1

פלג 86: AUKUS והאנגלוספרה

תקציר

  1. ב-15 בספטמבר הכריזו ארה״ב, בריטניה ואוסטרליה על שותפות ביטחונית חדשה – AUKUS. מטרתה של השותפות להגדיל את האינטגרציה הצבאית, הטכנולוגית והתעשייתית בין המדינות.
  2. במסגרת היוזמה ארה״ב ובריטניה יעזרו לאוסטרליה להשיג צוללות מונעות גרעין, כ-8 במספר. הצוללות האלו יטו את המאזן האסטרטגי לטובת ארה״ב בשלוש דרכים מרכזיות:
    1. הן יחייבו את אוסטרליה להקים בסיסים מתאימים לצוללות, שיוכלו לשמש גם צוללות אמריקניות.
    2. הצוללות האוסטרליות יוכלו לסיור באופן קבוע בים סין הדרומי וליד טאיוואן, מוכנות לתגובה מהירה נגד מתקפת פתע סינית.
    3. הן יוכלו לסייר לרוחב האוקיינוס ההודי, מנטרות פעילות סינית חשודה ובתרחיש מלחמה צדות את צי הסוחר הסיני.
  3. מטרתה של AUKUS היא הגדלת האינטגרציה בין שלוש חברות באנגלוספרה. כל חברות האנגלוספרה כבר נהנות מאינטגרציה מסויימת, הודות להסכמי שיתוף המודיעין שלהן והסכמי שיתוף הפעולה בתחום המחקר והציוד הצבאי.
  4. היא שונה מהקוואד, שמטרתו הראשית היא תיאום בין השחקניות השונות בו.
  5. סביר שנראה את המשך האינטגרציה בין חברות האנגלוספרה, והגדלת התיאום ביניהן ובין מדינות חשובות במזרח אסיה – הודו, צרפת, יפן.
  6. ישראל יכולה להצטרף למאמצי האנגלוספרה בהיבטים האזרחיים שלה – מחקר מדעי, פיתוח טכנולוגי, הקמת שרשרות אספקה עמידות בפני הפרעה.

להורדת הפרק – קישור.

ב-15 בספטמבר הכריזו ארה״ב, בריטניה ואוסטרליה על שותפות ביטחונית חדשה – AUKUS. מטרתה של השותפות לשפר את היכולות והאינטגרציה בין שלוש המדינות בתחומים של מדע, טכנולוגיה, שרשרות אספקה ותעשייה (industrial base) [מקור]. במסגרת השותפות שלוש המדינות יעבדו ביחד על פיתוח יכולות הסייבר שלהן, אינטליגנציה מלאכותית, טכנולוגיה קוונטית ויכולות נוספות בתחום התת-ימי [מקור]. 

הסיבה שהם אומרים ״יכולות נוספות בתחום התת-ימי״ היא משום שהיוזמה הקונקרטית הראשונה של השותפות היא לעזור לאוסטרליה להשיג צוללות מונעות גרעין, כ-8 במספר [מקור]. בריטניה וארה״ב יבחנו יחד עם אוסטרליה את הדרך הטובה ביותר לעשות זאת ויעזרו לה להצטרף למועדון המצומצם של מדינות שמחזיקות צוללות גרעין.

לא בכל יום ארה״ב משתפת טכנולוגיה גרעינית. למען האמת זה לא קרה כבר 60 שנה: ב-1958 היא שיתפה טכנולוגיה גרעינית עם בריטניה מול האיום הסובייטי [מקור].

מה כל כך מיוחד בצוללות גרעיניות? צוללות גרעין הן לא עוד צוללת: בהשוואה לצוללות דיזל רגילות צוללות גרעין לא צריכות לעלות לפני הים בשביל חמצן למנועים שלהן. בהשוואה לצוללות חשמליות, כמו צוללות הדולפין הישראליות, הן נהנות מטווח ארוך יותר ועומק גדול יותר.

אנחנו יכולים לחשוב על צוללות גרעין ככלים שמטרתם העיקרית היא הקרנת כוח, ותקיפה עמוק מאחורי קווי האויב: הן יכולות להגיע רחוק יותר, לשהות זמן ארוך יותר, והצוללות המתקדמות של ימינו גם יכולות לתקוף מטרות יבשתיות. לדוגמה, הצוללת הגרעינית מדגם וירג׳יניה של ארה״ב יכולה לתקוף מטרות יבשתיות באמצעות 16 טילי שיוט מדגם טומהווק [מקור]. 

כמובן, גם לצוללות רגילות יש יתרונות. לעומת הצוללות הגרעיניות צוללות שמונעות באמצעות דיזל או סוללות הן יותר שקטות, ומותאמות טוב יותר לציד ספינות קרוב לאזורי חוף. הן מהוות היבט משלים לצוללות הגרעין – בזמן שצוללות הגרעין פועלות הרחק מעבר לקווי האויב, הצוללות הקונבנציונאליות רודפות את הספינות שלו בחזית.

אבל מכאן עולה שאלה: למה ארה״ב מתכוונת להעביר דווקא צוללות גרעין דווקא לאוסטרליה?

ולמה בריטניה צורפה להסכם הזה?

ובמה הוא שונה מהקוואד, אחריו אנחנו עוקבים כבר מספר חודשים[ראו כאן וכאן לדוגמה]?

ואיך ההסכם הזה מתקשר לרעיון שדיברנו עליו בתחילת השנה, של ״האנגלוספרה״ – גוש צבאי-טכנולוגי-כלכלי של המדינות דוברות האנגלית, שיהיה המרכז החדש של מערכת הבריתות האמריקנית?

על כל השאלות האלו, ועוד, נענה היום בניתוח. בואו נתחיל.

המלחמה הימית

אחת הנקודות שאני חוזר עליהן שוב ושוב בפל״ג, והרחבתי עליה מאוד בהרצאה החודשית של יולי – ״זו לא מלחמה קרה (עדיין)״ – היא שהזירה הצבאית החשובה ביותר בין ארה״ב וסין היא הזירה הימית. המאבק בין סין לארה״ב הוא בבסיסו מאבק להגמוניה ימית – מי תשלוט במים של מזרח אסיה?

יש כמובן עוד היבטים ועוד שכבות למאבק הימי – יש תחרות טכנולוגית, יש תחרות כלכלית, דיפלומטית, אידיאולוגית – אך הם כולם יושבים על המאבק להגמוניה ימית. אם סין תצליח להפוך לכוח הימי החזק ביותר במזרח אסיה, היא תדיח את ארה״ב מעמדתה כמעצמת על ותהפוך להיות המעצמה הדומיננטית באירו-אסיה. איך?

בשלושה שלבים: ראשית היא תלחץ את בעלות הברית הקיימות של וושינגטון לגרש את הכוחות האמריקנים משטחם. יפן, דרום קוריאה, הפיליפינים, אוסטרליה, כולן תלויות בגישה לים בשביל השגשוג שלהן. אם סין תשלוט בקווי השיט של מזרח אסיה, היא תשלוט בקווי החיים של המדינות האלו.

לאחר מכן, היא תוכל ללחוץ את המזרח התיכון ואירופה להיכנע לתכתיבים שלה. המזרח התיכון כאזור ייצוא אנרגיה תלוי לשגשוג שלו במזרח אסיה, שהופך במהירות לצרכן הגדול ביותר של גז טבעי [מקור] וכבר היום הוא הצרכן הכי גדול של נפט [מקור].

האיחוד האירופי תלוי בשווקים של מזרח אסיה לייצור וצריכה, עם סין מהווה את אחד משותפי הסחר החשובים ביותר של האיחוד ובמיוחד של הכלכלה הגדולה בו – גרמניה.

לבסוף, עם שליטה בימים של מזרח אסיה בייג׳ין תוכל לחדור לאוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי, ולאתגר את חופש התנועה של הצי האמריקני. היא גם תוכל לאיים על המולדת האמריקנית עצמה. אנחנו נוטים לשכוח שאחת הסיבות המרכזיות שארה״ב היא מעצמת על היא משום שאין לה איום משמעותי על גבולה. 

בעוד כל מדינה אחרת בעולם צריכה להיות מודאגת ממעצמה שכנה לה – רוסיה מגרמניה, גרמניה מצרפת, סין מיפן – ארה״ב נהנית מדומיננטיות מוחלטת בהמיספרה המערבית. עם הגמוניה ימית במזרח אסיה, סין תוכל לשלוח צוללות וקבוצות קרב להוואי, לחוף המערבי, אולי אפילו ללחוץ את פנמה לפתוח את התעלה לכוחותיה ומשם לחוף המזרחי. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, קווי השיט האמריקנים יאוימו ע״י צי עוין.

בשביל למנוע תרחיש כזה, כל שארה״ב צריכה לעשות הוא למנוע מסין הגמוניה ימית, מבלי שהיא בהכרח תשמור על הגמוניה ימית בכוחות עצמה. אסביר: מאז סוף המלחמה הקרה הצי האמריקני הצטמק – מכמעט 600 ב-1987 לקצת פחות מ-300 היום [מקור]. בנייה מחדש של הצי לגודל של 500 ספינות יעלה כטריליון דולר וייקח שנים [מקור]. 

האמריקנים כיום מנהלים דיון ער אם ומאיפה להביא את המשאבים לבניית הצי שלהם, כמו גם איך צריך להיראות הרכב הכוחות שלהם בשביל ניהול מלחמה נגד סין. הם משקיעים במחקר בפלטפורמות בלתי מאוישות ימיות, והנחתים סוגרים את כוחות השריון והארטילריה שלהם בשביל להפוך לכוח ימי נייד וחמוש בטילים נגד ספינות [מקור]. הנסיגה מאפגניסטן היא חלק מהמהלך הגדול יותר של ארה״ב של העברת המוקד הצבאי שלהם למזרח אסיה, ולזירה הימית בעיקר [ראו כאן].

בכל מקרה, גם אם הצי יחזור לגודלו מימי המלחמה הקרה, ארה״ב תצטרך את עזרתם של שותפים בשביל לבלום את סין: הסינים בונים ספינות בקצב מסחרר, עומדים לדוגמה להכפיל את מספר המשחתות שלהם בתוך 5 שנים מ-20 ל-40 [מקור]. קיים וויכוח ער האם נכון להשוות את הצי האמריקני והצי הסיני רק לפי מספרים, או שיש גם להתחשב בטיב החימוש ומערכות התקשורת, כמו גם בניסיון הלחימה שיש לצי האמריקני בניגוד לצי הסיני.

אולם את זה אין להכחיש: לסינים יש את יתרון המגרש הביתי במזרח אסיה. בסיסי הבית שלהם נמצאים בזירה, והספינות שלהם לא יצטרכו לחצות אלפי קילומטרים בשביל להגיע לזירות הקרב.

האמריקנים מאזנים במידת מה את היתרון הסיני עם בסיסים ימיים משלהם ביפן, גואם, אוסטרליה וסינגפור. רוב הבסיסים האלו מתארחים בטריטוריה זרה, ותלויים ברצון המארחים. הבסיסים האלו גם מרוחקים מהמולדת האמריקנית, מה שאומר שבשלבים הראשונים של כל מלחמה הם יהיו תלויים בתגבורת של כוחות מקומיים בזירה.

שותפים מקומיים גם חשובים בשביל לנצל את החולשה הכי גדולה של סין: הגיאוגרפיה שלה.

החוף המזרחי של סין מוקף בשרשרת איים שנמתחת מיפן עד אינדונזיה, ובעצם לוכדת את החוף הסיני בשני ימים: ים סין המזרחי וים סין הדרומי. המאבק להגמוניה ימית במזרח אסיה הוא בעצם מאבק לחופש פעולה סיני בשני הימים האלו. קל לחסום חופש פעולה כזה ע״י חימוש של מדינות שרשרת האיים בטילים נגד ספינות, במטוסים נגד צוללות, וכמובן בספינות וצוללות. 

זו הסיבה שארה״ב משתדלת לשמור על יחסים ביטחוניים הדוקים עם מדינות כמו הפיליפינים [מקור] ואינדונזיה [מקור], שחשובות בשביל לחסום את התנועה הסינית במזרח אסיה. זו גם הסיבה שהאמריקנים מחויבים להגנת טאיוואן: טאיוואן נמצאת בנקודת המפגש של ים סין המזרחי וים סין הדרומי. נפילה של טאיוואן בידי סין – אם ע״י כיבוש צבאי, או סיפוח מרצון – יצרו פתח בשרשרת האיים שתאפשר לסין לפעול בחופשיות באוקיינוס השקט, ללא מעקב של נכסי מודיעין אמריקנים [מקור].

איפה משתלבת אוסטרליה בתוך המערך הזה? אוסטרליה אינה חלק משרשרת האיים הראשונה, אך היא כן משקיפה על השרשרת, ממוקמת דרומית לאינדונזיה. אוסטרליה היא הבסיס הכמעט אידיאלי בשביל לתמוך בשרשרת האיים הראשונה מול הסינים.

עניין של מיקום

אנחנו לא מרבים לדבר על אוסטרליה כאן בפודקסט, משום שאוסטרליה היא לא מעצמה משמעותית בזכות עצמה. היא יושבת רחוק ממרכזי האוכלוסייה של מזרח אסיה, אירופה או צפון אמריקה ואוכלוסיית המדינה עצמה היא קצת פחות מ-26 מיליון בני אדם, קטנה יותר מנפאל או מלזיה. היא הכלכלה ה-12 בגודלה בעולם, נמצאת בין ברזיל ורוסיה.

החשיבות האסטרטגית של אוסטרליה נובעת לא ממנה עצמה, אלא מהמיקום היחסי שלה [מקור]: אוסטרליה יושבת בנקודת המפגש של האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי, עם חופים ארוכים לשניהם שאינם חסומים ע״י איים. היא ממוקמת קרוב לאינדונזיה, משקיפה מן החוץ על שרשרת האיים שמחברת בין ים סין הדרומי והאוקיינוס ההודי. 

כוח ימי ואווירי שממוקם באוסטרליה יוכל לשמור על פעילות רציפה בים סין הדרומי, במצר מלקה ומסביב לאינדונזיה. כוח כזה יוכל ״לגעת״ בסין, מבלי שזו תוכל לגעת בו: הבסיסים שלו יהיו מחוץ לטווח של רוב הטילים הבליסטיים של הסינים [מקור].

עבור האמריקנים זה היתרון הכי חשוב של אוסטרליה – המרחק מסין. לארה״ב יש בסיסים במזרח אסיה שיכולים לתת לה לפעול באופן רציף בזירה: בגואם, ביפן, בסינגפור וכדומה. הבעיה שכל הבסיסים האלו נמצאים בטווח התקיפה של רוב הטילים והמפציצים של סין.

נקודת המוצא של המתכננים האמריקנים כיום היא שבכל מלחמה עם סין, הצעד הראשון של הסינים יהיה תקיפה מאסיבית באמצעות טילים ומטוסים נגד הבסיסים האמריקנים באזור [מקור]. בשילוב עם מתקפת סייבר רחבה על מערכות התקשורת של צבא ארה״ב, בייג׳ין תשתק את ארה״ב בזירה ותנסה להשתלט במהירות על צירי תנועה ונקודות חשובות אסטרטגית, כמו אוקינוואה, טאיוואן ומצרי מלקה. עד שהאמריקנים יוכלו לשלוח תגבורות מהמולדת, מזרח אסיה תוכנס תחת השליטה הסינית, וארה״ב תאלץ או להשלים עם המצב או להתחיל מלחמה ממושכת נגד הסינים בזירה.

ראינו בעבר שהאמריקנים עובדים לשנות את מבנה הכוח שלהם מול התרחיש הזה [ראו כאן]. חלק מהשינוי הוא לנסות ולפזר את הבסיסים שלהם במזרח אסיה ולהשיג מערכות ליירוט טילים שיגנו עליהם. הפנטגון מעוניין בכוח אמריקני שהוא הרבה יותר מבוזר, גמיש ומהיר, כוח שיוכל לענות במהירות לכל משבר בזירה. כוח כזה יהיה הרבה יותר חסין למתקפת פתע סינית.

חלק אחר בשינוי הוא להסתמך יותר על אוסטרליה כבסיס אמריקני אחורי, שיוכל לתמוך בכוחות בשרשרת האיים הראשונה. בסיסים קטנים וניידים הם טובים עבור כוחות רגלים או כוחות אוויר שלא צריכים הרבה לוגיסטיקה או מסלול בשביל לפעול. מפציצים כבדים, מטוסי תדלוק, ספינות מלחמה, לא יכולים לפעול מבסיסים כאלה. אוסטרליה יכולה להיות בסיס אידיאלי בשבילם, רחוקה מספיק ממתקפת פתע סינית, קרובה מספיק בשביל להיות רלוונטית לזירה.

האמריקנים מנסים כבר מספר שנים להגדיל את הנוכחות הצבאית שלהם באוסטרליה, ולנסות ולגייס את האוסטרלים לצד שלהם ביריבות עם סין. לדוגמה, ב-2016 ארה״ב ניהלה שיחות להצבת מפציצים ארוכי טווח באוסטרליה [מקור]. ב-2018 שתי המדינות הכריזו שהן יעבדו ביחד על פיתוח הבסיס הימי של אוסטרליה באי מאנוס (Manus), צפונית לאוסטרליה. אולם עד לא מזמן האוסטרלים חששו שנוכחות צבאית מאסיבית של ארה״ב אצלם תפגע ביחסים עם סין.

עכשיו זה משתנה.

עם AUKUS האוסטרלים מציבים את עצמם באופן ברור במחנה האמריקני, ומצהירים מפורשות שהם בעד הגדלת האינטגרציה הביטחונית שלהם עם ארה״ב. ממשל ביידן מקווה שעכשיו אחרי שההסכם נחתם, ארה״ב תוכל להציב יותר כוחות במדינה, כולל את אותם מפציצים שהיא מנסה להכניס מאז 2016 [מקור].

אם תצליח להגדיל את הנוכחות הצבאית שלה ואם לא, בכל מקרה צי צוללות גרעין אוסטרליות יזיז משמעותית את המאזן האסטרטגי לטובת האמריקנים.

לאוסטרליה יש כיום 6 צוללות דיזל מייצור עצמאי, שמותאמות בעיקר ללוחמה ימית [מקור], ללא יכולת לתקוף מטרות יבשתיות. טווח הפעילות שלהן הוא מוגבל: צוללת הדיזל יכולה לפעול רק שבועיים בים סין הדרומי לפני שתצטרך לחזור לבסיס. צוללת גרעין לעומת זאת תוכל לפעול חודשיים בים סין הדרומי לפני שתצטרך לחזור [מקור].

כוח של צוללות גרעין באוסטרליה, יוכל לתת לאמריקנים שלושה יתרונות משמעותיים: ראשית, הוא יכריח את האוסטרלים להגדיל את הבסיסים הימיים שלהם כך שיוכלו להתאים לצוללות [מקור]. בשעת הצורך הבסיסים האלו יוכלו לארח לא רק צוללות אוסטרליות אלא גם צוללות אמריקניות.

שנית, בהנחה שהצוללות יחומשו בטילי שיוט, כוח כזה יוכל להיות מוצב באורח קבע בנקודות אסטרטגיות בים סין הדרומי וסמוך לטאיוואן, מוכן לפעול במקרה של מתקפת פתע סינית. צוללות יוכלו לתקוף ריכוזי כוחות ומרכזי פיקוד. כוח כזה גם יוכל לאסוף מודיעין אותות ולעקוב אחר תנועת הכוחות בזירה [מקור].

זו נקודה חשובה שכדאי להתעכב עליה: דיברנו בניתוח של ים סין הדרומי שסין מעוניינת לנצח ב״מלחמת המידע״ [מקור]. היא מעוניינת למנוע מהיריב את היכולת לראות את שדה הקרב, ע״י שיבוש אמצעי האיסוף והתקשורת שלו, כמו לדוגמה מל״טים ולוויניים. צוללות, מאוישות או לא, יכולות להיות דרך לעקוף שיבושים כאלה, ע״י איסוף מודיעין בעודן מתחת למים.

לבסוף, שלישית, כוח של צוללות גרעין אוסטרליות יוכל לפעול לרוחב האוקיינוס ההודי, מנטר פעילות סינית חשודה ובתרחיש של מלחמה מאיים על צי הסוחר הסיני. צוללות אוסטרליות יוכלו לצוד מכליות נפט מהמזרח התיכון, בעוד צוללות אמריקניות מתמקדות בזירת הקרב המרכזית של ים סין הדרומי.

במלחמה כוח צוללות גרעין אוסטרלי ישחרר את הצי האמריקני להתמקד בזירה הימית של ים סין הדרומי וים הסין המזרחי, עם האוסטרלים חותכים מסביב את קווי האספקה של סין. בזמני שלום, כוח כזה יוכל לנהל סיורים קבועים בים סין הדרומי, מנטר את הפעילות הסינית ועומד מוכן לפעולה.

והחשיבות של AUKUS לא נעצרת רק בצוללות הגרעין. AUKUS הוא ביטוי ברור של המגמה שחזינו כבר בתחילת 2021 [ראו כאן]: ההתגבשות של האנגלוספרה לגוש ביטחוני, מדיני וכלכלי, כחלק משינוי כולל במערך הבריתות האמריקני.

האנגלוספרה, AUKUS, ושאר ירקות

אני חושב שההכרזה על AUKUS היא הזדמנות טובה לעשות קצת סדר בכל המונחים שאני משתמש בהם, וכדאי שנעשה זאת בהקדם משום שסביר מאוד שהולכים להיות עוד מושגים המשך הדרך. אני בקלות יכול לראות שותפות ביטחונית דומה בין יפן, ארה״ב ובריטניה (JUKUS? JAKUS?), כמו גם בין קנדה, ארה״ב ובריטניה (CAKUS?).

מה ההבדל בין האנגלוספרה, AUKUS, והקוואד? האנגלוספרה היא קבוצה של מדינות דוברות אנגלית, בעלות יחסים קרובים וידידותיים כבר מעל 70 שנה. היא כוללת את ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. כגוש ביטחוני האנגלוספרה מבוססת על ״ברית חמש העיניים״ [מקור], במסגרתה המדינות השונות חולקות מודיעין אותות זו עם זו. בנוסף יש ביניהן הסכמים למחקר משותף, הסכמי הגנה, התאמת ציוד צבאי ועוד [ראו כאן].

הודות לעובדה שהמדינות השונות באנגלוספרה משתפות כבר שנים מודיעין זו עם זו, כמו גם מחזיקות בקשרים פוליטים, כלכלים וטכנולוגים ענפיים, הן יכולות בקלות להעמיק את האינטגרציה ביניהן. זה בדיוק מה ש-AUKUS עושה. AUKUS היא לא שותפות לרכש צוללות גרעין לאוסטרליה. היא שותפות ביטחונית, טכנולוגית וכלכלית, שמבקשת לאחד את משאבי שלוש המדינות בתחומים קריטיים עבורן.

היא מצרפת את אוסטרליה, ארה״ב ובריטניה כשלוש מדינות שמובילות את הפעילות של האנגלוספרה נגד סין. בריטניה כפי שראינו בניתוח קודם, ״בריטניה הגלובאלית״ [ראו כאן], מעוניינת לתפוס תפקיד דומיננטי יותר בזירה הבינלאומית בכלל ובמזרח אסיה בפרט. AUKUS מציעה מסגרת חדשה לשלוש המדינות לעבוד יחד מול האתגר הסיני המשותף.

AUKUS נועדה להעמיק את האינטגרציה הקיימת בין בריטניה, ארה״ב ואוסטרליה, והן יכולות לעשות זאת בקלות משום שהן כבר שנים חולקות מודיעין רגיש ועובדות יחד. AUKUS היא מסגרת מכוונת אינטגרציה.

הקוואד לעומתה הוא מסגרת מכוונת תיאוםהקוואד הוא פורום אסטרטגי בין 4 מדינות: ארה״ב, יפן, הודו ואוסטרליה. הקוואד הוקם ע״י יפן, ומטרתו הראשית היא תיאום האסטרטגיות של המדינות השונות. הקוואד לא נועד להעמיק את הקשר הצבאי או הכלכלי בין הודו לארה״ב, או בין יפן ואוסטרליה. הודו תהיה הראשונה להתנגד לכל מסגרת שמבקשת להגדיל את האינטגרציה שלה עם מדינה אחרת.

לא, הקוואד נועד לעזור בתיאום הפעילות בין השחקנים השונים. כן, יש שיתופי פעולה – שיתוף משאבים בשביל יעדים מוגדרים, כמו הגדלת מספר חיסוני הקורונה בעולם, או בשביל התמודדות עם אתגרים משותפים, כמו לדוגמה שיפור יכולות הסייבר של המדינות השונות. אולם סביר שאף מדינה בו לא תשתף מדינה אחרת בטכנולוגיה רגישה במסגרת הקוואד, כנראה גם לא מודיעין.

האנגלוספרה ומערכת הבריתות האמריקנית

מה שאנחנו נמשיך ונראה בשנים הבאות הוא את האינטגרציה בין חברות האנגלוספרה השונות גדלה, בעודן מגדילות את התיאום עם מדינות אחרות. אילו מדינות למשל? קודם כל הודו, שתהנה מתיאום ביטחוני וטכנולוגי עם האנגלוספרה. 

מדינה אחרת היא צרפת .

צרפת היא שחקן חשוב באזור ההינדו-פסיפיק, הודות לטריטוריות שלה והכוח הצבאי הקבוע שלה באזור[מקור]. כרגע הצרפתים זועמים על כך שהאוסטרלים ביטלו איתם חוזה לצוללות דיזל בשווי 66 מיליארד דולר, אך זה יעבור. לצרפת אין אפשרויות עם מי עוד לעבוד בהינדו-פסיפיק מול סין: גרמניה לא תשתתף בשום קואליציה צבאית, ועם גרמניה לא תשתף פעולה גם לא שאר האיחוד, שרובו לא מחזיק בכוח ימי רלוונטי למזרח אסיה. צרפת תהיה שותפה חשובה של האנגלוספרה, זה פשוט שאלה של זמן.

יפן היא מדינה שמועמדת לא רק לתיאום, אלא ממש לאינטגרציה. יש דיונים האם לצרף את יפן לברית חמש העיניים [מקור], על בסיס יחסי הביטחון הארוכים של יפן עם ארה״ב. טוקיו מחזיקה ביחסים ביטחוניים וכלכלים קרובים גם עם אוסטרליה ובריטניה, שתי מדינות חשובות נוספות באנגלוספרה. סביר שנראה אינטגרציה מסוימת של יפן לאנגלוספרה, במיוחד בתחומים של מודיעין, פיקוד כוחות משותף ושרשרות אספקה, במיוחד שבבים [מקור].

איפה ישראל משתלבת בכל הסיפור הזה?

לא כל-כך רחוק

לכאורה האנגלוספרה והמבנים השונים שלה רלוונטים רק עבור מדינות שנמצאות או פועלות במזרח אסיה. ישראל היא לא זה ולא זה. ישראל גם לא מוכנה לתפוס עמדת עימות ברורה מול סין, מחפשת במקום לאזן בין הלחץ האמריקני עליה והרצון להמשיך ולסחור עם סין.

אני לא חושב שישראל צריכה לשלוח ספינות או מטוסים למזרח אסיה, ואני לא חושב שישראל צריכה לנקוט קו עימות מול סין, לדוגמה ע״י חסימת השקעות מסין או שדרוג היחסים הדיפלומטים הרשמיים שלנו עם טאיוואן. מצד שני ישראל צריכה להבין שהיא לא ממש יכולה לשחק בין מחנות: אנחנו נמצאים עמוק במחנה האמריקני. ארה״ב היא ספק הנשק החשוב ביותר שלנו, היא השותף הכלכלי החשוב ביותר שלנו, ואנחנו תלויים במטריה הדיפלומטית שלה באו״ם. אנחנו יכולים לנסות ולצמצם את התלות שלנו באמריקנים ולנסות ולזוז הרחק מקו העימות שהם נוקטים, אך אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שאנחנו לא באיזה מחנה. אנחנו במחנה האמריקני. השאלה היא איך אנחנו מתמרנים בתוכו.

וכאן נכנס הנושא של האנגלוספרה: ישראל לא רלוונטית צבאית במזרח אסיה. היא כן רלוונטית בכל מאמץ לפיתוח יכולות סייבר, אינטליגנציה מלאכותית, רובוטיקה מתקדמת וכדומה. היא גם יכולה להיות רלוונטית במאמץ לבנות מחדש את שרשרות האספקה כך שלא יהיו תלויות בסין, עם ייצור מתקדם כאן בארץ. 

אני מקווה שמישהו במשרד ראש הממשלה, משרד החוץ או הביטחון מבינים את הפוטנציאל שיש כאן לישראל: ארה״ב ובעלות בריתה הקרובות רוצות לנצח בתחרות הטכנולוגית עם סין, ורוצות לחווט מחדש את הכלכלה העולמית. למה לא להצטרף? למה לא לקבל מענקי מחקר? השקעות בתשתיות חדשות? ישראל יכולה לשתף פעולה בפרויקטים טכנולוגים ופרויקטי תשתית, מתחייבת שלא להעביר את המידע לסין. עם מנגנון פיקוח על השקעות זרות אפקטיבי, ההתחייבות הישראלית גם תיתפס כאמינה. ישראל צריכה למצוא את הדרך איך התחרות האמריקנית-סינית לא רק לוחצת אותנו, אלא גם מחזקת אותנו.

סיכום

AUKUS והאינטגרציה של האנגלוספרה מדגישה נקודות שאנו כבר חוזרים עליהן מספר פעמים: הזירה הימית תהיה המוקד של מירוץ החימוש החדש בין מעצמות. אם אתם מתעסקים בייצוא ביטחוני, במערכות בלתי מאוישות, בסייבר, בתקשורת, בפיתוח צבעים נגד קורוזיה – יכול להיות שיש כאן פוטנציאל עסקי משמעותי עבורכם.

הברית החדשה היא הוכחה ברורה שבעלות הברית של וושינגטון לא חושבות עליה כפחות אמינה אחרי אפגניסטן. למען האמת כפי שאמרתי כבר בניתוח על היציאה מאפגניסטן, אמינות היא לא פקטור [מקור]. בעלות הברית של האמריקנים עובדות איתם משום שיש להם כוח, והם יכולים ומוכנים להפעיל אותו. ארה״ב היא הכוח היחיד שיכול לאזן מול סין, ולכן היא נהנת מהשפעה רחבה במזרח אסיה.

לבסוף, ההחלטה להקים ברית חדשה במזרח אסיה משקפת את הירידה בחשיבות של נאט״ו עבור ארה״ב.נאט״ו מנסה לשמור על עצמה רלוונטית בעימות עם סין, עם הארגון לאורך השנתיים האחרונות מנסה לבחון כיצד הוא יכול לתרום למאמץ הבלימה שלה [מקור]. הבעיה של הארגון שבסופו של יום הוא נמצא בצד הלא נכון של אירו-אסיה: רוב חברות הארגון הן באירופה. ארה״ב תמשיך להזיז את המיקוד שלה למזרח אסיה, ואירופה תאלץ לקחת יותר ויותר מהביטחון שלה בידיה שלה. אותו הדבר גם נכון למזרח התיכון.

תודה לכם על ההקשבה.




פלג 78: על מעצמות קטנות וגדולות

תקציר

  1. גיאופוליטיקה משקפת לרוב את הסביבה אותה היא מנתחת. היא התחילה באמצע המאה ה-19, מתמקדת במדינות הגדולות של העולם והאימפריות שלהן. במלחמה הקרה המיקוד עבר למעצמות העל. היום דרוש מיקוד לא רק במעצמות גדולות, אלא גם במעצמות קטנות ומדינות קטנות, בשביל גישה שיטתית לחקר העולם.
  2. פרופ׳ סול ברנרד כהן ז״ל הציע את החלוקה הבאה של מדינות: היררכיה של חמש קבוצות – מעצמות גדולות, מעצמות אזוריות, מעצמות מסדר שלישי (מדינות חשובות), מדינות עם השפעה מועטה ומדינות ללא השפעה.
  3. החלוקה של סול מאפשרת לנו לחשוב טוב יותר על איפה נמצאות המעצמות השונות – טורקיה כמעצמה המנסה להפוך ממעצמה אזורית לגדולה, הודו כבעלת פוטנציאל למעצמה גדולה – ואיך עליהן להתנהל: מעצמות אזוריות בשכונה צפופה צריכות לחפש לשתף פעולה עם מעצמות ומדינות אחרות, כדי להשיג יתרון יחסי.
  4. מדינות קטנות במיוחד צריכות לשאוף לפיתוח כלכלי וטכנולוגי שלהן כבסיס לכוח צבאי ופוליטי, ולשאוף להרחיב והלעמיק את הקשרים עם מעצמות גדולות – כמו לדוגמה ישראל.

להורדת הפרק – קישור.

למקרה ואתם מאזינים לפודקסט אי-שם בהמיספרה הדרומית של כדור הארץ, בישראל הגיע אוגוסט ואיתו החום. חם לנו, לח לנו, ורובנו מבלים את ימינו או בישיבה מתחת למזגן, או בטיולים ליד מקורות מים. יכול להיות שאתם שוכבים עכשיו ליד בריכה באילת, נהנים מהניתוח הזה. יכול להיות שאתם בדרך חזרה מטיול ארוך בכינרת. יכול להיות שאתם פשוט נרגעים בסלון. יש משהו מעייף בחום, ויש גם משהו רגוע.

למה אני מדבר אתכם על מזג האוויר? חשבתי שלכבוד אוגוסט, לכבוד הטיולים והחופשות שאני מקווה שכולנו לוקחים, נדבר קצת על תיאוריה גיאופוליטית ופחות על אירוע קונקרטי כזה או אחר. ניקח רגע צעד אחורה מכל האירועים שאנו סוקרים ונסתכל על התמונה הגדולה, ננסה להבין אותה יותר טוב.

בניתוח היום אני רוצה לדבר על איך לאפיין טוב יותר את התחרויות השונות שאנו רואים בעולם, איך לאפיין יותר טוב את השחקנים השונים שאנחנו רואים בעולם. לדוגמה מה ההבדל בין התחרות האמריקנית-סינית למזרח אסיה, והתחרות האיראנית-סעודית למזרח התיכון? מה ההבדל בין טורקיה ובין רוסיה? לא מנקודת מבט כלכלית או צבאית, אלא מנקודת מבט גיאופוליטית. האם אנחנו יכולים להציע קטגוריות שימושיות למדינות השונות של העולם, קטגוריות שיכולות אז לעזור לנו ולהבין אותן ולחזות לאן הן מתקדמות? אני מאמין שכן.

אני קורא עכשיו ספר מרתק בשם “Geopolitics: The Geography of International Relations” מאת פרופ׳ סול (Saul) ברנרד כהן, גיאוגרף באוניברסיטת ניו-יורק שנפטר לפני חודש, ביוני 2021. הוא מציע בספר היררכיה למדינות, ואני מאמין שההיררכיה הזו יכולה לעזור לנו לעשות הרבה סדר במה שקורה בעולם. איך? הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

על אימפריות וממלכות

גיאופוליטיקה התחילה כמדע, כגישה לחקר העולם באמצע המאה ה-19. הקשר בין גיאוגרפיה ובין הפעילות האנושית היה ידוע כמובן אלפי שנים לפני כן. סון צו באמנות המלחמה מדבר על החשיבות של הגיאוגרפיה לאסטרטגיה צבאית. בגמרא חז"ל מסבירים את הקשר בין מאפיינים של תווי פנים ובין האקלים בו נמצאים בני אדם [מקור]. הקשר בין גיאוגרפיה ופוליטיקה היה ידוע בעבר, אבל מעולם לא בצורה שיטתית. הוא מעולם לא זכה לבחינה וניתוח שיטתיים.

באמצע המאה ה-19 גיאוגרפים אירופים התחילו לקשור בין גיאוגרפיה ופוליטיקה, גיאוגרפיה וחברה, מחפשים להבין איך הגיאוגרפיה משפיעה ומעצבת את הפעילות האנושית. אולם כבר בהתחלתה הגיאופוליטיקה סבלה מבעיה קשה: היא נתפסה פחות כמדע אובייקטיבי, ויותר כדרך עבור מדינה להצדיק את המדיניות שלה. האסכולה הגרמנית של גיאופוליטיקה ראתה במדינה יצור אורגני, הצריך מרחב פיזי בשביל לגדול ולצמוח. לפי האסכולה הזו ההתפשטות האגרסיבית של גרמניה היא סימן של החיוניות הגרמנית, של כוח החיים באומה הגרמנית, והדרישה שלה לעוד מרחב מוצדקת על בסיס הצורך של אומה בריאה למרחבים להתפשט אליהם. אם זה נשמע לכם כמו קריאה ל״מרחב מחייה״, אז כן – האסכולה הגרמנית היא שנתנה להיטלר ימ״ש את הרעיון בדבר מרחב מחיה במזרח אירופה [מקור].

לעומתה, האסכולה האנגלו-אמריקנית הדגישה את החשיבות כל כוח ימי, והצדיקה את ההתרחבות של בריטניה וארה״ב לאורך חופי אירו-אסיה כדרך לבלום את האיום של כוח יבשתי משמעותי. בעוד האסכולה האנגלו-אמריקנית פחות ראתה בגיאוגרפיה גורל כמו האסכולה הגרמנית, היא בכל מקרה עוצבה ע״י המדיניות והפוליטיקה של תקופתה, נותנת צידוק אסטרטגי למציאות הקיימת כבר של האימפריה הבריטית והאימפריה האמריקנית המתרחבת, עם הכיבושים של קובה והפיליפינים בסוף המאה ה-19.

שתי האסכולות עוצבו ע״י המציאות הפוליטית של זמנן, והן שיקפו את המציאות של זמנן – של מדינות לאום חזקות, השולטות באימפריות חובקות תבל. עם נפילת העולם הרב-קוטבי ועליית העולם הדו-קוטבי הפוליטיקה השתנתה, אך המוקד של הגיאופוליטיקה העולמית לא ממש השתנה – הוא המשיך להיות במעצמות העל הגדולות, ובניסיון להבין את האסטרטגיה שלהן ואיך הן יכולות לנצח במאבק ביניהן לכוח.

היום כשאנחנו במעבר לעולם רב-קוטבי, לעולם שאחרי המלחמה הקרה, ברור שההתמקדות הישנה של הגיאופוליטיקה במדינות גדולות היא לא מספיקה. היא לא מספיקה קודם כל מפני שיש לנו עכשיו כל מיני מעצמות גדולות: יש לנו את ארה״ב, שהיא עדיין מעצמת העל היחידה של העולם. יש לנו את סין, שהיא מרכז כוח כלכלי חשוב, והופכת לכוח צבאי חשוב. יש לנו את רוסיה, ששומרת על השפעה בפריפריה שלה ועל יכולת להקרין כוח לנקודות שונות בעולם, כמו אפריקה והמזרח התיכון. יש לנו גם הודו, ואת יפן, ובריטניה וצרפת וגרמניה – כולן מעצמות גדולות, אבל הן שונות מאוד בהתנהלות שלהן. מרגיש שלדחוף את כולן לקטגוריה אחת לא עושה עמן חסד.

שנית, אנחנו רואים יותר ויותר מדינות שלא מחזיקות בנכסים המסורתיים של מעצמות ועדיין מחזיקות כוח בזירה הבינלאומית, במיוחד מדינות קטנות. מדינות שאין להן אוכלוסייה גדולה או שטחי חקלאות רבים, או שאין להן משאבי טבע רבים. ישראל לדוגמה לא מחזיקה באוכלוסייה גדולה או שטחי חקלאות רבים, ועד לא מזמן גם הייתה ענייה באנרגיה. איחוד האמירויות היא מדינה עשירה בנפט, אך דלה באוכלוסייה ומים. אבל לשתיהן כוח צבאי משמעותי, והאמירויות הפכה עצמה למוקד חשוב עבור סחורות ופיננסים, עם נמלים פעילים ואזורי תעשייה מתקדמים [ראו כאן].

רשת ההשפעה של האמירויות במזרח התיכון, קרן אפריקה וצפון אפריקה

שלישית, משום שהדגש הגיאופוליטי הוא על מדינות גדולות, מדינות קטנות פעמים רבות לא מוצאות בגיאופוליטיקה כלי עזר למדיניות, או כלי שהתוצאות שלו בלתי רלוונטיות. לדוגמה, אם נלך לפי המתכון הגיאופוליטי המסורתי לכוח, שמדינה צריכה שטח רחב ופורה, עושר מינראלי וגבולות פוליטיים החופפים גבולות גיאוגרפים בשביל הגנה, יוצא שישראל צריכה לכבוש את חצי-האי סיני, את דרום לבנון עד הליטני ואת שאר רמת הגולן הנמצאת בידי סוריה.

אם לשים בצד את הבעיות המדיניות והדמוגרפיות שאסטרטגיה כזו תגרום, היא מצביעה על בעיה יסודית בגיאופוליטיקה המסורתית: הדגש על מלחמה, על כיבוש, על שליטה בכוח בשטח. גישה כזו היא מיליטריסטית, היא מתעלמת לחלוטין ממנופי השפעה אחרים של מדינה – כלכלה ודיפלומטיה – והיא מבקשת ממדינות להיות במצב מתמיד של מלחמה זו בזו על משאבים, במין מאבק דרוויניסטי בו רק החזק ביותר ישרוד. גישה גיאופוליטית כזו היא שדחפה בין השאר את גרמניה לכיבושים המחרידים שלה במזרח אירופה, וביחד עם רכיב גזעני מובהק להשמדה של מיליונים.

גיאופוליטיקה צריכה עדכון גרסה, צריכה להסתכל על העולם לא רק דרך הסכסוך הצבאי, ולא רק דרך המעצמות הגדולות של העולם. היא צריכה נקודת מבט רחבה מספיק בשביל שגם מדינות קטנות ימצאו בה שימוש, והיא צריכה תיאוריה שיכולה להבדיל בין מדינות כמו יפן, טורקיה או הודו, להסביר היכן כל אחת נמצאת בהתפתחות שלה ככוח ולאן סביר שהיא תתקדם.

וכאן נכנסת ההיררכיה של פרופ׳ כהן.

מי למעלה מי למטה

אם נסתכל על הזירה הבינלאומית גם היום במאה ה-21, ברור שהשחקנים הדומיננטיים ביותר הם עדיין מדינות גדולות. ארצות הברית היא ענק דמוגרפי ויבשתי. היא אחת המדינות הגדולות בעולם מבחינת שטח, היא המדינה השלישית בגודלה בעולם מבחינת אוכלוסייה. סין, ענק דמוגרפי וענק יבשתי. יפן, אחת המדינות המאוכלסות ביותר בעולם. רוסיה, גרמניה, צרפת, בריטניה, המדינות הגדולות הן עדיין הכלכלות הגדולות, ויש להן את הכוח הצבאי הגדול ביותר. אולם יחד איתן אנו רואים גם שחקנים קטנים יותר, מדינות שהן לא מעצמת על, אבל מצד שני, הן מקדמות אג׳נדה משלהן בזירה הבינלאומית.

קובה למשל היא מדינה קטנה וחלשה כלכלית, אך עם רשת השפעה צבאית ופוליטית. קובה הייתה ראש הגשר עבור בריה״מ לאמריקה הלטינית, והיא תמכה במורדים קומוניסטים ביבשת ובאפריקה [מקור] במלחמה הקרה. קרוב יותר לימינו היא סיפקה תמיכה ביטחונית וצבאית להוגו צ׳אבז בוונצואלה [מקור].

טאיוואן היא דוגמה אחרת למדינת אי קטנה שמחזיקה עמדה חשובה בשרשרות האספקה העולמיות הודות לייצור השבבים בה. היא גם מחזיקה במיקום אסטרטגי חיוני עבור ארה״ב וסין בין הפיליפינים ויפן, ומחזיקה בכוח צבאית מאומן. מאז משבר הקורונה היא גם רואה התחזקות במעמד הדיפלומטי שלה, משהו שחזינו כאן בפל״ג עוד כשהמשבר פרץ באפריל 2020 [ראו כאן].

איך אנחנו יכולים להבדיל בין המדינות השונות, ואיך אנחנו יכולים להתחיל ולנסות ולשרטט אסטרטגיות שונות למדינות האלו?

בספרו פרופ׳ כהן מציע היררכיה בת 5 קבוצות עבור מדינות העולם. מדובר בהיררכיה דינמית, בה מדינות יכולות לעלות ולרדת, לגדול בכוחן או לרדת. המיקום של מדינה נקבע גם על בסיס המשאבים שלה, וגם על בסיס ההשפעה בפועל שלה, הכוח שלה כפי שהוא משתקף בפעילות שלה בזירה הבינלאומית.

הקבוצה הראשונה היא הקבוצה של המעצמות הגדולות, המוקד של הגיאופוליטיקה המסורתית. בקבוצה של המעצמות הגדולות פרופ׳ כהן שם את המדינות ארה״ב, סין, רוסיה, המדינות האירופיות הכלולות באיחוד האירופי ויפן. כמובן, יש הבדלים משמעותיים בין חברות הקבוצה, אך המשותף להן שהן כולן מחזיקות ביכולת השפעה גלובאלית, ומהוות מוקדי כוח בזירה הבינלאומית, מוקדי כוח גלובאליים.

מתחת לקבוצה הזו נמצאת קבוצה של מעצמות אזוריות, המחזיקות בכוח רב לעומת האזור הגיאופוליטי שלהן. המעצמות האזוריות הן דומיננטיות בשכונה שלהן, אך לא בסקלה גלובאלית. בין המעצמות האזוריות פרופ׳ כהן מונה את טורקיה, איראן, דרום אפריקה, ברזיל, ישראל וערב הסעודית. אני הייתי מוסיף לרשימה גם את איחוד האמירויות, שהפכה כוח משמעותי יותר באזור אחרי שפרופ׳ כהן פרסם את הספר שלו ב-2014. המעצמות האלו מחזיקות כוח צבאי, כוח כלכלי, והן מסוגלות להפעיל לחץ על השכנות סביבן ולפעול גם מעבר לאזור שלהן, גם אם במידה פחותה יותר מהמעצמות הגדולות.

הקבוצה השלישית הן מדינות סדר שלישי, שאני כאן אקרא להן מדינות חשובות בשביל להקל על עצמנו. מדינות חשובות יכולות להתחרות עם המעצמות האזוריות, אך לא מחזיקות בכוח כלכלי או צבאי מספיק בשביל להפוך למעצמות אזורית, והן תלויות בדרך כלל בסיוע מהחוץ ע״י מעצמות גדולות. בין המדינות החשובות ניתן למנות את קובה, צפון קוריאה ואנגולה.

הקבוצה הרביעית הן מדינות שיש להן השפעה רק על השכנות הקרובות שלהן, כמו ירדן, תוניסיה, או סודן. המדינות האלו מחזיקות ביכולות צבאיות כאלה ואחרות, ומשום המיקום הגיאוגרפי שלהן הן יכולות להיות מוקד תחרות, אך הן חסרות את היכולת להשפיע על האזור שלהן.

הקבוצה החמישית הן מדינות עם השפעה מזערית אם בכלל על העולם החיצון, כמו נפאל. אפשר להוסיף גם מדינות בקריסה, או שנמצאות במלחמת אזרחים ולכן חסרות השפעה על העולם החיצון כמדינות, כמו תימן, סוריה ואפגניסטן.

חלוקה של מדינות העולם לפי שלוש הקטגוריות הראשונות של פרופ׳ כהן. שימו לב שלפי התיאוריה של פרופ׳ כהן, האיחוד האירופי הוא גוש אחד.

במה עוזרת לנו החלוקה של פרופ׳ כהן? היא קודם כל עוזרת לנו להבין מה ההבדל לדוגמה בין רוסיה וטורקיה. רוסיה היא מעצמה גדולה, שיש לה פריפריה גיאופוליטית ברורה במזרח אירופה ומרכז אסיה. טורקיה היא מעצמה אזורית שרוצה להפוך למעצמה גדולה, וחודרת לפריפריה הגיאופוליטית של רוסיה – באגן הים השחור, בקווקז, במרכז אסיה. הטורקים מתחרים עם הרוסים בשביל להפוך למעצמה גדולה.

תחרות דומה יכולה להתרחש בין איראן ורוסיה במרכז אסיה. המיקוד בטהרן דווקא במזרח התיכון, וביצירת גשר יבשתי לים התיכון, כרגע מוריד מהרוסים לחץ בקווקז ובמרכז אסיה. הם כיום גם עובדים יחד עם האיראנים בסוריה בתמיכה במשטר אסד. שינוי באוריינטציה האסטרטגית של איראן יכול להיות משמעותי לרוסים.

היא גם עוזרת לנו לחשוב על איך תראה האסטרטגיה של מדינות אם יעלו או ירדו בהיררכיה. הודו לדוגמה היא מעצמה אזורית, שבונה את כוחה הימי ובונה את כוחה הכלכלי. הודו כמעצמה גדולה תהפוך לכוח המרכזי באוקיינוס ההודי, עם השפעה על מזרח אפריקה, דרום מזרח אסיה והמפרץ הפרסי. הודו כזו תהיה עם כוח ימי משמעותי שיוכל להגיע לים האדום, והיא תהפוך לשחקן כלכלי וצבאי חשוב במזרח התיכון. זה לא אומר שזה בהכרח יקרה, אך זה נותן לנו מסגרת לחשוב איך יראה העולם אם זה יקרה.

לבסוף, היא מראה שיש מדינות קטנות שהן מעצמות אזוריות, ויש מדינות קטנות שלא. הבנה טובה יותר של מה הופך מדינה למעצמה אזורית תתן לנו בסיס לחשוב על אסטרטגיה עבור מדינות קטנות.

הכול קשרים בעולם הזה

מה הופך מעצמה אזורית למעצמה אזורית? היתרון היחסי שלה על המדינות סביבה, אם זה יתרון צבאי, יתרון כלכלי או יתרון פוליטי. מקורו של היתרון היחסי יכול להיות מגודל האוכלוסייה או עושר במשאבי טבע. מצרים לדוגמה היא מעצמה אזורית הודות לאוכלוסייה הגדולה שלה, שנותנת לה כלכלה גדולה וכוח צבאי גדול. היא גם מחזיקה בתעלת סואץ, מה שנותן לה השפעה על תנועת הסחר הגלובאלית.

ברזיל היא מעצמה אזורית הודות לאוכלוסייה הגדולה שלה ושפע של משאבי טבע: ברזיל היא ספקית חשובה של חיטה, תירס, סויה וקפה, כמו גם של נפט, עפרות ברזל ונחושת [מקור]. ברזיל היא גם המדינה המאוכלסת ביותר בדרום אמריקה, עם 212 מיליון בני אדם. אחריה מגיעה קולומביה, עם 50 מיליון.

אולם יתרון יחסי לא חייב להיות בגלל גודל האוכלוסייה או עושר במשאבים. קחו לדוגמה את איחוד האמירויות: איחוד האמירויות קטנה כלכלית מערב הסעודית וקטנה מבחינת האוכלוסייה שלה. יש לה עושר טבעי רב, אך לא עושר טבעי חריג למדינות המפרץ הפרסי. מה שהופך אותה למעצמה אזורית הוא הכוח הצבאי שלה, שנותן לה להתערב בנקודות עניין כמו תימן, בחריין וקרן אפריקה, והכוח הפוליטי שלה, היכולת שלה לקחת את המשאבים והצבא שלה ולתרגם אותם להשפעה על מדינות האזור כמו פקיסטן, סומלילנד [מקור] וסודן.

קניה הופכת במהירות לכוח אזורי במזרח אפריקה הודות לכלכלה הצומחת שלה והחיבור שלה לאוקיינוס ההודי. על אף שהיא קטנה יותר מאתיופיה בשטח ואוכלוסייה, הבידוד הגיאוגרפי של אתיופיה נותן לקניה יתרון יחסי, שמתורגם לכוח כלכלי. הודות לנוכחות שלה על חוף האוקיינוס ההודי קניה גם מושכת השקעות זרות משמעותיות ממדינות כמו סין, ארה״ב ובריטניה [מקור], וסביר שתהפוך בשנים הקרובות למעצמה אזורית במזרח אפריקה, לצד אתיופיה.

עבור חלק מהמעצמות האזוריות, היתרון היחסי מבוסס על האוכלוסייה ומשאבי הטבע שלהן, למשל ברזיל, טורקיה, או מצרים. אצל אחרות המעמד של מעצמה אזורית נובע מפיתוח כלכלי, פיתוח צבאי או גם וגם – ישראל והתעשייה המתקדמת שלה כמו גם הכוח הצבאי החזק שלה, דרום קוריאה והכוח התעשייתי הגדול שלה. לא ישראל ולא דרום קוריאה מחזיקות במשאבי טבע רבים, ושתיהן כלואות בין מעצמות אזוריות או אפילו מעצמות גדולות אחרות: שכנות לדרום קוריאה הן רוסיה, יפן וסין, עם צפון קוריאה גובלת בה.

מכאן אנחנו יכולים להבחין בהבדל אחד חשוב בין המעצמות האזוריות: הצורך שלהן בטכנולוגיה מתקדמת. מדינות עניות במשאבי טבע או דלות אוכלוסין יחסית צריכות טכנולוגיה מתקדמת בשביל להפוך למעצמות אזוריות. מדינה כמו מצרים, עם 100 מיליון בני-אדם, תהיה כוח כלכלי וצבאי גם ללא יכולת טכנולוגית מתקדמת. ישראל לעומת זאת צריכה תעשייה מתקדמת וצבא מתקדם בשביל כוח. טאיוואן הפכה לכוח אזורי הודות לטכנולוגיה המתקדמת שלה בתחום השבבים, והדרך היחידה שלה להרתיע את סין מפלישה תלויה ביכולת הטכנולוגית שלה בתחומים כמו טילים בליסטים וצוללות. דרום קוריאה מחזיקה בשיא העולמי לרובוטים תעשייתיים, עם 855 רובוטים לכל עשרת אלפים עובדים [מקור].

מדינות לפי מספר רובוטים תעשייתים ל-10 אלף עובדים.

הבדל אחר בין מעצמות אזוריות הוא השכנות שלהן למעצמות אזוריות ומעצמות גדולות. ברזיל נמצאת בדרום אמריקה כענק מבודד יחסית, עם ארה״ב רחוקה ממנה כ-6,000 ק״מ. היריב המשמעותי היחיד לברזיל היא ארגנטינה, והמדינות מאז שנות ה-80׳ מעדיפות לשתף פעולה במקום להילחם זו בזו. ברזיל לא הייתה צריכה מעולם ברית צבאית עם אחת המעצמות הגדולות, ועד היום שומרת על עמדה עצמאית יחסית מול המעצמות הגדולות.

לעומתה טורקיה נמצאת בין האיחוד האירופי במערב, רוסיה בצפון, איראן במזרח ומצרים במערב. הטורקים פועלים בתוך סביבה תחרותית מאוד, ומיהרו להצטרף לנאט״ו כדרך לאזן מול האיום הסובייטי מצפון להם. היום כשהם מרגישים שכוחם גדל מול היריבים שלהם, הם מתרחקים מנאט״ו והאיחוד האירופי ומחפשים למצב את עצמם כמעצמה גדולה [ראו כאן].

הנוכחות של מעצמות אחרות משפיעה על העצמאות שיש לכל מעצמה בפעולות שלה, והצורך שלה להגדיל את כוחה ע״י קשרים עם מעצמות ומדינות אחרות, אם מחוץ ואם בתוך האזור. ישראל צריכה את ארה״ב והקשרים עם מדינות כמו יוון וקפריסין בשביל לאזן מול טורקיה, איראן ובמידה פחותה יותר גם מול מצרים וערב הסעודית. דרום קוריאה צריכה את ארה״ב בשביל לאזן מול יפן וסין.

האסטרטגיה החכמה עבור מעצמות אזוריות בשכונה צפופה היא לחפש להגדיל את היתרון היחסי שלהן, ולהגדיל את מספר הקשרים שלהן. אם נחזור שוב לישראל, אסטרטגיה של התרחבות טריטוריאלית לא תעזור ליתרון היחסי הישראלי בתחומי הכלכלה והצבא. כיבושים נרחבים יתישו את כוחה הצבאי וידרשו ממנה משאבים רבים. אסטרטגיה חכמה יותר היא להשקיע בהמשך הפיתוח של המשק הישראלי – כלומר בהגדלת הפרודקטיביות שלו והיתרון התחרותי שלו [מקור] – שמירה היתרון הצבאי שלנו מול יריבות אזוריות, והגדלת מספר הקשרים שלנו עם מדינות אחרות, במיוחד מדינות אגן הים התיכון ומזרח אפריקה.

אם ישראל רוצה לשמור על עצמה כמעצמה אזורית, אולי אפילו להציץ למעצמה גדולה, היא צריכה לחשוב איך היא מגייסת סביבה קואליציה, ולא פועלת רק לבדה.

סיכום

ההיררכיה של פרופ׳ כהן נותנת לנו בסיס לחשיבה שיטתית על מדינות העולם והאינטראקציות ביניהן, על העלייה והנפילה של מעצמות, ועל התחרות בין מעצמות עולות וקיימות. היא גם מאפשרת לנו לתת בסיס ברור לאסטרטגיה לאומית עבור ישראל איך לשמור על מעמדה כמעצמה אזורית.

שאלה לגיטימית שאולי שאלתם במהלך הפרק היא ״למה בכלל להיות מעצמה?״ – טוב, בעולם התחרותי שלנו, מדינה שהיא מעצמה יכולה לשמור ולקדם את האינטרסים שלה. מעצמה לא בהכרח חייבת להילחם ולכבוש ולהתעלל במדינות סביבה. היא יכולה להיות ידידותית, היא יכולה לעודד ביטחון ויציבות. מדינות גם לא צריכות לרצות להיות מעצמות כדי להפוך לכאלה – הן בונות יתרון יחסי שהופך אותן למעצמות. כוח כלכלי הופך לכוח פוליטי שהופך גם לכוח צבאי. כוח הוא לא רע בהכרח – זו פשוט שאלה של איך משתמשים בו, ולשם מה.




פלג 73: שינוי לטובה

תקציר

  1. הניתוחים בפל״ג מתמקדים בעיקר בבעיות בעולם: במשברים, במלחמות, בקשיים. אולם משברים וקשיים הם מה שמעודד חדשנות והתפתחות.
  2. השינויים בעולם שלנו, המעבר מעולם דו-קוטבי לרב-קוטבי, מעודדים חדשנות טכנולוגית, מחקר מדעי, ואת הההתחזקות של מעצמות אזוריות. המערב מתחזק שוב, עם מדינות כמו יפן, בריטניה וצרפת לוקחות על עצמן יותר אחריות בזירה הבינלאומית. ארה״ב, כחלק מהתחרות עם סין, משקיעה סכומים הולכים וגדלים במחקר מדעי וטכנולוגיה.
  3. השיבושים שאנו חווים עכשיו הם חלק מהשינוי הגדול בזירה הבינלאומית – שינוי שמבטיח לנו עידן חדש של טכנולוגיה, של שגשוג, ושל מערכת בינלאומית הרבה יותר דינמית.

להורדת הפרק – קישור.

אחרי הפרק האחרון פנה אלי מנוי של פל״ג בבקשה שלא ציפיתי לה – האם אפשר להוסיף לסקירה העולמית גם ״סיבות לאופטימיות״? עם כל הדיבורים על מתח גדל בין רוסיה וסין לארה״ב, אינפלציה דוהרת במזון, החזרה של הקורונה לחיינו, הסקירה הפכה בשבילו קשה לקריאה.

לא ציפיתי לבקשה הזו מפני שתמיד חשבתי שאחד הדברים שהניתוח בפל״ג נותן לכם הוא שקט נפשי ותחושת ביטחון בנוגע למה שקורה בעולם. רוב גופי החדשות משתמשים בפחד והיסטריה כדי ליצור עניין. הם אוהבים לנפח סיפורים ולהפוך אותם דרמטיים ובדרך כלל שליליים. הם יוצרים תחושה שהעולם הוא אפל וכאוטי, שהוא לא מובן לנו ושהוא עוין לנו.

אני משתדל לעשות את ההפך הגמור. אני מנסה להראות שמה שנחשב דרמטי הוא לא באמת דרמטי. אני מנסה להוציא אוויר מסיפורים מנופחים. אני רוצה להראות לכם שהעולם הוא מובן, שיש בו היגיון, ואנחנו יכולים לחזות מה יקרה בו ולהתכונן בהתאם.

אבל יכול להיות שבניסיון שלי רק לנתח את האירועים, השמטתי את ההשקפה שלי על הדברים. אני לא פסימי בנוגע למה שקורה בעולם. להפך – אני חושב שיש הרבה מקום לאופטימיות מול מה שקורה עכשיו בזירה הבינלאומית. אני רואה במתיחות הגדלה בין רוסיה וסין לארה״ב תחילתו של עידן חדש בהיסטוריה האנושית, תחילתו של עידן חדש של טכנולוגיה, של מדע, של חופש ושגשוג.

זה אולי ישמע מפתיע בהתחשב בכך שאנחנו בעיקר מדברים כאן בפל״ג על בעיות, על מאבקים: על המחסור בשבבים, על השיבוש בלוגיסטיקה העולמית, על מטוסים סינים בשמי טאיוואן וטנקים רוסים במזרח אירופה. אולם בעיות, מאבקים, תחרות, הן מה שיוצר שינוי. כשאני מדבר על אינפלציה, אני חושב לא רק על עליית מחירים, אלא גם לחץ חדש על חברות לחדש ולהתפתח. כשאני מדבר על התחרות בין סין לארה״ב, אני חושב לא רק על האפשרות של סכסוך צבאי במזרח אסיה, אלא גם על השקעה פדראלית במדע וטכנולוגיה. כשאני מדבר על עזיבת האמריקנים את המזרח התיכון, אני חושב לא רק על התחזקות איראן, אלא גם על ההתחזקות האפשרית של ישראל.

בניתוח היום אני רוצה לתת לכם את ההשקפה האופטימית שלי על מה שקורה בעולם, את הצד השני של כל המשברים והקשיים שמתרחשים היום. אני חושב שאנחנו בפתחו של עידן חדש ומרגש, דווקא בגלל התחרות הגדלה בין ארה״ב וסין. אני חושב שהתחרות הזו תוליד שתי מגמות חשובות: היא תביא חדשנות טכנולוגית ומדעית כמוהה לא ראינו מזה 20 שנה. והיא תביא לחיזוק מחדש של המעצמות האזוריות בעולם, שיביאו לנו מצד אחד יותר תנודתיות, ומצד שני מבנה בינלאומי יציב יותר. איך? הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מעולם האתמול לעולם המחר

בשביל להבין למה אני אופטימי בנוגע לשינויים שעוברים על עולמנו, צריך להבין קודם מה בדיוק השינוי שקורה – מאיפה לאיפה אנחנו הולכים.

הסדר העולמי הישן שלנו התעצב במהלך המלחמה הקרה, במערכת בינלאומית דו-קוטבית הנשלטת ע״י בריה״מ וארה״ב. ארה״ב לקחה על עצמה את ההגנה של העולם החופשי, קידמה סחר גלובאלי, ואפשרה למערב אירופה ויפן ליהנות מעשורים של שלום [ראו כאן]. אנחנו כולנו נהנו מהשגשוג שהמלחמה הקרה הביאה, כמו גם מהפיתוחים הטכנולוגים החשובים שהתרחשו במסגרתה: המחשב האישי, האינטרנט, לוויינים ועוד.

התקופה שאליה אנו הולכים היא עולם רב-קוטבי חדש, עם ארה״ב עדיין כמעצמת העל היחידה של העולם, אך במקביל לה יהיו עוד מעצמות אזוריות רבות – סין, יפן, רוסיה, צרפת, הודו ועוד. המעצמות האלו יתחרו זו עם זו על אזורי השפעה, על גישה לשווקים ומשאבים.

התחרות בין המעצמות מעולם לא נעלמה מהעולם, גם לא במלחמה הקרה. במהלך המלחמה הקרה צרפת המשיכה לנהל מבצעים צבאיים במערב אפריקה. טורקיה פלשה לצפון קפריסין. ישראל ומדינות ערב ניהלו סדרה של מלחמות זו בזו. אך התחרות הייתה בעצימות נמוכה יותר משום שהמעצמות התעשייתיות הגדולות של העולם היו מותשות ממלחמת העולם הראשונה והשנייה. לדוגמה בריטניה איבדה את רוב הנכסים האימפריאליים שלה בשנות ה-50׳ וה-60׳, והצטמקה מאימפריה חובקת עולם לאי במערב אירופה. גרמניה חולקה. יפן קיבלה על עצמה חוקה פציפיסטית והשקיעה את מאמציה בשיקום הכלכלה. רוב המעצמות היו שקועות בנושאי פנים, מותירות את הזירה הבינלאומית חופשית לאמריקנים ולסובייטים.

עם נפילת בריה״מ העולם הדו-קוטבי נכנס לרגע החד-קוטבי: ארה״ב הפכה למעצמת העל היחידה של העולם, והייתה תחושה שדמוקרטיה ושוק חופשי עומדים לכבוש את הגלובוס [ראו כאן]. כפי שהראתי בסדרה ״פוסט-אימפריום״ התחושה בארה״ב הייתה שהגיע קץ ההיסטוריה, ולארה״ב לא נותר אלא לקטוף את הפירות של הניצחון על הסובייטים [ראו כאן].

וושינגטון נכנסה לתחושה של אופוריה, בטוחה שדברים כמו מלחמה ותחרות הם מאחוריה, שההיסטוריה מאחוריה. אבל זה לא היה נכון לכל העולם, ובטח לא נכון לשתיים מהמעצמות החשובות של אירו-אסיה: רוסיה וסין. רוסיה וסין לא הפכו דמוקרטיות או ליברליות בעקבות המלחמה הקרה. לרוסיה הייתה תקופה קצרה של ניסיון בדמוקרטיה בשנות ה-90׳, אך זו התאפיינה בשחיתות, משברים כלכלים ופוליטיים. אני זוכר ששמעתי פעם עדות של מפקד לשעבר בספצנאז עד כמה האנרכיה הייתה חמורה: הוא המליץ לאשתו שכאשר דופקים בדלת, שקודם תכסה עם האגודל את העינית. אם עדיין נשאר אגודל, שתפתח את הדלת לראות מי שם.

סין ראתה הפגנות סטודנטים בשנות ה-80׳, אך המפלגה הקומוניסטית לא נסוגה מהשליטה שלה בחברה ובכלכלה. כשביל קלינטון דחף לנרמל את יחסי הסחר בין ארה״ב וסין, הוא דחף לנרמל אותם תוך ידיעה שעדיין מדובר במדינה קומוניסטית עם דיקטטורה מפלגתית. הוא קיווה שהסחר החופשי ישנה אותה, אך לא דרש זאת [ראו כאן].

האירוניה היא שהרגע החד-קוטבי עצר את התפשטות הדמוקרטיה והשוק החופשי בעולם. במקום לעזור למוסקבה עם תקופת המעבר, במקום ללחוץ את המפלגה הקומוניסטית בסין לבצע וויתורים, ארה״ב שקדה על הסכמי סחר וצמצום כוחה הצבאי, בטוחה שההיסטוריה לצידה ושאת הבעיות של רוסיה וסין הזמן יפתור.

פיגועי ה-11/9 לא שינו את הגישה בוושינגטון. הם הזכירו לאמריקנים שקץ ההיסטוריה לא הגיע עדיין לכל העולם, אך הם הפנו את מבטה של אמריקה למזרח התיכון, לא לבייג׳ין ומוסקבה. ארה״ב ונאט״ו פתחו במאמץ רב-שנים לנסות ולהפוך את עיראק ואפגניסטן למדינות דמוקרטיות וליברליות, בשביל שיפיצו את הרעיונות של חופש וקפיטליזם לאזור. המערב קיווה לייצא את קץ ההיסטוריה למזרח התיכון. זה לא עבד.

בינתיים רוסיה וסין היו חופשיות לפעול בזירה הבינלאומית. זו נקודה מעניינת: התפיסה של סין כמעצמת-על חדשה התגבשה בעיקר בשנים בהן ארה״ב הייתה עמוק בבוץ העיראקי והאפגני. התפיסה שארה״ב שוקעת התגבשה בעיקר בשנים בהן ארה״ב הייתה עמוק בבוץ העיראקי והאפגני.

קחו כדוגמה את ״דרך המשי החדשה״: דרך המשי בדרך כלל מוצגת כפרויקט סיני אדיר לכיבוש העולם, שמדינות רבות מיהרו להצטרף אליו. אולם, למה כל-כך הרבה מדינות, רובן מדינות מתפתחות, מיהרו לבקש השקעה סינית בתשתיות שלהן? האם זה מפני שהן ראו בסין את מעצמת העל הבאה? לא. הן הצטרפו מפני שסין הייתה היחידה להציע כסף. בשנים שאחרי המשבר הפיננסי של 2008 משקיעים מערביים הפכו עוד יותר זהירים בהשקעות שלהם. ארה״ב הייתה מרוכזת במזרח התיכון. העולם המתפתח שיווע להשקעות, וסין הייתה המקור המרכזי להן [מקור]. העולם המתפתח ישמח לקחת כסף מערבי, אם יציעו לו.

הדבר גם נכון למה שמוצג כ״כיבוש הסיני של אפריקה״: זה לא שסין הפכה למנהיגה החדשה של היבשת השחורה, היא פשוט המדינה היחידה שהציעה כסף עבור תשתיות נחוצות [מקור]. הציעה משום שהמצב משתנה, עם המערב מבין את החשיבות בהשקעה באפריקה.

התפיסה שלנו של סין כמעצמת על עולה התגבשה בתקופה בה המערב היה ממוקד בסוגיות אחרות, וראה בסין פרטנר לסדר הליבראלי. עם השנים המערב הבין שסין אינה מעוניינת להיות חברה בסדר הליבראלי הקיים, אלא לשנות אותו לצרכיה. אין כאן ביקורת על סין – אני מבין למה סין לא מתעניינת להפוך לחברה בסדר עולמי שלא היא עיצבה. יש כאן פשוט הבחנה: סין פעלה במשך עשור וחצי בתוך וואקום.

עכשיו זה משתנה. ארה״ב רואה בסין מתחרה. האיחוד האירופי רואה בסין מתחרה. יפן רואה בסין מקור לדאגה [מקור]. כל המדינות האלו ומדינות נוספות מחפשות דרכים לאזן מול היתרון התעשייתי של סין. כל המדינות האלו מחפשות להגדיל את היתרון הטכנולוגי שלהן מול סין. חלק מהמדינות האלו – ארה״ב, יפן, הודו, בריטניה – מחפשות לבנות יתרון צבאי מול סין. והעימות הגלובאלי החדש טוב לחדשנות וטוב ליציבות הגלובאלית.

עידן חדש של טכנולוגיה

קחו כל מוצר טכנולוגי או יום-יומי שיש לכם, ותגלו שלחלקם יש שורשים בטכנולוגיה צבאית ובתחרות גיאופוליטית. האינטרנט? התחיל כרעיון לרשת תקשורת שתשרוד מלחמה גרעינית [מקור]. GPS? פותח בשנות ה-70׳ בשביל להנחות נשק [מקור]. נעלים אתלטיות? פותחו בשביל ההליכה על הירח. יש ספר שלם בשם “100 military inventions that changed the world” למי שמתעניין.

תחרות גיאופוליטית טובה למדע ולטכנולוגיה משתי סיבות מרכזיות: ראשית, היא מעודדת מדינות להשקיע במדע וטכנולוגיה, כדי להשיג יתרון על היריבות שלהן. בימי שלום תקציבים לפיתוח שבבים או בינה מלאכותית צריכים להתחרות עם תקציבים לרווחה ובריאות. אבל כשבינה מלאכותית נתפסת כחשובה לביטחון הלאומי, כשמענקים למכוני מחקר נחשבים חלק מהיתרון האסטרטגי של מדינה, לפתע הם מקבלים קדימות. הסכום הכולל שמדינות מוכנות להשקיע במחקר ופיתוח גדל.

שנית, המגזר הממשלתי מוכן יותר להשקיע בטכנולוגיות בשלבים מוקדמים, משום שהוא לא מונע ע״י שיקולי רווח. הלקוח הכי חשוב של SpaceX בעשור הראשון של חייה הייתה נאס״א [מקור]. תעשיית השבבים בארה״ב נתמכה בשנים הראשונות של חייה ע״י נאס״א וחיל האוויר, שהיו צריכים שבבים חזקים למערכות שלהם, והיו מוכנים לספוג את המחיר [מקור]. אפילו טכנולוגיות פשוטות ששינו את העולם לא הצליחו לממש את הפוטנציאל שלהן עד שהממשלה התערבה: הסיבה שיש לנו היום מכולות, שהפכו את השינוע של סחורות בעולם לזול ואמין, היא מפני שצבא ארה״ב אימץ אותן כדי לשנע אספקה לחיילים בוויטנאם [מקור].

שתי הסיבות שמניתי נכונות לכל תחרות גיאופוליטית. התחרות עם סין מוסיפה סיבה שלישית: הצירוף של סין למערכת הסחר הגלובאלי פגעה בחדשנות במערב. הוצאה חלקית שלה תעודד את החדשנות מחדש.

סין הפכה למרכז הייצור של העולם ע״י מדיניות סחר מרקנטיליסטית: מצד אחד מושכת ייצור אליה, מצד שני יוצרת תחרות לא הוגנת לחברות מערביות. היא משכה אליה יצרנים מערביים באמצעות הורדת עלויות הייצור שלהם. היא השיגה את זה ע״י שילוב של כוח אדם זול, סביבת ייצור עם פחות רגולציות לעומת המערב וריכוז של אמצעי ייצור אצלה – יצרן בסין יכול למצוא חברה לכמעט כל צורך, אם זה ייצור חלקי פלסטיק, ייצור מסכי מגע, או הרכבת מוצרים אלקטרונים. סין היא one stop shop ליצרני העולם.

המשיכה של הייצור העולמי אליה אפשרה לסין להעביר טכנולוגיה ושיטות עבודה ליצרנים מקומיים אצלה. חברות זרות נלחצו להעביר מידע בשביל גישה לשוק, רק בשביל לראות אחרי כמה שנים חברות סיניות דוחקות אותן מהשוק הסיני ואז מתחרות איתן גם בשוק הגלובאלי. בנוסף לקבלת טכנולוגיה מערבית בעזרת הממשלה, אותם יצרנים לעיתים נהנו מסבסוד ממשלתי ישיר, מה שאפשר להם לייצר בהפסד ולהביא לפשיטת רגל של חברות מערביות [מקור].

יחד, המשיכה של ייצור מערבי ותחרות לא הוגנת, פגעו בחדשנות הגלובאלית [מקור]. הגישה לכוח עבודה זול בסין הקטין את הצורך של חברות מערביות לאמץ טכנולוגיה כדרך לחתוך עלויות ייצור. גניבת טכנולוגיה פגעה בדחף לחדש. סבסוד חברות סיניות פגע בחברות שהשקיעו במחקר ופיתוח, משום שהן לא יכלו להתחרות עם המחיר הזול של החברות הסיניות.

עכשיו כל זה משתנה. ההוצאה של שרשרות אספקה מסין תגדיל עלויות ייצור לחברות, שיצטרכו אמצעים טכנולוגים כדי לצמצם אותן. מכסים על ייצוא סיני יאפשר לחברות מערביות להתחרות במגרש משחקים הוגן יותר. צמצום הפעילות שלהן בסין, ולחץ מערבי על בייג׳ין להפסיק עם גניבה של טכנולוגיה, יחזק את הדחף לחדש, ויגדיל את התמורה שחברות יקבלו בעבור הקניין הרוחני שלהן.

וזו לא רק התחרות הגיאופוליטית שתדחוף לחדשנות. הקורונה שבשה לחלוטין את איך שהכלכלה העולמית עובדת. זה מעולה.

יצרנים כיום צריכים לשלם יותר על חומרי גלם, על כוח אדם, על שינוע חלקים. הם יהיו חייבים להשקיע באמצעים טכנולוגים כדי לצמצם כוח אדם היכן שהוא לא קריטי ולהפוך יעילים יותר בשימוש בחומרי גלם [מקור]. הם יצטרכו לבחון איך להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת כדי להביא את המפעלים שכיום מייצרים לחלקים בסין או וויטנאם ליד מרכזי ההרכבה שלהם בארה״ב או אירופה מבלי שזה יעלה את עלויות הייצור.

מוכרים וצרכנים עברו למרחב הדיגיטלי, ולא רק בקנייה של מוצרים. השוק של מכירות אונליין חווה צמיחה משמעותית, עם עסקים רבים פותחים חנויות דיגיטליות. השימוש בתשלומים דיגיטלים גדל [מקור]. ראינו גידול משמעותי בשימוש ברפואה מרחוק, עם רופאים עושים ביקורים באמצעות מצלמות. ההשקעה ברפואה דיגיטלית גדלה, עם חברות מעוניינות לפתח מכשירים לניטור מרחוק של חולים [מקור].

לבסוף, כל השינויים האלו קורים באותו זמן שמתרחשות פריצות חדשות בטכנולוגיה ובמחקר המדעי: חיסוני הקורונה הוכיחו את הפוטנציאל של mRNA בטיפול במחלות ובמודיפיקציה של הביולוגיה שלנו [מקור]. פריסת תשתית 5G תאפשר לנו להפעיל רובוטים מתקדמים יותר, כמו למשל רובוטים רפואיים למטרות ניתוח בשליטה מרחוק [מקור], ותתמוך ברשתות של האינטרנט של הדברים, IoT [מקור].

אנחנו נמצאים בעידן של חדשנות טכנולוגית, עידן שיביא איתו הזדמנויות כלכליות חדשות: בתחום הסייבר בהגנה על תשתיות והכלכלה, שתהיה יותר ויותר דיגיטלית. בתחום הבינה המלאכותית, עם החיפוש לאפליקציות שימושיות. בתחום השבבים, עם הצורך בייצור שבבים מותאמים לצרכים מגוונים כמו שרתים, רובוטים תעשייתים או מקררים שידברו עם הרכבים שלכם. אני מאמין שהפיתוחים האלו יעזרו לעולם המערבי להמשיך לצמוח גם כאשר האוכלוסייה בו תזדקן. בניגוד לאנליסטים גיאופוליטיים מסויימים (פיטר זייהאן למשל), אני לא חושב שהעולם בדרך לדעיכה והצטמקות כלכלית. ואני חושב שהוא גם בדרך למבנה בינלאומי יציב יותר ברמה הגלובאלית, גם אם תנודתי יותר ברמה המקומית.

איך לבנות עולם אנטי-שביר

אחת הבעיות שהרגע החד-קוטבי יצר הוא שהסדר הליבראלי הבינלאומי הפך יותר ויותר תלוי בארה״ב כיחידה שיכולה לאכוף ולהגן עליו. הכוונה בסדר ליבראלי הוא סדר שמבוסס על החוק הבינלאומי, על כיבוד זכויות אדם ועל פתירת קונפליקטים בדרכי שלום.

ארה״ב הפכה ברגע החד-קוטבי לא רק לשוטר של העולם, אלא גם לשוטר היחיד של העולם. מדינות המערב הפכו חלשות מדי בשביל לטפל בבעיות בגבולן בכוחות עצמן. התערבות אמריקנית הפכה נחוצה בכל משבר בגלובוס, גם במשברים שלא נגעו ישירות לאינטרס האמריקני.

קחו לדוגמה את האיחוד האירופי: האיחוד האירופי נבנה תחת מטרית הביטחון האמריקנית ליבשת. אולם האיחוד כל-כך חלש שהוא לא מסוגל להגן גם על האינטרסים החיוניים שלו עצמו. כשב-2015 זרם מהגרים חדר ליבשת, האיחוד היה צריך להגיע להסכם עם טורקיה כדי לסגור את השערים. הוא כבר עשור לא מצליח להביא יציבות ללוב, שהאנרכיה באה הביאה לגל מהגרים דרך הים התיכון. הוא לא מצליח להרתיע את רוסיה מלפעול במזרח אירופה ובקווקז. כשארמניה ואזרבייג׳ן נלחמו זו בזו, האירופים היו חסרי השפעה לחלוטין. זאת למרות שצינורות גז ונפט לאירופה עוברים באזור, והוא חשוב לאיחוד כמסדרון אנרגטי חלופי לרוסיה.

לשמחתנו, אנו רואים עכשיו עוד ועוד מדינות מערביות שמוכנות לקחת על עצמן את ההגנה על הסדר הליבראלי. אנחנו רואים מדינות מערביות שמוכנות לבנות את כוחן הצבאי בשביל להתמודד עם איומים אזוריים. אנחנו רואים את העלייה של מעצמות אזוריות שיביאו יציבות חדשה למערכת הגלובאלית, יציבות שתושג דווקא ע״י התנודתיות הרבה שתהיה בה.

שינוי המגמה נובע ממספר גורמים, החשוב שבהם הוא התחרות האמריקנית עם הסינים – האמריקנים מצמצמים קשב ונוכחות באזורים פחות חשובים להם בשביל להתמקד במזרח אסיה. זה שם את בעלות הברית שלהן במזרח התיכון, באירופה, במקום בו הן חייבות לבנות כוח צבאי בשביל להגן על האינטרסים שלהן, מבינות שהאמריקנים לא ימהרו לעזרתן.

גורם אחר הם ההבדלים בין מדינות מערביות, שמביא אותן לבקש כל אחת אסטרטגיה שונה לביטחון לאומי. יפן צריכה השפעה בדרום מזרח אסיה בשביל שווקים ומשאבים. צרפת צריכה את צפון אפריקה יציבה. שתי המדינות לא יכולות להסתמך על ארה״ב שתתן להן השפעה ויציבות. הן לכן חייבות לבנות את כוחן ולהשיג את האסטרטגיה העצמאית שלהן.

ההתחזקות של מדינות וחזרתן של מעצמות אזוריות כקבוצה חשובה בזירה הבינלאומית היא חיובית ליציבות הגלובאלית. איך? קחו את מזרח אסיה לדוגמה: היום המדינה היחידה שבולמת את סין במזרח אסיה היא ארה״ב. מה יקרה אם ארה״ב תחווה משבר כלכלי משמעותי, או אסון טבע, שיצריך אותה לצמצם נוכחות במזרח אסיה? האזור יהיה חשוף ללחץ סיני. אבל מה יקרה אם במקום להיות תלוי רק בארה״ב, האזור יראה קואליציה של מדיניות, כמו יפן, הודו, אוסטרליה, בריטניה ובמידה פחותה יותר גם טאיוואן, דרום קוריאה ואינדונזיה? ארה״ב עדיין תהיה חשובה כתומכת בקואליציה, אך הביטחון והחופש האזורי לא יהיו תלויים רק בוושינגטון.

אותו הדבר נכון לאירופה: אירופה נכשלה בלהגן לבדה על האינטרסים האסטרטגים שלה. אני לא חושב שהאיחוד האירופי ישתפר ביכולת שלו לפעול ככוח גיאופוליטי, אך אני כן חושב שחלק מהמדינות שלו כן. לדוגמה, גוש אזורי במזרח אירופה יכול להיות אפקטיבי מאוד בבלימת השפעה רוסית באגן הים השחור, באוקראינה ואפילו בקווקז. גוש כזה עדיין יצטרך את הגב האמריקני, אך הוא יצטרך אותו פחות – הוא יהיה מסוגל לבד להגיב לאירועים נקודתיים, כמו הסלמה בגבול של אוקראינה ורוסיה, ויהיה תלוי בארה״ב בעיקר למטריה גרעינית מול הרוסים.

במזרח התיכון, התלות בארה״ב לא רק הפכה את מדינות המפרץ לחלשות מול איראן, אלא גם עודדה את הבידוד של ישראל מהאזור. כל עוד מדינות המפרץ בטוחות שארה״ב תפתור את כל הבעיות האזוריות שלהן, הן ימשיכו להחרים את ישראל – כי אין להן תמריץ לא לעשות זאת. צמצום הנוכחות האמריקנית באזור תכריח אותן להתחיל לחשוב בצורה הרבה יותר פרגמטית על מדיניות החוץ שלהן, בין השאר על היחסים איתנו.

ללא קשר למזרח התיכון ספציפית, ישראל יכולה להיות אחת המרוויחות הגדולות מהעידן הרב-קוטבי החדש: הופעתן של מעצמות אזוריות משמעותה שישראל תוכל לגוון את הקשרים האסטרטגים שלה. במקום להסתמך רק על ארה״ב, נוכל לבנות גם יחסים אסטרטגים עם בריטניה, הגוש המזרח אירופי, צרפת, יפן ועוד. נוכל לעבוד בקואליציות אזוריות, משום שמדינות האזור יחזיקו בכוח צבאי אפקטיבי ויבינו את הצורך להפעיל אותו. יוון בונה את כוחה הצבאי, האמירויות, איטליה, מצרים ועוד.

ישראל גם מחזיקה ביכולות טכנולוגיות וביטחוניות שרלוונטיות בעידן החדש של העולם הרב-קוטבי. מדינות ירצו יכולות הגנת סייבר להגן על הכלכלה הדיגיטלית שלהן, ירצו נשקים ופלטפורמות אוטונומיות מול היריבות שלהן, וירצו התפלת מים וחקלאות מתקדמת לצמצם את השפעת שינוי האקלים עליהן.

סיכום

אנחנו נמצאים בתקופה של שינוי, של מעבר מעולם דו-קוטבי לרב-קוטבי. יש לנו סיבות לאופטימיות, מצפים שהתחרות הגיאופוליטית תביא לנו עידן חדש של חדשנות, ואת ההתחזקות של המערב. חשוב לי להבהיר שלא הכול הולך להיות ורוד בשינוי שלנו: העלייה של מעצמות אזוריות משמעותה גם עלייה בתחרות בין מדינות. משמעותה יותר מלחמות והתנגשויות, יותר מתיחות גיאופוליטית. יש גם את האיום בהתנגשות צבאית בין סין וארה״ב במזרח אסיה. למזלכם, יש את פל״ג בשביל לעזור לנווט במים החדשים האלו, לסמן איומים והזדמנויות, ולדעת כיצד לצלוח את תקופת השינוי לקראת העולם הרב-קוטבי החדש שלנו.




פלג 67: תפוצת נשק גרעיני

תקציר

  1. תפוצת נשק גרעיני היא אחת הסוגיות החשובות והמדאיגות בזירה הבינלאומית, והיא איתנו מאז שהאמריקנים הפילו את הפצצות על הירושימה ונגסקי.
  2. תהליך הביקוע הגרעיני מציג לעולם דילמה: מצד אחד, הוא יכול לשמש להפקה של חשמל בכמות גדולה, שאינו תלוי במזג האוויר ולא פולט גזי חממה. מצד שני, ביקוע גרעיני גם יכול לשמש כנשק השמדה המוני.
  3. כדי לפתור את הדילמה, ב-1968 חתמו המעצמות הגרעיניות על האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני, ואחריהן רוב מדינות העולם. מטרת האמנה לאפשר טכנולוגיה גרעינית אזרחית למדינות המעוניינות בכך תוך הטלת מנגנוני פיקוח הדוקים בשביל לוודא שהתוכנית האזרחית שלהן אינה הופכת צבאית. האמנה תלויה בקהילה הבינלאומית בכדי לאכוף אותה.
  4. ארה״ב משחקת תפקיד מרכזי באכיפת האמנה: הודות למרכזיות הכלכלית והדיפלומטית שלה, ארה״ב דרושה לקידום כל תגובה בינלאומית בנושא הגרעין. ללא וושינגטון, כל לחץ בינלאומי יהיה חסר משמעות. מצד שני, ארה״ב כמובן צריכה את המעצמות האחרות בשביל חזית בינלאומית אפקטיבית. לדוגמה, ללא סין, הלחץ על איראן לא אפקטיבי. מכאן שההידרדרות ביחסים בין וושינגטון לבייג׳ין ומוסקבה מבשרת רעות לנושא האכיפה של האמנה.
  5. מדינות סוררות אז עלולות לנצל את הריב לצרכיהן, מחפשות תמיכה מאחד הצדדים. כך בדיוק כבר עושות צפון קוריאה ואיראן. ערב הסעודית, שגם היא לפי דיווחים זרים עובדת על תוכנית נשק גרעיני, כנראה תוכל לנצל את הריב בין המעצמות בשביל לקדם את התוכנית שלה ללא תגובה בינלאומית משמעותית.
  6. בנוסף, מטרית הביטחון של ארה״ב משחררת את רוב העולם המפותח מהצורך להחזיק נשק גרעיני. אולם המטריה הזו התגבשה במהלך המלחמה הקרה, מול בריה״מ. כפי שעסקנו לא פעם כאן בפל״ג, החשיבה האסטרטגית של ארה״ב משתנה ומתמקדת יותר בסין ובאיום שלה במזרח אסיה. יהיו מדינות שכנראה ימצאו את עצמן ללא מטריה גרעינית אמריקנית, מה שעלול לדחוף אותן להשיג נשק בעצמן. האופציה הכי סבירה למדינה כזו היא טורקיה. מדינה אחרת שעלולה לסיים עם נשק גרעיני היא דרום קוריאה.

להורדת הפרק – קישור.

דיברנו לפני שבועיים על דילמת הגרעין האיראנית בראיית ארה״ב [ראו כאן], ולמה וושינגטון מעוניינת להקפיא את התוכנית בהסכם, גם אם ההסכם הזה לא יעצור אותה לחלוטין. ראינו שהדבר לא נובע מתמימות או חוסר הבנה של ארה״ב את האיראנים, אלא מסדר עדיפויות אסטרטגי שמעדיף להקפיא כרגע את המשבר במפרץ הפרסי לטובת טיפול בסין במזרח אסיה ורוסיה במזרח אירופה.

בפרק היום אני רוצה לעסוק בסוגיה האיראנית דרך הסתכלות בסוגיה גדולה יותר, זו של תפוצת נשק גרעיני.

תפוצת נשק גרעיני היא אחת הסוגיות החשובות והמדאיגות בזירה הבינלאומית, והיא איתנו מאז שהאמריקנים הפילו את הפצצות על הירושימה ונגסקי. בתוך מספר מועט של שנים מסוף מלחמת העולם השנייה מספר המעצמות עם נשק גרעיני גדל מ-1 ל-4, כולל את בריה״מ, צרפת, בריטניה וכמובן ארה״ב. בהמשך גם סין, הודו ופקיסטן הצליחו לפתח נשק גרעיני, ולפי דיווחים זרים גם מדינת ישראל. צפון קוריאה היא המדינה האחרונה לפתח נשק גרעיני, עם ניסוי ראשון מוצלח של הנשק נעשה על-ידה ב-2006.

תפוצת נשק גרעיני היא לא סוגיה גיאופוליטית קלאסית: היא לא נוגעת ישירות למשאבים, גיאוגרפיה או אפילו שיקולי כוח של בין מדינות. היא סוגיה שנוגעת לנורמות בינלאומיות ולשאלה איך אפשר למנוע מנשק גרעיני ליפול לידיים הלא נכונות, בעוד מקדמים טכנולוגיה גרעינית לצרכי שלום.

״לצרכי שלום?״ אתם שואלים? כן, לצרכי שלום: למרות שגרעין בדרך כלל נקשר למלחמה, כורים גרעיניים לצרכי מחקר מספקים חומרים רדיואקטיבים נגד סרטן [מקור] ומשמשים למחקר יישומי בתחומים כמו כימיה והנדסת חומרים [מקור]. כורים גרעיניים לצרכי חשמל מספקים אנרגיה ירוקה ללא גזי חממה בעלות נמוכה ועמידים ברוב תנאי מזג האוויר, בניגוד לרוח או שמש [מקור]. ההערכות הן שהביקוש לאנרגיה גרעינית רק יגדל עם השנים, במיוחד בעולם המתפתח, וכמות האנרגיה שמופקת בכורים תכפיל את עצמה עד 2050 [מקור].

תפוקת חשמל מאנרגיה גרעינית, בשני תרחישים. מקור: IAEA

אנרגיה גרעינית מציגה לכן דילמה לעולם: האם ההתפשטות של אנרגיה גרעינית בהכרח אומרת עוד מדינות עם נשק גרעיני? איך העולם יכול למנוע את תפוצת הנשק הגרעיני? ומה התפקיד הקריטי שארה״ב משחקת במאבק נגד תפוצת נשק גרעיני? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

בין אנרגיה גרעינית לפצצה גרעינית

בשביל להתחיל ולהבין את הסוגיה של תפוצת נשק גרעיני, ואת הקשר בין אנרגיה גרעינית ונשק גרעיני, צריך להבין את הפיזיקה שעומדת בבסיס של שניהם. כולנו למדנו בבית הספר מהו אטום – חלקיק קטן שמורכב מגרעין, שהוא מורכב מנויטרונים ופרוטונים, ואלקטרונים המקיפים את הגרעין. המילה ״אטום״ מגיעה מיוונית ומשמעותה ״בלתי ניתן לחיתוך״, אך בשנות ה-30׳ של המאה שעברה גילו שזה לא נכון – אטומים דווקא כן ניתנים לחיתוך, או ליתר דיוק לביקוע.

בביקוע גרעיני נויטרון פוגע בגרעין אטום וגורם לו להתפצל לשני גרעינים חדשים. בביקוע גם משתחררים נויטרונים חדשים, בין אחד לשלושה, ואנרגיה רבה. אם מספר הנויטרונים שמשתחרר גדול מ-1, הרי שהתגובה תאיץ את עצמה – נויטרון אחד יבקע גרעין ויצור שני נויטרונים, שיבקעו שני גרעינים ויצרו 4 וכן הלאה. התגובה תאיץ במהירות, ותפלוט אנרגיה רבה. כור גרעיני ופצצה גרעינית שניהם מנצלים את האנרגיה הרבה הזו: הכור בשביל לחמם מים וליצור קיטור שיסובב גנרטור, פצצה משחררת את האנרגיה וזורעת הרס רב.

בשביל שביקוע גרעיני יתרחש דרושים יסודות בקיעים, יסודות כימיים שהגרעין שלהם בנוי כך שהוא נוטה בקלות להתפרק ולשחרר נויטרונים. ישנם שני יסודות העונים לדרישה הזו: אורניום ופלוטוניום. אורניום הוא חומר המופיע באופן טבעי בקליפת כדור הארץ, אך האיזוטופ הטבעי שלו אינו מתאים לתגובה גרעינית. איזוטופים הם אטומים שגרעיניהם מכילים אותו מספר פרוטונים, אך שונים במספר הנויטרונים שלהם. באופן טבעי רוב האורניום המופק בכדור הארץ עשיר באיזוטופ אורניום-238, שאינו מתאים לביקוע גרעיני. האיזוטופ המתאים, אורניום-235, מהווה פחות מ-1% מהאורניום המופק בכדור הארץ. גם בשביל פצצה גרעינית וגם בשביל אנרגיה גרעינית נדרש להעשיר את האורניום, כלומר להגדיל את אחוז האורניום-235 בו: עבור כורים גרעיניים, מספיק שבין 3% ל-5% מהאורניום יהיה אורניום-235. בשביל נשק גרעיני נדרשת רמת העשרה של מעל 90%.

החלק הקשה והארוך ביותר בפיתוח נשק גרעיני הוא העשרת האורניום. ההבדלים בין אורניום-235 ואורניום-238 הם קטנים מאוד, ולכן תהליך ההעשרה הוא ארוך ומורכב. כיום הוא מסתמך על הפרדה פיזית של איזוטופים של אורניום בצורה הבאה:

לצילינדר שמסתובב על צירו מוזרם אורניום בצורת גז (אורניום שש פלואורי). הסיבוב של הצילינדר יוצר כוח צנטריפוגלי שמפריד בין האיזוטופ הכבד יותר – אורניום 238 – והאיזוטופ הקל יותר – אורניום 235. אורניום 238 זז לדפנות הצילינדר, ונאסף כחומר פסולת. אורניום 235 נשאר במרכז הצילינדר ונאסף לצילינדר נוסף, שמבצע שוב הפרדה. כך אורניום עובר מצילינדר לצילינדר, ועם כל מעבר הופך יותר ויותר עשיר באורניום 235. לצילינדרים המסתובבים קוראים צנטריפוגות, והן אלו שהופכות אורניום טבעי לאורניום מועשר מספיק לכורים גרעיניים או נשק גרעיני.

צנטריפוגת גז. אורניום 238 נע לדפנות הכלי, בעוד אורניום 235 נשאר במרכז.

אם אתם עוקבים אחר הדיונים סביב הסכם הגרעין עם איראן ודאי ראיתם שהמיקוד בשיחות הוא בעיקר סביב נושא ההעשרה: מה רמת ההעשרה המותרת לאיראן ומה כמות האורניום המועשר שהיא יכולה לצבור בשטחה. יש שתי סיבות למיקוד דווקא בהעשרה: ראשית, בשביל כורים גרעינים, לאיראן אין סיבה להעשיר לרמה של 20%. יותר מזה, רוב מאמץ ההעשרה הוא בהגעה לרמה של 20%. ברגע שמגיעים לרמה הזו, עם כמות מספקת של אורניום, איראן תוכל בתוך חודשיים להעשיר לרמה של 90% המספיקה לנשק גרעיני [מקור]. זה לא השלב האחרון בנשק גרעיני, אבל זה שלב שקשה מאוד לבצע והוא בבחינת שלב הסף לנשק.

שנית, בזמן שקשה להעשיר אורניום, קל לגלות אם מעשירים אורניום. העשרת אורניום דורשת מפעל עם אלפי צנטריפוגות שעובדות מסביב לשעון בהעשרה. מפעל כזה דורש שטח רב וחשמל. אי-אפשר להחביא אותו במבנה מגורים או באיזה מחסן נטוש. גם פשוט יחסית לקבוע מה רמת ההעשרה של האורניום במפעל, וכך לדעת בוודאות ובמהירות אם המדינה מעשירה לצרכים אזרחיים או שמא היא מתחילה לזחול לרמה המתאימה לנשק גרעיני.

אולם העשרת אורניום אינה הדרך היחידה לנשק גרעיני. ניתן להשתמש גם בפלוטוניום כחומר בקיע בשביל פצצה. פלוטוניום לרוב אינו מופיע באופן טבעי בכדור הארץ, אלא הוא תוצר של תגובה גרעינית בכורים. הוא במיוחד נפוץ בכורים גרעינים המשתמשים במים כבדים בלחץ גבוה, כמו הכור האיראני באראק שבאיראן שמעולם לא הושלם [מקור]. הפלוטוניום נוצר בכור, ונמצא בדלק המשומש שיוצא ממנו. מדינה יכולה להפיק פלוטוניום מדלק גרעיני משומש מהכורים שלה, והיא יכולה להסוות את ההפקה כחלק מתהליך של מחזור הדלק לשימוש חוזר [מקור]. כך בדיוק הודו השיגה את החומר הבקיע לפצצה הראשונה שלה. הבעיה עם הפקת פלוטוניום שמדובר בתהליך כימי מורכב, בעוד העשרת אורניום הוא תהליך מכני מורכב. בכל מקרה, מדינה צריכה להשקיע משאבים רבים בשביל להשיג את החומר הבקיע הדרוש לה.

מחומר לפצצה

אז בואו ונניח שמדינה הצליחה להתגבר על המכשול של השגת מספיק חומר בקיע ועכשיו מעוניינת להפוך אותו לנשק גרעיני. מה השלבים הבאים הדרושים לה? בגדול שניים: ראשית, היא צריכה לעבד את החומר הבקיע לליבת נפץ. בשביל תגובת ביקוע גרעיני צריך חומר בקיע, מה שאומר לקחת את האורניום המועשר בצורת גז ולהפיק ממנו אורניום מתכתי אותו הופכים בדרך כלל לכדור. הכדור הזה יהיה הליבה של הנשק הגרעיני שלנו.

בשביל להשיג תגובה גרעינית שתאיץ את עצמה (נויטרון אחד שפולט שניים וכן הלאה) ותיתן לנו פיצוץ נדרשת מסה קריטית של חומר, כמות שבפחות ממנה לא נקבל את הפיצוץ הגרעיני שאנו רוצים. אולם כאן יש דילמה למתכנן הנשק: כלל שנוסיף מסה לליבת הנשק שלנו כן יהיה קשה יותר לשים אותה בראש טיל או להטיל אותה ממטוס. לכן במקום לחפש להגיע למסה קריטית ע״י הוספת חומר, מחפשים להשיג מסה קריטית ע״י דחיסת החומר. איך עושים את זה?

זה השלב השני שלנו, מנגנון הנפץ. מנגנון הנפץ המקובל כיום גורם לקריסה של הליבה ע״י הפעלה בו זמנית של מספר רב של נפצים מסביב לה. גל ההלם שהפיצוץ יוצר דוחס את הליבה פי 2 או אפילו פי 4 ומספק את המסה הקריטית לתגובה מבלי להגדיל באמת את המסה. בנוסף להפעלת הנפצים, מפעילים מקור נויטרונים ומתחיל את הביקוע הגרעיני שנותן לנו את הפיצוץ.

הבעיה כאן היא לדאוג שהכול יפעל בו-זמנית: גם שהנפצים יתפוצצו כולם יחד, כדי ליצור את גל ההלם, וגם שמקור הנויטרונים יפעל בו-זמנית עם הנפצים בשביל להתחיל את הביקוע הגרעיני. חוסר סנכרון בהפעלת כל הרכיבים ומה שאמור להיות נשק משמיד ערים הופך במקסימום לסכנת בריאות עקב קרינה רדיואקטיבית מהליבה.

משום המורכבות הטכנית מדינות המבקשות לפתח נשק גרעיני בדרך כלל יבצעו ניסויים ראשונים עם פצצות פרימיטיביות, שלא מתאימות כנשק, בשביל לבדוק את מנגנון הנפץ שלהן. לחילופין או במקביל הן יחפשו לקבל מידע ממדינות אחרות שכבר ביצעו ניסויים מוצלחים בנשק גרעיני. לפי דיווחים שונים ישראל קיבלה מידע מהצרפתים [מקור], והאיראנים השתתפו כמשקיפים במספר ניסויים של צפון קוריאה [מקור].

אז, בואו נסכם עד כאן: מדינה בשביל דלק גרעיני או נשק גרעיני צריכה אורניום מועשר. העשרת אורניום היא תהליך מורכב הדורש ציוד מתקדם ואנרגיה רבה. לחילופין, אם היא מעוניינת לפתח נשק מפלוטוניום, היא עדיין צריכה כור גרעיני ובנוסף מפעל לעיבוד דלק גרעיני משומש. אורניום ברמה של 3-5% מספיק להפעלת כור גרעיני. אורניום ברמה של מעל 90% דרוש בשביל פצצה גרעינית. אחרי שמשיגים מספיק חומר בקיע לפצצה, נדרש עוד לפתח מנגנון נפץ שיאפשר להפוך את החומר הבקיע לפצצה גרעינית, אותה נוכל להטיל ממטוס או לשגר ע״י טיל.

כל התהליך הזה הוא מורכב מאוד, ודורש השקעה משמעותית של הון ואנשים בשביל להצליח. אולם ברגע שלמדינה יש את התשתית – כור גרעיני, מדענים, וכסף להשקיע – האם הפיתוח של נשק גרעיני הוא בלתי נמנע?

אטומים לשלום

תהליך הביקוע הגרעיני מציג לעולם דילמה: מצד אחד, הוא יכול לשמש להפקה של חשמל בכמות גדולה, שאינו תלוי במזג האוויר ולא פולט גזי חממה. בעולם שרוצה להיאבק בשינוי האקלים, אנרגיה גרעינית היא אופציה מושכת מאוד. מצד שני, ביקוע גרעיני גם יכול לשמש כנשק השמדה המוני. יש חשש שהתפשטות של כורים גרעינים תביא גם להתפשטות של נשק גרעיני.

לפני שנמשיך לאיך העולם מנסה לפתור את הדילמה הזו, כדאי להבהיר לעצמנו מה בדיוק החשש בתפוצת נשק גרעיני – מה עלול לקרות אם ליותר ויותר מדינות יהיה נשק גרעיני?

ראשית, נשק גרעיני בידיים של מדינות מתפתחות ולא יציבות עלול להוביל לתאונה גרעינית. למדינות יציבות כמו רוסיה וארה״ב יש נהלים ברורים כיצד לטפל, לשמור ולהפעיל נשק גרעיני כך שלא יהווה איום (עד שנרצה שיהיה). במדינות מתפתחות, בהן אין גופי אכיפה וביקורת אפקטיביים, נהלים עלולים להיות מוזנחים או שלא יעקבו אחריהם כלל. שרשרת הפיקוד עלולה להיות לא ברורה, ויש חשש למלחמות אזרחים בהן נשק גרעיני עלול להיות מופעל בתוך המדינה. נשק גרעיני עלול גם להיות חמוש כשהוא לא בשימוש, ודליפת חומרים רדיואקטיביים עלולה לפגוע בסביבה.

שנית, ככל שיש יותר נשק גרעיני בידיים של יותר שחקנים, עולה הסיכוי שאחד מהם יפעיל אותו. דמיינו מה יקרה אם אתיופיה או וונצואלה ישיגו נשק גרעיני, ויחליטו להפעיל אותו בטעות או במכוון בסכסוך עם מדינה שכנה. אתיופיה לדוגמה עלולה להחליט להפציץ את סודאן כדי להפסיק את העימותים ביניהן בגבול. הפעלת נשק גרעיני במסגרת מלחמה לא רק תגרום לאלפי או עשרות אלפי הרוגים, היא גם תפגע בטאבו הגרעיני שקיים מאז 1945.

מהו הטאבו הגרעיני? הטאבו הגרעיני הוא הנורמה הבינלאומית שלא להפעיל ראשונים נשק גרעיני במלחמה. למרות שנשק גרעיני קיים איתנו מאז מלחמת העולם השנייה, הוא מעולם לא הופעל עוד פעם במלחמה, וכל המעצמות הגרעיניות דוחות את השימוש בו ראשונות. אולם אם מדינות קטנות יותר יתחילו להשתמש בו בצורה טקטית, להשתמש בו כחלק ממלחמה ולעשות זאת ראשונות, הטאבו הגרעיני ישחק. הקהילה הבינלאומית תהפוך רגילה להפעלת נשק גרעיני, והמעצמות גם הן עלולות לסרב עוד לעקוב אחר הטאבו, רואות שהרעה של נשק גרעיני לא כל-כך רעה או חוששות שהיריבות שלהן כבר זנחו את הטאבו. עוד נרחיב את הדיבור על הטאבו הגרעיני בפרק הבא על עתיד המלחמה.

אז תפוצת נשק גרעיני היא איום על ביטחון העולם. מצד שני אנרגיה גרעינית היא מקור חשמל חשוב שמדינות רבות רוצות שיהיה ברשותן. איך פותרים את הבעיה?

ב-1968 חתמו המעצמות הגרעיניות על האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני [מקור], ואחריהן רוב מדינות העולם. מטרת האמנה לאפשר טכנולוגיה גרעינית אזרחית למדינות המעוניינות בכך תוך הטלת מנגנוני פיקוח הדוקים בשביל לוודא שהתוכנית האזרחית שלהן אינה הופכת צבאית. חברות באמנה נדרשות לקבוע עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מנגנוני פיקוח על תוכנית הגרעין שלהן [מקור], והן נדרשות שלא לנסות להשיג בכל דרך שהיא טכנולוגיה גרעינית לשימוש צבאי.

הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מגבשת הסכם מול כל חברה באמנה, דורשת ממנה פירוט מלא של מתקני הגרעין והחומר הגרעיני ברשותה, וקובעת את משטר הבדיקות שהיא תבצע. פקחים של הסוכנות מגיעים בפרקי זמן קבועים למתקני הגרעין השונים בשביל איסוף דוגמיות כדי לוודא שאין ניסיון להשיג נשק גרעיני. הם גם בוחנים את תהליך המעקב של המדינה אחר החומר הגרעיני בשטחה, בשביל לוודא שחומר גרעיני לא עלול בטעות (או במכוון) להיעלם מאחד המתקנים שלה.

הבעיה של הסוכנות ושל האמנה שהן אינן כוללות מנגנוני ענישה נגד הפרות. הסוכנות לאנרגיה אטומית מדווחת לאו״ם ולמועצת הביטחון על עמידה באמנה, אך היא אינה יכולה להעניש מדינה על הפרת ההסכם הגרעיני שלה. מי שאחראית לעשות זאת היא הקהילה הבינלאומית, שאמורה להשתמש בכלים דיפלומטים, כלכלים ואם צריך צבאיים בשביל להעניש מדינה שהפרה את ההתחייבויות שלה וניסתה להשיג נשק גרעיני. האמנה בעצם תלויה בתגובת הקהילה הבינלאומית בשביל להפוך אותה לאפקטיבית. ללא איום מצד הקהילה הבינלאומית, מדינות החתומות על האמנה עלולות עדיין לנסות ולהשיג נשק גרעיני – לדוגמה איראן.

איראן חתמה על האמנה ב-1970, והמתקנים שלה עד היום נתונים לפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. המשבר סביב תוכנית הגרעין התחיל כשב-2003 נחשף מתקן העשרת אורניום עליו איראן לא דיווחה. למדינה יש מעט מאוד סיבות להקים מתקן העשרה בשטחה אם לא בשביל מטרות נשק – היא יכולה לקנות דלק גרעיני ממדינות אחרות, ומתקן העשרה כפי שראינו הוא מורכב ויקר להקמה. עם החשיפה של מתקן ההעשרה הלחץ על איראן התחיל להתגבר לחשוף את כל המתקנים שברשותה ולהפסיק את ההעשרה בה התחילה ללא דיווח לסוכנות האנרגיה. חשוב לציין שתחת האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני למדינה מותר להעשיר אורניום, אך איראן הוכיחה שהיא אינה שחקן שניתן לתת בו אמון.

בין 2003 ל-2012 הוטלו שורת סנקציות בינלאומיות ואמריקניות על איראן, בתגובה להפרות חוזרות ונשנות של האמנה. זה המימד הבינלאומי של משבר הגרעין האיראני: איראן הפרה את ההתחייבויות שלה לקהילה הבינלאומית במסגרת האמנה עליה היא חתומה, והתגובה הבינלאומית הייתה סנקציות כלכליות משמעותיות שהוטלו ע״י מועצת הביטחון של האו״ם [מקור]. זו גם הסיבה שכאשר ארה״ב החלה את הדיונים עם איראן על הסרת הסנקציות בתמורה להסכם גרעין, היא עשתה זאת ביחד עם החברות האחרון במועצת הביטחון – סין, רוסיה, צרפת ובריטניה – מובילה בעצם את המאמץ הבינלאומי להשתלט על תוכנית הגרעין האיראנית.

הפעולות הבינלאומיות מול איראן שולחות מסר מעורב בנוגע לאכיפת האמנה: איראן הפרה את ההתחייבויות שלה, ונענשה בסנקציות. מצד שני, היא הצליחה להביא את הקהילה הבינלאומית להשלים עם ההפרות שלה ע״י הסלמת תהליך הגרעין שלה – היא הוסיפה עוד ועוד צנטריפוגות, פתחה מתקני גרעין חדשים ובנתה לחץ על הקהילה הבינלאומית להתפשר מולה.

מה שעוד ניתן ללמוד מהתגובה הבינלאומית לאיראן היא את המרכזיות של ארה״ב. ארה״ב משחקת תפקיד מרכזי באכיפת האמנה: הודות למרכזיות הכלכלית והדיפלומטית שלה, ארה״ב דרושה לקידום כל תגובה בינלאומית בנושא הגרעין. כפי שברק אובמה הצהיר ב-2016, ארה״ב היא זו שקובעת את האג׳נדה הבינלאומית [מקור]. ללא וושינגטון, כל לחץ בינלאומי יהיה חסר משמעות. מצד שני, ארה״ב כמובן צריכה את המעצמות האחרות בשביל חזית בינלאומית אפקטיבית. לדוגמה, ללא סין, הלחץ על איראן לא אפקטיבי.

מכאן שההידרדרות ביחסים בין וושינגטון לבייג׳ין ומוסקבה מבשרת רעות לנושא האכיפה של האמנה. אם שלוש המדינות רואות את עצמן יותר ויותר כנתונות בתחרות זו עם זו, הן פחות ופחות יהיו מוכנות לשתף פעולה. מדינות סוררות אז עלולות לנצל את הריב לצרכיהן, מחפשות תמיכה מאחד הצדדים. כך בדיוק כבר עושות צפון קוריאה ואיראן. ערב הסעודית, שגם היא לפי דיווחים זרים עובדת על תוכנית נשק גרעיני [מקור], כנראה תוכל לנצל את הריב בין המעצמות בשביל לקדם את התוכנית שלה ללא תגובה בינלאומית משמעותית.

וארה״ב חשובה למניעת התפוצה של נשק גרעיני לא רק כמובילה בקהילה הבינלאומית, אלא גם הודות למטרית הביטחון הרחבה שהיא מעניקה לרוב העולם המפותח.

פצצות לשלום

חוץ מארה״ב, יש רק לעוד שתי מדינות מערביות נשק גרעיני: בריטניה וצרפת. הן אבל לא המדינות היחידות בעלות כורים גרעינים במערב: גרמניה, יפן, הולנד, דרום קוריאה ועוד, כולן מחזיקות בכורים גרעינים ובכוח האדם שדרוש בשביל תוכנית גרעין צבאית. למה אבל כל המדינות האלו לא ייצרו נשק גרעיני משלהן?

חשבו על זה: נשק גרעיני משמש בעיקר להרתעה. כל מדינה עם היסטוריה של כיבוש זר ואיומים ממדינות שכנות אמורה תיאורטית לחפש אופציה גרעינית בשביל להבטיח את קיומה. גרמניה היא דוגמה קלאסית: מאוימת מרוסיה במזרח וצרפת במערב, פצצה גרמנית תרתיע כל יריב לברלין ותבטיח את השלמות הטריטוריאלית שלה במרכז אירופה. או יפן: עם סין במערב ורוסיה בצפון, יפן שוכנת לחוף שתי המעצמות הגדולות של אירו-אסיה. פצצה יפנית היא דרך אפקטיבית להרתיע מפני כל ניסיון פלישה נגד האיים, ויכולת מכה שנייה תבטיח שלעולם לא יעזו עוד לאיים על האיים של יפן.

ויש עוד מדינות רבות שהיינו מצפים לראות בהן נשק גרעיני: טורקיה שתרצה להרתיע את הרוסים, דרום קוריאה כהרתעה נגד צפון קוריאה, טאיוואן כהרתעה מול סין. מחישוב בטחוני בלבד, היינו אמורים לראות את רוב העולם המערבי מחזיק נשק גרעיני משלו. אז למה אנחנו לא רואים? הודות לארה״ב.

ארה״ב מעניקה מטריה ביטחונית לרוב העולם המפותח: היא מעניקה לאירופה מטריה ביטחונית דרך נאט״ו, היא מחויבת לבוא להגנת יפן כולל עם נשק גרעיני, והיא מחויבת להגנת דרום קוריאה וטאיוואן. הצורה בה מבוטאת המטריה משתנה ממדינה למדינה: ביפן ודרום קוריאה ארה״ב מחזיקה עשרות אלפי חיילים. במקרה של מתקפה, חיילים אמריקנים יהיו פשוטו כמשמעו בקו החזית.

במדינות נאט״ו, ארה״ב מחויבת רשמית לבוא להגנתה של כל מדינה בברית שתותקף ומחזיקה כוחות משמעותיים בגרמניה, איטליה ומדינות מזרח אירופה. חלקן גם נהנות מערבויות יותר ממשיות: במסגרת נאט״ו קיימת תוכנית לשיתוף נשק גרעיני. מדינות כמו טורקיה או גרמניה מחזיקות בשטחן פצצות גרעין אמריקניות, והן מתרגלות באופן סדיר תקיפה גרעינית באמצעות מטוסים. במקרה של מצב אמת, האמריקנים יפעילו את הפצצות, והמדינות יוכלו לתקוף מטרות, קרוב לוודאי רוסיות, מבלי שארה״ב תצטרך לשגר טילים משטחה על אירופה. כך גם אם תהיה מלחמה גרעינית בין נאט״ו לרוסיה, היא תהיה מוכלת באירופה עצמה. בתיאוריה די יהיה במתקפות האוויריות לעצור כל פלישה רוסית.

מטרית הביטחון של ארה״ב משחררת את רוב העולם המפותח מהצורך להחזיק נשק גרעיני. אולם המטריה הזו התגבשה במהלך המלחמה הקרה, מול בריה״מ. כפי שעסקנו לא פעם כאן בפל״ג, החשיבה האסטרטגית של ארה״ב משתנה ומתמקדת יותר בסין ובאיום שלה במזרח אסיה. יהיו מדינות שכנראה ימצאו את עצמן ללא מטריה גרעינית אמריקנית, מה שעלול לדחוף אותן להשיג נשק בעצמן.

האופציה הכי סבירה למדינה כזו היא טורקיה, שכפי שראינו בניתוח מס׳ 22 מעוניינת למצב את עצמה ככוח עולמי עצמאי מהמערב [ראו כאן]. מצפון לטורקיה נמצאת המעצמה הגרעינית של רוסיה, ממזרח לה איראן עם תוכנית הגרעין שלה וממערב צרפת עם הנשק הגרעיני שלה. אם טורקיה רוצה למצב את עצמה ככוח אזורי או עולמי, היא תצטרך נשק גרעיני משלה שאותו היא תוכל להפעיל בהתאם לאינטרסים האסטרטגים שלה.

לטורקיה יש גם בעיה נוספת עם הזריקה שלה מתוכנית ה-F-35: המטוס מתוכנן להיות עמוד השדרה של הכוח האווירי של נאט״ו. ללא המטוס, טורקיה עם הזמן עלולה למצוא עצמה ללא יכולת להשתתף בתרגילים של שיתוף הנשק הגרעיני, שכנראה יסתמכו על המטוסים החמקנים. במקרה כזה אפשר וארה״ב תחליט להוציא את הנשק מטורקיה ולהעביר אותו לבסיסים קרובים ביוון או איטליה.

מדינה אחרת שעלולה לסיים עם נשק גרעיני היא דרום קוריאה. דרום קוריאה נלחצת מצפון ע״י צפון קוריאה, ממערב ע״י סין וממזרח ע״י יפן. האסטרטגיה האמריקנית לבלימת סין כוללת חיזוק צבאי של יפן, מה שרק ילחיץ את הקוריאנים. דרום קוריאה גם מוגבלת בכמה היא יכולה להיות עוינת לסינים, לאור התלות הכלכלית שלה בייצוא אליהם. דרום קוריאה עלולה להחליט, כדרך להשיג אוטונומיה אסטרטגית מארה״ב ולעמוד גם מול יפן וגם מול צפון קוריאה, להשיג נשק גרעיני.

סיכום

נשק גרעיני נמצא איתנו כבר כמעט 80 שנה. התהליך שנמצאו בבסיסו, ביקוע גרעיני, מציע לאנושות מקור חשמל אמין וללא גזי חממה. אולם בשביל לוודא שתוכניות גרעין אזרחיות לא הופכות צבאיות, דרושה עמידה על המשמר של הקהילה הבינלאומית והמוכנות לפעול נגד מי שמבקשות להשיג נשק גרעיני. ארה״ב, כמנהיגה גלובאלית, חשובה לגיבוש התגובה הבינלאומית להפרות. היא גם, הודות למטריה הביטחונית הנרחבת שלה, חוסכת מרוב העולם המפותח את הצורך בכלל לחשוב להשיג נשק גרעיני. אולם אם השינוי בגישה של האמריקנים לעולם, גם המטריה שלהם תשתנה, ועלולה לדחוף מדינות מסויימת להחליט ולהשיג גם הן את הפצצה הנוראה מכול. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 63: סקירה עולמית מס׳ 5

תקציר

  1. נשיא ארה״ב ביידן וראש ממשלת יפן סוגה נפגשו ב-16.4 בבית הלבן, הפגישה הראשונה פנים אל פנים של ביידן עם מנהיג זר מאז שנכנס לתפקיד.
  2. יפן הפכה בשנים האחרונות לאחד השחקנים החשובים והמשפיעים במזרח אסיה, גם כלכלית, גם דיפלומטית ואפילו ביטחונית: היא מקדמת את החזון שלה ל״מרחב הינדו-פסיפי חופשי״, הכולל השקעה מאסיבית בתשתיות בדרום מזרח אסיה והודו, היא תומכת במדינות ים סין הדרומי מול האגרסיביות הסינית באזור, והיא בונה את כוחה הצבאי: רק בדצמבר האחרון יפן הגדילה את תקציב הביטחון שלה ל-52 מיליארד דולר, על אף המיתון אליו נכנסה בעקבות הקורונה. פגישת ביידן-סוגה היא במידה רבה הכרה בהשפעתה הגדלה של טוקיו ובחשיבות היחסים בין המדינות.
  3. בחודשים האחרונים טאיוואן נמצאת במוקד של משבר לוגיסטי עולמי: מחסור בשבבים. נראה שהמשבר לא הולך להסתיים לפני 2022, כך לפחות לפי TSMC ואינטל, שתיהן מעריכות שהמשבר ימשך לאורך השנה, אם לא יותר. למה?
    1. ראשית, אין מספיק יכולת ייצור עודפת, הודות ליעילות של כלכלת השבבים.
    2. שנית, המחסור נובע מהערכות לא נכונות של יצרנים בנוגע להשפעות הקורונה על הביקוש למוצרים.
    3. הגורם השלישי שמשפיע לרעה על ייצור השבבים הוא שטאיוואן חווה את הבצורת הקשה ביותר בה מזה חצי מאה. המשמעות של העיכובים האלה כנראה תהיה עלייה במחירים של מכשירי אלקטרוניקה כמו מחשבים, טלפונים ניידים, טאבלטים ועוד.
  4. סוף מרץ חתמו איראן וסין על הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי ל-25 שנה, משהו שכאן בארץ ובתקשורת העולמית הוכרז כ״הסכם היסטורי״, ״משנה מציאות״, ״קו חיים לטהרן״ ואף תחילתה של ״ברית סינית-איראנית״. כרגיל עם התקשורת, המציאות אפורה יותר.
    1. בכל הטיוטות של ההסכם, כולל זה הסופי, לא מוזכר בשום מקום הסכום האגדי של ״400 מיליארד דולר״.
    2. לא משנה כמה פתיחות כלכלית סין ואיראן ינסו ליצור ביניהן, אין להן כלכלות משלימות בצורה שתיטיב עם איראן.
    3. ההסכם הוא לא חריג במזרח התיכון: לסין הסכמים דומים עם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות
  5. המדינה האחרונה בסקירה העולמית שלנו היא טורקיה, שכמו איראן ויפן משחקת תפקיד חשוב בחוג הנזר: טורקיה היא צומת גיאוגרפי בין מרכז אסיה, המזרח התיכון, מזרח אירופה והים התיכון. בעולם הרב-קוטבי שלנו היום טורקיה היא אחת המדינות היחידות שיכולה לאזן גם את רוסיה וגם את סין במערב אירו-אסיה.
  6. אם ארה״ב רוצה להתחרות באופן אפקטיבי מול רוסיה וסין, אם היא רוצה לבלום את ההשפעה של איראן, טורקיה היא מדינת מפתח במאבק.הצעד האסטרטגי הנכון הוא להעניש את טורקיה על הפעולות האנטי-מערביות שלה, ולהציע לה גזרים אם תחליט לחזור בה מהצעדים האלו. , במקום ללכת על הכיוון האסטרטגי, ממשל ביידן החליט להגדיל את העוינות בינו ובין טורקיה: ביום שבת האחרון, ה-24 באפריל, ממשל ביידן הכיר ברצח העם הארמני.
    1. ההחלטה להכיר ברצח העם הארמני כהחלטה המשמעותית הראשונה ביחסי ארה״ב-טורקיה כמעט בוודאות תבטיח את המשך העוינות בין וושינגטון לאנקרה, ותדחוף את הטורקים להמשיך ולחפש לעצמם מעמד עצמאי מחוץ למחנה המערבי

להורדת הפרק – קישור.

הסקירה העולמית החודש היא הזדמנות טובה לעמוד על עובדה גיאופוליטית בסיסית שנמצאת ברקע של כל הניתוחים שלנו, אך שעד היום לא יצא לנו לדבר עליה:

ניתן לחלק את העולם בשתי חלוקות:

בחלוקה הראשונה אנחנו יכולים לחלק את המסה היבשתית של העולם לשתי קבוצות:

  1. אירו-אסיה, שמכונה בגיאופוליטיקה ״האי העולמי״.
  2. והאיים המקיפים אותה – אפריקה שמתחת לסהרה, האמריקות, אוסטרליה.

רובן של האדמות החקלאיות בעולם, המשאבים בעולם, והאוכלוסייה בעולם, נמצאים ב״אי העולמי״: אם אלו האדמות החקלאיות של אירופה והודו, שדות הנפט והגז של המפרץ הפרסי או מרכזי האוכלוסייה בסין, הודו ויפן. זו הסיבה שקוראים לאירו-אסיה ״האי העולמי״ – היא מהווה את מרכז הכוח הפוליטי, הכלכלי והדמוגרפי של העולם. מי ששולט באי יכול לשלוט בעולם.

החלוקה השנייה היא בתוך האי העולמי, בין אזור החוף הארוך שלו, הנמתח מחופיה המזרחיים של סיביר, דרך מזרח אסיה, תת היבשת ההודית, המזרח התיכון ואירופה, ובין המרכז שלו, הלב שלו, שהוא מרכז אסיה ורוב המסה היבשתית של רוסיה. אזור החוף נקרא ״חוג הנזר״, Rimland, ובו נמצאים רוב המשאבים, האוכלוסייה והאדמות החקלאיות של האי העולמי. חוג הנזר הוא-הוא מרכז הכוח העולמי, נמתח על אלפי קילומטרים לכל אורך האי העולמי.

חוג הנזר מקיף את ״ארץ הלב״, Heart Land, גוש יבשתי שקשה מאוד לחדור אליו משום שהוא מוקף מדבריות והרים, והוא מכיל משאבים משמעותיים של נפט וגז. ארץ הלב אבל אינה חשובה כלכלית כמו חוג הנזר, משום שהיא ברובה מדברית והתנועה בה קשה, נעדרת גופי מים שיאפשרו מסחר ער בדומה לחוג הנזר.

האי העולמי והאיים המקיפים אותו, חוג הנזר וארץ הלב באי העולמי.

רובן המוחלט של ההתפתחויות הגיאופוליטיות של 200 השנים האחרונות היו בחוג הנזר, או במאבק בין חוג הנזר וארץ הלב: במאה ה-19 האימפריה הבריטית, ששלטה ברובו של חוג הנזר, נאבקה נגד התפשטות הצארות הרוסית לתוכו. במאה ה-20 הנאצים ניסו לחדור דרך רוסיה אל תוך אזור הלב, בשביל לשלוט באי העולמי כולו. במלחה הקרה ארה״ב, ששלטה בחוג הנזר ע״י הכוח הימי שלה, נאבקה בבריה״מ בשביל למנוע ממנה, שוב, לחדור אל חוג הנזר. היום בעולם הרב-קוטבי שלנו יש לנו מצד אחד את סין ורוסיה, שתי מדינות הנמצאות בארץ הלב, מול קואליציה של מדינות חוג הנזר והאיים המקיפים את אירו-אסיה – ארה״ב, קנדה, אוסטרליה, הודו, יפן ובריטניה. התחרויות הגיאופוליטיות שלהן נמצאות גם הן ברובן בחוג הנזר.

חוג הנזר וארץ הלב נמצאים ברקע של רוב הניתוחים שלנו, והם הבסיס לרבים מהמתחים שקיימים היום במערכת הבינלאומית שלנו. בסקירה העולמית היום נראה עד כמה חוג הנזר נוכח בניתוחים שלנו ע״י בחינה של 4 מדינות נזר, שלא משנה מה קורה במערכת הבינלאומית – איכשהו שומרות על הרלוונטיות שלהן: יפן, טאיוואן, איראן וטורקיה. בואו נתחיל.

פגישת סוגה-ביידן

נשיא ארה״ב ביידן וראש ממשלת יפן סוגה נפגשו ב-16.4 בבית הלבן, הפגישה הראשונה פנים אל פנים של ביידן עם מנהיג זר מאז שנכנס לתפקיד. העובדה שהפגישה הראשונה פנים אל פנים של ביידן היא עם ראש ממשלת יפן באה להדגיש את החשיבות של הברית בין וושינגטון וטוקיו, כפי שביידן עצמו העיד במסיבת העיתונאים עם ראש הממשלה:

יפן הפכה בשנים האחרונות לאחד השחקנים החשובים והמשפיעים במזרח אסיה, גם כלכלית, גם דיפלומטית ואפילו ביטחונית. סקרנו בהרחבה בניתוח מס׳ 19, ״המשחק היפני״ [ראו כאן] את המעמד החדש של יפן באזור, וכאן רק אחזור על עיקרי הדברים: יפן היא מדינת אי עם אוכלוסייה גדולה, תעשייה מתקדמת, אך ענייה מאוד במשאבים טבעיים. בניגוד לארה״ב, יפן אינה יכולה לנקוט מדיניות בדלנית משום שהיא צריכה גישה למשאבים הנחוצים לתעשייה והאוכלוסייה שלה. היא לכן מוכרחת לנהל אינטרקציה עם מזרח אסיה.

הודות למיקום שלה יפן יכולה להקרין כוח על כל מערב האוקיינוס השקט, מחופיה של סיביר עד המים הטרופיים של אינדונזיה. משום שהיא נמצאת בחלק המזרחי של חוג הנזר, היא מהווה גורם משפיע על הכלכלה העולמית, יכולה תיאורטית לשלוט בסחר בין מזרח אסיה ואירופה, כמו גם בין מזרח אסיה וצפון אמריקה. העמדה הגיאוגרפית מעצימה את יפן, נותנת לה עמדה נוחה ממנה היא יכולה להשפיע על האזור סביבה.

בתחילת המאה ה-20 ההשפעה היפנית הייתה בצורה של אימפריאליזם פאשיסטי-גזעני, עם טוקיו כובשת ומשעבדת את העמים השונים של מזרח אסיה. בשיאה האימפריה היפנית שלטה על כל השטח מחצי האי הקוריאני, לאורך החוף הסיני ועד אינדונזיה והאיים הצפוניים של אוסטרליה. למזלה של יפן, הפעילות הצבאית האגרסיבית שלה הביאה אותה למלחמה עם ארה״ב, ובסופה יפן הובסה, נכבשה, והוקמה מחדש כדמוקרטיה ליבראלית, המבוססת על כיבוד זכויות אדם והחוק הבינלאומי.

אני אומר למזלה, משום שהיום כשיפן שוב באה לנהל אינטראקציה עם האזור סביבה, להשפיע על מזרח אסיה, היא יכולה להשפיע עליו לא ע״י כיבוש צבאי, אלא ע״י סחר חופשי, השקעות בתשתיות וקידום של הסדר הליבראלי הבינלאומי, המבוסס על זכויות אדם, החוק הבינלאומי ופתיחות כלכלית, פוליטית ותרבותית. הודות לשינוי שנכפה על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, יפן היא היום המובילה של האג׳נדה הליבראלית במזרח אסיה [מקור]. חשוב להבהיר – ליבראלי אין כאן כוונתו לליבראלי במובן של שמאל פוליטי. הכוונה כאן ב״ליבראלי״ היא גישה ביחסי חוץ המאמינה שהיחסים בין מדינות צריכים להתבסס על החוק הבינלאומי, ודוחה את הרעיון שכוח הוא שקובע מי צודק ומי לא [מקור].

יפן הפכה בשנים האחרונות לכוח ליבראלי מוביל במזרח אסיה: היא מקדמת את החזון שלה ל״מרחב הינדו-פסיפי חופשי״, הכולל השקעה מאסיבית בתשתיות בדרום מזרח אסיה והודו, כמשקל נגד ל״דרך המשי החדשה״ של סין. היא תומכת במדינות ים סין הדרומי מול האגרסיביות הסינית באזור: היא חתמה בינואר 2021 על הסכם ייצוא צבאי עם וויטנאם, ובמרץ 2021 חתמה על הסכם דומה עם אינדונזיה [מקור]. והיא בונה את כוחה הצבאי: רק בדצמבר האחרון יפן הגדילה את תקציב הביטחון שלה ל-52 מיליארד דולר, על אף המיתון אליו נכנסה בעקבות הקורונה [מקור].

פגישת ביידן-סוגה היא במידה רבה הכרה בהשפעתה הגדלה של טוקיו ובחשיבות היחסים בין המדינות. בהצהרה המשותפת שהתפרסמה בסוף הפגישה שני המנהיגים הכריזו על המחויבות לחזון היפני של מרחב הינדו-פסיפי חופשי. בהצהרה הם גם הכירו בצעדים האגרסיבים של סין באזור, אם בים סין הדרומי, הונג קונג או טאיוואן.

האזכור של טאיוואן הרים הרבה גבות – יפן וארה״ב לא הזכירו את המדינה בהצהרות משותפות מאז 1969 [מקור]. סין בחודשים האחרונים הגבירה את המאמצים הצבאיים שלה לאיים על טאיוואן, כשרק בתחילת אפריל ראינו מספר תרגילים ימיים של סין מסביב לאי, כולל בהשתתפות של נושאת מטוסים סינית [מקור]. טאיוואן בתגובה הודיעה שהיא החלה בייצור המוני של טילים ארוכי טווח [מקור], שבלי ספק נועדו לאיים על החוף המזרחי של סין, והזהירה את סין שהיא תשקול להפיל מזל״טים שיחדרו לשטחה [מקור]. המתיחות בין טאיוואן לסין ממשיכה לעלות במקביל למשבר השבבים העולמי, משבר שרק יחמיר אם טאיוואן לא תוכל לספק שבבים לכלכלה העולמית. ההחלטה של סוגה וביידן להזכיר את טאיוואן היא לכן לא מקרית – היא נועדה לשלוח מסר ברור לבייג׳ין ששתי המעצמות מודאגות מהמצב במצר.

לבסוף, במסגרת ההצהרה יפן קיבלה על עצמה להגדיל את כוחה הצבאי בשביל לשחק תפקיד משמעותי יותר במערך הביטחון האזורי של מזרח אסיה. יפן כבר היום היא שחקן חשוב במערך הזה: יש לה ברית הגנה עם ארה״ב, המחויבת להגן על השלמות הטריטוריאלית שלה, כולל בנשק גרעיני. היא מארחת מספר בסיסי צבא של ארה״ב שמהווים את עמוד השדרה של הנוכחות האמריקנית באזור. יש לה הסכמי שיתוף פעולה צבאיים עם אוסטרליה והודו, שני שחקנים חשובים נוספים במזרח אסיה.

ככל שנתקדם בתוך העשור הזה, המעמד של יפן במזרח אסיה קרוב לוודאי רק יגדל. נכון שיש לה אוכלוסייה מבוגרת, אך האוכלוסייה שלה לא צפויה להשתנות באופן רדיקלי בעשורים הקרובים – יפן כבר זקנה, והיא תמשיך להיות זקנה. לעומתה, מדינות כמו סין, דרום קוריאה, ו-וויטנאם צפויות לעבור שינויים דמוגרפים מהירים, עם עליה חדה במספר הזקנים אצלן. הן יסבלו מכל התוצאות של שינוי חד בדמוגרפיה, בעוד יפן תישאר יציבה חברתית.

הודות לרמת הטכנולוגיה הגבוהה של התעשייה שלה, והעמדה הגיאוגרפית הייחודית שלה, יפן תמשיך להיות שחקן כלכלי וביטחוני משמעותי במזרח אסיה אל תוך 2030. יפן יכולה להיות שוק פוטנציאלי לחברות ישראליות העוסקות בתחומים של אבטחת סייבר, מל״טים, מודעות ימית, טילים ויירוט טילים, כמו גם לעזור להן לקבל גישה לשווקים של דרום מזרח אסיה, ע״י שיתוף פעולה עם יצרנים יפנים. נכון לחברות ישראליות לבחון את האפשרות הזו בתכנון האסטרטגי שלהן.

טאיוואן

כמו יפן, גם טאיוואן היא חלק מחוג הנזר של אירו-אסיה. בניגוד ליפן, לטאיוואן אין אוכלוסייה גדולה – כ-24 מיליון בני אדם, פחות מאוכלוסיית שנחאי. היא גם לא מדינה גדולה – האי הקטן של טאיוואן קצת יותר גדול מבלגיה או מולדובה. מה שכן יש לטאיוואן הוא מיקום גיאוגרפי אסטרטגי – היא מחברת בין ים סין המזרחי והדרומי – ונכס אסטרטגי: ייצור שבבים, במיוחד ענק השבבים הטאיוואני TSMC.

בחודשים האחרונים טאיוואן נמצאת במוקד של משבר לוגיסטי עולמי: מחסור בשבבים. עסקנו בסקירה עולמית מס׳ 4 במשבר השבבים שהתחיל בסוף 2020 ונובע משיבושים שגרמה מגיפת הקורונה [ראו כאן]. כעת נראה שהמשבר לא הולך להסתיים לפני 2022, כך לפחות לפי TSMC ואינטל, שתיהן מעריכות שהמשבר ימשך לאורך השנה, אם לא יותר [ראו כאן וכאן]. למה? ראשית, אין מספיק יכולת ייצור עודפת, הודות ליעילות של כלכלת השבבים. מפעלים מתוכננים לקום בארה״ב ומדינות נוספות, אך לוקח זמן להקים ולהפעיל את המפעלים האלה, בערך כ-4 שנים. שנית, המחסור נובע מהערכות לא נכונות של יצרנים בנוגע להשפעות הקורונה על הביקוש למוצרים: לדוגמה, יצרני הרכב ציפו שהביקוש יקרוס ב-2020, ולא יתאושש לפני 2021. הם ביטלו לכן הזמנות לשבבים, והיצרנים התקדמו לענות לבקשות אחרות. מה שקרה בפועל הוא שהביקוש לרכבים התאושש מהר מהצפוי בסוף 2020, כמו גם ביקוש למוצרי אלקטרוניקה כמו טאבלטים, מחשבים וטלפונים ניידים. יצרני הרכב נתקעו ללא שבבים ועם תור ארוך אצל היצרנים. עכשיו יצרני הרכב ויצרנים אחרים נאבקים על מקום בקווי הייצור.

הגורם השלישי שמשפיע לרעה על ייצור השבבים הוא שטאיוואן חווה את הבצורת הקשה ביותר בה מזה חצי מאה [מקור]. ייצור שבבים הוא תהליך אינטנסיבי מבחינת צריכת מים [מקור] והבצורת מכריחה את ממשלת טאיוואן לבצע הקצאת מים לתעשיות השונות בה, כולל תעשיית השבבים באי. אם זה נשמע לכם הזוי שבצורת בטאיוואן משפיע על היצע השבבים העולמי, זכרו ש-TSMC לבדה מפיקה מעל מחצית מהרווחים בשוק יצרניות השבבים [מקור].  כל עוד הבצורת תמשך, טאיוואן תהיה מוגבלת ביכולת שלה להגדיל את ייצור השבבים בה. אגב, יש כאן פוטנציאל עסקי לחברות בתחום טכנולוגיות המים – טאיוואן לא תהיה המדינה האחרונה לסבול מבצורות ועם תעשיית שבבים גדולה. אפשר ויש כאן פוטנציאל מסחרי לפתרונות טכנולוגים בתחום הטיפול בשפכים תעשייתים, התפלה מיועדת לתעשיית השבבים וכדומה.

המחסור בשבבים לא משפיע רק על יצרני רכב: צרכני אלקטרוניקה פרטיים מתקשים להשיג מעבדים וכרטיסים גרפיים למחשבים שלהם [מקור]. קוואלקום, מתכננת שבבים חשובה לטלפונים ניידים, מתקשה לענות לביקוש לשבבים במכשירים ניידים [מקור]. אפילו אפל החלה לעכב ייצור של אייפדים ולפטופים עקב מחסור בשבבים [מקור]. המשמעות של העיכובים האלה כנראה תהיה עלייה במחירים של מכשירי אלקטרוניקה כמו מחשבים, טלפונים ניידים, טאבלטים ועוד.

כמובן, המרוויחות הגדולות מכל הסיפור הן יצרניות השבבים, שהפכו להיות עוד יותר מבוקשות: TSMC דיווחה על עלייה של 20% ברווחים ברבעון האחרון שלה הודות לביקוש הגדל לשבבים [מקור]. הרצון להגדיל את הייצור כנראה יתרום גם לרווחים של יצרני מכשור שבבים, כמו Applied Materials.

איראן

אם יפן וטאיוואן מייצגות כיצד מדינות יכולות להשתמש בגיאוגרפיה ובידע שלהן בשביל להפוך עצמן למשפיעות, איראן היא דוגמה איך הגיאוגרפיה שומרת על מדינה רלוונטית בזירה הבינלאומית גם כשמופעל עליה לחץ כלכלי חריף. בסוף מרץ חתמו איראן וסין על הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי ל-25 שנה, משהו שכאן בארץ ובתקשורת העולמית הוכרז כ״הסכם היסטורי״, ״משנה מציאות״, ״קו חיים לטהרן״ ואף תחילתה של ״ברית סינית-איראנית״. כרגיל עם התקשורת, המציאות אפורה יותר.

ראשית, בכל הטיוטות של ההסכם, כולל זה הסופי, לא מוזכר בשום מקום הסכום האגדי של ״400 מיליארד דולר״. המספר הזה, 400 מיליארד דולר, הוא הסיבה המרכזית שההסכם נתפס כקו חיים קריטי לטהרן. אולם עיון בטיוטות ההסכם מראה שלא מוזכר שום סכום, ודאי לא 400 מיליארד, וגם לא מוזכר פרויקט ספציפי כלשהו שיבוצע במסגרת ההסכם [מקור]. הגדיל לעשות דובר משרד החוץ הסיני בסוף מרץ שהבהיר שההסכם לא כולל שום סכום ספציפי או פרויקט ספציפי [מקור].

ההסכם בהחלט מכיל הכרזות בומבסטיות על כך שסין ואיראן ישתפו פעולה בתחום האנרגיה, יעבדו לשלב את טהרן בדרך המשי החדשה ויגבירו את שיתוף הפעולה הביטחוני והטכנולוגי שלהן. אולם אם להצהרות האלו לא מצורפים צעדים קונקרטיים, הן בגדר הצהרות בלבד. האיראנים והסינים אגב מודעים לזה: בראייתם ההסכם הוא יותר ״מסגרת״ ליחסים בין איראן וסין, מתאר באילו תחומים סין ואיראן ירצו לעבוד יחד. התקשורת היא שניפחה את ההסכם הזה ל״שותפות אסטרטגית היסטורית״.

שנית, לא משנה כמה פתיחות כלכלית סין ואיראן ינסו ליצור ביניהן, אין להן כלכלות משלימות בצורה שתיטיב עם איראן. איראן מייצאת בעיקר נפט, גז ומוצרים של התעשייה הקלה שלה, כמו חלקי מכונות וטקסטיל [מקור]. הסינים מייצאים בעיקר מכשירי אלקטרוניקה, טקסטיל, חלקי מכונות ומוצרים פטרו-כימיים [מקור]. סין בהחלט מייבאת כמות גדולה של נפט וגז, אך היא מתחרה בתעשייתה הקלה האיראנית. ככל שטהרן תגדיל את הסחר שלה עם סין, היא תפגע בצמיחה הכלכלית ארוכת הטווח שלה ותהפוך עצמה יותר ויותר תלויה בתעשיית האנרגיה שלה. לכן כל הסכם כלכלי ביניהן בסופו של יום עלול לפגוע בטהרן יותר מלעזור לה.

שלישית, ההסכם הוא לא חריג במזרח התיכון: לסין הסכמים דומים עם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות [מקור]. סין משתדלת מאוד שלא להיתפס כתומכת בצד אחד בלבד באזור, מה שאומר בהכרח שהאיראנים לא יקבלו תמיכה ייחודית שלא תוצע גם לריאד או אבו-דאבי. יש אף מי שרואה בהסכם ניסיון סיני להביא את היחסים עם איראן לאותה רמה שיש לבייג׳ין עם מדינות אחרות באזור, כמו טורקיה, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות [מקור].

ההסכם ההיסטורי בין איראן לסין הוא פחות היסטורי ממה שמנסים לצייר אותו כאן בארץ או בעולם. זו לא תחילתה של ברית סינית-איראנית, וכנראה גם לא של השקעה סינית מאסיבית בתשתית של איראן. ההסכם אבל כן חושף אמת גיאוגרפית פשוטה, שמקבלי ההחלטות כאן בארץ צריכים להכיר: אי-אפשר להטיל סנקציות על איראן ולקוות שהיא תנמק כמו צפון קוריאה או וונצואלה. מדיניות של ״לחץ כלכלי מקסימאלי״ כנראה לא תצליח לדרדר אותה להתמוטטות.

איראן, בניגוד לשתי המדינות האלו, היא צומת משמעותי בחוג הנזר: היא מחברת יבשתית את סין והודו למפרץ הפרסי ואירופה. היא יצרנית הנפט היחידה במפרץ הפרסי שיכולה להציע חיבור יבשתי לשדות האנרגיה שלה גם לתעשיות הגדולות של מזרח אסיה וגם לאלו של האיחוד האירופי. היא מדינה גדולה מבחינת אוכלוסייה, עם כ-82 מיליון בני אדם, מה שהופך אותה לשוק פוטנציאלי גדול במזרח התיכון, ושוק נגיש גם למזרח אסיה וגם לאירופה.

בנוסף, משום המיקום שלה איראן גם לא נמצאת באופן טבעי באזור ההשפעה של אף מעצמה: צפון קוריאה תלויה בסין גיאוגרפית בשביל חיבור לעולם. וונצואלה נמצאת בתוך אזור ההשפעה האמריקני בים הקריבי. איראן נמצאת בין אזורי השפעה – של סין, של רוסיה, של ארה״ב. המשמעות היא שתמיד תהיה תחרות בין מעצמות על השפעה על איראן, ואיראן תמיד תנצל את התחרות הזו כדי להשיג הטבות מאותן מעצמות. היום אנחנו רואים את זה באיזון שאיראן עושה בין ארה״ב ואירופה ובין רוסיה וסין: ככל שארה״ב תגביר את הלחץ הכלכלי על טהרן, היא רק תדחוף אותה יותר לבייג׳ין ומוסקבה. ככל שהיא תנסה ״לחנוק אותה״, כך סין ורוסיה ירצו יותר לתמוך בה, מעוניינות להבטיח שטהרן לא תיפול בידי ארה״ב.

אסטרטגית ״לחץ מקסימאלי״ על טהרן לכן תמיד תהיה מוגבלת: ככל שילחצו עליה יותר, כן יהיה זול יותר למעצמה אחרת לעזור לאיראן להמשיך לשרוד. בעולם הרב-קוטבי שלנו, איראן היא שחקן חשוב מדי בשביל להצליח לבודד אותו לחלוטין.

טורקיה

המדינה האחרונה בסקירה העולמית שלנו היא טורקיה, שכמו איראן ויפן משחקת תפקיד חשוב בחוג הנזר: טורקיה היא צומת גיאוגרפי בין מרכז אסיה, המזרח התיכון, מזרח אירופה והים התיכון. בשיא ימיה של האימפריה העות׳מאנית, טורקיה הייתה לא פחות מעצמה אירופית מצרפת או בריטניה – משום שהיא שוכנת לחוף הים השחור, היא בקלות יכולה להתחבר ללב של אירופה דרך הדנובה. במשך מאות שנים היא שלטה על הבלקנים וחלקים ממזרח אירופה, ואף איימה על ווינה ומדינות מרכז אירופה.

שיא התפשטות האימפריה העות׳מאני לתוך מזרח אירופה.

בעולם הרב-קוטבי שלנו היום טורקיה היא אחת המדינות היחידות שיכולה לאזן גם את רוסיה וגם את סין במערב אירו-אסיה. מול רוסיה טורקיה, הודות למיקום שלה, יכולה לאזן מול הרוסים באגן הים השחור, בקווקז, בסוריה ובים התיכון. במרכז אסיה היא יכולה לאזן מול ההשפעה הסינית, הודות לקשרים הכלכליים והתרבותיים שלה עם העמים הטורקמנים של האזור [מקור]. טורקיה היא שחקן אירו-אסיאתי, וכוח שיעצב את הזירה האזורית שלנו אם נרצה ואם לא.

לכן תיאורטית, משיקול אסטרטגי בלבד, היינו מצפים שממשל ביידן יחפש להחזיר את טורקיה למחנה המערבי. זה נכון שהיחסים בין טורקיה למערב מדרדרים מזה כעשור: ארדואן הפך את טורקיה ממדינה דמוקרטית ומערבית לאוטוקרטיה אסלאמית. הוא משתף פעולה לעיתים עם יריבים למערב כמו רוסיה ואיראן, ומאיים על חברות נאט״ו כמו יוון וצרפת, כמו גם על בעלות ברית של ארה״ב באזור כמו ישראל ומצרים. אחרי שטורקיה רכשה סוללות נ״מ מהרוסים, היא סולקה מתוכנית ה-F‪-35, ויש קולות שאף קוראים להעיף את טורקיה מנאט״ו [מקור].

מצד שני, טורקיה יכולה לבלום את סין ורוסיה, שתי היריבות הגדולות של ארה״ב, כמו גם את איראן. זה נכון שטורקיה משתפת לעיתים פעולה עם טהרן ומוסקבה, אך היא גם מתחרה איתן: הרוסים והטורקים תומכים בצדדים יריבים בלוב, מנהלים קרבות דרך שליחים בסוריה והטורקים החלו לאחרונה בתמיכה צבאית וכלכלית באוקראינה [ראו כאן]. מול איראן הטורקים מתחרים על השפעה בקווקז, סוריה, עיראק ומרכז אסיה [מקור].

אם ארה״ב רוצה להתחרות באופן אפקטיבי מול רוסיה וסין, אם היא רוצה לבלום את ההשפעה של איראן, טורקיה היא מדינת מפתח במאבק. הצעד האסטרטגי הנכון הוא להעניש את טורקיה על הפעולות האנטי-מערביות שלה, ולהציע לה גזרים אם תחליט לחזור בה מהצעדים האלו: הסרת סנקציות על תעשיית הביטחון שלה, הלוואות דולרים בשביל לייצב את הכלכלה [ראו כאן], ואפילו החזרה של טורקיה לתוכנית ה-F-35. אני לא אומר שבהכרח הגזרים האלו יחזירו אותה, ואני לא חושב שארה״ב צריכה להתעלם מהרקורד הדמוקרטי הבעייתי של טורקיה, אך לבעוט אותה לחלוטין מחוץ למחנה המערבי הוא לא רעיון חכם.

והנה, במקום ללכת על הכיוון האסטרטגי, ממשל ביידן החליט להגדיל את העוינות בינו ובין טורקיה: ביום שבת האחרון, ה-24 באפריל, ממשל ביידן הכיר ברצח העם הארמני [מקור], מעורר את זעמם של הטורקים שממשיכים להכחיש שרצח עם שיטתי נעשה ב-1915 נגד הארמנים [מקור]. זה נכון שיש כאן צדק היסטורי כלפי הארמנים, אך תפקידו של הבית הלבן אינו לתקן את הרקורד ההיסטורי – מטרתו לנהל את מדיניות החוץ של ארה״ב. ההחלטה להכיר ברצח העם הארמני כהחלטה המשמעותית הראשונה ביחסי ארה״ב-טורקיה כמעט בוודאות תבטיח את המשך העוינות בין וושינגטון לאנקרה, ותדחוף את הטורקים להמשיך ולחפש לעצמם מעמד עצמאי מחוץ למחנה המערבי [ראו כאן].

האם ההכרזה על רצח העם הארמני היא הסוף ליחסים האסטרטגים בין ארה״ב וטורקיה? קרוב לודאי שלא. טורקיה תמשיך להיות ציר גיאוגרפי חשוב באירו-אסיה, והיא עדיין חברה בנאט״ו. למען האמת אין לנאט״ו שום מנגנון להוציא חברה ממנו גם אם ארה״ב הייתה רוצה זאת. הודות להשפעה שלה באגן הים השחור, במזרח התיכון וצפון אפריקה טורקיה תהיה שחקן שאם ממשל ביידן יתעלם ממנו, הוא יתקשה לנהל מדיניות בלימה אפקטיבית מול רוסיה וסין. יכול להיות שממשל ביידן יתעקש לשמור על יחסים מתוחים עם אנקרה – אך בכך הוא בעיקר יפגע בעצמו.




פלג 53: האנגלוספרה

תקציר

  1. ההתקררות ביחסים בין הבית הלבן ובלפור היא הזדמנות מצוינת לישראל לחפש כיצד לחזק באופן מבני את הקשרים עם ארה״ב, ע״י חיזוק קשריה עם מה שמסתמנת כקואליציה הגלובאלית הבאה של ארה״ב.
  2. מערכת הבריתות של ארה״ב מורכבת משני חלקים מרכזיים: מדינות אירופה, המאורגנות במסגרת של נאט״ו, והאנגלוספרה, הכוללת חוץ מארה״ב גם את בריטניה, קנדה, ניו-זילנד ואוסטרליה.
  3. האנגלוספרה קיימת מזה 70 שנה כגוש ביטחוני, עם תיאום מודיעין, תיאום טכנולוגי ותיאום בתקינה הצבאית. היא עד היום אבל לא התקיימה כגוש פוליטי ברור בזירה הבינלאומית.
  4. התחרות עם סין ובמידה פחותה יותר רוסיה תהפוך את האנגלוספרה, ביחד עם יפן והודו (הפלוס ב״אנגלוספרה פלוס״) למחנה הבינלאומי החדש של ארה״ב.
  5. ישראל צריכה לחפש כיצד להשתלב בתוך הקואליציה הבינלאומית החדשה. דרך אחת היא חיזוק הקשרים בינינו ובין בריטניה ויפן, שצפויות להיות שני השחקנים הדומיננטים אחרי ארה״ב במחנה.

להורדת הפרק – קישור.

אחת הבעיות המרכזיות עם השיח הציבורי בארץ סביב יחסי חוץ היא ההתמקדות באנשים ובקשרים ביניהם. פרשני חוץ נוטים להסתכל על הפעולות של מדינה לא דרך האינטרסים הקשים שלה, לא דרך הכוחות שמניעים אותה, אלא דרך האישיות של המנהיג שלה. אין מקום שהדבר יותר ברור מאשר העיסוק בארה״ב והקשר שלה עם ישראל, שממוקד כולו במי יושב בבית הלבן והיחסים שלו עם היושב בבלפור.

בשלושת השבועות האחרונים השיח הציבורי כאן בארץ מתמקד בטיב היחסים בין נתניהו וביידן, האם בין השניים יש משקעים ישנים מתקופת אובמה ולמה ביידן עדיין לא התקשר לנתניהו. בזמן שאנחנו עוד באוקטובר שרטטנו כיצד תראה מדיניות החוץ של ביידן [ראו כאן], את הכוונה לסיים את התמיכה במלחמה בתימן ואת קירור היחסים עם סעודיה, עכשיו בארץ רואים את כל הצעדים האלה ומגיבים בכמעט פאניקה.

ביידן אולי לא מחבב את נתניהו. אולי הוא מקווה שבסוף מרץ נתניהו יוחלף והוא לא יצטרך לעבוד מולו. אולי. אני לא יודע מה ביידן חושב ואני לא יודע מה יהיו תוצאות הבחירות. מה אני כן יודע? אני יודע שהמזרח התיכון מאז 2009 מאבד מחשיבותו בעיני ארה״ב. העלייה של סין ורוסיה מכריחה את וושינגטון להתמקד יותר במזרח אסיה ומזרח אירופה, ועם תלות פוחתת בנפט מהמזרח התיכון לארה״ב אין סיבה לשמור על נוכחות צבאית מאסיבית כאן או להשקיע מאמצים רבים בהבאת שלום בין ישראל לערבים או בלימת איראן במפרץ הפרסי.

4 השנים של טראמפ הראנו לנו שבזמן שארה״ב מוכנה למחוות דיפלומטיות, כמו הכרה ברמת הגולן או העברת השגרירות לירושלים, היא אינה מוכנה לפעילות צבאית רחבה באזור, כפי שתעיד התגובה הרפה של ממשל טראמפ אחרי תקיפת מתקני הנפט של ערב הסעודית בסוף 2019. במידה רבה היחסים הקרובים עם ארה״ב תחת טראמפ היו החריגה, לא הכלל. לתלות בביידן אישית את קירור היחסים כנראה חוטא לאמת והוא גם לא יעיל – כי מה נעשה בתגובה? נמתין בחיבוק ידיים עד שבתקווה ביידן יתחלף?

מה שדרוש כעת הוא לחשוב איך לחזק את הקשר שלנו עם ארה״ב על בסיס מבני חדש. אנחנו מאוד ממוקדים במה אנחנו רוצים מארה״ב – סיוע ביטחוני, בלימת האיראנים, הסכמי נורמליזציה עם העולם הערבי – ופחות במה אנחנו מציעים לארה״ב והכוח הגלובאלי שלה. הגיע הזמן לחשוב מחדש על היחסים שלנו ולראות איך אנחנו משתלבים בעתיד הכוח של ארה״ב.

הניתוח היום יסתכל על השינויים במערכת הבינלאומית בעשור הקרוב. סביר שנראה עד 2030 את מה שאנו קוראים היום ״המערב״ מתפרק למספר מחנות. המחנה הדומיננטי ביותר מביניהם, זה שירש את כוחו של המערב, יהיה מחנה שאני קורא לו ״אנגלוספרה פלוס״: ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד, האנגלוספרה, ואליהן יצטרפו יפן והודו, הפלוס. האנגלוספרה פלוס היא עתיד הכוח האמריקני, וישראל יכולה ע״י השתלבות בה לחזק מחדש את הקשר עם וושינגטון ולממש הזדמנויות אסטרטגיות חדשות בתחום הביטחון, הכלכלה והטכנולוגיה. בואו נתחיל.

האנגלוספרה – נעים להכיר

המונח ״אנגלוספרה״ (Anglosphere) נטבע לראשונה ע״י סופר המדע הבדיוני ניל סטיבנסון ב-1995 בספרו ״עידן היהלום״, כמונח המתייחס לכל המדינות דוברות האנגלית, אם כשפה היחידה ואם כשפה נוספת (חשבו על הודו למשל) [מקור]. מעולם המדע הבדיוני המונח נלקח לזירה הבינלאומית כשהעיתונאי ג׳ון לויד בשנת 2000 השתמש במונח [מקור] כדי לתאר את משפחת המדינות החולקות את האנגלית כשפה משותפת, בעלות מערכת משפטית דומה של ה-common law וחלקן אף בעלות אותו ראש מדינה – המלכה אליזבת׳ השנייה. במשפחה הזו כלולות בריטניה, ארה״ב וקנדה למשל, אך לא רק – גם בקניה וסודן האנגלית היא אחת השפות הרשמיות. לויד קרא לאנגלוספרה לפתח חזון בינלאומי שונה מזה של אירופה התאגידית, חזון שיהיה ייחודי לעמים דוברי האנגלית. מאז מאמרו של לויד בשנת 2000 האנגלוספרה ממשיכה להופיע מפעם לפעם כרעיון לברית או קואליציה בינלאומית חדשה.

הבעיה עם האנגלוספרה כמונח תרבותי שהיא חסרת משמעות בזירה הבינלאומית. אם תנסו להסתכל בזירה הבינלאומית ולחפש עדויות לה תמצאו ערב-רב של מדינות, כולן מושבות לשעבר של בריטניה, שבין רובן יש מעט מאוד קשרים כלכלים, צבאיים או דיפלומטים. זו אחת מנקודות הביקורות שתמיד מעמידים נגד כל מי שמדבר על האנגלוספרה כגוש מדיני חדש: אין ממש בסיס לגוש הזה, עם מדינות שונות כל-כך כמו קניה, אנגולה והפיליפינים מאוגדות יחד תחת אותה קורת גג.

אני רוצה לנקות ולהבהיר למה אני מתכוון כשאני אומר אנגלוספרה ולמה אני מאמין שעד 2030 היא, ביחד עם יפן והודו, הולכת להפוך לגוש המדיני הדומיננטי החדש של העולם. ישנן 5 מדינות שמזה כ-100 שנה הולכות יד ביד בתחומי הכלכלה, הצבא והדיפלומטיה: ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. 5 המדינות חולקות שפה ותרבות משותפת, חולקות מערכת משפט דומה, מערכת שלטון דומה – דמוקרטיה ליבראלית – ואף מערכת כלכלית דומה. עד כאן הגוש הזה זהה לאנגלוספרה התרבותית. 5 המדינות האלו אבל חולקות הרבה יותר מרק רקע תרבותי משותף.

 כל 5 המדינות נלחמו באותו צד בשלושת הקונפליקטים הגדולים של המאה ה-20: מלחמת העולם הראשונה, השנייה והמלחמה הקרה. 5 המדינות חולקות סדרה של הסכמים בתחומי הביטחון והטכנולוגיה. הן שותפות כלכליות חשובות זו של זו, עם בריטניה לדוגמה מהווה את המשקיע הכי גדול בארה״ב וארה״ב בה [מקור].

ההסכם המוכר ביותר ביניהן היא ״ברית 5 העיניים״ (Five Eyes Alliance), ברית לשיתוף מודיעין אותות ותיאום פעילות מודיעין [מקור]. במסגרת הברית המדינות משתפות מידע גולמי, ניתוחי מודיעין סופיים, חולקות נכסים וטכניקות ומתאמות את פעילות המעקב שלהן [מקור]. אתם יכולים לחשוב על ברית 5 העיניים כארגון המודיעין הגדול בעולם, שעוסק ביירוט תקשורת רדיו, אינטרנט וסלולר בכל רחבי הגלובס, מרגל אחרי יריבים ובעלות ברית כאחד – אהוד אולמרט לדוגמה היה נתון למעקב של 5 העיניים [מקור], כמו גם אנגלה מרקל [מקור].

ברית 5 העיניים היא אבל רק דוגמה אחת לקשרים הביטחוניים והטכנולוגים הענפים בין המדינות: ישנה ועידה משותפת לכוחות האוויר והחלל שלהן בשביל להבטיח תקינה זהה של כוח אווירי, אם בחימוש, פלטפורמות או דוקטרינה, בשביל להקל עליהן לעבוד זו עם זו [מקור]. תוכנית מקבילה קיימת עבור כוחות צבא היבשה [מקור]. תוכנית אחרת עוסקת במחקר צבאי משותף בטכנולוגיות מתקדמות [מקור]. כל התוכניות האלו ביחד הופכות את ברית 5 העיניים לא רק לברית מודיעין, אלא לגוש ביטחוני אחד, הפרוס על פני שלוש יבשות – אסיה, אירופה ואמריקה. הרקע התרבותי עזר להן לגבש את המערכת הביטחונית שלהן, אך המערכת הביטחונית הופכת אותן לגוש ברור הרבה יותר. כשאני מדבר על האנגלוספרה, אני מדבר רק על 5 המדינות האלו.

כל אחת לעצמה

המעניין הוא שבזמן שהאנגלוספרה קיימת מזה 70 שנה כגוש ביטחוני מובחן, עד היום לא ראינו אותה פועלת בעולם כגוש כלכלי או מדיני מובחן. אם תחפשו על האנגלוספרה בגוגל תוכלו למצוא ביקורות על עצם השימוש במונח [מקור], שמתואר פעמים רבות כפנטזיה של שמרנים בריטים ותו לא. הנקודה הזו הפכה נפוצה מאוד בעקבות הברקזיט, כשתומכי היציאה תיארו כיצד יציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי תתרום למעמדה בעולם ולהחייאת האנגלוספרה. המתנגדים והמבקרים האשימו אותם בפנטזיות, שאין באמת אנגלוספרה, אין ברית של העמים האנגליים שרק ממתינה לבריטניה [ראו לדוגמה כאן]. ראש הממשלה בוריס ג׳ונסון מרבה לדבר על האנגלוספרה, והוא נתפס כעוד ראש ממשלה בריטי שמחפש עבור בריטניה אימפריה להנהיג, אימפריה שלא קיימת [כאן].

הסיבה שהאנגלוספרה עד היום לא התנהלה כגוש מובחן היא מפני שלא הייתה לה סיבה לעשות זאת. בימי המלחמה הקרה 5 המדינות היו חלק ממחנה רחב יותר שכלל את מערב אירופה, יפן ודרום קוריאה. המסגרת המרכזית באותן שנים למערכת הבריתות האמריקנית הייתה נאט״ו, בה חברות קנדה, בריטניה וארה״ב. אוסטרליה וניו-זילנד היו ועדיין שותפות חשובות של נאט״ו, אך העובדה שהזירה המזרח אסיאתית לא הייתה הזירה המרכזית במלחמה הקרה (למעט במהלך מלחמת קוריאה בשנות ה-50׳ ומלחמת ווייטנאם בשנות ה-60׳) הבטיחה שנאט״ו תהיה המסגרת המרכזית שעימה ארה״ב תפעל. בימי המלחמה הקרה למערב גרמניה וצרפת היה משקל אסטרטגי גדול יותר בחישוב האמריקני מאוסטרליה או ניו-זילנד.

סוף המלחמה הקרה הביא את הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה, עם ירידה חדה ברמת האיום הצבאי על המערב. בריטניה הצטרפה לאיחוד האירופי ועבדה לשלב את עצמה במערך הכלכלי והפוליטי שלו, אוסטרליה וניו-זילנד הרחיבו את הקשרים הכלכליים שלהן למזרח אסיה ובמיוחד לסין, וארה״ב לא הייתה צריכה להפעיל קואליציות בינלאומיות מפני שלא היו נגדה איומים גלובליים. כשהיא כבר הפעילה אותן, את נאט״ו בשנות ה-90׳ נגד המלחמה ביוגוסלביה, המיקוד היה שוב באירופה.

המלחמה בטרור שנפתחה בסוף 2001 לא שינתה הרבה: בריטניה הייתה עדיין חלק מהאיחוד האירופי, מחפשת את מקומה בתוך הפרויקט, אוסטרליה וניו-זילנד המשיכו להעמיק את הקשרים עם סין וארה״ב הייתה עסוקה בכיבוש ובבנייה מחדש של אפגניסטן ועיראק. מערך מודיעין האותות של האנגלוספרה זכה לחיזוק משמעותי בעקבות אירועי הטרור [מקור], אך שוב המסגרת המרכזית לפעילות האמריקנית היה נאט״ו, כשהזירה המרכזית היא המזרח התיכון – אזור רחוק מכל חברות האנגלוספרה.

אם כך, למה אני מספר לכם על האנגלוספרה? למה זה צריך לעניין אותנו?

מאז 2008 העולם נמצא בשינוי שמזריק חיים חדשים באנגלוספרה. התחרות האסטרטגית בין סין לארה״ב, שהתחילה את צעדיה הראשונים בימי אובמה והפכה יותר אינטנסיבית בימי טראמפ [ראו כאן], מכריחה את האמריקנים להתמודד עם יריב בסדר הגודל של בריה״מ. סין גדולה בשטח כמעט כמו ארה״ב, עם אוכלוסייה גדולה פי כמה משל ארה״ב, עם כוח כלכלי משמעותי ונוכחות באחת הזירות החשובות ביותר לביטחון הלאומי של ארה״ב: מזרח אסיה. ארה״ב היא עדיין הכוח הצבאי החזק בעולם, בהפרש ניכר על פני הסינים, אך היכולת שלה להקרין כוח ולבלום את סין תלויה ברשת בעלי הברית שלה במרחב הפסיפי: יפן, דרום קוריאה, טאיוואן, הפיליפינים, ניו-זילנד ואוסטרליה. נוסף על היריבות מסין, רוסיה חזרה כיריב משמעותי לארה״ב באירופה ובמזרח התיכון. גם כאן ארה״ב מחזיקה בדומיננטיות הצבאית, אך תלויה בחברות ברית נאט״ו באירופה בשביל להקרין את כוחה על רוסיה.

תיאורטית לא אמור להיות הבדל בין התחרות הנוכחית בין סין ורוסיה לארה״ב ובין התחרות בזמן המלחמה הקרה. אם נאט״ו עדיין רלוונטי, למה שהאמריקנים לא פשוט ירחיבו את המשימות שלו גם למזרח אסיה? נאט״ו עצמו הגדיר ב-2020 את סין כאתגר אסטרטגי של הברית הצפון אטלנטית [מקור]. למה דווקא התחרות הזו היא שמזריקה חיים חדשים לאנגלוספרה ותהפוך אותה סוף-סוף לגוש מדיני מובחן בזירה הבינלאומית?

אנחנו יכולים לחשוב על מערכת הבריתות האמריקנית כבנויה ממספר קבוצות ומדינות: קבוצה אחת היא האנגלוספרה, הלב של מערכת הבריתות האמריקנית. קבוצה שנייה הן מדינות יבשת אירופה, בראשן גרמניה וצרפת, שמאוגדות בנאט״ו. נוסף לשתי הקבוצות האלו יש לנו מדינות כמו יפן, הודו, ישראל, ונסיכויות המפרץ. חלקן בבריתות רשמיות עם ארה״ב, חלקן מארחות כוחות אמריקנים, וכולן מחזיקות בקשרים ביטחוניים עם ארה״ב. בשביל שארה״ב תוכל להפעיל את כל מערכת הבריתות שלה מול סין ורוסיה, היא צריכה ששתי הקבוצות המרכזיות של המערכת יישרו עמה קו. עד 2020 הייתה לה בעיה עם שתי הקבוצות. ב-2020 המצב השתנה עם אחת מהן – האנגלוספרה.

האגרסיביות הסינית ב-2020 הביאה את בריטניה, אוסטרליה וקנדה לשנות את גישתן לעימות עם בייג׳ין. הצעד המשמעותי ביותר שבייג׳ין עשתה באותה היה העברת חוק הביטחון בהונג קונג, שנתפס בעיני בריטניה כהפרה ברורה של הסכם העברה של 1997 ופגיעה חמורה בזכויות האדם בעיר. עד לצעד הזה של סין בריטניה עדיין רצה את חוואווי בתשתית ה-5G שלה, על-אף איומים מצד ממשל טראמפ שנוכחות של חוואווי תוציא את בריטניה מברית 5 העיניים [מקור]. אחרי העברת החוק, בריטניה הודיעה שהיא מוציאה את חוואווי מהרשת שלה [מקור] והציעה ברית בינלאומית לבלום את ההתפשטות הטכנולוגית של בייג׳ין [מקור].

אוסטרליה חוותה ב-2020 את נחת זרועה של בייג׳ין אחרי שהצביעה בעד חקירה בינלאומית למקור הווירוס. סין העלתה בתגובה מכסים על יין ודגן [מקור], חסמה ייבוא בשר בטענה שהוא מפגע בריאותי [מקור], ואף הורתה לחברות סיניות להפסיק לקנות מאוסטרליה פחם [מקור]. מדובר בפגיעה כלכלית משמעותית באוסטרליה, שכשליש מהייצוא שלה מופנה לסין. מצד שני, משום התלות הכלכלית שלה אוסטרליה עד היום היא היססה לנקוט קו עימות מול בייג׳ין. סין ניסתה ללחוץ את אוסטרליה ליישר קו עמה ובמקום זאת דחפה אותה למחנה נגדה.

היחסים בין קנדה וסין נמצאים במשבר מאז דצמבר 2018, אז קנדה עצרה לבקשת ארה״ב את סמנכ״לית הכספים של חוואווי [מקור]. סין בתגובה עצרה שני אזרחים קנדים באשמת ריגול, צעד שהתזמון שלו עורר חשד שמדובר בעצם בסחיטה [מקור]. היחסים בין הצדדים הדרדרו מאז לשפל היסטורי, עם קנדה מובילה את המאבק נגד מה שהיא רואה כ״דיפלומטיה ההרסנית״ של סין [מקור], שותפה לגינוי הפעילות של סין בשינג׳יאנג והונג קונג.

היחידה באנגלוספרה שנראה כאילו היא הולכת בכיוון ההפוך היא ניו-זילנד, שלאורך 2020 נמנעה מלגנות את בייג׳ין וחתמה בסוף ינואר 2021 על שדרוג להסכם הסחר החופשי שלה עם בייג׳ין [מקור]. ניו-זילנד מאז 2017 לפחות נמצאת תחת ביקורת קשה מבעלות הברית שלה באנגלוספרה עקב הסירוב שלה לחסום השפעה פוליטית של סין בה [מקור] ולנקוט עמדה ברורה בנוגע לבייג׳ין [מקור]. המזל של ניו-זילנד שהיא נכס אסטרטגי חשוב מדי בשביל לוותר עליו לסין: ניו-זילנד היא המדינה הרביעית בגודלה בעולם בשטח ימי, עם טריטוריה באנטרקטיקה, מחצבי נפט וגז לא מנוצלים ואדמה חקלאית עשירה [מקור]. סביר שניו-זילנד תלחץ ע״י בעלות הברית שלה ליישר קו עמן, וככל שהעולם יהפוך מקוטב יותר עקב התחרות בין סין לארה״ב, יהיה לה פחות מרחב תמרון בין בעלות בריתה ובייג׳ין.

בזמן אבל שהאנגלוספרה הפכה מאוחדת בעוינות לבייג׳ין, החברות האירופיות של נאט״ו חלוקות ביחס שלהן לבייג׳ין. מדינות מזרח אירופה, בראשן פולין, הצטרפו ליוזמת הרשת הנקייה של ארה״ב, חוסמות את חווואווי מהתשתית שלהן [מקור]. הן רואות בארה״ב בעלת ברית חשובה וההרתעה היחידה שיש להן מול תוקפנות רוסית. לעומתן, צרפת מעוניינת לראות את אירופה עצמאית מארה״ב מבחינה ביטחונית. הצרפתים תומכים ב״אוטונומיה אסטרטגית לאירופה״, שמשמעותה הקמת מערך ביטחוני אירופי עצמאי ובלתי תלוי באמריקנים, שיונהג כמובן ע״י צרפת [ראו כאן].

בין שתיהן נמצאת גרמניה, שאולי מדברת עם צרפת על עצמאות אסטרטגית לאירופה אך מסרבת להשקיע בכוחה הצבאי או לפעול נגד יריבים לאיחוד כמו טורקיה ורוסיה. גרמניה לא רוצה להיות תלויה מדי בארה״ב, ובמקום ליישר קו עם וושינגטון מול סין ורוסיה מעדיפה לשחק באיזון אסטרטגי בין שלושתן [מקור]: היא מדברת עם ארה״ב על ״חשיבות היחסים הטרנס-אטלנטים״ ובונה צינור גז חדש מרוסיה אליה שיגדיל את התלות של מרכז אירופה בגז רוסי [מקור]. היא דוחפת להסכם השקעה בין האיחוד האירופי בסין, הסכם שיגדיל את ההזדמנויות לחברות גרמניות בסין ויגדיל את כוחה של סין באיחוד. גרמניה וצרפת מסרבות ליישר קו עם ארה״ב מול סין ורוסיה, צרפת משום החלום שלה לאירופה עצמאית וגרמניה משום הרצון לשמור על יחסים טובים עם שתיהן.

השורה התחתונה היא שיש לארה״ב בעיה: חלק אחד במערכת הבריתות שלה מוכן להתגייס לבלימה של סין. אליו אפשר לצרף את יפן והודו, שתי מדינות מודאגות מהעלייה של סין ושתי מדינות שהתעמתו נגדה ב-2020. חלק אחר במערכת מפוצל בין מדינות מזרח אירופה שתומכות במאמץ האמריקני וצרפת וגרמניה שכל אחת, מסיבותיה שלה, מעדיפות לנהל מדיניות חוץ עצמאית ומנוגדת לזו של וושינגטון. חוגי המדיניות בוושינגטון מאמינים אבל שהסיבה המרכזית שגרמניה וצרפת עדיין לא יישרו קו עם ארה״ב היא לא בגלל חישוב אסטרטגי שונה מהותית, אלא בגלל אדם אחד – טראמפ. חוגי המדיניות מאמינים שטראמפ פגע ביחסים הטרנס-אטלנטים, אולי הרס אותם לחלוטין [מקור]. אבל אם טראמפ הרס, אולי ממשל חדש יוכל לתקן אותם ולהחזיר את אירופה למחנה האמריקני? לא סביר.

צרפת אולי תשתף פעולה באופן מוגבל עם האנגלוספרה בנוגע לסין, אך צרפת מאז סוף מלחמת העולם השנייה מתעקשת לראות בעצמה מעצמה נפרדת מארה״ב. אין סיכוי שביידן ישנה את זה. גרמניה עתידה בספטמבר 2021 לערוך בחירות לפרלמנט שבסופן, כך לפי הסקרים העדכניים [מקור], הירוקים יהפכו למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט אחרי מפלגת השלטון של אנגלה מרקל, ה-CDU. הירוקים תומכים בקו עימותי יותר עם רוסיה וסין, אך מתנגדים לחלוטין לבניין הכוח הצבאי של גרמניה [מקור] וחלקם אף מתנגדים לנוכחות של נשק גרעיני אמריקני על אדמתה [מקור]. כלומר, סביר שגרמניה מסוף 2021 תתמוך מילולית בבלימת רוסיה וסין, אך תסרב להשתתף בכל קואליציה צבאית מולן. זה יותיר את מדינות מזרח אירופה כקבוצה היחידה שתהיה בעלת עניין אסטרטגי לארה״ב, אך הן בעיקר רלוונטיות מול רוסיה, לא סין.

תחת המתח הזה של מספר קבוצות המושכות במספר כיוונים שונים, סביר שמערכת הבריתות האמריקנית תשנה את צורתה. אירופה כמחנה יחיד תוחלף במזרח אירופה, אך משום שהמדינות בו לא יכולות לשנות הרבה מול סין, הן יהיו מחנה משני בחשיבותו. מי שתעלה בחשיבותה ותהפוך להיות המסגרת החדשה לניהול מערך הבריתות האמריקני תהיה האנגלוספרה: 4 מחברותיה שוכנות לחוף האוקיינוס השקט, כולן בעלות כוח ימי, כולן מחזיקות בכוח כלכלי וצבאי משמעותי וכמעט כולן מסכימות שיש צורך לבלום את סין. אליהן יצטרפו הפלוס – יפן והודו, שגם הן מחזיקות בכוח ימי משמעותי וקרבה גיאוגרפית לסין. תיאום ביטחוני בסיסי כבר קיים ביניהן. עכשיו מה שנדרש הוא להרחיב ולהדק את הקשרים.

התגבשות האנגלוספרה

אנחנו כבר רואים סימנים ראשונים להתגבשות של האנגלוספרה פלוס – כזו שכוללת מלבד חברות ברית חמש העיניים גם את הודו ויפן. הסימן הראשון הוא כמובן הקוואד במזרח אסיה, הפורום האסטרטגי שיפן יזמה ובו חברות גם אוסטרליה, הודו וארה״ב. הפורום התגבש ב-2020 לאור התוקפנות הסינית במזרח אסיה, עורך לראשונה תרגיל ימי משותף לכל 4 החברות בו באוקיינוס ההודי [מקור] ועם הסכמי שיתוף פעולה חדשים בין המדינות השונות בו. בריטניה הודיעה שהיא שוקלת להצטרף לקוואד [מקור].

הסימן השני הוא ההחלטה של בריטניה לשלוח את נושאת המטוסים החדשה שלה, המלכה אליזבת׳, לפעילות מבצעית דווקא במזרח אסיה [מקור]. בריטניה חתמה עם ארה״ב על הסכם שיתוף פעולה בתחום הימי שיאפשר לכוחות אמריקנים לפעול תחת הפיקוד של נושאת המטוסים הבריטית [מקור]. בין שאר הכוחות שיפעלו יהיו מטוסי F-35 דגם B של המארינס שיפעלו מנושאת המטוסים.

נוסף על אלו ארה״ב, יפן ואוסטרליה סיימו לאחרונה תרגיל משותף ליד גואם להגנה מפני טילים [מקור], קנדה השתתפה ביחד עם אוסטרליה וארה״ב בתרגיל ציד צוללות בשם ״דרקון ימי״ [מקור], ובתגובה לאגרסיביות הסינית החלו לעלות קולות באוסטרליה התומכים בבניית נמל ימי חדש לצי האמריקני בצפון המדינה [מקור].

ככל שנתקדם בעשור הנוכחי נראה הידוק של הקשרים הכלכליים באנגלוספרה פלוס ותיאום הולך וגדל של הפעילות הצבאית והדיפלומטית שלה. הצעד הכי משמעותי כלכלית יהיה הקמתו של אזור סחר חופשי שיכלול את כל חברות האנגלוספרה (בריטניה, ארה״ב, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד) ויפן. סביר שנראה עוד בכהונתו של ביידן הסכם סחר חופשי בין ארה״ב לבריטניה, ובין בריטניה לאוסטרליה וניו-זילנד. הודו כנראה לא תצטרף לאזור הסחר החופשי, משום ההעדפה שלה למדיניות סחר פרוטקציוניסטית, אך היא תשמור על קשרים כלכלים משמעותיים איתו, אם בסחר, אם בהשקעות, אם בפרויקטים טכנולוגים משותפים.

צבאית, אנחנו נראה את התרגילים הימיים השנתיים של הקוואד מורחבים לבריטניה וניו-זילנד, ופעילות צבאית מתואמת במזרח אסיה בין כל החברות. אפשר ואף נראה את הקמתו של פיקוד צבאי משותף לכוחות האנגלוספרה במזרח אסיה, במבנה דומה לזה של הפיקוד האזורי של נאט״ו. כמעט כל חברות המחנה מפעילות או יפעילו מטוסי F-35, ול-4 מהן יש או יהיו נושאות מטוסים פעילות – ארה״ב, יפן, בריטניה והודו. הן יוכלו לתמוך זו בזו בפעילות ימית ואווירית, עם הציוד המשותף לכולן מאפשר להן גמישות גדולה בפריסת כוחות.

מוקד התחרות של האנגלוספרה תהיה במזרח אסיה מול סין, עם מזרח אירופה כזירה משנית מול רוסיה. היא תרצה לבלום את ההתחזקות הצבאית של סין בים סין הדרומי ולצמצם את ההשפעה שלה בדרום מזרח אסיה. יפן כבר מושקעת בצורה משמעותית בתשתיות בדרום מזרח אסיה, וסביר שנראה את חברות האנגלוספרה האחרות, כמו בריטניה וארה״ב, משקיעות גם הן באזור, תומכות בו צבאית ומקרבות אותו אליהן. תוצאות סקר בקרב האליטות של דרום מזרח אסיה שפורסמו ב-10 בפברואר 2021 מראות שהן תומכות בארה״ב, חוששות מסין ומעל מחצית מהנשאלים ענו שאם דרום מזרח אסיה צריכה לבחור בין סין לארה״ב – היא צריכה לבחור בארה״ב [מקור]. ככל שסין תמשיך להיות אגרסיבית, כן תגדל כוח המשיכה של האנגלוספרה פלוס.

במזרח אירופה מדינות האזור יצטרכו לגבש בעצמן גוש ביטחוני שיתמך ע״י האנגלוספרה. מי שמובילה את המאמץ היא פולין, שמעוניינת לנעול את מדינות האזור ע״י פורומים אסטרטגים חופפים, והקמה של תשתיות גז, נפט ותחבורה משותפות לכולן [ראו כאן וכאן]. את הגוש המזרח אירופי החדש, שימתח משבדיה ופינלנד עד יוון, יתמכו בריטניה וארה״ב, אם ע״י אספקה של גז טבעי נוזלי שיתחרה עם זה הרוסי, אם ע״י חיזוק הקשרים הכלכלים ביניהן ואם ע״י תמיכה צבאית. כאינדיקציה לעתיד לבוא בריטניה בשנה האחרונה חיזקה את הקשרים הביטחוניים שלה עם אוקראינה, כולל חתימה על מסמך המעיד על רצון משותף להקים בסיס ימי בריטי במדינה [מקור].

ככל שסין תהפוך יותר אגרסיבית במזרח אסיה, כלל שגרמניה והאיחוד האירופי יתקשו להסכים על עמדה אחידה ולפעול מול מוסקבה ובייג׳ין, כן האנגלוספרה פלוס תהפוך יותר ויותר ברורה בזירה הבינלאומית. היא תחזק את העליונות הימית של ארה״ב, ותבטיח את הדומיננטיות שלה כמעצמת העל היחידה של העולם לתוך המאה ה-21. כלכלית, מדינות האנגלוספרה פלוס מהוות היום כמעט 40% מהכלכלה הגלובאלית. אזור סחר חופשי ביניהן, קשרי מסחר וטכנולוגיה ערים, יבטיחו שהאנגלוספרה תהיה המוקד התעשייתי, המסחרי והפיננסי של העולם.

איפה ישראל משתלבת בכל התמונה הזו?

ישראל כחוליה מקשרת

האנגלוספרה מתוחה לאורך חופי אירו-אסיה, מיפן דרך הודו ועד בריטניה. הדרך הקצרה ביותר להזיז כוחות בין הזירה הראשית שלה במזרח אסיה והזירה המשנית במזרח אירופה היא דרך הים האדום והים התיכון. המזרח התיכון חשוב להודו, אוסטרליה ויפן כמקור של גז טבעי או נפט. הים האדום חשוב לקשרי המסחר בין מזרח אסיה ואירופה. כפי שראינו בניתוח מס׳ 40 מזרח אפריקה היא כבר מוקד השקעה חשוב עבור יפן והיא כנראה תהיה מוקד השקעה חשוב גם עבור בריטניה, ארה״ב, הודו ואוסטרליה.

בזמן שהמזרח התיכון יורד בחשיבותו האסטרטגית לארה״ב עצמה, הוא שומר על החשיבות שלו לאנגלוספרה. יפן, הודו ואוסטרליה ירצו את המפרץ הפרסי יציב. האנגלוספרה תרצה את הים האדום והים התיכון חופשיים למעבר וחופשיים משליטתו של הגמון מקומי, כמו טורקיה למשל. היא גם תחפש להתחרות ברוסיה וסין במזרח אפריקה, ותרצה להגדיל את היתרון הטכנולוגי שלה מול סין ורוסיה. בכל הנושאים האלו ישראל יכולה לתת תרומה משמעותית.

מה שישראל צריכה הוא לחשוב על מקומה בתוך המערכת המתהווה של האנגלוספרה, לחשוב איך אנחנו יכולים להשתלב ולתרום לה אם צבאית, אם כלכלית ואם טכנולוגית. ככל שנגדיל את הערך שלנו לחברות האנגלוספרה, כן נגדיל את הערך והחשיבות שלנו בעיני ארה״ב, שתמצא אותנו כנכס אסטרטגי חשוב במערכת הבריתות החדשה שלה. מה שדרוש מישראל אבל הוא ״להחליף דיסק״ בחשיבה שלה, להפסיק להתמקד רק ביחסים עם האמריקנים ולחפש כיצד היא יכולה לחזק את קשריה עם כל חברות האנגלוספרה ובמיוחד בריטניה ויפן.

מה הכוונה ב״להחליף דיסק״? כיום אנחנו ממוקדים בעיקר ביחסים שלנו עם ארה״ב, משקיעים את מירב המאמצים הדיפלומטים שלנו בשמירת היחסים ורגישים לכל שינוי קטן בהם. הבעיה עם ההתמקדות רק בקשר עם האמריקנים שאין קשרים אחרים שתומכים את הקשר הזה. אנחנו לא מהווים בעלי ברית חשובים של מדינות נוספות במערכת הבריתות האמריקנית, ולכן כשארה״ב באה לשקול את הערך האסטרטגי שלנו היא מתמקדת רק בערך שלנו לה, לא לכל המערכת שלה. ללא הקשרים האלו, היא חופשית יותר לפעול כראות עיניה מולנו משום שאין מישהו בלונדון או טוקיו שימליצו עלינו. זה צריך להשתנות.

ישראל יכולה למשל להגדיל את שיתוף הפעולה הימי והאווירי בינה לבין בריטניה בים התיכון ובים האדום, אם בתרגילים צבאיים משותפים, אם באירוח כוחות בריטים בנמלים שלנו, אם במחקר טכנולוגי משותף. אני מזכיר שנושאות מטוסים בריטיות מפעילות מטוסי F-35 מדגם B, שיכול לבצע המראה ונחיתה אנכית. אם ישראל גם היא תרכוש טייסת של המודל היא תוכל להשתלב בפעילות הימית של בריטניה בפרט ושל האנגלוספרה בכלל באזור.

עם יפן תחומי שיתוף הפעולה כוללים סייבר, הגנה מפני טילים, מל״טים למודעות ימית ושיבוש הקשר בין צפון קוריאה לאיראן שמאיים עלינו ועל היפנים. ישראל ויפן גם יכולות לתאם פרויקטים משותפים במזרח אפריקה, כמו אנרגיה מתחדשת לאתיופיה וקניה, הקמה ושדרוג נמלים ימיים, אזורי תעשייה קלה, חממות טכנולוגיות ועוד. יש לשתי המדינות עניין רב במהפכה התעשייתית הרביעית ובהרחבתה אל מעבר לקווי הייצור, עם ממשלת יפן מקדמת חזון טכנולוגי חדש לחברה בשם חברה דור 5 [מקור].

קיים גם פוטנציאל כלכלי וטכנולוגי רב בין ישראל והאנגלוספרה, במיוחד בתחומים של ייצור חכם, סייבר, ולוחמה ימית. עם היריבות בין האנגלוספרה וסין גדלה, החברות בה יחפשו להוציא קווי אספקה מבייג׳ין ולהביא לפחות את חלקם חזרה אליהן. בשביל לשמור על מחירי ייצור נמוכים הן יהיו חייבות לשדרג את שרשרות האספקה, אם ע״י ניצול חכם יותר של משאבים או הגדלת האוטומטיזציה בקווים.

בתחום הסייבר, סין ורוסיה ידועות ביכולות שלהן לתקוף מערכות ממשלתיות ופרטיות ולשבש אותן. הפריצה לממשל הפדראלי האמריקני שדווח עליה בסוף 2020 היא רק תזכורת אחרונה ליכולות של שתי המדינות ולאיום שהן מהוות [מקור]. ככל שהכלכלות של האנגלוספרה יהפכו יותר ויותר חכמות עם רשתות מתקדמות, כלי רכב אוטונומיים ורובוטים תעשייתים, כן תגדל הרגישות שלהן לאיומי סייבר. שוק הסייבר קרוב לוודאי נמצא רק בתחילת הצמיחה שלו מבחינת ביקוש, כשממשלות האנגלוספרה יובילו מהלכים להגנה על תשתיות קריטיות, הגנה על מידע ורשתות, וכמובן ירצו לפתח כלי סייבר התקפיים משלהן נגד מוסקבה ובייג׳ין.

לוחמה ימית תהפוך לצורה הדומיננטית של סכסוך בין מדינות, אם במרחב הפסיפי, האוקיינוס ההודי או בים התיכון ובים האדום. מה זה אומר? ביקוש לכלי תעופה וכלי שיט בלתי מאויישים לסיור ותקיפה. מערכות הגנה ימיות מפני טילים, וטילים מתקדמים כדי לעקוף אותן. מערכות בשביל מודעות ימית – מדינות ירצו לדעת מי נכנס למים שלהן, איפה ומתי. מערכות כאלה כנראה יכללו חיישנים קבועים, מל״טים ואינטליגנציה מלאכותית שתלחים את הנתונים לתמונת מצב מתעדכנת בזמן אמת. ביקוש מיוחד יהיה למערכות כאלה בים סין הדרומי ובאוקיינוס ההודי, במיוחד במצר מלקה ובמפרץ בֶּנְגָל.

סיכום

האנגלוספרה היא חדשות טובות לישראל, אם נדע לעבוד איתה. הדבר ידרוש מישראל להתחיל להסתכל על היחסים שלה עם העולם לא רק דרך הבחינה של יחסים בילטראליים – מדינה מול מדינה – אלא גם דרך הבחינה של יחסים מולטילאטרליים – רב-מדינתיים. נצטרך לחשוב איך אנחנו משתלבים בתוך קואליציה בינלאומית, איך אנו תורמים לה ומפיקים ממנה ערך, ומבינים שכל קשר עם אחד מחלקיה משפיע על הקשר עם כל החלקים האחרים. ע״י חיזוק הקשר שלנו עם בריטניה ויפן, נחזק גם את הקשר שלנו עם ארה״ב.




פלג 52: המבחן הבורמזי

תקציר

  1. ביום שני האחרון, ה-1 בפברואר 2021, צבא מיאנמר ביצע הפיכה צבאית נגד הממשל האזרחי במדינה.
  2. הצבא עשה זאת כנראה כדי לעצור את התחזקות מפלגת השלטון במיאנמר, הליגה הלאומית לדמוקרטיה. הליגה זכתה בניצחון מוחץ בבחירות לפרלמנט בנובמבר 2020 והיא פועלת לקדם רפורמות דמוקרטיות משמעותיות במדינה.
  3. מיאנמר חשובה אסטרטגית לסין כשער לאוקיינוס ההודי ונתיב עוקף לים סין הדרומי. השפעתה של סין מדאיגה את הצבא, והייתה אחת הסיבות מדוע הצבא החליט לשחרר מעט משלטונו במדינה בתחילת שנות ה-2000
  4. ארה״ב מעוניינת למנוע את התקרבותה של מיאנמר לסין, אך ממשל ביידן התחייב להגן על זכויות אדם ודמוקרטיה – אם לא יעניש בצורה כלשהי את המשטר הצבאי, העמדה האידיאלית שלו תתפס כחלולה.
  5. סביר שארה״ב תטיל סנקציות על חברות בבעלות צבאית, אך תמשיך בסיוע הומניטרי למיאנמר וניסיון להביא את הצבא לשוב בו מניסיון ההפיכה.
  6. הצבא יהיה נתון ללחץ בינלאומי ולחץ מהבית – הפגנות המוניות – לחזור בו מההפיכה.

להורדת הפרק – קישור.

ביום שני האחרון, ה-1 בפברואר 2021, צבא מיאנמר ביצע הפיכה צבאית נגד הממשל האזרחי במדינה. עבור מיאנמר, או בורמה כפי שהיא מוכרת בחלקים גדולים של העולם,  הפיכות צבאיות או שלטון צבאי אינן דבר חדש. המדינה הכריזה עצמאות מהשלטון הבריטי ב-1948 וב-1962 הצבא ביצע הפיכה נגד הממשלה האזרחית. במשך 50 שנה הצבא שלט לבדו במדינה, מוחץ באלימות כל תנועה דמוקרטית שניסתה לערער על שלטונו. סנקציות הוטלו על מיאנמר והמדינה שקעה כלכלית והפכה מבודדת דיפלומטית.

ב-2003 נראה אבל שהמדינה מתחילה דרך חדשה: באותה שנה ראש הממשלה של המשטר הצבאי הכריז על מפת דרכים לדמוקרטיה [מקור], שתכלול חוקה ובחירות לפרלמנט. ב-2008 התקבלה חוקה חדשה למיאנמר שהבטיחה את שליטתו המוחלטת של הצבא בממשל האזרחי, אך לפחות היה ממשל אזרחי. תחת החוקה החדשה אזרחי מיאנמר יוכלו להצביע לפרלמנט ולבחור את הנשיא שלהם. החוקה החדשה נתנה לצבא רבע מהמושבים בפרלמנט, מה שאומר שאין דרך לשנות את החוקה ללא תמיכת הצבא, והרמטכ״ל הוא שממנה את שר הביטחון, השר לביטחון פנים והאחראי לגבולות המדינה [מקור]. במילים אחרות, הרמטכ״ל הוא השולט בכל מנגנוני הביטחון במדינה.

ב-2010 נערכו בחירות ראשונות לפרלמנט תחת החוקה החדשה, בחירות שהוחרמו ע״י הליגה הלאומית לדמוקרטיה (National League for Democracy, NLD), מפלגת האופוזיציה המרכזית למשטר הצבאי. הליגה הוקמה ע״י אָאוּנְג סַאן סוּ צִ'י ב-1988, והיא זכתה לניצחון משמעותי בבחירות של 1990. החונטה התעלמה מתוצאות הבחירות האלו והכניסה את סו צ׳י למעצר בית עד 2010.

משום שהליגה לדמוקרטיה החרימה את הבחירות, מי שניצחה ניצחון סוחף ב-2010 הייתה מפלגת הסולידריות והפיתוח של האיחוד (Union Solidarity and Development Party, USDP). מדובר במפלגה בה חברים גנרלים לשעבר והיא מהווה מעין חזית אזרחית של הצבא בפוליטיקה במיאנמר. עם ניצחון המפלגה בבחירות, מונה ב-2011 נשיא אזרחי חדש למיאנמר: תיין סיין, גנרל לשעבר. רשמית, שלטון החונטה הסתיים. בפועל היא עדיין החזיקה במושכות השלטון.

על-אף שהחרימו את הבחירות ב-2010, סו צ׳י והליגה החלו במגעים עם הממשל האזרחי החדש והחליטו להשתתף בתהליך הדמוקרטי במיאנמר. בבחירות ב-2015 הליגה זכתה לניצחון משמעותי והפכה למפלגת השלטון החדשה במיאנמר. על-אף שזכתה ברוב הקולות, סו צ׳י לא יכלה להתמנות לנשיאה: לפי החוקה אדם לא יכול להתמנות לנשיא אם יש לו קרובים בעלי אזרחות זרה. במקרה יצא שלסו צ׳י, היריבה המרכזית של הצבא, יש שני בנים בעלי אזרחות בריטית [מקור]. הפרלמנט לכן יצר עבור סו צ׳י משרה חדשה – יועצת למדינה, מקבילה לתפקיד ראש הממשלה אצלנו. סו צ׳י הפכה למנהיגה דה-פקטו של הממשל האזרחי, גם אם רשמית הייתה כפופה לנשיא הרפובליקה.

במשך 5 שנים, בין 2016 עד 2021, מיאנמר התנהלה עם ממשל היברידי מוזר: שני מוקדי כוח, אחד אזרחי ואחד צבאי, ועם הממשלה האזרחית מנוהלת בפועל ע״י ״יועצת המדינה״ בעוד דה-יורה מנהל אותה הנשיא. בלאגן פוליטי שיכול להתחרות אפילו בהסכמי הרוטציה שלנו כאן ארץ. מתיחות וחיכוכים כמובן היו בין שני מוקדי הכוח, האזרחי והצבאי, אך לא נראה היה שמיאנמר עומדת לשוב לימי המשטר הצבאי. מה הביא לכן את הצבא לבצע הפיכה? ולמה ההפיכה הזו היא-היא המבחן המשמעותי הראשון של ממשל ביידן? על הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

נלחמים בגיאוגרפיה

הבנה של מדינה מתחילה בגיאוגרפיה שלה, והגיאוגרפיה של מיאנמר היא הגיאוגרפיה של קונפליקט: המדינה נמתחת לאורך מצפון לדרום, מסין עד מפרץ בנגל. במרכזה היא מישורית, נחצת ע״י נהר אירודי (Irrawaddy) ונהר צ׳ינדוין (Chindwin). במרכז המדינה המישורי חייה הקבוצה האתנית הגדולה ביותר של מיאנמר, הבורמזים, המהווים קצת יותר ממחצית האוכלוסייה [מקור].

את המישור הבורמזי מקיפים שרשרות הרים וג׳ונגלים במזרח, בצפון ובמערב. ההרים מהווים מחסום גיאוגרפי יעיל מול הענקים השכנים למיאנמר, סין מצפון והודו במערב, מאפשרים לה להתקיים עצמאית בין שתי המעצמות. מצד שני, ההרים הם גם בית למעל 100 קבוצות אתניות שונות, חלקן נלחמות לעצמאות ממיאנמר, מהמישור המרכזי, מאז הקמת המדינה ב-1948. נקודת הפתיחה הגיאופוליטית של מיאנמר היא מאבק בין המרכז הדמוגרפי במישור ובין הפריפריה בהרים. במיאנמר המאבק הזה מתבטא לא בתחרות כלכלית או פוליטית אלא במלחמה ממש, מלחמת גרילה בין השלטון המרכזי במישור והמחתרות השונות בהרים שנמשכת כבר למעלה מ-70 שנה.

מדינה הצריכה להילחם בפריפריה שלה בשביל לשלוט בה תפתח מאפיינים צבאיים, אם לא שלטון צבאי ממש. הצבא הפך במיאנמר למוסד הלאומי המבטיח את קיום האומה, והוא בראייתו היה עליון גם על הממשלה הנבחרת. ב-1962 הצבא הדיח את הממשלה האזרחית בטענה שהוא צריך יד חופשית במאבק נגד ארגוני הגרילה השונים במדינה [מקור]. במשך כ-50 שנה הצבא ניהל מלחמה עיקשת נגד קבוצות הגרילה בהרים, בעודו מדכא את שאיפות החופש של העם הבורמזי, חושש שדמוקרטיה תוביל לאנרכיה והתפרקות המדינה. אם אבל הוא רואה עצמו כמבטיח את קיומה של מיאנמר, ואם הוא שלט ללא עוררין מאז 1962 במדינה, מה הביא אותו בשנות ה-2000 להתחיל בתהליך דמוקרטי שבסופו הוא ישלוט לצד ממשל אזרחי? שתי סיבות מרכזיות:

מיאנמר דעכה כלכלית עקב הסנקציות החריפות שהוטלו עליה, במיוחד אחרי דיכוי הפגנות דמוקרטיות בשנות ה-80׳ וה-90׳. על אף העושר המינראלי האדיר שלה, מיאנמר הפכה לאחת המדינות העניות והבלתי מפותחות ביותר בדרום מזרח אסיה. בזמן ששכנותיה כמו סין או תאילנד צמחו בקצב מהיר, היא נותרה מאחור, מתקשה למשוך הון זר אליה ולתת תעסוקה ושירותים לאוכלוסייה שלה.

הסנקציות גם הפכו את מיאנמר למבודדת בזירה הבינלאומית, עם סין כמדינה היחידה שמוכנה לעשות עמה עסקים. הממשל הצבאי חשש אבל שהתקשרות עם סין תאיים על מיאנמר. הוא חשד בסינים שהם תומכים בארגוני הגרילה בצפון מיאנמר בגבול עם סין [מקור], וחשש שהתקרבות לסין המתעצמת תהפוך את מיאנמר למדינת חסות של בייג׳ין. מה הטעם להילחם בארגוני גרילה בהרים אם בסוף הופכים למושבה סינית?

אז בתחילת שנות ה-2000 החונטה החליטה לצאת בתהליך שבסופו מיאנמר תהיה דמוקרטית, גם אם נתונה לחלוטין לשליטתו של הצבא. החוקה של 2008 הבטיחה את הכוח המבני של הצבא, וגם אחרי הניצחון של הליגה הדמוקרטית ב-2015, אחיזתו של הצבא לא התרופפה. במקביל הסנקציות על מיאנמר הוסרו וחברות זרות החלו להיכנס למדינה, מקימות מפעלים לניצול כוח העבודה הזול בה [מקור] ומכרות לכריית המשאבים היקרים בה כמו זהב, ניקל ויסודות נדירים [מקור]. מיאנמר המשיכה לעשות עסקים עם הסינים, אך אליהם הצטרפו גם היפנים וההודים, שהחלו להשקיע בצורה משמעותית בעסקים ותשתיות במדינה. החונטה קיבלה את כל מה שרצתה, ובכל זאת בפברואר 2021 החליטה שוב לקחת את השליטה לידיה ולהדיח את הממשלה האזרחית. למה?

לא התוצאות שציפו להן

בנובמבר 2020 התקיימו בחירות חדשות לפרלמנט, בחירות בהן הליגה לדמוקרטיה זכתה ברוב מוחץ של המושבים בפרלמנט – 83% מהמושבים הפנויים בפרלמנט (הצבא כזכור מחזיק ברבע מהמושבים לפי החוקה). מפלגת הסולידריות של יוצאי הצבא זכתה רק ב-7% [מקור]. הניצחון הזה היה עבור הצבא דגל אדום.

כמה חודשים לפני הבחירות, בתחילת 2020, הליגה לדמוקרטיה הגישה מספר הצעות לשינוי החוקה, ביניהן צמצום חלקו של הצבא בפרלמנט והורדת הסף לאישור שינויים בחוקה מ-75% מכלל חברי הפרלמנט. שתי ההצעות, בנפרד או יחד, היו מקטינות את כוחו המבני של הצבא [מקור]. ההצעות כמובן נפלו בהצבעה בפרלמנט במרץ 2020 [מקור], הצבא הצביע נגדן, אך מטרתן כנראה הייתה סמלית: הן הראו שהליגה לדמוקרטיה וסו צ׳י לא השלימו עם המבנה הפוליטי שיצר הצבא בחוקה של 2008 והליגה מוכנה לאתגר את כוחו של הצבא.

הצבא גם ראה כיצד סו צ׳י מגדילה את כוחה במיאנמר ומהדקת את קשריה עם סין, בונה לעצמה בסיס כוח עצמאי. בזמן שהצבא המשיך לחשוד בהתקרבות לסין, סו צ׳י פעלה לקדם פרויקטים כלכלים משותפים ולבנות יחסים ידידותיים יותר עם בייג׳ין [מקור]. סין השיבה בנדיבות: בינואר 2020 שי ג׳ינפינג ביקר במיאנמר, הביקור הראשון של נשיא סיני למדינה מזה 19 שנה [מקור]. שי ערך את הביקור בעוד הקהילה הבינלאומית האשימה את סו צ׳י בהעלמת עין מרדיפת הצבא את בני עם הרוהינגה, מיעוט מוסלמי במערב מיאנמר [מקור].

לא אכנס לכל הסיפור של רדיפת הרוהינגה, אך כן יש אירוע בסיפור שחשוב לנו: בדצמבר 2019 סו צ׳י, שהיא אגב זוכת פרס נובל לשלום ל-1991, עמדה בפני בית הדין הבינלאומי בהאג והבהירה שהאלימות כלפי בני הרוהינגה אינה רצח עם [מקור]. לטענתה האלימות שתוארה בעדויות של ניצולים אינה שיטתית וממשלת מיאנמר מחפשת כיצד לשפר את חייהם של אנשיה, לא לרדוף אותם. היא האשימה את העולם בכך שאינו מבין את המורכבות האתנית של מיאנמר והצורך של הצבא להילחם בארגוני טרור. בזמן שהעדות של סו צ׳י הכתימה את התדמית הבינלאומית שלה, היא הגדילה את הפופולאריות שלה בבית: בסקר מאוקטובר 2020, חודש לפני הבחירות, 79% מאזרחי מיאנמר הביעו אמון בסו צ׳י, לעומת רק 70% ב-2019 [מקור]. הנאום שלה בהאג הציג אותה כמגינה של מיאנמר מפני העולם החיצון, כך שבעוד התדמית הבינלאומית שלה נפגעה, התדמית שלה בבית התחזקה [מקור].

הניצחון המוחץ של הליגה לדמוקרטיה בבחירות בנובמבר הציג בפני הצבא בעיה שהוא לא ציפה לה: בעוד הוא מחזיק בכוח הפוליטי במדינה, הליגה קנתה לה אחיזה בלבבות העם. כן, הצבא עדיין שולט במדינה הבורמזית, אך הוא החל לאבד את תמיכת העם – באותו סקר מאוקטובר 2020, רק 44% מהמשיבים הביעו אמון בצבא. הצבא כנראה חשש שהליגה, מעודדת מהניצחון של בנובמבר 2020, עלולה לנסות ולהניע את האוכלוסייה לדרוש רפורמות דמוקרטיות אמתיות.

הניצחון של הליגה גם הציב בעיה עבור הרמטכ״ל הנוכחי של צבא מיאנמר, שעתיד להגיע לגיל פרישה ביולי השנה. לטענת מקורות דיפלומטים הגנרל תכנן שמפלגת הסולידריות תזכה לאחוז גבוה יותר מהמושבים בפרלמנט, ואז היא ביחד עם הצבא יבחרו בו כנשיא החדש של מיאנמר [מקור]. ללא המושבים הנדרשים, תוכנית הפנסיה של הגנרל התבטלה.

הצבא היה יכול להודיע שתוצאות הבחירות לא תקפות, לבטל את הפרלמנט ולהחזיר את שלטונו, בדיוק כפי שעשה ב-1990. במקום הוא החליט לעשות משהו מתוחכם יותר: אחרי הבחירות הוא הפיץ את הטענה של מפלגת הסולידריות בדבר אי-סדרים וזיופים בבחירות, מנסה לערער את אמון האזרחים בסו צ׳י ובתוצאות הבחירות. הוא עשה זאת למרות שמשקיפים בינלאומיים טענו שהבחירות התנהלו כסדרן, ואין סימן לזיופים בהיקף שיכול לשנות את תוצאות הבחירות [מקור]. סו צ׳י סירבה להתחיל בספירה מחדש של הקולות והתכוננה להתכנסות הפרלמנט החדש ב-1 בפברואר 2021.

אחרי שהניסיון לדחות את התכנסות הפרלמנט נכשל, לצבא לא הייתה ברירה אלא לפזר אותו. אולם גם כאן הוא הראה גישה מתוחכמת, שמטרתה הראשית לגרום להפיכה לא להיראות כמו הפיכה: מבחינה טכנית משפטית השתלטות הצבא אינה הפיכה נגד הממשל האזרחי, אלא תוצאה של הכרזת מצב חירום ע״י הנשיא בפועל של מיאנמר. על-פי החוקה אם הנשיא מכריז על מצב חירום לאומי, הרמטכ״ל הופך לראש המדינה ומקבל את כל סמכויות השלטון אליו. נכון שהנשיא בפועל הפך לנשיא אחרי שהצבא הדיח את הנשיא המכהן, אך יש בסיס משפטי לצבא לטעון שאין כאן באמת הפיכה.

הצבא גם לא פשוט העלים את סו צ׳י או זרק אותה למעצר בית, אלא פתח נגדה בהליך פלילי. בתחילת ההפיכה הצבא האשים את סו צ׳י באי-סדרים חמורים בבחירות. לאחר מעצרה, הוא החליף את ההאשמות באי-סדרים ב… טוב, אין דרך שזה לא ישמע מצחיק: ייבוא בלתי חוקי של ווקי-טוקי [מקור]. בפשיטה על ביתה נמצאו עשרה מכשירי קשר והיא כעת עומדת למשפט פלילי על ייבוא בלתי חוקי של המכשירים, עם אפשרות למאסר של שנתיים.

לפי התגובה של הצבא סביר להניח שהוא לא מתכנן לבטל לחלוטין את הממשל האזרחי ולהחזיר את השעון אחורה כשהוא שלט לבדו. מהלך כזה יעורר התנגדות אזרחית נרחבת ועלול להשיב את הסנקציות הבינלאומיות על מיאנמר. יותר סביר שהוא רוצה לפגוע בפופולאריות של סו צ׳י והליגה לדמוקרטיה ע״י האשמות בדבר אי-סדרים ושחיתות, וכך לוודא שכאשר יערכו מחדש בחירות מפלגת הסולידריות היא שתנצח. ההפיכה הנוכחית נועדה ״לתקן״ את מגמת ההתחזקות של הליגה.

הצבא לוקח כאן הימור: אם הקהילה הבינלאומית תחליט להטיל מחדש סנקציות על מיאנמר, הכלכלה תפגע קשות וסין שוב תהיה הקשר היחיד של מיאנמר לעולם החיצון. זה הימור משמעותי, אך יש לצבא שתי סיבות להאמין שהעולם יהסס בתגובה שלו: ראשית, יש כבר עסקים זרים שפועלים במיאנמר, עם השקעות משמעותיות. קהילות עסקיות במדינות כמו ארה״ב, הודו ויפן ירצו למנוע סנקציות חריפות נגד מיאנמר בשביל לשמור על העסקים שלהן במדינה. שנית, המערב יחשוש שאם יטיל סנקציות חריפות מדי נגד מיאנמר, הוא ידחוק אותה לידיה של סין. הצבא מקווה שהודות לתחרות האסטרטגית בין המערב לסין, ספציפית בין ארה״ב לסין, הוא יוכל לבצע את ההפיכה עם התנגדות בינלאומית מינימאלית. בכל זאת, וושינגטון לא תרצה לאבד מדינה אסטרטגית כמו מיאנמר לבייג׳ין. או שמא כן?

הדרך לבנגל

בשביל להבין יותר טוב את המשחק האסטרטגי שמתנהל סביב מיאנמר, ולמה התגובה של ממשל ביידן למשבר תלמד אותנו הרבה על מדיניות החוץ שלו, צריך להבין את החשיבות האסטרטגית של המדינה דווקא עבור בייג׳ין.

מיאנמר גובלת בסין בצפון ובמפרץ בנגל בדרום, חלק מהאוקיינוס ההודי. מסדרון כלכלי בין מיאנמר לסין, שיכלול כבישים, רכבות, צינורות גז ונפט, יהיה הנתיב החדש של בייג׳ין לאוקיינוס ההודי. הנתיב הזה יעקוף את ים סין הדרומי ומצר מלקה, שני אזורים שנמצאים בתחרות צבאית בין בייג׳ין לוושינגטון, ויאפשר לה גישה בטוחה יותר למשאבים של מזרח אפריקה והמפרץ הפרסי. נוכחות צבאית של סין במיאנמר תאפשר לה להקרין כוח על הודו עצמה.

הסינים מאז 2013 מקדמים את ״המסדרון הכלכלי של סין מיאנמר״ (China Myanmar Economic Corridor, CMEC), שורה של פרויקטים שאפתניים במטרה לפתח את התשתיות במיאנמר ולחבר אותה לדרום סין. בין הפרויקטים נמצא נמל ימי חדש ואזור תעשייתי במערב המדינה, קו רכבת מהיר, צינורות גז ונפט, ופיתוח עירוני של בירת מיאנמר יאנגון [מקור]. עבור בייג׳ין הפרויקטים האלו הם בעלי חשיבות אסטרטגית עליונה, והיא מתוסכלת מהעיכובים מצד מיאנמר בפיתוח שלהם [מקור].

על-אף שהפרויקטים מציעים השקעה קריטית עבור מיאנמר בפיתוח התשתית שלה, ומציעים מקומות עבודה לאוכלוסייה הצעירה שלה, ממשלת מיאנמר גררה רגליים לאורך השנים ביישום הפרויקטים. החשש במיאנמר הוא מכך שהפרויקטים הסינים יגדילו את השפעתה של בייג׳ין ועלולים להכניס את מיאנמר למלכודת חוב ממנו היא לא תוכל לצאת. לכן במקרים מסוימים ממשלת מיאנמר לחצה לקצץ פרויקטים שנראו גדולים מדי, ובמקרים אחרים הקפיאה פרויקטים לגמרי. גרירת הרגליים של מיאנמר הייתה אחת הסיבות לביקור של שי במדינה ב-2020, ביקור בו הוא הדגיש את הצורך לעבור משלב התוכניות לשלב המימוש של המסדרון הכלכלי [מקור].

אם עבור בייג׳ין מיאנמר היא נכס אסטרטגי, עבור ארה״ב מיאנמר היא מדינה שעדיף שתישאר מחוץ לתחום ההשפעה של סין. בזמן ממשל אובמה האמריקנים השתמשו בפחד של הצבא מהסינים בשביל לשכנע אותו לקדם רפורמות דמוקרטיות [מקור]. שמירת סין מחוץ למפרץ בנגל גם תקל את העול הביטחוני על הודו ותעזור לארה״ב לבלום את ההשפעה הגדלה של בייג׳ין בדרום מזרח אסיה.

אם ארה״ב תטיל מחדש סנקציות כלכליות גורפות בתגובה להפיכה היא עלולה לדחוף את המדינה לידיה של סין. גם לא בטוח שהסנקציות יועילו, הן עלולות לשכנע את הצבא רק להעמיק את שליטתו במדינה ולבטל גם את מעט הדמוקרטיה שיש. לכאורה השיקול האסטרטגי הקר מכתיב לוושינגטון שעדיף לבלוע את ההפיכה, להטיל סנקציות אישיות על חלק מהגנרלים – שגם ככה יש נגדם סנקציות קיימות – ולהמשיך לעשות עסקים עם מיאנמר. אולם השיקול הזה לא לוקח בחשבון שני דברים: המחויבות המוצהרת של ממשל ביידן לזכויות אדם ודמוקרטיה במסגרת ״שיבתה של ארה״ב לתפקיד ההנהגה״ [ראו כאן] והעובדה שוושינגטון יודעת שגם הצבא מפחד מסין.

באותה מידה שקיים השיקול הקר של אינטרסים על-פני ערכים, קיים גם השיקול הקר לא פחות של ערכים על-פני אינטרסים: ממשל ביידן נכנס לבית הלבן בהצהרה שארה״ב שבה לתפקידה כמנהיגה של הסדר הליבראלי. הממשל חרט על דגלו עוד לפני שהתחיל את כהונתו את הנושא של זכויות אדם ודמוקרטיה. בזמן שצפוי שהוא יהיה פרגמטי במקומות מסוימים, ההפיכה במיאנמר ברורה מדי, בוטה מדי, בשביל שיהיה אפשר להצדיק המשך עסקים כרגיל.

מיאנמר היא גם לא נכס קריטי לאסטרטגיה האמריקנית באזור. במיאנמר אין בסיסי צבא אמריקנים והמיקוד הצבאי של וושינגטון נמצא בים סין הדרומי, לא מפרץ בנגל. ארה״ב יודעת שהצבא חושש מהשפעתה של סין, ויכול להיות שדווקא בידוד מחדש יביא אותו לוותר על ניסיון ההפיכה ולכבד את תוצאות הבחירות של נובמבר 2020. הרווח שוושינגטון תשיג מלהטיל סנקציות ולדבוק בערכים שלה יכול להיות הרבה יותר משמעותי מגישה פרגמטית וצינית למצב הדמוקרטיה במדינה.

ארה״ב גם תעדיף להטיל סנקציות במקרה בו הצבא יתחיל לדכא באלימות את ההפגנות נגדו. בימים האחרונים הפגנות ברחבי מיאנמר נגד ההפיכה משכו עשרות אלפי אנשים, שקוראים לצבא לשחרר את סו צ׳י ולוותר על השלטון [מקור]. הצבא ניסה לחסום את האינטרנט בשביל לעצור את התיאום של ההפגנות, אך זה רק הגדיל את הכעס נגדו. ככל שההפגנות ימשכו, הצבא יאלץ להחליט אם ללכת אחורה מההפיכה, לדכא באלימות את המפגינים, או לנסות ולשחוק את רצונם לאט, מקווה שארה״ב והמערב לא יטילו סנקציות כלכליות נגד מיאנמר. הבעיה עבור הצבא שגם אם המערב לא יטיל סנקציות, חודשים של הפגנות ומהומות ירתיעו הון זר מלהיכנס למדינה ואף יבריחו עסקים שכבר פועלים בה. מיאנמר עלולה לסבול בכל מקרה ממכה כלכלית ב-2021.

המבחן של ביידן

ההפיכה במיאנמר היא המבחן האמיתי הראשון של ממשל ביידן בזירת החוץ. יש שתי שאלות גדולות בנוגע למשבר: ראשית, כיצד הממשל יגיב? האם הוא יטיל עוד סנקציות על אנשי הצבא, אך ימנע מלבודד את מיאנמר? האם הוא יטיל סנקציות גורפות על המדינה? האם משהו בין לבין?

אם ממשל ביידן רוצה להראות את המחויבות שלו לדמוקרטיה וזכויות אדם, אך רוצה להימנע מלפגוע באוכלוסייה האזרחית של מיאנמר, התגובה האמריקנית הטובה ביותר תהיה סנקציות כלכליות על חברות בבעלות הצבא. סנקציות כאלה יפגעו בתזרים המזומנים של הצבא, ירחיקו עסקים זרים מלהיכנס למדינה, אך ישמרו על רמת קשר כלכלי ודיפלומטי שיאפשרו לארה״ב לנסות ולהחזיר את מיאנמר למסלול של דמוקרטיה.

אם הצבא יגיב באלימות למפגינים, סביר שארה״ב תעדיף משטר סנקציות חריף יותר נגד מיאנמר. תחת משטר כזה כל סיוע, הומניטרי או לא, יופסק, וסנקציות יוטלו נגד כל עסק שיפעל בשטח המדינה. משטר סנקציות כזה ישאיר לצבא בחירה פשוטה: ללכת אחורה עם ההפיכה, או לשמור על השלטון הצבאי ולחפש השקעה מסין שתפצה על איבוד ההשקעה הזרה. התגובה האמריקנית בכל מקרה תעזור לנו להבין טוב יותר מה סדר העדיפויות של הממשל וכמה הוא מתוחכם בתגובה שלו.

השאלה השנייה היא האם הממשל יצליח להביא את בעלות בריתה של ארה״ב באזור, בראשן יפן והודו, ללחוץ גם הן על הצבא. טוקיו וניו-דלהי נהנות שתיהן מיחסים טובים עם מיאנמר, קשרים עסקיים משמעותיים ורצון משותף לוודא שמיאנמר לא תיפול לידיה של סין. שתיהן גם נקטו היסטורית בגישה ריאליסטית כלפי המדינה, שמות בצד סוגיות של דמוקרטיה וזכויות אדם [ראו כאן וכאן]. אם ממשל ביידן באמת ירצה ללחוץ את החונטה, הוא יהיה חייב שגם בעלות הברית שלו, שהאינטרס שלהן הוא להמשיך את הקשר, יישרו קו עם וושינגטון.

הודו ויפן כמובן שונות ביחסיהן עם ארה״ב, ולכן התגובה של כל אחת מהן תלמד אותנו על איך הן תופסות את הממשל החדש והיחס שלהן אליו. הודו מעולם לא הייתה חלק ממערכת הבריתות האמריקנית וההתקרבות בשנים האחרונות בין שתי המדינות נובעת בעיקרה מהחשש המשותף מסין. קרוב לודאי שניו-דלהי תסרב לנתק קשרים כלכלים עם מיאנמר, בצעד שידגיש את העצמאות האסטרטגית של הודו ויהיה נקודת חיכוך ראשונה בין הממשל האמריקני החדש וניו-דלהי.

יפן עדיין תלויה ביטחונית בארה״ב, אך תחת מנהיגותו של ראש הממשלה לשעבר אבה היא הפכה שחקן הרבה יותר אסרטיבי במזרח אסיה, במיוחד בדרום מזרח אסיה [ראו כאן]. אם סוגה יחליט שלא ליישר קו עם וושינגטון המשמעות היא שגם הוא רואה ביפן שחקן עצמאי אסטרטגית, שחקן שמוכן לפעול נגד וושינגטון היכן שהדבר משרת את האינטרס הלאומי שלו.

סיכום

ההפיכה במיאנמר היא מבחן עבור המדינה, והיא מבחן עבור ממשל ביידן. הצבא במיאנמר מעוניין ״לתקן״ את המצב בו המפלגה המתנגדת לשלטונו היא הפופולארית ביותר במדינה. אם יצליח, הוא יבטיח שכאשר יהיו שוב בחירות במדינה ב-2022, הן לא יאיימו עליו. נראה שכרגע הרחוב במיאנמר מתנגד להפיכה, אך ההצלחה שלו תלויה בתגובה של ארה״ב – האם ממשל ביידן יאיים בסנקציות חריפות על מיאנמר בשביל להביא את הצבא להסיר את שלטונו? האם יסתפק במילים וימשיך את הקשרים עם הצבא, במטרה לאזן את השפעתה של סין? אולי משהו בין לבין? עוד נראה. בכל מקרה ברור שזהו המבחן הגדול הראשון של ביידן.




פלג 42: סקירה עולמית מס׳ 3

להורדת הפרק – קישור.

הסקירה העולמית היום, באופן לא מכוון, עוסקת בנושאים מגוונים אך בעלי מכנה משותף אחד: השינוי של המערכת הבינלאומית לעולם רב-קוטבי מלא, עולם בו מדינות רבות מנהלות מדיניות חוץ עצמאית מארה״ב ומתחרות זו עם זו על כוח והשפעה. בפרק היום נראה איך יוון ואיחוד האמירויות מגבשות ציר אנטי-טורקי, כחלק מההיערכות מחדש של כוחות במזרח התיכון; נראה את בריטניה מתחילה להתוות את חזרתה לזירה העולמית ככוח צבאי משמעותי; נבין את המשמעויות של הסכם שביתת הנשק בנגורנו-קרבאך; ונראה איך דרום-מזרח אסיה מנסה לנהל משחק מורכב בסביבה של יריבות הולכת וגדלה בין סין, יפן, הודו וארה״ב. הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מאתונה עד דובאי

ב-17.11.2020, ראש ממשלת יוון ביקר באיחוד האמירויות במטרה לחזק את הקשר ביניהן. במהלך הביקור נחתם הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני המכיל סעיף מפתיע – סעיף הגנה הדדית [מקור]. לפי הסעיף יוון והאמירויות יסייעו זו לזו במקרה של איום צבאי אחת על השנייה, ויפעלו לשמור על השלמות הטריטוריאלית והריבונות זו של זו. המשמעות הפרקטית של ההסכם הוא שהמדינות יוכלו להציב כוחות צבא זו בשטחה של זו, ושהן יחלקו מודיעין מסווג הרלוונטי לשתיהן.

למה ליוון והאמירויות לחתום על הסכם המכיל סעיף כזה? התשובה היא ברורה – טורקיה. יוון והאמירויות רואות בטורקיה יריב ואיום, כל אחת מסיבותיה שלה: יוון רואה בהתפשטות הטורקית במזרח הים התיכון איום טריטוריאלי עליה, וברור שנוסח הסעיף המדבר על ״שלמות טריטוריאלית וריבונות״ מכוון מול איום ימי מצד הטורקים על אחד מאיי יוון. איחוד האמירויות רואה בטורקיה איום על היציבות שלה משום התמיכה של טורקיה באחים המוסלמים, המעוניינים להחליף את המונרכיות הערביות. יש לכן ליוון והאמירויות אינטרס לבלום את הטורקים, וההסכם החדש יאפשר לאמירויות להציב כוחות ביוון עצמה ולשתף פעולה עם שחקנים נוספים כמו קפריסין, ישראל, מצרים וצרפת נגד טורקיה של ארדואן. החתימה על הסעיף אגב באה כמה ימים לפני הודעה על תרגיל ״מדוזה 2020״, תרגיל ימי-אווירי משותף למצרים, יוון וקפריסין, בו ישתתפו הפעם גם צרפת ואיחוד האמירויות [מקור]. העובדה שישראל לא תשתתף היא אכזבה, והיא מחייבת אותנו בשינוי שאנחנו צריכים לעשות בחשיבה שלנו לעולם בכלל ולאזור שלנו בפרט.

החתימה על הסכם הגנה הדדי מחייב אותנו לעדכן מהיסוד את החשיבה שלנו על המזרח התיכון ולהבין שהחשיבה המיושנת על ״מחנות״ בהובלת מדינה כלשהי היא כבר לא רלוונטית לעולם בכללו, וודאי לא למזרח התיכון. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב לא במונחים של מחנה מול מחנה, אלא ברשתות שאינן מובלות ע״י מדינה אחת כלשהי ושמשנות את צורתן עם שינוי האינטרסים של כל מרכיב ברשת.

איך זה מתבטא במקרה שלנו? טורקיה, יוון ואיחוד האמירויות יכולות כולן להיחשב כחלק מ״המחנה האמריקני״, טורקיה אפילו יותר מהאמירויות לאור החברות שלה בנאט״ו ויוון יותר מטורקיה לאור החברות שלה בנאט״ו ובאיחוד האירופי. לדבר על האמירויות ויוון בהקשר של ״מחנה אמריקני״ הוא לכן לא רלוונטי, כי: א׳ שהקשר שלהן מכוון נגד חברה שלישית במחנה ו-ב׳ לא ברור מה החלק של ארה״ב אם בכלל ביצירת הקשר – יוון ואיחוד האמירויות שתיהן מתנהלות כיום ככוחות עצמאיים, עם מדיניות חוץ עצמאית שאינה תלויה בארה״ב.

זה מביא אותי לנקודה השנייה: החיפוש אחר מנהיגה מובילה למחנה הוא חיפוש חסר טעם, משום שמדינות רבות היום מתנהלות באופן עצמאי מול המעצמות הגדולות, מחפשות למקסם את הקשרים שלהן. כל עוד אנחנו מקובעים לדוגמה סביב הרעיון של מחנה אמריקני, אנחנו עוקבים אחר הפעולות של ארה״ב ומתעלמים שלא במודע מהפעילות העצמאית של אבו-דאבי ואתונה בזירה הבינלאומית.

יוון במיוחד אינה זוכה להתייחסות משמעותית בשיח האסטרטגי בארץ: מאז 2019 יוון החלה בצעדים קונקרטיים לחזק את מעמדה במזרח הים התיכון ולהפוך עצמה למדינה חשובה לאיחוד האירופי ונאט״ו [מקור]. היא מתכוונת להגדיל את כוחה הצבאי, אם בגיוס חיילים נוספים, רכש ספינות או רכש מטוסי F-35 מארה״ב [מקור] ומטוסי רפאל מצרפת [מקור]; היא הקימה שתי מסגרות דיאלוג אסטרטגיות במזרח הים התיכון, אחת עם ישראל ואחת עם מצרים; היא שולחת כוחות מיוחדים למאלי לעזור לצרפת בלחימה נגד גורמי טרור [מקור]; וע״י צינור ה-EastMed מתכוונת להיות השער האנרגטי של האיחוד האירופי לגז במזרח הים התיכון. כל עוד אנחנו מחפשים מדינה מובילה למחנה שלא קיים, אנחנו לא יכולים לראות ולהעריך את הפעולות העצמאיות של שחקנים שהם אולי לא מעצמת-על, אך הם משמעותיים לזירה שלנו.

לבסוף, בזמן שיוון והאמירויות אכן מהוות ציר אנטי-טורקי, אסור לנו ליפול לניסיון לחלק את המזרח התיכון למחנה אנטי-טורקי או מחנה אנטי-איראני, משהו שרבים אוהבים לעשות בארץ – לדמיין שנרמול היחסים עם סודן הוא חלק ממחנה אנטי-איראני גדול בהובלת ארה״ב, ישראל וסעודיה. כבר דיברתי בעבר שציר סוני אנטי-איראני לא קיים [ראו כאן], וספק אם יש מחנה אנטי-איראני.

יוון והאמירויות שותפות בהתנגדות שלהן לטורקיה, אך כנראה שאת יוון קרן אפריקה לא ממש מעניינת בדיוק כפי שאת האמירויות לא מעניינת מאלי או היחסים עם צרפת. לקרוא להן ״מחנה אנטי-טורקי״ הוא לצמצם אותן, לנסות ולתפוס אותן רק דרך נקודה אחת. דרך יותר טובה יותר היא לחשוב עליהן כ״ציר אנטי-טורקי״ או אולי כ״קואליציה אנטי-טורקית״: המשמעות של ציר היא שהן יוצרות מבנה, המורכב מהסכמים, תרגילים משותפים ודיאלוג אסטרטגי. המבנה הזה הוא לא הפן היחיד של מדיניות החוץ שלהן, אך הוא בהחלט חלק ממדיניות החוץ שלהן. הוא קיים כמבנה בזירה הבינלאומית שטורקיה צריכה להתמודד מולו ויריבות של טורקיה יחפשו לעבוד עמו – משהו שהצעתי שישראל תקים במזרח הים התיכון עוד בקיץ 2020 [ראו כאן].

קואליציה היא התאגדות זמנית של מדינות לשם מטרה משותפת. קואליציות היו נפוצות באירופה במאה ה-17 וה-18, והן שיחקו תפקיד בשתי מלחמות המפרץ של ארה״ב בעיראק ואפגניסטן. קואליציות העבר היו בעיקר התאגדות צבאית לשם ניהול מלחמה, כשהקואליציות בימינו הן התאגדות צבאית ולעיתים כלכלית בשביל להרתיע מפני מלחמה. קואליציות הן פחות נוקשות ממחנות והן משנות את הרכבן עם שינוי האינטרסים בין החברים בהן. כיום יוון והאמירויות, ביחד עם מצרים, קפריסין, ישראל וצרפת, מהוות קואליציה אנטי-טורקית – אולם חברותן בקואליציה אינה אומרת שהן אינן מתחרות זו בזו בזירות אחרות, או שהן מחויבות זו לזו.

בעולם בו יחסי החוץ הם דינמיים יותר, עם קואליציות וצירים, אנחנו צריכים להפסיק ולחפש מחנות ואת המנהיגות האמריקנית, ובמקום לחפש איך אפשר להתאגד עם מדינות בעלות אינטרס דומה לשלנו, מול מדינות עם אינטרס שונה משלנו. תפיסה כזו כמובן תחייב שינויים משמעותיים באיך מדינת ישראל מנהלת מדיניות חוץ: היא תצטרך תיאום בין משרדי הביטחון, החוץ והכלכלה בשביל לקדם אג׳נדה רלוונטית מול כל מדינת עניין; היא תצטרך כוח אדם שמוכשר בניתוח על בסיס ריאלי-גיאופוליטי, עם גישה למגוון מומחים עבור מדינות שונות (משום שמודל של one-fits-all כבר לא יהיה אפקטיבי); והיא תצטרך להביא את חיל הים וחיל האוויר לעבוד ביחד כפנים שלה בזירה הבינלאומית, ודאי בזירות הקרובות שלנו של הים התיכון והים האדום.

הנקודה האחרונה היא הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה, מפני שהיא רלוונטית גם לנושא הבא שלנו על בריטניה: הסכסוכים באזור שלנו, הסכסוכים הגדולים, כנראה יהיו ברובם ימיים – טורקיה/צרפת בים התיכון, פיראטים בים האדום, התחרות להשפעה באוקיינוס ההודי. אולם הסכסוך הימי העתידי לא יתנהל רק בין ספינות, אלא גם בין מטוסים ומל״טים – לכן לדוגמה תרגיל ״מדוזה 2020״ הוא תרגיל ימי-אווירי.

אם ישראל רוצה להשתלב בקואליציות המקומיות, היא חייבת כוח ימי-אווירי שיודע לפעול ביחד ואפשר להפעיל אותו ביחד לאזורי עניין. אנחנו כבר מחזיקים במאפיין חשוב אחד שיאפשר לנו להשתלב בקואליציות מקומיות והוא טייסות האדיר, ה-F-35 שלנו. אנחנו והאיטלקים כבר מפעילים טייסות, ובהמשך כנראה יפעילו גם יוון ואיחוד האמירויות. טורקיה לעומת זאת הוסרה מהתוכנית.

הדבר יוצר עבור טורקיה לא רק חיסרון בתחום האמל״ח עם היעדר מטוסי קרב חמקנים, אלא גם יפגע ביכולת שלה לשתף פעולה עם חברות נאט״ו אחרות, בעוד ישראל, האמירויות והיוונים יוכלו לעבוד זה עם זה ועם כוחות נוספים דוגמת האיטלקים, הבריטים והאמריקנים. בהנחה וישראל תרכוש מטוסי F-35B בעלי יכולת נחיתה אנכית, היא תוכל להפעיל את המטוסים מנושאות מטוסים איטלקיות, בריטיות, או אמריקניות. היא תוכל לעבוד ביחד עם יוון והאמירויות על הפעלת המטוסים במתארי חדירה לאזורים רווי נ״מ, והלוגיסטיקה הדומה תקל על פריסת טייסות ישראליות בבסיסים של מפעילות אחרות.

אולם כוח אווירי הוא רק חלק מהמשוואה. אם ישראל רוצה להיות רלוונטית לקואליציות המקומיות, היא חייבת להיות מסוגלת לשלוח כוח ימי שיכול להשתתף בהגנה על קווי שיט, לוחמה נגד פיראטים, הרתעה ובמקרה הצורך תקיפה של ספינות אויב. הצירוף של ספינות ״סער 6״ לחיל הים הישראלי הוא צעד חשוב בכיוון הזה [מקור] ואסור לישראל לראות בספינות רק ״שומרות של אסדות הגז שלנו״ – הן צריכות להישלח לתרגילים בינלאומיים ולהשתתף בהגנה על אזורי שיט חשובים לישראל, כמו הים התיכון והים האדום. אנחנו צריכים באופן אקטיבי לחפש כיצד לשלב אותן במסגרות כוח גדולות יותר, לדוגמה בשיתוף פעולה עם נושאות מטוסים של בעלות ברית.

בשביל למקסם את האפקטיביות של זרוע הים וזרוע האוויר, ישראל חייבת שהן יעבדו יחד, יתרגלו יחד את היכולות החדשות שלהן וייקחו חלק פעיל באירועים בינלאומיים תחת פיקוד משותף. אפשר ונכון גם לבחון מסלול פיתוח ללוחמים בשתי הזרועות בה הם יבצעו תפקידים בשתיהן, כדי לקבל קצונה בכירה שמבינה טוב יותר את היכולות של צה״ל גם באוויר וגם בים, וכיצד הן יכולות להשתלב.

ומחיל הים והאוויר שלנו, לזה הבריטי.

שוטי (שוב) בריטניה

ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג׳ונסון, הודיע ביום חמישי ה-19.11.2020 על תוספת לתקציב הביטחון של בריטניה בסך של כ-22 מיליארד דולר, תוספת התקציב הגדולה ביותר מאז המלחמה הקרה. לטענת ג׳ונסון למרות המשבר הכלכלי הקשה שבריטניה עוברת עקב הקורונה והברקזיט, ועל-אף ההפצרות בו לחתוך בתקציב ההגנה, הוא סירב לעשות זאת, מתוך חשש שאם ימשיך בקיצוצים שהתחילו קודמיו, בריטניה תתעורר יום אחד ללא כוחות חמושים שיכולים להגן עליה. ג׳ונסון לכן החליט לא רק שלא לחתוך בתקציב, אלא להגדיל אותו, בשביל להבטיח שהכוחות המזויינים של בריטניה יוכלו להתמודד עם האתגרים לא רק של השנה הבאה – אלא גם של 20 השנים הבאות.

מעבר לרטוריקה ההחלטה של ג׳ונסון על הגדלת התקציב היא משמעותית מ-3 סיבות:

ראשית, היא מסמנת שבריטניה מבינה שאחרי הברקזיט, היא תהיה חייבת ליצור לעצמה מקום משלה בעולם. מחוץ לאיחוד האירופי, בריטניה לא תהיה עוד מוגבלת ע״י הצורך להתאים עמדות עם חברותיה לאיחוד, ועם העצמאות לקבוע את הסכמי הסחר ומדיניות החוץ שלה בעצמה, היא תוכל למצוא לה מחדש מקום ככוח מרכזי בזירה הבינלאומית.

חשוב לזכור שמאה השנים האחרונות לא היו טובות לבריטים, ודאי לא למעמדם בעולם: ב-1914 הם נאלצו להילחם במלחמה יבשתית באירופה נגד הכוח התעשייתי של גרמניה הקיסרית, מלחמה שהרגה את מיטב בניה של בריטניה וחיסלה את אוצר האימפריה. ב-1939 שוב היא נאלצה לצאת למלחמה נגד הכוח התעשייתי של גרמניה הנאצית, וללא משאבים משל עצמה נאלצה להישען לחלוטין על האמריקנים בשביל אספקה. עם סוף מלחמת העולם השנייה היא לא הייתה עוד חזקה מספיק לעמוד מול תנועות העצמאות באימפריה שלה, והאימפריה הבריטית, האימפריה בה השמש לעולם אינה שוקעת, התפרקה.

את המחצית הנותרת של המאה ה-20 הבריטים העבירו בצל האמריקנים. מבינים שהם אינם עוד חזקים להיות כוח עצמאי, הם השתלבו בתוך הממסד המדיני והביטחוני של ארה״ב בשביל לעצב את החלטותיה כך שיתרמו לבריטניה. האמריקנים סיפקו נשק גרעיני וטילים לבריטניה [מקור], הבריטים הם השותף היחיד ברמה 1 בתוכנית ה-F-35, שתי המדינות חולקות מודיעין, תיאום ביטחוני ויחסי השקעה ומסחר ענפים. אולם בריטניה לא יכולה לסמוך ש״היחסים המיוחדים״ עם ארה״ב ימשיכו רק מכוח האינרציה, או מכוח התרבות המשותפת להן – בריטניה צריכה להוכיח שהיא עדיין כוח צבאי רלוונטי במערב אירו-אסיה, עם יכולת פעולה בים הבלטי, בים התיכון ובמפרץ הפרסי, ויכולה לתמוך גם בפעילות האמריקנית במקומות רחוקים יותר, כמו במזרח אסיה ובאוקיינוס ההודי. היא גם אינה יכולה עוד לסמוך על האמריקנים שיגנו על האינטרסים שלה, ולכן עליה לגבש לעצמה כוח עצמאי משלה, גם אם היא תחפש להמשיך ולעבוד בתיאום עם האמריקנים. ההחלטה להגדיל את תקציב הביטחון היא ראייה שלונדון אכן מתכוונת לקחת את האתגר ולהגדיל את כוחה הקשה, הבסיס של כל מעצמה.

שנית, ההכרזה באה עם כניסתו המסתמנת של ביידן, שרואה את בוריס ג׳ונסון כחיקוי בריטי של טראמפ, וההערכה שביידן יהיה הרבה יותר קריר כלפי הבריטים מאשר טראמפ. המשמעות המעשית של הקרירות היא עדיין לא ברורה לחלוטין, אולי דחייה או אפילו ביטול של השיחות להסכם סחר חופשי בין שתי המדינות. ג׳ונסון יכול למתן בכל מקרה את השפעתה ע״י חיזוק החשיבות של בריטניה בעיני האמריקנים.

איך תוספת התקציב עושה זאת? התוספת תופנה בין השאר לרכישת 13 אוניות מלחמה ומספר לא ידוע של ספינות לוגיסטיקה שיתמכו בשתי נושאות המטוסים החדשות של בריטניה, המלכה אליזבת והנסיך מויילס. המלכה אליזבת צפויה לבצע את הפריסה המבצעית הראשונה שלה ב-2021, כנראה לאזור ההינדו-פסיפי [מקור], בתמיכה של המאמצים האמריקנים מול סין.

חיזוק הכוח הימי של בריטניה והיכולת להפעיל שתי קבוצות לחימה של נושאות מטוסים (Carrier Battle Group) – קבוצות ימיות הכוללות מלבד נושאת המטוסים גם ספינות תקיפה וסיוע – יהפוך אותה לנכס חשוב עבור ארה״ב מול סין במזרח אסיה ומול רוסיה בים הצפוני ובים הבלטי. כיום יש לאמריקנים חור בצפון אירופה מבחינת כיסוי של נושאות מטוסים, והיא מחזיקה בשתי נושאות מטוסים פעילות בלבד במזרח אסיה – מספר שהסינים מתכוונים בשנים הקרובות להשוות. בריטניה תוכל לסתום את החור בצפון אירופה ולסייע במזרח אסיה. בנוסף, בריטניה גם תוכל לסייע לבעלות ברית מערביות באגן הים התיכון ובמפרץ הפרסי, משתמשת ברשת הבסיסים שלה הפרוסים בין השאר בחצי האי הערב בעומאן ובים התיכון.

נושאות המטוסים הבריטיות מתוכננות להשתמש במטוסי F-35 בעלי נחיתה אנכית, מה שאומר שמגוון בעלות ברית אמריקניות יוכלו לעבוד אתן, כולל יפן, דרום קוריאה, ישראל, יוון ואיטליה, ואולי גם האמירויות וקטאר אם תאושר האספקה לשתיהן.

הכוח הימי הבריטי יהפוך לנכס חשוב בתכנון האסטרטגי של וושינגטון ויוכל להקל מעליה חלק מהעול של בלימת הסינים והרוסים גם יחד. גם אם ביידן יתעב בכל ליבו את בוריס ג׳ונסון, משרד המדינה ומשרד ההגנה ירסנו כל תגובה שלילית של הממשל לבריטניה, ויבטיחו שהיחסים המיוחדים ימשיכו, גם אם יותר ברמת הפקידות ופחות ברמת ההנהגה.

הסיבה השלישית והאחרונה מדוע הגדלת התקציב היא משמעותית קשורה לחזון ארוך הטווח של ההגדלה – חוץ מרכש ספינות קרב, התקציב גם יופנה להקמת כוח סייבר לאומי, כוח חלל, וסוכנות לאינטליגנציה מלאכותית, שמטרתה לפתח יישומים לצרכי הצבא הבריטי. בריטניה מסמנת את הרצון שלה להפוך למובילה טכנולוגית בתחום הסייבר והאינטליגנציה המלאכותית, ולהחזיר לעצמה יכולות בתחום החלל – היא מתכננת לשגר לוויין בריטי ראשון בעצמה ב-2022.

מחקר ופיתוח צבאי נוטים בדרך כלל להפוך גם למוצרים אזרחיים, ועם התוכנית התעשייתית של בריטניה לייצור חכם [מקור], אנחנו כנראה נראה בשנים הקרובות חברות הזנק שמקורן במערכת הביטחון הבריטית שמפתחות ומוכרות מוצרים טכנולוגיים לשוק האזרחי. הדבר יכול לתרום בטווח הארוך לצמיחה הכלכלית של המדינה, ע״י שיקום מגזר הייצור שלה והקמת מגזר חדש של שירותים ותעשיית היי-טק. בזמן שכולם מתמקדים בהשלכות השליליות של הברקזיט, נכון למשקיעים לבחון את הצפי הכלכלי של המדינה בטווח הארוך – אפשר והירידה במדדים עכשיו היא ירידה לשם עלייה.

ההחלטה להשקיע בתחומים של סייבר, חלל ואינטליגנציה מלאכותית היא גם הזדמנות לעסקים ישראלים ומדינת ישראל להשיג גישה לשוק חדש ולחזק את הקשרים האסטרטגים עם הבריטים. בריטניה היא עדיין הכלכלה החמישית בגודלה בעולם, וההוצאה שלה על צרכי ביטחון עד 2024 תהיה כרבע טריליון דולר [מקור]. הבריטים קרוב לוודאי יחפשו כלים טכנולוגים ופרויקטים להשקעה ביטחונית, וחברות ישראליות כנראה יוכלו להיחשף להשקעה זו ע״י שיתוף פעולה עם חברות בריטיות.

עבור מדינת ישראל הרצון של בריטניה לקדם את יכולותיה היא הזדמנות להושיט יד לעזרה ולחפש כיצד לקרב בין שתי המדינות. הערוץ הראשון והברור ביותר הוא בפיתוח של יכולת חלל עצמאית, עם מפגשים מקצועיים של אנשי רפא״ל ויחידת ניסויי הטילים של צה״ל עם המקבילים הבריטים שלהם. ישראל יכולה להציע להקים דיאלוג אסטרטגי עם בריטניה, ולראות כיצד כוחות בריטים הממוקמים בים התיכון, במיוחד בקפריסין, יכולים לפעול ביחד עם כוחות ישראלים, לדוגמה ע״י סיורים אוויריים משותפים, הסכם לוגיסטי שיאפשר לחיל הים המלכותי לפעול מנמל חיפה או אשדוד ועוד. בריטניה תוכל לעזור לנו לאזן מול טורקיה, ותוכל לעזור לנו לצמצם את ההשפעה של צרפת באזור.

בריטניה כבר אינה מעצמה עולמית, אך התוספת לתקציב הביטחון מראה שבריטניה אינה מוכנה להידרדר למעמד של מעצמת משנה. היא מעוניינת להפוך לכוח משפיע באירופה, במזרח התיכון ובמזרח אסיה, הנושא הבא שלנו.

הסכם RCEP

ביום ראשון, ה-15.11, נחתם אחרי כמעט עשור של דיונים הסכם הסחר הגדול ביותר בעולם מבחינת אחוז התמ״ג של המדינות החברות בו – ה-Regional Comprehensive Economic Partnership, או RCEP בקיצור.

ארגוני החדשות רעשו: ״הסכם הסחר הגדול בעולם״, ״הסכם בהובלת סין״, ״ניצחון אסטרטגי של בייג׳ין על וושינגטון״. חלקכם גם שאלתם אותי כיצד החתימה על ה-RCEP מסתדרת עם ההערכה שלי מניתוח מס׳ 14 [ראו כאן] ש: ״מנקודת מבט מבנית, מה שסין עשתה בעצם עם האסרטיביות החדשה שלה מאז 2013 הוא לעודד את המערכת הגלובאלית ליצור מאזן כוח מולה. היא סימנה את עצמה כמדינה חזקה ותוקפנית – כמו צרפת במאה ה-18 או גרמניה בסוף המאה ה-19 – ועל-כן הדרך היחידה למדינות חלשות יותר להתמודד מולה הוא להתאגד נגדה.״ איפה ההתאגדות הזו? והאם לא קורה בדיוק להיפך, עם הסכם הסחר הסיני? האם מזרח אסיה לא נכנסת תחת השפעתה של סין?

התשובה הקצר היא: לא, והסיקור התקשורתי של RCEP הוא דוגמה מעולה למה הקמתי את פל״ג מלכתחילה. גופי התקשורת בעולם לא מנסים באופן מכוון להטעות אתכם – לא רובם לפחות. אולם הם צריכים להפיק ידיעות באופן שוטף, ואין להם זמן להתעמק במשמעות של הסכמים ואין להם גם באמת רצון להבין אותם או את ההשלכות שלהם. מה שמוכר היום הם ביטויים בומבסטים וקביעות שחור-לבן של ״ניצחון-הפסד״. אז כשגופי התקשורת היו צריכים לדווח על ה-RCEP, הסכם סחר בן 20 פרקים ו-510 עמודים, עם עוד אלפי עמודי נספחים [מקור], הם הכניסו אותו לתוך קופסה של ״ניצחון סיני – הפסד אמריקני – חשוב ומשמעותי״ ופרסמו. הם הרוויחו עוד אייטם ואתם הוטעתם עוד קצת בנוגע למה שקורה בעולם.

בואו ונסתכל על RCEP כפי שהוא, לא כפי שהוא מדווח. ראשית לא מדובר בהסכם סיני, הסכם ביוזמת סין או הסכם בהובלת סין – זה הסכם שיזם והוביל ASEAN, איגוד מדינות דרום מזרח אסיה, שהחליט ב-2011 לפנות למדינות עמן יש לו הסכמי סחר חופשי בשביל לאחד את ההסכמים השונים בהסכם אחד, שיפשט את חוקי המקור ומשטר המכסים עבור יצרנים ב-ASEAN [מקור].

זו הנקודה השנייה בנוגע ל-RCEP: נכון יותר להסתכל עליו לא כהסכם סחר חדש, אלא כניסיון לסדר ולנקות את הסכמי הסחר הקיימים במזרח אסיה. לפני RCEP, כוס קפה שיוצרה בווייטנאם לדוגמה הייתה צריכה להתמודד עם חוקי מקור שונים עבור ייצוא ליפן, עבור ייצוא לסין ועבור ייצוא לניו-זילנד. חוק מקור קובע מה האחוז של מוצר שחייב להיות מיוצר במדינות חברות להסכם סחר כדי שההסכם יחול עליו – נעליים לדוגמה שמיוצרות בארה״ב ורק האריזה שלהן בוויטנאם אינן נהנות מהסכם הסחר החופשי של ASEAN עם יפן או סין.

RCEP לוקח את הסכמי הסחר החופשי הקיימים של ASEAN – עם סין, עם יפן, עם ניו-זילנד – ומאחד אותם להסכם אחד, עם חוק מקור אחד וסט אחד של מכסים. המשמעות היא שעוד לפני החתימה על RCEP, כ-83% מהסחר שמכוסה תחת ההסכם החדש כבר היה מכוסה תחת הסכמי סחר אחרים [מקור]. שיעורי המכס ש-RCEP יוריד היו כבר נמוכים לפניו.

RCEP גם אינו מוסיף משהו משמעותי על הסכמי הסחר הקיימים, לא מרחיב אותם ונתפס כהסכם שטחי לעומת הסכם הסחר החדש שממשל טראמפ העביר עם מקסיקו וקנדה, ה-USMCA. RCEP לא עוסק בסוגיות של חברות ממשלתיות וסבסוד ממשלתי, לא עוסק בתנאי עבודה ותנאים סביבתיים ולא ברור עד כמה הוא יקל על השקעות והתעשייה הדיגיטאלית באזור [מקור]. ברור למה הוא לא נוגע בחברות ממשלתיות וסבסוד – סין לעולם לא הייתה מסכימה לוותר עליהם. אולם אם הסינים יכולים להמשיך בהתערבות ממשלתית רחבה בכלכלה המשמעות היא שהם יוכלו לשלוט בסחר שלהם גם ללא העלאה של מכסים – מה שאומר ש-RCEP לא באמת פותח את סין לסחר בינלאומי חופשי, והוא יחייב את המדינות הסוחרות עמה להיזהר מהצפה שלהן בתוצרת סינית – סיכון שרק גדל עם התוכנית של בייג׳ין לסירקולציה כפולה וחיזוק סקטור הייצוא שלה [ראו כאן].

למה אז המדינות השונות חתמו על RCEP מלכתחילה? למדינות ASEAN יש כבר הסכם סחר חופשי עם הסינים, והן אינן מהססות להשתמש בכלים של פיחות מלאכותי במטבע והתערבות ממשלתית בשביל להגן על התעשייה המקומית בדומה לסינים. השינוי המשמעותי ב-RCEP הוא עבור דרום קוריאה ויפן, שיראו את סין מורידה מכסים על רוב הייצוא שלהן אליה – מה שאמור לתרום לצמיחה הכלכלית של שתיהן. בזמן שהיפנים לא יוכלו לחסום ייצוא סיני אליהם באמצעות מכסים, הם חתומים על הסכם עם אוסטרליה והודו על ״חיזוק קווי האספקה״ שלהם, הסכם שרשמית קורא לגיוון שרשרות האספקה של יפן ולא רשמית מכוון להקטין את התלות בסין [מקור]. יפן כנראה תחפש לאזן את סין מתוך גוש הסחר החדש, אם ע״י הוספה של חוקים בנוגע לחברות ממשלתיות, תקנות בנוגע לסבסוד ממשלתי, פיחות מלאכותי של המטבע, העברת טכנולוגיה בכפייה והדרישה מחברות זרות להקים מיזמים משותפים עם חברות מקומיות.

הודות לעובדה שחוק המקור החדש ב-RCEP הוא צנוע יחסית – רק 40% מהערך של מוצר חייב להיות מיוצר בתוך אזור הסחר כדי להנות ממיסים נמוכים [מקור] – יפן תוכל להיות השער לחברות הודיות, אמריקניות ואירופיות שירצו לייצא למזרח אסיה. כל שהן יצטרכו לעשות הוא לשלב את יפן בשרשרת האספקה שלהן בשביל לייצא לאזור. לחילופין הן יחפשו לשלב מדינות כמו וויטנאם או אינדונזיה בשרשרות הייצור שלהן.

זה ש-RCEP לא כולל את ארה״ב לא צריך להפתיע אותנו, בהתחשב בעובדה שממשל טראמפ היה סקפטי בנוגע להסכמי סחר רבי-משתתפים ויצא מהסכם ה-TPP שממשל אובמה קידם. עוד לפני RCEP מדינות מזרח אסיה הטילו מסים גבוהים יותר על תוצרת אמריקנית מאשר סינית, והחזיקו בעודף סחר גדול יותר מול ארה״ב מאשר מול סין.

המשמעות היא שאין כאן שינוי ממש בקשרים הכלכלים של סין עם מדינות האזור – הן סחרו באופן אינטנסיבי עם סין עוד לפני RCEP, עם ארה״ב משחקת בעיקר תפקיד של יעד ייצוא עבור מזרח אסיה ולא שותף סחר הנהנה מתנאים שווים לאלו של סין. אולם הפעילות הכלכלית שלהן עם סין לא אומרת שהן מקבלות את ההגמוניה של סין, או אפילו שהן יפסיקו להתנגד לאגרסיביות הסינית במזרח אסיה.

יפן ואוסטרליה לדוגמה, שתי חברות ב-RCEP, השתתפו, באותו יום בו נחתם ההסכם, בתרגיל הימי מלבר (Malabar) באוקיינוס ההודי, שכלל גם את ארה״ב והודו. כלומר שתי המדינות התאמנו ביחד עם נושאות מטוסים אמריקניות והודיות כיצד לפעול צבאית נגד סין, בעודן חותמות על הסכם סחר שכולל גם אותה.

או וויטנאם – מדינה שיש לה היסטוריה בת מאות שנים של התנגדות לסין, שפועלת באגרסיביות נגד הסינים בים סין הדרומי ורק לאחרונה חתמה על הסכם שיתוף פעולה ביטחוני עם יפן מול סין [מקור] – היא גם מדינה שסין היא שותף הסחר הכי חשוב שלה [מקור].

הטעות שלנו היא לחשוב שרק מפני ששתי מדינות סוחרות זו עם זו הן ידידות, או שמפני שאחת מהן היא גדולה יותר הרי שהשנייה בהכרח נכנסת תחת תחום ההשפעה שלה. מדינות יכולות לנהל יריבות אסטרטגית, צבאית, ולהמשיך לסחור זו עם זו. כפי שאני חוזר ואומר בסדרה ״פוסט אימפריום״ [ראו כאן] – סחר לא מביא שלום. RCEP לא משנה דבר מבחינת היחס של יפן, אוסטרליה, וויטנאם, אינדונזיה והפיליפינים לאגרסיביות הסינית באזור. RCEP אינו הסכם שהובל ע״י סין והוא לא משנה בצורה משמעותית את המבנה הכלכלי באזור – הוא בסה״כ מקל על היכולת של שרשרות אספקה לפעול בו.

יש כן משמעות ל-RCEP ליחסים של מדינות דרום מזרח אסיה לארה״ב – מדינות ASEAN רוצות שארה״ב תהיה אגרסיבית עם סין בעוד הן ממשיכות לסחור עמה. עם ארה״ב מחוץ להסכם, שיעור מס גבוה שיצרנים אמריקנים סובלים ממנו, וושינגטון תצפה ש-ASEAN תציע תנאי סחר טובים יותר בתמורה למטריה הצבאית של ארה״ב. זה לא יקרה היום, זה כנראה לא יקרה תחת ממשל ביידן, אך ארה״ב תדרוש ממדינות ASEAN הסכם סחר אם הן רוצות ציוד צבאי מתקדם ונוכחות אמריקנית אצלן כהגנה מפני הסינים. הימים בהם ארה״ב לא ציפתה לתשלום על שירותיה עברו – ו-RCEP רק מחזק את הקולות שירצו הטבות מ-ASEAN בתמורה להגנה מסין.

מי ניצח בנגורנו-קרבאך?

וממרחב הסחר המורכב של מזרח אסיה למרחב הגיאופוליטי הלא פחות מורכב של הקווקז ולשאלה שכולם שואלים: מי ניצח בסכסוך בנגורנו-קרבאך? רוסיה או טורקיה?

גיאופוליטית הניצחון הוא של רוסיה. בהתאם להסכם שביתת הנשק בין ארמניה לאזרבייג׳ן הרוסים יציבו כוחות שלום בנגורנו קרבך, ישלטו במסדרון שיקשר בין הטריטוריה לארמניה וישלטו גם במסדרון שיחבר בין אזרבייג׳ן והמובלעת שלה ליד הגבול עם טורקיה [מקור]. מדובר בכ-2,000 חיילים רוסים, שיגיעו ביחד עם כלי רכב משוריינים, טנקים ואפשר וגם מסוקים – כוח בסדר גודל של מספר גדודים, שישלוט בשני עורקים חשובים של אזרבייג׳ן וארמניה. לפי הסכם שביתת הנשק הכוח יהיה שם למשך 5 שנים, ולאחר מכן שהותו תוארך כל 5 שנים באופן אוטומטי אלא אם אזרבייג׳ן או ארמניה יביעו התנגדות 6 חודשים מראש. לא סביר שזה יקרה, מה שאומר שהרוסים הם שם כדי להישאר.

בנוסף, הכוח הרוסי יצפה על קווי הגז והנפט ההולכים מהים הכספי לאיחוד האירופי. כך הרוסים שומרים על השפעה משמעותית בדרום הקווקז, ומאיימים על כל החלק הכספי של ״מסדרון הגז הדרומי״ של האיחוד האירופי – מה שמותיר את הגז במזרח הים התיכון כמקור היחיד לאירופה שעדיין לא נמצא תחת שליטה או איום רוסי.

הרוסים גם הצליחו למנוע את ההשתתפות של הטורקים בכוח שמירת השלום – חיילים טורקים לא יוצבו ביחד עם חיילים רוסים בנגורנו קרבך, למעט כוח צבאי מצומצם שישמש כמשקיף ביחד עם הרוסים למעקב אחר הפסקת האש. הטורקים חוגגים את הדבר כניצחון אסטרטגי והתרחבות מזרחה שלהם – אך בעצם הדבר היחיד שהשתנה הוא שהרוסים כעת מחזיקים כוחות צבא בשטחה הריבוני של אזרבייג׳ן והטורקים יוכלו לצפות עליהם (סוג של).

אולם הטורקים אינם יוצאים בידיים ריקות מהסכסוך. בזמן שהם לא הצליחו לשפר את העמדה האסטרטגית שלהם בדרום הקווקז ולחדור לאזור ההשפעה של רוסיה, השימוש ההרסני שהאזרים עשו במל״טים טורקים וישראלים והייעוץ צבאי של טורקיה מעלה עכשיו את קרנה של טורקיה בשוק הנשק העולמי [מקור], ומעורר חששות בקרב מתכננים צבאיים במערב [מקור].

מה קרה בנגורנו-קרבך שהוא כל-כך משמעותי? הציפייה הייתה, ואני הייתי שותף לה, שהאזרים יתקשו לבצע תמרון קרקעי רחב עקב איכות כוח אדם נמוכה והתוואי ההררי של החבל, ולכן לא יצליחו לכבוש חלקים רחבים ממנו למעט הדרום. האזרים הוכיחו שהציפייה הזו לא נכונה, מפני שהיא לא רלוונטית: הם הצליחו לכבוש שטחים רחבים לא ע״י תמרון קרקעי רחב, אלא ע״י כרסום של הכוחות הארמנים.

תחילה האזרים השתמשו במל״טים מתאבדים ישראלים בשביל לחסל את סוללות הנ״מ של ארמניה באזור. אחרי שהסוללות חוסלו והשמיים נפתחו, הם השתמשו במל״טים כדי לאתר את כוחות האויב ולכוון אש קונבנציונאלית נגדם – פצצות מרגמה, ארטילריה וטילים. האזרים כתשו את עמדות האויב באמצעות הנחייה של המל״טים, ואז המשיכו לפגיעה בכוחות העתודה שהיו מסביב לעמדות. לאחר שכוחות האויב הוכו, הם יכלו לחדור ולכבוש את השטח. אזורים הררים התגלו כמלכודות מוות – משום שיש רק מספר נקודות גישה מצומצמות, מל״טים יכלו לאתר בקלות תנועת כוחות ולכוון אש אריטלריה נגדם. האזרים פשוט כתשו את הארמנים לאט, משתמשים במל״טים בעיקר בשביל להנחות ירי קונבנציונאלי ולא בשביל תקיפת מטרות.

מה המשמעות של כל זה עבור צבאות אחרים? רוב הצבאות המערביים, במיוחד צבאות אירופים, אינם מחזיקים ביכולות לשבש את האות של מל״טים למעט לטווח קצר ואינם מחזיקים במערכות נ״מ שיכולות ללוות כוחות קרקע נעים ולחסל מטרות איטיות וקטנות כמו מל״טים ומזל״טים. השילוב של מל״טים וכוח ארטילרי הוכח כקטלני, גם כאשר הצד המותקף החזיק בעמדה גיאוגרפית עדיפה וכוח אדם מיומן יותר.

המלחמה בנגורנו-קרבך לכן תחזק ארבע תהליכים:

1) היא תחזק את ההתחמשות של צבאות במל״טים, שראו את האפקטיביות שלהם במלחמה. זו תהיה הזדמנות ליצרנים ישראלים וטורקים.

2) צבאות ירצו לפתח משבשים ארוכי טווח, או לחילופין משבשים ניידים שיכולים לנוע עם הכוחות. כיום רק לצרפת וגרמניה יש יכולת שיבוש קצרת טווח של מל״טים מכל צבאות אירופה [מקור].

3) הצורך בפיתוח של מערכות נגד מל״טים ומזל״טים הפך עוד יותר ברור עם הניצחון האזרי בנגורנו-קרבך.

4) הפיתוח של מערכות לשיבוש אותות תעודד את הפיתוח של מל״טים אוטונומיים, כאלה שלא תלויים באות מיחידת בקרה רחוקה ויכולים לאתר ולתקוף מטרות באופן עצמאי. מל״טים כאלה יהיו חשובים בשביל איתור והשמדת משבשים.

כדאי גם להגיד מילה על צרפת והאיחוד האירופי בהקשר של נגורנו קרבך: רוסיה הביאה להסכם שביתת נשק והציבה כוחות שלום מבלי להתייעץ פעם אחת עם בריסל או פריז. הקווקז הוא אזור אסטרטגי לביטחון אירופה, וחוסר היכולת שלה להשפיע כהוא זה על איך יסתיים הסכסוך ואיך הסיום הזה יראה מוכיחים שוב שיש עוד מרחק גדול בין הדיבורים הצרפתיים ״על אירופה ככוח גיאופוליטי״ ובין המציאות בפועל.

מדענים מתים ואתיופים כובשים

ושתי נקודות קצרות לפני סיום: ביום ראשון, ה-29.11, אבי אחמד הודיע שכוחות צבא אתיופיה הצליחו לכבוש את מקלה, בירת תיגראי. כעת עם כיבוש הבירה הצבא עובר לשלב השני של המלחמה: לכידת ההנהגה הבכירה של התיגרים. לא סביר שהצבא יצליח ללכוד אותם במהירות, והוא כעת עובר ממצב של פלישה למצב של החזקת השטח. צפוי שנראה דיווחים על התקפות גרילה נגד הצבא, וניסיון של אדיס אבבה למנות הנהגה אלטרנטיבית לתיגראי.

שנית, בסוף השבוע האחרון נהרג אבי פצצת הגרעין האיראנית מוחזדן פח׳ריזאדה בהתנקשות, שיש מי שמאשים את המוסד בה. בהנחה וזה אכן המוסד, הסבר סביר אחד הוא שממשל טראמפ נתן אור ירוק לירושלים להתחיל להוציא חיסולים בהתאם לבנק המטרות שלה באיראן, במטרה לפגוע בתוכנית הגרעין האיראנית לפני כניסתו של ביידן. במקרה כזה כנראה שמוחזדן לא יהיה האיראני האחרון לפגוש את בוראו בשבועות הקרובים.




מקור ראשון: השמש העולה נלחמת בשקיעה

Screenshot 2020-08-13 at 9.06.20




מקור ראשון: מכת חשמל

Screenshot 2020-06-28 at 9.31.24




פלג 19: המשחק היפני

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

קישור להזמנת כרטיסים להרצאה המקוונת ״קיסר אדום״ – קישור

יש להזין את הקוד nitzan0107 להנחה.

דיברנו על ארה״ב. דיברנו על סין. ציירנו את דינמיקת הכוח המתהווה בין שני הענקים במזרח אסיה בפרט ובעולם בכלל. אולם בעיסוק שלנו בשתי המעצמות היינו חייבים – והפרק היום בא לתקן את הטעות הזו – להתעלם ממעצמה שלישית במזרח אסיה: יפן. יפן שובה את הדמיון של כולנו משום הכוח הרך שלה, הבא לידי ביטוי בהיסטוריה שלה, במטבח שלה ובתרבות הפופולארית שלה. אך יפן היא לא רק סושי וסמוראים ונינג׳ות – ככלכלה השלישית בגודלה בעולם יפן מחזיקה כוח כלכלי עצום. כאחת משרשרות האיים הגדולות במזרח אסיה היא נמצאת בעמדה גיאוגרפית ייחודית. כמי שתקועה בנקודת המפגש של רוסיה, סין וארה״ב, האסטרטגיה שלה היא הרבה יותר מעודנת ומתוחכמת מזו של וושינגטון או בייג׳ין.

הפרק היום לא נועד לנתח עד היסוד את יפן – דבר כזה ידרוש סדרה שלמה, בדומה ל״קיסר אדום״ על סין. האתגרים שיפן מתמודדת איתם הם עצומים, במיוחד האתגר הדמוגרפי של אוכלוסייה מזדקנת במהירות והאתגר הכלכלי של דפלציה. מדובר בנושאים מורכבים שיסיטו את פל״ג מהמטרה המרכזית שלו: ניתוחי עומק אקטואליים. האתגר הדמוגרפי של יפן הוא נושא טווח ארוך, שיזכה להתייחסות במשחק הגדול בעתיד.

המטרה שלנו היום היא להסביר מה המשחק שיפן משחקת במזרח אסיה על רקע התחרות האסטרטגית בין ארה״ב לסין. התחרות הזו מציבה בפני היפנים בעיה: מצד אחד הברית עם ארה״ב נמצאת בלב תפיסת הביטחון של יפן. מצד שני סין היא שותף הסחר המרכזי של יפן, מהווה שוק חשוב למוצרים יפנים ומרכיב חשוב בשרשרות האספקה של התאגידים היפנים. טוקיו לא יכולה לצאת למאבק חזיתי בסינים, אך גם לא יכולה להתעלם מהשינוי בגישה של האמריקנים. אם היא תתעלם מהאמריקנים היא עלולה למצוא את מעמדה האסטרטגי יורד לטובת מדינות כמו דרום קוריאה, ווייטנאם ואינדונזיה.

מה שאנחנו נראה היום שהיפנים מנהלים משחק עדין בו הם שומרים על מעמדם כבעלת ברית חשובה לארה״ב באזור, תוך כדי בניית כוחם העצמאי וניהול תחרות גיאו-כלכלית מול סין בעיקר בדרום מזרח אסיה. היפנים מגבשים סביבם סדר אזורי חדש, סדר שלא נועד להוציא את ארה״ב מהאזור אך גם לא מסתמך עליה בלבד. בעזרת מענקי סיוע, השקעות ושיתופי פעולה צבאים יפן בונה את השפעתה במזרח אסיה וממצבת את עצמה ככוח מתחרה לסין על אף שהיא קטנה ממנה בהרבה. היא עושה את כל זה מבלי להתנגש חזיתית עם בייג׳ין, מנצלת גם את ההתמקדות של בייג׳ין בוושינגטון בשביל לקדם את האינטרסים האסטרטגים שלה באזור.

שיתוף פעולה עם יפן מציע הזדמנויות רבות לישראל בתחומי המחקר והפיתוח, הביטחון, הכלכלה והדיפלומטיה. יפן וישראל מתמודדות עם אתגרים דומים בתחום הביטחוני כמו תלות בייבוא אנרגיה ואיום טילים, שתיהן עוסקות בייצור חכם והשילוב של בינה מלאכותית בכלכלה ובחברה, ושתיהן רואות בסחר חופשי כלי לחיזוק הכלכלה שלהן. ההשפעה שיש ליפן בדרום מזרח אסיה והודו יכולה לעזור לישראל באותם אזורים, במיוחד בדרום מזרח אסיה.

אז יש לנו הרבה על מה לדבר היום אך אנחנו מתחילים, איך לא, בגיאוגרפיה של יפן.

ארץ השמש העולה

הגיאוגרפיה של יפן יוצרת בה דחף מובנה למעורבות אזורית: יפן היא מדינת איים שנמתחת לכל אורך צפון מזרח אסיה, מה שנותן לה בקלות יחסית להקרין כוח לכל האזור. יפן גם ענייה במשאבים טבעיים וצריכה לייבא את רוב החומרים הנחוצים לא רק לתעשייה שלה אלא גם בשביל להאכיל את האוכלוסייה שלה. בניגוד לארה״ב לדוגמה, שיכולה לבחור אם להתערב בסביבה שלה הודות לשפע המשאבים שיש לה, יפן חייבת להיות מעורבת במזרח אסיה אם היא רוצה לשרוד.

נתחיל במה שחיובי בגיאוגרפיה היפנית: יפן נמתחת לכל אורך צפון מזרח אסיה, מה שנותן לה להקרין את כוחה באופן פשוט יחסית על החלק הרוסי של סיביר, חצי האי הקוריאני, צפון מזרח סין, טאיוואן וים סין הדרומי. קשה במבט ראשון במפה להבחין בעמדה הגיאוגרפית הזו: אנחנו בדרך כלל חושבים על יפן כארבעת האיים המרכזיים שלה, שממוקמים מזרחית לחצי האי הקוריאני. האיים הוקאידו, הונשו, שיקוֹקוּ וקיושו מהווים את רוב שטחה של יפן והם מרוכזים בצפון מזרח אסיה. מבט רק בהם עלול להטעות אותנו לחשוב שהיפנים לכודים סביב דרום קוריאה. בזמן שהאיים האלה הם רוב שטחה של יפן, הם אינם כל שטחה של יפן.

מעבר לקיושו בדרום השטח הריבוני של יפן נמתח עד טאיוואן עם שרשרת איי ריוּקיוּ, כשהאי החשוב ביותר בשרשרת הוא אוקינוואה. איי ריוקו מחברים את יפן לטאיוואן, ים הפיליפינים וים סין הדרומי. טוב יותר אם נחשוב על יפן כמעין חצי סהר שנמתח מהאיי סחלין מול סיביר בצפון עד טאיוואן בדרום, מהווה חומת איים בין האוקיינוס השקט וצפון מזרח אסיה ומפריד בין האוקיינוס ובין ים יפן, הים הצהוב וים סין המזרחי. בהסתכלות כזו אנו מבינים שיפן מקיפה את החוף הלא קפוא של רוסיה במזרח אסיה, את חצי האי הקוריאני, את מרכז הכוח והכלכלה של סין בצפון מזרח המדינה, במיוחד בייג׳ין ושנחאי ויכולה ע״י כוח ימי להגיע גם לפיליפינים ולדרום מזרח אסיה.

2019-07-30_15-17-06

יפן הקיסרית ידעה לנצל את הגיאוגרפיה של האיים בסוף המאה ה-19 והמאה ה-20 בשביל להתפשט בכל רחבי מזרח אסיה. תחילה היא הכניסה את חצי האי הקוריאני תחת השפעתה ב-1876 ולאחר מכן סיפחה אותו ממש ב-1910. עם בסיס יבשתי בחצי האי הקוריאני יפן יכלה לפלוש למנצ׳וריה בצפון מזרח סין ב-1931 ולהתפשט אל תוך סין ב-1937, עם הכיבוש של בייג׳ין ושנחאי. האימפריה כבר כבשה ב-1895 את טאיוואן ולאחר כיבושים מוצלחים בסין המשיכה להתפשט דרומה אל הפיליפינים, דרום מזרח אסיה ואף איימה על אוסטרליה. רק הפעילות האמריקנית באוקיינוס הפסיפי החל מסוף 1941 הצליחה לעצור את ההשתלטות היפנית על כל מזרח אסיה.

Second_world_war_asia_1937-1942_map_en6

כיום הגיאוגרפיה של יפן ממשיכה לשחק תפקיד חשוב עבור ארה״ב בפעילות שלה במזרח אסיה. יפן נותנת לוושינגטון בסיס פעולה נוח בים סין המזרחי ובים יפן ומאפשרת לארה״ב לתמוך בכוחות אמריקנים בים סין הדרומי. במיוחד חשוב הבסיס האמריקני באוקינוואה, שמארח כוחות נחתים ומטוסים של חיל האוויר האמריקני ונמצא במרחק של פחות מ-600 ק״מ מהאי טאיוואן.

יחד עם זאת שהאיים נותנים עמדה גיאו-אסטרטגית עדיפה ליפן, הם מכריחים אותה להיות תלויה בייבוא של חומרי גלם ומזון בשביל לקיים את עצמה. מעשית ליפן אין משאבים טבעיים שיכולים לתמוך בתיעוש רחב, ומשום שרוב שטחה הוא הררי ומכוסה יערות אין לה גם שטחי חקלאות מספיקים. יפן תלויה בשביל התעשייה שלה בייבוא של כמעט כול חומרי הגלם להם היא זקוקה, כולל פחם וברזל בשביל פלדה, נחושת, ניקל, נפט וגז טבעי [מקור]. יפן גם צריכה לייבא כ-60% מהצריכה הקלורית שלה וכ-70% מצריכת הדגן שלה [מקור]. כך בעוד יפן מחזיקה בעמדה גיאו-אסטרטגית עדיפה במזרח אסיה, היעדר משאבים טבעיים מכריח אותה להיות בקשר עם העולם בשביל להאכיל את האוכלוסייה שלה ולהניע את הכלכלה שלה. מעורבות של יפן באזור היא לכן הכרח גיאוגרפי, ולאורך השנים אופי המעורבות הזו עבר שינויים חדים.

כיפן הקיסרית במחצית הראשונה של המאה ה-20 טוקיו פעלה להשיג את המשאבים הנחוצים לה פשוט ע״י כיבוש. היא כבשה את מנצ׳וריה ודרום מזרח אסיה בשביל להבטיח לעצמה אספקה של נפט, והכיבוש של דרום מזרח אסיה נתן לה גם גישה לשדות האורז הרבים של האזור. אחרי המלחמה, כחלק מהחברות שלה בסדר האמריקני טוקיו קיבלה גישה לכל המשאבים הנחוצים לה ע״י סחר חופשי עם העולם. כיום טוקיו מייבאת את הברזל והפחם הנחוצים לה מאוסטרליה, אורז ובשר מארה״ב ונפט מערב הסעודית [מקור]. יפן גם תלויה בסחר חופשי בשביל ייצוא, עם ייצוא של סחורות ושירותים מהווה כמעט 20% מהתמ״ג שלה [מקור]. המחסור במשאבים לא הגביל את הכלכלה היפנית ותחת המטריה הביטחונית של ארה״ב יפן שיקמה את עצמה מהמלחמה והפכה לאחת הכלכלות הגדולות והמתקדמות היום בעולם. אולם גם עם כל כוחה הכלכלי, המציאות הגיאוגרפית שלה לא השתנתה בהרבה – יפן יכולה להגיע לכל מזרח אסיה והיא צריכה את מזרח אסיה לקיומה.

גיאו-אסטרטגית לכן יפן נמצאת במצב עדין – מצד אחד היא יכולה לקרין בקלות יחסית כוח לכל אורך מזרח אסיה, מהחופים הקפואים של סיביר עד החופים הטרופים של תאילנד. מצד שני יפן תלויה לחלוטין במשאבים מבחוץ בשביל לקיים את האוכלוסייה והכלכלה שלה. הסדר הבינלאומי הליברלי של שלטון חוק וסחר חופשי אפשר ליפן לשגשג מבלי לכבוש אף מדינה והיא לכן תרצה להמשיך ולקיים אותו ברמה הבינלאומית בכלל ובמזרח אסיה בפרט. התמוטטות של הסחר החופשי, סגירה של קווי שיט, יפגעו באינטרס הלאומי של יפן ועלולים להכריח אותה לחזור לגישה צבאית כלפי מזרח אסיה.

הדינמיקה האזורית

עם ההבנה של הגיאוגרפיה של יפן, הדבר הבא להבין הוא אילו כוחות פועלים היום על יפן ומעצבים את התנהגותה. הכוח הראשון הוא סין, שמהווה את האתגר האסטרטגי החשוב ביותר ליפן. סין יכולה לאיים על יפן מכמה כיוונים: ראשית, כפי שראינו בניתוח הקודם הסינים ממקדים את מאמציהם בים סין הדרומי, נתיב ימי חשוב לספינות גז ונפט בדרכן מהמפרץ הפרסי ליפן. שליטה סינית בים תהפוך את טוקיו לכפופה לבייג׳ין, שתוכל לפתוח ולסגור כרצונה את קווי השיט באזור.

שנית, הסינים מתחרים עם היפנים על השווקים הצומחים של דרום מזרח אסיה. דרום מזרח אסיה הייתה ב-2018 יעד לכ-14% מהייצוא היפני, מה שהופך אותה ליעד הייצוא השלישי בגודלו ליפן אחרי סין וארה״ב [מקור]. עם המשך הדעיכה של הדמוגרפיה היפנית, חברות יפניות ירצו ליצור לעצמן גישה לשווקים חדשים ולמלא את המחסור בכוח אדם ביפן עצמה ע״י העברת הייצור למקומות אחרים. לכן דרום מזרח אסיה חשובה לשגשוג הכלכלי של יפן, אך שליטה סינית באזור עלולה לסגור את השווקים בו ליפן ולפגוע בהמשך החיות הכלכלית שלה.

שלישית, סין היא קו החיים של צפון קוריאה, שמהווה איום גרעיני ובליסטי על יפן. כשלעצמו האיום הצפון קוריאני הוא איום אסטרטגי על יפן הודות למאגר הטילים הבליסטיים של המדינה הסוררת. צפון קוריאה מחזיקה מאגר של טילים בליסטים שמכסים את יפן [מקור] ועלולה להשתמש במאגר הנשק הכימי והביולוגי שלה [מקור] כדי לאיים ואף לתקוף את האיים במקרה של מלחמה בחצי האי הקוריאני. צפון קוריאה כבר שיגרה במספר תקריות טילים מעל יפן במטרה לאיים על טוקיו ולהוכיח את יכולותיה [מקור].

ביחד עם האיומים מצד סין, סין מהווה את שותף הסחר החשוב ביותר של יפן וזירה חשובה לחברות יפניות שהעבירו חלקים משרשרות האספקה שלהן לסין והשקיעו מיליארדים בייצור במדינה [מקור]. ליפן אין כלכלה גדולה מספיק או בסיס צרכני גדול מספיק בשביל לשקול ניתוק מסין, בניגוד לארה״ב. סין היא חלק מהמרחב הכלכלי בו יפן עובדת, וניסיון לצאת בעימות חזיתי מולה עלול להעמיד את טוקיו לכל הפחות מול משבר כלכלי, אם לא מול משבר ביטחוני.

האיום הצפון קוריאני והאיום הסיני בהכרח דוחפים את יפן לחפש כוח נגד לאזן אותם. עבור מדינות אחרות כוח כזה יהיה בראש ובראשונה הכוח הצבאי שלהן. עבור יפן המצב מעט יותר מורכב. בסוף מלחמת העולם השנייה יפן נכנעה ונכבשה ע״י ארה״ב, שהעניקה לה חוקה חדשה. בהתאם לסעיף 9 של החוקה יפן אינה יכולה להחזיק כלי מלחמה התקפיים כמו טילים בליסטים או מפציצים והיא מוותרת על הזכות הריבונית של מדינה לפתוח במלחמה. יפן על פי החוקה יכולה רק להגן על עצמה וגם זה בתנאי שתקפו אותה.

כמובן וושינגטון לא יכלה להרשות שמדינה מרכזית כל-כך כמו יפן תהיה חשופה לחלוטין לאיומים צבאיים, וודאי מול האיום הסובייטי. לכן בשנת 1960 יפן וארה״ב חתמו על הסכם הגנה בו ארה״ב מתחייבת להגן על יפן ופורשת עליה את המטריה הגרעינית שלה [מקור]. פרישת המטריה האסטרטגית של ארה״ב אפשרה ליפן להתמקד בשיקום ופיתוח הכלכלה שלה, כשהאמריקנים דואגים לביטחון האיים. התלות באמריקנים גם חיזקה את הנטיות הפציפיסטיות של יפן אחרי המלחמה ונתנה לה להאמין שהיא יכולה להבטיח את עצמאותה ושגשוגה לא בהכרח ע״י כוח צבאי כי אם דרך דיפלומטיה וכלכלה.

הסיום של המלחמה הקרה והעלייה של סין הביאו את יפן לשקול מחדש האם הם עדיין יכולים להסתמך לחלוטין על האמריקנים לביטחונם. מה שמטריד את היפנים הם שני תרחישים: בראשון ארה״ב מסרבת לבוא להגנתה של יפן מול תוקפנות סינית או צפון קוריאנית מחשש להסלמה באזור. משום שלוושינגטון יש אינטרסים גדולים יותר במזרח אסיה מרק ביטחונה של יפן, טוקיו עלולה למצוא את עצמה במצב המוזר שהאמריקנים משתמשים במחויבות שלהם לביטחונה כדי להכריח אותה לא להסלים סכסוך צבאי, אך בו בזמן שהאמריקנים עצמם אינם עושים את ההסלמה בשביל טוקיו. וושינגטון עלולה להקריב את האינטרסים של יפן בשביל האינטרסים שלה.

התרחיש השני והמטריד יותר הוא השלמה של וושינגטון עם התחזקות סינית במזרח אסיה, אם במסגרת הסכם סיני-אמריקני לחלוקת השפעה במרחב הפסיפי ואם מפני שוושינגטון החליטה להתנער לחלוטין מהמחויבות שלה לסדר הבינלאומי. בתרחיש כזה ארה״ב תבחר להותיר את יפן לבדה מול סין, בעוד וושינגטון נסוגה מהאזור – אם כחלק מהסכם עם הסינים על אזורי השפעה ואם כחלק מאסטרטגיה לבלום את הסינים רחוק יותר מחופי הבית שלהם – כלומר להעביר את המוקד של הכוח האמריקני מדרום קוריאה, יפן והפיליפינים לאוסטרליה, גואם ואיי האוקיינוס השקט. במצב כזה יפן תישאר לבד מול סין חזקה ואסרטיבית, שללא ספק תלחץ את יפן להתנער מהקשר הצבאי עם ארה״ב, לוותר על השווקים בדרום מזרח אסיה ולפתוח את השווקים שלה לחברות סיניות.

מה יפן יכולה לעשות מול הדילמות האסטרטגיות האלו? באופן פרדוקסלי הדרך הטובה ביותר של יפן לשמור על ארה״ב מחויבת למזרח אסיה ולבלום את הסינים היא ע״י חיזוק הכוח העצמאי שלה. ככל שיפן תהיה עצמאית יותר באזור כן היא תוכל לתמוך טוב יותר בכוח האמריקני ולהקטין את כמות המשאבים שוושינגטון תצטרך להשקיע בשביל לבלום את הסינים. יפן חזקה יותר גם תהיה חשובה יותר לארה״ב, משום שוושינגטון תרצה להבטיח ששחקן חזק כל-כך במזרח אסיה ימשיך להיות לצידה ולא ינדוד או למחנה הסיני או לתפוס עמדת מדיניות חוץ עצמאית באזור. כוח רב יותר גם יאפשר ליפן לאזן מול סין במזרח אסיה ולהבטיח את החופש של האזור.

התשובה של יפן לעלייה של סין, האיום הצפון קוריאני והשינויי במחויבות האמריקנית היא אסטרטגיה בעלת 4 שכבות: השכבה הראשונה היא נרמול כוחות הצבא שלה ע״י הרחבת חופש הפעולה שלה תחת סעיף 9 והשגת יכולות התקפיות. גם אם היפנים מתעקשים שההתעצמות הצבאית שלהם היא הגנתית בלבד, ברור שצוללות, משחתות וטילים יכולים לשמש להתקפה והגנה. הנרמול של כוחות הצבא יבטיח ליפן בסיס כוח קשה שיהיה שימושי אם יפן תצטרך לעמוד לבד מול סין או צפון קוריאה.

השכבה השנייה היא יצירת מסגרת לשיתוף פעולה ותיאום ביטחוני בין השחקנים השונים באזור. בלב של המסגרת הזו נמצא שיתוף הפעולה ההדוק בין יפן וארה״ב. מסביב לו נמצא תיאום ביטחוני בין 4 המדינות המרכזיות במרחב ההינדו-פסיפי: יפן, ארה״ב, אוסטרליה והודו. ומסביב לו נמצאים שיתופי פעולה ותמיכה יפנית-אמריקנית במדינות החלשות יותר של האזור כמו הפיליפינים, ווייטנאם ומלזיה. המסגרת הזו לא באה לתקוף את סין, אלא ליצור סביבה בה סין או כל מדינה אחרת תתקשה לפעול באגרסיביות מבלי להביא את כל האזור נגדה.

השכבה השלישית היא ״החזון למרחב הינדו-פסיפי חופשי ופתוח״ (“Free and Open Indo-Pacific” or FOIP). מדובר ביוזמה דיפלומטית וגיאו-כלכלית בה יפן תומכת בחיבור של מזרח אסיה, דרום אסיה ומזרח אפריקה לכדי יישות כלכלית אחת. במסגרת היוזמה הזו מוקמים מסדרונות כלכלים שיאפשרו תנועה נוחה של הון וסחורות, אזורים תעשייתים לקידום כלכלות מקומיות ושיתופי פעולה בתחומי הממשל, המדע, ביטחון הסייבר ועוד, שמטרתם ליצור סביבה בטוחה ויציבה שתתרום לאינטגרציה הכלכלית. FOIP דומה ליוזמת ״דרך המשי החדשה״ של סין כיוזמה גיאו-כלכלית שמטרתה להבטיח ליפן גישה לשווקים בדרום מזרח אסיה, לחזק את השפעתה באזור ובו זמנית לחזק את המדינות בו לעמוד בלחצים סינים.

השכבה הרביעית והאחרונה של יפן היא לשמור על יחסי התקשרות עם סין, יחסים בהם יפן תהיה מוכנה להתחרות ולהגן על האינטרסים הלאומיים שלה אך בו זמנית לשתף פעולה עם סין היכן שיש התאמה בין האינטרסים של שתי המדינות. במילים אחרות יפן מבקשת לנקוט מדיניות פרגמטית מול סין, בונה מולה מאזן כוח אך בו בזמן שומרת על שיתוף פעולה עמה בשביל להימנע ממלחמה קרה (או חמה) מול הענק האסיאתי.

ביחד ארבע השכבות האלו הן המשחק היפני במזרח אסיה, אולי אחד המשחקים הכי מורכבים היום שמתנהלים בזירה הבינלאומית. את שארית הפרק נקדיש לניתוח של השכבות והבנה היכן ישראל יכולה להשתלב.

אל הים

השכבה הראשונה היא הבנייה של הכוח צבאי קשה של יפן. תחת הנהגתו של שינזו אבה, שמכהן כראש ממשלת יפן מאז סוף 2012, יפן ראתה צמיחה בהוצאה הצבאית שלה וחופש גדול יותר ביכולת שלה להפעיל את הכוח הצבאי שלה. תחת סעיף 9 של החוקה היפנית, יפן אינה יכולה להחזיק אמצעי לחימה התקפיים (כמו מפציצים, טילים בליסטים וכדומה) ולהכריז מלחמה על מדינה אחרת מבלי שהותקפה ראשונה. סעיף 9 נחשב כבסיס לפציפיזם היפני, כובל חוקית את ידיה של יפן ומכריח אותה להיות הצד המתגונן. תחת ממשלו של אבה הסעיף שונה. ב-2014 הפרלמנט היפני שינה את הפירוש של הסעיף כך שיאפשר ליפן לצאת להגנתם של כוחות בעלות בריתה, גם אם היא עצמה לא הותקפה [מקור]. המשמעות היא שיפן באופן חוקי תוכל לעזור לדוגמה למבצעים צבאיים של ארה״ב בים סין הדרומי או בטאיוואן, למרות שהיא עצמה לא הותקפה בהם.

החופש החוקי הזה בא במקביל להגדלת ההוצאה הצבאית ע״י ממשל אבה. מאז 1976 ועד 2017 הייתה הסכמה שבשתיקה בתוך ממשלת יפן שההוצאה הצבאית שלה לא תחרוג מ-1% [מקור]. תיאורטית הצמדה כזו הייתה אמורה להבטיח שיפן תהיה מוגבלת בהוצאה הצבאית שלה, דבר שיחזק את הפציפיזם שלה ויבטיח שהיא תשאף להגן על עצמה לא דווקא דרך כוח צבאי, כי אם דרך דיפלומטיה וכלכלה. בפועל מה שקרה הוא שמשום הצמיחה העצומה של הכלכלה היפנית תקציב הביטחון שלה הפך לאחד הגדולים בעולם – במונחים מוחלטים ההוצאה הצבאית של יפן בשנת 2018 הייתה 46 מיליארד דולר, מקום 9 בעולם ולפני מדינות כמו  איטליה, טורקיה וישראל. ב-2017 אבה הכריז שהממשלה תפסיק לעקוב אחר מדיניות ה-1% ותשאף להגדיל את ההוצאה הצבאית בהתאם לצרכי הביטחון של יפן [מקור].

Screenshot 2020-06-24 at 9.26.53

עוד לפני 2017 תקציב ההגנה הגדול של יפן הופנה לחיזוק כוחה הצבאי כחלק מהרעיון של ״נרמול הצבא״. המיקוד היפני תחת אבה היה בארבע נושאים מרכזיים: חיזוק הצי, חיזוק כוחות האוויר, שכלול מערכות המודיעין והשגת יכולת הגנה מפני טילים. שני האלמנטים האחרונים, שכלול מערכות המודיעין והגנה מפני טילים, הם תגובה לאיום הצפון קוריאני: הדרך היחידה של יפן לאבטח את איי הבית היא רק ע״י יכולת לנטר בזמן אמת את המתרחש בצפון קוריאה ולהיות מסוגלת ליירט את הטילים ממנה [מקור]. יכולת כזו אבל לא תהיה מוגבלת רק לצפון קוריאה – גם סין מחזיקה במאגר טילים בליסטים גדול שמכסה את יפן ויכול להעניק לסין יתרון אסטרטגי בכל עימות בין שתי המדינות, לדוגמה בים סין המזרחי. יכולת ניטור ויירוט תהיה שימושית בשביל לצמצם את היתרון האסטרטגי של הסינים.

חיזוק הצי היפני חשוב בשביל לאפשר ליפן לאבטח את נתיבי השיט שלה ולתמוך בפעילות של בעלות בריתה מול סין במזרח אסיה. היפנים כבר היום מפעילים שתי משחתות במפרץ הפרסי כדי להגן על ספינות יפניות העוברות באזור [מקור]. מאז 2012 הצטרפו אל הצי היפני 7 צוללות דיזל חדשניות, כשהחדשה ביותר שבהן עושה שימוש בסוללות ליתיום בשביל לאפשר לה לשהות זמן בלתי מוגבל מתחת למים [מקור]. בנוסף לצוללות הצי יוסיף לעצמו שתי משחתות חדשות ב-2020 ו-2021 להגנה מפני טילים, כולל טילים בליסטים [מקור]. אולם התוספת הכי מעניינת והכי משמעותית הן שתי נושאות מטוסים שאמורות להיכנס לשירות השנה, האיזומו (Izumo) וקאגה (Kaga) [מקור].

נושאות המטוסים האלו מעניינות משום שרשמית הן לא היו אמורות להיות נושאות מטוסים כי אם נושאות מסוקים ולפי ההגדרה הרשמית של יפן הן בכלל משחתות. אולם כבר כשהוצגו ב-2013 מומחים צבאיים הבחינו שהסיפון שלהן עבה באופן חריג לנושאות מסוקים, ושהן דומות להפליא לנושאות מטוסים [מקור]. בדצמבר 2018 הקבינט היפני אישר להסב אותן לשם הפעלה של מטוסי F-35 בעלי יכולת המראה ונחיתה אנוכית [מקור], מה שיהפוך אותן לנושאות המטוסים הראשונות של יפן מאז מלחמת העולם השנייה.

נושאות מטוסים מעניקות למדינה דומיננטיות בים ע״י הפעלה של כוחות אוויר לסיור ותקיפה של ספינות, ונותנות לה גמישות מבצעית בזירות רחוקות. נושאות מטוסים יכולות לשמש כבסיסים לשיגור מטוסי מודיעין, תקיפות בעומק שטחו של האויב ומתן כיסוי אווירי לפלישה קרקעית. נושאות מטוסים יפניות יהיו מענה אפקטיבי מול כל איום מצפון קוריאה.

במקביל לחיזוק הצי יפן גם משדרגת את חיל האוויר שלה עם רכישה של מטוסים תקיפה מסוג F-35, מטוסי תדלוק ובקרה [מקור], כמו גם מחקר ופיתוח של מל״טים לצרכי מודיעין [ראו כאן וכאן]. ביחד הכלים החדשים יאפשרו לחיל האוויר היפני לנטר באופן רציף את הימים מסביב ליפן להפרות ריבונות מצד סין, לעקוב אחר הפעילות הצבאית של צפון קוריאה ולאפשר לטוקיו להרתיע יריבים כמו גם לעזור לבעלי ברית.

המטרה של יפן היא לבצע נורמליזציה של כוחות הצבא שלה ולהבטיח בסיס של כוח קשה לדיפלומטיה שלה. היפנים מבינים שללא כוח קשה בבסיס, המאמצים הכלכלים והדיפלומטים שלהם באיזור יהיו לא אפקטיבים ככל שסין תהפוך חזקה יותר ואגרסיבית יותר. אם יפן לא תוכל להשפיע על החישוב האסטרטגי הסיני, אם יפן לא תוכל להראות למדינות האזור שהיא יכולה להיות לא רק שותף כלכלי אלא גם בעל ברית ביטחוני, מדינות יעדיפו התקרבות לסין על פני יפן. אולם היפנים לא מסתפקים רק בבניית הכוח הקשה שלהם ומקדמים גם מאמץ דיפלומטי וגיאו-כלכלי להשפעה באזור.

סדר חדש

במקביל לבניית כוחה הצבאי יפן מחזקת את הקשרים הצבאיים שלה עם ארה״ב ומעמיקה אותם עם אוסטרליה, הודו ומדינות נוספות באזור, השכבה השנייה שלנו. יפן חתמה ב-2007 על הכרזת שיתוף פעולה ביטחוני עם אוסטרליה שמטרתו להדק את התיאום בין המדינות בנושאים ביטחוניים, לעודד פעילות משותפת בתחומים כמו לוחמה בטרור, פעילות שלום וביטחון ימי ולבצע יחד תרגילים משותפים [מקור]. ב-2008 יפן חתמה על הסכם דומה עם הודו, שכולל דיאלוג אסטרטגי ברמת השרים וראשי המדינה [מקור].

בנוסף על ההסכמים והתרגילים היפנים גם הקימו את ״הדיאלוג הביטחוני המרובע״ (Quadrilateral Security Dialogue, QSD or Quad) בין יפן, ארה״ב, אוסטרליה והודו ב-2007. הפורום הפסיק לתפקד אחרי שאוסטרליה פרשה ממנו ב-2008, אך חזר לתפקד ב-2017 כשאוסטרליה שבה אליו. הסיבה שאוסטרליה פרשה מלכתחילה הייתה החשש להשתתף בפורום שייתפס בבייג׳ין כאיום צבאי על סין, אולם הצעדים התוקפניים של סין בים סין הדרומי כנראה הוכיחו לאוסטרליה את הצורך בדיאלוג ביטחוני בין השחקנים הגדולים באזור.

ההסכמים האלו לא נותרו רק על הנייר: מאז 2015 יפן משתתפת באופן קבוע בתרגיל הימי ״מלבר״, הכולל מלבד יפן גם את חיל הים האמריקני וההודי ומתקיים כל שנה באוקיינוס ההודי [מקור]. יפן גם ערכה תרגילים ימיים [מקור] ואוויריים [מקור] משותפים עם האוסטרלים, אם רק שתיהן ואם בשיתוף פעולה עם ארה״ב [מקור]. יפן גם השתתפה בתרגילי חופש שיט של ארה״ב בים סין הדרומי, כולל תרגיל משותף עם נושאת המטוסים רונלד רייגן [מקור]. נוסף על ההסכמים עם אוסטרליה והודו ושיתוף הפעולה עם ארה״ב יפן מקיימת שיתופי פעולה ביטחוניים גם עם הפיליפינים, ווייטנאם [מקור], אינדונזיה [מקור], סינגפור [מקור] ומלזיה [מקור].

המטרה של כל ההסכמים האלו הוא ליצור מארג ביטחוני בו יפן משמשת ציר מרכזי ולהביא את המדינות לפעול ביחד כדי להגן על הסדר והביטחון של המרחב הימי במזרח אסיה. המארג הזה, המבנה שיפן בונה, לא נועד לתקוף את סין כפי שהוא נועד להרתיע אותה מלפעול אגרסיבית. אם סין תבחר לפעול בתוקפנות יפן תוכל להשתמש בקשרים הביטחוניים הרחבים שלה בשביל ליצור קואליציה שתרתיע את הסינים.

יתרון נוסף של המבנה הביטחוני הזה שהוא בו זמנית עצמאי מן האמריקנים אך נותן להם מקום להשתתף ולהוביל אם ירצו. היפנים לא מנסים להחליף את מערכת הבריתות האמריקנית במזרח אסיה או לדחוק את וושינגטון – יפן שומרת ותמשיך לשמור על שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם האמריקנים. היפנים בונים מערכת שמקבילה למערכת האמריקנית ואף מבססת כחברים המרכזיים שלה את בעלות הברית הקרובות של וושינגטון. וושינגטון תוכל לחזק את המערכת היפנית ולעזור בפעולות אכיפה והרתעה מבלי לחשוש להרחבת המחויבות הביטחונית שלה באזור או מפני התעצמות של יפן. יפן מקבלת מערכת ביטחונית שהיא חלופה לארה״ב מבלי להקריב את היחסים עם האמריקנים.

מרחב פסיפי חדש

השכבה השלישית באסטרטגיה היפנית היא חזון ה״מרחב הינדו-פסיפי חופשי ופתוח״ שהוצג לראשונה בנאום של ראש הממשלה שינזו אבה בקניה ב-2016 [מקור]. במסגרת החזון יפן מבקשת לממש את הפוטנציאל הדמוגרפי של אפריקה ע״י חיבור היבשת למזרח אסיה, מחברת בין אזור עם עודף דמוגרפי (אפריקה) ואזור עם עודף תעשייתי (מזרח אסיה). לשם כך יפן מתכוונת ליצור רשת של תשתיות, אזורי תעשייה ושיתופי פעולה שיחברו את האוקיינוס ההודי לאוקיינוס השקט, יאפשרו את התנועה היעילה של אנשים, הון וסחורות תוך פיתוח המדינות השונות והבטחת הסדר הבינלאומי במרחב [מקור]. במסגרת החזון מתוכננים שלושה מסדרונות כלכלים בדרום מזרח אסיה שיחברו את ים סין הדרומי למפרץ בנגל, רכבת מהירה בין ניו-דלהי למומביי ופיתוח מסדרונות לוגיסטיים בקניה ומוזמביק.

בנוסף לחיבור כלכלי החזון שואף גם ליצור מרחב הינדו-פסיפי שהוא בטוח וחופשי, כלומר כזה בו כל מדינה חופשית להצטרף אליו ובו כל המדינות שומרות ביחד על החוק הבינלאומי, חופש השיט ונלחמות בפעילות פיראטית ופעילות טרור. לשם כך יפן מספקת ציוד והדרכה לכוחות הימיים של המדינות השונות בשביל לעזור להן להגביר את האכיפה והביטחון במים הטריטוריאלים שלהן.

התוכנית הזו היא לא רק מילים: ביוני 2019 היו פרויקטים במימון יפני ברחבי מזרח אסיה בהיקף של כ-367 מיליארד דולר, פרויקטים שכוללים שדרוג נמלים, הקמת גשרים וכבישים ורכבות מהירות. באותו זמן היקף הפרויקטים במימון סיני באזור היה רק 255 מיליארד דולר, או קטן ב-1.5 מזה היפני [מקור]. סכום הפרויקטים לא כולל  את המענקים וההלוואות שיפן מספקת לאזור, שעמדו בשנת 2016 (השנה האחרונה לה יש נתונים רשמיים) על 3.5 מיליארד דולר [מקור].

החזון ל״מרחב הינדו-פסיפי חופשי ופתוח״ הוא בעצם תוכנית גיאו-כלכלית יפנית להשגת השפעה בדרום מזרח אסיה. בדומה ל״דרך המשי החדשה״ היפנים משקיעים סכומים משמעותיים בתשתיות ברחבי האזור ומנהלים מערכת יחסים תוססת עם המדינות בו. בניגוד אבל ל״דרך המשי החדשה״ החזון היפני באמת מחפש ליצור שיתופי פעולה אזוריים ופיתוח של המדינות השונות במרחב, מתוך הבנה שהדרך הטובה ביותר לשמור עליו חופשי ופתוח ליפן הוא על-ידי החיזוק המדינות בו כך שיוכלו לעמוד מול לחצים סינים. יפן גם דבקה בסטנדרטים בינלאומיים של שקיפות ופיקוח, בשביל לוודא שהפרויקטים במסגרת התוכנית אכן עומדים בסטנדרטים הנדרשים מבחינת איכות, יעילות ואיכות הסביבה.

ביטוי אחד להצלחה היפנית בהשגת השפעה באזור הוא סקר דעת קהל במזרח אסיה מתחילת 2020 שמצביע על תמיכה ברורה ביפן כשותפה האסטרטגית של דרום מזרח אסיה: 38.2% רואים ביפן את השותפה האסטרטגית המועדפת של דרום מזרח אסיה ו-61.2% בטוחים שיפן ״תעשה את הדבר הנכון״ ככוח אזורי, זאת לעומת 30% לארה״ב ורק 16% שחושבים שסין ״תעשה את הדבר הנכון״ [מקור]. החזון היפני עובד בקניית לבבות בדרום מזרח אסיה והוא מחזק את המעמד שלה מול השחקן הכי חשוב במזרח אסיה: סין.

שיתוף פעולה ותחרות

השכבה האחרונה ואולי הכי פחות יציבה באסטרטגיה היפנית היא היחסים עם סין, שמכילים במקביל רכיבים של תחרות ושיתוף פעולה. מצד אחד יפן מחפשת להגביר את שיתוף הפעולה הכלכלי עם סין והייתה מהראשונות לתרום ציוד לסין בתחילת משבר הקורונה [מקור]. מצד שני יפן חסמה את הכניסה של חוואווי לתשתית ה-5G שלה [מקור], הודיעה במרץ השנה שהיא מעוניינת לעזור לחברות לגוון את שרשרות האספקה שלהן מלהיות תלויות רק במדינה אחת (רמז ברור לסין) [מקור] וממשיכה להתעקש שאיי סנקוקו (Senkaku) בים סין המזרחי הם שלה [מקור].

מה שהיפנים עושים הוא בעצם משחק עדין של איזון בין תחרות לשיתוף פעולה, איזון שמאפשר להם לא רק לשמור על יחסים טובים עם הסינים אלא גם ליישר קו עם האמריקנים מול סין מבלי להתעמת עמה. בשביל להבין טוב יותר ניקח לדוגמה את ההחרמה של חוואווי: מה שממשלת יפן עשתה הוא לא להכריז שחוואווי אינה יכולה להשתתף בתשתית ה-5G שלה, אלא הבהירה למפעילים השונים שעליהם להימנע משימוש בציוד ממדינות פחות אמינות בשביל להבטיח את ביטחון הסייבר של הרשת. רשמית טוקיו לא החרימה את חוואווי, ומשום שהיא מחזיקה כוח והשפעה באזור הסינים הסתפקו בגינוי דרך השגרירות שלהם ביפן ובזה הסתיים העניין [מקור].

יפן יכולה לנהל יחסי תחרות ושיתוף פעולה עם סין משום המשקל הכלכלי שיש לה בשוק הסיני. יפן מהווה יעד ייצוא ל-6% מהתוצרת הסינית, שנייה רק לארה״ב וכמעט 9% מהייבוא הסיני מגיע מיפן, ייבוא שכולל בעיקר רכיבים אלקטרונים ומכניים וחלקי מכוניות [מקור]. ההשפעה שיש ליפן בדרום מזרח אסיה ובהודו הופכות אותה למדינה שסין אינה רוצה להיות עמה בסכסוך, מחשש שסכסוך כזה יפגע בה בשאר האזור. שיקולים כאלה כמובן ישתנו ככל שסין תתחזק באזור, מה שיקטין את כוח המיקוח של יפן. זה אבל לא הסיכון היחיד שיש ליחסים.

הציבור היפני רואה באופן שלילי את סין, כשסקר מ-2018 של מכון פיו מצא שרק ל-17% מהנשאלים בסקר יש השקפה חיובית על סין, לעומת 78% עם השקפה שלילית [מקור]. המשמעות היא שהידידות הנוכחית בין סין ליפן נובעת יותר משיקול אסטרטגי של ממשלת יפן מתמיכה ציבורית. אם שינזו אבה יוחלף, מנהיג אסטרטגי פחות עלול להעדיף להדגיש את צד העימות ביחסים במקום שיתוף הפעולה. בנוסף, אם העימות בין ארה״ב לסין יסלים, יפן עלולה למצוא עצמה תחת לחץ גובר מצד ארה״ב לצמצם את ההתקשרות עם הסינים בתחומי מחקר וטכנולוגיה, ואולי אף להקטין את התלות של שרשרות האספקה שלהם בסין. בוודאי שבכל עימות צבאי בין שתי המדינות יפן תהיה חייבת לתמוך בארה״ב.

המקום של ישראל

מה המקום של ישראל בכל האסטרטגיה המורכבת הזו? ישראל כמו יפן מרוויחה מסחר חופשי ושלטון החוק. אנחנו מדינה קטנה מדי בשביל לכפות את רצוננו על אחרים והשוק הבינלאומי מציע לנו ביקוש גדול פי כמה מזה המקומי. ישראל מחזיקה ביכולות מתקדמות בתחום הגנת הסייבר, מל״טים ויירוט טילים. ישראל עוסקת במחקר מתקדם בחקלאות, אנרגיה חלופית, ייצור מתקדם ובינה מלאכותית. כל אלה נושאים שמעניינים את יפן ויכולים להיות הבסיס לשיתוף פעולה פורה בין שתי המדינות.

בשביל לנסות ולהיות יותר מעשי אציע נושא אחד שאני מאמין יכול להיות מצע ראשוני יעיל לשיתוף פעולה רחב בין ישראל ליפן, אם בתחום הביטחון, המחקר או הכלכלה: חברה דור 5, או Society 5.0. חברה דור 5 היא קונספט מקורי של ממשלת יפן שמהווה לתפיסתה שדרוג והרחבה של תעשייה דור 4 (industry 4.0) לכל תחומי החיים [מקור]. החזון של חברה דור 5 הוא לשלב בין האינטרנט של הדברים (Internet of Things, IoT), אינטליגנציה מלאכותית ו-Big Data, רובוטיקה וחידושים טכנולוגים בתחומי הבריאות, הפיננסים ועוד בשביל לאפשר חיים נוחים יותר ויעילים יותר לכל החברה. מה לדוגמה? במסגרת חברה דור 5 מערכות תחבורה ציבוריות יוחלפו ברכבים אוטונומיים שיחברו בין אזורים כפריים מדלדלים ובין מרכזי ערים. משלוחים יבוצעו ע״י מל״טים במקום רכבים או משאיות, שמזהמים ואיטיים. המצב הבריאותי של קשישים ינוטר מביתם ע״י חיישנים והם יזכו לטיפול בריאותי יעיל וממוקד שיתמך ע״י אינטיליגנציה מלאכותית. חברה דור 5 היא תוכנית לשנות לחלוטין את החיים היום-יומיים של אנשים ולאפשר ליפן, כמו גם למדינות מתועשות נוספות, להתמודד עם בעיות כרוניות כמו עלייה במספר הקשישים, זיהום אוויר וחוסר יעילות בייצור האנרגיה ועלויות גדלות של תחזוקת תשתיות מיושנות.

ישראל יכולה להציע להשתתף במימוש של חברה דור 5 במספר כיוונים שונים: ראשית, מחקר ופיתוח של טכנולוגיות נדרשות, כמו אינטליגנציה מלאכותית בתחום הבריאות, ניהול לוגיסטי חכם באמצעות מל״טים, רכבים אוטונומיים ועוד. שנית, חברות ישראליות יכולות לשתף פעולה עם חברות יפניות בפיתוח ושכלול מוצרים קיימים בתחומי הגנת סייבר, IoT, חיישנים לצרכים רפואיים ועוד. שיתוף פעולה כזה יכול להיעשות  לדוגמה ע״י עידוד השקעות יפניות בתעשיית היי-טק המקומית או הקמת מרכזי חדשנות משותפים בישראל ויפן. שלישית, ישראל יכולה להציע פורום טכנולוגי-מדעי משותף שיפגיש בין אקדמאים ואנשי עסקים משתי המדינות ויעודד דיאלוג ופרויקטים משותפים. פורום כזה יכול להיות ברמת השרים או אף ראשי המדינות, יערך אחת לשנה ויבקש להעצים את שיתוף הפעולה הטכנולוגי והמדעי ביניהן.

חברה דור 5 היא כמובן רק נושא אחד מרבים שיכולים להיות בבסיס שיתוף הפעולה בין ישראל ליפן, והפוטנציאל הכלכלי לישראל הוא משמעותי: פחות מ-2% מההון הזר שהושקע בישראל בחמש השנים האחרונות מקורו ביפן [מקור]. יצירת פורומים לדיאלוג בין התעשיות של המדינות, עידוד השקעות ומטרות משותפות כולן יתרמו להגדיל את ההשקעה בישראל ולהניב תוצרים לרווחת שתי המדינות.

סיכום

יפן היום היא אחד השחקנים המורכבים והמעניינים במזרח אסיה. בשקט וללא דרמות יפן בונה סביבה מערכת שיתופי פעולה אזורית שתעזור למנוע פעילות אגרסיבית של סין ולקדם את כלכלות האזור. יפן מציגה חזון פרגמטי שמבקש להבטיח את קיומו של הסדר הליברלי במזרח אסיה, לעודד שיתופי פעולה כלכלים וליצור סביבה ביטחונית יציבה. בזמן שיפן אינה פטורה מהשפעות התחרות בין וושינגטון לבייג׳ין, היא יוצרת לעצמה השפעה באזור שתאפשר לה לנווט בין שתי היריבות ואולי אף לעודד אותן לבחור בנתיב פחות צבאי. ישראל תשכיל לחזק את הקשרים הדיפלומטים, הביטחונים והכלכלים עם השחקן הזה, שמציע לא רק רווחים כלכלים לנו אלא גם יכול לעזור לנו לפתוח עוד דלתות באזור כולו. תודה לכם על ההקשבה.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***




גלובס: האיום הגדול מאז הטבח בכיכר טיאנאנמן: משבר הקורונה מטיל צל כבד על סין

המאמר פורסם לראשונה ב״גלובס״ ב-14/05/2020

סין נמצאת בימים אלה בקרב מאסף שמטרתו אחת: למנוע את הפיכתה למדינה מצורעת בקהילה הבינלאומית. אחרי הכישלון בדיווח מוקדם על הווירוס בווהאן, ועם החשד שהווירוס ברח בטעות ממעבדה במקום, סין נמצאת בכלל והמפלגה הקומוניסטית בפרט נמצאות במצב בעייתי מאוד, עם משבר כלכלי בבית ומשבר בינלאומי בחוץ.

עבור המפלגה משבר הקורונה הוא האיום הכי גדול עליה מאז הטבח בכיכר טיאנאנמן בסוף שנות ה-80׳. למה? ארבע סיבות: המפלגה נכשלה בלהגן על העם, הכלכלה הסינית נפגעה בגלל העוצר, העולם עלול לראות במפלגה את האחראית למגפה וסין עומדת לראות את הגלובליזציה עוזבת אותה. אחרי הטבח בכיכר טיאנאנמן ב-1989 סין הייתה קרובה להטלת סנקציות מצד המערב ובראשו ארה״ב.

בשביל להבין את הלחץ על סין בכלל והמפלגה בפרט בואו נזכר איך כל הסיפור הזה התחיל: רופאים בווהאן הזהירו כבר בסוף דצמבר ממחלה דמוית SARS שמדביקה אנשים בעיר. פקידים מקומיים, שכפופים למערכת הריכוזית של בייג׳ין, חששו מלדווח על בעיה ולהיתפס כהיסטריים ולכן העדיפו להשתיק אותה: הם דרשו להפסיק להפיץ שמועות על המחלה ודרשו ממעבדה שחקרה את הנגיף לעצור את הבדיקות ולהשמיד את הדגימות. אחת השאלות הגדולות היא האם כאשר ארגון הבריאות העולמי, על בסיס מידע מסין, הכריז ב-14 בינואר ״שלא ידוע שהווירוס עובר בין בני אדם״ המפלגה הקומוניסטית כבר ידעה שהוא מדבק, או שמא אפילו בייג׳ין לא הייתה מודעת להיקף ההדבקה בווהאן. בכל מקרה, ההסתרה של ההתפרצות מסוף דצמבר עלתה לסין ולעולם בזמן יקר, זמן בו עוד נדבקים הגיעו לתאילנד, דרום קוריאה ושאר העולם.

הכישלון של המפלגה לעצור את ההתפרצות הוא פגיעה בחוזה שלה עם העם הסיני. החוזה של המפלגה עם העם הוא שגשוג וביטחון בתמורה לוויתור על זכויות פוליטיות. בהתפרצות המחלה המפלגה נכשלה בדאגה לשגשוג וביטחון, כישלון שהורגש בכל סין. בניסיון להרגיע את דעת הקהל המפלגה מיהרה להגיב: ראשית, הבוסים המקומיים בווהאן פוטרו. שנית, בימים אלה המפלגה מקדמת חזית לאומנית מול ארה״ב בשביל לנסות ולהפנות את הזעם של ההמונים למשהו אחר מכישלון המפלגה. גם עם הצעדים האלו, ברור שהייתה כאן פגיעה בלגיטימיות של המפלגה.

המפלגה גם נכשלה בהבטחת שגשוג לעם: אחרי שנכשלה להכיל את ההתפרצות המפלגה הורתה להטיל עוצר בערים בשביל למנוע את התפשטות המחלה. התוצאה? כחצי מאוכלוסיית סין מצאה עצמה תחת סוג כזה או אחר של עוצר, עם מחיר חמור לכלכלה: ירידה של 20% במכירות ברשתות, ירידה של 13% בייצור התעשייתי וירידה של כמעט 25% בהשקעות. הירידה בייצור הייתה החמורה ביותר מזה 30 שנה, והכלכלה הסינית התכווצה בקצב שכמוהו נראה רק במהפכה התרבותית של מאו בשנות ה-60׳. הערכות הן שבסה״כ ב-2020 כלכלת סין תצמח ב-2.6%.

מה ההשלכות של הפגיעה הכלכלית? צמיחה איטית משמעותה שאין שגשוג. פחות ייצור משמעותו פחות משכורות ופחות עלייה בהן, פחות צריכה ופחות רווחה. פחות צמיחה בתמ״ג היא פחות צמיחה לנפש, כלומר האזרח הסיני בסוף 2020 לא יהיה עשיר יותר מכשנכנס אליה.

בנוסף, עם צמיחה של 2.6% המפלגה לא תעמוד ביעד הראשון מבין שני יעדי המאה שלה. המפלגה קבעה ב-2012 שני יעדי מאה שהיא מתכוונת להשיג כחלק מהפיכתה של סין למדינה משגשגת: הכפלת התמ״ג לנפש ב-2020 מול 2010 והפיכתה של סין למדינת עולם ראשון עד 2049. בשביל להגיע ליעד הראשון סין צריכה השנה צמיחה של 5.6%, מה שלא נראה שיקרה כרגע. כישלון לעמוד ביעד המאה הראשון יהיה כישלון אישי של שי, שיכול לפגוע במעמדו במפלגה, וכישלון של המפלגה מול העם – עוד פגיעה בחוזה ביניהם.

לבסוף, צמיחה של 2.6% משמעותה עוד לחץ על הבנקים, על העסקים ועל הממשלות המקומיות שגם ככה כורעים תחת משקל החוב הגבוה של סין. רק בסוף 2019 המדינה נאלצה לחלץ שלושה בנקים גדולים, וחברות לא עמדו בתשלום אג״ח בהיקף של כ-150 מיליארד יואן. צמיחה נמוכה פי 2 משנה שעברה תביא עוד חברות שיפשטו את הרגל, עוד בנקים שיצטרכו חילוץ ועוד אנשים שלא יוכלו לעמוד בהוצאות המחייה משום שהמשכורות לא יצמחו באותו קצב כמו האינפלציה (שעמדה בפברואר על 5.2%). כל אלה רק יאטו עוד יותר את הצמיחה של הכלכלה ויגדילו את התסכול של האוכלוסייה מהמפלגה, ששוב תיתפס בכישלונה. וכל זה – עוד לפני שלקחנו בחשבון את עקירת סין מהגלובליזציה.

להתראות לסין?

סין עומדת לראות יציאה של קווי ייצור ממנה ואת הקטנת החשיבות שלה בכלכלה הגלובאלית. השאלה היחידה היא עד כמה תקטן חשיבותה בכלכלה הגלובאלית. יש שלושה גורמים שיקבעו את התשובה לשאלה הזו: הסיכון שעסקים יעריכו בהמשך הפעילות לסין, הנרטיב כלפי סין בקרב הכלכלות המפותחות והמאמצים של יריבים אסטרטגים לסין – יפן, טאיוואן וארה״ב – לנצל את המשבר בשביל להקטין את התלות הכלכלית בה.

הקורונה מדגישה עבור חברות את הסיכון לא רק מצד המערכת הריכוזית והלא יעילה של סין, אלא גם מצד המרכזיות של סין לכלכלה הגלובאלית. 20% מכל הסחר במוצרי ביניים, מוצרים שהם חלק מתהליך הייצור של סחורות סופיות, מקורו בסין. הודות לגודל האוכלוסייה שלה ועלות העבודה הנמוכה בה סין הפכה למפעל הייצור של העולם – אם בשביל בגדים, מוצרי אלקטרוניקה, חלקי מכוניות או תרופות. 80% מהאנטיביוטיקה למשל בארה״ב מקורה בסין. הגלובליזציה אכן הפכה את שרשרות הייצור לגלובליות, אך הן רובן עוברות ותלויות בייצור מסין. השרשרות האלו נוצרו מפני שהן מציעות מוצרים באיכות גבוהה ובמחיר נמוך – הן מונעות ע״י הפערים בעלות העבודה בין מדינות וההתמחות של כל אחת. הבעיה שיותר מדי חברות הפכו תלויות בסין כחלק משרשרת האספקה שלהן. עסקים ירצו לגוון יותר את מקורות האספקה שלהם בשביל למנוע שיבוש עתידי כמו זה שנגרם בגלל הקורונה. הרצון שלהם יועצם אם הגישה כלפי סין תהפוך עוינת ואם יעודדו אותם הממשלות הלאומיות שלהם, שיראו בתלות בסין אתגר לביטחון הלאומי שלהן.

מה הכוונה בגישה עוינת לסין? סין איבדה הרבה מכוחה הרך בעקבות הפעולות שלה בהונג קונג ושינג׳יאנג. הקונגרס העביר חקיקה שתחייב את משרד המדינה להטיל סנקציות על אישים סינים שמעורבים בפגיעה בזכויות אדם בשני האזורים. הקונגרס גם העביר את חוק TAIPEI, שמטרתו לחזק את הקשר בין ארה״ב לטאיוואן ולקדם את מעמדה הבינלאומי של טאיוואן בתמיכת ארה״ב. כל זה היה עוד לפני משבר הקורונה.

אחרי שהמשבר יסתיים ארה״ב תבקש להמשיך בקו נגד סין ואולי אף תדרוש חקירה של הפקידים שהיו מעורבים בהסתרת ההתפרצות. בייג׳ין כמובן תתנגד, אך ארה״ב תשתמש בזה כהוכחה שסין אכן טייחה את המקרה. עם תפיסה שסין היא האשמה בהתפרצות מחוקקים בארה״ב, בריטניה, גרמניה ויפן יתמכו בהקטנת הקשרים עם סין ואולי אף בהטלת סנקציות על אישים וגופים שהיו אחראים להסתרה, כולל סילוק עיתונאים סינים משטחן ודרישה מסין לפצות את המדינות שנפגעו מהקורונה בצורה כספית.

מאחורי הקו הזה יסתתרו אינטרסים גיאופוליטיים ברורים: ארה״ב, יפן וטאיוואן ראו את העלייה הכלכלית של סין בשנים האחרונות בחשש, וודאי את הפיכתה לתוקפנית יותר תחת שי ג׳ינפינג. קידום קו עוין לסין יתרום לשלוש המדינות להחליש את סין כלכלית בעודן מחזקות את הכלכלות המקומיות שלהן. יפן כבר הודיעה שתפעל להוציא קווי ייצור מסין ולהקטין את התלות בה. טאיוואן פועלת מזה שנתיים לעודד עסקים לעבור מסין לדרום מזרח אסיה. ארה״ב כנראה תדרוש את החזרה של תעשיות קריטיות כמו תעשיית התרופות לארה״ב ותעודד עוד עסקים לעבור לדרום מזרח אסיה ומקסיקו במקום סין.

קרב מאסף

הסינים כמובן לא יושבים בחיבוק ידיים. בייג׳ין מנהל בשבועות האחרונים קמפיין תעמולה משמעותי דרך ערוצי התקשורת שלה שמטרתו להנדס מחדש את הנרטיב סביב מחלת הקורונה. יש שתי נקודות מרכזיות לקפיין הזה: ראשית, סין היא לא המקור של הקורונה. העובדה שהמחלה התפרצה בה ראשונה אינה קשורה לסין וזו טעות ואף גזענות להאשים את סין בקשר עם המחלה. שנית, סין הצליחה לטפל ביעילות בקורונה וכדאי לחקות את התגובה שלה. הנקודה השנייה גם בעקיפין רומזת שהמודל הסיני הוא המודל העדיף, משהו ששי ג׳ינפינג מנסה לקדם בזירה הבינלאומית מאז כניסתו לתפקיד הנשיא ב-2013. המאמצים הסינים אולי יקנו את הלבבות באיטליה ומזרח אירופה, כמו גם באפריקה שם הראייה של האוכלוסייה את סין היא בעיקרה חיובית. לא סביר שהיא תצליח לשנות באופן משמעותי את הנרטיב בארה״ב או מערב אירופה, מה שאומר שהמפלגה תצטרך להתחיל ולהתכונן ליציאה של שרשרות ייצור ממנה בעידודן של ארה״ב, טאיוואן ויפן.

ניצן דוד פוקס הוא אנליסט גיאופוליטי בכיר בבית ההשקעות ״אינפיניטי״ ומייסד אתר ״המשחק הגדול״ המתמחה בניתוחי עומק של הזירה הבינלאומית.




פלג 11: האסטרטגיה החדשה של אמריקה

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הורדת הפרק – קישור.

אני רוצה להקדיש את הפרק היום בשביל לדבר קצת על הדברים הגדולים. כבר כמה שבועות שאנחנו עוקבים אחרי משבר הקורונה ומשברי הבת שלו, אם זה המשבר הכלכלי בארה״ב או מלחמת הנפט בין סעודיה ורוסיה. מהשאלות שלכם אני מבין אבל שחשוב רגע לקחת צעד אחורה ולדבר על הדברים היותר גדולים: מה עובר על ארה״ב בשלושים השנים האחרונות, למה העמדה של טראמפ בנוגע לסחר עולמי היא לא באג והסכסוך עם סין הוא לא תופעה חולפת.

בפרק היום אני רוצה לדבר אתכם על המעבר האמריקני ממצב בו יש לארה״ב אסטרטגיה כוללת לעולם, חזון ברור איך וכיצד לפעול, למצב של בלבול אסטרטגי, של חוסר חזון, של היעדר אסטרטגיה כוללת ליחס שלה לעולם. מה שאנו רואים היום ומה שאנו נראה בשנים הקרובות הן את התוצאות של היעדר האסטרטגיה הזו. ללא אסטרטגיה חיובית, ארה״ב מתכנסת לאסטרטגית ברירת המחדל של כל מעצמה בעולם – תחרות לכוח.

אני אזהיר מראש שמה שאדבר עליו היום הוא סוג של ספויילר לסדרה ״פוסט אימפריום״. אני הולך להציג כאן בנקודות מרכזיות את הרעיון המרכזי של הפוסט אימפריום – המעבר של ארה״ב ממנהיגה עולמית למתחרה עולמית.

אימפריום ופוסט-אימפריום

אפשר לחלק את הגישה של ארה״ב לעולם מאז מלחמת העולם השנייה לשני שלבים: האימפריום והפוסט-אימפריום. בשלב האימפריום, שנמשך מ-1945 עד 1990, ארה״ב ראתה עצמה כמנהיגה וכאחראית לגוש המערבי, גוש מדינות דמוקרטיות ובעלות שוק חופשי שהתמודד עם הגוש הסובייטי שהובל ע״י בריה״מ.

ארה״ב האמינה שהדרך לעצור את התפשטות הסובייטים ואף להביא אותם להבין שהערכים האמריקנים של חירות אישית, שלטון חוק ושוק חופשי עליונים על הערכים הקומוניסטים היא רק ע״י הקמת גוש משגשג של מדינות דמוקרטיות. המחשבה האסטרטגית בארה״ב הייתה שאם היא תצליח להקים בגוש הזה מערכת סחר בינלאומית, לעודד את הדמוקרטיה והשוק החופשי, הרי שהיא תוכיח לא רק שהמודל שלה עליון על זה של הסובייטים אלא גם שהוא ישים למדינות אחרות. אם גרמניה ויפן יכולות לאמץ את המודל האמריקני ולזנק בכוחן הכלכלי, מדוע שרוסיה לא?

אינני ממציא את קו המחשבה הזה: המועצה לביטחון לאומי הגישה לנשיא טרומן ב-1950 דו״ח שמטרתו להגדיר את האסטרטגיה האמריקנית מול הסובייטים [NSC 68]. בדו״ח נכתב בפירוש שארה״ב מנהלת מאבק ערכי מול הסובייטים והדרך לנצח בו הוא להוכיח שהערכים של שוק חופשי, שלטון החוק וחירות אישית עדיפים. איך מוכיחים אותם? מקימים סדר עולמי חדש, מחנה עולמי חדש של דמוקרטיות, שיתבסס על העקרונות האלו. ההצלחה של המחנה תוכיח לסובייטים שהערכים האמריקנים עדיפים.

במשך 45 שנים האמריקנים הקדישו את כוחם ומרצם להקים ולהגן על הגוש הדמוקרטי. הם הקימו דמוקרטיות בגרמניה המערבית ויפן, וצירפו אותן לגוש הדמוקרטי עם הבטחה שארה״ב תגן עליהן מכל תוקפנות סובייטית. גרמניה צורפה לנאט״ו, יפן זכתה לפריסה של המטריה הגרעינית עליה. במקביל לצירופן של שתי האויבות לשעבר למערכת הבריתות האמריקנית, וושינגטון יצקה את היסודות למסחר חופשי וכלכלה גלובאלית מתפקדת: האמריקנים עודדו הורדת מכסים בין חברות GATT, הארגון הקודם לארגון הסחר העולמי (World Trade Organization, WTO) והקימו בהסכם ברטון-וודס (Bretton Woods) את הבנק העולמי (World Bank) וקרן המטבע הבינלאומית (International Monetary Fund, IMF), שני ארגונים שהיו ועדיין אחראים לשמירת היציבות של הכלכלה הבינלאומית.

האמריקנים הוכיחו לאורך המלחמה הקרה שהם מוכנים להגן על הגוש הדמוקרטי, גם במחיר שליחת חיילים. תחילה הם נלחמו במלחמת קוריאה בשנות ה-50׳ להדוף את הקומוניסטים אחורה ולהגן על דרום קוריאה הצעירה. לאחר מכן בשנות ה-60׳ הם נלחמו בווייטנאם למנוע את התפשטות הקומוניסטים בדרום מזרח אסיה. במזרח התיכון ארה״ב הבטיחה שלא תיתן לאף כוח – אם מחוץ לאזור או בתוכו – להשתלט עליו ולאיים על ביטחון האנרגיה של אירופה ומזרח אסיה [דוקטרינת קרטר ורייגן].

במשך 45 שנים האמריקנים הגנו על הגוש המערבי והמתינו לרגע בו בריה״מ תשלים שהיא מחזיקה בערכים השגויים ותבחר בדרך של שלום עם ארה״ב במקום מאבק נגדה. התוכנית לא הייתה שבריה״מ תתמוטט לחלוטין וכשהיא נעלמה בתוך פחות משנתיים ממפת העולם ארה״ב מצאה את עצמה בדילמה חדשה – מה לעשות עם הגוש המערבי שהיא הקימה ושמרה עליו?

זה שלב הפוסט-אימפריום, אחרי ההנהגה. ארה״ב ב-1990 הייתה מעצמת העל היחידה. היא הייתה הכוח העולמי היחיד. לא הייתה נפילה בכוחה וגם היום, 30 שנה אחרי, ארה״ב היא עדיין מעצמת העל היחידה בעולם, בפער ניכר על פני השאר. הסינים יכולים לדבר עד מחר על כוחם הצבאי העולה – לארה״ב יש פשוט גיאוגרפיה טובה יותר. סין תמיד תצטרך להתמודד עם וויטנאם ואינדונזיה ואוסטרליה ויפן וארה״ב במזרח אסיה. לאמריקנים אין שום איום דומה בצפון אמריקה. קרוב לוודאי שגם בעוד 30 שנים ארה״ב עדיין תהיה הכוח הצבאי החזק בעולם ותשמור על מקומה ככלכלה הגדולה בעולם. אולם כוח לא אומר מנהיגות – זה שארה״ב היא עדיין הכוח החזק בעולם לא אומר בהכרח שהכוח הזה מתעניין בכל משבר בעולם, אם זה רצח עם באפריקה, משבר פיננסי באירופה או מתקפות טילים איראניות במפרץ. הפוסט-אימפריום הוא השלב בו ארה״ב מסתכלת על העולם שהיא עזרה במידה רבה לבנות ושואלת: מה יש לי לעשות איתו?

כמובן, הדברים לא כל-כך פשטניים כפי שאני מציג אותם. אחרי המלחמה הקרה ממשל קלינטון וממשל בוש הבן ניסו לגבש אסטרטגיה כוללת למרחב החדש. ממשל קלינטון בשנות ה-90׳ ביקש לרכב על ה- “Unipolar Moment”, הרגע החד קוטבי [ראו כאן], בו ארה״ב היא מעצמת העל היחידה בעולם והיא יכולה, תיאורטית, לקדם ולהרחיב את המערכת הבינלאומית שהקימה בגוש המערבי לכל העולם.

שנות ה-90׳ לכן ראו את ההרחבה של ארגון הסחר העולמי והצטרפותה של סין, התפשטות מזרחה של נאט״ו והשוק האירופי והשתתפות של ארה״ב במשימות שלום של האו״ם לא כמובילה שלהן אלא כחברה בהן. התחושה הייתה בשנות ה-90׳ שזהו קץ ההיסטוריה, שהמאבקים הישנים של האימפריות נגמרו ושהדמוקרטיה הליבראלית והשוק החופשי עומדים לכבוש את העולם כולו.

זה לא קרה.

ב-11 בספטמבר 2001 ארה״ב גילתה שההיסטוריה לא נגמרה, אפילו לא קרוב. במקום אסטרטגיה של התרחבות בינלאומית ארה״ב עברה לאסטרטגיה של ״מלחמה בטרור״. המזרח התיכון וארגוני טרור אסלאמיים הפכו למוקד העניין של וושינגטון, שפלשה לשתי מדינות תומכות טרור ופרשה רשת של סוכנים, לוויינים, מל״טים וכוחות מיוחדים כדי לרדוף פעילי טרור ברחבי הפלנטה. בוש אולי זכור כנשיא שפתח במלחמה בטרור, אך אובמה תרם את חלקו עם הרחבת מערכת המעקב האמריקנית ושימוש נרחב בתקיפות מל״טים.

אולם עד כמה שארגוני טרור הם אויבים משמעותיים – משום היכולת שלהם לייצר ברבורים שחורים כמו מטוסי נוסעים לתוך בניינים או מתקפה ביולוגית – הם לא שחקנים משמעותיים בזירה הבינלאומית. הם לא מעצבים אותה עם הסכמי סחר ומכסים, עם הקמת בסיסים ופרישת כוחות, עם השקעות זרות בתעשיות אסטרטגיות. בזמן שוושינגטון הייתה עסוקה בטרור האיסלמי, סין ורוסיה הפכו לכוחות משמעותיים באזורי ההשפעה שלהן והן התחילו לעצב את האזורים האלה כרצונם: ב-2008 הרוסים יצאו למלחמה עם גיאורגיה כדי להבהיר לארה״ב שההתרחבות של נאט״ו למזרח אירופה הסתיימה. סין הפכה אגרסיבית בים סין הדרומי, מול טאיוואן ובמוסדות בין-לאומיים. הרוסים רוצים להחזיר לעצמם את אזורי ההשפעה שלהם במזרח אירופה ואת מעמדם ככוח עולמי. הסינים רוצים לעצב את המערכת הבינלאומית כך שתהיה נוחה להם, תבטיח אספקה יציבה של חומרי גלם, ביקוש קבוע לתוצרת סינית ובשום אופן לא תאיים בסנקציות על המשטר הקומוניסטי בבייג׳ין.

מה האמריקנים רוצים?

התחרות לכוח

סין ורוסיה פוגשות את ארה״ב כשאין לה אסטרטגיה כוללת לעולם, חזון ברור לאן היא רוצה להוביל אותו. החזון של התפשטות הגוש המערבי נזנח משום שלציבור בארה״ב אין עניין בו. ״המלחמה בטרור״ היא לא אסטרטגיה לכל המערכת הבינלאומית, אלא להיבט ספציפי אחד בה – ארגוני טרור, במיוחד ארגוני טרור אסלאמים. האסטרטגיה הזו לא אומרת אבל דבר בנוגע ליחס של ארה״ב לסין או רוסיה. בתקופת הנשיא בוש ראינו מול שתיהן מדיניות דומה לזו של ימי קלינטון: הרחבה של האיחוד האירופי ונאט״ו במזרח אירופה וניסיון להמשיך ביחסים טובים עם סין בציפייה שהם ״ישנו את דרכיהם״ [ראו כאן להרחבה]. אולם ככל שעברו השנים לא סין ולא רוסיה שינו את דרכיהן ובמקום לעקוב אחר הקו של ארה״ב, הן החלו נוקטות במדיניות עצמאית ולעיתים עוינת לאינטרסים האמריקנים.

אין כאן האשמה של רוסיה או סין – כל מדינה פועלת לפי ההיגיון של האינטרס הלאומי שלה. האשמה אם בכלל נמצאת בוושינגטון, שבכל השנים האלו לא גיבשה אסטרטגיה ברורה מה היא בדיוק רוצה מהעולם. ברור לאמריקנים שהם שינו את המבנה של המערכת הבינלאומית עם האו״ם ונאט״ו וארגון הסחר העולמי. ברור להם שיש להם אינטרסים מהותיים בעולם – כמו מזרח אסיה חופשית לשיט ואירופה שאינה תחת שליטה של אף מעצמה. אך מעבר לכך? האם עוד יש לארה״ב חזון חיובי לעולם, שארה״ב כולה – מהציבור עד צמרת הממסד הפוליטי – מוכן להשקיע עבורו זמן, הון ואם צריך דם? התשובה היא לא. אך זה לא אומר שאין שום דבר שמעצב את מדיניות החוץ והחשיבה האסטרטגית בוושינגטון. יש היגיון בשיגעון, הוא פשוט שונה ממה שלמדנו להכיר מארה״ב ב-45 השנים האחרונות.

אם לארה״ב אין חזון גדול יותר לתפקידה בעולם אזי מה שיקבע את התנהגותה יהיה מה שקבע את ההתנהגות של כל מעצמה גדולה ב-300 השנים האחרונות: האינטרס הלאומי שלה. לכל מדינה יש אינטרס לאומי שמגדיר מה היא צריכה כדי לשרוד ומה היא צריכה כדי לשגשג. ככל שמדינה מרחיקה לראות וככל שהיא גדולה יותר, כן האינטרסים שלה גדולים יותר. האינטרס הלאומי קובע למדינה היכן היא צריכה להשקיע את המשאבים שלה ולאן היא צריכה להפנות את מרצה.

ארה״ב לא שונה. אם לארה״ב אין חזון גדול יותר לאיך היא רוצה לראות את העולם, אז היא לכל הפחות תוודא לשמור על האינטרס הלאומי המהותי שלה בעולם. הפצת דמוקרטיה וסחר חופשי אולי נשמעים טוב, אך הם לא אינטרס לאומי מהותי. הביטחון של ארה״ב לא ישתנה כהוא זה אם המזרח התיכון יהיה יותר דמוקרטי או לא. היא כן תושפע אם סין תהפוך להגמון אזורי במזרח אסיה או רוסיה להגמון אירופי. בשני המקרים ארה״ב עלולה להיחסם משווקים חשובים לה כלכלית ולהיות בעמדה אסטרטגית נחותה יותר – אם סין תשלוט במזרח אסיה, היא תוכל להצר את צעדיה של ארה״ב באוקיינוס השקט ובאוקיינוס ההודי. האינטרס הלאומי של ארה״ב הוא בר מדידה וברור ולכן הוא שקובע ויקבע את האסטרטגיה האמריקנית כל עוד בוושינגטון אין חזון רחב יותר לעולם.

אל תצפו שזה ישתנה בקרוב: בגיליון מרץ/אפריל 2020 של הירחון Foreign Affairs ג׳ו ביידן שרטט את מדיניות החוץ שלו כנשיא. החזון של ביידן הוא ״קידום הדמוקרטיה״ בעולם. שזו אסטרטגיה נהדרת כסיסמת בחירות, אך פחות כאסטרטגיה שיכולה להנחות את ארה״ב בזירה הבינלאומית. האם לדוגמה ביידן יסיר את תמיכתה של אמריקה בערב הסעודית, בעלת ברית וותיקה של ארה״ב? או ינתק את הקשרים עם ווייטנאם, הידידה החדשה במזרח אסיה ודיקטטורה קומוניסטית? המעניין הוא שבנקודות מעשיות, כלומר במקום בו אי-אפשר לדבר בסיסמאות, ביידן מזכיר מאוד את טראמפ.  ביידן, כמו טראמפ, מבטיח שהוא יקדם רק הסכמי סחר שטובים לעובד האמריקני ולמעמד הביניים האמריקני, מה שאומר שסחר חופשי יהיה בעדיפות משנית לעומת האינטרסים הכלכליים של ארה״ב, אם בהבטחת השקעות זרות, תעסוקה או שווקים חדשים ליצרנים אמריקנים. הוא גם מבטיח לפעול נגד סין ורוסיה ביחד עם בעלות הברית המסורתיות של ארה״ב, מה שאומר חיזוק הלחץ על שתי המתחרות האסטרטגיות של ארה״ב – בדיוק מה שמכתיב האינטרס הלאומי.

האינטרס הלאומי האמריקני הוא המפתח שלנו להבין את ההתנהגות של וושינגטון בזירה הבינלאומית עכשיו ובשנים הבאות. הוא יוגבל רק ע״י דבר אחד: היעדר העניין והרצון של הציבור האמריקני בעוד מלחמה מחוץ לגבולות ארה״ב [מקור]. נכון שלפי האינטרס הלאומי ארה״ב צריכה להתמקד בתחרות עם סין ורוסיה על השפעה, אך רובו של הציבור האמריקני מודאג יותר ממתקפות סייבר, טרור וצפון קוריאה מאשר רוסיה וסין [מקור]. תפיסות של הציבור כמובן ניתנות לשינוי, אך יהיה צורך באיום צבאי ברור בשביל להצדיק בעיני העם האמריקני מלחמה נוספת באירו-אסיה. אם הציבור לא מעוניין במלחמה הרי שגם הממסד הפוליטי לא מעוניין בה – הוא יהיה מוכן לפעול בהתאם לאינטרס הלאומי אך יוודא שארה״ב אינה מסתכנת במלחמה שתעלה לו בכסאו. זו הסיבה שטראמפ נמנע מלפתוח במלחמה עם איראן וממשיך לחנוק אותה כלכלית בעודו סובל את ההתגרויות האיראניות.

הנקודה הזו צריכה הרחבה: לכאורה הטענה שטראמפ סובל התגרויות איראניות עומדת בניגוד לעובדה שטראמפ חיסל את קסאם סולימאני משום המעורבות שלו במתקפה על השגרירות האמריקנית בבגדאד. חשוב להבין שטראמפ פעל כאן משום שאיראן פגעה בריבונות של ארה״ב. לכל ממשל אמריקני, גם לכזה שמנסה להימנע ממלחמות, יש קו גבול. לכן סולימאני חוסל על המתקפה בשגרירות, אך ארה״ב לא תקפה את איראן כשזו הפציצה מתקני נפט בערב הסעודית. המתקפה הזו לא פגעה לא בריבונות האמריקנית ולא באינטרס הלאומי של ארה״ב.

מהו אם כך האינטרס הלאומי האמריקני? הראשון והחשוב ביותר הוא למנוע ממעצמה אחת להפוך להגמון באירו-אסיה. אירו-אסיה, או בכינוי שלה ״האי העולמי״, היא המרכז של העולם, אם משום שיש בה הכי הרבה בני אדם, הכי הרבה שטח או הכי הרבה משאבי טבע. שליטה של מעצמה אחת באי העולמי תאיים על העצמאות של צפון אמריקה. ארה״ב לכן יצאה למלחמה עם גרמניה ויפן ויצאה למאבק עם בריה״מ, בשביל למנוע את ההשתלטות שלהן על אירו-אסיה [מקור]. סין היא כיום האיום המשמעותי ביותר על ארה״ב מאותה סיבה גיאופוליטית – אם סין תצליח להשתלט על מזרח אסיה, היא תוכל להקרין את כוחה ברחבי אירו-אסיה ואמריקה. האינטרס הלאומי לכן מחייב למנוע את העלייה של סין כהגמון באירו-אסיה.

איך עושים את זה? ראשית, מחזקים את הנוכחות הצבאית של ארה״ב במזרח אסיה. את זה אובמה התחיל וטראמפ המשיך [מקור]. שנית, מחזקים בעלות ברית מול סין – יפן, דרום קוריאה, טאיוואן, אוסטרליה, ווייטנאם ואינדונזיה. המטרה היא להפוך את השכונה לכמה שיותר צפופה לסינים. שלישית, מקטינים את התלות הכלכלית בסין. מוציאים קווי אספקה ממנה, מצמצמים את ההשקעה הסינית בארה״ב. רביעית, שומרים על היתרון האסטרטגי של ארה״ב, במיוחד בתחום הטכנולוגי. סין לא יכולה להיות זו שתפרוש רשתות 5G במדינות המערב או להחזיק ראשונה במחשוב קוונטי או כלים היפר-סונים.

שתי הנקודות האחרונות מביאות אותי להיבט הבא של האינטרס הלאומי האמריקני: סחר חופשי שטוב לארה״ב – טוב לצרכן האמריקני אך גם טוב ליצרן האמריקני. הטעות, שכבר עמדנו עליה בפרק על רוברט לייטהייזר, היא לחשוב שארה״ב שינתה את עמדתה בנוגע לסחר חופשי. אין דבר רחוק מהאמת: טראמפ לא נגד סחר חופשי, וארה״ב תמיד תרצה לקדם סחר חופשי – כל עוד הסחר הזה משרת את האינטרסים הכלכליים שלה. לארה״ב יש אינטרס למכור לעולם ויש לה אינטרס לייעל את שרשרות האספקה שלה – אך לא בכל מחיר. אם הבחירה היא בין מפעל זול בסין למפעל מעט יקר יותר במקסיקו, מקסיקו עדיפה. אם הבחירה היא בין הסכם סחר גרוע ליצרן האמריקני או שום הסכם, שום הסכם עדיף.

המציאות הזו לא תשתנה כשטראמפ יעזוב את הבית הלבן, והנשיא הבא גם הוא ידחוף להסכמי סחר שמשרתים קודם כל את ארה״ב. לייטהייזר הניח את הבסיס החוקי עליו כל נשיא אחרי טראמפ יוכל להשתמש במכסים כדי לכפות את האינטרס המסחרי של ארה״ב על הצד השני. למה שנשיא שרוצה להשיג הסכם טוב ולהיראות כמי שמגן על היצרן האמריקני לא ישתמש בנשק של מכסים? כי זה לא יפה? כי האקדמים לא תומכים בו? ממשל טראמפ הוכיח שהם עובדים, גם אם הם לא פופולאריים. אין סיבה לממשל הבא לא להשתמש בהם גם כדי לקדם את האינטרס הלאומי של ארה״ב לעוד תעסוקה ועוד שווקים למכור להם.

בהקשר הזה משבר הקורונה רק יחזק את הממשל האמריקני הבא לדחוף להסכמים טובים יותר לארה״ב. המשק האמריקני יסבול מאבטלה גבוהה וירידה בצריכה הפרטית. הדרך לפתור את הבעיות האלו תהיה ע״י פרויקטים לאומיים רחבים במימון הממשל והסכמים שיפתחו שווקים שעד עכשיו היו סגורים ליצרנים אמריקנים: אם אלה שווקים ביפן, באירופה או באסיה. ביידן אולי יהיה מנומס יותר כשהוא ידבר עם האיחוד האירופי על סילוק מכסים אך הוא ירצה את אותו דבר שטראמפ רוצה: הסכם טוב ליצרן האמריקני.

המחקר בעולם החדש

מפני שארה״ב תרצה להבטיח את עליונותה האסטרטגית ואת השגשוג הכלכלי שלה, מחקר והשליטה במחקר ישחקו תפקיד חשוב בכל אסטרטגיה לאומית של הבית הלבן. אנחנו נמצאים בעיצומן של מספר מהפכות טכנולוגיות שלכל אחת מהן יש השלכות אסטרטגיות משמעותיות: הפריסה של רשתות 5G, ביחד עם רכבים אוטונומיים, אוטומטיזציה ובינה מלאכותית, תביא למהפכה בצורה בה אנו מייצרים. הדגש יהיה על קווי ייצור גמישים, שיוכלו להתאים בקלות יחסית את המוצר לדרישות של לקוחות שונים [מקור]. היום הרכב מיוצר בוורוד עם ריפוד בירוק זוהר, מחר בשחור עם ריפוד מפלסטיק ממוחזר. זרם נתונים קבוע מהחנות למפעל ומהמפעל לחנות יאפשר ליצרנים לנהל ברמת דיוק גבוהה את הייצור והמלאי שלהם, מגדילים את היעילות [מקור]. עם פחות דגש על עלות כוח אדם ויותר על איכות וזמינות, קווי האספקה עתידיים להתקרב למרכזי הצריכה ולהחזיר משרות ייצור שעד כה היו במדינות עם כוח עבודה זול [מקור].

מי שישלוט בתשתית של המהפכה הרביעית הזו, רשתות 5G, יהיה בעל יתרון אסטרטגי גם משום הרווח העצום שהוא יפיק וגם משום שהוא יהיה בעל נוכחות בליבן של הכלכלות המתועשות של העולם. זו הסיבה שהאוסטרלים מנעו כניסה של חוואווי לרשתות ה-5G שלהם: ב-2018 סימולצית מלחמה של משרד ההגנה האוסטרלי מצאה שרשתות 5G חשובות מדי כדי לאפשר לאיזה שחקן לא אמין להיות עם גישה אליהן [מקור]. עבור וושינגטון פריסה של רשתות 5G וקידום הבסיס התעשייתי שלה למהפכה הרביעית תהיה לא רק הישג כלכלי, אלא גם תפגע בסינים שיראו איך קווי אספקה עוזבים אותם.

טכנולוגיה נוספת בעלת חשיבות אסטרטגית היא מחשוב קוונטי. מחשוב קוונטי יאפשר לא רק חישובים מהירים יותר, אלא חישובים שלא אפשריים עם המחשבים שלנו היום [מקור]. תיאורטית מחשבים קוונטים יוכלו לפצח צפנים שייקחו למחשבים רגילים מיליוני שנים [מקור] – דבר שמסכן לא רק תקשורת צבאית קונבנציונאלית אלא גם את הצפנים להפעלת נשק גרעיני [מקור]. אף מעצמה לא רוצה להיתפס עם המכנסיים למטה ולגלות שהאפשרות היא לא רק תיאורטית, אלא גם מעשית.

וושינגטון תשקיע במחקר בטכנולוגיות האלו ובמקביל תמנע גישה של משקיעים זרים אל החברות שיפתחו אותן. יהיה כאן מירוץ טכנולוגי, בו כל מדינה תנסה להגן על המחקר שלה מהאחרות. אנחנו יכולים לצפות שהממסד בוושינגטון יקבע לחברות הזנק בקליפורניה אילו השקעות הן יכולות לקבל וממי, כשחברות שעוסקות בתחומים של טכנולוגיה קריטית יהיו מנועות מקבלת השקעות מגורמים תחרותיים.

כמובן ביחד עם המניעה יש גם השקעה – בתקציב ל-2020 ממשל טראמפ ביקש מהקונגרס 134 מיליארד דולר למחקר ופיתוח [מקור]. התקציב ל-2020 כמובן נקבע ע״י ההעדפות של ממשל טראמפ (פחות כסף למחקר לאנרגיה ירוקה למשל) אך הוא עדיין עוקב אחר האינטרס הלאומי האמריקני: התקציב למחקר אמל״ח גדל ב-9%, להגנת סייבר והגנת תשתיות ב-107% והתקציב לטכנולוגיות תקשורת לא השתנה [מקור]. אם וושינגטון מעוניינת לנצח במירוץ הטכנולוגי – והיא מעוניינת – תחומי מחקר שימצאו אסטרטגים קרוב לוודאי יראו עלייה משמעותית בהשקעה הממשלתית.

כאן אצלנו בשכונה

אז דיברנו על השינוי בארה״ב, על האינטרס הלאומי ועסקנו בכמה היבטים שלו. מה שמעניין את כולנו כמובן הוא להבין איפה המזרח התיכון פוגש את האינטרס הלאומי האמריקני.

המזרח התיכון תמיד היה פחות חשוב בחשיבה האסטרטגית האמריקנית משום שלא מדובר באזור שיכול גיאו-אסטרטגית לאיים על ארה״ב. המזרח התיכון נעול בין אירופה למזרח אסיה – גם אם איראן תהפוך להגמון אזורי, היכולת שלה לתקוף את צפון אמריקה היא מוגבלת. החשיבות של המזרח התיכון היא בהשפעה שלו על מחירי האנרגיה העולמיים והיכולת שלו לייצא טרור לצפון אמריקה, משהו שגם אחרי כמעט 20 שנה ארה״ב עדיין לא שכחה.

מבחינת האמריקנים מחירי נפט יציבים הם טובים לכלכלה העולמית וטובים גם לצרכן האמריקני – ארה״ב עדיין מייבאת נפט מהמזרח התיכון, גם אם בכמות נמוכה [מקור]. אולם בזה זה מסתיים. לארה״ב יש אינטרס לאומי למנוע מאיראן לכבוש את ערב הסעודית, אך מעבר לכך היא אינה מחויבת לא ליציבות של ערב הסעודית, עיראק או כל מדינה אחרת במפרץ. כשהאיראנים ירו טילים על ערב הסעודית הם לא איימו להפר את איזון הכוח במפרץ ולכן ארה״ב נמנעה מלהגיב במתקפה על האיראנים. הם שלחו כוחות להגנת ערב הסעודית – סוללת טילי פטריוט ומטוסי F-15 – אך נראה שהסעודים הולכים לשלם עליהם [מקור].

חוסר העניין של וושינגטון במזרח התיכון הוא לא דבר רע בשבילנו. סביר שממשל דמוקרטי יהיה פחות ידידותי לנו אבל לא יהיה לו מניע אסטרטגי כלשהו ללחוץ את ישראל. עם תחרות מול סין ורוסיה והיתרון הטכנולוגי שלנו אנחנו אפילו יכולים ללחוץ אותו אסטרטגית בחזרה, מאיימים לעבור למחנה השני.

מה שמביא אותי לנקודה נוספת: ישראל צריכה להבין שבעולם בו ארה״ב היא עוד מתחרה על כוח לחוק הבינלאומי יש פחות חשיבות מאינטרסים לאומיים. ישראל מחזיקה ביכולות שיהפכו אותה ליקרת ערך במהפכה התעשייתית הרביעית, עם חברות הזנק רבות שעוסקות באופטימיזציה של קווי ייצור, הדפסת תלת-מימד ועוד. ממשלת ישראל צריכה לשאוף קודם כל להמשיך ולחזק את המחקר והפיתוח בתחומים האסטרטגים האלה ואחרים – כמו מחשוב קוונטי – ולמשוך עוד הון זר למרכזי החדשנות שלה.

לאחר מכן הגישה לגז טבעי מציעה אפשרות של תיעוש מתקדם יותר למדינת ישראל – אם הסביבה הרגולטורית תהיה נוחה יותר ליזמים, עם ירידה במחירי החשמל וכוח אדם איכותי, יצרנים בארץ ובחו״ל יכולים למצוא את ישראל כמרכז ייצור ולוגיסטיקה מעולה משום הקרבה שלו גם לאירופה, גם למזרח אסיה וגם למזרח אפריקה. מדוע שישראל לא תייצר מדפסות תלת-מימד, רובוטים תעשייתים ומערכות אוטונומיות למפעלים?

לבסוף, בעידן של לאומנות כלכלית, הגישה הטובה ביותר להבטחת מסחר היא באמצעות הסכמי סחר בין מדינתיים. ישראל כבר מחזיקה בהסכמי סחר חופשי רבים והיא צריכה לשאוף ולהוסיף עליהם עוד – לדוגמה עם דרום מזרח אסיה – ולהרחיב את הקיימים כך שיכללו גם נושאים כמו סחר דיגיטלי, קניין רוחני והשקעות הון בנו.

סיכום

ארה״ב השתנתה. ממדינה עם חזון, היא הפכה לאומה שמחפשת את מטרתה. עד שהממסד הפוליטי בוושינגטון יצליח למצוא חזון חדש וכולל למדיניות החוץ האמריקנית, היא תמשיך להיות מונעת בראש ובראשונה ע״י האינטרס הלאומי שלה – שמירת הכוחות האירו-אסיאתים חלשים ומופרדים, הסכמי סחר טובים לארה״ב ועמידה בקדמת המרוץ הטכנולוגי. הודות ליחסים הטובים שלנו עם האמריקנים ישראל יכולה להניות מההשקעות של הממשל בטכנולוגיה וחוסר העניין שלו במזרח התיכון נותן לנו חופש אסטרטגי גדול יותר מול השכנות שלנו במרחב. הן אינן עוד זוכות לאוזן קשובה בבית הלבן והן יצטרכו להתחבר אלינו אם הן רוצות להמשיך ולהיות רלוונטיות בכלכלה החדשה של המאה ה-21. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 8: משבר הקורונה – ההלם הגיאופוליטי

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הורדת הפרק – קישור.

דיברנו בפרק הקודם על ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה. זיהינו ארבע תגובות הלם שהמשבר יוצר בכלכלה: הלם ייצור, הלם צריכה, הלם אשראי והלם חדלות פירעון. דיברנו על המשבר שייווצר באיטליה עקב המכה לכלכלה ולתיירות ודיברנו על המשבר בארה״ב, שם חברות עם יותר מדי חובות יצטרכו להתמודד עם שוק עם מעט מדי צריכה. הפד התחיל בשבוע שעבר בהזרמת כסף ונראה שהוא כרגע הצליח להקל מעט את הלחץ באג״ח תאגידי – התשואה על אג״ח בדירוג BBB ירדה משיא של 5.56% ב-23 במרץ ל-4.94% ב-26 במרץ.

אנחנו בכל מקרה יכולים לצפות כרגע למיתון השנה, כשעסקים וצרכנים יצטרכו להתמודד עם ההשלכות החדשות של הווירוס. התכנסויות המוניות לא יהיו, אנשים יצמצמו את הצריכה שלהם עקב המכה הכלכלית של הגל הראשון וההיערכות לגל שני אפשרי בחורף. ענפי התעופה והתיירות יהיו בכל תרחיש הנפגעים העיקרים, והם לבדם בעלי משקל משמעותי בכלכלה הגלובאלית. ענף התיירות לבדו מהווה כ-10% מהתמ״ג העולמי [מקור].

אז אחרי שהבנו את ההשלכות על הכלכלה הגלובאלית, מה ההשלכות של הקורונה על הגיאופוליטיקה העולמית? אנחנו יכולים לזהות 4: ראשית, היא לוחצת מאוד את המפלגה הקומוניסטית והכלכלה הסינית, מאיימת גם על הלגיטימיות של המפלגה וגם על החיות הכלכלית של סין. שנית, היא מציאה לטאיוואן לראשונה לצאת מהבידוד הבינלאומי שלה ולהפוך את עצמה לשחקן משפיע בזירה הבינלאומית. טאיוואן התריעה על הקורונה לארגון הבריאות העולמי עוד בסוף שנה שעברה והתגובה שלה לווירוס היא דוגמה נפלאה איך דווקא שקיפות במידע ושיתוף הציבור הם כלים יעילים יותר במאבק במחלה הגישה הריכוזית של סין הקומוניסטית. שלישית, הקורונה מהווה מכה לאיחוד ולניסיון שלו להנדס זהות ״אירופית״. בשעת המשבר הזו כל אחת ממדינות האיחוד לא פנתה לעזור לשנייה ביחד, אלא פנתה לעזור לעצמה, נוטשת את האחרות. הקורונה הוא מבחן לפרויקט האירופי והוא נכשל בתגובה הראשונית. רביעית, אצלנו בשכונה – אין חדש תחת השמש: המדינות שהיו בלתי מתפקדות לפני ימשיכו לא לתפקד ואלו שכן מתפקדות ימשיכו לתפקד.

אני רוצה דווקא להתחיל אצלנו בשכונה לשם הדגשת המשמעות של הקורונה: הקורונה היא גורם לחץ על מערכת. היא לוחצת את המערכת בריאותית, חברתית, כלכלית ופוליטית. מערכת שהייתה קשיחה לפני תשרוד את הלחץ. מערכת שהייתה שבירה לפני תשבר. לכן כל-כך חשוב לנתח את המערכת, את המאפיינים שלה, בשביל לדעת מראש ממה כדאי להתרחק. הברבור השחור בסוף יגיע, אנחנו רוצים לצמצם את החשיפה אליו עד כמה שאפשר.

בשכונה שלנו המדינות שתפקדו לפני מתפקדות גם עכשיו. רובן של מדינות ערב נמצאות כרגע בעוצר כללי כמו בישראל. רובן עצרו תנועה מחו״ל, ביטלו בתי ספר ואוניברסיטאות והתקהלויות במסגדים. אצל העניות יותר יש מחסור בערכות בדיקה: לדוגמה שיעור הקטלניות במצרים ואלג׳יריה עומד על כ-6%, מה שמעיד כנראה על מחסור בערכות בדיקה. מבלי שיודעים את מספר הנדבקים האמתי, אחוז הקטלניות נראה גבוה יותר באופן חריג. שכנתנו במזרח ירדן קיבלה ב-22 במרץ עוד 21 אלף ערכות בדיקה והיא כרגע עומדת על שיעור קטלניות של 0.4%. היא התחילה בעוצר באמצע מרץ, בודדה חולים ומארחת אותם באתרי נופש, בדומה למלוניות קורונה כאן [מקור]. במפרץ כמובן המשאבים הרבים של הנסיכויות מאפשרים להן לערוך עשרות אלפי בדיקות (איחוד האמירויות לבדו ביצע עד אמצע מרץ כ-125 אלף בדיקות) ולטפל בחולים. סעודיה אף הגדילה לעשות וסגרה את מכה ומדינה לחג׳, בשביל למנוע הדבקה המונית [מקור].

Screenshot 2020-04-01 at 18.04.11

Screenshot 2020-04-01 at 18.04.34

לעומת המדינות האלו, המדינות הערביות המתפקדות, אלו שהיו בכאוס לפני ממשיכות בו גם עכשיו. לבנון, עיראק, סוריה, תימן – במדינות האלה אין ממשלה מתפקדת שיכולה לתאם צעדים לצמצום ההפצה של המחלה או בדיקות לאיתור נדבקים. לבנון לדוגמה נכנסה למשבר הקורונה אחרי שהכריזה על חדלות פירעון על חובותיה ועם משבר פוליטי שנמשך כבר מספר חודשים. על-אף שהממשלה הכריזה על עוצר רבים מפרים אותו, ממשיכים להפיץ את המחלה [מקור]. מערכת הבריאות בלבנון הייתה במחסור בציוד רפואי עוד לפני המשבר עקב הקשיים הכלכליים של המדינה [מקור] וקפיצה במספר החולים תביא לעומס אדיר על מערכת הבריאות במדינה. מדינת ישראל עלולה לראות לחץ פליטים בגבול הצפוני שלה, פליטים שינסו לברוח ממרכזי המחלה בערים הגדולות של ביירות, טריפולי וצידון. כדאי שממשלת ישראל כבר עכשיו תתגבר את הסיורים על הגבול עם לבנון ותהיה מוכנה לתאם תגובה רפואית עם הממשלה בביירות – לא לנו ולא להם יש עניין בקריסה רפואית של המדינה.

Screenshot 2020-04-01 at 18.05.53

עיראק נמצאת במצב דומה. עוד לפני הקורונה המדינה לא תפקדה עקב הפגנות ומהומות נגד הממשלה, שחיתות של הממשל ובחישה תמידית של איראן. עכשיו כשהממשלה מבקשת להגביל את תנועת התושבים הם רואים בזה צעד של מחאה פוליטית להמשיך ולהפגין. מקרה אחד יכול לספר הרבה על מה שקורה בעיראק:  ב-20 במרץ 400 אלף – 400 אלף – שיעים הגיעו לצפון בגדאד לציין את מותו של האימאם השביעי [מקור]. בהנחה שלווירוס לוקח כשבוע לדגור ועוד כשבועיים להביא אדם לאשפוז, אנחנו יכולים לצפות לגל חולים ומתים בעיראק בתחילת אפריל, גל חולים שיכה במערכת בריאות שכהודעתו של שר הבריאות העיראקי ״אין לה את היכולת לטפל במחלה״. הבעיה של העיראקים שאין להם לאן לברוח – הם מוקפים מדבר מכל הכיוונים. אפשר וחלק ינסו להתקדם לגבול עם כווית, שתצטרך לפרוש באזור כוחות ביטחון. משבר בעיראק יהיה הזדמנות לערב הסעודית להשיג מחדש השפעה במדינה, אם תנסה לתאם ביחד עם ארגון הבריאות העולמי תגובה נאותה שתכלול משלוח מסכות, מכונות הנשמה והקמת בתי חולים. בן סלמן יוכל סוף-סוף להוכיח שהוא מנהיג, לא רק ילד שמנופף עם אקדח.

מבין כל מדינות האזור מי שנפגע הכי קשה ומי שמובילה במספר החולים והמתים היא איראן, עם מעל 35 אלף חולים ועוד 2,500 מתים. בזמן שמספר המתים באיראן מתייצב, מספר החולים היומי בה עדיין גדל נכון ל-28 במרץ, עם 3,000 מקרים חדשים לעומת 2,900 ביום הקודם. הבעיה של המשטר באיראן, כמו כל משטר רודני, שיש לו רפלקס קודם כל לשקר ורק לאחר מכן לומר את האמת. בתחילת ההתפרצות ממשלת איראן הכחישה שבכלל יש התפרצות עד שבכירים בצמרת השלטון האיראנית החלו לחלות ולמות. בין המתים: יועץ קרוב למנהיג העליון, גנרל בכיר במשמרות המהפכה וחברת פרלמנט. בנוסף כ-10% מכל חברי הפרלמנט באיראן נמצאו חיובים לקורונה [מקור]. יש כבר שמועות שגם המנהיג העליון עצמו נדבק בווירוס ואלו לא חדשות טובות לו – ח׳אמנאי הוא בן 80 ולפי מספר דיווחים חולה בסרטן ושלל מחלות אחרות [מקור].

כמו את עיראק גם את איראן הקורונה פוגשת בזמן מאוד לא טוב: איראן כבר ידע מספר גלי הפגנות במדינה, הסנקציות הכלכליות של ארה״ב חונקות את הכלכלה שלה והקריסה במחירי הנפט מקשה עליה עוד יותר למצוא את המשאבים בשביל להתמודד עם ההתפרצות. על אף זאת, לא סביר שנראה את השלטון משתנה מבפנים – משמרות המהפכה עדיין שומרים על עמדת הכוח בשלטון באיראן. גם אם המנהיג העליון ימות, המשמרות ישמרו על השלטון מאוחד כלפי חוץ.

מה שאולי כן נראה הוא גל הפגנות חדשות באיראן. אזרחי איראן חגגו את ראש השנה הפרסי על אף בקשות של הנשיא להישאר בבית. גם כשהממשל איים ש-3.5 מיליון איש ימותו אם לא ישמעו להוראות, אלפי איראנים עזבו את הערים והלכו לבלות את ראש השנה ביעדי נופש פופולאריים [מקור]. גם באיראן אנחנו כנראה נראה קפיצה במספר החולים והמתים החל מאפריל. חוסר הציות של האזרחים, שנובע מחוסר אמון בשלטון, יגביר את הסבל האנושי מהמחלה. הסבל האנושי שיגרם יגביר את הזעם והתסכול של האזרחים מהשלטון, ששוב נתפס כיותר מחויב להישרדות של עצמו מאשר לרווחת האזרחים. כרגע הפחד מהווירוס כנראה מונע מהמונים לצאת ולהפגין נגד המשטר, אך זה ישתנה ברגע שהמשבר יחלוף. האם נראה את סופו של משטר האייתוללות בגלל הפגנות המוניות? קשה להאמין. אך אנחנו בהחלט הולכים לראות גל חדש של אי-סדר שישטוף אותה, את עיראק ולבנון.

חשוב לשים לב אבל שהמדינות שלא תפקדו לפני ימשיכו לא לתפקד. אלו שתפקדו ימשיכו לתפקד. אנחנו כנראה נראה תמונות קשות מעיראק, לבנון, איראן, סוריה – אך לא סביר שנראה מדינה יציבה מתמוטטת בגלל המחלה. המחלה היא כן הזדמנות לערב הסעודית לחזק את מעמדה כמנהיגה, אם תשכיל לנצל את משאביה בשביל לעזור למדינות האזור. גם ישראל יכולה להציע עזרה למדינות סביב ברגע שתסיים לטפל במשבר אצלה, עזרה שיכולה להיות עם מסכות, ערכות בדיקה ותרופות. יש כאן הזדמנויות, יש כאן עוד גורם של אי-יציבות שיערער עוד יותר את המדינות המעורערות גם ככה, אך לא מהקורונה מגיע האיום הכי גדול על יציבות האזור. אותו דבר אי אפשר להגיד על מקום אחר – סין ומזרח אסיה.

הסוף של Made in China

עבור סין משבר הקורונה הוא האיום הכי גדול על המפלגה מאז הטבח בכיכר טיאנאנמן בסוף שנות ה-80׳. למה? ארבע סיבות: המפלגה נכשלה בלהגן על העם, הכלכלה הסינית נפגעה בגלל העוצר, העולם עלול לראות במפלגה את האחראית למגפה וסין עומדת לראות את הגלובליזציה עוזבת אותה. אחרי הטבח בכיכר טיאנאנמן ב-1989 המפלגה הייתה קרובה להטלת סנקציות מצד המערב ובראשו ארה״ב. המפלגה צריכה עכשיו לא רק להשקיע מאמצים עצומים בשביל להשקיט את האוכלוסייה אצלה ולהציל את הכלכלה ממיתון עמוק, אלא גם לשנות את הנרטיב הגלובאלי כך שלא יופנה נגדה ברגע שכל המשבר הזה יסתיים.

בשביל להבין את הלחץ על המפלגה בואו נזכר איך כל הסיפור הזה התחיל: רופאים בווהאן הזהירו כבר בסוף דצמבר ממחלה דמוית SARS שמדביקה אנשים בעיר. פקידים מקומיים, שכפופים למערכת הריכוזית של בייג׳ין, חששו מלדווח על בעיה ולהיתפס כהיסטריים ולכן העדיפו להשתיק אותה: הם דרשו להפסיק להפיץ שמועות על המחלה ודרשו ממעבדה שחקרה את הנגיף לעצור את הבדיקות ולהשמיד את הדגימות [מקור]. אחת השאלות הגדולות שעדיין קיימות היא האם כאשר ארגון הבריאות העולמי, על בסיס מידע מסין, הכריז ב-14 בינואר ״שלא ידוע שהווירוס עובר בין בני אדם״ המפלגה הקומוניסטית כבר ידעה שהוא מדבק, או שמא אפילו בייג׳ין לא הייתה מודעת להיקף ההדבקה בווהאן. בכל מקרה, ההסתרה של ההתפרצות מסוף דצמבר עלתה לסין ולעולם בזמן יקר, זמן בו עוד נדבקים הגיעו לתאילנד, דרום קוריאה ושאר העולם.

הכישלון של המפלגה לעצור את ההתפרצות קודם כל פוגע בחוזה שלה עם העם הסיני. החוזה של המפלגה עם העם הוא שגשוג וביטחון בתמורה לוויתור על זכויות פוליטיות. עם ההתפרצות המפלגה נכשלה בדאגה לשגשוג וביטחון, כישלון שהורגש בכל סין. בניסיון להרגיע את דעת הקהל המפלגה מיהרה להגיב: ראשית, הבוסים המקומיים בווהאן פוטרו. שנית, בימים אלה המפלגה מקדמת חזית לאומנית מול ארה״ב בשביל לנסות ולהפנות את הזעם של ההמונים למשהו אחר מכישלון המפלגה. גם עם הצעדים האלו, ברור שהייתה כאן פגיעה בלגיטימיות של המפלגה בכלל ושל שי ג׳ינפינג בפרט. שוב, מקרה אחד יכול לספר לנו הרבה: חבר בכיר בקבוצת ״הנסיכים״, אליה גם שי שייך, חש מספיק אומץ אחרי הכישלון בהתמודדות עם הקורונה שהוא פרסם מאמר בו הוא קורא לשי ״ליצן לבוש בגדי קיסר״ שצריך להסתלק לפני שיעשה נזק רב מדי למדינה [מקור]. המאמר כמובן הוסר מהרשת מספר ימים אחרי שפורסם ואם אתם תוהים – כן, האיש נעלם.

המפלגה גם נכשלה בהבטחת שגשוג לעם: אחרי שנכשלה להכיל את ההתפרצות המפלגה הורתה להטיל עוצר בערים בשביל למנוע את התפשטות המחלה. התוצאה? כחצי מאוכלוסיית סין מצאה את עצמה תחת סוג כזה או אחר של עוצר, עם מחיר חמור לכלכלה: ירידה של 20% במכירות ברשתות, ירידה של 13% בייצור התעשייתי וירידה של כמעט 25% בהשקעות [מקור]. הירידה בייצור הייתה החמורה ביותר מזה 30 שנה, והצפי הוא שהכלכלה הסינית לראשונה מאז המהפכה התרבותית של מאו בשנות ה-60׳ תתכווץ ברבעון הראשון של 2020. בנק סיני אחד כבר עדכן את הצפי לצמיחה של הכלכלה ל-2020 מ-6.1% ל-2.6% [מקור].

מה ההשלכות של הפגיעה הכלכלית? ראשית, צמיחה איטית משמעותה שאין שגשוג. פחות ייצור משמעותו פחות משכורות ופחות עלייה בהן, פחות צריכה ופחות רווחה. פחות צמיחה בתמ״ג היא פחות צמיחה לנפש, כלומר האזרח הסיני בסוף 2020 לא יהיה עשיר יותר מכשנכנס אליה. בנוסף, צמיחה של 2.6% משמעותה שהמפלגה לא תעמוד ביעד הראשון מבין שני יעדי המאה. כזכור המפלגה קבעה ב-2012 שני יעדי מאה שהיא מתכוונת להשיג כחלק מהפיכתה של סין למדינה משגשגת: הכפלת התמ״ג לנפש ב-2020 מול 2010 והפיכתה של סין למדינת עולם ראשון עד 2049. בשביל להגיע ליעד הראשון סין צריכה השנה צמיחה של 5.6%, מה שלא נראה שיקרה כרגע [מקור]. כישלון לעמוד ביעד המאה הראשון יהיה כישלון אישי של שי, שיכול לפגוע במעמדו במפלגה, וכישלון של המפלגה מול העם – עוד פגיעה בחוזה ביניהם.

לבסוף, צמיחה של 2.6% משמעותה עוד לחץ על הבנקים, על העסקים ועל הממשלות המקומיות שגם ככה כורעים תחת משקל החוב הגבוה של סין. רק בסוף 2019 המדינה נאלצה לחלץ שלושה בנקים גדולים [מקור], וחברות לא עמדו בתשלום אג״ח בהיקף של כ-150 מיליארד יואן [מקור]. המשמעות של צמיחה נמוכה פי 2 משנה שעברה היא עוד חברות שיפשטו את הרגל, עוד בנקים שיצטרכו חילוץ ועוד אנשים שלא יוכלו לעמוד בהוצאות המחייה משום שהמשכורות לא יצמחו באותו קצב כמו האינפלציה (שעמדה בפברואר על 5.2%). כל אלה רק יאטו עוד יותר את הצמיחה של הכלכלה ויגדילו את התסכול של האוכלוסייה מהמפלגה, ששוב תיתפס בכישלונה. וכל זה – עוד לפני שלקחנו בחשבון את עקירת סין מהגלובליזציה.

להתראות לסין

סין עומדת לראות יציאה של קווי ייצור ממנה ואת הקטנת החשיבות שלה בכלכלה הגלובאלית. השאלה היחידה היא עד כמה תקטן חשיבותה בכלכלה הגלובאלית. יש שלושה גורמים שיקבעו את התשובה לשאלה הזו: הסיכון שעסקים יעריכו בהמשך הפעילות לסין, הנרטיב כלפי סין בקרב הכלכלות המפותחות והמאמצים של יריבים אסטרטגים לסין – יפן, טאיוואן וארה״ב – לנצל את המשבר בשביל להקטין את התלות הכלכלית בה.

נתחיל בסיכון. סין מזה כמה שנים רואה את העזיבה של חברות ועסקים ממנה. עם ההתפתחות הכלכלית שלה מחיר העבודה בה עלה ועסקים החלו לחפש את המקום הזול הבא לייצר בו. מאז שטראמפ פתח בסכסוך הסחר עם סין ב-2018 אל השיקול הכלכלי התווסף שיקול של אי-וודאות – עסקים לא ידעו מתי יופסקו המכסים אם בכלל והעדיפו להעביר את קווי האספקה שלהם במקום להיות תלויים במשחקי הכוח של וושינגטון ובייגי׳ן. חברות רבות לכן העבירו את העסקים שלהן למדינות אחרות: ווייטנאם, תאילנד, הודו, מקסיקו ועוד, כל מדינה עם עלות עבודה נמוכה וממשלה יציבה פחות או יותר.

הקורונה עכשיו מוסיפה שיקול נוסף לעסקים שעדיין לא יצאו – סיכון. בייג׳ין ניסה להסתיר התפרצות של מחלה אצלה, נכשלה בלטפל בה והשביתה את רוב המשק שלה. לכאורה המצב הזה לא היה אמור לקרות, כי בייג׳ין כבר עשתה את כל הטעויות האלה כשנכשלה בלטפל במשבר ה-SARS אצלה [מקור]. מה מבטיח שהיא לא תכשל גם בטיפול במחלה הבאה? ומה אז יעשו חברות עם קווי אספקה במדינה? שוב יתקעו בלי מוצרים?

הקורונה גם מדגישה את הסיכון לא רק מצד המערכת הריכוזית והלא יעילה של סין, אלא גם מצד המרכזיות של סין לכלכלה הגלובאלית. 20% מכל הסחר במוצרי ביניים, מוצרים שהם חלק מתהליך הייצור של סחורות סופיות, מקורו בסין [מקור]. הודות לגודל האוכלוסייה שלה ועלות העבודה הנמוכה בה סין הפכה למפעל הייצור של העולם – אם בשביל בגדים, מוצרי אלקטרוניקה, חלקי מכוניות או תרופות. 80% מהאנטיביוטיקה למשל בארה״ב מקורה בסין [מקור]. הגלובליזציה אכן הפכה את שרשרות הייצור לגלובליות, אך הן רובן עוברות ותלויות בייצור מסין. השרשרות האלו נוצרו מפני שהן מציעות מוצרים באיכות גבוהה ובמחיר נמוך – הן מונעות ע״י הפערים בעלות העבודה בין מדינות וההתמחות של כל אחת. הבעיה שיותר מדי חברות הפכו תלויות בסין כחלק משרשרת האספקה שלהן. עסקים ירצו לגוון יותר את מקורות האספקה שלהם בשביל למנוע שיבוש עתידי כמו זה שנגרם בגלל הקורונה. הרצון שלהם יועצם אם הגישה כלפי סין תהפוך עוינת ואם יעודדו אותם הממשלות הלאומיות שלהם, שיראו בתלות בסין אתגר לביטחון הלאומי שלהן.

Screenshot 2020-04-01 at 18.06.33

מה הכוונה בגישה עוינת לסין? סין כבר איבדה הרבה מהכוח הרך שלה בעקבות הפעולות שלה בהונג קונג ושינג׳יאנג. הקונגרס העביר חקיקה שתחייב את משרד המדינה להטיל סנקציות על אישים סינים שמעורבים בפגיעה בזכויות אדם בשני האזורים. הקונגרס גם העביר את חוק TAIPEI, שמטרתו לחזק את הקשר בין ארה״ב לטאיוואן ולקדם את מעמדה הבינלאומי של טאיוואן בתמיכת ארה״ב. כל זה היה עוד לפני משבר הקורונה.

אחרי שהמשבר הסתיים ארה״ב תבקש להמשיך בקו נגד סין ואולי אף תדרוש חקירה של הפקידים שהיו מעורבים בהסתרת ההתפרצות. בייג׳ין כמובן תתנגד, אך ארה״ב תשתמש בזה כהוכחה שסין אכן טייחה את המקרה. עם תפיסה שסין היא האשמה בהתפרצות מחוקקים בארה״ב, בריטניה, גרמניה ויפן יתמכו בהקטנת הקשרים עם סין ואולי אף בהטלת סנקציות על אישים וגופים שהיו אחראים להסתרה, כולל סילוק עיתונאים סינים משטחן ודרישה מסין לפצות את המדינות שנפגעו מהקורונה בצורה כספית.

מאחורי הקו הזה יסתתרו אינטרסים גיאופוליטיים ברורים: ארה״ב, יפן וטאיוואן ראו את העלייה הכלכלית של סין בשנים האחרונות בחשש, וודאי את הפיכתה לתוקפנית יותר תחת שי ג׳ינפינג. קידום קו עוין לסין יתרום לשלוש המדינות להחליש את סין כלכלית בעודם מחזקים את הכלכלות המקומיות שלהם. יפן כבר הודיעה שתפעל להוציא קווי ייצור מסין ולהקטין את התלות בה [מקור]. טאיוואן פועלת מזה שנתיים לעודד עסקים לעבור מסין לדרום מזרח אסיה [מקור]. ארה״ב כנראה תדרוש את החזרה של תעשיות קריטיות כמו תעשיית התרופות לארה״ב ותעודד עוד עסקים לעבור לדרום מזרח אסיה ומקסיקו במקום סין.

הסינים כמובן לא יושבים בחיבוק ידיים. בייג׳ין מנהל בשבועות האחרונים קמפיין תעמולה משמעותי דרך ערוצי התקשורת שלה שמטרתו להנדס מחדש את הנרטיב סביב מחלת הקורונה. יש שתי נקודות מרכזיות לקפיין הזה: ראשית, סין היא לא המקור של הקורונה. העובדה שהמחלה התפרצה בה ראשונה אינה קשורה לסין וזו טעות ואף גזענות להאשים את סין בקשר עם המחלה. שנית, סין הצליחה לטפל ביעילות בקורונה וכדאי לחקות את התגובה שלה. הנקודה השנייה גם בעקיפין רומזת שהמודל הסיני הוא המודל העדיף, משהו ששי ג׳ינפינג מנסה לקדם בזירה הבינלאומית מאז כניסתו לתפקיד הנשיא ב-2013. המאמצים הסינים אולי יקנו את הלבבות באיטליה ומזרח אירופה, כמו גם באפריקה שם הראייה של האוכלוסייה את סין היא בעיקרה חיובית. לא סביר שהיא תצליח לשנות באופן משמעותי את הנרטיב בארה״ב או מערב אירופה, מה שאומר שהמפלגה תצטרך להתחיל ולהתכונן ליציאה של שרשרות ייצור ממנה בעידודן של ארה״ב, טאיוואן ויפן.

ההזדמנות לטאיוואן

מי שכנראה תרוויח מהמשבר הנוכחי היא סין האחרת – טאיוואן. כבר עסקתי בעבר באי הקטן על 23 מיליון תושביו בקיסר אדום. טאיוואן מציגה אלטרנטיבה לעם הסיני עם שלטון דמוקרטי ושוק חופשי משגשג. התגובה של טאיוואן להתפרצות מראה שגם ממשלות דמוקרטיות יכולות להגיב במהירות ויעילות למשבר מבלי להצטרך לבידוד הכפוי של תושבים.

טאיוואן עוד הגדילה לעשות כשהייתה הראשונה להתריע על הווירוס החדש לארגון הבריאות העולמי כבר בסוף דצמבר 2019 [מקור] ומאז פרוץ המשבר מציעה למדינות שונות להיעזר בניסיון שלה בשביל להתמודד איתו. טאיוואן גייסה את התעשייה הפרטית שלה בשביל להגדיל את הייצור של ציוד רפואי, בעודה מאפשרת שקיפות מידע לאזרחים כדי לדעת אם הם נדבקו או לא. תהליך סינון דיגיטלי בשדות התעופה אפשר לטאיוואן בזריזות לסנן אנשים שהם בסיכון גבוה יותר להיות נשאים ולבודד אותם משאר האוכלוסייה. היא גם התחייבה להתחיל לשלוח לארה״ב כ-100 אלף מסיכות בשבוע ברגע שהאספקה אצלה תתייצב [מקור].

עוד לפני משבר הקורונה טאיוואן נהנתה מיחס חם יותר מוושינגטון, יחס שנבע בעיקר מרצון ללחוץ את סין באחת הנקודות הכי כואבות לה. עכשיו טאיוואן מרוויחה יחס חם מארה״ב והעולם מצד עצמה בלבד: היא מזכירה לעולם שיש עוד סין, סין דמוקרטית ומתקדמת טכנולוגית שבמשך שנים הורחקה מגופים בינלאומיים כולל האו״ם וארגון הבריאות העולמי. ההתעקשות של ארגון הבריאות העולמי לא לצרף את טאיוואן לשורותיו, לא להיעזר בה, כנראה תפגע יותר בו: ארה״ב תמשיך לתמוך בקידום המעמד הבינלאומי של טאיוואן. יפן גם היא תתמוך בחיזוק טאיוואן כמשקל נגד וכמנוף לחץ לסין. ההתנגדות של ארגון הבריאות העולמי לצרף לשורותיו מדינה מתקדמת שיש לה ניסיון רב בטיפול במשבר הוויראלי הנוכחי ומשברים דומים היא שטות, שתכניס אותו תחת לחץ מצד ארה״ב ויפן.

טאיוואן תמשיך ותמנף את היחס החיובי מצד הקהילה הבינלאומית בשביל להוציא את עצמה מהבידוד הדיפלומטי שלה ולקדם קשרים כלכלים חדשים עם מדינות דרום מזרח אסיה ואירופה. הודות לעובדה שהיא כבר שנים מחזיקה באסטרטגיה הרואה בדרום מזרח אסיה את העתיד של טאיוואן [מקור], היא ממוקמת בעמדה מצוינת לעזור ליפן, ארה״ב ואירופה להעתיק את קווי הייצור שלהן מסין לאזור. כל ניסיון של סין לנסות ולמנוע את עלייתה של טאיוואן, כל ניסיון שלה לאיים על טאיוואן, תיתפס כמה שהיא – בריונות. עם הכוח הרך שלה בשפל ותדמיתה פגועה לסין לא יהיה אותו משקל להכתיב למדינות אחרות כיצד לנהוג במדינה הסינית שדווקא טיפלה כראוי במשבר עוד בתחילתו.

האם נראה הכרה בינלאומית בטאיוואן? אינני חושב. האם נראה אותה מתקבלת חזרה לארגונים בינלאומיים, כולל האו״ם? כן וודאי. זו שעתה היפה של טאיוואן והיא תצא מהמשבר הזה לא רק עם הצלחה בהתמודדות עם המחלה אלא גם עם מעמד בינלאומי איתן יותר.

להתראות אירופה

אז דיברנו על השכונה שלנו, על סין ועל טאיוואן. נותר לנו עוד מקום אחד לעסוק בו: האיחוד האירופי. האיחוד האירופי תמיד היה פרויקט מוזר – הוא התחיל כניסיון צרפתי לשמור על הדומיננטיות הפוליטית של צרפת באירופה, המשיך לפרויקט גרמני לשמור על הדומיננטיות הכלכלית של גרמניה באירופה וכעת הוא נראה כמו ניסיון מוזר לחבר ביחד עמים רבים ושונים תחת דגל אחד ומטבע אחד.

אולם הבעיה האמתית של האיחוד היא לא המטבע או החוב או הסחבת הביורוקרטית. יש מדינות רבות שסובלות מכל אלה. הבעיה האמתית של האיחוד שאין זהות ״אירופית״ שתחבר את כל העמים ביחד במטרה משותפת ובתחושת אחווה משותפת. זה זול לדבר על ״אחראיות קולקטיבית״ כשהיא אינה נדרשת. אך כשהיא כן? כשהגרמני נדרש לשלוח כסף וציוד לאיטלקי? או הפולני לספרדי? אז האחראיות הקולקטיבית מתרסקת אל קרקע המציאות והזהות האירופית מסולקת בשביל הזהות הלאומית.

משבר הקורונה היה יכול להיות שעתו היפה של האיחוד. אחרי שנים רבות כל-כך של חוב משתק, של מיתון כלכלי, של תחושת משבר, האיחוד היה יכול באמת להתאחד נגד אויב משותף. הוא היה יכול לשלוח אספקה ורופאים לאיטליה, לתאם מדיניות אחידה נגד הווירוס ואולי אף לנקוט עמדת מדיניות חוץ שתהיה שונה מזו של סין וארה״ב ותכריח את שתי הכלכלות הגדולות בעולם להפסיק להפנות אצבעות זו לזו ובמקום זה לעבוד ביחד למצוא תרופה למחלה.

במקום איטליה וספרד נותרו להגן על עצמן בעוד גרמניה וצרפת אסרו על ייצוא ציוד רפואי משטחן [מקור]. הבנק האירופי אכן העמיד 820 מיליארד דולר לטובת רכישות אג״ח של מדינות, אך הוא עשה את זה לא כדי לעזור לאיטליה – אלא כדי להציל את עצמו. כפי שהראתי ב״פצצה איטלקית״ חדלות פירעון של איטליה תאיים למוטט את כל גוש האירו. אז הבנק האירופי המרכזי התחייב לקנות אג״ח איטלקי בשביל למנוע פאניקת משקיעים והתרסקות של איטליה.

במקביל לכסף שהעמיד הבנק האירופי המרכזי, האיחוד אינו מצליח להגיע להסכמה בנוגע לתוכנית המרצה לכולו. מדינות הדרום מעוניינות לגייס אג״ח קורונה בשביל לתת להשקיע בכלכלות שלהן. מדינות הצפון, כמו גרמניה והולנד, מעוניינות שלא לגייס חוב מיותר. הן כמובן נוקטות בגישה הזו בעודן מגייסות חוב בשביל עצמן: גרמניה אישרה תוכנית המרצה בסך 810 מיליארד דולר שתמומן כולה ע״י גיוס אג״ח [מקור]. כלומר גרמניה מוכנה לגייס חוב בשביל תוכנית המרצה, כל עוד זה נוגע אליה. מה בנוגע לשאר אירופה? בהצלחה לה.

האיחוד לא נכנס למשבר הזה במצב טוב: החוב האיטלקי היה גבוה מדי, החוב הספרדי גבוה מדי, אירו-סקפטיות הייתה בעלייה. עכשיו איטליה רואה את עצמה כמי שננטשה ע״י שאר אירופה, האיחוד אינו מצליח לייצר תגובה אחידה למשבר או אפילו להשלכות הכלכליות שלו. הכלכלה הגדולה ביותר באיחוד, גרמניה, כנראה תראה מיתון משמעותי עקב ירידה בביקוש בסין ובארה״ב, שני יעדי הייצוא הגדולים שלה. אם גרמניה תחווה מיתון היכולת של כלל האיחוד לעזור לחברות המתקשות תקטן, משום שגרמניה היא המקור התקציבי העיקרי של הבנק האירופי המרכזי.

האיחוד כמובן עדיין יכול לנסות ולהגיע לתגובה משותפת למשבר, לעזור לחברות המתקשות בו ולנסות וליצור תוכנית המרצה כלל אירופית. האיחוד כבר אישר עזרה בסך 50 מיליון אירו לרכישה וייצור של ציוד רפואי לאיטליה [מקור]. משלוח ציוד גם אושר לספרד, ביחד עם עזרה פיננסית לעסקים שם בסך 20 מיליארד אירו [מקור]. גם אם האיחוד יצליח לתאם לבסוף תגובה ראויה למשבר הקורונה, הוא יצטרך להתמודד עם שתי שאלות: ראשית, האם גרמניה והולנד יהיו מוכנות להמשיך ולהזרים כסף לאיטליה וספרד, שיסבלו מחודשים ארוכים של מיתון עמוק אם לא משבר כלכלי ממש? בשתי המדינות יחס החוב לתוצר הוא גבוה ובשתיהן ענף התיירות מהווה מעל 10% מהתמ״ג [מקור]. גם אם נניח שהייצור והצריכה הגלובאלים יחזרו כמעט לרמה לפני המשבר, לא סביר שנראה חזרה דומה של התיירות בזמן הקרוב. עכשיו כשהמשבר בשיאו ברור שגרמניה והולנד יפתחו את הארנק. אך בעוד חודשיים כשהייצור אצלן יתכווץ? כשארה״ב וסין יחוו מיתון? האם יש להן את הרצון הפוליטי לתמוך בשתיים מהכלכלות הגדולות באיחוד גם אחרי שהמשבר יעבור? לא בטוח. מה שבטוח שרומא ומדריד ירצו עוד תקציב בשביל עצמן. מה שבטוח הוא שהבנק האירופי ירצה לצמצם את יחס החוב-תוצר. אנחנו יכולים לצפות לריבים מחודשים בין איטליה לאיחוד כשמשבר הקורונה יהפוך להיות עוד בעיה בריאותית שתנוהל ברמת היום-יום.

השאלה השנייה והחשובה יותר היא האם הלחץ שהופעל כאן על האיחוד יעודד את החברות בו לשתף פעולה באופן הדוק יותר, אולי אף לגבש רשות אירופית לטיפול במשברי בריאות, או שמא דווקא להסתמך כל אחת על יכולותיה שלה? לשאלה הזו כנראה יהיו תשובות שונות אצל חברות שונות, מה שאומר דבר אחד – האיחוד יהפוך עוד פחות מתפקד ממה שהוא היה עד כה. בזמן שסביר לצפות מגרמניה וצרפת לתמוך ברשות בריאות כלל אירופית, או רשות חירום אירופית, איטליה, ספרד והונגריה כנראה יביעו סקפטיות מהמהלך אם לא יתנגדו לו ממש. ללא הסכמה של החברות רשות כזו לא תקום, או שהיא תהיה כל-כך חלשה שהיא לא תשנה משהו, מה שיכריח בכל מקרה את המדינות להסתמך זו על זו. אם האיחוד לא יכול לספק אבל ביטחון לאזרחיו או אפילו מענה מתאים לווירוס, מה הוא כן מספק? אני מניח שנראה קולות אירו-סקפטים רק מתחזקים באיטליה, מה שעוד יותר יעצים את הסכסוך שלה עם האיחוד על רקע כלכלי.

מחשבות להמשך

מה כל זה אומר לנו בישראל? מה המצב הבעייתי של סין, ההתחזקות של טאיוואן, הערעור של האיחוד, אומרים לנו? ראשית, שהסתמכות על עצמך היא תמיד עקרון טוב. אנחנו צריכים לשאוף להיות תלויים רק בעצמנו, גם בעודנו מחפשים שיתוף פעולה בינלאומי. שנית, עסקים ישראלים יעשו לנכון להתחיל לבחון העתקה של קווי ייצור לדרום מזרח אסיה. ממשלת ישראל תעשה נכון לעזור לעסקים למצוא יצרנים וצרכנים חדשים בדרום מזרח אסיה ומקסיקו. אנחנו יכולים לשם כך להיעזר ביפנים, בדרום קוריאנים ואף בטאיוואן דרך ערוץ לא רשמי. שלישית, ערעור של האיחוד האירופי ישפיע על שוק צרכני גדול לתוצרת ישראלית. ישראל כבר פועלת להסכם סחר חופשי עם בריטניה וצריכה לחפש שווקים נוספים כחלופה לשוק האירופי. אם גנץ רוצה רשימת יעדים כשר חוץ, הנה שלושה: הסכם סחר חופשי עם איחוד מדינות מזרח אסיה, ASEAN, חיזוק קשרי המסחר עם מקסיקו בדגש על שילוב תעשיות ישראליות בשרשרות הייצור של המדינה והסכם סחר חופשי עם בריטניה.

המיתון העולמי שיגיע יביא עסקים לחפש כיצד הם יכולים לייעל את תהליכי הייצור שלהם ולהקטין עלויות. זו הזדמנות מצוינת למחקר ופיתוח בכלל, וודאי ליכולות ההיי-טק הישראלי. גם התנועה מחדש של שרשרות ייצור תהיה הזדמנות להציע לעסקים לשלב טכנולוגיות שאולי לא היו זמינות כשהקימו לראשונה את המפעלים שלהם בסין – אם זה בתחום האוטומטיזציה, מערכות מידע חכמות, מערכות ניהול דיגיטליות ועוד.

ישראל גם יכולה לתרום בתחום המאבק בווירוס הקורונה והניהול של חיי היום-יום בשגרה חדשה של מעקב מתמיד אחר הווירוס. לדוגמה זיהוי של נדבקים באמצעות מצלמות תרמיות יכול להיות פתרון יעיל למרכזי תחבורה ובילוי המוניים. מערכות חיטוי אוטומטיות לחללים ציבוריים גם הן יהיו בביקוש. בכלל אנחנו יכולים לצפות לביקוש גדול יותר ברובוטים, אם בתעשייה, במשלוחים ואפילו בחקלאות [מקור]. המשבר הזה הוא אולי איום לסין והאיחוד, אך הוא הזדמנות לחדשנות הישראלית. אני בטוח שעוד נראה אותה מפתיעה את כולנו. תודה לכם על ההקשבה.

 




פלג 2: העולם החדש של בוב

להורדת הפרק – קישור.

איכשהו קרה שהמדיניות המרכזית של טראמפ היא גם המדיניות הכי לא ברורה שלו: מדיניות הסחר. אם להאמין לתקשורת הרחבה טראמפ הוא בור כלכלי שלא מבין את הדקויות של הסחר הבינלאומי, לאומן אנטי-קפיטליסטי ששם לו להשמיד את מערכת הסחר הנוכחית בשביל לסגור את גרעון הסחר שכלכלנים רבים טוענים שאינו משנה כהוא זה את מצב הכלכלה האמריקנית.

תראו, אני לא אוהב את חוסר ההערכה לאינטליגנציה של טראמפ ולו מפני שהאיש הצליח להפוך לנשיא ארה״ב ולנהל עסק של מיליארדים. אני לא חושב שיש מישהו שעוקב כאן שיכול לטעון שהוא השיג איזה מהדברים האלו. אני מקווה שאין מישהו מכם שחושב שלהיות נשיא ארה״ב או לנהל עסק של מיליארדים הוא משהו שמגיע בקלות. צריך אינטליגנציה בשביל זה, גם אם זו לא סוג האינטליגנציה שאנחנו רגילים להעריך. כן טראמפ הוא לא הדובר הכי מלוטש והוא מבלבל לפעמים בין עובדות ומספרים. כן יש לו נטייה להגיב באופן מוגזם לביקורת. לא, אני לא חושב שהוא מודל מוסרי באיזה קנה מידה. אבל הבן אדם הגיע להישגים ומצליח לנהל סה״כ נשיאות לא רעה בכלל. הוא הנשיא האמריקני הראשון מאז קרטר אני חושב שלא עירב את ארה״ב בסכסוך צבאי חדש איפשהו בעולם. אז בואו וקודם כל – לא נזלזל. אם ברגע הראשון משהו שטראמפ עושה נראה לנו מוזר ומנוגד להיגיון יכול להיות שהבעיה היא אצלנו, לא אצלו.

מדיניות הסחר של טראמפ מבוססת על הנחות שונות מהאורתודוכסיה המקובלת בנוגע לסחר בינלאומי. היא מבוססת על תפיסה שהתגבשה לא באקדמיה ובמכוני מחקר שם יש כזה דבר ״סחר חופשי״ אלא בבתי משפט וערכאות בינלאומיות, שם יצרנים אמריקנים נפגעו בגלל מערכת מעוותת. היא מבוססת על תפיסה שגובשה והיום יוצאת לפועל ע״י אדם אחד, האיש של טראמפ בסכסוך הסחר: רוברט ״בוב״ לייטהייזר. אתם כנראה לא שמעתם על האיש, אך בוב הוא האדם מאחורי מדיניות הסחר של טראמפ ובחזית שלה. בכל סכסוכי הסחר – עם סין, עם מקסיקו וקנדה, עם האיחוד האירופי – לייטהייזר הוא המוביל את המערכה והוא שמוודא שהן כולן משרתות את המשחק הגדול יותר של שינוי יחסי הסחר של ארה״ב עם העולם ושינוי מערכת הסחר הבינלאומית עצמה.

אז מי הוא רוברט לייטהייזר? הוא מונה ב-2017 לשמש כנציב הסחר של ארה״ב, משרד הנמצא תחת הנשיא ונועד לייעץ לו בנוגע למדיניות סחר. לפני שמונה לתפקיד לייטהייזר ניהל קריירה ארוכה, כ-30 שנה, כעורך דין לענייני סחר בין-לאומי, מייצג חברות ותעשיות אמריקניות ומפעיל למענם לובי בקונגרס בוושינגטון בשביל מדיניות סחר הוגנת יותר ליצרן האמריקני. לפני שעסק כעורך-דין פרטי, בשנות ה-80׳, לייטהייזר שימש כמשנה לנציב הסחר של נשיא ארה״ב רונאלד רייגן, תפקיד במסגרתו הוא ניהל את המו״מ עם יפן על הגבלת ייצוא הפלדה ממנה לארה״ב.

לייטהייזר מכיר את השירות הציבורי ואת השוק הפרטי. הוא מבין איך עובדים דברים בוושינגטון והוא מבין את הדקויות המשפטיות והחוקיות שנדרשות בשביל להפוך את הרצון של טראמפ בתחום הסחר לפעולות קונקרטיות. אולם הדבר החשוב ביותר הוא שלייטהייזר מחזיק בהשקפת עולם ברורה ועקבית בנוגע לסחר בינלאומי והמקום של ארגונים רב-לאומיים כמו ארגון הסחר העולמי (World Trade Organization, WTO) בו. לייטהייזר מאמין בהסכמי סחר בין מדינתיים, לא רב לאומיים והוא מאמין שכל עוד ארגון הסחר העולמי לא מצליח להתמודד עם מדינות שמרמות את המערכת כמו סין עדיף לארה״ב לפעול באופן חד-צדדי להגן על האינטרסים שלה. בוב לא נגד סחר חופשי – הוא נגד סחר חופשי לא הוגן.

בפרק היום נכיר את רוברט לייטהייזר, תפיסתו בנוגע לסחר בינלאומי ורשימת ההישגים שלו תחת ממשל טראמפ. על-אף שחזו לו כישלון כבר בתחילת דרכו לייטהייזר הצליח להביא הישג אחר הישג – עם דרום קוריאה, עם יפן, עם מקסיקו וקנדה ועכשיו עם סין. הוא הוכיח את עצמו לא רק כאדם קר רוח ועם חזון רחב היקף, אלא גם כאדם עקבי ומתודי. מה שלייטהייזר עושה עכשיו בבית הלבן ישנה מהיסוד את הגישה של ארה״ב ליחסי סחר בעתיד. מי שלא יבין זאת ימצא עצמו בלתי רלוונטי בעולם החדש של בוב.

סחר חופשי, אבל באמת

רוברט לייטהייזר אינו מרבה לתת ראיונות בתקשורת, אולי אחת הסיבות שהוא פחות מוכר לציבור הרחב. למזלנו הוא כן העיד מספר פעמים מול הקונגרס, גם לפני שהיה נציב הסחר תחת ממשל טראמפ וגם תחת ממשל טראמפ, עדויות בהן הוא הציג את תפיסת עולמו בנוגע למערכת הסחר הבינלאומית כיום, הפגמים בה ומה נדרש ממשלת ארה״ב לעשות בשביל לתקן אותם. אני חייב כאן חוב גדול לקווין סלובודיאן (Slobodian) שהמאמר שלו “You Live in Lighthizer world Now” מ-Foreign Policy שפורסם באוגוסט 2018 הוא הבסיס לפרק הנוכחי[1].

לייטהייזר יוצא נגד האורתודוכסיה השלטת בארה״ב שסחר בינלאומי הוא בהכרח טוב וצריך להיות אינטרס לאומי של ארה״ב. זו כבר מהפכה. השורשים של אורתודוכסית הסחר הבינלאומי מקורם עוד בימיה הראשונים של המלחמה הקרה, באסטרטגית הבלימה של ארה״ב מול הסובייטים שהתגבשה תחת ממשל טרומן בסוף שנות ה-40׳. במסגרת אסטרטגית הבלימה האמריקנים רצו להקים מחנה של מדינות דמוקרטיות שבסיסו יהיה סחר בינלאומי חופשי[2]. הסחר הבינלאומי יעשיר ויחזק את חברות המחנה הדמוקרטי מול הסובייטים ובעלי בריתם. האמריקנים קיוו שע״י חיזוק המחנה הדמוקרטי הם יוכיחו לסובייטים: א׳ שהם לא יוכלו לנצח את המחנה הדמוקרטי באמצעות כוח הזרוע בלבד ו-ב׳ שהערכים האמריקנים של שוק חופשי, שלטון החוק וערכו של היחיד הם הערכים הנכונים מכוח הצלחתם להביא שגשוג בעולם. התמיכה בסחר בינלאומי המשיכה גם אחרי התמוטטות בריה״מ בסוף שנות ה-80׳ על-אף שהמטרה האסטרטגית שלו – בלימת הסובייטים – כבר לא הייתה רלוונטית. ממשל קלינטון קידם את הרחבתו של ארגון הסחר העולמי ואת הצטרפותה של סין הקומוניסטית מתוך אמונה שסחר בינלאומי משרת את האינטרסים של ארה״ב, אם כלכלית ואם אסטרטגית.

לייטהייזר מתנגד לחלוטין לתפיסה הזו. סחר בינלאומי הוא אכן מפתח לשגשוג רב, אך רק אם הוא נעשה בתוך מערכת הוגנת, מה שלייטהייזר קורא לו “an even playground”. מערכת הוגנת היא מערכת בה שחקנים כלכלים יכולים להתחרות ללא יתרון ממשלתי בלתי הוגן לאחד הצדדים. במערכת כזו המנצח בתחרות נקבע לפי יכולתו לספק את רצונות הצרכן באופן מקסימאלי תוך שימוש מינימאלי ויעיל במשאבים. מערכת בלתי הוגנת לעומת זאת היא מערכת בה החברה המנצחת היא זו שזוכה עוד להתערבות ממשלתית דוגמת מכסים, סבסוד, סגירת שווקים לחברות זרות ועוד.

סחר בינלאומי בעיני לייטהייזר הוא אינו מטרה בפני עצמו, אינו יעד שצריך לשאוף אליו בכל מחיר ולקדם כאילו הוא הפתרון להכול. בעיניו של לייטהייזר, וזה אגב הטיעון ההגיוני ברגע שהטיעון האסטרטגי ירד מהפרק, הוא שסחר בינלאומי נועד להבטיח שגשוג של ארה״ב, הוא נועד לשרת את כלכלת ארה״ב. אם הוא לא עושה זאת, למה להמשיך לתמוך בו?

לשאלה הזו יש השלכות משמעותיות על יחסי הסחר שארה״ב גיבשה ב-70 השנים האחרונות עם בעלות ברית ומדינות אסטרטגיות כמו יפן, דרום קוריאה, קנדה, אירופה והודו. בשנים בהן גובשו יחסי הסחר עם הכלכלות הגדולות של העולם היחסים נתפסו כחלק מהיעד האסטרטגי של בלימת הסובייטים. האינטרס של משרד המדינה האמריקני היה לוודא שהמדינות האלו יהיו לצידה של ארה״ב מול בריה״מ, מה שהביא להכפפת הסכמי הסחר לאינטרס האסטרטגי. ארה״ב הייתה מוכנה לחיות עם מכסים קנדים, עם סגירות במערכת הפיננסית היפנית ועם סבסוד אירופי בשביל להבטיח שהם יהיו לצידה. אולם אחרי נפילת בריה״מ, מדוע עוד ארה״ב צריכה להסכים להסכמי סחר שאינם אופטימליים בשבילה? ההתנגדות של לייטהייזר לראות בסחר בינלאומי יעד אסטרטגי בפני עצמו היא שדוחפת אותו לרוויזיה של כל יחסי הסחר של ארה״ב. קנדה, האיחוד האירופי, יפן, דרום קוריאה – כל מדינה שנהנתה מוויתורים בתחום הסחר בשביל לשמור אותה במחנה המערבי עכשיו תצטרך להביא משהו חדש לשולחן, משהו כלכלי, אם היא רוצה להמשיך ולסחור עם ארה״ב.

בשביל להבטיח שאכן האינטרסים של ארה״ב נשמרים, לייטהייזר תומך בהסכמי סחר בין מדינתיים ומנגנונים בין-מדינתיים בשביל לפתור סכסוכים. למה? ראשית, יש את עניין הגודל. ארה״ב היא הכלכלה הגדולה בעולם והשוק הצרכני הגדול בעולם, שוק צרכני פתוח באמת. מול כל מדינה בעולם, אפילו מול גושים כלכלים כמו האיחוד האירופי, לארה״ב יש משקל גדול יותר וכוח גדול יותר. כל עוד יחסי הסחר מתנהלים ברמה בין-מדינית, state to state, יתרון הכוח מבטיח שהיא תוכל לשמור על האינטרסים שלה ולוודא שהצד השני אינו מרמה משום שהוא יחשוש מצעדי ענישה אמריקנים (על זה בעוד רגע). ברגע שההסכמים הם רב-מדינתיים, ברגע שהמנגנון לפתרון סכסוכים הוא בין לאומי, ארה״ב מאבדת את יתרון הגודל ואת חופש הפעולה שלה. אפשר לאיים במכסים על מדינה, אי אפשר לאיים במכסים על גוף בינלאומי. הפקידות בגוף הבינלאומי גם אינה מונעת משיקולים כלכלים-פרקטיים, אלא מהרעיונות הבלתי-מוחשיים של המשפט הבינלאומי. להם לא אכפת כמה משרות יווצרו או יאבדו בגלל סעיף כזה או אחר בהסכם.

מה שמביא לשיקול השני: הגוף הבינלאומי המרכזי לטיפול בסכסוכי סחר, ארגון הסחר העולמי, הוא בלתי אפקטיבי ולראייתו של לייטהייזר החל בשנים האחרונות לחרוג מסמכותו[3]. לייטהייזר מאמין שהמטרה הראשית של ה-WTO היא לקדם סחר בינלאומי וליצור מסגרת ליחסי הסחר בין מדינות, בכך לעודד סחר חופשי והוגן בזירה הבינלאומית. לייטהייזר חושב שהארגון עדיין חשוב בהיבט הזה. הבעיה שלו היא עם מנגנון פתרון הסכסוכים שלו.

קצת היסטוריה קודם: ב-1994 הוסף ל-WTO מנגנון פתרון סכסוכים אליו יכולות לפנות חברות בארגון אם הן מאמינות שהזכויות שלהן נפגעו או בשביל לפתור סכסוך סחר ביניהן. לכאורה – רעיון מעולה, שמוכיח עד כמה מדינות העולם רואות חשיבות בהגעה לפתרון בדרכי שלום של סכסוכים כלכלים, משהו שבעבר היה יכול להסתיים במלחמה. בפועל המנגנון תקע את כל ארגון הסחר העולמי שהפך מגוף לדיונים כלכלים לגוף לדיונים משפטיים (המונח שלייטהייזר משתמש בו הוא התדינות או לִיטִיגַצְיָה). מדינות הפכו את ארגון הסחר לכלי ניגוח זו בזו, מה שהפך אותו לבלתי אפקטיבי להחריד בעבודתו. בדו״ח לשנת 2018 של הארגון נמצא שהזמן הממוצע לטיפול בסכסוך סחר הוא כ-1,267 ימים, או כשלוש וחצי שנים. כמובן שהטיפול יכול להימשך הרבה יותר זמן – התביעה של ארה״ב מול האיחוד האירופי בנוגע לסבסוד לאיירבוס לקחה 15 שנים עד לניצחון ארה״ב בתיק.

אולם לא זה הדבר העיקרי שמדאיג את לייטהייזר.

לייטהייזר מודאג שארגון הסחר העולמי לוקח לעצמו חופש פסיקתי שיש בו לאיים על הריבונות של מדינות[4]. אסביר: דמיינו שארה״ב והאיחוד האירופי חותמים על הסכם סחר ואחרי כמה שנים ארה״ב רואה את מה שהיא מגדירה כהפרות של ההסכם מצד האיחוד. אז האמריקנים לוקחים את המקרה ל-WTO. הגישה של האמריקנים היא שההסכם שנחתם הוא חוזה משפטי מחייב ועל כן הפסיקה של ה-WTO צריכה להיות בהתאם לחוזה, ללא ניסיון למלא פערים באופן עצמאי או לקבוע פרשנות לחוקים שלא הוסכמה במפורש ע״י חברות הארגון. המטרה של ה-WTO בגישה האמריקנית, היא הגישה של לייטהייזר, לגשר ולהכריע בהתאם לחוזה כלשונו. האיחוד לעומת זאת, וכן גם הפאנל שמנהל את פתרון הסכסוכים ב-WTO, מאמין שיש ל-WTO חופש משפטי והוא יכול לקבוע את פרשנות החוקים באמנת ה-WTO גם אם הפרשנות לא הוסכמה במפורש ע״י חברות הארגון. בכך ה-WTO בעצם נוקט עמדה אקטיבית במשפט הבין-לאומי, עמדה שמשפיעה על המדינות החברות בו. לייטהייזר רואה בצעד הזה פגיעה בריבונות של מדינות, שנאלצות לקבל על עצמן פרשנות משפטית של גוף בינלאומי על-לאומי שלא נבחר ע״י העם. לא מפתיע שלאיחוד האירופי יש פחות בעיה עם זה מאשר לארה״ב.

לייטהייזר גם מאמין שה-WTO הפך כלי בידיהן של מדינות המרמות את מערכת הסחר הבינלאומית ללא היכולת לחשוף את הרמאות. איך זה שמדינות עשירות כמו סין, ערב הסעודית או דרום קוריאה יכולות להכריז על עצמן מדינות מתפתחות כשהן נמצאות בין 20 הכלכלות הגדולות בעולם? טוב, הסיבה נעוצה במנגנון – בשביל להיות מדינה מתפתחת כל שעל מדינה לעשות הוא … להכריז שהיא מדינה מתפתחת. ברגע שהיא הכריזה זאת היא מקבלת הנחות ביישום אמנת ה-WTO, כולל אפשרות לסבסוד תעשיות מקומיות, מכסי מגן ויחס מועדף. כך כלכלות כמו דרום קוריאה וסין יכולות לנצל את המעמד של מדינות מתפתחות בשביל לקדם את הייצוא שלהן, מנצלות את הפרצה במערכת בשביל לקבל יתרון לא הוגן בסחר הבינלאומי[5].

לייטהייזר מעוניין לתקן את כל העיוותים האלו. הוא רוצה הסכמי סחר בין-מדינתיים הוגנים לארה״ב והוא רוצה שארגון הסחר העולמי ישפוט בהתאם לחוזה, לא בהתאם לפרשנות שלו לחוזה, נמנע מלפגוע בריבונות האמריקנית. קל להבין למה טראמפ בחר בו כנציב הסחר של ארה״ב. אך יש עוד דבר שמייחד את לייטהייזר: בדיוק כפי שהוא מתנגד לאורתודוכסיה על סחר בינלאומי, הוא גם מתנגד לתפיסה של אילו כלים אפשר ואי-אפשר להפעיל בכל הקשור לסכסוך סחר. עבור לייטהייזר אם מה שדרוש בשביל סחר חופשי הם מכסים, so be it.

ניסיון קרב

כשארה״ב הכריזה על מכסים נגד סין בקיץ 2018 כולם מיהרו להאשים את ממשל טראמפ בשחזור המדיניות הכושלת של מכסי מגן בארה״ב בתחילת שנות ה-30׳ אחרי השפל הגדול, על פגיעה בכלכלה האמריקנית ושהממשל הוא אויב של סחר בינלאומי חופשי. שנה וחצי אחר כך, עם הסכם שלב 1 עם סין והסכמים עם יפן, דרום קוריאה, מקסיקו וקנדה נראה שהרעיון של שימוש במכסים להשגת הסכמי סחר טובים יותר הוא לא כל-כך הזוי כמו שהציגו אותו.

הטעות של כל מי שמיהר להאשים את הממשל הייתה שהם בחרו בהשוואה הלא נכונה – סכסוך הסחר הוא לא חזרה לשנות ה-30׳, אלא לשנות ה-80׳, כשלייטהייזר היה המשנה לנציב הסחר תחת רייגן[6]. בשנות ה-80׳ ארה״ב סבלה מגרעון סחר גדול מול יפן והפחד היה שיפן, עם שיטות כלכליות שנתנו לה יתרון בלתי הוגן, תשתלט על ארה״ב ותהפוך למעצמת העל החדשה. בשביל להכריח את היפנים לשנות את המבנה הכלכלי שלהם וליצור סביבה הוגנת יותר ליצרנים אמריקנים רייגן הטיל מכסים על תוצרת יפנית, מכסים שהצליחו להביא את היפנים לשולחן המשא ומתן.

לאמריקנים היו כמה דרישות: פיחות בדולר מול הין, הסגירות של המערכת הפיננסית היפנית וייצוא הפלדה לארה״ב בין שאר הדברים. לייטהייזר עמד אז בראש צוות המו״מ האמריקני בנושא הפלדה, כשהמטרה הייתה שהיפנים יסכימו להגביל מרצונם את כמות הפלדה שייצאו לאמריקה. בשלב מסוים בדיונים לייטהייזר השתעמם כל-כך מהיפנים שהוא קיפל את ההצעה שלהם למטוס נייר וזרק אותו לעבר צוות המו״מ היפני[7]. הוא ידע שארה״ב תופסת את יפן בצוואר עם המכסים ושהיפנים יצטרכו להסכים לדרישות האמריקניות – אז למה למרוח את זה?

היפנים באמת הסכימו לדרישות האמריקניות והגבילו ״מרצונם״ את כמות הפלדה לייצוא לארה״ב. סכסוך הסחר תחת רייגן הראה ללייטהייזר שמכסים יכולים לשמש לקידום מדיניות הסחר של ארה״ב. אם מדינה מסרבת לדון במדיניות הכלכלית שלה, אם מדינה ״מורחת״ את ארה״ב בהבטחות ריקות, מכסים הם הכלי להביא אותה לשולחן המשא ומתן עם רצון כנה לשינוי והקשבה לתלונות האמריקניות. השימוש במכסים אצל לייטהייזר לא נועד לפגוע בסחר חופשי או להגן על תעשיות, אלא לפגוע במדינה היריבה ע״י צמצום הייבוא ממנה. ההיגיון של לייטהייזר במהלך כזה מתבסס שוב על יתרון הגודל האמריקני. ארה״ב היא השוק הצרכני הגדול בעולם, עם הוצאה פרטית של כ-13 טריליון דולר ב-2018[8]. הגישה לשוק האמריקני חשובה יותר לשותפות הסחר שלה מהגישה שלה לכל אחת מהן. הדבר במיוחד נכון לסין, ש-20% מהייצוא שלה ב-2017 הופנה לארה״ב. לייטהייזר העריך שאם ארה״ב תטיל מכסים על היבוא, תקטין את הביקוש לתוצרת זרה, הפגיעה תכריח את שותפות הסחר של ארה״ב לבוא לשולחן המשא ומתן בכוונה אמתית לשנות. הוא צדק.

 

קשה להפריז במידת הסקפטיות בה הצעדים שלייטהייזר הציע התקבלו. אם אתם מקבלים את ההרגשה שאני מעריך, אולי אפילו מעריץ, את הבן-אדם – אתם צודקים. אני לא יכול שלא להעריך מישהו שמתחילת דרכו חזו לו כישלון.

שתי דוגמאות ברשותכם: במאמר מסוף 2017 אתר Vox קבע שיש סיכוי קטן אם בכלל שלייטהייזר יצליח לשנות את NAFTA, הסכם הסחר של צפון אמריקה ולהכניס בין שאר הדברים סעיף ״תפוגה״, שיקבע שההסכם יהיה חייב להיות מאושר מחדש כך וכך שנים אחרי שנחתם בפעם הראשונה. Vox הביאו מדבריהם של בכירים קנדים ומקסיקנים שהגדירו את לייטהייזר כ״הזוי״ ושוגה באשליות[9]. ביוני 2019 הפרלמנט המקסיקני אישר את ה-USMCA, ההסכם החדש שלייטהייזר הצליח להביא, בינואר 2020 אישר הקונגרס האמריקני ובהמשך תאשר גם קנדה.

מאמר דומה פורסם באוגוסט 2019 ב-Foreign Policy וכותרתו “Trump Hired Robert Lighthizer to Win a Trade War. He Lost.”. אתם יכולים להבין לבד מה הייתה הנקודה המרכזית של המאמר. במאמר נקבע שהאמונה של לייטהייזר שמכסים יכולים להביא להסכמי סחר נכשלה, במיוחד במקרה הסיני. כמו עם המאמר מ-Vox, ב-15 בינואר 2020 סין חתמה עם ארה״ב על הסכם סחר שלב 1. בזמן שאני סקפטי אם יהיה שלב 2, אי-אפשר להכחיש את האפקטיביות בגישה של לייטהייזר.

ב-3 שנים לייטהייזר הצליח להביא להסכמי סחר חדשים עם רוב שותפות הסחר הגדולות של ארה״ב: דרום קוריאה ב-2018, יפן ב-2019, מקסיקו וקנדה גם ב-2019 וסין ב-2020. חשוב לשים לב שמטרתם של ההסכמים החדשים אינה להגבר את הסחר הבינלאומי, אלא את השגשוג של ארה״ב. לכן לדוגמה אם סין תחליט שלא להמשיך להסכם שלב 2, או תפר את הסכם שלב 1, המכסים הם שיסירו את היתרון הלא הוגן של יצרנים סינים מול אמריקנים. בדרך זו או אחרת השגשוג של ארה״ב יישמר.

עידן חדש

רוברט לייטהייזר יוצק את היסודות לעידן חדש בגישה של ארה״ב לסחר הבינלאומי. טראמפ אולי נוקט בגישה סקפטית לסחר, אך לייטהייזר נותן לה את היסודות והכלים. בראייתו של לייטהייזר סחר בינלאומי נועד לשרת את ארה״ב ואם הוא אינו עושה זאת – משהו צריך תיקון. הוא גם מתנגד לניסיון של ה-WTO להפוך לגוף קובע במשפט הבינלאומי, וודאי בסחר הבינלאומי, ואם לטראמפ תהיה קדנציה שנייה לייטהייזר יקדיש אותה בין השאר לרפורמות עמוקות בארגון, כולל צמצום האוטונומיה שהוא נוקט ועדכון חוקי הארגון כך שיתאימו לטפל במודל של קפיטליזם-ממשלתי בסין.

לייטהייזר מביא גישה חדשה, גישה פרגמטית לסחר הבינלאומי. אם יחסי הסחר לא עובדים לטובת ארה״ב, ארה״ב תכפה שינוי לטובתה. במקום מסוים זה טוב למערכת הבינלאומית: עם יחסי סחר שיעודדו ייצוא אמריקני, התלות של המשק האמריקני בסחר עם העולם תגדל. דרך קשרי סחר חדשים יכול להיות שלייטהייזר יביא לעניין מחודש של וושינגטון ביציבות עולמית, בביטחון של אירופה, בחופש של מזרח אסיה ובקידום של אפריקה. אך זה עוד חזון למועד. בינתיים כל שעלינו להבין שאנו חיים בתחילתו של עידן חדש, עידן חדש שמעוצב ע״י רוברט לייטהייזר.

[1] Quinn Slobodian, You Live in Robert Lighthizer’s World Now, Foreign Policy, 06/08/2018.

[2] National Security Council, NSC 68: United States Objectives and Programs for National Security, 14/04/1950.

[3] Melissa Brewer, Senate Finance Committee Asks USTR Lighthizer:  What is the Future of the WTO?, US trade monitor, 13/03/2019.

[4] See the talk he gave for CSIS titled: “U.S. Trade Policy Priorities: Robert Lighthizer, United States Trade Representative”. The talk can be viewed here: link.

[5] David Bosco, Who’s a ‘developing country’? You’d be surprised, Foreign Policy, 18/02/2011.

[6] Zeeshan Aleem, Robert Lighthizer may be the most powerful Trump official you’ve never heard of, Vox, 12/12/2017.

[7] Thu-Huong Ha, The man behind Trump’s trade war once negotiated using a paper airplane, Quartz, 08/04/2018.

[8] OECD (2020), Household spending (indicator). doi: 10.1787/b5f46047-en.

[9] Zeeshan Aleem, 12/12/2017.




המשחק הגדול מארח את: ד"ר דני אורבך בעקבות ההרפתקנים היפנים

להורדת הפרק – קישור.

גם ב-itunes: קישור.

וב-youtube: קישור.

ד"ר דני אורבך הוא היסטוריון צבאי ומרצה בכיר באוניברסיטה העברית. הוא למד באוניברסיטאות תל אביב וטוקיו, וקיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטת הרווארד. הוא מתמחה בחקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות ואי ציות צבאי. שני ספריו האחרונים הם ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלרמחקר על רשתות הקשר נגד היטלר בצבא הגרמני, ובוגדים למען המולדת – הבוגדים הפטריוטים של יפן, על תרבות אי הציות בצבא היפני והאופן שבו הובילה את יפן למלחמת העולם השנייה.

כיום ד"ר אורבך חוקר הרפתקנים נאצים לשעבר במזרח התיכון והמעורבות שלהם במלחמה הקרה. הוא גם כותב לתקשורת הישראלית והעולמית וכותב בבלוג "הינשוף". חוץ מכל אלה, דני הוא גם עוקב וותיק של "המשחק הגדול".

הזמנתי אותו לדבר על המאמר שלו, “The Military-adventurous complex” – מאמר שחושף צד אחר בצבא היפני בפרט ובאימפריה היפנית בכלל. פחות מערכת מסודרת, הרבה יותר פעילות ספונטאנטית של קבוצות שונות שמשכו כל אחת לכיוונה והביאו לבסוף לנפילת האימפריה.

למה זה מעניין?

א' צד של יפן הקיסרית שאני לא הכרתי ואני בטוח שעוד רבים מהמאזינים. תמיד חושבים על יפן כארץ הסמוראים, של משרתים כנועים בפני הקיסר – והנה ד"ר אורבך מראה לנו שציות לא היה הצד החזק של הצבא היפני.

ב' כי יפן הקיסרית היא דוגמה נפלאה לאיך מבנה הכוח של מדינה משפיע עליה ואיך קבוצות שונות יכולות באופן ספונטני להשפיע על מדינה. זה מתאים בדיוק לאחד העקרונות של "המשחק הגדול", ש"מדינה" היא לרוב לא יישות אחת אחידה, אלא כמה וכמה קבוצות אינטרס שכל אחת מושכת לכיוונה.

ג' כי מזרח אסיה בתקופה של 1850-1950 מזכירה את המזרח התיכון שלנו היום, עם מרכז גיאוגרפי שקורס ומעצמות שונות שמנסות לחלק אותו. אצלנו זו סוריה, שמהווה את הציר הגיאוגרפי המרכזי של הסהר הפורה. במזרח אסיה זו הייתה סין של שושלת צ'ינג, ששקעה עקב מלחמות ומרידות כפי שסקרתי ב"מאה שנות השפלה". זו לכן הזדמנות ללמוד על מצב דומה ולעמוד על הקבלות ושוני בין הזירות.

אז מה יהיה לנו היום? אני ודני נשתמש במאמר שלו כבסיס לדבר על יפן הקיסרית, על פריקת העול של הצבא היפני ועל מזרח אסיה במאה שנות ההשפלה.




פרק 33 – קיסר אדום: 100 שנות השפלה לאומית

להורדת הפרק – קישור.

במשך אלפיים שנה הסינים ראו בעצמם את מרכז העולם, הממלכה התיכונה, הלב של הסדר העולמי. הם היו בטוחים שהם-הם התרבות העליונה על כל השאר. ואז באו האירופאים. בפרק היום נדבר על "100 שנות השפלה לאומית", הנרטיב מרכזי של המפלגה הקומוניסטית ונראה איך סין הפכה במספר כה מועט של שנים מאימפריה משגשגת למדינה מוכה ומושפלת. בואו נתחיל.

אני רוצה לפתוח בהבהרה: הפרק היום לא נועד לתאר, או אפילו לנסות ולהקיף, את כל האירועים שהתרחשו ב-"100 שנות השפלה לאומית". "100 שנות השפלה לאומית" או "המאה הארוכה" היא השם שהסינים נותנים לתקופה בין השנים 1839-1949 שהייתה שרשרת בלתי-פוסקת של מלחמות, מרידות ואסונות טבע. עשרות מיליונים איבדו את חייהם בה והיא השפיעה עמוקות על האומה הסינית. לנסות ולתאר את כל האירועים והאישים שהיו ופעלו בה יהיה בלתי אפשרי לעשות בפרק אחד בלבד. ניסיון כזה גם לא יהיה רלוונטי – אנחנו עוסקים כאן בגיאופוליטיקה, לא היסטוריה.

אז מהי המטרה שלנו הפרק? אנחנו נבין את החשיבות של "100 שנות השפלה לאומית" לחשיבה של הממסד הסיני, ובמיוחד לחשיבה של ההנהגה הקומוניסטית. "המאה הארוכה" מעצבת את הנרטיב הסיני לא כסיפור של עליה אל במת ההיסטוריה, אלא כחזרה אל במת ההיסטוריה. מבחינתו של שי ג'ינפינג הוא מנסה להחזיר את סין למקומה הטבעי כמרכז עולמי. את החשיבות של ההבדל בין סיפור "עלייה" לסיפור "חזרה" עוד נראה כשנעסוק במדיניות החוץ החדשה של סין.

אז אחרי שהגדרתי את המטרה שלנו הפרק, הגיע הזמן להתחיל. ואנחנו נתחיל כמו כל סיפור טוב – בהתחלה, בעולם ההרמוני של סין תחת שושלת צ'ינג.

לא עוד מרכז העולם

בפרק הקודם הזכרתי בקצרה את מערכת יחסי החוץ של סין בתקופת שושלת צ'ינג (Qing), בין המאות ה-17 וה-19. ציינתי אז שמערכת יחסי החוץ של שושלת צ'ינג ביטאה את הרעיון של "כל שתחת השמיים". סין הייתה אז (מבחינתה) מרכז העולם, כשמסביב לה הפריפריה, מדינות שהכירו בעליונות של סין והעלו לה מנחה.

שאלה שמתעוררת מול המצב הזה היא איך קרה שלמרות שיש כל-כך הרבה עמים וקבוצות אתניות שונות במזרח אסיה – אזור ההשפעה של סין – רובן ככולן הכירו בסין כמרכז המערכת ולא במדינה אחרת? או פשוט התעלמו מסין הקיסרית? מה הביא אותן להעלות מנחה ולרצות קשר עם הקיסרים של שושלת צ'ינג?

לאורך ההיסטוריה הסינים היו המרכז הכלכלי, התרבותי והפוליטי של מזרח אסיה. הם הפכו למרכז הודות לשני יתרונות: ראשית, גיאוגרפית הם במרכז. הודות לכיבושים של בני האן במאה ה-2 לפנה"ס הסינים שלטו על קו החוף של מזרח אסיה מהים הצהוב וקוריאה בצפון עד ווייטנאם וים סין הדרומי בדרום. כל תנועה בין צפון לדרום במזרח אסיה בהכרח עברה דרכם. להתעלם מהם לכן לא היה אפשר – או שאתם עברתם דרכם, או שהסוחרים שלהם הגיעו אליכם.

שנית, הם היו גדולים מספיק, דמוגרפית וגיאוגרפית, ליצור את השוק הכלכלי הגדול במזרח אסיה. תחת השלום של שושלת צ'ינג האוכלוסייה הסינית הגיעה במאה ה-19 לכ-300 מיליון איש, כ-30% מהאוכלוסייה בעולם. האוכלוסייה הגדולה הייתה הבסיס הצרכני עליו קמה כלכלה מקומית דינמית, שעסקה לא רק בגידול אורז, אלא גם בייצור ושינוע סחורות. הודות לגודלה הגיאוגרפי של האימפריה, סחורות מאזורים שונים יכלו לנוע בקלות בין שווקים. צמחי מרפא ממערב סין יובאו למזרח, שייצא את עודפי האורז שלו לצפון ולמערב. חפצי פורצלן, משי, תה – כל הסחורות הללו ועוד נעו בקלות מאות קילומטרים בין שווקים שונים. בעוד אירופה הייתה מפוצלת בין מדינות רבות עם מערכות מס שונות, סין הייתה מאוחדת תחת שלטון קיסרי אחד ומערכת מס אחת.

כלכלה גדולה, אוכלוסייה גדולה, מדינה גדולה – כל אלה הפכו את סין למרכז של מזרח אסיה. המדינות והממלכות השונות הכירו בעליונותה של סין והעלו לה מנחה מכורח המציאות, מפני שבאמת ובתמים היא הייתה גדולה ועשירה מהן. היא בתמורה לעיתים שמרה על השלום ביניהן ואפשרה להן לסחור עמה. הכול היה בהרמוניה, הכול היה – תחת השמיים. ואז באו האירופאים.

הבריטים באים

הראשונים ליצור קשר רציף עם סין היו הפורטוגלים במאה ה-16. אחריהם הגיעו ההולנדים במאה ה-17 והבריטים בסוף המאה ה-18. האירופאים רצו את כל מה שסין יכלה להציע – תה, משי ופורצלן. הביקוש הרב למוצרים סינים עודד את אירופה לשלוח עוד ועוד ספינות אל סין, במטרה לנסות ולענות לביקוש. האירופאים היו להוטים לסחור עם הסינים; הסינים קצת פחות.

הסינים ראו באירופה עוד מדינת פריפריה שמבקשת לסחור עימם. באירופה היה ביקוש עצום לסחורות סיניות. בסין לא היה כמעט ביקוש לסחורות אירופאיות, שהיו פעמים רבות יקרות יותר וטובות פחות מהתוצרת המקומית. היה רק דבר אחד שהסינים רצו מהאירופאים – כסף. הכוונה לא ל-“Money” אלא למתכת ממש, ל-“Silver”.

זוכרים את הכלכלה המקומית התוססת של הסינים? הדרך בה שילמו על סחורות הייתה באמצעות מטבעות כסף או נחושת. למרות שהסינים היו הראשונים להמציא שטרות כסף [מקור], עקב משברים חוזרים ונשנים האוכלוסייה סירבה להאמין בנייר כמטבע. לכן ככל שהפעילות הכלכלית גדלה, כן גדל הביקוש לכסף. במאה ה-18 כשליש מהכסף שנכרה במקסיקו ובמושבות העולם החדש יובא לסין [מקור]. אוניות אירופאיות הגיעו עמוסות בכסף העולם החדש לנמל קנטון, המקום היחיד בו יכלו לסחור בסין ומשם הביאו סחורות סיניות לעולם הישן.

כסף זרם מהעולם לסין ובשביל האירופאים ובמיוחד הבריטים היה מדובר בבעיה: מאזן סחר החוץ של האימפריה הפך שלילי וכמות הכסף שבריטניה החזיקה קטנה. שני הדברים יחד ערערו את האמון בכלכלה הבריטית ובפאונד [מקור]. החשש בלונדון היה שאם האמון באימפריה ירד, הריבית על ההלוואות שלה תעלה והנטל הכלכלי יחייב העלאת מיסים ומכסים, מה שיפגע בכלכלה. הבריטים חיפשו דרך להפוך את הכיוון של זרימת הכסף לסין.

הם מצאו: אופיום.

The Opium must flow

אופיום למי שלא מכיר הוא סם המיוצר מהשרף של פרחי פרג האופיום. החומר האקטיבי המרכזי בו הוא מורפיום, שמדכא תחושות כאב ויוצר תחושת נינוחות ורוגע בקרב המשתמש. אופיום הוא סם ממכר העלול לגרום לתלות פיזית קשה של המשתמש בסם, שנאלץ לצרוך כמות הולכת וגדלה של הסם עם כל שימוש.

מסוף המאה ה-18 חברת הודו המזרחית, שניהלה בשם האימפריה הבריטית חלקים מהודו, הפכה את אזור בנגל (Bengal) בצפון-מזרח הודו למרכז של ייצור אופיום. החברה מכרה את האופיום במכירות פומביות לסוחרים פרטיים, שמכרו אותו בדרום מזרח אסיה ובסין. החברה מכרה את האופיום בעבור כסף, מה שחייב גם את הסוחרים למכור אותו בכסף. הסוחרים מכרו את האופיום לסינים בשביל כסף, כסף ששימש לקנות עוד אופיום בהודו מחברת הודו המזרחית. חלק מרווחי החברה נלקחו כמס והועברו לממשלת הוד מלכותה, שרשמה אותו במאזן סחר החוץ שלה לזכותה. עם הכסף היא קנתה סחורות מהסינים, שקנו בתורם אופיום. מעגל הכסף הגדול נסגר: הבריטים שילמו לסינים ששילמו לבריטים.

האופיום היה הסחורה שהבטיחה שכסף לא ינוע רק לסין, אלא גם מסין. הבריטים שילמו על סחורות סיניות בכסף והסינים שילמו על אופיום בריטי באותו כסף. לונדון הצליחה למנוע את ההיווצרות של חוב לסין ועל הדרך גם לעשות רווח נאה מהייצור והמכירה של אופיום בהודו. Win-Win. או כמעט Win-Win.

אופיום כפי שציינתי הוא סם ממכר. האופיום התפשט בסין והפך כ-2 מיליון אזרחים סינים למכורים. ההתמכרות גבתה מחיר סוציאלי חמור: המכורים כבר אינם מסוגלים או רוצים לעבוד ובמקום להיות נכס הם הפכו לנטל על הסביבה והמדינה.

הממשל הקיסרי ניסה למנוע את ההתפשטות של אופיום אך ללא הועיל. בתחילת 1800 נכנס למדינה פחות מ-200 טון אופיום. ב-1835 המספר זינק לכמעט 2,000 טון [מקור]. הייבוא של אופיום גם הביא ליציאה אדירה של כסף מהמדינה. הכלכלה הסינית התחילה לסבול ממחסור בכסף בשביל לבצע מסחר. הסינים ידעו שהם צריכים לעשות משהו – אבל מה?

מלחמת האופיום הראשונה

ממשלת הקיסר הייתה צריכה למצוא פתרון לבעית האופיום. ב-1729 עישון אופיום הוכרז כלא חוקי, אך כפי שהראיתי ללא הועיל – השוק פשוט הפך לשוק שחור והמשיך לצמוח. פקידי מכס מושחתים הסיטו את מבטם מתיבות האופיום שהגיעו עם הסוחרים האירופאים דרך נמל קנטון. נראה היה שלא נותר לממשלה הקיסרית לעשות עוד דבר. ואז זה קרה.

באביב של 1839 מפקח חדש בנמל קנטון החרים והשמיד תיבות אופיום. הוא פשט על מחסנים של האירופאים והשמיד כ-1,400 טון של אופיום [מקור]. ההשמדה של האופיום ואכיפה הדוקה יותר של האיסור לייבא אופיום לסין שמו את בריטניה במצב בעייתי. בריטניה הייתה צריכה שהאופיום ימשיך לזרום לסין, בשביל שהכסף יזרום אליה. ממשלת הוד מלוכתה רצתה שהאופיום יחזור לזרום לסין.

ההזדמנות לעשות משהו בנידון הגיעה כשביולי 1839 מלחים בריטים הרגו בקטטת שיכורים חקלאי סיני [מקור]. הסינים דרשו שהבריטים יסגירו את המלחים בשביל שיעמדו למשפט. הבריטים סירבו, בטענה שהמלחים לא יזכו למשפט הוגן ויוצאו להורג בעינויים. הסכסוך בין הצדדים הפך לקרבות גלויים, ובריטניה שלחה כוח ימי קטן לקנטון ובמעלה נהר היאנגצה בשביל להכניע את הסינים [מקור].

הפעולות המלחמתיות של הממשלה לא זכו לתמיכה ציבורית בבית. להפך. בבריטניה עצמה, בלונדון, התנהל וויכוח סוער על המלחמה ויעדיה. הממשלה הכחישה כל קשר בין המלחמה לאופיום וטענה שהיא בסה"כ מגנה על אזרחים בריטים ועל הכבוד הלאומי. רבים בפרלמנט ובציבור לא האמינו לה. ה-London Times הדביק למלחמה את השם "מלחמת האופיום". ב-1840 הפרלמנט העמיד להצבעה הצעה להפסיק את כל הפעולות המלחמתיות לאלתר. אחרי שלושה ימים של וויכוחים סוערים, ההצעה נפלה על חודו של קול [מקור]. ממשלת הוד מלוכתה יכלה להמשיך במלחמת האופיום.

עברו עוד שנתיים עד שבאוגוסט 1842 המלחמה, מלחמת האופיום הראשונה, הגיעה לסיומה. הבריטים באותו שלב שלטו על קנטון, העיר היחידה בה הותר לזרים לסחור והשתלטו גם על העיר נאנג'ין הממוקמת צפונה ממנה, כ-300 ק"מ מערבית לשנגחאי. ממשלת צ'ינג אולצה לחתום על אמנת נאנג'ין, במסגרתה: הנמלים בהם בריטים יכולים לגור ולסחור יגדלו מאחד לחמישה; הונג קונג תועבר לשליטה בריטית; וסין תשלם פיצויים לבריטניה [מקור].

כמו יפן, סין נפתחה למערב עם תותחים. הנפילה הגדולה החלה.

דינמיקה של התפוררות

מלחמת האופיום הראשונה ערערה את תחושת המרכז של סין. היא כבר לא הייתה השחקן הכי חזק במזרח אסיה. היא איבדה לראשונה את היכולת שלה לווסת את התנועה של רעיונות ואנשים מן המדינה החוצה ומן החוץ פנימה.

מאותה נקודה בזמן, מהכניעה ב-1842 למעצמות האירופאיות, האימפריה של שושלת צ'ינג החל להתפורר והגיע לידי קריסה עם סילוקו מכס השלטון של הקיסר האחרון ב-1912 [מקור]. אחרי הדחתו של הקיסר, סין ידעה עוד כשלושה עשורים של מלחמות בין שרי מלחמה מקומיים שנאבקו לשליטה ביניהם, ונאבקו יחד נגד הפלישה היפנית למדינה. רק ב-1949, עם ניצחונה של המפלגה הקומוניסטית והקמת הרפובליקה העממית של סין, סין זכתה מחדש לסוג של יציבות.

מה הייתה הדינמיקה שהובילה להתפוררות של סין? סקירה של "המאה הארוכה" מראה שהיו שני כוחות מנוגדים, כל אחד ממקור שונה, שפעלו יחד נגד האימפריה. הכוח הראשון היו מרידות, דוגמת מרד טאיפינג (או מהפכת טאיפינג), מרד הבוקסרים, מהפכת שׂינְהַאי (Xinhai, בה הודח הקיסר) והמאבקים בין שרי המלחמה המקומיים. מרד קורה כשהתושבים אינם רואים עוד בשלטון שלהם שלטון לגיטימי או אפקטיבי.

אגב, בואו לא נשכח שבסין למרד יש בסיס רעיוני ב"מנדט השמיים": אירועים רעים שקורים בתקופת השושלת, רומזים שהיא איבדה את הלגיטימיות שלה. בתקופתה של שושלת צ'ינג, בדיוק באותה תקופה של "המאה הארוכה", קרו מספר אירועים שלילים משמעותיים – היא הפסידה לזרים במספר מלחמות וסין חוותה סדרה של אסונות טבע, כמו הרעב של 1867 והשיטפון של 1887. האירועים הללו היו בעיני חלק מהאוכלוסייה סימנים שהשושלת איבדה את מנדט השמיים ועמה הלגיטימיות לשלוט. הם סימנו להם שהגיע הזמן להפיל את השושלת.

הכוח השני שפעל היו מעצמות המערב ויפן, המעצמות הזרות, שהתפשטו פנימה לתוך סין ככל שהשלטון הקיסרי נחלש. כל אחת מהמעצמות פעלה להגדיל את השפעתה בסין, ע"י הגדלת הפעילות המסחרית בה, הפעילות המיסיונרית והשתלטות על טריטוריה. הן עשו כל מה שניתן בסין – סחרו, המירו ונלחמו. ונלחמו הרבה.

המעצמות לא היססו לפעול בכוח נגד סין: אחרי מלחמת האופיום הראשונה, באה מלחמת האופיום השנייה. היפנים נלחמו בסינים ב-1894 והוציאו מידיהם את קוריאה. ב-1900 פלש כוח בינלאומי לסין בשביל להכניע את מרד הבוקסרים וכבש את בייג'ינג. עם כל פלישה, כל מלחמה, סין איבדה עוד קצת מהריבונות שלה. אחרי מלחמת האופיום השנייה היא נאלצה להפוך את הסחר באופיום לחוקי ואפשרה למשלחות דיפלומטיות להיות בבייג'ינג. עם כל מלחמה היא איבדה עוד ועוד שטחים, כמו טאיוואן, קוריאה ומנצ'וריה.

משום שברור לי שהדברים מרגישים טיפה מעורפלים ולא מבוססים, ארצה להתעמק מעט ולהראות איך בפועל שני הכוחות הללו פעלו במקביל ואף ביחד ב"מאה הארוכה". אקח שתיים מהדוגמאות הידועות של מרד בתקופה: מרד טאיפינג שהיה בין 1850-1864 ומרד הבוקסרים בין 1899-1901. ע"י סקירה שלהן, נוכל לראות את פעולתם של שני הכוחות, המרידות והמעצמות, ואיך הם השפיעו ועודדו אחד את השני.

הערה אחת: ישנם חילוקי דעות האם השם "מרד" באמת מתאים לאירועים, או שמא מדובר בהתקוממויות או אף מהפכה במקרה של מרד טאיפינג. אני אקרא להן כאן "מרד" מטעמי נוחות.

מרד טאיפינג

מרד טאיפינג התחיל ב-1850 כשכוחות של הממשל המקומי בגְוַאנְגשִׂי (Guangxi) בדרום סין ניסו לדכא כת מקומית בשם "החברה לעבודת האל" [מקור]. הכת הוקמה ב-1843 ע"י הונג שיוצ'ואן (Hong Xiuquan), שלאחר סדרה של חזיונות טען שהוא אחיו הצעיר של ישו הנוצרי והוא נשלח להביא את הגאולה. הוא יצר תורה שהייתה עירוב של נצרות, פרוטו-קומוניזם ודתות סיניות עממיות. הוא קרא לביטול הרכוש הפרטי וסילוק השדים שהשתלטו על סין – המנצ'ורים ושושלת צ'ינג המנצ'ורית.

הכת הצליחה להביס את כוחות הממשל המקומיים בדצמבר 1850 והונג הכריז על מרד כללי נגד הקיסרות. עם צבא של כ-10,000 חיילים הכת ניצחה במספר קרבות והחלה למשוך אליה עוד חברים, בעיקר איכרים, שהמסר על ביטול הרכוש קרץ להם.

הונג הכריז על עצמו כמלך השמימי של ממלכת השלום השמימית (או טאיפינג, הממלכה השמימית). צבאו של הונג התקדם מזרחה וצפונה, כבש מספר ערים וב-1853 השתלט על נאנג'ין. שמה של נאנג'ין הוחלף לטיאנג'ין, "הבירה השמיימית". מטיאנג'ין יצאו משלחות צבאיות צפונה לבירה בייג'ינג ומערבה אל תוך סין, במטרה לכבוש שטחים חדשים. הממלכה עצמה נוהלה כדיקטטורה תיאוקרטית, עם ביטול אלכוהול, הימורים, טבק ואף איסור על יחסי מין – אפילו בין בני זוג [מקור]. כלל האזרחים נדרשו להתגייס למלחמה נגד שושלת צ'ינג ולהביא לניצחון האולטימטיבי על השדים המנצ'ורים.

האם הם הצליחו? לא, אבל לא מפני שהם לא התאמצו מספיק. הם הובסו ע"י שושלת צ'ינג רק ב-1864, כמעט 15 שנה אחרי תחילת המרד. במאבק ביניהם נהרגו כ-20 מיליון איש, רובם קורבנות של רעב המוני שנגרם עקב הרס אדמות חקלאיות. כמות ההרוגים העצומה הזו מציבה את מרד טאיפינג כאחד הסכסוכים העקובים ביותר מדם בהיסטוריה. רק מלחמת העולם השנייה עוקפת את מרד טאיפינג במספר ההרוגים [מקור].

מהם הגורמים שהולידו את המרד העצום הזה? אם נתמקד בשנים שלפניו ונזכור את רעיון "מנדט השמיים", נוכל למצוא את התשובה. בין השנים 1779-1850 האוכלוסייה הסינית גדלה ב-56%, מ-300 מיליון ל-430 מיליון איש. הקפיצה בגודל האוכלוסייה לא לוותה בקפיצה בכמות המזון הזמינה או בביקוש לכוח עבודה. מיליוני איכרים הפכו למהגרים פנימיים, שחיפשו אדמות לעבד. הביקוש למזון הביא לשלושה מקרים של רעב המוני, ב-1810, 1811 ו-1846 [מקור]. לזה נוסיף את ההפסד של צ'ינג במלחמת האופיום הראשונה ב-1842. האירועים הללו יצרו אי-שקט בקרב האוכלוסייה הסינית, שראתה בהם סימנים לכך ששושלת צ'ינג איבדה את מנדט השמיים. כשהונג התחיל להטיף שהוא הגואל של סין, רבים פנו אליו באמונה שהוא באמת קיבל את מנדט השמיים. לקח לשושלת צ'ינג 20 מיליון הרוגים ו-15 שנה בשביל להוכיח שהמנדט עדיין אצלה.

מרד הבוקסרים

מרד הבוקסרים הוא מקרה נוסף של מרד. בניגוד למרד טאיפינג, שבא נגד שלטון שושלת צ'ינג, מרד הבוקסרים היה דווקא בעד הקיסרות. המרד התחיל ב-1899 כשקבוצות מיליטנטיות ומסורתיות בצפון מזרח סין החלו לתקוף בגלוי מיסיונרים נוצרים ואזרחים זרים [מקור]. עם התפשטות המרד בצפון מזרח סין החצר הקיסרית החליטה לתמוך בו ועוררה את חמתן של המעצמות האירופאיות.

מדוע אני קורא למרד הבוקסרים מרד למרות שהם זכו לתמיכת השלטון? מרד לא חייב להיות מרד נגד השלטון. הוא גם יכול להיות מרד בעד השלטון. מה הופך אותו למרד? הוא לוקח לידיו את הזכות לפעול בכוח אלים, זכות שבדרך כלל שמורה לשלטון בלבד. מרד הבוקסרים בא בתגובה לחוסר האפקטיביות של השלטון הקיסרי. הבוקסרים החליטו שהם צריכים להיאבק בשביל להציל את סין מהזרים. הקיסרות נגררה אחריהם, משלימה עם איבוד המונופול שלה על אלימות פיזית.

מרד הבוקסרים הוא דוגמה לאיך שני הכוחות – מרידות מצד אחד והמעצמות מצד שני – פעלו ביחד ופוררו את סין. המרד התחיל משום החדירה של המעצמות הזרות אל תוך סין, במיוחד לאזורים הכפריים שלה. הכניסה שלהן עוררה את זעמם של הבוקסרים, שיצאו במרד לסלק את הזרים. הם תקפו מיסיונרים, שרפו כנסיות ורצחו סינים נוצרים. בשיא המרד הבוקסרים, ביחד עם הכוחות הקיסרים, צרו על השגרירויות הזרות בבייג'ין.

האלימות של הבוקסרים נגד הזרים הביאה את המעצמות – רוסיה, צרפת, בריטניה, גרמניה, יפן, וארה"ב – לשלוח כוח משימה מיוחד לדכא את מרד הבוקסרים. לאחר כמה הפסדים, כוח המשימה הצליח להביס את הצבא הקיסרי ואת הבוקסרים ולכבוש את בייג'ין בשנת 1900. לאחר שבייג'ין נכבשה, הכוח הבינלאומי עשה בה כבשלו. במשך ימים הכוחות הזרים שדדו, אנסו ורצחו כאוות נפשם. הבוקסרים, שרצו לשחרר את סין מהזרים, הביאו לכך שהבירה הקיסרית של שושלת צ'ינג, מרכז העולם, נבזזה ונהרסה [מקור].

הנה בעצם הדינמיקה של שני הכוחות – המעצמות עודדו את המרידות, שעודדו את המעצמות להגדיל את פעולתן. שני הכוחות, שלכאורה מנוגדים זה לזה, משכו שניהם את סין לאותו כיוון – להתפוררות הקיסרות הסינית.

לאחר ההפסד במרד הבוקסרים התחזקו הקולות שקראו לרפורמות מקיפות בסין. מערכת השלטון הקיסרית נתפסה כחלק מן העבר הנכשל של סין, עבר שיש להרוס בשביל להקים את סין ככוח מודרני. 12 שנים אחרי שבייג'ינג נפלה, ב-1912 הודח הקיסר האחרון של סין והוקמה הרפובליקה הסינית.

גם הרפובליקה הסינית לא ידעה שקט, מבפנים או מחוץ. מבפנים התנהלה בה מלחמת אזרחים בין הכוחות הלאומנים והמפלגה הקומוניסטית של מאו דזה-דונג. מבחוץ בעוד המעצמות האירופאיות נסוגו מסין, יפן רק העמיקה את החדירה אליה. יפן פלשה ב-1931 למנצ'וריה [מקור] וב-1937 פלשה לשנגחאי.

היפנים גורשו מסין רק ב-1945, עם תבוסתם במלחמת העולם השנייה. מלחמת האזרחים הסינית הסתיימה ב-1949, כשהכוחות הלאומיים נסוגו לאי טאיוואן והמפלגה הקומוניסטית הכריזה על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין. סין סוף-סוף זכתה לשקט ושלווה.

או שמא?

סיכום

מעטות האומות שראו כל-כך הרבה סבל בכל-כך מעט זמן. ב-1800 סין הייתה מרכז העולם מבחינתה, הממלכה התיכונה בהרמוניה השמימית של "כל שתחת השמיים". שושלת צ'ינג ישבה לבטח עם מנדט השמיים והסינים לא רק חשבו שהם עליונים על הברברים – הם ידעו זאת. 100 שנה עברו וב-1900 העיר הקיסרית הייתה שדה קרב, שושלת צ'ינג הוכתה שוק על ירך והאומה הסינית איבדה שטחים ומיליונים מבניה. לא עוד מרכז העולם, לא עוד סדר הרמוני.

מה הביא לנפילה הזו? שני כוחות: מרידות והמעצמות. מבפנים מרידות שחקו את המנגנון הקיסרי ובזבזו את האנרגיה של האומה הסינית במלחמות בינה לבין עצמה. מבחוץ המעצמות השונות לקחו להן, כל אחת, נתח מסין. כל אחת פגעה בסין, החלישה את השלטון הקיסרי ופגעה ביכולת שלו לווסת את המצב בפנים האימפריה.

בפרק הבא נראה שעליית המפלגה הקומוניסטית לא הביאה לשקט וליציבות לסין. נכיר את המהפכה הראשונה של מאו, שבניסיון שלו לנזק קדימה כמעט חיסל את סין ואת המהפכה השנייה שהצליחה סוף-סוף להחזיר את סין ולו לזמן מה חזרה למקומה הטבעי. על כל זאת – ועוד – בפרק הבא.




יפן, בריטניה והמשחק הגדול של טוקיו

ההתחמשות מחדש של יפן הייתה נושא הפרק הקודם. אם יפן תצליח להפוך לכוח צבאי במזרח אסיה, היחסים בינה ובין סין יעצבו את האזור. כשתי המדינות החזקות ביותר כלכלית וצבאית שם הן יוכלו, אם יעבדו ביחד, אף להתחרות באמריקאים. לחילופין, אם הן יהיו יריבות, הן בקלות יוכלו להפוך סכסוכים טריטוריאלים על מספר איים לא מיושבים למלחמות עקובות מדם, לאיים על חופש המסחר במערב האוקיינוס השקט ולשסע את דרום מזרח אסיה. כיצד נוכל להעריך לאן ילכו היחסים? ע"י הבנה של דינמיקת הכוח בין יפן-סין.

"דינמיקת כוח" היא היחס בין היתרונות והחסרונות של מדינה אחת לעומת האחרת. כל מדינה תשאף לצמצם את החסרונות ולהגדיל את היתרונות. כל מדינה תשחק על החוזקות שלה, בעודה מנסה לצמצם את החסרונות שלה. דוגמה מצויינת היא ישראל ומדינות ערב: לערבים היה כוח כמותי גדול יותר, בעוד לישראל כוח איכותי יותר. ישראל השקיעה משאבים רבים ביתרון האיכותי, בשביל להקטין את היתרון הכמותי. הודות להשקעה זו בקרבות אוויר בפתח מלחמת לבנון הראשונה הסורים איבדו 82 מטוסים ואנחנו אפילו לא אחד.

הבנה של דינמיקת הכוח גם מאפשרת לנו להשוות בין אזורים שונים בעולם, בעלי מרכיבי כוח דומים. מלמידה של דינמיקת הכוח במקום אחד, אנו יכולים לנסות ולהבין מה תהיה הדינמיקה במקום אחר.

מטרת המאמר שלפניכם הוא לנסות ולחזות את דינמיקת הכוח בין סין ויפן, על בסיס דינמיקת הכוח בין בריטניה ויבשת אירופה. בשני המקרים יש לנו מדינת אי (יפן/בריטניה) המתמודדת מול כוח יבשתי (סין/יבשת אירופה). ע"י השוואה בין היחסים, עמידה על קווי הדמיון והשוני, נוכל להסיק כיצד יחסי יפן-סין יתפתחו עם הזמן. נוכל ללמוד מההיסטוריה של יחסי בריטניה-אירופה על העתיד של יפן-סין.

הגיאוגרפיה של בריטניה

בריטניה היא מדינת אי, בדיוק כמו יפן. כמו יפן, היא גובלת באוקיינוס (במקרה של בריטניה – האוקיינוס האטלנטי, של יפן – האוקיינוס השקט). וכמו יפן, היא גם קרובה ליבשת – אירופה. האיים הבריטים גובלים בשני עולמות: מצד אחד הם גובלים באוקיינוס האטלנטי ולכן ציי סחר ומלחמה יכולים לצאת מהם לאפריקה ואמריקה. מצד שני, הם מאוד קרובים ליבשה – הרוחב המקסימאלי של התעלה האנגלית הוא 240 ק"מ. משחר ההיסטוריה האיים היו בקשר ישיר עם אירופה, החל בנדידה של העמים הקלטים לבריטניה בעידן הברזל, עבור בפלישה הרומאית ב-43 לספירה וכלה בפלישה הנורמנית במאה ה-11. בריטניה מעולם לא הייתה מבצר מבודד, אלא מעין "שלוחה" של אירופה אל תוך האוקיינוס האטלנטי. המציאות הזו עיצבה את היחס של בריטניה לאירופה ואת המטרה הכמעט יחידה של מדיניות החוץ שלה: אירופה מפולגת.

אירופה בלתי מאוחדת

הסרטון הבא יצע מהבוידעם בעקבות ה"ברקיסט" (Brexit) ובו התמצות של מטרות הדיפלומטיה הבריטית מאז ימי הביניים. הסרטון הוא קטע מהסיטקום "כן אדוני השר" ובו סר המפרי מסביר לשר למה בריטניה הצטרפה לשוק האירופאי המשותף מלכתחילה. למי שלא ראה (וגם למי שכן), הנה הקטע:

"לבריטניה יש את אותה מטרה ביחסי החוץ שלה מזה 500 שנה – ליצור אירופה לא מאוחדת" מסביר סר המפרי. עד כמה שהמשפט נשמע מצחיק, הוא נכון ב-100%: בריטניה תמיד פעלה למנוע איחוד של אירופה. יחסי החוץ של בריטניה לכל הפחות משנת 1700 כוללים שרשרת ארוכה של מלחמות נגד כל מדינה באירופה עם כל מדינה באירופה:  במלחמה הצפונית הגדולה ב-1700 היא נלחמה נגד שבדיה עם רוסיה ואחר כך עם שבדיה נגד רוסיה, היא נלחמה נגד ההולנדים ב-1780 ועם ההולנדים נגד הצרפתים ב-1792. היא נלחמה ביחד עם הגרמנים נגד נפוליאון ועם הצרפתים נגד היטלר. המדינות היחידות שבריטניה לא נלחמה נגדן ואיתן באירופה הן שוויץ ולוקסמבורג.

הסיבה לתנועה המתמידה הזו בין מחנות היא העיקרון הבריטי של "מאזן הכוח": אסור לאף מדינה באירופה להיות הכוח העליון ביבשת. למה? כי ביום שבו מדינה תהיה הכוח העליון ביבשת, היא תוכל להתפנות לפלוש גם לבריטניה.

הדוגמה הכי טובה הוא יחסי בריטניה עם הצמד צרפת-גרמניה. אנגליה חולקת עם גרמניה מקור אתני משותף (אנגלו-סקסי), שתיהן מדינות פרוטסטנטיות ומאז 1714 המונרך הבריטי הוא צאצא של בית אצולה גרמני (בית הנובר ובית ווינדסור). בריטניה וגרמניה גם היו, כל אחת וביחד, במלחמה נגד צרפת. הממלכה האנגלית נלחמה נגד צרפת במלחמת מאה השנים, במלחמות הולנד-אנגליה צרפת הייתה בעלת ברית של ההולנדים, בריטניה נלחמה עם פרוסיה נגד צרפת המהפכנית ועם פרוסיה נגד נפוליאון בתחילת המאה ה-19. אם הייתם צריכים לנחש בתחילת המאה ה-20 עם מי בריטניה תצדד בשתי מלחמות עולם, הייתם מנחשים גרמניה. אלא מה? רייך גרמני חזק היה מפר את איזון הכוח ביבשת, בדיוק כפי שצרפת חזקה (אם בראשות לואי ה-14 או נפוליאון) הייתה הפרה של איזון הכוח. בריטניה יצאה להילחם יחד עם הצרפתים נגד הגרמנים, בדיוק כפי שמאה שנה לפני כן יצאה להילחם עם הגרמנים נגד הצרפתים. התמיכה של בריטניה באחד הצדדים מעולם לא היה אידיאולוגי או היסטורי, אלא שיקול קר של יחסי הכוחות. מי שהיה הצד התוקפני היה האויב של בריטניה, גם אם רק לפני עשור הוא היה ידידה.

שימור מאזן הכוח הוא תוצאה של הקרבה הבריטית ליבשת. מקבלי ההחלטות בלונדון ידעו שכוח אירופאי חזק יכול לפלוש לבריטניה ולפגוע בה קשות, הודות למרחב האסטרטגי שלו יש, כמות המשאבים וכוח האדם. על-ידי שימור אירופה בלתי מאוחדת ומאוזנת, בריטניה הבטיחה שכל כוח יבשתי באירופה יצטרך להתגונן מפני המדינות מסביבו ולא יוכל להקדיש את המשאבים לחציית התעלה או להתמודדות ימית עם בריטניה.

מה שמביא אותי לנקודה השנייה: העוצמה הימית הבריטית.

שלטי בריטניה!

הקרבה לאוקיינוס אפשרה לבריטניה לחפש עומק אסטרטגי ומשאבים הרחק מיבשת אירופה, הרחק מהסכסוכים של המעצמות האירופאיות. בריטניה שלחה ציי סחר אל כל קצוות העולם, אל אפריקה וסין, צפון אמריקה ואוסטרליה. היא בנתה את עליונותה הימית, הכוח היחיד שהיא הייתה צריכה להגנתה, ועל בסיס העליונות הזו הקימה את האימפריה הבריטית. האיים הבריטים, שהיו ידועים בימי הביניים בעוני ובעליבות שלהם אל מול חצרות מלכי ספרד וצרפת, הפכו למרכז העולם. בלונדון ישב המלך של אימפריה שהייתה לה דריסת רגל בכל יבשת למעט אנטרטיקה.

בשביל לשמור על השליטה באימפריה בריטניה נדרשה לשמור על עליונות ימית ונתיבי סחר פתוחים. במיוחד הייתה חשיבות לנתיב הימי שהוביל להודו. הודו הייתה היהלום בכתר האימפריה, עם משאבי הטבע והאוכלוסיה הגדולה שלה. כל איום על הנתיב להודו, דוגמת סגירת מיצרי גיברלטר או תעלת סואץ, נתפס כאיום קיומי חמור כמו צי אויב מול חופי בריטניה עצמה. המשחק הגדול של בריטניה באי-העולמי, מול רוסיה ומול הכוחות האירופאים, נועד להבטיח את שליטתה של בריטניה בנתיב הימי מלונדון עד מומבי. הסתכלו במפה של האימפריה הבריטית:

the_british_empire_anachronous

גיברלטר, מצרים, תימן ועמאן – נקודות חשובות במסע הימי מאנגליה להודו – כולן בשליטה בריטית. בריטניה ווידאה שהכוחות האירופאים מאוזנים ביבשת, בעוד היא שמרת על עליונות מוחלטת בימים.

רחוק, רחוק מדי

יפן דומה איכותית לבריטניה, אך שונה ממנה כמותית. מבחינת מרחק, המרחק בין יפן לחצי האי הקוריאני הוא 220 ק"מ, אך בין יפן ושנגחאי הוא כבר קופץ ל-880 ק"מ, פחות מהמרחק בין אנגליה ודנמרק (770 ק"מ). עקב המרחק הרב יפן הייתה למשך רוב קיומה בשוליים של מרכז התרבות במזרח אסיה – סין. אך הדבר המשמעותי יותר הוא שמעולם היא לא הייתה חלק פוליטי מסין. אנגליה חוברה ליבשת תחת הכיבוש הרומאי ושוב תחת הכיבוש הנורמני. יפן לא נכבשה ע"י סין. היא לא הייתה קשורה לחצר הקיסר ועבור הסינים היפנים היו עוד ברברים בשולי האימפריה שלהם.

המשמעות היא שיפן לא השפיעה על הפוליטיקה הפנימית בסין, או יכלה לאכוף – כמו בריטניה – עיקרון של מאזן כוח במזרח אסיה. היא פספסה את התקופה בה סין הייתה מחולקת למספר ממלכות שנלחמו על שליטה. אז, בתקופת המדינות הנלחמות, היא יכלה לתמוך בחלשות נגד החזקות ולנסות ליצור סין מפולגת. אבל בגלל הריחוק שלה, שהוביל לפיגור בפיתוח התרבותי, כשסין איבדה את השלטון המרכזי היפנים רק קיבלו אותו. המשמעות היא שיפן איננה נהנית כמו בריטניה מכוח יבשתי מפולג, אלא ממדינה אחת השולטת באלפי קילומטרים של קו חוף מצפון קוריאה עד וויטנאם.

שקט, שקט מדי

הבעיה השנייה של יפן היא שהאוקיינוס השקט גדול יותר מהאוקיינוס האטלנטי. המרחק בין בריטניה וצפון אמריקה הוא 5,000 ק"מ. בין יפן וצפון אמריקה הוא 8,000 ק"מ. האוקיינוס האטלנטי אפשר לבריטניה להגיע לאמריקה ואפריקה ודרך הים התיכון למערב ומרכז אסיה. האוקיינוס השקט אינו מציע אפשרויות דומות ליפן. נכון, יפן היא אומה ימית כמו בריטניה, אך היא אינה יכולה להפנות את עיניה מאסיה לעבר הזדמנויות אחרות. להפך – היא תלויה בשגשוג של מזרח אסיה בשביל השגשוג שלה. 11 מתוך 15 שותפות הסחר הכי גדולות של יפן הן מדינות ממערב האוקיינוס השקט, כשרק אחת נמצאת בחמישייה הראשונה – ארה"ב. סין לעומתה נהנת ממגוון גדול יותר של שותפות סחר והיא פחות תלויה בסחר עם מדינות מזרח אסיתיות אחרות.

ההבדל הזה בין סין ליפן משמעו שיפן איננה יכולה להרשות לסין להפוך להגמון מזרח אסייתי. שליטה של סין בנתיבי המסחר במזרח אסיה תוכל פוטנציאלית לחנוק את יפן, בעוד שליטה של יפן באותם נתיבי מסחר לא תאיים באופן קיומי על סין. לבייג'ינג יש מספר נתיבי מסחר מפותחים החוצים את מרכז אסיה לכיוון אירופה והמזרח התיכון (ראו כאן, כאן וכאן). היא תוכל להרשות לעצמה מצור ימי או משבר בים סין הדרומי, טוקיו לא. מה יפן תוכל לעשות, אם תצטרך לתת מענה לתוקפנות סינית בים?

המשחק הגדול של טוקיו

יפן פספסה את ההזדמנות לפצל את עמק הנהר הצהוב למספר מדינות סיניות חלשות. אך היא עדיין יכולה ללכת בעקבותיה של בריטניה ולנהל מול סין מערכה של איזון כוחות באזור. המטרה של טוקיו תהיה לוודא שגם אם לסין יהיה יתרון צבאי, הוא לא יתורגם ליתרון פוליטי. מדינות מזרח אסיה יוותרו חופשיות מהשפעה סינית והימים פתוחים לסחר. למערכה זו יהיו מספר חזיתות: ים סין הדרומי, מרכז אסיה וקוריאה.

כבר עמדתי בעבר על כך שים סין הדרומי הוא אזור מפתח לסין בדרכה למעצמת על. האינטרס היפני הוא למנוע השתלטות של סין על הים. היא יכולה לעשות זאת בכמה דרכים: ראשית, תמיכה והשתתפות בתרגילי "חופש שיט" של האמריקאים ושל מדינות אחרות באזור. שנית, הגדלת הסחר ושיתוף הפעולה עם מדינות דרום מזרח אסיה בשביל לאזן את ההשקעה הסינית. שני הצעדים הללו יצרו את מרחב הפעולה של סין בים וימנעו ממנה להשיג ריבונות דה-פקטו בו.

b2e94a09dfd3c9439fed54ff903949ce
ההרכב האתני של סין, שימו לב לחצי מעגל המקיף את בני האן

מרכז אסיה היא חזית מאתגרת יותר מפני שליפן אין גישה ישירה אליה, אולם היא גם מתגמלת יותר. סין היא מדינה רב-אתנית, כאשר המרכז הוא הומוגני עם סינים בני האן והפריפריה מורכבת מטיבטים, טורקמנים, מונגולים ועוד. הפריפריה מקיפה כחצי מעגל את החוף הסיני והיא שנותנת לבייג'ינג גישה לשאר האי העולמי דרך היבשה. הממשל הקומוניסטי מודע לכך והוא רגיש מאוד לתנועות בדלנות בקרב המיעוטים האתניים שלו. יפן יכולה לנצל את הרגישות הזו: מה עם בתגובה לצעדים תוקפניים בים סין המזרחי יפן, במקום לבטא מחאה באו"ם, תביא את הדאלי-למה לביקור? או תקרא לחקירה בינלאומית בנושא הדיכוי של האויגורים בסין? יפן גם יכולה להגדיל את שיתוף הפעולה עם מדינות מרכז אסיה כמו קזחסטאן, אפגניסטן או מונגוליה. כבר היום היא נוקטת במדיניות אקטיבית ששמה לעצמה למטרה להגדיל את שיתוף הפעולה של יפן עם מדינות האזור ולמנוע את סגירתו ע"י סין ורוסיה.

ולבסוף, איך לא, קוריאה. חצי האי הקוריאני נמצא בין יפן ומרכז הכוח של סין בבייג'ינג. הוא גובל בים יפן ובים הצהוב וכוח ימי או אווירי שיוצב בו יוכל בקלות להגיע לכל נקודה בצפון-מזרח סין, אחד ממרכזי הכלכלה של המדינה. קוריאה חזקה תכריח את סין לפצל את כוחותיה ותגרום לה לתחושה קלסטרופובית, כשכל מה שמפריד בין הצבא הקוריאני והבירה הסינית הם 900 ק"מ של בעיקר מים. בשביל להשיג את המציאות של קוריאה חזקה כל שיפן צריכה הוא לתמוך ולעודד את תהליכי ההתעצמות המתרחשים כבר היום בדרום קוריאה. היא תוכל לעשות זאת ע"י תרגילים משותפים, פרויקטי פיתוח אמל"ח ועידוד של וושינגטון להקטין את הנוכחות הצבאית בקוריאה, מה שיכריח את סיאול להמשיך בחיזוק צבאי – גם אם היא אינה רוצה זאת.

מחשבות אחרונות

דינמיקת הכוח של יפן ובריטניה כוללות מרכיבים זהים באיכותם, אך שונים בכמותם. שתיהן מדינות איים מול כוחות יבשתיים. בריטניה ניצלה את האוקיינוס האטלנטי לבנות אימפריה, בעוד היא שומרת שלא יהיה כוח יבשתי אחד שיוכל לאיים עליה. יפן לעומתה לא הצליחה להקים אימפריה או לעצב את הכוח היבשתי שלידה. לא רק הגיאוגרפיה שיחקה כאן תפקיד, אלא גם התרבות והחלטותיהם של מנהיגים. ההחלטה של השוגון טוקוגאווה לסגור את יפן למשך 200 שנה הפכה אותה לצופה פאסיבית בשנים בהן המזרח עוצב על ידי כוחות אירופאיים. כשכבר הפכה לכוח עולה במזרח אסיה, היא בנתה אימפריה בעזרת רצח עם ושיעבוד.

חזרתה של יפן ככוח צבאי עלולה לפתוח פצעים ישנים ולעורר במדינות מזרח אסיה עוינות כלפי המדינה שרק לפני 80 שנה טבחה בהם. אבל, אם יפן תשכיל להבין הפעם שעתידה תלוי במזרח אסיה חופשית ומשגשגת, היא תוכל להיות כוח מייצב. היא תוכל להתנגד לבריונות הסינית, לשמור על מדינות האיים (סינגפור, טאיוואן והונג קונג) ולהכיל את האיום הצפון קוריאני. הבחירה נמצאת בידה.




פרק 13 – השמש שוב עולה

להורדת הפרק – קישור.

וגם ב-itunes – קישור.

הפרק היום מוקדש לאחת המדינות המוזרות בתבל: יפן. נדבר על חוקת יפן, האיזון הדרוש במזרח אסיה ואיך טראמפ יכול להיות מתנה לראש ממשלת יפן שינזו אבה.

מעטים האזורים ששובים את דמיוננו כמזרח אסיה. ולמה לא? אירופה היא היבשת הישנה, עם סיפורים על אוכלוסייה מזדקנת ואיום חדש-ישן מרוסיה. אפריקה, על אף ההבטחה בה בדמות משאבים ואוכלוסייה צעירה ותוססת, עדיין סובלת ממחלות, רעב ומלחמות. האמריקות כמעט שלא מעוררות עניין, למעט ארה"ב היושבת בכיפת העולם וקנדה, שהפכה ל"מדינת המופת" של המחנה הפרוגרסיבי בעולם.

רק מזרח אסיה שובה את הדמיון עם האוכלוסיות התוססות בה, השילוב של חדש וישן, של תעשיות היי-טק מתקדמות ביחד עם ציווליזיציה בת אלפי שנים. יש תחושה שמזרח אסיה היא הלב של העולם, מרכז הכובד האנושי-תעשייתי שלו, סביבו נעות כל שאר המדינות. ויש לתחושה זו על מה להתבסס: במזרח אסיה נמצאים 51% מבני האדם בעולם. במזרח אסיה שוכנים הענקים הכלכלים סין, יפן, הודו ודרום קוריאה. הם לוקחים את חומרי הגלם של מרכז ומערב אסיה והופכים אותם למוצרים, המיוצאים לכל קצוות העולם. למי מאיתנו בביתו אין מוצרים משם? קרוב לוודאי שהמכשיר האלקטרוני איתו אתם מקשיבים או קוראים ברגע זה יוצר שם. בקיצור, מזרח אסיה הוא אזור מרתק. אך מאיזו סיבה רוב התרחישים העוסקים בו הם משעממים להחריד.

מטפלים במזרח אסיה כזירת המאבק בין סין לארה"ב. הגרעין בחצי האי הקוריאני, הפופוליזם בפיליפינים, הקומוניזם בוויטנאם והחונטה הצבאית בבורמה – כולם מנותחים דרך המשקפיים של המאבק הסיני-אמריקאי לעוצמה. מי בעל ברית של מי? איזה נשק פורס הצי האמריקאי ומה התשובה הסינית? מה מצייץ טראמפ ומה מגיב לו ג'ינפינג?

ההסתכלות על מזרח אסיה דרך העדשות הללו נותנת תמונה מונו-כרומטית של האזור. הדקויות האסטרטגיות נעלמות, ההבדלים התרבותיים נמחקים ואיננו עוד מנסים להתייחס למזרח אסיה כיחידה אוטונומית, היכולה לאזן את השחקנים השונים בה. ומפני שאנו חושבים במונחים של מאבק בין-מעצמתי, המסקנה היא כמעט תמיד זהה: מלחמת עולם שלישית, או לכל הפחות מלחמת סחר ומלחמה קרה שתביא לנפילת אחת המעצמות.

בפרק היום אני מבקש להציג תרחיש אחר, פחות אפוקליפטי ויותר מאוזן. תרחיש שבו ההתעצמות של סין אינה מאוזנת על-ידי גורם מן החוץ (ארה"ב) אלא ע"י ברית של מדינות בהובלת – יפן.

הסיפור המוזר של יפן

יפן היא עוף מוזר בזירה הבינלאומית, ולא רק בגלל תופעות תרבותיות כמו אנשים נעלמים ובני-נוער שמתחפשים לבובות. יפן היא הכלכלה הרביעית בגודלה בעולם, אך מחזיקה כוח צבאי קטן משל יוון או פרו. אין לה את הכלים להגן על עצמה מפני מתקפת טילים צפון קוריאנית, או הכוח להתמודד עם סין אם אי-פעם תהיה מלחמה בין המדינות עקב סכסוכי גבול בים סין המזרחי.

וזה מוזר, כי בדרך כלל מדינה משתמשת בכוח הכלכלי שלה בשביל לבנות כוח צבאי, שבתורו מטרתו להבטיח המשך שגשוג כלכלי. קחו כדוגמה את סין: רק לאחר השגשוג הכלכלי של שנות ה-90', התחילה הרפובליקה העממית בפיתוח ורכש אמל"ח מתקדם. השגשוג הכלכלי אפשר את הפיתוח של נושאות מטוסים, מטוסים חמקנים ומל"טים. הודות לו סין היום מאתגרת את ארה"ב צבאית.

וזה לא שיפן חיה באזור שליו. ראשית, יש את האיום הצפון הקוריאני. המרחק בין טוקיו לצפון קוריאה הוא כ-1,200 ק"מ. כבר היום לצ. קוריאה יש טילים היכולים לשאת ראשי נפץ כימיים או גרעיניים ולהגיע לכל נקודה ביפן. טוקיו כמובן פיתחה יכולת התרעה מוקדמת לגילוי שיגורים מחצי האי. מאז שנות ה-90' היא שלחה מספר לווינים לחלל, כולם מיועדים למעקב אחר המשטר הקומוניסטי הסורר של הקימים. היא גם עובדת עם האמריקאים על פיתוח מערכות ליירוט טילים. יש רק בעיה אחת: עד שהטיל לא ינחת על אדמת יפן, ממשלת יפן לא תוכל לתקוף את צפון קוריאה. נשמע אבסורדי? כנראה לא שמעתם על סעיף 9 בחוקת יפן.

סעיף 9

סעיף 9 בחוקת יפן מודיע שלמען שלום עולמי, "מוותרים אנשי יפן לעולם על מלחמה כזכות ריבונית של אומה… זכות המדינה לתוקפנות לא תוכר". יפן היא המדינה היחידה בעולם שחוקתית וויתרה על האפשרות לתקוף ראשונה.

היא כמובן לא עשתה את זה מרצונה החופשי. החוקה היפנית של היום נכתבה בסמוך לסיום מלחמת העולם השנייה, תחת תכתיבים של הצד המנצח – האמריקאים. למי שלא זוכר, יפן הפסידה במלחמת העולם השנייה ונכבשה על-ידי ארה"ב. וושינגטון שאפה לסיים את הכיבוש בזמן הקצר ביותר, אך רק לאחר שמשטר יפני חדש יקום, כזה בו מגמות מיליטריסטיות ואנטי-דמוקרטיות יעקרו מן היסוד. סעיף 9 נועד להבטיח את האופי הפצפיסטי של המדינה – הוא כופה על יפן חוקתית לא להיות התוקפן.

סעיף 9 גם נתמך בעמדה הפצפיסטית של רוב האוכלוסיה היפנית. אחרי שתי פצצות אטום וחורבן כלכלי, העם היפני עייף ממלחמה. הוא שמח להעביר את האחראיות להגנתו לידי ארה"ב, בעוד הוא מתרכז בשיקום כלכלי של עצמו. "הנס הכלכלי של יפן", ההפיכה שלה לכלכלה השנייה בגודלה אחרי ארה"ב, לא היה יכול להתאפשר אם טוקיו הייתה צריכה להתמקד גם בבניית צבא בשביל להתגונן מפני הסובייטים והסינים.

כמובן, היפנים לא ביטלו לחלוטין את הצבא. "כוחות ההגנה העצמית של יפן" מטרתם להגן על יפן באוויר, בים וביבשה. הם עושים שימוש באמל"ח שחלקו מיוצר מקומית, דוגמת הטנקים המיוצרים ע"י מיצובישי וחלקו בחו"ל, כמו המטוסים האמריקאים. תקציב הביטחון של יפן הוא באופן מסורתי 1% מהתמ"ג. זו איננה דרישה חוקתית, אך מסורת שממשלות יפן עוקבות אחריה. אם זה נשמע מעט, חשוב לזכור שבמקרה של יפן 1% מהתמ"ג הוא 42 מיליארד דולר, פי כמה מתקציב הביטחון שלנו.

הבטחות אמריקאיות

הפיצוי, או מדויק יותר – האיזון, שארה"ב נתנה ליפן בתמורה לאזיקים של סעיף 9 הוא ההסכם לשיתוף פעולה וביטחון בין יפן וארה"ב שנחתם ב-1960. בקצרה, בהסכם ארה"ב מתחייבת להגן על יפן מפני תקיפה. בתמורה ממשלת יפן אשרה לארה"ב להקים מספר בסיסים בשטח יפן. כל אחד מהצדדים קיבל את שרצה: יפן קיבלה את הצבא החזק בעולם ככוח מגן וארה"ב יצרה לעצמה בסיס ממנו תוכל להקרין כוח בצפון-מזרח אסיה. קיום ההסכם תלוי ביכולת של ארה"ב לעמוד מאחורי ההתחייבויות שלה ליפן ובאמון של מקבלי ההחלטות בטוקיו שבאמת וושינגטון תבוא לעזרתם בשעת הצורך. עם השנים, האמון במחוייבות האמריקאית קטן.

 משבר האמון הראשון היה כישלון הסכם הגרעין בין פיונגיאנג וארה"ב שנחתם ב-1994. בעת החתימה ממשל קלינטון הגדיר את ההסכם כאבן דרך היסטורית במאמץ לסלק נשק גרעיני מחצי האי הקוריאני. אולם בתוך פחות מעשור צפון קוריאה חזרה לסורה. מדינת עולם שלישי צפצפה על ארה"ב וארה"ב בתשובה… חזרה לשולחן המשא ומתן. שלטונה של משפחת קים לא נענש בחומכה עקב הפרת ההסכם.

משבר האמון השני התחיל עם ההסתבכות האמריקאית במערב אסיה תחת ממשל בוש והנסיגה במעמדה כמעצמת-על תחת הנהגתו של אובמה. ארה"ב נראתה יותר ויותר כמדינה שאינה יכולה או רוצה להפעיל כוח בשביל לשמור את האינטרסים של בעלות הברית שלה. אם מחר בבוקר בייג'ינג תכבוש את האיים בים סין המזרחי, אילו ביטחונות יש לטוקיו שהצי השביעי יבוא לעזרתה? הבית הלבן יכול לפרש מחדש את ההסכם, או להתמהמה די זמן בשביל שמענה צבאי כבר לא יהיה רלוונטי. אט-אט קולות שמרניים התחזקו ביפן, קולות המאמינים שעל יפן לקחת את גורלה בידיה.

רוחות של שינוי

בספטמבר 2015 בית הנבחרים של יפן אישר פירוש מחדש לסעיף 9, המאפשר ליפן לצאת לעזרת בעלות בריתה גם אם היא עצמה לא הותקפה. מדובר בלא פחות מצעד היסטורי לחוקה היפנית ולמחנה השמרני ביפן בראשות שינזו אבה, ראש הממשלה הנוכחי.

אבה במשך שנים עמד בראש המחנה שקרא לפירוש מחדש או אפילו שינוי של סעיף 9 בחוקה. אבה הוא שמרן לאומני, אחד שמאמין שיפן צריכה להיות מסוגלת לדאוג לעצמה בכוחות עצמה. עבורו ועבור שמרנים אחרים סעיף 9 כובל את יפן לארה"ב ומותיר אותה ללא מגן מול סין או צפון קוריאה.

זה לא אומר אגב שאבה הוא אנטי-אמריקאי. הוא פשוט רוצה שהיחסים בין טוקיו לוושינגטון יהיו יחסים של שווים, לא של מדינת חסות. ופה טראמפ נכנס לתמונה.

טראמפ תומך בגישה של עצמאות ביטחונית. הוא רוצה שבעלות הברית של ארה"ב יהיו מסוגלות להגן על עצמן, מבלי שארה"ב תצטרך להשקיע משאבים לשם כך. בפרק הקודם כבר עסקנו במשמעויות החיוביות של גישה זו לאירופה. עבור יפן הקריאה לעצמאות ביטחונית תעודד את אבה וממשלתו להמשיך בהתעצמות הצבאית. אבה כבר הודיע במרץ 2017 שתקציב הביטחון המתוכנן יהיה גדול מ-1% מהתמ"ג, מה שיאפשר ליפן לרכוש או לפתח אמל"ח חדש, דוגמת צוללות או מערכות יירוט טילים.

והתעצמות יפנית טובה לארה"ב גם כאיזון לסין. למדינות של מזרח אסיה אין מדינה אחת שתשמש כציר נגדי לסין. המתחרות העיקריות שלה – הודו וארה"ב – הן כוחות חיצוניים לאזור. יפן לעומתן היא חלק ממזרח אסיה, קשורה למדינות האזור תרבותית וכלכלית. היא יכולה להתחרות באופן יעיל מול סין על השפעה, דוגמת התחרות הנוכחית ביניהן על השפעה בפיליפינים.

בעלות הברית הטבעיות של יפן יהיו ד. קוריאה ואוסטרליה, עם יחסים ידידותיים לטאיוואן וסינגפור. עם דרום קוריאה ליפן יש בעלת ברית משותפת – ארה"ב – ואיום משותף – צ. קוריאה. עם אוסטרליה ליפן יש כבר שיתוף פעולה בטחוני נרחב, שבתחילת 2017 עלה מדרגה עם הסכם לשיתוף לוגיסטי. טאיוואן וסינגפור הן מדינות בעלות רוב סיני, שלא שכחו את הזוועות של הכיבוש היפני במלחמת העולם השנייה. לכן שיתוף פעולה אפשרי בין המדינות יצטרך להתגבר על משקעי העבר – דבר שעלול להיות קשה ליפן לאומנית יותר. אך שיתוף פעולה יהיה – יפן חולקת עם טאיוואן וסינגפור חשש דומה של מדינות איים מול הכוח היבשתי של סין. שיתוף פעולה ימי, הכולל תרגילי צי משותפים והשקעה בפיתוח אמל"ח יתרום לביטחון של שלושתן ויתרום לאיזון סין במזרח אסיה.

השמש שוב עולה

התעצמות יפנית טומנת בחובה את האפשרות לאזן את סין במזרח אסיה. כפי שהתעצמות אירופאית תאזן את התוקפנות הרוסית, עלייתה של טוקיו יכולה ללחוץ על בייג'ינג להתנהג כשחקנית אחראית בזירה הבינלאומית, ולא בריון הלוקח את מה שהוא רוצה בכוח הזרוע. ליפן יש את הבסיס הכלכלי לתמוך בהתעצמות צבאית משמעותית ואת הכוח הרך בשביל למצב את עצמה כמדינה מרכזית בסדר החדש של האי העולמי.

תודה לכם על ההקשבה.




טראמפ – גאון?

אני מאמין שאני לא היחיד שמבין שהתקשורת איבדה את זה בכל הקשור לטראמפ. הדלפות, רדיפות, ביקורת קטנונית – כל אלה מאפיינים של הכיסוי התקשורתי (ואולי ציד מכשפות תקשורתי?) של טראמפ.

הבעיה עם סיקור תקשורתי מוטה שהנושא שלה – נשיא ארה"ב – הופך מאדם שמנהיג את מעצמת העל היחידה בעולם למין יצור דימוני שלא מצליח לשלוט על הסגל שלו. ולי קשה עם התמונה הזו. כי דונאלד טראמפ הצליח למרות שכולם אמרו שיכשל. הוא הפך לנשיא ה-45 של ארה"ב ובשבועות האחרונים הוא החל לפעול לפי מדיניות שרק לפני מספר חודשים איש לא האמין שתצא לפועל.

וללא קשר, אני אוהב לשחק עם תרחישים. ובסוגית החוץ, אני משחק עם שני תרחישים. תרחיש אחד הוא שטראמפ לא יודע מה הוא עושה ומתנהל באימפולסיביות-אינטרסנטית בזירה הבינלאומית. התרחיש השני שלשיגעון יש היגיון: טראמפ פועל ויפעל בשביל להפריד בין סין ורוסיה. בתרחיש הזה המדיניות האמריקאית תשאף להבטיח את מאזן הכוחות באי העולמי ע"י פירוק הברית הנרקמת בין שתי המדינות היריבות.

אני יודע, אתם מגלגלים את העיניים ואומרים "נו באמת". אבל לא רק אני חושב על תרחיש כזה: שני מאמרים ב-National Interest וב-Politico קוראים במפורש לנשיא להפעיל את רוסיה נגד סין. כפי שניקסון בשנות ה-70' התקרב לסין בשביל להרחיק אותה מבריה"מ, טראמפ יוכל להתקרב לרוסיה בשביל להרחיק אותה מסין. יוזמת דרך המשי החדשה של סין תעלה על שרטון, הגוש הביטחוני נגד ארה"ב יתפורר ואמריקה תוכל שוב להיות הכוח הדומיננטי באירואסיה.

הבעיה היא שזה לא כל כך פשוט – ואולי אפילו לא אפשרי. מאמר מצוין של ג'ייקוב סטוקס ב-Foreign Affairs טוען שסין ורוסיה קרובות מדי בשביל שמשהו בסגנון של ניקסון יהיה אפשרי. יותר מכך הוא חושש שהמחיר שארה"ב תצטרך לשלם לרוסיה עבור ירידה ביחסים עם סין יהיה גבוה מדי ולא כדאי. איך רוסיה תוכל לתרום לאזן את סין, באם היא תחליט לעבור לצד של ארה"ב? עם הצי הפסיפי המיושן שלה? עם היחסים המתוחים עם יפן וד. קוריאה?

אבל מה אם טראמפ לא מחפש להעביר את רוסיה לצד שלו, אלא להחזיר לארה"ב את ההרתעה וההשפעה שהיו לה? הוא לא רוצה לנתק את סין ורוסיה, הוא רוצה להפוך את שתיהן לפחות רלוונטיות. ויכול להיות שהדרך הכי יעילה לעשות את זה היא להלחיץ את בעלות הברית של אמריקה.

כי הנה הבעיה האמיתית של הסדר הליבראלי-מערבי: חוץ מארה"ב, אין עוד כוח צבאי משמעותי בסדר הזה. רוסיה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה כי האיום הכי גדול עליה ב-200 השנים האחרונות – מערב אירופה – נעלם. האירופאים צמצמו בכוחות הצבא בעוד ארה"ב שילמה את המחיר. כעת, כשארה"ב נמצאת בעמדת חולשה, אירופה אינה יכולה להגן על האינטרסים של עצמה, וודאי שלא לעזור לבעלת הברית שלה.

הדיבורים של טראמפ על כך שנאט"ו מיותר הם בדיוק מה שהאירופאים צריכים לשמוע. זה מצוין שהם נחרדים מהרעיון של התקרבות בין ארה"ב ורוסיה. זה מצוין מפני שמדינות כצרפת, בריטניה וגרמניה מחזירות את נושאי הביטחון ובניין הצבא לסדר העדיפויות הלאומי. מבלי שנשים לב טראמפ בעצם עוזר להן. עד שטראמפ הגיע, אירופה לא הגיבה נכון לאסרטיביות הרוסית. היא העדיפה להשקיע בסנקציות ומילים רפות, במקום להזרים כסף להגדלת כוחות. עכשיו כשהיא מבינה שאולי לא יהיה לה גב אמריקאי, אירופה מתחילה לחזור למציאות – מציאות שבה גבולות לא מוגנים הם חולשה, לא חוזק.

האינטרסים האמריקאים ירוויחו מחזרה של אירופה ככוח צבאי. דוויזיות שריון גרמניות וצי בריטי חזק במערב יחייבו את רוסיה להפנות משאבים להגנת הגבול, בהתאם להיגיון הגיאו-אסטרטגי שלה. זה אומר הגדלה של תקציב הביטחון ונסיגה של רוסיה בחזיתות אחרות, כמו החזית הארקטית והחזית בסוריה. כוחות אירופאים גם יוכלו סוף-סוף לייצב את הפריפריה של היבשת – פעילות נרחבת בלוב, אכיפה אמיתית בים התיכון ואולי אף תרומה משמעותית יותר של כוחות מיוחדים וכוחות יבשה במלחמה בדאע"ש וארגוני טרור בסוריה ועיראק.

במזרח הרחוק, נסיגה אמריקאית מביאה את יפן להשיב את היכולת הצבאית שלה. היא מביאה את ד. קוריאה לקחת אחראיות על הביטחון שלה (כיום במקרה של מלחמה הצבא הקוריאני עובר להיות תחת פיקודו של גנרל אמריקאי) ומעודדת את אוסטרליה לקחת חלק משמעותי יותר במאבקים בים סין הדרומי. כפי שהזכרתי בעבר, בייג'ינג יכולה בקלות למצוא את עצמה מול שרשרת של מדינות יריבות, שיאזנו את התוקפנות שלה.

טראמפ יכול להיות השלב הבא במדיניות החוץ ובסדר העולמי האמריקאי. 70 שנה הסדר הזה התבסס על הכוח האמריקאי ונתן למדינות אחרות להינות מן הפירות מבלי לשלם את המחיר. עכשיו, כשארה"ב נחלשת והעולם נהיה יותר מורכב, הסדר האמריקאי צריך שמדינות אחרות ישאו במאמץ. מבלי משים דווקא הבדלנות, הרצון להקטין את המעורבות האמריקאית, יכול להגדיל את ההשפעה של האמריקאים ולהביא מחדש לאיזון את האי העולמי.




פרק 7 – ותודה לקים! למה ארה"ב בעד צ. קוריאה גרעינית

להורדת הפרק – קישור.

קישורים שימושיים:

  1. מפה של צפון-מזרח-אסיה
  2. ריצ'ארד הס והבעיה הצפון קוריאנית

ה-5 בספטמבר 2016 היה אמור להיות היום של סין. התכנסות ה-G20, הפורום של הכלכלות החזקת בעולם, היה אמור להיות סמל למעמד הרפובליקה העממית. על-אף הסכסוך בים סין הדרומי והמזרחי, על-אף האטה בכלכלה – כנס ה-G20 היה מוכיח שסין עדיין יכולה להיות מעצמה עולמית. ואז בא הניסוי הגרעיני. צ. קוריאה – וסלחו לי על הביטוי – הניפה אצבע משולשת לקהילה הבינלאומית בכלל ולסין בפרט. איך סין יכולה לדרוש שיכירו בה כמעצמה אזורית, שלא לומר עולמית, כשהיא לא מצליחה לרסן אפילו מדינה שתלויה בה לחלוטין לקיומה?

בפרק היום אני רוצה להסתכל ביחד אתכם על צ. קוריאה דרך המאבק בין סין וארה"ב להגמוניה במזרח אסיה. דרך נקודת המבט הזו נבין למה החבר הכי טוב של האמריקאים הוא לא אחר מקים ג'ונג און. בואו נתחיל.

הנה כמה נתונים שלא ידעתם על צ. קוריאה:

  1. כשלושה רבעים (70%) מאזרחי המדינה לא יודעים מאיפה תגיע הארוחה הבאה שלהם. רוב משקי הבית במדינה סובלים מגישה מצומצמת ובלתי קבועה למזון.
  2. שליש מהילדים בצ. קוריאה בעלי בעיות גדילה עקב תת-תזונה. דו"ח של האו"ם מ-2016 קבע ש-250 אלף ילדים מתחת לגיל 5 סובלים מסכנת חיים מידית עקב רעב.
  3. בשנת 2012 קים ג'ונג-און החליט להזדהות עם הסבל של בני עמו והוציא רק 646 מיליון דולר על מוצרי יוקרה. בתוכנית הטילים הוא כמובן השקיע 1.8 מיליארד דולר, כי מי צריך אורז כשיש לך טיל בליסטי?
  4. 86% מהייצוא של צ. קוריאה מופנה לסין. 87% מהייבוא מגיע מסין.
  5. יש לה בין 10 ל-16 פצצות גרעין.

רוב העיסוק בצ. קוריאה מתמקד בנתון החמישי – הנשק הגרעיני שלה. מאוד קל להיות היסטרים (או לעורר היסטריה) עם נשק גרעיני. הנה, צ. קוריאה תפתח ראשי חץ גרעינים ו… ומה? תתקוף את ד. קוריאה? יפן? החוף המערבי של ארה"ב? שטויות. כשמנהיג קונה יאכטות ומטוסים פרטים, בעוד העם שלו גוסס ברעב, ברור שהוא נהנה מהשלטון ורוצה לשמור אותו. מנהיג כזה לא יסתכן בהשמדה מוחלטת. לקים ג'ונג און אין שום כוונה להביא על עצמו מתקפה גרעינית, או אפילו להסתכן במלחמה קונבנציונאלית.

אז למה בכל זאת העולם עוסק בכל הצהרה הזויה שיוצאת מפיו, על "מלחמת קודש גרעינית באויב האמריקאי"?

בשביל להבין, אנחנו צריכים לקחת צעד אחורה. מי אמור לרסן את צ. קוריאה? סין. סין היא קו החיים של הרודנות הקומוניסטית. שנה של סנקציות סיניות ופיונגיאנג מתמוטטת. סין יושבת על השאלטר. מכאן שההתנהלות שלוחת הרסן של צ. קוריאה היא או: רצונה של סין, מה שהופך אותה לשותפה בערעור היציבות במזרח אסיה, או נגד רצונה של סין, מה שאומר שהיא חסרת יכולת להכפיף לרצונה אפילו מדינה שתלויה בה לקיום. בכל מקרה, החלום של סין להיות מעצמה נגוז.

לא ראויה

בפרק הראשון של "המשחק הגדול" עסקנו ברצונה של סין לשוב ולהיות המרכז הכלכלי, התרבותי והפוליטי של מזרח אסיה. את השגשוג הכלכלי שחוותה, סין הפנתה להקמת כוח צבאי שישתווה לצי האמריקאי, לקידום קשרים כלכלים ודיפלומטים עם מדינות האזור ולהעלאת הסטטוס שלה כמעצמה עולמית.

גם למדנו בפרק הראשון שארה"ב לא תאפשר היווצרות מעצמה אזורית יחידה במזרח אסיה. מעצמה אזורית יחידה תפגע בחופש התמרון של וושינגטון ותאלץ אותה לשתף פעולה עם האינטרסים של הכוח האזורי. החלופה האחרת, של מאבק בכוח אזורי, וודאי גרעיני, עלולה להיות יקרה מדי.

הדינמיקה של יחסי ארה"ב-סין היא של מעצמה עולה ומעצמה קיימת. בייג'ינג רוצה להפוך למרכז הכובד של האזור, וושינגטון מנסה למנוע זאת. לכן, הסינים מעוניינים לפגוע ביכולת ההשפעה של ארה"ב. החלשת אמריקה תאפשר התחזקות סינית. כיצד ניתן לעשות זאת? ע"י פגיעה בכוח הצבאי של הכוחות האמריקאים.

העוצמה הצבאית של ארה"ב יושבת על שלושה עמודים מרכזים. הראשון הוא הצי השביעי שבסיסו ביפן, הצי הגדול ביותר של אמריקה מחוץ לגבולות המדינה. השני הוא הכוח האמריקאי בד. קוריאה, המונה כ-28,500 איש (סדר גודל של אוגדה). השלישי הוא בסיסי חיל הים וחיל האוויר באי גואם, המאפשרים לצבא האמריקאי לפעול לכל אורך מזרח אסיה.  ההבדל בין העמודים הללו הוא שגואם היא טריטוריה אמריקאית, בעוד יפן וד. קוריאה הן מדינות ריבוניות. יש להן אזרחים שלא מרוצים מהנוכחות האמריקאית וממשלות שישמחו לקשרים ידידותיים עם הענק הסיני. האינטרס האסטרטגי של סין הוא להתקרב לשתי המדינות ולחזק את הקשרים הדיפלומטים והביטחוניים איתן. כך, ללא איום מצד סין, לטוקיו וסיאול לא תהיה סיבה להשאיר את הכוחות האמריקאים בשטחן, כוחות שרבים מתושבי המדינות מתנגדים לנוכחותם. התוצאה הסופית: סין תשיג שתי בעלות ברית חדשות, תפגע קשות בנוכחות הצבאית של אמריקה ללא טיל יחיד ותשיג הגמוניה במזרח אסיה.

מה עוצר בעדה? צ. קוריאה.

החבר ההוא

מי האיום מס' 1 על יפן וד. קוריאה? צ. קוריאה. מי בעלת הברית היחידה של המדינה הסוררת? סין. מדוע שיפן וד. קוריאה יתקרבו למדינה שאחראית לממן את האיום הכי גדול עליהן? מה שהן צריכות היא מעצמה אחרת, שתאזן את סין ותפעל נגד צ. קוריאה. הן צריכות את ארה"ב.

ההבנה הזו הופכת על הראש את הניתוח המקובל של יחסי צ. קוריאה-ארה"ב-סין. הניתוח המקובל רואה בצ. קוריאה וסין בעלות ברית ובארה"ב אויבת מרה של צ. קוריאה. אבל! אם נסתכל על הסכסוך הקוריאני במסגרת מאבקי הכוח בין וושינגטון לבייג'ינג, נראה שצ. קוריאה פוגעת בסין ועוזרת לארה"ב. הרודנות הסוררת של קים ג'ונג און פוגעת בסינים, מפני שהיא מוכיחה לטוקיו וסיאול את החשיבות בהישארות כוחות אמריקאים בשטחן.

דוגמה מצוינת הוא ההסכם להגנה מפני טילים מה-7 ליולי, 2016. ההסכם נחתם בין ד. קוריאה וארה"ב ובמסגרתו יפרסו סוללות נ"ט אסטרטגיות ברפובליקה הקוריאנית. המטרה הרשמית של הסוללות היא יירוט טילים צ. קוריאנים שישוגרו לרפובליקה או ליפן. לא רשמית, הסוללות יוכלו גם ליירט טילים סינים. משרד החוץ הסיני הודיע ש"פריסת המערכת פוגעת במאזן האסטרטגי" ושסין מתנגדת בתקיפות למהלך. הבעיה שכל עוד קים ממשיך לבצע ניסויי טילים, לד. קוריאה אין ברירה אחרת. הגינוי הסיני לא יעזור ביום של מטח טילים על סיאול. טילים אמריקאים כן.

התוקפנות הקוריאנית מעוררת גם אתגר ישן לכוח הסיני: יפן. שיגורי הטילים של צ. קוריאה שכנעו את היפנים לבצע רפורמה בחוקה הפציפיסטית שלהם. במשך 70 שנה יפן אסרה על עצמה לתקוף מחוץ לגבולות המדינה, או להיות הראשונה לתקוף. ביולי 2014 הכול השתנה כשהפרלמנט היפני אישר פרשנות חדשה. לפי הפרשנות, יפן תוכל לתקוף אם אחת מבעלות הברית שלה תחת מתקפה. מכאן, שבמלחמה בין ארה"ב וסין יפן תתערב כצד לוחם. מאז 2014 יפן הגדילה את הנוכחות הצבאית שלה במזרח אסיה. הודות לכלכלה חזקה וקשרים קרובים עם אוסטרליה, כוח נוסף במזרח אסיה, יפן הופכת למתחרה נוספת בסין על השפעה באזור.

בעיה בקנה מידה

אם הניתוח האסטרטגי שלנו מדויק, מדוע סין עדיין תומכת בצ. קוריאה? האם לא היה פשוט יותר להדיח את שושלת קים ולקדם את איחוד חצי האי הקוריאני?

יש שלוש סיבות לתמיכה הסינית בצ. קוריאה: א', סין איננה יודעת כיצד צ. קוריאה תנהג במקרה של סנקציות. יכול להיות שקים ג'ונג און ישלים עם התכתיבים של בייג'ינג. באותה מידה הוא גם יכול להחליט לצאת למתקפה נגד ד. קוריאה, מה שיכריח את ארה"ב להגיב ואת סין להגן על צ. קוריאה  או שהנחתים ישבו לה על הגבול. האפשרות של נפילת צ. קוריאה לידי האמריקאים מביאה אותנו לסיבה השנייה. חצי האי הקוריאני ממוקם כך שהוא מאפשר להטיל בקלות מצור ימי על סין. איחוד של הקוריאות, בו ד. קוריאה תהיה הכוח הדומיננטי, עלול להביא ליצירת מדינה קוריאנית עוצמתית ופרו-מערבית. כל עוד צ. קוריאה קיימת, סין מבטיחה שחצי האי-הקוריאני לא יוכל לשמש כבסיס למתקפה נגדה.

סיבה שלישית ואחרונה הוא החשש מקריסת צ. קוריאה. רבים בצ. קוריאה סובלים מרעב ועוני. במקרה של נפילת מערכות שלטון ואנארכיה, התושבים יהגרו החוצה בשביל להינצל ולשפר את תנאי החיים שלהם. הגבול עם ד. קוריאה חסום לגישה בגלל שדות המוקשים לכל אורכו. משום כך המהגרים יברחו לסין. כניסת מיליוני קוריאנים לצפון מזרח סין עלולה להביא לחוסר יציבות חברתית ופוליטית, בדומה למה שקורה היום במערב באירופה.

לאן מכאן?

אז לאן יכול להתקדם המצב מכאן? הממסד המדיני בארה"ב כבר מכיר בצ. קוריאה כבעיה שהנשיא הבא יהיה חייב לטפל בה. ריצ'ארד האס, נשיא ה-CFR, מוכיח במאמר מצוין שארה"ב תצטרך לקחת את היוזמה ולנטרל את האיום לפני שקים יוכל להגיע לחוף המערבי. ואלו שוב חדשות רעות לבייג'ינג.

אם סין תמשיך לשבת בצד ולהמתין, היא תמצא את עצמה בצפון-מזרח אסיה שמעוצבת לפי רצונה של ארה"ב. כן, וודאי שיתחשבו בה, וודאי שיציעו לה הטבות בתמורה לנפילת צ. קוריאה. אבל העובדה לא תשתנה: היא אינה מעצמה. היא אינה כוח אזורי. היא ענק כלכלי בהאטה, שמתנהל במציאות שמכתיבה ארה"ב.

כמובן, אפשר גם אחרת. צבאית, סין יכולה לכבוש את צ. קוריאה במספר ימים. היא גם יכולה להזמין את ההנהגה הצ. קוריאנית לסין ולכלוא אותה. בספק אם מי שיישאר בפיונגיאנג יצא למלחמה להצלת קים ג'ונג און. אפשרות לא צבאית היא הפעלת משטר סנקציות חמור בדרישה להדחת קים, עד שהוא יירד או יורד.

מה שחשוב הוא שלא משנה באיזו אפשרות סין תבחר, עליה לבצע את הצעדים בתיאום ובשקיפות מול ד. קוריאה, יפן וארה"ב. ביום שאחרי נפילת שושלת קים, העתיד של צ. קוריאה יהיה תלוי ביכולת של מדינות צפון-מזרח אסיה לתמוך במדינה בדרכה לליברליזציה כלכלית וחברתית. הפחד של סין יהיה מהפיכתה לעוד בסיס אמריקאי. אבל, אם מהיום הראשון תשתף את ד. קוריאה בתהליך, היא תוכל להתנות תהליך איחוד ביציאת הכוחות האמריקאים מחצי האי הקוריאני.

זה יהיה היתרון המשמעותי ביותר של סין: היוזמה. הפלת הרודנות הקומיניסטית האחרונה תצייר את סין כמעצמה אזורית, המוכנה לפעול בנחישות להבטחת השלום והשגשוג האזורי. אם טוקיו וסיאול יהיו מעורבות בתהליך, הן יראו טנקים סינים בגבול לא כאיום אלא כברכה. איחוד משפחות בחסות סינית, החזרת אזרחים יפנים שנחטפו בשנות ה-70' למולדתם, פירוק מתקני הגרעין והגולאגים, יעניקו לסין תדמית של מעצמה נאורה. עם תדמית זו היא תוכל לשכנע את יפן וד. קוריאה להוציא את הכוחות האמריקאים משטחן ולהצטרף לסין במסגרת אזורית חדשה, אולי ברית הגנה הדדית.

סיכום

על מה דיברנו היום? צ. קוריאה זוכה ליותר כותרות מן המוצדק, כנראה בגלל אינטרס אמריקאי לנפח את האיום הגרעיני. ארה"ב היא המרוויחה הגדולה מהמצב הנוכחי: סיאול וטוקיו מתקרבות אליה, סין נתפסת כאימפוטנטית ולאמריקה יש את היוזמה בקביעת המדיניות ומערך הכוחות בצפון-מזרח אסיה. הדרך היחידה שסין תהפוך את היוצרות ותקבע סדר יום חדש, הוא בהפלת הרודנות הקומינסטית. האם יש בכך סיכון? כמובן. אך מדינה שרוצה להפוך למעצמה, חייבת לקחת סיכונים. לא לחינם הסיסמה של ה-SAS, יחידת העלית של האימפריה הבריטית, הוא "המעז מנצח". תודה רבה לכם.