להורדת הפרק – קישור.

ב-8/12 הערכנו שרוסיה אינה מתכוונת לפלוש לכל מזרח אוקראינה ולכבוש אותה [ראו כאן]. הערכנו שגם אם רוסיה מתכוננת לפלישה, הרי שהיא מתכוננת למבצע צבאי מוגבל. דיברנו אז שהמטרות של רוסיה באיום בפלישה, ואם צריך במבצע צבאי ממש, הן: ‫א׳ יישום של הסכמי מינסק כפתרון היחיד למלחמה במזרח אוקראינה; ב׳ הפסקת הזרמת הגז הרוסי דרך אוקראינה; ג׳ אישור צינור נורד סטרים 2, שתהליך האישור שלו הושהה באמצע נובמבר.

מה קרה מאז? שלושה דברים מרכזיים: ראשית, הרוסים המשיכו להזרים כוחות לגבול עם אוקראינה, כולל כוחות לוגיסטיקה ורפואה [מקור]. לטענת גורמי מודיעין מערביים רוסיה מכינה יחידות אספקה ורפואה שיוכלו לתמוך במבצע צבאי בן כ-10 ימים עד חודש. בניגוד לבניית הכוחות באפריל, נראה שהרוסים מתכוננים למבצע צבאי ממושך.

שנית, הרוסים פרסמו ב-17/12 רשימת דרישות שהן יותר אולטימטום מבסיס למו״מ. רוסיה דורשת בגדול שארה״ב תיסוג מאירופה [מקור] ושנאט״ו תיסוג ממזרח אירופה [מקור]. בין הדרישות הרוסיות לאמריקנים: הסגת כוחותיהם ממזרח אירופה, החזרת הנשק הגרעיני האמריקני מגרמניה וטורקיה, והתחייבות רשמית שאוקראינה וגיאורגיה לא יצורפו לנאט״ו, כמו גם מדינות נוספות שהיו חלק מבריה״מ. הדרישות הרוסיות הן בגדול דרישה להזיז את השעון אחורה באירופה, לימים לפני שנאט״ו התפשטה מזרחה מעבר לגרמניה.

ושלישית, מדינות נאט״ו הבהירו שהן לא מתכוונות לשלוח כוחות לאוקראינה במקרה של פלישה רוסית. ביידן הבהיר שהצבת חיילים באוקראינה ״אינה על השולחן״ [מקור] ושר הביטחון של בריטניה אמר דברים דומים [מקור]. כלומר בזמן שהמערב הציב דרישות מרוסיה לצמצם את הנוכחות הצבאית בגבול עם אוקראינה, הוא לא הציג שום איום צבאי קונקרטי מולה. הוא מדבר על איום כלכלי, שכפי שעוד נראה גם הוא לא ממש מצליח להתגבש לכדי הצעה קונקרטית.

הדרישות הרוסיות הן מוגזמות – ארה״ב קרוב לוודאי לא תענה לרובן. היא כנראה תענה לדרישה הרוסית לסגור את הדלת על האפשרות של הצטרפות אוקראינה וגיאורגיה לנאט״ו. היא לא תסכים להסגת כוחותיה ממזרח אירופה. מה שמעלה את השאלה – למה הרוסים מלכתחילה דרשו אותן?

בניתוח היום ננסה להבין את החשיבה הרוסית, נבחן את האופציות הצבאיות של הקרמלין ולמה, לא משנה מה יקרה במשבר הנוכחי, המערב נמצא בבעיה מול רוסיה.

חלומו של הצאר

בשביל להתחיל ולהבין את החשיבה הרוסית, אנחנו צריכים בלהתחיל ולהבין מה רוסיה עושה. רוסיה פועלת בשלושה מישורים מרכזיים: במישור הצבאי, היא מרכזת כוחות מסביב לאוקראינה בהיקף שיאפשר לה, אם תרצה, לבצע פלישה קרקעית למזרח המדינה. יש כיום מעל 100 אלף חיילים רוסים מסביב לאוקראינה, הכוללים יחידות טנקים, ארטילריה, חיל רגלים וכוחות הגנה אווירית [מקור]. אם רוסיה תרצה לפלוש לאוקראינה, היא מכינה את הכוח לעשות.

הפעילות במישור הצבאי יוצרת לחץ על היריבות של רוסיה במישור הפוליטי הבינלאומי. ארה״ב והאיחוד האירופי חוששים שהכוח הצבאי הנאסף בגבול הוא הכנה לפלישה. הם חוששים ממלחמה חדשה באוקראינה, מה שמביא אותם לחפש דיאלוג עם רוסיה [מקור]. הרוסים, מודעים לפחד הזה, מנסים להגביר אותו ע״י אזהרות שרוסיה מוכנה לפלישה לאוקראינה, ושלמערב אין מה לחפש במדינה [מקור]. הרוסים ״מוכרים״ לאמריקנים ולאירופים את הפחדים שלהם, מגבירים את הלחץ שיוצרת הפעילות הצבאית שלהם.

במקביל למישור הפוליטי הבינלאומי, רוסיה גם פועלת במישור הפוליטי הפנימי באוקראינה. הבנייה הצבאית יוצרת לחץ באוקראינה, עקב חשש מפלישה רוסית שעלולה להשמיד את רוב כוחות הצבא האוקראיני [מקור].

נוסף על הלחץ הצבאי, אוקראינה נתונה על סף משבר אנרגטי. מצב רזרבות הפחם הוא קריטי, עם הכמות קטנה פי 5 מהמתוכנן [מקור], דבר שהוביל להזהרה של כוחות הביטחון על כך שתחנות כוח יתחילו להיכבות עקב מחסור בדלק [מקור]. המחסור נובע מהפסקת הייצוא של פחם, גז וחשמל מרוסיה לאוקראינה. רוסיה הכריזה על הפסקת הייצוא בתחילת נובמבר [מקור]. אוקראינה מתקרבת לשיא החורף, ועלולה להיות ללא דלק מספיק לחימום וחשמל [מקור].

מה המטרה הסופית של רוסיה בכל הפעילות הזו? יש מי שרואה בדרישות של רוסיה תירוץ לפלישה או ניסיון דיפלומטי אחרון לפני פלישה מאסיבית לאוקראינה. רוסיה דורשת הכול, בשביל שארה״ב תסרב, וכך תיתן לה תירוץ לפלישה לאוקראינה. לחילופין, יש מי שטוען שרוסיה נמצאת רגע לפני פלישה מאסיבית, והיא מנסה ניסיון דיפלומטי אחרון לפני שהיא תקבע בכוח צבאי את עתיד אוקראינה [מקור].

אלו המניחים שפלישה רוסית היא קרובה טוענים שקבלת ההחלטות של פוטין נובעת מתפיסה תרבותית והיסטורית של אוקראינה כחלק מרוסיה, ומונעת יותר מרגש מאשר ניתוח רציונאלי. לטענתם פוטין רואה באוקראינה מדינה לא אמתית, מין טעות היסטורית שנדרש לתקן [מקור]. הם מבססים זאת בין השאר על מאמר שפרסם פוטין ביולי 2021 בו טען שאוקרינה תמיד הייתה חלק מרוסיה, שהן שתיהן חלק מהמרחב הרוסי והחלוקה ביניהן היא מלאכותית ותוצאה של ״כוחות זרים״ [מקור].

לפי הצהרות של פוטין ואנשים אחרים בממשלו, אוקראינה כיום אינה מייצגת את העם האוקראיני, שהוא אח לעם הרוסי. פוטין רואה בזלנסקי נשיא לא דמוקרטי, שאינו מייצג את העם האוקראיני [מקור]. לטענת פוטין כוחות זרים הם שבחרו בזלנסקי, והם שמונעים מהעם האוקראיני את ריבונותו. דמיטרי מדבדב, ראש הממשלה לשעבר של רוסיה וכיום סגן ראש מועצת הביטחון הלאומי של רוסיה, פרסם באוקטובר מאמר הטוען שאין טעם לדבר עם אוקראינה, משום שהיא נשלטת ע״י כוחות זרים [מקור]. אבל מי הם אותם כוחות זרים?

קרוב לודאי ארה״ב ונאט״ו. פוטין בשבועות האחרונים הזהיר שוב ושוב ששיתוף הפעולה הצבאי בין נאט״ו ואוקראינה, בין ארה״ב ואוקראינה, הוא חציית קו אדום רוסי [מקור]. משום שפוטין אינו רואה בממשלת אוקראינה ממשלה לגיטימית, אלא בובה אמריקנית, יש לו שתי אופציות: להכריח את האמריקנים ובעלי בריתם לצאת מאוקראינה, או להשתלט על המדינה ולסלק את ממשלת הבובות המערבית. כך פוטין לא רק יבטיח את הביטחון הלאומי של רוסיה, הוא גם ישיב את אוקראינה, המולדת של האומה הרוסית, חזרה לחיקה של אמא רוסיה.

בזמן שהגישה הזו בהחלט נשענת על ממצאים אמפיריים בשטח – הרטוריקה והאידיאולוגיה של פוטין, ההשפלה הרוסית בתקופה שאחרי המלחמה הקרה – היא מציירת תמונה מאוד קודרת: פוטין נמצא רגע לפני פלישה מאסיבית לאוקראינה, למרות ואף על פי שפלישה כזו עלולה לעלות לרוסיה באלפי הרוגים. הגישה הזו מבקשת לתפוס את פוטין בעיקר כשחקן שחי בעולם של רעיונות והיסטוריה, מנותק מהמציאות הגיאופוליטית ומעוניין לכפות את רצונו על המציאות הגיאופוליטית.

הטענה שפוטין חי באשליות של גדולה, או שהוא מנותק מהמציאות, היא טענה וותיקה [מקור]. אולם במבחן התוצאה היא אינה מספקת תוצאות חיזוי מספקות: אם פוטין כל-כך אובססיבי בנוגע להחזרת האימפריה הרוסית, למה עד היום הוא לא ניסה לבלוע את אוקראינה? כאן כבר נכנסים טיעוני משנה – הוא הימר על מרידות ספונטניות באוקראינה ונכשל [מקור]. הוא הימר שהמערב לא יגיב בצורה קשה לכיבוש חצי-האי קרים – ונכשל [מקור]. התמונה המתקבלת היא של פוטין כאיש שחולם שהוא צאר, אוהב להמר ומתקשה לחזות את התגובות למעשיו.

ההסבר הזה מתעלם מהעובדה שפוטין הצליח, למרות סנקציות כלכליות נגדו, למרות שארה״ב כוח צבאי גדול יותר ממנו, להביא את וושינגטון ובריסל לנקודה בה הן שוקלות מה לתת לרוסיה כדי לא לפלוש לחלקים נוספים של אוקראינה. אולי פוטין חי באשליות. קשה להסביר מכך איך האיש מצליח כל פעם מחדש לתמרן ולעקוף את המערב.

אולם זה לא ההסבר היחיד לפעילות של רוסיה תחת פוטין.

הריאליזם הקר של פוטין

הסבר חלופי ומתחרה הוא שפוטין הוא פשוט שחקן רציונאלי וריאליסטי שרוצה לחזק את העמדה האסטרטגית שלו [מקור]. פוטין רואה איך ארה״ב ונאט״ו מתבססות באוקראינה, מאיימות על האינטרסים הרוסים במדינה והביטחון הלאומי שלה. לא צריך ללכת עד ללידת האומה הרוסית בקייב כדי להבין את החשיבות של אוקראינה לרוסיה.

הוא קרוב לודאי מאמין שאוקראינה אינה מדינה עצמאית, אך זה לא אומר שהוא מתכוון לכבוש אותה ״ולשחרר את העם האוקראיני״. סביר מאוד שפוטין מבין כמה יקרה תהיה מערכה כזו – גם מבחינת הרוגים, גם מבחינת העלות הכלכלית של החזקת השטח [מקור]. שלא לדבר על סנקציות כלכליות מארה״ב ואירופה, והדרדרות מוחלטת ביחסים בין וושינגטון ומוסקבה.

כשחקן ריאלסטי פוטין מודע לעמדה הבעייתית שארה״ב ונאט״ו הכניסו את עצמם: מצד אחד, ארה״ב ונאט״ו אינן מוכנות להגן צבאית על אוקראינה מפני פלישה רוסית. במילים אחרות, הן לא מוכנות לענות לאיום הצבאי הרוסי באיום צבאי משלהן. מצד שני, ארה״ב ונאט״ו מבינות את החשיבות של אוקראינה ואינן מוכנות ״לוותר עליה״. הן מזהירות את רוסיה שלא תפלוש לאוקראינה, אך הן לא מוכנות למנוע זאת ממנה. רוסיה היא זו שמחזיקה ביוזמה – היא זו שקובעת את קצב ההסלמה, ואת האופי שלה, חופשית לפעול מול המערב שמסתפק באיומים מילוליים. המערב נותן לעצמו להיסחט, מתווכח רק על מה המחיר שהוא מוכן לשלם.

המטרה של פוטין כשחקן ריאלי היא לחזק את העמדה שלו, מה שמתבטא בשני מישורים: במישור הבינלאומי, הוא מעוניין לסחוט מארה״ב כמה שיותר וויתורים ע״י איום בכוח. כפי שאמרנו קודם, רוסיה מוכרת לאמריקנים את הפחד שלהם בדבר פלישה, בכדי להביא אותם לבצע וויתורים במזרח אירופה. במינימום רוסיה תרצה התחייבות אמריקנית שנאט״ו לא תצרף את מדינות בריה״מ, כלומר את אוקראינה וגיאורגיה.

הסיבה שהוא מעוניין לסחוט דווקא את ארה״ב היא מפני שהוא אינו רואה עוד בגרמניה וצרפת שחקנים רלוונטים מול אוקראינה. בראייתו של פוטין, ארה״ב היא האדון החדש של אוקראינה, ולכן המו״מ צריך להיות מולה [מקור].

במישור הפנימי–אוקראיני, פוטין רוצה ממשל יותר נוח לו, אם לא היווצרות של רפובליקות בדלניות נוספות באוקראינה. זלנסקי אינו פופולארי עוד בקרב המצביעים באוקראינה [מקור]. הפגנות בקייב נגדו יכולות להיות בסיס להפגנות ופעולות בדלניות בחלקים אחרים של אוקראינה, לדוגמה במערב המדינה ליד אודסה. הרוסים שקלו אפשרויות כאלה בעבר, ואפשר והם מחזיקים בתשתית להפוך הפגנות נגד זלנסקי למלחמות אזרחים חדשות באוקראינה [מקור].

מה אם המישור הצבאי? האם הבנייה של כוח רוסי מסביב לאוקראינה היא רק איום? לא בהכרח.

האופציות הצבאיות של רוסיה

כפי שאמרנו בתחילת הניתוח רוסיה פועלת בשלושה מישורים: במישור הפוליטי הבינלאומי, במישור הפוליטי-פנימי באוקראינה ובמישור הצבאי. רוסיה ריכזה מעל מאה אלף חיילים מסביב לאוקראינה. האם הריכוז הזה נועד רק כדי לאיים על ארה״ב שתיכנע לתכתיבים הרוסים? לא.

בזמן שאני חושב שיש סיכוי כמעט אפסי שפוטין מתכוון כרגע לכבוש את כל אוקראינה, זו אינה האפשרות הצבאית היחידה שיש לו. תחילה כדאי להתייחס לנושא של כיבוש אוקראינה. כיבוש אוקראינה יצור שלוש בעיות לרוסים:

ראשית, הם יצטרכו להילחם מלחמה קרקעית אינטנסיבית. זו מסקנה טריוויאלית, אך התוצאה שלה לא – לאוקראינה יש כ-200 אלף חיילים, חלקם חמושים בציוד אמריקני מתקדם [מקור]. רוסיה תספוג אבידות בכוח אדם.

שנית, אחרי שיכבשו את חלק או כל אוקראינה, הרוסים יצטרכו לכפות הסדר פוליטי חדש במדינה. פדרציה אוקראינית חדשה עם אוטונומיה לרפובליקות במזרח המדינה. התחייבות לא להצטרף לנאט״ו. הממשלה האוקראינית כנראה תברח מהמדינה, מה שיחייב את הרוסים להתקין ממשלת בובות בה. הממשלה תקבל את התכתיבים הרוסים, אך תצטרך סיוע צבאי וכלכלי מצד רוסיה כדי לשלוט.

מה שמביא אותנו לבעיה השלישית, הכיבוש. אם הרוסים ירצו להבטיח אוקראינה ניטראלית וידידותית, הם יצטרכו להחזיק כוח צבאי קבוע במדינה. בסוריה הרוסים נכנסו בהזמנת משטר אסד. בנגורנו-קרבאך בהסכמת אזרבייג׳ן וארמניה. באוקראינה הם יתפסו כפולשים, ויהיו מטרות לפעילות פרטיזנית.

רוסיה אולי תקבל מדינה אוקראינית ידידותית כשכנה, אך זו תהיה מדינה שתעלה לה בדם וכסף להקים ולתחזק. זה לא אומר שהיא לא תשקול את האופציה הזו אם תצטרך, אך יש כמה אפשרויות לפני.

לרוסיה יש עוד שתי אופציות צבאיות בגדול:

אחת היא הרחבת הרפובליקות במזרח המדינה, עם השתלטות על ערי נמל ותחנות כוח. הרפובליקות הבדלניות במזרח אוקראינה תלויות באוקראינים או ברוסים לאספקת חשמל ומסחר. השתלטות על תחנות כוח ועיר הנמל מריופול לדוגמה תחזק את הרפובליקות כלכלית, תשפר את מאזן הכוח שלהן מול אוקראינה ותלחץ את ארה״ב מחשש שהצבא הרוסי עלול להתערב לטובת המורדים אם אוקראינה תצליח לבלום אותם.

האופציה השנייה היא כיבוש גשר יבשתי מהרפובליקות הבדלניות לחצי האי קרים והשתלטות על התעלה הצפונית שמספקת מים לחצי האי. כיבוש כזה יחייב השתתפות של כוח רוסי גלוי, בתמרון קרקעי גדול לתפוס את השטחים האוקראינים. הוא ישפר את העמדה האסטרטגית הרוסית בשתי דרכים:

ראשית, הוא יפתור את משבר המים בחצי-האי קרים [מקור]. אגב, משבר המים גם יכול לשמש כעילה למלחמה מלכתחילה – רוסיה תאשים את אוקראינה שהיא מייבשת את תושבי חצי-האי, עושה עליהם מצור לא חוקי.

שנית, הוא יצור חיבור יבשתי רציף בין רוסיה לחצי האי קרים, ויזיז את קו ההגנה הרוסי לנהר הדנייפר. רוסיה תזכה בעמדה אסטרטגית טובה יותר בדרום אוקראינה.

משום שלא מדובר בפלישה מאסיבית לאוקראינה, האבדות קרוב לודאי יהיו קטנות יותר. רוב האוכלוסייה באזור היא דוברת רוסית, כך שהתנגדות לכיבוש כנראה תהיה פחות חריפה מכיבוש החלקים האוקראינים של המדינה בצפון ובמערב. ומפני שזו לא תהיה פלישה מאסיבית, עדיין יהיה מקום לדיפלומטיה – הרוסים יפחידו את האמריקנים שהם עומדים לקחת את אוקראינה בחתיכות, ויכריחו אותם לבחור בין להיכנס למו״מ עם רוסיה, או להסתכן בכיבוש רוסי של אוקראינה.

מה חלון הזמן שעומד בפני רוסיה למבצע צבאי באוקראינה? הקרקע באוקראינה כרגע קפואה, והיא תישאר קפואה עד מרץ 2022 [מקור]. ב-4 בפברואר 2022 תתחיל האולימפיאדה בבייג׳ין, מה שימקד את תשומת לב התקשורת בסין, ויכול לתת כיסוי למחטף רוסי באוקראינה (הפלישה לגיאורגיה התרחשה במהלך אולימפיאדת הקיץ בבייג׳ין ב-2008). אם הרוסים ירצו לבצע תמרון קרקעי רחב היקף, יש להם כחודשיים לבצע זאת. אחר כך, באביב, הקרקע תהפוך בוצית מדי.

בעיה במערב

אז דיברנו על מה האופציות והמטרות של הצד הרוסי. מה קורה עם הצד הנגדי? איפה ארה״ב, נאט״ו וגרמניה, שהזהירו את רוסיה מפני ״תוצאות קשות״ אם תתקוף את אוקראינה?

כפי שאמרתי בתחילת הניתוח ארה״ב, כמו גם בריטניה, הבהירו שנאט״ו לא תשלח כוחות להגנת אוקראינה. ביידן כן התחייב שארה״ב תחזק את הנוכחות שלה בחברות נאט״ו במזרח אירופה, כמו פולין והמדינות הבלטיות [מקור]. הבית הלבן גם שוקל לשלוח ציוד צבאי לאוקראינה שיועד בתחילה לצבא אפגניסטן [מקור]. וביידן כמובן איים שאם רוסיה תפלוש, היא תחווה בין השאר נזקים כלכלים כמוהם לא נראו מעולם – כלומר סנקציות כלכליות [מקור].

ביידן מנסה להרתיע את פוטין ע״י ענישה – אם רוסיה תעשה פעולה אגרסיבית באוקראינה, היא תיענש כלכלית. ארה״ב לא תפגע ברוסיה צבאית – היא פשוט תפגע בה כלכלית.

הבעיה שלא ברור איך ועד כמה ארה״ב תוכל לפגוע ברוסים.

שתי האופציות הכי חריפות שכרגע נשקלות מבחינת סנקציות הן [מקור]: א׳ ניתוק של רוסיה ממערכת SWIFT, מערכת חשובה לביצוע תשלומים בנקאים; ב׳ איסור על גופים פיננסים לסחור באגרות חוב רוסיות.

הבעיה עם ניתוק SWIFT שלא ברור כמה נזק הוא יעשה בטווח הארוך [מקור]. SWIFT היא מערכת שמשמשת להעברת תשלומים, אך היא לא המערכת היחידה או הדרך היחידה להעביר תשלומים בין בנקים. בטווח הקצר ניתוק רוסיה מ-SWIFT תפגע בפעילות הכלכלית, משום שהיא אפקטיבית תנתק את רוסיה מהעולם. בטווח הארוך עסקים רוסים ימצאו דרכים אחרות לעבוד [מקור].

האפשרות השנייה היא סנקציות על גופים פיננסים שיסחרו באגרות חוב שמנפיקה ממשלת רוסיה. הרעיון הוא למנוע מרוסיה הון זר, שיכול לפגוע במטבע שלה. הבעיה היא, שוב, ההשפעות לטווח הארוך – לרוסיה יש חוב לאומי נמוך ועתודות מט״ח גדולות. כן, סנקציות על האג״ח יפגעו בזרימה של הון זר לרוסיה – אך זו כבר נפגעת עקב סנקציות מ-2014. וזו הבעיה הכי גדולה של וושינגטון: רוסיה נתונה מזה 7 שנים למשטר סנקציות חריף, שפוגע בצמיחה שלה [מקור]. עוד סנקציות יפגעו ברוסיה, אולם הן רק יוסיפו לכאב הכלכלי הגם ככה קיים, ושרוסיה למדה לחיות איתו.

האפשרות השלישית שמדברים עליה היא ביטול של צינור הנורד סטרים 2 [מקור]. עכשיו, כדאי להבין למה מתכוונים בביטול – הצינור הושלם. הוא מונח על קרקעית הים ומחכה להפעלה. ״ביטול״ משמעותו שגרמניה לא תאשר את הפעלתו, והצינור יישאר להחליד בקרקעית הים הבלטי. ביטול הצינור תהיה מכה ארוכת טווח לרוסיה, שתישאר תלויה להזרמת גז לאירופה במדינות מזרח אירופה, כמו פולין ואוקראינה, ובטורקיה, דרך צינור Turkish Stream.

הבעיה שגרמניה לא בטוחה אם היא מוכנה לאיים עם נורד סטרים 2 על הרוסים. כנראה שמעתם את שרת החוץ והשר לעניינים כלכליים של גרמניה מדברים על כך שנורד סטרים 2 יפגע אם רוסיה תפלוש לאוקראינה [מקור]. שני השרים הם חברים במפלגה הירוקה, שידועה בנטייה האגרסיבית שלה מול רוסיה [ראו כאן]. אולם המפלגה הירוקה היא רק מהקואליציה הגרמנית – ביחד עם המפלגה הסוציאלית והמפלגה הליבראלית [ראו כאן]. ראש המפלגה הסוציאלית, אולף שולץ, הוא הקנצלר, והוא שומר על דממה בנוגע ל-נורד סטרים 2.

שולץ מבין את הבעיה הגרמנית: מחירי החשמל בגרמניה גדלו פי 5 עקב קפיצה במחירי הגז והנפט [מקור]. העלייה במחירים פוגעת בצרכנים ויצרנים, שומרת על אינפלציה גבוהה באיחוד, ומאיימת לפגוע בצמיחה [מקור]. שולץ כנראה מבין שאחת הסיבות לעליית מחירי האנרגיה היא מהלך מכוון של רוסיה, שמעוניינת לראות את נורד סטרים 2 מאושר. אם הוא לא יאשר את הצינור, המחירים רק ימשיכו לטפס. אם הוא יאשר, הוא יכנע ללחץ הרוסי, אך לפחות מחירי האנרגיה ירדו.

מכאן שהדרישה האמריקנית לבטל את הצינור במקרה של פלישה רוסית נוגדת את האינטרס הגרמני, ותביא לעליות נוספות במחירי האנרגיה. סיכוי סביר שגרמניה תסרב לכלול את נורד סטרים 2 בחבילת סנקציות נגד הרוסים.

אילו עוד אופציות יש לאמריקנים? סנקציות על נפט וגז רוסי, כמו גם על בנקים גדולים ברוסיה [מקור]. הבעיה, שוב, שסנקציות כאלה יפגעו באירופה, שתלויה בסחר עם רוסיה בשביל צרכי האנרגיה שלה.

חשוב לציין שהאמריקנים לא חייבים את ההסכמה האירופית בשביל להטיל סנקציות על רוסיה. הודות לכוח של הדולר, אם ארה״ב תטיל לבדה סנקציות על הרוסים האירופים קרוב לוודאי יתיישרו [מקור]. ב-2018 ארה״ב הטילה לבדה סנקציות על איראן, ואירופה לא הצליחה לייצר מנגנון אוכף לסנקציות, מה שהביא חברות אירופיות רבות ליישר קו עם האמריקנים. הסיבה שהאמריקנים עדיין לא עושים זאת היא מפני שברגע שיטילו סנקציות לבדם, הם יצרו קרע נוסף בינם לבין האירופים, קרע שהרוסים ינסו לנצל כדי להרחיק את אירופה מארה״ב. בנוסף, ממשל ביידן הבטיח יחסים טובים יותר עם בעלי ברית – להטיל באופן חד צדדי סנקציות שיפגעו בכלכלה האירופית הוא לא ממש צעד שמשקף יחסים טובים.

מה אם כן סביר שארה״ב תעשה? טוב, את מה שרוסיה רוצה – תכנס איתה לדיאלוג על מבנה ביטחון חדש לאירופה.

רשימת הדרישות שרוסיה פרסמה היא לא כולה מוגזמת. בזמן שארה״ב לא תסכים להסגת כוחותיה ממזרח אירופה, יש שלוש נקודות מרכזיות שהאמריקנים והרוסים יכולים להסכים עליהן ולקדם פתרון לקונפליקט באוקראינה:

ראשית, התחייבות משפטית שנאט״ו לא תתפשט עוד מזרחה. ברור מאז 2015 שאוקראינה לא תצורף לנאט״ו, כמו גם גיאורגיה. הדרישה הרוסית היא בסך הכול להפוך את מה שידוע לכולם למוצהר משפטית. דרך אחת לעשות זאת היא לעדכן את הצ׳ארטר של הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה, בו חברות גם מדינות אירופה, רוסיה, מדינות הקווקז ומדינות מרכז אסיה [מקור]. בעדכון יוסכם שכל התרחבות של ברית צבאית באירופה – אם זו נאט״ו ואם זו CSTO, המקבילה רוסית שלה – תהיה מותנת בהסכמת שלושה רבעים מחברי הארגון. הודות להשפעה שלה במרכז אסיה ובקווקז, לרוסיה יהיה גוש חוסם.

שנית, פירוז מזרח אירופה מטילים בליסטים קצרי טווח. הרוסים מודאגים מההצבה של טילים בליסטים מתקדמים במדינות נאט״ו או אפילו אוקראינה, בצורה שתקצר משמעותית את זמן התגובה הרוסי למתקפה גרעינית עליהם. ארה״ב ורוסיה יכולות להסכים להימנע מהצבת טילים בליסטים קצרי טווח בתחום מפורז שיקבע בין הצדדים. הדבר לא ישנה הרבה את מאזן הכוח ביניהם.

שלישית, הימנעות מפריסת נשק גרעיני במזרח אירופה. הרוסים מעוניינים להבטיח שנשק גרעיני אמריקני לא יוצב במדינות מזרח אירופה, ואם אפשר בכלל במדינות אירופה. בזמן שזו דרישה מוגזמת – חלק מהמטריה הגרעינית האמריקנית לאירופה מבוססת על פצצות אמריקניות בבסיסים בגרמניה והולנד – ארה״ב יכולה להסכים להימנע מהצבת נשק גרעיני במדינות מזרחיות לגרמניה. רוסיה תידרש להימנע מהצבת כוחות גרעינים בבלארוס.

שלוש הנקודות האלו הן חשובות לביטחון הלאומי הרוסי, וארה״ב יכולה להיענות להן מבלי לנטוש את אירופה. אפשר למנוע מלחמה באוקראינה, אם הצדדים באמת מוכנים לדיאלוג עמוק וכנה על הסדרי הביטחון במזרח אירופה.

סיכום

הבנייה הצבאית של רוסיה מסביב לאוקראינה היא אינה ״בלוף״ – אם הרוסים יחשבו שהם מוכרחים, הם יהיו מוכנים לפלוש לאוקראינה. אולם הרוסים אינם מעוניינים כרגע להגיע ל-“U-day”, יום הפלישה לאוקראינה, ומחפשים פתרון דיפלומטי לסכסוך. ארה״ב יכולה לספק את הפתרון הזה, אם תהיה מוכנה להכיר במציאות – אוקראינה לא תצורף לנאט״ו. בעלות הברית האירופיות שלה לא מעוניינות אפילו בסנקציות חדשה נגד הרוסים. הרוסים כנראה מבינים את העלות של פלישה לאוקראינה, ויעדיפו פתרון דיפלומטי למשבר. אפשר להגיע לאחד. בואו נקווה, שהצדדים יצליחו.

להורדת הפרק – קישור.

כתלות בתאריך בו הפרק הזה פוגש אתכם, ביידן ופוטין עתידים או כבר נפגשו ב-16 ביוני בג׳נבה. מדובר בפגישה הראשונה של שני המנהיגים מאז ביידן נכנס לתפקידו בבית הלבן, ומדובר בפגישה שהיא כנראה אחת הטעונות שהיו בין מנהיג אמריקני ורוסי מאז המלחמה הקרה. עוד לפני שהתחיל את תפקידו ביידן הגדיר את רוסיה כאיום הכי גדול על ארה״ב [מקור], ולאחר שנכנס לתפקידו קרא לפוטין ״רוצח״. הממשל הטיל סדרה של סנקציות על אישים וחברות רוסיות בעקבות התערבות בבחירות ב-2020 [מקור] ובעקבות הפריצה למשרדי הממשל הפדראלי במסגרת מה שמכונה The SolarWinds Hacks [מקור]. הממשל גם הודיע על סיוע צבאי בסך כ-125 מיליון דולר לאוקראינה [מקור], ושב ומבהיר בכל הזדמנות שמטרתו היא לבלום את התוקפנות הרוסית במזרח אירופה.

הרוסים כמובן הגיבו לאגרסיביות האמריקנית באגרסיביות משלהם: במרץ השנה היו חששות שרוסיה מתכוננת לפלוש לאוקראינה, בעקבות ריכוז מאסיבי של כוחות רוסים על גבול אוקראינה-רוסיה. פלישה כזו לא קרתה, אך הרוסים עדיין שומרים חלק מהכוחות שגויסו בתחילת השנה בגבול, מוכנים לכל הסלמה [מקור]. כשפעיל האופוזיציה אלכסיי נבלני שב לרוסיה היא עצרה אותו, לקול מחאה מצד האיחוד וארה״ב [מקור]. היא גם המשיכה לתמוך בלוקשנקו, גם כשזה חטף מטוס אירי בסוף מאי בשביל להוריד ממנו פעיל אופוזיציה גולה, רומן פרוטסביץ׳ [מקור].

קשה להפריז אם אומר שיש מעט מאוד ציפיות מהועידה הזו. ארה״ב ורוסיה מגיעות אליה כבר עם רמת חיכוך גבוהה, ושני הצדדים אינם מראים שהם מעוניינים להתקרב מחדש זה לזה, אולי רק לנסות ולנהל עד כמה שאפשר את החיכוך ביניהם [מקור]. ביידן רואה בפוטין את האיום הכי גדול על אירופה ונאט״ו, ומעוניין להראות בפגישה הזו שארה״ב לא תהיה מוכנה לספוג תוקפנות רוסית באירופה. הבעיה שלא משנה מה הוא יגיד בפגישה, המעשים שלו מראים שהוא דווקא כן מוכן לתת לאירופה להתפצל, ולפגוע בסולידריות של נאט״ו. הוא אולי אפילו מחליש את השפעתה של ארה״ב באירופה.

בשביל הקרנת כוח על רוסיה ארה״ב תלויה בנאט״ו והאיחוד האירופי שיתפקדו כגוף אחד. אולם האחדות הזו כבר לא מובטחת, וחמור מכך – ממשל ביידן לא פועל כדי להבטיח אותה. בזמן שממשל ביידן מתמקד באוקראינה, ברוסיה, בסיוע ביטחוני ובהבטחות ש״ארה״ב חזרה״ כמנהיגה עולמית, פוטין שוקד לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו בלב שלהם – בגרמניה. וממשל ביידן, במקום לעצור את הפיצול, נותן לו לקרות. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

צינור בעייתי

פוטין מאיים לפצל את האיחוד האירופי ונאט״ו לא באמצעות כוח צבאי, או באמצעות איום גרעיני, אלא באמצעות צינור גז שכנראה רק חלקנו שמענו עליו: נורד סטרים 2 (Nord Stream 2). נורד סטרים 2 הוא צינור גז תת ימי שיחבר ישירות בין רוסיה וגרמניה ויעבור על קרקעית הים הבלטי. תוואי הצינור יעקוב אחר צינור אחר שכבר קיים שם, נורד סטרים 1. ביחד, שני הצינורות יוכלו לספק כ-110 מיליארד מטר מעוקב של גז טבעי בשנה לגרמניה [מקור]. התוכנית אבל היא לא לספק רק לגרמניה. גרמניה לא צריכה את כל הכמות, היא צורכת בשנה פחות מ-60 מיליארד מטר מעוקב גז טבעי. לא, התוכנית היא לספק למערב אירופה, ואפילו מזרח אירופה, גז רוסי שיעבור דרך גרמניה.

אני אומר אפילו מפני שכבר היום יש צינורות רוסים שמספקים גז למזרח אירופה, וממנה לשאר היבשת, ועוברים דרך אוקראינה, בלארוס ופולין. הקיבולת של הצינורות האלו היא עצומה – רק דרך אוקראינה יכולים לעבור בשנה כ-140 מיליארד מטר מעוקב [מקור].

למה אז רוסיה בנתה את צינור נורד סטרים 2? טוב, זה לא מפני שחסרה לה יכולת ייצוא. להפך, כנראה שבשנים הקרובות חלק מהתשתית הרוסית תנוצל לפחות ממקסימום היכולת שלה. רוסיה ייצאה ב-2019 לאיחוד האירופי קצת פחות מ-170 מיליארד מטר מעוקב גז טבעי. למערב אירופה לבדה רוסיה ייצא כ-153 מיליארד מטר מעוקב. ההערכה היא שהכמות הזו לא תגדל עם השנים אלא תקטן, עקב המעבר של אירופה לכלכלה ירוקה ואנרגיה מתחדשת. ההערכה היא שב-2021 הייצוא ירד ל-130 מיליארד מטר מעוקב, וימשיך לרדת [מקור]. הקמה של עוד צינור לכן לא ברורה משיקול של הגדלת יכולת ייצוא.

אולי הסיבה היא כלכלית? אולי העברת גז דרך הים הבלטי היא זולה יותר? עלות הפרויקט מוערכת בכמעט 12 מיליארד דולר [מקור], וכפי שאמרתי צינורות מרוסיה לגרמניה כבר קיימים והם עוברים דרך היבשה, במקום מתחת לים. רוסיה משלמת למדינות שבשטחן הגז עובר עמלות, אך היא תשלם את אותן עמלות גם לגרמניה – הצינור לא משנה באופן מהותי את הכלכלה של העברת גז.

מה אם כן הסיבה שהרוסים החליטו להניח צינור גז חדש בים הבלטי? ויותר מזה – למה גרמניה כל-כך תומכת ומגנה על הפרויקט? ב-2015, מעט אחרי שהצינור הוכרז, הבטיח אז שר הכלכלה והאנרגיה של גרמניה בשיחה עם פוטין שגרמניה תפעל שהצינור יהיה לחלוטין תחת הריבונות המשפטית של גרמניה, ולא של האיחוד האירופי, בכדי לצמצם ״השפעות זרות״ [מקור]. כשביקורת התחילה לעלות נגד הצינור גם מתוך האיחוד האירופי וגם מחוץ לו  – עוד רגע למה יש ביקורת – גרמניה התעקשה וחזרה והתעקשה שמדובר במיזם כלכלי בלבד. למה?

טוב, עבור גרמניה בהחלט למיזם יש סיבות כלכליות, כלכליות ופוליטיות: גרמניה תקבל כ-2 מיליארד דולר בשנה עמלות מהעברת הגז בשטחה [מקור]. עסקים גרמנים מעורבים בבניית התשתית של הצנרת, ומדינת מקלנבורג-מערב פומרניה בגרמניה מצפה להכנסה ממעבר הגז בשטחה [מקור]. הצינור גם יבטיח את הביטחון האנרגטי של גרמניה – בזמן שגרמניה לא מתכננת להשתמש בכל אספקת הגז ממנו, הוא בהחלט יוכל להזין לבדו את כל צרכי האנרגיה שלה. בנוסף, כנראה שמעורבת כאן גם השפעה אישית של העומד בראש החברה האחראית להקמת הצינור: גרהרד שרדר (Schröder), קנצלר גרמניה לשעבר.

אז מבחינתה של גרמניה המיזם הוא בעיקר כלכלי, וזה כנראה ברובו נכון. אך מה מבחינת הרוסים? אם מנקודת מבט כלכלית לא ברור הצורך בצינור, האם יש עוד שיקולים כאן?

אם תקחו מפה של צנרת הגז מרוסיה לאירופה, תוכלו לראות שצינור הנורד סטרים 2, ביחד עם צינור הנורד סטרים 1, מפצל את היבשת לשני אזורים: האזור של אוקראינה, בלרוס ופולין, נקרא לו אזור החגורה, ומדינות מרכז ומערב אירופה, בראשן גרמניה. כיום אם רוסיה תרצה לנתק את אזור החגורה מגז, היא בהכרח גם תנתק את מרכז ומערב אירופה. כל סכסוך צבאי בין המדינות האלו ורוסיה בהכרח יאיים על אספקת האנרגיה לכל היבשת, ולכן כל היבשת תתגייס למערכה נגד רוסיה, אם הדבר יידרש.

הקמת נורד סטרים 2 עלולה לשנות את כל זה: עם אספקה ישירה למרכז ומערב אירופה, רוסיה תוכל לנתק את החגורה מגז מבלי שהדבר יפגע בגרמניה. היא גם לא חייבת לנתק ממש, או חלילה לפלוש, כדי לסדוק את האיחוד האירופי. עבור פולין ואוקראינה המעבר של גז רוסי בשטחן הוא מנוף לחץ על מוסקבה ומקור הכנסה חשוב, במיוחד עבור אוקראינה. אם מוסקבה לא תהיה עוד תלויה בשתי המדינות בשביל לייצא את הגז שלה, אלא תעביר אותו דרך גרמניה, הן יאבדו מנוף לחץ משמעותי נגד מוסקבה.

הדבר במיוחד חמור במקרה של אוקראינה. אוקראינה כיום נתונה ללחץ צבאי מצד רוסיה בחצי האי-קרים, נאלצת להתמודד עם בדלנים רוסים במזרחה, וסובלת מעת לעת מהתקפות סייבר נגד תשתיות ועסקים בה. אם רוסיה לא תהיה עוד תלויה בהעברת גז דרך אוקראינה, קייב תאבד מנוף לחץ על הרוסים ותאבד הכנסה – בערך כחצי מיליארד דולר בשנה. למוסקבה אז יהיה חופש גדול יותר ללחוץ את קייב, ולגרמניה יהיה עוד פחות תמריץ לבוא לעזרתה.

טענה שמושמעת נגד התרחיש הזה היא שגם עם נורד סטרים 2 רוסיה לא תוכל לייצא את כל הגז רק דרך הצינורות הבלטים –רוסיה צפויה לייצא 130 מיליארד מטר מעוקב, והצינורות יוכלו לייצא רק 110 מיליארד מטר. יש עדיין הפרש של 20 מיליארד, שיצטרך להיות מועבר דרך איפשהו. ואכן רוסיה הקימה במקביל לצינור הנורד סטרים 2 את הצינור טורק סטרים, שעובר בתחתית הים השחור לטורקיה וממנה לאירופה [מקור]. הצינור יכול לספק כ-30 מיליארד מטר מעוקב, מחצית מהגז לטורקיה ומחצית לאירופה. אם באמת הביקוש האירופי לגז ידעך בעשור הקרוב ל-130 מיליארד מטר מעוקב, הרי שלרוסיה תהיה את כל הצנרת הדרושה לה לייצא את רוב הגז במסלול העוקף את פולין ואוקראינה.

הסיבה שאני מדגיש את פולין ואוקראינה היא משום החשיבות האסטרטגית שלהן לרוסיה, ומכאן גם החשיבות האסטרטגית שלהן למערב. פולין ואוקראינה, ביחד עם בלארוס, מהוות את השער של רוסיה לאירופה ושל אירופה לרוסיה [ראו כאן להרחבה]. כל מערכה גדולה בין אירופה ורוסיה של 200 השנים האחרונות עברה דרך המדינות האלו, ואם רוסיה תצליח לעקור אותן מנאט״ו ולהכניס אותן תחת השפעתה, היא תעשה צעד משמעותי מאוד לאבטחת המרכז הדמוגרפי והכלכלי שלה מסביב למוסקבה. היא גם תעשה צעד חשוב בשביל לאיים על נאט״ו במרכז אירופה. את בלארוס היא כבר הכניסה תחת השפעתה – עכשיו נותרו אוקראינה ופולין.

צינור נורד סטרים 2 ישיג זאת לא רק ע״י פיצול אנרגטי בין מזרח ומערב, אלא גם ע״י הקטנת התמריץ לגרמניה לחפש מקורות גז חלופיים לאירופה חוץ מרוסיה. ליבשת יש שני ווקטורים מרכזיים לגיוון מקורות האנרגיה שלה: הוקטור הראשון הוא הגדלת החלק של גז טבעי נוזלי בייבוא האנרגיה, ע״י הגדלת מספר מסופי הגז וקנייה ממדינות כמו קטאר, ארה״ב ומצרים. הוקטור השני הוא חיבור גז ממקומות שאינם תחת שליטה רוסית ישירה, כמו לוב ואלג׳יריה, מזרח הים התיכון ושדות הגז של אזרבייג׳ן ומרכז אסיה.

שני הוקטורים האלו דורשים השקעה כלכלית, בתשתיות ובחוזים, ואולי אפילו בסבסוד מחיר הגז. הם אבל יאפשרו לאירופה גיוון גדול יותר במקורות האנרגיה שלה, ובמקרה של הוקטור הראשון, זה של הנזלת גז, גם ישמרו על היחסים האסטרטגים בין ארה״ב ואירופה. אם אירופה תהפוך ללקוח משמעותי של גז טבעי אמריקני, לוושינגטון יהיה תמריץ כלכלי, לא רק אסטרטגי, לשמור על היחסים עם היבשת.

אם אבל גרמניה תוכל לקבל את כל אספקת הגז שלה מרוסיה, למה שהיא תשקיע בפרויקטים יקרים? נכון, גרמניה כרגע לא מתוכננת לצרוך את כל אספקת גז מהצינורות הבלטים. מה אבל יעצור אותה בעוד שנה או חמש שנים לקנות את כל אספקת הגז שלה משם? גרמניה כיום צורכת פחות מ-60 מיליארד מטר מעוקב גז בשנה. היא יכולה בהחלט להסתפק באספקה של נורד סטרים, ללא עוד אספקה מארה״ב, קטאר או מדינה אחרת. אם היא תרצה לגוון, היא תוכל לקנות חלק מהגז מנורבגיה או בריטניה, משתמשת בתשתית קיימת. בכל מקרה, גרמניה כבר תהיה ״מסודרת״, עם תשתית גז קיימת. מה אז יניע אותה לתמוך בפרויקטים בפולין לדוגמה, שמחפשת כיצד להתנתק מהגז הרוסי? סולידריות אירופית?

חולשה פרגמטית

סולידריות אירופית היא מוצר נדיר כבר היום, כשגרמניה עדיין מודאגת ממה שקורה בגבול המזרחי של היבשת. משום שהיא תלויה לכמעט מחצית מהצריכה שלה בגז רוסי, גרמניה, וכמוה מדינות כמו הולנד, בלגיה ואוסטריה, מהססות לפעול בתקיפות גדולה מדי נגד הרוסים. בכל תקרית של 5 השנים האחרונות, בהן רוסיה חצתה קו אדום של האיחוד האירופי, ברלין הייתה יכולה להקפיא או לבטל את צינור הנורד סטרים 2. בכל פעם שהרוסים תקפו פעיל אופוזיציה או ביצעו תוקפנות בגבול, גרמניה הייתה יכולה להכריז שהיא לא מתכוונת להגדיל את התלות האירופית בגז רוסי, ולהקפיא את פרויקט נורד סטרים 2 עד הודעה חדשה. היא לא עשתה זאת.

היא לא עשתה זאת גם מפני שיש לה אינטרסים ברורים בצינור, וגם מפני שיש לה אינטרסים כלכלים ברוסיה, ויש לה, כך היא מאמינה, אינטרס אסטרטגי ביחסים טובים עם הרוסים. חברות גרמניות השקיעו רק ב-2018 כמעט 4 מיליארד דולר ברוסיה [מקור], שמהווה את אחד משותפי הסחר החשובים של המדינה [מקור]. גרמניה גם מאמינה שהדרך היחידה לפתור מתחים עם מוסקבה היא רק אם יהיה לה גזר כלשהו, אפיק כלשהו של שיתוף פעולה חיובי עם הקרמלין. אז גרמניה מעדיפה לגנות את פוטין כשהוא תומך בלוקשנקו בבלארוס וכשהוא מזיז חטיבות שריון לגבול עם אוקראינה וכשהוא כולא פעילי אופוזיציה – אבל היא מסרבת לגעת בנורד סטרים, רואה בו ערוץ תקשורת חיובי.

אפשר לשאול אם אולי נורד סטרים לא כל-כך חשוב לרוסיה, ולכן אין באמת משמעות אם גרמניה תקפיא אותו או לא. זו שאלה לגיטימית. חשוב להבין שכמו שגז רוסי חשוב לאיחוד, האיחוד חשוב לרוסיה כשוק צרכני: כמעט 80% מהגז הטבעי הרוסי מיוצא לאיחוד האירופי [מקור]. מוסקבה עובדת על פרויקטים שיתנו לה להעביר חלק מהייצוא למזרח אסיה, אך היא מגלה שסין לדוגמה, שהייתה אמורה להיות שוק צרכני גדול, מחפשת לגוון את המקורות שלה ומהססת לממן תשתיות רוסיות אליה [מקור]. הקפאת נורד סטרים 2 תהיה איתות ברור לרוסיה שאירופה אינה מוכנה עוד להיות תלויה במוסקבה לאספקת הגז שלה, ושהיא מתכוונת לחפש כיצד לצמצם את מנוף הלחץ הרוסי עליה.

את זה דורשות מדינות כמו אוקראינה, פולין וארה״ב. מאז שהוכרז נורד סטרים 2 המדינות האלו מבקרות את הגרמנים על הפרויקט, אך במקום לבטל אותו, הגרמנים מחפשים איך לצמצם את הנזק האסטרטגי שלו. החשש הגרמני עכשיו, כשהצינור כמעט הושלם – בנייתו אמורה להסתיים הקיץ – שאם הוא יבוטל, מוסקבה תגיב באגרסיביות. הביטול גם עלול לחשוף את גרמניה לתביעות נזקים, ויפגע בתדמית של ברלין בעיני הקהילה העסקית כמי שמכבדת חוזים.

גרמניה לכן מחפשת דרכים איך לצמצם את הנזק האסטרטגי של הצינור אחרי שיוקם [מקור]: הצעה אחת היא שסתום חירום שינתק את הגז ברגע שרוסיה תפסיק להעביר גז דרך אוקראינה. בזמן ששסתום כזה נשמע כמו פתרון – הוא יוצר מחדש סולידריות בין אוקראינה ושאר אירופה – הוא לא באמת מנוף לחץ על רוסיה: שסתום כזה בעצם ינתק את הגז לגרמניה ושאר אירופה, אם הרוסים יפסיקו להזרים גז דרך אוקראינה. המפסידה הגדולה פה תהיה אירופה, ולא ברור כמה זמן גרמניה תהיה מוכנה לסבול את הפגיעה הכלכלית מהיעדר גז. מה גם שהאירוע שאמור להפעיל את השסתום הוא לא ברור: נגיד והרוסים ימשיכו להזרים גז דרך אוקראינה, אבל במקום עשרות מיליארדים של מטרים מעוקבים, יזרימו רק מיליון. גם אז גרמניה תפעיל את השסתום?

הצעה אחרת היא שהצינור יושלם, אך לא יופעל עד שרוסיה תיתן ערבויות שהיא תשנה את התנהגותה. אין אבל תשובה איך ערבויות כאלה יראו, ומה גרמניה תעשה ברגע שהצינור יופעל ורוסיה תפר את הערבויות. גם מה זה אומר תשנה את התנהגותה – מה בדיוק בהתנהגותה? כוחות הצבא בגבול אוקראינה? מאסר פעילי אופוזיציה? לא ברור, והרוסים ינצלו את חוסר הבהירות הזו.

נזק נוסף שיוצרת גרמניה עם ההתעקשות על השלמת הצינור היא פגיעה בסולידריות האירופית הגם ככה חלשה, משום שהיא מראה שברלין מוכנה לנהל פרויקט שישפיע על כלל אירופה תוך שהיא אוטמת את אוזניה לביקורת מתוך ומחוץ לגרמניה עליה. בין המבקרות החריפות של הצינור הן פולין, אוקראינה, המדינות הבלטיות וארה״ב [מקור]. מתוך גרמניה עצמה יש ביקורת מצד המפלגה הירוקה, כמו גם מתוך מפלגתה של מרקל [מקור]. כולם חוששים שנורד סטרים יגדיל את התלות האירופית בגז רוסי, ויגרום לניתוק בין מזרח היבשת ומערבה. ההתעקשות הגרמנית להמשיך בפרויקט רק מתסכלים את אותן מדינות, שחלקן כעת מחפשות איך לאזן אסטרטגית מול השלמת הצינור – על כך עוד רגע.

ארה״ב עשתה צעד אחד מעבר לרק ביקורת והטילה סנקציות על הפרויקט בסוף 2019, מאיימת על כל חברה שתשתתף בו שהיא לא תוכל לעשות עוד עסקים עם ארה״ב [מקור]. רובן של החברות המעורבות נסוגו, והחולפו בספינות רוסיות. הסנקציות עיכבו את הבנייה, אך כפי שציינתי, הפרויקט אמור להסתיים הקיץ עם השלמת הצינור.

הטעויות של ביידן

ממשל ביידן ירש את הבעיה של פרויקט הנורד סטרים 2 אחרי שכבר סנקציות הוטלו עליו, וכשנראה שהפרויקט יסתיים אם ארה״ב תרצה ואם לא. מה שהונח לפתחו של הממשל הוא האם בכל זאת להטיל עוד סנקציות על הפרויקט, במיוחד על החברה המנהלת אותו, Nord Stream AG, או להימנע מכך, בכדי לא לפגוע ביחסים עם ברלין.

בסוף מאי הממשל החליט שלא להטיל סנקציות על Nord Stream AG, בטענה שהן לא יהיו פרודוקטיביות ולא יצליחו למנוע את הקמת הצינור [מקור]. בראייתו של ממשל ביידן היחסים הטרנס-אטלנטיים חשובים מדי בשביל לפגוע בהם עם עוד סנקציות על צינור שגם ככה יושלם. ממשל ביידן רואה בגרמניה כיום את השחקן המשמעותי ביותר באיחוד האירופי ולכן פגיעה ביחסים איתה תהיה פגיעה ביחסים הטרנס-אטלנטיים. בכך שהממשל סירב להטיל סנקציות, הוא בעצם אותת לברלין שהוא מעוניין לעבוד יחד על הבעיות של אירופה, ולא לנסות ולהכתיב לברלין מה המדיניות שהיא צריכה לבצע.

ההחלטה הזו שגויה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, גרמניה יותר ויותר פועלת לא כבעלת ברית אמריקנית, אלא כמדינה צפה בין שלושת מוקדי הכוח של רוסיה, סין וארה״ב. ברלין מעוניינת לשמור על יחסים קרובים עם כל שלוש המעצמות, וההחלטה האמריקנית לא להטיל סנקציות פשוט תאפשר לברלין להמשיך באסטרטגיה הצפה שלה מבלי לגבות ממנה מחיר כלכלי. יכול להיות ששינוי במדיניות החוץ של גרמניה יקרה עם הפיכת הירוקים לחלק מקואליציית השלטון, אך זה יקרה למרות שארה״ב סירבה להטיל סנקציות ולא בגלל. הירוקים תומכים בקו אסרטיבי יותר מול רוסיה וסין, אך צריך להמתין ולראות אם הם ימשיכו לתמוך בקו הזה גם כשיכנסו לקואליציה, ויצטרכו להתחשב בלובי העסקי של גרמניה.

שנית, ההחלטה של ביידן לא להטיל סנקציות עוזרת ליחסים עם גרמניה, אך פוגעת ביחסים עם פולין ומדינות מזרח אירופה. מבחינתן ההחלטה האמריקנית היא העדפה של ברלין על פניהן, וכתף קרה מצד ממשל שהכריז עד כמה חשוב לו לבלום את רוסיה [מקור]. התגובה שלהן לכן תהיה לנסות ולחפש מדינות אחרות שיכולות לעזור לבלום את מוסקבה, ובראשן טורקיה. במהלך השנה החולפת פולין, המדינה המרכזית במערך האזורי המתגבש של מזרח אירופה, חיזקה את קשריה הביטחוניים והכלכלים עם טורקיה [מקור]. רק במאי השנה וורשה הודיעה על רכישת מל״טים מטורקיה, המדינה הראשונה מנאט״ו לעשות זאת [מקור]. לטביה מאותת שגם היא מעוניינת לרכוש מל״טים טורקים [מקור], ובין אוקראינה וטורקיה כבר מספר שנים מתגבשת רשת של קשרים כלכלים, ביטחוניים וטכנולוגים, אותם סקרתי בהרחבה יותר בניתוח ״חברים חדשים״ [ראו כאן]. אנחנו צפויים לראות התחזקות של ההשפעה הטורקית במזרח אירופה, על חשבון ארה״ב וגרמניה גם יחד.

סביר שבשלב כלשהו וושינגטון תבין את השגיאה שלה, ותתחיל להתרחק מגרמניה לעבר מזרח אירופה. כפי שהצגתי בניתוח ״האנגלוספרה״ [ראו כאן], הרצון של גרמניה לשחק בין שלושת מוקדי הכוח של סין-רוסיה-ארה״ב יתסכל את האמריקנים, ויביא אותם להזיז את המיקוד שלהם באירופה מגרמניה לפולין, ששוקדת על הקמת גוש אזורי עצמאי בתוך האיחוד האירופי. פולין בונה צינור גז ישיר לים הצפוני שייתן לה גז טבעי מנורבגיה, והיא בונה מסופי גז טבעי נוזלי כדי לקבל אספקה מארה״ב וקטאר [מקור].

יש כאן גם משמעויות לישראל: עבור ישראל פולין היא שחקן אסטרטגי חשוב לגז טבעי ישראלי וטכנולוגיה צבאית, והיא תהיה כנראה הראש של הלובי הישראלי באיחוד האירופי. היחסים בינינו לבין וורשה היו מתוחים לעיתים, אך חשוב לשמור על פרספקטיבה רחבה: פולין כנראה תהיה אחת מבעלות הברית הכי חשובות של האמריקנים באירופה. יחסים טובים איתה, יפתחו הזדמנויות דיפלומטיות וכלכליות עבור ישראל. ישראל גם תצטרך להיות ביחסים טובים עם טורקיה, בשביל שזו לא תחסום ממנה את אותן הזדמנויות במזרח אירופה. השינוי במאזן הכוח ביבשת אירופה הוא גם הזדמנות וגם אתגר לנו, ואנחנו לא יכולים להישאר אדישים למה שנראה כהיחלשות של גרמניה ככוח המוביל באירופה.

סיכום

ההחלטה של ממשל ביידן שלא להטיל סנקציות על נורד סטרים 2 תפגע ביחסים של ארה״ב עם מזרח אירופה ותאפשר לגרמניה להמשיך במשחק המשולש שלה. ההתפצלות של האיחוד האירופי ונאט״ו היא סבירה, אך לא בלתי נמנעת – ממשל ביידן היה יכול להראות את המחוייבות שלו לבלימת הרוסים ע״י פגיעה בפרויקט הכי חשוב שלהם עם גרמניה, וע״י לחץ על ברלין לבחור צד. במקום הממשל העדיף להיות פרגמטי, פרגמטיות שהיא מובנת, אך קצרת ראייה. כל עוד גרמניה ממשיכה את המשחק המשולש, אין לארה״ב סיבה להמשיך ולשים את המיקוד שלה באירופה דווקא בה. פולין ומדינות מזרח אירופה משוועות לתמיכה אמריקנית מול הרוסים. בתקווה בבית הלבן יבינו זאת מוקדם מאשר מאוחר. תודה לכם על ההקשבה.