1

פלג 10: סערת הנפט

הורדת הפרק – קישור.

לפרק היום יש שלוש מטרות: ראשית, אני רוצה לדבר על מה בדיוק הוסכם בין חברות אופ״ק ובעלות בריתן בפסח, הסכם שהוא בו זמנית חסר תקדים היסטורית ולא הזיז כמעט לשוק. זו המטרה השנייה – אני רוצה לדבר בפרק על שוק הנפט, להציג לכם בקווים כלליים איך הוא עובד ומה קורה ויקרה בשבועות הקרובים עם מחיר הנפט. לבסוף, המטרה השלישית, היא להסתכל בשלושה טווחי זמן על שוק האנרגיה שמתהווה עקב הקורונה – טווח הזמן הקצר, הבינוני והארוך. מה שאולי יפתיע את רובנו הוא שבטווח הזמן הארוך כנראה שמשבר הקורונה טוב לאנרגיות ירוקות, דווקא משום הנפילה במחיר הנפט. בסביבה של 40-45 דולר לחבית, עם חוסר וודאות גבוה, חברות אנרגיה יעדיפו להשקיע בפיתוח סוללות, תאים סולאריים ומימן מאשר בפיתוח שדות נפט חדשים. נעסוק גם זה.

אני רוצה לציין מראש שבנקודות מסוימות הפרק הזה ירגיש למי שיותר מכיר את שוק הנפט כברור מאליו. המטרה שלי כאן היא ממש להיכנס לאיך שוק הנפט עובד, בשביל שאנשים שפחות מכירים יוכלו להבין מה שולט במחיר הנפט, מה זה בכלל ״מחיר הנפט״ ואיך היצע, ביקוש וגיאופוליטיקה מעצבים את השוק. אז בואו נתחיל.

הסכם היסטורי

כולנו שמענו בחדשות שאופ״ק+, שמורכב מחברות אופ״ק ומדינות נוספות שהסכימו לשתף איתו פעולה כמו רוסיה ומקסיקו, הסכימו ב-12 במרץ על חיתוך תפוקה היסטורי במסגרתו חברות אופ״ק+ יחתכו כ-9.7 מיליון חביות נפט ליום החל ממאי השנה [מקור]. אבל מה בדיוק הוסכם שם ולמה ההסכם ההיסטורי לא הזיז כמעט למחירי הנפט בעולם?

ההסכם מגדיר בעצם שלושה חלונות זמן בהם יהיה חיתוך בתפוקה: חלון הזמן הראשון יהיה החל ממאי השנה ועד סוף יוני, ובו התפוקה תחתך ב-9.7 מיליון חביות ליום. לאחר מכן, בחלון הזמן השני שבין יולי ועד סוף דצמבר השנה, החיתוך יהיה של 7.7 מיליון חביות ליום. שימו לב – שני החיתוכים הם ביחס לרמת בסיס מוגדרת, שעוד כמה רגעים נעסוק בה. כלומר כשאני חיתוך של 9.7 מיליון ואז חיתוך של 7.7 מיליון, זה לא אומר חיתוך ועוד חיתוך, אלא זה אומר חיתוך ואז הקטנה של החיתוך. כלומר אחרי שהתפוקה תצומצם ב-9.7 מיליון, אופ״ק+ יוסיף בחלון הזמן השני עוד שתי מיליון חביות לתפוקה של סוף יוני בשביל להגיע לחיתוך של רק 7.7 מיליון. בחלון הזמן השלישי, מינואר 2021 ועד אפריל 2022, החיתוך בתפוקה יהיה של 5.8 מיליון חביות ליום, או במילים אחרות יכנסו לשוק עוד כמעט 2 מיליון חביות.

המשמעות של כל השלבים האלו שאופ״ק מנסה להקפיץ עכשיו את מחיר הנפט ואז לשמור אותו קבוע למשך שארית השנה ע״י מענה לעלייה בביקוש שאופ״ק חוזה עד סוף 2020. הבעיה שטווח הזמן של הקיצוץ הראשון הוא קצר יחסית – חודשיים. זה אומר שאם אני יכול להמתין חודשיים לקנות נפט באוגוסט, אין לי סיבה לקנות אותו עכשיו. אופ״ק ומשרד האנרגיה האמריקנים מעריכים שהביקוש לנפט יעלה בקיץ, אך כרגע הדבר היחיד שידוע שיהיו יותר חביות נפט בקיץ, לא שיהיה יותר ביקוש.

בנוסף, אופ״ק תבצע פגישת עדכון והערכה מחדש ב-10 ביוני 2020, כלומר קצת יותר מחודש אחרי שהחיתוך הראשון יכנס לתוקפו. זה אומר שאם מחיר הנפט ימשיך להיות נמוך – סביב ה-20 דולר לחבית – אפשר ואופ״ק יתקשה להחזיק בקיצוץ ויאלץ להגדיל את התפוקה רק בשביל למנוע מחברות הארגון להיכנס לגירעונות משמעותיים. זה אומר שעדיין לא ידועה סביבת האספקה ביוני, מה שמותיר את השוק באי-וודאות – למה לשלם עכשיו על חוזה עתידי יקר, כשאפשר ויהיה יותר זול לקנות את הנפט ביוני כשאופ״ק לפתע יגדיל את התפוקה או אפילו יגלה שהוא נכשל באכיפת החיתוך בתפוקה?

מה שמביא לבעיה השנייה עם ההסכם: קו הבסיס לחיתוך שנקבע לרוב יצרניות אופ״ק הוא התפוקה שלהן באוקטובר 2018. יש אבל שתי חריגות: ערב הסעודית ורוסיה. עבורן קו הבסיס שנקבע הוא 11 מיליון חביות ליום. למה ההחרגה? על הנייר התפוקה הרוסית הייתה 11.3 מיליון חביות ליום בפברואר 2020. אולם המספר הזה כולל נפט גולמי וקונדנסט, מין גז טבעי מעובה, שרוסיה בדרך כלל מפיקה ממנו סביב ה-600 עד 700 אלף חביות ביום [מקור]. נפחית את המספר הזה מהתפוקה הרוסית לפברואר והרוסים כבר עומדים על 10.7 מיליון חביות ליום בלי שעשו דבר. מהרמה הזו הם צריכים לחתוך עוד 2.2 מיליון חביות, אבל לא ממש – הרי אם התפוקה אמורה גם ככה לעלות ביולי בשתי מיליון חביות, למה לא לגרור רגליים עד יולי? ואם מדינות אחרות יקטינו משמעותית את התפוקה שלהן, למה שרוסיה לא תשמור את התפוקה שלה אם גם ככה התפוקה בסה״כ קטנה?

כשהשוק מסתכל על ההתחייבות הרוסית הוא זוכר עד כמה הרוסים עמדו בהתחייבויות שלהם בין 2016 ל-2018, אז התפוקה הרוסית צמחה למרות ועל-אף הגבלות ייצור מצד אופ״ק [מקור]. יש סיבה להיות סקפטים שרוסיה תעמוד בהתחייבויות שלה הפעם.

סעודיה היא גם סיפור של משחקי מספרים – לכאורה הסעודים עומדים לחתוך כמעט 3.5 מיליון חביות ליום, מרמה של 12 מיליון באפריל ל-8.5 מיליון במאי. אולם הסעודים העלו את הייצור שלהם ל-12 מיליון בעקבות מלחמת המחירים עם רוסיה. ברבעון הראשון של השנה הסעודים ייצרו כ-9.7 מיליון חביות, כלומר החיתוך האמיתי הוא של כ-1.2 מיליון חביות ליום, חיתוך שיחזיר אותה לרמות תפוקה של 2010.

אם נשים רגע את הבעיות בצד, עדיין מדובר בהסכם היסטורי ולו מפני שזו הפעם הראשונה שארה״ב התערבה כצד במשא ומתן של אופ״ק [מקור]. כשמקסיקו סירבה לחתוך את התפוקה שלה ב-400 אלף חביות ליום, טראמפ התערב והציע שמקסיקו תחתוך רק 100 אלף חביות ליום וארה״ב תחתוך את ה-300 אלף הנותרות. גם אם ארה״ב לא התחייבה בפירוש לשום חיתוך מצידה, העובדה שהיא לראשונה משתתפת בדיונים של אופ״ק, ביחד עם עוד יצרניות אנרגיה מה-G20, היא חסרת תקדים בפוליטיקה העולמית. התקדים שטראמפ יצר פה מרמז שארה״ב תהיה מוכנה לפעול ביחד עם יצרניות נפט נוספות בשביל להגן על תעשיית הנפט הלאומית שלה – צעד שיש בו אינטרס לאומי ברור ובו בזמן יציאה נגד העקרונות של שוק חופשי גלובאלי. גם אם נניח שביידן יבחר בנובמבר 2020, אם הוא ירצה לשמור על התעסוקה בתעשיית הנפט בארה״ב הוא יצטרך להמשיך ולעבוד עם אופ״ק. זה שם גבול ליכולת של תעשיית הפצלים לשבש את שוק הנפט ושם את ארה״ב באינטרס ברור לשמור על מחירי נפט ״סבירים״ – לא 100 דולר לחבית, אך גם לא 20.

בנוסף לקיצוץ שאופ״ק+ התחייב עליו יצרניות נפט נוספות יחתכו את התפוקה שלהן פשוט מפני כוחות השוק. ארה״ב לבדה תראה ירידה בתפוקה של 1.7 מיליון חביות נפט ליום עד סוף 2020 [מקור] ובנוסף אליה יהיו ירידות בתפוקת הנפט של קנדה, מה שיביא לסה״כ חיתוך תפוקה של עוד 3.5 מיליון חביות ליום [מקור]. וונצואלה ועיראק גם הן יחתכו בחודש הקרוב את התפוקה שלהן [מקור]. בסה״כ, השוק עומד לראות במאי איבוד תפוקה של כ-13 מיליון חביות אם לא יותר. וזה לא הזיז למחירים. למה?

העולם המופלא של שווקי הנפט

שוק הנפט הוא חיה מוזרה שלא עובדת בדיוק כמו שאנחנו חושבים. אין מחיר נפט אחד, כמו שאין סוג נפט אחד, כמו שאין שדה נפט אחד. יש המון גורמים שמשפיעים על הדינמיקה של השוק, מה שמשפיע בתורו על הכלכלה העולמית – שרצה על נפט – על הכלכלות של יצרניות וצרכניות הנפט ובסופו של דבר אפילו על הכיס של כל אחד מאתנו.

האלמנט הראשון והפשוט ביותר להבנה בשוק הם הכוחות של היצע וביקוש. כשאופ״ק חתך את התפוקה ב-9.7 מיליון חביות נפט ליום, ההערכה הייתה שמשבר הקורונה במקביל חתך את הביקוש בכמעט 30 מיליון חביות ליום יחסית לשנה שעברה [מקור]. כלומר אופ״ק חתך שליש מהביקוש שאבד לשוק. כשאין ביקוש, אין עלייה במחיר – אין שום סיבה לבית זיקוק לקנות נפט בשביל להפיק דלק שאף אחד לא צריך.

הנפילה החדה בביקוש לנפט מלמדת אותנו גם משהו על אופיו: נפט משמש בעיקר לתחבורה, אם מכוניות נוסעים, משאיות, ספינות או מטוסים. זה אומר שהעוצר בעקבות הקורונה משפיע עמוקות על הביקוש לנפט, בניגוד לדוגמה לביקוש לגז טבעי או אורניום. אם אין מכוניות בכבישים או מטוסים בשמיים, אין סיבה לבתי זיקוק לרכוש נפט. מכאן שגם ביום שאחרי העוצר, כשכולנו נחזור לחיינו הכמעט נורמאלים, הביקוש לנפט עדיין יהיה נמוך משום שיהיו פחות טיסות וכנראה גם פחות נסיעות – אם מפני שאנשים יעדיפו לעבוד מהבית או מפני שאזורים שונים ימשיכו להיות תחת עוצר. ה-IEA מעריך שבסה״כ השנה הביקוש לנפט יהיה נמוך ב-9.3 מיליון חביות ליום לעומת 2019 [מקור].

Screenshot 2020-04-20 at 16.47.58
הרכב הביקוש לנפט, 2020 ו-2040 ושינוי בביקוש (מקור: בלומברג)

נוסף על הביקוש שאבד, מלחמת המחירים של סעודיה שנמשכה חודש הציפה את השוק בנפט זול. סוחרים מהירים עם גישה ליכולת אחסון קנו את הנפט בזול ומכרו אותו ביוקר בחוזים עתידיים, מרוויחים מההפרש. לחילופין, בתי זיקוק רכשו עוד בחודש מרץ את אספקת הנפט הדרושה להם לאפריל ומאי והם לא יתחילו לקנות חוזים חדשים עד שיסיימו את האספקה הנוכחית שלהם. הקיום של חוזים עתידיים משפיע על הדינמיקה של שוק הנפט בכך שהוא מכניס מימד זמן – יצרן או צרכן יכולים להרוויח או להגן על עצמם מתנודות נוכחיות בשוק הנפט ע״י ניצול של חוזים עתידיים. חלק מהקונים של החוזים העתידיים הם סוחרים שכל מטרתם הן ספקולציות בשוק, קונים חוזים בזול ואז מוכרים אותם ביוקר, ללא שום כוונה לקבל בסוף נפט.

אסביר קצת יותר לעומק: אנחנו יכולים לזהות שלושה שחקנים בשוק הנפט – יצרנים, צרכנים וסוחרים. יצרנים הם מי שמייצרים את הנפט והם יכולים להיות יצרנים פרטיים – נגיד חברות פצלים אמריקניות – או יצרנים לאומיים, כלומר חברות ממשלתיות שאחראיות לייצור הנפט כמו עראמקו (Aramco) של סעודיה או פמקס (Pemex) של מקסיקו. צרכנים הם מי שצורכים את הנפט הגולמי המופק ע״י היצרנים – בדרך כלל בתי זיקוק, אך אלו גם יכולות להיות מדינות שקונות את הנפט בשביל המאגרים האסטרטגים שלהן. סוחרים הם מי שמתווך בין היצרן לצרכן, קונה נפט מהיצרן ומוכר אותו לצרכן. חלק מהסוחרים האלו אפילו לא מתעסקים בזה: כל העניין שלהם הוא בספקולציות על חוזים עתידיים, ספקולציות שמהן הם מרוויחים את כספם.

מהו חוזה עתידי? חוזה עתידי הוא הסכם לאספקת נפט בתאריך עתידי כלשהו במחיר שנקבע בעת רכישת החוזה. המחיר העתידי לא חייב להיות זהה עם המחיר לאספקה מידית (מה שנקרא “Spot Price”). לדוגמה, מחיר הנפט שהפך שלילי השבוע היה המחיר של נפט בחוזה אספקה למאי. המחיר שלו שונה מהמחיר של נפט בחוזה ליוני, שעומד כרגע סביב ה-11 דולר לחבית ושונה מהמחיר שלו לאספקה מידית שגם עומד סביב ה-11 דולר.

מה שאתם צריכים לקחת מזה הוא שלנפט יכולים להיות כמה מחירים שונים כתלות בטווח הזמן. מה שאתם עוד צריכים לקחת מזה הוא שהתרסקות של מחיר בטווח זמן אחד לא אומרת התרסקות בכל טווחי הזמן, מה שמאפשר ליצרנים, צרכנים וסוחרים להתגונן מפני שינוי מחירים קיצוני או אפילו להרוויח ממנו. איך?

אני אתמקד ביצרנים ובסוחרים כי הם אלה שיעניינו אותנו גם בהמשך הפרק. סוחרים יכולים להרוויח מחוזים עתידיים ע״י קנייה של נפט בזול עכשיו ומכירתו בחוזה עתידי ביוקר אחר-כך. הסוחר בעצם מרוויח מההפרש בין המחיר הנוכחי של הנפט ובין המחיר העתידי שלו. מה הוא עושה בינתיים עם הנפט? מאחסן אותו, אם במכלים, אם במשאיות ואם – בספינות. כשמחיר הנפט התרסק במרץ סוחרים רבים מיהרו לקנות נפט בזול ולמכור אותו בחוזים עתידיים ביוקר. בינתיים את הנפט שהם רכשו הם העבירו למכליות, שבמקום לשמש לשינוע של נפט הוסבו לשמש כמחסנים צפים. כל עוד ההפרש שבין המחיר הנוכחי של נפט למחיר העתידי שלו גדול מספיק, משתלם לסוחר להשכיר מכלית ולשלם לה פשוט לשבת בים עד שיגיע זמן האספקה. כך למרות דעיכה בביקוש לנפט וירידה בפעילות המסחרית, עלות ההשכרה של מכליות הכפילה את עצמה מאז פברואר 2020. נכון לתחילת אפריל כ-160 מיליון חביות נפט אוחסנו בספינות בים, שיא היסטורי [מקור].

כמו שציינתי אבל חלק מהסוחרים לא עוסקים בקניית נפט ומכירתו, אלא בספקולציות על מחיר החוזים עצמם. הם קונים חוזה ליוני במחיר של 20 דולר ואז מוכרים אותו ב-27 דולר, מרוויחים מההפרש. המחיר לנפט הפך שלילי השבוע מפני שסוחרים לא יכלו למכור את הנפט – משום שאף אחד לא רצה בו – או מפני שהם לא הצליחו למצוא מקום לאחסן את הנפט. המחיר לכן ירד אל מתחת לאפס פשוט מפני שסוחרים חיפשו כיצד להיפטר מנפט שאף אחד לא רצה. אולם זו לא הדרך היחידה שמחיר נפט יכול להפוך שלילי.

בואו נפנה את מבטנו ליצרנים. יצרן נפט יכול להשתמש בחוזה עתידי כדי להגן על עצמו משינויים משמעותיים בשוק – הוא יכול לחתום מראש על חוזה אספקה ארוך טווח במחיר קבוע ולוודא שהוא מוגן מנפילות חדות במחיר. לכן לדוגמה כשמחיר הנפט צונח, לא כל היצרנים פושטים את הרגל בו זמנית – רובם הגנו על לפחות חלק מהייצור שלהם ע״י נעילה שלו במחיר קבוע. חלק מהיצרנים כן פושטים את הרגל וחלק פשוט רואים ירידה ברווחים.

מה קורה אבל אם מחיר הנפט, גם מחיר הנפט העתידי, ממשיך לרדת? מה קורה אם מתחיל להתמלא המקום הפיזי לאחסון נפט וליצרן אין איפה לאחסן את הנפט? כאן האינטואיציה של ביקוש והיצע עלולה להטעות אותנו.

מחירים שליליים

באינטואיציה של ביקוש והיצע מוצר שעולה יותר לייצר מהמחיר שלו בשוק הוא מוצר שיפסיקו לייצר. לכאורה אם מחיר הנפט יורד מתחת לרווחיות של שדות, אם אין עוד איפה לאחסן אותו, היצרן פשוט יסגור את הבאר וימתין עד שהמחירים ישתפרו. הבעיה שזה לא עובד ככה בנפט.

יש עלות ייצור של חבית נפט, יש עלות לסגור באר נפט ויש עלות להפעיל באר נפט אחרי שהיא הושבתה. לפעמים גם אם אני מפסיד על כל חבית שאני מייצר, עדיין כדאי לי לייצר אותה לעומת הנזק שיהיה לי אם אפסיק את הייצור לחלוטין בבאר. אחת הדוגמאות הכי טובות לזה הן בארות הנפט הישנות של הרוסים במערב סיביר. הבארות האלו חייבות הזרקה תמידית של מים בשביל להפיק מהן נפט. אם אני אסגור אותן לא רק שאאבד את לחץ המים, אלא שגם הבאר תקפא. אם ארצה שוב להפעיל אותה א׳ לא בטוח שבכלל אצליח ו-ב׳ זה יעלה לי הון, הון שלא בטוח שההפקה מהבאר תחזיר. כלומר ההתלבטות שלי היא בין לסגור עכשיו באר ואולי לאבד לצמיתות את הנפט בה או להמשיך ולהפיק ממנה נפט גם אם בכמות קטנה ובהפסד ולהגדיל את התפוקה ברגע שמחיר הנפט יעלה. שיקול דומה קורה גם בשדות הפצלים בארה״ב: חלקן של הבארות דורשות לחץ הידראולי תמידי בשביל להפיק נפט. עדיף ליצרן פצלים להפסיד על באר מאשר לסגור אותה ולהפסיד אותה לחלוטין. אותו הדבר נכון גם לקידוחים בים.

כלומר יש קבוצה של יצרנים שימשיכו להפיק נפט גם אם המחירים יהפכו חד ספרתיים ואפילו שליליים. כמובן, גם להם יש גבול – מתחת לרמת מחירים מסוימת גם הם יפשטו את הרגל. השאלה היא אבל לא כמה יפשטו את הרגל, אלא מי יפשוט את הרגל ראשון. כל יצרן שחותך בתפוקה עוזר ליצרנים זולים ממנו להמשיך ולהתקיים. כלומר אם קנדה, וונצואלה וארה״ב סוגרים בארות, סעודיה, איחוד האמירויות ורוסיה יכולים להמשיך לייצר ולבלוע את נתח השוק שהיצרנים האחרים כבר לא יכולים לספק לו נפט. בנוסף, אותם יצרנים יאבדו חלק מהתפוקה שלהם לצמיתות, משום שהם לא יוכלו או לא ישתלם להם להפעיל מחדש בארות.

המשמעות היא שככל שסביבת המחירים הנמוכה ממשיכה, הרווח שהיצרנים הזולים יוכלו להשיג בסופה גדל. כשהביקוש לנפט יחזור – ויהיה זה ב-2020 או ב-2021 – היצרניות הזולות יהיו שם לענות לביקוש, מוכרות עוד נפט במחיר גבוה יותר. היכולת שלהן לספק את הביקוש אבל משמעותו שהמחיר עדיין ירוסן, ויצרנים שיצאו מהמשחק כנראה לא יראו סביבת מחירים נוחה לחזור להפעיל בארות שננטשו. אנחנו עוד נרחיב את הדיבור על עניין המחסור בהיצע כשנדבר על הטווח הבינוני לשוק האנרגיה.

הבעיה בשביל שוק הנפט בכללו היא שכל עוד הייצור אינו מדביק את הצריכה – וזה לא עתיד לקרות בחודש הקרוב – נבנה עודף של נפט באתרי אחסון וספינות. יש גבול פיזי לכמות הנפט שהעולם יכול לאגור. מעבר לגבול הזה, המחירים יהפכו שליליים ויכריחו יצרנים שאין להם שום פתרון אחסון לסגור את התפוקה שלהם. כאן שוב יש הבדל בין יצרנים: הסעודים והרוסים מזרימים כמויות של נפט לסין, ששמחה למלא את המאגר האסטרטגי שלה [מקור]. יצרנים אמריקנים וקנדים יותר מוגבלים: יצרני נפט באלברטה יכולים לשנע את הנפט שלהם בעיקר ע״י צינורות. עם עודף נפט בארה״ב וללא יכולת לייצא את הנפט בקלות דרך הים, מחיר הנפט באלברטה הגיע למספר חד ספרתי ואולי אפילו למחיר שלילי (אנחנו לא נדע עד סוף אפריל) [מקור]. מצב דומה קורה בארה״ב, שם חברות אחסון ושינוע כבר פנו ליצרני פצלים לחתוך בתפוקה בשביל למנוע מהמחסנים להתמלא [מקור].

כלומר שוק הנפט יהיה נתון לפחות עד יולי בלחץ משולש: יש לנו נפט שנקנה בזול במרץ ונעל את המחירים לחוזים עתידיים, יש לנו ירידה בביקוש שלא מונעת מחלק מהיצרנים להמשיך לייצר ויש לנו את מאגרי הנפט שעומדים להיות מלאים לחלוטין. כלומר אנחנו יכולים לצפות שמחיר הנפט בארה״ב ימשיך להילחץ לכיוון ה-0 אם לא השלילי, כמו גם הנפט בשאר העולם. האם המצב הזה יהיה קבוע?

זה תלוי עד כמה הביקוש יתאושש בחצי השני של 2020 ו-2021. ההערכות, הן של ה-EIA [מקור] והן של ה-IIF [מקור] שהביקוש יתאושש במחצית השנייה של השנה ויביא את מחיר הנפט לסביב ה-40 עד 45 דולר בסוף 2020 ו-2021. האם זה אומר שכדאי לקנות נפט? ממש לא.

העתיד החדש של הנפט

בטווח הקצר מחיר הנפט ימשיך לרדת ויכריח יצרנים יקרים או כאלה שאין להם איפה לאחסן את הנפט להפסיק את הייצור. רוסיה וערב הסעודית כנראה יאכלו את נתחי השוק שחברות הפצלים, אנגולה, ברזיל וניגריה ישאירו מאחוריהן. ההערכה שמחיר הנפט יעלה ל-40 דולר מניחה שהפעילות הכלכלית בעולם תחזור למצב כמעט נורמאלי, ללא שיבושים כלכלים נוספים. אני יכול לחשוב על כמה: גל הדבקה שני במזרח אסיה, משבר חוב בסין, החרפה בסכסוך הסחר בין ארה״ב לסין, משבר חוב בגוש האירו, עוצר מתגלגל באירופה, ארה״ב, הודו ואמריקה הלטינית. הרוסים והסעודים יוכלו להמשיך ולהחזיק בסביבת המחירים הנמוכה הזו, כמו גם יצרניות הנפט הערביות. חברות הפצלים ברובן יצטרכו להפסיק פעילות ולהמתין עד שמחיר הנפט יתאושש. זה לא בטוח שיקרה.

לנפילה במחיר הנפט יש גם השלכות יותר משמעותיות מרק חיתוך בתפוקה של יצרנים יקרים. אתם מבינים בגלל הירידה המשמעותית במחיר הנפט עכשיו והירידה לאורך 2020 ו-2021, חברות אנרגיה כבר קיצצו בהשקעה שלהן בפיתוח שדות חדשים. ההערכה כרגע שמחצית מהמכרזים לאזורי קידוח בעולם יפלו בגלל היעדר ביקוש [מקור]. חברות אנרגיה כמו אקסון וטוטאל חתכו כ-20% מהתקציב שלהן להרחבת פעילות בשדות נפט [מקור], אקסון במיוחד בפעילות בשדות הפצלים בטקסס [מקור].

היעדר השקעה ב-2020 ו-2021 משמעותו היעדר תפוקה, כשאת ההפרש בין הביקוש לתפוקה יוכלו למלא יצרניות עם יכולת עודפת – אופ״ק, ובמיוחד סעודיה. יצרניות אופ״ק לא מנצלות את מלוא יכולת התפוקה שלהן בניסיון למנוע נפילה במחיר הנפט. אם מחיר הנפט גם ככה נופל, אם יצרנים אחרים יוצאים מהשוק, למה לנסות ולחתוך עוד כשאפשר להשתלט על נתח השוק שהתפנה? הדבר יהיה במיוחד נכון לסעודיה, שצריכה מחיר נפט של 80 דולר לחבית רק בשביל איזון תקציבי. עם סיכוי נמוך שמחיר הנפט יחזור לרמה הזו, האופציה הכי טובה של סעודיה היא למכור יותר ולהשתלט על השווקים של יצרניות נפט אחרות, במיוחד בשוק של מזרח אסיה. ערב הסעודית כנראה תדחק החוצה נפט מברזיל, אנגולה וניגריה, שיראו בכל מקרה ירידה בתפוקה שלהן עקב היעדר השקעה בפרויקטים חדשים.

רוסיה מוגבלת יותר מסעודיה ביכולת שלה להגדיל את תפוקת הנפט שלה בזמן קצר, אך עם פחות פרויקטים חדשים לקידוח נפט בים הצפוני ובארה״ב, האיחוד יהפוך להיות תלוי יותר בנפט רוסי. רוסיה וסעודיה יוכלו להמשיך לפעול בסביבת מחירים נמוכה, מגדילות את נתח השוק שלהן.

בטווח הארוך משבר הקורונה מפגיש את תעשיית הנפט עם מציאות שהיא תמיד ידעה שתגיע: דעיכה בביקוש לנפט. אופ״ק מאז 2018 מעריך שהצמיחה בביקוש לנפט תקטן ואף תתאפס עד 2050. אדגיש – לא שהביקוש יתאפס, אלא הצמיחה בביקוש. המשמעות היא שעם הזמן הביקוש לנפט פחות ופחות ידחוף את המחיר. הדרך היחידה שתהיה להמשיך ולדחוף את המחיר למעלה תהיה קיצוץ בתפוקה, אך זה מהלך שהוא לא בר קיימא בטווח הארוך, כפי שכבר הסברתי בפרק 9 על מלחמת הנפט [כאן]. זו הסיבה שבשנים האחרונות מדינות המפרץ וסעודיה השקיעו מיליארדים בלהפוך את הכלכלה שלהן לפחות תלויה בנפט ויותר יעילה. הבעיה שהן ציפו שהמחיר יישאר סביב ה-70 דולר לטווח הנראה לעין, לא 40. בסביבת מחירים נמוכה מדינות המפרץ וערב הסעודית יאלצו לחתוך בסבסוד הממשלתי וללוות סכומים נכבדים בשווקים בינלאומיים בשביל לממן את המעבר של הכלכלה שלהן מכזו המבוססת לנפט לכזו המבוססת על ייצור ושירותים. קרן המטבע העולמית העריכה בתחילת פברואר 2020 שבשביל לבצע את המעבר לאיזון תקציבי שאינו תלוי בנפט כלכלות המפרץ יצטרכו לבצע שינויים בכשליש מהכלכלה שלהן [מקור]. ככל שמחיר הנפט ירד, כן יהיה להן פחות משאבים לעשות זאת.

Screenshot 2020-04-20 at 16.47.48
ירידה בביקוש לנפט, בין 2018 ל-2040 (מקור: בלומברג)

מי שהכי צריכה להדאיג אותנו כישראלים בהקשר הזה היא ערב הסעודית, שכשני שליש מכוח העבודה שלה מועסק ע״י הממשלה [מקור] והאוכלוסייה מסתמכת על סבסוד נרחב בשביל להתקיים. האבטלה בקרב צעירים בערב הסעודית עמדה ב-2019 על 28%. לשם השוואה היא עמדה על 7% בישראל באותה שנה [מקור]. ירידה במחיר הנפט והצורך להגיע לאיזון תקציבי, כמו גם הצורך לממן את התוכניות הכלכליות של מוחמד בן סלמן לשינוי הכלכלה הסעודית, יחייב קיצוץ נרחב בסבסוד הממשלתי. זה בתורו יביא לאי-שקט אזרחי במדינה, אי-שקט שהדרך היעילה ביותר לטפל בו היא להפנות אותו לזעם לאומני על מישהו. המועמדת הסבירה היא איראן, אך אסור לנו לשכוח שגם אנחנו מהווים אופציה. ערב הסעודית לא תהיה המדינה הסונית הראשונה שהופכת עוינת לנו במסגרת ניסיון לתפוס עמדה מובילה במזרח התיכון – טורקיה הייתה לא לפני הרבה שנים ידידה אסטרטגית של ישראל ותראו את יחסינו היום.

fredgraph
אבטלת צעירים, בסעודיה (כחול) ובישראל (אדום) (מקור: FRED)

אנחנו צריכים לעקוב אחרי הפעילות ערב הסעודית, אם הפעילות הצבאית, הגרעינית או הבליסטית שלה. אסור לנו לבלבל את העוינות של ערב הסעודית לאיראן עם היחס שלה לשאר האזור. ערב הסעודית יכולה להיות בקלות גורם מערער, עם הקשרים שלה לקבוצות אסלאם קיצוני ברחבי המזרח התיכון והעולם בכלל.

דבר נוסף שצריך להטריד אותנו הוא שההיחלשות במחיר הנפט לא תשפיע על כל מדינות המפרץ באותה מידה. קטאר ועומאן יושבות על מאגרי גז גדולים, וקטאר מייצאת גז בקנה מידה המתחרה עם רוסיה וארה״ב. בזמן שמחיר הגז אכן יורד, הוא אינו יורד באותה מידה כמו מחיר הנפט ומושפע פחות מתנודתיות עקב העוצר נגד הקורונה. התחזקות יחסית של קטאר במפרץ משמעותה התחזקות של הציר האיסלמיסטי, בו חברה גם טורקיה.

עתיד ירוק

יש אבל גם חדשות טובות בכל הסערה הזו סביב הנפט: בזמן שחברות אנרגיה מקצצות את ההוצאה שלהן על פיתוח שדות נפט, הן לא נוגעות בתקציב המחקר שלהן לאנרגיה ירוקה [מקור]. זה לא אינטואיטיבי, אך סביבת המחירים הנוכחית היא הזדמנות מעולה לאנרגיה ירוקה. למה?

ראשית, יציבות. ברגע שהקמתי חוות רוח או תחנת כוח סולארית הדרך היחידה שהביקוש לחשמל יקרוס בתוך חודש ב-20% הוא רק אם יש מלחמה. העלויות של אנרגיה ירוקה ידועות והתעשייה עובדת עם חוזים ארוכי טווח. ברור לכולם שהביקוש לחשמל ימשיך לגדול, אם בגלל המשך הצמיחה בתמ״ג לנפש במדינות מפותחות ואם בגלל המעבר לרכבים חשמליים. השקעה בפיתוח טכנולוגיה ירוקה זו ההשקעה האחרונה שמישהו רוצה לגעת בה כרגע.

שנית, ההשקעה היא לטווח ארוך והרווחים הם גם. אף אחד לא מצפה שמחר בבוקר הכלכלה תהיה ירוקה לחלוטין. אך בטווח של 10 שנים, השקעה עכשיו בתאים סולאריים וסוללות תצדיק את עצמה. לחתוך עכשיו בהשקעה במחקר ארוך טווח היא לא הגיונית כלכלית – תמהיל האנרגיה בכל מקרה יתקדם לכיוון ירוק יותר הודות לפעילות ממשלתית. הביקוש לנפט ידעך. חברות אנרגיה שירצו להיות רלוונטיות בעשור הבא יהיו חייבות להשקיע עכשיו במחקר ופיתוח, מה שהן אכן עושות.

שלישית, אם היצרנים הזולים הולכים לקחת עוד נתח שוק, אם המחיר ימשיך להיות סביב 50 דולר לחבית, עדיף לפתח סוללות מלהשקיע הון עתק בקידוחים ימיים או הפקת גז בים הארקטי. רוסיה כנראה בכל מקרה תשקיע את הכסף בלהפיק נפט בקוטב, אך למה ששברון או אקסון לא ישקיעו את מאמציהן בפיתוחים של אנרגיה ירוקה?

חברות ישראליות שכיום עוסקות בפיתוחים של אנרגיה ירוקה צריכות לראות בסביבת מחירים החדשה הזדמנות ולא אתגר. פיתוח של תאי דלק יעילים יותר או סוללות טובות יותר כנראה ידרוש פחות הון להשקעה ויציע יותר רווח מפיתוח שדות. ההתחזקות של שחקנים אנטי-מערביים או לכל הפחות בלתי יציבים כמו ערב הסעודית ורוסיה מוסיפה גם מימד אסטרטגי לצורך במקורות אנרגיה חלופיים.

סיכום

שוק האנרגיה נתון בסערה. העתיד הגיע מוקדם מדי – ירידה חדה בביקוש ועודף היצע יכריחו יצרנים יקרים לחתוך בתפוקה, בעוד יצרנים זולים ישרדו אך רק בקושי. אנחנו יכולים לצפות שהמחיר הנמוך של נפט בארה״ב ישאר, מפעיל עוד לחץ על חברות הפצלים והכלכלה האמריקנית. ערב הסעודית, רוסיה, ברזיל, קנדה, נורווגיה – מדינות עם תעשיית נפט משמעותית יסבלו מפגיעה בצמיחה ובתעסוקה, מה שרק יכביד על ההתאוששות הכלכלית לאחר העוצר הנרחב עקב הקורונה. הסביבה החדשה כן מציעה הזדמנות לאנרגיה ירוקה, שיכולה להיתפס כיציבה יותר וכדאית יותר לחברות אנרגיה שיחפשו כיצד להגדיל את רווחיהן מבלי להשקיע בשדות נפט חדשים.

בזירה הקרובה לנו אנו יכולים לצפות לאי-שקט אזרחי גדל בערב הסעודית, נסיכויות המפרץ, עיראק ואיראן, שיצטרכו להתמודד עם המציאות של מחירי נפט נמוכים. רוסיה גם היא תצטרך לנקוט בצעדים של צמצום הוצאות וירידה נוספת ברמת החיים עקב התכווצות התמ״ג. היחלשות של היריבות לנו תיתן לנו בישראל שקט ביטחוני בעודנו מתמודדים עם משבר הקורונה אצלנו בבית. אפשר אפילו לחשוב על שיתופי פעולה עסקיים בינינו ובין מדינות המפרץ להשקעה בפיתוחי אנרגיה, אולי דרך משרד המסחר והכלכלה.

הדבר הכי חשוב להבין מנקודת המבט של השוק שאנחנו עדיין לא יצאנו מהאזור המסוכן של הקורונה. יש עדיין שינויים עמוקים שתעשיית האנרגיה תצטרך לעבור, כמו גם תעשיות המזון, התיירות, הנדל״ן והתעופה. עדיין לא עברנו את הסערה והקיץ הקרוב כנראה יביא אתו עוד תהפוכות משמעותיות. ביחד אתכם נעקוב אחריהן ונדע כיצד לצלוח אותן. תודה לכם על ההקשבה.  




אירוע לייב ראשון של פל״ג: על קורונה, נפט וישראל-פלשתין

מנוי לפל״ג – קישור.

הורדת הפרק – קישור.

ב-16/04 התקיים אירוע הלייב הראשון של פל״ג. פתחתי את האירוע בסקירת מצב הקורונה בעולם, המאמצים להשיג חיסון ולאחר מכן פתחתי את הבמה לשאלות מחברי פל״ג. דיברתי על מצב הנפט, משבר כלכלי אפשרי בהמשך ואפילו ניתוח גיאו-פוליטי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מפני שאני חושב שהנושאים האלו רלוונטים לכולנו, החלטתי לפרסם את ההקלטה לכל ״המשחק הגדול״. אם אתם רוצים להשתתף באירועי לייב עתידיים, אתם מוזמנים להצטרף כמנוי לפל״ג בקישור הבא – קישור. האזנה נעימה!