1

פרק 52 – קיסר אדום: ישראל וסין

הרצאת ״קיסר אדום״ ב-8.12 – קישור

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הרצאות ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

כמעט שנה חיכיתם והנה הוא הגיע – הפרק על סין וישראל. מה המטרות של סין בהשקעות שלה בישראל? מה המטרות של ישראל מול סין? ולמה העמדה השכיחה במדינה לא מבינה נכון לא את סין, לא אותנו ולא את ארה״ב? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

המטרה של הפרק היום היא לא לסקור את היקף והרכב ההשקעות הסיניות בישראל. טובים ממני עשו זאת ואני מזמין את כל מי שמתעניין לעיין בתחקיר בנושא של אתר ״לתוך הלילה״ ודו״ח של תאגיד RAND בנושא ״היחסים המתפתחים של ישראל-סין״ [ראו כאן וכאן]. אני לא רוצה לסקור את ההשקעות הסיניות מפני שזו לא הסוגיה החשובה, הסוגיה המהותית. הסוגיה המהותית, הסוגיה שאני מבקש לעסוק בה היום, היא מה צריכה להיות הגישה שלנו כלפי סין?

כיום הגישה השולטת בארץ היא שהיחסים עם סין הם דבר טוב וחשוב אסטרטגית לישראל משלוש סיבות מרכזיות: ראשית, השוק הסיני הוא הזדמנות כלכלית מצוינת לתעשייה הישראלית. הוא גדול, הוא צומח והוא צמא לחידושים טכנולוגים כמו אלה שישראל מפתחת. שנית, סין משקיעה בישראל סכומי כסף גדולים ועוזרת לנו לפתח את התשתיות הלאומיות שלנו ואת תעשיית ההיי-טק שלנו. רק בין 2015 ל-2017 סין השקיעה בסטארט-אפים ישראלים כחצי מיליארד דולר, 12% מכל ההון שגויס בישראל באותה עת [מקור]. שלישית, קשרים עם סין מחזקים את כוחה של ישראל, בתחום הדיפלומטי והכלכלי. בתחום הדיפלומטי ישראל תקבל בעלת ברית חדשה עם זכות ווטו באו״ם והשפעה רבה בזירה הבינלאומית. בתחום הכלכלי ייצוא לסין יגוון את יעדי הייצוא של ישראל ויוריד את התלות הכלכלית שלה באיחוד האירופי, תלות שיש לה גם משקל פוליטי.

בגישה כזו הלחץ האמריקאי על ישראל בנוגע ליחסיה עם סין נתפס לכל הפחות כגורם שיש ״להתחשב בו״ ולנסות ולחמוק ממנו, אם לא גורם שלילי ממש. הנרטיב הוא ש״הלחץ האמריקאי״ הכריח את ישראל לעצור את הייצוא הביטחוני לסין [שם] ו״הלחץ האמריקאי״ הביא אותנו להקים מנגנון פיקוח על השקעות זרות [מקור] ויש פחד ש״הלחץ האמריקאי״ יכריח אותנו להצטרף למלחמת הסחר בין המעצמות [מקור]. בשיחות סגורות אני שומע שנכון שישראל חייבת להתחשב בארה״ב, אך זו כניעה לאימפריאליזם האמריקאי במאבקו בסין. למה שישראל תאבק בשביל ארה״ב בסין? יש אף מי שמשתעשע ברעיון לזנוח את אמריקה לטובת סין [ראו כאן].

התוצאה של הגישה הזו, בה אנחנו רואים את סין כאוהב ואת ארה״ב כסוג של אויב, או לכל הפחות מין גורם מטריד, היא שאנחנו גוררים רגליים בכל הקשור לפיקוח על השקעות סיניות. אנחנו דוחקים הצידה את הנושא של סין מסדר היום הלאומי ואם אנחנו כבר ״נכנעים״ ללחץ האמריקאי אנו עושים זאת בחוסר רצון ותוך מינימום השקעה. כך למשל הועדה לפיקוח על השקעות זרות שהקמתה הוכרזה בנובמבר 2019 היא בגדר ״המינימום הנדרש״ לרצות את האמריקאים. היא לא תהיה בעלת מנדט עצמאי והיא לא תעסוק בתחום הסייבר, כנראה אחד הנושאים המרכזיים שטורדים את רוחם של האמריקאים ביחסים בין סין לישראל. אבל לפחות תהיה ועדה.

אני מאמין שהגישה הנוכחית של ישראל לסין היא לא רק נאיבית, היא מסוכנת אסטרטגית. היא תעמיד את ישראל מול אתגרים וסכנות אסטרטגים, שיביאו אותנו להצטער שלא פעלנו היום בשביל לעצב מחדש את היחסים עם סין, במיוחד לאור התחרות האסטרטגית המתפתחת בין ארה״ב וסין. אם אנחנו לא נפעל היום בשביל לצמצם את הסיכונים האסטרטגים ולהרגיע את האמריקאים, אנו עלולים למצוא את עצמנו מול יותר מרק לחץ מצד האמריקאים.

חשוב להבין שהתחרות האסטרטגית בין סין לארה״ב לא תסתיים עם טראמפ משום שטראמפ הוא לא זה שהתחיל אותה. אנחנו יכולים לראות כבר בימי אובמה שינוי בגישה של ארה״ב לסין מגישה של התקשרות לגישה של תחרות. טראמפ אולי האיץ ונתן ביטוי פומבי לשינוי שהתרחש ב-deep state האמריקאי. לדוגמה, הממסד הביטחוני בארה״ב רואה בסין היום את האיום המשמעותי ביותר על ארה״ב [מקור] ואחרי שנים של תרדמת הוא הגיע לנקודת “Holy S***” בה הוא מבין שהוא חייב לנצח במרוץ הטכנולוגי מול סין [מקור].

גם הקונגרס כבר שנים פועל לקדם חקיקה נגד סין וההשפעה שלה, חקיקה שבאה מרפובליקנים ודמוקרטים. לדוגמה, החוק לזכויות אדם של אויגורים עבר בסנאט בתמיכה דו-מפלגתית וקורא לממשלת ארה״ב להדגיש דו״ח לקונגרס על הפעילות הסינית בשינג׳יאנג והטלת סנקציות על יחידים המעורבים בפגיעה בזכויות אדם במחוז [מקור]. גם החוק לזכויות אדם ודמוקרטיה של הונג קונג שכולל גם הוא סעיף סנקציות זוכה לתמיכה דו-מפלגתית [מקור]. ננסי פלוסי, חברת הקונגרס הדמוקרטית הבכירה ביותר היום, היא בעלת רקורד ארוך של ביקורת על מצב זכויות האדם בסין, כולל חקיקה להגנת זכויות אדם בסין עוד מימי כיכר טיאנאנמן [מקור]. אפילו מכסים הם לא רעיון ייחודי לטראמפ – ממשל בוש מנע מהקונגרס להטיל מכסים בגובה 27.5% על כל הייבוא מסין [מקור].

על כן סביר להניח שהתחרות בין סין לארה״ב היא כאן בשביל להישאר והיא תעצב את היחסים בין המעצמות אל תוך המאה ה-21. שינוי במדיניות של וושינגטון יקרה רק אם יהיה שינוי משמעותי בסין, כלכלית ופוליטית, אך כפי שהראיתי בפרק ״סין החדשה״ לא צפוי ששינוי כזה יקרה אלא להפך, סין תהפוך יותר טוטליטרית ויותר אגרסיבית עם הזמן. במצב כזה של סכסוך מתמשך ארה״ב תדרוש במוקדם או במאוחר מישראל להצטרף אליה נגד סין. אם ישראל עכשיו לא תיקח את היוזמה לעצב את יחסיה מול סין, כשארה״ב תדרוש זאת הדרישות יהיו דרקוניות יותר.

למה? חשבו מה יקרה במצב היפותטי בו ישראל ממשיכה לשבת על הגדר והאמריקאים מגיעים לנקודת רתיחה. הם מסתכלים על מי שהיא לכאורה בעלת בריתם משתפת פעולה עם הממשל הסיני בתחומים כמו ״דרך המשי החדשה״, חדשנות ופיתוח טכנולוגיות כפולות שימוש. במקרה הטוב הם ידרשו לצמצם את הקשר ויתעלמו מהבקשה הישראלית להתחשב באינטרסים האסטרטגים של ישראל. במקרה הפחות טוב הם יראו לנו את הדלת ויאחלו לנו בהצלחה עם איראן, טורקיה וערב הסעודית. אנחנו חיים בעידן בו העניין של ארה״ב במזרח תיכון דועך ככל שתפוקת הנפט והגז באמריקה גדלה, ולכן הברית עם ישראל הופכת לפחות ופחות חשובה. האם אנחנו רוצים שנוסף לחוסר העניין האמריקאי באזור תהיה הדעה שישראל משתפת פעולה עם יריבה של ארה״ב? זכרו שיש תמיכה דו-מפלגתית למדיניות נוקשה מול סין. אם ישראל תיתפס בוושינגטון כמדינה שותפה לסין, התמיכה הפוליטית בנו היא שתפגע.

לעומת תרחיש כזה, חשבו על היתרונות בלפעול כבר היום לעצב את יחסינו עם סין. אנו נוכל לקבוע את טיב היחסים, מידת ואופי הפיקוח עליהם ולהציג לאמריקאים את תפיסתנו האסטרטגית שתיקח בחשבון את הצרכים והרצונות שלנו והתחשבות באינטרסים האסטרטגים של ארה״ב. במצב כזה האמריקאים הם שיגיבו לנו, ינהלו משא ומתן על המסגרת שאנחנו נקבע ואנחנו נוכל לשמור על האינטרסים האסטרטגים שלנו. לקונגרס יהיה יותר קל לקבל את היחסים שלנו עם סין אם ידע שהם עוצבו בעצה אחת ארה״ב.

אולם לא היחסים עם האמריקאים צריכים להיות הסיבה העיקרית שלנו לחשוב מחדש על היחסים עם סין, אלא סין עצמה. סין אינה אוהבת ישראל, אפילו לא ידידה. כן, היחסים עם סין מציעים לישראל הזדמנויות חדשות – כפי שיחסים עם כל מדינה זרה מציעים. אך לפתוח את השערים לסין ללא הגבלה היא טעות חמורה, טעות שנובעת מחוסר הבנה מי זו בדיוק סין שעמה אנו מתקשרים. כפי שדו״ח המחקר של RAND עצמו קובע, בישראל חסר בסיס ידע על סין המודרנית, האינטרסים שלה וההתנהגות שלה. ״קיסר אדום״ הוא תרומה קטנה לבסיס הידע הזה ועם מה שכבר למדנו על סין אנחנו יכולים בקלות יחסית להראות שהדבר הנכון ביותר לישראל הוא לנקוט במדיניות ״כבדהו וחדשהו״ כלפי סין.

העניין הסיני בישראל

בשביל להסביר את הטעות בגישה הנוכחית של ממשלת ישראל לסין אנחנו צריכים להתחיל בלמה סין מתעניינת בקשר אתנו. לסין יש שלושה אינטרסים מרכזיים בקשר שלה עם ישראל: הראשון הוא ללמוד מישראל איך יצרה את כלכלת החדשנות שלה. סין מעוניינת ללמוד מישראל כיצד ליצור כלכלת חדשנות מקומית אצלה בבית. ישראל נתפסת ובצדק כמדינה של חדשנות שהצלחתה לא קשורה לגודלה הפיזי או העושר שלה במשאבים [ראו לדוגמה כאן]. סין רוצה ללמוד מישראל את הכלים והמדיניות הנדרשים בשביל שתוכל גם היא להפוך ל״מדינת חדשנות״ [ראו לדוגמה את הדברים שאמר הנציג הסיני בפתח הקמת מרכז חדשנות סין ישראל כאן].

האינטרס השני של סין הוא להשיג טכנולוגיות ישראליות לצרכי סין. חברות היי-טק ישראליות פועלות בתחומים בעלי עניין לסין כמו בינה מלאכותית, חקלאות, אבטחה ושבבים. רכישה של החברה, או אפילו השקעה משמעותית בה, יכולה לתת לסין גישה לטכנולוגיה ולהשתמש בה לצרכיה שלה. לחברות ישראליות יש גם יתרון על חברות אמריקאיות משום שלישראל אין גוף מפקח על השקעות זרות כמו CFIUS (Committee on Foreign Investment in the United States). יותר קל לקנות חברה ישראלית שעוסקת באינטליגנציה מלאכותית מלקנות את המתחרה האמריקאית שלה.

האינטרס השלישי הוא לצרף את ישראל ל״דרך המשי החדשה״. ישראל נמצאת במיקום גיאוגרפי טוב – היא קרובה לים התיכון, הים האדום ותעלת סואץ. היא מדינה יציבה יחסית, עם הון אנושי גבוה, שקט ביטחוני וסביבה עסקית פשוטה יחסית לשאר האזור. הקמה של נמלים, רכבות ומרכז לוגיסטי גדול בישראל תיתן לסין נוכחות חשובה באגן הים התיכון ותהיה חוליה נוספת ב״דרך המשי הימית״ הנמתחת בין מזרח אסיה לאירופה.

כל אחד מהאינטרסים האלו עלול להביא לאתגר או איום אסטרטגי על ישראל. נתחיל מהחדשנות. סין קבעה לעצמה מטרה לשדרג את הכלכלה שלה מכלכלה מבוססת ייצור המוני וזול לכלכלת היי-טק וידע. לשם כך סין הכריזה ב-2015 על תוכנית ״תוצרת סין 2025״, שהיא המחולל העיקרי של החדשנות הסינית שראינו בשנים האחרונות. יש אבל בעיה עם ״תוצרת סין 2025״ – היא קוראת לא רק לשדרוג הכלכלה, אלא גם לעצמאות טכנולוגית. ״תוצרת סין 2025״ מדגישה שהתעשייה הסינית צריכה להקטין את התלות בטכנולוגיה ורכיבים זרים ולהסתמך על ייצור וחדשנות מקומית [ראו כאן]. כלומר המטרה של סין אינה לשלב את ישראל בתוך כלכלת חדשנות מקומית, אלא ליצור כלכלת חדשנות שתהיה עצמאית מישראל ועלולה אף להתחרות בישראל. לכל הפחות כלכלת חדשנות כזו עלולה למשוך הון זר מישראל לסין.

הרצון בעצמאות טכנולוגית אינו מקרי או זמני, אלא נובע מהרצון של סין להיות בטוחה שתוכל לעמוד בפני לחץ זר, במיוחד לחץ מארה״ב. תלות בטכנולוגיה זרה הופכת את הכלכלה הסינית לפגיעה ואת הפגיעות הזו יכולה ארה״ב לנצל כפי שהיא עושה היום בסכסוך הסחר, לדוגמה בסנקציות על חוואווי או הסנקציות על ZTE [מקור]. שימוש בטכנולוגיה ישראלית אינו פותר את הבעיה, משום שכל חברה ישראלית שעובדת בסין תפסיק את הפעילות שלה ברגע שסנקציות אמריקאיות יוכרזו. סין לכן תלמד מישראל, תיישם את השיעורים מישראל ותפתח סביבת חדשנות שאינה תלויה בישראל.

מכאן לרכישה של טכנולוגיות ישראליות. בשביל להבין את הבעיה האסטרטגית ברכישה והשקעה בטכנולוגיות ישראליות ע״י חברות סיניות צריך קודם להבהיר שמבחינה אסטרטגית אין הבדל בין חברה סינית בשליטת הממשלה ובין חברה סינית ״פרטית״. למה? נתחיל מזה שיש נוכחות מפלגתית משמעותית גם בחברות פרטיות בסין, כולל בהנהלה הבכירה שלהן [ראו כאן]. מנכ״לים מצטרפים למפלגה הקומוניסטית כחברים בשביל להבטיח תמיכה כלכלית מהמפלגה ו – בשביל לוודא שהם לא ימצאו את עצמם בצד הלא נכון של החוק. כזכור תחת סעיף 105 של חוק העונשין הסיני כל אדם יכול למצוא עצמו בכלא משום ״חתירה תחת כוחה של המדינה״ [ראו כאן]. מה נחשב בתור ״חתירה תחת כוחה של המדינה״? כל מה שהמדינה מוצאת לנכון. בסין שלטון החוק לא קיים – בתי המשפט כפופים למפלגה – ולכן המדינה שולטת באופן אבסולוטי. חברה פרטית לא באמת קיימת במצב כזה – מנכ״ל חברה שיסרב לשתף פעולה עם המדינה עלול למצוא עצמו בכלא משום ש״חתר תחת כוחה של המדינה״.

אם אין קו מפריד ברור בין חברה פרטית לחברה ממשלתית, אם אין שלטון חוק תקין, פטנט שנמכר לחברה פרטית בסין עלול להגיע לידי ממשלת סין. טכנולוגיה ישראלית בבעלות סינית, או אפילו חשופה לעיניים סיניות, עלולה להגיע ליישומים צבאיים סינים ולשמש את הרפובליקה העממית בפעילות שנויה במחלוקת כמו במדינת המשטרה של שינג׳יאנג או נגד המפגינים בהונג קונג.

יש כאן שתי בעיות: פגיעה במעמד הבינלאומי של ישראל ופגיעה בביטחון ישראל. הפגיעה במעמד הבינלאומי תקרה אם ימצא שטכנולוגיה ישראלית משמשת למעקב אחר אויגורים בשינג׳יאנג או לזיהוי מפגינים בהונג קונג. ישראל תיתפס כמי שעוזרת לדיכוי במדינה הסינית, מה שעלול להביא לביקורת מצד מדינות מערביות ובראשן ארה״ב. אני יודע שרבים בישראל לא לוקחים ברצינות את התפיסה הבינלאומית שלנו כי ״או״ם שמום״, אבל כמדינה שרוצה להפוך לכוח משמעותי התדמית שלנו חשובה לא פחות מהכוח הקשה שלנו.

הפוטנציאל בפגיעה בביטחון ישראל נובע מהיחסים הטובים של סין עם מדינות יריבות לנו. לסין יש יחסים קרובים עם איראן וערב הסעודית, שתי מדינות שסין מכרה להם טכנולוגיה צבאית בעבר, כולל בתחום הטילים והטכנולוגיה הגרעינית, ושומרת על יחסים קרובים עם שתיהן [מקור]. סין גם אינה מכירה בחמאס כארגון טרור [מקור] ובנקים סינים היו מעורבים לכאורה בהלבנת הון ומימון ארגוני טרור [ראו כאן וכאן]. ברור שיש לסין עניין לשמור על קשר טוב עם המרחב הערבי ועם איראן, קשר שכולל גם מכירת ציוד צבאי. מה נעשה אם חברה סינית תמכור מוצר ביטחוני הכולל טכנולוגיה ישראלית ליריבה? נאמר מערכת תקשורת לוויינית לאיראן, או מל״טים עם מצלמות ביומטריות לסעודיה? יש חשיבות בפיקוח על השקעה סינית גם בטכנולוגיות שנראה שהן רחוקות מיישום צבאי במבט ראשון, משום הפוטנציאל שלהן בכל זאת לשמש ביישומים צבאיים כאלה ואחרים.

לבסוף, דרך המשי החדשה. ההשקעה הסינית בתשתיות בישראל, במיוחד בנמלים, עוררה לא מעט פאניקה וקריאות להקים מנגנון פיקוח על הפעילות הסינית, במיוחד בתחום הבנייה. המבקרים את הפעילות הסינית טענו שהיא חושפת את ישראל ללחץ פוליטי וריגול מסין, ועלולה גם לפגוע ביחסים בינינו לבין האמריקאים, לדוגמה ע״י הימנעות הצי השישי מביקור בנמל חיפה. מה שחסר אבל בביקורת הוא תקדים שמראה שנמלים הנבנים ע״י סין הופכים לבסיסים סיניים. אם אין חשש שהפעילות הסינית בישראל תביא את הצי הסיני אלינו, למה למנוע מחברות סיניות להתמודד במכרזים להקמת תשתית? הן בדרך כלל זולות יותר מהמתחרות המערביות שלהן. למה שלא נשתמש בהן?

במילה אחת: גִ'יבּוּטִי.

נמל אזרחי היום, בסיס צבאי מחר

באוגוסט 2017 סין חנכה באופן רשמי בסיס ימי, מה שהיא קוראת לו ״מרכז לוגיסטי״, בג׳יבוטי, מדינה קטנה בקרן אפריקה [מקור]. לטענת סין מטרתו של הבסיס להיות מרכז אספקה לספינות חיל הים הפועלות בקרן אפריקה נגד פיראטים, אך אנליסטים מעריכים שהבסיס נבנה גם כדי לשמש לאיסוף מודיעין ולוחמה בטרור [מקור]. לפי צילומי לוויין נראה שהבסיס גם מתוכנן לתמוך בהפעלת מסוקים, דבר שיאפשר לסין לפעול ברחבי קרן אפריקה [מקור].

מה שמעניין בנוגע לג׳יבוטי הוא שהקמת הבסיס הסיני הוא עוד שלב במסכת יחסים ארוכה ומורכבת בין המדינה הקטנה והענק הסיני. דו״ח של המרכז לניתוח ימי (Center for Naval Analyses) מראה שהבסיס הוא עוד שלב ביחסים בין סין וג׳יבוטי והוא מבוסס על שלבים קודמים ביחסים. לפני הקמת הבסיס חברות סיניות השקיעו והקימו תשתיות במדינה והדרגים הצבאיים והפוליטיים ניהלו מספר מפגשים שמטרתם להגדיל את שיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי בין המדינות [מקור]. מה שבמיוחד מרתק – ורלוונטי מאוד לנו – הוא שחברות סיניות מימנו והקימו נמל ימי במדינה קודם להקמת הבסיס הסיני, והנמל ישמש ביחד עם הבסיס כדי לתמוך בפעילות הצי הסיני.

הקיום של נמל ימי ליד הבסיס אינו מקרי. לפי הדו״ח חוקרים סינים מהמכון למחקר ימי המליצו לחיל הים הסיני להעדיף הקמת בסיסים ליד תשתית שהוקמה או מופעלת ע״י חברות סיניות. הקמה של בסיסים ליד תשתית סינית מאפשרת לצי להרחיב את פעילותו ומבטיחה לו עורקי תחבורה במדינה.

המקרה של ג׳יבוטי הוא תקדים ברור של הקמת תשתית צבאית סינית המתבססת על נוכחות תשתית אזרחית סינית. לא קשה לדמיין איך אחד מביא לשני. תחילה המדינה המארחת רואה עלייה בהשקעה ובפעילות הסינית בה. ההנהגה שמחה בהקמת פרויקטים שתומכים בכלכלה ונותנים לה נקודות בדעת הקהל. לאחר מכן מגיע שיתוף הפעולה הביטחוני-מדיני ומתקיימות פגישות בין דרגים בכירים בצבא ובהנהגה עם סין, פגישות בהן סין מתחילה להעלות את הרעיון של נוכחות צבאית. משם זה ממשיך ומתקדם – תרגיל צבאי פה, שיתוף פעולה שם, והרעיון של בסיס צבאי סיני הופך מהזוי לטבעי. זו בדיוק אסטרטגית ההשפעה הסינית, הטיה ושינוי איטי של דעת היריב מבלי שישים לב אליה [ראו כאן].

הפעילות הסינית כאן בישראל בונה לחץ פוליטי על ההנהגה שלנו. בסיס צבאי של סין כרגע נראה הזוי. אך בעוד עשור? הדרגים הבכירים שלנו היום מקיימים פגישות מול מקביליהם הסינים, דרגים אזרחיים וצבאיים [מקור]. ישראל וג׳יבוטי גם דומות בחשיבותן הגיאוגרפית – ג׳יבוטי יושבת בפתח הים האדום, ישראל מחברת בין הים האדום והים התיכון. בסיס סיני בחיפה או אשדוד יאפשר פעילות צבאית לאורך אגן הים התיכון, מתעלת סואץ עד טורקיה ויכסה חלקית את נתיבי הסחר החשובים לסין לאירופה ואת שדות הגז החדשים המתגלים במזרח הים התיכון. גיאופוליטית, לסין יש אינטרס ברור בנוכחות קבועה בישראל.

הדבר היחיד שמונע נוכחות כזו הוא הקשר בינינו לבין ארה״ב, דבר המעלה שאלה חדשה: האם טוב שישראל ממשיכה לשמור על הקשר שלה עם ארה״ב, גם במחיר התרחקות ממעצמות אחרות?

לא אותו סוג של מעצמה

אפתח בהבהרה: אני תומך גדול בעצמאות אסטרטגית למדינת ישראל. אני מאמין שישראל צריכה לפעול להפוך את עצמה לכוח העומד באופן עצמאי בעולם, ללא תלות באף מעצמה אחת ש״תגן עליו״. כמובן שקשרים עם מעצמות הם חשובים, אך הם לא אמורים לבוא על חשבון האינטרסים הלאומים שלנו או לצמצם את מרחב הפעולה שלנו.

אחת הדרכים להשיג עצמאות אסטרטגית היא לאזן בין כמה מעצמות מתחרות. במקום להיות במחנה רק של מעצמה אחת, מדינה יכולה להיות בקשר עם כמה מעצמות. אם מעצמה אחת הופכת אגרסיבית מדי, מאיימת על האינטרסים של המדינה, המדינה יכולה להתקרב למעצמה אחרת ולהשתמש בה כדי לאזן את המעצמה הראשונה. אלו יחסים דינמיים שמבוססים על איזון מתמשך ויכולים להתקיים רק במקום בו אף מעצמה לא תהיה מוכנה שיריבתה תקבל אותו.

הרעיון האסטרטגי שקרבה לסין נותנת לישראל חופש גדול יותר הוא נכון בבסיסו. גיוון מקורות ההשקעה בישראל וגיוון השווקים מהם היא מייבאת ואליהם היא מייצאת הוא דבר מצוין. לשמור על יחסים דיפלומטים חיוביים עם כמה שיותר מדינות הוא גם דבר מעולה. להחליט שאנחנו נוטשים או מתרחקים מארה״ב בשביל קשר עם סין היא טעות אסטרטגית.

סין היא לא ארה״ב. סין לא מחפשת להקים מערכת בריתות וליצור מחנה ״סיני״ שאותו היא תוביל מול המחנה האמריקאי. שי ג׳ינפינג אמר זאת בפירוש בנאום ב-2017, נאום שהבאתי בעבר ואני רואה חשיבות לחזור ולצטט ממנו ישירות:

“We call on the people of all countries to work together to build a community with a shared future for mankind […] We should resolutely reject the Cold War mentality and power politics, and take a new approach to developing state-to-state relations with communication, not confrontation, and with partnership, not alliance”

שי ג׳ינפינג מתנגד לתפיסת המלחמה הקרה של בריתות ומחנות ומבקש ליצור גישה חלופית, של שותפות וקהילה בעלת עתיד משותף לאנושות. זה הניסוח המודרני של שי לרעיון ״כל שתחת השמיים״, בו סין היא המרכז העולמי המוכר ככזה ע״י מדינות העולם. בתמורה להכרתן סין נותנת להן גישה כלכלית אליה אך היא אינה מתחייבת להגן עליהן או לפעול להסדיר את היחסים ביניהן.

כשאנחנו חושבים שהברירה היא בין סין לארה״ב, הברירה היא באמת בין ארה״ב או כלום. סין אינה מעוניינת במחנה סיני חדש שיעמוד מול ארה״ב ובעלות בריתה. המטרה של סין היא להבטיח זרם יציב של משאבים אליה ומוצרים ממנה. המטרה הזו עומדת מאחורי ״דרך המשי החדשה״ והמטרה הזו עומדת מאחורי ההשתתפות הסינית במשימות שלום בעולם. סין לא תפעל להביא שלום במזרח התיכון, לקרב את איראן וסעודיה או למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני. היא וודאי לא תפעל להשתמש בזכות הווטו שלה להגן על ישראל בזירה הבינלאומית. אמרתי ואומר זאת שוב ושוב עד שהנקודה תקלט: סין מעוניינת בשמירת שלטון המפלגה הקומוניסטית. כל מה שלא משרת את המטרה הזו לא חשוב.

התקרבות שלנו לסין על חשבון היחסים עם ארה״ב תהיה פגיעה אסטרטגית בנו. סין לא תחליף את ארה״ב ככוח ידידותי לנו ולא תרצה לקחת תפקיד של מתווך שלום אזורי. סין גם נמצאת בניגוד אינטרסים אסטרטגי עם מדינת ישראל משום התלות שלה באיראן וסעודיה לנפט והערך הכלכלי הגדול יותר של המרחב הערבי לעומתנו. סין לא נכנסת למזרח התיכון בשביל לקדם שלום וזכויות אדם, היא נכנסת בשביל לעשות עסקים. זה תלוי בנו להבטיח שאנחנו מרוויחים מהכניסה הסינית ומצמצמים את ההשפעה השלילית שלה.

גישה חדשה

בואו ונסכם על מה דיברנו עד עכשיו: הכניסה הסינית לישראל מאיימת להביא השפעה לא רצויה של סין עלינו, לפגוע ביחסים האסטרטגים שלנו עם ארה״ב, להקטין את היתרון הטכנולוגי שלנו ולהעביר טכנולוגיות ישראליות לשימוש סיני, דבר שעלול להוביל להעברת טכנולוגיות למדינות עוינות או לפגוע במעמד הבינלאומי שלנו אם ישתמשו בטכנולוגיות כחול-לבן לדיכוי ההפגנות בהונג קונג או במדינת המשטרה של שינג׳יאנג. יש כאן גם סוגיה מוסרית ואעסוק בה לקראת סוף הפרק.

עם כל האיומים הפוטנציאלים מהקשר עם סין, אינני מכחיש שהקשר מביא גם הזדמנויות חדשות למשק הישראלי. השקעות סיניות יכולות לעזור לנו בהקמת תשתיות לאומיות, הן יכולות לתת דחיפה משמעותית לשוק ההיי-טק המקומי ויש לסין וישראל עניין משותף בפיתוח טכנולוגיות חדשות בתחומי החקלאות, המים, אנרגיות חלופיות והמאבק במדבור. כן, אנחנו צריכים להעדיף את היחסים שלנו עם ארה״ב על-פני היחסים עם סין, אך אנחנו לא צריכים לוותר על היחסים עם סין. התחרות האסטרטגית בין ארה״ב לסין היא העניין שלהן – שלא נוגע אלינו ישירות. לכן כל כך חשוב שאנחנו ניזום ונקבע את אופי והיקף היחסים עם סין, לפני שארה״ב תדחק אותנו לקיר. זה האינטרס האסטרטגי שלנו, לא משנה איך תהפכו את זה.

אני מציע שמדינת ישראל תפעל בהתאם לשלושה קווים מנחים: הראשון הוא שקיפות ופיקוח בפעילות הסינית בארץ. לא כל השקעה סינית היא איום בטחוני, אך בשביל לדעת מה כן ומה לא מדינת ישראל חייבת לקבל תמונה מלאה וברורה של היקף הפעילות הסינית בארץ ולהחזיק בכלים לנטר ובמקרה הצורך לחסום פעילות כזו. הקו השני הוא צמצום הקשר עם ישויות סיניות, בבעלות ממשלתית או פרטית, המעורבות בפעילות שנויה במחלוקת של סין בשינג׳יאנג, הונג קונג וים סין הדרומי. הקו הזה מצמצם את הסיכון שישראל תהיה חשופה לסנקציות אמריקאיות עתידיות. הקו הזה גם נכון מוסרית, כפי שעוד אטען. לבסוף, ישראל צריכה לשאוף לשיתוף פעולה עם סין בתחומים בעלי עניין לשתי המדינות, מוודאת ששיתוף הפעולה הוא win-win לשתיהן. אלו שלושת הקווים שאני חושב שצריכים להנחות את ישראל בגיבוש המדיניות שלה מול סין. בשורות הבאות אבקש לפרט ולהבהיר למה בדיוק כוונתי בכל קו ומה הצעדים הקונקרטיים שכדאי למדינת ישראל לנקוט על-פיהם.

ראשון, שקיפות ופיקוח. חלק מהפאניקה שהפעילות הסינית מעוררת בישראל נובע מהיעדר שקיפות על היקפה והרכבה והיעדר דיון ציבורי בנוגע אליה. היעדר פיקוח גם יכול לגרום למצב בו גוף מקומי פועל מבלי להתחשב בהכרח באסטרטגיה הלאומית. קחו לדוגמה את ההכרזה של עיריית אשדוד שהיא חתמה על הסכם שיתוף פעולה עם ממשלת סין להצטרפותה ל״דרך המשי החדשה״ [מקור]. האם הדבר נעשה באישור ממשלה? האם עיריית אשדוד התייעצה עם נציגי מערכת הביטחון או המועצה לביטחון לאומי? האם הם מחויבים לכך? אם לא – מדוע לא? אשדוד היא עיר נמל חשובה למדינת ישראל ויכולה להיות חלק מפרויקט לחיבור הים האדום לים התיכון. האם אנו רוצים שהסינים יהיו עם נוכחות משמעותית בעיר? ומה בדיוק התחייבה סין להקים בעיר אשדוד ואילו התחייבויות נתנה העיר אשדוד בתמורה? כל אלה שאלות שצריכות להיות בדיון הציבורי ולקבל מענה, אך מענה כזה לא יהיה כל עוד אין שקיפות ואין פיקוח.

הכנסת והממשלה יכולות יחד לשפר את המצב, כל אחת בתחומה. הכנסת יכולה לקבוע, אם בתיקון לחוק או חקיקה נפרדת, שהממשלה תגיש אחת לשנה לוועידת החוץ והביטחון דו״ח חשוף לציבור על הפעילות הסינית בארץ. מומלץ שהדו״ח יכלול: היכן ובאיזה היקף משקיעות חברות סיניות בכלכלה, אילו מהן חברות פרטיות ואילו חברות בבעלות ממשלתית; תשתיות לאומיות בהן חברה סינית מקימה או מפעילה את התשתית; באילו מכרזים ממשלתיים התקבלו הצעות מחברות סיניות, מי החברות ומה מטרת המכרז (הקמת תשתית, תפעול וכדומה); הסכמי שיתוף פעולה בין ישראל וסין קיימים ושנחתמו בשנה החולפת, כולל הסכמי שיתוף פעולה של גופים אקדמיים בארץ; אירועי סייבר שמקורם בסין, דוגמת ניסיונות פריצה או השתלטות על נכסים לאומים, כולל התעשיות הביטחוניות.

דו״ח מקיף בסגנון הזה, שיתפרסם פעם בשנה לעיון כל הציבור, ייתן למחוקק ולציבור הבנה טובה על היקף ואופי הפעילות הסינית. הוא בו זמנית יעזור לנו לראות את המקומות בהם צריך לדאוג לאינטרס הלאומי ויוריד את התגובה השלילית לפעילות הסינית בארץ. אם כולנו נדע מה בדיוק עושה סין בארץ, הדיון בפעילות יהיה מבוסס עובדות ולא הפחדות. שקיפות כרגיל היא התרופה הטובה ביותר.

הממשלה יכולה, אם על בסיס החלטת ממשלה או חקיקה, להקים ועדה לפיקוח על השקעות זרות בארץ. ועדה כזו צריכה להיות בעלת מנדט דומה ל-CFIUS האמריקאית, כך שהיא תוכל לחקור ובמקרה הצורך לשנות או לבטל כל השקעה או רכישה של גוף זר חברה ישראלית. מוצע שמנדט הועדה יהיה כזה בו בעלי עניין יוכלו מרצונם ליידע את הועדה ולקבל אישור עקרוני להמשך ההתקשרות, אך אי-יידוע הועדה לא יהיה בו למנוע ממנה לחקור את ההתקשרות ובמקרה הצורך לבטל אותה. מנדט כזה יבטיח למדינה את היכולת לשנות השקעות שפוגעות באינטרסים שלה ויעודד חברות להיות שקופות בנוגע להתקשרות שלהן עם סין. המנדט של הועדה צריך לכלול גם השקעות ורכישות בתחומי הסייבר וההיי-טק, במיוחד טכנולוגיות בעלות שימוש כפול, אזרחי וצבאי.

הועדה צריכה לכלול את תחומי הסייבר וההיי-טק משום החשיבות הגדולה שלהם ליישומים צבאיים מתקדמים. המוקד המרכזי של ההשקעות הסיניות בארץ היא בתחומים אלה, כך שאם אנחנו מחריגים אותם אנחנו קודם כל הופכים את הועדה לקישוט יותר מגוף בעל משמעות ונמנעים מלצמצם את הסיכון שסין תשמש בטכנולוגיות כחול-לבן באופן שיפגע בישראל. בשביל לצמצם את הסיכון מהשקעות סיניות אנחנו חייבים ועדה בעלת יכולת אכיפה ומנדט רחב, שתוכל להתייחס לכל השקעה שעלולה לפגוע באינטרסים הלאומיים שלנו.

כמובן, המטרה היא לא לעצור את ההשקעות הסיניות, אלא לוודא שהאינטרס הלאומי נלקח בחשבון כשהשקעה כזו מאושרת. בשביל להבטיח שהועדה תתחשב לא רק בשיקול בטחוני צר אלא בכל התמונה האסטרטגית, כולל שיקולים כלכלים, טוב שהיא תשב במשרד ראש הממשלה ותורכב מנציגים ממשרדי האוצר, הכלכלה, החוץ, הביטחון והמשפטים, עם מעמד משקיף לנציגים מהמטה לביטחון לאומי והמועצה הלאומית לכלכלה.

עד כאן לקו הראשון, שקיפות ופיקוח.

הקו השני הוא צמצום הקשר עם ישויות סיניות המעורבות בפעילות שנויה במחלוקת בהונג קונג, שינג׳יאנג או ים סין הדרומי. מהי פעילות שנויה במחלוקת? לדוגמה מעורבות בהקמה והפעלה של מנגנוני הפיקוח והדיכוי בשינג׳יאנג, הפעלת תוכנות וכלים נוספים לאיתור ופגיעה במפגינים בהונג קונג, השתתפות בהקמת תשתית צבאית בים סין הדרומי. כל פעילות שיש בה פגיעה בזכויות אדם בסיסיות לפרטיות וביטחון, או פעילות שנויה במחלוקת בזירה הבינלאומית, היא פעילות שישראל לא רוצה ולא צריכה שיהיה לה קשר אליה.

למה? כי אם האמריקאים יחליטו להפעיל סנקציות על גופים שמעורבים בפעילות כזו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בצד הלא נכון של הסנקציות. דמיינו שחברה שמפעילה את הרכבת הקלה בת״א פתאום תהיה תחת סנקציות אמריקאיות בגלל הקמת תשתית צבאית בים סין הדרומי – נצטרך לסלק אותה ולחפש חברה מחליפה. זה עלול לקחת שבועות, חודשים, ואפשר וגם יהיו קנסות שנצטרך לשלם ותהליך ארוך ומייגע של ניתוק קשרים. במקום להיכנס למיטה חולה אנחנו יכולים מראש לחסום כל חברה סינית שתמצא מעורבת בפעילות כזו מהשתתפות במכרזים ממשלתיים או השקעה בישראל.

אתם כמובן חוששים שהסינים יזעמו על צעד כזה. זו זכותם המלאה לזעום. טוב יהיה אם נזכיר להם שהם סירבו שעובדים סינים יועסקו ביהודה ושומרון [מקור]. ברור לי למה סין דרשה זאת – היא לא רצתה לעורר את זעם הרחוב הערבי. גם אנחנו לא רוצים לעורר את זעמה של ארה״ב. למה הצעד לגיטימי כשנעשה ע״י סין ועל-ידינו לא?

יותר מזה – זה הצעד הנכון מוסרית במקרה של שינג׳יאנג והונג קונג. זו זכותה של ממשלת סין להגן על אזרחיה ועל שטחה. זו זכותו של העם הסיני לבחור בעצמו את דרכו. ישראל לא צריכה לנסות להשפיע על המדיניות הסינית או להתוות את דרכה של סין. אך זו חובתה של ישראל להימנע מלעזור לממשלת סין לפגוע בזכויות הבסיסיות של אזרחיה לחיים, פרטיות וביטחון. איך אנחנו יכולים לשמור על הזכויות האלו כאן אצלנו בבית ובו בזמן לעזור בפגיעה בהן במדינה אחרת? הנחת יסוד של זכויות אדם היא האוניברסאליות שלהם. אם אנחנו מוכנים לעזור בפגיעה בהן במקום מחוץ לישראל, אנחנו פוגעים, גם אם באופן לא מורגש, בחשיבותן כאן אצלנו. אנחנו לכל הפחות מפתחים גישה צינית אליהן.

מול עמדה כזו יש הטוענים שאם אנחנו לא נמכור לסינים ״מישהו אחר כן״ ולכן זה לא באמת משנה מה נעשה. טיעון כזה מפספס את הסיבה למה העמדה ננקטת מלכתחילה – הסיבה שאנחנו מונעים התקשרות שלנו עם פעילות שנויה במחלוקת של סין היא בשביל שאנחנו לא נהיה מעורבים. אם חברה צרפתית, אמריקאית או יפנית רוצות להיות מעורבות – זו החלטתן. אנחנו נהיה נקיים.

הקו השלישי והאחרון הוא לחפש שיתוף פעולה במקומות בהם יש לישראל וסין עניין משותף ובהם אין חשש לטכנולוגיה בעלת שימוש כפול. שוב, המטרה היא לא לחסום את הפעילות הסינית בארץ – היא לסנן ולכוון אותה כך שנפיק את המרב והמיטב ממנה. יש נושאים שרלוונטיים לשתי המדינות ובהם אין חשש לשימוש כפול או שימוש שנוי במחלוקת. לדוגמה סין מתמודדת עם מדבור רחב היקף, שעלול לפגוע בתפוקה החקלאית שלה [מקור]. פיתוח כלים וטכנולוגיות למאבק במדבור, לשימוש חכם יותר במשאבים, להגדלת התפוקה החקלאית ומציאת מקורות חלופיים למים רלוונטיים לסין ולנו. לסין ולנו יש גם עניין משותף בפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים, רובוטים רפואיים, שיקום סביבתי ועוד. בכל התחומים האלו יכול להיות שיתוף פעולה פורה בין ישראל וסין, שיתוף פעולה שיתרום לאזרחים בשתי המדינות.

סיכום

סין החדשה עבור ארה״ב היא יריבה אסטרטגית במזרח אסיה ובסדר העולמי. עבורנו היא מביאה איומים והזדמנויות, דבר שמחייב אותנו לנקוט משנה זהירות ולקחת את היוזמה לעצב את היחסים בינינו בהתאם לאינטרסים האסטרטגים שלנו. ברור לי שסין אינה בראש סדר היום הלאומי, אך עדיף לנו לפעול עכשיו מלהמתין למשבר בשביל לטפל בבעיה. בהצלחה לנו.




פרק 43 – קיסר אדום: תוצרת סין 2025

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

אחרי שהסתכלנו על "הנס הכלכלי" של סין, הגיעה הזמן להסתכל על "הקפיצה הטכנולוגית הגדולה" שלה. עם כל הדיבורים על החדשנות הסינית, סגירת הפער מול ארה"ב והאיומים שעוד רגע AI סיני ישתלט על כולנו – מה באמת עומד מאחורי ההתקדמות הטכנולוגית של סין? ועד כמה באמת היא מתקדמת? בואו נתחיל.

הצגתי בשלושת הפרקים האחרונים את המבנה המורכב של הכלכלה הסינית, בה פוליטיקה וכלכלה קשורות יחד ובה התערבות דורסנית של הממשלה מעוותת את השוק. דיברנו על ארבעת השחקנים הכלכליים בסין, על בעיית החוב הסינית ועל הניסיונות של הממשל הסיני תחת שי ג'ינפינג לנסות ולהקטין את החוב. הראתי שהטענה שסין "צומחת באופן פלאי", שהיא "הצליחה לפצח את מודל השוק האידיאלי" היא אחיזת עיניים. אין שום פלא בסין, והיא סובלת מחוסר יעילות ובזבוז משאבים שהם כה אופיינים לכלכלה מתוכננת מלמעלה.

בפרק היום אני מבקש להסתכל על צד אחר בעלייה הסינית, צד שזוכה להרבה מאוד כותרות בשנים האחרונות: ההתחזקות הטכנולוגית שלה. כולכם הרגשתם בשינוי שעובר על התעשייה הסינית – אם אין לכם פלאפון סיני, אז יש לאדם שלידכם. מכשירי פלאפון, מחשבים ניידים, תשתיות תקשורת, רכבות, רכבים חשמליים, מל"טים – כולם מיוצרים היום בסין, ע"י חברות סיניות מקומיות.

אנחנו גם מודעים לתחרות המשמעותית שיש בין סין לארה"ב בתחום של טכנולוגית עילית, במיוחד בתחומים של טכנולוגית התקשורת 5G, אינטליגנציה מלאכותית ומטוסים ללא טייס. יש טוענים שסין עומדת להשיג את ארה"ב בחזית הטכנולוגיה ומביאים כהוכחות את גודל ההשקעה בטכנולוגיות מתקדמות בסין, את מספר הפטנטים שסינים הגישו בשנה האחרונה או את הגודל העצום של שוק הצרכנים הסיני. הם רוצים לשכנע אותנו, אולי להפחיד אותנו, שסין עומדת להפוך לכוח הטכנולוגי המתקדם בעולם, ולהיות המדינה האוטוקרטית הראשונה עם אינטליגנציה מלאכותית כל יכולה.

תסלחו לי אם אני טיפה סקפטי בנוגע לעניין.

כמו עם הצמיחה הכלכלית של סין, העיסוק בהתעצמות הטכנולוגית שלה מתעלם לחלוטין מהגורמים המניעים אותה. סין לא הפכה בנס ממרכז הייצור של העולם למרכז הפיתוח שלו. כמו עם הכלכלה הסינית גם כאן מי שמוביל הוא הממשל המרכזי, שלא ברור עד כמה הוא מועיל לחדשנות עם התקציבים העצומים שהוא שופך למגזר ההיי-טק במדינה. כמו בכלכלה אנו נראה שגם כאן התערבות ממשלתית גורמת למספרים מנופחים שלא מעידים על איכות – סין הגישה בשנה האחרונה יותר פטנטים מכל מדינה אחרת בעולם, ורובם של הפטנטים האלו הם חסרי כל ערך. וכמו בכלכלה אנו נראה שההתפתחות הטכנולוגית של סין נועדה לשרת מטרות גיאו-פוליטיות.

אני אתחיל את השיחה שלנו היום בהצגה קצרה של הבעיות המבניות בכלכלה הסינית והאתגרים החדשים שעומדים מולה. החלק הזה יציג זווית חדשה על מה שדיברנו בשלושת הפרקים האחרונים בנוגע לצמיחה הבעייתית של סין. אמשיך בהצגת התוכנית של הממשלה לטפל בבעיות הללו – "תוצרת סין 2025" (באנגלית "Made in China 2025"). התוכנית נועדה להזניק את תעשיית ההיי-טק הסינית, אך היא תשיג לא רק מטרות טכנולוגיות ותפתור בעיות כלכליות, היא גם תעזור לסין בעלייתה כמרכז עולמי חדש, בהתאם לחזון של שי עליו דיברתי בפרק 38. לבסוף נראה את הכלים בהם הממשל המרכזי משתמש ליישם את התוכנית ומה מדאיג את המערב, במיוחד מרכזים טכנולוגים כמו ארה"ב וגרמניה, בכלים ובתוכנית עצמה.

פול גז בניוטרל

דיברתי על כך שהבעיה של סין היא חוב גדול מדי, שאף אחד לא בטוח מה ההרכב שלו ועד כמה בדיוק הוא מסוכן. האם שיעור ההלוואות הלא מתפקדות בסין הוא 1.8% או 20%? איש לא יודע. אך החוב הסיני הוא לא גורם שורש, אלא תסמין, סימפטום. הוא סימפטום של בעיה מבנית בכלכלה הסינית, בעיה שקשורה לחוב הסיני, כמו גם לצמיחה המדשדשת שלה: שיעור חיסכון גבוה מדי.

אזרחי סין חוסכים חלק גדול מדי מההכנסה הפנויה שלהם ומוציאים פחות מדי על צריכה. החסכונות שלהם הופכים לאשראי זול שמושקע בכלכלה בחיפוש אחר תשואה. אין לחברות בסין ברירה אחרת אלא להגדיל את החוב שלהן בשביל לגדול – הצריכה המקומית פשוט אינה מספיקה בשביל להניע אותן קדימה [מקור].

כמה זה "גבוה מדי"? יחס החיסכון לתמ"ג בסין עמד ב-2017 על כמעט 46% מהתמ"ג, כפליים מהשיעור בארה"ב שעמד על כ-19% ויותר מהשיעור העולמי של 26.4% [מקור]. חיסכון לאומי של מדינה מורכב מחיסכון של תאגידים וחיסכון של משקי בית. שיעור החיסכון של תאגידים בסין דומה לשיעור החיסכון עולם. משקי הבית של סין לעומת זאת הם כנראה בין החסכניים ביותר בעולם, וודאי בהשוואה לכלכלות גדולות אחרות. משקי הבית בסין חוסכים כ-37% מההכנסה הפנויה שלהם ונמצאים במקום הראשון בשיעור החיסכון מבין כלכלות ה-G20. לשם השוואה המדינה הבאה בחיסכון של משקי בית ב-G20 אחרי סין היא מקסיקו, עם 21.2%. בארה"ב משקי הבית חסכו רק 6.10% מהכנסתם הפנויה ובגרמניה – הידועה בחסכנות תושביה – הם חסכו רק 10.5% [מקור].

שיעור חיסכון בסין.png
שיעור החיסכון של משקי בית ותאגידים בסין. מקור: IMF.

אינטואיטיבית נדמה לנו שככל ששיעור החיסכון גבוה יותר כך טוב יותר. כסף שנחסך הוא כסף שאפשר להשקיע, והוא גם כסף שיהיה זמין ליום משבר (נגיד כשמערכת הבנקאות הסינית תתרסק). אבל כסף שנחסך הוא גם כסף שמפסיק לזרום לעסקים ובמקום זאת הופך לכסף שמחפש היכן להיות מושקע. הכלכלה נאלצת להתבסס על השקעה במקום צריכה בשביל צמיחה של התמ"ג.

לכן בעוד שיעור הצריכה הפרטית בסין הוא נמוך יחסית – עומד על כ-39% מהתמ"ג [מקור] – שיעור ההשקעה הוא כמעט 45% מהתמ"ג [מקור]. ב-2008 במשבר הכלכלי הממשל המרכזי נאלץ להזרים כסף ואשראי לכלכלה בשביל לשמור על הצמיחה, משום שהצריכה הפרטית לא הייתה מצליחה לפצות על הפגיעה בייצוא הסיני. מאז כפי שראינו החוב של ממשלות מקומיות וחברות המשיך לתפוח, המשיך לתפוח כי אין צריכה מקומית שאפשר להתבסס עליה בשביל להצמיח את הכלכלה. אז אתה לווה כסף בשביל להקים עוד גשרים ולבנות עוד מפעלים שאף אחד לא צריך. שיעור החיסכון הגבוה גם מגדיל את חוסר היעילות של הכלכלה. כשיש כל כך הרבה כסף שמסתובב, גם חברות לא יעילות יכולות להשיג הלוואות בתנאים נוחים מאוד [מקור].

אבל מה מביא לשיעור החיסכון הגבוה בסין? מסמך של קרן המטבע העולמית מציין שלושה גורמים מרכזיים: דאגה לפנסיה, שמונעת בעיקר מהשינוי הדמוגרפי בסין, העלות הגבוהה של טיפולים רפואיים וההיעלמות של ביטחון תעסוקתי בעקבות הרפורמות בחברות ממשלתיות בשנות ה-90'. אני רוצה להתמקד בדאגה לפנסיה מפני שהיא מראה את התוצאות הלא צפויות של מדיניות הילד האחד בסין.

איזו פנסיה?

כולנו יודעים שיגיע שלב בחיינו בו לא נוכל יותר לעבוד בשביל לפרנס את עצמנו. בעבר תעודת הביטוח היחידה של הורים נגד עוני לעת זקנה היו ילדיהם, שהם ציפו שיטפלו בהם בסוף חייהם. הרעיון של פרישה או פנסיה הוא רעיון חדש יחסית שמקורו בגרמניה של סוף המאה ה-19, אז לראשונה הוקמה מערכת שתדאג לאזרחים וותיקים מעל גיל 70 [מקור]. מאז הרעיון התפשט בעולם וגם לסין יש מערכת פנסיה לאומית שמתוכננת לדאוג לאזרחים של הרפובליקה העממית אחרי גיל 65.

הבעיה שעומדת בפני מערכת הפנסיה הסינית היא שבשביל שמערכת פנסיה תעבוד מישהו צריך לשלם ולהכניס כסף למערכת בשביל שאחרים יוכלו לקחת את תשלום הפנסיה החודשי. אם מספר העובדים קטן מדי יחסית לגמלאים, הכסף ייגמר ואנשים ימצאו את עצמם ללא פנסיה וזה בדיוק מה שעתיד לקרות בסין. בגלל מדיניות הילד האחד ב-2035 מערכת הפנסיה הלאומית של סין תפשוט את הרגל [מקור]. נכון ש-2035 היא לא בדיוק "מעבר לפינה", אך היא גם לא כל-כך רחוקה. רוב אזרחי סין, וודאי רוב מי שעובד בה היום, "יזכה" להגיע ל-2035 ולראות איך מערכת הפנסיה הלאומית פושטת את הרגל.

פנסיה.jpg
סוף הפנסיה הלאומית של סין. מקור: SCMP.

אז העובד הסיני הממוצע נאלץ להכיר שעוד בימי חייו – כנראה בעודו עובד – קרן הפנסיה הלאומית שלו תתאפס. הוא גם לא יכול לסמוך על ילדיו שיעזרו לו – הוא מביא רק אחד, למרות הסרת מדיניות הילד האחד ב-2015. הדרך היחידה שלו להבטיח שהוא לא יגיע לחרפת רעב בגיל מבוגר היא לחסוך ולחסוך הרבה כל עוד הוא יכול.

כל עוד שיעור החסכון בסין גבוה באופן חריג, הכלכלה הסינית תהיה תלויה בהשקעה בשביל להמשיך ולצמוח. כל עוד היא תלויה בהשקעה, הצמיחה שלה תהיה חייבת להיות מלווה בגדילה בחוב הממשלתי והתאגידי, משום שזו הדרך היחידה שיש לה לכלכלה לגדול. וכל עוד הכלכלה תלויה בהשקעה, היעילות שלה תמשיך ותהיה מוגבלת, משום שחברות יוכלו להמשיך ולקבל אשראי זול גם אם אין הרבה סיכוי שיצליחו להחזיר אותו.

הממשל המרכזי בסין מקווה שהתשובה לבעיה המבנית הזו נמצא בשינוי מהותי לכל הכלכלה הסינית – מכלכלה מבוססת ייצוא של מוצרי צריכה המוניים, לכלכלת שירותים והיי-טק.

מתעשייה כבדה לתעשיית עלית

מעבר לכלכלה מבוססת שירותים והיי-טק יכול לפתור את הבעיות של המשק הסיני. עובדים במגזרים הללו בדרך כלל נהנים ממשכורות גבוהות יותר, מה שאומר שתהיה להם הכנסה הפנויה גדולה יותר לצריכה. המגזרים הללו גם יעילים יותר, מה שיביא לירידת מחירים ולעידוד נוסף של הצריכה. והמגזרים הללו גם צריכים פחות הון בשביל להתחיל לפעול – תחשבו על משרד עם כמה מחשבים לעומת מפעל פלדה – מה שיוריד את התלות באשראי להמשך צמיחת הכלכלה.

המעבר גם יתרום לאיכות הסביבה של סין ויקטין את התלות שלה בייבוא של דלקים. תעשיות שירותים והיי-טק דורשות פחות אנרגיה לפעולתן מתעשיות כבדות, מה שיקטין את צריכת האנרגיה ומכוח זה את כמות הדלקים שסין תידרש לייבא. צמצום התעשייה הכבדה גם תקטין את זיהום האוויר והסביבה במדינה [מקור]. עם המעבר לתעשייה מתקדמת הכלכלה הסינית תהיה יעילה יותר, עם צריכה פרטית גדולה יותר ועם איכות סביבה טובה יותר. וזה לא הכול.

התעשייה הסינית בכל מקרה צריכה שדרוג טכנולוגי בשביל לשמור על הרלוונטיות שלה בשנים הבאות. אנחנו נמצאים היום במה שמומחים מגדירים כ"מהפכה התעשייתית הרביעית", מהפכה שמשנה באופן יסודי את האופן בו אנו חיים, מייצרים וצורכים.

כולנו מכירים את המהפכה התעשייתית הראשונה שהתרחשה במאה ה-19 ובה לראשונה השתמשו במנועי קיטור להנעת מכונות. במהפכה התעשייתית השנייה ייצור המוני במפעלים החליף את מלאכת היד של יצרנים פרטיים. במהפכה התעשייתית השלישית אוטומטיזציה ומערכות מידע הביאו לקפיצת דרך נוספת ביכולת הייצור שלנו.

המהפכה התעשייתית הרביעית בונה על השלישית, אך היא עמוקה ומקיפה הרבה יותר. היא מתאפיינת במיזוג של מרחב הסייבר והמרחב הפיזי לכדי מרחב אחד, בו מדפסות תלת-מימד, רובוטים אוטונומיים ואינטליגנציה מלאכותית מאפשרים לייצר מהר יותר ויעיל יותר את מה שפעם נחשב לבלתי-אפשרי. דמיינו עולם בו קווי ייצור ולוגיסטיקה מופעלים כולם ע"י AI ורובוטים, משלב תכנון המוצר ועד אספקה באמצעות מכוניות אוטונומיות.

לעולם התעשייתי החדש הזה הסינים לא מגיעים לחלוטין מוכנים. לדוגמה צפיפות הרובוטים בתעשייה הסינית, שנמדדת כמספר הרובוטים ל-10,000 עובדים, היא 49 בסין לעומת הממוצע העולמי של 69 והרבה מתחת למדינות כמו דרום קוריאה, גרמניה או ארה"ב [מקור]. כלומר סין מפגרת באוטומטיזציה, מאפיין של המהפכה התעשייתית השלישית ורכיב חשוב במהפכה התעשייתית הרביעית.

הפער הטכנולוגי הזה רק יתרחב בשנים הבאות והיתרון התעשייתי של סין יצטמצם, אם לא יהפוך לבלתי רלוונטי בעולם של מפעלים חכמים וקווי ייצור מבוזרים.

מכל הסיבות האלו, הכלכליות, הטכנולוגיות, הירוקות, סין צריכה חזון טכנולוגי חדש. סין צריכה – את "תוצרת סין 2025".

"תוצרת סין 2025"

באמצע 2015 הממשלה הסינית פרסמה תוכנית אסטרטגית להזנקת סין קדימה מבחינה טכנולוגית וכלכלית – "Made in China 2025", או "תוצרת סין 2025". בפתיחת המסמך מועצת המדינה הסינית – שהיא הממשלה הסינית [ראו כאן] – כתבה: "מאז אמצע המאה ה-18 הוכח שוב ושוב… שללא ייצור חזק אין שגשוג לאומי. הקמת יכולות ייצור תחרותיות בקנה מידה בינלאומי היא הדרך היחידה בה סין יכולה לחזק את כוחה, לשמור על ביטחון המדינה, ולהפוך לכוח עולמי".

"תוצרת סין 2025" באה מתוך הכרה של הממשלה הסינית באתגרים העומדים לפתחה של התעשייה הסינית ובצורך לשדרג ולהפוך אותה לתחרותית בקנה מידה גלובאלי. מטרתה של התוכנית להזניק את סין קדימה מחקרית, טכנולוגית ותעשייתית ולהפוך אותה למרכז ההיי-טק החדש של העולם. על-ידי כך סין גם תפתור את הבעיה המבנית שלה של רמת חיסכון גבוהה מדי, תעודד התייעלות, עלייה בהכנסה ובצריכה הפרטית.

התוכנית לוקחת את השראתה מתוכנית דומה בשם "Industry 4.0" של ממשלת גרמניה. שווה להתעכב לכמה דקות על "Industry 4.0" בשביל להבין את הייחודיות של "תוצרת סין 2025". "Industry 4.0" היא יוזמה אסטרטגית של ממשלת גרמניה להפוך למובילה עולמית במהפכה התעשייתית הרביעית. במסגרת היוזמה ממשלת גרמניה הקציבה כ-200 מיליון אירו למחקר ופיתוח באוניברסיטאות וחיברה בין החברות השונות במשק בשביל שיוכלו לעבוד יחד לקדם את הבסיס התעשייתי של גרמניה. "Industry 4.0" רוצה לרתום את כוחות השוק בשביל קידום של אסטרטגיה תעשייתית-לאומית, תוך שיתוף כלל בעלי האינטרס – שחקנים ציבוריים ופרטיים. התוכנית אינה מכתיבה את הכיוון הטכנולוגי הרצוי והיא פתוחה, כמו מיזמים טכנולוגים אחרים באיחוד האירופי, לשותפות גם מן החוץ [מקור].

"תוצרת סין 2025" לעומתה היא תוכנית "top-down" קלאסית. היא מזהה 10 מגזרים ספציפיים בהם סין צריכה להפוך למובילה בהם, כולל אינטליגנציה מלאכותית, רשתות 5G, רכבות מהירות, רכבים חשמליים וחומרים חדשים [מקור]. היא מכתיבה באופן מפורש כמה על חברות להוציא על מחקר ופיתוח, מספר פטנטים שיש להגיש ובכמה צריכה לרדת צריכת המים ליחידת ייצור.

כמו עם יעדי הצמיחה למחוזות, הכתבה של מספרים ספציפיים יוצרת לחץ לעמוד במספר, ללא קשר אם הוא תורם משהו או לא. אם מודדים אתכם לפי מספר הפטנטים שאתם מגישים, לכם פחות חשוב אם 1,000 הפטנטים האלו הם איכותיים או לא, כי לא מודדים אתכם לפי זה. מודדים אתכם לפי 1,000 פטנטים. זו הסיבה שרוב הפטנטים שסין מוציאה היום הם חסרי ערך, כי לא האיכות נמדדת אלא הכמות [מקור].

"תוצרת סין 2025" גם אינה פתוחה לשחקנים זרים. יותר מזה – היא באופן מפורש קוראת לעצמאות הטכנולוגית של סין ודחיקת חברות זרות. בעידן של שרשרות אספקה גלובאליות, ממשלת סין רוצה שעד 2025 מעל 70% מהחומרים והרכיבים הדרושים לתעשיות הסיניות יהיו מייצור מקומי. כלומר "תוצרת סין 2025" מעוניינת לדחוק החוצה ספקים זרים במקביל לקידום התחרותיות של חברות סיניות בשווקים זרים. מכאן שלא רק שחברות זרות ידחקו מסין עצמה, הן גם יאלצו להתחרות נגד חברות סיניות בשווקים שלהן בבית.

המרכז החדש של העולם

"תוצרת סין 2025" היא בגדר אנטי-תזה לגלובליזציה, וודאי אנטי-תזה לרעיונות של מידע חופשי ושוק חופשי שעמדו בבסיס מהפכת המידע. אם התוכנית תצליח תיווצר א-סימטריה חדשה בעולם, א-סימטריה בה לסין יזרום הון מכלכלות העולם בעוד היא מייצאת אליהן מוצרי היי-טק ומשתלטת על עוד ועוד שווקים.

עכשיו אני יודע מה אתם רוצים לומר "ניצן! חברות סיניות לא באמת יצליחו לדחוק לחלוטין חברות כמו גוגל, סמסונג או אמזון בשווקים של אירופה וארה"ב!" ובאמת אתם צודקים, לא סביר שחברות סיניות יצליחו להשתלט על שווקים מפותחים, הודות ליתרון הטכנולוגי של חברות מערביות וסכנת האבטחה מצד החברות הסיניות. אבל התחרות היא לא על השווקים האלו.

 התחרות היא על אפריקה. כן, אפריקה, היבשת שכולם איכשהו שוכחים כשהם חושבים על העולם ב-2050. ב-2050 לאפריקה יהיה כוח העבודה הגדול ביותר בעולם, עם כ-1.4 מיליארד בני אדם [תחזית הבנק העולמי]. ב-2015 צרכנים ביבשת הוציאו כ-1.4 טריליון דולר והכמות הזו רק צפויה לעלות ולהגיע ל-2.5 טריליון דולר ב-2030 [מקור]. אם הסכם הסחר החופשי של היבשת יתממש, אפריקה תהפוך לשוק של 1.2 מיליארד בני-אדם, שוק שצמא לתשתיות ותעשייה, למוצרים טכנולוגים ולהון להשקעה [מקור].

חברות סיניות כבר היום דומיננטיות בשוק התקשורת של אפריקה [מקור]. הפיתוח הטכנולוגי של סין יבטיח שהיא תוכל להמשיך ולשמור על הדומיננטיות שלה באפריקה ע"י שדרוג תשתיות התקשורת, מכירת טלפונים ומחשבים, מכוניות חשמליות ועוד. חברות סיניות יספקו טכנולוגיה זולה לשווקים האפריקאים, שומרות מפני כניסה של חברות מערביות. הנוכחות הסינית באפריקה תיתן לה יתרון כלכלי ברור, שרק יתעצם ככל שאפריקה תמשיך לצמוח ואירופה ואמריקה ימשיכו להזדקן.

קל יותר להבין את החשיבה הזו, של שימוש בדומיננטיות טכנולוגית ככלי לדומיננטיות פוליטית, אם נזכר בדבריו של שי בנאום שלו ב-2017, נאום אותו סקרתי בפרק 38 "החזון של שי". בנאום שי הדגיש את החשיבות שהוא רואה בהפיכת סין למרכז מדעי וטכנולוגי כחלק מחזרתה כמעצמה עולמית אחרי "100 שנות השפלה". כפי שלפני 1,000 שנים סין הביאה לעולם את ההדפסה, אבק השריפה והמצפן המגנטי, כן הוא רוצה שבעוד עשור סין תוביל את העולם בתחומים כמו מחשוב קוונטי וריפוי גנטי. אצל שי קדמה טכנולוגית היא חלק מחזון "התחייה הלאומית" של האומה הסינית. לכן הדגש הוא לא על "קדמה טכנולוגית" אלא על "קדמה טכנולוגית סינית". הרכיב הלאומי כאן חשוב יותר מעצם ההישג המדעי או הטכנולוגי.

התעצמות טכנולוגית גם משרתת את מטרותיו של שי להשגת שגשוג כלכלי וכוח צבאי. כפי שהראתי קפיצת מדרגה טכנולוגית יכולה לפתור את הבעיות המבניות במשק הסיני ולהבטיח את שגשוג האומה בעשורים הבאים. קדמה טכנולוגית גם תחזק את כוחה הצבאי של סין ע"י פיתוח והכנסה לשימוש של טכנולוגיות מתקדמות כמו אינטליגנציה מלאכותית לניתוח ועיבוד מודיעין, הפעלת כלים בלתי-מאויישים, כלים היפר-סוניים ועוד.

על רקע כל זה – ההישגים הכלכליים, המדינים הצבאיים – אנו יכולים להעריך שמבין שלל התוכניות והרפורמות שיצאו בשלטונו של שי, "תוצרת סין 2025" היא אחת החשובות שבהן אם לא החשובה ביותר. היא נוגעת בהיבטים המרכזיים של חלום התחייה הלאומית ועוד נראה שהיא גם משרתת באופן ישיר את המשך שלטון המפלגה. אך כרגע מספיק במה שעמדנו עליו – "תוצרת סין 2025" היא תוכנית טכנולוגית-תעשייתית, שמשרתת אינטרסים כלכלים, פוליטיים וצבאיים. עם ההבנה הזו אנחנו יכולים לפנות סוף סוף ולהתבונן על "הקפיצה הטכנולוגית" של סין.

המפלגה שוב מובילה

קשה לאמוד יתרון טכנולוגי, וודאי בתחומים טכנולוגים כה דינמיים כמו אינטליגנציה מלאכותית או מחשוב קוונטי. לכן קשה לדעת האם סין קרובה או רחוקה לפריצת דרך טכנולוגית – אנחנו נדע כמה היא הייתה קרובה או רחוקה רק כשתשיג את פריצת הדרך. קל לנו יותר לאמוד את הדינמיקה שהולידה את החדשנות הסינית. כמו בכלכלה, גם בחדשנות "המפלגה מובילה" כדבריו של שי. כמו בכלכלה, גם בחדשנות המפלגה משתמשת בכסף ויעדי מדיניות בשביל לכפות קפיצת דרך טכנולוגית. וכמו בכלכלה, ההתערבות המאסיבית של המפלגה יוצרת עיוותים בתעשיית ההיי-טק הסינית.

במסגרת "תוצרת סין 2025" המפלגה החליטה להעמיד הון רב בשביל מחקר ופיתוח (R&D). היא הקימה קרנות השקעה בהנחיה ממשלתית והורתה לחברות ממשלתיות להגדיל את האחוז שהן מקצות ל-R&D. בסוף 2018 היו בסין מעל 1,600 קרנות השקעה בהנחיה ממשלתית, עם הון כולל של 584.4 מיליארד דולר [מקור]. רובן אינן חשופות לציבור ולא ידוע היקף ההשקעות שלהן או היכן הן משקיעות את הכסף, למעט במקרים בהן הן מושקעות בחברות ציבוריות.

משום שבקרנות מעורב לא רק כסף ממשלתי ישיר, אלא גם כספים מחברות ממשלתיות ומשקיעים פרטיים, קשה לדעת מה השיעור של הממשלה בהשקעה ל-R&D בסין. הנתון הסיני הרשמי, נכון ל-2016, היה 20%, אבל אני מקווה שעד עכשיו כבר הבנתם שאנחנו לא מאמינים לנתונים רשמיים של סין. אבל בואו ונגיד שאנחנו מאמינים לנתון הרשמי ולו רק בשביל הטיעון. מה שיותר מעניין הוא לאן ולשם מה נועד הכסף.

אז 20% מההשקעה ב-R&D הגיע מן הממשלה ועוד 76% הגיעו מחברות סיניות, פרטיות וממשלתיות. לאן הולך הכסף? 77% הולך לחברות, עוד 7% למוסדות להשכלה גבוהה והשאר לממשלה. מתוך האחוז שהולך לחברות, חברות ממשלתיות או בבעלות מעורבת פרטית-ממשלתית קיבלו כשני שליש מההשקעה, בעוד חברות פרטיות רק שליש. לא יפתיע אתכם שהיחס הזה בניגוד לכך שחברות פרטיות יעילות יותר בשימוש בכספי R&D מאשר חברות ממשלתיות [מקור]. כלומר בסין רוב הכסף ל-R&D מגיע מחברות ורובו הולך לחברות ממשלתיות, לא השימוש האידיאלי בו.

ולמה מנוצלים כספי ה-R&D? כ-85% הולכים לפיתוח ניסויי (Experimental Development), שהוא שימוש בידע קיים לצורך יצירת או שיפור מוצרים ותהליכים. נגיד פיתוח טלפון עם מסך יותר טוב או שרת עם קצב עיבוד גבוה יותר. כ-10% מוקצה למחקר יישומי (Applied Research), שהוא מחקר לצורך פתירת בעיה מוגדרת לשם שיפור חיי בני אדם (תרופה לסרטן, היתוך גרעיני), ועוד 5% מוקצה למחקר בסיסי (Basic Research), שנועד להרחיב את הידע המדעי מבלי לענות על בעיה קונקרטית.

סין מאוד חריגה בשימוש שלה בכספי R&D לעומת מדינות מתקדמות אחרות. ארה"ב למשל השקיעה רק 63.3% מכספי ה-R&D שלה לפיתוח ניסויי, וכמעט 17% למחקר בסיסי [מקור]. מוסדות השכלה גבוהה אמריקאים גם מקבלים אחוז גבוה יותר מכספי ה-R&D לעומת המקבילים הסינים שלהם.

הנתונים האלו מראים שהסינים אינם מקצים באופן יעיל את המשאבים שלהם, כמו בכלכלה, ומשקיעים אותם בהישגים קצרי טווח ולא במחקר טכנולוגי או מדעי שיכולים ליצור מהפכה. אפשר להתווכח האם השקעה מוגברת במחקר בסיסי בהכרח מביאה ליותר גילויים מדעיים. אבל ברור כשכמעט כל הכסף הולך לחידושים ולא חדשנות, לחברות ממשלתיות ולא למוסדות אקדמיים, הסיכוי שסין תפתח היתוך קר ראשונה קטן יותר מהסיכוי שארה"ב תפתח אותו ראשונה.

קשה אבל להיות מופתע כשאנחנו מבינים את הדומיננטיות של הממשלה בהקצאת המשאבים למחקר. כשפקידים ממשלתיים הם אלה שיושבים על הכסף, הרבה יותר קשה להסביר להם מה הערך בהשקעה של מיליונים במחקר על גלי כבידה או חלקיקים בסיסיים, מפני שהם לא מייצרים שום מוצר ממשי שהפקידים יכול להציג כהישג. לעומת זאת פיתוח של טכנולוגית 5G, מחשבי על, מטוסים חמקניים – כולם נותנים מוצר שאפשר לראות, למשש ולמכור.

חוסר היעילות בהקצאת משאבים גם יוצרת, הפתעה-הפתעה, תעשיות שתלויות בסבסוד ממשלתי בשביל להתקיים והשקעת יתר בטכנולוגיה. כן גבירותיי ורבותיי – סין הצליחה להפגיש את חוסר היעילות של משק ריכוזי עם תעשיות היי-טק. כך לדוגמה תעשיות הרכב החשמלי והרובוטיקה בסין תלויות בסבסוד ממשלתי בשביל להמשיך ולהתקיים. ממשלות מקומיות, בניסיון שלהן לרצות את הבכירים בבייג'ין, הקימו מעל 40 פארקים תעשייתים לרובוטיקה, שייצרו בערך פי 4 יותר רובוטים ממה שדרוש למשק הסיני בשנים הבאות [מקור].

במקביל לחוסר היעילות פנימה, חברות סיניות גם מוגנות מתחרות מבחוץ. בשני דו"חות נפרדים לשכת הסחר האירופאית ולשכת הסחר האמריקאית מפרטות כיצד הממשל הסיני חוסם חברות זרות מלהיכנס למגזרים הטכנולוגים שהוגדרו כ"אסטרטגים" במסגרת "תוצרת סין 2025". המחסומים הם שונים ומגוונים: במגזרים מסויימים, במיוחד בתעשיית הרכב, חברות זרות לא יכולות לפעול ללא שותף מקומי שהחברה חייבת לשתף אותו בטכנולוגיה שלה. במגזרים אחרים רישיון הוא המחסום העיקרי, והרשויות הסיניות מעמידות דרישות סותרות, מבקשות לחשוף סודות מסחריים או פשוט מגבילות את מספר החברות שיכולות לפעול במגזר [מקור].

הסינים חוסמים את האפשרות לחברות זרות להתחרות בחברות המקומיות שלהם, מה ש: א' ממשיך את הא-סימטריה בין סין למערב בה סין יכולה להתחרות במערב נגד חברות מערביות אך הן לא יכולות להתחרות בסין נגד חברות סיניות; ב' מונע מחברות סיניות לא יעילות לפשוט את הרגל ולפנות מקום לחברות טובות יותר; ו-ג' פוגע בסין, שלא יכולה למשוך אליה חברות טכנולוגיה מובילות ולהנות מהשירותים והמוצרים המתקדמים ביותר היום, לכאורה בשביל "לקדם טכנולוגיה מקומית" שלא ברור אם תצליח בכלל להתחרות בטכנולוגיה מערבית.

סיכום

כמו עם הכלכלה הסינית, מבט קרוב יותר על "הפלא הטכנולוגי הסיני" חושף התערבות ממשלתית מאסיבית שמעוותת את החדשנות הסינית. שי ג'ינפינג והמשטר המפלגתי מעוניינים להשתמש בחדשנות טכנולוגית ומדעית בשביל לפתור את הבעיות הכלכליות של סין ולעזור לה להפוך למעצמה עולמית חדשה. הם לא פועלים במטרה להגדיל את זרימת המידע, את התחרות והגלובליזציה, אלא בשביל לתת לחברות סיניות דומיננטיות בשווקים מתעוררים ובמיוחד באפריקה, בו בזמן שהם חוסמים את הגישה לחברות זרות אל השוק הסיני. איש עסקים אמריקאי הצליח לנסח זאת באופן הכי מדויק במשפט הבא: "מצב של win-win בסין זה כשהסינים מנצחים פעמיים".

בפרק הבא נראה איך המפלגה משתמשת בטכנולוגיה מתקדמת לא רק בשביל כוח בחוץ, אלא גם בשביל להפוך את שינג'יאנג למדינת משטרה נוסח "1984". על כל זאת – ועוד – בפרק הבא.




פרק 41 – קיסר אדום: בעית החוב

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

בפרק הקודם פירקנו את הכלכלה הסינית לארבעת השחקנים המרכזיים בה. אם אתם לא ממש זוכרים, אל דאגה – נעשה סקירה קצרה היום. בפרק היום נראה איך הדינמיקה בין השחקנים הללו יצרה את אחת מבועות האשראי הגדולות בהיסטוריה, בועה שמעתיקה כמעט אחד לאחד את כל הטעויות שהיו בבסיס משבר הסאב-פריים של 2008. אבל די לצרה בשעתה. בואו נתחיל.

בפרק הקודם שרטטתי את ארבעת השחקנים בכלכלה הסינית: הממשל המקומי, הממשל המרכזי, החברות הממשלתיות והחברות הפרטיות. כל אחד מהשחקנים הללו הוא בעל אג'נדה משלו, שרוצה דברים שונים ורואה את הכלכלה הסינית מנקודת מבט שונה.

השחקן הראשון הוא הממשל המקומי מחפש כל הזמן מקורות מימון בשביל לספק שירותים ציבוריים ולהשיג את יעדי הצמיחה ששם לו הממשל המרכזי. הוא השתמש ומשתמש בשביל כך בעיקר בכלים פיננסיים לא מפוקחים – כמו כלי מימון (LGFV) – צובר חוב ממשלתי שאינו מופיע בנתונים ממשלתיים. הממשל המקומי גם מעוניין לתחזק את החברות הממשלתיות תחת חסותו, גם אם הן מפסידות כסף, כי הן נותנות לו רווחים ותעסוקה. הוא נוטה לצבור חוב ולא מהסוג הטוב – החוב ממן פעילות שלא תחזיר את החוב, כמו פרויקטי תשתית מיותרים.

השחקן השני הוא הממשל המרכזי לעומתו מתעניין בעיקר בצמיחה ויציבות חברתית. הוא מציב לממשלות המקומיות את יעדיהן והוא מחפש כיצד לייעל את המגזר הממשלתי מבלי להביא למרי אזרחי. יש מתח מתמיד בין הממשל המרכזי לממשלות המקומיות: הן מעוניינות שהוא יממן את החברות בתחומן ויעביר להן עוד תקציבים. הוא מעוניין לסגור כמה שיותר חברות ממשלתיות בשביל לצמצם חוב ושהממשלות המקומיות יגיעו ליעדי הצמיחה במינימום תקציב ממנו.

השחקן השלישי הן החברות הממשלתיות קשורות לשתי רמות הממשל ומהוות שחקן נפרד. החברות הממשלתיות מעוניינות כמו כל גוף ממשלתי להמשיך ולגדול, אם בתקציבים, ציוד או כוח אדם. ככל שהן גדלות, כן גדלה החשיבות שלהן במשק הסיני והחשיבות שלהן בעיני הממשל המרכזי. קשרי הון-שלטון נוצרים יותר בקלות ושחיתות רחבת היקף קיימת מהרמה המקומית עד הרמה הלאומית [מקור]. החברות הממשלתיות לוקחות לעצמן חלק גדול מההלוואות והאשראי במשק, על חשבון החברות הפרטיות.

השחקן הרביעי והאחרון הן החברות הפרטיות. החברות הפרטיות נמצאות בין הפטיש לסדן, בין הממשל המרכזי לחברות הממשלתיות. הממשל המרכזי רואה בהן מנוע כלכלי חשוב, אך הן לא נושאות איתן את אותו כוח פוליטי כמו החברות הממשלתיות. לכן החברות הממשלתיות מקבלות יותר כסף מהממשל, בעוד הן נאלצות להיאבק למשאבים. לא רק זה אלא שהן גם תמיד נדרשות להפגין נאמנות למפלגה – מה שאולי מסביר למה רבים מעשירי סין מביעים תמיכה בלתי מסויגת במפלגה [מקור].

ארבעת השחקנים הללו קובעים את הדינמיקה הכלכלית של סין. בניגוד למשק חופשי, בו כוחות היצע וביקוש הם שמעצבים את כיוונו של השוק, בסין לפוליטיקה יש משקל שווה אם לא גדול יותר מכוחות השוק. בפרק היום אנחנו נראה איך הדינמיקה בין השחקנים הללו יצרה בעיית חוב שמאיימת על קיומה של המפלגה.

חוב

נתחיל לאט, במספרים יבשים: בסוף 2008 יחס החוב של המגזר הלא-פיננסי לתמ"ג של סין עמד 142.4% מהתמ"ג, או 2.1 טריליון דולר. המגזר הלא-פיננסי כולל את הממשלה, משקי הבית ותאגידים לא-פיננסים כמו מפעלים, חברות שירותים וכדומה. למרות שזה נשמע המון, באותו זמן יחס החוב לתמ"ג של ארה"ב עמד 240.2%. יחס החוב הסיני היה גבוה יותר מהממוצע לשווקים מתעוררים אחרים, שעמד על כ-100% מול ה-142.4% של הסינים [מקור].

עשר שנים קדימה ובסוף 2018 יחס החוב לתמ"ג של סין עמד על 254%, יותר מארה"ב והרבה מעל שווקים מתעוררים שיחס החוב לתמ"ג שלהם עמד בסוף 2018 על 171%. בדולרים החוב הסיני גדל מ-2.1 טריליון דולר ב-2008 ל-33 טריליון דולר, כלומר גדל ב-31 טריליון דולר. הכלכלה הסינית באותה תקופה גדלה רק ב-8 טריליון דולר [נתוני הבנק העולמי].

החוב הסיני.png
יחס חוב לתמ"ג עבור כלכלות נבחרות. מקור הנתונים: BIS.

סין כלכלות מתעוררות
יחס החוב לתמ"ג של סין ושל שווקים מתעוררים. מקור הנתונים: BIS.

חוב כשלעצמו אינו שלילי או חיובי. כמות מסוימת של חוב או יחס חוב כלשהו אינם בהכרח אומרים שכלכלה תקרוס. חוב הוא חלק מחייו של כל עסק בריא והוא בבסיס של המערכת הכלכלית שלנו. מה שקובע אם החוב הוא טוב או רע, אם הוא מעיד על חולי או בריאות, היא המטרה שלשמה הוא נלקח ומה הערבויות והפיקוח שנעשה עליו.

אם החוב נלקח ע"י חברה בשביל להקים עוד מפעל עקב עלייה בדרישה למוצר – זה חוב טוב. אם החוב נלקח בשביל לממן הקמת מפעל רק בשביל להעסיק עוד עובדים – זה חוב רע, משום שהחוב לא עוזר להגדיל את הרווח, הרווח אתו בסוף ישלמו את החוב.

אם החוב ניתן ע"י גוף מפוקח כמו בנק, אנחנו יכולים להיות בטוחים שמול החוב ניתנו ערבויות מספיקות ושהבנק תמחר בהתאם את הסיכון שמא הלווה לא יוכל להחזיר את החוב. אם הוא לא, אם החובות נלקחים וניתנים שלא במסגרת מפוקחת, יש סכנה שמול החוב אין ערבויות מספיקות או שהסיכון בחוב לא תומחר כפי שצריך.

לפתחו של הפרק היום יש שלוש שאלות:

א' מהם הגורמים להגדלת האשראי במשק הסיני והאם האשראי הופנה לפעילות כלכלית יצרנית?

ב' האם המערכת הפיננסית הסינית ידעה לתמחר נכון את הסיכון במתן הלוואות ואשראי והאם ישנן ערבויות מספיקות כנגד אותן הלוואות?

ג' אם החוב מהווה סיכון ליציבות המשק הסיני, האם המפלגה מודעת לסיכון ופועלת לצמצם אותו?

שאלות א' ו-ב', לאן הופנה הכסף והאם הסיכון הוערך נכון, יהיו במרכז הפרק היום. בפרק הבא נעסוק בטיפול של המפלגה בחוב.

אחרי המבוא הארוך הזה אנחנו יכולים להתחיל באירוע המכונן של החוב הסיני: משבר הסאב-פריים של 2008.

המדינה לעזרה

השנה היא 2008 והעולם נמצא בטלטלה. משבר הסאב-פריים בארה"ב גרר אתו את הכלכלה העולמית למטה והעולם נכנס למיתון ממושך. אני ממליץ למי שמתעניין במשבר הסאב-פריים בפרט ובמשברים כלכלים בכלל, להאזין לשני פרקים מצוינים של הפודקאסט "כשבגרוש היה חור" על השפל הגדול. הוא מסביר שם מצוין איך בועה כלכלית נוצרת ואיך היא מתפוצצת (חלק א' וחלק ב').

הממשל המרכזי בבייג'ין צפה במשבר האמריקאי והבין שהשפעותיו לא יפסחו על סין. התלות הכלכלית של סין בייצוא הייתה גדולה מכדי שירידה בביקוש העולמי לא תפגע בה. כבר ביולי 2008 היו סימנים ראשונים להאטה בכלכלה הסינית ובינואר 2009 חלה ירידה משמעותית בייצוא. הממשל המרכזי הבין שאם הוא רוצה לשמור על הצמיחה של המשק הסיני, הוא יהיה חייב להתערב. אז הוא התערב – עם תוכנית המרצה (Stimulus Package)  בהיקף של כ-4 טריליון יואן או 586 מיליארד דולר, 12.5% מהתמ"ג של 2008 [מקור].

מטרת התוכנית הייתה להבטיח את הצמיחה הסינית ע"י השקעה מאסיבית של כסף בכלכלה. ההשקעה בוצעה במספר דרכים, אך לעניינו נתמקד רק בהשקעה הממשלתית בתשתיות ובנייה במחוזות.

במסגרת תוכנית ההמרצה הממשל המרכזי תכנן להעמיד לטובת פרויקטים של בנייה ותשתית במחוזות השונים כ-588 מיליארד יואן, וביקש מן המחוזות להעמיד סכום מעט יותר גדול של כ-600 מיליארד יואן. למחוזות כמובן לא היה את סכום הכסף המספיק – היה חסר להם כמחצית הסכום, כ-300 מיליארד יואן.

לבקשתם השלטון המרכזי הקל עליהם ללוות את הסכומים הנדרשים, אם באמצעות הלוואות ממשלתיות, הנפקת אגרות חוב, או הגדלת החוב התאגידי של חברות ממשלתיות במחוזות. ההקלה במדיניות ההלוואות למחוזות לוותה בהקלה כוללת בבנקים למתן הלוואות, שנענו ללחץ הפוליטי עליהם להשתתף במאמץ הלאומי לשמור על צמיחה גבוהה [מקור]. התוצאה? ברבעון הראשון של 2009 סך כל הלוואות הבנקים גדלו בכ-4.6 טריליון יואן, יותר מתוכנית ההמרצה הממשלתית (שעמדה על כ-4 טריליון יואן) [מקור].

השלטון המרכזי הציף ב-2009 את הכלכלה הסינית באשראי זול, אשראי שהלך ברובו לממשלות מקומיות דרך כלי המימון שלהן (LGFV) ולחברות ממשלתיות [מקור]. המטרה של השלטון הייתה אחת – למנוע מיתון של המשק הסיני. והוא הצליח. בין 2009 ל-2011 הכלכלה צמחה הודות לתוכנית ההמרצה בקצב שנתי של כ-9.8% בממוצע. אך הצמיחה הזו הייתה מלאכותית. היא לא נוצרה ע"י עלייה בצריכה המקומית או עלייה בדרישה לסחורות סיניות. השלטון המרכזי הנדס את הצמיחה וניתק בין הכלכלה הסינית למציאות בשטח.

זומבים עודפים

בשביל להבין למה אני מתכוון באמירה "ניתוק בין הכלכלה הסינית למציאות בשטח", אנחנו צריכים להבין מה היו התוצאות בשטח של תוכנית ההמרצה הממשלתית. האשראי וההלוואות הזולות דחפו את הממשלות המקומיות ואת החברות הממשלתיות להגדיל כול אחת את פעילותן, ולא דווקא הפעילות היצרנית.

הממשל המקומי הגדיל את ההשקעה שלו בתשתיות ובנייה בכ-3 טריליון יואן. דו"ח של מכון ברוקינגס (Brookings) מראה שרוב הכסף הושג ע"י הלוואות של כלי מימון, שהפיקוח עליהם שוחרר בעקבות המשבר הכלכלי של 2008. רובו של הכסף הלך להקמת כבישים, מסילות רכבת או שדות תעופה [מקור]. השקעה מסיבית בתשתיות מחזירה את עצמה רק אם היא תורמת לצמיחה כלכלית, מאפשרת לאנשים וסחורות לנוע בקלות רבה יותר ומעודדת צריכה מקומית. זה לא המקרה. גם 5 שנים אחרי הבנייה המאסיבית במחוזות, הלוגיסטיקה הסינית עדיין מפגרת אחרי מדינות מפותחות ומעכבת את הצמיחה הצריכה המקומית [מקור]. הבנייה כן תורמת לממשל המקומי במקום אחד, בעלייה במחירי הקרקע והדיור, ועוד נעסוק בנקודה הזו.

חברות ממשלתיות השקיעו את הכסף בהגדלת יכולת הייצור שלהן, מבלי שתהיה עלייה בביקוש. ב-2008 כשהממשלה רצתה כלכלה צומחת, החברות הממשלתיות – במיוחד חברות בתעשיות כבדות – צעדו קדימה לענות לקריאה. הן לקחו את האשראי הזול וההלוואות מהממשלה והשקיעו אותם בציוד, מפעלים ומשרות חדשות. הן עשו זאת בתקופה בה הדרישה העולמית לסחורה סינית ירדה, לא עלתה, ובעצם הגדילו את הייצור, בעוד הביקוש לא גדל בהתאמה – ייצור עודף [מקור].

כמה המצב חמור? בין 2008 ל-2014 ייצור עודף של פלדה בסין עלה מ-20% ל-30%, של זיקוק מ-20% ל-35%, נייר וקרטון מ-10% ל-15% ושל זכוכית מ-13% למעל 20% [מקור]. בשביל לתת לכם מושג על כמה הייצור העודף של סין גדול, ייצור עודף של פלדה בסין גדול יותר מסך יכולת ייצור הפלדה של יפן, גרמניה וארה"ב יחד.

יכולת עודפת.png
ייצור עודף במגזרים תעשייתים בסין. מקור: The Economist.

ייצור עודף פוגע ברווחיות של חברות [מקור], שנאלצות להוריד מחירים מתחת למחיר הרווחי רק בשביל לצמצם הפסדים ולהצליח למכור את המוצרים שלהן. החברות הללו גם פונות למכור את התוצרת הזולה שלהן בשווקי העולם, מפילות את המחיר העולמי לסחורה ומביאות לפשיטת רגל של חברות זרות. הרבה לפני שטראמפ נכנס לבית הלבן, ארה"ב וסין היו בסכסוך מתמשך בנוגע לייצור העודף של סין וההשפעה שלו על הכלכלה האמריקאית, במיוחד בתעשיית הפלדה. אובמה ובוש הבן שניהם הטילו מכסים על פלדה סינית בשביל להגן על יצרנים אמריקאים מהייצור העודף הסיני [מקור].

דרך אחרת של החברות הממשלתיות להציל את עצמן היא הורדת עלויות הייצור, אם  ע"י קיצוץ במשכורות, התעלמות מרגולציות של בטיחות ואיכות הסביבה או הסתמכות על הלוואות וסבסוד מממשלת המחוז להמשך פעילותן [מקור].

שימו לב לנקודה האחרונה, משום שהיא חשובה מאוד: הממשלות המקומיות ממנות את החברות הממשלתיות בשטחן, אם באמצעות תקציבים מהן עצמן, סבסוד פעילות החברות ע"י הורדת מיסים ורגולציות או שידול של הממשל המרכזי לתמוך בחברות הממשלתיות. הממשלות המקומיות עושות זאת מפחד שקריסה של החברה תפגע בצמיחה של המחוז או תעלה את אחוז האבטלה בו. אז במקום לתת לחברה הממשלתית לשאת בתוצאות התנהלותה, הממשלה המקומית צוברת חוב משל עצמה, בשביל להמשיך ולסבסד את החוב שהחברה הממשלתית יוצרת מעצם הפעילות שלה. והחוב רק גדל – כי צמיחה מחייבת שהחברה תמשיך ותגדיל את יכולות הייצור שלה, בעוד הממשלה המקומית מגדילה את ההשקעה שלה בתשתיות. נוצר צימוד בין הממשל המקומי והחברות המקומיות – הן מזינות אחת השנייה ומעודדות אחת את השנייה להגדיל את החוב שלהן בשביל להשיג את יעד הצמיחה ולשמור על אבטלה נמוכה.

דוגמה קיצונית למה קורה כשחברות ממשלתיות מתחברות עם ממשלות מקומיות הן ה"זומבים". לפי הממשלה הסינית, "זומבים" הן חברות "שבמשך שלוש שנים ברציפות הפסידו כסף, אינן עומדות בסטנדרטים סביבתיים או טכנולוגים, אינן מתאימות למדיניות הלאומית ומסתמכות על תמיכה ממשלתית או בנקאית לקיומן" [מקור]. "זומבים" מהווים כ-5% מכלל החברות בסין, אך מחזיקים בכ-15% מהחוב התאגידי בסין [מקור]. הממשל המקומי מעדיף להמשיך ולהחזיק בזומבים שלו, למרות החוב שהם צוברים.

עליית הזומבים..png
עליית חלקם של "הזומבים" מסך כול החוב התאגידי בסין. מקור: IMF.

מי שבסוף משלם את החשבון הוא הממשל המרכזי, שמתערב כשרמת החוב הופכת חריגה מדי ויש חשש לחדלות פירעון. הוא מציע פיצויים לעובדים "שפורשם מרצון" ומאחד בין חברות מקומיות בשביל לנסות ולהגדיל את היעילות שלהן [מקור], לפעמים אף מכניס אותם בקונצרנים הלאומיים שלו. מי שלא נפגעת בשום צורה מההתערבות של הממשל המרכזי היא הממשלה המקומית, שלא נאלצת לשלם את החוב שלה. היא חופשית להמשיך ולצבור חוב, בציפייה שאם תגיע לחדלות פירעון – הממשל המרכזי יבוא להצילה.

שוק נדל"ן רותח

אז ענינו על השאלה הראשונה: החוב הסיני גדל משום התערבות ממשלתית מאסיבית במשק בסוף 2008, התערבות שעודדה את הממשלות המקומיות והחברות הממשלתיות להמשיך ולהגדיל את החוב, משקיעות את רובו של הכסף בתשתיות ויכולת עודפת. משום שכל אחת תלויה בשנייה, נוצרה תלות ביניהן – הגדלת החוב של אחת הגדילה את החוב של השנייה. הן עתידות להתמודד עם ההשלכות של הגדלת החוב בשנים הקרובות: בין 2018 ל-2023 הממשלות המקומיות ידרשו לפרוע חובות בסך כולל של 1.8 טריליון דולר. המגזר הלא-פיננסי (הכולל את החברות הממשלתיות) יאלץ לפרוע חובות בסך 2.4 טריליון דולר [מקור].

כעת אנו פונים לשאלה השנייה, האם המערכת הפיננסית הסינית ידעה לתמחר נכון את הסיכון במתן הלוואות ואשראי והאם ישנן ערבויות מספיקות כנגד אותן הלוואות. בשביל לענות על השאלה הזו אנחנו קודם חייבים להתייחס לגורם נוסף שהגדיל את החוב הסיני והזין בין השאר את החוב של הממשלות המקומיות: בועת הנדל"ן בסין.

אשראי זול מביא בדרך כלל לבועת נדל"ן. צעירים וזקנים יכולים ללוות בקלות כסף ולקנות אתו דירות, אם בשביל מגורים ואם כהשקעה. מאז 2008 מחירי הדירות בסין נמצאים בעלייה מתמדת. בין 2010 ל-2016 מחיר למטר-מרובע בערים הנחשבות בסין (Tier 1) עלה ב-107% [מקור]. רק בין 2016 ל-2017 המחיר לדיור בערים הנחשבות עלה ב-25% [מקור]. הדרך היחידה לדעת בוודאות שמדובר בבועה היא רק אחרי שתתפוצץ, אך ברור שכאשר מחירי הדירות גדלים בקצב מהיר פי 2 מהמשכורות, העלייה במחירי הדיור לא מונעת מהכנסה פנויה של אזרחי סין [מקור]. אינדיקציה נוספת היא שכחמישית מהבתים בסין עומדים ריקים, דבר העולה בקנה אחד עם כך ש-70% מהבתים הנרכשים בסין הם בתים להשקעה [מקור]. כלומר השוק מונע מהחיפוש של צרכנים סינים אחר נכס להשקעה, לא ביקוש לדיור.

מחירי הנדל"ן קשורים בקשר הדוק לחובות של הממשלות המקומיות ושל החברות הממשלתיות. נדל"ן משמש כערבות בשני שליש מההלוואות של בנקים בסין [מקור]. עליית המחירים אפשרה לאזרחים, לממשלות ולחברות לקבל עוד הלוואות, כשהלווים והמלווים יחד מצפים שמחירי הנכסים יעלו ולכן בטוחים שההלוואות הן "בטוחות". במילים אחרות ניתנו הלוואות מתוך ציפייה שמחיר הנכסים שניתנו כערבות רק יעלו, לא ירדו.

אם לחלקכם זה מתחיל להישמע מוכר מאיפשהו חכו – זה עדיין לא החלק הכי טוב. העלייה החדה במחירי הנדל"ן עודדה לווים לזייף את הערך של נכסים בשביל לקבל הלוואות גדולות יותר מהשווי האמיתי של הנכס. איך זה עובד? נגיד ואתם רוצים לקנות דירה ב-4.5 מיליון יואן במרכז שנגחאי. העלייה במחירי הדיור מעודדת אתכם שאם תקנו עכשיו את הדירה, תוכלו למכור אותה בעוד כמה שנים ברווח נאה. הבעיה שהמשכנתא לדירה תכסה רק 70% ממחיר הדירה ואתם תצטרכו להביא הון עצמי בשווי של כ-30% משווי הדירה, בערך 1.3 מיליון יואן. אז מה אתם עושים? אתם מזייפים את שווי הדירה וטוענים שהיא שווה יותר, נאמר 5 מיליון יואן. הבנק ייתן לכם משכנתא על סך 3.5 מיליון יואן ואתם תצטרכו לשלם אז רק מיליון יואן, 30% פחות ממה שהייתם משלמים אם הייתם מצהירים בפני הבנק על הערך האמיתי של הדירה.

אני לא ממציא כאן תרחיש. סוכנות הידיעות רויטרס חשפה בתחקיר מסוף 2017 שזיוף משכנתאות הפך למגיפה בשוק הנדל"ן הסיני. אזרחים סינים מן השורה שרצו להצטרף להצלחת הנדל"ן זייפו מסמכים לקבלת משכנתאות שהם לא יכלו להרשות לעצמם, בעידודם של סוכני מכירות, שמאים ואפילו הבנקים עצמם. כול מי שמעורב בתרמית מניח שמחיר הנכס יעלה ולכן זה לא באמת מסוכן לתת למישהו משכנתא שהוא לא יכול להחזיר – במקרה הכי גרוע, הבנק יעקל את הנכס וימכור אותו לכסות את החוב.

אם זה נשמע לכם מוכר זה מפני שאותו מנגנון עמד מאחורי משבר הסאב-פריים בארה"ב. משבר הסאב-פריים הונע בין השאר ע"י הפיכה של משכנתאות מסוכנות, משכנתאות של אנשים שלא באמת יכלו להחזיר אותן, ל"נכסים בטוחים" ע"י אריזה מחדש של המשכנתאות [מקור]. ההנחה הייתה שכל עוד מחירי הדירות יעלו, המלווים יוכלו לכסות את החובות שהשאירו הלווים שפשטו את הרגל. מי יכול היה לנחש שהאטה בשוק הנדל"ן תתגלגל לקריסה של המערכת הפיננסית האמריקאית?

מצב דומה ואולי חמור יותר יש לנו בסין היום. מחירי נדל"ן עולים יוצרים אופוריה שמעודדת אזרחים ללוות ולבנקים להלוות. נוסף על זיוף של משכנתאות, ישנה גם בעיה רחבה גם של זיוף ערבויות להלוואות או "ערבויות רפאים". מדובר במצב בו אותו נכס משמש כערבות למספר הלוואות, אם הוא בכלל קיים. במספר מקרים מלווים מערביים גילו שערבויות בסה"כ עשרות מיליוני דולרים נעלמו ביחד עם הלווים הסינים. בחלקם הם גם גילו שמערכת המשפט מספקת הגנה מעטה אם בכלל למלווים ואינה עוזרת להם להכריח את הלווים לכסות את החובות. במקרה אחד זרוע ההשקעות של הבנק העולמי נעקצה בעשרות מיליוני דולרים [מקור].

המסקנה המתבקשת היא שהמערכת הפיננסית הסינית לא מתמחרת סיכון כראוי או דואגת להעמיד ערבויות מספיקות להלוואות שהיא נותנת. זו התשובה לשאלה השנייה ששאלנו – האם החוב הסיני מכוסה? ממצאי התחקיר של רויטרס מראים שלא.

לזה עלינו גם להוסיף שהרכב והיקף החוב הסיני אינו ידוע עד הסוף. מפני שממשלות מקומיות השתמשו בכלי מימון בשביל ללוות כסף, חוב ממשלתי מוסתר כחוב תאגידי. גם הבנקים משתדלים להסתיר את החוב שיש להם, במיוחד חוב מסוכן, ע"י העברתו לחברות ניהול נכסים ממשלתיות או המרה של הלוואה בכלים פיננסים אחרים, ש"מעלימים" את ההלוואה הגרועה מספר חשבונות הבנק.

ביטוי ברור לניסיון הבנקים הסינים לטאטא חוב מסוכן היא המחלוקת מסביב לאחוז ההלוואות של הבנקים שהן הלוואות בלתי מתפקדות (Non-Performing Loans, NPLs). הלוואות בלתי-מפקדות הן הלוואות שהלווה לא שילם את ההחזר החודשי, או שהמלווה מעריך שהלווה לא יצליח להמשיך ולשלם את ההחזר החודשי. הנתון הסיני הרשמי הוא ש-1.8% מההלוואות הבנקאיות הן הלוואות בלתי מתפקדות, או 2 טריליון יואן (בערך 300 מיליארד דולר) [מקור]. חברת דירוג האשראי פיץ' (Fitch) העריכה בסוף 2016 שהאחוז האמיתי עומד על בין 15% ל-21% מהחוב, או כ-11% עד 20% מהתמ"ג הסיני, או 8 עד 14 טריליון יואן [מקור]. להערכה של פיץ' מצטרפת הערכה של קרן המטבע העולמית את מערכת הבנקים הסינית ב-2017, שם הקרן טוענת בפירוש שהמלווים הסינים מעריכים הערכת חסר את הסיכון בהלוואות שלהם ושהבנקים שומרים באופן מלאכותי על אחוז נמוך של הלוואות לא מתפקדות [מקור]. הבנקים והלווים גם יחד מסתירים ומשחקים עם ההלוואות שלהם בשביל לשדר תמונה של "עסקים כרגיל". אם החוב הלא מתפקד תופח או לא אין איש מחוץ לסין שיודע – אולי גם לא בסין ממש.

ברבור שחור

ענינו על השאלה הראשונה – מהם הגורמים שעמדו מאחורי החוב הסיני הגדל. ענינו גם על השאלה השנייה – החוב הסיני כנראה לא מכוסה כולו ע"י ערבויות מספיקות והמערכת הפיננסית לא השכילה לתמחר נכון את הסיכון בהלוואות שהיא נתנה.

בהערכה של קרן המטבע העולמית את החוזק של המערכת הפיננסית הסינית (stress testing), היא מצאה שבמקרה קיצון של ירידה ב-7% בתמ"ג, אחוז ההלוואות הלא מתפקדות יקפוץ מ-1.8% ל-9.1%, ו-27 מתוך 33 הבנקים של סין יהיו עם בעיית נזילות של כ-280 מיליארד דולר. מדובר כמובן בהערכה אופטימית, המתבססת על הנתונים הרשמיים של הבנק המרכזי של סין ולא על ההערכות של פיץ' [מקור].

מה הסיכוי שהתמ"ג הסיני יתכווץ ב-7%? קטן ממש. הפעם האחרונה שזה קרה היה ב-1967, הרבה לפני הרפורמות הכלכליות של דנג שיאו-פינג. אבל אנחנו חכמים יותר – אנחנו מבינים שהשאלה היא לא רק מה הסיכוי לאירוע, אלא גם מה ההשפעה שלו. ובאופן מפתיע – גם ההנהגה הסינית.

בפרק הבא נראה איך שי ג'ינפינג והנהגת המפלגה הסינית התחילו ב-2017 בפיצוץ מבוקר של בועת האשראי, עד שהגיע דונאלד טראמפ וסכסוך הסחר. על מה היו מאמציהם – ומה טראמפ עשה להם – נדבר בפרק הבא.




פרק 38 – קיסר אדום: החזון של שי

להורדת הפרק – קישור.

גם ב-itunes: קישור.

או ב-youtube: קישור.

ערך והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

למדנו את הגיאו-אסטרטגיה של סין. ראינו את הממלכה התיכונה נופלת אל אנרכיה ומלחמות וקמה מחדש כמדינה קומוניסטית. עקבנו אחר מאבקי הכוח בצמרת המפלגה והעליה של הקיסר האדום – שי ג'ינפינג – למרכז הכוח של המפלגה. בפרק היום נקשיב לשי ג'ינפינג ונלמד מהאדם עצמו את החזון שלו לסין החדשה. בואו נתחיל.

באוקטובר 2017 שי ג'ינפינג הציג בפני הקונגרס המפלגתי את דו"ח העבודה שלו לשנים 2012-2017. בשלוש וחצי שעות של נאום שי הציג את ההישגים הגדולים של המפלגה בחמש השנים שהיו ושרטט את החזון של המפלגה לחמש השנים הבאות ואף לעתיד הרחוק. בפרק היום נזקק את השקפתו של שי ג'ינפינג מתוך הנאום. אל תדאגו – הפרק לא יהיה באורך של שלוש וחצי שעות. הודות להיכרות שלנו עם מושגי מפתח בחשיבה המדינית הסינית, עם "מאה שנות השפלה", עם מאבקי הכוח במפלגה הסינית (חלק א' וחלק ב') ועם הביוגרפיה האישית של שי, יהיה לנו קל להוציא מהנאום של שי את השקפת העולם שלו, השקפת עולם שהיא תנחה אותנו בסקירת הפעילות של סין בעולם היום, אם בכלכלה, בטכנולוגיה או ב"דרך המשי החדשה".

Make China Great Again

אנחנו פותחים את הניתוח שלנו לא בפתיחת הנאום של שי, אלא בגוף הנאום, בתיאור של שי את ההיסטוריה של סין המודרנית: "סין הייתה אחת האומות הדגולות של העולם, עם היסטוריה של מעל 5,000 שנה. אולם עם מלחמות האופיום של 1840 סין נפלה לאפלה של מהומות מבית ותוקפנות זרה… תחייה לאומית הייתה החלום הגדול ביותר של העם הסיני בעת המודרנית."

לשי ג'ינפינג יש תמונה מאוד ברורה של ההיסטוריה הסינית ושל מקומה של המפלגה הקומוניסטית בה: גדולה, נפילה, תחייה. גדולה כתרבות הסינית העתיקה בת 5,000 שנה. נפילה במאה שנות ההשפלה עקב "מהומות מבית ותוקפנות זרה". תחייה לאומית בהנהגתה של המפלגה הקומוניסטית הסינית. התחיה הלאומית היא גם "החלום הסיני", החלום והשאיפה של העם הסיני כולו.

התיאור של שי את ההיסטוריה הסינית כנפילה מגדולה אינו חדש וכבר עמדנו ב"מאה שנות השפלה" על חשיבות הנרטיב הזה למפלגה הקומוניסטית. חשוב אבל להדגיש שהנרטיב הזה אינו חדש גם אצל שי וכבר בתחילת שלטונו, ב-2012, הוא אמר דברים זהים. יותר מזה – אחד הנאומים הפומביים הראשונים של שי כמזכירה המפלג היה במקום סימבולי מאוד – בתערוכה "הדרך להתחדשות" בבייג'ין.

ב-2012 שי ג'ינפינג וחברים נוספים בוועידה הקבועה ביקרו בתערוכה "הדרך להתחדשות" במוזיאון הלאומי של סין בבייג'ין [מקור]. התערוכה הציגה את המסע של האומה הסינית ממלחמת האופיום הראשונה ונפילת שושלת צ'ינג אל תקופת שלטונה של המפלגה הקומוניסטית הסינית.

שי ג'ינפינג סקר את המיצגים בתערוכה והתעכב במיוחד על מוצגים מהמאה ה-19, מתקופת מלחמת האופיום, כולל מפות המתארות את הטריטוריות שנלקחו מסין ע"י המעצמות הזרות כמו הונג קונג ומקאו. בנאום שנשא בתערוכה אמר שי כי: "האומה הסינית סבלה קשיים ונדרשה לקורבנות חריגים בהיסטוריה המודרנית של העולם […] אך העם הסיני לא נכנע, נאבק ללא הפסק ולבסוף לקח שליטה על גורלו והתחיל את התהליך הגדול של בניית האומה שלנו".

בואו ונתעכב רגע על הניסוח של שי: סין סבלה קשיים ונאלצה לשלם קורבנות חריגים בהיסטוריה העולמית. "נאלצה לשלם קורבנות חריגים" – מי נאלץ לשלם קורבנות? מי בדרך כלל סובל – התוקפן או המותקף? המותקף כמובן, הקורבן. שי בעצם אמר ואומר שסין נפלה קורבן, הותקפה ונפגעה. "מאה שנות השפלה" היא הסיפור של סין כקורבן. מכאן שכשסין באה לתקן את שנעשה לה, כשסין באה להשיג את "התחייה מחדש", בהכרח שיש לה את ההצדקה המוסרית. היא הקורבן – איך מישהו יכול להאשים את הקורבן במשהו?

אבל מה בכלל כוללת התחייה הלאומית? היא כוללת קדמה טכנולוגית, כוח צבאי, שגשוג כלכלי ומעמד בינלאומי. אבל קודם כל ולפני הכול היא כוללת את "האיחוד מחדש" של טריטוריות סיניות שנלקחו מסין ב"מאה שנות השפלה". אילו טריטוריות? הונג קונג, מקאו, טאיוואן, טיבט, שינג'יאנג ומנצ'וריה. לאלו אפשר גם להוסיף את ים סין הדרומי, שסין רואה בו שטח היסטורי מקורי שלה [מקור]. כחלק מהחלום הסיני של תחייה לאומית, החזרת כל הטריטוריות היא חובה. כפי ששי עצמו בנאום ב-2017: "פתרון שאלת טאיוואן בשביל להשיג את האיחוד מחדש של כל האומה הסינית הוא שאיפה של כל העם הסיני ואינטרס יסוד של האומה הסינית" וכמו כן "אנחנו לעולם לא נאפשר למישהו, ארגון או מפלגה פוליטית בכל זמן או בכל צורה להפריד כל חלק מהטריטוריה הסינית מסין!".

64938-004-5379BB09
סין בתקופת צ'ינג. מקור: בריטניקה.

התחייה מחדש מחייבת איחוד מחדש של הטריטוריה הסינית, איחוד שנועד לתקן פשע שנעשה לקורבן הסיני. אם מישהו מתנגד לאיחוד מחדש של סין – כמו ארה"ב, הדאלי לאמה או בדלנים אוּיְגוּרִים – הרי שהוא מתנגד לתיקון של פשע והופך לכן לשותף בו, שלא לומר שהוא בעצמו הופך לתוקפן, פושע, ויורש של המעצמות הזרות שתקפו את סין במלחמות האופיום. מנקודת מבט כזו כל ביקורת זרה על ממשלת סין ופעילותה במדינה היא לא לגיטימית, מעצם היותה ביקורת זרה. היא ממשיכה את התוקפנות הזרה נגד סין ולכן המענה היחיד לה הוא דחייתה לחלוטין, בדרך כלל בליווי זעם מופגן.

לדוגמה ביוני 2016 שר החוץ הסיני התפוצץ מזעם במסיבת עיתונאים בקנדה על עיתונאית ששאלה בנוגע למצב זכויות האדם בסין. הוא הבהיר בכעס שהשאלה מלאה ביהירות ודעה קדומה ושרק העם הסיני יכול לעסוק בזכויות האדם בסין [מקור]. ביוני 2017 שגרירות סין בוושינגטון פרסמה הודעה ש"לעם הסיני יש כל זכות לזעום… על ההחלטה השגויה" של וושינגטון למכור נשק בהיקף של כמיליארד וחצי דולר לטאיוואן [מקור] כי בכל זאת טאיוואן היא חלק מסין העממית ולא מדינה ריבונית כבר 70 שנה. במאי 2019 משרד החוץ הסיני הגיב לדיווחים אמריקאים על קיום מחנות ריכוז בשינג'יאנג בהכחשה שמדובר במחנות ריכוז וקרא לארה"ב להפסיק להתערב בענייניה הפנימיים של סין [מקור]. באמת שאנחנו יכולים לבלות יום שלם בכל התקפי הזעם של סין וחוסר המוכנות לקבל כל ביקורת על ענייניה הפנימיים או מה שהיא רואה כטריטוריות שהן חלק מ-“Greater China” אבל אני חושב שהבנתם את הנקודה – סין היא הקורבן, היא מתקנת עוול היסטורי. אם אתם מונעים זאת ממנה – אתם התוקפן ומשתתפים בפשע. זה לא משנה אם אתם מבקרים את מצב זכויות האדם בשינג'יאנג או חופש הביטוי בהונג קונג – הממשלה הסינית דוחה את הביקורת כלא לגטימית.

והיא לא דוחה רק ביקורת זרה בגלל תפיסת הקורבן, אלא גם ביקורת מבית.

המפלגה מנהיגה

 אם סין נפלה, הרי שיש סיבה או סיבות שבגללן היא נפלה. אם היא עולה מחדש, יש סיבה או סיבות שהיא עולה. הסיבות לנפילה הן ברורות לשי: מהומות מבית ומעצמות זרות. אולם  מה או מי הצליחו להביא לעליה מחדש של האומה הסינית? רבים הפטריוטים שהקריבו את חייהם בניסיון להושיע את האומה, ללא הועיל. רק גוף אחד הצליח להרים ולהצעיד את סין חזרה למעמדה ככוח עולמי: המפלגה הקומוניסטית.

שי ג'ינפינג מאמין שהמפלגה הקומוניסטית היא הסיבה לעלייה של סין ולכן היא הגוף הפוליטי היחיד הלגיטימי של האומה הסינית, הגוף הפוליטי היחיד שיכול וצריך להנהיג את סין קדימה. בשביל שי ג'ינפינג שליטת המפלגה היא דבר ברור מאליו: "ברור שהמאפיין המגדיר של 'סוציאליזם עם תווים סינים' הוא שהנהגת המפלגה הקומוניסטית של סין היא הכוח העליון להנהגה פוליטית […] למפלגה ההנהגה הכוללת בכל התחומים של המאמץ הלאומי בכל חלקי המדינה […] עלינו להבטיח שהמפלגה תמיד מספקת הנהגה כוללת ותיאום המאמצים שכל המעורבים". במילים אחרות – המפלגה מנהיגה בהכול, אם בכלכלה, בסביבה, בתרבות או בחדשנות. המפלגה נמצאת בכול וכולם עוקבים אחר המפלגה.

מה אם מישהו מתנגד למפלגה? או חושב שהמפלגה לא צריכה להיות הגוף הפוליטי היחיד? אם הוא מתנגד למפלגה, הרי שהוא מאיים על הסיכוי להגשים את החלום הסיני של תחייה לאומית. המפלגה היא היחידה שהצליחה איפה שכל השאר נכשלו, היא היחידה שהוכיחה את עצמה והיא לכן היחידה שמתאימה להנהיג. כל גוף אחר, כל חלופה אחרת לשלטון המפלגה, אינם מתאימים להנהיג את האומה לתחייה הלאומית. לתמוך לכן בהחלפת שלטון המפלגה הוא איום על החלום הסיני ועל השאיפה של כל העם הסיני. מה אתם הייתם עושים לאיום כזה?

בפרק הבא נראה בדיוק מה שי והמפלגה הקומוניסטית עושים לאיום כזה, שמגולם בעיקר ע"י גופים בחברה האזרחית של סין. תחת שי אחיזת המפלגה בחברה הסינית התהדקה. בסוף 2018 סין הייתה במקום השני בעולם במספר העיתונאים הכלואים בה אחרי טורקיה [מקור], ונכון לאוקטובר 2018 ישנם 1,400 אסירים פוליטיים בסין [מקור]. בתקופתו של שי הצנזורה במרחב הדיגיטלי גדלה והשתכללה וסין פועלת כל העת לקדם את הרעיון שמרחב הסייבר הוא "מרחב לאומי", בו למדינה יש ריבונות כמו כל מרחב אחר. אתם יכולים לנחש לבד למה היא מעוניינת בהלאמת האינטרנט.

נוסף על הידוק האחיזה בחברה האזרחית, המפלגה ברשות שי הגדילה גם את אחיזתה בכלכלה. תחת שי המפלגה הגדילה את נוכחותה בחברות סיניות ע"י הכנסת חברי מפלגה והקמת תאים מפלגתיים בחברות, פרטיות וממשלתיות. המפלגה עושה זאת בין השאר להבטיח שבעלי ההון יהיו חלק מ"האקולוגיה המפלגתית", במקום שיתמכו פיננסית בגופים המתנגדים לה.

השליטה בכלכלה נובעת גם מהיעדים ששי והמפלגה הציבו לעצמם. בקונגרס ה-18 ב-2012 הוצבו שני "יעדי מאה" למפלגה. היעד הראשון הוא הגעה ב-2021 להכפלה של התמ"ג לנפש מ-4,500 דולר ב-2010 ל-11,400 דולר (בדולרים של 2010 כמובן). היעד הזה יציין את הפיכתה של סין לחברה "משגשגת במתינות" וניצחון כלכלי משמעותי למפלגה הקומוניסטית, שתחגוג ב-2021 מאה שנים להיווסדה. היעד השני יהיה ב-2049, במאה שנים לרפובליקה העממית, ובו התמ"ג לנפש מתוכנן להגיע ל-55,000 דולר, מה שיהפוך את סין למדינת עולם ראשון משגשגת [מקור].

בשביל להגיע ליעדים המפלגה הסינית צריכה להבטיח צמיחה בתמ"ג של כ-6% כל שנה, מעכשיו ועד 2049. מדובר בקצב צמיחה שמדינות מפותחות מעולם לא ראו. המפלגה הקומוניסטית מבקשת להציב תקדים היסטורי, שלא ברור אם השוק החופשי לבד יכול להשיג. לכן המפלגה צעדה קדימה, מנהיגה את הכלכלה הסינית לקצב הצמיחה הדרוש לה בשביל לסמן וי על היעדים שהציבה לעצמה.

המחיר של השגת היעדים הללו הוא כבד: המפלגה אינה מאפשרת לכלכלה לעבור מחזורים טבעיים של צמיחה ומיתון, לתת לחברות פחות יעילות למות וליעילות להתרחב. המפלגה מבצעת תכנון מרכזי של המשק, תכנון שהוא לא יעיל, פוגע ביזמות ומנפח את החוב הסיני. סין בעצם חוזרת על כל הטעויות של "הקפיצה הגדולה קדימה", הופכת את הכלכלה שלה לשבירה ומגדילה את הנזק שברבור שחור יעשה בה. עוד נתעכב על הנושא בהרחבה לקראת סוף הסדרה.

מדוע המפלגה משלמת את המחיר הגדול הזה? משום "מנדט השמיים". כפי שהרחבתי בתחילת הסדרה, "מנדט השמיים" הוא עמדת החשיבה הסינית על זכותו של השליט לשלוט. השליט זכאי לשלוט כל עוד הוא דואג לעם. אבי הרפורמות בסין, דנג שיאופינג, טען שהלגיטימציה של המפלגה תלויה ברווחתו של העם הסיני – אם העם לא יהנה מרווחה חומרית, הוא ינער מעצמו את המפלגה [מקור]. שי ג'ינפינג בנאומו אמר בפירוש שאחת ממטרות המפלגה היא לדאוג "לאושר של העם הסיני", לנוחיות החומרית שלו ולרמת חיים גבוהה יותר. שי מודע לחלוטין שהמפלגה חייבת להבטיח את הרווחה של העם הסיני חומרית, אם היא רוצה להמשיך לשלוט בו פוליטית. יעדי המאה הם לא "סתם" יעדים שהמפלגה החליטה לקבוע. הם יעדים שנוגעים ליוקרה הלאומית של סין ולרווחה של העם הסיני. הם אינם היחידים.

"סין 2025" והחזית המדעית

במהלך הנאום שלו שי ג'ינפינג הזכיר מספר פעמים את התרומה של סין לציוויליזציה האנושית, במיוחד בתחום המדע והטכנולוגיה. הסינים היו הראשונים להשתמש באבק שריפה ובנייר, הראשונים להדפיס ולעשות שימוש במצפן מגנטי. כחלק מחלום התחייה הלאומית, שי ג'ינפינג רוצה שהאומה הסינית תחזור לחזית המחקר המדעית והטכנולוגית: "עלינו לכוון לחזיתות של המדע והטכנולוגיה, לחזק את המחקר הבסיסי ולהשיג פריצות דרך במחקר בסיסי חלוצי ובהמצאות מקוריות".

יש שלוש סיבות למה שי ג'ינפינג רוצה שסין תהיה "ארץ של ממציאים": יוקרה לאומית, כוח צבאי וכוח כלכלי. יוקרה לאומית ברורה לנו – כמי שמתגאים בהיותנו "מדינת הסטרטאפ" ו"עם פרסי הנובל" אנחנו יכולים להבין את היוקרה הלאומית שבאה עם הצלחה מדעית. שי רוצה שסין תחזור להיות מרכז מדעי וטכנולוגי בעולם, שתוביל את העולם כפי שעשתה לפני מילניום.

כוח צבאי מבוסס בימינו על קדמה טכנולוגית ומדעית. אחת הסיבות שהגעתי לגיאופוליטיקה היא הקשר בין סוגיות הנדסיות לסוגיות ביטחוניות. קחו לדוגמה את הנושא של כלים היפרסונים (Hypersonic), כלים הנעים במהירות של מעל 5 מאך. כלים כאלה יחוללו מהפכה בתעופה האזרחית והצבאית. כלי היפר-סוני יוכל לטוס מניו-יורק ללונדון בשעה, או להפציץ מטרה בפקיסטן מארה"ב בשעתיים. טילים היפר-סונים יהיו קשים מאוד ליירוט ויוכלו לכסות את העולם כולו בקלות יחסית. כל מעצמה היום מתחרה להשיג את הטכנולוגיה – אם ארה"ב, סין או רוסיה.

וזו רק דוגמה אחת. יש לנו גם מערכות עזר לקבלת החלטות, רובוטים אוטונומיים, טילי שיוט חכמים, צוללות חמקניות, חיילי הדור הבא ועוד פרויקטים וטכנולוגיות רבות שנחקרות באינטנסיביות במכוני מחקר בעולם. שי מבין שאם הוא רוצה שסין תהיה מעצמה צבאית עולמית, היא חייבת כוח טכנולוגי ראשון במעלה שיקדם את יכולות הצבא שלה.

שלישית, קדמה טכנולוגית מביאה איתה כוח כלכלי. אין סיכוי לכלכלה הסינית להחזיק אחוזי צמיחה של 6% ללא שינוי עמוק בכלכלה שלה. היא לא יכולה עוד לייצר רק low-tech וחייבת להתקדם במעלה שרשרת הערך הגלובאלית, לתעשיות ושווקים מבוססי ידע [מקור]. הממשלה הסינית השקיעה משאבים רבים להשיג את החדשנות הזו במסגרת תוכנית "Made in China 2025" או "סין 2025" (תסלחו לי, אך לתרגם את השם ל"מיוצר בסין 2025" נשמע לי מסורבל). מטרת התוכנית לעודד חדשנות סינית במדע וטכנולוגיה ולהפוך את התעשייה הסינית לעצמאית ואף מתחרה עם המערב בתחומים טכנולוגים כמו רכבים חשמליים, אינטליגנציה מלאכותית, טכנולוגיה ירוקה ועוד [מקור].

שי ג'ינפינג רוצה לראות את סין מתקדמת יותר, חכמה יותר, חזקה יותר ומאוחדת תחת דגלה של המפלגה הקומוניסטית. הוא רוצה לראות את הגשמתו של חלום התחייה הלאומית של האומה הסינית ולהצעיד לא רק את סין לעידן חדש/ישן, אלא גם את העולם כולו. הוא רוצה להכניס את העולם כולו "תחת השמיים".

קהילה עם עתיד משותף לאנושות

הקטע הבא מהנאום כל-כך חשוב שאני רוצה להביא לכם אותו באנגלית, בשביל לוודא שהתרגום שלי לא פוגע בחדות הניסוח. שימו לב בבקשה לניסוח של הקטע הבא:

 "We call on the people of all countries to work together to build a community with a shared future for mankind […] We should resolutely reject the Cold War mentality and power politics, and take a new approach to developing state-to-state relations with communication, not confrontation, and with partnership, not alliance."

שימו לב למה ששי ג'ינפינג אומר כאן כי מה שהוא אומר קובר כל רעיון שסין תהיה בשבילנו ארה"ב חדשה: "עלינו לדחות את המנטאליות של המלחמה הקרה […] ולנקוט גישה חדשה […] של שותפות ולא של בריתות". גישה חדשה של שותפות ולא של בריתות. מה הכוונה? הכוונה היא ששי לא רוצה לבנות מחנה כמו ארה"ב במלחמה הקרה. הוא לא רוצה נאט"ו סיני, או לשלוח את צבא השחרור העממי להגן על מדינות רחוקות מהמולדת. הוא לא רוצה להיות קשור או מחויב לאיזו מדינה ובאותה מידה הוא לא רוצה שאף מדינה תהיה מחויבת אליו. הוא רוצה קהילה בעלת עתיד משותף לאנושות, קהילה מכילה ומקבלת שמחפשת שיתוף פעולה במקום מאבק.

נשמע מוכר?

הקהילה המשותפת של שי היא מערכת "כל שתחת השמיים" של תקופת צ'ינג. כפי שהסברתי בפרק "ארץ ושמיים" מערכת "כל שתחת השמיים" מסדרת מדינות משנה מסביב למעצמה מרכזית, אך במקום להסדיר את היחסים ביניהן במערכת בריתות שיוצרת מחנה אחד, מערכת "כל שתחת השמיים" מתמקדת בהכרה של מדינות המשנה בעליונות המעצמה המרכזית ובאחראיות הכללית של המעצמה לרווחתן של המדינות סביבה. במערכת כזו אין בריתות אסטרטגיות, יש קשרי מסחר ושיתוף פעולה. כל אחד מהשחקנים המדינתיים דואג לאינטרס שלו תוך התחשבות מנומסת באחר, וכמובן תוך התחשבות באינטרסים של המעצמה המרכזית.

הסדר העולמי של שי ג'ינפינג אינו סדר אימפריאליסטי, או סדר המחלק את העולם ל"אנחנו" ו"הם". הוא סדר בו סין תשב במרכז העולם, משגשגת ובטוחה, ושעריה יהיו פתוחים בפני כל באי העולם. הייתי אומר שזה סדר טוב יותר מן הסדר הנוכחי, אילולא ידעתי שאותה סין שתשב במרכז תהיה סין של המפלגה הקומוניסטית – רודנית, מושחתת ודורסנית.

סיכום ומכאן והלאה

שי ג'ינפינג רוצה להשיג תחייה לאומית לסין ורווחה חומרית לעם הסיני. הוא רוצה את סין תחת הנהגת המפלגה, מאוחדת, חזקה, מתקדמת וצומחת. הוא רוצה סין שתשב לבטח במולדתה ההיסטורית ותושיט את ידה לכל באי העולם. מכאן אנחנו יוצאים למסע חדש ב"קיסר האדום": לראות איך החזון הזה מתממש ואת הצד האפל שלו.