ב-1933 גרמניה קיבלה, בשעתה הגורלית ביותר, מוקיון ועדר חולמניים בעלי פטיש למגפי עור ומסדרים צבאיים כמנהיגיה. במקום פוליטיקאי ברזל כמו ביסמרק, עלה לשלטון שרלטן עם חלומות גדולים מדי וחוש מציאות קטן מדי. נכון, הצורר הנאצי היה דמגוג נהדר, אך לא זה קריטריון למנהיג, אהבת העם אליו. שפנגלר קבע שגרמניה צריכה "גיבור, לא סתם טנור הירואי". אולי הידיעה על החורבן המתקרב לגרמניה הוא שהכריע את ההיסטוריון, שנפטר מהתקף לב ב-8 במאי 1936, 9 שנים בדיוק לפני חורבן הרייך.

בגרמניה, לפי שפנגלר, גורל התרבות המערבית היה אמור להיות מוכרע. הגרמנים, "הצעירים שבעמים האירופאים", נועדו לטפל בבעיות האדירות שהתאספו מעל המאה ה-20 ואל תוך המאה ה-21, ענן סערה "שברק ראשון שלו היה מלחמת העולם". לא להציל את המערב, כי מן השקיעה לא ניתן לברוח, אך כן לשלוט על קצבה, על האופן בו תתפתח. בקיצור, המאה ה-20 יכלה להיות המאה הגרמנית.

ואולם דווקא בנקודה הקריטית ביותר, כאשר מנהיגות חזקה נדרשה, הציצה מפלגת הפועלים הלאומית-סוציאלית ונשברה לחלוטין תחת העומס. כל המכונה האירופאית האדירה, מולידת אימפריות חובקות עולם, התמוטטה והושלכה כלאחר-יד לפח הזבל של ההיסטוריה. כמובן, היסטוריה אירופאית עדיין יש, אך האירופאים אינם הסובייקטים בדרמה אלא האובייקטים – האמריקאים והרוסים בוחשים כרצונם. וכאשר עולה אירופה, זו בעלת הרחם העקר ו"העוצמה הרכה" (עוצמה רכה! הייתם מאמינים? במקום בו מפלצות ברזל נאבקות, אירופה רוצה קרב כריות), לרגע כאיחוד על-מדינתי, המבנה שב ומתמוטט מטעמים פיננסיים (ואולי נעז לומר – תרבותיים?). הגרמנים אינם כבר העם הצעיר, אולי רק הזקן הבריא ביותר במוסד הסיעודי ששמו "אירופה". איתם צרפת ואנגליה, ספרד ואיטליה, שוקעות לעתיד כסוף שיער. יש אומרים שזה לא הסוף, שניתן עוד להפוך את הדמוגרפיה, שהאירופאים יזכרו מחדש למה עוד משמשים אותם כלים מוזרים שבין חלציהם. אולי. כרגע, הם זן בסכנת הכחדה.

ואל מול הרקע הזה הצהרת סרקוזי צריכה להיבחן. כן, הצהרה. סרקוזי הצהיר בפני אובמה – מוקיון מס' 2 בסאגה – את עמדתו. פליטת פה היא בדרך כלל מה שפוליטיקאי עושה בנאום, כאשר הוא מבטיח ומבטא דברים שלא טרח לחשוב עליהם קודם. מה שנאמר בשיחות סגורות הם כנראה הדברים הכנים היחידים שפוליטיקאי אומר, אם בכלל הוא יכול לומר משהו כנה.

סרקוזי הצהיר בפני אובמה ש"נתניהו שקרן" והאחרון ניחמו בעובדה שהוא נאלץ להתמודד עם ראש ממשלת ישראל כל יום. אם הייתי מופתע, הדברים היו מקוממים. זה מה שמנהיגים של מדינות ידידותיות חושבים עלינו? והיכן ההתנצלות הצרפתית? האמריקאית? אם הדבר היה נאמר על פוטין, סרקוזי ואובמה היו עסוקים עכשיו בשלל תרגילי אקרובטיקה דיפלומטית לבידור העריץ הרוסי. אבל, אני לא מופתע.

משלושה טעמים אין הפתעה בדברים:

ראשית, אין בין מדינות חברויות, רק אינטרסים. העובדה שמנהיגי בעלות-ברית חושבים כך על ראש הממשלה אינה מורידה מערכם של אינטרסים. היא כן משפיעה על הערכתם, כי בכל זאת עמדה רגשית משפיעה על תפיסה מציאותית. אך אסור לטעות במחשבה שיש איזו "חברות קדושה" שעבורה מדינה אחת תקריב אינטרס עבור מדינה אחרת.

שנית, ההצרה קרוב לוודאי נובעת מהסרבנות הישראלית להצטרף לחגיגת השלום. סרקוזי עומד בראש מדינה בלתי רלוונטית ואובמה הוא מנהיג בלתי-רלוונטי. הנחמה היחידה ששניהם יכולים למצוא, בתוך ים ההרג וההרס הגועש סביבנו, היא האשליה שהסכם שלום בינינו ובין הישות הפלשתינית תביא לשינוי לטובה. ונתניהו מסרב להשתתף. אין זה מפתיע שמנהיגים כה טרודים פורקים את תסכולם על ראש ממשלת ישראל.

ושלישית, ישראל מוכרת את עצמה במחיר נמוך מדי. אנו המדינה היחידה במזרח התיכון שלא נמצאת בפני סכנת השתלטות איסלאמיסטית, מלחמת חורמה או התמוטטות. המרחב כולו נהפך שוב להיות א-מורפי, שוב קורץ להרפתקנים בעלי האומץ לעצבו. זו פרשת דרכים היסטורית רבותיי – האם מדינת ישראל תבסס את ריבונותה פעם אחת ולתמיד, או תהפוך לגרורה (במובן של טפיל חסר קיום עצמאי) מערבית? אם בבית הלבן ובארמון האליזה לא מעריכים את תרומתנו להגנת המערב, נפנה למזרח. סין, הודו, אולי אפילו רוסיה, יכולות להיות שותפות חדשות.

ובעידן של איראן גרעינית, שווינו רק יעלה.