז אסיה יכולים מהר מאוד לזלוג לרוסיה עצמה. כשהאמריקנים הציבו את עצמם באפגניסטן, הם עשו שירות עבור רוסיה, מגנים על הבטן הרכה שלה. האיראנים הרוויחו את ההסרה של הטאליבן מהגבול שלהם, שהיווה איום טרור עליהם ואפשרו להם להגדיל את השפעתם במדינה [מקור].

עכשיו כשהאמריקנים יוצאים, היציבות שהם הביאו הולכת יחד איתם. היציאה של הכוחות האמריקנים מאפגניסטן משאירה שני תרחישים למדינה:

הראשון הוא שאפגניסטן תהפוך יציבה, ולא תהיה שוב בסיס לטרור אזורי. בשביל שהתרחיש הזה יקרה או שהטאליבן יכבוש את המדינה וימנע הקמת בסיסי טרור, או שהטאליבן וממשלת אפגניסטן יגיעו להסכם שלום שיחזיר את היציבות למדינה וישאיר את הממשלה בקאבול כמי שאוכפת את הלוחמה בטרור בה. מדובר בתרחיש שהוא פחות סביר: הניצחונות האחרונים של הטאליבן מעודדים אותו להמשיך במתקפה, במקום בשיחות השלום עם קאבול [מקור]. הטאליבן תלוי לפעולות שלו בארגוני טרור אזוריים, שכיום פועלים באפגניסטן – לדוגמה התנועה האיסלמית של טורקסטן המזרחית [מקור]. מדובר בארגון טרור המעוניין בהקמת מדינה איסלמית במה שהיום הוא שינג׳יאנג. אם הטאליבן ינסה להכחיד אותו, הוא עלול למצוא עצמו במלחמת גרילה דומה לזו הוא מנהל היום מול הממשלה האפגנית. הנתיב הקל יותר עבור הטאליבן הוא להשתלט על אפגניסטן, ואז לתת לארגוני הטרור האזוריים להשתמש בה כבסיס פעילות, עם מגבלות מסוימות.

זה מביא אותנו לתרחיש השני, של אפגניסטן כמקור לחוסר יציבות אזורית, אם בצורה של פעילות טרור, אם בצורה של פליטים. במצב האופטימי, הטאליבן יכבוש מחדש את רוב אפגניסטן ויתן לארגוני טרור לפעול ממנה, אך ברמה נמוכה – הוא יעניש אותם על חדירות לסין ומרכז אסיה, הוא ינסה עד כמה שאפשר להגביל תקריות בגבול.

במצב הפחות אופטימי, המלחמה בין הטאליבן והממשלה האפגנית תהפוך למלחמת אזרחים חדשה. הממשלה בקאבול מחמשת מליציות מקומיות כדי שיוכלו לבלום את הטאליבן [מקור]. למליציות האלו נאמנות מעטה אם בכלל לממשל המרכזי. ככל שהממשל המרכזי יחלש, כן המליציות והשבטים הקשורים אליהן יתחזקו, ויתחילו להתחרות זה בזה ובטאליבן על השפעה. אפגניסטן עלולה להדרדר למלחמת אזרחים, מה שישלח גלי פליטים ופעילי טרור לכל מדינות האזור [מקור].

תרחיש בו אפגניסטן הופכת למקור של אי-יציבות הוא רע לכל מדינות האזור, אך הוא רע במיוחד לסין. לסין אין את הכלים הביטחוניים לטפל בחוסר יציבות באפגניסטן. צבא השחרור העממי מתאמן לקראת תרחישים כמו פלישה לטאיוואן או מלחמה ימית מול ארה״ב. הרפורמות שנעשו ב-2016 בצבא כוונו בעיקר לשפר את היכולת שלו למלחמה רב-ממדית, לא לפעילות נגד טרור. אין לו ניסיון בלוחמה בטרור מחוץ לגבולות סין, ואין לו ניסיון בכלל בהפעלת כוח מאז המלחמה נגד וויטנאם ב-1979 [מקור]. סין גם מודעת לכישלונות של ארה״ב ובריה״מ באפגניסטן. היא תהסס להכניס את עצמה היכן ששתי מעצמות-על נכשלו.

לכן סין קרוב לוודאי תעדיף לבלום את הטרור והפליטים בגבול עד כמה שאפשר, מבלי לחדור למדינה עצמה. סין בשבועות האחרונים קראה לאזרחים שלה לצאת מאפגניסטן, עדות שהיא אינה מתכוונת להיכנס למדינה [מקור].

הבעיה בשביל הסינים שבזמן שהם יכולים להביא חזרה אזרחים, השקעות בתשתיות לא יכולות לחזור. כפי שציינתי ההשקעה הסינית באפגניסטן היא נמוכה מאוד – כ-400 מיליון דולר – אך אפגניסטן היא לא המדינה שתטריד את סין בתרחיש של חוסר יציבות – פקיסטן תהיה.

חוסר יציבות באפגניסטן יקרין על פקיסטן, שם לסין השקעות הרבה יותר מאסיביות בתשתיות, כחלק מהמסדרון הכלכלי של סין-פקיסטן. רק לפני שבוע 9 עובדים סינים נהרגו בפיגוע טרור בצפון פקיסטן [מקור]. התחזקות של הטאליבן באפגניסטן עלולה להלהיב ג׳יהדיסטים במדינה לצאת במתקפות נגד הממשל המרכזי ונגד הסינים [מקור]. מאז 2013 יש שיפור במצב הביטחוני בפקיסטן, מה שאפשר לסינים להגדיל את ההשקעה בה. אם המדינה תחווה גל טרור חדש, או אפילו תשאב למלחמת האזרחים האפגנית, המשמעות היא פגיעה קשה בהשקעות הסיניות.

כדאי כאן להתייחס למספר שרבים חוזרים עליו, וגם אני ציינתי אותו בפרק ישן של ״המשחק הגדול״ בלי לחשוב עליו יותר מדי: אפגניסטן יושבת על משאבים בשווי טריליון דולר, כולל זהב, יהלומים, נחושת, ברזל ועוד [מקור]. אולם המספר הזה לא מתייחס לעלויות הישירות והעקיפות בהפקת המשאבים האלו, או אפילו האם יש ריכוז משמעותי של המשאבים כדי להצדיק הקמת מכרות.

תעשיית מכרות דורשת תשתית יחסית מתקדמת לאפגניסטן: היא צריכה כבישים בשביל לשנע עובדים וכלים. היא צריכה חשמל בשביל להפיק מתכות מהעפרות שנכרות. היא צריכה רכבות בשביל לשנע את המתכות מחוץ לאפגניסטן. הגיאוגרפיה של המדינה מקשה על כל הדברים האלו, עם הצורך לחצוב מנהרות עבור רכבות והקמת תחנות כוח חדשות ליד מכרות.

משום כך, על-אף שאפגניסטן עשירה ״על הנייר״ במשאבים, לא סביר שהסינים ימהרו להשקיע בה. הם יצטרכו להשקיע שנים ומיליארדי דולרים בהקמת התשתיות התומכות לתעשיית מכרות, ואז עוד שנים ומיליארדים בשביל להפיק את המחצבים בה. כל זה יעשה במקרה הטוב עם נוכחות של ארגוני טרור אנטי-סינים במדינה, שיאיימו על עובדים וציוד.

איראן נמצאת בבעיה דומה לסין, חשופה לחוסר יציבות מאפגניסטן, אך מצד שני עם הזדמנות להגדיל את השפעתה במדינה. חלק מהמליציות האיראניות בסוריה גוייסו מאפגניסטן, מהמיעוט השיעי במדינה [מקור]. במקרה של מלחמת אזרחים, לאיראן תהיה הזדמנות להגדיל את השפעתה ע״י החדרת מיליציה משלה בניהולן של משמרות המהפכה.

תרחיש כזה יכול להיות חיובי לישראל: אם איראן תכנס לתוך אפגניסטן, היא תצטרך להפנות משאבים וכוחות מסוריה. ההתבססות האיראנית בסוריה תאט, וטהרן עלולה לספוג הרוגים רבים באפגניסטן, כמו גם זרם פליטים חדש לתוך המדינה. ישראל תוכל לנצל זאת לפגוע בנכסים חשובים לטהרן בסוריה, עם טהרן מוגבלת תגובה שלה נגדנו.

עבור רוסיה, אפגניסטן מציגה הזדמנות ואיום. האיום הוא כמובן שפליטים וג׳יהדיסטים יזרמו ממנה לרפובליקות של מרכז אסיה, מאיימים על היציבות גם של רוסיה עצמה. מצד שני, דווקא האיום בחוסר יציבות נותן לרוסיה פתח להגדיל את השפעתה במרכז אסיה: רוסיה כבר התחייבה שתגן על הגבול של טג׳יקיסטן, ופרסה כוחות בגבול [מקור]. הרוסים יוכלו לנצל את האיום מאפגניסטן בשביל לבסס עוד את הנוכחות הצבאית שלהם במרכז אסיה, חוסמים יריבים פוטנציאלים.

ויריבים כאלה, תופתעו לשמוע, לא חסרים. יש כמובן את סין, שבמסגרת דרך המשי החדשה פועלת כלכלית ודיפלומטית במרכז אסיה, מדאיגה את הרוסים. נוסף לסין יש את ארה״ב, שכעת מחפשת להעביר חלק מהפעילות הצבאית שלה מאפגניסטן לאחת ממדינות מרכז אסיה [מקור]. הרוסים מוטרדים מהאפשרות שלאמריקנים תהיה נוכחות צבאית קבועה באחת הרפובליקות לשעבר שלהן במרכז אסיה, ולפי דיווח פוטין הציע לביידן שהאמריקנים יפעלו מבסיס צבאי רוסי – ניסיון ברור של רוסיה לבלום בסיס אמריקני עצמאי באזור [מקור].

לבסוף יש לנו את טורקיה. כן, טורקיה. טורקיה מחזיקה כוח קטן, של כ-500 חיילים באפגניסטן במסגרת פעילות נאט״ו. עם ההכרזה על נסיגה מהמדינה, הטורקים הציעו שהם ישארו מאחור, מאבטחים את נמל התעופה של קאבול [מקור]. למה שהטורקים יעשו זאת?

ראשית, זה משפר את היחסים שלהם עם ארה״ב ומדינות נאט״ו האחרות. שדה התעופה בקאבול הוא השער היחיד של אפגניסטן לעולם, וכל השגרירויות במדינה תלויות בו. הטורקים יהפכו לשומרי הסף של אפגניסטן, וארה״ב ומדינות מערביות נוספות יהיו תלויות בהם בשביל גישה לאפגניסטן.

בנוסף, הישארות של כוח טורקי תחזק את ההשפעה ההולכת וגדלה של טורקיה באפגניסטן ובמרכז אסיה. טורקיה רואה במרכז אסיה אזור השפעה טורקי, על בסיס העובדה שרוב האזור מורכב מקבוצות טורקמניות. לטורקים יש כבר יחסים טובים עם פקיסטן, איתה רק לאחרונה הם ערכו תרגיל צבאי משותף [מקור], ויחסים טובים גם עם הממשלה האפגנית וגם עם הטאליבן.

טורקיה תוכל להשתמש בנוכחות הצבאית שלה באפגניסטן כדי לבנות דיאלוג ביטחוני עם מדינות מרכז אסיה האחרות, מתאמת לדוגמה סוגיות כמו אבטחת שגרירויות ומשימות נגד טרור. דיאלוג כזה יכול להתרחב גם לדיאלוג דיפלומטי וכלכלי, עם טורקיה מקרבת את המדינות הטורקמניות השונות לעבר השפעתה. התפתחות כזו תדאיג את הרוסים, ואנו עלולים לראות את התחרות הרוסית-טורקית עוברת גם לאפגניסטן, עם הצדדים תומכים בקבוצות שונות במלחמת אזרחים אפשרית.

סיכום

היציאה של ארה״ב מאפגניסטן נותנת לאזור מתנה איומה: וואקום אליו נכנס במהירות הטאליבן. בתרחיש החיובי, הטאליבן והממשלה מגיעים להסכם שלום, ואפגניסטן הופכת למדינה יציבה אך נחשלת בדרום אסיה.

בתרחיש הפחות חיובי (לשכנות של אפגניסטן), המדינה הופכת שוב למקור של חוסר יציבות, משגרת גלי פליטים וטרור למדינות סביב. האנרכיה שם כנראה תמשוך את איראן להתערב, ותכריח את סין ורוסיה לנסות ולחפש דרך לייצב את המדינה. השקעות סיניות באפגניסטן ופקיסטן יפגעו, ובייג׳ין תמצא עצמה עם איום טרור חדש במערבה. טורקיה תוכל לנצל את חוסר היציבות כדי להגדיל את השפעתה במרכז אסיה, מתחרה עם סין ורוסיה.

בכל מקרה המרוויחה הגדולה היא ארה״ב, שתשחרר משאבים וקשב להתמקדות בזירה הימית מול סין. היא תפסיק לספק יציבות ליריבות שלה, ותכריח אותן לספוג את המחיר של המלחמות האפגניות. בהצלחה להן.




פרק 65 – פוסט אימפריום (13): התחרות החדשה לכוח

להורדת הפרק – קישור.

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

הלחין את המוסיקה – גיא שילה.

דונאלד ג׳ון טראמפ.

טראמפ הוא הנשיא השנוי במחלוקת השני שלנו כאן בפוסט-אימפריום, נשיא שנתפס מאוד שונה ע״י הימין והשמאל בארץ. אם אובמה היה אובססיה של הימין, טראמפ הצליח להשפיע על שני המחנות: בעיני הימין טראמפ נתפס כנשיא הכי פרו-ישראלי שהיה בארה״ב, נשיא שהעביר את השגרירות לירושלים, הכיר בסיפוח רמת הגולן, ולא דרש מישראל פשרות או הקפאות בנייה בשביל הסכמי שלום. טראמפ נתפס ככל-כך פרו-ישראלי שיש מי שחשב שרגע לפני יציאתו מהתפקיד הוא יפציץ את מתקני הגרעין של איראן[1].

לעומת זאת עבור השמאל טראמפ נתפס כשקרן, גזען ונוכל, אם לא גרוע יותר. סביר שהתפיסה הזו הושפעה מהתפיסה של השמאל בארה״ב את טראמפ, שראה בו לאומן ימני-גזען, שקרן פופוליסט, בדלן וסכנה לשלום העולם. כשטראמפ רק נבחר נראה שהשאלה שכולם שאלו הייתה לא אם הוא יעשה נזק, אלא כמה נזק הוא יעשה. לדוגמה, בגיליון מאי-יוני 2017 של Foreign Affairs המאמר הראשי עסק בשאלה איך הנשיא עלול לגרום למלחמת עולם שלישית[2].

השער של גיליון מאי-יוני 2017

כמו עם ברק אובמה, המטרה שלי היא לא לשנות את איך אתם תופסים את טראמפ כאדם. העניין שלי הוא בטראמפ כשלב בהתפתחות של ארה״ב, בממשל טראמפ כשלב בשינוי ההשקפה של ארה״ב על העולם. כמובן, תמיד קשה להפריד בין האדם הפרטי ובין התפקיד שהוא מילא, בטח עם אדם כמו טראמפ.

טראמפ הוא בדרן. לא במובן של ״ליצן״, אלא במובן של איש בידור, אדם שיודע לקרוא קהל ולהפעיל אותו. טראמפ אוהב לצאת בהצהרות גדולות ולעיתים בוטות בשביל לקבל את תשומת הלב של הקהל. העובדה שאין מישהו שאדיש אליו היא הוכחה עד כמה הוא אפקטיבי כאיש בידור: הוא גורם לכם להיות מושקעים בו רגשית. אולי אתם אוהבים אותו, אולי אתם שונאים אותו, אך מה שלא יהיה – אתם לא אדישים אליו.

נוסף להיותו איש בידור, טראמפ הוא גם איש עסקים, והוא הביא את ההתנהלות של איש עסקים למדיניות החוץ האמריקנית. טראמפ במהלך 4 השנים שלו בבית הלבן הראה שהוא תופס את יחסי החוץ של ארה״ב כיחסי תן-קח: וושינגטון צריכה לסגור ״עסקאות״ שטובות לה, והנשיא הוא מי שדואג ל״עסקה הטובה ביותר״. היחסים בבסיס העסקאות הם פחות חשובים מהעסקאות עצמן, והמטרה של ההתנהלות המדינית היא ללחוץ את הצד השני במשא ומתן.

קל לראות זאת אם רק מסתכלים על היחסים של טראמפ עם מדינות כמו צפון קוריאה, סין או אפילו איראן: בתחילת נשיאותו טראמפ איים להשמיד את צפון קוריאה אם זו תתקוף את ארה״ב או בעלות בריתה. אולם ברגע שנראה היה שאפשר להגיע ל״עסקה״, או לכל הפחות לפגישה היסטורית, קים ג׳ון און הפך מאיום ביטחוני למי שהנשיא הוא חברו. מול סין טראמפ נע בין קוטב אחד של האשמת סין ״באונס״ ארה״ב וקריאה לשי ג׳ינפינג אויב, ובין קוטב שני של מחמאות על הטיפול בקורונה (בתחילת המגפה)[3] וביטחון שהנשיא שי ג׳ינפינג יעשה את ״הדבר הנכון״ בנוגע למפגינים בהונג קונג[4]. אפילו מול איראן, טראמפ הבהיר שהמטרה של הלחץ המקסימאלי היא להשיג ״עסקה טובה יותר״ מול המשטר בטהרן[5], והיה קרוב בספטמבר 2019 להיפגש עם נשיא איראן רוחאני[6].

טראמפ והממשל שלו כמובן עשו טעויות וסבלו מכישלונות. לדוגמה, הממשל מצד אחד רצה שוונצואלה ואיראן יפסיקו את היחסים העוינים שלהן לארה״ב, אך לא היה מוכן להשקיע משאבים צבאיים או להסתכן במלחמה לשם כך. כשבוונצואלה באביב 2019 ניסה מנהיג האופוזיציה לבצע הפיכה, ארה״ב הגיבה בכתף קרה. הממשל העדיף להסתמך על סנקציות כלכליות מול וונצואלה ואיראן, סנקציות שהפכו את החיים בשתי המדינות לאומללים אולם לא שינו דבר בהתנהלות שלהן.

מול סין הממשל ניהל מלחמת סחר וסימן אותה כיריב אסטרטגי, אך לא עשה את הדבר המתבקש של לעבוד עם בעלות הברית של וושינגטון מול בייג׳ין. במקום ממשל טראמפ ירה לכל עבר, מאיים במכסים על יפן והאיחוד האירופי ומאיים להוציא את הכוחות האמריקנים מדרום קוריאה אם זו לא תשלם יותר על נוכחותם. טראמפ, כפי שאמרתי, היה איש עסקים, וכאיש עסקים הוא התעניין יותר בסגירת עסקאות טובות מגיבוש קואליציה בינלאומית מול בייג׳ין.

אולם המטרה של הפרק היום היא לא לתת ציון לטראמפ כנשיא. המטרה היום היא להבין את החשיבות של טראמפ, של ממשל טראמפ, בהתפתחות של ארה״ב אחרי המלחמה הקרה. טראמפ היה נשיא לא רגיל, נשיא לא אורתודוקסי, וכמוהו הממשל שלו. יחד, הם היו מוכנים לאתגר את האורתודוקסיה האמריקנית לא בחדרי חדרים, אלא במדיניות רשמית. הם היו מוכנים להכיר שהרעיונות של האורתודוקסיה הישנה של ארה״ב בממסד המדיני-בטחוני – על סחר חופשי, הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה – כבר לא רלוונטים. שהעולם השתנה, וארה״ב צריכה להשתנות יחד איתו.

העקרונות שהנחו את ממשל טראמפ כבר היו קיימים לפניו, אך לא סודרו בתפיסת עולם אחת: ממשל אובמה הבין שהמזרח התיכון הוא חור שחור למשאבים של ארה״ב. בתקופתו גם הבינו שסין ורוסיה הן כבר לא ידידות, אלא יריבות. ממשל בוש הבן ואובמה מתחו ביקורת על בעלות הברית של וושינגטון שהן חיות על חשבונה, חותכות בתקציבי הביטחון שלהן בעוד ארה״ב לוקחת על עצמה עוד ועוד מהעול של הגנת העולם החופשי.

מה שממשל טראמפ הביא הוא לא מהפכה, אלא פשוט הכרה: הרגע החד-קוטבי הסתיים. ארה״ב צריכה להתחרות עם סין ורוסיה על השפעה באירו-אסיה. והיא צריכה לשם כך לשנות את ההתנהלות שלה בעולם. איך? הכול בפרק היום. ואנחנו מתחילים מיד אחרי ההודעה הבאה.

אזהרת ספוילר: אנחנו כבר חיים בעידן של הפוסט-אימפריום, ומה שמרתק בשנה שלנו שאנחנו רואים את תחילת התגבשותו של הסדר העולמי הבא. רוצים לראות אותו? רוצים לדעת לאן צועד העולם? בואו למקום היחיד שנותן לכם זאת: פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. בואו להינות מניתוח שבועי, חברות בקבוצת הפייסבוק הסגורה של המועדון, אירועי לייב ועוד. בואו למקום היחיד שלא רק מדווח לכם על העולם – אלא גם מסביר אותו. כי בעידן הכאוטי שלנו – ידע הוא כוח. ידע הוא הזדמנות. אז בואו והצטרפו! קישור לעשיית מנוי.

מצבנו עד כה

את התרומה של ממשל טראמפ לחשיבה האסטרטגית האמריקנית אפשר לסכם בשלוש מילים: תחרות בין מעצמות, Great Power Competition. ארה״ב נמצאת בתחרות לכוח עם סין ורוסיה, והתחרות הזו דורשת מארה״ב לגייס את הכלים הצבאיים, הכלכליים והדיפלומטים שלה בשביל לנצח.

בשביל להבין עד כמה התרומה הזו חשובה, אנחנו צריכים רגע להסתכל בסקירה אחת על כל התהליך ההיסטורי שעברנו עד עתה בסדרה פוסט-אימפריום: פתחנו במאה ה-19, במאה של המעצמות האירופיות הנלחמות זו בזו לכוח ומקוות שמאזן הכוח יציל אותן מעצמן. ראינו איך הן הקימו אימפריות ואיך האימפריות האלו עודדו סחר הגלובאלי והביאו לנו את הגלובליזציה בגלגולה הראשון. ראינו גם איך העולם הזה הגיע לסופו בשתי מלחמות עולם.

סיום שתי מלחמות העולם העביר את הזירה הבינלאומית ממצב רב-קוטבי למצב דו-קוטבי, עם ארה״ב ובריה״מ כשתי מעצמות על. הודות לאיום האדום האמריקנים אחרי מלחמת העולם השנייה לא הפנו את הגב שלהם לאירופה, כפי שעשו אחרי מלחמת העולם הראשונה, ופתחו במאמץ לבנות מחדש את הסדר העולמי – האימפריום הראשון שלנו. ארה״ב לקחה על עצמה לבנות מחנה של דמוקרטיות עם סחר חופשי משגשג, ולבלום את התוקפנות הסובייטית היכן שלא תהיה. האמריקנים הקימו את נאט״ו, חתמו על ברית הגנה עם יפן והכניסו את רוב המדינות המתועשות של העולם למחנה צבאי אחד, לראשונה בהיסטוריה.

הסדר האמריקני הביא לנו את הפאקס אמריקנה: שלום בעולם המתועש שנתן לנו שגשוג כלכלי בקנה מידה היסטורי. גרמניה ויפן השקיעו את המשאבים שלהן בייצור מכוניות ומכונות כביסה במקום מטוסים וטנקים, ובריטניה וצרפת לא היו צריכות עוד לפחד מהגרמנים הודות לנאט״ו. גישה לנפט מהמפרץ הפרסי הובטחה ע״י אמריקה, שגם פתחה את השוק הצרכני הגדול שלה ליצרני העולם. מערב אירופה עברה אינטגרציה כלכלית, וארה״ב עודדה סחר חופשי בין המדינות השונות במערב. הגלובליזציה חזרה לרמה בה הייתה במאה ה-19, ובשנות ה-70׳ וה-80׳ כבר עקפה אותה. העולם המערבי הפך חופשי יותר, שליו יותר, ומשגשג יותר.

כמובן, הפאקס אמריקנה לא הושג ללא מחיר. ארה״ב נאלצה להגדיל את הנוכחות הצבאית שלה במזרח אסיה, אירופה והמזרח התיכון, מבטיחה את אספקת הנפט מהמפרץ הפרסי ומאזנת מול האיום הצבאי הסובייטי במזרח אירופה. היא גם נאלצה להסכים להסכמי סחר שהפלו את היצרנים והחברות שלה: יפן צורפה ל-GATT למרות שהשוק שלה נותר ברובו סגור להשקעה ותחרות זרה. אירופה הייתה יכולה לעבור אינטגרציה כלכלית למרות שזו הפלתה לרעה יצרנים אמריקנים על פני יצרנים מקומיים. ההצדקה הייתה שהצעדים האלו נדרשים כדי לשמור על ההשפעה של וושינגטון, ולשמור את המדינות האלו חלק מהמחנה האמריקני. במילים אחרות ההסכמים האלו היו דרושים בשביל לשמור על הקואליציה האמריקנית נגד הסובייטים.

והסובייטים הם המפתח כאן. הסובייטים הם שהולידו את הצורך האמריקני לבנות מחדש את הסדר העולמי. במהלך כל המאמצים שלהם האמריקנים התכוננו ליום בו הסובייטים או ישלימו איתם או ינסו להילחם נגדם. הם התכוננו ליום בו מוסקבה תושיט יד לשלום, או שטורי שריון רוסים יחצו את גרמניה, שועטים לעבר האוקיינוס האטלנטי. מה שהם לא התכוננו אליו הוא התמוטטות הגוש המזרחי ובריה״מ ב-1989 וב-1991. כמעט בהרף עין בקנה מידה היסטורי היריב הכי גדול של ארה״ב נעלם מהעולם.

ההיעלמות הסובייטית יצרה משבר: ארה״ב נותרה עם המערכת הגלובאלית שיצרה, אך ללא היעוד שלה – ללא האיום האדום. בוש האב רצה להשאיר את המערכת, אך לכוונן אותה מחדש – לא לבלום את בריה״מ, אלא איומים מקומיים כמו צפון קוריאה, איראן ועיראק. ארה״ב תעזור לבנות מאזני כוח מקומיים לאורך אירו-אסיה, ותתמוך בהם מרחוק. התוכנית של בוש הייתה סבירה אסטרטגית, אך לא מעניינת את הציבור האמריקני – הוא תמך במשך 50 שנה במלחמה הקרה בשביל לנצח את הסובייטים. הם נוצחו, והוא רצה את ההשקעה בבית.

קלינטון הציע תוכנית אחרת: צמצום הנוכחות הצבאית באירו-אסיה, צמצום האחריות האמריקנית בעולם, והתמקדות בהסכמים כלכלים. קלינטון הגיע עם סט אחר של תפיסות מבוש: בוש האב היה ריאליסט, קלינטון אידיאליסט. קלינטון, ורבים מבני דורו, ראה בארה״ב את מעצמת העל היחידה בעולם, את הדמוקרטיה והשוק החופשי כמי שניצחו בקרב האידיאולוגי, והאמין שכל מה שנשאר לארה״ב לעשות הוא לקצור את הרווחים של הגלובליזציה החדשה והשוק העולמי שעומד להופיע. קלינטון קידם הסכמי סחר ותהליכי שלום, מאמין כמו שאר וושינגטון שההיסטוריה הגיעה לקיצה, שתמ״ג הולך להחליף את טורי השריון כמקור הכוח החדש של מדינה.

הבעיה שבעוד וושינגטון שבויה ברעיונות של הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה, חלקים אחרים בעולם עדיין חיו את ההיסטוריה. רוסיה סבלה בשנות ה-90׳ מכאוס פוליטי וכלכלי, שעוררו בעם הרוסי ייאוש מהתהליך הדמוקרטי ורצון ליציבות. בשנות ה-2000 פוטין החזיר את החוק והסדר לרוסיה, והחל להפוך אותה מדמוקרטיה לאוטוקרטיה. בוושינגטון לא השכילו להבין את השינוי הזה, ולא השכילו לנסות ולשלב את הרוסים בסדר המערבי. במקום לשלב אותם, האמריקנים עוררו את העוינות שלהם: נאט״ו התפשטה מזרחה, והקרמלין ראה כיצד מתעלמים ממנו ומהאינטרסים האסטרטגים שלו.

בצד השני של אירו-אסיה, הכניסה של סין לארגון הסחר העולמי לא הביאה לשינוי בכלכלה או בפוליטיקה של המדינה. המפלגה המשיכה לשמור על שליטה הדוקה, וניצלה את החברות בארגון הסחר העולמי למשוך אליה ייצור משאר העולם. סין החלה להתחזק כלכלית במזרח אסיה, בין השאר על חשבון התעשיות האמריקניות.

אבל וושינגטון לא הייתה פנויה להכיר באיום הכפול של רוסיה וסין, או בעובדה שתחרות גיאופוליטית חוזרת לעולם. היא הייתה שבויה ברגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה. פיגועי ה-11 בספטמבר לא שיפרו את המצב: הם הוכיחו לה שאי-אפשר להזניח את העולם המתפתח, העולם העדיין היסטורי, משום האיום שלו. בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר ארה״ב התמקדה במזרח התיכון, מאמינה שהמטרה העליונה החדשה שלה הוא להביא מדינות נחשלות כמו אפגניסטן ועיראק לתוך הגלובליזציה, לייצא את ״קץ ההיסטוריה״. המלחמה בטרור של בוש הייתה האימפריום השני של ארה״ב, והוא בזבז את המשאבים והקשב של האמריקנים.

אובמה הבין שמשהו לא עובד, והוא זיהה את הטעויות של בוש, אך מבלי להציג אסטרטגיה ותפיסה חדשה. ממשל אובמה עדיין היה שבוי של הרעיון של מנהיגות אמריקנית, ושבייג׳ין ומוסקבה לא באמת מציגות איום משמעותי על הסדר האמריקני. הוא ניסה למתן את המנהיגות האמריקנית, מנסה לקבוע היכן כוח אמריקני צריך לפעול והיכן לא בכל מקרה בנפרד. התוצאה הייתה מדיניות חוץ לא עקבית, שיצרה חללים אליהם נכנסו הרוסים, הסינים ושחקנים אחרים – אם זה בלוב, סוריה או מזרח אירופה.

ממשל טראמפ בא ונתן לארה״ב אסטרטגיה חדשה, תפיסה חדשה של העולם. הוא אם תרצו המשך של ממשל אובמה, מסתמך על התובנות בתקופתו בשביל להגדיר תפיסה חדשה. הוא עשה זאת לא מפני שהוא ידע משהו שהממשלים האחרים לא ידעו, אלא מפני שהוא היה מוכן לאתגר את האורתודוקסיה האמריקנית על מה בדיוק ארה״ב צריכה לעשות בעולם. לא עוד תמיכה אוטומטית בסחר חופשי. לא עוד משימות של בניית מדינות.

התחרות החדשה לכוח

הפעם הראשונה שהרעיון של ״תחרות בין מעצמות״ הופיע במסמך רשמי של הממשל הייתה במסמך האסטרטגיה לביטחון לאומי של שנת 2017. במסמך הממשל קבע שרוסיה וסין מתחרות עם ארה״ב על כוח והשפעה, ושארה״ב מוכנה להתמודד ולנצח בתחרות הזו[7]. סין ורוסיה, כך לפי הממשל, מעוניינות להפוך את הכלכלה הגלובאלית פחות הוגנת וחופשית, בונות את כוחן הצבאי ומנסות להשתלט על זרימת המידע הגלובאלי בשביל לדכא את החברות שלהן. כל אלו מאיימים על האינטרסים האמריקנים ומאיימים על כוחה והשפעתה של ארה״ב.

אם לפרט יותר, הרי שהתחרות בין סין ורוסיה לארה״ב מתרחשת בכמה תחומים מרכזיים:

ראשית, כלכלה. סין הפכה את עצמה למרכז הייצור של העולם בין השאר הודות לדיכוי משכורות אצלה, גניבת קניין רוחני וסבסוד נדיב של הממשלה. ארה״ב הפכה יותר ויותר תלויה בייבוא מסין עבור רכיבים קריטיים בתעשיית הביטחון והרפואה, בעוד כלכלות המיד-ווסט נפגעו מהיעלמות משרות ייצור. רוסיה השתמשה במשאבים שלה כנשק: 40% מהגז הטבעי לאיחוד האירופי וכשליש מהנפט שלו מגיעים מרוסיה. מוסקבה השתמשה בנשק האנרגיה כדי לאיים על המדינות בפריפריה שלה כמו בלארוס ואוקראינה[8], והשליטה שלה באנרגיה האירופית הגבילה את היכולת של בריסל להגיב לתוקפנות הרוסית במזרח אירופה.

שנית, צבא. מאז 2010 סין בונה את כוחה הימי, מוסיפה משחתות, צוללות גרעיניות ונושאות מטוסים. ההתעצמות הימית של סין מאיימת על ארה״ב, שנשענת בעיקר על הצי שלה בשביל הקרנת כוח באירו-אסיה. בנוסף, סין שוקדת על בניית כוח הטילים הבליסטיים שלה כך שיוכלו לאיים על בסיסים אמריקנים ונושאות מטוסים מזרח אסיה. הבנייה של איים מלאכותיים בים סין הדרומי נועדה להבטיח עליונות אווירית וימית גם בזירה הזו, הרחוקה יחסית מחופיה של סין[9].

רוסיה ביצעה מספר שדרוגים משמעותיים לכוחות הצבא שלה מאז מלחמת גיאורגיה, משדרגת גם את אמצעי הלחימה שלה וגם את הדוקטרינה שלה. הודות לרווחי הנפט של שנות ה-2000, מוסקבה הייתה יכולה לשדרג את כוחות השריון, הארטילריה והטילים שלה[10]. היא הפכה מתוחכמת יותר בשימוש בכלי סייבר, שכירי חרב וכוחות מיוחדים, כפי שמראה ההשתלטות על חצי האי-קרים ע״י כוחות מיוחדים בלתי מסומנים והתמיכה בבדלנים במזרח אוקראינה.

שלישית, טכנולוגיה. סין ורוסיה שתיהן מעוניינות להיות הראשונות להשיג פריצת דרך בתחומים כמו רכבים אוטונומיים, אינטליגנציה מלאכותית וכלי נשק היפר-סונים (מהירות של מעל 5 מאך). הן שתיהן שוקדות על פיתוח יכולות מתקדמות כמו התקפות סייבר, לוחמה נגד לוויינים ומטוסי קרב חמקנים. סין מעוניינת לשדרג את הבסיס התעשייתי שלה כך שהיא תהיה פחות תלויה בטכנולוגיה מערבית, במיוחד אמריקנית, ותוכל להתחרות עם חברות מערביות על השוק העולמי למוצרי היי-טק. עסקתי בתוכנית הסינית בהרחבה ב״קיסר אדום״, בפרק – ״תוצרת סין 2025״ [ראו כאן].

בעידן בו יתרון טכנולוגי מתורגם ליתרון כלכלי וצבאי, ההצלחה הטכנולוגית של מדינה אחת היא בהכרח הפסד למדינות אחרות. אם סין תפתח ראשונה טיל שיוט היפר-סוני, המסוגל לנווט במהירות של מעל מאך 5, היא לא תחלוק את המידע עם ארה״ב. היא גם לא תחלוק את השוק עם ארה״ב במקרה והחברות שלה יהיו הראשונות לפתח רכבים אוטונומים באופן מלא, או אם היא תשיג אפליקציות שימושיות בתחום של מחשוב קוונטי או אינטילגנציה מלאכותית, טכנולוגיות שיכולות לתת לה גם יתרון צבאי. מחקר מדעי ופיתוח טכנולוגי הפכו לחלק מהביטחון הלאומי, ולכן התחרות הטכנולוגית נוגעת לביטחון לאומי.

רביעית, דיפלומטיה. בזמן שארה״ב הייתה עסוקה בלחבר מחדש את עיראק או להשיג שלום בין ישראל והפלשתינים, רוסיה וסין הפכו לגורמים בעלי השפעה פוליטית בזירה הבינלאומית, משתמשים בהשפעה הזו כדי לדחוק את ארה״ב מאירו-אסיה. רוסיה חזרה להיות כוח משפיע במזרח התיכון עם התמיכה באסד, וכוח מאיים באירופה. סין עם ״דרך המשי החדשה״ (BRI) הפכה עצמה לאחד המשקיעים המשמעותיים באפריקה ובדרום העולמי, משתמשת בקשרים עם מדינות אפריקניות כדי להגדיל את השפעתה במוסדות האו״ם[11]. אחרי הפלת השלטון בלוב, שתי המדינות הפכו לגוש חוסם לארה״ב במועצת הביטחון, מטילות ווטו על כל החלטה נגד דיקטטורות כמו סוריה או וונצואלה.

חשוב להבהיר שיחד עם התחזקות השפעתן של סין ורוסיה, ארה״ב לא נעלמה מאירו-אסיה וכוחה האובייקטיבי לא נחלש. ב-2019 התמ״ג האמריקני היווה כמעט רבע מהתמ״ג העולמי, וההוצאה הצבאית האמריקנית הייתה כמעט 40% מכלל ההוצאה הצבאית הגלובאלית[12]. עם 11 נושאות מטוסים גרעיניות, עם בסיסים בכל רחבי העולם, הכוח האמריקני האובייקטיבי לא שקע גם אחרי הכישלונות באפגניסטן ועיראק.

סין ורוסיה יכלו להתחזק בכל הזמן הזה משום שהיה חסרה לארה״ב אסטרטגיה איך ליישם את כוחה. מה המטרות שלה? מי היריבים שלה? בשנות ה-90׳ היו בטוחים שהתחרות לכוח תעלם, ותוחלף בתחרות כלכלית. בשנות ה-2000 וושינגטון הייתה בטוחה שהטרור האסלאמי הוא האיום הכי גדול על הציוויליזציה. שתי התפיסות היו מנותקות מהמציאות הגיאופוליטית: הפאקס אמריקנה של המלחמה הקרה לא נטרל את הצורך של מדינות בכוח. הטרור האיסלאמי, גם בשיאו, לא היה איום משמעותי על הסדר האמריקני. בשביל לשנות את הסדר הבינלאומי צריך מדינות שיהיו מוכנות לעשות זאת, ואפגניסטן או עיראק לא היו בעמדה כזו. רוסיה וסין כן, והן התחילו לאתגר את הסדר האמריקני תחת אובמה ובוש, כפי שראינו בפרקים הקודמים.

עם ממשל טראמפ, עם התפיסה של תחרות בין מעצמות, האסטרטגיה האמריקנית סוף-סוף שבה לקרקע המציאות הגיאופוליטית, להכרה בבעיה האמיתית של הסדר האמריקני: התחרות מסין ורוסיה. הן מתחרות איתה כלכלית, צבאית, טכנולוגית ודיפלומטית. בשביל לשמור על הסדר האמריקני ארה״ב כבר לא יכולה לנסות ולשלב אותן בסדר, לנסות ולעבוד איתן בשביל להגיע לדרך האמצע. לא סין ולא רוסיה מעוניינות להשתלב בסדר האמריקני, אלא לשנות אותו כך שיתאים לצרכים שלהן. לכן וושינגטון צריכה לא לעבוד איתן, אלא להתחרות בהן.

תחרות נוסח אמריקה

המטרה הגדולה של סין ורוסיה היא לצמצם ואם אפשר להסיר לחלוטין את ההשפעה האמריקנית באירו-אסיה. במזרח אסיה האמריקנים כולאים את סין ע״י שליטה בשרשרת האיים הראשונה, שרשרת איים שמכסה את רוב החוף הסיני ונמתחת מיפן עד אינדונזיה. במזרח אירופה רוסיה נדחקה מאזור ההשפעה המסורתי שלה ע״י ארה״ב, שמספקת מטרית ביטחון לנאט״ו ולאיחוד האירופי.

שתי המדינות מעוניינות להחליש את ההשפעה האמריקנית בפריפריה שלהן, ולהבטיח את מעמדן כמעצמות החדשות של אירו-אסיה. התגובה האמריקנית חייבת להיות חיזוק כוחה והשפעתה באירו-אסיה, ע״י תמיכה בבעלות ברית מול הסינים והרוסים. לשם כך ארה״ב גם חייבת לחזק את כוחה בבית, כדי שתוכל לתמוך במאזן הכוח באירו-אסיה.

מכאן שהדבר הראשון שהאמריקנים חייבים לעשות הוא לבנות מחדש את הבסיס התעשייתי שלהם בבית. אף מעצמה לא יכולה לנהל תחרות אפקטיבית כאשר היא תלויה לחלקים קריטים ביריבות שלה. זו אינה רק אמירה תיאורטית: דו״ח של הפנטגון מ-2021 מצא שהיציאה של מפעלים ותעשיות מארה״ב פגעה ביכולת של משרד ההגנה להשיג רכיבים שאינם מיוצרים לפחות חלקית בסין, והפך את משרד ההגנה תלוי במספר קטן של ספקים[13]. הדבר מעלה את העלויות ומאריך את הזמן של פרויקטים ביטחוניים.

החזרה של תעשיות קריטיות לארה״ב תהיה צעד נכון לתיקון המצב, אך לא יהיה מספיק. כל עוד סין יכולה לייצא תוצרת זולה באופן מלאכותי, ע״י דיכוי משכורות והיעדר אכיפה של רגולציה בתחומים כמו איכות הסביבה[14], יצרנים אמריקנים ימשיכו להיות בסכנה מצד בייג׳ין. גם הסכמי הסחר של ארה״ב יהיו חייבים לעבור שינויים בשביל לדאוג לא לסחר חופשי כסיסמה, אלא לסחר חופשי שעובד עבור העובדים והיצרנים אמריקנים.

אין כאן מרקנטיליזם חדש, אלא דאגה למגרש משחקים הוגן לעסקים אמריקנים: מדוע שגבינה מאוהיו תסבול ממכס גבוה בקנדה? מדוע שעובדי איגוד אמריקנים יתחרו עם עובדים לא מאוגדים במקסיקו? למה שארה״ב תקנה תוצרת סינית, כשסין סוגרת את השווקים שלה מפני תוצרת אמריקנית?

לדוגמה, הגישה של ממשל טראמפ לסחר לא הייתה גישה מרקנטיליסטית: הדגש היה על תחרות הוגנת, ודאגה לעובד האמריקני. בעוד האימפריות האירופיות דאגו לגרעון הסחר ולרווחי התעשיינים שלהן, ממשל טראמפ ביקש מדיניות סחר שמבטיחה משרות יציבות ורווחיות לאזרחי ארה״ב[15]. זו למשל הסיבה שממשל טראמפ דחף לעדכון של הסכם הסחר עם מקסיקו וקנדה, ודאג להכניס מנגנון פיקוח על זכויות העובדים במקסיקו. למשל במסגרת ההסכם החדש, שאושר ב-2019, ארה״ב יכולה להגיש תלונה אם עובדים במקסיקו לא מקבלים את הזכות לוועד עובדים עצמאי. המטרה היא להבטיח משכורות הוגנות לעובדים מקסיקנים, ושאם עבודות ייצור ייצאו מארה״ב, הן ייצאו מפני יתרון יחסי של מקסיקו ולא מפני שהעובדים שם חלשים יותר ולכן ניתן לשלם להם משכורות רעב.

במקביל לחיזוק הבסיס התעשייתי והכלכלי, חייב להיות גם שינוי משמעותי בכוח הצבאי. ארה״ב ניהלה ב-20 השנים האחרונות שתי מלחמות, כיבוש ארוך ומאות מבצעים יבשתיים ואוויריים במזרח התיכון. האיום שעומד מולה עם סין הוא שונה מהותית: סין היא כוח ימי, עם אלמנט יבשתי. האיום הצבאי המרכזי של סין על ארה״ב הוא השתלטות על נתיבי השיט במזרח אסיה, לא פלישה קרקעית כלשהי. אם ארה״ב רוצה לענות לאתגר הצבאי הסיני, היא תהיה חייבת לבנות מחדש את הכוח הימי שלה, בין השאר ע״י הגדלתו – בין 1990 ל-2016 הצי האמריקני הצטמק מ-570 ספינות ל-275 ספינות[16]. ההערכה היא שבשביל לבלום בצורה אפקטיבית את סין, ארה״ב תצטרך סביב ה-500 ספינות[17].

בלימת סין ורוסיה גם תחייב שינוי בפריסת הכוחות האמריקנים בעולם, משהו שהתחיל בתקופת אובמה אבל לא בצורה משמעותית מספיק. לארה״ב אין סיבה להחזיק עשרות אלפי חיילים במזרח התיכון, או במערב אירופה אם האיום המשמעותי מגיע מבייג׳ין ומוסקבה. בשביל לעמוד מול האיום ארה״ב תהיה חייבת לפרוס מחדש את כוחותיה, מרכזת אותם במזרח אירופה ומזרח אסיה. במזרח התיכון הכוחות שיישארו יהיו מצומצמים יותר, מכוונים בעיקר לפעילות נגד טרור.

כמובן, האיום הצבאי לא נוגע רק למספרי חיילים או ספינות. ארה״ב גם תהיה חייבת לשמור על היתרון הטכנולוגי שלה מול הרוסים והסינים, ולמנוע מהם גישה לטכנולוגיה אמריקנית, במיוחד לבייג׳ין. אפשר למנוע גישה לטכנולוגיה בשתי דרכים מרכזיות:

ראשית, להגביל את הייצוא של טכנולוגיה האמריקנית. לדוגמה, במהלך 2020 ראינו את ממשל טראמפ חוסם את הגישה של חוואווי לשבבים מתקדמים ותוכנה אמריקנית[18].

שנית, להגביל את ההשקעה הסינית בחברות טכנולוגיה אמריקנית, ולהגביל את הגניבה של קניין רוחני מחברות אמריקניות הפועלות בסין. תחת ממשל טראמפ ההשקעה הסינית בארה״ב הצטמצמה מאוד, מרמה היסטורית ב-2016.

היבט לא ידוע של מלחמת הסחר של טראמפ מול סין שהיא כוונה בעיקר לעצירת הגניבה של קניין רוחני אמריקני, לא לסגירת גרעון הסחר. זו נקודה שכדאי להתעכב עליה: הבסיס של הממשל להטלת מכסים על סין היה חקירה בנוגע לגניבת קניין רוחני אמריקני. טראמפ לא פשוט צייץ ומכסים נוצרו – הייתה חקירה רשמית של נציג הסחר לפעילות הסינית בנוגע לגניבת קניין רוחני[19]. המכסים היו הדרך של הממשל לבטא במחיר של מוצרים סינים את גניבת הטכנולוגיה, ודרך לפצות את ממשלת ארה״ב על גניבת הקניין הרוחני של עסקים אמריקנים. המכסים בהחלט הצליחו – הם הצליחו להביא לרפורמה המשמעותית ביותר בסין בנוגע לקניין רוחני מזה שנים[20].

במקביל למניעת גישה סינית לטכנולוגיה אמריקנית, ארה״ב תצטרך לחזק את המחקר והפיתוח אצלה, ולתמוך בתעשיות עתירות ידע. תמיכה כזו יכולה להיות בצורה של מענקים, הלוואות או הקלות מס לחברות להקים מחדש מפעלים בארה״ב, ולהשקיע יותר במחקר ופיתוח.

לבסוף, ארה״ב תצטרך להפעיל את הכוח הדיפלומטי שלה. עובדה שאיכשהו כולם שוכחים כשמשווים בין ארה״ב וסין הוא שלארה״ב יש בריתות צבאיות עם רוב הכלכלות הגדולות של העולם, אם זו גרמניה, יפן, צרפת או טורקיה. האמריקנים מחזיקים במערכת ענפה של בעלות ברית, שיוכלו לתמוך במאמצים שלה לבלום את הרוסים והסינים: נאט״ו תוכל לחזק את הכוחות האמריקנים במזרח אירופה, ויפן את הכוחות האמריקנים במזרח אסיה.

אבל בשביל שזה יקרה ארה״ב חייבת לוודא שהסינים אינם מגדילים את השפעתם במדינות החשובות לאמריקנים. ארה״ב תהיה חייבת לדחוק החוצה חברות סיניות מתחומים קריטיים כמו תשתיות ואנרגיה, ולהביא את בעלות הברית שלה לתאם את יחסי החוץ שלהן מול בייג׳ין עם וושינגטון. לשם כך ארה״ב יכולה להשתמש בכוח הכלכלי והצבאי הרב שלה, להציע גזרים ומקלות כלכלים למי שתסגור את שעריה בפני חברות סיניות, ולפגוע בכוח הרך של בייג׳ין.

כפי שהראתי ב״קיסר אדום״, סין משתדלת להציג את עצמה כמדינה שאינה איום על הסדר הליבראלי. אולם הפעולות שלה בשינג׳יאנג והונג קונג מציירות תמונה אחרת, של משטר שאינו רק אוטוקרטי, אלא טוטליטרי, המוכן לרדוף מיעוטים אתניים ומפגינים, תוך פגיעה קשה בזכויות אדם. תחת ממשל טראמפ ראינו את ארה״ב משתמשת בהפרות האלו לפגיעה בתדמית של סין וגיוס בעלות הברית המסורתיות של אמריקה, כמו בריטניה, יפן, צרפת וגרמניה.

התחרות לכוח היא התפיסה האסטרטגית החדשה של ארה״ב, כפי שהייתה אסטרטגית הבלימה מול הסובייטים במהלך המלחמה הקרה. היא נובעת לא מהחלטה רצונית של ארה״ב, או של ממשל ספציפי כלשהו, אלא מהמציאות הגיאופוליטית עמה ארה״ב חייבת להתמודד: סין ורוסיה הן באמת איום על העליונות האמריקנית, הן איום על הסדר הליבראלי הבינלאומי. וההוכחה הכי טובה שזו התפיסה היסודית החדשה בארה״ב, תפיסה שלא מושפעת ממי יושב בבית הלבן, היא להשוות את הממשלים של שני נשיאים לכאורה שונים קיצונית: טראמפ וביידן.

התחרות של טראמפ

טראמפ וביידן נתפסים, כך לפחות לפי התקשורת, כהפכים: טראמפ הוא הפופוליסט המסוכן, הלאומן הגזען שמאיים על השלום העולמי. ביידן הוא הפוליטיקאי המנוסה, השקול, מי שיעמוד לצד זכויות אדם ודמוקרטיה, שיחזיר את ארה״ב למעמדה כמנהיגה עולמית. לכאורה שני נשיאים שונים אמורים לנהל שתי אסטרטגיות שונות, לא?

לא. הנקודה המרכזית שאני מנסה להעביר כאן לאורך הסדרה היא שאסטרטגיה לאומית פחות תלויה במנהיג כמו שהיא תלויה במציאות מסביבו. זה לא משנה מי ישב בבית הלבן, מפני שהעולם לא ישתנה, ולכן גם האסטרטגיה האמריקנית לא אמורה להשתנות. אולי בדרך הביצוע, אולי בדגשים כאלה ואחרים – אך לא באופן מהותי.

תסתכלו מעבר למילים ולמחוות השטחיות, וממשל ביידן דומה לממשל טראמפ:

ראשית, יש לנו את התחום הכלכלי. טראמפ זכור כנשיא שניהל מלחמות סחר עם כמעט כל שותף כלכלי חשוב של ארה״ב. הוא הואשם בפרוטקציוניזם, ופגיעה בסחר החופשי. אולם ממשל טראמפ הצליח להשיג הסכם סחר חלקי עם סין והסכמים עם יפן, דרום קוריאה, מקסיקו וקנדה. המטרה של הממשל הייתה לעזור לעובדים ויצרנים אמריקנים להתחרות בעולם, ע״י הבטחת מגרש משחקים הוגן.

ממשל ביידן ממשיך את אותו קו בדיוק. עם כניסתו של ביידן לתפקיד הנשיא הוא חתם על צו המורה לכל הסוכנויות הפדראליות של ארה״ב להעדיף ייצור מקומי על פני מתחרים זרים[21]. הוא גם הורה על בחינה של שרשרות האספקה האמריקניות, במטרה להחזיר שרשרות אספקה קריטיות לארה״ב.

עוד לפני כן ביידן ויועציו הקרובים הדגישו שמדיניות החוץ שהם מעוניינים בה היא ״מדיניות חוץ למעמד הביניים״: דאגה לתעסוקה יציבה ורווחית לעובדים אמריקנים, בעיקר ע״י חיזוק הייצור[22]. הממשל לא יתמוך עוד בסחר חופשי בשביל סחר חופשי, אלא יחפש לקדם הסכמי סחר שמביאים עוד תעסוקה לארה״ב. הממשל יחפש לקדם מדיניות כלכלית של “Made in the U.S.A”: השקעה מאסיבית בתשתיות, בטכנולוגיה, בבריאות, במחקר ובפיתוח, כשהמטרה היא להגדיל את היתרון הטכנולוגי של ארה״ב ולייצר עוד משרות לאמריקנים[23]. אפילו בנוגע לקורונה, ממשל ביידן הצהיר שהוא מחויב למנהיגות גלובאלית, אך במקביל חסם אפשרות לייצא חיסונים ורכיבי חיסון מארה״ב[24].

בתחום הצבאי, ממשל טראמפ וממשל ביידן מדגישים את החשיבות של מזרח אסיה לביטחון האמריקני, והצורך להגדיל ולשדרג את הנוכחות הצבאית שם. תחת טראמפ החלה בחינה מחדש של פריסת הכוחות האמריקנים בעולם, כמו גם בחינת האפשרות להצבת כוח טילים בשביל לאזן מול האיום הסיני[25]. כעת ממשל ביידן ממשיך מהנקודה של טראמפ, עם כוונה להוציא כוחות מהמזרח התיכון ולהציב כוחות טילים במזרח אסיה[26]. ממשל טראמפ הגדיל את תקציב הביטחון והיה מעוניין להגדיל את הצי, וממשל ביידן מעוניין לעשות את אותו דבר.

ביידן ממשיך גם את הקו של טראמפ מול סין: הוא הטיל סנקציות על פקידים סינים המעורבים בפגיעה בזכויות אדם בשינג׳יאנג, בפקידים המעורבים בפגיעה בדמוקרטיה בהונג וקונג, והרחיב את רשימת החברות הסיניות איתן לחברות אמריקניות אסור לעשות עסקים[27]. המכסים שהוטלו בזמן ממשל טראמפ עדיין תקפים, כמו גם המגבלות על ייצוא טכנולוגי לחברות סיניות.

בתחום הטכנולוגי ממשל ביידן מקדם תוכניות לאומיות למחקר ופיתוח, יחד עם הקונגרס. לדוגמה ביוני 2021 עברה בסנאט חקיקה בסך רבע טריליון דולר להגדלת היתרון הטכנולוגי של ארה״ב מול סין[28]. במסגרת החקיקה יועברו כ-50 מיליארד דולר לחברות שבבים אמריקניות בשביל להקים מפעלים בארה״ב, ויועברו מענקים ותקציבים להקמת מרכזי מחקר ופיתוח בתחומים כמו אינטליגנציה מלאכותית, רכבים אוטונומיים ועוד. הממשל גם מעוניין לקדם תוכנית השקעות מאסיבית בתשתיות, כולל תשתית 5G ואינטרנט מהיר.

ההבדלים המשמעותיים היחידים בין הממשלים נמצאים בתחום הדיפלומטי ומול רוסיה, וגם כאן לא מדובר בהפכים מוחלטים. טראמפ נתפס כמי שפגע ביחסים הטרנס-אטלנטיים ובאמון של בעלות הברית האירופיות של וושינגטון עם ההאשמות שהן אוכלות חינם ולא עומדות בהתחייבויות שלהן. אולם טראמפ בסך הכול אמר את האמת: רוב החברות בנאט״ו בתקופת טראמפ לא עמדו ביעד של הוצאה צבאית בסך 2% מהתמ״ג שלהן. לא רק מדינות עניות כמו אלבניה או סלובניה, אלא גם ענקים תעשייתיים כמו גרמניה ואיטליה.

הוצאה צבאית של כל חברה בנאט״ו. גוון – אחו״ז מהתמ״ג (סגול מעל 2%, כחול מתחת)

ההוצאה הצבאית הנמוכה של החברות בנאט״ו משמעותה שאת רוב העול הכלכלי של הגנת אירופה ארה״ב צריכה לקחת על עצמה. למה שארה״ב תגן על אירופה, אם המדינות בה לא מוכנות לעשות זאת? למה שארה״ב תסבסד בעקיפין את המדינות האירופיות, שהרגישו בנוח לחתוך בתקציבי הביטחון שלהן ולצמצם את הצבא שלהן, יודעות שהן מוגנות תחת המטריה הגרעינית של ארה״ב?

ההאשמות של טראמפ נגעו באמת לא נוחה, והן הצליחו להביא את חברות נאט״ו לשנות את ההתנהגות שלהן: בין 2016 ל-2018 חברות נאט״ו חוץ מארה״ב הגדילו את ההוצאה הצבאית שלהן בסכום כולל של 43 מיליארד דולר[29]. אפילו גרמניה, השמרנית מבחינת תקציב, החלה להגדיל את תקציב הביטחון שלה תחת טראמפ.

בו בזמן שטראמפ ביקר את נאט״ו, הממשל שלו הגדיל את הנוכחות הצבאית האמריקנית במזרח אירופה. תחת ממשל טראמפ ארה״ב הקצתה כ-20 מיליארד דולר ליוזמת ההרתעה האירופית, שמטרתה להרתיע תוקפנות רוסית ע״י הגדלת הנוכחות האמריקנית במזרח אירופה[30]. במסגרת היוזמה ארה״ב הציבה חטיבה משוריינת במזרח אירופה, שיפרה את התשתיות הצבאיות למקרה של מלחמה ולראשונה החלה להעביר נשק קטלני לאוקראינה, כחלק מהסיוע הביטחוני למדינה[31].

אבל הממשל נכשל בנקיטת קו תקיף ברור מול הרוסים: נראה שטראמפ כבן-אדם העריך את פוטין. הממשל שלו היסס בנוגע להטלת סנקציות נגד הרוסים, והכריח את הקונגרס לכפות זאת עליו.

לעומת ממשל טראמפ, ממשל ביידן נוקט בקו תקיף יותר רטורית מול רוסיה, ומנסה להיות יותר ידידותי לבעלות הברית האירופיות של אמריקה, במיוחד גרמניה. זאת למרות שגרמניה ממשיכה לנהל יחסים קרובים עם הסינים והרוסים, ומקדמת את האינטגרציה של אירופה אליהן – אם ע״י צינור ה-Nord Stream 2, אם ע״י הסכם ההשקעות בין סין והאיחוד האירופי שהוסכם עליו עקרונית בסוף 2020.

ממשל טראמפ גם קידם יוזמות דיפלומטית כחלק מהתחרות, משתמש בהשפעה האמריקנית בשביל הישגים ממשיים. לדוגמה, ארה״ב השיקה את יוזמת הרשת הנקייה, שמטרתה להגן על רשתות 5G מספקים בלתי אמינים, כלומר כאלה מסין. ליוזמה הצטרפו רוב מדינות מזרח אירופה. בנוסף, ארה״ב הפעילה לחץ על בריטניה, שלבסוף בקיץ 2020 אסרה השתתפות של חוואווי ברשת ה-5G שלה והצליחה להביא מדינות כמו יפן, צרפת ואיטליה לחסום ספקים סינים מלהשתתף ברשתות שלהם. הבעיה של ממשל טראמפ מבחינת תדמית שבו בזמן שהוא פעל דיפלומטית עם ידידים, הוא גם מתח ביקורת עליהם ואיים בעונשים.

ממשל ביידן ממשיך ביוזמות הדיפלומטיות מול סין ורוסיה. לדוגמה הממשל ערך במרץ 2021 את פגישת הפסגה הראשונה של הקוואד – פורום אסטרטגי בין יפן, הודו, אוסטרליה וארה״ב בשביל תיאום מדיניות במזרח אסיה. הקוואד חזר והתגבש ב-2020 הודות לאגרסיביות הסינית במהלך משבר הקורונה. הממשל הוא גם כנראה מי שדחף את האיחוד האירופי להטיל לראשונה מזה שנים סנקציות על פקידים סינים בעוון פגיעה בזכויות אדם בשינג׳יאנג[32]. בייג׳ין השיבה בסנקציות משלה על חברי פרלמנט אירופים, ובתגובה הפרלמנט של האיחוד האירופי הקפיא את אישור הסכם ההשקעה עם סין.

ממשל ביידן מחוייב לא פחות מממשל טראמפ לתחרות האסטרטגית של ארה״ב עם סין ורוסיה. הוא נבדל בסמנטיקה שלו, בהתנהלות היותר דיפלומטית שלו, אך בבסיסו הוא מציג תפיסה אסטרטגית דומה לזו של ממשל טראמפ. ההבדלים הם יותר באיך לבצע מאשר במה לעשות. והמקום שרואים זאת הכי טוב הוא במזרח התיכון, ועם הסכם הגרעין של איראן.

הסוגיה המזרח תיכונית

יש לכאורה אזור אחד שהגישה אליו שונה מאוד בין ממשל טראמפ וממשל ביידן: המזרח התיכון. ממשל טראמפ ביקש להשיג הסכם גרעין חדש באמצעות מקסימום לחץ על איראן, בעוד ממשל ביידן פתח בשיחות לחזרה להסכם הגרעין של 2015. ממשל טראמפ היה ידידותי מאוד לישראל, ממשל ביידן מרוסן יותר. ממשל טראמפ הביא לנו הסכמי נורמליזציה עם 4 מדינות ערביות, ממשל ביידן בעיקר מדגיש את הסכם השלום עם הפלשתינים. למה ההבדל בין הממשלים, שמסכימים בנוגע לתחרות האסטרטגית עם סין ורוסיה?

מפני שהמזרח התיכון לא חשוב. או, אם לנסח זאת טוב יותר, הוא לא חשוב כמו שאנחנו חושבים. המזרח התיכון הוא לא הזירה המרכזית של התחרות בין המעצמות – מזרח אירופה ומזרח אסיה הן הזירות המרכזיות. המזרח התיכון בעיניי ממשל ביידן, כפי שהיה בעיניי ממשל טראמפ, וכפי שהיה בעיניי ממשל אובמה, הוא חור שחור למשאבים ולתשומת הלב של ארה״ב – ולכן ככל שאפשר לצמצם את תשומת הלב והמשאבים אליו, כן עדיף.

בשביל להבין זאת יותר לעומק, צריך להבין מה תמיד הייתה המטרה של ארה״ב באזור: יציבות. האמריקנים ירשו את המזרח התיכון מהבריטים, שהיו מעורבים בו משום חברות הנפט שלהם והרצון להגן על נתיבי השיט להודו. לעומתם, האמריקנים לא היו צריכים את הנפט הערבי, אך מערב אירופה כן. השיקום של מערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה דרש גישה ישירה לנפט של המפרץ[33] – ואם בריה״מ הייתה שולטת בו, מערב אירופה הייתה עלולה ליפול לידיה. האירופים היו חלשים מדי להגן על קווי האספקה של עצמם, והאמריקנים לא רצו לראות, רגע אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, שוב את גרמניה וצרפת בונות צבא לפלישה למקומות רחוקים. אז ארה״ב נכנסה לאזור בשביל להגן על האספקה היציבה של נפט ממנו.

המזרח התיכון היה גם חשוב אסטרטגית כנקודת חיבור בין מזרח אסיה ואירופה, בין הודו ומזרח אפריקה. שליטה בו הייתה נותנת לבריה״מ להקרין את כוחה מדרום אירופה עד דרום מזרח אסיה. אחרי הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979, פלישה שאסטרטגים אמריקנים חששו היא הקדמה לפלישה לאיראן, הנשיא קרטר הכריז שכל ניסיון להשתלט על המפרץ הפרסי יחשב כאיום על ארה״ב ויענה בתגובה צבאית אם נדרש. ארה״ב הייתה מושקעת במזרח התיכון כדי להגן עליו מהסובייטים.

בתחילת שנות ה-90׳ בריה״מ התפרקה והאיום הסובייטי על המפרץ הפרסי נעלם. האמריקנים לא היו צריכים עוד את אירופה בשביל לבלום את האיום האדום, אך הם המשיכו להבטיח את יציבות האזור ע״י נוכחות צבאית צנועה. הם המשיכו לעשות זאת מכמה טעמים: נוסף על מערב אירופה, העלייה הכלכלית של מזרח אסיה הפכה גם אותה תלויה בנפט מהמפרץ הפרסי. הנוכחות האמריקנית באזור נתנה לה מנוף השפעה על יפן, סין, הודו ודרום קוריאה[34].

האמריקנים המשיכו למכור נשק לאזור, שעד היום מהווה יעד ייצוא מרכזי לתעשיות הביטחון האמריקניות: ב-2019 כמעט מחצית מסה״כ ייצוא הנשק האמריקני נשלח למזרח התיכון. במיוחד בולטות ישראל וערב הסעודית כלקוחות חשובים של נשק אמריקני: ערב הסעודית היא הלקוח הכי גדול של האמריקנים וישראל היא בדרך כלל הראשונה לבצע טבילת אש למערכות נשק חדשות ולהוכיח את האמינות שלהן.

לבסוף, הנוכחות האמריקנית הבטיחה את מערכת הפטרו-דולרים שהוקמה בשנות ה-70׳ בין ארה״ב וערב הסעודית. בשנות ה-70׳ ארה״ב הפסיקה להצמיד את הדולר לזהב, וחיפשה משאב אחר שיבטיח את הערך של המטבע האמריקני. היא הגיעה להסכם עם ערב הסעודית שריאד, ובעקבותיה יצרניות נפט נוספות, יקבלו רק דולרים אמריקנים עבור הנפט שלהן[35]. משום שנפט הוא מוצר בעל ביקוש גלובאלי, ההגמוניה הכמעט מוחלטת של הדולר בתחום הנפט תרמה להגמוניה שלו בשווקים הפיננסים – כולם צריכים דולרים כי זו הדרך היחידה לקנות נפט. במסגרת מערכת הפטרו-דולרים יצרניות הנפט לוקחות את הדולרים שהן מרוויחות ומשקיעות אותם בחזרה בארה״ב, במיוחד דרך קנייה של אגרות חוב. כל המערכת תלויה בכך שארה״ב תספק ביטחון לערב הסעודית ונסיכויות המפרץ האחרות.

עד תחילת שנות ה-2000 העלויות של ייצוב המזרח התיכון היו כל-כך נמוכות שוושינגטון הייתה מוכנה להמשיך לייצב אותו למרות שהדבר לא היה האינטרס הלאומי הישיר שלה. זה השתנה אחרי ההסתבכות הקטסטרופאלית של ארה״ב בעיראק בתחילת שנות ה-2000. עד אז ארה״ב יכלה להחזיק נוכחות צבאית מצומצמת מפני שאיראן אוזנה ע״י עיראק, ועיראק ע״י איראן. אחרי הפלת עיראק של סדאם, האמריקנים היו חייבים להגדיל את הנוכחות הצבאית שלהם בשביל לבלום את האיראנים, מה שכמובן הגדיל את העלות הכלכלית שלהם באזור ואת העלות בכוח אדם.

ארה״ב מחזיקה נכון ל-2020 כ-60 אלף חיילים במזרח התיכון, עם בסיסים גדולים במפרץ הפרסי: פיקוד המרכז של ארצות הברית נמצא בבסיס התעופה אל-אודייד בקטאר, בסיס חיל האוויר הגדול ביותר בעולם, עם יותר מעשרת אלפים חיילים אמריקנים. בחריין היא המזח הקבוע של הצי החמישי, וכן נמצא בה בסיס חיל אוויר עם 7,000 אנשי צבא. לארה"ב יש חמשת אלפים חיילים קבועים, שני בסיסים ימיים ובסיס אוויר באיחוד האמירויות. בכווית יש לה גישה לשלושה בסיסי צבא ולבסיס חיל אוויר. בעומאן יש לה ארבעה בסיסי אוויר ושני בסיסים ימיים. בעיראק, ארה"ב עדיין מחזיקה כוחות בבסיס התעופה אל-אסאד מצפון-מערב לבגדאד.

אם המזרח התיכון היה הבעיה היחידה של האמריקנים, 60 אלף חיילים היו מחיר נמוך וסביר לשלם בשביל יציבות. אולם המזרח התיכון הוא לא הבעיה היחידה או הכי דחופה של ארה״ב, אלא סין ורוסיה. הגדלת הנוכחות האמריקנית במזרח אסיה ובמזרח אירופה מחייבת צמצום בכוחות במזרח התיכון, והפניית המשאבים מול בייג׳ין. השאלה היחידה שמעניינת את וושינגטון היא איך לוודא שהמזרח התיכון ימשיך להיות בתחתית סדר העדיפויות שלה. מה זה אומר בפועל? זרימה יציבה של נפט מהמפרץ, תנועה חופשית של ספינות, ואיראן ללא נשק גרעיני. איך משיגים את זה?

טוב, זרימה יציבה וחופש שיט מושגים ע״י קואליציות מקומיות. תחת ממשל טראמפ ארה״ב הקימה קואליציה ימית מקומית להגנה על נתיבי השיט במפרץ הפרסי. הסכמי הנורמליזציה בינינו לבין מדינות ערב היו אולי הדרך של ממשל טראמפ לקדם את האפשרות של קואליציות אזוריות רחבות יותר, לבלימת נוכחות הטרור האיראנית. ממשל ביידן ינסה לחזק בעלי ברית מקומיים ע״י משלוחי נשק, ואולי לבחון את המשך הנרמול.

מה עם הגרעין האיראני? אף ממשל אמריקני לא יהיה מעוניין לפעול צבאית מול טהרן אלא אם לא תהיה לו ברירה. קמפיין אווירי למחיקת תוכנית הגרעין האיראנית יסכן מטוסים אמריקנים ויסכן את הכוחות האמריקנים באזור. הוא גם עלול להביא את איראן לבצע פיגועים בארה״ב ואירופה, ולעצור את זרימת הנפט במפרץ הפרסי. במצב כזה הדרך היחידה לרסן את איראן תהיה פלישה קרקעית, ופלישה לאיראן תהיה כנראה המבצע הכי מורכב של האמריקנים מאז מלחמת העולם השנייה: איראן גדולה כמו מערב אירופה, עם אוכלוסייה של 80 מיליון בני אדם, משלבת הרים ומדבר. פלישה קרקעית תהיה סיוט.

לכן לא אובמה, לא טראמפ ולא ביידן רצו או רוצים להשתמש באופציה הצבאית. כל אחד ניסה בדרך כזו או אחרת להביא את איראן להסכם. הלחץ המקסימאלי של טראמפ היה אמור להביא את איראן למשא ומתן על הסכם חדש, טוב יותר, ונכשל. במקום איראן חזרה להעשיר אורניום. ממשל ביידן עכשיו רוצה להחזיר את טהרן להסכם, ולשים את תוכנית הגרעין בהקפאה לכמה שנים במטרה להתפנות לתחרות מול סין ורוסיה.

ביידן לא רוצה לנקוט בקו עימות מול איראן משום שהוא לא רוצה להפנות משאבים למזרח התיכון. טראמפ לא רצה לפעול צבאית נגד איראן משום שהוא לא רצה להפנות משאבים למזרח התיכון. החריגה המשמעותית היחידה, חיסול סולימאני, בא אחרי תקיפה של השגרירות האמריקנית בעיראק והרג קבלן אמריקני. שני הממשלים מאוחדים ברצון שלהם להוריד את המזרח התיכון מסדר העדיפויות האמריקני. ביידן ירצה להוציא נכסים מכאן, ולשמור על הבעיות של האזור על אש קטנה. הממשל הבא אחריו אולי ירצה להטיל יותר סנקציות על איראן, או למצוא דרך לקרב מחדש את ישראל והערבים. אך גם הוא ירצה לתת את מינימום המשאבים לאזור. העולם החדש שלנו הוא עולם בו ארה״ב מתעניינת הרבה פחות מה קורה במזרח התיכון.

סיכום

ממשל טראמפ הביא לתודעה את מה שוושינגטון ידעה כבר עשור – הרגע החד קוטבי הסתיים. סין ורוסיה הן האתגר החדש. המזרח התיכון לא מצדיק את כל המשאבים שהושקעו בו. ממשל טראמפ נתן שם לתפיסה הזו: תחרות בין מעצמות, תחרות חדשה להשפעה באירו-אסיה. בפרק הבא נראה איך יראה העולם תחת התפיסה החדשה הזו, איך היא תעצב את הגלובליזציה, את אירופה ואת מזרח אסיה.


[1] עמוס הראל, ״בזמן שנותר לו, ייתכן שטראמפ מתכנן הרפתקה אחרונה באיראן״, הארץ, 13/11/2020. https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium.HIGHLIGHT-1.9306901

[2] Philip Gordon, “A vision of Trump at War”, Foreign Affairs, Vol. 96, No. 3, May/June 2017.

[3] Tucker Higgins, “Trump thanks China’s Xi Jinping for handling of coronavirus”, CNBC, 24/01/2020. https://www.cnbc.com/2020/01/24/trump-thanks-chinas-xi-jinping-for-handling-of-coronavirus.html

[4] “Trump Praises Chinese Response to Hong Kong Protests, VOA News, 22/07/2019. https://www.voanews.com/usa/trump-praises-chinese-response-hong-kong-protests

[5] Jonathan Allen, “Trump: I'm hoping for new Iran deal that is 'better for them'”, NBC News, 11/05/2018. https://www.nbcnews.com/politics/donald-trump/trump-i-m-hoping-new-iran-deal-better-them-n873261

[6] David E. Sanger,Farnaz Fassihi, “Trump-Rouhani Meeting Was a Near Miss, but Iran Leaves the Door Open”, The New York Times, 26/09/2019. https://www.nytimes.com/2019/09/26/world/middleeast/trump-iran-rouhani.html

[7] Donald J. Trump, “National Security Strategy of the United States of America”, The White House, December 2017. https://trumpwhitehouse.archives.gov/wp-content/uploads/2017/12/NSS-Final-12-18-2017-0905.pdf

[8] Shaun Walker, “Russia cuts off gas supply to Ukraine after talks collapse”, The Guardian, 16/06/2014. https://www.theguardian.com/world/2014/jun/16/russia-cuts-off-gas-supply-ukraine

[9] ניצן דוד פוקס, ״פלג 18: המאבק על ים סין הדרומי״, המשחק הגדול, 17/06/2020. https://greatgame.blog/2020/06/17/%d7%a4%d7%9c%d7%92-18-%d7%94%d7%9e%d7%90%d7%91%d7%a7-%d7%a2%d7%9c-%d7%99%d7%9d-%d7%a1%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%99/

[10] “An introduction to Russia's military modernisation” in “Russia’s Military Modernisation: An Assessment”, IISS, May 2019. https://www.iiss.org/blogs/analysis/2020/09/rmm-introduction

[11] Brookings long game

[12] “Global military expenditure sees largest annual increase in a decade—says SIPRI—reaching $1917 billion in 2019”, SIPRI, 27/04/2020. https://www.sipri.org/media/press-release/2020/global-military-expenditure-sees-largest-annual-increase-decade-says-sipri-reaching-1917-billion

[13] “Industrial Capabilities: Report to Congress”, OSD A&S Industrial Policy, January 2021. https://www.businessdefense.gov/Portals/51/USA002573-20%20ICR_2020_Web.pdf?ver=o3D76uGwxcg0n0Yxvd5k-Q%3d%3d

[14] Matthew C. Klein, Michael Pettis, “Trade Wars are Class Wars: How Rising Inequality Distorts the Global Economy and Threatens International Peace”, USA: Yale University Press, 2020. p. 112-113

[15] Robert E. Lighthizer, “How To Make Trade Work for Workers”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 4, July/August 2020.

[16] “US Ship Force Levels: 1886-present”, Naval History and Heritage Command, 17/11/2017. https://www.history.navy.mil/research/histories/ship-histories/us-ship-force-levels.html#1993

[17] David B. Larter, Aaron Mehta, “The Pentagon is eyeing a 500-ship Navy, documents reveal”, Defense News, 24/09/2020. https://www.defensenews.com/naval/2020/09/24/the-pentagon-is-eyeing-a-500-ship-navy-documents-reveal/

[18] Gordon Corera, “Huawei’s business damaged by US sanctions despite success at home”, BBC News, 31/03/2021. https://www.bbc.com/news/technology-56590001

[19] “FINDINGS OF THE INVESTIGATION INTO CHINA’S ACTS, POLICIES, AND PRACTICES RELATED TO TECHNOLOGY TRANSFER, INTELLECTUAL PROPERTY, AND INNOVATIONUNDER SECTION 301 OF THE TRADE ACTOF 1974”, Office of The United States Trade Representative, 22/03/2018. https://ustr.gov/sites/default/files/Section%20301%20FINAL.PDF

[20] Alfred Romann, “Big steps taken to improve IP protection”, China Daily, 12/03/2019. https://www.chinadaily.com.cn/a/201903/12/WS5c89b988a3106c65c34ee94b.html

[21] Joseph R. Biden Jr., “Executive Order on Ensuring the Future Is Made in All of America by All of America’s Workers”, The White House, 25/01/2021. https://www.whitehouse.gov/briefing-room/presidential-actions/2021/01/25/executive-order-on-ensuring-the-future-is-made-in-all-of-america-by-all-of-americas-workers/

[22] Joseph R. Biden Jr., “Why America Must Lead Again”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 2, March/April 2020.

[23] James Traub, “Biden Is Getting Ready to Bury Neoliberalism”, Foreign Policy, 27/08/2020. https://foreignpolicy.com/2020/08/27/biden-is-getting-ready-to-bury-neoliberalism/

[24] Ned Price, “Department Press Briefing – April 22, 2021”, USA State Department, 22/04/2021. https://www.state.gov/briefings/department-press-briefing-april-22-2021/

[25] Carla Babb, “US Defense Secretary Wants INF-range Missiles in Asia”, VOA News, 03/08/2019. https://www.voanews.com/east-asia-pacific/us-defense-secretary-wants-inf-range-missiles-asia

[26] Joseph Trevithick, “This Is The Pentagon's $27 Billion Master Plan To Deter China In The Pacific”, The Drive, 05/03/2021. https://www.thedrive.com/the-war-zone/39610/this-is-the-pentagons-27-billion-master-plan-to-deter-china-in-the-pacific

[27] “FACT SHEET: Executive Order Addressing the Threat from Securities Investments that Finance Certain Companies of the People’s Republic of China”, The White House, 03/06/2021. https://www.whitehouse.gov/briefing-room/statements-releases/2021/06/03/fact-sheet-executive-order-addressing-the-threat-from-securities-investments-that-finance-certain-companies-of-the-peoples-republic-of-china/

[28] Thomas Franck, “Senate passes $250 billion bipartisan tech and manufacturing bill aimed at countering China”, CNBC, 09/06/2021. https://www.cnbc.com/2021/06/08/senate-passes-bipartisan-tech-and-manufacturing-bill-aimed-at-china.html

[29] Nadia Schadlow, “The End of American Illusion”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 5, September/October 2020.

[30] Paul Belkin, Hibbah Kaileh, The European Deterrence Initiative: A Budgetary Overview, Congressional Research Service, Updated 01/07/2021.

[31] Josh Lederman, Officials: US agrees to provide lethal weapons to Ukraine, AP, 23/12/2017. https://apnews.com/article/moscow-north-america-donald-trump-ap-top-news-politics-e2d29e7cc9b84b808a928f49875d2bca

[32] Stuart Lau, Jacopo Barigazzi, “EU imposes sanctions on four Chinese officials”, Politico, 22/03/2021. https://www.politico.eu/article/eu-imposes-sanctions-on-four-chinese-officials/

[33] Hal Brands, “What Good Is Grand Strategy?: Power and Purpose in American Statecraft from Harry S. Truman to George W. Bush”, Cornell University Press, 2014. p. 41

[34] Benjamin Schwarz, Christopher Layne, “A New Grand Strategy”, The Atlantic, January 2002. https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2002/01/a-new-grand-strategy/376471/

[35] Zaw Thiha Tun, “How Petrodollars Affect the U.S. Dollar”, Investopedia, 21/04/2020. https://www.investopedia.com/articles/forex/072915/how-petrodollars-affect-us-dollar.asp




פלג 73: שינוי לטובה

תקציר

  1. הניתוחים בפל״ג מתמקדים בעיקר בבעיות בעולם: במשברים, במלחמות, בקשיים. אולם משברים וקשיים הם מה שמעודד חדשנות והתפתחות.
  2. השינויים בעולם שלנו, המעבר מעולם דו-קוטבי לרב-קוטבי, מעודדים חדשנות טכנולוגית, מחקר מדעי, ואת הההתחזקות של מעצמות אזוריות. המערב מתחזק שוב, עם מדינות כמו יפן, בריטניה וצרפת לוקחות על עצמן יותר אחריות בזירה הבינלאומית. ארה״ב, כחלק מהתחרות עם סין, משקיעה סכומים הולכים וגדלים במחקר מדעי וטכנולוגיה.
  3. השיבושים שאנו חווים עכשיו הם חלק מהשינוי הגדול בזירה הבינלאומית – שינוי שמבטיח לנו עידן חדש של טכנולוגיה, של שגשוג, ושל מערכת בינלאומית הרבה יותר דינמית.

להורדת הפרק – קישור.

אחרי הפרק האחרון פנה אלי מנוי של פל״ג בבקשה שלא ציפיתי לה – האם אפשר להוסיף לסקירה העולמית גם ״סיבות לאופטימיות״? עם כל הדיבורים על מתח גדל בין רוסיה וסין לארה״ב, אינפלציה דוהרת במזון, החזרה של הקורונה לחיינו, הסקירה הפכה בשבילו קשה לקריאה.

לא ציפיתי לבקשה הזו מפני שתמיד חשבתי שאחד הדברים שהניתוח בפל״ג נותן לכם הוא שקט נפשי ותחושת ביטחון בנוגע למה שקורה בעולם. רוב גופי החדשות משתמשים בפחד והיסטריה כדי ליצור עניין. הם אוהבים לנפח סיפורים ולהפוך אותם דרמטיים ובדרך כלל שליליים. הם יוצרים תחושה שהעולם הוא אפל וכאוטי, שהוא לא מובן לנו ושהוא עוין לנו.

אני משתדל לעשות את ההפך הגמור. אני מנסה להראות שמה שנחשב דרמטי הוא לא באמת דרמטי. אני מנסה להוציא אוויר מסיפורים מנופחים. אני רוצה להראות לכם שהעולם הוא מובן, שיש בו היגיון, ואנחנו יכולים לחזות מה יקרה בו ולהתכונן בהתאם.

אבל יכול להיות שבניסיון שלי רק לנתח את האירועים, השמטתי את ההשקפה שלי על הדברים. אני לא פסימי בנוגע למה שקורה בעולם. להפך – אני חושב שיש הרבה מקום לאופטימיות מול מה שקורה עכשיו בזירה הבינלאומית. אני רואה במתיחות הגדלה בין רוסיה וסין לארה״ב תחילתו של עידן חדש בהיסטוריה האנושית, תחילתו של עידן חדש של טכנולוגיה, של מדע, של חופש ושגשוג.

זה אולי ישמע מפתיע בהתחשב בכך שאנחנו בעיקר מדברים כאן בפל״ג על בעיות, על מאבקים: על המחסור בשבבים, על השיבוש בלוגיסטיקה העולמית, על מטוסים סינים בשמי טאיוואן וטנקים רוסים במזרח אירופה. אולם בעיות, מאבקים, תחרות, הן מה שיוצר שינוי. כשאני מדבר על אינפלציה, אני חושב לא רק על עליית מחירים, אלא גם לחץ חדש על חברות לחדש ולהתפתח. כשאני מדבר על התחרות בין סין לארה״ב, אני חושב לא רק על האפשרות של סכסוך צבאי במזרח אסיה, אלא גם על השקעה פדראלית במדע וטכנולוגיה. כשאני מדבר על עזיבת האמריקנים את המזרח התיכון, אני חושב לא רק על התחזקות איראן, אלא גם על ההתחזקות האפשרית של ישראל.

בניתוח היום אני רוצה לתת לכם את ההשקפה האופטימית שלי על מה שקורה בעולם, את הצד השני של כל המשברים והקשיים שמתרחשים היום. אני חושב שאנחנו בפתחו של עידן חדש ומרגש, דווקא בגלל התחרות הגדלה בין ארה״ב וסין. אני חושב שהתחרות הזו תוליד שתי מגמות חשובות: היא תביא חדשנות טכנולוגית ומדעית כמוהה לא ראינו מזה 20 שנה. והיא תביא לחיזוק מחדש של המעצמות האזוריות בעולם, שיביאו לנו מצד אחד יותר תנודתיות, ומצד שני מבנה בינלאומי יציב יותר. איך? הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מעולם האתמול לעולם המחר

בשביל להבין למה אני אופטימי בנוגע לשינויים שעוברים על עולמנו, צריך להבין קודם מה בדיוק השינוי שקורה – מאיפה לאיפה אנחנו הולכים.

הסדר העולמי הישן שלנו התעצב במהלך המלחמה הקרה, במערכת בינלאומית דו-קוטבית הנשלטת ע״י בריה״מ וארה״ב. ארה״ב לקחה על עצמה את ההגנה של העולם החופשי, קידמה סחר גלובאלי, ואפשרה למערב אירופה ויפן ליהנות מעשורים של שלום [ראו כאן]. אנחנו כולנו נהנו מהשגשוג שהמלחמה הקרה הביאה, כמו גם מהפיתוחים הטכנולוגים החשובים שהתרחשו במסגרתה: המחשב האישי, האינטרנט, לוויינים ועוד.

התקופה שאליה אנו הולכים היא עולם רב-קוטבי חדש, עם ארה״ב עדיין כמעצמת העל היחידה של העולם, אך במקביל לה יהיו עוד מעצמות אזוריות רבות – סין, יפן, רוסיה, צרפת, הודו ועוד. המעצמות האלו יתחרו זו עם זו על אזורי השפעה, על גישה לשווקים ומשאבים.

התחרות בין המעצמות מעולם לא נעלמה מהעולם, גם לא במלחמה הקרה. במהלך המלחמה הקרה צרפת המשיכה לנהל מבצעים צבאיים במערב אפריקה. טורקיה פלשה לצפון קפריסין. ישראל ומדינות ערב ניהלו סדרה של מלחמות זו בזו. אך התחרות הייתה בעצימות נמוכה יותר משום שהמעצמות התעשייתיות הגדולות של העולם היו מותשות ממלחמת העולם הראשונה והשנייה. לדוגמה בריטניה איבדה את רוב הנכסים האימפריאליים שלה בשנות ה-50׳ וה-60׳, והצטמקה מאימפריה חובקת עולם לאי במערב אירופה. גרמניה חולקה. יפן קיבלה על עצמה חוקה פציפיסטית והשקיעה את מאמציה בשיקום הכלכלה. רוב המעצמות היו שקועות בנושאי פנים, מותירות את הזירה הבינלאומית חופשית לאמריקנים ולסובייטים.

עם נפילת בריה״מ העולם הדו-קוטבי נכנס לרגע החד-קוטבי: ארה״ב הפכה למעצמת העל היחידה של העולם, והייתה תחושה שדמוקרטיה ושוק חופשי עומדים לכבוש את הגלובוס [ראו כאן]. כפי שהראתי בסדרה ״פוסט-אימפריום״ התחושה בארה״ב הייתה שהגיע קץ ההיסטוריה, ולארה״ב לא נותר אלא לקטוף את הפירות של הניצחון על הסובייטים [ראו כאן].

וושינגטון נכנסה לתחושה של אופוריה, בטוחה שדברים כמו מלחמה ותחרות הם מאחוריה, שההיסטוריה מאחוריה. אבל זה לא היה נכון לכל העולם, ובטח לא נכון לשתיים מהמעצמות החשובות של אירו-אסיה: רוסיה וסין. רוסיה וסין לא הפכו דמוקרטיות או ליברליות בעקבות המלחמה הקרה. לרוסיה הייתה תקופה קצרה של ניסיון בדמוקרטיה בשנות ה-90׳, אך זו התאפיינה בשחיתות, משברים כלכלים ופוליטיים. אני זוכר ששמעתי פעם עדות של מפקד לשעבר בספצנאז עד כמה האנרכיה הייתה חמורה: הוא המליץ לאשתו שכאשר דופקים בדלת, שקודם תכסה עם האגודל את העינית. אם עדיין נשאר אגודל, שתפתח את הדלת לראות מי שם.

סין ראתה הפגנות סטודנטים בשנות ה-80׳, אך המפלגה הקומוניסטית לא נסוגה מהשליטה שלה בחברה ובכלכלה. כשביל קלינטון דחף לנרמל את יחסי הסחר בין ארה״ב וסין, הוא דחף לנרמל אותם תוך ידיעה שעדיין מדובר במדינה קומוניסטית עם דיקטטורה מפלגתית. הוא קיווה שהסחר החופשי ישנה אותה, אך לא דרש זאת [ראו כאן].

האירוניה היא שהרגע החד-קוטבי עצר את התפשטות הדמוקרטיה והשוק החופשי בעולם. במקום לעזור למוסקבה עם תקופת המעבר, במקום ללחוץ את המפלגה הקומוניסטית בסין לבצע וויתורים, ארה״ב שקדה על הסכמי סחר וצמצום כוחה הצבאי, בטוחה שההיסטוריה לצידה ושאת הבעיות של רוסיה וסין הזמן יפתור.

פיגועי ה-11/9 לא שינו את הגישה בוושינגטון. הם הזכירו לאמריקנים שקץ ההיסטוריה לא הגיע עדיין לכל העולם, אך הם הפנו את מבטה של אמריקה למזרח התיכון, לא לבייג׳ין ומוסקבה. ארה״ב ונאט״ו פתחו במאמץ רב-שנים לנסות ולהפוך את עיראק ואפגניסטן למדינות דמוקרטיות וליברליות, בשביל שיפיצו את הרעיונות של חופש וקפיטליזם לאזור. המערב קיווה לייצא את קץ ההיסטוריה למזרח התיכון. זה לא עבד.

בינתיים רוסיה וסין היו חופשיות לפעול בזירה הבינלאומית. זו נקודה מעניינת: התפיסה של סין כמעצמת-על חדשה התגבשה בעיקר בשנים בהן ארה״ב הייתה עמוק בבוץ העיראקי והאפגני. התפיסה שארה״ב שוקעת התגבשה בעיקר בשנים בהן ארה״ב הייתה עמוק בבוץ העיראקי והאפגני.

קחו כדוגמה את ״דרך המשי החדשה״: דרך המשי בדרך כלל מוצגת כפרויקט סיני אדיר לכיבוש העולם, שמדינות רבות מיהרו להצטרף אליו. אולם, למה כל-כך הרבה מדינות, רובן מדינות מתפתחות, מיהרו לבקש השקעה סינית בתשתיות שלהן? האם זה מפני שהן ראו בסין את מעצמת העל הבאה? לא. הן הצטרפו מפני שסין הייתה היחידה להציע כסף. בשנים שאחרי המשבר הפיננסי של 2008 משקיעים מערביים הפכו עוד יותר זהירים בהשקעות שלהם. ארה״ב הייתה מרוכזת במזרח התיכון. העולם המתפתח שיווע להשקעות, וסין הייתה המקור המרכזי להן [מקור]. העולם המתפתח ישמח לקחת כסף מערבי, אם יציעו לו.

הדבר גם נכון למה שמוצג כ״כיבוש הסיני של אפריקה״: זה לא שסין הפכה למנהיגה החדשה של היבשת השחורה, היא פשוט המדינה היחידה שהציעה כסף עבור תשתיות נחוצות [מקור]. הציעה משום שהמצב משתנה, עם המערב מבין את החשיבות בהשקעה באפריקה.

התפיסה שלנו של סין כמעצמת על עולה התגבשה בתקופה בה המערב היה ממוקד בסוגיות אחרות, וראה בסין פרטנר לסדר הליבראלי. עם השנים המערב הבין שסין אינה מעוניינת להיות חברה בסדר הליבראלי הקיים, אלא לשנות אותו לצרכיה. אין כאן ביקורת על סין – אני מבין למה סין לא מתעניינת להפוך לחברה בסדר עולמי שלא היא עיצבה. יש כאן פשוט הבחנה: סין פעלה במשך עשור וחצי בתוך וואקום.

עכשיו זה משתנה. ארה״ב רואה בסין מתחרה. האיחוד האירופי רואה בסין מתחרה. יפן רואה בסין מקור לדאגה [מקור]. כל המדינות האלו ומדינות נוספות מחפשות דרכים לאזן מול היתרון התעשייתי של סין. כל המדינות האלו מחפשות להגדיל את היתרון הטכנולוגי שלהן מול סין. חלק מהמדינות האלו – ארה״ב, יפן, הודו, בריטניה – מחפשות לבנות יתרון צבאי מול סין. והעימות הגלובאלי החדש טוב לחדשנות וטוב ליציבות הגלובאלית.

עידן חדש של טכנולוגיה

קחו כל מוצר טכנולוגי או יום-יומי שיש לכם, ותגלו שלחלקם יש שורשים בטכנולוגיה צבאית ובתחרות גיאופוליטית. האינטרנט? התחיל כרעיון לרשת תקשורת שתשרוד מלחמה גרעינית [מקור]. GPS? פותח בשנות ה-70׳ בשביל להנחות נשק [מקור]. נעלים אתלטיות? פותחו בשביל ההליכה על הירח. יש ספר שלם בשם “100 military inventions that changed the world” למי שמתעניין.

תחרות גיאופוליטית טובה למדע ולטכנולוגיה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, היא מעודדת מדינות להשקיע במדע וטכנולוגיה, כדי להשיג יתרון על היריבות שלהן. בימי שלום תקציבים לפיתוח שבבים או בינה מלאכותית צריכים להתחרות עם תקציבים לרווחה ובריאות. אבל כשבינה מלאכותית נתפסת כחשובה לביטחון הלאומי, כשמענקים למכוני מחקר נחשבים חלק מהיתרון האסטרטגי של מדינה, לפתע הם מקבלים קדימות. הסכום הכולל שמדינות מוכנות להשקיע במחקר ופיתוח גדל.

שנית, המגזר הממשלתי מוכן יותר להשקיע בטכנולוגיות בשלבים מוקדמים, משום שהוא לא מונע ע״י שיקולי רווח. הלקוח הכי חשוב של SpaceX בעשור הראשון של חייה הייתה נאס״א [מקור]. תעשיית השבבים בארה״ב נתמכה בשנים הראשונות של חייה ע״י נאס״א וחיל האוויר, שהיו צריכים שבבים חזקים למערכות שלהם, והיו מוכנים לספוג את המחיר [מקור]. אפילו טכנולוגיות פשוטות ששינו את העולם לא הצליחו לממש את הפוטנציאל שלהן עד שהממשלה התערבה: הסיבה שיש לנו היום מכולות, שהפכו את השינוע של סחורות בעולם לזול ואמין, היא מפני שצבא ארה״ב אימץ אותן כדי לשנע אספקה לחיילים בוויטנאם [מקור].

שתי הסיבות שמניתי נכונות לכל תחרות גיאופוליטית. התחרות עם סין מוסיפה סיבה שלישית: הצירוף של סין למערכת הסחר הגלובאלי פגעה בחדשנות במערב. הוצאה חלקית שלה תעודד את החדשנות מחדש.

סין הפכה למרכז הייצור של העולם ע״י מדיניות סחר מרקנטיליסטית: מצד אחד מושכת ייצור אליה, מצד שני יוצרת תחרות לא הוגנת לחברות מערביות. היא משכה אליה יצרנים מערביים באמצעות הורדת עלויות הייצור שלהם. היא השיגה את זה ע״י שילוב של כוח אדם זול, סביבת ייצור עם פחות רגולציות לעומת המערב וריכוז של אמצעי ייצור אצלה – יצרן בסין יכול למצוא חברה לכמעט כל צורך, אם זה ייצור חלקי פלסטיק, ייצור מסכי מגע, או הרכבת מוצרים אלקטרונים. סין היא one stop shop ליצרני העולם.

המשיכה של הייצור העולמי אליה אפשרה לסין להעביר טכנולוגיה ושיטות עבודה ליצרנים מקומיים אצלה. חברות זרות נלחצו להעביר מידע בשביל גישה לשוק, רק בשביל לראות אחרי כמה שנים חברות סיניות דוחקות אותן מהשוק הסיני ואז מתחרות איתן גם בשוק הגלובאלי. בנוסף לקבלת טכנולוגיה מערבית בעזרת הממשלה, אותם יצרנים לעיתים נהנו מסבסוד ממשלתי ישיר, מה שאפשר להם לייצר בהפסד ולהביא לפשיטת רגל של חברות מערביות [מקור].

יחד, המשיכה של ייצור מערבי ותחרות לא הוגנת, פגעו בחדשנות הגלובאלית [מקור]. הגישה לכוח עבודה זול בסין הקטין את הצורך של חברות מערביות לאמץ טכנולוגיה כדרך לחתוך עלויות ייצור. גניבת טכנולוגיה פגעה בדחף לחדש. סבסוד חברות סיניות פגע בחברות שהשקיעו במחקר ופיתוח, משום שהן לא יכלו להתחרות עם המחיר הזול של החברות הסיניות.

עכשיו כל זה משתנה. ההוצאה של שרשרות אספקה מסין תגדיל עלויות ייצור לחברות, שיצטרכו אמצעים טכנולוגים כדי לצמצם אותן. מכסים על ייצוא סיני יאפשר לחברות מערביות להתחרות במגרש משחקים הוגן יותר. צמצום הפעילות שלהן בסין, ולחץ מערבי על בייג׳ין להפסיק עם גניבה של טכנולוגיה, יחזק את הדחף לחדש, ויגדיל את התמורה שחברות יקבלו בעבור הקניין הרוחני שלהן.

וזו לא רק התחרות הגיאופוליטית שתדחוף לחדשנות. הקורונה שבשה לחלוטין את איך שהכלכלה העולמית עובדת. זה מעולה.

יצרנים כיום צריכים לשלם יותר על חומרי גלם, על כוח אדם, על שינוע חלקים. הם יהיו חייבים להשקיע באמצעים טכנולוגים כדי לצמצם כוח אדם היכן שהוא לא קריטי ולהפוך יעילים יותר בשימוש בחומרי גלם [מקור]. הם יצטרכו לבחון איך להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת כדי להביא את המפעלים שכיום מייצרים לחלקים בסין או וויטנאם ליד מרכזי ההרכבה שלהם בארה״ב או אירופה מבלי שזה יעלה את עלויות הייצור.

מוכרים וצרכנים עברו למרחב הדיגיטלי, ולא רק בקנייה של מוצרים. השוק של מכירות אונליין חווה צמיחה משמעותית, עם עסקים רבים פותחים חנויות דיגיטליות. השימוש בתשלומים דיגיטלים גדל [מקור]. ראינו גידול משמעותי בשימוש ברפואה מרחוק, עם רופאים עושים ביקורים באמצעות מצלמות. ההשקעה ברפואה דיגיטלית גדלה, עם חברות מעוניינות לפתח מכשירים לניטור מרחוק של חולים [מקור].

לבסוף, כל השינויים האלו קורים באותו זמן שמתרחשות פריצות חדשות בטכנולוגיה ובמחקר המדעי: חיסוני הקורונה הוכיחו את הפוטנציאל של mRNA בטיפול במחלות ובמודיפיקציה של הביולוגיה שלנו [מקור]. פריסת תשתית 5G תאפשר לנו להפעיל רובוטים מתקדמים יותר, כמו למשל רובוטים רפואיים למטרות ניתוח בשליטה מרחוק [מקור], ותתמוך ברשתות של האינטרנט של הדברים, IoT [מקור].

אנחנו נמצאים בעידן של חדשנות טכנולוגית, עידן שיביא איתו הזדמנויות כלכליות חדשות: בתחום הסייבר בהגנה על תשתיות והכלכלה, שתהיה יותר ויותר דיגיטלית. בתחום הבינה המלאכותית, עם החיפוש לאפליקציות שימושיות. בתחום השבבים, עם הצורך בייצור שבבים מותאמים לצרכים מגוונים כמו שרתים, רובוטים תעשייתים או מקררים שידברו עם הרכבים שלכם. אני מאמין שהפיתוחים האלו יעזרו לעולם המערבי להמשיך לצמוח גם כאשר האוכלוסייה בו תזדקן. בניגוד לאנליסטים גיאופוליטיים מסויימים (פיטר זייהאן למשל), אני לא חושב שהעולם בדרך לדעיכה והצטמקות כלכלית. ואני חושב שהוא גם בדרך למבנה בינלאומי יציב יותר ברמה הגלובאלית, גם אם תנודתי יותר ברמה המקומית.

איך לבנות עולם אנטי-שביר

אחת הבעיות שהרגע החד-קוטבי יצר הוא שהסדר הליבראלי הבינלאומי הפך יותר ויותר תלוי בארה״ב כיחידה שיכולה לאכוף ולהגן עליו. הכוונה בסדר ליבראלי הוא סדר שמבוסס על החוק הבינלאומי, על כיבוד זכויות אדם ועל פתירת קונפליקטים בדרכי שלום.

ארה״ב הפכה ברגע החד-קוטבי לא רק לשוטר של העולם, אלא גם לשוטר היחיד של העולם. מדינות המערב הפכו חלשות מדי בשביל לטפל בבעיות בגבולן בכוחות עצמן. התערבות אמריקנית הפכה נחוצה בכל משבר בגלובוס, גם במשברים שלא נגעו ישירות לאינטרס האמריקני.

קחו לדוגמה את האיחוד האירופי: האיחוד האירופי נבנה תחת מטרית הביטחון האמריקנית ליבשת. אולם האיחוד כל-כך חלש שהוא לא מסוגל להגן גם על האינטרסים החיוניים שלו עצמו. כשב-2015 זרם מהגרים חדר ליבשת, האיחוד היה צריך להגיע להסכם עם טורקיה כדי לסגור את השערים. הוא כבר עשור לא מצליח להביא יציבות ללוב, שהאנרכיה באה הביאה לגל מהגרים דרך הים התיכון. הוא לא מצליח להרתיע את רוסיה מלפעול במזרח אירופה ובקווקז. כשארמניה ואזרבייג׳ן נלחמו זו בזו, האירופים היו חסרי השפעה לחלוטין. זאת למרות שצינורות גז ונפט לאירופה עוברים באזור, והוא חשוב לאיחוד כמסדרון אנרגטי חלופי לרוסיה.

לשמחתנו, אנו רואים עכשיו עוד ועוד מדינות מערביות שמוכנות לקחת על עצמן את ההגנה על הסדר הליבראלי. אנחנו רואים מדינות מערביות שמוכנות לבנות את כוחן הצבאי בשביל להתמודד עם איומים אזוריים. אנחנו רואים את העלייה של מעצמות אזוריות שיביאו יציבות חדשה למערכת הגלובאלית, יציבות שתושג דווקא ע״י התנודתיות הרבה שתהיה בה.

שינוי המגמה נובע ממספר גורמים, החשוב שבהם הוא התחרות האמריקנית עם הסינים – האמריקנים מצמצמים קשב ונוכחות באזורים פחות חשובים להם בשביל להתמקד במזרח אסיה. זה שם את בעלות הברית שלהן במזרח התיכון, באירופה, במקום בו הן חייבות לבנות כוח צבאי בשביל להגן על האינטרסים שלהן, מבינות שהאמריקנים לא ימהרו לעזרתן.

גורם אחר הם ההבדלים בין מדינות מערביות, שמביא אותן לבקש כל אחת אסטרטגיה שונה לביטחון לאומי. יפן צריכה השפעה בדרום מזרח אסיה בשביל שווקים ומשאבים. צרפת צריכה את צפון אפריקה יציבה. שתי המדינות לא יכולות להסתמך על ארה״ב שתתן להן השפעה ויציבות. הן לכן חייבות לבנות את כוחן ולהשיג את האסטרטגיה העצמאית שלהן.

ההתחזקות של מדינות וחזרתן של מעצמות אזוריות כקבוצה חשובה בזירה הבינלאומית היא חיובית ליציבות הגלובאלית. איך? קחו את מזרח אסיה לדוגמה: היום המדינה היחידה שבולמת את סין במזרח אסיה היא ארה״ב. מה יקרה אם ארה״ב תחווה משבר כלכלי משמעותי, או אסון טבע, שיצריך אותה לצמצם נוכחות במזרח אסיה? האזור יהיה חשוף ללחץ סיני. אבל מה יקרה אם במקום להיות תלוי רק בארה״ב, האזור יראה קואליציה של מדיניות, כמו יפן, הודו, אוסטרליה, בריטניה ובמידה פחותה יותר גם טאיוואן, דרום קוריאה ואינדונזיה? ארה״ב עדיין תהיה חשובה כתומכת בקואליציה, אך הביטחון והחופש האזורי לא יהיו תלויים רק בוושינגטון.

אותו הדבר נכון לאירופה: אירופה נכשלה בלהגן לבדה על האינטרסים האסטרטגים שלה. אני לא חושב שהאיחוד האירופי ישתפר ביכולת שלו לפעול ככוח גיאופוליטי, אך אני כן חושב שחלק מהמדינות שלו כן. לדוגמה, גוש אזורי במזרח אירופה יכול להיות אפקטיבי מאוד בבלימת השפעה רוסית באגן הים השחור, באוקראינה ואפילו בקווקז. גוש כזה עדיין יצטרך את הגב האמריקני, אך הוא יצטרך אותו פחות – הוא יהיה מסוגל לבד להגיב לאירועים נקודתיים, כמו הסלמה בגבול של אוקראינה ורוסיה, ויהיה תלוי בארה״ב בעיקר למטריה גרעינית מול הרוסים.

במזרח התיכון, התלות בארה״ב לא רק הפכה את מדינות המפרץ לחלשות מול איראן, אלא גם עודדה את הבידוד של ישראל מהאזור. כל עוד מדינות המפרץ בטוחות שארה״ב תפתור את כל הבעיות האזוריות שלהן, הן ימשיכו להחרים את ישראל – כי אין להן תמריץ לא לעשות זאת. צמצום הנוכחות האמריקנית באזור תכריח אותן להתחיל לחשוב בצורה הרבה יותר פרגמטית על מדיניות החוץ שלהן, בין השאר על היחסים איתנו.

ללא קשר למזרח התיכון ספציפית, ישראל יכולה להיות אחת המרוויחות הגדולות מהעידן הרב-קוטבי החדש: הופעתן של מעצמות אזוריות משמעותה שישראל תוכל לגוון את הקשרים האסטרטגים שלה. במקום להסתמך רק על ארה״ב, נוכל לבנות גם יחסים אסטרטגים עם בריטניה, הגוש המזרח אירופי, צרפת, יפן ועוד. נוכל לעבוד בקואליציות אזוריות, משום שמדינות האזור יחזיקו בכוח צבאי אפקטיבי ויבינו את הצורך להפעיל אותו. יוון בונה את כוחה הצבאי, האמירויות, איטליה, מצרים ועוד.

ישראל גם מחזיקה ביכולות טכנולוגיות וביטחוניות שרלוונטיות בעידן החדש של העולם הרב-קוטבי. מדינות ירצו יכולות הגנת סייבר להגן על הכלכלה הדיגיטלית שלהן, ירצו נשקים ופלטפורמות אוטונומיות מול היריבות שלהן, וירצו התפלת מים וחקלאות מתקדמת לצמצם את השפעת שינוי האקלים עליהן.

סיכום

אנחנו נמצאים בתקופה של שינוי, של מעבר מעולם דו-קוטבי לרב-קוטבי. יש לנו סיבות לאופטימיות, מצפים שהתחרות הגיאופוליטית תביא לנו עידן חדש של חדשנות, ואת ההתחזקות של המערב. חשוב לי להבהיר שלא הכול הולך להיות ורוד בשינוי שלנו: העלייה של מעצמות אזוריות משמעותה גם עלייה בתחרות בין מדינות. משמעותה יותר מלחמות והתנגשויות, יותר מתיחות גיאופוליטית. יש גם את האיום בהתנגשות צבאית בין סין וארה״ב במזרח אסיה. למזלכם, יש את פל״ג בשביל לעזור לנווט במים החדשים האלו, לסמן איומים והזדמנויות, ולדעת כיצד לצלוח את תקופת השינוי לקראת העולם הרב-קוטבי החדש שלנו.




פלג 72: סיכום רבעון 2 2021

תקציר

  1. הערכתי שברבעון השני והשלישי נראה עלייה במתיחות בין סין ורוסיה לארה״ב, עם יותר תקריות גבול, תרגילים צבאיים ואולי אף קרבות מוגבלים. ראינו את סין ממשיכה את מלחמת ההתשה שלה נגד טאיוואן. רוסיה פעלה להעלות את המתיחות בגבולותיה. בתחילת השנה ראינו עלייה במספר התקריות במזרח אוקראינה, בין החבלים הבדלנים של דונבאס ובין הכוחות האוקראינים.
  2. סביר שנמשיך לראות תקריות ימיות בין רוסיה ונאט״ו, ולחץ צבאי נוסף של מוסקבה על אוקראינה ומדינות מזרח אירופה. בבלארוס לא צפוי שינוי כלשהו לטובת האופוזיציה, עם לוקשנקו ממשיך לרדוף אותה בתמיכת הקרמלין. במזרח אסיה אנחנו יכולים לצפות להמשך המתיחות, , ולהמשך בניין הכוח האמריקני באזור, על חשבון הנוכחות הצבאית שלהם במזרח התיכון.
  3. סביר שנראה עוד ועוד עסקים נפתחים מחדש באירופה, ואת החזרה לכמעט שגרה שם לקראת סוף 2021. וריאנט דלתא עלול תיאורטית לגרום לעלייה בתחלואה שתכריח סגר במדינות בהן אחוז המחוסנים לא גבוה מספיק. חשוב להמשיך ולעקוב אחר מספר המאומתים החדשים, ועלייה במספר המאושפזים. ביחד המספרים האלו יתריעו אם אנו עומדים בפני סגרים חדשים.
  4. צפינו שהרבעון השני יראה עלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול ארה״ב-מקסיקו, כתוצאה מההרס הכלכלי שגרמה הקורונה במרכז אמריקה. בחודשים מרץ עד מאי כולל נתפסו בגבול ארה״ב-מקסיקו 530 אלף מהגרים בלתי חוקיים. לשם השוואה, זה יותר מהגרים שנתפסו מהשנים 2018 או 2020. מספר המהגרים ימשיך להיות גבוה ב-2021 ו-2022, וישמש את הרפובליקנים לנגח את ביידן והדמוקרטים. לממשל הנוכחי או הבא לא תהיה ברירה אלא להקים מחסום מתקדם בגבול, דיגיטלי, פיזי, או שילוב שלהם.
  5. הפעם האחרונה שהעולם חווה עלייה דרסטית כזו במחירי המזון הייתה 2010, ומה שקיבלנו לאחר מכן היה האביב הערבי. מה שצריך להטריד אותנו הוא מה יבוא אחרי האינפלציה במזון שמתרחשת עכשיו. אני מעריך שאנחנו נראה גלי הפגנות במזרח התיכון וגלי מהומות בארה״ב, אם ברבעון הרביעי של 2021 ואם ב-2022.

להורדת הפרק –קישור.

לפני חצי שנה פרסמתי את התחזית של פל״ג ל-2021. עכשיו כשאנחנו בסופו של הרבעון השני של 2021, הגיע הזמן לחזור אל התחזיות שפרסמתי, לראות מה הוכח כנכון, מה לא, ולעדכן את התחזית לרבעון השלישי של השנה.

ציפיתי שהרבעון השני יאופיין ע״י שלושה דברים גדולים: משבר הגירה בדרום ארה״ב, התפרצות של עימותים מוגבלים בין סין ורוסיה למדינות הסובבות אותן ומול אמריקה, והבחירה של נשיא שמרן באיראן. הרבעון הזה לא אכזב: בדרום ארה״ב מספר המהגרים החודשי הגיע לשיא כ-180 אלף מהגרים בלתי חוקיים שנתפסו בין החודשים מרץ למאי כולל. באוקראינה ובטאיוואן ראינו את סין ורוסיה מפעילות כוח צבאי. ולראשות איראן נבחר נשיא שמרן במיוחד, איברהים ראיסי.

הסקירה היום תעסוק בתחזיות שהיו לנו לרבעון השני, ותעדכן את הציפיות שלנו לרבעון השלישי: מתיחות גיאופוליטית תמשיך לשלוט בזירה הבינלאומית, עם אפשרות לעימות חדש בהימלאיה. הפתיחה של ארה״ב ואירופה כנראה תמשיך, למרות וריאנט דלתא. ואינפלציה במחירי המזון עלולה להביא למזרח התיכון גל הפגנות ומהומות חדש. הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מאדים בעליה

הנחת היסוד של הגיאופוליטיקה כמדע, כתיאוריה הבאה להסביר את המציאות, הוא שיש קשר בין המרחב הגיאוגרפי והפעילות האנושית. הקשר הזה הוא לא דטרמיניסטי – גיאוגרפיה אינה גורל – אך הוא בהחלט קיים: טופוגרפיה ואקלים קובעים במידה רבה את הצרכים והמגבלות של בני-אדם. ברגע שאנחנו מבינים את זה, לעיתים הקשרים האלו נראים טריוויאליים – ודאי שהרים מגבילים תנועה, כפי שנהרות עוזרים לה. ודאי שלהיות ליד חוף הים עוזר למסחר, כפי שלהיות בלב מדבר מקשה עליו.

הערכתי שברבעון השני והשלישי נראה עלייה במתיחות בין סין ורוסיה לארה״ב, עם יותר תקריות גבול, תרגילים צבאיים ואולי אף קרבות מוגבלים. ההערכה הזו הייתה מבוססת לא על ידע נעלם שיש לי, אלא על הבחנה פשוטה: רבעון 2 ו-3, שחופפים לאביב וקיץ, הם אידיאלים מבחינת מזג אוויר לפעילות צבאית. במזרח אירופה השלג מפשיר והבוץ מתקשה לקראת אפריל-מאי, בהימלאיה הקרח מפשיר, בים מזג האוויר לרוב רגוע יותר. אם מדינות רוצות להילחם, הן יעדיפו למקד את הפעילות שלהן ברבעונים האלו. ואכן זה מה שהיה לנו ברבעון השני:

ראשית, ראינו את סין ממשיכה את מלחמת ההתשה שלה נגד טאיוואן, עם שיגור עוד ועוד מטסים לתוך השטח האווירי שלה וביצוע תרגילים לדימוי פלישה לאי. כך לדוגמה ביוני, 28 מטוסים סינים, כולל מפציצים כבדים, חדרו לשטח האווירי של האי, החדירה הגדולה ביותר עד כה [מקור]. לאורך הרבעון ראינו את סין מתרגלת הפעלה של כוחות ים, אוויר וקרקע, במתארים שנועדו לדמות פלישה אמפיבית [מקור]. בניתוח מס׳ 64, ״המלחמה על טאיוואן״ [ראו כאן] הבהרנו שכל התרגילים האלו נועדו להתיש את האי, והם מהווים חלק מהמלחמה שסין כבר מנהלת נגדו.

טאיוואן לא הייתה היחידה לסבול מלחץ סיני. בים סין הדרומי, מספר מטוסים סינים חדרו לשטח האווירי של מלזיה, מרחק של כ-1,500 ק״מ מהחוף של בייג'ין [מקור]. יש בצעד הזה לאותת על היכולת הגדלה של סין לפעול בזירה האווירית של כל דרום מזרח אסיה, איתות שמכוון לא רק למדינות דרום מזרח אסיה אלא גם לארה״ב. לאמריקנים כוחות בתאילנד וסינגפור, והחדירה הסינית למלזיה היא איתות ברור של בייג׳ין שהיא יכולה להגיע גם לכוחות האמריקנים הרחק משטחה.

נוסף לחדירת המטוסים למלזיה, ראינו מתיחות גם בין סין והפיליפינים סביב אחד האיים בים [מקור]. מדובר בהידרדרות ביחסים בין שתי המדינות: תחת דוטרטה, שנבחר ב-2016, הפיליפינים וסין התקרבו, גם על חשבון ארה״ב. אבל נראה שהאגרסיביות הסינית בים הביאה את מנילה לעשות חישוב מסלול מחדש: הפיליפינים נוקטים כעת בקו אגרסיבי מול בייג׳ין, בעודם משפרים את היחסים עם ארה״ב.

כמו סין גם רוסיה פעלה להעלות את המתיחות בגבולותיה. בתחילת השנה ראינו עלייה במספר התקריות במזרח אוקראינה, בין החבלים הבדלנים של דונבאס ובין הכוחות האוקראינים. הרוסים ריכזו כוחות באזור ועלה חשש בסביבות אפריל שמוסקבה מתכוננת לפלישה מאסיבית לאוקראינה.

הראנו בניתוח מס׳ 61, ״תקועים במינסק״ [ראו כאן], שפלישה כזו כנראה מעולם לא תוכננה. יותר סביר שמוסקבה קיוותה להלחיץ את האוקראינים בשביל עילה למלחמה מוגבלת במזרח, מלחמה שבסופה רוסיה תוכל לכפות את הסכמי מינסק על קייב. האוקראינים לא נתנו עילה למלחמה, אך פוטין קיבל פרס ניחומים – פגישה עם הנשיא ביידן בג׳נבה ב-16 ביוני. אחרי חצי שנה בה הממשל הגדיר ושב והגדיר את רוסיה כאיום, המסר בפגישה הפך הרבה יותר מתון, עם דגש על ניהול היחסים ועל-כך שארה״ב אינה רוצה לפעול נגד רוסיה.

כאן אצלנו במזרח התיכון ישראל וחמאס ניהלו סבב לחימה, הגדול ביותר בהיקפו מאז צוק איתן. לצערנו, סבב הלחימה לא הביא לאיזה שינוי מדיני – אם בצורה של הסכם הפסקת אש, אם תוכנית כלשהי לפרז את הרצועה.

במפרץ הפרסי, איראן המשיכה בפעילות העוינת שלה: כוחות איראנים הטרידו ספינות של חיל הים האמריקני, מכריחות אותן לפחות בתקרית אחת לירות לאזהרה [מקור]. הייתה לנו פגיעה בספינות משא ישראליות, כנראה חלק ממלחמת הצללים בין ירושלים וטהרן, וכל העת נמשכים שיגורי טילים ומל״טים מתימן לערב הסעודית.

הבחירה של ראיסי לנשיא קרוב לודאי לא תשנה את דפוס הפעילות הזה: איראן תמשיך לחזק את השליחים שלה באזור, ותחפש כיצד לערער את ערב הסעודית, ישראל והאמריקנים. מצד שני, בחירתו של ראיסי קרוב לודאי לא תפגע במשא ומתן לחזרה להסכם הגרעין: המנהיג העליון תומך בשיחות, ובסופו של יום תיק הגרעין שייך לו [מקור]. ראיסי גם נתפס כמי שיציית לכל הוראה של המנהיג העליון, ולא ינסה לחתור תחתיה.

מכאן סביר שבחצי השני של 2021 איראן תקבל הקלה בסנקציות, וגישה לכספים שהוקפאו מאז 2018, אז טראמפ פרש מהסכם הגרעין. אלו חדשות טובות ורעות לישראל: אלו חדשות רעות מפני שלטהרן יהיו משאבים גדולים יותר לחזק את המליציות שלה. מספר משלוחי הנשק לסוריה ולבנון כנראה יגדל, ואפשר ונראה פריסה של עוד נכסים אסטרטגים בתימן, כמו מל״טים מתקדמים וטילים בליסטים ארוכי טווח.

מצד שני, ראיסי תומך ברעיון של ״כלכלת ההתנגדות״, של הפיכת המשק האיראני לעצמאי [מקור]. הוא קרוב לודאי לא יאיים על האינטרסים הכלכלים של משמרות המהפכה, שנהנים מהניתוק של הכלכלה האיראנית מהשוק העולמי. מכאן שבמקום שטהרן תנצל את ההקלה בסנקציות לבנות את עצמה כלכלית ולמשוך הון וחברות זרות, היא תעדיף להשקיע את המשאבים החדשים בחיזוק המליציות שלה וברכש ציוד הדרוש לה – ללא רפורמות מבניות משמעותיות [מקור].

האגרסיביות האיראנית החדשה גם יכולה לעזור לישראל ביחסיה עם המרחב הערבי: ערב הסעודית היא המטרה הראשית של הטילים והמל״טים האיראנים מתימן. לאחרונה הודיע הפנטגון שהוא מוציא את סוללות הפטריוט מסעודיה, כנראה לפריסה מחדש במזרח אסיה או מזרח אירופה [מקור]. הסעודים יודעים שישראל יכולה לספק את הכלים והניסיון בשביל הגנה אווירית כמעט הרמטית, אך זה תלוי בהאם ריאד תנרמל או לא את היחסים אתנו. כרגע הסעודים מחפשים מדינות אחרות להשיג מהן סוללות הגנה – הסכם שנחתם באפריל השנה בין ריאד ויוון כולל את הפריסה של סוללת פטריוט אחת לערב הסעודית [מקור].

אסור לירושלים להסכים למכירה של סוללות יירוט כמו ״כיפת ברזל״ לערב הסעודית ללא נרמול יחסים מצידה. ברור לי שזה יפגע ברווחים של רפא״ל, וברור לי שיהיה לחץ בממסד הביטחוני לעזור לסעודים מול האיראנים ללא קשר לטיב היחסים, אך אסור לישראל להפסיד תמריץ חשוב לנרמול היחסים. ככל שערב הסעודית תפנים מהר יותר שהאמריקנים לא חוזרים למזרח התיכון, ושהיא לבד מול האיראנים, כן היא תמהר להבין שאין לה ברירה אלא לנרמל אתנו את היחסים, ואולי סוף-סוף להביא גם את שאר המרחב (עיראק, לבנון, עומאן, כווית) לנרמל אתנו יחסים.

בזירה האירופית, סביר שנמשיך לראות תקריות ימיות בין רוסיה ונאט״ו, ולחץ צבאי נוסף של מוסקבה על אוקראינה ומדינות מזרח אירופה. ברבעון השלישי ההקמה של צינור הנורד-סטרים 2 אמורה להסתיים, ועם הזרמת הגז מוסקבה תהיה חופשית יותר לנקוט קו עימות מול קייב ופולין. המטרה היא לא לכבוש את המדינות האלו, אלא לערער אותן, ולפגוע בלכידות של נאט״ו. בבלארוס לא צפוי שינוי כלשהו לטובת האופוזיציה, עם לוקשנקו ממשיך לרדוף אותה בתמיכת הקרמלין. בקווקז אפשר ונראה עימות צבאי נוסף בין אזרבייג׳ן וארמניה, שמאשימות זו את זו בהפרת הסכם הפסקת האש [מקור]. עימות כזה ייתן לרוסיה תירוץ רק להגדיל את הכוחות שלה באזור.

במזרח אסיה, המפלגה הקומוניסטית של סין תחגוג 100 שנים ב-1 ביולי, וסביר שנראה תרגיל צבאי סביב טאיוואן. בהימליה החורף הסתיים, וההודים הציבו בסוף יוני 50 אלף חיילים ליד הגבול עם סין [מקור]. לפי מספר דיווחים גם סין וגם הודו הגדילו את הכוחות שלהם ושיפרו את התשתיות במהלך השנה החולפת, כהכנה לאפשרות של תקרית בגבול [מקור]. אנחנו יכולים לצפות להמשך מתיחות במזרח אסיה, ולהמשך בניין הכוח האמריקני באזור, על חשבון הנוכחות הצבאית שלהם במזרח התיכון.

עד כדי דלתא

הקורונה נכנסה לחיינו לפני כשנה וחצי ושבשה את הכלכלה הגלובאלית. מפעלים הושבתו, עסקים נסגרו, וכולנו היינו צריכים לבלות חודשים בבית, או בנתיב מוגבל של בית-עבודה. התקווה העיקרית שלנו הייתה שהחיסונים יצליחו להחזיר אותנו לשגרת חיינו, ומהר.

לשמחתנו, זה אכן קורה: ישראל הצליחה לחסן כמעט 60% מהאוכלוסייה שלה, ושבה לכמעט שגרה כבר הרבעון. בארה״ב כמחצית מהאוכלוסייה חוסנה, ורוב המדינות חזרו לשגרה, עם עסקים נפתחים מחדש. הצרכנים האמריקנים, שבמשך חודשים לא היו יכולים לקנות ולבלות, עכשיו מוציאים את מה שחסכו על מסעדות, חופשות ובילויים אחרים. הכלכלה האמריקנית צמחה ב-6% ברבעון הקודם, וצפויה לצמוח ב-9% ברבעון הזה [מקור].

אפילו האיחוד האירופי, שסבל מקשיים רבים בתחילת השנה, הצליח להאיץ את מספר החיסונים שלו, וצפוי להגיע ל-70% מחוסנים מהאוכלוסייה כבר ברבעון השלישי של 2021. סביר שנראה עוד ועוד עסקים נפתחים מחדש באירופה, ואת החזרה לכמעט שגרה שם לקראת סוף 2021.

בעולם המתפתח החדשות הן פחות טובות, אך יש מקום לאופטימיות: אחרי גל מאסיבי של מקרים בהודו בחודשים מרץ-מאי, הקורונה שוב מתייצבת במדינה. מספר המחוסנים עולה בהתמדה, והגיע כבר לרבע מיליארד בני אדם שקיבלו לפחות מנה אחת של חיסון. ארה״ב, שנהנת מעודף חיסונים, החלמה לתרום אותם למדינות הנזקקות להם: מקסיקו, טאיוואן, ומדינות באפריקה [מקור]. מדינות העולם השלישי ימשיכו לפגר מאחור מבחינת חיסונים ב-2021, אבל בתקווה הפער יצטמצם ב-2022 וגם הדרום העולמי יוכל לחזור לשגרה כלכלית.

יחד עם החדשות הטובות, חשוב לשים לב לוריאנט החדש של הקורונה – וריאנט דלתא. הזן החדש מדבק יותר מהזן המקורי, אלפא, ועלול תיאורטית להחזיר אותנו לסגרים אם לא רוב האוכלוסייה תחוסן. גם אנשים מחוסנים יכולים להידבק, אך כרגע נראה שהמחוסנים סובלים מסימפטומים חלשים, ללא צורך באשפוז [מקור].

וריאנט דלתא עלול תיאורטית לגרום לעלייה בתחלואה שתכריח סגר במדינות בהן אחוז המחוסנים לא גבוה מספיק. בארה״ב מאז אפריל יש ירידה במספר החיסונים החדשים הניתנים, ולא סביר שהמדינה תגיע ל-70% מחוסנים עד סוף 2021. עם ההתפשטות של וריאנט דלתא אצלה, אפשר ונראה חזרה של הגבלות על התקהלות, ואולי אף סגרים בנקודות התפרצות. גם האיחוד האירופי עלול להחזיר חלק מההגבלות, אם לא יצליח להשתלט על התפרצות הוריאנט אצלו. החיסונים אפשרו לנו לחזור לשגרה, אך אנחנו עדיין לא סיימנו את המאבק מול הקורונה. חשוב להמשיך ולעקוב אחר מספר המאומתים החדשים, ועלייה במספר המאושפזים. ביחד המספרים האלו יתריעו אם אנו עומדים בפני סגרים חדשים.

המהגרים באים

חוץ מהחיסונים, צפינו שהרבעון השני יראה עלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול ארה״ב-מקסיקו, כתוצאה מההרס הכלכלי שגרמה הקורונה במרכז אמריקה. כבר באוקטובר, בניתוח מס׳ 37, עמדנו על כך שהקורונה מערערת את מדינות מרכז אמריקה ובמיוחד מקסיקו, ושהשכנה מדרום תהפוך עם הזמן להיות האתגר הכי משמעותי לוושינגטון [ראו כאן]. לא טעינו.

בחודשים מרץ עד מאי כולל נתפסו בגבול ארה״ב-מקסיקו 530 אלף מהגרים בלתי חוקיים. לשם השוואה, זה יותר מהגרים שנתפסו מהשנים 2018 או 2020, ואנחנו עדיין לא סיימנו את השנה. 2021 צפויה להיות שנת שיא מבחינת הגירה, ולעקוף את שנת 2019, אז נתפסו כמעט מיליון מהגרים בגבול.

מספר תפיסות של מהגרים בלתי חוקים בגבול ארה״ב מקסיקו לפי שנה. שימו לב: השנה הפדראלית בארה״ב, שנת התקציב, מתחילה באוקטובר.

ממשל ביידן מנסה לטפל בבעיה בשני מישורים: את המהגרים שכבר מגיעים הוא מנסה לעצור ע״י גירוש, פתיחת מתקני כליאה ועידוד מקסיקו ומדינות המשולש (הונדורס, אל-סלבדור וגואטמלה) לשלוח חיילים לגבול שלהן [מקור]. באפריל מקסיקו שגרה חיילים לגבול הדרומי שלה בניסיון להשתלט על ההגירה ממדינות המשולש. הבעיה שכמעט מחצית מהמהגרים לגבול הם מקסיקנים, מה שאומר שבעית ההגירה לא תפתר ע״י חסימת הנתיבים ממדינות המשולש.

במקביל למאמצים בגבול לעצור את המהגרים, ממשל ביידן מעוניין לשפר את המצב הכלכלי והחברתי במדינות המשולש ומקסיקו, ע״י עידוד חברות אמריקניות להשקיע שם. סגנית הנשיא קמלה האריס, שקיבלה לאחריותה את הטיפול במשבר הגבול, הודיעה בסוף מאי שהיא הצליחה לגייס שורה של חברות אמריקניות, ביניהן מייקרוסופט ומאסטקרד, שהתחייבו להשקיע במדינות המשולש [מקור].

הבעיה של הממשל שכנראה ייקח שנים עד שההשקעה תתבטא בירידה במספר המהגרים. מדינות מרכז אמריקה סובלות מעוני כרוני, פשיעה רחבה בערים ושחיתות. לפני כשלוש שנים סקרתי את המצב במדינות המשולש בפרק של המשחק הגדול, פרק מס׳ 26 [ראו כאן], ושם הראתי שחלק מהמדינות הן על סף אנרכיה, עם כנופיות שולטות בחלקים נרחבים של הערים המרכזיות. אלו לא בעיות שיפתרו מחר או אפילו בעוד שנה, ואלו גם בעיות שלא יפתרו רק ע״י השקעה כלכלית: נדרשת תמיכה ולעיתים לחץ פוליטי כדי להבטיח שהשלטונות במדינות האלו יפעלו לטובת תושביהן.

מה לכן שצפוי שיקרה? מספר המהגרים ימשיך להיות גבוה ב-2021 ו-2022, וישמש את הרפובליקנים לנגח את ביידן והדמוקרטים. הטיפול בהגירה כבר פוגע באחוזי התמיכה בביידן, עם פחות מחצי מהאמריקנים חושבים שהוא עושה עבודה טובה בנושא ההגירה וביטחון הגבול [מקור]. לממשל הנוכחי או הבא לא תהיה ברירה אלא להקים מחסום מתקדם בגבול, דיגיטלי, פיזי, או שילוב שלהם. טיפול בבעיות השורש שגורמות להגירה הוא נכון וחשוב, אך הוא לא יספק את הבוחרים, והוא לא יצליח בטווח המידי לעצור את ההגירה הבלתי חוקית. עבור הדמוקרטים בעיית ההגירה עלולה לעלות להם במושבים בבחירות לקונגרס ב-2022, כחלק מהגל האדום עליו דיברנו בניתוח מס׳ 39, ״אחרי הבחירות״ [ראו כאן].

אינפלצית מזון

אני רוצה לסיים את הסקירה העולמית עם מגמה מטרידה, שאני חושב שתגדיר את המחצית השנייה של 2021 וכנראה גם את 2022: אינפלצית מזון.

יש לנו כבר אינפלציה ב… טוב, הכול בערך: בשבבים, בחומרי בניין, אפילו במחיר של מזון מהיר [מקור]. חלק מהאינפלציה הזו נובעת משיבושים בשרשרות האספקה העולמיות, אם בייצור ואם בלוגיסטיקה שלהן. בזמן הקורונה קווי השיט העולמיים שובשו עקב ירידה בביקוש למוצרים, מה שהקטין נפחי ייצוא מסין, ועיכובים בפריקה של ספינות בנמל עקב מחסור בעובדים. עכשיו הזינוק מחדש בביקוש, מונע בעיקר ע״י ארה״ב, גורם לפקקים משמעותיים בנמלים גם בסין וגם במערב ארה״ב [מקור]. הפקקים האלו מתבטאים בעלייה במחירי ההובלה: מחיר השינוע של מכולות מנמל שנחאי לדוגמה גדל ב-700% מאז אוגוסט 2020 [מקור].

הקשיים הלוגיסטים האלו מחלחלים לכל הכלכלה: מחירם של חומרי גלם וחלקים עולה, ויצרנים צריכים להשבת קווי ייצור בעודם ממתינים לחלקים. העלייה בעלויות הייצור כמובן עוברת חלקית לצרכנים, מה שגורם לעליית מחירים.

בנוסף לקשיים הלוגיסטים יש לנו גם קשיים בשוק העבודה: עסקים אמריקנים מתקשים להשיג עובדים, במיוחד בתעשיות כמו מזון מהיר ואירוח [מקור]. סיבה אחת למחסור היא תשלומי אבטלה נדיבים, אך זה לא כל הסיפור. חלק מהעובדים שפוטרו מהתעשיות האלו עברו לתעשיות אחרות, או פתחו עסקים משל עצמם – שפים לדוגמה התחילו לבשל בבתים במקום לעבוד במסעדות [מקור]. מלצרים הלכו לעשות הסבת מקצוע. בנוסף, מפני שכל העסקים חוזרים לעבוד בבת אחת, הביקוש לעובדים הוא גבוה, מה שמגדיל את יכולת המיקוח של העובדים מול אותם עסקים. התוצאה היא שאנו רואים רשתות מזון מהיר כמו מקדונלדס או צ׳יפולטה שמעלים את השכר השעתי ל-16 דולר או מציעים לשלם לעובדים שלהם על לימודי הקולג׳ [מקור]. כמובן, הגדלת המשכורות שלהם רק מעודדת עוד את אינפלצית המחירים.

אולם אינפלצית המחירים הכללית היא לא הבעיה הכי מטרידה, מנקודת מבט גיאופוליטית. הבעיה הכי מטרידה היא האינפלציה במחירי המזון: מאז תחילת 2021 אינדקס מחירי המזון של האו״ם גדל מעל 15% [מקור]. חלק מזה נובע מחזרה של הביקוש העולמי למזון: מסעדות נפתחו מחדש ואנשים יצאו לבלות. הביקוש לדגנים, בשר, ומוצרי מזון נוספים גדל משום החזרה לשגרה.

הבעיה שהעלייה במחירי המזון לא נובעת רק מחזרה של הביקוש, אלא גם מפגיעה בהיצע. בקיץ 2020 צפון מזרח סין סבלה משיטפונות שהשמידו יבול חקלאי רב [מקור]. בעקבות השיטפונות, ובעקבות העלייה בביקוש לבשר, סין נמצאת ב-2021 במסע קניות של סויה ותירס, הדגנים העיקריים המשמשים להזנת חזירים, פרות ועופות [מקור]. במקביל, שניים מהאזורים החשובים בעולם לגידול תירס וסויה – דרום ברזיל ומערב ארה״ב – סובלים מבצורות קשות. ברזיל חווה את הבצורת הקשה ביותר מזה כמעט 90 שנה, בצורת המאיימת להרוס את יבול התירס של האזור [מקור]. במערב ארה״ב הבצורת פוגעת ביבולי הסויה והתירס של מינסוטה, איווה ומדינות נוספות [מקור].

הפעם האחרונה שהעולם חווה עלייה דרסטית כזו במחירי המזון הייתה 2010, ומה שקיבלנו לאחר מכן היה האביב הערבי [מקור]. בזמן שאינפלציה במחירי המזון לא פוגעת בשכבות מעמד הביניים והעשירון העליון, ופוגעת פחות במדינות מפותחות, היא מהווה גורם מערער משמעותי למדינות מתפתחות ופוגעת משמעותית בשכבות הנמוכות בחברה. מה שצריך להטריד אותנו הוא מה יבוא אחרי האינפלציה: מהומות במצרים? עיראק? אולי גל הפגנות חדש באיראן? ומה יקרה כשתשלומי האבטלה יסתיימו בארה״ב בספטמבר, והשכבות הנמוכות יסבלו מירידה בהכנסה ביחד עם אינפלציה גבוהה?

אני מעריך שאנחנו נראה גלי הפגנות במזרח התיכון וגלי מהומות בארה״ב, אם ברבעון הרביעי של 2021 ואם ב-2022. אנחנו צריכים להיות מוכנים לתרחיש בו מדינות כמו מצרים, טורקיה – שסבלה מאוד מהקורונה עם אינפלציה של 12% ב-2020 – ירדן, עיראק ואיראן משותקות ע״י מהומות.

סיכום

העולם מתחיל לצאת ממשבר הקורונה, אך יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות: וריאנטים חדשים מאיימים להחזיר אותנו אחורה, אם לא נצליח להעלות את אחוזי החיסון. הכלכלות הגדולות של העולם נפתחות, אך סובלות במחסור מהכול, משבבים עד קטשופ. מתיחות גיאופוליטית הייתה בולטת ברבעון הקודם, ותמשיך להיות בולטת גם ברבעון הזה. אולם האיום באי-יציבות הוא לא רק חיצוני, בין מדינות: אינפלציה במחירי המזון עלולה לערער מדינות גם מבפנים. סיימנו מחצית אחת של 2021 – ונראה שהמחצית השנייה עומדת להיות עוד יותר מעניינת.




פלג 70: נורד סטרים 2

תקציר

  1. פוטין מאיים לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו לא באמצעות כוח צבאי, או באמצעות איום גרעיני, אלא באמצעות צינור גז שכנראה רק חלקנו שמענו עליו: נורד סטרים 2. התוכנית הרוסית היא לספק למערב אירופה, ואפילו מזרח אירופה, גז רוסי שיעבור דרך גרמניה, תוך עקיפה של פולין ואוקראינה.
  2. עם אספקה ישירה למרכז ומערב אירופה, רוסיה תוכל לנתק את החגורה מגז מבלי שהדבר יפגע בגרמניה. עבור פולין ואוקראינה המעבר של גז רוסי בשטחן הוא מנוף לחץ על מוסקבה ומקור הכנסה חשוב.
  3. צינור נורד סטרים 2 גם יקטין את התמריץ לגרמניה לחפש מקורות גז חלופיים לאירופה חוץ מרוסיה. ליבשת יש שני ווקטורים מרכזיים לגיוון מקורות האנרגיה שלה: הוקטור הראשון הוא הגדלת החלק של גז טבעי נוזלי בייבוא האנרגיה; הוקטור השני הוא חיבור גז ממקומות שאינם תחת שליטה רוסית ישירה. אולם ברגע שנורד סטרים 2 יפעל, לגרמניה יהיה את כל הגז שתרצה. הדבר יחליש את התמריץ לגרמניה לתמוך במאמץ אירופי לגיוון מקורות האנרגיה של היבשת.
  4. נזק נוסף שיוצרת גרמניה עם ההתעקשות על השלמת הצינור היא פגיעה בסולידריות האירופית הגם ככה חלשה. בין המבקרות החריפות של הצינור הן פולין, אוקראינה, המדינות הבלטיות וארה״ב. מתוך גרמניה עצמה יש ביקורת מצד המפלגה הירוקה, כמו גם מתוך מפלגתה של מרקל.
  5. ארה״ב עשתה צעד אחד מעבר לרק ביקורת והטילה סנקציות על הפרויקט בסוף 2019. הסנקציות עיכבו את הבנייה, אך לא עצרו אותה. הפרויקט אמור להסתיים הקיץ עם השלמת הצינור.
  6. ממשל ביידן ירש את הבעיה של פרויקט הנורד סטרים 2 אחרי שכבר סנקציות הוטלו עליו, וכשנראה שהפרויקט יסתיים אם ארה״ב תרצה ואם לא. בסוף מאי הממשל החליט שלא להטיל סנקציות על Nord Stream AG, בטענה שהן לא יהיו פרודוקטיביות ולא יצליחו למנוע את הקמת הצינור.
  7. ההחלטה הזו שגויה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, גרמניה יותר ויותר פועלת לא כבעלת ברית אמריקנית, אלא כמדינה צפה בין שלושת מוקדי הכוח של רוסיה, סין וארה״ב. שנית, ההחלטה של ביידן לא להטיל סנקציות עוזרת ליחסים עם גרמניה, אך פוגעת ביחסים עם פולין ומדינות מזרח אירופה. התגובה שלהן לכן תהיה לנסות ולחפש מדינות אחרות שיכולות לעזור לבלום את מוסקבה, ובראשן טורקיה. אנחנו צפויים לראות התחזקות של ההשפעה הטורקית במזרח אירופה, על חשבון ארה״ב וגרמניה גם יחד.

להורדת הפרק – קישור.

כתלות בתאריך בו הפרק הזה פוגש אתכם, ביידן ופוטין עתידים או כבר נפגשו ב-16 ביוני בג׳נבה. מדובר בפגישה הראשונה של שני המנהיגים מאז ביידן נכנס לתפקידו בבית הלבן, ומדובר בפגישה שהיא כנראה אחת הטעונות שהיו בין מנהיג אמריקני ורוסי מאז המלחמה הקרה. עוד לפני שהתחיל את תפקידו ביידן הגדיר את רוסיה כאיום הכי גדול על ארה״ב [מקור], ולאחר שנכנס לתפקידו קרא לפוטין ״רוצח״. הממשל הטיל סדרה של סנקציות על אישים וחברות רוסיות בעקבות התערבות בבחירות ב-2020 [מקור] ובעקבות הפריצה למשרדי הממשל הפדראלי במסגרת מה שמכונה The SolarWinds Hacks [מקור]. הממשל גם הודיע על סיוע צבאי בסך כ-125 מיליון דולר לאוקראינה [מקור], ושב ומבהיר בכל הזדמנות שמטרתו היא לבלום את התוקפנות הרוסית במזרח אירופה.

הרוסים כמובן הגיבו לאגרסיביות האמריקנית באגרסיביות משלהם: במרץ השנה היו חששות שרוסיה מתכוננת לפלוש לאוקראינה, בעקבות ריכוז מאסיבי של כוחות רוסים על גבול אוקראינה-רוסיה. פלישה כזו לא קרתה, אך הרוסים עדיין שומרים חלק מהכוחות שגויסו בתחילת השנה בגבול, מוכנים לכל הסלמה [מקור]. כשפעיל האופוזיציה אלכסיי נבלני שב לרוסיה היא עצרה אותו, לקול מחאה מצד האיחוד וארה״ב [מקור]. היא גם המשיכה לתמוך בלוקשנקו, גם כשזה חטף מטוס אירי בסוף מאי בשביל להוריד ממנו פעיל אופוזיציה גולה, רומן פרוטסביץ׳ [מקור].

קשה להפריז אם אומר שיש מעט מאוד ציפיות מהועידה הזו. ארה״ב ורוסיה מגיעות אליה כבר עם רמת חיכוך גבוהה, ושני הצדדים אינם מראים שהם מעוניינים להתקרב מחדש זה לזה, אולי רק לנסות ולנהל עד כמה שאפשר את החיכוך ביניהם [מקור]. ביידן רואה בפוטין את האיום הכי גדול על אירופה ונאט״ו, ומעוניין להראות בפגישה הזו שארה״ב לא תהיה מוכנה לספוג תוקפנות רוסית באירופה. הבעיה שלא משנה מה הוא יגיד בפגישה, המעשים שלו מראים שהוא דווקא כן מוכן לתת לאירופה להתפצל, ולפגוע בסולידריות של נאט״ו. הוא אולי אפילו מחליש את השפעתה של ארה״ב באירופה.

בשביל הקרנת כוח על רוסיה ארה״ב תלויה בנאט״ו והאיחוד האירופי שיתפקדו כגוף אחד. אולם האחדות הזו כבר לא מובטחת, וחמור מכך – ממשל ביידן לא פועל כדי להבטיח אותה. בזמן שממשל ביידן מתמקד באוקראינה, ברוסיה, בסיוע ביטחוני ובהבטחות ש״ארה״ב חזרה״ כמנהיגה עולמית, פוטין שוקד לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו בלב שלהם – בגרמניה. וממשל ביידן, במקום לעצור את הפיצול, נותן לו לקרות. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

צינור בעייתי

פוטין מאיים לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו לא באמצעות כוח צבאי, או באמצעות איום גרעיני, אלא באמצעות צינור גז שכנראה רק חלקנו שמענו עליו: נורד סטרים 2 (Nord Stream 2). נורד סטרים 2 הוא צינור גז תת ימי שיחבר ישירות בין רוסיה וגרמניה ויעבור על קרקעית הים הבלטי. תוואי הצינור יעקוב אחר צינור אחר שכבר קיים שם, נורד סטרים 1. ביחד, שני הצינורות יוכלו לספק כ-110 מיליארד מטר מעוקב של גז טבעי בשנה לגרמניה [מקור]. התוכנית אבל היא לא לספק רק לגרמניה. גרמניה לא צריכה את כל הכמות, היא צורכת בשנה פחות מ-60 מיליארד מטר מעוקב גז טבעי. לא, התוכנית היא לספק למערב אירופה, ואפילו מזרח אירופה, גז רוסי שיעבור דרך גרמניה.

אני אומר אפילו מפני שכבר היום יש צינורות רוסים שמספקים גז למזרח אירופה, וממנה לשאר היבשת, ועוברים דרך אוקראינה, בלארוס ופולין. הקיבולת של הצינורות האלו היא עצומה – רק דרך אוקראינה יכולים לעבור בשנה כ-140 מיליארד מטר מעוקב [מקור].

למה אז רוסיה בנתה את צינור נורד סטרים 2? טוב, זה לא מפני שחסרה לה יכולת ייצוא. להפך, כנראה שבשנים הקרובות חלק מהתשתית הרוסית תנוצל לפחות ממקסימום היכולת שלה. רוסיה ייצאה ב-2019 לאיחוד האירופי קצת פחות מ-170 מיליארד מטר מעוקב גז טבעי. למערב אירופה לבדה רוסיה ייצא כ-153 מיליארד מטר מעוקב. ההערכה היא שהכמות הזו לא תגדל עם השנים אלא תקטן, עקב המעבר של אירופה לכלכלה ירוקה ואנרגיה מתחדשת. ההערכה היא שב-2021 הייצוא ירד ל-130 מיליארד מטר מעוקב, וימשיך לרדת [מקור]. הקמה של עוד צינור לכן לא ברורה משיקול של הגדלת יכולת ייצוא.

אולי הסיבה היא כלכלית? אולי העברת גז דרך הים הבלטי היא זולה יותר? עלות הפרויקט מוערכת בכמעט 12 מיליארד דולר [מקור], וכפי שאמרתי צינורות מרוסיה לגרמניה כבר קיימים והם עוברים דרך היבשה, במקום מתחת לים. רוסיה משלמת למדינות שבשטחן הגז עובר עמלות, אך היא תשלם את אותן עמלות גם לגרמניה – הצינור לא משנה באופן מהותי את הכלכלה של העברת גז.

מה אם כן הסיבה שהרוסים החליטו להניח צינור גז חדש בים הבלטי? ויותר מזה – למה גרמניה כל-כך תומכת ומגנה על הפרויקט? ב-2015, מעט אחרי שהצינור הוכרז, הבטיח אז שר הכלכלה והאנרגיה של גרמניה בשיחה עם פוטין שגרמניה תפעל שהצינור יהיה לחלוטין תחת הריבונות המשפטית של גרמניה, ולא של האיחוד האירופי, בכדי לצמצם ״השפעות זרות״ [מקור]. כשביקורת התחילה לעלות נגד הצינור גם מתוך האיחוד האירופי וגם מחוץ לו  – עוד רגע למה יש ביקורת – גרמניה התעקשה וחזרה והתעקשה שמדובר במיזם כלכלי בלבד. למה?

טוב, עבור גרמניה בהחלט למיזם יש סיבות כלכליות, כלכליות ופוליטיות: גרמניה תקבל כ-2 מיליארד דולר בשנה עמלות מהעברת הגז בשטחה [מקור]. עסקים גרמנים מעורבים בבניית התשתית של הצנרת, ומדינת מקלנבורג-מערב פומרניה בגרמניה מצפה להכנסה ממעבר הגז בשטחה [מקור]. הצינור גם יבטיח את הביטחון האנרגטי של גרמניה – בזמן שגרמניה לא מתכננת להשתמש בכל אספקת הגז ממנו, הוא בהחלט יוכל להזין לבדו את כל צרכי האנרגיה שלה. בנוסף, כנראה שמעורבת כאן גם השפעה אישית של העומד בראש החברה האחראית להקמת הצינור: גרהרד שרדר (Schröder), קנצלר גרמניה לשעבר.

אז מבחינתה של גרמניה המיזם הוא בעיקר כלכלי, וזה כנראה ברובו נכון. אך מה מבחינת הרוסים? אם מנקודת מבט כלכלית לא ברור הצורך בצינור, האם יש עוד שיקולים כאן?

אם תקחו מפה של צנרת הגז מרוסיה לאירופה, תוכלו לראות שצינור הנורד סטרים 2, ביחד עם צינור הנורד סטרים 1, מפצל את היבשת לשני אזורים: האזור של אוקראינה, בלרוס ופולין, נקרא לו אזור החגורה, ומדינות מרכז ומערב אירופה, בראשן גרמניה. כיום אם רוסיה תרצה לנתק את אזור החגורה מגז, היא בהכרח גם תנתק את מרכז ומערב אירופה. כל סכסוך צבאי בין המדינות האלו ורוסיה בהכרח יאיים על אספקת האנרגיה לכל היבשת, ולכן כל היבשת תתגייס למערכה נגד רוסיה, אם הדבר יידרש.

הקמת נורד סטרים 2 עלולה לשנות את כל זה: עם אספקה ישירה למרכז ומערב אירופה, רוסיה תוכל לנתק את החגורה מגז מבלי שהדבר יפגע בגרמניה. היא גם לא חייבת לנתק ממש, או חלילה לפלוש, כדי לסדוק את האיחוד האירופי. עבור פולין ואוקראינה המעבר של גז רוסי בשטחן הוא מנוף לחץ על מוסקבה ומקור הכנסה חשוב, במיוחד עבור אוקראינה. אם מוסקבה לא תהיה עוד תלויה בשתי המדינות בשביל לייצא את הגז שלה, אלא תעביר אותו דרך גרמניה, הן יאבדו מנוף לחץ משמעותי נגד מוסקבה.

הדבר במיוחד חמור במקרה של אוקראינה. אוקראינה כיום נתונה ללחץ צבאי מצד רוסיה בחצי האי-קרים, נאלצת להתמודד עם בדלנים רוסים במזרחה, וסובלת מעת לעת מהתקפות סייבר נגד תשתיות ועסקים בה. אם רוסיה לא תהיה עוד תלויה בהעברת גז דרך אוקראינה, קייב תאבד מנוף לחץ על הרוסים ותאבד הכנסה – בערך כחצי מיליארד דולר בשנה. למוסקבה אז יהיה חופש גדול יותר ללחוץ את קייב, ולגרמניה יהיה עוד פחות תמריץ לבוא לעזרתה.

טענה שמושמעת נגד התרחיש הזה היא שגם עם נורד סטרים 2 רוסיה לא תוכל לייצא את כל הגז רק דרך הצינורות הבלטים –רוסיה צפויה לייצא 130 מיליארד מטר מעוקב, והצינורות יוכלו לייצא רק 110 מיליארד מטר. יש עדיין הפרש של 20 מיליארד, שיצטרך להיות מועבר דרך איפשהו. ואכן רוסיה הקימה במקביל לצינור הנורד סטרים 2 את הצינור טורק סטרים, שעובר בתחתית הים השחור לטורקיה וממנה לאירופה [מקור]. הצינור יכול לספק כ-30 מיליארד מטר מעוקב, מחצית מהגז לטורקיה ומחצית לאירופה. אם באמת הביקוש האירופי לגז ידעך בעשור הקרוב ל-130 מיליארד מטר מעוקב, הרי שלרוסיה תהיה את כל הצנרת הדרושה לה לייצא את רוב הגז במסלול העוקף את פולין ואוקראינה.

הסיבה שאני מדגיש את פולין ואוקראינה היא משום החשיבות האסטרטגית שלהן לרוסיה, ומכאן גם החשיבות האסטרטגית שלהן למערב. פולין ואוקראינה, ביחד עם בלארוס, מהוות את השער של רוסיה לאירופה ושל אירופה לרוסיה [ראו כאן להרחבה]. כל מערכה גדולה בין אירופה ורוסיה של 200 השנים האחרונות עברה דרך המדינות האלו, ואם רוסיה תצליח לעקור אותן מנאט״ו ולהכניס אותן תחת השפעתה, היא תעשה צעד משמעותי מאוד לאבטחת המרכז הדמוגרפי והכלכלי שלה מסביב למוסקבה. היא גם תעשה צעד חשוב בשביל לאיים על נאט״ו במרכז אירופה. את בלארוס היא כבר הכניסה תחת השפעתה – עכשיו נותרו אוקראינה ופולין.

צינור נורד סטרים 2 ישיג זאת לא רק ע״י פיצול אנרגטי בין מזרח ומערב, אלא גם ע״י הקטנת התמריץ לגרמניה לחפש מקורות גז חלופיים לאירופה חוץ מרוסיה. ליבשת יש שני ווקטורים מרכזיים לגיוון מקורות האנרגיה שלה: הוקטור הראשון הוא הגדלת החלק של גז טבעי נוזלי בייבוא האנרגיה, ע״י הגדלת מספר מסופי הגז וקנייה ממדינות כמו קטאר, ארה״ב ומצרים. הוקטור השני הוא חיבור גז ממקומות שאינם תחת שליטה רוסית ישירה, כמו לוב ואלג׳יריה, מזרח הים התיכון ושדות הגז של אזרבייג׳ן ומרכז אסיה.

שני הוקטורים האלו דורשים השקעה כלכלית, בתשתיות ובחוזים, ואולי אפילו בסבסוד מחיר הגז. הם אבל יאפשרו לאירופה גיוון גדול יותר במקורות האנרגיה שלה, ובמקרה של הוקטור הראשון, זה של הנזלת גז, גם ישמרו על היחסים האסטרטגים בין ארה״ב ואירופה. אם אירופה תהפוך ללקוח משמעותי של גז טבעי אמריקני, לוושינגטון יהיה תמריץ כלכלי, לא רק אסטרטגי, לשמור על היחסים עם היבשת.

אם אבל גרמניה תוכל לקבל את כל אספקת הגז שלה מרוסיה, למה שהיא תשקיע בפרויקטים יקרים? נכון, גרמניה כרגע לא מתוכננת לצרוך את כל אספקת גז מהצינורות הבלטים. מה אבל יעצור אותה בעוד שנה או חמש שנים לקנות את כל אספקת הגז שלה משם? גרמניה כיום צורכת פחות מ-60 מיליארד מטר מעוקב גז בשנה. היא יכולה בהחלט להסתפק באספקה של נורד סטרים, ללא עוד אספקה מארה״ב, קטאר או מדינה אחרת. אם היא תרצה לגוון, היא תוכל לקנות חלק מהגז מנורבגיה או בריטניה, משתמשת בתשתית קיימת. בכל מקרה, גרמניה כבר תהיה ״מסודרת״, עם תשתית גז קיימת. מה אז יניע אותה לתמוך בפרויקטים בפולין לדוגמה, שמחפשת כיצד להתנתק מהגז הרוסי? סולידריות אירופית?

חולשה פרגמטית

סולידריות אירופית היא מוצר נדיר כבר היום, כשגרמניה עדיין מודאגת ממה שקורה בגבול המזרחי של היבשת. משום שהיא תלויה לכמעט מחצית מהצריכה שלה בגז רוסי, גרמניה, וכמוה מדינות כמו הולנד, בלגיה ואוסטריה, מהססות לפעול בתקיפות גדולה מדי נגד הרוסים. בכל תקרית של 5 השנים האחרונות, בהן רוסיה חצתה קו אדום של האיחוד האירופי, ברלין הייתה יכולה להקפיא או לבטל את צינור הנורד סטרים 2. בכל פעם שהרוסים תקפו פעיל אופוזיציה או ביצעו תוקפנות בגבול, גרמניה הייתה יכולה להכריז שהיא לא מתכוונת להגדיל את התלות האירופית בגז רוסי, ולהקפיא את פרויקט נורד סטרים 2 עד הודעה חדשה. היא לא עשתה זאת.

היא לא עשתה זאת גם מפני שיש לה אינטרסים ברורים בצינור, וגם מפני שיש לה אינטרסים כלכלים ברוסיה, ויש לה, כך היא מאמינה, אינטרס אסטרטגי ביחסים טובים עם הרוסים. חברות גרמניות השקיעו רק ב-2018 כמעט 4 מיליארד דולר ברוסיה [מקור], שמהווה את אחד משותפי הסחר החשובים של המדינה [מקור]. גרמניה גם מאמינה שהדרך היחידה לפתור מתחים עם מוסקבה היא רק אם יהיה לה גזר כלשהו, אפיק כלשהו של שיתוף פעולה חיובי עם הקרמלין. אז גרמניה מעדיפה לגנות את פוטין כשהוא תומך בלוקשנקו בבלארוס וכשהוא מזיז חטיבות שריון לגבול עם אוקראינה וכשהוא כולא פעילי אופוזיציה – אבל היא מסרבת לגעת בנורד סטרים, רואה בו ערוץ תקשורת חיובי.

אפשר לשאול אם אולי נורד סטרים לא כל-כך חשוב לרוסיה, ולכן אין באמת משמעות אם גרמניה תקפיא אותו או לא. זו שאלה לגיטימית. חשוב להבין שכמו שגז רוסי חשוב לאיחוד, האיחוד חשוב לרוסיה כשוק צרכני: כמעט 80% מהגז הטבעי הרוסי מיוצא לאיחוד האירופי [מקור]. מוסקבה עובדת על פרויקטים שיתנו לה להעביר חלק מהייצוא למזרח אסיה, אך היא מגלה שסין לדוגמה, שהייתה אמורה להיות שוק צרכני גדול, מחפשת לגוון את המקורות שלה ומהססת לממן תשתיות רוסיות אליה [מקור]. הקפאת נורד סטרים 2 תהיה איתות ברור לרוסיה שאירופה אינה מוכנה עוד להיות תלויה במוסקבה לאספקת הגז שלה, ושהיא מתכוונת לחפש כיצד לצמצם את מנוף הלחץ הרוסי עליה.

את זה דורשות מדינות כמו אוקראינה, פולין וארה״ב. מאז שהוכרז נורד סטרים 2 המדינות האלו מבקרות את הגרמנים על הפרויקט, אך במקום לבטל אותו, הגרמנים מחפשים איך לצמצם את הנזק האסטרטגי שלו. החשש הגרמני עכשיו, כשהצינור כמעט הושלם – בנייתו אמורה להסתיים הקיץ – שאם הוא יבוטל, מוסקבה תגיב באגרסיביות. הביטול גם עלול לחשוף את גרמניה לתביעות נזקים, ויפגע בתדמית של ברלין בעיני הקהילה העסקית כמי שמכבדת חוזים.

גרמניה לכן מחפשת דרכים איך לצמצם את הנזק האסטרטגי של הצינור אחרי שיוקם [מקור]: הצעה אחת היא שסתום חירום שינתק את הגז ברגע שרוסיה תפסיק להעביר גז דרך אוקראינה. בזמן ששסתום כזה נשמע כמו פתרון – הוא יוצר מחדש סולידריות בין אוקראינה ושאר אירופה – הוא לא באמת מנוף לחץ על רוסיה: שסתום כזה בעצם ינתק את הגז לגרמניה ושאר אירופה, אם הרוסים יפסיקו להזרים גז דרך אוקראינה. המפסידה הגדולה פה תהיה אירופה, ולא ברור כמה זמן גרמניה תהיה מוכנה לסבול את הפגיעה הכלכלית מהיעדר גז. מה גם שהאירוע שאמור להפעיל את השסתום הוא לא ברור: נגיד והרוסים ימשיכו להזרים גז דרך אוקראינה, אבל במקום עשרות מיליארדים של מטרים מעוקבים, יזרימו רק מיליון. גם אז גרמניה תפעיל את השסתום?

הצעה אחרת היא שהצינור יושלם, אך לא יופעל עד שרוסיה תיתן ערבויות שהיא תשנה את התנהגותה. אין אבל תשובה איך ערבויות כאלה יראו, ומה גרמניה תעשה ברגע שהצינור יופעל ורוסיה תפר את הערבויות. גם מה זה אומר תשנה את התנהגותה – מה בדיוק בהתנהגותה? כוחות הצבא בגבול אוקראינה? מאסר פעילי אופוזיציה? לא ברור, והרוסים ינצלו את חוסר הבהירות הזו.

נזק נוסף שיוצרת גרמניה עם ההתעקשות על השלמת הצינור היא פגיעה בסולידריות האירופית הגם ככה חלשה, משום שהיא מראה שברלין מוכנה לנהל פרויקט שישפיע על כלל אירופה תוך שהיא אוטמת את אוזניה לביקורת מתוך ומחוץ לגרמניה עליה. בין המבקרות החריפות של הצינור הן פולין, אוקראינה, המדינות הבלטיות וארה״ב [מקור]. מתוך גרמניה עצמה יש ביקורת מצד המפלגה הירוקה, כמו גם מתוך מפלגתה של מרקל [מקור]. כולם חוששים שנורד סטרים יגדיל את התלות האירופית בגז רוסי, ויגרום לניתוק בין מזרח היבשת ומערבה. ההתעקשות הגרמנית להמשיך בפרויקט רק מתסכלים את אותן מדינות, שחלקן כעת מחפשות איך לאזן אסטרטגית מול השלמת הצינור – על כך עוד רגע.

ארה״ב עשתה צעד אחד מעבר לרק ביקורת והטילה סנקציות על הפרויקט בסוף 2019, מאיימת על כל חברה שתשתתף בו שהיא לא תוכל לעשות עוד עסקים עם ארה״ב [מקור]. רובן של החברות המעורבות נסוגו, והחולפו בספינות רוסיות. הסנקציות עיכבו את הבנייה, אך כפי שציינתי, הפרויקט אמור להסתיים הקיץ עם השלמת הצינור.

הטעויות של ביידן

ממשל ביידן ירש את הבעיה של פרויקט הנורד סטרים 2 אחרי שכבר סנקציות הוטלו עליו, וכשנראה שהפרויקט יסתיים אם ארה״ב תרצה ואם לא. מה שהונח לפתחו של הממשל הוא האם בכל זאת להטיל עוד סנקציות על הפרויקט, במיוחד על החברה המנהלת אותו, Nord Stream AG, או להימנע מכך, בכדי לא לפגוע ביחסים עם ברלין.

בסוף מאי הממשל החליט שלא להטיל סנקציות על Nord Stream AG, בטענה שהן לא יהיו פרודוקטיביות ולא יצליחו למנוע את הקמת הצינור [מקור]. בראייתו של ממשל ביידן היחסים הטרנס-אטלנטיים חשובים מדי בשביל לפגוע בהם עם עוד סנקציות על צינור שגם ככה יושלם. ממשל ביידן רואה בגרמניה כיום את השחקן המשמעותי ביותר באיחוד האירופי ולכן פגיעה ביחסים איתה תהיה פגיעה ביחסים הטרנס-אטלנטיים. בכך שהממשל סירב להטיל סנקציות, הוא בעצם אותת לברלין שהוא מעוניין לעבוד יחד על הבעיות של אירופה, ולא לנסות ולהכתיב לברלין מה המדיניות שהיא צריכה לבצע.

ההחלטה הזו שגויה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, גרמניה יותר ויותר פועלת לא כבעלת ברית אמריקנית, אלא כמדינה צפה בין שלושת מוקדי הכוח של רוסיה, סין וארה״ב. ברלין מעוניינת לשמור על יחסים קרובים עם כל שלוש המעצמות, וההחלטה האמריקנית לא להטיל סנקציות פשוט תאפשר לברלין להמשיך באסטרטגיה הצפה שלה מבלי לגבות ממנה מחיר כלכלי. יכול להיות ששינוי במדיניות החוץ של גרמניה יקרה עם הפיכת הירוקים לחלק מקואליציית השלטון, אך זה יקרה למרות שארה״ב סירבה להטיל סנקציות ולא בגלל. הירוקים תומכים בקו אסרטיבי יותר מול רוסיה וסין, אך צריך להמתין ולראות אם הם ימשיכו לתמוך בקו הזה גם כשיכנסו לקואליציה, ויצטרכו להתחשב בלובי העסקי של גרמניה.

שנית, ההחלטה של ביידן לא להטיל סנקציות עוזרת ליחסים עם גרמניה, אך פוגעת ביחסים עם פולין ומדינות מזרח אירופה. מבחינתן ההחלטה האמריקנית היא העדפה של ברלין על פניהן, וכתף קרה מצד ממשל שהכריז עד כמה חשוב לו לבלום את רוסיה [מקור]. התגובה שלהן לכן תהיה לנסות ולחפש מדינות אחרות שיכולות לעזור לבלום את מוסקבה, ובראשן טורקיה. במהלך השנה החולפת פולין, המדינה המרכזית במערך האזורי המתגבש של מזרח אירופה, חיזקה את קשריה הביטחוניים והכלכלים עם טורקיה [מקור]. רק במאי השנה וורשה הודיעה על רכישת מל״טים מטורקיה, המדינה הראשונה מנאט״ו לעשות זאת [מקור]. לטביה מאותת שגם היא מעוניינת לרכוש מל״טים טורקים [מקור], ובין אוקראינה וטורקיה כבר מספר שנים מתגבשת רשת של קשרים כלכלים, ביטחוניים וטכנולוגים, אותם סקרתי בהרחבה יותר בניתוח ״חברים חדשים״ [ראו כאן]. אנחנו צפויים לראות התחזקות של ההשפעה הטורקית במזרח אירופה, על חשבון ארה״ב וגרמניה גם יחד.

סביר שבשלב כלשהו וושינגטון תבין את השגיאה שלה, ותתחיל להתרחק מגרמניה לעבר מזרח אירופה. כפי שהצגתי בניתוח ״האנגלוספרה״ [ראו כאן], הרצון של גרמניה לשחק בין שלושת מוקדי הכוח של סין-רוסיה-ארה״ב יתסכל את האמריקנים, ויביא אותם להזיז את המיקוד שלהם באירופה מגרמניה לפולין, ששוקדת על הקמת גוש אזורי עצמאי בתוך האיחוד האירופי. פולין בונה צינור גז ישיר לים הצפוני שייתן לה גז טבעי מנורבגיה, והיא בונה מסופי גז טבעי נוזלי כדי לקבל אספקה מארה״ב וקטאר [מקור].

יש כאן גם משמעויות לישראל: עבור ישראל פולין היא שחקן אסטרטגי חשוב לגז טבעי ישראלי וטכנולוגיה צבאית, והיא תהיה כנראה הראש של הלובי הישראלי באיחוד האירופי. היחסים בינינו לבין וורשה היו מתוחים לעיתים, אך חשוב לשמור על פרספקטיבה רחבה: פולין כנראה תהיה אחת מבעלות הברית הכי חשובות של האמריקנים באירופה. יחסים טובים איתה, יפתחו הזדמנויות דיפלומטיות וכלכליות עבור ישראל. ישראל גם תצטרך להיות ביחסים טובים עם טורקיה, בשביל שזו לא תחסום ממנה את אותן הזדמנויות במזרח אירופה. השינוי במאזן הכוח ביבשת אירופה הוא גם הזדמנות וגם אתגר לנו, ואנחנו לא יכולים להישאר אדישים למה שנראה כהיחלשות של גרמניה ככוח המוביל באירופה.

סיכום

ההחלטה של ממשל ביידן שלא להטיל סנקציות על נורד סטרים 2 תפגע ביחסים של ארה״ב עם מזרח אירופה ותאפשר לגרמניה להמשיך במשחק המשולש שלה. ההתפצלות של האיחוד האירופי ונאט״ו היא סבירה, אך לא בלתי נמנעת – ממשל ביידן היה יכול להראות את המחוייבות שלו לבלימת הרוסים ע״י פגיעה בפרויקט הכי חשוב שלהם עם גרמניה, וע״י לחץ על ברלין לבחור צד. במקום הממשל העדיף להיות פרגמטי, פרגמטיות שהיא מובנת, אך קצרת ראייה. כל עוד גרמניה ממשיכה את המשחק המשולש, אין לארה״ב סיבה להמשיך ולשים את המיקוד שלה באירופה דווקא בה. פולין ומדינות מזרח אירופה משוועות לתמיכה אמריקנית מול הרוסים. בתקווה בבית הלבן יבינו זאת מוקדם מאשר מאוחר. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 68: אסטרטגיה גרעינית

תקציר

  1. אסטרטגיה גרעינית היא איך מדינות חושבות על מלחמה גרעינית, איך הן מתכוונות להשתמש בנשק גרעיני ואיך הן רואות את עצמן שורדות, או לא, הפצצה גרעינית של היריב.
  2. כשנשק גרעיני רק הופיע, הוא נתפס ככלי האולטימטיבי לשבור את רצונו של היריב להילחם. עם ההצטרפות של בריה״מ, נשק גרעיני הפך מנשק שמטרתו להכניע לנשק שמטרתו היא להרתיע – להרתיע את היריב מלתקוף אותי עם נשק גרעיני. הרתעה גרעינית מיוסדת על שני רעיונות מרכזיים: השמדה הדדית מובטחת – אם היריב יתקוף אותי, אשמיד אותו; ויכולת מכה שנייה – גם אם היריב יתקוף אותי ראשון, עדיין אוכל להשמיד אותו.
  3. העיקרון של ״השמדה הדדית מובטחת״ נתפס אבל בשנות ה-60׳ כעקרון נוקשה מדי בשביל כל מצב שאינו מצב קיצון. פותח לכן רעיון של ״תגובה גמישה״, שתשתמש בנשק גרעיני טקטי כשלב ביניים בין מלחמה רגילה ומלחמה גרעינית כוללת. במסגרת התגובה הגמישה כוחות רגילים יופעלו כמענה ראשון למלחמה, ורק עם המשך ההסלמה יופעל גם נשק גרעיני בעוצמה נמוכה כדי לעזור לכוחות הרגילים מול היריב. נשק גרעיני כזה לא ישמש כדי להרוס את הערים של היריב, אלא כדי להשיג יתרון טקטי בשדה הקרב. מכאן מגיע המונח ״נשק גרעיני טקטי״: נשק גרעיני טקטי הוא נשק גרעיני בעל עוצמה נמוכה, שמטרתו המרכזית להכריע במהירות את שדה הקרב.
  4. כיום המתיחות בין סין ורוסיה לארה״ב עלולה לדחוף לשימוש בנשק גרעיני בשדה הקרב: רוסיה כנראה תשתמש בנשק כזה לאזן מול היתרון המספרי של נאט״ו. ארה״ב תשתמש בו למנוע תבוסה מול העליונות המספרית של הסינים במזרח אסיה.
  5. בנוסף, שתי טכנולוגיות מאתגרות את האסטרטגיה הגרעינית של מדינות: מתקפות סייבר עלולות לגרום נזק מאסיבי לכלכלה ולכוח הצבאי של מדינה. טילים בליסטים לטווח בינוני עלולים לשמש בשדה הקרב העתידי בין המעצמות, ולא ניתן לדעת מראש אם הם נושאים ראשי נפץ קונבנציונאלים או גרעינים. טילים כאלו עלולים לגרום להסלמה גרעינית של סכסוך.

להורדת הפרק – קישור.

דיברנו בשבוע שעבר על הסכנה בתפוצת נשק גרעיני, ואיך בכלל מדינות משיגות אותו. הכרנו את הפיזיקה מאחורי תגובה גרעינית, הבנו מה הקשר בין כורי גרעין ופצצות גרעין, וראינו שהדרך לנשק גרעיני היא מורכבת וארוכה – לא משהו שעושים ביום.

הדיון אבל בנשק גרעיני לא יהיה שלם בלי לעסוק באסטרטגיה גרעינית. אסטרטגיה גרעינית היא איך מדינות חושבות על מלחמה גרעינית, איך הן מתכוונות להשתמש בנשק גרעיני ואיך הן רואות את עצמן שורדות, או לא, הפצצה גרעינית של היריב. לכל אחת מהמעצמות הגדולות יש אסטרטגיה גרעינית, והיא במידה רבה משפיעה לא רק על החשיבה שלה בנוגע לנשק גרעיני אלא גם בנוגע למלחמה בכלל: האם במלחמה רגילה מדינה תהיה מוכנה להפעיל נשק גרעיני? אם כן, באילו תנאים?

בפרק היום נבין את הרעיונות שעומדים מאחורי אסטרטגיה גרעינית, ואיך מעצמות העל ארה״ב ובריה״מ תכננו לנהל את סוף העולם. כולנו ודאי שמענו על ״הרתעה גרעינית״, ״יכולת מכה שנייה״, ואולי אפילו על ״נשק גרעיני טקטי״. בפרק היום נכיר את כל המושגים האלו ונסביר אותם. עם הבנה טובה של אסטרטגיה גרעינית, נוכל גם להבין את העתיד של מלחמה גרעינית, מה המגמות שמעצבות ויעצבו אותה ומה הטכנולוגיות שעלולות, חלילה, לגרום לה להתממש. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

נשק יום הדין

עידן הגרעין התחיל בקיץ 1945, עם הטלת פצצות הגרעין על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי. לראשונה בתולדות האדם פצצה אחת יכלה להרוס עיר. לראשונה פצצה אחת יכלה להרוג עשרות אלפי בני-אדם, ולגרום נזקים נוראיים לאלה ששורדים. בתחילת עידן הגרעין נשק גרעיני לא נתפס כנשק משמיד עולמות, אלא כנשק הטרור האולטימטיבי: נשק שיכול להביא מדינות להיכנע. נשק גרעיני אפשר למדינה לפגוע קשות בערים מרכזיות, או לחילופין להשמיד בסיסי צבא במכה אחת. הפגיעה המספרית, ביחד עם האפקט הפסיכולוגי של נזקי הקרינה והדף הפיצוץ, יצרו נשק בעל אפקט פסיכולוגי עצום.

ארה״ב הטילה את פצצות הגרעין על הירושימה ונגסאקי בשביל להביא לכניעתה של יפן, מבלי לפלוש אליה. לארה״ב היה אז מספר מצומצם של פצצות, והנזק שלהן היה קטן יחסית לפצצות מודרניות – הפצצות שהוטלו ביפן היו שוות ערך, כל אחת, למתקפה ע״י 200 מפציצים מסוג B-29 [מקור].

לא עבר אבל הרבה זמן והתפיסה של נשק גרעיני החלה להשתנות. ב-1949 בריה״מ ביצעה את הניסוי הראשון שלה בפצצת אטום. ב-1952 ארה״ב ניסתה לראשונה פצצת מימן, בעלת עוצמה גדולה פי כמה מזו של פצצת אטום. שתי המעצמות החלו לייצר פצצות ולבנות מאגרי נשק. שתיהן הכירו ביכולת ההרסנית של הנשק, ושתיהן הבינו שכל אחת מהן יכולה לפגוע קשות בשנייה עם נשק גרעיני. מכאן באופן טבעי עלתה השאלה הבאה אצל כל אחת מהן: איך אפשר להרתיע את השנייה מלבצע הפצצה כזו? טוב, אני מוודא שהיא לא תשרוד אם היא תעשה זאת.

כאן אנחנו פוגשים לראשונה את המונח ״הרתעה״, ואת הרעיון המרכזי העומד בבסיסה – ״השמדה הדדית מובטחת״. הרעיון הוא פשוט: אם היריב ינסה לתקוף אותי גרעינית, אני אשמיד אותו. אם הוא ינסה להכניע אותי בכוח הנשק, אני אשתמש בנשק שלי כדי למחוק אותו מעל פני האדמה. אם לפני המטרה בהחזקת מאגר נשק גרעיני הייתה להכניע את היריב, כעת הוא נועד בשביל השמדתו המוחלטת. גם בבריה״מ וגם בארה״ב התחילו לאגור נשק גרעיני לא בשביל להשתמש בו, אלא בשביל להבטיח שאם מישהי מהן תתקוף ראשונה, השנייה תוכל לחסל אותה לחלוטין.

אולם כאן עולה שאלה חדשה: איך אני יכול להבטיח שאוכל להשמיד את היריב אם הוא יתקוף ראשון? נניח לדוגמה שבריה״מ הייתה מחליטה לתקוף את ארה״ב במתקפת פתע גרעינית, ע״י הטסת עשרות מפציצים גרעינים מתחת לרדאר האמריקני. המפציצים היו משמידים את רוב מרכזי הפיקוד של ארה״ב, ואת המפציצים האסטרטגים של ארה״ב. וושינגטון אז הייתה יכולה להחליט לנסות ולצאת למתקפה גרעינית עם המפציצים שנותרו לה, אך הם לא היו מספיקים בשביל להחריב את בריה״מ. חמור מכך: יכול להיות שמתקפת הנגד האמריקנית רק תביא עוד התקפות גרעיניות של הסובייטים. איך ארה״ב יכולה לוודא שהיא מסוגלת להשמיד את הסובייטים גם אם יבצעו את המתקפה הראשונה?

היכולת להשמיד את היריב גם אם תקף אותי ראשון נקראת יכולת מכה שנייה. גם אם היריב ייתן את המכה הראשונה, אני אוכל לתת את המכה השנייה ולהשמיד אותו. יכולת מכה שנייה דורשת שני דברים: ראשית, שגם אחרי מכה ראשונה יהיה לי מספיק כוח גרעיני להשמיד את היריב. זה אומר שאני צריך להגדיל עוד את מאגר הנשק הגרעיני שלי, כך שגם אם רק חלקו ישרוד, די בו להשמיד את היריב. שנית, אני חייב לוודא שהמכה השנייה שלי אכן תצא לפועל. זה אומר שאו שהיא תופעל אוטומטית במקרה של מתקפה, או שאני בטוח מספיק ששרשרת הפיקוד שלי תשרוד ותוכל לשדר לכוחות הגרעיניים לתקוף.

איך משיגים יכולת מכה שנייה? במהלך המלחמה הקרה לדוגמה גם הסובייטים וגם האמריקנים פיתחו את היכולת לתקוף גרעינית גם ע״י טילים, גם ע״י מטוסים, וגם ע״י צוללות. ע״י גיוון האמצעים איתם אפשר לתקוף, הם הגדילו את שרידות היכולת הגרעינית שלהם ובכך הבטיחו לעצמם מכה שנייה.

בנוסף לגיוון אמצעי התקיפה, הסובייטים פיתחו מערכת אוטומטית להפעלת נשק גרעיני במקרה של מתקפת פתע. חוששים שמתקפה אמריקנית תחסל את כל ההנהגה הפוליטית והביטחונית של בריה״מ, הסובייטים פיתחו את המערכת ״היד המתה״: אם החיישנים של המערכת היו מזהים מתקפה גרעינית היא הייתה מפעילה את כל הטילים של בריה״מ. אם בתוך פרק זמן קצר לא הייתה נשלחת מהקרמלין פקודה לבטל את המתקפה, היד המתה הייתה משגרת את כל הנשק הגרעיני של בריה״מ על ארה״ב [מקור].

האמריקנים מעולם לא פיתחו מערכת אוטומטית לתקיפה גרעינית, בטוחים ששרשרת הפיקוד שלהם תישאר מתפקדת גם תחת מתקפה [מקור]. האמריקנים בנו שורה של בונקרים תת-קרקעיים, אם מתחת לבית הלבן או בהרי ווירג׳יניה, בשביל לאפשר לחברי ממשל בכירים לשרוד כל מתקפה גרעינית על ארה״ב [מקור]. משום שמתקפה כזו תהיה חייבת לצאת משטחה של בריה״מ, האמריקנים הניחו שתהיה להם לכל הפחות חצי שעה להעביר את הפיקוד הבכיר לבונקרים [מקור].

אולם לא רק למעצמות על יש יכולת מכה שנייה. לפי דיווחים זרים צוללות הדולפין של ישראל יכולות לשגר טילי שיוט בעלי ראש נפץ גרעיני. צוללות הן כלי אידיאלי ליכולת מכה שנייה: הן יכולות להסתתר בים הפתוח, נעות כל הזמן עד לרגע בו הן צריכות לעלות ולתקוף. קשה מאוד ליריב לאתר ולהשמיד אותן במכה ראשונה, ואם יש להן מספיק כוח אש הן יכולות לבדן לפגוע קשות במדינה גדולה: די ב-4 פצצות של 150 קילו-טון כל אחת כדי לשטח את רוב טהרן. זו כנראה יכולת האש של צוללת דולפין אחת [מקור]. אם איראן תשיג נשק גרעיני, הצוללות האלו יבטיחו לישראל יכולת מכה שנייה – הן קרוב לוודאי יבלו את רוב זמנן בים הפתוח, מתכוננות ליום פקודה.

אז בואו נעשה סיכום קצר: כשנשק גרעיני רק הופיע, הוא נתפס ככלי האולטימטיבי לשבור את רצונו של היריב להילחם. ענן הפטרייה המאיים, כדור אש של מאות מטרים, נזקי הקרינה הנוראיים – כל אלו נותנים לנשק גרעיני אפקט פסיכולוגי משמעותי.

אולם עם ההצטרפות של בריה״מ, נשק גרעיני הפך מנשק שמטרתו להכניע לנשק שמטרתו היא להרתיע – להרתיע את היריב מלתקוף אותי עם נשק גרעיני. הרתעה גרעינית מיוסדת על שני רעיונות מרכזיים: השמדה הדדית מובטחת – אם היריב יתקוף אותי, אשמיד אותו; ויכולת מכה שנייה – גם אם היריב יתקוף אותי ראשון, עדיין אוכל להשמיד אותו. בריה״מ וארה״ב בנו שתיהן יכולות מכה שנייה, והגדילו את מאגרי הנשק שלהן מספיק בשביל שיוכלו להשמיד זו את זו מספר פעמים.

הרתעה גרעינית אבל היא אינה השלב האחרון באסטרטגיה גרעינית. רחוק מזה. הרתעה יצרה בעיה חדשה – אם לחיצת כפתור אחת תשמיד את העולם, מה נדרש בשביל שתלחץ עליו?

לא שואה, מלחמה

בשביל להבין את השלב הבא באסטרטגיה גרעינית, כדאי להכיר קצת יותר את המצב הביטחוני שהיה בין ארה״ב ובריה״מ בימי המלחמה הקרה: במקביל לבניית היכולות הגרעיניות שלהם, בשנות ה-60׳ וה-70׳ הסובייטים בנו את הכוחות הרגילים שלהם, מגדילים את מספר הטנקים והחיילים שלהם ביבשת אירופה [מקור]. ב-1975 מספר החטיבות של הסובייטים עמד על 58 חטיבות, לעומת רק 27 החטיבות של נאט״ו, ועם 19,000 טנקים סובייטים מול קצת יותר מ-6,000 של נאט״ו.

האסטרטגיה של הרתעה גרעינית פותחה בשביל להרתיע את הסובייטים מלתקוף את ארה״ב. אולם מה יקרה אם הסובייטים יפתחו במלחמה רגילה נגד בעלות הברית האירופיות של וושינגטון? או לחילופין, מה תהיה התגובה של וושינגטון אם הסובייטים יפעילו נשק גרעיני במסגרת המלחמה, לא כדי להרוס עיר כזו או אחרת, אלא נגד החטיבות של נאט״ו? האם נשיא ארה״ב ילחץ על הכפתור האדום גם בתגובה להפצצה גרעינית מוגבלת במרכז אירופה?

נוסף לשאלה מה יפעיל את ההרתעה הגרעינית של ארה״ב, בשנות ה-60׳ התחילו בוושינגטון לראות בעיקרון של ״השמדה הדדית מובטחת״ כעקרון נוקשה מדי בשביל כל מצב שאינו מצב קיצון. השמדה הדדית מובטחת הייתה קריאה לשואה גרעינית אם היריב תוקף אותי. היה ברור אבל שאף אחד לא מתכוון לגרום לשואה גרעינית אם הסובייטים רק יחדרו עם טורי שריון למערב גרמניה. בזמן שהשמדה הדדית מובטחת הייתה חשובה להרתעה מפני השמדה גרעינית, היא לא הייתה שימושית להרתעת מלחמה רגילה ביבשת אירופה. אסטרטגיה חדשה הייתה צריכה להיות מפותחת.

התשובה הייתה ברעיון של ״תגובה גמישה״, שתשתמש בנשק גרעיני טקטי כשלב ביניים בין מלחמה רגילה ומלחמה גרעינית כוללת. במסגרת התגובה הגמישה כוחות רגילים יופעלו כמענה ראשון למלחמה, ורק עם המשך ההסלמה יופעל גם נשק גרעיני בעוצמה נמוכה כדי לעזור לכוחות הרגילים מול היריב. נשק גרעיני כזה לא ישמש כדי להרוס את הערים של היריב, אלא כדי להשיג יתרון טקטי בשדה הקרב. מכאן מגיע המונח ״נשק גרעיני טקטי״: נשק גרעיני טקטי הוא נשק גרעיני בעל עוצמה נמוכה, שמטרתו המרכזית להכריע במהירות את שדה הקרב. נשקים כאלה תוכננו להיות מופעלים נגד חטיבות שריון או מפקדות של היריב, לחסל אותם ולאפשר לצבא הרגיל להמשיך ולהתקדם במהירות לתוך עומק השטח.

גם האמריקנים וגם הסובייטים פיתחו תרחישים בהם יופעל נשק גרעיני בשדה הקרב [מקור]. הסובייטים התכוננו לתרחיש שבו הם יצטרכו לפלוש למערב אירופה, וציפו שהמערב יגיב בהתקפה גרעינית מאסיבית נגד הכוחות המתקדמים. משום כך, הסובייטים תכננו שבימים הראשונים של המערכה הם יפתחו במתקפת מנע גרעינית שתפגע ברוב המרכזיים הכלכליים והפוליטיים של המערב [מקור]. הסובייטים תכננו להפציץ בין השאר את בון, אמסטרדם, המבורג, אנטוורפן, בריסל, וינה, מינכן ועוד ערים רבות, בעודם שועטים לעבר האוקיינוס האטלנטי. אם התוכניות של הסובייטים היו מתממשות, אירופה הייתה הופכת לגיהינום עלי-אדמות.

לנאט״ו לא היו אבל תוכניות טובות יותר: מול היתרון המספרי העצום של הסובייטים, הדרך היחידה להחזיק את מרכז אירופה הייתה עם נשק גרעיני [מקור]. אם הסובייטים היו פורצים את הגבול במרכז גרמניה, נאט״ו קרוב לוודאי הייתה מגיבה בהפצצה גרעינית של החזית, הופכת את מרכז גרמניה לשממה גרעינית.

אגב, האמריקנים והסובייטים לא היו יחידים שחשבו איך להשתמש בנשק גרעיני בשדה הקרב. הצרפתים, מבינים שהם לא יכולים לבנות מאגר נשק עצום כמו שתי מעצמות העל, פיתחו דוקטרינת גרעין ייחודית: בשלב הראשון, צרפת תיצור מתיחות מול היריב בשביל שזה ירכז את כוחותיו כהכנה לפלישה. בשלב השני הצרפתים יפציצו את ריכוזי הכוחות בפצצות גרעין [מקור].

לכל אורך המלחמה הקרה הסובייטים והאמריקנים התכוננו ליום בו השני ימטיר אש גרעינית על שדה הקרב האירופי. למזלנו, זה לא קרה. אך הסיום של המלחמה הקרה לא הביא סוף לאיום במלחמה גרעינית. הוא בסה״כ שינה את איך ואיפה היא עלולה לפרוץ.

משולש אי-יציבות

התחרות המרכזית היום בזירה הבינלאומית היא בין רוסיה וסין לארה״ב. שלוש המדינות הן מעצמות גרעיניות, עם רוסיה מחזיקה במספר הגדול ביותר של ראשי נפץ גרעיניים.

נפילת בריה״מ חתכה את גודלו של הצבא הרוסי, ואם במלחמה הקרה נאט״ו פחדה מהיתרון המספרי של הסובייטים, הרי שהיום המצב התהפך: הרוסים הם אלה שמפחדים מהיתרון המספרי של האמריקנים ובעלי בריתם באירופה. לכן רוסיה אימצה את הגישה של נאט״ו מהמלחמה הקרה: שימוש בנשק גרעיני טקטי כדרך לפצות על המחסור בכוח אדם [מקור].

בתרחיש המלחמה שהרוסים מתכוננים אליו, לנאט״ו יהיה את היתרון המספרי בתחילת הסכסוך. הרוסים מניחים שבמתיחות שתקדם לכל מלחמה, ארה״ב תרכז את כוחותיה במזרח אירופה ותכין את כוחות הטילים והאוויר שלה למתקפה מקדימה על רוסיה. משום שלרוסיה אין את הכוח האווירי להתמודד עם האמריקנים, הדגש הרוסי הוא בספיגה ואם אפשר שחיקת המתקפה האווירית של המערב, ושימוש בטילים בליסטים, טילי שיוט ומפציצים כדי לתקוף מטרות אסטרטגיות במערב אירופה [מקור]. בשעות הראשונות של המלחמה סוללות טילים רוסיות ישחקו את המפציצים האמריקנים, בעוד טילים ומפציצים רוסים ישעטו בשמי אירופה לעבר מטרות כמו מפקדת נאט״ו בבריסל ובסיס חיל האוויר האמריקני ברמשטיין. הודות לבסיס שלה בסוריה, רוסיה גם תוכל לתקוף ממזרח את הכוחות האמריקנים באיטליה.

אם אבל רוסיה לא תצליח להכריע במהירות את רשת הפיקוד של נאט״ו, או אם רוסיה תספוג מכה קשה מההפצצות האמריקניות, רוסיה תהיה מוכנה להפעיל נשק גרעיני טקטי בשביל לסיים את המלחמה בתנאים ״הנוחים לה״ [מקור]. בתרחיש אפשרי אחד אחרי שהרוסים יפציצו את הכוחות האמריקנים בפולין ורומניה, הם ישעטו לתוך המדינות הבלטיות ויכבשו אותן. ברגע שישתלטו עליהן, דבר שאמור לקחת כ-3 ימים [מקור], הם יפציצו גרעינית את טורי השריון של נאט״ו שישעטו נגדם. נאט״ו אז תצטרך לבחור – האם להגיב גרעינית, ולהסלים את המלחמה למלחמה גרעינית כוללת, או לקבל את הכיבוש של המדינות הבלטיות בידי הרוסים. הרוסים קוראים לאסטרטגיה הזו ״הסלמה בשביל הרגעה״ – מסלימים במהירות את הסכסוך, כדי שהיריב יירתע ויהיה מוכן לירידה בהסלמה.

במזרח אסיה, האמריקנים הם שנמצאים בנחיתות מספרית מול הסינים. ב-2020 הצי הסיני עקף את זה של ארה״ב במספר הספינות שלו. יש אנליסטים שהצביעו על-כך שבחישוב נכללו ספינות קטנות רבות, ושבכלל ההשוואה בין הציים היא לא מדויקת [ראו כאן]: הצי האמריקני בנוי להקרנת כוח גלובאלית, בעוד הצי הסיני מורכב בעיקר מספינות קטנות להגנת החופים. אולם הטענה הזו מפספסת את המציאות של מזרח אסיה: הזירות החשובות לסינים ולאמריקנים נמצאות כולן קרוב לחופיה של סין. סין לא צריכה נושאות מטוסים בשביל לתקוף בטאיוואן, והודות לאיים המלאכותיים שלה בים סין הדרומי גם ספינות משמר החופים שלה יכולות לפעול ברובו של הים.

לכן לדוגמה בתרחיש של פלישה סינית לטאיוואן, ארה״ב עלולה למצוא את עצמה מוגבלת ביכולת שלה להגיע לאי מול מאות ספינות סיניות שיקיפו אותו. ניסיונות לחדור אווירית יסוכלו ע״י סוללות נ״מ ומטוסי יירוט סינים וכל כוח אמריקני שיצליח להגיע לאי יצטרך להתמודד עם כוח סיני גדול ממנו פי כמה. במצב כזה האמריקנים עלולים להחליט להשתמש בנשק גרעיני בשביל להכריח את סין לסגת, מנסים לפצות על הנחיתות המספרית שלהם עם הפצצה של מתקנים צבאיים מרכזיים בחוף המזרחי של סין.

לצערנו, נוסף למתיחות הגיאופוליטית בין המעצמות הגרעיניות, בשנים האחרונות אנו רואים את כניסתן של טכנולוגיות חדשות או טכנולוגיות ישנות שנאסרו בשימוש בעבר, טכנולוגיות שעלולות גם הן לדחוף מדינות לסף הגרעיני. השתיים המרכזיות הן מתקפות סייבר וטילים בליסטיים לטווח בינוני.

אני מודה שהעיסוק במתקפות סייבר ונשק גרעיני הוא לעיתים, ותסלחו לי על המילה, מטופש: בזמן הנשיאות של טראמפ, באמת אנשים הציעו ברצינות שהאקר שיפרוץ לחשבון הטוויטר שלו עלו לגרום למלחמה [מקור]. אולם אם נשים רגע בצד את הדיון ״האם פייק ניוז יכול לגרום למלחמה גרעינית?״ (קרוב לודאי שלא), מתקפות סייבר הן איום אסטרטגי על מדינות שהן לא ממש יודעות איך להגיב להן.

אתן לכם שלוש דוגמאות: בדוגמה הראשונה, סין פותחת את המתקפה על טאיוואן במתקפת סייבר מאסיבית על הכוחות האמריקנים במזרח אסיה. היא מפילה מערכות לווין, מערכות תקשורת, והופכת את הכוחות האמריקנים לעיוורים וחירשים למה שקורה. אפקטיבית, הסינים ינטרלו את הכוח האמריקני במזרח אסיה למשך שעות אם לא ימים, בעודם שועטים לעבר טאיפיי. מה צריכה להיות התגובה האמריקנית לפעולה כזו? ברור לנו שאם הסינים היו מפציצים גרעינית את הכוחות האמריקנים, התגובה הייתה גרעינית. אך מה קורה כשהמתקפה היא לא גרעינית אך אפקטיבית באותה מידה? וושינגטון נמנעת מתגובה גרעינית ונותנת לטאיפיי ליפול, או מפציצה את הכוחות שמרוכזים בחוף של סין כדי לכל הפחות לעכב את הפלישה?

בדוגמה השנייה, מתקפת סייבר משתקת את מערכת הדלק של ארה״ב. אין דלק לרכבים, אין דלק למטוסים, אין דלק לבסיסים. האירוע הזה קורה בדיוק ובמקביל לעלייה במתיחות במזרח אירופה, וארה״ב מוצאת עצמה ללא יכולת לשנע כוחות גדולים במהירות משום שכל הצינורות למטוסי התובלה שלה נתקעו. מה ארה״ב עושה במקרה כזה? יושבת וממתינה עד שהצינורות יחזרו לעבוד? או מעלה כוננות גרעינית למקרה והרוסים עלולים לעשות משהו? זו אגב לא שאלה טריוויאלית: לפי דוקטרינת הגרעין של רוסיה, מתקפת סייבר על מתקנים קריטים עלולה להיענות במתקפה גרעינית [מקור].

בדוגמה השלישית, מתקפת סייבר מאסיבית על תשתית הנפט והגז של רוסיה גורמת לסדרת פיצוצים בצינורות מרכזיים בסיביר ובמתקני הנזלת גז במזרח המדינה. במקרה הטוב רוסיה תצליח לשקם חלק מהיכולת שלה בתוך חודשים. במקרה הפחות טוב רוסיה תתמודד עם שנים של יכולת ייצוא נמוכה וגרעון תקציבי גדל. מה צריכה להיות התגובה של רוסיה במקרה של מתקפה מאסיבית על התשתית הכלכלית שלה?

שלוש הדוגמאות האלו מראות שמתקפות סייבר הן כבר לא רק ״הפלה של רשת מחשבים״, שאין לה השפעה בעולם האמיתי. התשתית הפיזית של החברה והכלכלה שלנו הופכת יותר ויותר מנוהלת ע״י מחשבים, וכוחות הצבא שלנו יותר ויותר מסתמכים על מחשבים לשם פעולתם. מתקפת סייבר יכולה לפגוע אנושות בכלכלה או בכוחה הצבאי של מדינה. איך בדיוק מרתיעים מול מתקפה כזו? האם תגובה גרעינית חייבת להיות רק נגד מתקפה גרעינית? ראינו כבר שזה לא בהכרח נכון – ארה״ב הייתה מוכנה להפציץ את הסובייטים אם היו פולשים עם טנקים למערב אירופה. מה מבדיל בין טנקים למתקפת סייבר?

הטכנולוגיה השנייה שחזרה לחיינו היא טילים בליסטים לטווח בינוני. הטילים האלו יאפשרו תיאורטית למפקדים בשדה הקרב להפעיל כוח רקטי מאסיבי נגד כוחות אויב, כוח רקטי מאסיבי שיכול גם לשאת נשק גרעיני. הסיבה שהטילים האלו חזרו לחיינו היא משום שארה״ב החליטה לפרוש מהאמנה ב-2019 [מקור], טוענת שהרוסים המשיכו בפיתוח נשק לטווח בינוני למרות האמנה ומשום הצורך של ארה״ב בכוח טילים במזרח אסיה מול הסינים.

הבעיה עם הטילים האלו היא פשוטה: במקרה בו מדינה מאתרת שיגור שלהם, אין לה דרך לדעת אם הטיל ששועט לעבר חטיבת השריון שלה הוא טיל בעל ראש נפץ רגיל או ראש נפץ גרעיני. האמריקנים לדוגמה מתכוונים להציב כוח טילים מאסיבי במזרח אסיה מול סין. במקרה של פלישה סינית לטאיוואן, בייג׳ין תראה מאות שיגורים מבסיסים אמריקנים נגדה – איך היא תדע אם הטילים האלו גרעיניים או לא? במקרה כזה התגובה הנכונה אסטרטגית היא להפציץ גרעינית את הכוחות האמריקנים, כך שאם באמת הטילים יהיו גרעיניים, בייג׳ין תאזן מול האמריקנים ולא תהפוך חשופה לעוד התקפות שלהם. אני מקווה שברור לנו שחילופי אש גרעיניים כאלה עלולים במהירות להסלים: בייג׳ין תירה בטעות נשק גרעיני על גואם ואוקינוואה, האמריקנים יפחדו שזה רק הגל הראשון של מתקפת גרעין ויפציצו בסיסים אסטרטגים של הסינים, מה שיביא את הסינים להפציץ בסיסים אמריקנים בארה״ב עצמה, מה שיביא את האמריקנים להפציץ ערים סיניות כדי להכניע את בייג׳ין מה שיביא אותה להפציץ ערים אמריקניות כדי להכניע את ארה״ב. בתקווה שלעולם לא נגיע למצב הזה.

העתיד של המלחמה הגרעינית הוא לא פחות מאיים מהעבר שלה.




פלג 67: תפוצת נשק גרעיני

תקציר

  1. תפוצת נשק גרעיני היא אחת הסוגיות החשובות והמדאיגות בזירה הבינלאומית, והיא איתנו מאז שהאמריקנים הפילו את הפצצות על הירושימה ונגסקי.
  2. תהליך הביקוע הגרעיני מציג לעולם דילמה: מצד אחד, הוא יכול לשמש להפקה של חשמל בכמות גדולה, שאינו תלוי במזג האוויר ולא פולט גזי חממה. מצד שני, ביקוע גרעיני גם יכול לשמש כנשק השמדה המוני.
  3. כדי לפתור את הדילמה, ב-1968 חתמו המעצמות הגרעיניות על האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני, ואחריהן רוב מדינות העולם. מטרת האמנה לאפשר טכנולוגיה גרעינית אזרחית למדינות המעוניינות בכך תוך הטלת מנגנוני פיקוח הדוקים בשביל לוודא שהתוכנית האזרחית שלהן אינה הופכת צבאית. האמנה תלויה בקהילה הבינלאומית בכדי לאכוף אותה.
  4. ארה״ב משחקת תפקיד מרכזי באכיפת האמנה: הודות למרכזיות הכלכלית והדיפלומטית שלה, ארה״ב דרושה לקידום כל תגובה בינלאומית בנושא הגרעין. ללא וושינגטון, כל לחץ בינלאומי יהיה חסר משמעות. מצד שני, ארה״ב כמובן צריכה את המעצמות האחרות בשביל חזית בינלאומית אפקטיבית. לדוגמה, ללא סין, הלחץ על איראן לא אפקטיבי. מכאן שההידרדרות ביחסים בין וושינגטון לבייג׳ין ומוסקבה מבשרת רעות לנושא האכיפה של האמנה.
  5. מדינות סוררות אז עלולות לנצל את הריב לצרכיהן, מחפשות תמיכה מאחד הצדדים. כך בדיוק כבר עושות צפון קוריאה ואיראן. ערב הסעודית, שגם היא לפי דיווחים זרים עובדת על תוכנית נשק גרעיני, כנראה תוכל לנצל את הריב בין המעצמות בשביל לקדם את התוכנית שלה ללא תגובה בינלאומית משמעותית.
  6. בנוסף, מטרית הביטחון של ארה״ב משחררת את רוב העולם המפותח מהצורך להחזיק נשק גרעיני. אולם המטריה הזו התגבשה במהלך המלחמה הקרה, מול בריה״מ. כפי שעסקנו לא פעם כאן בפל״ג, החשיבה האסטרטגית של ארה״ב משתנה ומתמקדת יותר בסין ובאיום שלה במזרח אסיה. יהיו מדינות שכנראה ימצאו את עצמן ללא מטריה גרעינית אמריקנית, מה שעלול לדחוף אותן להשיג נשק בעצמן. האופציה הכי סבירה למדינה כזו היא טורקיה. מדינה אחרת שעלולה לסיים עם נשק גרעיני היא דרום קוריאה.

להורדת הפרק – קישור.

דיברנו לפני שבועיים על דילמת הגרעין האיראנית בראיית ארה״ב [ראו כאן], ולמה וושינגטון מעוניינת להקפיא את התוכנית בהסכם, גם אם ההסכם הזה לא יעצור אותה לחלוטין. ראינו שהדבר לא נובע מתמימות או חוסר הבנה של ארה״ב את האיראנים, אלא מסדר עדיפויות אסטרטגי שמעדיף להקפיא כרגע את המשבר במפרץ הפרסי לטובת טיפול בסין במזרח אסיה ורוסיה במזרח אירופה.

בפרק היום אני רוצה לעסוק בסוגיה האיראנית דרך הסתכלות בסוגיה גדולה יותר, זו של תפוצת נשק גרעיני.

תפוצת נשק גרעיני היא אחת הסוגיות החשובות והמדאיגות בזירה הבינלאומית, והיא איתנו מאז שהאמריקנים הפילו את הפצצות על הירושימה ונגסקי. בתוך מספר מועט של שנים מסוף מלחמת העולם השנייה מספר המעצמות עם נשק גרעיני גדל מ-1 ל-4, כולל את בריה״מ, צרפת, בריטניה וכמובן ארה״ב. בהמשך גם סין, הודו ופקיסטן הצליחו לפתח נשק גרעיני, ולפי דיווחים זרים גם מדינת ישראל. צפון קוריאה היא המדינה האחרונה לפתח נשק גרעיני, עם ניסוי ראשון מוצלח של הנשק נעשה על-ידה ב-2006.

תפוצת נשק גרעיני היא לא סוגיה גיאופוליטית קלאסית: היא לא נוגעת ישירות למשאבים, גיאוגרפיה או אפילו שיקולי כוח של בין מדינות. היא סוגיה שנוגעת לנורמות בינלאומיות ולשאלה איך אפשר למנוע מנשק גרעיני ליפול לידיים הלא נכונות, בעוד מקדמים טכנולוגיה גרעינית לצרכי שלום.

״לצרכי שלום?״ אתם שואלים? כן, לצרכי שלום: למרות שגרעין בדרך כלל נקשר למלחמה, כורים גרעיניים לצרכי מחקר מספקים חומרים רדיואקטיבים נגד סרטן [מקור] ומשמשים למחקר יישומי בתחומים כמו כימיה והנדסת חומרים [מקור]. כורים גרעיניים לצרכי חשמל מספקים אנרגיה ירוקה ללא גזי חממה בעלות נמוכה ועמידים ברוב תנאי מזג האוויר, בניגוד לרוח או שמש [מקור]. ההערכות הן שהביקוש לאנרגיה גרעינית רק יגדל עם השנים, במיוחד בעולם המתפתח, וכמות האנרגיה שמופקת בכורים תכפיל את עצמה עד 2050 [מקור].

תפוקת חשמל מאנרגיה גרעינית, בשני תרחישים. מקור: IAEA

אנרגיה גרעינית מציגה לכן דילמה לעולם: האם ההתפשטות של אנרגיה גרעינית בהכרח אומרת עוד מדינות עם נשק גרעיני? איך העולם יכול למנוע את תפוצת הנשק הגרעיני? ומה התפקיד הקריטי שארה״ב משחקת במאבק נגד תפוצת נשק גרעיני? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

בין אנרגיה גרעינית לפצצה גרעינית

בשביל להתחיל ולהבין את הסוגיה של תפוצת נשק גרעיני, ואת הקשר בין אנרגיה גרעינית ונשק גרעיני, צריך להבין את הפיזיקה שעומדת בבסיס של שניהם. כולנו למדנו בבית הספר מהו אטום – חלקיק קטן שמורכב מגרעין, שהוא מורכב מנויטרונים ופרוטונים, ואלקטרונים המקיפים את הגרעין. המילה ״אטום״ מגיעה מיוונית ומשמעותה ״בלתי ניתן לחיתוך״, אך בשנות ה-30׳ של המאה שעברה גילו שזה לא נכון – אטומים דווקא כן ניתנים לחיתוך, או ליתר דיוק לביקוע.

בביקוע גרעיני נויטרון פוגע בגרעין אטום וגורם לו להתפצל לשני גרעינים חדשים. בביקוע גם משתחררים נויטרונים חדשים, בין אחד לשלושה, ואנרגיה רבה. אם מספר הנויטרונים שמשתחרר גדול מ-1, הרי שהתגובה תאיץ את עצמה – נויטרון אחד יבקע גרעין ויצור שני נויטרונים, שיבקעו שני גרעינים ויצרו 4 וכן הלאה. התגובה תאיץ במהירות, ותפלוט אנרגיה רבה. כור גרעיני ופצצה גרעינית שניהם מנצלים את האנרגיה הרבה הזו: הכור בשביל לחמם מים וליצור קיטור שיסובב גנרטור, פצצה משחררת את האנרגיה וזורעת הרס רב.

בשביל שביקוע גרעיני יתרחש דרושים יסודות בקיעים, יסודות כימיים שהגרעין שלהם בנוי כך שהוא נוטה בקלות להתפרק ולשחרר נויטרונים. ישנם שני יסודות העונים לדרישה הזו: אורניום ופלוטוניום. אורניום הוא חומר המופיע באופן טבעי בקליפת כדור הארץ, אך האיזוטופ הטבעי שלו אינו מתאים לתגובה גרעינית. איזוטופים הם אטומים שגרעיניהם מכילים אותו מספר פרוטונים, אך שונים במספר הנויטרונים שלהם. באופן טבעי רוב האורניום המופק בכדור הארץ עשיר באיזוטופ אורניום-238, שאינו מתאים לביקוע גרעיני. האיזוטופ המתאים, אורניום-235, מהווה פחות מ-1% מהאורניום המופק בכדור הארץ. גם בשביל פצצה גרעינית וגם בשביל אנרגיה גרעינית נדרש להעשיר את האורניום, כלומר להגדיל את אחוז האורניום-235 בו: עבור כורים גרעיניים, מספיק שבין 3% ל-5% מהאורניום יהיה אורניום-235. בשביל נשק גרעיני נדרשת רמת העשרה של מעל 90%.

החלק הקשה והארוך ביותר בפיתוח נשק גרעיני הוא העשרת האורניום. ההבדלים בין אורניום-235 ואורניום-238 הם קטנים מאוד, ולכן תהליך ההעשרה הוא ארוך ומורכב. כיום הוא מסתמך על הפרדה פיזית של איזוטופים של אורניום בצורה הבאה:

לצילינדר שמסתובב על צירו מוזרם אורניום בצורת גז (אורניום שש פלואורי). הסיבוב של הצילינדר יוצר כוח צנטריפוגלי שמפריד בין האיזוטופ הכבד יותר – אורניום 238 – והאיזוטופ הקל יותר – אורניום 235. אורניום 238 זז לדפנות הצילינדר, ונאסף כחומר פסולת. אורניום 235 נשאר במרכז הצילינדר ונאסף לצילינדר נוסף, שמבצע שוב הפרדה. כך אורניום עובר מצילינדר לצילינדר, ועם כל מעבר הופך יותר ויותר עשיר באורניום 235. לצילינדרים המסתובבים קוראים צנטריפוגות, והן אלו שהופכות אורניום טבעי לאורניום מועשר מספיק לכורים גרעיניים או נשק גרעיני.

צנטריפוגת גז. אורניום 238 נע לדפנות הכלי, בעוד אורניום 235 נשאר במרכז.

אם אתם עוקבים אחר הדיונים סביב הסכם הגרעין עם איראן ודאי ראיתם שהמיקוד בשיחות הוא בעיקר סביב נושא ההעשרה: מה רמת ההעשרה המותרת לאיראן ומה כמות האורניום המועשר שהיא יכולה לצבור בשטחה. יש שתי סיבות למיקוד דווקא בהעשרה: ראשית, בשביל כורים גרעינים, לאיראן אין סיבה להעשיר לרמה של 20%. יותר מזה, רוב מאמץ ההעשרה הוא בהגעה לרמה של 20%. ברגע שמגיעים לרמה הזו, עם כמות מספקת של אורניום, איראן תוכל בתוך חודשיים להעשיר לרמה של 90% המספיקה לנשק גרעיני [מקור]. זה לא השלב האחרון בנשק גרעיני, אבל זה שלב שקשה מאוד לבצע והוא בבחינת שלב הסף לנשק.

שנית, בזמן שקשה להעשיר אורניום, קל לגלות אם מעשירים אורניום. העשרת אורניום דורשת מפעל עם אלפי צנטריפוגות שעובדות מסביב לשעון בהעשרה. מפעל כזה דורש שטח רב וחשמל. אי-אפשר להחביא אותו במבנה מגורים או באיזה מחסן נטוש. גם פשוט יחסית לקבוע מה רמת ההעשרה של האורניום במפעל, וכך לדעת בוודאות ובמהירות אם המדינה מעשירה לצרכים אזרחיים או שמא היא מתחילה לזחול לרמה המתאימה לנשק גרעיני.

אולם העשרת אורניום אינה הדרך היחידה לנשק גרעיני. ניתן להשתמש גם בפלוטוניום כחומר בקיע בשביל פצצה. פלוטוניום לרוב אינו מופיע באופן טבעי בכדור הארץ, אלא הוא תוצר של תגובה גרעינית בכורים. הוא במיוחד נפוץ בכורים גרעינים המשתמשים במים כבדים בלחץ גבוה, כמו הכור האיראני באראק שבאיראן שמעולם לא הושלם [מקור]. הפלוטוניום נוצר בכור, ונמצא בדלק המשומש שיוצא ממנו. מדינה יכולה להפיק פלוטוניום מדלק גרעיני משומש מהכורים שלה, והיא יכולה להסוות את ההפקה כחלק מתהליך של מחזור הדלק לשימוש חוזר [מקור]. כך בדיוק הודו השיגה את החומר הבקיע לפצצה הראשונה שלה. הבעיה עם הפקת פלוטוניום שמדובר בתהליך כימי מורכב, בעוד העשרת אורניום הוא תהליך מכני מורכב. בכל מקרה, מדינה צריכה להשקיע משאבים רבים בשביל להשיג את החומר הבקיע הדרוש לה.

מחומר לפצצה

אז בואו ונניח שמדינה הצליחה להתגבר על המכשול של השגת מספיק חומר בקיע ועכשיו מעוניינת להפוך אותו לנשק גרעיני. מה השלבים הבאים הדרושים לה? בגדול שניים: ראשית, היא צריכה לעבד את החומר הבקיע לליבת נפץ. בשביל תגובת ביקוע גרעיני צריך חומר בקיע, מה שאומר לקחת את האורניום המועשר בצורת גז ולהפיק ממנו אורניום מתכתי אותו הופכים בדרך כלל לכדור. הכדור הזה יהיה הליבה של הנשק הגרעיני שלנו.

בשביל להשיג תגובה גרעינית שתאיץ את עצמה (נויטרון אחד שפולט שניים וכן הלאה) ותיתן לנו פיצוץ נדרשת מסה קריטית של חומר, כמות שבפחות ממנה לא נקבל את הפיצוץ הגרעיני שאנו רוצים. אולם כאן יש דילמה למתכנן הנשק: כלל שנוסיף מסה לליבת הנשק שלנו כן יהיה קשה יותר לשים אותה בראש טיל או להטיל אותה ממטוס. לכן במקום לחפש להגיע למסה קריטית ע״י הוספת חומר, מחפשים להשיג מסה קריטית ע״י דחיסת החומר. איך עושים את זה?

זה השלב השני שלנו, מנגנון הנפץ. מנגנון הנפץ המקובל כיום גורם לקריסה של הליבה ע״י הפעלה בו זמנית של מספר רב של נפצים מסביב לה. גל ההלם שהפיצוץ יוצר דוחס את הליבה פי 2 או אפילו פי 4 ומספק את המסה הקריטית לתגובה מבלי להגדיל באמת את המסה. בנוסף להפעלת הנפצים, מפעילים מקור נויטרונים ומתחיל את הביקוע הגרעיני שנותן לנו את הפיצוץ.

הבעיה כאן היא לדאוג שהכול יפעל בו-זמנית: גם שהנפצים יתפוצצו כולם יחד, כדי ליצור את גל ההלם, וגם שמקור הנויטרונים יפעל בו-זמנית עם הנפצים בשביל להתחיל את הביקוע הגרעיני. חוסר סנכרון בהפעלת כל הרכיבים ומה שאמור להיות נשק משמיד ערים הופך במקסימום לסכנת בריאות עקב קרינה רדיואקטיבית מהליבה.

משום המורכבות הטכנית מדינות המבקשות לפתח נשק גרעיני בדרך כלל יבצעו ניסויים ראשונים עם פצצות פרימיטיביות, שלא מתאימות כנשק, בשביל לבדוק את מנגנון הנפץ שלהן. לחילופין או במקביל הן יחפשו לקבל מידע ממדינות אחרות שכבר ביצעו ניסויים מוצלחים בנשק גרעיני. לפי דיווחים שונים ישראל קיבלה מידע מהצרפתים [מקור], והאיראנים השתתפו כמשקיפים במספר ניסויים של צפון קוריאה [מקור].

אז, בואו נסכם עד כאן: מדינה בשביל דלק גרעיני או נשק גרעיני צריכה אורניום מועשר. העשרת אורניום היא תהליך מורכב הדורש ציוד מתקדם ואנרגיה רבה. לחילופין, אם היא מעוניינת לפתח נשק מפלוטוניום, היא עדיין צריכה כור גרעיני ובנוסף מפעל לעיבוד דלק גרעיני משומש. אורניום ברמה של 3-5% מספיק להפעלת כור גרעיני. אורניום ברמה של מעל 90% דרוש בשביל פצצה גרעינית. אחרי שמשיגים מספיק חומר בקיע לפצצה, נדרש עוד לפתח מנגנון נפץ שיאפשר להפוך את החומר הבקיע לפצצה גרעינית, אותה נוכל להטיל ממטוס או לשגר ע״י טיל.

כל התהליך הזה הוא מורכב מאוד, ודורש השקעה משמעותית של הון ואנשים בשביל להצליח. אולם ברגע שלמדינה יש את התשתית – כור גרעיני, מדענים, וכסף להשקיע – האם הפיתוח של נשק גרעיני הוא בלתי נמנע?

אטומים לשלום

תהליך הביקוע הגרעיני מציג לעולם דילמה: מצד אחד, הוא יכול לשמש להפקה של חשמל בכמות גדולה, שאינו תלוי במזג האוויר ולא פולט גזי חממה. בעולם שרוצה להיאבק בשינוי האקלים, אנרגיה גרעינית היא אופציה מושכת מאוד. מצד שני, ביקוע גרעיני גם יכול לשמש כנשק השמדה המוני. יש חשש שהתפשטות של כורים גרעינים תביא גם להתפשטות של נשק גרעיני.

לפני שנמשיך לאיך העולם מנסה לפתור את הדילמה הזו, כדאי להבהיר לעצמנו מה בדיוק החשש בתפוצת נשק גרעיני – מה עלול לקרות אם ליותר ויותר מדינות יהיה נשק גרעיני?

ראשית, נשק גרעיני בידיים של מדינות מתפתחות ולא יציבות עלול להוביל לתאונה גרעינית. למדינות יציבות כמו רוסיה וארה״ב יש נהלים ברורים כיצד לטפל, לשמור ולהפעיל נשק גרעיני כך שלא יהווה איום (עד שנרצה שיהיה). במדינות מתפתחות, בהן אין גופי אכיפה וביקורת אפקטיביים, נהלים עלולים להיות מוזנחים או שלא יעקבו אחריהם כלל. שרשרת הפיקוד עלולה להיות לא ברורה, ויש חשש למלחמות אזרחים בהן נשק גרעיני עלול להיות מופעל בתוך המדינה. נשק גרעיני עלול גם להיות חמוש כשהוא לא בשימוש, ודליפת חומרים רדיואקטיביים עלולה לפגוע בסביבה.

שנית, ככל שיש יותר נשק גרעיני בידיים של יותר שחקנים, עולה הסיכוי שאחד מהם יפעיל אותו. דמיינו מה יקרה אם אתיופיה או וונצואלה ישיגו נשק גרעיני, ויחליטו להפעיל אותו בטעות או במכוון בסכסוך עם מדינה שכנה. אתיופיה לדוגמה עלולה להחליט להפציץ את סודאן כדי להפסיק את העימותים ביניהן בגבול. הפעלת נשק גרעיני במסגרת מלחמה לא רק תגרום לאלפי או עשרות אלפי הרוגים, היא גם תפגע בטאבו הגרעיני שקיים מאז 1945.

מהו הטאבו הגרעיני? הטאבו הגרעיני הוא הנורמה הבינלאומית שלא להפעיל ראשונים נשק גרעיני במלחמה. למרות שנשק גרעיני קיים איתנו מאז מלחמת העולם השנייה, הוא מעולם לא הופעל עוד פעם במלחמה, וכל המעצמות הגרעיניות דוחות את השימוש בו ראשונות. אולם אם מדינות קטנות יותר יתחילו להשתמש בו בצורה טקטית, להשתמש בו כחלק ממלחמה ולעשות זאת ראשונות, הטאבו הגרעיני ישחק. הקהילה הבינלאומית תהפוך רגילה להפעלת נשק גרעיני, והמעצמות גם הן עלולות לסרב עוד לעקוב אחר הטאבו, רואות שהרעה של נשק גרעיני לא כל-כך רעה או חוששות שהיריבות שלהן כבר זנחו את הטאבו. עוד נרחיב את הדיבור על הטאבו הגרעיני בפרק הבא על עתיד המלחמה.

אז תפוצת נשק גרעיני היא איום על ביטחון העולם. מצד שני אנרגיה גרעינית היא מקור חשמל חשוב שמדינות רבות רוצות שיהיה ברשותן. איך פותרים את הבעיה?

ב-1968 חתמו המעצמות הגרעיניות על האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני [מקור], ואחריהן רוב מדינות העולם. מטרת האמנה לאפשר טכנולוגיה גרעינית אזרחית למדינות המעוניינות בכך תוך הטלת מנגנוני פיקוח הדוקים בשביל לוודא שהתוכנית האזרחית שלהן אינה הופכת צבאית. חברות באמנה נדרשות לקבוע עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מנגנוני פיקוח על תוכנית הגרעין שלהן [מקור], והן נדרשות שלא לנסות להשיג בכל דרך שהיא טכנולוגיה גרעינית לשימוש צבאי.

הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מגבשת הסכם מול כל חברה באמנה, דורשת ממנה פירוט מלא של מתקני הגרעין והחומר הגרעיני ברשותה, וקובעת את משטר הבדיקות שהיא תבצע. פקחים של הסוכנות מגיעים בפרקי זמן קבועים למתקני הגרעין השונים בשביל איסוף דוגמיות כדי לוודא שאין ניסיון להשיג נשק גרעיני. הם גם בוחנים את תהליך המעקב של המדינה אחר החומר הגרעיני בשטחה, בשביל לוודא שחומר גרעיני לא עלול בטעות (או במכוון) להיעלם מאחד המתקנים שלה.

הבעיה של הסוכנות ושל האמנה שהן אינן כוללות מנגנוני ענישה נגד הפרות. הסוכנות לאנרגיה אטומית מדווחת לאו״ם ולמועצת הביטחון על עמידה באמנה, אך היא אינה יכולה להעניש מדינה על הפרת ההסכם הגרעיני שלה. מי שאחראית לעשות זאת היא הקהילה הבינלאומית, שאמורה להשתמש בכלים דיפלומטים, כלכלים ואם צריך צבאיים בשביל להעניש מדינה שהפרה את ההתחייבויות שלה וניסתה להשיג נשק גרעיני. האמנה בעצם תלויה בתגובת הקהילה הבינלאומית בשביל להפוך אותה לאפקטיבית. ללא איום מצד הקהילה הבינלאומית, מדינות החתומות על האמנה עלולות עדיין לנסות ולהשיג נשק גרעיני – לדוגמה איראן.

איראן חתמה על האמנה ב-1970, והמתקנים שלה עד היום נתונים לפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. המשבר סביב תוכנית הגרעין התחיל כשב-2003 נחשף מתקן העשרת אורניום עליו איראן לא דיווחה. למדינה יש מעט מאוד סיבות להקים מתקן העשרה בשטחה אם לא בשביל מטרות נשק – היא יכולה לקנות דלק גרעיני ממדינות אחרות, ומתקן העשרה כפי שראינו הוא מורכב ויקר להקמה. עם החשיפה של מתקן ההעשרה הלחץ על איראן התחיל להתגבר לחשוף את כל המתקנים שברשותה ולהפסיק את ההעשרה בה התחילה ללא דיווח לסוכנות האנרגיה. חשוב לציין שתחת האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני למדינה מותר להעשיר אורניום, אך איראן הוכיחה שהיא אינה שחקן שניתן לתת בו אמון.

בין 2003 ל-2012 הוטלו שורת סנקציות בינלאומיות ואמריקניות על איראן, בתגובה להפרות חוזרות ונשנות של האמנה. זה המימד הבינלאומי של משבר הגרעין האיראני: איראן הפרה את ההתחייבויות שלה לקהילה הבינלאומית במסגרת האמנה עליה היא חתומה, והתגובה הבינלאומית הייתה סנקציות כלכליות משמעותיות שהוטלו ע״י מועצת הביטחון של האו״ם [מקור]. זו גם הסיבה שכאשר ארה״ב החלה את הדיונים עם איראן על הסרת הסנקציות בתמורה להסכם גרעין, היא עשתה זאת ביחד עם החברות האחרון במועצת הביטחון – סין, רוסיה, צרפת ובריטניה – מובילה בעצם את המאמץ הבינלאומי להשתלט על תוכנית הגרעין האיראנית.

הפעולות הבינלאומיות מול איראן שולחות מסר מעורב בנוגע לאכיפת האמנה: איראן הפרה את ההתחייבויות שלה, ונענשה בסנקציות. מצד שני, היא הצליחה להביא את הקהילה הבינלאומית להשלים עם ההפרות שלה ע״י הסלמת תהליך הגרעין שלה – היא הוסיפה עוד ועוד צנטריפוגות, פתחה מתקני גרעין חדשים ובנתה לחץ על הקהילה הבינלאומית להתפשר מולה.

מה שעוד ניתן ללמוד מהתגובה הבינלאומית לאיראן היא את המרכזיות של ארה״ב. ארה״ב משחקת תפקיד מרכזי באכיפת האמנה: הודות למרכזיות הכלכלית והדיפלומטית שלה, ארה״ב דרושה לקידום כל תגובה בינלאומית בנושא הגרעין. כפי שברק אובמה הצהיר ב-2016, ארה״ב היא זו שקובעת את האג׳נדה הבינלאומית [מקור]. ללא וושינגטון, כל לחץ בינלאומי יהיה חסר משמעות. מצד שני, ארה״ב כמובן צריכה את המעצמות האחרות בשביל חזית בינלאומית אפקטיבית. לדוגמה, ללא סין, הלחץ על איראן לא אפקטיבי.

מכאן שההידרדרות ביחסים בין וושינגטון לבייג׳ין ומוסקבה מבשרת רעות לנושא האכיפה של האמנה. אם שלוש המדינות רואות את עצמן יותר ויותר כנתונות בתחרות זו עם זו, הן פחות ופחות יהיו מוכנות לשתף פעולה. מדינות סוררות אז עלולות לנצל את הריב לצרכיהן, מחפשות תמיכה מאחד הצדדים. כך בדיוק כבר עושות צפון קוריאה ואיראן. ערב הסעודית, שגם היא לפי דיווחים זרים עובדת על תוכנית נשק גרעיני [מקור], כנראה תוכל לנצל את הריב בין המעצמות בשביל לקדם את התוכנית שלה ללא תגובה בינלאומית משמעותית.

וארה״ב חשובה למניעת התפוצה של נשק גרעיני לא רק כמובילה בקהילה הבינלאומית, אלא גם הודות למטרית הביטחון הרחבה שהיא מעניקה לרוב העולם המפותח.

פצצות לשלום

חוץ מארה״ב, יש רק לעוד שתי מדינות מערביות נשק גרעיני: בריטניה וצרפת. הן אבל לא המדינות היחידות בעלות כורים גרעינים במערב: גרמניה, יפן, הולנד, דרום קוריאה ועוד, כולן מחזיקות בכורים גרעינים ובכוח האדם שדרוש בשביל תוכנית גרעין צבאית. למה אבל כל המדינות האלו לא ייצרו נשק גרעיני משלהן?

חשבו על זה: נשק גרעיני משמש בעיקר להרתעה. כל מדינה עם היסטוריה של כיבוש זר ואיומים ממדינות שכנות אמורה תיאורטית לחפש אופציה גרעינית בשביל להבטיח את קיומה. גרמניה היא דוגמה קלאסית: מאוימת מרוסיה במזרח וצרפת במערב, פצצה גרמנית תרתיע כל יריב לברלין ותבטיח את השלמות הטריטוריאלית שלה במרכז אירופה. או יפן: עם סין במערב ורוסיה בצפון, יפן שוכנת לחוף שתי המעצמות הגדולות של אירו-אסיה. פצצה יפנית היא דרך אפקטיבית להרתיע מפני כל ניסיון פלישה נגד האיים, ויכולת מכה שנייה תבטיח שלעולם לא יעזו עוד לאיים על האיים של יפן.

ויש עוד מדינות רבות שהיינו מצפים לראות בהן נשק גרעיני: טורקיה שתרצה להרתיע את הרוסים, דרום קוריאה כהרתעה נגד צפון קוריאה, טאיוואן כהרתעה מול סין. מחישוב בטחוני בלבד, היינו אמורים לראות את רוב העולם המערבי מחזיק נשק גרעיני משלו. אז למה אנחנו לא רואים? הודות לארה״ב.

ארה״ב מעניקה מטריה ביטחונית לרוב העולם המפותח: היא מעניקה לאירופה מטריה ביטחונית דרך נאט״ו, היא מחויבת לבוא להגנת יפן כולל עם נשק גרעיני, והיא מחויבת להגנת דרום קוריאה וטאיוואן. הצורה בה מבוטאת המטריה משתנה ממדינה למדינה: ביפן ודרום קוריאה ארה״ב מחזיקה עשרות אלפי חיילים. במקרה של מתקפה, חיילים אמריקנים יהיו פשוטו כמשמעו בקו החזית.

במדינות נאט״ו, ארה״ב מחויבת רשמית לבוא להגנתה של כל מדינה בברית שתותקף ומחזיקה כוחות משמעותיים בגרמניה, איטליה ומדינות מזרח אירופה. חלקן גם נהנות מערבויות יותר ממשיות: במסגרת נאט״ו קיימת תוכנית לשיתוף נשק גרעיני. מדינות כמו טורקיה או גרמניה מחזיקות בשטחן פצצות גרעין אמריקניות, והן מתרגלות באופן סדיר תקיפה גרעינית באמצעות מטוסים. במקרה של מצב אמת, האמריקנים יפעילו את הפצצות, והמדינות יוכלו לתקוף מטרות, קרוב לוודאי רוסיות, מבלי שארה״ב תצטרך לשגר טילים משטחה על אירופה. כך גם אם תהיה מלחמה גרעינית בין נאט״ו לרוסיה, היא תהיה מוכלת באירופה עצמה. בתיאוריה די יהיה במתקפות האוויריות לעצור כל פלישה רוסית.

מטרית הביטחון של ארה״ב משחררת את רוב העולם המפותח מהצורך להחזיק נשק גרעיני. אולם המטריה הזו התגבשה במהלך המלחמה הקרה, מול בריה״מ. כפי שעסקנו לא פעם כאן בפל״ג, החשיבה האסטרטגית של ארה״ב משתנה ומתמקדת יותר בסין ובאיום שלה במזרח אסיה. יהיו מדינות שכנראה ימצאו את עצמן ללא מטריה גרעינית אמריקנית, מה שעלול לדחוף אותן להשיג נשק בעצמן.

האופציה הכי סבירה למדינה כזו היא טורקיה, שכפי שראינו בניתוח מס׳ 22 מעוניינת למצב את עצמה ככוח עולמי עצמאי מהמערב [ראו כאן]. מצפון לטורקיה נמצאת המעצמה הגרעינית של רוסיה, ממזרח לה איראן עם תוכנית הגרעין שלה וממערב צרפת עם הנשק הגרעיני שלה. אם טורקיה רוצה למצב את עצמה ככוח אזורי או עולמי, היא תצטרך נשק גרעיני משלה שאותו היא תוכל להפעיל בהתאם לאינטרסים האסטרטגים שלה.

לטורקיה יש גם בעיה נוספת עם הזריקה שלה מתוכנית ה-F-35: המטוס מתוכנן להיות עמוד השדרה של הכוח האווירי של נאט״ו. ללא המטוס, טורקיה עם הזמן עלולה למצוא עצמה ללא יכולת להשתתף בתרגילים של שיתוף הנשק הגרעיני, שכנראה יסתמכו על המטוסים החמקנים. במקרה כזה אפשר וארה״ב תחליט להוציא את הנשק מטורקיה ולהעביר אותו לבסיסים קרובים ביוון או איטליה.

מדינה אחרת שעלולה לסיים עם נשק גרעיני היא דרום קוריאה. דרום קוריאה נלחצת מצפון ע״י צפון קוריאה, ממערב ע״י סין וממזרח ע״י יפן. האסטרטגיה האמריקנית לבלימת סין כוללת חיזוק צבאי של יפן, מה שרק ילחיץ את הקוריאנים. דרום קוריאה גם מוגבלת בכמה היא יכולה להיות עוינת לסינים, לאור התלות הכלכלית שלה בייצוא אליהם. דרום קוריאה עלולה להחליט, כדרך להשיג אוטונומיה אסטרטגית מארה״ב ולעמוד גם מול יפן וגם מול צפון קוריאה, להשיג נשק גרעיני.

סיכום

נשק גרעיני נמצא איתנו כבר כמעט 80 שנה. התהליך שנמצאו בבסיסו, ביקוע גרעיני, מציע לאנושות מקור חשמל אמין וללא גזי חממה. אולם בשביל לוודא שתוכניות גרעין אזרחיות לא הופכות צבאיות, דרושה עמידה על המשמר של הקהילה הבינלאומית והמוכנות לפעול נגד מי שמבקשות להשיג נשק גרעיני. ארה״ב, כמנהיגה גלובאלית, חשובה לגיבוש התגובה הבינלאומית להפרות. היא גם, הודות למטריה הביטחונית הנרחבת שלה, חוסכת מרוב העולם המפותח את הצורך בכלל לחשוב להשיג נשק גרעיני. אולם אם השינוי בגישה של האמריקנים לעולם, גם המטריה שלהם תשתנה, ועלולה לדחוף מדינות מסויימת להחליט ולהשיג גם הן את הפצצה הנוראה מכול. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 61: תקועים במינסק

תקציר

  1. רוסיה בשבועות האחרונים מגייסת כוחות רבים ושולחת אותם לגבול עם אוקראינה.
  2. המטרה היא קרוב לודאי להלחיץ את האוקראינים שיבצעו פרובוקציה נגד הרוסים, ובתגובה רוסיה תפעל צבאית להביס אותם.
  3. תבוסה צבאית של אוקראינה נועדה להתניע מחדש את התהליך הפוליטי סביב הסכמי מינסק – הסכמים במסגרתם אוקראינה תצרף מחדש את הרפובליקות הבדלניות בחבל דונבאס, דבר שעלול לערער אותה ואף לגרום למלחמת אזרחים חדשה.
  4. מטרה של רוסיה הוא לגרום לזה לקרות ולא, בניגוד למה שחושבים, לספח את הדונבאס והבדלנים בו אליה.

להורדת הפרק – קישור.

בשבועות האחרונים קורה משהו שלא מבשר טובות לא לאוקראינה, לא לאירופה ולא לביטחון הגלובאלי כולו: רוסיה מגייסת כוחות רבים, כולל כוחות ארטילריה ושריון, ושולחת אותם לגבול שלה עם אוקראינה ולחצי האי קרים [מקור]. סרטונים שעלו לרשת במרץ מראים שיירות שריון על רכבות, נגמ״שים בכבישים ומה שנראה כגיוס הכי גדול של כוחות רוסים ליד אוקראינה מאז 2014.

ריכוז הכוחות בגבול מגיע אחרי רבעון מתוח בין רוסיה ואוקראינה ובין רוסיה והמערב: מאז ינואר השנה הגבול בין אוקראינה ובין הרפובליקות הבדלניות של אזור דונבאס (Donbas) הפך מתוח, עם חיילים אוקראינים נהרגים מירי הכוחות הבדלנים [מקור]. ממשל ביידן סימן את רוסיה כאחד האיומים האסטרטגים הגדולים על ארה״ב אם לא הגדול שבהם, דבר שהתבטא גם בחבילת סיוע צבאי חדשה לאוקראינה בסך 125 מיליון דולר [מקור] וגם בקריאה של הנשיא ביידן לפוטין ״רוצח״. לבסוף, היחסים בין מוסקבה והאיחוד האירופי נמצאים במשבר מאז כליאתו של מנהיג האופוזיציה הרוסית אלכסיי נבלני, צעד שהביא את האיחוד להטיל סנקציות על רוסיה [מקור].

השאלה הגדולה עכשיו היא האם רוסיה מתכוונת לפלוש למזרח אוקראינה, והאם זו עלולה להיות הפתיחה למלחמה אירופית גדולה יותר [מקור]: האם כוחות השריון שהיא העבירה לגבול הם הכנה להשתלטות על כל מזרח אוקראינה? או שמא מדובר בסה״כ בבלוף, ניסיון רוסי ״לעשות שרירים״ מול המערב ולהשיג ממנו וויתורים כלשהם – אולי להפסיק את הסיוע לאוקראינה? להסיר סנקציות? אולי להרגיע את הטון מוושינגטון?

התשובה היא מורכבת: רוסיה אינה מעוניינת לפלוש למזרח אוקראינה ולכבוש אותה. היא אינה מעוניינת לספח את הרפובליקות הבדלניות של דונבאס. מה שרוסיה רוצה היא שקייב תספח אותן. הרוסים לא רוצים להשתלט על אוקראינה – הם רוצים להכריח אותה ליישם את הסכמי מינסק שימנעו מאוקראינה לצמיתות להצטרף לנאט״ו ואולי אפילו יגרמו לפירוק של המדינה. זה כנראה נשמע אבסורדי, אבל הבנייה הצבאית של רוסיה בגבול כנראה נועדה להביא לפתרון דיפלומטי של הסכסוך במזרח אוקראינה, שכבר חגג 6 שנים. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

״רוסיה החדשה״

עסקנו בעבר בהרחבה בצורך הרוסי בעומק אסטרטגי, במצב הגיאופוליטי הבעייתי שלה במזרח אירופה ועד כמה היא חשופה לפלישה מהמערב. למי שמעוניין בריענון או בהרחבה, מוזמן לפנות לניתוח מס׳ 44 ״המשחק הרוסי״ [כאן] או ניתוח מס׳ 28 ״המאבק על בלארוס״ [כאן]. בגדול רוסיה מעוניינת למנוע כל נוכחות זרה במזרח אירופה בשביל להבטיח את הלב הדמוגרפי שלה סביב מוסקבה. אחרי התפרקות בריה״מ רוסיה איבדה את חגורת הביטחון שלה סביב הלב – היא איבדה את המדינות הבלטיות, שהצטרפו לנאט״ו; היא איבדה את בלארוס, השער למוסקבה; והיא איבדה את אוקראינה.

הרפובליקות של בריה״מ. שימו לב לחגורת המדינות מערבית לרוסיה באירופה.

מבין כל הרפובליקות לשעבר של בריה״מ, ספק אם יש מי שחשובה יותר לרוסיה מאוקראינה. כלכלית, באוקראינה נמצאים שטחים חקלאיים רבים ומכרות פחם, ששימשו בעבר להאכיל ולתדלק את התעשייה הסובייטית. גיאוגרפית, אוקראינה נתנה למוסקבה גישה לים השחור עם קו חוף ארוך ושליטה בחצי האי קרים, וכמו כן גישה לפולין מדרום. דרך אוקראינה גם עובר הנתיב הדרומי למוסקבה – ברגע שחוצים את נהר הדנייפר במרכז המדינה, כל שנדרש הוא לנוע צפונה בשביל להגיע למוסקבה. תרבותית והיסטורית, מזרח אוקראינה הייתה חלק מהאימפריה הצארית מאז המאה ה-18, עם כיבושיה של יקטרינה הגדולה את אגן הים השחור מהעות׳מאנים. אותו חלק מאוקראינה נקרא ״רוסיה החדשה״ [מקור].

האיבוד של אוקראינה בהתפרקות בריה״מ הייתה לכן מכה כלכלית, אסטרטגית והיסטורית. רוסיה איבדה את הגישה הנוחה לים השחור, והנתיב למוסקבה דרך הדנייפר הפך שוב פתוח לאויבים פוטנציאלים. כפי שהרחבתי בניתוח ״המשחק הרוסי״, המטרה של מוסקבה מאז התפרקות בריה״מ היא להחזיר את ההשפעה שלה על אותה חגורת ביטחון, למנוע כניסה של כוחות זרים ולהבטיח מחדש את הלב הדמוגרפי שלה. וכאן נכנסת אוקראינה.

סיפור היחסים בין רוסיה ואוקראינה הוא בגדול הסיפור של מוסקבה מנסה למנוע בכל דרך אפשרית את ההתקרבות של אוקראינה למערב, ובמיוחד הפיכתה לחלק מנאט״ו. המדינות הבלטיות כבר עברו לנאט״ו בשנות ה-2000. אם אוקראינה הייתה עוברת גם לנאט״ו, זה היה מציב כוחות מערביים בשתי צמתים קריטים לרוסיה – הים הבלטי והים השחור, עם יכולת מערבית להקרין כוח עמוק אל תוך הלב הרוסי – אל מוסקבה, אל הקווקז, אולי אפילו לים הכספי.

עם אוקראינה החשש שהיא תעבור לצד המערבי הפך ממשי ב-2007, אז קייב התחילה בדיונים על הסכם שיתוף פעולה חדש עם האיחוד האירופי [מקור], הסכם שתוכנן להיות צעד ראשון לקראת צירופה האפשרי לאיחוד האירופי בעתיד. ההסכם היה אמור לכלול בין השאר הסכם סחר חופשי בין קייב ובריסל ואימוץ רגולציות ותקנים אירופים ע״י קייב, שני צעדים שהיו אוטומטית מכניסים את אוקראינה לתוך אזור ההשפעה הכלכלי של בריסל. משם ועד לצירוף פוליטי של קייב לאיחוד הדרך קצרה.

התגובה הרוסית הייתה לנסות וללחוץ את אוקראינה לבטל את השיחות ובמקום להצטרף לפרויקט השוק המשותף של מוסקבה – האיחוד הכלכלי של אירו-אסיה. נתונה ללחץ משני כוחות גדולים, קייב ניסתה לתמרן בין רוסיה והאיחוד: היא לא דחתה את הרעיון להצטרף לאיחוד האירו-אסיאתי, אך גם לא ניסתה לקדם את הצטרפותה. היא המשיכה בשיחות על הסכם חדש עם האיחוד, בעודה מנסה לפייס את חששותיה של רוסיה מפני התפשטות מערבית. היא ניסתה לדוגמה להציע דרכים שונות בהן היא תצטרף לאיחוד האירו-אסיאתי, אך לא באמת תהיה חברה בו [מקור].

מוסקבה כמובן ראתה מבעד למהלכים האלו והגבירה את הלחץ הדיפלומטי והכלכלי על קייב לוותר על ההסכם עם האיחוד האירופי – רוסיה הטילה מגבלות על ייבוא מאוקראינה, מה שפגע אנושות בכלכלה [מקור]. השיחות על ההסכם נמשכו, ונוסח סופי נכתב כבר ב-2012. אולם שבוע לפני מועד החתימה עליו, בסוף נובמבר 2013, נשיא אוקראינה דאז ויקטור יָנוּקוֹבִיץ׳ הודיע שלא יחתום על ההסכם עם האיחוד ובמקום יחל בשיחות להסכם סחר עם רוסיה [מקור]. קייב גם לא הסתירה מה היה הגורם לסירוב: היא הצהירה בפירוש שהיא מעדיפה לעבוד עם רוסיה בשביל לחדש את המסחר עמה, טוענת שמשיקולים של ביטחון לאומי אינה יכולה להתעלם מהיחסים שלה עם מוסקבה [מקור]. בתגובה אלפי מפגינים יצאו לרחובות קייב למחות על המהלך, הפגנות שהתחילו את המשבר הפוליטי באוקראינה והביאו לבריחתו של ינוקוביץ׳ מהמדינה בפברואר 2014 ועליית ממשלה פרו-מערבית ואנטי-רוסית חדשה.

הנפילה של ממשלת ינוקוביץ׳, דווקא כאשר הוא סוף-סוף נכנע ללחץ הרוסי, כנראה נתפסה בקרמלין לא רק כעיכוב לצירוף של אוקראינה לרוסיה אלא כאיום ממש: הממשל החדש שקם התאפיין בגישה פרו-מערבית ואנטי-רוסית ברורה [מקור]. חשש עלה שקייב עומדת לסלק את הצי הרוסי מחצי-האי קרים ולפתוח את הדלת לנאט״ו. מעט אחרי שינוקוביץ׳ ברח מהמדינה, כוחות בלתי מזוהים – כנראה כוחות מיוחדים של רוסיה – השתלטו על חצי-האי קרים בסוף פברואר 2014 [מקור]. באותו זמן הפגנות ומהומות אלימות התחילו במזרח אוקראינה, בדונבאס – האזור ההיסטורי של ״רוסיה החדשה״ עם ריכוז משמעותי של דוברי רוסית.

בחודשים הבאים מה שהתחיל כהפגנות אלימות הפך ללוחמה לכל דבר: כוחות בדלנים החלו לתקוף את צבא אוקראינה, כנראה נתמכים ע״י חיילים וציוד צבאי רוסי. באפריל 2014 אוקראינה הכריזה על מבצע צבאי נגד ״הטרוריסטים״ במזרח, אך לאחר מספר ניצחונות בקיץ 2014 על המורדים, התערבות רוסית החלה להטות את הכף נגד אוקראינה. התקדמות צבא אוקראינה נעצרה בסתיו 2014, ובתחילת 2015 הצבא ספג מספר תבוסות מצד הכוחות הבדלנים, כנראה בתמיכת חיילים ושריון רוסי [מקור].

ללא יכולת להכריע את הסכסוך צבאית, קייב הסכימה לשיחות על הפסקת אש. בתיווך גרמניה וצרפת, נחתמו שני פרוטוקולים שמטרתם להביא לסיום של הסכסוך במזרח אוקראינה ולהחזיר את הסדר לאזור: הסכם מינסק הראשון נחתם בספטמבר 2014 והיה אמור להביא להפסקת אש קבועה. אחרי שזו הופרה, נחתם הסכם מינסק השני, בפברואר 2015. מאז המצב במזרח אוקראינה התייצב פחות או יותר – חיילים אוקראינים עדיין נהרגים מאש צלפים ופצצות מרגמה, אך לא היו עוד מבצעים צבאיים רחבי היקף באזור מאז החתימה על הסכם מינסק השני.

הסכמי מינסק הם המפתח בשביל להבין מה רוסיה מחפשת להשיג באוקראינה. הם המפתח להבין מה מוסקבה תרצה להשיג במבצע צבאי מוגבל ומדוע אוקראינה עד היום לא מצליחה להתגבר על הסכסוך במזרח המדינה.

התפוח המורעל

הסכמי מינסק מגדירים סדרה של צעדים לשם סיום הסכסוך במזרח אוקראינה [מקור]: כוחות זרים יצאו מדונבאס, והעימות הצבאי יסתיים. בחירות מקומיות יערכו לבתי נבחרים בשתי הרפובליקות הבדלניות. שינויים בחוקה של אוקראינה יכירו במעמד המיוחד של אותן רפובליקות והן יצורפו מחדש למדינה, כעת במעמד של רפובליקות אוטונומיות. יהיה להן בית נבחרים משלהן, כוח צבא משלהן והן אפילו יוכלו לנהל יחסי חוץ משלהן עם רוסיה.

שימו לב לשתי נקודות מרכזיות: ראשית, לפי הסכמי מינסק הרפובליקות הבדלניות של דונבאס לא יפרדו מאוקראינה או יסופחו לרוסיה, אלא יחזרו מחדש לשליטתה של קייב. שנית, הרפובליקות יקבלו מעמד אוטונומי מיוחד בתוך המדינה האוקראינית, זוכות ליותר עצמאות פוליטית ותרבותית ממה שהיה להן בעבר. מי שמתנגדת לפתרון הזה היא אוקראינה, ומי שתומכת בפתרון הזה היא רוסיה.

הטעות בנוגע לסכסוך בדונבאס היא לחשוב שרוסיה מעוניינת לספח את האזור אליה. בזמן שהדונבאס מכיל את אחד משדות הפחם הגדולים באירופה, וסיפוח של כל החלק דובר הרוסית של אוקראינה יתן למוסקבה מעבר יבשתי בינה לחצי האי-קרים, סיפוח לא ישרת את המטרה ארוכת הטווח של מוסקבה למנוע מאוקראינה להצטרף לנאט״ו. סיפוח גם רק יעודד את המערב לתמוך בקייב.

המטרה של מוסקבה היא לא לספח את הרפובליקות הבדלניות של דונבאס, אלא להפוך אותן לסוס טרויאני בתוך המדינה האוקראינית. במקרה הטוב, הרפובליקות יחסמו כל ניסיון של קייב להתקרב לנאט״ו ולאיחוד האירופי: במקרה שקייב תנסה לעשות מהלך כזה, הרפובליקות יאיימו בפרישה מאוקראינה. צעד כזה יבלום את ההצטרפות של אוקראינה לנאט״ו משום שנאט״ו מסרב לצרף אליו מדינה עם סכסוך טריטוריאלי פעיל [מקור].

במקרה המאוד טוב (עבור רוסיה), הרפובליקות יגרמו מלחמת אזרחים חדשה באוקראינה: אוקראינה מכילה חוץ מדוברי רוסית גם רומנים, מולדבים והונגרים. המעמד החדש של הרפובליקות דוברות הרוסית במזרח המדינה עלול לעודד עוד קבוצות אתניות לדרוש עצמאות גדולה יותר עבור עצמן. בנוסף, באוקראינה מחנה לאומני משמעותי, שמתנגד לכל מעמד אוטונומי לרפובליקות הבדלניות ולכל צמצום בכוחה של קייב במדינה. אם הסכמי מינסק ייושמו באופן מלא, לא רק שהממשלה בקייב שתיישם אותם כנראה תופל, אלא שכוחות לאומנים יקראו למלחמה חדשה בשביל לכבוש את הרפובליקות האוטונומיות [מקור].

מפה אתנית-לשונית של אוקראינה. כחול – אוקראינים, אדום – רוסים, כתום – הונגרים, ירוק – רומנים/מולדבים, סגול – בולגרים.

הסכמי מינסק הם תפוח מורעל עבור אוקראינה – אם היא תיישם אותם, היא במקרה הטוב תחדיר סוכנים רוסים קבועים לתוך מערכת השלטון שלה. במקרה הרע, היא תפסיק לתפקד. זו לכן הסיבה שעל-אף שנחתמו ב-2015, קייב עד היום נמנעת מליישם אותם באופן מלא. שינויים קבועים בחוקה לא נעשו, והחוק המיוחד שמכיר במעמד של שתי הרפובליקות הבדלניות צריך הארכה כל שנה בפרלמנט [מקור]. הוא גם עדיין לא ייושם, משום שלא נערכו ברפובליקות בחירות שקייב מכירה בהן. כשבאוגוסט 2015 נעשה ניסיון לשנות את החוקה באופן קבוע, מהומות פרצו בין מפגינים לאומנים וכוחות משטרה, מהומות בהן נהרג שוטר ונפצעו כ-100 בני אדם [מקור]. סקר מסוף 2019 הראה שכ-60% מהציבור באוקראינה מתנגד לכל מתן אוטונומיה לרפובליקות בדונבאס [מקור].

התוצאה הסופית של הסכמי מינסק היא שכבר 6 שנים רוסיה תומכת בפתרון דיפלומטי להחזיר את השטחים לידי קייב, וקייב מסרבת, מודעת להשלכות הפוליטיות שיהיו אם תחזיר את השטחים האלו כרפובליקות אוטונומיות. כבר 6 שנים שממשלות בקייב קמות ונופלות על השאלה כיצד להיחלץ מהסכמי מינסק, מחפשות דרכים שונות ליישם את ההסכמים כך שהשטח יחזור לידי אוקראינה מבלי שזו תעניק מעמד מיוחד לרפובליקות הבדלניות. הרוסים כאן הם הצד שרוצה את הפתרון הדיפלומטי שסוכם עליו. ונראה שאחרי 6 שנים של המתנה לפתרון, הם מתכוננים ליצור את התנאים בשביל סוף סוף ליישם אותו.

עריכה מחדש של השולחן

בשלושת החודשים הראשונים של 2021 קרו שלוש התרחשויות מרכזיות שכנראה דוחפות את מוסקבה לנסות ולהכריח את קייב ליישם את הסכם מינסק, אם תרצה ואם לא: ראשית, נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, החל לפעול נגד גורמים פרו-רוסים בתוך אוקראינה. כשרק נבחר ב-2019, נראה שזלנסקי מתכוון לקדם קו פרו-רוסי במטרה להביא לסיום הסכסוך בדונבאס [מקור]. זלנסקי נבחר על ההבטחה לסיים את המלחמה במזרח, והוא ניסה ע״י דיפלומטיה אישית ו-וויתורים למוסקבה להביא לסיום הסכסוך.

עכשיו אבל נראה שזלנסקי, מסיבות לא ברורות לחלוטין, החליט לשנות גישה: בפברואר 2021 מועצת הביטחון הלאומי של אוקראינה הטילה סנקציות נגד אחד מבעלי הברית החשובים והקרובים ביותר של פוטין במדינה – ויקטור מדודשוק (Medvedchuk) [מקור]. כדי שתבינו עד כמה זה משמעותי, ויקטור היה השליח ההומניטרי של זלנסקי לחילופי שבויים בדונבאס, והוא חבר הפרלמנט האוקראיני. הוא גם ביחסים אישיים כל-כך טובים עם פוטין שנשיא רוסיה הוא הסנדק של בתו [מקור].

נוסף על הטלת הסנקציות נגד מדודשוק, זלנסקי הטיל סנקציות על שורה של גופים בתוך אוקראינה המואשמים בתעמולה לטובת הרוסים, כולל שלושה ערוצי טלוויזיה מרכזיים במדינה [מקור]. ביחד הצעדים האלו משקפים תפנית לרעה ביחסים של זלנסקי עם מוסקבה, משום שהוא לוקח ממנה את ערוצי ההשפעה האזרחיים שלה במדינה. אולם אם הקרמלין לא יכול להשפיע על אוקראינה דרך ערוצים אזרחיים, הוא עדיין יכול להשפיע עליה דרך ערוצים צבאיים.

ההתפתחות השנייה השלילית לרוסיה היא ההידרדרות ביחסים עם גרמניה וצרפת בעקבות מאסר נבלני. גרמניה וצרפת הן המתווכות המרכזיות בין רוסיה ואוקראינה, והן מהוות את הגב הבינלאומי המרכזי של זלנסקי מול מוסקבה. הידרדרות היחסים בין שתי המעצמות האירופיות לרוסיה משמעותה שהן לא ילחצו את קייב לקדם את היישום של הסכמי מינסק, ואולי אף יהיו פתוחות להצעות מצד אוקראינה לניסוח מחדש של החלקים הפוליטים בהסכמים כך שהרפובליקות הבדלניות יקבלו פחות אוטונומיה וקייב לא תבצע התאבדות פוליטית אם תיישם אותם.

לבסוף, הכניסה של ממשל ביידן מבשרת מתיחות חדשה בין רוסיה וארה״ב, עם וושינגטון מחפשת לבלום את מוסקבה במזרח אירופה. עוד לפני שביידן בכלל נבחר הוא סימן את רוסיה כ״איום הגדולה ביותר על ארה״ב״ [מקור]. רוסיה הפכה בחוגים דמוקרטים למעין ״שד״, אם תרצו ״השטן הגדול״ – רוסיה נתפסת כמי שמפיצה אוטוקרטיה בעולם, פוגעת בדמוקרטיה ע״י קמפיינים של דיסאינפורמציה וכמובן אחראית לבחירתו של דונאלד טראמפ.

מאז שביידן נכנס לבית הלבן הרטוריקה והפעולות של הממשל לא התמתנו: ביידן האשים את פוטין שהוא רוצח, והממשל מסמן שהוא פתוח לאפשרות שגיאורגיה ואוקראינה יצטרפו לנאט״ו, שני קווים אדומים עבור מוסקבה. עם בית לבן אגרסיבי יותר מול מוסקבה, לקייב לא תהיה סיבה לקדם את הסכמי מינסק. להפך – היא תעדיף לנצל את שעת הרצון מוושינגטון בשביל לבנות את כוחה הצבאי ולנסות ולהקטין את הסיכון לחיי הכוחות שלה במזרח המדינה.

שלוש ההתפתחויות האלו – שינוי היחס מצד זלנסקי, ההידרדרות ביחסים עם ברלין ופריז, כניסת ממשל ביידן – מבשרות שהסכמי מינסק כנראה לא ייושמו בשנים הקרובות, והסכסוך הקפוא במזרח המדינה לא יגיע לפתרון נוח למוסקבה. במקום, קייב עלולה לנצל את היחסים המתוחים בין רוסיה והמערב בשביל לחזק את עצמה, מושכת סיוע כלכלי, צבאי ודיפלומטי. במקום לערער את אוקראינה, הסכסוך במזרח המדינה עוד עלול לחזק אותה, אם קייב תשתמש בו כהוכחה מדוע המערב צריך לתמוך בה.

מה שרוסיה צריכה הוא להתניע מחדש את התהליך הפוליטי של הסכמי מינסק. אם היא לא יכולה לעשות זאת דיפלומטית, דרך ערוצי התקשורת הקיימים עם המערב, היא תעשה זאת צבאית: עימות צבאי במזרח המדינה יכריח את גרמניה וצרפת להתניע מחדש את התהליך הפוליטי כדרך למנוע עימותים נוספים. מוסקבה תטען שיש פתרון דיפלומטי בנמצא – הסכמי מינסק – וכל שנדרש הוא לכפות על קייב ליישם אותם. אחרי תבוסה צבאית, אוקראינה תתקשה לעמוד בלחץ מצרפת וגרמניה ליישם את ההסכמים, עם שתי המדינות מוטרדות מעימותים נוספים. רוסיה גם תוכל להשתמש בעימות צבאי כתירוץ להציב ״משקיפי שלום״ מטעמה במזרח אוקראינה, מה שיהפוך את הנוכחות הצבאית של רוסיה באזור רשמית ויערער עוד את קייב.

בשביל שזה אבל יעבוד רוסיה צריכה שאוקראינה תהיה הראשונה לירות, שאוקראינה תהיה התוקפן. הבנייה הצבאית בגבול כנראה נועדה להלחיץ את אוקראינה ולגרום לה לעשות טעות – אולי להפגיז עמדה של הבדלנים, או לנסות לבצע מתקפת מנע מול מה שנראה כמתקפה רוסית בלתי נמנעת. התמיכה של ארה״ב והאיחוד האירופי באוקראינה רק מעלים את הביטחון של קייב, וזו עלולה להתפתות ולחשוב שאם תפתח ראשונה במתקפה, בעלי הברית המערביים שלה עדיין יתמכו בה.

ברגע שפרובוקציה אוקראינית תקרה, אם תקרה, יש שני תרחישים אפשריים לתגובה רוסית:

התרחיש הראשון והפחות סביר, לפחות כרגע, היא פלישה מוגבלת לדרום-מזרח אוקראינה. פלישה כזו כנראה תבקש ליצור רצף יבשתי מדונבאס לחצי האי קרים, ולהרחיב את השליטה הרוסית בדרום אוקראינה עד שפך נהר הדנייפר, צפונית מערבית לחצי-האי קרים. פלישה כזו גם תביס את האוקראינים וגם תיתן לרוסיה הישגים טריטוריאליים.

יש אבל שתי בעיות מרכזיות עם התרחיש הזה: ראשית, השלג של חודשי החורף הפשיר וכעת התחילה ״עונת הבוץ״ במזרח אוקראינה. כפי שהגרמנים למדו במלחמת העולם השנייה וכפי שהרוסים לבטח יודעים, עונת הבוץ מקשה על כל תנועה מאסיבית של שריון. ללא תנועה כזו, רוסיה לא תצליח בפלישה מהירה לאוקראינה. עונת הבוץ אמורה להסתיים רק במאי-יוני.

שנית, הצבא האוקראיני עבר בשנים האחרונות מספר שדרוגים משמעותיים, אם בדוקטרינה, אימון כוחות, שדרוג של ציוד צבאי או פשוט הוספה של עוד חיילים [מקור]. צבא אוקראינה של היום הוא לא הצבא של 2015. במקום מערכה צבאית מהירה רוסיה עלולה למצוא את עצמה במלחמת התשה ממושכת עם הכוחות האוקראינים, שיבקשו להסב כמה שיותר אבדות לרוסים.

התרחיש השני והסביר יותר הוא שרוסיה מתכוננת למבצע צבאי מוגבל אך אינטנסיבי באזור דונבאס, מבצע שיבקש לכתוש במהירות את הכוחות האוקראינים ולגרום תבוסה צורבת לקייב. רוסיה תציג את עצמה כמגינה של הרוסים באוקראינה וכמי שעדיין תומכת בפתרון בדרכי שלום של הסכסוך ע״י הסכמי מינסק. אוקראינה תתפס כתוקפן, רוסיה כמדינה שומרת החוק, והתהליך הפוליטי של הסכמי מינסק יותנע מחדש, כעת עם תבוסה צבאית מוחצת של אוקראינה בידי הרוסים.

בשני התרחישים המטרה היא לא הניצחון הצבאי עצמו. הניצחון הצבאי משמש רק כמנוף בשביל להביא לפתרונות פוליטים: הצבה של משקיפי שלום, יישום של הסכמי מינסק, אולי אף הפלה של זלנסקי מכס השלטון. המשחק הגיאופוליטי של רוסיה לא מחפש ליצור מחדש את בריה״מ בכל מזרח אירופה ע״י כיבוש צבאי – לרוסיה אין את המשאבים לזה ונאט״ו עומדת בדרכה. במקום המשחק הגיאופוליטי של רוסיה נועד ליצור מדינות חסות או מדינות בלתי-מתפקדות שלא יכולות לאיים עליה. ב-2020 היא הכניסה את בלארוס תחת כנפיה, והציבה את כוחותיה בקווקז בין אזרבייג׳ן וארמניה. כעת ב-2021 נראה שמוסקבה מתכוננת להשתמש בעימות צבאי מוגבל בשביל להכריח את הפתרון הפוליטי שבו היא מעוניינת.

מה המערב יעשה בתגובה? הסכמי מינסק עדיין נתפסים כפתרון הדיפלומטי המוסכם היחיד לסכסוך במזרח אוקראינה. בזמן שגרמניה וצרפת דנות באפשרויות שונות כיצד ליישם את ההסכמים, אין מי שמתנגד לעצם קיומם. המשמעות היא שגם אחרי פעולה צבאית רוסית במזרח אוקראינה, המערב יהיה מוגבל בתגובה שלו: נאט״ו לא תפלוש לרוסיה. ארה״ב אולי תספק סיוע צבאי לאוקראינה, אך לא מעבר. גינויים בינלאומיים ישמעו, סנקציות נוספות אולי יוטלו על מוסקבה, אך בסופו של יום הפתרון הפוליטי היחיד שקיים לסכסוך הוא הפתרון שמאיים לערער את אוקראינה. בסופו של יום, מוסקבה כנראה תמשיך להיות בעלת היוזמה מול המערב באוקראינה.




פלג 53: האנגלוספרה

תקציר

  1. ההתקררות ביחסים בין הבית הלבן ובלפור היא הזדמנות מצוינת לישראל לחפש כיצד לחזק באופן מבני את הקשרים עם ארה״ב, ע״י חיזוק קשריה עם מה שמסתמנת כקואליציה הגלובאלית הבאה של ארה״ב.
  2. מערכת הבריתות של ארה״ב מורכבת משני חלקים מרכזיים: מדינות אירופה, המאורגנות במסגרת של נאט״ו, והאנגלוספרה, הכוללת חוץ מארה״ב גם את בריטניה, קנדה, ניו-זילנד ואוסטרליה.
  3. האנגלוספרה קיימת מזה 70 שנה כגוש ביטחוני, עם תיאום מודיעין, תיאום טכנולוגי ותיאום בתקינה הצבאית. היא עד היום אבל לא התקיימה כגוש פוליטי ברור בזירה הבינלאומית.
  4. התחרות עם סין ובמידה פחותה יותר רוסיה תהפוך את האנגלוספרה, ביחד עם יפן והודו (הפלוס ב״אנגלוספרה פלוס״) למחנה הבינלאומי החדש של ארה״ב.
  5. ישראל צריכה לחפש כיצד להשתלב בתוך הקואליציה הבינלאומית החדשה. דרך אחת היא חיזוק הקשרים בינינו ובין בריטניה ויפן, שצפויות להיות שני השחקנים הדומיננטים אחרי ארה״ב במחנה.

להורדת הפרק – קישור.

אחת הבעיות המרכזיות עם השיח הציבורי בארץ סביב יחסי חוץ היא ההתמקדות באנשים ובקשרים ביניהם. פרשני חוץ נוטים להסתכל על הפעולות של מדינה לא דרך האינטרסים הקשים שלה, לא דרך הכוחות שמניעים אותה, אלא דרך האישיות של המנהיג שלה. אין מקום שהדבר יותר ברור מאשר העיסוק בארה״ב והקשר שלה עם ישראל, שממוקד כולו במי יושב בבית הלבן והיחסים שלו עם היושב בבלפור.

בשלושת השבועות האחרונים השיח הציבורי כאן בארץ מתמקד בטיב היחסים בין נתניהו וביידן, האם בין השניים יש משקעים ישנים מתקופת אובמה ולמה ביידן עדיין לא התקשר לנתניהו. בזמן שאנחנו עוד באוקטובר שרטטנו כיצד תראה מדיניות החוץ של ביידן [ראו כאן], את הכוונה לסיים את התמיכה במלחמה בתימן ואת קירור היחסים עם סעודיה, עכשיו בארץ רואים את כל הצעדים האלה ומגיבים בכמעט פאניקה.

ביידן אולי לא מחבב את נתניהו. אולי הוא מקווה שבסוף מרץ נתניהו יוחלף והוא לא יצטרך לעבוד מולו. אולי. אני לא יודע מה ביידן חושב ואני לא יודע מה יהיו תוצאות הבחירות. מה אני כן יודע? אני יודע שהמזרח התיכון מאז 2009 מאבד מחשיבותו בעיני ארה״ב. העלייה של סין ורוסיה מכריחה את וושינגטון להתמקד יותר במזרח אסיה ומזרח אירופה, ועם תלות פוחתת בנפט מהמזרח התיכון לארה״ב אין סיבה לשמור על נוכחות צבאית מאסיבית כאן או להשקיע מאמצים רבים בהבאת שלום בין ישראל לערבים או בלימת איראן במפרץ הפרסי.

4 השנים של טראמפ הראנו לנו שבזמן שארה״ב מוכנה למחוות דיפלומטיות, כמו הכרה ברמת הגולן או העברת השגרירות לירושלים, היא אינה מוכנה לפעילות צבאית רחבה באזור, כפי שתעיד התגובה הרפה של ממשל טראמפ אחרי תקיפת מתקני הנפט של ערב הסעודית בסוף 2019. במידה רבה היחסים הקרובים עם ארה״ב תחת טראמפ היו החריגה, לא הכלל. לתלות בביידן אישית את קירור היחסים כנראה חוטא לאמת והוא גם לא יעיל – כי מה נעשה בתגובה? נמתין בחיבוק ידיים עד שבתקווה ביידן יתחלף?

מה שדרוש כעת הוא לחשוב איך לחזק את הקשר שלנו עם ארה״ב על בסיס מבני חדש. אנחנו מאוד ממוקדים במה אנחנו רוצים מארה״ב – סיוע ביטחוני, בלימת האיראנים, הסכמי נורמליזציה עם העולם הערבי – ופחות במה אנחנו מציעים לארה״ב והכוח הגלובאלי שלה. הגיע הזמן לחשוב מחדש על היחסים שלנו ולראות איך אנחנו משתלבים בעתיד הכוח של ארה״ב.

הניתוח היום יסתכל על השינויים במערכת הבינלאומית בעשור הקרוב. סביר שנראה עד 2030 את מה שאנו קוראים היום ״המערב״ מתפרק למספר מחנות. המחנה הדומיננטי ביותר מביניהם, זה שירש את כוחו של המערב, יהיה מחנה שאני קורא לו ״אנגלוספרה פלוס״: ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד, האנגלוספרה, ואליהן יצטרפו יפן והודו, הפלוס. האנגלוספרה פלוס היא עתיד הכוח האמריקני, וישראל יכולה ע״י השתלבות בה לחזק מחדש את הקשר עם וושינגטון ולממש הזדמנויות אסטרטגיות חדשות בתחום הביטחון, הכלכלה והטכנולוגיה. בואו נתחיל.

האנגלוספרה – נעים להכיר

המונח ״אנגלוספרה״ (Anglosphere) נטבע לראשונה ע״י סופר המדע הבדיוני ניל סטיבנסון ב-1995 בספרו ״עידן היהלום״, כמונח המתייחס לכל המדינות דוברות האנגלית, אם כשפה היחידה ואם כשפה נוספת (חשבו על הודו למשל) [מקור]. מעולם המדע הבדיוני המונח נלקח לזירה הבינלאומית כשהעיתונאי ג׳ון לויד בשנת 2000 השתמש במונח [מקור] כדי לתאר את משפחת המדינות החולקות את האנגלית כשפה משותפת, בעלות מערכת משפטית דומה של ה-common law וחלקן אף בעלות אותו ראש מדינה – המלכה אליזבת׳ השנייה. במשפחה הזו כלולות בריטניה, ארה״ב וקנדה למשל, אך לא רק – גם בקניה וסודן האנגלית היא אחת השפות הרשמיות. לויד קרא לאנגלוספרה לפתח חזון בינלאומי שונה מזה של אירופה התאגידית, חזון שיהיה ייחודי לעמים דוברי האנגלית. מאז מאמרו של לויד בשנת 2000 האנגלוספרה ממשיכה להופיע מפעם לפעם כרעיון לברית או קואליציה בינלאומית חדשה.

הבעיה עם האנגלוספרה כמונח תרבותי שהיא חסרת משמעות בזירה הבינלאומית. אם תנסו להסתכל בזירה הבינלאומית ולחפש עדויות לה תמצאו ערב-רב של מדינות, כולן מושבות לשעבר של בריטניה, שבין רובן יש מעט מאוד קשרים כלכלים, צבאיים או דיפלומטים. זו אחת מנקודות הביקורות שתמיד מעמידים נגד כל מי שמדבר על האנגלוספרה כגוש מדיני חדש: אין ממש בסיס לגוש הזה, עם מדינות שונות כל-כך כמו קניה, אנגולה והפיליפינים מאוגדות יחד תחת אותה קורת גג.

אני רוצה לנקות ולהבהיר למה אני מתכוון כשאני אומר אנגלוספרה ולמה אני מאמין שעד 2030 היא, ביחד עם יפן והודו, הולכת להפוך לגוש המדיני הדומיננטי החדש של העולם. ישנן 5 מדינות שמזה כ-100 שנה הולכות יד ביד בתחומי הכלכלה, הצבא והדיפלומטיה: ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. 5 המדינות חולקות שפה ותרבות משותפת, חולקות מערכת משפט דומה, מערכת שלטון דומה – דמוקרטיה ליבראלית – ואף מערכת כלכלית דומה. עד כאן הגוש הזה זהה לאנגלוספרה התרבותית. 5 המדינות האלו אבל חולקות הרבה יותר מרק רקע תרבותי משותף.

 כל 5 המדינות נלחמו באותו צד בשלושת הקונפליקטים הגדולים של המאה ה-20: מלחמת העולם הראשונה, השנייה והמלחמה הקרה. 5 המדינות חולקות סדרה של הסכמים בתחומי הביטחון והטכנולוגיה. הן שותפות כלכליות חשובות זו של זו, עם בריטניה לדוגמה מהווה את המשקיע הכי גדול בארה״ב וארה״ב בה [מקור].

ההסכם המוכר ביותר ביניהן היא ״ברית 5 העיניים״ (Five Eyes Alliance), ברית לשיתוף מודיעין אותות ותיאום פעילות מודיעין [מקור]. במסגרת הברית המדינות משתפות מידע גולמי, ניתוחי מודיעין סופיים, חולקות נכסים וטכניקות ומתאמות את פעילות המעקב שלהן [מקור]. אתם יכולים לחשוב על ברית 5 העיניים כארגון המודיעין הגדול בעולם, שעוסק ביירוט תקשורת רדיו, אינטרנט וסלולר בכל רחבי הגלובס, מרגל אחרי יריבים ובעלות ברית כאחד – אהוד אולמרט לדוגמה היה נתון למעקב של 5 העיניים [מקור], כמו גם אנגלה מרקל [מקור].

ברית 5 העיניים היא אבל רק דוגמה אחת לקשרים הביטחוניים והטכנולוגים הענפים בין המדינות: ישנה ועידה משותפת לכוחות האוויר והחלל שלהן בשביל להבטיח תקינה זהה של כוח אווירי, אם בחימוש, פלטפורמות או דוקטרינה, בשביל להקל עליהן לעבוד זו עם זו [מקור]. תוכנית מקבילה קיימת עבור כוחות צבא היבשה [מקור]. תוכנית אחרת עוסקת במחקר צבאי משותף בטכנולוגיות מתקדמות [מקור]. כל התוכניות האלו ביחד הופכות את ברית 5 העיניים לא רק לברית מודיעין, אלא לגוש ביטחוני אחד, הפרוס על פני שלוש יבשות – אסיה, אירופה ואמריקה. הרקע התרבותי עזר להן לגבש את המערכת הביטחונית שלהן, אך המערכת הביטחונית הופכת אותן לגוש ברור הרבה יותר. כשאני מדבר על האנגלוספרה, אני מדבר רק על 5 המדינות האלו.

כל אחת לעצמה

המעניין הוא שבזמן שהאנגלוספרה קיימת מזה 70 שנה כגוש ביטחוני מובחן, עד היום לא ראינו אותה פועלת בעולם כגוש כלכלי או מדיני מובחן. אם תחפשו על האנגלוספרה בגוגל תוכלו למצוא ביקורות על עצם השימוש במונח [מקור], שמתואר פעמים רבות כפנטזיה של שמרנים בריטים ותו לא. הנקודה הזו הפכה נפוצה מאוד בעקבות הברקזיט, כשתומכי היציאה תיארו כיצד יציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי תתרום למעמדה בעולם ולהחייאת האנגלוספרה. המתנגדים והמבקרים האשימו אותם בפנטזיות, שאין באמת אנגלוספרה, אין ברית של העמים האנגליים שרק ממתינה לבריטניה [ראו לדוגמה כאן]. ראש הממשלה בוריס ג׳ונסון מרבה לדבר על האנגלוספרה, והוא נתפס כעוד ראש ממשלה בריטי שמחפש עבור בריטניה אימפריה להנהיג, אימפריה שלא קיימת [כאן].

הסיבה שהאנגלוספרה עד היום לא התנהלה כגוש מובחן היא מפני שלא הייתה לה סיבה לעשות זאת. בימי המלחמה הקרה 5 המדינות היו חלק ממחנה רחב יותר שכלל את מערב אירופה, יפן ודרום קוריאה. המסגרת המרכזית באותן שנים למערכת הבריתות האמריקנית הייתה נאט״ו, בה חברות קנדה, בריטניה וארה״ב. אוסטרליה וניו-זילנד היו ועדיין שותפות חשובות של נאט״ו, אך העובדה שהזירה המזרח אסיאתית לא הייתה הזירה המרכזית במלחמה הקרה (למעט במהלך מלחמת קוריאה בשנות ה-50׳ ומלחמת ווייטנאם בשנות ה-60׳) הבטיחה שנאט״ו תהיה המסגרת המרכזית שעימה ארה״ב תפעל. בימי המלחמה הקרה למערב גרמניה וצרפת היה משקל אסטרטגי גדול יותר בחישוב האמריקני מאוסטרליה או ניו-זילנד.

סוף המלחמה הקרה הביא את הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה, עם ירידה חדה ברמת האיום הצבאי על המערב. בריטניה הצטרפה לאיחוד האירופי ועבדה לשלב את עצמה במערך הכלכלי והפוליטי שלו, אוסטרליה וניו-זילנד הרחיבו את הקשרים הכלכליים שלהן למזרח אסיה ובמיוחד לסין, וארה״ב לא הייתה צריכה להפעיל קואליציות בינלאומיות מפני שלא היו נגדה איומים גלובליים. כשהיא כבר הפעילה אותן, את נאט״ו בשנות ה-90׳ נגד המלחמה ביוגוסלביה, המיקוד היה שוב באירופה.

המלחמה בטרור שנפתחה בסוף 2001 לא שינתה הרבה: בריטניה הייתה עדיין חלק מהאיחוד האירופי, מחפשת את מקומה בתוך הפרויקט, אוסטרליה וניו-זילנד המשיכו להעמיק את הקשרים עם סין וארה״ב הייתה עסוקה בכיבוש ובבנייה מחדש של אפגניסטן ועיראק. מערך מודיעין האותות של האנגלוספרה זכה לחיזוק משמעותי בעקבות אירועי הטרור [מקור], אך שוב המסגרת המרכזית לפעילות האמריקנית היה נאט״ו, כשהזירה המרכזית היא המזרח התיכון – אזור רחוק מכל חברות האנגלוספרה.

אם כך, למה אני מספר לכם על האנגלוספרה? למה זה צריך לעניין אותנו?

מאז 2008 העולם נמצא בשינוי שמזריק חיים חדשים באנגלוספרה. התחרות האסטרטגית בין סין לארה״ב, שהתחילה את צעדיה הראשונים בימי אובמה והפכה יותר אינטנסיבית בימי טראמפ [ראו כאן], מכריחה את האמריקנים להתמודד עם יריב בסדר הגודל של בריה״מ. סין גדולה בשטח כמעט כמו ארה״ב, עם אוכלוסייה גדולה פי כמה משל ארה״ב, עם כוח כלכלי משמעותי ונוכחות באחת הזירות החשובות ביותר לביטחון הלאומי של ארה״ב: מזרח אסיה. ארה״ב היא עדיין הכוח הצבאי החזק בעולם, בהפרש ניכר על פני הסינים, אך היכולת שלה להקרין כוח ולבלום את סין תלויה ברשת בעלי הברית שלה במרחב הפסיפי: יפן, דרום קוריאה, טאיוואן, הפיליפינים, ניו-זילנד ואוסטרליה. נוסף על היריבות מסין, רוסיה חזרה כיריב משמעותי לארה״ב באירופה ובמזרח התיכון. גם כאן ארה״ב מחזיקה בדומיננטיות הצבאית, אך תלויה בחברות ברית נאט״ו באירופה בשביל להקרין את כוחה על רוסיה.

תיאורטית לא אמור להיות הבדל בין התחרות הנוכחית בין סין ורוסיה לארה״ב ובין התחרות בזמן המלחמה הקרה. אם נאט״ו עדיין רלוונטי, למה שהאמריקנים לא פשוט ירחיבו את המשימות שלו גם למזרח אסיה? נאט״ו עצמו הגדיר ב-2020 את סין כאתגר אסטרטגי של הברית הצפון אטלנטית [מקור]. למה דווקא התחרות הזו היא שמזריקה חיים חדשים לאנגלוספרה ותהפוך אותה סוף-סוף לגוש מדיני מובחן בזירה הבינלאומית?

אנחנו יכולים לחשוב על מערכת הבריתות האמריקנית כבנויה ממספר קבוצות ומדינות: קבוצה אחת היא האנגלוספרה, הלב של מערכת הבריתות האמריקנית. קבוצה שנייה הן מדינות יבשת אירופה, בראשן גרמניה וצרפת, שמאוגדות בנאט״ו. נוסף לשתי הקבוצות האלו יש לנו מדינות כמו יפן, הודו, ישראל, ונסיכויות המפרץ. חלקן בבריתות רשמיות עם ארה״ב, חלקן מארחות כוחות אמריקנים, וכולן מחזיקות בקשרים ביטחוניים עם ארה״ב. בשביל שארה״ב תוכל להפעיל את כל מערכת הבריתות שלה מול סין ורוסיה, היא צריכה ששתי הקבוצות המרכזיות של המערכת יישרו עמה קו. עד 2020 הייתה לה בעיה עם שתי הקבוצות. ב-2020 המצב השתנה עם אחת מהן – האנגלוספרה.

האגרסיביות הסינית ב-2020 הביאה את בריטניה, אוסטרליה וקנדה לשנות את גישתן לעימות עם בייג׳ין. הצעד המשמעותי ביותר שבייג׳ין עשתה באותה היה העברת חוק הביטחון בהונג קונג, שנתפס בעיני בריטניה כהפרה ברורה של הסכם העברה של 1997 ופגיעה חמורה בזכויות האדם בעיר. עד לצעד הזה של סין בריטניה עדיין רצה את חוואווי בתשתית ה-5G שלה, על-אף איומים מצד ממשל טראמפ שנוכחות של חוואווי תוציא את בריטניה מברית 5 העיניים [מקור]. אחרי העברת החוק, בריטניה הודיעה שהיא מוציאה את חוואווי מהרשת שלה [מקור] והציעה ברית בינלאומית לבלום את ההתפשטות הטכנולוגית של בייג׳ין [מקור].

אוסטרליה חוותה ב-2020 את נחת זרועה של בייג׳ין אחרי שהצביעה בעד חקירה בינלאומית למקור הווירוס. סין העלתה בתגובה מכסים על יין ודגן [מקור], חסמה ייבוא בשר בטענה שהוא מפגע בריאותי [מקור], ואף הורתה לחברות סיניות להפסיק לקנות מאוסטרליה פחם [מקור]. מדובר בפגיעה כלכלית משמעותית באוסטרליה, שכשליש מהייצוא שלה מופנה לסין. מצד שני, משום התלות הכלכלית שלה אוסטרליה עד היום היא היססה לנקוט קו עימות מול בייג׳ין. סין ניסתה ללחוץ את אוסטרליה ליישר קו עמה ובמקום זאת דחפה אותה למחנה נגדה.

היחסים בין קנדה וסין נמצאים במשבר מאז דצמבר 2018, אז קנדה עצרה לבקשת ארה״ב את סמנכ״לית הכספים של חוואווי [מקור]. סין בתגובה עצרה שני אזרחים קנדים באשמת ריגול, צעד שהתזמון שלו עורר חשד שמדובר בעצם בסחיטה [מקור]. היחסים בין הצדדים הדרדרו מאז לשפל היסטורי, עם קנדה מובילה את המאבק נגד מה שהיא רואה כ״דיפלומטיה ההרסנית״ של סין [מקור], שותפה לגינוי הפעילות של סין בשינג׳יאנג והונג קונג.

היחידה באנגלוספרה שנראה כאילו היא הולכת בכיוון ההפוך היא ניו-זילנד, שלאורך 2020 נמנעה מלגנות את בייג׳ין וחתמה בסוף ינואר 2021 על שדרוג להסכם הסחר החופשי שלה עם בייג׳ין [מקור]. ניו-זילנד מאז 2017 לפחות נמצאת תחת ביקורת קשה מבעלות הברית שלה באנגלוספרה עקב הסירוב שלה לחסום השפעה פוליטית של סין בה [מקור] ולנקוט עמדה ברורה בנוגע לבייג׳ין [מקור]. המזל של ניו-זילנד שהיא נכס אסטרטגי חשוב מדי בשביל לוותר עליו לסין: ניו-זילנד היא המדינה הרביעית בגודלה בעולם בשטח ימי, עם טריטוריה באנטרקטיקה, מחצבי נפט וגז לא מנוצלים ואדמה חקלאית עשירה [מקור]. סביר שניו-זילנד תלחץ ע״י בעלות הברית שלה ליישר קו עמן, וככל שהעולם יהפוך מקוטב יותר עקב התחרות בין סין לארה״ב, יהיה לה פחות מרחב תמרון בין בעלות בריתה ובייג׳ין.

בזמן אבל שהאנגלוספרה הפכה מאוחדת בעוינות לבייג׳ין, החברות האירופיות של נאט״ו חלוקות ביחס שלהן לבייג׳ין. מדינות מזרח אירופה, בראשן פולין, הצטרפו ליוזמת הרשת הנקייה של ארה״ב, חוסמות את חווואווי מהתשתית שלהן [מקור]. הן רואות בארה״ב בעלת ברית חשובה וההרתעה היחידה שיש להן מול תוקפנות רוסית. לעומתן, צרפת מעוניינת לראות את אירופה עצמאית מארה״ב מבחינה ביטחונית. הצרפתים תומכים ב״אוטונומיה אסטרטגית לאירופה״, שמשמעותה הקמת מערך ביטחוני אירופי עצמאי ובלתי תלוי באמריקנים, שיונהג כמובן ע״י צרפת [ראו כאן].

בין שתיהן נמצאת גרמניה, שאולי מדברת עם צרפת על עצמאות אסטרטגית לאירופה אך מסרבת להשקיע בכוחה הצבאי או לפעול נגד יריבים לאיחוד כמו טורקיה ורוסיה. גרמניה לא רוצה להיות תלויה מדי בארה״ב, ובמקום ליישר קו עם וושינגטון מול סין ורוסיה מעדיפה לשחק באיזון אסטרטגי בין שלושתן [מקור]: היא מדברת עם ארה״ב על ״חשיבות היחסים הטרנס-אטלנטים״ ובונה צינור גז חדש מרוסיה אליה שיגדיל את התלות של מרכז אירופה בגז רוסי [מקור]. היא דוחפת להסכם השקעה בין האיחוד האירופי בסין, הסכם שיגדיל את ההזדמנויות לחברות גרמניות בסין ויגדיל את כוחה של סין באיחוד. גרמניה וצרפת מסרבות ליישר קו עם ארה״ב מול סין ורוסיה, צרפת משום החלום שלה לאירופה עצמאית וגרמניה משום הרצון לשמור על יחסים טובים עם שתיהן.

השורה התחתונה היא שיש לארה״ב בעיה: חלק אחד במערכת הבריתות שלה מוכן להתגייס לבלימה של סין. אליו אפשר לצרף את יפן והודו, שתי מדינות מודאגות מהעלייה של סין ושתי מדינות שהתעמתו נגדה ב-2020. חלק אחר במערכת מפוצל בין מדינות מזרח אירופה שתומכות במאמץ האמריקני וצרפת וגרמניה שכל אחת, מסיבותיה שלה, מעדיפות לנהל מדיניות חוץ עצמאית ומנוגדת לזו של וושינגטון. חוגי המדיניות בוושינגטון מאמינים אבל שהסיבה המרכזית שגרמניה וצרפת עדיין לא יישרו קו עם ארה״ב היא לא בגלל חישוב אסטרטגי שונה מהותית, אלא בגלל אדם אחד – טראמפ. חוגי המדיניות מאמינים שטראמפ פגע ביחסים הטרנס-אטלנטים, אולי הרס אותם לחלוטין [מקור]. אבל אם טראמפ הרס, אולי ממשל חדש יוכל לתקן אותם ולהחזיר את אירופה למחנה האמריקני? לא סביר.

צרפת אולי תשתף פעולה באופן מוגבל עם האנגלוספרה בנוגע לסין, אך צרפת מאז סוף מלחמת העולם השנייה מתעקשת לראות בעצמה מעצמה נפרדת מארה״ב. אין סיכוי שביידן ישנה את זה. גרמניה עתידה בספטמבר 2021 לערוך בחירות לפרלמנט שבסופן, כך לפי הסקרים העדכניים [מקור], הירוקים יהפכו למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט אחרי מפלגת השלטון של אנגלה מרקל, ה-CDU. הירוקים תומכים בקו עימותי יותר עם רוסיה וסין, אך מתנגדים לחלוטין לבניין הכוח הצבאי של גרמניה [מקור] וחלקם אף מתנגדים לנוכחות של נשק גרעיני אמריקני על אדמתה [מקור]. כלומר, סביר שגרמניה מסוף 2021 תתמוך מילולית בבלימת רוסיה וסין, אך תסרב להשתתף בכל קואליציה צבאית מולן. זה יותיר את מדינות מזרח אירופה כקבוצה היחידה שתהיה בעלת עניין אסטרטגי לארה״ב, אך הן בעיקר רלוונטיות מול רוסיה, לא סין.

תחת המתח הזה של מספר קבוצות המושכות במספר כיוונים שונים, סביר שמערכת הבריתות האמריקנית תשנה את צורתה. אירופה כמחנה יחיד תוחלף במזרח אירופה, אך משום שהמדינות בו לא יכולות לשנות הרבה מול סין, הן יהיו מחנה משני בחשיבותו. מי שתעלה בחשיבותה ותהפוך להיות המסגרת החדשה לניהול מערך הבריתות האמריקני תהיה האנגלוספרה: 4 מחברותיה שוכנות לחוף האוקיינוס השקט, כולן בעלות כוח ימי, כולן מחזיקות בכוח כלכלי וצבאי משמעותי וכמעט כולן מסכימות שיש צורך לבלום את סין. אליהן יצטרפו הפלוס – יפן והודו, שגם הן מחזיקות בכוח ימי משמעותי וקרבה גיאוגרפית לסין. תיאום ביטחוני בסיסי כבר קיים ביניהן. עכשיו מה שנדרש הוא להרחיב ולהדק את הקשרים.

התגבשות האנגלוספרה

אנחנו כבר רואים סימנים ראשונים להתגבשות של האנגלוספרה פלוס – כזו שכוללת מלבד חברות ברית חמש העיניים גם את הודו ויפן. הסימן הראשון הוא כמובן הקוואד במזרח אסיה, הפורום האסטרטגי שיפן יזמה ובו חברות גם אוסטרליה, הודו וארה״ב. הפורום התגבש ב-2020 לאור התוקפנות הסינית במזרח אסיה, עורך לראשונה תרגיל ימי משותף לכל 4 החברות בו באוקיינוס ההודי [מקור] ועם הסכמי שיתוף פעולה חדשים בין המדינות השונות בו. בריטניה הודיעה שהיא שוקלת להצטרף לקוואד [מקור].

הסימן השני הוא ההחלטה של בריטניה לשלוח את נושאת המטוסים החדשה שלה, המלכה אליזבת׳, לפעילות מבצעית דווקא במזרח אסיה [מקור]. בריטניה חתמה עם ארה״ב על הסכם שיתוף פעולה בתחום הימי שיאפשר לכוחות אמריקנים לפעול תחת הפיקוד של נושאת המטוסים הבריטית [מקור]. בין שאר הכוחות שיפעלו יהיו מטוסי F-35 דגם B של המארינס שיפעלו מנושאת המטוסים.

נוסף על אלו ארה״ב, יפן ואוסטרליה סיימו לאחרונה תרגיל משותף ליד גואם להגנה מפני טילים [מקור], קנדה השתתפה ביחד עם אוסטרליה וארה״ב בתרגיל ציד צוללות בשם ״דרקון ימי״ [מקור], ובתגובה לאגרסיביות הסינית החלו לעלות קולות באוסטרליה התומכים בבניית נמל ימי חדש לצי האמריקני בצפון המדינה [מקור].

ככל שנתקדם בעשור הנוכחי נראה הידוק של הקשרים הכלכליים באנגלוספרה פלוס ותיאום הולך וגדל של הפעילות הצבאית והדיפלומטית שלה. הצעד הכי משמעותי כלכלית יהיה הקמתו של אזור סחר חופשי שיכלול את כל חברות האנגלוספרה (בריטניה, ארה״ב, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד) ויפן. סביר שנראה עוד בכהונתו של ביידן הסכם סחר חופשי בין ארה״ב לבריטניה, ובין בריטניה לאוסטרליה וניו-זילנד. הודו כנראה לא תצטרף לאזור הסחר החופשי, משום ההעדפה שלה למדיניות סחר פרוטקציוניסטית, אך היא תשמור על קשרים כלכלים משמעותיים איתו, אם בסחר, אם בהשקעות, אם בפרויקטים טכנולוגים משותפים.

צבאית, אנחנו נראה את התרגילים הימיים השנתיים של הקוואד מורחבים לבריטניה וניו-זילנד, ופעילות צבאית מתואמת במזרח אסיה בין כל החברות. אפשר ואף נראה את הקמתו של פיקוד צבאי משותף לכוחות האנגלוספרה במזרח אסיה, במבנה דומה לזה של הפיקוד האזורי של נאט״ו. כמעט כל חברות המחנה מפעילות או יפעילו מטוסי F-35, ול-4 מהן יש או יהיו נושאות מטוסים פעילות – ארה״ב, יפן, בריטניה והודו. הן יוכלו לתמוך זו בזו בפעילות ימית ואווירית, עם הציוד המשותף לכולן מאפשר להן גמישות גדולה בפריסת כוחות.

מוקד התחרות של האנגלוספרה תהיה במזרח אסיה מול סין, עם מזרח אירופה כזירה משנית מול רוסיה. היא תרצה לבלום את ההתחזקות הצבאית של סין בים סין הדרומי ולצמצם את ההשפעה שלה בדרום מזרח אסיה. יפן כבר מושקעת בצורה משמעותית בתשתיות בדרום מזרח אסיה, וסביר שנראה את חברות האנגלוספרה האחרות, כמו בריטניה וארה״ב, משקיעות גם הן באזור, תומכות בו צבאית ומקרבות אותו אליהן. תוצאות סקר בקרב האליטות של דרום מזרח אסיה שפורסמו ב-10 בפברואר 2021 מראות שהן תומכות בארה״ב, חוששות מסין ומעל מחצית מהנשאלים ענו שאם דרום מזרח אסיה צריכה לבחור בין סין לארה״ב – היא צריכה לבחור בארה״ב [מקור]. ככל שסין תמשיך להיות אגרסיבית, כן תגדל כוח המשיכה של האנגלוספרה פלוס.

במזרח אירופה מדינות האזור יצטרכו לגבש בעצמן גוש ביטחוני שיתמך ע״י האנגלוספרה. מי שמובילה את המאמץ היא פולין, שמעוניינת לנעול את מדינות האזור ע״י פורומים אסטרטגים חופפים, והקמה של תשתיות גז, נפט ותחבורה משותפות לכולן [ראו כאן וכאן]. את הגוש המזרח אירופי החדש, שימתח משבדיה ופינלנד עד יוון, יתמכו בריטניה וארה״ב, אם ע״י אספקה של גז טבעי נוזלי שיתחרה עם זה הרוסי, אם ע״י חיזוק הקשרים הכלכלים ביניהן ואם ע״י תמיכה צבאית. כאינדיקציה לעתיד לבוא בריטניה בשנה האחרונה חיזקה את הקשרים הביטחוניים שלה עם אוקראינה, כולל חתימה על מסמך המעיד על רצון משותף להקים בסיס ימי בריטי במדינה [מקור].

ככל שסין תהפוך יותר אגרסיבית במזרח אסיה, כלל שגרמניה והאיחוד האירופי יתקשו להסכים על עמדה אחידה ולפעול מול מוסקבה ובייג׳ין, כן האנגלוספרה פלוס תהפוך יותר ויותר ברורה בזירה הבינלאומית. היא תחזק את העליונות הימית של ארה״ב, ותבטיח את הדומיננטיות שלה כמעצמת העל היחידה של העולם לתוך המאה ה-21. כלכלית, מדינות האנגלוספרה פלוס מהוות היום כמעט 40% מהכלכלה הגלובאלית. אזור סחר חופשי ביניהן, קשרי מסחר וטכנולוגיה ערים, יבטיחו שהאנגלוספרה תהיה המוקד התעשייתי, המסחרי והפיננסי של העולם.

איפה ישראל משתלבת בכל התמונה הזו?

ישראל כחוליה מקשרת

האנגלוספרה מתוחה לאורך חופי אירו-אסיה, מיפן דרך הודו ועד בריטניה. הדרך הקצרה ביותר להזיז כוחות בין הזירה הראשית שלה במזרח אסיה והזירה המשנית במזרח אירופה היא דרך הים האדום והים התיכון. המזרח התיכון חשוב להודו, אוסטרליה ויפן כמקור של גז טבעי או נפט. הים האדום חשוב לקשרי המסחר בין מזרח אסיה ואירופה. כפי שראינו בניתוח מס׳ 40 מזרח אפריקה היא כבר מוקד השקעה חשוב עבור יפן והיא כנראה תהיה מוקד השקעה חשוב גם עבור בריטניה, ארה״ב, הודו ואוסטרליה.

בזמן שהמזרח התיכון יורד בחשיבותו האסטרטגית לארה״ב עצמה, הוא שומר על החשיבות שלו לאנגלוספרה. יפן, הודו ואוסטרליה ירצו את המפרץ הפרסי יציב. האנגלוספרה תרצה את הים האדום והים התיכון חופשיים למעבר וחופשיים משליטתו של הגמון מקומי, כמו טורקיה למשל. היא גם תחפש להתחרות ברוסיה וסין במזרח אפריקה, ותרצה להגדיל את היתרון הטכנולוגי שלה מול סין ורוסיה. בכל הנושאים האלו ישראל יכולה לתת תרומה משמעותית.

מה שישראל צריכה הוא לחשוב על מקומה בתוך המערכת המתהווה של האנגלוספרה, לחשוב איך אנחנו יכולים להשתלב ולתרום לה אם צבאית, אם כלכלית ואם טכנולוגית. ככל שנגדיל את הערך שלנו לחברות האנגלוספרה, כן נגדיל את הערך והחשיבות שלנו בעיני ארה״ב, שתמצא אותנו כנכס אסטרטגי חשוב במערכת הבריתות החדשה שלה. מה שדרוש מישראל אבל הוא ״להחליף דיסק״ בחשיבה שלה, להפסיק להתמקד רק ביחסים עם האמריקנים ולחפש כיצד היא יכולה לחזק את קשריה עם כל חברות האנגלוספרה ובמיוחד בריטניה ויפן.

מה הכוונה ב״להחליף דיסק״? כיום אנחנו ממוקדים בעיקר ביחסים שלנו עם ארה״ב, משקיעים את מירב המאמצים הדיפלומטים שלנו בשמירת היחסים ורגישים לכל שינוי קטן בהם. הבעיה עם ההתמקדות רק בקשר עם האמריקנים שאין קשרים אחרים שתומכים את הקשר הזה. אנחנו לא מהווים בעלי ברית חשובים של מדינות נוספות במערכת הבריתות האמריקנית, ולכן כשארה״ב באה לשקול את הערך האסטרטגי שלנו היא מתמקדת רק בערך שלנו לה, לא לכל המערכת שלה. ללא הקשרים האלו, היא חופשית יותר לפעול כראות עיניה מולנו משום שאין מישהו בלונדון או טוקיו שימליצו עלינו. זה צריך להשתנות.

ישראל יכולה למשל להגדיל את שיתוף הפעולה הימי והאווירי בינה לבין בריטניה בים התיכון ובים האדום, אם בתרגילים צבאיים משותפים, אם באירוח כוחות בריטים בנמלים שלנו, אם במחקר טכנולוגי משותף. אני מזכיר שנושאות מטוסים בריטיות מפעילות מטוסי F-35 מדגם B, שיכול לבצע המראה ונחיתה אנכית. אם ישראל גם היא תרכוש טייסת של המודל היא תוכל להשתלב בפעילות הימית של בריטניה בפרט ושל האנגלוספרה בכלל באזור.

עם יפן תחומי שיתוף הפעולה כוללים סייבר, הגנה מפני טילים, מל״טים למודעות ימית ושיבוש הקשר בין צפון קוריאה לאיראן שמאיים עלינו ועל היפנים. ישראל ויפן גם יכולות לתאם פרויקטים משותפים במזרח אפריקה, כמו אנרגיה מתחדשת לאתיופיה וקניה, הקמה ושדרוג נמלים ימיים, אזורי תעשייה קלה, חממות טכנולוגיות ועוד. יש לשתי המדינות עניין רב במהפכה התעשייתית הרביעית ובהרחבתה אל מעבר לקווי הייצור, עם ממשלת יפן מקדמת חזון טכנולוגי חדש לחברה בשם חברה דור 5 [מקור].

קיים גם פוטנציאל כלכלי וטכנולוגי רב בין ישראל והאנגלוספרה, במיוחד בתחומים של ייצור חכם, סייבר, ולוחמה ימית. עם היריבות בין האנגלוספרה וסין גדלה, החברות בה יחפשו להוציא קווי אספקה מבייג׳ין ולהביא לפחות את חלקם חזרה אליהן. בשביל לשמור על מחירי ייצור נמוכים הן יהיו חייבות לשדרג את שרשרות האספקה, אם ע״י ניצול חכם יותר של משאבים או הגדלת האוטומטיזציה בקווים.

בתחום הסייבר, סין ורוסיה ידועות ביכולות שלהן לתקוף מערכות ממשלתיות ופרטיות ולשבש אותן. הפריצה לממשל הפדראלי האמריקני שדווח עליה בסוף 2020 היא רק תזכורת אחרונה ליכולות של שתי המדינות ולאיום שהן מהוות [מקור]. ככל שהכלכלות של האנגלוספרה יהפכו יותר ויותר חכמות עם רשתות מתקדמות, כלי רכב אוטונומיים ורובוטים תעשייתים, כן תגדל הרגישות שלהן לאיומי סייבר. שוק הסייבר קרוב לוודאי נמצא רק בתחילת הצמיחה שלו מבחינת ביקוש, כשממשלות האנגלוספרה יובילו מהלכים להגנה על תשתיות קריטיות, הגנה על מידע ורשתות, וכמובן ירצו לפתח כלי סייבר התקפיים משלהן נגד מוסקבה ובייג׳ין.

לוחמה ימית תהפוך לצורה הדומיננטית של סכסוך בין מדינות, אם במרחב הפסיפי, האוקיינוס ההודי או בים התיכון ובים האדום. מה זה אומר? ביקוש לכלי תעופה וכלי שיט בלתי מאויישים לסיור ותקיפה. מערכות הגנה ימיות מפני טילים, וטילים מתקדמים כדי לעקוף אותן. מערכות בשביל מודעות ימית – מדינות ירצו לדעת מי נכנס למים שלהן, איפה ומתי. מערכות כאלה כנראה יכללו חיישנים קבועים, מל״טים ואינטליגנציה מלאכותית שתלחים את הנתונים לתמונת מצב מתעדכנת בזמן אמת. ביקוש מיוחד יהיה למערכות כאלה בים סין הדרומי ובאוקיינוס ההודי, במיוחד במצר מלקה ובמפרץ בֶּנְגָל.

סיכום

האנגלוספרה היא חדשות טובות לישראל, אם נדע לעבוד איתה. הדבר ידרוש מישראל להתחיל להסתכל על היחסים שלה עם העולם לא רק דרך הבחינה של יחסים בילטראליים – מדינה מול מדינה – אלא גם דרך הבחינה של יחסים מולטילאטרליים – רב-מדינתיים. נצטרך לחשוב איך אנחנו משתלבים בתוך קואליציה בינלאומית, איך אנו תורמים לה ומפיקים ממנה ערך, ומבינים שכל קשר עם אחד מחלקיה משפיע על הקשר עם כל החלקים האחרים. ע״י חיזוק הקשר שלנו עם בריטניה ויפן, נחזק גם את הקשר שלנו עם ארה״ב.




פלג 46: סיכום 2020

להורדת הפרק – קישור.

*חשוב* סקר פל״ג 2020 – אנא הקדישו מספר דקות למילוי משוב על פל״ג, תודה! – קישור

2020 – איזו שנה. בסיכומים השנתיים שעכשיו מתפרסמים בכל גופי המחקר והחדשות שאני עוקב אחריהם, יש מי שקורא לה ״השנה הנוראה״ – annus horribillis. עם המוות של 1.3 מיליון בני אדם מקורונה, סגירתם של עסקים רבים, מלחמות בקווקז ואתיופיה, מתיחויות חדשות בזירה הבינלאומית, קל להבין למה מתייגים אותה כ״שנה נוראית״.

אולם להסתכל עליה רק כ״שנה נוראית״, להסתכל עליה רק כ״שנה בה קרתה הקורונה״, עלול להביא אותנו להחריג את השנה הזו מהניסיון ההיסטורי שלנו ומכאן גם להוציא אותה מהשיקולים שלנו כשאנחנו מסתכלים לעבר 2021. אם 2020 הייתה שנה נוראית בה ברבור שחור הכה את העולם, אין לכאורה סיבה להתייחס בכובד ראש למה שקרה בה – מה שקרה בה הוא חריגה, ואפשר להניח שהוא לא ימשיך איתנו ל-2021. זו תהיה טעות.

באותה מידה זו גם תהיה טעות להכריז שאחרי הקורונה הכול השתנה, לראות בה משבר ששינה לחלוטין את המסלול של הזירה הבינלאומית ולכן, אם בגישה הראשונה אנו מתעלמים מ-2020 ומתייחסים למה שבה לפניה, בגישה של ״הכול השתנה״ אנחנו מתעלמים מכל מה שבא לפני 2020 ומתייחסים רק אליה. גם גישה כזו תהיה טעות.

אם ננסה להסתכל יותר לעומק נוכל להבחין שבאמת יש שני סוגים של משברים: יש משברים שמשנים מגמות, כלומר משנים את המסלול בו העולם הולך, ויש משברים שמאיצים מגמות, שמאיצים את הכיוון בו העולם כבר החל ללכת. קריסת בריה״מ ואמברגו הנפט הערבי לאחר מלחמת יום הכיפורים – שניהם היו משברים ששינו מגמות. קריסת בריה״מ העבירה את העולם בבת אחת מעולם דו-קוטבי לעולם חד-קוטבי, הפכה את מגמת ההתחמשות של ארה״ב ובריה״מ והביאה גל אנרכיה חדש בעולם המתפתח. אמברגו הנפט לאחר מלחמת יום הכיפורים עודד את הפיתוח של טכנולוגיות אנרגיה חלופיות לנפט, פיתוח טכנולוגיות להפקת נפט מקורות חדשים (פצלי שמן) והתייעלות אנרגטית. המשברים האלו שינו מגמות, שינו סדרי עדיפויות והביאו עולם חדש אחריהם.

לעומתם משברים מאיצים אינם משנים מגמה כי אם מאיצים את העולם בכיוונה. מלחמות העולם האיצו את הדעיכה של אירופה כמרכז כוח עולמי וזרזו את עלייתן של ארה״ב ובריה״מ, עלייה שכבר החלה מאמצע המאה ה-19. המצור של סטלין על ברלין ב-1948 האיץ את העוינות בין בריה״מ והמערב שהחלה עם סיום מלחמת העולם השנייה, והאיץ את הגעתה של המלחמה הקרה. משברים מאיצים אינם משנים מגמה, הם פשוט מאיצים את העולם הנע לפיה.

הקורונה היא, מנקודת מבט גיאופוליטית, משבר מאיץ. העולם ישתנה בגלל הקורונה, אך לא מפני שהמגמה שלו תשתנה אלא מפני שהוא הואץ במסלול של מגמה קיימת. מהי אותה מגמה? המעבר של העולם מהסדר החד-קוטבי של ארה״ב, לסדר הכאוטי של העולם הרב-קוטבי. המגמה הזו עיצבה את האירועים של 2020 והיא תעצב גם את 2021.

אי-סדר עולמי חדש

דיברתי כבר בעבר על העולם הרב-קוטבי בפל״ג ואני משתדל כל הזמן להרחיב את החשיבה שלנו ואת נקודת המבט שלנו כך שנוכל לתפוס את העולם המשתנה בו אנו חיים. לצערי רבים עדיין חושבים על העולם כפי שהיה בשנות ה-90׳ עם הרגע החד-קוטבי, ולא עומדים על השינוי המהותי שהוא עובר.

אנחנו נמצאים בעיצומו של שינוי שהתחיל ב-1990 עם ירידתה של בריה״מ ממעמדה כמעצמת-על. עם הירידה של בריה״מ העולם עבר ממצב דו-קוטבי למצב חד-קוטבי, בו ארה״ב היא מעצמת העל היחידה. אולם המצב החד-קוטבי הוא מצב בלתי יציב – באופן טבעי שליטתה של מדינה אחת, או קואליצית מדינות, מעוררת התנגדות מצד מדינות אחרות המעוניינות לשמור על עצמאותן מול הכוח העולמי. בנוסף, שליטה עולמית דורשת יותר מדי משאבים מכדי שאיזו אומה תצליח בה – אפילו אומה עשירה וחזקה כמו ארה״ב. המצב החד-קוטבי היה לכן בהכרח לא יותר מרגע חד-קוטבי – ארה״ב לא הייתה יכולה ולא הייתה מעוניינת למנוע את עלייתם של מוקדי כוח מתחרים אליה. עם נפילת בריה״מ והרגע החד-קוטבי, החלה בעצם התנועה של העולם אל עבר מצב רב-קוטבי.

הסדר הרב-קוטבי נמצא כבר מספר שנים בהתהוות, כשאפשר לראות את יציאתו לאור ואת סיום הרגע החד-קוטבי של ארה״ב עם מלחמת גיאורגיה-רוסיה ב-2008, אז הרוסים הטילו לראשונה ווטו ברור על ההתרחבות של נאט״ו מזרחה, והמשבר הפיננסי שגם הוא התרחש באותה שנה וסימן בעיניי רבים בעולם – בין השאר ההנהגה הסינית [מקור] – את תחילת השקיעה של ארה״ב. אני לא אפתח כאן את הדיון אם ארה״ב באמת שוקעת או לא –ב-2008 המשבר הפיננסי וחוסר האונים שלה בקווקז סימנו עבור מרכזי הכוח המתחרים לה בבייג׳ין, במוסקבה, באנקרה וטהרן שהנה תם הרגע החד-קוטבי והחלה השקיעה של ארה״ב.

מאז 2008 הסדר האמריקני הישן נסוג והעולם הרב-קוטבי מתגבש. האביב הערבי במזרח התיכון, מלחמת האזרחים בסוריה, המלחמה באוקראינה, האסרטיביות הסינית במזרח אסיה, האגרסיביות הטורקית בים התיכון – הם כולם סימנים של העולם הרב-קוטבי החדש שמתגבש לנגד עינינו ממש, מתגבש בעשרות מוקדים שונים ובתחומים מגוונים ומשנה את איך שהזירה הבינלאומית עובדת.

משבר הקורונה לא הוליד את העולם הרב-קוטבי, אלא האיץ אותו. ב-2020 הקורונה התפרצה בעולם בו המנהיגה המסורתית שלו, ארה״ב, הייתה ממוקדת יותר בעצמה מאשר בעולם. ארה״ב, המייסדת והשומרת של המערכת העולמית הישנה, הייתה עסוקה בעיקר בלהגן על האוכלוסייה שלה, מזניחה את הניסיון להוביל מאמץ בינלאומי נגד המחלה.

זו לא ביקורת מוסרית או ערכית על ההתנהלות של ארה״ב או של ממשל טראמפ – זו אבחנה אמפירית. קל יותר לראות את היעדר ההנהגה האמריקנית במשבר הנוכחי אם נשווה אותו למשבר גלובאלי אחר: המשבר הפיננסי העולמי של 2008. ב-2008, כשהעולם התעשייתי כולו סבל מפגיעה כלכלית חמורה, ארה״ב התגייסה להנהיג את העולם דרך הפורום של ה-G20 ולהבטיח שהמשבר הפיננסי לא יביא למכסי מגן ומדיניות פרוטקציוניסטית שתחנוק את הסחר הבינלאומי [מקור]. ב-2008 הכלכלה העולמית לא שותקה, והעולם המתועש עבד ביחד, בתיאום, בשביל להמריץ מחדש את הכלכלה.

ב-2020 שום דבר דומה לא קרה. כל מדינה גיבשה את התגובה שלה בעצמה, ואפילו גושים על-לאומיים כמו האיחוד האירופי התפרקו ברגע האמת למדינות שכל אחת נלחמה לדאוג קודם כל לעצמה: בעוד איטליה התמודדה עם התפרצות חריפה של הקורונה במרץ 2020, צרפת וגרמניה חסמו ייצוא של ציוד רפואי מהן [מקור]. רוב מדינות העולם סגרו את גבולותיהן, חסמו ייצוא ציוד רפואי [מקור] וכיום מתחרות זו בזו על גישה למנות חיסון. לא הייתה תגובה בינלאומית מתואמת, לא הייתה מנהיגות אמריקנית.

כמובן, יש מי שיגיד שזה לא מפתיע שטראמפ, עם עקרון ״אמריקה תחילה״ (America First) לא קם להנהיג את העולם ברגע משבר. אחרים יכולים לטעון שזו חובתה של ממשלה קודם כל לדאוג לאזרחיה – וארה״ב לא צריכה להיות שונה. אני באמת לא נכנס לוויכוח הזה, מפני שהוא לא רלוונטי. הדבר היחיד הרלוונטי היא האבחנה האמפירית, הנצפת, שב-2020, כשהעולם כולו חווה משבר עולמי, ארה״ב לא הייתה שם להנהיג. אחרי עשור של ירידת קרנה של ארה״ב, של עליית מוקדי כוח אזוריים, ברגע של משבר גלובאלי – ארה״ב לא הייתה שם להנהיג.

מי שעוד לא הייתה שם היא סין, שבמקום לנסות ולמלא את החלל שהשאירה ארה״ב, במקום לקחת על עצמה את תפקיד המנהיגה, העדיפה לצאת בדיפלומטיה אגרסיבית ועוינת נגד העולם – דיפלומטית לוחם הזאב [ראו כאן] – מסירה מעצמה אחראיות למשבר ולוחצת על מדינות אחרות להיכנע לרצונה. גם כאן אין הרבה הפתעה למי שמכיר את הניתוח שלי של סין במסגרת ״קיסר אדום״, על תחושת הקורבן שלה [מקור] והאגרסיביות במדיניות החוץ שלה. לא היה סביר שסין של שי תודה בטעות בפני המערב. אולם ללא הכרה באחראיות, הדבר היחיד שנשאר לסין הוא לנסות ולהאשים אחרים. הפעולות האגרסיביות שלה בשנה האחרונה – תקרית הגבול בהימלאיה, מלחמת סחר עם אוסטרליה [מקור], החוק לביטחון לאומי של הונג קונג [ראו כאן] – רק העמיקו את העוינות לה במערב.

ללא סין וללא ארה״ב, העולם נותר ללא כוח עולמי שיוכל לאחד אותו. האיחוד האירופי הוא לא אופציה מפני שאין לו לא את השריר הצבאי ולא את אחדות הרצון בשביל להיות שחקן גיאופוליטי – בקווקז, באזור אסטרטגי למשק האנרגיה שלו, הוא עמד חסר יכולת בעוד רוסיה וטורקיה עיצבו את תוצאות הסכסוך; באגן הים התיכון הוא מתקשה להסכים על חזית אחידה מול טורקיה; באפריקה צרפת עובדת בגדול לבד בניסיון לאזן את ההשפעה של טורקיה, רוסיה וסין. האיחוד לא בנוי כרגע להיות כוח עולמי, צרפת אינה כוח עולמי, וגרמניה לא מעוניינת להיות כוח עולמי – ולכן המערכת הגלובאלית שלנו איבדה את המנהיגה העולמית שהחזיקה אותה יחד ומבלי שימצא לה מחליף.

2020 הייתה לכן שנה של האצה בהתגבשות הסדר הרב-קוטבי. אם נשים רגע בצד את הקורונה, שימו לב מה היו המגמות הגדולות של השנה: הייתה לנו עלייה במתיחות באגן הים התיכון בין טורקיה, יוון וצרפת [מקור]; התחזקות ההשפעה הרוסית בפריפריה שלה, בבלארוס ובקווקז; אגרסיביות גדולה יותר של סין במזרח אסיה, והתגבשות של הקוואד – ארה״ב-הודו-יפן-אוסטרליה מולה; הסכמי נורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי, שצריך כיום להתמודד כמעט לבדו עם איראן, טורקיה, רוסיה וסין; והמשך התחרות בין מוקדי הכוח השונים בעולם על השפעה באפריקה [ראו כאן]. כל המגמות האלו הן בבסיסן או תחרות  לכוח בין מוקדי כוח אזורים, או תוצאה של תחרות לכוח בין מוקדי כוח אזוריים.

ניקח לדוגמה את הסכמי הנורמליזציה בין מדינות ערב וישראל – לפני 20 שנה לא הייתה סיבה למדינות המפרץ לנרמל יחסים איתנו או לנסות ולהתקרב אלינו. הן סמכו על הכוח האמריקני שיגן עליהן מפני איראן, והן סמכו על משאבי הנפט שלהן שימשיכו להחזיק את הכלכלות הלא יעילות שלהן. היום? הן לא יכולות להסתמך על ארה״ב שתגן עליהן – לא אחרי אובמה והסכם הגרעין של 2015 והתגובה הרפה של ממשל טראמפ להפצצת מתקני הנפט של סעודיה ב-2019 – והן לא יכולות להסתמך על הנפט שישמור על הכלכלות שלהן. הן צריכות אותנו – הן צריכות אותנו בשביל הביטחון שלהן, הן צריכות אותנו בשביל החדשנות הטכנולוגית שלהן. האמריקנים כמובן שיחקו תפקיד חשוב בללחוץ עליהן לנרמל באופן רשמי את היחסים – וזה הישג חשוב מאוד של ממשל טראמפ. אולם ממשל טראמפ היה יכול בכלל לעשות זאת מפני שמדינות ערב היום מבינות שארה״ב כבר לא תהיה שם להגן עליהן, והן צריכות להתחיל ולנהל יחסים נורמאלים – לא בהכרח ידידותיים, אבל נורמאלים, עם שגרירים והסכמים – עם המדינה היחידה במזרח התיכון שהיא גם חזקה מאוד, וגם לא מנסה לכבוש אף מדינה סביבה – ישראל. העולם הרב-קוטבי נתן לנו את הסכמי הנורמליזציה, והוא ייתן לנו עוד הרבה, אם נשכיל להבין בצורה יותר שיטתית מה מאפיין אותו.

כוחות צנטריפוגלים

בשביל להבין טוב יותר את המאפיינים של העולם הרב-קוטבי, ומתוך כך להבין יותר טוב את 2020 ולחזות את המגמות שיהיו גם ב-2021 והלאה, אנחנו צריכים דרך שיטתית להבין מהו בדיוק העולם הרב-קוטבי. דרך אחת היא להסתכל על העולם כמעוצב ע״י שני סוגי כוחות:  כוחות צנטריפטלים (Centripetal force) וכוחות צנטריפוגליים (Centrifugal force).

חשבו על העולם כמערכת המורכבת מהרבה חלקים קטנים – מדינות. על המערכת הזו פועלים שני סוגים שונים של כוחות – כוחות צנטריפטלים, כוחות הדוחפים את החלקים במערכת להתקרב זה לזה, וכוחות צנטריפוגליים, הדוחפים את החלקים במערכת להתרחק זה מזה.

כוחות צנטריפטלים הם לדוגמה קישוריות גבוהה, אם של נתיבי תנועה פיזים, אם של ערוצי תקשורת לזרימת מידע, תנועה חופשית של הון, אידיאולוגיות ותפיסות תרבותיות הרואות בעולם כולו ״כפר גלובאלי אחד״ ובכולנו ״אזרחי העולם״ וסחר חופשי המבוסס על תפיסה כלכלית ניאו-ליברלית ושוק חופשי. המנהיגות האמריקנית החל משנות ה-50׳ הייתה כוח צנטריפטלי, שחיזק כוחות צנטריפטלים אחרים כמו סחר חופשי ותנועה חופשית של הון והחליש כוחות צנטריפוגליים. ארה״ב בשנות ה-90׳ קידמה פתיחה של שווקים, עודדה את המודל הכלכלי של שוק חופשי עם התערבות מינימאלית של הממשלה והרחיבה ארגונים בינלאומיים.

מאז שנות ה-2000 כוחה של ארה״ב במערכת הבינלאומית נחלש, והכוונה כאן לכוח הצנטריפטלי שלה כמעודדת התקרבות בין מדינות, ביחד עם התחזקות של כוחות צנטריפוגליים דוגמת לאומנות, אי-שיוויון חברתי – שמעודד מדיניות פרוטקציוניסטית – ותחרות לכוח בין מדינות. ההיחלשות של ארה״ב וההתחזקות של הכוחות הצנטריפוגלים הביאו להתרחקות בין מדינות, הקמת מחסומים חדשים ביניהן והיווצרותו של סדר רב-קוטבי חדש. חשוב לשים לב שהסדר הרב-קוטבי הוא לא סדר בו כל מדינה היא לעצמה, כלומר התפרקות מוחלטת של המערכת הבינלאומית, אלא הוא סדר בו יש משקל גדול יותר לכוחות צנטריפוגלים על-פני כוחות צנטריפטלים. הכלכלה העולמית עדיין תתקיים, ומדינות עדיין יעבדו זו עם זו למטרות משותפות ונגד אויבים משותפים. אולם היחסים האלו בין מדינות יתנהלו אחרת מאיך שהם התנהלו בעולם החד-קוטבי של ארה״ב בשנות ה-90׳.

איך בדיוק הם יראו אחרת? ראשית, למדינה הלאומית יהיה משקל גדול יותר ביחסים בינלאומיים. בעולם של כוחות צנטריפטלים חלשים, מדינות יחזרו להיות מוקדי ההשפעה העולמיים, עם ארגונים בינלאומיים משחקים תפקיד משני בתחומים של ביטחון, כלכלה ואפילו בריאות.

בביטחון ראינו כבר ב-2020 איך מדינות מנסות לגבש גושים אזוריים וקואליציות מקומיות, שהבסיס שלהן הם היחסים בין מדינות, ולא איזה ארגון על לאומי כלשהו. כך ראינו השנה את פולין ממשיכה במאמציה לגבש גוש אזורי משבדיה עד יוון, גוש ביטחוני שיבלום את האגרסיביות הרוסית במזרח אירופה [ראו כאן]. הניסיון הפולני בא על רקע ההיחלשות של נאט״ו, מבנה צנטריפטלי.

באגן הים התיכון שלנו, יוון, ישראל, צרפת, קפריסין ומצרים כולן עובדות זו עם זו במערכים אזורים חופפים בשביל לבלום את טורקיה ולקדם את פיתוח הגז במזרח הים התיכון. גם כאן המדינות השונות מתקרבות זו לזו משום שהן אינן יכולות להסתמך עוד על ארה״ב שתבלום את טורקיה, שבעצמה מתרחקת מהמערכת האמריקנית משום ההיחלשות של ארה״ב בעיניה.

במזרח אסיה ראינו איך יפן, הודו ואוסטרליה מגבשת את הקוואד – מערך ביטחוני אסטרטגי של ארה״ב-הודו-אוסטרליה ויפן מול סין, ואת יפן שולחת סיוע ביטחוני וכלכלי למדינות דרום מזרח אסיה [ראו כאן].

בכלכלה, הגישה הניאו-ליברלית של שוק חופשי עם מינימום רגולציה ממשלתית מוחלפת כיום בגישה של לאומנות כלכלית, הרואה כמטרה של הסחר הבינלאומי לא הורדת עלויות, אלא שווקים ליצרנים ומשרות לאזרחים. טראמפ ונציג הסחר שלו רוברט לייטהייזר הם רק סנונית ראשונה [ראו כאן], ואנו נראה עוד ועוד מדינות שמות דגש על פתיחת שווקים ליצרנים שלהן ודאגה למשרות לעובדים שלהם. תאגידים רב-לאומיים יתקשו לפעול בסביבה הזו ללא שותפות מקומיות וכשעוד ועוד מדינות מנסות להשתלט על השוק הדיגטלי אצלן ולשמור לעצמן את המידע הנאסף מהאזרחים שלהן. כבר היום חברות כמו פייסבוק ואמזון רואות עלייה ברגולציה נגדן, רגולציה שמתרחשת במקביל לניסיון של מדינות זרות להבטיח נתח שוק בשביל עצמן.

קחו לדוגמה את הניסיון של פייסבוק להיכנס עם תשלומים דיגטליים לברזיל: ב-16 ביוני 2020 פייסבוק השיקה שירות תשלומים דיגיטלים בברזיל דרך וואטסאפ [מקור]. שבוע וקצת אחרי, הרגולטור בברזיל חסם את השירות [מקור]. הטעות תהיה לחשוב שרק בגלל שפייסבוק נחסמה, ממשלת ברזיל מתנגדת לתשלומים דיגיטליים – בנובמבר 2020 הבנק המרכזי של ברזיל השיק את “Pix”, מערכת תשלומים דיגיטלית [מקור]. הוא אגב מתכנן לאשר לוואטסאפ להציע תשלומים דיגיטליים, פשוט דרך המערכת שלו.

ברמת הארגונים הבינלאומיים, עלייה בלאומנות הכלכלית ובתחרות לכוח בין מדינות משמעותה ירידה בחשיבותם של ארגונים בינלאומיים כמו האו״ם וארגון הסחר העולמי (WTO). מדינות יעדיפו לטפל בסכסוכי הסחר שלהן ביניהן, במקום להיות תלויות בארגון הסחר העולמי שיהפוך פחות ופחות רלוונטי. הסכמי סחר יהפכו יותר ויותר חשובים למדינות, משום שהם אלו שיסדירו את היחסים ביניהן. דווקא משום העלייה בלאומנות כלכלית, תהיה עלייה במספר והיקף הסכמי הסחר ככלי החדש להסדרת הסחר הגלובאלי.

מכאן אגב שמשרד הכלכלה והתעשייה, המטפל ביחסי הסחר של ישראל, יגדל בחשיבותו האסטרטגית. כמובן שאף אחד כאן בארץ לא יבין זאת, אבל המשרד יהיה חשוב למשק הישראלי. אם הממשלה תשכיל להבין את החשיבות של הסכמי סחר, קרוב לוודאי שהמשרד גם ישחק תפקיד משמעותי בחיזוק הקשרים הבילטרליים החדשים שלנו עם מדינות ערב איתן נרמלנו יחסים.

לבסוף, התחזקות הכוחות הצנטריפוגליים תחזק את הכניסה של טכנולוגיה מתקדמת לתחומי הייצור והצבא. בייצור, מחסומי סחר ושיבוש בשרשרות אספקה יכריחו חברות לפרק שרשרות אספקה ארוכות ולקרב את מוקדי הייצור לשווקים בהם הן מוכרות. משום שחברות יהיו מוגבלות יותר ביכולת שלהן להזיז מרכזי ייצור ומשום עלויות עבודה גבוהות בשווקים מפותחים [מקור], הן יהיו חייבות לקצץ עלויות ולהתייעל בשביל לשמור על מחירים תחרותיים. הצורך להתייעל ידחוף אותן לשלב ייצור חכם בשרשרות האספקה שלהן, ויהיה זריקת עידוד לתחום [מקור].

בתחום הצבאי, העלייה בתחרות לכוח בין מדינות משמעותה ביקוש גובר להשגת יתרון צבאי איכותי, במיוחד בקרב מדינות קטנות הגובלות במוקדי כוח גדולים, כמו אסטוניה ליד רוסיה, יוון ליד טורקיה, ו-ווייטנאם ליד סין. המלחמה בנגורנו-קרבאך הוכיחה עבור המדינות האלו את הערך הרב של כוח מל״טים מתקדם, והן יחפשו לבנות יתרון צבאי איכותי מול היריבות הגדולות יותר שלהן. כמובן הדבר לא יוגבל רק למל״טים, ויהיה ביקוש הולך וגדל גם לכלי סייבר התקפיים [מקור], סוללות נ״מ וטילים נגד ספינות.

כמובן, הגידול בשימוש בטכנולוגיה בכלכלה ובצבא יהיה חייב להביא, אם משום תכנון מוקדם ואם אחרי מתקפת סייבר, לגידול בביקוש גם להגנת סייבר. בעולם בו שרשרות ייצור מנוהלות באופן אוטומטי, בו הכוח הצבאי מבוסס על מל״טים, להגנת סייבר תהיה חשיבות אסטרטגית עבור מדינות. לכן כשאנו מסתכלים על תעשיית הסייבר בארץ ובעולם, אנו מסתכלים על תעשייה שנמצאת עדיין בשלביה הראשונים, משום שהביקוש למוצרים שלה עדיין לא הגיעו לשיא שלו.

בעולם הזה של כוחות צנטריפוגליים ישראל ממוקמת באופן ייחודי להרוויח. על אף שנהנו במשך שנים מסיוע נדיב של ארה״ב, היעדר משאבים טבעיים, אויבים גדולים מאתנו כמותית ומציאות תמידית של עימות הביאו את ישראל לפתח סביבת חדשנות מתקדמת ומוצרים מתקדמים בתחומי הסייבר, מל״טים והגנה מפני טילים. האתגר עבור ישראל בעולם החדש הזה יהיה ללמוד כיצד לנצל את היתרונות שלה בתחומי הטכנולוגיה בשביל רווחים לא רק כלכלים, אלא גם דיפלומטיים, איך לבנות, דרך שיתופי פעולה טכנולוגים, ביטחוניים וכלכליים, בריתות וקואליציות מקומיות שיקדמו את האינטרסים שלנו.

כבר הצעתי בעבר שישראל תשתמש ביתרונות הטכנולוגיים והצבאיים שלה בשביל לגבש קואליציה עם יוון וקפריסין בים התיכון [ראו כאן], עם איחוד האמירויות מול טורקיה, ועם ערב הסעודית מול איראן. בשביל לממש את הקואליציות האלו אנו נהיה חייבים לחשוב על עצמנו לא רק כמדינה העומדת בדד בעולם, אלא ככוח אזורי, שמספק תמיכה קונקרטית עבור מדינות בתמורה לזכויות מסויימות והשפעה. ליוון וקפריסין נספק טילים מתקדמים נגד ספינות בשביל קואליציה אזורית. לעיראק נוכל לדוגמה לספק עזרה בתחום המודיעין נגד המליציות בשביל להפעיל לחץ על איראן. לתושבים של לבנון אנו יכולים לספק תמיכה חינוכית וידע טכנולוגי בשביל לצמצם את השפעתו של חיזבאללה [מקור].

נרמול היחסים עם מדינות ערב עוזר לנו לעשות זאת, משום שהוא מאפשר לנו לנהל יחסים דיפלומטים איתן, לתקשר איתן, ולהיות מסוגלים לנהל עמן מערכות יחסים בתחום הכלכלי והדיפלומטי. אנחנו כבר לא נהיה חייבים רק להפציץ אותן כדי להעביר מסר – אנחנו נוכל גם לתאם איתן אסטרטגיה, לחפש אפיקים של שיתוף פעולה ולצמצם חיכוך בנקודות מחלוקת. זה לא ״מזרח תיכון חדש״ של שמעון פרס, אך זה גם לא ״עם לבדד ישכון״. יש כאן הזדמנות לישראל לנצל את ההתפרקות של הסדר העולמי הישן בשביל לגבש עבור עצמה סדר אזורי חדש, סדר אזורי טוב יותר.

ההצלחות והכישלונות של פל״ג

אז דיברנו על המשמעות של הקורונה בצורה שיטתית יותר  – הקורונה כמאיצת בואו של העולם הרב-קוטבי, של עולם בו שולטים כוחות צנטריפוגליים של לאומנות כלכלית ותחרות כלכלית. סיכום שנה אבל לא יהיה שלם ללא התייחסות שלי לכישלונות וההצלחות הגדולות של התחזיות של פל״ג.

אני רוצה להתחיל דווקא עם הכישלונות, משום שכישלונות הם אלה שמכריחים אותנו ללמוד ולהשתפר. ניצחונות הם ודאי חשובים, אך הערך האמיתי נמצא בלמידה מכישלונות. הכישלון הראשון והכי חשוב הוא שהתחזיות של פל״ג היו מעורפלות מדי. על-אף הניסיון שלי תמיד לגזור משמעויות פרקטיות ומדידות לאירועים ותהליכים, קרה הרבה פעמים שהתחזיות בפל״ג היו מעורפלות מדי או מרוחות על יותר מדי פסקאות מכדי שיהיה באופן חד משמעי וברור מה אני מעריך שיקרה. ללא תחזיות ברורות, לא רק שאין לי יכולת להעריך את עצמי, גם הערך שאתם מקבלים פוחת.

לכן מאז ניתוח 39 התחלתי לנסח במשפטים ברורים ותמציתיים את התחזיות, עם הדגשה שלהם. אם תעיינו בפרקים שעוסקים בניתוח אירועים ותחזיות שלהם (ניתוח 39, ניתוח 41, ניתוח 42) כולם מכילים משפטים ברורים ומודגשים של מה הצפי לאירוע. אני מעוניין בשלב הבא לרכז את התחזיות והאינדיקטורים מהניתוחים השונים ברשימת מעקב אחת, שכל שנה אוכל לפרסם את הרשימה ואחוזי ההצלחה של החיזוי. זה ייתן ערך עצום לי כאנליסט, וייתן גם לכם אינדיקציה לאיכות ולערך שפל״ג נותן, כגוף שלא רק מסתכל על מה שקרה אלא גם על מה שיקרה.

אחרי הכישלון הזה, יש שלושה כישלונות ספציפיים שבעיניי הם שלוש הכישלונות הכי גדולים שלי השנה: הראשון הוא הערכה שגויה של הקצב בו ישראל תכנס לסגר, שהובאה בניתוח מס׳ 5: ישראל והקורונה [מקור]. שרטתי שם את המדרגות שישראל תנקוט בתגובה לווירוס: סגירת השמיים, עידוד סגירת עסקים ואוניברסיטאות, סגירת כל מערכת החינוך, סגירת מרכזי קניות, אולמות אירועים ורוב החיים הכלכליים שלנו ולבסוף עוצר בערים. בזמן שכל השלבים האלו קרו, הם לא נעשו לאורך שבועות – הם נעשו בתוך ימים ספורים מרגע פרסום הפרק. כלומר לוח הזמנים שהצגתי לתגובה היה שגוי לחלוטין.

למה הפער? הערכתי שהתגובה הממשלתית תקבע על-פי שלושה שיקולים: מספר החולים שמקור ההדבקה שלהם אינו ידוע, הפגיעה הכלכלית מצעדים לצמצום הפעילות במשק ואירועי האביב של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. בפועל מה שקרה שהשיקול החשוב ביותר עבור הממשלה היה לעצור כמה שיותר מוקדם את העלייה באחוזי התחלואה, כנראה מתוך חשש שמה שהתחולל באותו זמן באיטליה יתחולל גם כאן בישראל [מקור]. החשש מפני קריסה של מערכת הבריאות וקפיצה עצומה בתחלואה הביאו את הממשלה להתעלם משלושת השיקולים שמניתי ולהגיב במהירות ובכוח להדבקה.

מה המסקנה שלי מכישלון התחזית? התעלמתי מהאפשרות שמול איום מעריכי כמו הקורונה, הממשלה תעדיף לקטוע את ההתפשטות מוקדם ולא לנסות ולנהל אותה. מכאן ששיקולים כלכלים הם לא בהכרח השיקולים החשובים ביותר בתהליך קבלת ההחלטות של הממשלה הנוכחית מול איומים. בעתיד, אני אצטרך להפחית במשקלם של שיקולים כלכלים כשאני בא להעריך את תגובת הממשלה.

הכישלון השני והשלישי, ועוד רגע אסביר למה אני מציין אותם יחד, הוא ההערכה בדבר התרסקות מחירי הנפט בניתוח מס׳ 10: סערת הנפט, והציפייה להלם חדלות פירעון בניתוח מס׳ 7: משבר הקורונה – ההלם הכלכלי. הבעיה שלי עם ניתוח מס׳ 10 שהוא מדבר על התרסקות במחירי הנפט, אך לא מציין מה המחיר. הוא גם לא מציין באופן מסודר מי היצרנים שיפגעו ומי אלה שירוויחו. ניתוח מס׳ 7 ציפה שההדפסה המאסיבית של ה-FED תגרום לעליות שערים בבורסות, לטיפול בהלם האשראי, אך לבסוף לקריסה של חברות והלם חדלות פירעון שיגרור את הכלכלה האמריקנית למיתון עמוק. ההלם לא קרה. ה-FED הצליח להדפיס את המדדים לשיאים חדשים, ועל-אף עלייה בשיעור פשיטות הרגל ובחברות הזומבי בארה״ב [מקור], הכלכלה ממשיכה לרוץ, גם אם ע״י הדפסה מאסיבית של הבנק המרכזי.

שני הכישלונות עזרו לי להבין את הכשל המערכתי עם תחזיות מעורפלות והם גם עזרו לי לחדד את ההבנה שאני אנליסט גיאופוליטי, לא אנליסט פיננסי. אני לא מבין יותר מהצופה הממוצע בדינמיקת שוק, ודינמיקת השוק לא מושפעת באופן משמעותי מהמצב הגיאופוליטי בעולם. לכן מאז הניתוחים האלו, הניתוחים בפל״ג מתמקדים בגיאופוליטיקה ובהשלכות שלה על הכלכלה הריאלית – אני לא יודע מה יעשו מדדי הבורסה בת״א, אך אני בהחלט יודע שההסכמי הנורמליזציה עם מרוקו ועם האמירויות יתרמו לישראל כלכלית.

מה שמביא אותי להצלחות הגדולות של פל״ג. הנה שלוש הגדולות מבחינתי: ההצלחה הראשונה היא ההבנה שחיזבאללה לא הולך לשום מקום, גם אחרי שנמל ביירות התפוצץ. בניתוח מס׳ 26, בצל הארזים, הראתי שחיזבאללה בנוי כדי לשגשג בפוליטיקה העדתית של לבנון, וכל עוד המבנה הפוליטי לא משתנה – גם חיזבאללה לא ילך לשום מקום. ההצלחה השנייה היא הבנת הפוטנציאל הכלכלי והצבאי של הסכם הנורמליזציה עם האמירויות, ניתוח מס׳ 27: ספרטה הקטנה. ההצלחה השלישית היא הצגת הכישלון של סין בתגובה שלה לקורונה, בכישלון לחזק את מעמדה הבינלאומי ושהיא אינה מתחזקת אלא דווקא נחלשת בזירה הבינלאומית – דברים שהוצגו במספר ניתוחים, אך במיוחד בניתוח מס׳ 14, העתיד של יחסי ארה״ב-סין.

סיכום

שנת 2020 הייתה שנה סוערת. משבר הקורונה האיץ את המעבר לעולם הרב-קוטבי, ואנו נראה ב-2021 את המשך המגמות שעיצבו את התגובה הבינלאומית לווירוס השנה: תחרות לכוח בין מדינות, לאומנות כלכלית והדעיכה של ארגונים רב-לאומיים. לאורך 2020 סקרתי בפל״ג את האירועים וההתרחשויות המרכזיות, עם כישלונות והצלחות. מה הניתוח שאתם הכי אהבתם של פל״ג? מה הניתוח שנתן לכם הרבה ערך? אשמח לשמוע בקבוצת הפייסבוק של המועדון. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 45: חברים חדשים

להורדת הפרק – קישור.

כולנו צריכים חברים, אפילו מדינות. נכון שבין מדינות החברויות אינן מתבססות על אהדה הדדית אלא אינטרסים משותפים, אך אי-אפשר להתכחש לעובדה שהמערכת הרב-קוטבית החדשה מתאפיינת במדינות רבות שבאות זו לעזרת זו, עובדות יחד נגד איומים משותפים או בשביל להגשים מטרות משותפות. הניתוח היום בא לפתוח את החשיבה שלנו על הזירה הבינלאומית, ואולי גם לאתגר את החשיבה הגיאופוליטית שלנו – לעיתים מדינות יהפכו לשותפות אסטרטגיות זו של זו ללא שום קשר גיאוגרפי ברור ביניהן.

בניתוח היום נכיר ארבע מערכות יחסים בין מדינות שונות, כל מערכת מחזיקה במאפיינים שונים וכל אחת נובעת ממניעים שונים: הראשונה היא ״ברית הפריפריה״ של עיראק-ירדן-מצרים. מאז 2015 שלוש המדינות מנסות ביחד לגבש מעין בלוק אזורי, שייתן להן השפעה גדולה יותר במזרח התיכון ויגדיל את ערכן בעיניי מוקדי הכוח של העולם הערבי שנמצאים כיום במפרץ הפרסי (האמירויות, ערב הסעודית, קטאר). אני קורא לברית הזו ״ברית הפריפריה״ משום ששלוש המדינות – עיראק, ירדן, מצרים – מוצאות עצמן היום בפריפריה של העולם הערבי, עולם המושפע מצד אחד מגורמים לא ערביים כמו איראן, טורקיה וישראל, ומצד שני מגורמי הנהגה חדשים בעולם הערבי, כמו אבו-דאבי וערב הסעודית. מצרים ועיראק היו מסורתית מרכזי הכוח של העולם הערבי, והן מחפשות להחזיר את עצמן לראש ההנהגה, גם אם בשיתוף פעולה עם מדינות המפרץ.

המערכת השנייה היא של טורקיה ואוקראינה, שמחזירות את הקשרים ההיסטוריים בין האימפריה העות׳מאנית ומזרח אירופה. המדינות חתמו על שורה של הסכמים צבאיים ומסחריים, כולל הסכם שנחתם ב-15 בדצמבר 2020 לבנייה משותפת של מל״טים וספינות מלחמה. החדירה של אנקרה לתחום ההשפעה של רוסיה היא התפתחות חיובית עבור ישראל, משום שהיא תכריח את שתי המדינות, טורקיה ורוסיה, להפנות יותר ויותר משאבים לאיזון זו של זו באגן הים השחור, ולתת לישראל וידידותיה באגן הים התיכון ובמפרץ הפרסי לגבש מערכי ביטחון ומערכים כלכלים עצמאיים משתיהן.

המערכת השלישית היא של מרוקו, צרפת והאמירויות, שמשקפת את המשחק הגדול יותר שפריז ואבו-דאבי משחקות להשפעה באגן הים התיכון ואפריקה. מרוקו הפכה מאז 2015 למרכז ייצור, פיננסים ולוגיסטיקה למערב אפריקה, עם תוכניות להפוך אותה לציר האסטרטגי שיחבר את מערב אירופה ליבשת השחורה ע״י שרשרות ייצור וצריכה. נרמול היחסים שלנו עם מרוקו מציע שורה של הזדמנויות לחברות ישראליות ומשקיעים.

המערכת הרביעית היא ציר צפון קוריאה-איראן-וונצואלה. שלוש מדינות פורעות חוק, שלוש מתנגדות חריפות לארה״ב, הן גם שותפות אסטרטגיות חשובות אחת של השנייה. צפון קוריאה ואיראן משתפות פעולה מאז שנות ה-80׳ בתחום הטילים הבליסטים, חולקות ידע ותוצאות ניסויים בשביל לשפר את יכולותיהן. וונצואלה ואיראן משתפות פעולה בעיקר בתחום הכלכלי והאסטרטגי, עם וונצואלה נותנת לאיראן ראש גשר באמריקה הלטינית. וונצואלה וצפון קוריאה חתמו בספטמבר 2019 על מספר הסכמי שיתוף פעולה שעלולים להביא בקרוב את ארה״ב תחת איום טילים מדרום אמריקה.

ברית הפריפריה

ב-13 באוקטובר 2020 בקהיר קיימו שרי החוץ של עיראק, ירדן ומצרים ועידה משותפת [מקור], כחלק מהניסיון של שלוש המדינות להקים מנגנון ביורוקרטי מסודר שייתן ממשות לניסיונות שלהן ליצור גוש אזורי חדש במזרח התיכון. שרי החוץ עסקו בסוגיות של ביטחון וכלכלה, כמו גם במשבר הקורונה הפוקד את שלושתן.

הגוש האזורי ששלוש המדינות מנסות להקים הוא מעניין משום שהוא מעיד על המבוכה האסטרטגית בה נמצא העולם הערבי מאז הפלישה האמריקנית לעיראק והאביב הערבי. עברו שנים מאז שמרכזי הכוח הערביים המסורתיים – מצרים, סוריה ועירק – שלטו בחלק גדול מהיחסים הבין-ערביים ובפוליטיקה האזורית. בעקבות פלישת ארה"ב לעירק ומאוחר יותר האביב הערבי, מצרים, סוריה ועירק ירדו בחשיבותן. במקומן, שלוש מדינות לא-ערביות הפכו לדומיננטיות באזור: ישראל, איראן וטורקיה. מדינות ערב במפרץ הפרסי מנסות למלא את החלל הבין-ערבי והאזורי, ומנסות להעביר את מוקדי הכוח אליהן, במיוחד ערב הסעודית, האמירויות וקטאר. עם זאת, המזרח התיכון המודרני נותר אזור ללא מאזן כוחות ברור, עם התערבות זרה נרחבת (כולל מארצות הברית ורוסיה) ומאבקים סביב כוח והשפעה. העולם הערבי הוא חסר מנהיגות, ואינו יכול להציג חזית אחידה מול הכוחות הזרים הסובבים אותו.

על רקע המצב הזה, המערך המצרי-עירקי-ירדני אינו ברית מסורתית של  ברית הגנה רשמית, והוא כנראה גם לא יהיה בפני עצמו הכוח הדומיננטי במזרח התיכון. המטרה שלו היא להשיג תיאום ושיתוף פעולה בנושאי ביטחון, דיפלומטיה וכלכלה בין בגדאד, קהיר ועמאן. שלוש המדינות מקוות שע״י המאמצים המשותפים שלהן הן יוכלו להגדיל את חשיבותן בעיניי מדינות המפרץ, לתת להן עמדת מיקוח טובה יותר מולן ולהחזיר לעצמן חלק מהחשיבות שהן איבדו בפוליטיקה האזורית.

כל אחת מהן אבל מתמודדת עם אתגרים שונים, ולכן כל אחת מגדירה את האינטרסים החיוניים שלה בצורה שונה, כך שגוש אזורי, אם יצליח להתממש, יהיה מוגבל ע״י האינטרסים השונים של חברותיו. עירק הייתה ועודנה יצרנית נפט גדולה, אך היא ממשיכה במאבקה להחזיר לעצמה את ריבונותה וביטחונה בעקבות שנים של פלישה, כיבוש וטרור. שלושת האתגרים המשמעותיים ביותר עבור עיראק כיום הם איראן, טורקיה והצורך למשוך השקעות לתשתיות המתפוררות שלה. הנוכחות האיראנית ידועה ומוכרת, עם טהרן תומכת במספר מליציות בשטח עיראק החותרות תחת ריבונותה של בגדאד. לאיראן גם יש קשרים לאישים בכירים בממשל העיראקי, העוזרים לה להחליש את המדינה [מקור]. כפי שעמדנו על הנושא בניתוח של הסוגיה האיראנית [ראו כאן], עיראק חלשה הכרחית להתפשטות איראן במזרח התיכון.

נוסף על איראן, גם טורקיה פוגעת ומחלישה את המדינה העיראקית. הטורקים מחזיקים מאז 2019 כוח צבאי בצפון עיראק, במסגרת המאבק שלהם במחתרת הכורדית [מקור]. סכרים שהטורקים הקימו על הפרת והחידקל פוגעים בזרימת המים לעיראק ומגבירים את מצוקת המים בה [מקור].

בשביל לנסות ולאזן מול שני הכוחות האלו ולהחזיר לעצמה את ריבונותה ושגשוגה, עיראק תחת ראש הממשלה הנוכחי אל-כאזמי מחפשת שותפים חדשים בכלכלה ובביטחון, מחפשת לגוון את מקורות המסחר שלה ולמשוך השקעות חדשות בתשתיות שלה. גוש אזורי ביחד עם ירדן ומצרים יכול לעזור לבגדאד למצוא חברים חדשים בוושינגטון, ריאד ואבו-דאבי, שירצו לאזן את ההשפעה האיראנית בה.

מצרים מחפשת להגדיל את חשיבותה במזרח התיכון, ולבסס את עצמה לא רק כמי שמחזיקה בצבא הערבי הגדול ביותר אלא גם עתידה להיות, אם התוכניות שלה יתממשו, למוקד אנרגיה חדש עבור אסיה, אירופה ואפריקה. המצרים כיום עובדים על מספר פרויקטים בתחום הנזלת גז טבעי, אנרגיה סולארית ומתיחת קווי חשמל שיאפשרו להם לייצא עודפי חשמל למדינות שכנות כמו ערב הסעודית ויוון [מקור]. כפי שאמרתי עוד בניתוח הראשון של פל״ג, משחקי הגז של מצרים, המצרים מעוניינים לנתב אל עצמם גז ונפט ממזרח הים התיכון והמפרץ הפרסי ואז לייצא אותו לשווקים רלוונטים באירופה, מזרח אסיה ואפריקה.

בנוסף, מצרים מחפשת תמיכה ערבית רחבה נגד טורקיה, המגדילה את השפעתה בשלוש חזיתות עם מצרים: במזרח הים התיכון, בלוב ובסודן. המצרים כנראה מאמינים שהם המדינה הערבית היחידה שיכולה לאזן מול טורקיה, הודות לכוחם הדמוגרפי, והם מקווים ע״י גוש אזורי עם ירדן ועיראק להדגיש את החשיבות שלהם מול הטורקים בעיני ריאד ואבו-דאבי.

ירדן מעולם לא הייתה מעצמה אזורית, אך התרגלה להשפעה מוגדלת – גדולה ממה שאפשר היה לצפות למדינה קטנה כמוה – בעיקר בזכות היחסים ההדוקים שלה עם מעצמות המערב, יכולות המודיעין והצבא שלה – ירדן עזרה לדוגמה לדכא את התקוממות השיעים בבחריין, ויש לה היסטוריה של פעילות צבאית במפרץ [מקור] – והייתה ערוץ תקשורת חשאי בין מדינות ערב לישראל. עד הסכמי הנרמול.

הסכמי ישראל-איחוד האמירויות וישראל-בחריין צמצמו את חשיבותה של ירדן. ירדן לא הייתה חלק ממאמצי המשא ומתן ופקידים ירדניים חוששים מירידה בחשיבות המדינה, אם כבר אין צורך בה כערוץ אחורי בין ישראל למפרץ [מקור]. נרמול יחסים בין המפרציות לישראל גם מאיים לדחוק את עמאן מחשיבותה המסורתית לביטחון המפרץ, עם ירושלים הופכת לספקית הביטחון המרכזית החדשה של המפרץ על חשבונה של ירדן.

ישנו פוטנציאל כלכלי בגוש האזורי. מצרים מעוניינת מאוד להשיג חלק במפעל השיקום העיראקי, ומדגישה את ניסיונה של תעשיית הבנייה המקומית שלה בהקמת תשתיות ומגה-פרויקטים, הן בבית והן במדינות אפריקה וערב. עיראק תחת אל-כאזמי מבקשת לחזור לעולם הערבי ולהרחיב ולגוון את קשריה הדיפלומטיים, הכלכליים, התשתיתיים והאנרגטיים בניסיון לשחרר את אחיזתה של איראן בפוליטיקה העיראקית ולהעניק לעיראק תפקיד וזהות אזורית רחבה יותר.

על פי מיקומה הגיאוגרפי, ירדן היא חיונית לשיתוף פעולה בין אם בסחר, אנרגיה או תשתיות בין מצרים ועירק. היא יכולה לאפשר הקמת ערוץ למסחר דרך סיני ועקבה לעירק, כמו גם שילוב רשתות החשמל של שלוש המדינות. עמאן מבקשת מצידה לקדם הסכמים תקועים עם עירק, כמו הפעלת אזור תעשייה משותף בגבול ירדן-עירק (שעוכב בעקבות גרירת רגל עירקית); והקמת צינור יצוא נפט עירקי מבצרה לעקבה. צינור זה יספק לירדן אספקה ​​יציבה של נפט ועמלות מעבר, וניתן יהיה להאריך אותו אל תוך סיני. צינור כזה, שיאפשר לעיראק להעביר נפט לשוק הים תיכוני, וחיבור בין רשתות החשמל של המדינות, יקדם משמעותית את מטרתה של מצרים להפוך למוקד אנרגיה אזורי. ירדן רואה גם הזדמנויות בתחום הפיננסי, במיוחד עם הירידה של לבנון בתחום זה.

קו הנפט המוצע בין בצרה בעיראק ועקבה בירדן באדום מקווקו.

הבעיה המרכזית עבור גוש עיראק-ירדן-מצרים ששלוש המדינות עניות מכדי לממן בעצמן את כל הפרויקטים שהן הגדירו. שלושתן תלויות בתמיכה כלכלית, במיוחד מהמפרץ הפרסי. המשמעות היא שלא משנה כמה תהיה שאפתנית האג׳נדה שלהן, היא תהיה חייבת להתאים את עצמה למדינות המפרץ ובראשן ריאד ואבו-דאבי. הן מבקשות, ע״י הדגשת העובדה שהן החזית של העולם הערבי – ירדן מול ישראל, עיראק מול איראן, מצרים מול טורקיה – להגדיל את התמיכה הכלכלית בהן ולהעלות את חשיבותן בפוליטיקה הערבית.

עבורנו, עבור ישראל, ההתקרבות בין בגדאד לעמאן וקהיר, עמן יש לנו כבר הסכמי שלום רשמיים, יוצרת הזדמנות להתקרבות משלנו לבגדאד. משום התסכול של הירדנים מהפעילות של ממשלת ישראל, כנראה המצרים יהיו אלו שיהיו יותר מוכנים לעזור ביצירת ערוצים חשאיים בין ירושלים ובגדאד, וחיפוש פרויקטים משותפים לתמיכה בעיראק וחיזוק היכולת שלנו למנוע פעילות איראנית דרך שטחה. ישראל יכולה לדוגמה לעזור עם מאמצי לובי בקונגרס האמריקני לסיוע כלכלי ולשלוח ציוד הומניטרי ורפואי. בתמורה ישראל יכולה לבקש חופש פעולה מסויים בעיראק, לדוגמה הפעלת מל״טים ומזל״טים לניטור קבוע של נקודות עניין, ופעולות חשאיות נגד גורמים איראנים בעיראק. ברור לי שישראל כבר היום עושה פעולות התקפיות מהאוויר שם, אך קבלת הסכמה מבגדאד ותיאום ביטחוני גם יקטין את הסיכון לכוחות ישראלים וגם יאפשר לנו פעילות רציפה יותר בציר לוגיסטי חשוב לטהרן.

האימפריה חוזרת

טורקיה ורוסיה הן אחד הצמדים הכי מעניינים שיש היום בזירה הבינלאומית. מדובר בשתי מדינות גדולות דמוגרפית – רוסיה עם 144 מיליון בני אדם, טורקיה עם 82 מיליון – אגרסיביות ושגובלות זו באזור ההשפעה של זו – בקווקז, בים הכספי, בבלקנים ובאגן הים השחור. הן שתיהן היום ביחסים ידידותיים, אך הן שתיהן מבינות שהן נתונות במאזן כוח שיכריע את מקומן במערב אירו-אסיה. ובזמן שרוב העולם ממוקד במה שקורה ביניהן בסוריה ובקווקז, בשקט-בשקט הטורקים והרוסים גם מתחרים זה בזה באגן הים השחור.

הים השחור הוא אחד משני הימים המערביים לחופם רוסיה שוכנת – השני הוא הים הבלטי – והוא הים היחיד שאינו קופא חלק מהשנה. לנאט״ו יש נוכחות צבאית רק במערב הים, בניגוד לים הבלטי שרוב חופיו שייכים למדינות חברות בברית הצפון אטלנטית, והוא יכול לשמש, ביחד עם הבסיס הרוסי בסוריה, ציר אסטרטגי לפריסת כוחות גם באגן הים התיכון וגם בים האדום. הוא גם מחבר בין ארבע זירות גיאוגרפיות חשובות לרוסים – הקווקז, אסיה הקטנה (טורקיה), אגן הדנובה והמישור המזרח אירופי. בקיצור, הים חשוב אסטרטגית לרוסים, והוא השער המרכזי שלהם לעולם.

עד לסיפוח חצי האי קרים, אנקרה האמינה שהאינטרסים שלה בים השחור נשמרו בצורה הטובה ביותר ע״י שמירת ארה"ב מחוץ לזירה ושיתוף פעולה עם מוסקבה. משנת 2001 ואילך קידמו אנקרה ומוסקבה את ״הרמוניה בים השחור״ ואת ״קבוצת המשימות לשיתוף פעולה ימי בים השחור״ (Blackseafor), יוזמות ביטחוניות שביקשו להפחית את הסיכויים לעימות על ידי הדרת נאט"ו מהים השחור. למשל, במהלך המלחמה בין רוסיה לגיאורגיה ב-2008, טורקיה אסרה על שתי ספינות חולים אמריקאיות, ה-USNS Comfort and Mercy, לעבור דרך הבּוֹסְפּוֹרוּס לים השחור [מקור].

סיפוח קרים גרם לחשיבה מחודשת. תפיסת חצי האי הטתה את מאזן הכוחות בין רוסיה לטורקיה בים השחור לעבר מוסקבה. לאחר מרץ 2014 קו החוף של רוסיה בפועל גדל מ- 475 ק"מ ל -1,200 ק"מ, או כ-25% מקו החוף הכולל. לרוסיה לפתע היה קו חוף שווה כמעט באורכו לקו החוף הטורקי בים, שהוא 1,785 ק"מ או 35% מקו החוף הכולל.

בנוסף, לפני 2014, לטורקיה היה יתרון מבחינת הכוח הימי באזור: המשקל הכולל של חיל הים שלה באזור היה 97,000 טון לעומת 63,000 טון של צי הים השחור של רוסיה; לטורקים היו 14 צוללות מול אחת של רוסיה, ועליונות מוחצת בספינות אמפיביות (54 מול שבע). הבנייה הרוסית מאז 2014 שינתה את המאזן. טורקיה שומרת על יתרון רק בספינות לוחמה אמפיביות, עקב החלטת צרפת לבטל את מכירתן של שתי ספינות מסוג מיסטרל לרוסיה בשנת 2015. לאחר שביטלה באופן חד צדדי את המגבלות על הצי שלה במסגרת אמנת חרקוב שנחתמה עם אוקראינה בשנת 2010, מוסקבה הוסיפה בין 15-20 ספינות חדשות לצי הים השחור שלה, כולל ספינות מלחמה רב תכליתיות וצוללות מתקדמות המצוידות בטילי שיוט בעלי דיוק גבוה. היא גם פרסה סוללות S-300 ו-S-400 בחצי האי-קרים המכסות את רוב הים השחור [מקור].

התשובה של טורקיה למאזן האסטרטגי המשתנה לרעתה מורכבת משלושה חלקים: ראשית, התעצמות ימית. טורקיה עובדת כיום על בניית נושאת מטוסים ראשונה לצי שלה, והוסיפה בשנים האחרונות ספינות מלחמה וספינות אמפיביות [מקור]. בזמן שנראה כרגע שההתעצמות הימית מכוונת בעיקר לים התיכון, ברור שטורקיה תחפש להפנות חלק מהכוחות לים השחור בשביל לאזן מול הרוסים, ודאי אם המתיחות בין המדינות תגדל ככל שטורקיה תגדיל את תמיכתה באוקראינה (על כך בעוד דקה).

החלק השני הוא מודרניזציה של הכוחות המזויינים של טורקיה [מקור]. טורקיה כיום מחזיקה במספר מל״טים מתקדמים, והיא שוקדת על הייצור של פלטפורמות לחימה אוטונומיות שיוכלו לעזור לה – או לבעלי בריתה – מול סוללות אוויר כמו אלו שהרוסים פרסו בחצי האי קרים. הטורקים גם עובדים על ייצור עצמי של ספינות קרב וטנקים מתקדמים, במטרה להבטיח שהמודרניזציה של הצבא הטורקי לא תהיה תלויה בספקים חיצוניים.

החלק השלישי הוא תמיכה במדינות אגן הים השחור ותחרות עם רוסיה על השפעה, אם בגיאורגיה, אזרבייג׳ן או – אוקראינה. ב-2020 נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי ערך שני ביקורים אסטרטגיים אצל חברות נאט"ו פולין וטורקיה, העומדות בשני הקצוות של החזית המזרחית של נאט״ו עם רוסיה. במסיבת עיתונאים משותפת עם זלנסקי אמר ארדואן ״טורקיה רואה באוקראינה מדינה מרכזית להבטחת יציבות, שלום ושגשוג באזורנו. במסגרת זו תמיד תמכנו ונמשיך לתמוך בריבונותה של אוקראינה ובשלמותה הטריטוריאלית, כולל בחצי האי קרים.״ הוא הוסיף, ״טורקיה לא הכירה ואינה מכירה בסיפוח חצי האי קרים״ [מקור].

טורקיה מספקת תמיכה דיפלומטית וצבאית לאוקראינה, מחפשת לחזק אותה ובמקביל לחזק גם את התעשייה הביטחונית שלה.  כך לדוגמה טורקיה, לצד ארה"ב ובריטניה, תומכת בבנייה מחדש של הצי של אוקראינה, ולאחרונה – ב-15 בדצמבר 2020 – שתי המדינות חתמו על עסקה לבנייה משותפת של ספינות מלחמה ומל״טים לצרכי אוקראינה [מקור].

ארדואן נתן את תמיכתו בחברות אוקראינה בנאט"ו. אוקראינה וטורקיה משתפות פעולה בבניית מגוון מוצרים צבאיים: למשל, המזל״ט הטורקי ריידר מונע ע״י מנועי טורבו-פרופ האוקראינים. אוקראינה קנתה 12 (עם תוכניות לרכוש סך של 48) מל"טים Bayraktar TB-2 UAS. בנוסף יש דיון על פרויקטים טכנולוגיים מתקדמים, כמו טילי חלל בשלבים, מערכות טילים בליסטיים ואפילו טילי שיוט, נמצאים גם כן בדיון.

בשנים 2018-19, טורקיה – מאחורי הקלעים – תמכה בפטריארך של הכנסייה האורתודוכסית המעניקה תומוס (אוטוקפליה) לכנסייה האורתודוכסית באוקראינה לאחר שהכריזה על שליטת הכנסייה האורתודוקסית הרוסית (ROC) באוקראינה כ'לא-קנונית׳. עם הכרזת העצמאות של הכנסייה האוקראינית הכנסייה הרוסית כבר אינה הגדולה מבין 14 הכנסיות האורתודוכסיות ודומה כיום בגודלה לכנסייה האורתודוכסית הרומנית [מקור].

ההיגיון האסטרטגי של קשרים הדוקים יותר בין טורקיה לאוקראינה הוא פשוט: כל אחת רואה את השנייה כמשקל נגד למוסקבה. שיתוף פעולה בתחום התעשייה הביטחונית יכול לתרום לשתיהן – טורקיה יכולה להחליף טכנולוגיה מערבית בזו מאוקראינה – ולשפר את מאזן הכוח של טורקיה מול הרוסים. קרוב לוודאי שאחרי ההצלחה של האזרים בנגורנו קרבאך מול הארמנים, האוקראינים ירצו את הסיוע הטורקי בשביל להחזיר לעצמם את השליטה באזור המורד של דונבאס במזרח המדינה. מהלך כזה יכניס את רוסיה וטורקיה לעימות ישיר בחזית נוספת, ויהפוך את אגן הים השחור למוקד תחרות חדש, מוקד שכנראה יסיח את דעתה של טורקיה מהים התיכון.

החשיבות של מרוקו

בואו ונדבר על צירופי מקרים: ב-10 בדצמבר התבשרנו שמרוקו תנרמל את יחסיה עם ישראל, המדינה הערבית הרביעית לעשות זאת ב-2020. בתמורה לנרמול היחסים ארה״ב תכיר בריבונות של מרוקו על סהרה המערבית. כחודש וחצי לפני כן, ב-28 באוקטובר, הפכה איחוד האמירויות הערביות למדינה הערבית הראשונה שהודיעה כי תפתח קונסוליה בשטח השנוי במחלוקת של סהרה המערבית, שנמצאת בפועל בשליטת מרוקו [מקור]. ההודעה של האמירויות באה שבועיים אחרי שמרוקו נקטה בצעדים המצביעים על תמיכה בחרם הבלתי פורמאלי על המוצרים הטורקים שמובילות סעודיה והאמירויות. ב-15 באוקטובר העלתה רבאט מיסים על סחורות טורקיות מיובאות בשיעור של עד 90%. מגבלות חדשות אלה הגיעו רגע לפני שהקבינט של מרוקו החל בבחינה מחדש של הסכם הסחר החופשי המרוקאי-טורקי.

ביודעין או שלא, ישראל מנרמלת את יחסיה עם הרשת של האמירויות בעולם הערבי. תחילה הייתה זו סודן, בה כפי שראינו בסקירה עולמית מס׳ 2 יש לאמירויות אינטרס ברור לחזק את הגנרל אל-בורהאן לקראת הבחירות לנשיאות שיערכו ב-2022 [ראו כאן]. עכשיו זו מרוקו, שמהווה את השער עבור האמירויות וצרפת, עוד בעלת ברית של אבו-דאבי, למערב אפריקה.

בשביל להבין זאת טוב יותר צריך להכיר את הסיפור מסביב לסהרה המערבית. ב-1975 נסוגה ספרד מהשטח ומרוקו ומאוריטניה חילקו אותו ביניהן. בשטח שבידי המרוקאים קמה תנועת גרילה של תושבי האזור,  שמאז 1979 מנהלת מלחמה נגד המרוקאים בתמיכת אלג׳יריה. לאחר כעשור של מלחמה, מלחמת הגרילה הגיעה לסיומה עם הסכם הפסקת אש ב-1991, אולם המצב נותר מתוח מאז.

סהרה המערבית.

העדיפות הדוחקת ביותר של רבאט בזירת החוץ היא להשיג הכרה בינלאומית גדולה יותר בשליטתה בשטח סהרה המערבית. למרות שהמשאבים הטבעיים בה דלים והיא דורשת ממרוקו השקעה מאסיבית רק בשביל לתחזק את האוכלוסייה – אין משאבי מים זמינים בה – היא חשובה אסטרטגית למרוקו משום שהיא החוליה המחברת אותה למערב אפריקה ואפריקה בכלל. אם סהרה המערבית תיפול לידי אלג׳יריה, מרוקו תנותק מהיבשת השחורה. זו הסיבה שהתוכנית של איחוד האמירויות להפוך למדינה הערבית הראשונה שפותחת קונסוליה בלעיון, בירת השטח השנוי במחלוקת, היא ניצחון גדול עבור מרוקו, ועוזרת להכשיר את שליטתה בשטח.

הניצחון השני הוא ההכרה של ארה״ב בריבונות של מרוקו על השטח, בתמורה לנרמול היחסים עם ישראל. דיווחים עוד משנת 2019 הצביעו על כך ששר החוץ של מרוקו שוחח על נורמליזציה עם נתניהו [מקור]. סביר שהאמירויות עזרו להביא את השיחות לידי הסכם ממשי.

העובדה שהאמירויות עומדות מאחורי נרמול היחסים האחרון הוא לא רע, ומציע לעסקים ישראלים שלל אפשרויות חדשות. מרוקו היא לא רק יעד תיירות פופולארי – הודות לרפורמות והשקעות משמעותיות בהובלת המלך, מרוקו הפכה מאז 2015 למוקד ייצור-לוגיסטיקה-פיננסים במערב אפריקה, שמבקש לחבר בין מערב אירופה והמזרח התיכון ליבשת השחורה. המשקיעים החשובים ביותר בתהליך הזה הן צרפת ואיחוד האמירויות, שמהוות ביחד כ-40% מסה״כ ההון הזר המושקע במדינה [מקור].

לדוגמה, על ידי הרחבה מאסיבית של יכולת הנמל בחוף הים התיכון שלה, מרוקו עברה את ספרד ונמצאת בדרך להיות המרכז הימי הדומיננטי במערב הים התיכון. מרוקו כיום משקיעה במספר נמלים כחלק מתוכנית 2030 שלה [מקור], ומתכננת להקים בין השאר מתקן ראשון לגז טבעי נוזלי – מה שיהפוך אותה לשער לאפריקה עבור גז טבעי מצפון אמריקה – ולהרחיב את הנמלים לאורך חוף הים האטלנטי שלה.

תוכנית אחרת, ״תוכנית הרכבת של מרוקו 2040״, מבקשת להקים רשת של רכבות מהירות לכל אורכה של מרוקו, רכבות שיחברו בין הנמלים המרוקאים בים התיכון ואלו על חוף האוקיינוס האטלנטי. התוכנית גם מתכוונת למתוח קו רכבת שיגיע עד הקצה הדרומי של מרוקו ויוכל בעתיד להמשיך לאורך החוף המערבי של אפריקה עד ניגריה.

חלק מהתוכנית כבר מומש בפועל עם בנייתו של קו הרכבת המהיר אל-בורק – הרכבת המהירה הראשונה באפריקה. חנוכת הקו ב-15 בנובמבר 2018 נעשתה על-ידי המלך מוחמד השישי בשיתוף עם נשיא צרפת, עמנואל מקרון. הקו הוא מיזם משותף בין חברת הרכבות הלאומית של צרפת (SNCF) לבין המקבילה המרוקאית שלה (ONCF). הקו מצויד ברכבות מהירות של היצרנית הצרפתית אלסטום, והקטע הראשוני של קו בורק משתרע על פני 362 ק"מ מעיר הנמל התעשייתית הגדולה במרוקו טנג'יר עד המרכז הכלכלי של קזבלנקה במדינה. מסע ברכבת המהירה אורך 2.2 שעות בלבד ומקצר את זמן הנסיעה הקודם ביותר ממחצית.

המקטע הראשון של קו אל-בורק

ההשקעות בנמלים וקווי רכבת מושכים יצרנים אירופים להקים מפעלים במרוקו, רואים בה מרכז ייצור עם עלות עבודה נמוכה שקרוב מאוד לשווקי היעד באירופה. כיום מרוקו מייצרת כמיליון רכבים בשנה, וממשיכה להרחיב את תעשיית הייצור שלה עם אזורי תעשייה חדשים [מקור].

מרוקו היא הזדמנות לעסקים ישראלים המחפשים להשתלב בשרשרות הייצור של אירופה ובו בזמן להשיג חשיפה גם לשווקים של אפריקה. מרוקו במיוחד רלוונטית לחברות טכנולוגיה ישראליות בשלושה תחומים: טכנולוגיות רכב, הודות למרכזי החדשנות והייצור של יצרניות רכב אירופיות כמו רנו; טכנולוגיות ייצור חכם, תחום בו מרוקו נמצאת רק בצעדים הראשונים שלה [מקור]; וטכנולוגיות פיננסים, עם ההקמה של העיר הפיננסית של קזבלנקה [מקור].

משולש ההתנגדות

אז דיברנו על ברית הפריפריות, דיברנו על התחרות האסטרטגית של טורקיה-אוקראינה מול רוסיה ודיברנו על החשיבות הגדלה של מרוקו לאיחוד האמירויות וצרפת כשער לאפריקה. בואו ונסיים עם מישהי שאנחנו תמיד שמחים לדבר עליה – איראן ומשולש ההתנגדות של צפון קוריאה-איראן-וונצואלה.

הצלע הכי חשובה לנו כישראל במשולש הזה הוא הצלע של איראן-צפון קוריאה, משום התמיכה החשובה של שתי המדינות זו בזו בתחום הגרעין ובתחום הטילים הבליסטיים [מקור]. איראן וצפון קוריאה יצרו שותפות אסטרטגית שראשיתה עוד במלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80׳, כשאיראן הביאה נפט לקוריאה בתמורה לטכנולוגיה צבאית וטילים בליסטיים.

על פי הערכת האיומים העולמית של קהילת המודיעין האמריקאית בשנת 2018, "ההיסטוריה של צפון קוריאה בייצוא טכנולוגיית טילים בליסטיים למספר מדינות, כולל איראן וסוריה, וסיוע שלה במהלך הקמת כור גרעיני בסוריה – שהושמד בשנת 2007 – ממחיש את נכונותה להפיץ טכנולוגיות מסוכנות.״ על פי שירות המחקר בקונגרס, איראן מנצלת את משטר הייצוא הבלתי חוקי של צפון קוריאה, "איראן פיתחה יחסי עבודה הדוקים עם צפון קוריאה בתוכניות טילים בליסטיים רבים", מה שמספק לאיראן "הגדלה איכותית של יכולות [הטילים הבליסטיים שלה]" וקידמה את איראן לקראת "המטרה של ייצור עצמאי בייצור טילים בליסטיים לטווח בינוני״ [מקור].

תחילתה של השותפות במלחמת איראן-עיראק, אז איראן החלה לרכוש טילים בליסטיים מצפון קוריאה, טילי סקאד-בי, לטווח של 300 ק"מ בכדי לספק את צרכיה בזמן המלחמה. מכירת סקאד-סי לאיראן הוסדרה במהלך ביקורו של שר ההגנה של צפון קוריאה בטהראן בנובמבר 1990. במאי 1991 איראן בחנה בהצלחה Scud-C בקום, מה שמסמן את שיתוף הפעולה הצבאי ההולך וגובר בין שתי המדינות.

במאי 1993 השיגה צפון קוריאה פריצת דרך משמעותית כשסיימה את הפיתוח וביצעה את שיגורי הניסוי המוצלחים הראשונים של הנודונג-1, עליו ניהלה משא ומתן לייצוא לאיראן תמורת משלוחי נפט. על פי דרישתה של איראן, צפון קוריאה הרחיבה את טווח הנודונג ל -1,300 ק"מ, והכניסה את כל ישראל למרחק פגיעה מאיראן. על פי הערכות המודיעין הישראלי, צפון קוריאה החלה להעביר טילי נודונג (שהאב -3) לאיראן עד 1995.

איראן מצידה לא רק רכשה את הטילים, ושיתפה לעתים קרובות נתונים מהניסויים שלה עם צפון קוריאה, מה שאפשר להם ללמוד ולקדם את התוכניות שלהם. צפון קוריאה, בד בבד עם סין, שלחה צוות טכנאים משותף לאיראן בשנת 1997 בכדי לסייע לה להפעיל את יכולות ייצור הטילים הבליסטיים המקומיים שלה ולשפר את טווח הטילים שלה.

החלטה מס׳ 2231 של מועצת הביטחון של האו"ם, ההחלטה התומכת בהסכם הגרעין עם איראן שנחתם ב-2015, הקלה על ההגבלות על תוכנית הטילים הבליסטיים של טהרן על ידי החלפת שפה חזקה שאמרה שאיראן "לא" תעסוק בפעילות טילים בליסטית כלשהי בשפה חלשה יותר, אשר "קוראת" לאיראן לא לבדוק טילים בליסטיים "שנועדו להיות בעלי יכולת גרעינית".

איראן ניצלה עד תום את החלטה מס׳ 2231, וביצעה כ-23 ניסויים עם טילים בליסטים מאז חתימת הסכם הגרעין ביולי 2015. באופן דומה, ניסויי הטילים הבליסטיים של צפון קוריאה שבוצעו בשנת 2017 הראו סימנים לשילוב טכנולוגיות איראניות, מה שמדגיש את האופי המועיל הדדי בין תוכנית הטילים הבליסטיים של צפון קוריאה ושל איראן [מקור].

בדומה לתוכנית הטילים הבליסטים, גם בתוכנית הגרעין של שתי המדינות יש שיתוף פעולה פורה. כך לדוגמה בכירים איראניים, כולל ראש תוכנית הגרעין האיראנית, נכחו בשלושת הניסויים הגרעיניים הראשונים של צפון קוריאה בשנים 2006, 2009, 2013, ולפי הדיווחים שילמו מיליוני דולרים על הזכות להשתתף. הגישה לנתוני ניסוי גרעיני של גורם אחר יכולה לספק מידע משמעותי על תכנון ותפוקת המכשיר המפוצץ, על המשקל והצורה של המכשיר הגרעיני ועל הטריגר שלו.

בספטמבר 2012 חתמו שתי המדינות על "הסכם שיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי אזרחי", שיכלול בין השאר "מעבדות משותפות ותוכניות חילופי צוותים מדעיים, כמו גם העברת טכנולוגיה בתחומי טכנולוגיית המידע, ההנדסה, הביוטכנולוגיה, האנרגיה המתחדשת והסביבה". הסכם דומה נחתם בשנת 2002 בין צפון קוריאה ובשאר אסד בסוריה, שלאחריו מדענים צפון קוריאניים סייעו לסוריה בבניית כור גרעיני שנהרס על ידי תקיפה ישראלית בשנת 2007.

שיתוף הפעולה בין צפון קוריאה ואיראן הוא בו זמנית איום והזדמנות לישראל: מצד אחד, צפון קוריאה עוזרת לאיראן לקדם את יכולות הטילים ויכולות הגרעין שלה. מצד שני, העובדה שאיראן עוזרת גם לצפון קוריאה משמעותה שתוכנית הטילים הבליסטית של טהרן מאיימת בעקיפין על ארה״ב עצמה – צפון קוריאה שואפת להשיג את היכולת לאיים גרעינית על ארה״ב באמצעות טילים בליסטים בין יבשתיים. שיתוף הפעולה עם טהרן קרוב לוודאי יהיה מרכיב חשוב בקידום השאיפה הזו, מה שאומר שכל הסכם אליו ארה״ב תכנס עם איראן שלא יכלול מגבלות חריפות על התוכנית הבליסטית שלה, יאיים על הביטחון הלאומי של ארה״ב. זו נקודה שחשוב שישראל תדגיש בפני האמריקנים, תעזור לה למנוע חזרה להסכם הגרעין הקודם ותעזור לה לחפש ביחד עם האמריקנים דרכים לשבש את שרשרות האספקה בין צפון קוריאה וטהרן.

הצלע השנייה במשולש ההתנגדות היא וונצואלה ואיראן. תחילת היחסים בין שתי המדינות בשנות ה-60׳, עוד בתקופת השאה באיראן. בתחילת שנות ה-2000 תחת אחמדינז׳אד והוגו צ׳אבז היחסים הפכו קרובים יותר, עם טהרן וקראקס חותמות על סדרה של הסכמים בתחום האנרגיה והכלכלה. לפי דיווחים וונצואלה עזרה לאיראן להתחמק מסנקציות אמריקניות ואפשרה לה לייצר רכיבים לטילים בשטחה [מקור], בעוד טהרן עזרה לצ׳אבז להקים מליציות אזרחיות על-פי המודל של הבאסיג׳, מליציות שהפכו לבסיס הכוח החדש של צ׳אבז בוונצואלה [מקור].

יש ספק רב מה הערך הכלכלי ביחסים בין איראן לוונצואלה, לאור העובדה שחוזים על כריית משאבים לא התממשו ומפעל משותף לייצור רכבים התעכב במשך שנים וכיום מתקשה למכור את תוצרתו. הערך המרכזי של וונצואלה לאיראן הוא במיקום האסטרטגי שלה בדרום אמריקה, מהווה ראש גשר לכוחות איראנים – אם משמרות המהפכה ואם חיזבאללה – לשנע אנשים וציוד מהמזרח התיכון לדרום אמריקה וחזרה. לפי הערכות וונצואלה העניקה דרכונים לאלפי איראנים ואנשי חיזבאללה [מקור], שהשתמשו בהם בשביל לנוע בחופשיות בדרום אמריקה. עבור וונצואלה איראן היא תומכת חשובה לעת צרה, עם איראן השנה סיפקה כמיליון וחצי ליטרים של דלק ועזרה לוונצואלה לשקם את יכולות זיקוק הנפט שלה.

הצלע השלישית במושלש היא וונצואלה-צפון קוריאה, עם השתיים חותמות על סדרה של הסכמי שיתוף פעולה בתחומי הטכנולוגיה, החקלאות והכלכלה בספטמבר 2019. בהנחה וצפון קוריאה לא הפכה למרכז עולמי של טכנולוגיות דשנים ואפליקציות תשלום, סביר להניח שמה שקראקס באמת חתמה עליו היא גישה לטכנולוגית הטילים של צפון קוריאה. אם וונצואלה תפתח ותציב טילים בליסטים בשטחה, היא תצטרף למספר מצומצם של מדינות – בראשן סין ורוסיה – שיכולות לאיים על ערים אמריקניות עם טילים.

המשותף לשלוש המדינות במשולש ההתנגדות הוא משטר הסנקציות הנרחב שארה״ב הפעילה עליהן. משום משטר הסנקציות הזה, ומשום הרצון שלהן לפעול נגד המנהיגות האמריקנית, הן באו זו לעזרתה של זו, משתפות פעולה בתחומים צבאיים וכלכלים בשביל להפחית את הנזק של הסנקציות האמריקניות ולאפשר להן להמשיך ולבנות את כוחן הצבאי למרות הלחץ של וושינגטון.

סיכום

הקשר ביניהן ממחיש לנו עובדה חשובה, עובדה שראינו גם בחברויות האחרות שסקרנו – שאיומים והזדמנויות בעולם הרב-קוטבי החדש שלנו לא מוגבלים לזירה גיאוגרפית אחת. הודות לתנועה המהירה היום של אנשים, כסף וידע, צפון קוריאה ואיראן יכולות לעבוד ביחד על תוכנית הטילים שלהן למרות שהן מרחוקות זו מזו כ-6,000 ק״מ. האמירויות משחקות תפקיד חשוב בפיתוח הכלכלי של מרוקו למרות שהן בצדדים שונים של יבשת אפריקה. כמובן ישנה גם חזרה לחברויות ישנות שהוגדרו ע״י גיאוגרפיה – טורקיה ואוקראינה, או עיראק-ירדן-מצרים.

בעולם רב-קוטבי, בו אין מעצמה אחת דומיננטית, מדינות קטנות או חלשות יותר יחפשו להתאגד בגושים מול מדינות חזקות. ישראל, הודות למיקום האסטרטגי שלה במפגש בין אסיה, אפריקה ואירופה, והודות ליכולות הצבאיות והטכנולוגיות המתקדמות שלה, תוכל להשתתף בהרבה מהגושים האלו, עובדת לדוגמה עם האמירויות ומצרים מול טורקיה, עם סעודיה ועיראק מול איראן, אולי עם ארה״ב ויפן מול צפון קוריאה. העולם החדש מציע לנו הזדמנויות רבות, אנחנו רק צריכים לדעת איך להסתכל על הזירה הבינלאומית בשביל לראות אותן.




פלג 44: המשחק הרוסי

להורדת הפרק – קישור.

הניתוח היום מוקדש לשחקן שכבר עסקתי בו בעבר בכמה הזדמנויות, והוא אולי אחד השחקנים הכי חשובים בעולם הרב-קוטבי החדש שלנו – רוסיה. עסקתי בגיאו-אסטרטגיה של רוסיה לראשונה בסדרה ״העולם על-פי מוסקבה״ ב״משחק הגדול״ בתחילת 2018 [ראו כאן], אבל הבנתי שצריך לעסוק בה שוב וביתר עומק אחרי שאלה של אחד החברים בפל״ג: באירוע הלייב האחרון שאל אותי עוקב מה רוסיה רוצה במזרח התיכון, ועניתי שהיא מחפשת ״השפעה״, שהיא מחפשת להפוך למעין המתווכת העליונה לסכסוכים באזור. בזמן שאני חושב שזה תיאור די מדויק מה רוסיה מחפשת, ברור לי שהוא אינו מספיק בשביל להגיד לנו מה המטרות הקונקרטיות של רוסיה באזור ומה תהיה ההשפעה שלה על ישראל. האמירה ״רוסיה מעוניינת בהשפעה״ היא יותר מדי מעורפלת – בדרך כלל כשמעצמה נכנסת לאזור כלשהו היא מעוניינת בהשפעה. מה היעדים הקונקרטיים של רוסיה? מה היא מעוניינת להשיג עם ההשפעה? מה האסטרטגיה הגדולה שלה?

הניתוח היום נועד להסביר לנו מהי בדיוק האסטרטגיה הרוסית בכלל לאירו-אסיה, ומה יהיו ההשפעות של הנוכחות שלה במזרח התיכון על ישראל. מדובר בנושא שהוא כמובן רחב מאוד ולכן המיקוד שלי יהיה על המזרח התיכון, כשנגע רק באופן שטחי בזירות אחרות. בואו נתחיל.

לחיות על כביש מהיר

הדרך הכי טובה להבין את האסטרטגיה של רוסיה היא להתחיל ממאפיין אחד שהגדיר ומגדיר את ההיסטוריה, הפוליטיקה והכלכלה שלה: רוסיה חיה על כביש מהיר. רוסיה נמתחת על גג אירו-אסיה, מהאוקיינוס השקט במזרח עד לים הבלטי במערב. רוב שטחה נמצא על מה שהיה היסטורית הכביש המהיר של אירו-אסיה: הערבות האירו-אסיאתיות, רצף מישורים ועמקים הנמתח מהרי מונגוליה דרך קזחסטן ודרום רוסיה ועד הרי הקרפטים ברומניה. דרך ״הכביש״ הזה נעו המונגולים, נעו הטורקמנים, והודות להתחברות שלו למישור הצפון אירופי במערב ולהרי הקווקז בדרום, הוא מחבר יבשתית את כל אירו-אסיה, מסין עד גרמניה.

הערבות של אירו-אסיה

הצרה של הרוסים שהלב הדמוגרפי והכלכלי שלהם, הגוש העירוני שבין מוסקבה לסנט פטרסבורג, נמצא בדיוק על הכביש. לא רק זה אלא גם שכמעט כל הכוחות הגדולים של אירו-אסיה מתחברים לכביש הזה: סין יכולה להיכנס לערבות דרך שינג׳יאנג וקזחסטן. איראן יכולה להגיע אליהן דרך מרכז אסיה או הקווקז. טורקיה דרך הקווקז או אגן הים השחור וגרמניה דרך פולין ובלארוס.

צפיפות אוכלוסין. שימו לב לריכוז הדמוגרפי במערב רוסיה, והשממה ברוב סיביר.

לאורך המאות מוסקבה נאלצה להילחם ולהגן על הלב שלה מפני הכוחות האלו, מחפשת להרחיק אותם ממנו ע״י הרחבת גבולותיה והשגת גבולות גיאוגרפים טובים יותר: במזרח אירופה היא התפשטה עד מרכז גרמניה עם הגוש המזרחי של בריה״מ. באגן הים השחור היא כבשה את קרים מידי הטורקים והשתלטה על הקווקז בשביל לאבטח את האגף הדרומי-מערבי שלה מאיראן וטורקיה. במרכז אסיה היא התפשטה דרומה לאורך הערבות האירו-אסיאתיות עד שהגיעה להרי אפגניסטן. היא התפשטה גם מזרחה, לתוך סיביר, מחפשת לה קו חוף נוסף וגישה לאוקיינוס השקט.

הדחף ההיסטורי הזה לעומק, לשליטה בתנועה בכביש האירו-אסיאתי, הוא הבסיס לאחת משתי הקלישאות בנוגע לאסטרטגיה של רוסיה: הרצון לעומק אסטרטגי. רוסיה, כך מקובל בקרב חוגי מדיניות ובקרב אנליסטים גיאופוליטים, רוצה עומק. הקלישאה השנייה היא שרוסיה גם רוצה… טוב, כבוד.

 ב-1991 כשבריה״מ התפרקה העם הרוסי נכנס לעשור של משברים כלכלים ופוליטיים וראה כיצד רוסיה, שהייתה עד לפני רגע אחת משתי מעצמות העל, נאלצה להתחנן בשביל הלוואות מהאויבת-לשעבר ארה״ב ואיך המערב התעלם ממנה בעוד הוא הפציץ את הסרבים, בעלי הברית המסורתיים של רוסיה בבלקן, במהלך מלחמות יוגוסלביה של שנות ה-90׳. משום ההיסטוריה מלאת הפלישות והאיומים שלהם, הרוסים רגישים לכוחות זרים הנמצאים על גבולם, ובשנות ה-90׳ הייתה תחושה שהמערב או מישהו אחר מנסה לקרוע אחת ולתמיד את האומה הרוסית, אם ע״י ההתפשטות של נאט״ו מזרחה, שדידת אוצרות הטבע של רוסיה תחת הכסות של ״הפרטה״ או כוחות בדלנים וגורמי טרור בקווקז.

עם הנשיאות של פוטין הגיע הסוף לתקופת האנרכיה בתוך רוסיה, אך בתחילת שנות ה-2000 רוסיה איבדה את רוב הנכסים הגיאוגרפים שצברה לאורך המאות: המדינות הבלטיות, השלל שלקח פטר הגדול במלחמה הצפונית הגדולה של 1700, הפכו לרפובליקות עצמאיות והצטרפו לנאט״ו והאיחוד האירופי. חצי האי-קרים, היהלום שבכתר הצי הרוסי, נמל המים החמים היחיד של האימפריה, נלקח ממנה עם יציאתה לעצמאות של אוקראינה. בקווקז ובמרכז אסיה הרפובליקות הסובייטיות הפכו מדינות עצמאיות, והאיחוד האירופי וארה״ב החלו בצעדים לקרב אותן לתחום השפעתן. במזרח סין החלה לעורר את חששותיה של מוסקבה בדבר סיפוח שקט של סיביר [מקור]. העמדה הגיאוגרפית הנחותה, ביחד עם כלכלה שרק החלה להתאושש מהמשברים של שנות ה-90׳, שמו את רוסיה לא כמעצמת על או אפילו כמעצמה עולמית, אלא כעוד כוח אזורי באירו-אסיה, כוח שדומה יותר לטורקיה ואיראן מאשר לסין, ארה״ב או האיחוד האירופי.

לטענת אלה שרואים ברוסיה כמעצמה שואפת לכבוד, המעמד הנמוך של רוסיה בתחילת שנות ה-2000 היה בגדר השפלה לפוטין ולעם הרוסי, שלא היו מוכנים, אחרי 300 שנים בהן רוסיה הייתה אימפריה, להשלים עם המעמד החדש של מוסקבה בזירה הבינלאומית. רוסיה לכן יצאה במאמץ דיפלומטי, כלכלי וצבאי להחזיר את כוחה, כשהצעדים האגרסיביים שלה נגד גיאורגיה ב-2008, נגד אוקראינה ב-2014, ובסוריה ב-2015, נתפסים ככאלה שהמטרה המרכזית שלהם היא להוכיח למערב שהנה רוסיה חזרה לזירה הבינלאומית וחייבים להתחשב בה [מקור].

בדרך כלל קו הטיעון הזה, שרוסיה אובססיבית למעמד שלה בעולם, מגיע עם טיעון נוסף: על-אף כל הניסיונות של רוסיה לבנות את עצמה ככוח גדול, היא נמצאת בדעיכה. עם התכווצות של האוכלוסייה שלה, תלות כלכלית גדולה מדי בייצוא משאבי טבע, מגזר פרטי לא חדשני ושחיתות רחבת היקף, רוסיה לעולם לא תוכל שוב להיות כוח שווה לארה״ב כמו בימי המלחמה הקרה [מקור]. מכאן שארה״ב צריכה לנסות ולנהל את הדעיכה של רוסיה, להכיר בצורך שלה לעומק אסטרטגי, לכבד אותה בזירה הבינלאומית ולהמתין לגסיסה הדמוגרפית והכלכלית שלה ולמה שלא יקום מהגופה של הפדרציה הרוסית.

אני חולק על התפיסה הזו. אני מסכים שרוסיה היסטורית חיפשה לשלוט בתנועה בכביש המהיר של אירו-אסיה, ואני מסכים שסטטוס בינלאומי הוא כנראה פקטור חשוב במדיניות החוץ הרוסית, אך אני חושב שלצייר את פוטין ואת האסטרטגיה של רוסיה תחת מנהיגותו כניסיון כושל להשיב לרוסיה את הכבוד הלאומי רגע לפני שנכבים בה האורות הוא לא רק לא נכון, הוא מתנשא.

מאז 2008 פוטין הצליח לתמרן בצורה מוצלחת מול ארה״ב והמערב. הוא עצר את ההתפשטות של נאט״ו בקווקז, השיב לרוסיה את חצי-האי קרים ונעל את אוקראינה במלחמה ללא קץ במזרחה, הצליח להביא חלק מבעלי הברית של וושינגטון לעשות עם רוסיה עסקים – כמו גרמניה ויפן – והצליח להפוך את רוסיה לכוח משמעותי במזרח התיכון ובמזרח אירופה.

קחו לדוגמה את המשבר בבלארוס: בתחילת שנות ה-2000 נאט״ו והאיחוד האירופי התפשטו ללא היסוס במזרח אירופה ובפריפריה של רוסיה. הקרמלין ראה כיצד מהפכות צבע באוקראינה וגיאורגיה העלו מנהיגים פרו-מערביים שקראו להצטרפות למחנה המערבי ולהתנגדות להשפעה של מוסקבה. מרחב ההשפעה של רוסיה הצטמק ונראה היה שארה״ב סוגרת עליה.

20 שנה מאוחר יותר ועם תחילת המשבר בבלארוס כל מה שפוטין היה צריך לעשות בשביל לדאוג שהמערב לא יתערב במדינה הוא להזהיר אותו. ברלין ופריז הסתפקו בהצהרות תמיכה במפגינים, קריאה להחזרת הסדר וכיבוד הדמוקרטיה, וסנקציות על אישים בממשל לוקשנקו. נכון לכתיבת שורות אלה המפגינים בבלארוס עדיין ברחובות, אך אין אף אחד – אף מדינה או כוח מערבי – שיהיו מוכנים לבוא לעזרתם. פוטין החזיר את מרחב ההשפעה של רוסיה במזרח אירופה, והוא עשה זאת למרות הסנקציות הכלכליות ולמרות הדמוגרפיה.

בכלל, הטיעון שרוסיה היא כוח הנושם כעת את נשימותיו האחרונות לא נתמך ע״י נתונים דמוגרפיים עדכניים. מקורו של הטיעון בקריסה בשיעורה ילודה ועלייה בשיעור התמותה ברוסיה בשנות ה-90׳, שנבעו בין השאר בעקבות עלייה בפשיעה, בשיעור ההתאבדויות והתפשטות של איידס במדינה [מקור] עם נפילת בריה״מ. ב-1992 התרחש ״הצלב הרוסי״, אז שיעור התמותה עקף את שיעור הלידות והאוכלוסייה ברוסיה החלה להצטמק, כשהפער ביניהם מגיע לשיא בשנת 2000.

אבל! מאז המשבר של שנות ה-90׳ רוסיה ראתה עלייה מתונה אך יציבה בשיעור הלידות, בעוד שיעורי התמותה החלו לרדת. המשמעות היא שנכון שרוסיה הולכת לראות התכווצות באוכלוסייה שלה, אך אחרי שלב מהיר יחסית של התכווצות, שיקרה בין שנת 2000 לשנת 2030, האוכלוסייה תתייצב. לדוגמה, בין שנת 2000 לשנת 2030 התכווצות מהירה באוכלוסייה בגיל העבודה שלה, זו שבין גילאי 15 ל-64. אחוז האוכלוסייה בגיל העבודה בשנת 2000 היה כמעט 70%, כיום הוא עומד על 66% והוא יגיע ב-2030 ל-63%.

אחרי 2030 הדמוגרפיה הרוסית תתחיל להתייצב, עם שיעור האוכלוסייה בגיל העבודה נותר סביב ה-60% עד 2100. במקביל להזדקנות של האוכלוסייה הרוסית, גם המדינות שסביבה – איראן, טורקיה, סין, פולין, אוקראינה וגרמניה – כולן יעברו תהליכים של הזדקנות האוכלוסייה והתכווצות האוכלוסייה בגיל העבודה. פולין וגרמניה במיוחד יראו התכווצות מהירה של האוכלוסייה העובדת, מסביב ה-70% בתחילת שנות ה-2000 לסביב ה-55% ב-2050.

המשמעות היא שאם רוסיה תצליח להחזיק את העשור הנוכחי, היא תצא ממנו כאחת המדינות הצעירות במזרח אירופה, עם שוק צרכני גדול יחסית לאלו של פולין וגרמניה ואחרי שהיא כבר ספגה והתאימה את עצמה לעלייה מהירה בשיעור הפנסיונרים. לעומתה פולין ואוקראינה ימשיכו להתכווץ בקצב ממוצע של כ-0.7% בשנה. רוסיה לא נאבקת כנגד השקיעה הבלתי נמנעת שלה. אם משהו, נראה שהרוסים מכינים את הקרקע לסדר עולמי משלהם.

משחקי השפעה

בואו וננסה להסתכל על הסדר העולמי מנקודת המבט של רוסיה, אבל לא של רוסיה של לפני 100 שנה אלא של רוסיה של ימינו. כן, רוסיה עדיין מחפשת לשלוט בכביש המהיר שבו היא חיה. אם הייתה יכולה, כנראה היא הייתה שמחה להשתלט על השטחים הדרושים לה במזרח אירופה, בקווקז ובמרכז אסיה. אך זה לא הולך לקרות – פולין והמדינות הבלטיות הן חברות בנאט״ו, וכל ניסיון לכבוש אותן יציב את רוסיה במאבק צבאי ישיר עם ארה״ב, יפגע במסחר שלה והתוצאה הסופית תהיה שמוסקבה תאלץ לנהל את חייהם של כ-43 מיליון בני-אדם – פולנים, לטבים, אסטונים – שלא ידועים בחיבה שלהם לרוסיה. בשביל מה היא צריכה את זה?

במרכז אסיה, כיבוש של הסטאנים – קזחסטן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן – יכריח את מוסקבה להשקיע כוחות גדולים במרכז אסיה ולחשוף את עצמה גם בחזית המערבית שלה לאירופה וגם לפעילות עוינת מצד איראן, טורקיה וסין. הסטאנים הם גם כיום ידידותיים למוסקבה, כך שכיבוש שלהם רק יהפוך ידידים לאויבים. רוסיה כבר לא יכולה לשלוח כוחות צבא לכל מקום בפריפריה שלה, ולמען האמת היא גם לא צריכה לעשות זאת.

האסטרטגיה הרוסית בימינו עובדת בשלושה וקטורים מרכזיים: דחיקה של ארה״ב מאירו-אסיה; לחץ מתמיד על היריבים בפריפריה שלה, אם יריבים בהווה או יריבים פוטנציאלים; צבירת נקודות אסטרטגיות באירו-אסיה ואפריקה שמשרתות גם את היעדים קצרי הטווח של מוסקבה – למשל שווקים חדשים לחברות רוסיות – וגם את היעדים ארוכי הטווח שלה – הרחבת תחום השפעתה ושיפור העמדה הגיאו-אסטרטגית שלה בעולם. שלושת הווקטורים האלו לא דורשים טורי שריון ומלחמות עולם, רק כוח דיפלומטי, צבאי וכלכלי גמיש מספיק ומהיר מספיק בשביל לנצל הזדמנויות.

נתחיל עם הנקודה הכי חשובה והכי מהותית לאסטרטגיה הרוסית: הדחיקה של ארה״ב מאירו-אסיה. אמריקה היא האיום הכי גדול על מוסקבה משום שאמריקה לא חולקת עם רוסיה אף גבול יבשתי, אך היא יכולה, הודות למערכת הבסיסים שלה, העליונות הימית והאווירית שלה, להקרין כוח על רוסיה במקביל משלושה אזורים: מאירופה על הלב הרוסי, מהמזרח התיכון על מרכז רוסיה, ומהאוקיינוס השקט על מזרח סיביר. אם במלחמה הקרה מוסקבה עוד יכלה להתמודד צבאית עם ארה״ב, הרי שהיום האמריקנים מחזיקים ביתרון האיכותי והכמותי מול הרוסים, עם תקציב הגנה גדול פי 10 מזה הרוסי [מקור], כוח סדיר גדול יותר וכוח אווירי גדול יותר [מקור].

הפתרון הוא להעביר את ההתמודדות עם האמריקנים מהתחום הצבאי בלבד, להתמודדות אסטרטגית על השפעה. מוסקבה מחפשת לבלום את ההתפשטות של האמריקנים לפריפריה שלה ומחפשת להעביר בעלי ברית של וושינגטון לצדה, או לכל הפחות ליצור טריז בינן ובין אמריקה. הפעילות הזו נראת כאילו מוסקבה מבקשת להחזיר לעצמה את מעמדה ככוח עולמי, ואכן זו יכולה להיות תוצאה אחת שלה, אך מה שהרוסים באמת מחפשים הוא לפגוע בדומיננטיות האמריקנית.

המלחמה עם גיאורגיה ב-2008 נועדה לחסום את ההתפשטות את נאט״ו לקווקז ומזרח אירופה. התמיכה בבדלנים רוסים במזרח אוקראינה מאז 2014 נועדה להבטיח שלמוסקבה תמיד יהיה מנוף לחץ על קייב, כשהקרמלין יכול להגביר או להנמיך את גובה הלהבות כרצונו. ב-2015 הרוסים יצאו לעזרת אסד בסוריה, מצילים אותו מהפסד למורדים בתמיכת ארה״ב. אחרי ההתערבות בסוריה, קרנה של מוסקבה עלתה במזרח התיכון, כשהיא נתפסה לא רק ככוח חדש באזור, אלא גם כפרטנר אמין יותר מארה״ב, אחרי שזו נטשה את מובארק ב-2011 [מקור].

עבור מוסקבה הסדר הבינלאומי בראשות ארה״ב היה איום אסטרטגי, משום שבמערכת כזו רוסיה לעולם לא תהיה עצמאית לפעול כרצונה ותהיה חייבת להתכופף ״בפני המנהיגה״. לכן במקביל לחסימת ההתפשטות של נאט״ו מזרחה והתערבות נגד ארה״ב בסוריה, מוסקבה גם תמכה או תומכת במשטרים אנטי-מערביים וכאלה הנתונים תחת סנקציות אמריקניות, מבקשת לתמוך בכל מי שמערער על ההגמוניה האמריקנית, אם זו איראן עליה רוסיה מגנה במועצת הביטחון, וונצואלה, סוריה, סודן, לוב בימי קדאפי ועוד. הניסיון לצייר את זה כ״רוסים מנסים לחזור למעמד של מעצמה עולמית״ מפספס את המטרה: הרוסים רוצים להוריד את ארה״ב ממעמד של מעצמת-על לעוד מעצמה עולמית בסדר הרב-קוטבי.

במקביל לדחיקת האמריקנים מאירו-אסיה והבאת הסדר הרב-קוטבי, ברור לרוסים שיריבים ישנים וחדשים עלולים לקום ולנסות לאתגר אותם. שני יריבים מסורתיים של רוסיה הן טורקיה ואיראן. שתי המדינות נמצאות מתחת לבטן הרכה של רוסיה במרכז אסיה ושתיהן עלולות לנסות ולהרחיב את השפעתן על חשבון מוסקבה. לטהרן קשרים תרבותיים וכלכליים עם מרכז אסיה והקווקז, ולטורקיה קשרים תרבותיים וכלכלים עם מרכז אסיה, הקווקז ואגן הים השחור. מצד שני, האיראנים והטורקים מתחרים עם האמריקנים ובעלי הברית המערביים שלהם, מה שהופך אותם בו-זמנית גם לנכס וגם לאיום פוטנציאלי על הקרמלין.

מבין השתיים, איראן היא היריב הפחות מאיים. כשני עשורים של סנקציות הותירו את איראן ללא צבא סדיר שיכול לאיים על רוסיה, והמחויבות האידיאולוגית של טהרן להיאבק בארה״ב וישראל הופכת אותה לכלי שימושי בידי מוסקבה, נותנת לה השפעה במפרץ הפרסי, ומנוף לחץ לא רק על האמריקנים, אלא גם על הסעודים והישראלים. הבידוד של איראן בזירה הבינלאומית הוא זה שמבטיח שמוסקבה לא תרצה לעזוב אותה, יודעת שלטהרן אין הרבה אופציות דיפלומטיות חוץ מרוסיה וסין.

נכון, תמיכה באיראן לאורך זמן עלולה לחזק אותה כך שתהפוך לאיום, אך למזלה של מוסקבה היא לא צריכה לפעול באופן אקטיבי בשביל לרסן את ההתפשטות של איראן – ישראל וסעודיה עושות זאת לבד, כשמוסקבה בסה״כ מביטה מהצד בעוד הישראלים ״מכסחים את הדשא״ בסוריה והסעודים נלחמים באיראן בתימן.

טורקיה היא סיפור אחר. טורקיה היא חברה בנאט״ו, מחזיקה בצבא סדיר גדול ומתקדם, ויש לה את הכוח הדמוגרפי והכלכלי לאתגר את רוסיה ע״י תמיכה במדינות כמו אזרבייג׳ן, אוקראינה [מקור] ופולין [מקור] הנמצאות בפריפריה של רוסיה. מבחינה גיאוגרפית לטורקים עמדה עדיפה על האיראנים מול מוסקבה: טורקיה היא חלק מאגן הים השחור, החשוב כל-כך כלכלית לרוסיה משום שהוא גוף המים החמים היחיד שלה; היא גובלת בקווקז; והיא מחזיקה במעבר בין הים השחור והים התיכון, יכולה, תיאורטית, להפוך את הים השחור מהשער של רוסיה לעולם לאגם נעול.

למזלה של רוסיה, טורקיה והמערב התרחקו מאז שנות ה-2000, עם אנקרה מחפשת להפוך את עצמה למוקד כוח חדש ועצמאי בעולם הרב קוטבי [ראו כאן]. אחרי ניסיון ההפיכה נגד ארדואן ב-2016, ניסיון שיש מי בטורקיה שמאשים את המערב בו, אנקרה החלה להתקרב אל רוסיה, קונה ממנה סוללות S-400 ועובדת עמה על מאמצי השלום בסוריה. מבחינת הרוסים זו התפתחות מבורכת, והם יחפשו להעמיק את הפער בין טורקיה ונאט״ו ובין טורקיה והאיחוד האירופי. אין לכן לרוסים למשל סיבה לרסן את הטורקים במזרח הים התיכון, משום שהדבר שומר על חיכוך בין טורקיה ובין חברות נאט״ו יוון וצרפת.

במקביל לעידוד הבידוד של טורקיה מהמערב, מוסקבה מחפשת לאזן את טורקיה ע״י הצבת כוחות בחזיתות חשובות לאנקרה: בקווקז משקיפי השלום הרוסים בנגורנו-קרבאך ישקיפו לא רק על קווי הגז לאיחוד האירופי מאזרבייג׳ן, אלא גם על הקווים שלה לטורקיה. בסוריה הרוסים יכולים לאיים אווירית וימית על כל הגבול הדרומי של טורקיה, והם מפעם לפעם מפעילים לחץ על המורדים באידליב הנתמכים ע״י הטורקים. במהלך המלחמה בנגורנו-קרבאך הרוסים הפציצו מחנה אימונים באידליב [מקור] בשביל למשוך את תשומת הלב של טורקיה לסוריה. בלוב, בעוד הטורקים מחזקים את נוכחותם במערב המדינה, הרוסים מחזקים את נוכחותם במזרחה, שולחים כוחות אוויר ואת שכירי החרב של וואגנר לתמוך בגנרל ח׳פתר [מקור].

היריב האחרון של רוסיה הוא האיחוד האירופי.האיחוד האירופי פוטנציאלית יכול להיות האיום הכי גדול על רוסיה, אך הוא מתקשה להפוך את היתרון הגיאוגרפי והכלכלי שלו לכוח גיאופוליטי. האיחוד הוא הכלכלה הגדולה בעולם והוא מחזיק בנוכחות גיאוגרפית טובה יותר מזו שהייתה לגרמנים בתחילת מבצע ברברוסה – באיחוד חברות שבדיה ופינלנד, המדינות הבלטיות וכל פולין. תיאורטית האיחוד יכול להציב כוחות קרקעיים במרחק של פחות כ-100 ק״מ מסנט פטרבורג וכ-600 ק״מ ממוסקבה. כשהיטלר התחיל את מבצע ברבורסה הכוחות הנאציים היו צריכים לחצות מרחק כפול מזה.

יחד עם זאת, האיחוד הוא לא גוף גיאופוליטי מוצלח אם בכלל. יש לו לפחות שלושה ראשים – פולין, גרמניה וצרפת [ראו כאן] וכל ראש מושך לכיוון אחר: הפולנים רוצים לראות נוכחות אמריקנית חזקה כמגן מפני הרוסים, הצרפתים רוצים לראות את אירופה עצמאית אסטרטגית וממוקדים באגן הים התיכון ואפריקה והגרמנים, כרגע, תומכים בשתי העמדות במקביל ובעיקר מחפשים כיצד לא להתעמת עם רוסיה.

מה שהרוסים מחפשים הוא ליצור מאזן אסטרטגי מול אירופה, בעודם מעודדים פיצול שלה בתוכה. המלחמה במזרח אוקראינה, הסיפוח של חצי-האי קרים והתוכניות להתאחד עם בלרוס נועדו כולן לשפר את המצב האסטרטגי של רוסיה במזרח אירופה: עם הכוחות שלה במזרח אוקראינה ובחצי-האי קרים מוסקבה מאבטחת את האגף הדרומי שלה ממתקפה של קייב. עם בלארוס היא מאבטחת את הגישה למוסקבה דרך מעבר סמולנסק [ראו כאן].

הפיצול של האיחוד עצמו מושג ע״י עבודה בשלושה מוקדים מרכזיים: עידוד של קשרי מסחר ואנרגיה בין רוסיה וגרמניה, באופן כזה שיגדיל את התלות הגרמנית ברוסים; עידוד הרצון הצרפתי לעצמאות אירופית מארה״ב, כך שהאיחוד כבר לא יהיה בסיס כוח לאמריקנים במערב אירו-אסיה; זריעת מחלוקות באיחוד [מקור], אם ע״י תמיכה במפלגות ימין ושמאל קיצוניות, עידוד אירו-סקפטיות או תמיכה במדינות המתנגדות לבריסל, כמו הונגריה [מקור].

הרוסים גם מקיפים את אירופה בחגורה של בסיסים או מדינות ידידותיות להן, שיתנו להם לאתגר את האיחוד מכמה חזיתות: בסיס טרטוס בסוריה נותן לרוסים יכולת פעולה ימית במזרח הים התיכון, ויהיה ציר חשוב שיחבר בין הבסיס הרוסי המתוכנן לקום בסודן והבסיסים בחצי-האי קרים. נוכחות צבאית בלוב ויחסים קרובים עם אלג׳יריה יתנו לרוסים יכולת כיסוי של איטליה ומצר גיברלטר, יכולים לשלוט בקווי השיט של אירופה למזרח אסיה. הנוכחות הצבאית שלהם בקווקז מבטיחה כיסוי של קווי הגז והנפט מהים הכספי.

עם לחץ על היריבים שלהם ועם ארה״ב נדחקת אחורה באירו-אסיה, הרוסים מחפשים גם לצבור נקודות אסטרטגיות, הישגים שיכולים לתרום להם בטווח הקצר או הארוך. כך לדוגמה רוסיה בשנים האחרונות הגדילה את ייצוא הנשק שלה לאפריקה, משיגה בו זמנית שווקים חדשים ליצרנים רוסים ומגדילה את ההשפעה שלה ביבשת השחורה [מקור]. בסוריה ובלוב הרוסים מכניסים את החברות שלהם, מצפים לגזור קופון מהשיקום המדינות, להעשיר את קופת המדינה הרוסית ולהגדיל את השפעתה בשתיהן. הטעות היא לחשוב שרוסיה לא יכולה להיות בו זמנית אסטרטגית ואופורטוניסטית, מנצלת הזדמנויות שמבטיחות לה רווחים בעודה מקדמת את האסטרטגיה ארוכת הטווח שלה.

הרוסים ואנחנו

מה המשמעות של כל המשחק הרוסי עבור המזרח התיכון ועבור ישראל? ראשית, עלינו להבין שהמזרח התיכון חשוב לביטחון הרוסי משום שהוא גובל בזירות קריטיות למוסקבה: אגן הים השחור, הקווקז, ואגן הים הכספי. שנית, המזרח התיכון מציע למוסקבה להגדיל את כוחה, משום שפועלים בו עוד שחקנים חשובים כמו צרפת, הודו, סין, יפן, בריטניה וגרמניה. ע״י הגדלת כוחה בו, מוסקבה מגדילה את השפעתה בעקיפין על אותן מדינות. שלישית, רוסיה מעוניינת לדחוק את ארה״ב מהמזרח התיכון, אם דחיקה ממש ע״י הקטנת הנוכחות הצבאית בו ואם ע״י צמצום העצמאות האמריקנית בו. רביעית, כמו טורקיה, גם סעודיה היא יריבה וותיקה של הרוסים, ועלולה לפגוע בהם אם ע״י מלחמת מחירים בשוק הנפט – מה שקרה בתחילת 2020 – ואם ע״י רדיקליזציה של המיעוט המוסלמי ברוסיה. כפי שהרוסים רוצים לרסן את הטורקים, הם יחפשו לרסן גם את הסעודים.

מכאן אנחנו יכולים להסיק מספר מסקנות: הרוסים לא יעזבו את האיראנים ויעבירו את תמיכתם אלינו או אל הסעודים. הרוסים ודאי שומרים על יחסים טובים עם ריאד ואתנו בשביל השפעה, אך הם מבינים שמנוף הלחץ הכי אפקטיבי שיש להם עלינו הוא טהרן. מכאן שבזירה הסורית ישראל לא יכולה לצפות שהרוסים יתמכו ביציאת האיראנים, והם כנראה ירצו לשמור על הפעילות שלנו נגד איראן מתחת לסף מסויים כך שהתקיפות שלנו נגד הנכסים של טהרן לא יובילו לתסכול איראני כלפי מוסקבה. המשמעות היא שרוסיה תרצה להגביל את היכולת שלנו לפעול בסוריה.

הרוסים גם לא יחפשו לבלום את התוקפנות הטורקית במזרח הים התיכון, מעדיפים לראות את הסכסוך ממשיך ומעצים. הסכסוך במזרח הים התיכון שומר על הבידוד של טורקיה מהמערב, ופוגע גם בפיתוח שדות הגז וייצוא שלו לאירופה. חשוב לזכור שהגז הישראלי והקפריסאי מתוכנן להתחרות עם הגז הרוסי, כך שאין לרוסיה אינטרס לעזור למתחרים שלה לממש את הפוטנציאל האנרגטי שלהם.

לבסוף, הקרמלין כנראה רואה בעוינות את האפשרות להתגבשות מערך ביטחון אזורי שלא כולל את רוסיה או סין, ושיורכב מאיחוד האמירויות, ערב הסעודית וישראל, עם תמיכה אמריקנית מרחוק. הרוסים מעוניינים במבנה ביטחוני שכולל אותם ואת סין, כמו גם ארגונים בינלאומיים כמו מועצת הביטחון והליגה הערבית [מקור]. המטרה של מערך כזה תהיה פחות להבטיח ביטחון למפרץ הפרסי ויותר להגביל את ההשפעה של האמריקנים בו – אם מוסקבה תכניס את וושינגטון למערכת רב-לאומית, היא בעצם תיקח ממנה את יכולת הפעולה העצמאית באזור, משום שכעת ארה״ב תהיה מחוייבת לארגון שהיא הפכה חברה בו. מוסקבה כמובן תשמור על האפשרות לפעול באופן עצמאי אם הצדדים יבקשו זאת ממנה, כפי שהיא עשתה בסכסוך בנגורנו-קרבאך – על אף שאזרבייג׳ן, ארמניה ורוסיה כולן חברות בארגון ה-OSCE, ארגון רב-לאומי לביטחון ושיתוף פעולה באירופה, רוסיה לא שיתפה אף נציג בארגון בשיחות להפסקת אש בין הצדדים או הציעה למי מהמדינות בו להשתתף בכוח משקיפי השלום [מקור].

האסטרטגיה הרוסית מגבילה את ישראל, גם אם זו לא המטרה המכוונת שלה. רוסיה אינה מחזיקה בעוינות כלפינו, אלא רואה אותנו כחלק ממשחק גדול יותר של איזון במזרח התיכון בו רוסיה מבטיחה שלא יקום הגמון אזורי שיאיים עליה, ושארה״ב תאבד את הדומיננטיות שלה בו. הדרך עבורנו למנוע את המגבלות הרוסיות הוא לעבוד עם שחקנים אזוריים בשביל לקדם מערכי ביטחון והשפעה עצמאיים ממוסקבה. מערך עם יוון וקפריסין יאפשר לנו לרסן את טורקיה במזרח הים התיכון ולהמשיך את פיתוח הגז שלנו. שיתוף פעולה עם ערב הסעודית יאפשר לנו להגביל את ההתפשטות האיראנית בעיראק וסוריה. עבודה עם האמירויות, הסעודים והצרפתים תיתן לנו להבטיח את חופש השיט בים האדום וביטחון בחצי האי-ערב. הרוסים בונים את הרשתות שלהם, הגיע הזמן שגם אנחנו.

סיכום

לפני 300 שנה מוסקבה הסתערה אל תוך משחקי הכוח של אירופה עם התבוסה של שבדיה במלחמה הצפונית הגדולה. לפני עשור, מוסקבה שבה אל משחקי הכוח העולמיים עם בלימת ההתפשטות של נאט״ו לפריפריה. לפני חמש שנים, בעוד אובמה מחפש לצמצם את המחויבויות של ארה״ב בעולם, רוסיה החדירה את עצמה לסוריה והוכיחה את היכולת שלה לעזור לבעלי בריתה. רוסיה אינה כוח דועך, והיא אינה מונעת רק ע״י תאוות כבוד וכוח – ע״י משחק עדין בכמה חזיתות, היא בונה לעצמה השפעה אסטרטגית שמקיפה כחצי מאירו-אסיה. טוב שנלמד מהרוסים, ונחפש דרכים למנוע מהם לצמצם את מרחב הפעולה שלנו באזורנו שלנו.




פלג 42: סקירה עולמית מס׳ 3

להורדת הפרק – קישור.

הסקירה העולמית היום, באופן לא מכוון, עוסקת בנושאים מגוונים אך בעלי מכנה משותף אחד: השינוי של המערכת הבינלאומית לעולם רב-קוטבי מלא, עולם בו מדינות רבות מנהלות מדיניות חוץ עצמאית מארה״ב ומתחרות זו עם זו על כוח והשפעה. בפרק היום נראה איך יוון ואיחוד האמירויות מגבשות ציר אנטי-טורקי, כחלק מההיערכות מחדש של כוחות במזרח התיכון; נראה את בריטניה מתחילה להתוות את חזרתה לזירה העולמית ככוח צבאי משמעותי; נבין את המשמעויות של הסכם שביתת הנשק בנגורנו-קרבאך; ונראה איך דרום-מזרח אסיה מנסה לנהל משחק מורכב בסביבה של יריבות הולכת וגדלה בין סין, יפן, הודו וארה״ב. הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מאתונה עד דובאי

ב-17.11.2020, ראש ממשלת יוון ביקר באיחוד האמירויות במטרה לחזק את הקשר ביניהן. במהלך הביקור נחתם הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני המכיל סעיף מפתיע – סעיף הגנה הדדית [מקור]. לפי הסעיף יוון והאמירויות יסייעו זו לזו במקרה של איום צבאי אחת על השנייה, ויפעלו לשמור על השלמות הטריטוריאלית והריבונות זו של זו. המשמעות הפרקטית של ההסכם הוא שהמדינות יוכלו להציב כוחות צבא זו בשטחה של זו, ושהן יחלקו מודיעין מסווג הרלוונטי לשתיהן.

למה ליוון והאמירויות לחתום על הסכם המכיל סעיף כזה? התשובה היא ברורה – טורקיה. יוון והאמירויות רואות בטורקיה יריב ואיום, כל אחת מסיבותיה שלה: יוון רואה בהתפשטות הטורקית במזרח הים התיכון איום טריטוריאלי עליה, וברור שנוסח הסעיף המדבר על ״שלמות טריטוריאלית וריבונות״ מכוון מול איום ימי מצד הטורקים על אחד מאיי יוון. איחוד האמירויות רואה בטורקיה איום על היציבות שלה משום התמיכה של טורקיה באחים המוסלמים, המעוניינים להחליף את המונרכיות הערביות. יש לכן ליוון והאמירויות אינטרס לבלום את הטורקים, וההסכם החדש יאפשר לאמירויות להציב כוחות ביוון עצמה ולשתף פעולה עם שחקנים נוספים כמו קפריסין, ישראל, מצרים וצרפת נגד טורקיה של ארדואן. החתימה על הסעיף אגב באה כמה ימים לפני הודעה על תרגיל ״מדוזה 2020״, תרגיל ימי-אווירי משותף למצרים, יוון וקפריסין, בו ישתתפו הפעם גם צרפת ואיחוד האמירויות [מקור]. העובדה שישראל לא תשתתף היא אכזבה, והיא מחייבת אותנו בשינוי שאנחנו צריכים לעשות בחשיבה שלנו לעולם בכלל ולאזור שלנו בפרט.

החתימה על הסכם הגנה הדדי מחייב אותנו לעדכן מהיסוד את החשיבה שלנו על המזרח התיכון ולהבין שהחשיבה המיושנת על ״מחנות״ בהובלת מדינה כלשהי היא כבר לא רלוונטית לעולם בכללו, וודאי לא למזרח התיכון. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב לא במונחים של מחנה מול מחנה, אלא ברשתות שאינן מובלות ע״י מדינה אחת כלשהי ושמשנות את צורתן עם שינוי האינטרסים של כל מרכיב ברשת.

איך זה מתבטא במקרה שלנו? טורקיה, יוון ואיחוד האמירויות יכולות כולן להיחשב כחלק מ״המחנה האמריקני״, טורקיה אפילו יותר מהאמירויות לאור החברות שלה בנאט״ו ויוון יותר מטורקיה לאור החברות שלה בנאט״ו ובאיחוד האירופי. לדבר על האמירויות ויוון בהקשר של ״מחנה אמריקני״ הוא לכן לא רלוונטי, כי: א׳ שהקשר שלהן מכוון נגד חברה שלישית במחנה ו-ב׳ לא ברור מה החלק של ארה״ב אם בכלל ביצירת הקשר – יוון ואיחוד האמירויות שתיהן מתנהלות כיום ככוחות עצמאיים, עם מדיניות חוץ עצמאית שאינה תלויה בארה״ב.

זה מביא אותי לנקודה השנייה: החיפוש אחר מנהיגה מובילה למחנה הוא חיפוש חסר טעם, משום שמדינות רבות היום מתנהלות באופן עצמאי מול המעצמות הגדולות, מחפשות למקסם את הקשרים שלהן. כל עוד אנחנו מקובעים לדוגמה סביב הרעיון של מחנה אמריקני, אנחנו עוקבים אחר הפעולות של ארה״ב ומתעלמים שלא במודע מהפעילות העצמאית של אבו-דאבי ואתונה בזירה הבינלאומית.

יוון במיוחד אינה זוכה להתייחסות משמעותית בשיח האסטרטגי בארץ: מאז 2019 יוון החלה בצעדים קונקרטיים לחזק את מעמדה במזרח הים התיכון ולהפוך עצמה למדינה חשובה לאיחוד האירופי ונאט״ו [מקור]. היא מתכוונת להגדיל את כוחה הצבאי, אם בגיוס חיילים נוספים, רכש ספינות או רכש מטוסי F-35 מארה״ב [מקור] ומטוסי רפאל מצרפת [מקור]; היא הקימה שתי מסגרות דיאלוג אסטרטגיות במזרח הים התיכון, אחת עם ישראל ואחת עם מצרים; היא שולחת כוחות מיוחדים למאלי לעזור לצרפת בלחימה נגד גורמי טרור [מקור]; וע״י צינור ה-EastMed מתכוונת להיות השער האנרגטי של האיחוד האירופי לגז במזרח הים התיכון. כל עוד אנחנו מחפשים מדינה מובילה למחנה שלא קיים, אנחנו לא יכולים לראות ולהעריך את הפעולות העצמאיות של שחקנים שהם אולי לא מעצמת-על, אך הם משמעותיים לזירה שלנו.

לבסוף, בזמן שיוון והאמירויות אכן מהוות ציר אנטי-טורקי, אסור לנו ליפול לניסיון לחלק את המזרח התיכון למחנה אנטי-טורקי או מחנה אנטי-איראני, משהו שרבים אוהבים לעשות בארץ – לדמיין שנרמול היחסים עם סודן הוא חלק ממחנה אנטי-איראני גדול בהובלת ארה״ב, ישראל וסעודיה. כבר דיברתי בעבר שציר סוני אנטי-איראני לא קיים [ראו כאן], וספק אם יש מחנה אנטי-איראני.

יוון והאמירויות שותפות בהתנגדות שלהן לטורקיה, אך כנראה שאת יוון קרן אפריקה לא ממש מעניינת בדיוק כפי שאת האמירויות לא מעניינת מאלי או היחסים עם צרפת. לקרוא להן ״מחנה אנטי-טורקי״ הוא לצמצם אותן, לנסות ולתפוס אותן רק דרך נקודה אחת. דרך יותר טובה יותר היא לחשוב עליהן כ״ציר אנטי-טורקי״ או אולי כ״קואליציה אנטי-טורקית״: המשמעות של ציר היא שהן יוצרות מבנה, המורכב מהסכמים, תרגילים משותפים ודיאלוג אסטרטגי. המבנה הזה הוא לא הפן היחיד של מדיניות החוץ שלהן, אך הוא בהחלט חלק ממדיניות החוץ שלהן. הוא קיים כמבנה בזירה הבינלאומית שטורקיה צריכה להתמודד מולו ויריבות של טורקיה יחפשו לעבוד עמו – משהו שהצעתי שישראל תקים במזרח הים התיכון עוד בקיץ 2020 [ראו כאן].

קואליציה היא התאגדות זמנית של מדינות לשם מטרה משותפת. קואליציות היו נפוצות באירופה במאה ה-17 וה-18, והן שיחקו תפקיד בשתי מלחמות המפרץ של ארה״ב בעיראק ואפגניסטן. קואליציות העבר היו בעיקר התאגדות צבאית לשם ניהול מלחמה, כשהקואליציות בימינו הן התאגדות צבאית ולעיתים כלכלית בשביל להרתיע מפני מלחמה. קואליציות הן פחות נוקשות ממחנות והן משנות את הרכבן עם שינוי האינטרסים בין החברים בהן. כיום יוון והאמירויות, ביחד עם מצרים, קפריסין, ישראל וצרפת, מהוות קואליציה אנטי-טורקית – אולם חברותן בקואליציה אינה אומרת שהן אינן מתחרות זו בזו בזירות אחרות, או שהן מחויבות זו לזו.

בעולם בו יחסי החוץ הם דינמיים יותר, עם קואליציות וצירים, אנחנו צריכים להפסיק ולחפש מחנות ואת המנהיגות האמריקנית, ובמקום לחפש איך אפשר להתאגד עם מדינות בעלות אינטרס דומה לשלנו, מול מדינות עם אינטרס שונה משלנו. תפיסה כזו כמובן תחייב שינויים משמעותיים באיך מדינת ישראל מנהלת מדיניות חוץ: היא תצטרך תיאום בין משרדי הביטחון, החוץ והכלכלה בשביל לקדם אג׳נדה רלוונטית מול כל מדינת עניין; היא תצטרך כוח אדם שמוכשר בניתוח על בסיס ריאלי-גיאופוליטי, עם גישה למגוון מומחים עבור מדינות שונות (משום שמודל של one-fits-all כבר לא יהיה אפקטיבי); והיא תצטרך להביא את חיל הים וחיל האוויר לעבוד ביחד כפנים שלה בזירה הבינלאומית, ודאי בזירות הקרובות שלנו של הים התיכון והים האדום.

הנקודה האחרונה היא הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה, מפני שהיא רלוונטית גם לנושא הבא שלנו על בריטניה: הסכסוכים באזור שלנו, הסכסוכים הגדולים, כנראה יהיו ברובם ימיים – טורקיה/צרפת בים התיכון, פיראטים בים האדום, התחרות להשפעה באוקיינוס ההודי. אולם הסכסוך הימי העתידי לא יתנהל רק בין ספינות, אלא גם בין מטוסים ומל״טים – לכן לדוגמה תרגיל ״מדוזה 2020״ הוא תרגיל ימי-אווירי.

אם ישראל רוצה להשתלב בקואליציות המקומיות, היא חייבת כוח ימי-אווירי שיודע לפעול ביחד ואפשר להפעיל אותו ביחד לאזורי עניין. אנחנו כבר מחזיקים במאפיין חשוב אחד שיאפשר לנו להשתלב בקואליציות מקומיות והוא טייסות האדיר, ה-F-35 שלנו. אנחנו והאיטלקים כבר מפעילים טייסות, ובהמשך כנראה יפעילו גם יוון ואיחוד האמירויות. טורקיה לעומת זאת הוסרה מהתוכנית.

הדבר יוצר עבור טורקיה לא רק חיסרון בתחום האמל״ח עם היעדר מטוסי קרב חמקנים, אלא גם יפגע ביכולת שלה לשתף פעולה עם חברות נאט״ו אחרות, בעוד ישראל, האמירויות והיוונים יוכלו לעבוד זה עם זה ועם כוחות נוספים דוגמת האיטלקים, הבריטים והאמריקנים. בהנחה וישראל תרכוש מטוסי F-35B בעלי יכולת נחיתה אנכית, היא תוכל להפעיל את המטוסים מנושאות מטוסים איטלקיות, בריטיות, או אמריקניות. היא תוכל לעבוד ביחד עם יוון והאמירויות על הפעלת המטוסים במתארי חדירה לאזורים רווי נ״מ, והלוגיסטיקה הדומה תקל על פריסת טייסות ישראליות בבסיסים של מפעילות אחרות.

אולם כוח אווירי הוא רק חלק מהמשוואה. אם ישראל רוצה להיות רלוונטית לקואליציות המקומיות, היא חייבת להיות מסוגלת לשלוח כוח ימי שיכול להשתתף בהגנה על קווי שיט, לוחמה נגד פיראטים, הרתעה ובמקרה הצורך תקיפה של ספינות אויב. הצירוף של ספינות ״סער 6״ לחיל הים הישראלי הוא צעד חשוב בכיוון הזה [מקור] ואסור לישראל לראות בספינות רק ״שומרות של אסדות הגז שלנו״ – הן צריכות להישלח לתרגילים בינלאומיים ולהשתתף בהגנה על אזורי שיט חשובים לישראל, כמו הים התיכון והים האדום. אנחנו צריכים באופן אקטיבי לחפש כיצד לשלב אותן במסגרות כוח גדולות יותר, לדוגמה בשיתוף פעולה עם נושאות מטוסים של בעלות ברית.

בשביל למקסם את האפקטיביות של זרוע הים וזרוע האוויר, ישראל חייבת שהן יעבדו יחד, יתרגלו יחד את היכולות החדשות שלהן וייקחו חלק פעיל באירועים בינלאומיים תחת פיקוד משותף. אפשר ונכון גם לבחון מסלול פיתוח ללוחמים בשתי הזרועות בה הם יבצעו תפקידים בשתיהן, כדי לקבל קצונה בכירה שמבינה טוב יותר את היכולות של צה״ל גם באוויר וגם בים, וכיצד הן יכולות להשתלב.

ומחיל הים והאוויר שלנו, לזה הבריטי.

שוטי (שוב) בריטניה

ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג׳ונסון, הודיע ביום חמישי ה-19.11.2020 על תוספת לתקציב הביטחון של בריטניה בסך של כ-22 מיליארד דולר, תוספת התקציב הגדולה ביותר מאז המלחמה הקרה. לטענת ג׳ונסון למרות המשבר הכלכלי הקשה שבריטניה עוברת עקב הקורונה והברקזיט, ועל-אף ההפצרות בו לחתוך בתקציב ההגנה, הוא סירב לעשות זאת, מתוך חשש שאם ימשיך בקיצוצים שהתחילו קודמיו, בריטניה תתעורר יום אחד ללא כוחות חמושים שיכולים להגן עליה. ג׳ונסון לכן החליט לא רק שלא לחתוך בתקציב, אלא להגדיל אותו, בשביל להבטיח שהכוחות המזויינים של בריטניה יוכלו להתמודד עם האתגרים לא רק של השנה הבאה – אלא גם של 20 השנים הבאות.

מעבר לרטוריקה ההחלטה של ג׳ונסון על הגדלת התקציב היא משמעותית מ-3 סיבות:

ראשית, היא מסמנת שבריטניה מבינה שאחרי הברקזיט, היא תהיה חייבת ליצור לעצמה מקום משלה בעולם. מחוץ לאיחוד האירופי, בריטניה לא תהיה עוד מוגבלת ע״י הצורך להתאים עמדות עם חברותיה לאיחוד, ועם העצמאות לקבוע את הסכמי הסחר ומדיניות החוץ שלה בעצמה, היא תוכל למצוא לה מחדש מקום ככוח מרכזי בזירה הבינלאומית.

חשוב לזכור שמאה השנים האחרונות לא היו טובות לבריטים, ודאי לא למעמדם בעולם: ב-1914 הם נאלצו להילחם במלחמה יבשתית באירופה נגד הכוח התעשייתי של גרמניה הקיסרית, מלחמה שהרגה את מיטב בניה של בריטניה וחיסלה את אוצר האימפריה. ב-1939 שוב היא נאלצה לצאת למלחמה נגד הכוח התעשייתי של גרמניה הנאצית, וללא משאבים משל עצמה נאלצה להישען לחלוטין על האמריקנים בשביל אספקה. עם סוף מלחמת העולם השנייה היא לא הייתה עוד חזקה מספיק לעמוד מול תנועות העצמאות באימפריה שלה, והאימפריה הבריטית, האימפריה בה השמש לעולם אינה שוקעת, התפרקה.

את המחצית הנותרת של המאה ה-20 הבריטים העבירו בצל האמריקנים. מבינים שהם אינם עוד חזקים להיות כוח עצמאי, הם השתלבו בתוך הממסד המדיני והביטחוני של ארה״ב בשביל לעצב את החלטותיה כך שיתרמו לבריטניה. האמריקנים סיפקו נשק גרעיני וטילים לבריטניה [מקור], הבריטים הם השותף היחיד ברמה 1 בתוכנית ה-F-35, שתי המדינות חולקות מודיעין, תיאום ביטחוני ויחסי השקעה ומסחר ענפים. אולם בריטניה לא יכולה לסמוך ש״היחסים המיוחדים״ עם ארה״ב ימשיכו רק מכוח האינרציה, או מכוח התרבות המשותפת להן – בריטניה צריכה להוכיח שהיא עדיין כוח צבאי רלוונטי במערב אירו-אסיה, עם יכולת פעולה בים הבלטי, בים התיכון ובמפרץ הפרסי, ויכולה לתמוך גם בפעילות האמריקנית במקומות רחוקים יותר, כמו במזרח אסיה ובאוקיינוס ההודי. היא גם אינה יכולה עוד לסמוך על האמריקנים שיגנו על האינטרסים שלה, ולכן עליה לגבש לעצמה כוח עצמאי משלה, גם אם היא תחפש להמשיך ולעבוד בתיאום עם האמריקנים. ההחלטה להגדיל את תקציב הביטחון היא ראייה שלונדון אכן מתכוונת לקחת את האתגר ולהגדיל את כוחה הקשה, הבסיס של כל מעצמה.

שנית, ההכרזה באה עם כניסתו המסתמנת של ביידן, שרואה את בוריס ג׳ונסון כחיקוי בריטי של טראמפ, וההערכה שביידן יהיה הרבה יותר קריר כלפי הבריטים מאשר טראמפ. המשמעות המעשית של הקרירות היא עדיין לא ברורה לחלוטין, אולי דחייה או אפילו ביטול של השיחות להסכם סחר חופשי בין שתי המדינות. ג׳ונסון יכול למתן בכל מקרה את השפעתה ע״י חיזוק החשיבות של בריטניה בעיני האמריקנים.

איך תוספת התקציב עושה זאת? התוספת תופנה בין השאר לרכישת 13 אוניות מלחמה ומספר לא ידוע של ספינות לוגיסטיקה שיתמכו בשתי נושאות המטוסים החדשות של בריטניה, המלכה אליזבת והנסיך מויילס. המלכה אליזבת צפויה לבצע את הפריסה המבצעית הראשונה שלה ב-2021, כנראה לאזור ההינדו-פסיפי [מקור], בתמיכה של המאמצים האמריקנים מול סין.

חיזוק הכוח הימי של בריטניה והיכולת להפעיל שתי קבוצות לחימה של נושאות מטוסים (Carrier Battle Group) – קבוצות ימיות הכוללות מלבד נושאת המטוסים גם ספינות תקיפה וסיוע – יהפוך אותה לנכס חשוב עבור ארה״ב מול סין במזרח אסיה ומול רוסיה בים הצפוני ובים הבלטי. כיום יש לאמריקנים חור בצפון אירופה מבחינת כיסוי של נושאות מטוסים, והיא מחזיקה בשתי נושאות מטוסים פעילות בלבד במזרח אסיה – מספר שהסינים מתכוונים בשנים הקרובות להשוות. בריטניה תוכל לסתום את החור בצפון אירופה ולסייע במזרח אסיה. בנוסף, בריטניה גם תוכל לסייע לבעלות ברית מערביות באגן הים התיכון ובמפרץ הפרסי, משתמשת ברשת הבסיסים שלה הפרוסים בין השאר בחצי האי הערב בעומאן ובים התיכון.

נושאות המטוסים הבריטיות מתוכננות להשתמש במטוסי F-35 בעלי נחיתה אנכית, מה שאומר שמגוון בעלות ברית אמריקניות יוכלו לעבוד אתן, כולל יפן, דרום קוריאה, ישראל, יוון ואיטליה, ואולי גם האמירויות וקטאר אם תאושר האספקה לשתיהן.

הכוח הימי הבריטי יהפוך לנכס חשוב בתכנון האסטרטגי של וושינגטון ויוכל להקל מעליה חלק מהעול של בלימת הסינים והרוסים גם יחד. גם אם ביידן יתעב בכל ליבו את בוריס ג׳ונסון, משרד המדינה ומשרד ההגנה ירסנו כל תגובה שלילית של הממשל לבריטניה, ויבטיחו שהיחסים המיוחדים ימשיכו, גם אם יותר ברמת הפקידות ופחות ברמת ההנהגה.

הסיבה השלישית והאחרונה מדוע הגדלת התקציב היא משמעותית קשורה לחזון ארוך הטווח של ההגדלה – חוץ מרכש ספינות קרב, התקציב גם יופנה להקמת כוח סייבר לאומי, כוח חלל, וסוכנות לאינטליגנציה מלאכותית, שמטרתה לפתח יישומים לצרכי הצבא הבריטי. בריטניה מסמנת את הרצון שלה להפוך למובילה טכנולוגית בתחום הסייבר והאינטליגנציה המלאכותית, ולהחזיר לעצמה יכולות בתחום החלל – היא מתכננת לשגר לוויין בריטי ראשון בעצמה ב-2022.

מחקר ופיתוח צבאי נוטים בדרך כלל להפוך גם למוצרים אזרחיים, ועם התוכנית התעשייתית של בריטניה לייצור חכם [מקור], אנחנו כנראה נראה בשנים הקרובות חברות הזנק שמקורן במערכת הביטחון הבריטית שמפתחות ומוכרות מוצרים טכנולוגיים לשוק האזרחי. הדבר יכול לתרום בטווח הארוך לצמיחה הכלכלית של המדינה, ע״י שיקום מגזר הייצור שלה והקמת מגזר חדש של שירותים ותעשיית היי-טק. בזמן שכולם מתמקדים בהשלכות השליליות של הברקזיט, נכון למשקיעים לבחון את הצפי הכלכלי של המדינה בטווח הארוך – אפשר והירידה במדדים עכשיו היא ירידה לשם עלייה.

ההחלטה להשקיע בתחומים של סייבר, חלל ואינטליגנציה מלאכותית היא גם הזדמנות לעסקים ישראלים ומדינת ישראל להשיג גישה לשוק חדש ולחזק את הקשרים האסטרטגים עם הבריטים. בריטניה היא עדיין הכלכלה החמישית בגודלה בעולם, וההוצאה שלה על צרכי ביטחון עד 2024 תהיה כרבע טריליון דולר [מקור]. הבריטים קרוב לוודאי יחפשו כלים טכנולוגים ופרויקטים להשקעה ביטחונית, וחברות ישראליות כנראה יוכלו להיחשף להשקעה זו ע״י שיתוף פעולה עם חברות בריטיות.

עבור מדינת ישראל הרצון של בריטניה לקדם את יכולותיה היא הזדמנות להושיט יד לעזרה ולחפש כיצד לקרב בין שתי המדינות. הערוץ הראשון והברור ביותר הוא בפיתוח של יכולת חלל עצמאית, עם מפגשים מקצועיים של אנשי רפא״ל ויחידת ניסויי הטילים של צה״ל עם המקבילים הבריטים שלהם. ישראל יכולה להציע להקים דיאלוג אסטרטגי עם בריטניה, ולראות כיצד כוחות בריטים הממוקמים בים התיכון, במיוחד בקפריסין, יכולים לפעול ביחד עם כוחות ישראלים, לדוגמה ע״י סיורים אוויריים משותפים, הסכם לוגיסטי שיאפשר לחיל הים המלכותי לפעול מנמל חיפה או אשדוד ועוד. בריטניה תוכל לעזור לנו לאזן מול טורקיה, ותוכל לעזור לנו לצמצם את ההשפעה של צרפת באזור.

בריטניה כבר אינה מעצמה עולמית, אך התוספת לתקציב הביטחון מראה שבריטניה אינה מוכנה להידרדר למעמד של מעצמת משנה. היא מעוניינת להפוך לכוח משפיע באירופה, במזרח התיכון ובמזרח אסיה, הנושא הבא שלנו.

הסכם RCEP

ביום ראשון, ה-15.11, נחתם אחרי כמעט עשור של דיונים הסכם הסחר הגדול ביותר בעולם מבחינת אחוז התמ״ג של המדינות החברות בו – ה-Regional Comprehensive Economic Partnership, או RCEP בקיצור.

ארגוני החדשות רעשו: ״הסכם הסחר הגדול בעולם״, ״הסכם בהובלת סין״, ״ניצחון אסטרטגי של בייג׳ין על וושינגטון״. חלקכם גם שאלתם אותי כיצד החתימה על ה-RCEP מסתדרת עם ההערכה שלי מניתוח מס׳ 14 [ראו כאן] ש: ״מנקודת מבט מבנית, מה שסין עשתה בעצם עם האסרטיביות החדשה שלה מאז 2013 הוא לעודד את המערכת הגלובאלית ליצור מאזן כוח מולה. היא סימנה את עצמה כמדינה חזקה ותוקפנית – כמו צרפת במאה ה-18 או גרמניה בסוף המאה ה-19 – ועל-כן הדרך היחידה למדינות חלשות יותר להתמודד מולה הוא להתאגד נגדה.״ איפה ההתאגדות הזו? והאם לא קורה בדיוק להיפך, עם הסכם הסחר הסיני? האם מזרח אסיה לא נכנסת תחת השפעתה של סין?

התשובה הקצר היא: לא, והסיקור התקשורתי של RCEP הוא דוגמה מעולה למה הקמתי את פל״ג מלכתחילה. גופי התקשורת בעולם לא מנסים באופן מכוון להטעות אתכם – לא רובם לפחות. אולם הם צריכים להפיק ידיעות באופן שוטף, ואין להם זמן להתעמק במשמעות של הסכמים ואין להם גם באמת רצון להבין אותם או את ההשלכות שלהם. מה שמוכר היום הם ביטויים בומבסטים וקביעות שחור-לבן של ״ניצחון-הפסד״. אז כשגופי התקשורת היו צריכים לדווח על ה-RCEP, הסכם סחר בן 20 פרקים ו-510 עמודים, עם עוד אלפי עמודי נספחים [מקור], הם הכניסו אותו לתוך קופסה של ״ניצחון סיני – הפסד אמריקני – חשוב ומשמעותי״ ופרסמו. הם הרוויחו עוד אייטם ואתם הוטעתם עוד קצת בנוגע למה שקורה בעולם.

בואו ונסתכל על RCEP כפי שהוא, לא כפי שהוא מדווח. ראשית לא מדובר בהסכם סיני, הסכם ביוזמת סין או הסכם בהובלת סין – זה הסכם שיזם והוביל ASEAN, איגוד מדינות דרום מזרח אסיה, שהחליט ב-2011 לפנות למדינות עמן יש לו הסכמי סחר חופשי בשביל לאחד את ההסכמים השונים בהסכם אחד, שיפשט את חוקי המקור ומשטר המכסים עבור יצרנים ב-ASEAN [מקור].

זו הנקודה השנייה בנוגע ל-RCEP: נכון יותר להסתכל עליו לא כהסכם סחר חדש, אלא כניסיון לסדר ולנקות את הסכמי הסחר הקיימים במזרח אסיה. לפני RCEP, כוס קפה שיוצרה בווייטנאם לדוגמה הייתה צריכה להתמודד עם חוקי מקור שונים עבור ייצוא ליפן, עבור ייצוא לסין ועבור ייצוא לניו-זילנד. חוק מקור קובע מה האחוז של מוצר שחייב להיות מיוצר במדינות חברות להסכם סחר כדי שההסכם יחול עליו – נעליים לדוגמה שמיוצרות בארה״ב ורק האריזה שלהן בוויטנאם אינן נהנות מהסכם הסחר החופשי של ASEAN עם יפן או סין.

RCEP לוקח את הסכמי הסחר החופשי הקיימים של ASEAN – עם סין, עם יפן, עם ניו-זילנד – ומאחד אותם להסכם אחד, עם חוק מקור אחד וסט אחד של מכסים. המשמעות היא שעוד לפני החתימה על RCEP, כ-83% מהסחר שמכוסה תחת ההסכם החדש כבר היה מכוסה תחת הסכמי סחר אחרים [מקור]. שיעורי המכס ש-RCEP יוריד היו כבר נמוכים לפניו.

RCEP גם אינו מוסיף משהו משמעותי על הסכמי הסחר הקיימים, לא מרחיב אותם ונתפס כהסכם שטחי לעומת הסכם הסחר החדש שממשל טראמפ העביר עם מקסיקו וקנדה, ה-USMCA. RCEP לא עוסק בסוגיות של חברות ממשלתיות וסבסוד ממשלתי, לא עוסק בתנאי עבודה ותנאים סביבתיים ולא ברור עד כמה הוא יקל על השקעות והתעשייה הדיגיטאלית באזור [מקור]. ברור למה הוא לא נוגע בחברות ממשלתיות וסבסוד – סין לעולם לא הייתה מסכימה לוותר עליהם. אולם אם הסינים יכולים להמשיך בהתערבות ממשלתית רחבה בכלכלה המשמעות היא שהם יוכלו לשלוט בסחר שלהם גם ללא העלאה של מכסים – מה שאומר ש-RCEP לא באמת פותח את סין לסחר בינלאומי חופשי, והוא יחייב את המדינות הסוחרות עמה להיזהר מהצפה שלהן בתוצרת סינית – סיכון שרק גדל עם התוכנית של בייג׳ין לסירקולציה כפולה וחיזוק סקטור הייצוא שלה [ראו כאן].

למה אז המדינות השונות חתמו על RCEP מלכתחילה? למדינות ASEAN יש כבר הסכם סחר חופשי עם הסינים, והן אינן מהססות להשתמש בכלים של פיחות מלאכותי במטבע והתערבות ממשלתית בשביל להגן על התעשייה המקומית בדומה לסינים. השינוי המשמעותי ב-RCEP הוא עבור דרום קוריאה ויפן, שיראו את סין מורידה מכסים על רוב הייצוא שלהן אליה – מה שאמור לתרום לצמיחה הכלכלית של שתיהן. בזמן שהיפנים לא יוכלו לחסום ייצוא סיני אליהם באמצעות מכסים, הם חתומים על הסכם עם אוסטרליה והודו על ״חיזוק קווי האספקה״ שלהם, הסכם שרשמית קורא לגיוון שרשרות האספקה של יפן ולא רשמית מכוון להקטין את התלות בסין [מקור]. יפן כנראה תחפש לאזן את סין מתוך גוש הסחר החדש, אם ע״י הוספה של חוקים בנוגע לחברות ממשלתיות, תקנות בנוגע לסבסוד ממשלתי, פיחות מלאכותי של המטבע, העברת טכנולוגיה בכפייה והדרישה מחברות זרות להקים מיזמים משותפים עם חברות מקומיות.

הודות לעובדה שחוק המקור החדש ב-RCEP הוא צנוע יחסית – רק 40% מהערך של מוצר חייב להיות מיוצר בתוך אזור הסחר כדי להנות ממיסים נמוכים [מקור] – יפן תוכל להיות השער לחברות הודיות, אמריקניות ואירופיות שירצו לייצא למזרח אסיה. כל שהן יצטרכו לעשות הוא לשלב את יפן בשרשרת האספקה שלהן בשביל לייצא לאזור. לחילופין הן יחפשו לשלב מדינות כמו וויטנאם או אינדונזיה בשרשרות הייצור שלהן.

זה ש-RCEP לא כולל את ארה״ב לא צריך להפתיע אותנו, בהתחשב בעובדה שממשל טראמפ היה סקפטי בנוגע להסכמי סחר רבי-משתתפים ויצא מהסכם ה-TPP שממשל אובמה קידם. עוד לפני RCEP מדינות מזרח אסיה הטילו מסים גבוהים יותר על תוצרת אמריקנית מאשר סינית, והחזיקו בעודף סחר גדול יותר מול ארה״ב מאשר מול סין.

המשמעות היא שאין כאן שינוי ממש בקשרים הכלכלים של סין עם מדינות האזור – הן סחרו באופן אינטנסיבי עם סין עוד לפני RCEP, עם ארה״ב משחקת בעיקר תפקיד של יעד ייצוא עבור מזרח אסיה ולא שותף סחר הנהנה מתנאים שווים לאלו של סין. אולם הפעילות הכלכלית שלהן עם סין לא אומרת שהן מקבלות את ההגמוניה של סין, או אפילו שהן יפסיקו להתנגד לאגרסיביות הסינית במזרח אסיה.

יפן ואוסטרליה לדוגמה, שתי חברות ב-RCEP, השתתפו, באותו יום בו נחתם ההסכם, בתרגיל הימי מלבר (Malabar) באוקיינוס ההודי, שכלל גם את ארה״ב והודו. כלומר שתי המדינות התאמנו ביחד עם נושאות מטוסים אמריקניות והודיות כיצד לפעול צבאית נגד סין, בעודן חותמות על הסכם סחר שכולל גם אותה.

או וויטנאם – מדינה שיש לה היסטוריה בת מאות שנים של התנגדות לסין, שפועלת באגרסיביות נגד הסינים בים סין הדרומי ורק לאחרונה חתמה על הסכם שיתוף פעולה ביטחוני עם יפן מול סין [מקור] – היא גם מדינה שסין היא שותף הסחר הכי חשוב שלה [מקור].

הטעות שלנו היא לחשוב שרק מפני ששתי מדינות סוחרות זו עם זו הן ידידות, או שמפני שאחת מהן היא גדולה יותר הרי שהשנייה בהכרח נכנסת תחת תחום ההשפעה שלה. מדינות יכולות לנהל יריבות אסטרטגית, צבאית, ולהמשיך לסחור זו עם זו. כפי שאני חוזר ואומר בסדרה ״פוסט אימפריום״ [ראו כאן] – סחר לא מביא שלום. RCEP לא משנה דבר מבחינת היחס של יפן, אוסטרליה, וויטנאם, אינדונזיה והפיליפינים לאגרסיביות הסינית באזור. RCEP אינו הסכם שהובל ע״י סין והוא לא משנה בצורה משמעותית את המבנה הכלכלי באזור – הוא בסה״כ מקל על היכולת של שרשרות אספקה לפעול בו.

יש כן משמעות ל-RCEP ליחסים של מדינות דרום מזרח אסיה לארה״ב – מדינות ASEAN רוצות שארה״ב תהיה אגרסיבית עם סין בעוד הן ממשיכות לסחור עמה. עם ארה״ב מחוץ להסכם, שיעור מס גבוה שיצרנים אמריקנים סובלים ממנו, וושינגטון תצפה ש-ASEAN תציע תנאי סחר טובים יותר בתמורה למטריה הצבאית של ארה״ב. זה לא יקרה היום, זה כנראה לא יקרה תחת ממשל ביידן, אך ארה״ב תדרוש ממדינות ASEAN הסכם סחר אם הן רוצות ציוד צבאי מתקדם ונוכחות אמריקנית אצלן כהגנה מפני הסינים. הימים בהם ארה״ב לא ציפתה לתשלום על שירותיה עברו – ו-RCEP רק מחזק את הקולות שירצו הטבות מ-ASEAN בתמורה להגנה מסין.

מי ניצח בנגורנו-קרבאך?

וממרחב הסחר המורכב של מזרח אסיה למרחב הגיאופוליטי הלא פחות מורכב של הקווקז ולשאלה שכולם שואלים: מי ניצח בסכסוך בנגורנו-קרבאך? רוסיה או טורקיה?

גיאופוליטית הניצחון הוא של רוסיה. בהתאם להסכם שביתת הנשק בין ארמניה לאזרבייג׳ן הרוסים יציבו כוחות שלום בנגורנו קרבך, ישלטו במסדרון שיקשר בין הטריטוריה לארמניה וישלטו גם במסדרון שיחבר בין אזרבייג׳ן והמובלעת שלה ליד הגבול עם טורקיה [מקור]. מדובר בכ-2,000 חיילים רוסים, שיגיעו ביחד עם כלי רכב משוריינים, טנקים ואפשר וגם מסוקים – כוח בסדר גודל של מספר גדודים, שישלוט בשני עורקים חשובים של אזרבייג׳ן וארמניה. לפי הסכם שביתת הנשק הכוח יהיה שם למשך 5 שנים, ולאחר מכן שהותו תוארך כל 5 שנים באופן אוטומטי אלא אם אזרבייג׳ן או ארמניה יביעו התנגדות 6 חודשים מראש. לא סביר שזה יקרה, מה שאומר שהרוסים הם שם כדי להישאר.

בנוסף, הכוח הרוסי יצפה על קווי הגז והנפט ההולכים מהים הכספי לאיחוד האירופי. כך הרוסים שומרים על השפעה משמעותית בדרום הקווקז, ומאיימים על כל החלק הכספי של ״מסדרון הגז הדרומי״ של האיחוד האירופי – מה שמותיר את הגז במזרח הים התיכון כמקור היחיד לאירופה שעדיין לא נמצא תחת שליטה או איום רוסי.

הרוסים גם הצליחו למנוע את ההשתתפות של הטורקים בכוח שמירת השלום – חיילים טורקים לא יוצבו ביחד עם חיילים רוסים בנגורנו קרבך, למעט כוח צבאי מצומצם שישמש כמשקיף ביחד עם הרוסים למעקב אחר הפסקת האש. הטורקים חוגגים את הדבר כניצחון אסטרטגי והתרחבות מזרחה שלהם – אך בעצם הדבר היחיד שהשתנה הוא שהרוסים כעת מחזיקים כוחות צבא בשטחה הריבוני של אזרבייג׳ן והטורקים יוכלו לצפות עליהם (סוג של).

אולם הטורקים אינם יוצאים בידיים ריקות מהסכסוך. בזמן שהם לא הצליחו לשפר את העמדה האסטרטגית שלהם בדרום הקווקז ולחדור לאזור ההשפעה של רוסיה, השימוש ההרסני שהאזרים עשו במל״טים טורקים וישראלים והייעוץ צבאי של טורקיה מעלה עכשיו את קרנה של טורקיה בשוק הנשק העולמי [מקור], ומעורר חששות בקרב מתכננים צבאיים במערב [מקור].

מה קרה בנגורנו-קרבך שהוא כל-כך משמעותי? הציפייה הייתה, ואני הייתי שותף לה, שהאזרים יתקשו לבצע תמרון קרקעי רחב עקב איכות כוח אדם נמוכה והתוואי ההררי של החבל, ולכן לא יצליחו לכבוש חלקים רחבים ממנו למעט הדרום. האזרים הוכיחו שהציפייה הזו לא נכונה, מפני שהיא לא רלוונטית: הם הצליחו לכבוש שטחים רחבים לא ע״י תמרון קרקעי רחב, אלא ע״י כרסום של הכוחות הארמנים.

תחילה האזרים השתמשו במל״טים מתאבדים ישראלים בשביל לחסל את סוללות הנ״מ של ארמניה באזור. אחרי שהסוללות חוסלו והשמיים נפתחו, הם השתמשו במל״טים כדי לאתר את כוחות האויב ולכוון אש קונבנציונאלית נגדם – פצצות מרגמה, ארטילריה וטילים. האזרים כתשו את עמדות האויב באמצעות הנחייה של המל״טים, ואז המשיכו לפגיעה בכוחות העתודה שהיו מסביב לעמדות. לאחר שכוחות האויב הוכו, הם יכלו לחדור ולכבוש את השטח. אזורים הררים התגלו כמלכודות מוות – משום שיש רק מספר נקודות גישה מצומצמות, מל״טים יכלו לאתר בקלות תנועת כוחות ולכוון אש אריטלריה נגדם. האזרים פשוט כתשו את הארמנים לאט, משתמשים במל״טים בעיקר בשביל להנחות ירי קונבנציונאלי ולא בשביל תקיפת מטרות.

מה המשמעות של כל זה עבור צבאות אחרים? רוב הצבאות המערביים, במיוחד צבאות אירופים, אינם מחזיקים ביכולות לשבש את האות של מל״טים למעט לטווח קצר ואינם מחזיקים במערכות נ״מ שיכולות ללוות כוחות קרקע נעים ולחסל מטרות איטיות וקטנות כמו מל״טים ומזל״טים. השילוב של מל״טים וכוח ארטילרי הוכח כקטלני, גם כאשר הצד המותקף החזיק בעמדה גיאוגרפית עדיפה וכוח אדם מיומן יותר.

המלחמה בנגורנו-קרבך לכן תחזק ארבע תהליכים:

1) היא תחזק את ההתחמשות של צבאות במל״טים, שראו את האפקטיביות שלהם במלחמה. זו תהיה הזדמנות ליצרנים ישראלים וטורקים.

2) צבאות ירצו לפתח משבשים ארוכי טווח, או לחילופין משבשים ניידים שיכולים לנוע עם הכוחות. כיום רק לצרפת וגרמניה יש יכולת שיבוש קצרת טווח של מל״טים מכל צבאות אירופה [מקור].

3) הצורך בפיתוח של מערכות נגד מל״טים ומזל״טים הפך עוד יותר ברור עם הניצחון האזרי בנגורנו-קרבך.

4) הפיתוח של מערכות לשיבוש אותות תעודד את הפיתוח של מל״טים אוטונומיים, כאלה שלא תלויים באות מיחידת בקרה רחוקה ויכולים לאתר ולתקוף מטרות באופן עצמאי. מל״טים כאלה יהיו חשובים בשביל איתור והשמדת משבשים.

כדאי גם להגיד מילה על צרפת והאיחוד האירופי בהקשר של נגורנו קרבך: רוסיה הביאה להסכם שביתת נשק והציבה כוחות שלום מבלי להתייעץ פעם אחת עם בריסל או פריז. הקווקז הוא אזור אסטרטגי לביטחון אירופה, וחוסר היכולת שלה להשפיע כהוא זה על איך יסתיים הסכסוך ואיך הסיום הזה יראה מוכיחים שוב שיש עוד מרחק גדול בין הדיבורים הצרפתיים ״על אירופה ככוח גיאופוליטי״ ובין המציאות בפועל.

מדענים מתים ואתיופים כובשים

ושתי נקודות קצרות לפני סיום: ביום ראשון, ה-29.11, אבי אחמד הודיע שכוחות צבא אתיופיה הצליחו לכבוש את מקלה, בירת תיגראי. כעת עם כיבוש הבירה הצבא עובר לשלב השני של המלחמה: לכידת ההנהגה הבכירה של התיגרים. לא סביר שהצבא יצליח ללכוד אותם במהירות, והוא כעת עובר ממצב של פלישה למצב של החזקת השטח. צפוי שנראה דיווחים על התקפות גרילה נגד הצבא, וניסיון של אדיס אבבה למנות הנהגה אלטרנטיבית לתיגראי.

שנית, בסוף השבוע האחרון נהרג אבי פצצת הגרעין האיראנית מוחזדן פח׳ריזאדה בהתנקשות, שיש מי שמאשים את המוסד בה. בהנחה וזה אכן המוסד, הסבר סביר אחד הוא שממשל טראמפ נתן אור ירוק לירושלים להתחיל להוציא חיסולים בהתאם לבנק המטרות שלה באיראן, במטרה לפגוע בתוכנית הגרעין האיראנית לפני כניסתו של ביידן. במקרה כזה כנראה שמוחזדן לא יהיה האיראני האחרון לפגוש את בוראו בשבועות הקרובים.




פרק 62 – פוסט אימפריום (10): קץ ההיסטוריה

הורדת הפרק – קישור.

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

אנחנו נמצאים בתחילתו של הפוסט-אימפריום. בפרק הקודם הכרנו את הסדר העולמי החדש שרצה בוש האב, מערכת בינלאומית שתבטיח את מאזן הכוח הגלובאלי ותובל ע״י ארה״ב. אולם החזון של בוש לא עורר תמיכה מצד הציבור האמריקני או ההנהגה שלו – ללא האיום האדום, למה שארה״ב תמשיך להיות מעורבת בסכסוכים הרחק מעבר לים? שנות ה-90׳ נתפסו כעידן חדש בסדר העולמי, עידן בו כוח יקבע לא עפ״י מספר החיילים שיש לך, אלא לפי גודל הכלכלה שלך. ברוכים הבאים לקץ ההיסטוריה של ביל קלינטון.

דיברנו בפרק הקודם על שלוש נקודות מרכזיות: סיום המלחמה הקרה תחת בוש האב, הרגע החד קוטבי, והתוכנית שלו לסדר עולמי חדש. מבחינת ציר הזמן אנו נמצאים בתחילת שנות ה-90׳ של המאה ה-20, אחרי שבריה״מ ירדה ממעמדה כמעצמת על וארה״ב נותרה לבדה בפסגת העולם, יוצרת את הרגע החד-קוטבי. ב-1990 ארה״ב ניהלה לראשונה בהיסטוריה מלחמה למען הביטחון הקולקטיבי של העולם, רתמה את בעלות הברית שלה ואת הקהילה הבינלאומית כדי להדוף את סדאם חוסיין מחוץ לכוויית במלחמת המפרץ הראשונה.

במשרד ההגנה של בוש, מזכיר ההגנה דיק צ׳ייני נשען על ההצלחה של מלחמת המפרץ כדי לשרטט את החזון העולמי החדש של ארה״ב: מערכת בינלאומית של בריתות ומאזני כוח מקומיים, אותה תנהל ארה״ב. ארה״ב תשמור על מעמדה ככוח הצבאי החזק בעולם, והיא תעבוד עם הקהילה הבינלאומית או לבדה בשביל לשמור על האינטרסים האמריקנים ובשביל להגן על הסדר הליבראלי. בחזון של צ׳ייני אירו-אסיה כולה תוכנס תחת ההשפעה האמריקנית, וארה״ב תבטיח שלא יקום בה עוד איום קיומי לרפובליקה. חזקה, בטוחה, ומקושרת, ארה״ב תהיה מוקד הכוח של המאה ה-21.

הבעיה שבעוד מושגים כמו ״מאזן הכוח״, ״הרגע החד-קוטבי״, ״ביטחון קולקטיבי״ ו-״סדר עולמי חדש״ הסעירו את האסטרטגים בוושינגטון,  העם האמריקני היה אדיש להם. הוא ראה בנפילה של בריה״מ לא הזדמנות לעיצוב של העולם והבטחת מעמדה של ארה״ב כמעצמת-על, אלא סיום של מאבק ארוך נגד הקומוניזם, מאבק שהכריח את ארה״ב מלכתחילה להיות מעורבת בעולם. בין 1949 ל-1990 הציבור הבין שהוא נדרש לתת קורבנות בשביל ביטחון המולדת והעולם החופשי מול האיום האדום, שהוא חייב לשלוח את הבנים מעבר לים להילחם ברוסים, ולהשקיע במדינות עולם שלישי כדי למנוע את התפשטות הקומוניזם. זה היה מאבק של טוב מול רע, של חופש מול דיקטטורה – והעם האמריקני נתן את דמו וכספו בשביל לנצח.

עם חיסול האיום האדום ב-1990, הציבור האמריקני ציפה לשינוי בסדרי העדיפויות הלאומיים: פחות מדיניות חוץ, יותר מדיניות פנים. הם ציפו לשינוי לא רק משום שהאיום האדום הוסר, אלא גם מפני שבתחילת שנות ה-90׳ נראה שארה״ב קורסת מבפנים: בין אפריל למאי 1992 לוס אנג׳לס בערה במהומות שפרצו כשבית משפט זיכה 4 שוטרים משימוש באלימות יתר במעצר של גבר שחור. המהומות הגיעו לקנה מידה כזה שראש עיריית לוס אנג׳לס נאלץ לבקש מבוש האב שישלח את הנחתים להשתלט על העיר.

המהומות האלימות בלוס אנג׳לס אבל היו רק עוד תקרית בגל פשיעה ששטף את ארה״ב החל מאמצע שנות ה-80׳, כשקראק, שהפך למגפה בערים, תדלק את הקפיצה במקרי השוד והרצח בארה״ב. בניו-יורק אדם נרצח כל יומיים וחצי, וקרבות ירי שיתקו את העיר[1].

הכלכלה לא הייתה במצב טוב יותר. באמצע כהונת בוש האב ארה״ב חוותה מיתון שהתחיל ב-1990 ונמשך עד מרץ 1991. למרות שהמיתון היה קצר יחסית, שיעור האבטלה המשיך לעלות עד קיץ 1992, עולה מ-5.2% ביוני 1990 ל-7.8% ביוני 1992. הציבור האמריקני לא היה מרוצה – שלושה רבעים הביעו מורת רוח מהטיפול של בוש בכלכלה, והכישרונות של בוש במדיניות חוץ לא אזנו את מורת הרוח.

לדוגמה, נורמן אורנשטיין, בסקירה שלו ב-Foreign Affairs של הבחירות לנשיאות של 1992[2], הביא סקר מדהים של American Talk issues בו ביקשו מאנשים לבחור בין בוש ובין שלוש אלטרנטיבות: מועמד גנארי של המפלגה הדמוקרטית, מועמד עם פלטפורמה של סוגיות פנים כמו הקטנת מיסים, תעסוקה וביטוח בריאות; ומועמד עם פלטפורמה של סדר עולמי חדש, המדגיש שיתוף פעולה ומניעת תפוצה של נשק גרעיני. בסקר נמצא שבוש הוביל מול המועמד הגנארי 39% מול 27%; הפסיד בקושי למועמד של הסדר העולמי, 41% מול 37%, והפסיד בפער של 54% ל-31% למועמד של סוגיות פנים.

וזה לא רק הבוחר האמריקני שאיבד עניין במדיניות חוץ. ארה״ב אינה צריכה להיות מעורבת בעולם בשביל ביטחונה או שגשוגה – אין איום משמעותי על גבולותיה והיא לא חולקת השפעה עם מעצמה מתחרה כלשהי בהמיספרה המערבית. עם קריסת בריה״מ, המניע המרכזי של ארה״ב להיות מעורבת בעולם מלכתחילה – האיום שכוח אירו-אסיאתי יהרוס את הרפובליקה – נעלם. כן, ארה״ב עדיין רצתה סחר חופשי וגישה לשווקים בשביל הכלכלה שלה – אך ב-1992 כל הכלכלות הגדולות של העולם היו פתוחות לה ורובן היו בבריתות אסטרטגיות עמה – מדינות כמו יפן, גרמניה, צרפת ובריטניה. איזו עוד סיבה אם כך יש לה להחזיק כוחות באירופה או להעניק סיוע למדינות באפריקה? ללא עוד איום ברור מבחוץ, באופן טבעי המרוץ לנשיאות של 1992 ראה את חזרתו של מחנה שהיה מודר ממסדרונות הכוח בוושינגטון במשך המלחמה הקרה: הבדלנים.

מועמד אחד של המפלגה הדמוקרטית, טום הארקין (Harkin), רץ תחת הסיסמה ״שובי הביתה אמריקה״. מועמד אחר, ג׳רי בראון, אמר בפני קהל בניו-יורק את הדברים הבאים: ״הסיבה שיש לנו בניינים הרוסים היא משום המנטאליות של בוש וקלינטון שיותר מתעניינים בסדר עולמי חדש כעשרת אלפים מייל מכאן מאשר בתעסוקה מלאה […] כנשיא, לא אתן פני אחד לסיוע חוץ לפני שידאגו לכל חקלאי, איש עסקים ומשפחה [בארה״ב]״[3].

לא בראון ולא הארקין זכו במועמדות הדמוקרטית לנשיאות, אך העובדה ששני מועמדים לנשיאות במפלגה מרכזית דברו על ״להחזיר את ארה״ב הביתה״ היא עדות לשינוי שארה״ב עברה עם הניצחון על בריה״מ. המועמד שלבסוף ינצח את הבחירות המוקדמות במפלגה, ומי שינצח את בוש האב ב-1992 – ביל קלינטון – לא החזיק בתפיסה בדלנית. הוא האמין כמו בוש האב במנהיגות אמריקנית, עכשיו עם הפוסט אימפריום הוא יהיה חייב לתת תשובה לשאלה החדשה: למה לארה״ב להמשיך ולהיות מעורבת בעולם?

בפרק היום נראה את ארה״ב עושה את צעדיה הראשונים כשהיא לחלוטין בתוך הפוסט-אימפריום. ללא האיום הסובייטי, עם מעמד של מעצמת-על יחידה, ארה״ב חיפשה מה לעשות עם המערכת הבינלאומית שהקימה. מונעת מהאמונה בעליונות של דמוקרטיה ושוק חופשי, ומאמינה שהתחולל שינוי עמוק בדינמיקה של הזירה הבינלאומית, קלינטון יציע מטרה חדשה: הגדלה. ואנחנו מתחילים מיד אחרי ההודעה הבאה.

אזהרת ספוילר: אנחנו כבר חיים בעידן של הפוסט-אימפריום, ומה שמרתק בשנה שלנו שאנחנו רואים את תחילת התגבשותו של הסדר העולמי הבא. רוצים לראות אותו? רוצים לדעת לאן צועד העולם? בואו למקום היחיד שנותן לכם זאת: פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. בואו להינות מניתוח שבועי, חברות בקבוצת הפייסבוק הסגורה של המועדון, אירועי לייב ועוד. בואו למקום היחיד שלא רק מדווח לכם על העולם – אלא גם מסביר אותו. כי בעידן הכאוטי שלנו – ידע הוא כוח. ידע הוא הזדמנות. אז בואו והצטרפו! קישור לעשיית מנוי בהערות הפרק.

בעיות תפיסה

ביל קלינטון נכנס לתפקיד נשיא ארה״ב ב-20 בינואר, 1993. בגיל 46, המושל הצעיר של ארקנסו היה אחד משלושת הנשיאים הצעירים ביותר בתולדות ארה״ב והראשון ששייך לדור ״הבייבי בום״. עבורנו החשיבות של קלינטון היא שהוא הנשיא הראשון של הפוסט-אימפריום, הוא ולא בוש האב. בוש האב הוא עדיין נשיא של האימפריום, האיש שחתם את הפרק של המאבק בסובייטים ע״י פירוק בדרכי שלום של הגוש המזרחי. בוש האב התחיל להתמודד עם הפוסט-אימפריום והרגע החד-קוטבי רק בסוף כהונתו, כשהאסטרטגיה האזורית של משרד ההגנה אפילו לא זכתה לקידום כלשהו משום שהיא התפרסמה כל-כך מאוחר בכהונה הראשונה והיחידה שלו.

לעומת בוש, קלינטון נכנס ישירות לעולם של הפוסט-אימפריום והרגע החד-קוטבי. הוא נכנס לבית הלבן כשארה״ב היא מעצמת העל היחידה, אין שום איום או מתנגד לה, והיא סיימה מאבק אידיאולוגי בן כמעט 50 שנה להוכיח שהערכים שלה, של דמוקרטיה ושוק חופשי, עליונים על קולקטיביזם ותכנון מרכזי. הוא גם נכנס לבית הלבן כשההצדקה לכל המערכת הבינלאומית הענפה שארה״ב הקימה – נאט״ו, GATT, הסכם הביטחון עם יפן – נעלמה. אם אין עוד איום סובייטי, מה ההצדקה לנוכחות של חיילים אמריקנים בגרמניה ואיטליה? מה ההצדקה להמשך המעורבות של ארה״ב בעולם?

״אסטרטגית ההגנה האזורית״ של ממשל בוש טענה שאם ארה״ב תיסוג מהעולם, עלול לקום איום חדש באירו-אסיה במקום הסובייטים. הדרך היחידה של ארה״ב לשמור על ביטחונה היא רק אם היא תמשיך ותהיה מעורבת באירו-אסיה, תשמור על העליונות הצבאית שלה ועל מאזני כוח באזורים קריטיים לשגשוגה וביטחונה – באירופה, במזרח אסיה ובמזרח התיכון. בראיית האסטרטגיה האזורית מערכת הבריתות האמריקנית היא העומק האסטרטגי שלה, והיא צריכה לשמור עליו בשביל שתוכל להתמודד עם כל איום שיופיע בעתיד, גם אם כרגע היא לא רואה אחד.

התפיסה בבסיס אסטרטגית ההגנה האזורית היא תפיסה ריאליסטית, המאמינה שהמאפיין היחיד הקבוע של המערכת הבינלאומית היא התחרות לכוח בין השחקנים השונים. גם אם בתחילת שנות ה-90׳ כל המדינות הגדולות היו ביחסים טובים זו עם זו, אין זו עדות שהמצב יימשך. שינויים במאזן הכוח, היחלשות או התחזקות של מדינות שונות, יביאו לשינויים במערכת הבינלאומית ולמעבר ממצב של שלום למצב של מלחמה. ארה״ב אינה יכולה לדעת איך יראה האויב העתידי שלה, חוץ מזה שהיא יכולה להיות בטוחה שאויב כזה יופיע.

אולם, תפיסה כזו של תחרות ומאזני כוח מנוגדת לאיך רובם של האמריקנים חושבים על יחסי חוץ והעולם. כפי שעמדנו על כך בפרק קודם אמריקה לא צמחה בסביבה של עימות ומלחמה, אלא בסביבה של התפשטות אל מרחבים כמעט ריקים מאדם. חישובים של כוח זרים לה, והיא רואה בעולם או מישהו לנהל עמו עסקים – רואה ביחסים הבינלאומיים בעצם משא ומתן עסקי שמטרתו חילופי סחורות – או מישהו להשפיע עליו מהאידיאליזם שלה, אם באופן אקטיבי או פסיבי. כשניקסון לדוגמה ניסה בסוף שנות ה-60׳ לנהל מדיניות חוץ שמבוססת בעיקר על שיקולים של מאזן כוח, הוא זכה לקיתונות ביקורת מהרפובליקנים והדמוקרטים על ״הציניות״ שלו, שאינה ראויה לרפובליקה[4].

הסיום של המלחמה הקרה לא רק שלא עזר לריאליזם לקנות לבבות בוושינגטון, אלא שהוא נדחק הצידה לחלוטין. כשקלינטון עלה לשלטון שני כוחות חזקים עיצבו את תפיסת העולם של ארה״ב: הרגע החד-קוטבי מצד אחד, והפאקס אמריקנה מצד שני. דיברנו על הפאקס בפרק משלו וראינו איך האינטרסים האסטרטגים של הכלכלות הגדולות הביאו אותן לקבל את האימפריום האמריקני ולבחור בנתיב של שלום ומסחר על-פני התחמשות ומלחמה. אולם בשנות ה-90׳ התפיסה הייתה שהפאקס לא היה עוד תוצר של חישובי כוח, בדיוק כמו מלחמות העולם שקדמו לו, אלא להפך – שהוא היה עדות לשינוי יסודי בדינמיקה של הזירה הבינלאומית: מעבר מדינמיקה המונעת ע״י כוח צבאי וגיאופוליטיקה, לדינמיקה המונעת ע״י כוח כלכלי. התחרות בין מדינות לא תהיה עוד דרך מלחמות ומרוצי חימוש, אלא דרך הסכמי סחר ויעילות. הוגים ועיתונאים הסתכלו על אירופה והמחנה המערבי ובמקום לתפוס את החץ הסיבתי בסדר הנכון – ששלום מביא למסחר – הם תפסו אותו הפוך – שמסחר מביא לשלום.

כך לדוגמה כתב תומאס פרידמן בטור מיום ה-8 בדצמבר, 1996 בניו-יורק טיימס[5]: ״יש לי את התזה הזו שאני מחזיק בה כבר הרבה זמן, ובאתי לאוניברסיטת ההמבורגר במטה מקדונלד׳ס כדי סוף סוף לבדוק אותה. התזה היא זו: מעולם לא נלחמו שתי מדינות שיש בשתיהן סניפי מקדונלד׳ס. החבר׳ה במקדונלד׳ס אישרו זאת בשבילי.״ פרידמן כמובן לא הניח שעצם הנוכחות של סניפי מקדונלד׳ס היא שמונעת את המלחמה, אלא שהסניפים הם אינדיקציה שמדינה הגיעה לרמה כזו של רווחה חומרית שכבר לא משתלם לה לנהל מלחמה. תיאוריית המקדונלד׳ס של פרידמן היא ביטוי לאמונה שסחר חופשי ורווחה חומרית הצליחו לגאול את האדם מהמלחמה. כמו עוד הרבה תיאוריות שהיו קשורות לפאקס אמריקנה, גם תיאורית המקדונלד׳ס הוכחה כשגויה: מלחמת רוסיה-גיאורגיה של 2008 התרחשה כשלשתי המדינות סניפים של הרשת.

מייקל וולקר, עיתונאי, כתב בניו-יורקר באוקטובר 1996 כך: ״כעת העידן של גיאופוליטיקה הוחלף בעידן של מה שאפשר לקרוא לו גיאו-כלכלה. סימני החיוניות החדשים הם ייצוא ופרודוקטיביות ואחוזי צמיחה, והמפגשים הבינלאומיים הגדולים הם הסכמי הסחר בין מעצמות העל הכלכליות״[6].

אולם מי שבאמת ביטא לעומקה את הגישה החדשה, הגישה של ״הסתיימו המלחמות החמושות״, היה פרנסיס פוקוימה במאמרו המפורסם ״קץ ההיסטוריה״[7], שהתפרסם בקיץ 1989 ב-National Interest. כנראה שמעתם על המאמר וכנראה מה ששמעתם הוא שפוקוימה חזה את קצה של המלחמה המודרנית והגעתו של עידן חדש של שלום ושלווה לאנושות. פוקוימה אכן ראה בהתפרקות הגוש המזרחי את הקץ על המאבקים הצבאיים בין מדינות גדולות. במקום תחרות אסטרטגית לכוח, המאבקים בין המדינות יעברו לתחום הכלכלי. במקום להט אידיאולוגי ומדיניות חוץ אגרסיבית, המדינות הגדולות יהפכו להיות חלק משוק כלכלי משותף, בו מדיניות סחר והחלטות מוניטריות יהפכו לסוגיות הבוערות של היום.

אולם בזמן שפוקוימה בהחלט חזה את סופן של המלחמות הגדולות, המעניין הוא למה הוא חזה את מה שחזה, פחות מה הוא בדיוק חזה. פוקוימה האמין שקץ ההיסטוריה הגיע משום שהדמוקרטיה הליבראלית הוכיחה את עצמה כצורת השלטון האולטימטיבית, מפני שהיא הביאה לידי פתרון את כל הקונפליקטים של החברה והיא מספקת את כל צרכיו של האדם. עם הדמוקרטיה הליבראלית בא הקץ על המתח בחברה, בא הקץ על הסוגיות שעליהן נלחמו בני-אדם במשך מאות שנים. אחרי תבוסת הפשיזם ופשיטת הרגל של הקומוניזם, פוקוימה האמין שהדמוקרטיה הליבראלית עתידה להתפשט בעולם ולהביא אותנו לעידן חדש של שלום ושגשוג, בו המאבקים היחידים יהיו בתחום הכלכלי, לא הצבאי או הפוליטי.

פוקוימה הולך אחרי הגל שרואה בהיסטוריה תהליך של מאבק בין רעיונות, תהליך בו הרציונאלי הופך לממשי ע״י התפתחות הדרגתית של התודעה האנושית. כשפוקוימה דיבר על קץ ההיסטוריה, הוא לא טען שכבר לא יהיו בכלל עוד מלחמות, אלא שלא יהיו עוד מלחמות גדולות, מלחמות אידיאולוגיות גדולות כמו המלחמה הקרה או מלחמת העולם השנייה. בראיית פוקוימה המלחמות באפריקה או במזרח התיכון לא מייצגות איזה מהלך רעיוני גדול יותר, ועל-כן במוקדם או במאוחר גם המדינות האלו יכנסו תחת השפעתה של הדמוקרטיה הליבראלית.

בראייתו רעיונות עליונים על המציאות הגיאופוליטית, משום שבסופו של יום ״האינטרס הלאומי של מדינה מוגדר ע״י הרעיונות שלה״ כדבריו. הוא לכן דחה את הטענה שעם קריסת הגוש המזרחי רוסיה תשוב למדיניות החוץ האגרסיבית שלה מהמאה ה-19, ותחפש לגבש מחדש מרחב השפעה במזרח אירופה. פוקוימה האמין שמערב אירופה מציגה את העתיד של העולם, גם עבור רוסיה, עתיד בו מדינות יעסקו הרבה יותר בסוגיות כלכליות מאשר בתחרות לכוח.

התחזית של פוקוימה לא החזיקה במבחן המציאות מפני שהיא האמינה שהתחרות לכוח היא פועל יוצא של מצב הרעיונות עולם. היום אנחנו יודעים שפוקוימה טעה, משום שגם אם ״הדמוקרטיה הליבראלית״ היא צורת השלטון האולטימטיבית, היא אינה משנה כהוא זה את חישובי הכוח של המדינות השונות. כוח צבאי לא התחלף בכוח כלכלי, והיום גודל התמ״ג של מדינה ומספר הטנקים שלה מרכיבים את כוחה. אך את זה אנחנו יודעים היום.

בנוסף לאמונה שכוח כלכלי הפך לכוח בזירה הבינלאומית, אמונה שנבעה מהפאקס אמריקנה, בתחילת שנות ה-90׳ שלטה האמונה שמחנה הדמוקרטיות עם כלכלות שוק עתיד לגדול. האמונה הזו נשענה על הרגע החד-קוטבי ותחושת העליונות האידיאולוגית שהוא הביא עמו: השיטות של בריה״מ הוכחו כשגויות ע״י קריסתה; ארה״ב נותרה כמעצמת-על יחידה; אין עוד יריב אנטי-ליבראלי או אנטי-קפיטליסטי בנמצא. רק טבעי היה לצפות שכעת הגוש הדמוקרטי יגדל, פשוט מהיעדר כוח שיתנגד לו.

האמונה שכוח כלכלי החליף את הכוח הצבאי והגדילה הבלתי-נמנעת של דמוקרטיות השוק יצרו ביחד את הבסיס התפיסתי עליו קלינטון גיבש את האסטרטגיה שלו, וזו אסטרטגיה שתהיה עם ארה״ב עד לכניסתו של אובמה לתפקיד: אסטרטגית ההגדלה.

גדלים

אם הכוח החדש הוא כוח כלכלי, ואם ההתרחבות של הגוש הדמוקרטי היא בלתי נמנעת, מה יש על ארה״ב לעשות כדי לשגשג בעידן החדש והמסעיר של אחרי המלחמה הקרה? לפי קלינטון משהו פשוט מאוד: לקדם הסכמי סחר עם כמה שיותר מדינות, בשביל להשיג שווקים ליצרנים אמריקנים, ולעזור לגוש הדמוקרטי להתרחב במקומות שעדיין קשה לו – נאמר במזרח אירופה או מזרח אסיה. דמוקרטיה היא גם לא בהכרח המטרה הראשית – במקומות בהם ליברליזם כלכלי מתקדם מהר יותר מליברליזם פוליטי, ארה״ב תמשיך להיות מעוניינת – גם מתוך ציפייה שליברליזם כלכלי יביא לליברליזם פוליטי וגם משום שאין הבדל בין דולר שמשלם צרכן בדיקטטורה וצרכן בדמוקרטיה.

עם כניסתו לבית הלבן קלינטון הגדיר 3 יעדים לממשל: חיזוק ביטחון המדינה, הגברת השגשוג בבית וקידום הדמוקרטיה בעולם, ספציפית קידום הדמוקרטיה מבוססת כלכלת השוק. קלינטון רצה, בדומה לאסטרטגיה של ממשל בוש, לחזק ולהעמיק את היתרון הצבאי של ארה״ב ע״י מודרניזציה של הכוחות המזויינים וחיזוק הבריתות שלה. הוא רצה לקדם את המסחר החופשי בעולם מתוך אמונה שהוא יתרום ליצרנים אמריקנים ולרווחת הכלכלה המקומית. הוא רצה להפיץ את הדמוקרטיה בעולם מתוך אמונה שככל שמספר הדמוקרטיות בעולם יגדל, כן תתייצב המערכת הבינלאומית וסחר חופשי רק יתחזק.

הנשיא גם רצה למצוא סיסמה שתתפוס את האסטרטגיה הלאומית שלו, שתתמצת את החזון שלו לעולם שאחרי המלחמה הקרה[8]. באוגוסט 1993, כמה חודשים אחרי כניסתו לבית הלבן, קלינטון ביקש מהיועץ לביטחון לאומי שלו לחפש סיסמה שתחליף את סיסמת ״הבלימה״ של המלחמה הקרה ותשבה את דמיונו של הציבור האמריקני[9]. היועץ לביטחון לאומי חזר עם אחת: הגדלה, Enlargement.

ארה״ב תגדיל את המערכת הבינלאומית שהקימה בגוש המערבי לכל העולם – היא תגדיל את מערכת הסחר שלה בשביל לכלול את הגוש המזרחי ומדינות עולם שלישי. היא תגדיל את המערכת הפיננסית שלה בשביל לאפשר זרימה קלה יותר של הון מהמערב לכלכלות מתעוררות. היא תגדיל את מספר הדמוקרטיות, מביאה לעוד עמים את המוסדות הליברלים של המערב, עם חופש ביטוי, חופש בחירה וכמובן – חופש כלכלי לכולם. לא עוד בלימה – עכשיו הזמן להגדלה.

את החזון החדש של ארה״ב קלינטון הציג בפני העצרת הכללית של האו״ם בנאום ב-27 בספטמבר 1993:

״במהלך המלחמה הקרה חיפשנו לבלום את האיום למוסדות חופשיים. כעת אנו חופשיים להגדיל את מעגל המדינות שחיות תחת מוסדות חופשיים. החלום שלנו הוא יום בו הדעות והאנרגיות של כל אדם בעולם יזכו לביטוי מלא, עולם בו דמוקרטיות משגשגות משתפות פעולה זו עם זו וחיות זו עם זו בשלום.

אנחנו נחזק את דמוקרטיות השוק החופשי ע״י חיזוק הכלכלה שלנו כאן בבית, ע״י פתיחת הסחר העולמי דרך הסכם ה-GATT, הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה [NAFTA] והסכמים נוספים, וע״י עדכון המוסדות המשותפים לנו, נשאל ונענה ביחד אתכם על השאלות הקשות האם הם מספיקים כדי להתמודד עם אתגרים עכשוויים.

אנו נתמוך בגיבוש של דמוקרטיות שוק היכן שהן מופיעות עכשיו לראשונה, כמו במדינות בריה״מ לשעבר ובכל אמריקה הלטינית. אנו נחפש לעודד ממשל תקין שיוכל לחלק את הרווחים מדמוקרטיה וצמיחה כלכלית באופן שווה בין אנשים.

אנו נעבוד כדי לצמצם את האיום מצד משטרים עוינים לדמוקרטיות ונתמוך בליברליזציה של מדינות לא דמוקרטיות כשהן יהיו מוכנות לחיות בשלום אתנו״.

קלינטון הבטיח לעולם הגדלה של הסדר האמריקני בשנות ה-90׳, וההבטחות לא הסתכמו במילים. תחת כהונתו המערכת הכלכלית והביטחונית של ארה״ב גדלה בשלושה ערוצים מרכזיים: הסכמי סחר חדשים, התרחבות של נאט״ו במזרח אירופה ותמיכה במדינות הגוש המזרחי שעשו את צעדיהן הראשונים לקראת דמוקרטיית שוק, בראש ובראשונה ברוסיה.

ראשית, הסכמי סחר. ב-1 בינואר 1995 הסכם הסחר GATT, ההסכם שהוריד מכסים בין הכלכלות הגדולות ותרם לבניית הכלכלה העולמית בגוש המערבי, הוחלף בארגון הסחר העולמי, World Trade Organization, שצירף אליו את מדינות מזרח אירופה כמו הונגריה ופולין, כמו גם מדינות רבות במזרח התיכון, אפריקה ודרום אמריקה. כ-200 מדינות זכו לראות ירידה במכסים על התוצרת שלהן, פתיחה של השוק האמריקני אליהן ופתיחה שלהן לשוק האמריקני. זו אגב הפעם האחרונה שמערכת הסחר הבינלאומית שודרגה – מאז קלינטון השיחות על שדרוג נוסף של המסחר הגלובאלי עלו על שרטון (כן, גם לפני טראמפ).

ממשל קלינטון גם הביא ב-1993 לאישור של הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, NAFTA, שהפך את מקסיקו, ארה״ב וקנדה ביחד לאחד מאזורי הסחר הגדולים בעולם. האינטגרציה הכלכלית עם מקסיקו עזרה ליצרנים אמריקנים לחתוך בעלויות הייצור מבלי לעבור למזרח אסיה, ומקסיקו, בעיקר צפון מקסיקו, ראתה כניסה של עסקים ומפעלים שנתנו לה תעסוקה.

לבסוף, ממשל קלינטון צירף למסחר הגלובאלי את המדינה המאוכלסת ביותר בעולם– סין. הוא גם עשה זאת תוך זניחה של ״קידום הדמוקרטיה״ בתמורה ל״קידום כלכלי״. בתחילת כהונתו, במאי 1993, באירוע רב משתתפים בבית הלבן, קלינטון חתם על הוראה חדשה שלראשונה קשרה בין התקדמות בשיחות הסחר בין סין לארה״ב ובין התקדמות במצב זכויות האדם בה. לראשונה, כך לפי קלינטון, הממשל האמריקני ידבר בקול אחד. בספטמבר 1994 העמדה הזו כבר לא הייתה קיימת – שיחות הסחר התקדמו, בעוד סין לא זזה מילימטר בנוגע למצב זכויות האדם בשטחה[10]. סין לא התקדמה גם ב-1999, כשקלינטון דחף את הקונגרס לקבע את מעמדה של סין ״כמדינה מועדפת ביותר בסחר״, מה שאומר שהיא תהנה מתנאים זהים לאלו שארה״ב נותנת לשאר העולם, והיא לא התקדמה בשנת 2000, כשקלינטון דחף לצירופה לארגון הסחר העולמי.

ההסבר של קלינטון לשינוי במדיניות היה שאין באמת שינוי במדיניות: נכון, סין לא מאפשרת חופש ביטוי או אופוזיציה פוליטית בשטחה. נכון, העמדות שלה מנוגדות לעיתים לחלוטין לארה״ב. אך הדבר האינטליגנטי לעשות, כך לפי קלינטון, היא לא להתמקד במה סין עושה, אלא להתמקד באיך אפשר לשנות את התנהגותה, איך להגדיל את הסיכויים שהיא תהפוך יותר דמוקרטית – והדרך היא ע״י סחר חופשי ושגשוג כלכלי של סין.

היום אנחנו יודעים שהתזה הזו לא מחזיקה מים: מדינה יכולה להיות משגשגת כלכלית ועדיין טוטליטרית. המפלגה הקומוניסטית למדה איך לנצל את כוחות השוק לניהול יעיל של משאבים, בעוד היא משתמשת במערך אדיר של כלים ביורוקרטים וטכנולוגיים כדי לחסום מידע מהאזרחים שלה, לפקח על פעולותיהם ולהסיר את אלה המאיימים על שלטונה. אולם בימיו של קלינטון ההנחה הייתה שעכשיו שהדמוקרטיה הליבראלית הוכיחה את עליונותה, גם סין הקומוניסטית תתמוטט במהלך הבלתי נמנע של ההיסטוריה. קלינטון גיבש את אסטרטגית ההגדלה שלו על בסיס תפיסת עולם שראתה סוף למאבקי הכוח ואת ההתפשטות הבלתי נמנעת של הדמוקרטיה והקפיטליזם – עבור השקפה כזו סין הקומוניסטית היא לא איום, לא יריב, אלא חריגה שתתקן את עצמה. מה זה משנה מה יבוא קודם, המסחר החופשי עמה או הדמוקרטיה בה? במהלך ההיסטורי שניהם יגיעו לבסוף. לא?

ההגדלה של נאט״ו

במקביל להרחבת מערכת המסחר של ארה״ב מהגוש המערבי לשאר העולם, קלינטון קידם את ההרחבה של נאט״ו אל תוך מזרח אירופה. כאן דווקא שיחקו שיקולים אסטרטגים של גיאופוליטיקה, יחד עם שיקולים כלכלים ודמוקרטיים של הליברליזם הבינלאומי של קלינטון: מזרח אירופה הייתה אזור החיכוך שהביא את אירופה פעמיים לשתי מלחמות עולם. מזרח אירופה חלשה באופן טבעי תמשוך אליה שחקנים חיצוניים לאירופה, כמו רוסיה וטורקיה, ותאיים על ביטחונן של גרמניה, צרפת ואיטליה. לחילופין, מזרח אירופה חזקה, או לכל הפחות עצמאית, עלולה לתמרן את עצמה בין מזרח ומערב, בין מוסקבה לברלין, מביאה שוב לתחרות לכוח בין המעצמות האירופיות ושוב לסכנה של מלחמת עולם.

הדרך לפתור את הבעיה האסטרטגית הזו הייתה פשוטה: להרחיב את נאט״ו מזרחה, כך שמדינות מזרח אירופה יצורפו לאותו מחנה ביטחוני בו נמצאת גם גרמניה. עם ההגנה של נאט״ו המדינות החדשות לא יצטרכו לדאוג לא מרוסיה ולא מגרמניה, ולא ירגישו צורך לתמרן בין מזרח ומערב בשביל לשמור על עצמאותן. הן לכן גם ירגישו בנוח להצטרף לאיחוד האירופי, הופכות להיות חלק מהמערב לא רק ביטחונית, אלא גם כלכלית ופוליטית.

זה היה הנימוק הליבראלי: פתיחה של השווקים במזרח אירופה ע״י ארגון הסחר העולמי אינה מספיקה כדי להבטיח שאותן מדינות באמת ימשיכו לצעוד בדרך לדמוקרטיה וכלכלת שוק. הצירוף שלהן לנאט״ו יעניק להן את הביטחון להשקיע את משאביהן בתחייה פוליטית וכלכלית, במקום בהתחמשות ותמרון פוליטי בין הכוחות הגדולים של אירופה של גרמניה, רוסיה, צרפת וטורקיה. בהתרחבות של נאט״ו הליברלים והריאליסטים ראו את התשובה להבטחת שלומה של אירופה ושגשוג המערכת האמריקנית, כל אחד מסיבותיו שלו.

בכהונה השנייה שלו קלינטון פעל נמרצות להרחיב את נאט״ו מזרחה ולצירופן של צ׳כיה, הונגריה ופולין לברית, שאכן צורפו ב-1999. במקביל לצירופן, קלינטון הבטיח לרוסים שנשק גרעיני או כוחות קבע לא יוצבו בחברות החדשות, כך שהמאזן האסטרטגי ביבשת לא ישתנה לרעתה של מוסקבה[11].

באותן שנים בהן ארה״ב הרחיבה את הסדר העולמי שלה, רוסיה התחילה לעשות את צעדיה הראשונים לא עוד כאימפריה – אלא כמדינה. רוב הנכסים האסטרטגיים שצברה לאורך המאות במזרח אירופה, בקווקז ובמרכז אסיה נעלמו. הכלכלה שלה התכווצה בכ-40%, תקציב הצבא נחתך והיא נאלצה לבקש הלוואות מקרן המטבע הבינלאומית וארה״ב רק כדי לעמוד בתשלומי החוב שלה. ההתרחבות של נאט״ו מזרחה הייתה עוד מסמר בארון של האימפריה – לא רק שמוסקבה איבדה את השפעתה במזרח אירופה, ארה״ב עכשיו נכנסת למלא את הוואקום, ביחד עם האיחוד האירופי של ברלין ופריז.

לזכותו של קלינטון יאמר שהממשל שלו באמת תמך בילצין ובניסיון של רוסיה לעבור מכלכלת תכנון מרכזי ודיקטטורה של מפלגה אחת, לדמוקרטיה עם כלכלת שוק חופשי[12]. ארה״ב תמכה בחבילת סיוע בינלאומית בסך 22 מיליארד דולר למוסקבה, עודדה השקעה מערבית ברוסיה ותמכה בילצין גם כשעלו עדויות להפרת זכויות אדם במלחמת צ׳צ׳ניה הראשונה, בעיות בהליך הבחירות של 1996 ודיווחים על שחיתות מצד המקרובים לילצין, שגרפו חלק מכספי הסיוע הבינלאומי לכיסם שלהם[13].

אולם התמיכה בילצין, ההתמקדות באיש כסמל של הדמוקרטיה, במקום בתהליך הדמוקרטי, הכתימה את הדמוקרטיה והשוק החופשי בעיני העם הרוסי: ב-1996, בבחירות בהן זכה ילצין ב-54% מהקולות, זכו הקומוניסטים רק ב-40%. כשלושה מיליון רוסים, 5% מכלל מהמצביעים, התייאשו לחלוטין מהתהליך הדמוקרטי ו״הצביעו נגד כולם״[14]. וושינגטון תמכה בהפרטה של הכלכלה הרוסית, אך ללא מנגנונים משפטיים חזקים ההפרטה הפכה לשוד, כשחברות רבות נכסים ומשאבי טבע נמכרו במחירים זעומים למקורבים לשלטון – במקום להביא לליברליזם כלכלי, הרפורמות יצרו מעמד של אוליגרכים.

קרעים בקצה גן עדן

אסטרטגית ההגדלה של קלינטון היא פחות אסטרטגיה מציפייה: בשנות ה-90׳ של המאה ה-20 אנשים פשוט ציפו שהעולם יהיה טוב יותר. לא משנה אם הם ביססו את זה על טיעונים פילוסופים גדולים של עליונות הדמוקרטיה הליבראלית, או על הבחנה אמפירית שמדינות משגשגות נלחמו פחות ב-50 השנים האחרונות, הם ציפו שעידן חדש של שלום ושפע יגיע. הקריאה של קלינטון להגדלת הדמוקרטיה הייתה לא בציפייה שארה״ב תצטרך להילחם בשביל ההגדלה הזו, אלא על בסיס ההנחה שההגדלה הזו תקרה בכל מקרה. ממשל קלינטון התמקד בעיקר בקידום של סחר חופשי, מאמין שהוא יתרום ליצרנים אמריקנים וישמור על מעמדה של ארה״ב כמעצמת על – מעמד שכעת ציפו יתבסס על היותה הכלכלה הגדולה בעולם,  לא המדינה עם כוח הצבא החזק בעולם.

המעניין הוא שבניגוד למה שהיינו יכולים לחשוב, האלימות האתנית הרבה שהעולם ראה בשנות ה-90׳ לא שינו את התפיסה הבסיסית בדבר המהלך הבלתי נמנע של דמוקרטיה וכלכלה חופשית. כפי שפוקוימה כתב, סביר שהעולם עוד יראה מלחמות – אך לא מלחמות גדולות. כן, ברואנדה ובסרביה כפרים עלו באש ומשפחות חוסלו. כן, בקווקז גל לאומנות הקיז את דמם של הרוסים. במזרח התיכון השלום בין ישראל לפלשתינים קרס בטרור אוטובוסים. באפריקה ובניו-יורק אמריקנים נהרגו בפיגועי טרור שתכנן אחד – אוסמה בן לאדן. אך אלו היו רק שאריות של העולם הישן. אירועים מצערים, כן, אך לא אירועים משני עולם.

התפיסה הזו לא השתנתה גם כשפעילים של אל-קאעידה ריסקו שני מטוסי נוסעים בשני הבניינים של מרכז הסחר העולמי, במתקפת הטרור הכי גדולה על אדמת אמריקה. וושינגטון ראתה איך העולם הישן שורף 3,000 אמריקנים חפים מפשע למוות, והיא תחליט לא להפסיק עם ההגדלה – אלא להביא אותה על העולם הישן אחת ולתמיד. על כל זאת, ועוד, בפרק הבא. תודה לכם על ההאזנה.   


[1] Larry Celona, Bruce Golding, “The reign of terror when murder was king of New York in the ’80s and ’90s”, New York Post, 13/12/2017. https://nypost.com/2017/12/13/the-reign-of-terror-when-murder-was-king-of-new-york-in-the-80s-and-90s/

[2] Norman J. Ornestein, “Foreign Policy and the 1992 Election”, Foreign Affairs, Vol. 71, No. 3 (Summer 1992).

[3] Ibid.

[4]  קיסינג׳ר, 2012, עמ׳ 709-710.

[5] Thomas L. Friedman, “Foreign Affairs Big Mac I”, The New York Times, 08/12/1996.

[6] Michael Walker, “The Clinton Doctrine”, The New Yorker, 07/10/1996.

[7] Francis Fukuyama, “The End of History?”, National Interest, No. 16 (Summer 1989).

[8] Douglas Brinkley, “Democratic Enlargement: The Clinton Doctrine”, Foreign Policy, No. 106 (Spring 1997).

[9] Ibid.

[10] Jim Mann, “China Called Clinton’s Bluff on Human Rights”, Los Angeles Times, 10/09/1996. https://www.latimes.com/archives/la-xpm-1996-09-10-mn-42270-story.html

[11] Russell L. Riley, “BILL CLINTON: FOREIGN AFFAIRS”, Miller Center. https://millercenter.org/president/clinton/foreign-affairs

[12] Thomas Carothers, “The Clinton Record on Democracy Promotion”, Carnegie Endowment for International Peace (2000).

[13] David Usborne, “Yeltsins linked to IMF scandal”, The Independent, 27/08/1999. https://www.independent.co.uk/news/world/yeltsins-linked-to-imf-scandal-1115576.html

[14] סטיבן לי מאיירס, ״הצאר החדש: עלייתו שלטונו של ולדימיר פוטין״, ישראל: עם עובד, 2019. עמ׳ 113.




פלג 41: מלחמה באתיופיה

להורדת הפרק – קישור.

דיברנו בפרק הקודם על החשיבות של מזרח אפריקה בעולם בכלל ולאזור שלנו בפרט [ראו כאן]. עכשיו עם הבנה טובה של למה אמור להיות לנו אכפת מה קורה במזרח אפריקה, אנו יכולים להתמקד במלחמה המתרחשת כעת בצפון אתיופיה, בין הממשל המרכזי בראשות ד״ר אבי אחמד והחזית העממית לשחרור תיגראי (Tigray People’s Liberation Front, TPLF).

אם תאמינו לתקשורת העולמית, אתיופיה נמצאת על סף מלחמת אזרחים. בפרק היום אני רוצה לא רק להוריד את סף הפאניקה, אלא גם להסביר למה המלחמה הזו יכולה להיות דבר טוב עבור אתיופיה: אם אבי אחמד יצליח להביס את החזית לשחרור תיגראי, הוא יעשה צעד חשוב בדרך לייצוב המדינה פוליטית ולשגשוג הכלכלי שלה. אם אבי יצליח במלחמה שלו, אתיופיה תהפוך מהר מאוד ליעד מבוקש להשקעה ותהיה המנוע שיניע את הצמיחה בכל מזרח אפריקה. יש כמובן סיכונים במלחמה הזו, כמו בכל מלחמה, אך התנאים כרגע נראים דווקא לטובתו של אבי. למה? ומה התרחישים האפשריים? הכול בניתוח היום.

סיכום האירועים עד כאן

בואו ונתחיל מסקירה קצרה להבין איך בדיוק הגענו למלחמה הזו, מי השחקנים המעורבים ומה האינטרסים שלהם. הסכסוך הנוכחי תחילתו ב-1994, כשאתיופיה סיימה מלחמת אזרחים עקובה מדם שנמשכה כ-20 שנה נגד החונטה הקומוניסטית ששלטה במדינה. החזית לשחרור תיגראי הפילה את החונטה והקימה קואליציית שלטון חדשה באתיופיה, החזית העממית הדמוקרטית המהפכנית האתיופית. החזית הייתה קואליציה בין מספר מפלגות אתניות: החזית לשחרור תיגראי, ארגון האורומו העממי-דמוקרטי, התנועה הלאומית-דמוקרטית האמהרית והחזית הדמוקרטית העממית הדרום אתיופית.

אתיופיה אינה מדינה של קבוצה אתנית אחת, ואתיופים אינם קבוצה אתנית. אוכלוסיית אתיופיה מורכבת מכ-70 קבוצות אתניות, כשהגדולות שבהם הם האורומו, המהווים כ-34% מהאוכלוסייה, האמהרים המהווים כ-27% והתיגרים המהווים כ-6% ממנה. בנוסף להם ישנו גם מיעוט סומלי במזרח המדינה המהווה כ-6% מהאוכלוסייה ושאר האוכלוסייה מורכבת משבטים שונים המפוזרים במדינה כולה.

לאחר מלחמת האזרחים נגד החונטה, התיגרים, ביחד עם המפלגות האתניות האחרות, שינו את מבנה המדינה לכזה של פדרציה אתנית [מקור]. בניגוד לפדרציה בגרמניה או בארה״ב לדוגמה, המדינות בפדרציה האתיופית מבוססות על קבוצות אתניות וזהויות אתניות, כשכל מדינה לפי החוקה זוכה לאוטונומיה רבה מול הממשל המרכזי ויכולה, אם תרצה בכך, להיפרד מאתיופיה ולהפוך למדינה עצמאית. המטרה לכאורה של המבנה הזה היא להבטיח שמצב בו השלטון המרכזי מנסה להשתלט על הקבוצות השונות לא יחזור על עצמו.

אולם בעוד שהחוקה האתיופית דיברה על דמוקרטיה וחופש בחירה, בפועל החזית לשחרור תיגראי שלטה ביד רמה במדינה, רודפת את האופוזיציה, מבטלת את תוצאות הבחירות כשלא היו נוחות לה ומשתלטת על אדמות וכלכלת המדינה [מקור]. במשך כ-20 שנה, בין 1994 ל-2018, הדמוקרטיה באתיופיה והמערכת הפדראלית היו מילים מתות ותו לא – מפגינים נורו ברחובות, מתנגדי אופוזיציה עונו בבתי ככלא סודיים, שטחים של קבוצות אתניות נלקחו ע״י הממשל המרכזי והוחכרו לתאגידים בינלאומיים [מקור].

החזית לשחרור תיגראי הייתה יכולה לשלוט במדינה, למרות שהתיגרים מהווים רק כ-6% מהאוכלוסייה, הודות למבנה האתני: ע״י קביעת בסיס חלוקת הכוח הפוליטי על קווים אתניים, התיגרים ביטלו את יתרון הגודל של בני אורומו והאמהרים, המהווים ביחד כ-60% מהאוכלוסייה. התיגרים דאגו שראשי המודיעין והצבא יהיו תיגרים, וכמוהם גם שראש הממשלה יהיה שייך לקבוצה. במשך כ-20 שנה התיגרים שלטו בפועל במדינה הרב-אתנית, גם אם על הנייר היא הייתה אמורה להישלט בשיתוף פעולה בין הקבוצות.

אולם כל זה השתנה ב-2018, כשלראשונה מונה לראשות הממשלה בן אורומו – ד״ר אבי אחמד. השינוי לא נעשה מרצונה הטוב של החזית לשחרור תיגראי, אלא מכורח הנסיבות: בנובמבר 2015 פרצו הפגנות אצל בני האורומו, בתגובה לתוכניות להרחיב את הבירה אדיס אבבה ולקחת שטחים מהם לטובת הבירה [מקור]. הבירה אינה חלק מאף מדינה אתנית באתיופיה, ונתפסה אז כסמל לשלטון התיגרים במדינה. השלטון המרכזי הגיב באלימות להפגנות, אולם במקום לדכא אותן הוא רק הרחיב את גל ההפגנות גם לאמהרים. בין נובמבר 2015 לפברואר 2018 אתיופיה נכנסה לסערה של הפגנות, מהומות ודיכוי ממשלתי, עם הכרזה על מצב חירום במדינה באוקטובר 2016, חסימת האינטרנט ועוצר באזורים שונים באתיופיה.

מבינים שהמצב אינו עומד להשתפר ללא איזו מחווה למפגינים, בפברואר 2018 התפטר – יש אומרים פוטר – ראש הממשלה דֶסָלֶן ובאפריל 2018 מונה ד״ר אבי אחמד, ראש ארגון האורומו העממי-דמוקרטי. עם מינוי אבי הבטיח רפורמות משמעותיות במדינה, כלכליות ופוליטיות, הודיע על הסרת החסימות על האינטרנט, שחרור אלפי אסירים פוליטיים והזמנת קבוצות אופוזיציה שנאלצו לגלות מאתיופיה לשוב אליה ולהשתתף בדיאלוג הלאומי החדש שירפא את הקרעים בחברה האתיופית. בניגוד לחזית לשחרור תיגראי, אבי מאמין לא במדינה פדראלית אתנית, כי אם במדינה פדראלית אזרחית, כזו בה הדגש אינו על הזהות האתנית אלא זכויות אזרח ואינטרסים כלכליים [מקור]. בפדרציה כזו באופן טבעי הכוח הפוליטי יעבור לאורומו ולאמהרים, הרוב במדינה, והתיגרים ידחקו הצידה כמיעוט. נראה אבל שאבי כבר עכשיו דוחק אותם הצידה.

במהלך השנתיים האחרונות במסגרת הרפורמות שלו אבי הסיר בכירים תיגרים במערכת הביטחון, בכלכלה ובפוליטיקה, ומינה במקומם נאמנים מבני האורומו והאמהרים [מקור]. הוא התחיל בצעדים להפרטה של חברות ממשלתיות שהיו בשליטת בכירים תיגרים והוא פירק את קואליצית השלטון האתנית, מקים במקומה את מפלגת השגשוג [מקור]. החזית לשחרור תיגראי החרימה את המפלגה החדשה והצטרפה לאופוזיציה, ניסתה להפיל את הממשלה וללא הצלחה.

היחסים בין הצדדים הגיעו לנקודת רתיחה השנה כשהבחירות שתוכננו למאי 2020 נדחו עד הודעה חדשה ע״י ועידת הבחירות המרכזית בעקבות הקורונה. משום שהמנדט של ממשלתו של אבי היה אמור להסתיים באוקטובר 2020, הפרלמנט אישר – כלומר מפלגת השגשוג אישרה ע״י הרוב שלה בפרלמנט – את הארכת מנדט הממשלה ונתן לה להחליט מתי יתקיימו הבחירות החדשות [מקור]. התיגרים האשימו את אבי במחטף פוליטי והודיעו שהם יערכו את הבחירות האזוריות שלהם בניגוד להנחיות הממשלה, מקיימים בחירות במדינת תיגראי בספטמבר 2020, בחירות בהן החזית לשחרור עממי זכתה ביותר מ-95% מהקולות ומפלגת השגשוג לא יכלה להתמודד [מקור]. אבי השיב לצעד הזה בהחרמת הממשלה המקומית החדשה של תיגראי וצמצום דרסטי בתקציבים המועברים אליה. הממשלה המקומית בתגובה הודיעה שהיא אינה מכירה עוד בממשלת אבי כממשלה החוקית של אתיופיה, ושהיא שוקלת אם להכריז עצמאות ממנה.

הקש ששבר את גב הגמל היה מתקפה בתחילת נובמבר של כוחות תיגרים על בסיס של צבא אתיופיה במדינה. בתגובה אבי הכריז ב-4 בנובמבר שקו אדום נחצה ושהממשל הפדראלי יפלוש לתיגראי בשביל להביא אותה לסדר, יעצור בכירים בממשלת תיגראי ובחזית לשחרור תיגראי ויסיים את הניסיון לחתור מתחת לאחדותה של המדינה האתיופית [מקור]. מצב חירום הוכרז בצפון המדינה ותיגראי נותקה לחלוטין מהעולם החיצוני עם החשכה תקשורתית מוחלטת. משום ההחשכה התקשורתית אנו לא יודעים מה בדיוק קורה בימים אלה, מה מספר ההרוגים בשני הצדדים והאם הממשל אכן מצליח להתקדם לעבר עיר הבירה האזורית מֶקֶלֶה (Mekelle) וללכידת אותם 64 בכירים שבהם הוא רואה כמנהיגים של ההתקוממות נגדו.

שלוש רמות של קונפליקט

המעניין בנוגע למלחמה בין שני הצדדים שהקונפליקט ביניהם מתנהל בשלוש רמות שונות, ובעוד הסיקור התקשורתי מתמקד ברמה אחת או שתיים, הוא לא מתייחס לכל השלוש. כדאי לרגע להתבונן באותן שלוש רמות בשביל להבין טוב יותר על מה בעצם אבי והתיגרים נלחמים.

הרמה הראשונה היא רמת האירועים בפועל, רמת ההחלטות בפועל שנעשו ע״י הצדדים. ברמה הזו הקונפליקט הוא על ההחלטה של התיגרים לקיים בחירות בניגוד לדעתו של הממשל המרכזי והחלטתו של הממשל המרכזי להאריך את המנדט שלו מבלי לקבוע תאריך החלטי לבחירות. ברמה הזו הקונפליקט הוא בין ממשל מרכזי שמעוניין לאכוף את סמכותו ובין ממשל מקומי שאינו מכיר בו – מצב קלאסי בפדרציות או מדינות עם קבוצות רבות ללא זהות לאומית חזקה. כפי שממשלת ספרד פעלה בחריפות נגד ניסיון הכרזת העצמאות של קטלוניה [ראו כאן], כן אדיס אבבה פועלת נגד ניסיון העצמאות של מדינת טיגראי.

ברמה השנייה, רמת המבנה הפוליטי, הקונפליקט בין אבי לתיגרים הוא הקונפליקט בין פדרציה לאומית-אזרחית ובין פדרציה אתנית, או אפילו בין פדרציה בה השלטון המרכזי הוא דומיננטי ובין פדרציה בה השלטון המקומי הוא הדומיננטי.

החזון של אבי לפדרציה לאומית הוא חזון שמעוניין לראות זהות לאומית אתיופית שהיא עליונה על פני הזהויות האתניות השונות, גם אם היא מכילה אותן כחלק מזהותה. הזהות הלאומית האתיופית תקושר לממשל המרכזי באדיס אבבה, והפיכת הזהות הלאומית לעליונה על הזהויות האתניות הנפרדות משמעותה הון פוליטי רב לשלטון המרכזי לעשות את מה שהוא רואה כטוב עבור כל אתיופיה, גם על חשבון הממשלים האתניים המקומיים.

כל עוד אתיופיה היא פדרציה אתנית, באופן טבעי קבוצות אתניות שונות ימשכו בכיוונים שונים את המדיניות הלאומית ויתחרו זו עם זו על גישה למשאבי המדינה ותקציביה. תחת שליטתם של התיגרים המדיניות הלאומית העדיפה אותם, והדבר לא ישתנה אם ישלטו לפתע האמהרים או בני האורומו. כל עוד המבנה הפוליטי מבוסס על קווים אתניים, לא תהיה זהות אתיופית על-אתנית שתתגבר על התחרות לכוח בין הקבוצות ותהיה מסוגלת לקדם אג׳נדה שתטיב עם כל אתיופיה, לא רק עם קבוצה כזו או אחרת.

אם החזון הפדראלי של אבי יתממש, ואת התחרות האתנית הפנימית תחליף עבודה משותפת לבנייתה של אתיופיה, יהיה מדובר בצעד חשוב בקידום המצב הכלכלי והיציבות הפוליטית בכל מזרח אפריקה ובקרן אפריקה בפרט. אתיופיה היא ייחודית מבין מדינות מזרח אפריקה בפוטנציאל שלה להקים סקטור ייצור קל משגשג שיכול להתחרות עם מדינות כמו סין, הודו ומקסיקו [מקור]. הודות לאוכלוסייה של 110 מיליון בני אדם, רובם צעירים, יש לאתיופיה כוח עבודה זול שיוכל לקלוט ייצור ממזרח אסיה, שם עלויות העבודה מתייקרות ככל שהאוכלוסייה מזדקנת.

אתיופיה גם ממוקמת גיאוגרפית במרכז של מזרח אפריקה, גובלת בסודן, דרום סודן, אריתריאה, סומליה וקניה, וללא גישה משלה לים. הדרך היחידה בשביל אתיופיה לייצא לשווקים העולמיים היא דרך מדינות מזרח אפריקה הגובלות בה, מה שאומר: א׳ שכל צמיחה כלכלית באתיופיה תתורגם לצמיחה כלכלית בשכנותיה, שיראו השקעה בתשתיות הלוגיסטיקה שלהן ומכסים על סחורה אתיופית שתעבור לשטחן; ב׳ לאתיופיה יש אינטרס אסטרטגי ברור ביציבות מזרח אפריקה בשביל לאפשר את ייצוא הסחורות שלה ולמנוע זליגה של פליטים וחמושים ממוקדי סכסוך אליה. אתיופיה היא המדינה השנייה בגודלה באפריקה אחרי ניגריה, היא מחזיקה בצבא גדול ומאומן, והיא יכולה בהחלט לתרום ליציבות של האזור ע״י שיתופי פעולה ביטחוניים, שליחת כוחות שלום ועזרה לממשלות המתמודדות עם משברים מקומיים. כוחות אתיופיים כבר היום מהווים מרכיב חשוב במשימת השלום של האיחוד האפריקני בסומליה [מקור] ובמאבק בגורמי טרור במזרח אפריקה. החזון הפדראלי של אבי יכול להביא שלום ושגשוג לא רק לאתיופיה עצמה, אלא לאזור כולו.

ברמה השלישית, אחרי רמת ההחלטות והמבנה הפדראלי, נמצאת שאלה בסיסית: מי בעצם מחזיק או צריך להחזיק בכוח במדינה? ברמה הזו הקונפליקט בין אבי לתיגרים הוא מעבר לקונפליקט אידיאולוגי או חוקי או חוקתי – הוא פשוט המאבק לכוח שקיים בין כל שני צדדים בעולם, ועכשיו מנוהל בצורה אלימה דרך מלחמה. התיגרים היו במרכז הכוח של אתיופיה – עכשיו הם לא. הם החזיקו בתקציבים, הם ניתבו את הסיוע הבינלאומי למדינה, הם שלטו באדמות ובתאגידים הממשלתיים – עכשיו הם לא. המבנה הפדראלי האתני שמר את כוחם, והקונפליקט עם אבי מסביב לשאלת הבחירות הוא רק דרך לערער את סמכותו ולהביא את התיגרים למטרתם הסופית – לשוב להיות מרכז הכוח של המדינה.

מנקודת המבט הזו המאבק בין התיגרים לאבי הופך להרבה יותר ברור מבחינת ההתנהלות שלו: הרי ברור היה לתיגרים שעריכת בחירות בספטמבר בניגוד להחלטת הממשל המרכזי תביא אותו להחרים את הבחירות ולצמצם את התקציבים אליהם. גם ברור היה שתקיפת בסיס צבאי של צבא אתיופיה יביא את אבי לתקוף אותם. למה לעשות זאת מלכתחילה? רק אם התיגרים רצו להביא את אבי לפלוש אליהם.

חשבו על זה: התיגרים ראו בשנתיים האחרונות איך אבי מוציא אותם מכל מוקדי הכוח המסורתיים שלהם במדינה. יש טענות שבשנתיים האלה הם עמדו מאחורי רבות מהתקריות של אלימות בין עדתית באתיופיה, מנסים לערער את שלטונו של אבי ולעצור את הרפורמות שלו [מקור]. מבינים שאבי לא מתכוון לעצור, התיגרים קיוו שהבחירות יביאו את אדיס אבבה לפעול נגדם צבאית – כשזה לא קרה, הם תקפו בסיס צבאי והביאו את אבי סוף-סוף להכריז מלחמה עליהם.

עם הכרזת המלחמה המאבק הפוליטי בין הצדדים עבר מלהתנהל בתוך המערכת הפוליטית להתנהלות בשדה הקרב. זה שיעור חשוב ללמוד ולזכור, שיעור שלצערי ישראל לא מצטיינת בו אך התיגרים מיישמים אותו כעת באופן מדהים: המלחמה היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים, כלומר מלחמה אינה איזו פעולה שמנותקת מהפוליטיקה, אלא המשך של הפוליטיקה המתנהלת בשדה הקרב במקום בעמדות ההצבעה ובבניין הפרלמנט. אם התיגרים ינצחו את אבי בשדה הקרב, הם יפגעו בו פוליטית ויגדילו את הסיכויים שלהם להקים מחדש קואליצית שלטון שתדיח אותו. אם הם יפסידו, אבי יזכה להון פוליטי רב שיוכל להשתמש בו בבחירות של 2021 ולהשיג את החזון הפדראלי שלו. לא מסוגלים לנצח את אבי בתוך המערכת הפוליטית של אתיופיה, התיגרים פנו לנסות ולנצח את המאבק בשדה הקרב.

עתיד המלחמה

אם הניתוח נכון, ויש כאן התמודדות בין התיגרים לאבי על השליטה במדינה, הרי שלכל אחד מהצדדים יש מטרות שונות: המטרה של אבי תהיה לעצור את חברי הנהגת החזית לשחרור תיגראי וממשלת תיגראי כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות מוות של אזרחים. אם הוא רוצה להגדיל את הונו הפוליטי ולנטרל את היריב הכי גדול שלו לחזון הפדראלי הלאומי, הוא יהיה חייב להבטיח שלא נעשים מעשי טבח באוכלוסייה התיגרית ולהחזיר את השליטה הפדראלית במדינה.

מדובר באתגר לא פשוט משום שבנוסף לצבא אתיופיה הלאומי שפועל באזור, פועלות גם מליציות אמהריות. לאמהרים יש עוינות רבת שנים לתיגרים והם מעוניינים להחזיר לעצמם שטחים שהם רואים כשטחי אבות שנעקרו מהם וסופחו למדינת תיגראי תחת השלטון הקודם. ככל שהמערכה תארך, כך יגדל הסיכוי שאבי יאבד שליטה על המליציות, התעללות באזרחים תהפוך נפוצה יותר ויותר ומה שאדיס אבבה מנסה להציג כמאבק בפורעי חוק יתפס כמלחמה אתנית נגד התיגרים – ואם אדיס אבבה מוכנה להילחם נגד התיגרים, מה מבטיח שהיא לא תאבק גם נגד הקבוצות האחרות במדינה?

אם המטרה של אבי היא לתפוס כמה שיותר מהר את ההנהגה של התיגרים, לשמור על הלגיטימיות שלו ולהגדיל את ההון הפוליטי שלו לקראת הבחירות, שכרגע מתוכננות לחצי השני של 2021, המטרה של התיגרים תהיה להטביע את הצבא האתיופי בבוץ ולהפוך את המערכה המהירה למשימת שליטה בשטח, מה שיגדיל את התסכול בקרב הכוחות הכובשים, יעלה את הסיכוי למעשי טבח ויתיש את כוחה של אדיס אבבה.

הטופוגרפיה כאן עוזרת לתיגרים: מדינת תיגראי היא ברובה הררית, מה שיקל על לוחמת גרילה נגד הכוחות האתיופיים. התיגרים יוכלו להחביא את ההנהגה שלהם בהרים, מושכים את צבא אתיופיה לרדוף אחריהם ולאבד את היתרון הכמותי והאיכותי שלו מול התיגרים. הסוגיה המרכזית עבור התיגרים תהיה אז כיצד להשיג קווי אספקה שיוכלו לתמוך במלחמה ממושכת נגד צבא אתיופיה. הדבר יהיה תלוי במדינות שמסביב לאתיופיה, מדינות שנעסוק בהן בהמשך.

מה שקורה ברגעים אלה בשטח הוא שצבא אתיופיה ממהר לתפוס את הבירה האזורית של תיגראי מקלה, כשמליציות משתלטות ומאבטחות את העיירות בדרך. לפי דיווחים לא מאומתים יש קרבות בערים שצבא אתיופיה לכאורה אבטח [מקור], מה שאומר שגם אם הצבא יצליח לכבוש את מקלה, הוא יצטרך להתמודד עם התקפות על קווי האספקה שלו. ככל שכיבוש מקלה יתארך, כן הצבא יהפוך רגיש יותר להתקפות על קווי האספקה שלו.

ישנם שלושה תרחישים להמשך המלחמה:

בתרחיש האופטימי, צבא אתיופיה מצליח לכבוש במהירות את מקלה וללכוד את כל או רוב ההנהגה התיגרית שאבי סימן למעצר. ההצלחה של הצבא מפוררת את ההתנגדות התיגרית, החזית לשחרור תיגראי מתפרקת ואבי זוכה להון פוליטי רב עמו הוא מבטיח את ניצחון מפלגת השגשוג בבחירות 2021.

בתרחיש הריאלי, הלכידה של ההנהגה התיגרית מתארכת וכוחות צבא אתיופיה עוברים ממצב של פלישה למצב של כיבוש ואחזקת השטח. התיגרים מתחילים במלחמת גרילה נגדם ואדיס אבבה נאלצת להציב כוח קבוע בצפון. בהנחה ומקלה נכבשת, אבי ירצה להציב הנהגה תיגרית מתחרה להנהגה של חזית השחרור, בשביל ליצור פיצול פוליטי בקרב התיגרים. עם המצב בצפון המדינה מעורער אך מוכל, אתיופיה תמשיך ברפורמות הכלכליות שלה. אבי כנראה ינצח בבחירות, אך לא יהיה לו די הון פוליטי לרפורמות מקיפות.

בתרחיש הפסימי, צבא אתיופיה נכשל לכבוש את מקלה וסופג אבדות משמעותיות מצד התיגרים, שמצליחים לשמור על שלטונם. התבוסה של אדיס אבבה בצפון המדינה פוגעת קשות בתדמיתו של אבי, ומפלגת השגשוג מחליטה להיפטר ממנו. התבוסה גם מעודדת קבוצות אתניות נוספות באתיופיה להתקומם, והסכסוך בצפון הופך למלחמת אזרחים בכל המדינה. הרפורמות הכלכליות מבוטלות ומזרח אפריקה כולה הופכת לא יציבה כשפליטים וחמושים בורחים מאתיופיה למדינות אחרות, כמו סודן, סומליה וקניה.

רוב הסיקור התקשורתי של המלחמה מתמקד בתרחיש הפסימי, גם מפני שהוא יותר מעניין – זה הרבה יותר מעניין לדבר על מלחמת אזרחים משגשוג כלכלי – וגם משום העבר של אתיופיה המכיל מלחמת אזרחים וסכסוכים אתניים. חשוב אבל לזכור שלוש נקודות שבגללן אני מאמין שהתרחיש הסביר יותר הוא מלחמת גרילה ממושכת, אך לא התפרקות של המדינה האתיופית:

ראשית, התיגרים נמצאים בעמדה ייחודית כמי שמחזיקים בניסיון צבאי ובכוח צבאי שיכול להתמודד עם צבא אתיופיה. למדינת תיגראי יש מליציות פעילות [מקור], שמורכבות מחיילים ומפקדים תיגרים שהודחו מצבא אתיופיה ע״י אבי. לפי הכרזות של התיגרים הם הצליחו להשתלט על ציוד כבד של הפיקוד הצפוני של צבא אתיופיה במדינה, והשטח ההררי תומך בפעילות גרילה. אין עוד קבוצה אתנית עם ניסיון צבאי דומה.

שנית, רובן של הקבוצות סבלו תחת שלטון התיגרים – מה שאומר שגם אם הם לא מחבבים את אבי, אין להם סימפטיה לתיגרים ומאבקם. האמהרים ובני האורומו, שתי הקבוצות הגדולות באתיופיה, תמכו בעלייתו של אבי והחזון הפדראלי שלו ישרת אותם – אין להם סיבה להתקומם נגד ממשל שתומך בהם. להיפך – הם קרוב לוודאי יתמכו בהמשך המלחמה בצפון גם אם תתארך.

שלישית, ההתנהגות של מדינות מפתח בסכסוך – אריתריאה וסודן – מעידה שהן כרגע תומכות באדיס אבבה, ולו רק משום שאינן תומכות בתיגרים עצמם. מה הכוונה? בשביל להסביר את זה אנחנו צריכים להסביר את האינטרסים של השחקנים הזרים בסכסוך.

עיניים זרות

מדינת תיגראי נמצאת בצפון אתיופיה וגובלת באריתריאה בצפון וסודן במערב. משום שהיא לכודה יבשתית, הדרך היחידה של התיגרים להשיג אספקה למאבק ממושך בצבא אתיופיה היא רק דרך שתי המדינות האלו.

אריתריאה אינה אופציה ריאלית משום העוינות רבת השנים בינה ובין החזית לשחרור תיגראי. התיגרים הם שהובילו את המלחמה נגד אריתריאה כשזו נפרדה מאתיופיה ונשיא אריתריאה, אִיסָאיָס, ישמח לראות את אבי מביס את החזית לשחרור תיגראי. גם משום הסכם השלום שנחתם בין אריתריאה ואתיופיה והיחסים הקרובים בין המנהיגים, לא סביר שאריתריאה תעזור לתיגרים עם אספקה.

התיגרים כן ניסו, בתחילת הסכסוך, למשוך את האריתראים להצטרף למלחמה ע״י ירי טילים נגדם ב-11 בנובמבר [מקור]. הצטרפות של אריתריאה למלחמה תפגע באבי, שייתפס כמי שמשתף פעולה עם כוח זר נגד אתיופים, ותסבך את המצב הביטחוני ע״י הכנסת כוחות של אריתריאה לתוך אתיופיה. אולם נראה שאריתריאה מבינה את המשחק התיגרי וכרגע מסרבת להצטרף למאבק נגדם. סביר שכל עוד צבא אתיופיה ישמור על יתרון בסכסוך, אריתריאה תמנע מלשלוח את כוחותיה.

סודן לעומתה לכאורה  יותר מעוניינת לעזור לתיגרים או לכל הפחות להשתמש בעזרה לתיגרים כאיום נגד אדיס אבבה בשביל לסחוט ממנה וויתורים בנושאים כמו סכר התחייה או שטחים שסודן מחזיקה בהם ואתיופיה ראה בהם כשלה [מקור]. אולם מיד עם תחילת הקרבות סודן סגרה חלקים מהגבול עם תיגראי והציבה כ-6,000 חיילים בו [מקור] בשביל למנוע הברחות נשק ולשלוט על זרם הפליטים שמגיע אליה – כ-40 אלף בני אדם ברחו עד עתה מתיגראי לסודן והצפי הוא שאם הסכסוך יימשך המספר יגדל לכ-100 אלף [מקור].

הסודנים כנראה מבינים שתמיכה בתיגרים תיצור שלוש בעיות מרכזיות בשבילם: ראשית, ככל שהסכסוך ימשך, כן יגדל זרם הפליטים לתוך סודן. ככל שהוא יימשך ויתרבו הברחות הנשק, חלקן יזלגו לקבוצות טרור בסודן עצמה, מה שיסכן את יציבות המדינה. עדיף לסודן שהסכסוך באתיופיה יהיה קצר עד כמה שניתן.

שנית, אם הסודנים יתמכו בתיגרים ואבי ינצח, או אפילו אם התיגרים יצליחו להדיח אותו ולחזור לשלטון, חרטום או תפגע קשות ביחסים שלה עם אתיופיה, או שהיא לא תשיג שום יתרון. התיגרים אינם ידידים של הסודנים – תחת הממשל התיגרי אתיופיה החלה בהקמת סכר התחייה, ואין לתיגרים שום סיבה להיות יותר ידידותיים לחרטום אם יעלו שוב לשלטון. למה אם כך לסכן את היחסים הטובים עם אתיופיה, בשביל לא להרוויח כלום?

שלישית, סודן משחקת משחק איזון עדין בין מצרים ואתיופיה בשביל להבטיח את העצמאות האסטרטגית שלה. דיברנו בסקירה העולמית הקודמת שסודן כנראה תהפוך ידידותית יותר למצרים [ראו כאן], אך לא סביר שהיא תהפוך לבעלת ברית שלה מול אתיופיה. אם אתיופיה תתמוטט, סודן לא תוכל יותר לנהל איזון אסטרטגי בין שני הענקים האפריקאים ותהפוך תלויה במצרים. עדיף לה לסודן למנוע את התמוטטות המדינה האתיופית ולו בשביל העצמאות האסטרטגית שלה.

היופי בשביל סודן שהיא לא חייבת לעשות משהו באופן אקטיבי כדי לתמוך באדיס אבבה, רק להימנע מלתמוך בטיגרים. סודן רק צריכה לסגור את הגבול ולמנוע הברחת נשק ואספקה משטחה לעבר תיגראי – משהו שנעשה כבר במסגרת האכיפה בגבול. כל עוד אין יתרון ברור לתיגרים במערכה, לא סביר שסודן תאפשר העברת אספקה אליהם. ללא קווי אספקה, הסיכוי של התיגרים לנהל מערכה רבת שנים נגד אדיס אבבה הוא נמוך עד אפסי.

מי שכן תשמח להתערב בסכסוך וכנראה תחפש דרכים אקטיביות לתמוך בתיגרים היא מצרים. תמיכה בתיגרים תיתן מנוף לחץ לקהיר על אדיס אבבה במו״מ על סכר התחייה, כשהמצרים לא חייבים למוטט את אבי כדי להוציא ממנו וויתורים בתמורה להפסקת התמיכה בתיגרים. הבעיה של המצרים שאם סודן לא תסכים לתמוך בתיגרים, האפשרויות שלהם לתמוך בהם מוגבלות: הם יוכלו לבצע תרגילים צבאיים בסמוך לאתיופיה כמין איום מרומז, הם יוכלו לנסות ולהביא לחץ בינלאומי לטובת התיגרים והם אולי ינסו ללחוץ על סודן לפתוח נתיב הברחה לתיגראי – אך ללא גבול משותף עם אתיופיה, האפשרויות שלהם מוגבלות.

כמו המצרים, גם הטורקים קרוב לוודאי ישמחו למצוא דרך להתערב בסכסוך, אך לא לעזרת התיגרים כי אם לעזרתו של אבי. לטורקיה של ארדואן יחסים טובים עם אבי, הכוללים השקעות טורקיות באתיופיה ושיתופי פעולה בתחום הגז והמכרות [מקור]. ככל שהלכידה של ההנהגה התיגרית תארך, והלחימה נגד כוחות גרילה תעלה בעוד קורבנות, טורקיה תציע לאתיופיה פתרונות צבאיים בדמות מל״טים ויועצים. לטורקים יש ניסיון ארוך שנים בלחימה נגד קבוצות גרילה בהרים הודות למלחמה שלה עם הכורדים במזרח טורקיה, כך שהיא יכולה להציע ניסיון צבאי רלוונטי לאתיופים.

אם אדיס אבבה תסכים לקבל את העזרה זו כבר שאלה אחרת – אתיופיה שומרת בקנאות על העצמאות האסטרטגית שלה ע״י שמירה על קשרים טובים עם כל השחקנים באזור, בין השאר איחוד האמירויות, המחזיקה בסיס באריתריאה. אתיופיה תרצה להימנע מסיוע טורקי כל עוד היא יכולה, בשביל לא לסמן את עצמה בעיני האמירויות כחלק מהציר הטורקי.

מי שיכולות להיות המרוויחות הגדולות של הסכסוך באתיופיה הן רוסיה וסין, אך זה תלוי לא רק באיך הסכסוך יתקדם אלא גם בתגובה של ארה״ב אליו. ככל שארה״ב תגנה ותעצור סיוע לאתיופיה בעוון הפרת זכויות אדם בתיגראי, כן יווצר וואקום ביטחוני ודיפלומטי אותו רוסיה וסין יוכלו למלא. ככל שמשקיעים מערביים יברחו מאתיופיה, כן יגדל הוואקום הכלכלי שסין ורוסיה יוכלו למלא. כלומר, ככל שהסכסוך יימשך, ככל שמעשי זוועה יתחילו להופיע בתיגראי, כן יגדל הפוטנציאל להתערבות רוסית וסינית לטובת אדיס אבבה.

מה ההתערבות הזו תכיל? ראשית, השקעות בתשתיות ועסקים אתיופים, שיתקשו למצוא משקיעים מערביים שיחששו מהאלימות במדינה. שנית, תמיכה בציוד צבאי מתקדם שיעזור מול כוחות הגרילה התיגרים. שלישית, שיתופי פעולה ביטחוניים, דוגמת יועצים צבאיים ותרגילים משותפים. זה יהיה ניצחון אסטרטגי משמעותי למוסקבה ובייג׳ין אם הן יצליחו לקרב את אתיופיה אליהן. בתקווה ארה״ב תהיה מודעת לכך, ותמנע מלהפסיק את התמיכה שלה באדיס אבבה במקרה של התארכות הסכסוך.

המדינה הזרה שכנראה תפגע באופן הכי משמעותי מהתארכות של הסכסוך, למרות שהיא עצמה לא תהיה צד בו, היא סומליה. כוחות אתיופיים כפי שציינתי משמשים כחלק מכוחות שמירת השלום במדינה, שב-2021 תערוך בחירות העלולות לערער את המצב הפוליטי בה. יציאה של כוחות אתיופיים מסומליה תותיר וואקום ביטחוני בו יוכל לפעול ארגון א-שבאב, שינסה להוציא פיגועים לא רק בסומליה, אלא גם באתיופיה וקניה. אם אתם או יקירכם מתכננים טיסות עסקיות לאיזו משלוש המדינות האלו, מומלץ לצמצם אותן למינימום ההכרחי ב-2021 אם הסכסוך בצפון אתיופיה לא יסתיים וכוחות אתיופיים יצאו מסומליה.

איפה ישראל נמצאת בכל הסיפור? ירושלים שומרת על יחסים טובים עם אתיופיה, ואין לנו שום אינטרס לראות את אתיופיה או מזרח אפריקה הופכות בלתי יציבות – במצב כזה גורמי טרור יתחזקו, הגירה מהאזור תגבר והאיראנים עלולים להגדיל את השפעתם שוב. יחד עם זאת, האתגר שהצבא האתיופי יתמודד איתו עם לחימה בהרים ואיתור אישים ספציפיים בתוך האוכלוסייה הכללית נותנת הזדמנות לחברות ביטחוניות ישראליות שאולי מחפשות דריסת רגל באזור. אם יש לכם מוצר סייבר שמאפשר איתור ומעקב אחר אנשים, או שאתם מחזיקים ביכולות לאתר מבוקשים בשטחים קשים לגישה – כנראה שיהיה מישהו באדיס אבבה שיהיה מעוניין בשירותים שלכם.

סיכום

אתיופיה נמצאת במצב רגיש, אך היא עדיין לא נמצאת בקריסה. הסיכון למלחמת אזרחים קיים, אך סביר שנראה את אדיס אבבה משתלטת על מדינת תיגראי ומנהלת מלחמת התשה מול חזית השחרור, בעודה ממשיכה בפיתוח הכלכלי של המדינה. ההתנהגות של אריתריאה וסודן יקבעו האם המאמצים של אדיס אבבה יצליחו, והאם אתיופיה בסכנה של מלחמת אזרחים כוללת. אם אבי יצליח במשימתו להשתלט על תיגראי, אם הוא יצליח להביס את היריבים המרכזיים שלו לחזון הפדרציה הלאומית, אתיופיה תהיה בדרך להפוך לא רק למדינה יציבה ומשגשגת יותר, אלא גם בדרך להיות מעצמה אזורית במזרח אפריקה.




פרק 61 – פוסט אימפריום (9): סדר עולמי חדש

הורדת הפרק – קישור.

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

סיימנו את הפרק הקודם בהתפרקות הדרמטית של בריה״מ. בתוך 6 שנים מעצמת העל המתחרה של ארה״ב הפכה מאימפריה גלובלית למדינת עולם שלישי בקצה הרחוק של אירופה, מותירה את ארה״ב לבדה בפסגת העולם. האיום האדום הוליד את האימפריום – וסיומו המהיר לא אפשר לאמריקנים להיערך ליום שאחרי. הפוסט-אימפריום, המשברים של 30 השנים האחרונות, הוא תוצאה של אותה התמוטטות מהירה – אנו חיים היום במערכת בינלאומית שמנסה עדיין לעכל את ההיעלמות של בריה״מ מבמת העולם.

שאלה לגטימית, שנכון להעלות אותה עכשיו כשאנו בפתח הפוסט-אימפריום, הוא מה הערך שהאימפריום נותן לנו לניתוח הזירה הבינלאומית? מי שמכיר את המחקר ביחסים בינלאומיים ודאי תהה מה הערך שהאימפריום מוסיף לניתוח הרואה את המערכת הבינלאומית כעוברת בין שלושה מצבים – עולם רב-קוטבי עם כמה מוקדי כוח במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עולם דו-קוטבי במאה ה-20, עם שני מוקדי כוח וכעת, בתחילת המאה ה-21, חזרה לעולם הרב-קוטבי, ששוב יתאפיין בכמה מוקדי כוח. המערכת הבינלאומית התחילה כמערכת רב-קוטבית, עברה למערכת דו-קוטבית בין 1945 ל-1990, וכעת נמצאת בתהליך התגבשות מחדש של העולם הרב-קוטבי. מה האימפריום מוסיף לניתוח?

המונחים ״עולם רב-קוטבי״ או ״עולם דו-קוטבי״ הם מונחים מתארים, הם קטגוריות שמשמשות אותנו לקטלוג של המערכת הבינלאומית, לתיאור המצב בוא היא נמצאת. הם אינם מסבירים את הדינמיקה של השחקנים השונים באותו מצב, או את הדינמיקה שמעבירה את המערכת הבינלאומית ממצב אחד לאחר.

למה בסוף מלחמת העולם השנייה ארה״ב בחרה להישאר מעורבת בעולם, יוצרת את העולם הדו-קוטבי, במקום לחזור ולהתכנס בעצמה, ולאפשר לעולם הרב-קוטבי להופיע? חלק מהתשובה היא האיום האדום של הסובייטים, החשש מהיווצרותו של יריב חדש לאמריקה באירו-אסיה. אולם זו רק חלק מהתשובה. ארה״ב הייתה יכולה לתמוך במדינות באירופה נגד הסובייטים מבלי להתחייב בבריתות להגנתן. ארה״ב הייתה עוזרת ביצירתו של מאזן כוח בין מערב אירופה למזרח אירופה. אולם זה היה מנוגד לתפיסה של ארה״ב את העולם, וארה״ב תפסה את האיום האדום לא רק במונחים של כוח – של בסיסים צבאיים ובריתות – אלא גם במונחים של מוסר, של טוב ורע, של חירות מול שעבוד. התפיסה המוסרית הזו התבטאה ברצון האמריקני להקים סדר ליבראלי שיאחד את כל המדינות הרוצות חופש מול הסובייטים. הם קידמו את הסחר החופשי, שלטון החוק ודמוקרטיה ככלים במאבק בסובייטים בדיוק כמו טנקים ומפציצים אסטרטגיים. זה האימפריום – הוא שעיצב את הדינמיקה האמריקנית בעולם הדו-קוטבי, והיעדרו הוא שיעצב את התנהגות האמריקנים בעולם הרב-קוטבי.

אנחנו יכולים להבין זאת טוב יותר אם נחזור למה הם הגורמים המעצבים את מדיניות החוץ האמריקנית, נושא שהעלתי לראשונה בפרק ״אמריקה״. מדיניות החוץ האמריקנית נעה על שלושה צירים: בדלנות, פוליטיקת כוח וליברליזם בינלאומי. שימו לב שיש כאן שלושה צירים, כלומר מדיניות החוץ האמריקנית אינה בינארית והיא אינה נמדדת רק בציר אחד. ארה״ב יכולה להיות בדלנית ולהיות מעורבת בפוליטיקת הכוח של אירו-אסיה, ובאותה מידה היא יכולה להיות ליברלית ולקרוא לסדר בינלאומי בעודה בדלנית. הטעות בכל הוויכוחים על טראמפ לדוגמה, האם הוא בדלן או לא, היא שמניחים שבדלנות היא ערך בינארי – כן או לא. בדלנות היא ספקטרום, וכך גם ליברליזם ופוליטיקת כוח.

העובדה שיחסי החוץ האמריקנים נעים על שלושה צירים נפרדים יוצרת באופן טבעי מתחים בתוך הממשל האמריקני ועלולה להביא לחוסר עקביות ביחסי החוץ של ארה״ב. נוסף על אותם שלושה צירים, יש לנו שלושה גופים שמעצבים את יחסי החוץ של ארה״ב: הנשיא, בית הנבחרים והסנאט. הנשיא נותן את התוכן החיובי של מדיניות החוץ ואת הכיוון הכללי שלה – הוא קובע על מה יהיה השיח הציבורי בנושא מדיניות חוץ, במה יתמכו או יתנגדו חברי הקונגרס והפקידות הבכירה במשרד הביטחון ומשרד המדינה[1].

אולם הנשיא אינו עצמאי לחלוטין בזירת החוץ. בית הנבחרים שולט בו ע״י שליטה בתקציב. הסנאט שולט בו ע״י אישור או דחייה של הסכמים. אם הנשיא והקונגרס נמצאים על אותו קו – כל חזון שיש לו, לא משנה כמה גדול הוא, יוכל להתממש. טרומן מימש את החזון שלו לבלימת הסובייטים כשהקונגרס הרפובליקני אישר סיוע ליוון וטורקיה. אולם אם הם מחזיקים בעמדות שונות, אם הם נמצאים בסכסוך מפני שהם שייכים למפלגות שונות, לא משנה כמה צנוע יהיה החזון של הנשיא הוא יתקשה לממש אותו. ב-1918 וודרו ווילסון ניסה להביא את ארה״ב לעזור בהקמתו של סדר ליברלי חדש בעולם. הסנאט הרפובליקני דחה אותו.

האימפריום עשה שני דברים: ראשית, הוא החליש את הציר הבדלני במדיניות החוץ האמריקנית. הוויכוח בחוגי מדיניות לא היה האם על ארה״ב להיות מעורבת בעולם, אלא איך בדיוק להיות מעורבת בו. עד תחילת שנות ה-70׳ מדיניות החוץ האמריקנית נעה על שני צירים בלבד: פוליטיקת כוח וליברליזם בינלאומי. עם השקיעה בבוץ בווייטנאם דעת הקהל בארה״ב החלה לפנות נגד המעורבות האמריקנית בעולם, ורדיקליות חדשה החלה להופיע – רדיקליות שדרשה מארה״ב לסגת מן העולם, מפני שאין לה את הזכות המוסרית לעשות זאת[2]. אולם כל עוד בריה״מ הייתה מול וושינגטון, הבדלנות החדשה עדיין לא הייתה דומיננטית.

שנית, ללא הבדלנות, מדיניות החוץ האמריקנית איבדה דרגה אחת של חופש, או אם תרצו גורם אחד של חיכוך בין הנשיא והקונגרס. אם הדיון הוא רק על איך ארה״ב צריכה לפעול בעולם, לא אם ארה״ב צריכה לפעול בעולם, אז הדיון ינוע בין עוד טנקים לצבא לעוד סיוע למדינות עולם שלישי. ארה״ב תישאר מעורבת בעולם, מדיניות החוץ שלה תהיה עקבית פחות או יותר.

ויש עוד דבר שהאימפריום עשה: הוא שכנע את הציבור האמריקני להסכים להשקיע את משאביה של אמריקה מחוץ לה, בשביל להשיג ניצחון על הסובייטים. הציבור האמריקני מעצב את הפוליטיקה בוושינגטון ע״י הקונגרס והנשיא, ששניהם צריכים להתחשב בדעת הקהל בפעולותיהם. כל עוד המלחמה הקרה הייתה קיימת, הציבור האמריקני היה מוכן להגיש סיוע כלכלי וצבאי לאירופה, למזרח אסיה ולאפריקה, משום שהסיוע נתפס כחלק מהמאבק בסובייטים. ברגע בו המלחמה הקרה הסתיימה, התמיכה הציבורית בסיוע חוץ ירדה[3]. הניצחון על הסובייטים בישר מבחינתו של הציבור האמריקני את החזרה של אמריקה להשקיע בעצמה, בתשתיות שלה, בכלכלה שלה, ברפואה ובבריאות שלה.

האימפריום עוזר לנו להבין למה דווקא אחרי הניצחון על הסובייטים, האמריקנים איבדו את הכיוון. בשנות ה-90׳ הם קידמו את ההתפשטות של הסדר הליבראלי המערבי לכל חלקי העולם. בתחילת שנות ה-2000 הם השקיעו את כל המשאבים והעניין שלהם במזרח התיכון ובג׳יאהד האיסלמי. בעשור השני של המאה ה-21 הם החלו לצאת מהמזרח התיכון ומאירופה, מפנים את מבטם למזרח אסיה ושוקלים מחדש את המערכת הבינלאומית שהם עצמם עזרו להקים. הקטגוריות ״עולם רב-קוטבי״/״עולם דו-קוטבי״ לא עוזרות לנו להבין מה עבר על ארה״ב מאז נפילת הסובייטים, משום שהן לא מתארות לנו מה התרחש בתוך ארה״ב בעקבות הנפילה של מוסקבה.

היעדר התייחסות לתהליך הפנימי שעזר לארה״ב לקחת את מושכות ההנהגה העולמית גם מקשה על הממסד המדיני בארה״ב לגבש אסטרטגיה חדשה לעידן שאחרי המלחמה הקרה, או בכלל להבין מהם גבולות הגזרה של אותה אסטרטגיה. מי שעוקב אחר השיח בארה״ב רואה איך נציגים משלושת הצירים – בדלנות[4], ליברליות[5] ופוליטיקת כוח[6] – מתווכחים זה עם זה מה צריכה להיות האסטרטגיה של ארה״ב אחרי המלחמה הקרה, או אם בכלל צריכה להיות אסטרטגית-על[7]. מה שרובם מפספסים שלא משנה מה תהיה האסטרטגיה שהם יציעו, אם היא לא תצליח לשבות את ליבו של הציבור האמריקני, אם היא לא תצליח לגשר על הפערים בין הבית הלבן לקונגרס, היא לא תתממש. ללא אסטרטגיה ברורה מלמעלה, ארה״ב תפעל בהתאם לכוחות שיופעלו עליה ובהתאם לאינטרס הלאומי הבסיסי ביותר שלה – לשמור על האוקיינוסים בשליטתה, ועל אירו-אסיה רחוק מיבשת אמריקה.

היום אנו מתחילים את החלק השני של הסדרה ״פוסט-אימפריום״, חלק במסגרתו נסקור איך הגיבו הממשלים האמריקנים מבוש האב ועד טראמפ לסיום המלחמה הקרה. אנחנו נראה איך ללא האימפריום ארה״ב מתקשה לגבש אסטרטגיה לאומית חדשה, איך הציבור האמריקני דורש את החזרה הביתה של משאבי המדינה ואיך הניתוק בין מעגלי המדיניות וקבלת ההחלטות בוושינגטון לעם האמריקני לא הוליד רק את טראמפ – אלא גם את אובמה.

הפרק היום מוקדש לממשל האמריקני הראשון של הפוסט-אימפריום – ממשל בוש האב. ג׳ורג׳ הרברט ווקר בוש נבחר לנשיאות ארה״ב מטעם המפלגה הרפובליקנית בשנת 1989. לא היה אדם מתאים יותר ממנו לטפל בהתפוררות של בריה״מ – הוא היה שגריר ארה״ב באו״ם, שגריר ארה״ב בסין, ראש ה-CIA וסגן נשיא תחת רייגן. בוש הבין איך העולם עובד, הכיר את כל האנשים החשובים בו וידע איך להשתמש בכלים של צבא ודיפלומטיה בשביל להשיג את האינטרסים של ארה״ב. הודות לבוש התפוררות בריה״מ לא הביאה למלחמת אזרחים, הודות לבוש השלום האירופי לא קרס, והודות לבוש אנחנו יודעים שלא משנה כמה מבריק ואסטרטגי יהיה הנשיא האמריקני – בעידן של הפוסט-אימפריום, לאף לא אכפת מההישגים שלך במדיניות חוץ. ואנחנו מתחילים מיד אחרי ההודעה הבאה.

אזהרת ספויילר: אנחנו כבר חיים בעידן של הפוסט-אימפריום, ומה שמרתק בשנה שלנו שאנחנו רואים את תחילת התגבשותו של הסדר העולמי הבא. רוצים לראות אותו? רוצים לדעת לאן צועד העולם? בואו למקום היחיד שנותן לכם זאת: פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. בואו להינות מניתוח שבועי, חברות בקבוצת הפייסבוק הסגורה של המועדון, אירועי לייב ועוד. בואו למקום היחיד שלא רק מדווח לכם על העולם – אלא גם מסביר אותו. כי בעידן הכאוטי שלנו – ידע הוא כוח. ידע הוא הזדמנות. אז בואו והצטרפו! קישור לעשיית מנוי בהערות הפרק.

כל העולם במה

התחלנו את הסדרה עם מעוף ציפור על עשורים ומאות, מסתכלים דרך האירועים ההיסטוריים של מאתיים השנים האחרונות על הדינמיקה הגיאופוליטית שהניעה אותם. עכשיו בחלק השני אנחנו חייבים לרדת מעט ממעוף הציפור, להסתכל על איך הממשלים האמריקנים השונים התמודדו עם העולם של אחרי האימפריום. רק ע״י הסתכלות כזו, נוכל לזהות איך החלל שנותר עם סוף האימפריום עיצב ומעצב את ארה״ב.

תקופת הזמן שאנו מדברים עליה בפרק היא מצומצמת יחסית: 1989 עד 1993, תקופתו כהונתו הראשונה והיחידה של בוש האב. זה כבר צריך להרים לכם גבה: יש רק 5 נשיאים אמריקנים בכל המאה ה-20 שלא נבחרו מחדש לקדנציה שנייה. טאפט הפסיד ב-1912 משום שטדי רוזוולט רץ נגדו. הובר הפסיד ב-1932 בגלל השפל הגדול. פורד הפסיד ב-1976 משום המכה המוסרית שניקסון גרם למפלגה הרפובליקנית. ג׳ימי קרטר הפסיד ב-1980 בגלל הכלכלה ומשבר החטופים באיראן. למה בוש הפסיד ב-1992? מפני שהוא היה הנשיא הנכון לתקופה הלא נכונה.

בוש נכנס לתפקיד ב-20 בינואר 1989, עם רקורד מרשים בפוליטיקה הפנימית ובפוליטיקה הבינלאומית של ארה״ב: הוא שירת במהלך מלחמת העולם השנייה כטייס בצי, והיה לטייס הצעיר ביותר ששירת במלחמת העולם השנייה (הוא התגייס ביום הולדתו ה-18). הוא שימש כשגריר ארה״ב באו״ם בין 1971 ל-1972 תחת ניקסון, ולאחר מכן התמנה לשגריר ארה״ב בסין תחת פורד בין 1974 ל-1975. תחת פורד הוא גם מונה לראש סוכנות המודיעין המרכזית (ה-CIA) ב-1976, תפקיד בו שימש עד 1977, כשקרטר התמנה לנשיא. ב-1980 התמודד להיות נציג המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות, אך הפסיד לרייגן שבחר בו להיות סגן הנשיא שלו. בוש שימש 8 שנים כסגן נשיא תחת רייגן, בין 1981 ל-1989. בשנים האלו ארה״ב יצאה למערכה נגד בריה״מ, לחצה אותה באפגניסטן, באפריקה ובמרכז אמריקה. בוש היה בלב קבלת ההחלטות כשארה״ב הפעילה לחץ עקבי על הסובייטים, לחץ שהכריח אותם לשקול את צעדיהם מחדש, לנסות לבצע רפורמות ולהתחיל דיאלוג עם המערב.

הרקורד המרשים של בוש הוא הסיבה שאני ועוד רבים רואים בו את האיש שהיה הכי מתאים לטפל בסיום המלחמה הקרה. למזלנו אנחנו לא מעריכים עד כמה היה נחוץ דיפלומט מיומן בבית הלבן כשהחומה בברלין נפלה ומזרח אירופה השתחררה מהסובייטים, מפני שלא חווינו מה היה יכול לקרות אחרת. כשהגוש הסובייטי התפרק עלו מחדש שתי שאלות שהיו רדומות בזמן המלחמה הקרה: מה יהיה היחס בין גרמניה לאירופה ומה יהיה מעמדן של מדינות מזרח אירופה. בגלל שתי השאלות האלו אירופה יצאה פעמיים למלחמת עולם. כשחומת ברלין נפלה והמשטרים הסובייטים נפלו, הן שבו ואיימו לערער את היבשת.

דמיינו אם במקום בוש בבית הלבן היה יושב מישהו עם מזג יותר… לוחמני. או אפילו מישהו שלא ממש מבין איך עובדת פוליטיקה בינלאומית. שמח מנפילת הקומוניזם במזרח אירופה הנשיא ההיפותטי שלנו היה מכריז על ניצחון אמריקני נגד הסובייטים ושכל המדינות החדשות יצטרפו למחנה החופש, אם לשוק האירופי ואם לנאט״ו. מוסקבה אז הייתה חייבת להפעיל כוח כדי להחזיר את המשטרים הסובייטים, או להכריח את המדינות להישאר תחת השפעתה. חוששת מהתפשטות מערבית אל מזרח אירופה, בריה״מ הייתה מקדמת את טורי הטנקים שלה מערבה, מאיימת שכל התערבות מערבית במזרח אירופה תענה בתקיפות. בתרחיש כזה למוסקבה אין ברירה אחרת משום החשש שהאמריקנים ינצלו את האנרכיה במזרח אירופה להגיע לגבול עם בריה״מ. המתיחות הבין גושית תעלה, כוחות נאט״ו והצבא האדום יעמדו בגבול ובעולם ההיפותטי שלנו המלחמה הקרה לא מסתיימת בהתפרקות השלווה של האימפריה הסובייטית אלא במלחמות אזרחים וסכנה בשואה גרעינית. בוש חסך מאתנו את כל זה.

כשנודע לו לראשונה שחומת ברלין נפלה בתחילת נובמבר 1989 הוא הגיב ב:״אני מאוד מרוצה״. כשנשאל ע״י עיתונאים מדוע אינו מגיב ביותר התלהבות השיב ש:״אני לא בחור רגשני״[8]. בוש ידע שנפילת החומה בברלין בישרה לא רק על קץ הדיכוי הקומוניסטי במזרח גרמניה, אלא גם את חזרתה של השאלה הגרמנית למרכז הבמה של הפוליטיקה האירופית. כזכור לנו מפרקים קודמים, השאלה הגרמנית היא שאלת יחסיה של גרמניה עם אירופה – משום המבנה הגיאוגרפי שלה גרמניה חשופה לכל אירופה, וכל אירופה חשופה לה. בקיום הראשון שלה כרייך השני וכרייך השלישי גרמניה המאוחדת ניסתה לכבוש את אירופה כולה בשביל לאבטח את עצמה. אחרי שפוצלה, גרמניה המערבית החליטה ללכת עם ארה״ב ולקבל את האימפריום כדרך להשתלב מחדש בקהילה הבינלאומית וכהגנה מפני הסובייטים. עם נפילת חומת ברלין והאיחוד האפשרי של גרמניה, האם גרמניה המאוחדת תלך עם המערב? עם המזרח? אולי תעמוד בין שניהם?

בוש ידע שהתשובה לשאלה הגרמנית לא תקבע רק את עתיד האינטגרציה האירופית, אלא גם את עתיד הביטחון והשלום באירופה: גרמניה ניטראלית, או גרמניה שהיא חלק מברית ורשה, תיצור חיץ במרכז אירופה שינתק בין מזרח ומערב היבשת, מותיר את מדינות מזרח אירופה חשופות להשפעת רוסיה וללא יכולת לקבל סיוע מהמערב. במערב אירופה, גרמניה ניטראלית או סובייטית תעורר חששות ישנים בצרפת ובריטניה, מחזירה את מאזן הכוח ליבשת – אותו מאזן כוח שהביא לשתי מלחמות עולם.

בוש כנראה הגיב בקור נוכח ההכרזה על נפילת החומה מתוך הבנה שהסובייטים נמצאים כעת במצב רגיש: אם ארה״ב תראה כמי שששה לקחת את גרמניה כשלל, כמי שרוצה להתרחב אל תוך מזרח אירופה, הסובייטים יעשו כל שביכולתם למנוע איחוד של גרמניה, או לכל הפחות למנוע את הצטרפותה לנאט״ו ולשוק האירופי המשותף. בוש לא רצה להביא את הסובייטים לדבוק בעמדתם עוד לפני שהתחיל המשא ומתן על עתידה של גרמניה.

בעקבות נפילת החומה בנובמבר 1989, זרם מהגרים ממזרח גרמניה למערב גרמניה, ומשבר כלכלי ופוליטי במזרח גרמניה בתחילת 1990, מוסקבה החלה להבין שהאיחוד של גרמניה הוא בלתי נמנע. השאלה הייתה האם גרמניה החדשה תהיה חלק מנאט״ו או תעמוד כמדינה ניטראלית באירופה[9]. הסובייטים כמובן רצו את גרמניה נייטראלית – מהסיבות שמנינו קודם. האמריקנים רצו את גרמניה כחלק מנאט״ו – מעוניינים למנוע את התפוררות הברית האטלנטית במערב אירופה ומהרוסים אזור השפעה במזרח אירופה. במשך כ-5 חודשים, בין פברואר 1990 עד יולי 1990, שני הצדדים ניהלו שיחות במטרה להגיע להסכמה. הסובייטים רצו למנוע התרחבות של נאט״ו למזרח אירופה, בעוד האמריקנים והגרמנים רצו להבטיח שכוחות נאט״ו יוכלו לפעול בכל רחבי גרמניה.

אפשר ואם בריה״מ הייתה חזקה יותר, היא הייתה יכולה לדרוש את הניטראליות של גרמניה או לכל הפחות את הצטרפותה לנאט״ו אך מבלי שתוכל להחזיק כוחות צבא או מבלי שיהיו בשטחה של גרמניה המזרחית כוחות צבא כלשהם. אולם בריה״מ לא הייתה חזקה, לא ב-1990: ממשלות קומוניסטיות הופלו במזרח אירופה, הכלכלה הייתה במשבר, הסיכוי לבצע רפורמות ולשמור על ברית ורשה רלוונטית נראה קלוש.

ב-16 ביולי 1990 אחרי משא ומתן ארוך בין גורבצ׳וב לקוהל (Kohl), קנצלר גרמניה המערבית, בריה״מ הסכימה לאיחודה של גרמניה וצירופה לנאט״ו, עם כוחות גרמנים שיוכלו לפעול בכל המדינה. הכוחות הסובייטים יעזבו את מזרח גרמניה בתוך 4 שנים, והצבא הגרמני לא יגדל מעבר ל-370 אלף איש או יחזיק נשק בלתי קונבנציונאלי כלשהו: גרעיני, כימי או ביולוגי[10]. בריה״מ בעצם וויתרה על גרמניה לנאט״ו, ו-וויתרה על כל מנוף לחץ אפשרי בשביל לאכוף את הדרישות שלה. מה יקרה אם הצבא הגרמני יגדל מעבר ל-370 אלף איש? הסובייטים יפלשו דרך פולין?

ב-16 ביולי 1990 בריה״מ וויתרה על ההזדמנות היחידה שלה למנוע את התרחבות של נאט״ו מזרחה. היא וויתרה על ההזדמנות היחידה שלה לשמור על מרחב השפעה גם אחרי נפילת האימפריה הסובייטית. ב-16 ביולי 1990 בריה״מ פסקה מלהיות מעצמת על מתחרה לארה״ב – והאמריקנים הבינו זאת.

הרגע החד-קוטבי

ב-20 ביולי 1990 התפרסם ב״וושינגטון פוסט״ טור קצר של אחד הכותבים הקבועים בעיתון, צ׳ארלס קראוטהאמר (Krauthammer). כותרת המאמר? ״הרגע החד-קוטבי״[11]. 4 ימים אחרי שהסובייטים מסרו את גרמניה לנאט״ו, כבר היה ברור בוושינגטון שהעולם השתנה לחלוטין. כך כתב קראוטהאמר בזמנו (תרגום חופשי שלי):

״הכניעה הזו [של הסובייטים בנושא גרמניה – נ.ד.פ] מסמנת תופעה ייחודית בהיסטוריה, תופעה שאנו יכולים לקרוא לה הרגע החד-קוטבי. העולם הדו-קוטבי בו כוח אמתי יצא רק ממוסקבה וושינגטון מת. העולם הרב-קוטבי אליו אנו הולכים, בו כוח יצא מברלין וטוקיו, בייג׳ין ובריסל, כמו גם מוושינגטון ומוסקבה, נאבק כדי להיוולד. המעבר בין שני העולמות האלו קורה עכשיו, והוא לא יהיה ארוך. אך הרגע בו אנו חיים עכשיו הוא הרגע החד קוטבי, בו הכוח העולמי נמצא בישות אחת קוהרנטית, דומיננטית: הברית המערבית, העומדת ללא מתחרה ועדיין לא נסדקה מהניצחון״.

למה קראוטהאמר קורא לרגע החד-קוטבי תופעה ייחודית בהיסטוריה? האם לא ראינו אימפריות קודמות, כמו האימפריה הרומית או המונגולית? מה שונה עכשיו? טוב, ראינו אימפריות קודמות, אך הן תמיד התקיימו במקביל לאימפריות אחרות. כשבריה״מ וויתרה על גרמניה, ובעצם סימנה את ירידה מכס מעצמת העל, ארה״ב נותרה מעצמת העל היחידה בעולם. ב-1990 לראשונה בתולדות האדם מדינה אחת, אומה אחת, הפכה לכוח ללא מתחרה בקנה מידה גלובאלי. זה לא שארה״ב ניצחה רק באירופה או רק באמריקה – היא ניצחה בכל העולם. ב-1990 העולם כולו היה נתון בידיה, והיא הייתה, לפחות כך היא הרגישה בהתחלה, חופשית לעשות בו כרצונה.

הרגע החד-קוטבי הכניס את המערכת האמריקנית לאופוריה שנמשכה פחות או יותר כעשור, מ-1990 עד 2001. ההשפעה של הרגע החד-קוטבי על מדיניות החוץ של ארה״ב נמשכה מעט יותר זמן, מ-1990 ועד 2008, עם סוף ממשל בוש והמלחמה בין גיאורגיה ורוסיה. הרגע החד-קוטבי העמיד בעיניי ארה״ב שלוש אמיתות: ראשית, ארה״ב היא המנצחת בקרב המוסרי עם הקומוניסטים. זכרו שהמלחמה הקרה נתפסה כמאבק בין הערכים האמריקנים של חירות הפרט, שלטון החוק ושוק חופשי, לבין הערכים הסובייטים של שלטון הקולקטיב, כלכלה מתוכננת ואלימות פוליטית. כשבריה״מ ניצחה ב-1945 את גרמניה הנאצית היא ראתה בניצחון שלה את ניצחון הערכים שלה על פני אלה של הקפיטליזם והבורגנות[12]. כשארה״ב ניצחה במלחמה הקרה היא ראתה זאת כניצחון של ערכיה שלה, הוכחה לעליונות שלהם. דבר מתבקש הוא עכשיו להפיץ את אותם ערכים בעולם, כערכים העליונים באמת.

שנית, ארה״ב היא המדינה החזקה בעולם, עם מערכת הבריתות הכי חזקה בעולם. יש כאן שני עניינים: א׳ לארה״ב כשלעצמה יש יותר כוח צבאי, כלכלי ומדיני מכל מדינה אחרת בפלנטה. ב׳ ארה״ב נמצאת בבריתות עם כמעט כל המעצמות האחרות, מה שיכול למנוע מקואליציה אנטי-אמריקנית לקום בעולם. ארה״ב הפכה עצמה לשותף צבאי וכלכלי חשוב למעצמות האירופיות, והיא הפכה לספק הביטחון היחיד של יפן. לכן לא רק שארה״ב היא המעצמה החזקה בעולם, היא גם מחזיקה בקואליציה החזקה בעולם.

שלישית, אין עוד איום שמשתווה לאיום הסובייטי. קל במבט לאחור לראות בבריה״מ ענק עם רגלי חמר. אולם בזמן המלחמה הקרה בריה״מ נתפסה כאיום ממשי על המולדת האמריקנית, משום היכולת הגרעינית שלה והכוחות המזוינים שלה שהיו מוצבים במזרח אירופה, מרכז אסיה ומזרח אסיה. עם נפילת האימפריה הסובייטית, לא קם איום חדש שישתווה לה מבחינת היכולת להכות בארה״ב עצמה. סין בשנות ה-90׳ נתפסה כמי שנמצאת בתהליך של רפורמות שיהפכו אותה דמוקרטית. איראן האיסלמיסטית רק סיימה ב-1990 מלחמה עקובה מדם נגד עיראק. בריה״מ הייתה עסוקה מדי במהומות בבית ומשבר כלכלי.

הסתלקותה של בריה״מ סימנה עוד שני דברים: ראשית, שארה״ב לא חייבת עוד להתחשב בדעתו של מישהו כשהיא מחליטה לפעול בעולם. זה לא אומר שהיא לא תתחשב, אך זה אומר שאם האמריקנים ירצו לפעול באופן חד-צדדי – הם עכשיו יוכלו, משום שאין עוד מעצמה שתוכל לכופף את ידם. שנית, אם אין עוד איום קיומי על ארה״ב, אין עוד סיבה להחזיק מערך כוחות רחב כמו בימי המלחמה הקרה. הגיע העת לקצץ בתקציב הביטחון, להקטין את כוח האדם בצבא ולהחזיר את המיקוד של ארה״ב פנימה, אל הבעיות החברתיות והכלכליות שלה.

שלוש האמיתות של הרגע החד-קוטבי הן בעצם מקבילות לשלושת הצירים של מדיניות החוץ האמריקנית: הניצחון הערכי לציר הליבראלי, העליונות הצבאית לציר הכוחני, והיעדר איום גלובלי לציר הבדלני. כל אחת מהאמיתות האלו חיזקה את אחד הצירים ונתנה למדיניות החוץ האמריקנית ולחשיבה האסטרטגית שלה מצד אחד מרחב גדול יותר לפעול בו מאשר בזמן האימפריום, ומצד שני חיכוך ועימות בין הצירים השונים. אם בזמן האימפריום היה ברור מקומה של ארה״ב בעולם, עם הגעת הרגע החד-קוטבי, דווקא ברגע החד-קוטבי של עליונות מוחלטת, עלתה השאלה מה על ארה״ב לעשות בעולם, מה צריכה להיות האסטרטגיה שלה כלפיו. אולם אם בזמן האימפריום התשובה הייתה ברורה, ברגע החד-קוטבי שלושת הצירים התווכחו זה עם זה.

חוגי המדיניות בוושינגטון זיהו בגדול שלוש אפשרויות[13]:

  1. ניאו-בדלנות – בעולם גלובאלי ארה״ב לא יכולה להיות בדלנית לחלוטין, אך היא בהחלט יכולה לנסות. ללא איום על גבולותיה, אין לארה״ב עוד סיבה להחזיק בכוחות צבא ברחבי העולם, ואין לה עוד סיבה לתחזק את מערכת הבריתות הענפה שלה. במקום לבזבז את משאביה על מלחמות במקומות רחוקים, ארה״ב תחזיר את הכוחות הביתה, תצמצם את ההשקעה הצבאית ותשקיע את מלוא מאמציה בבעיות שלה – אבטלה, פשיעה בערים, אי-שוויון חברתי והגירה בלתי חוקית. ארה״ב ניצחה את המלחמה הקרה – עכשיו הגיע הזמן להינות מפרות הניצחון.
  2. מאזן כוח חדש – ארה״ב לא יכולה לסגת מן העולם, משום החשש שאיום גלובאלי חדש יקום עליה. הבדלנות האמריקנית של בין המלחמות הביאה למותם של מיליונים במלחמת העולם השנייה, וזו תהיה טעות אסטרטגית מצד וושינגטון לסגת מהעולם דווקא כשיש לה עליונות צבאית בו. מה שארה״ב צריכה לעשות הוא לצמצם את העניין שלה לאותם אזורים שחשובים לאינטרס הלאומי שלה – מזרח אירופה, המזרח התיכון ומזרח אסיה – ולתת לבעלות הברית שלה לטפל בעצמן באיומים עליהן. ארה״ב תמשיך ותהיה מעורבת בעולם – אך במקומות המעניינים אותה, מותירה את בעלות הברית שלה להשיג בעצמן את הצרכים שלהן ולהתמודד עם האיומים עליהן. ארה״ב לא תנסה להרחיב את הסדר הבינלאומי שלה ולא תשקיע את משאביה במאמצי שלום שלא נוגעים לאינטרס הלאומי שלה. ארה״ב היא המנצחת בתחרות על העולם, עכשיו הזמן להבטיח שהיא לא תאוים ממנו שוב.
  3. מנהיגות אמריקנית – מאזן הכוח האירופי הביא לשתי מלחמות עולם, מותם של עשרות מיליונים וקריסת הסדר העולמי. ארה״ב לא יכולה לאפשר למאזן כוח חדש להיווצר, משום הסיכון שמאזן הכוח הזה יביא לעלייתן של קואליציות מיליטנטיות ודיקטטוריות שיאיימו על הסדר הליברלי של ארה״ב, סדר בו היא נהנת מגישה חופשית לשווקים והון. הדרך היחידה קדימה היא מנהיגות אמריקנית – ארה״ב תמשיך לנהל את מערכת הבריתות הענפה שלה, תבוא לעזרת בעלי ברית גם כשזה לא קשור ישירות לאינטרס שלה ותפעל להגן ולאכוף את החוק הבינלאומי כשנדרש. ארה״ב לא תיתן למערכת הבין-לאומית להידרדר שוב לפוליטיקת כוח, אלא תפעל לקדם שיתוף פעולה בינלאומי ומאמץ גלובלי לשמירת השלום. ארה״ב ניצחה במאבק המוסרי בין ליברליזם וקומוניזם, כעת הגיע הזמן להפיץ את הליברליזם בעולם.

במשך עשור ומחצה חוגי המדיניות בוושינגטון רצו מנהיגות אמריקנית. הבעיה שהם גילו ש: א׳ מנהיגות אמריקנית דורשת הרבה יותר משאבים ממה שהם מוכנים לתת; ב׳ הציבור האמריקני לא מעוניין להנהיג את העולם, הוא מעוניין לטפל בבעיות בבית; ג׳ העולם עצמו התחיל להשתנות. כשארה״ב החליטה על האימפריום, לא הייתה למדינות המתועשות הרבה ברירה חוץ מללכת אחריה. בריטניה, צרפת, גרמניה ויפן הלכו עם האמריקנים כי הן בדיוק סיימו מלחמת עולם שעלתה להם במאות אלפי הרוגים, כתישה של הצבא שלהן ופגיעה משמעותית בכלכלה שלהן. הן קיבלו על עצמן את האימפריום ונהנו מהפאקס אמריקנה.

ב-1990 המצב כבר היה שונה: במסגרת הפאקס אמריקנה גרמניה ויפן בנו מחדש את הכוח התעשייתי שלהן. צרפת החזירה לעצמה את עוצמתה הצבאית. מערב אירופה הייתה בתהליך של אינטגרציה כלכלית ופוליטית וסין החלה להפוך לענק כלכלי. ב-1990 מאזן הכוח של העולם הרב-קוטבי החל להיווצר, אך ייקח עוד זמן עד שהאמריקנים יכירו בו. ייקח עוד זמן עד שהרגע החד-קוטבי יחלוף מן העולם. בינתיים, וושינגטון יכלה לשחק בתכנון של סדר עולמי חדש.

חזון השלום של בוש

אם תזכרו, קבעתי את הסיום של הפאקס אמריקנה בתחילת מלחמת המפרץ הראשונה, ב-2 באוגוסט 1990. לכאורה זו קביעה תמוהה מפני שהפאקס, השלום, לא הסתיים עם מלחמת המפרץ הראשונה, לפחות לא לאזורים שעבורם היה הפאקס רלוונטי – במערב אירופה ויפן שורר עד היום שלום, אחת מתקופות השלום הכי ארוכות ששני האזורים ידעו. אם כן, מדוע אני קובע את סיום הפאקס אמריקנה דווקא במלחמת המפרץ הראשונה?

הפאקס אמריקנה מתאר את הדינמיקה הגיאופוליטית שנוצרה בעקבות האימפריום. הודות למחויבות האמריקנית לבלום כל התפשטות צבאית של בריה״מ, יפן ומערב אירופה זכו לתקופת שלום ארוכה. במלחמת המפרץ ארה״ב שינתה את המחויבות שלה – ממחויבות להתנגד לכל התפשטות צבאית של בריה״מ, למחויבות להגן על הביטחון העולמי ועל החוק הבינלאומי. במלחמת המפרץ הראשונה ארה״ב יצאה להגן על מדינה שלא הייתה לה עמה ברית – כווית – נגד אויב שלא היה הסובייטים – עיראק של סדאם. הדינמיקה הגיאופוליטית עברה שינוי, מארה״ב כבולמת את הסובייטים לארה״ב כמנהיגה של הסדר הבינלאומי.

נוכל להבין זאת טוב יותר, את המשמעות של מלחמת המפרץ הראשונה, אם נפנה למסמך שכמעט ולא ידוע לציבור הרחב, ודאי לא הישראלי, שפורסם ממש בסוף כהונתו של בוש: ״אסטרטגית הגנה לשנות ה-90׳: אסטרטגית ההגנה האזורית״[14].מדובר במסמך אסטרטגיה שפרסם בינואר 1993 מזכיר ההגנה תחת בוש האב, דיק צ׳ייני. המסמך נועד לתאר את השינוי בסביבה האסטרטגית של ארה״ב, המטרות החדשות של אמריקה עם סוף המלחמה הקרה ואיך היא מתכוונת להשיג אותן. מדובר במסמך היסטורי מרתק מפני שהוא לא רק מתאר איך כנראה ממשל בוש תפס את המקום החדש של ארה״ב בעולם, אלא גם מפני שהוא יכול להסביר מה האמריקנים קיוו להשיג בפלישה לעיראק ב-2003. אך בואו לא נקדים את עצמנו.

המסמך פותח בשלוש האמיתות שהזכרנו קודם: ארה״ב ניצחה במאבק המוסרי, היא הכוח החזק ביותר בעולם שמחזיק גם בקואליציה החזקה ביותר בעולם, ואין עוד איום גלובלי כמו הסובייטים. משום הסכנה בעלייתו של איום חדש על ארה״ב – אם מדינה יחידה או קואליציה של מדינות – ומשום שלארה״ב יש אינטרס ברור בהמשך התפקוד של הסדר הליברלי שהקימה, האופציה היחידה שהיא יכולה לרדוף היא מנהיגות גלובאלית. השאלה היא איך אפשר להשיג את המנהיגות הזו מבלי להכביד על המשק האמריקני והעם האמריקני, שדווקא מעוניין בקיצוץ ההוצאה הצבאית והשקעה בבית?

התשובה שצ׳ייני הציע, וזו כנראה התשובה שגם בוש האב תמך בה, הוא שילוב בין המנהיגות האמריקנית כעיקרון על והבנייה של מאזני כוח אזוריים במקומות בעלי אינטרס לארה״ב. ארה״ב תשמור על העליונות הצבאית שלה ועל היכולת שלה לפעול בכל נקודה בעולם בתוך פרק זמן קצר – מה שיאפשר לה, אם תצטרך, לפעול באופן חד-צדדי היכן שיהיה איום על האינטרסים שלה. ההשקעה הצבאית תופנה להחזקת כוח תגובה מהיר ומחקר ופיתוח, במקביל לקיצוץ בכוח האדם בצבא. כך העליונות הצבאית לא תפגע, ביחד עם שחרור משאבים לטובת השקעות ממשלתיות בבית.

על בסיס הכוח הצבאי שלה ארה״ב תשמור ותחזק את מערכת הבריתות הענפה שלה, שומרת על דיאלוג אסטרטגי עם בעלות בריתה, תוכניות סיוע כלכלי וצבאי, תרגילים משותפים ועוד. ארה״ב תשמור על נוכחות קבועה ביפן ובמרכז אירופה כהוכחה למחוייבות שלה להגן על בעלות בריתה. מערכת הבריתות האמריקנית היא ״העומק האסטרטגי״ של ארה״ב כדברי המסמך. הודות לעומק הזה היא מבטיחה לעצמה שלא משנה אילו סכנות חדשות יעלו, יהיה לה מרחב אסטרטגי רב להישען עליו ולהגיב לאותן סכנות.

אולם מערכת הבריתות האמריקנית אינה המבנה היחיד בו ארה״ב תפעל להגן על עצמה – המסמך קורא לשימוש במוסדות בינלאומיים כמו האו״ם ומועצת הביטחון בשביל לתאם ולאשר פעילויות כלכליות, מדיניות וצבאיות שנועדו לשמור על הסדר הבינלאומי. ארה״ב לא תהיה תלויה באישור של הקהילה הבינלאומית לשם הגנה על האינטרסים שלה, אך היא תחפש לפעול תחילה דרך הקהילה הבינלאומית בשביל לשמור על הסדר הליברלי הבינלאומי.

זו נקודה חשובה שכדאי להתעכב עליה מפני שהיא עוד תחזור בפרק בו נעסוק בבוש הבן: הסדר הליברלי הבינלאומי, כלומר סדר בינלאומי הפועל בהתאם לעקרונות של חוק ומשפט, בו מדינות מחפשות להסדיר את ענייניהן דרך בוררות ודיאלוג, עובד רק אם המעצמות הגדולות מוכנות לפעול דרכו. אם ארה״ב או רוסיה או סין יצפצפו על החוק הבינלאומי, יתעלמו מהחלטות האו״ם, הסדר הליברלי יהפוך לחסר משמעות. מדינות יבינו שחזרנו לאנרכיה הכוחנית של העולם הרב-קוטבי ויפעלו בהתאם, נשענות על כוח הנשק במקום על הסכמים כתובים כדי להסדיר את היחסים ביניהן. האמירה במסמך האסטרטגיה שארה״ב תחפש לפעול דרך הקהילה הבינלאומית אך לא תהיה תלויה בה חושפת דילמה מהותית לסדר הבינלאומי, דילמה בה ממשל בוש הבן נפל.

אנחנו יכולים לקרוא לדילמה הזו ״דילמת הלגיטימיות״: ארה״ב תחפש לפעול דרך הקהילה הבינלאומית בשביל לקבל לגיטימיות לפעולות שלה, כדי לשמור על הסדר הליברלי הבינלאומי. היא מצפה שתקבל את אותה לגיטימיות משום שהיא פועלת להגן על הסדר הליברלי. אולם אם הקהילה הבינלאומית מסרבת לתת את הלגטימיות שארה״ב מחפשת, האם ארה״ב עדיין תפעל כדי להגן על הסדר הליברלי, גם לאחר שלא קיבלה ממנו לגטימיות לפעול? מה חשוב יותר – הלגטימיות לפעולה להגנת הסדר הליברלי או הפעולה עצמה?

לדילמה הזו אין תשובה אחת נכונה. כמו הרבה דברים בפוליטיקה, הפתרון לדילמה הוא תלוי הקשר – מה בדיוק הנושא בו יש מחלוקת בין ארה״ב והקהילה הבינלאומית? מה ארה״ב מבקשת להשיג? מה האפשרויות האחרות שלה? מי בדיוק בקהילה הבינלאומית מונע זאת ממנה? האם היא יכולה לוותר על מה שהיא רוצה לעשות ולהשלים עם החלטת הקהילה הבינלאומית, ללא פגיעה משמעותית בה? כל אלה שאלות שהן תלויות הקשר. לא ניתן לתת להן תשובה משכנעת לפני שהאירוע עצמו קרה.

בכל מקרה, עצם העובדה שצ׳ייני מציין את החשיבות של פעולה דרך הקהילה הבינלאומית מעידה על החשיבות שממשל בוש ראה בשימור הסדר הליברלי במסגרת המנהיגות האמריקנית. ארה״ב לא תחפש להזיק לסדר הזה מראש – למרות שהיא בהחלט תדאג לא להיות תלויה בו.

אולם הרצון לשמור על יכולת עצמאית לא נובע רק מחשש שהקהילה הבינלאומית תעמוד בין ארה״ב לאינטרסים שלה – צ׳ייני כותב במפורש שהיכולת של ארה״ב להנהיג תלויה ביכולת שלה לפעול באופן עצמאי – מדינות לא יצטרפו לארה״ב לקואליציה, הקהילה הבינלאומית לא תתגייס לפעולה, אם ארה״ב לא תוכל להפוך את המילים שלה למעשים[15]. העליונות הצבאית של ארה״ב לא רק שומרת על הסדר הבינלאומי, אלא גם מניעה את המערכת הבינלאומית לפעולה.

לפי מסמך האסטרטגיה של צ׳ייני ארה״ב תשמור על העליונות הצבאית שלה, תחזק את הבריתות שלה ותעבוד עם הקהילה הבינלאומית. לארה״ב יהיו שתי מטרות על: ראשית, שמירה על אזור השלום הדמוקרטי שכבר הושג, באירופה ובמזרח אסיה, מפני איומים חיצוניים. שנית, הרחבה של אותו אזור שלום לחלקים אחרים של העולם ע״י ביסוס של מאזני כוח אזוריים בהם ארה״ב תעבוד עם בעלי ברית מקומיים בשביל להגן על האזורים החשובים לאינטרס הלאומי האמריקני מפני תוקפנות, מתוך האזור או מחוץ לו. זה החלק ״האזורי״ ב״אסטרטגיה האזורית״.

ארה״ב תפעל באירופה, במזרח התיכון ובמזרח אסיה בשביל להקים מאזני כוח נגד מדינות תוקפניות. היא תעבוד יחד עם בעלות הברית שלה ובמקרה הצורך תתערב באופן חד צדדי ומוקדם כדי להגן על האזורים החיוניים האלו מתוקפנים. כך לדוגמה היא תשמור על רמת כוחות מספקת באירופה ותשתמש בנאט״ו כדי לסייע למדינות מזרח אירופה מול הדילמות הביטחוניות שלהן. במזרח התיכון היא תחזק את בעלות הברית המסורתיות של ארה״ב, כמו ערב הסעודית וישראל, בעודה שואפת להביא לפתרון לסכסוך הישראלי פלשתיני ולבלום את עיראק ואיראן. במזרח אסיה ארה״ב תשמור על נוכחות צבאית קבועה, בעודה מעודדת את יפן ודרום קוריאה לקחת אחראיות גדולה יותר בהגנה על ביטחונן. ארה״ב תמשיך לקדם את יחסיה עם סין על בסיס ריאליסטי, בעודה מחפשת למנוע מהאיום הצפון-קוריאני מלהפוך לאיום על המולדת האמריקנית.

ארה״ב לא תהיה השוטר של העולם לפי צ׳ייני, אך היא תתערב היכן שיש לה עניין לעשות זאת. בשביל לשמור על השלום העולמי, לשם הרחבת אזור השלום הדמוקרטי, ארה״ב תחזק את בעלות בריתה ותפעל ביחד אתן לבלום תוקפנות אזורית. העובדה שהמדינות התוקפניות של איראן או צפון קוריאה אינן איום בסדר הגודל של בריה״מ לא צריכה לשנות לוושינגטון – מדובר באיומים לאזורים בהם לארה״ב יש אינטרס חיוני. ארה״ב לא תיסוג מהעולם, אלא תצמצם את פריסת הכוחות שלה בו, בעודה משתמשת בכלים דיפלומטיים ובעקרונות של פוליטיקת כוח בשביל למנוע את עלייתו של איום גלובאלי חדש מאירו-אסיה או מלחמה אזורית היכולה להזיק לאינטרסים האמריקנים.

אסטרטגית ההגנה האזורית הציעה דרך חדשה לארה״ב בעולם אחרי האימפריום – לא עוד מאבק מוסרי נגד ״אימפרית הרשע״ הסובייטית, כי אם ניהול והנהגה של הסדר הליברלי שארה״ב הקימה. ארה״ב תפעל להרחיב את הסדר הזה, אך תהיה זהירה במשאבים שהיא משקיעה לשם כך. אין כאן עוד מסע צלב אידיאולוגי, אלא גינון: אמריקה תעקור את העשבים השוטים, תשקה את הבריתות שלה ותטפח את הגינה שהקימה. הסדר הליברלי יתרחב מעצם העליונות של הערכים האמריקנים. ב-1993, כשצ׳ייני פרסם את מסמך האסטרטגיה שלו, הרגע החד-קוטבי היה בשיאו. הציפייה הייתה שארה״ב מכאן והלאה תמשיך ותתחזק, כשהמערכת הבינלאומית שלה תתרחב ותקיף עוד ועוד אזורים בעולם. וזה לא היה רק ניתוח של העולם שהביא את וושינגטון לצפות לעליונות שלה – גם הייתה לה מלחמה להוכיח שהרגע החד-קוטבי הולך לשנות את העולם.  

מלחמת המפרץ

התאריך הוא ה-2 באוגוסט 1990. סדאם חוסיין פולש לכווית בטענה שזו הפרה את הריבונות העיראקית, ובמטרה להשתלט על משאבי הנפט הרבים של המדינה ולפטור את עיראק מלשלם לה על ההלוואות שלקחה. שעות בודדות אחרי שהפלישה החלה, ארה״ב וכווית פנו למועצת הביטחון שתדרוש את נסיגת הכוחות העיראקיים. החלטה 660 של מועצת הביטחון התקבלה ב-2 באוגוסט ודרשה את הנסיגה המלאה של עיראק מכווית חזרה להיכן שהיו כוחותיה ב-1 באוגוסט 1990.

בימים ובשבועות שלאחר מכן ארה״ב פעלה דרך מועצת הביטחון של האו״ם ללחוץ את עיראק שתיסוג מכווית, בעודה במקביל בונה קואליציה בין-לאומית לשחרר את המדינה. האמריקנים חששו שסדאם לא יעצור בכווית, והיעדר תגובה צבאית לפעולותיו עלול לעודד אותו להמשיך ולאיים או אף לפלוש לערב הסעודית. אם עיראק תשתלט על שדות הנפט של ערב הסעודית, או אפילו רק תהפוך להגמון חדש במפרץ הפרסי, ארה״ב והעולם התעשייתי יהפכו לבני ערובה של סדאם.

בנוסף, מצב בו מדינה אחת פולשת לשכנתה רק מפני שהיא יכולה, משום שלה יש יותר כוח, הוא מנוגד לסדר הבינלאומי הליברלי ביסודו. הסדר הבינלאומי הליברלי מבוסס על היסוד שזכויותיהן של מדינות מעוגנות בחוק, לא בכוח. כיצד החוק הזה נקבע ומי מפרש אותו זו שאלה אחרת, אך ביסודו הסדר הליברלי הוא סדר משפטי, בו מדינות מסדירות את ענייניהן דרך הסכמים ואמנות, דרך משא ומתן ובוררות בינלאומית, לא דרך טנקים ופצצות. אם ארה״ב לא תגיב בעוצמה לסדאם, הדבר יצור תקדים שיפורר את הסדר שהקימה.

המעניין הוא, שלמרות שבוש יכול היה להילחם עם עיראק לבד, הוא העדיף לפעול דרך הבריתות האמריקניות ודרך הקהילה הבינלאומית בשביל לעשות זאת. במקום לשלוח את הכוחות לכווית מכוח צו נשיאותי, ארה״ב פעלה דרך מועצת הביטחון של האו״ם והוציאה סדרה של החלטות, כל אחת מחמירה את הצעדים נגד עיראק – סנקציות, מצור ימי – עד שב-29 בנובמבר 1990 התקבלה החלטה 678 שדרשה מעיראק לסגת מכווית עד ה-15 בינואר 1991 ואשרה למדינות לעשות ״כל הנדרש״ בשביל להסיג אותה. החלטה 678 אשרה את השימוש בכוח צבאי נגד עיראק, נותנת אור ירוק לקואליציה הבינלאומית שאכן הסיגה את עיראק מכווית בפברואר 1991.

האמריקנים הצליחו להעביר את החלטה 678 במועצת הביטחון של האו״ם הודות לרגע החד-קוטבי. אף לא אחת מהחברות הקבועות הטילה ווטו על ההחלטה ורק שתי מדינות הצביעו נגדה – קובה ותימן. הקהילה הבינלאומית, דרך האו״ם, נתנה את אישורה לממשל בוש להקים ולהפעיל כוח צבאי בשביל להגן על הריבונות של כווית, לאכוף את הסדר הבינלאומי ולשמור על האינטרסים של ארה״ב במזרח התיכון. מלחמת המפרץ בישרה לכאורה את תחילתו של הסדר העולמי החדש, של המנהיגות האמריקנית ועיצובה של מערכת בינלאומית חדשה. אילו רק זה מה שהיה מעניין את הציבור האמריקני.

להתראות בוש

המנהיגות האמריקנית, הרגע החד-קוטבי, שבו את ליבם של מקבלי ההחלטות בבית הלבן. אולם מחוץ למסדרונות השלטון, מחוץ לוושינגטון, העם האמריקני לא התעניין במה על ארה״ב לעשות ביום שאחרי האימפריום. בוש האב, המפקד המנצח של מלחמת המפרץ, האיש שסיים את המלחמה הקרה ללא מלחמה חמה במזרח אירופה, הפסיד ב-1992 בבחירות לנשיאות לביל קלינטון. הנפילה של בוש תסמן דבר חשוב לכל נשיא שיבוא אחריו – חוזק ביחסי חוץ לא יבטיח את ניצחונך בבית הלבן. על כל זאת, ועוד, בפרק הבא. תודה לכם על ההקשבה.


[1] קיסינג׳ר, 2012. עמ׳ 744.

[2] שם, עמ׳ 644-645.

[3] Daniel G. Cox & Diane L. Duffin, “Cold War, Public Opinion, and Foreign Policy Spending Decisions: Dynamic Representation by Congress and the President”, A Journal of Capital Studies, Vol. 35, No. 1 (2008).

[4] Stephen Wertheim, “The Price of Primacy”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 2 (March/April 2020).

[5] G. John Ikenberry, “The Next Liberal Order”, Foreign Affairs Vol. 99, No. 4 (July/August 2020).

[6] Stephen Kotkin, “Realist World”, Foreign Affairs, Vol. 97, No. 4 (July/August 2018).

[7]  Daniel W. Drezner, Ronald R. Krebs, and Randall Schweller, “The End of Grand Strategy”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 3 (May/June 2020).

[8] Stephen Knott, “George H. W. Bush: Foreign Affairs”, Miller Center. https://millercenter.org/president/bush/foreign-affairs

[9] Hannes Adomeit, “Gorbachev’s Consent to Unified Germany’s Membership in Nato”, Stiftung Wissenschaft und Politik German Institute for International and Security Affairs Working Paper FG 2006/11 (December 2006).

[10] Ibid.

[11]  Charles Krauthammer, “The Unipolar Moment”, The Washignton Post, 20/07/1990.

[12] קיסינג׳ר, 2012. עמ׳ 421.

[13] See Zalmay M. Khalilzad, “From Containment to Global Leadership? America & the World After the Cold War”, Santa Monica: RAND corporation, 1995. For a more recent example, see: Ian Bremmer, “Superpower : three choices for America's role in the world”, New York : Portfolio Penguin, 2015.

[14] Department of Defense, “Defense Strategy for the 1990s: The Regional Defense Strategy”, Dick Cheney, January 1993.

[15] Ibid, p. 8.




פלג 33: מלחמות הקווקז

להורדת הפרק – קישור.

תכננתי שהפרק השבוע יהיה סקירה עולמית על נושאים כמו המתיחות במזרח הים התיכון והמשבר החוקתי של כווית, אך כפי שכתוב במקורות: ״רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום״ (משלי י״ט, כ״א). בראשון השבוע, ערב יום הכיפורים, ארמניה ואזרבייג׳ן פתחו במלחמה זו נגד זו סביב החבל הבדלני נַגוֹרְנוֹ קַרָבָּאך [מקור]. ארמניה הודיעה על משטר צבאי וגיוס חירום, כמו גם אזרבייג׳ן. בעודכם שומעים את זה כנראה שהארמנים והאזרים עדיין נלחמים, כל צד מפעיל מל״טים, טנקים וארט