כחול לבן עולה

כחול לבן עולה

 

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes – קישור.

הפרק היום חוגג שנה להקמת "המשחק הגדול". ואין דרך טובה יותר לחגוג שנה למסע הגיאופוליטי שלנו מלחזור לכאן, לבית – לארץ ישראל. בפרק היום ננסה להבין למה המזרח התיכון קורס ומה מדינת ישראל צריכה לעשות אם היא רוצה לראות באמת "מזרח תיכון חדש". בואו נתחיל.

להמשיך לקרוא "כחול לבן עולה"

טרגדיה פרסית: על נהרות בבל

טרגדיה פרסית: על נהרות בבל

חלק א'

קרוב ל-9 שנים, 4,484 הרוגים ו-2 טריליון דולר – זה המחיר שארה"ב שילמה על מבצע "חופש לעיראק" ופרויקט בניית המדינה שאחריו. מה שהתחיל ביישום "הלם ומורא" (shock and awe) ונמשך בלוחמה א-סימטרית בעצימות נמוכה, בא לסיום בדצמבר 2011. אובמה, כפי שהבטיח לבוחריו, השיב את החיילים הביתה. אבל, האם הנסיגה באמת מסמלת את הגעתה של עיראק ליציבות? הנשיא חושב שכן. בפני החיילים השבים מן עיראק הכריז אובמה: "אנו מותירים מאחור עיראק ריבונית, יציבה ועומדת בעצמה"[i]. הבעיה, כתמיד, שבין הנשיא למציאות יש חילוקי דעות עמוקים – ארה"ב מוציאה את כוחותיה ממדינה בלתי יציבה ביטחונית וללא ביטחון שעתידה בכלל יהיה דמוקרטי.

ראשית, הסוגיה הביטחונית. עיראק סובלת באופן מתמשך ממתקפות טרור, שלא נפסקו גם במהלך דצמבר. להפך – דצמבר מהווה דוגמה מצוינת עד כמה המדינה נמצאת על שפת תהום: בתחילת החודש הובערו 30 חנויות משקה, 4 מלונות ומכון עיסוי אחד בידי כנופיות מוסלמים צעירים ומשולהבים באוטונומיה הכורדית בצפון המדינה[ii]. ב-6 בדצמבר, התקפת טרור בעיר הקדושה לשיעים כרבלא והתקפה שנייה בכירכוכ הרגו 22 מתפללים שיעיים ופצעו למעלה מ-100[iii]. וב-14 בדצמבר שלושה פיצוצים בצינורות הנפט של שדה רומאליה, שדה הנפט הגדול במדינה, הקטינו את תפוקת הנפט של השדה במחצית, מ-1.4 מיליון חביות[iv]. האם זו כוונתו של הנשיא אובמה ב"עיראק יציבה"?

שנית, ראש הממשלה אל-מליקי מסתמן כשליט הריכוזי הבא של עיראק. הניו-יורק טיימס מציין דאגה בקרב דיפלומטיים נוכח "נטיות אוטוריטאריות" ומעצרים חשאיים באוקטובר ונובמבר של למעלה מ-600 פעילי בעת' לשעבר[v]. הממשלה טוענת כי מסמכים שנחשפו בלוב מעידים על קשר בין קדאפי לעצורים ותוכנית להפיכה. אכן, בין העצורים נמצאים קציני צבא ומודיעין, כמו גם פעילים פוליטיים ומבקרים של הממשל. נוסף על-כן סגנו של מליקי, אל מולטאק, הצהיר בגלוי שארה"ב מותירה את עיראק עם דיקטאטור[vi]. התמונה שעולה היא שמליקי הצליח לרכז שליטה במנגנוני הביטחון לרמה בה הוא מעביר הוראות למפקדים בשטח בעזרת הודעות טקסט טלפוניות.

אולם עבור האמריקאים הבעיה עם מליקי אינן הנטיות הריכוזיות, אלא הנטיות האיראניות. אם הרפובליקה האסלאמית תצליח להגדיל את חלקה במפרץ הפרסי, האינטרסים הכלכלים של ארה"ב ימצאו בסכנה חמורה. מן הבחינה הזו, ראש הממשלה מליקי נמצא בתחום האפור: מחד גיסא, הוא פעל בנחישות לשבור את המליציות השיעיות של איראן בעיראק[vii]. מאידך, עיראק עומדת לצד האיראנים בתמיכה בשלטון אסד[viii] וסירבה להצטרף לסנקציות של הליגה הערבית[ix]. הדבר מעיד על אוטונומיה מול איראן, אך ללא כוח חיצוני שישמור את איראן בחוץ, דרום עיראק תזכה בגל הגירה של אנשי משמרות המהפכה.

מי מבעיר את איראן?

היציאה האמריקאית מעיראק בסוף 2011 והניסיון לייצב את אפגניסטן לפני הנסיגה ב-2014 הופכים את איראן לאויב מס' 1 של וושינגטון. אם אובמה רוצה להיבחר בשנית, הוא חייב להבטיח שגדודי קודס[x] לא יבעירו את עיראק. אבל איך? הפיצוצים המסתוריים שבשבועות האחרונים זרעו הרס רב ברפובליקה הם בהחלט מעשים תקיפים, אך האם שירותי המודיעין של ארה"ב או ישראל בכלל אחראים להם?

ניקח לרגע צעד אחורה ונתבונן ביחסים בין המערב לאיראן בשבועות האחרונים. ברור לנו שיש הקצנה במצב וניתן לחלקה לשני חלקים: החלק הראשון הוא החלק המדיני, בו צעדים מדיניים קונקרטיים העלו את האיום נגד איראן. תחת החלק הזה ניתן למנות סנקציות חדשה של ארה"ב[xi] ומדינות נוספות (ביניהן יפן[xii] ודרום קוריאה[xiii]), תרגילים צבאיים משותפים של ישראל עם ארה"ב ואיטליה, החמרת הטון מצד פקידי ממשל וצבא בכירים בארה"ב[xiv] והמשבר סביב הפריצה לשגרירות הבריטית בטהרן[xv]. היחסים בין איראן למערב נראים נפיצים יותר ויותר וטהרן לא נותרה חייבת: איומים בדבר סגירת מיצרי הרמוז ותרגיל צבאי בן 10 ימים בים הערבי[xvi] נועדו להזכיר לעולם שהרפובליקה האסלאמית מסוגלת בקלות ליצור משבר כלכלי חדש. ומשבר כלכלי הוא הדבר האחרון שאובמה צריך[xvii].

החלק השני הוא כמובן סדרת הפיצוצים באתרים הקשורים לתוכניות הגרעין והטילים של איראן. תחילה, ב-12 בנובמבר חלונות טהרן רעדו מפני פיצוץ מפלצתי בבסיס טילים הרחוק מן העיר כ-40 ק"מ. בין ההרוגים נמנה גם "אבי" תוכנית הטילים האיראנית, תת-אלוף חסן טהרני-מוקדם. הרשויות המקומיות תרצו את העניין כ"ניהול לא נכון של תחמושת". אפשר ואכן קליעי הרובים של משמרות המהפכה עשויים דלק טילים. הפיצוץ הבא ב-28 בנובמבר הרעיד את העיר אספהאן והממשל אישר והכחיש (במרחק שעות בודדות) את היות פיצוץ בכלל. לטענת הטיימס הלונדוני, הפיצוץ גרם נזק משמעותי למתקני הגרעין בעיר[xviii]. לבסוף, ב-12 בדצמבר פיצוץ עז הרג 7 אנשים, ביניהם זרים, במפעל פלדה בעיר יאזד.

את השאלה מי אחראי לפעולות הללו קל לפתור ב"ידה הארוכה של ישראל/ארה"ב/שתיהן". אולם ד"ר מיכאל לידן, מומחה לתנועה הירוקה באיראן ובעל קשרים קרובים לארגוני ההתנגדות למשטר, טוען שכוחות אופוזיציה אחראים לאירועים[xix]. הדבר בהחלט אפשרי: ראשית, הדיווחים על סדרת מעצרים של בכירים במשמרות המהפכה בהוראת המנהיג העליון ח'אמנאי[xx]. על-פי הדיווחים, שרובם ככולם מתבססים על אל-ערביה, הסיבה למעצרים היא בחשד לניסיון התנקשות במנהיג העליון שתוכנן להתבצע ב-12 בנובמבר בבסיס הטילים. גם אם נניח שהסיבה אינה ניסיון התנקשות, הרי שהמעצרים לכל הפחות מוכיחים שקיים בקרב ההנהגה הגבוהה באיראן חשד שאנשים מאצלה משתפים פעולה עם המפגעים. העובדה שבמהלך השנים ארגוני האופוזיציה הציגו יכולת מודיעין טובה יותר מזו של ארגוני ביון מערביים מעלה את הסיכוי שהעצורים שיתפו פעולה עם כוחות מתוך המדינה. שנית, יש המצביעים על העובדה שהאתר הגרעיני שהותקף באספהאן אינו אתר בעל חשיבות גבוהה[xxi]. על אף שהוא חלק מפרויקט הגרעין האיראני, ישנם אתרים קריטיים יותר. כמו כן, סדרת הפיצוצים באיראן לא מעידים על תקיפה כוללת של תשתית הגרעין, דבר שעוד היה יכול להצדיק פיצוץ במתקן בעל עדיפות נמוכה.

בכל מקרה, גם אם מדובר בהתקפות על-ידי כוחות אופוזיציה, הפגיעה במתקנים האיראניים בשילוב הסנקציות ואיומי המלחמה המערביים נועדו להבהיר לאיראן שהאפשרות הצבאית אכן על השולחן ואף נשקלת ברצינות. התקווה היא שדי יהיה באיומים בכדי להרתיע את טהרן מהבערת עיראק והמשך המפעל הגרעיני.

אבל לאייתוללות יש תוכניות אחרות.

 

הערות:

[i] "President Obama at Fort Bragg: 'Welcome Home'", The White House Blog, 14.12.11

[ii] "Sermons spark riots in Iraqi Kurdish city", USA Today, 3.12.11

[iii] "Despite attacks, hundreds of thousands of Shiite pilgrims converge on Iraqi city for holy day", Washington Post, 6.12.11.

[iv] "Bombs halve Iraq's Rumaila oilfield output: officials", Reuters, 14.12.11

[v] "Premier’s Actions in Iraq Raise U.S. Concerns", New York Times, 12.12.11

[vi] "Iraq's leader becoming a new 'dictator,' deputy warns", CNN, 13.12.11

[vii] "Iraq Cracks Down on Iran-Backed Shiite Militias", The New York Times, 1.7.11

[viii] "Iraq, siding with Iran, sends essential aid to Syria’s Assad", Washington Post, 9.10.11

[ix]" Iraq sends delegation to Syria for crisis talks", Jerusalem Post, 17.12.11

[x] היחידה המובחרת בתוך משמרות המהפכה, האחראית לעיקר הפעילות החבלנית בחו"ל. ראו "Qods (Jerusalem) force, IRGC", Global Security.

[xi] "US Senate Advances New Sanctions on Iran", Voice of America, 1.12.11

[xii] "Japan adds more sanctions against Iran", ABC, 9.12.11

[xiii] "S.Korea Expands Sanctions Against Iran Over Nuclear Program", Bloomberg, 18.12.11

[xiv] ראש המטות המשולבים, גנרל מרטין דמפסי, אמר שיש הכנות לתקיפה באיראן. ראו "רמטכ"ל ארה"ב: 'מקדמים אפשרות לתקוף באיראן'", ידיעות אחרונות, 21.12.11. אל הטון החמור והמאיים הצטרף גם שר ההגנה, לאון פנאטה, ראו "פאנטה: איראן יכולה להשיג פצצה בתוך שנה או פחות", ידיעות אחרונות, 20.12.11.

[xv] "Iran protesters storm UK embassy in Tehran", BBC News, 29.11.11

[xvi] "Iran’s Navy to Hold War Games Near Key Sea Lanes", New York Times, 22.12.11

[xvii] דניאל פייפס מצביע על העובדה שמי שיכול לקבור את הקריירה של אובמה אינו דווקא העם האמריקאי, אלא האייתוללות. ראו Daniel Pipes, "Tehran Holds Obama re-election wild card".

[xviii] "Report: Blast at Isfahan damaged nuclear facility ", Ynet, 30.11.11

[xix] Michal Ledeen, "Whose REALLY Blowing Up Iran?", PJ Media.

[xx] "Khamenei arrests Revolutionary Guards over assassination", Jerusalem Post, 13.12.11

[xxi] ראו למשל J.E dyer, "That uranium conversion facility at Esfahan? Not a priority target", Hot Air.