1

פרק 66 – פוסט אימפריום (14): העולם הבא

להורדת הפרק – קישור.

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

הלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הדבר הכי חשוב להבין ולהפנים שהתחרות בין ארה״ב לסין אינה ״סתם״, כפי שהשינוי לעולם רב-קוטבי הוא לא רק עניין תיאורטי. אני בטוח שיש מי מהמאזינים שלאורך הסדרה הקשיבו ופטרו את הדיבורים על תחרות לכוח בין מדינות, על מלחמות, ב-״נכון שהן מתחרות, אך האינטרסים הכלכלים שלהן ירסנו אותן, ימנעו מלחמה״. אולי הם מזדהים עם הדברים שכתב יובל נוח הררי בפתח ספרו ״ההיסטוריה של המחר״ על כך שהאנושות התעוררה מהחלום של מלחמה, רעב ומגיפות.[1] טוב, היא לא.

ראינו שהמלחמות הגדולות נעלמו מהעולם לא מפני שבני-אדם איבדו את הרצון להילחם, או מפני שהם ״התגברו״ על הרצון הזה – אלא מפני שהחישוב האסטרטגי שלהם השתנה. הודות לאימפריום האמריקני, רוב מעצמות העולם הוכנסו תחת מערכת בריתות אחת, ונהנו מסחר חופשי וגישה בטוחה למשאבים, ללא הצורך להיאבק זו בזו. מטרית הביטחון האמריקני היא שהביאה לתקופת שלום חסרת תקדים בעולם המערבי, לפאקס אמריקנה.

סחר, השקעות, מיזמים משותפים, נוגעים לכלכלה של מדינה. ההשפעה שלהם על החישוב האסטרטגי של מדינה מוגבלת – כל עוד מדינה לא מזהה איום במדינה אחרת, היא תהיה מוכנה לעבוד על קשרי מסחר איתה. אולם ברגע שהמדינה השנייה נתפסת כאיום, חישוב אחר מתחיל: חישוב אסטרטגי. המדינה מתחילה לחפש איך לנצח את היריבה שלה, איך לצמצם את כוחה. ככל שהאיום נתפס חמור יותר, כן נדחקים שיקולים כלכלים הצידה.

ארה״ב וסין מתחרות זו בזו משום שהן חוששות זו מזו – המפלגה הקומוניסטית של סין חוששת שהאמריקנים ינסו להפיל אותה. האמריקנים חוששים שהסינים יהפכו למעצמת על חדשה, וידחקו את ארה״ב לשוליים. השקעות ושרשרות אספקה משותפות לא משנות את החישוב האסטרטגי החדש שלהן. להיפך – התלות הכלכלית כיום נתפסת כחולשה אסטרטגית, לא חוזק.

סחר הוא לכן אינדיקציה מאוד לא טובה אם שתי מדינות יפתחו מלחמה או לא.

קחו לדוגמה את בריטניה וגרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה. ב-16 ביוני 1914, כחודש לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוצגה בפני החברה הסטטיסטית המלכותית סקירה של יחסי הסחר והצמיחה הכלכלית המרשימה של גרמניה.[2] הוצג שם שהאימפריה הבריטית היא שותף הסחר הגדול ביותר של גרמניה לייבוא, ויעד הייצוא הכי חשוב שלה. בריטניה הייתה בעלת חשיבות משמעותית לגרמניה, ובריטניה, גם אם לא תלויה ישירות בסחר עם גרמניה, הייתה תלויה בו בעקיפין לאור הסחר של גרמניה עם שאר האימפריה.

חצי שנה מאוחר יותר, שתי המדינות היו עסוקות בלטבוח זו בחייליה של זו.

בפרק היום נרצה להבין את החישוב האסטרטגי החדש של מדינות העולם, לאור התחרות בין ארה״ב, סין ורוסיה. נרצה להבין מה הכוחות שפועלים, ואיך עתידה להיראות המערכת הבינלאומית שלנו.

הכול בפרק היום, מיד אחרי ההודעה הבאה.

איזון, הפרעה, ואיזון מחדש

אנחנו יכולים לחשוב על הזירה הבינלאומית כמערכת ששואפת להגיע לשיווי משקל דינאמי בין הכוחות המנוגדים הפועלים בה. לדוגמה, מדינה תוקפנית מפעילה כוח על המדינות סביבה – אולי היא ממש פולשת אליהן, כמו גרמניה הנאצית, ואולי היא פשוט מפחידה אותן, כמו צפון קוריאה. בתגובה המדינות סביבה יוצרות כוח משלהן – הן מתחמשות, הן נלחמות, הן מזמינות בעלות ברית שיאזנו מול כוח המדינה התוקפנית. הכוח המנוגד משפיע על המדינה התוקפנית להפעיל כוח חדש משלה והמערכת רואה את התגברות שני הכוחות המנוגדים עד שבסופו של התהליך המדינות המקיפות מאזנות את כוח המדינה התוקפנית, ונוצר שיווי משקל – הכוחות המנוגדים הופכים שווים זה לזה.

חשוב לשים לב ששיווי המשקל שנוצר הוא דינאמי, לא סטטי: הכוחות משתנים עם הזמן, גם אם לאט. מדינות נחלשות או מתחזקות, כוחות חדשים מצטרפים, אירועים שונים מפירים את האיזון. לבסוף שיווי המשקל מופר, והתהליך חוזר על עצמו: איזון מחדש והגעה לשיווי משקל.

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה המעצמות האירופיות ניסו לייצר שיווי משקל ביניהן, מאזן כוח, כפי שראינו בפרק 55 [ראו כאן]. בריטניה ניסתה לאזן מול רוסיה, צרפת מול גרמניה. המעצמות האירופיות בנו את כוחן הצבאי ויצרו רשת יותר ויותר סבוכה של בריתות בשביל לרסן זו את זו. למשך כמעט 100 שנים מאזן הכוח ביבשת שמר עליה ממלחמה: בין 1815 ל-1914 אירופה לא ראתה מלחמה שכללה את כל המעצמות בה. היו מלחמות, אך הן היו מוגבלות לשתיים או שלוש מדינות: מלחמת קרים, מלחמת פרוסיה-צרפת, או מלחמות העצמאות של איטליה נגד האימפריה האוסטרית.

זו הנקודה של שיווי משקל דינאמי: אירועים עדיין קורים, מלחמות פורצות, יש שינויים במאזן הכוחות, אולם הם אינם מספיקים בשביל ״להוציא״ את המערכת משיווי משקל. המערכת לרוב מתקנת את ההפרעות, וחוזרת לשיווי משקל.

אולם לבסוף ההפרעות מצטברות, כוחות חדשים מצטרפים, והמערכת יוצאת לחלוטין משיווי משקל. במקרה של אירופה ההתחזקות של גרמניה, ביחד עם האגרסיביות שלה, גרמו לאירופה להתאחד נגדה. מערכת הבריתות קשרה את כל היבשת יחד, כך שמלחמה אזורית קטנה – בסרביה – הפכה במהירות למלחמה יבשתית. שיפורים בטכנולוגיה הצבאית חייבו מדינות למהר ולפתוח במלחמה, שמא היריב יהיה מהיר יותר ויכריע אותן.[3]

בשתי מלחמות עולם המעצמות האירופיות התישו זו את כוחה של זו. שיווי משקל חדש נוצר: ארה״ב ובריה״מ, שני הענקים שמחוץ לאירופה, הפכו למעצמות העל של העולם. מזרח אירופה נלקח ע״י רוסיה, מערב אירופה נכנסה תחת חסות אמריקנית. הסובייטים והאמריקנים חילקו מחדש את העולם, לשני גושים מתחרים.

המערכת הבינלאומית עברה ממצב של רב-קוטביות, לדו-קוטביות, שני קטבים – ארה״ב ובריה״מ. שני הענקים יצרו מחדש שיווי משקל ביניהם: הם התוו את אזורי ההשפעה שלהם באירופה, ופעלו לבלום זה את השפעתו של זה במזרח התיכון, מזרח אסיה ואפריקה שמתחת לסהרה.[4]

שוב שיווי המשקל היה דינאמי: ארה״ב נכנסה ויצאה מווייטנאם. בריה״מ התחזקה ונסוגה באפריקה שמתחת לסהרה. סין התרחקה מבריה״מ לכיוון ארה״ב, בעוד גרמניה מנסה לעיתים לשחק בין שתי המעצמות. העולם לא עמד מלכת, אך הוא נע סביב שיווי משקל שהתוו שתי המעצמות.

לבסוף גם המערכת הזו קרסה: בריה״מ לא הצליחה עוד להחזיק את האימפריה הרחבה שלה ולנהל מרוץ חימוש נגד האמריקנים, והגוש המזרחי התפרק ב-1989. בריה״מ עצמה התפרקה ב-1991. האימפריה הסובייטית התפרקה לכתריסר מדינות. רוסיה נפלה מעמדה של מעצמת למדינה נחשלת, עם כלכלה במשבר, שחיתות רחבה, וצבא שהפך לצל של עצמו.

התפרקות בריה״מ

בעקבות נפילת בריה״מ ג׳ורג׳ בוש האב רצה ליצור שיווי משקל חדש בעולם: ארה״ב תתמוך במאזני כוח מקומיים בכל אירו-אסיה. היא תתמוך בהקמתם של מאזני כוח שיוכלו לרסן את המדינות האגרסיביות של יבשת העל – את צפון קוריאה במזרח אסיה, איראן ועיראק במזרח התיכון, כל שאיפה רוסית להתפשטות מחדש במזרח אירופה. כפי שראינו בפרק ״סדר עולמי חדש״, התוכנית הייתה שארה״ב תחזיק כוח צבאי גדול מספיק וחזק מספיק כדי להתערב במקרה הצורך ולהחזיר את שיווי המשקל האזורי על כנו.

אולם החזון של בוש האב לא עניין את הציבור האמריקני. במקום ארה״ב החליטה פשוט… טוב, להתעלם מהרעיון של שיווי משקל. לדעת המנהיגים בוושינגטון סוף המלחמה הקרה הביא את הקץ לתחרות הגיאופוליטית, ולכן אין צורך לאזן בין כוחות מתנגדים משום שאין כוחות מתנגדים לשוק החופשי והדמוקרטיה של ארה״ב. ארה״ב האמינה שהיא הפכה להגמון של העולם, רוכבת על ניצחון הליברליזם את הטוטליטריות הסובייטית. הרגע החד-קוטבי נולד – ארה״ב ככוח החזק בעולם.

אולם הרגע החד-קוטבי היה בלתי יציב: עצם העוצמה האמריקנית עוררה התנגדות לה. מדינות לא-מערביות חששו שהיא תשתמש בכוחה בשביל להפיל אותן. ארה״ב הרחיבה את הסדר שלה ללא לקיחה בחשבון של שיקולים אסטרטגיים, כמו האם היא תיצור או תחזק יריבות בפעולות שלה. ברגע בו התחיל המצב החד-קוטבי, התחיל גם התהליך שיביא לסופו.

מדו-קוטביות לרב קוטביות

אנחנו יכולים לחלק את תהליך התיקון של המערכת הבינלאומית את הרגע החד-קוטבי לשלושה שלבים מרכזיים: (1) התפשטות יתר של ארה״ב; (2) הופעתם של כוחות נגד לאמריקנים; (3) והתאמה מחדש של הסדר האמריקני. אם נרצה למקם את השלבים בציר הזמן, הרי שהתפשטות היתר התרחשה תחת קלינטון והכהונה הראשונה של בוש הבן. כוחות הנגד הופיעו בכהונה השנייה של בוש הבן ובכהונה של אובמה (שתיהן). ההתאמה מחדש התחילה עם טראמפ, וסביר שתמשך גם אחרי ביידן, אל תוך העשור השלישי של המאה ה-21.

הכוונה בהתפשטות יתר היא החדירה של האמריקנים למרחבי השפעה מסורתיים של מעצמות אחרות, ויצירת איום על משטרים לא מערביים.

אין כאן שיפוט מוסרי – לאיזה צד. ברגע שהכוח הנגדי של בריה״מ נעלם, ארה״ב ראתה את העולם כנתון בידיה בלבד. היא ניסתה לשרטט אותו מחדש: היא הרחיבה את נאט״ו מזרחה בשביל לוודא שמזרח אירופה לא תהיה שוב זירת התגוששות בין מערב אירופה ורוסיה.[5] היא פלשה לאפגניסטן ועיראק בשביל לבנות את המזרח התיכון כאזור ליבראלי משגשג. היא איימה על מדינות לא מערביות בסנקציות ופעולות צבאיות אם הן לא יתיישרו עם הדרישות שלה ושל הקהילה הבינלאומית.[6]

אם הדברים מוצדקים או לא זו אינה השאלה. העובדה היא שכאשר בייג׳ין ומוסקבה ראו את הצעדים האלו, הן חשו מאוימות ולכן באה תגובת הנגד.[7] מדינות מצאו עצמן מחוץ לסדר האמריקני, מאויימות ע״י הסדר האמריקני, החלו להתנגד לו.

החשובה שבהן היא סין. סין הייתה עד אמצע המאה ה-19 אחת הכלכלות הגדולות בעולם, והכוח החשוב ביותר במזרח אסיה. אולם דווקא כשהמערכת הבינלאומית הנוכחית התגבשה, במאה ה-19 והמאה ה-20, סין נכנסה לתקופה של כ-150 שנים של עוני, רעב ומלחמות.[8] התקופה הזו הסתיימה רק כשסין החלה ברפורמות שוק ששמו אותה על הדרך לצמיחה כלכלית חדשה, בתחילת שנות ה-80׳ של המאה ה-20.

ההתחזקות הכלכלית של סין החזירה לזירה הבינלאומית שחקן גדול שלא היה שותף לגיבוש הנורמות והסדרים של המערכת האמריקנית. המערכת הבינלאומית שהאמריקנים הקימו לא משקפת את האינטרסים הסינים:

אין לבייג׳ין אזור השפעה משלה במזרח אסיה, במיוחד אזור השפעה המכסה את קווי השיט החשובים לה בים סין הדרומי.

אין לה כוח השפעה דומה לזה של ארה״ב במוסדות הפיננסים של העולם, כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית.

המערכת הפוליטית שלה נתפסת כחריגה, כלא רצויה, כעומדת בניגוד למודל הליבראלי המערבי של ארה״ב ובעלות בריתה.

עבור הסינים אלו לא סתם ״אי-נעימויות״: תחת המערכת הבינלאומית הליבראלית, מדינות לא-ליבראליות נמצאות בעמדת נחיתות מובנת – הן תמיד בסכנה שיטילו עליהן סנקציות על מעשיהן. בייג׳ין טעמה משהו מהאפשרות הזו עם הסנקציות האמריקניות אחרי הטבח בכיכר טיאנאנמן.[9]

סין רוצה סדר בינלאומי שיענה על הצרכים האסטרטגיים שלה, והסדר הזה הוא לא הסדר האמריקני.

כמו סין גם רוסיה רואה עצמה מחוץ לסדר האמריקני ומאוימת על ידיו.

בתחילת שנות ה-90׳, מיד לאחר נפילת בריה״מ, היה סיכוי שהיחסים בין רוסיה וארה״ב יהיו יותר ידידותיים, ושהרוסים אולי יצטרפו בצורה כזו או אחרת לסדר האמריקני. אולם הם ראו את וושינגטון מרחיבה את נאט״ו אל תוך מזרח אירופה, למרות שלכאורה המטרה של נאט״ו נעלמה – אם בריה״מ התפרקה, למה צריך את נאט״ו? ואם אין עוד איום ממזרח אירופה על מערבה, למה נאט״ו המשיכה להתקדם לכיוון מוסקבה?

פרופ׳ מרי אי. סרוטה (Sarotte), במאמר ל-Foreign Affairs, מסמנת שלוש החלטות שהביאו להידרדרות ביחסים בין וושינגטון ומוסקבה ולהפיכתה לכוח מתנגד לסדר האמריקני. שלוש ההחלטות קשורות להתרחבות של נאט״ו מזרחה.[10]

הראשונה הייתה ההחלטה של בוש האב לא לבטל את נאט״ו באירופה, לא לאחד אותו במערך ביטחון חדש של כל היבשת, ולא לפרז את מזרח אירופה. בוש רצה לשמור על הנוכחות הצבאית האמריקנית באירופה, ולהבטיח את התלות של אירופה בארה״ב לביטחונה. התוצאה הייתה שלמרות שבריה״מ התפרקה, נאט״ו נישאר.

ההחלטה השנייה הייתה ההחלטה של ממשל קלינטון לבצע התרחבות מהירה של נאט״ו מזרחה, במקום בתהליך איטי תוך התייעצות עם רוסיה. בהתחלה הרעיון היה שמדינות מזרח אירופה ישתפו פעולה עם נאט״ו, ובהתאם למידת ההתקדמות בשיתוף הפעולה, ובהתאם לצרכים הביטחוניים של כל מדינה, יוחלט אם לצרף אותה לנאט״ו.

כל זה השתנה במהלך מלחמת צ׳צ׳ניה הראשונה (1994-1996): מדינות מזרח אירופה לחצו את וושינגטון לצרף אותן בטענה שהן עלולות להיות הבאות בתור לפלישה רוסית. קלינטון החליט לוותר על הרעיון של התרחבות איטית, ובמקום הודיע שנאט״ו תורחב במהירות, ללא שלב ביניים של שיתוף פעולה.

ההחלטה השלישית, גם של ממשל קלינטון, הייתה לא להגביל את מידת ההתרחבות ולא להגביל את הנוכחות הצבאית הזרה בשטחן של החברות החדשות בארגון. ממשל קלינטון הבהיר שהוא ירחיב את נאט״ו כמה שאפשר, גם לתוך שטחה של בריה״מ לשעבר. הוא גם לא יירתע מלהציב כוחות צבא אמריקנים על הגבול הרוסי.

האמריקנים התעלמו מההתנגדות הרוסית מפני שהם יכלו להתעלם – מוסקבה בשנות ה-90׳ לא יכלה להפעיל לחץ צבאי או כלכלי על האמריקנים. אבל מוסקבה לא שכחה את השנים האלו. כשפוטין החזיר את היציבות לרוסיה, הוא פעל למנוע התרחבות נוספת של נאט״ו: הוא פלש לגיאורגיה ואוקראינה. רק אחרי שרוסיה הפעילה כוח צבאי נגד ארה״ב, ההתרחבות של נאט״ו סוף-סוף נעצרה.

סין ורוסיה הן שני הכוחות החשובים ביותר שפועלים כיום על הסדר האמריקני, מנסים לדחוק אותו אחורה ואם אפשר להחליף אותו. בזמן שהם שווים במטרתם, החלפת הסדר האמריקני, הם שונים ביחס שלהם אליו: רוסיה קמה מחורבות בריה״מ, מולה נבנה מלכתחילה הסדר האמריקני. סין לעומתה התחזקה ע״י הסדר האמריקני.

הנשר והדרקון

בתחילת המאה ה-20 סין מצאה עצמה עם מלחמת אזרחים בבית, בסיס תעשייתי כמעט ולא קיים, וכיבוש זוחל של מזרח המדינה ע״י יפן, המעצמה התעשייתית של מזרח אסיה.

השינוי המדהים שסין עשתה בתוך 30 שנה – ממדינה נחשלת בשנות ה-80׳ למעצמה כלכלית בתחילת שנות ה-2000 – הוא במידה רבה הודות לעולם שארה״ב יצרה.

איך? ראשית, האמריקנים ניטרלו את האיום היפני על מזרח אסיה. הם נתנו ליפן חוקה חדשה שאסרה עליה לפתוח במלחמה, והכניסו אותה תחת המטריה הביטחונית האמריקנית.[11] כך יפן גם הוגבלה חוקית מלפתח יכולות התקפיות, וגם הוסר התמריץ לעשות זאת – היא יכלה לסמוך על המטריה ההגנתית של ארה״ב.

שנית, ארה״ב עודדה את התנועה החופשית של אנשים, סחורות והון, כחלק מהחזון שלה לגוש דמוקרטי משגשג. הודות ללחץ אמריקני השווקים הפיננסים של העולם הפכו בשנות ה-70׳ וה-80׳ יותר פתוחים, והון יכל לנוע בקלות ממדינה למדינה.[12] שדרוגים טכנולוגים בסחר הימי – במיוחד האימוץ של מכולות ע״י הצבא האמריקני במהלך מלחמת ווייטנאם – הפכו את הסחר הגלובאלי ליותר אמין ויעיל.[13]

כשסין פתחה חלקים ממנה לתאגידים זרים, המערכת הבינלאומית הייתה מסוגלת לנצל את הפערים בעלות העבודה בין סין לשאר העולם. זו טעות לחשוב שהייצור הגלובאלי תמיד, לאורך ההיסטוריה, נע להיכן שהכי זול לייצר. במשך רוב ההיסטוריה מחוסמים לתנועה של הון, חוסר אמינות של הסחר הימי, איומים על הסחר הימי, הביאו תאגידים פעמים רבות להעדיף ייצור בבית, גם אם היו הפרשים משמעותיים בעלויות העבודה בין הבית למדינה אחרת.[14] הודות לפעילות האמריקנית המצב הזה השתנה.

סין הפכה את עצמה למרכז הייצור העולמי במערכת הכלכלית שארה״ב עודדה. ראינו עוד בפרק ״קץ ההיסטוריה״ איך האמריקנים דחפו לשילוב של סין במערכת הכלכלית העולמית, מקווים שהשילוב ישנה אותה ויהפוך אותה יותר ליבראלית. ארה״ב הפכה את עצמה ואת בעלות הברית שלה תלויות בייצור הסיני, מה שהפך את סין לא רק חזקה כלכלית, אלא גם חזקה פוליטית – מדינות החלו לחפש יחסים ידידותיים עם הסינים בשביל להבטיח את האינטרסים העסקיים שלהן.

עכשיו כשסין הופכת יריבה, ארה״ב צריכה להוציא את שרשרות הייצור הקריטיות שלה מסין, וכמוה כל בעלת ברית שלה. בעלת ברית שתשאיר את הייצור בסין, שתשמור על התלות הכלכלית שלה בה, תפסיק להיות בעלת ברית אמינה בעיני האמריקנים. היריבות האמריקנית-סינית לא תוגבל רק למישור הצבאי או הפוליטי, אלא תעבור למישור הכלכלי, כפי שכבר ראינו קורה בארה״ב. והדבר לא יוגבל רק לארה״ב וסין – בעלת ברית שתתעקש לשמור על הקשרים הכלכליים עם הסינים, או אפילו להעמיק אותם, תמצא עצמה מחוץ למערכת הבריתות האמריקנית.

זהו העיקרון המארגן החדש של הסדר האמריקני, זה שיקבע אילו מדינות יהיו חשובות יותר בעיניי האמריקנים ואלו ימצאו עצמן עם הזמן מחוץ לסדר.

הכוח שפועל עליו הוא זה של התחרות עם סין, ומכריח את ארה״ב לקבל החלטות חדשות על פריסת ואופי הכוח שלה: יותר דגש על מזרח אסיה, יותר דגש על הזירה הימית במזרח אסיה. כל סכסוך עתידי בין סין לארה״ב יהיה בהכרח סכסוך ימי, משום הגיאוגרפי של הזירה.

ההתמקדות האמריקנית במזרח אסיה בהכרח תביא לירידה במיקוד באזורים אחרים בעולם, בראשם אירופה והמזרח התיכון. הירידה במיקוד תביא מדינות שעד היום הסתמכו על ארה״ב – לדוגמה גרמניה וסעודיה – לקחת יותר אחריות על הביטחון הלאומי שלהן ויוזמה ביחסי החוץ. אחת התוצאות הייתה שערב הסעודית הפכה הרבה יותר אגרסיבית בזירה המקומית.[15]

בפסקאות הבאות ננסה לשרטט חלק מהמאפיינים של העולם תחת התחרות האמריקנית-סינית לכוח: עלייתה של האנגלוספרה, הבלקניזציה של הכלכלה הגלובאלית, והחזרה של האיום במלחמה בין מעצמות.

האנגלוספרה

המונח ״אנגלוספרה״ (Anglosphere) נטבע לראשונה ע״י סופר המדע הבדיוני ניל סטיבנסון ב-1995 בספרו ״עידן היהלום״, כמונח המתייחס לכל המדינות דוברות האנגלית, אם כשפה היחידה ואם כשפה נוספת (חשבו על הודו למשל).

מעולם המדע הבדיוני המונח נלקח לזירה הבינלאומית כשהעיתונאי ג׳ון לויד בשנת 2000 השתמש במונח כדי לתאר את משפחת המדינות החולקות את האנגלית כשפה משותפת, בעלות מערכת משפטית דומה של ה-common law וחלקן אף בעלות אותו ראש מדינה – המונרך הבריטי.[16] במשפחה הזו כלולות בריטניה, ארה״ב וקנדה למשל, אך לא רק – גם בקניה וסודן האנגלית היא אחת השפות הרשמיות.

לויד קרא לאנגלוספרה לפתח חזון בינלאומי שונה מזה של אירופה התאגידית, חזון שיהיה ייחודי לעמים דוברי האנגלית. מאז מאמרו של לויד בשנת 2000 האנגלוספרה המשיכה להופיע מפעם לפעם כרעיון לברית או קואליציה בינלאומית חדשה.[17]

הבעיה עם האנגלוספרה כעולם תרבותי שהיא חסרת משמעות בזירה הבינלאומית. אם תנסו להסתכל בזירה הבינלאומית ולחפש עדויות לה תמצאו ערב-רב של מדינות, כולן מושבות לשעבר של בריטניה, שבין רובן יש מעט מאוד קשרים כלכלים, צבאיים או דיפלומטים. זו אחת מנקודות הביקורות שתמיד מעמידים נגד כל מי שמדבר על האנגלוספרה כגוש מדיני חדש: אין ממש בסיס לגוש הזה, שמורכב ממדינות שונות זו מזו כמו קניה, קנדה והפיליפינים.

לכן כשאני מדבר על האנגלוספרה אני לא מתכוון לגוש המדינות שחולקות את התרבות האנגלית, או עבר תחת השלטון האנגלי. לא, אני מדבר על 5 מדינות שמאוגדות ביחד בסדרה של הסכמי ביטחון, טכנולוגיה ומודיעין, שנלחמו זו לצד זו בכל קונפליקט גדול של המאה ה-20: ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. 5 המדינות האלו גם חולקות שפה ותרבות משותפת, מערכת משפט דומה, מערכת שלטון דומה – דמוקרטיה ליבראלית – ואף מערכת כלכלית דומה. אך הן גם חולקות הרבה יותר.

5 המדינות חולקות סדרה של הסכמים בתחומי הביטחון והטכנולוגיה. ההסכם המוכר ביותר ביניהן היא ״ברית 5 העיניים״ (Five Eyes Alliance), ברית לשיתוף מודיעין אותות ותיאום פעילות מודיעין.[18] במסגרת הברית המדינות משתפות מידע גולמי, ניתוחי מודיעין סופיים, חולקות נכסים וטכניקות ומתאמות את פעילות המעקב שלהן.[19] אפשר לחשוב על ברית 5 העיניים כארגון המודיעין הגדול בעולם, שעוסק ביירוט תקשורת רדיו, אינטרנט וסלולר בכל רחבי הגלובוס, מרגל אחרי יריבים ובעלות ברית כאחד – אהוד אולמרט לדוגמה היה נתון למעקב של 5 העיניים, כמו גם אנגלה מרקל.[20] [21]

ברית 5 העיניים היא רק דוגמה אחת לקשרים הביטחוניים והטכנולוגים הענפים בין המדינות: ישנה ועידה משותפת לכוחות האוויר והחלל שלהן בשביל להבטיח תקינה זהה של כוח אווירי, אם בחימוש, פלטפורמות או דוקטרינה, בשביל לפעול יחד (The Air Force Interoperability Council, AFIC). תוכנית מקבילה קיימת עבור כוחות צבא היבשה (ABCANZ Armies). תוכנית אחרת עוסקת במחקר צבאי משותף בטכנולוגיות מתקדמות (The Technical Cooperation Program).

כל התוכניות יחד הופכות את ברית 5 העיניים לא רק לברית מודיעין, אלא לגוש ביטחוני אחד, הפרוס על פני שלוש יבשות – אסיה, אירופה ואמריקה. הרקע התרבותי עזר להן לגבש את המערכת הביטחונית שלהן, אך המערכת הביטחונית הופכת אותן לגוש ברור הרבה יותר. כשאני מדבר על האנגלוספרה, אני מדבר רק על 5 המדינות האלו.

מקומה של האנגלוספרה במערכת הבריתות האמריקנית

המעניין הוא שבזמן שהאנגלוספרה קיימת מזה 70 שנה כגוש ביטחוני מובחן, עד היום לא ראינו אותה פועלת בעולם כגוש כלכלי או מדיני מובחן. אם תחפשו על האנגלוספרה בגוגל תוכלו למצוא ביקורות על עצם השימוש במונח, שמתואר פעמים רבות כפנטזיה של שמרנים בריטים ותו לא.[22]

נקודת הביקורת הזו הפכה שכיחה מאוד בעקבות הברקזיט, כשתומכי היציאה תיארו כיצד יציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי תתרום למעמדה בעולם ולהחייאת האנגלוספרה. המתנגדים והמבקרים האשימו אותם בפנטזיות, שאין באמת אנגלוספרה, אין ברית של העמים האנגליים שרק ממתינה לבריטניה.[23] ראש ממשלת בריטניה בוריס ג׳ונסון מרבה לדבר על האנגלוספרה, והוא נתפס בעיני מבקריו כעוד ראש ממשלה בריטי שמחפש עבור בריטניה אימפריה להנהיג, אימפריה שלא קיימת.[24]

המבקרים צודקים שעד היום האנגלוספרה לא התנהלה כגוש מדיני מובחן. אבל הם מתעלמים מלמה זה בדיוק קרה: למה מדינות שמשתפות ביניהן מודיעין רגיש, לא מתאמות ביניהן גם מהלכים דיפלומטים?

טוב, הן כן. פשוט לא רק הן.

בימי המלחמה הקרה 5 המדינות היו חלק ממחנה רחב יותר שכלל את מערב אירופה, יפן ודרום קוריאה. הן פעלו כחלק מנאט״ו, שהיה הארגון המוביל את מערכת הבריתות האמריקנית מול הסובייטים. בנאט״ו חברות שלוש מ-5 מדינות האנגלוספרה: קנדה, בריטניה וארה״ב.

אוסטרליה וניו-זילנד היו ועדיין שותפות חשובות של נאט״ו, אך העובדה שהזירה המזרח אסיאתית לא הייתה הזירה המרכזית במלחמה הקרה (למעט במהלך מלחמת קוריאה בשנות ה-50׳ ומלחמת ווייטנאם בשנות ה-60׳) הבטיחה שנאט״ו תהיה המסגרת המרכזית שדרכה ארה״ב תפעל. בימי המלחמה הקרה למערב גרמניה וצרפת היה משקל אסטרטגי גדול יותר בחישוב האמריקני מאוסטרליה או ניו-זילנד.

סוף המלחמה הקרה הביא את הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה, עם ירידה חדה ברמת האיום הצבאי על המערב. בריטניה הצטרפה לאיחוד האירופי ועבדה לשלב את עצמה במערך הכלכלי והפוליטי שלו. אוסטרליה וניו-זילנד הרחיבו את הקשרים הכלכליים שלהן למזרח אסיה ובמיוחד לסין. ארה״ב לא הייתה צריכה להפעיל קואליציות בינלאומיות מפני שלא היו נגדה איומים גלובליים. כשהיא כבר הפעילה אותן, את נאט״ו בשנות ה-90׳ נגד המלחמה ביוגוסלביה, המיקוד היה שוב באירופה.

המלחמה בטרור שנפתחה בסוף 2001 לא שינתה את התמונה הרבה: בריטניה הייתה עדיין חלק מהאיחוד האירופי, מחפשת את מקומה בתוך הפרויקט. אוסטרליה וניו-זילנד המשיכו להעמיק את הקשרים עם סין. ארה״ב הייתה עסוקה בכיבוש ובבנייה מחדש של אפגניסטן ועיראק. מערך מודיעין האותות של האנגלוספרה זכה לחיזוק משמעותי בעקבות אירועי הטרור, אך המסגרת המרכזית לפעילות האמריקנית נותרה נאט״ו, כשהזירה המרכזית היא המזרח התיכון – אזור רחוק מכל חברות האנגלוספרה.[25]

אם כך, למה אני מספר לכם על האנגלוספרה? למה זה צריך לעניין אותנו?

משום שהתחרות בין ארה״ב לסין עומדת לשנות את מערכת הבריתות האמריקנית.

לכאורה לא אמור להיות הבדל בין התחרות הנוכחית בין סין לארה״ב ובין התחרות בזמן המלחמה הקרה. אם נאט״ו עדיין קיים, למה שהאמריקנים לא פשוט ירחיבו את המשימות שלו גם למזרח אסיה? נאט״ו עצמו הגדיר ב-2020 את סין כאתגר אסטרטגי של הברית הצפון אטלנטית.[26] למה דווקא התחרות הזו היא שמזריקה חיים חדשים לאנגלוספרה ותהפוך אותה סוף-סוף לגוש מדיני מובחן בזירה הבינלאומית?

אנחנו יכולים לחשוב על מערכת הבריתות האמריקנית כבנויה ממספר קבוצות ומדינות: קבוצה אחת היא האנגלוספרה, הלב של מערכת הבריתות האמריקנית. קבוצה שנייה הן מדינות יבשת אירופה, בראשן גרמניה וצרפת, שמאוגדות בנאט״ו. נוסף לשתי הקבוצות האלו יש לנו מדינות כמו יפן, הודו, ישראל, ונסיכויות המפרץ. חלקן בבריתות רשמיות עם ארה״ב, חלקן מארחות כוחות אמריקנים, וכולן מחזיקות בקשרים ביטחוניים עם ארה״ב. בשביל שארה״ב תוכל להפעיל את כל מערכת הבריתות שלה מול סין ורוסיה, היא צריכה ששתי הקבוצות המרכזיות של המערכת יישרו עמה קו – האנגלוספרה ואירופה. עד 2020 הייתה לה בעיה עם שתי הקבוצות. ב-2020 המצב השתנה עם אחת מהן – האנגלוספרה.

האגרסיביות הסינית ב-2020 הביאה את בריטניה, אוסטרליה וקנדה לשנות את גישתן לעימות עם בייג׳ין. הצעד המשמעותי ביותר שבייג׳ין עשתה באותה שנה היה העברת חוק הביטחון הלאומי בהונג קונג, שנתפס בעיני בריטניה כהפרה ברורה של הסכם העברה של 1997 ופגיעה חמורה בזכויות האדם בעיר. עד לצעד הזה של סין בריטניה עדיין רצה את חוואווי בתשתית ה-5G שלה, על-אף איומים מצד ממשל טראמפ שנוכחות של חוואווי תוציא את בריטניה מברית 5 העיניים.[27] אחרי העברת החוק בריטניה הודיעה שהיא תוציא את חוואווי מהרשת הסלולרית שלה לחלוטין.[28]

אוסטרליה חוותה ב-2020 את נחת זרועה של בייג׳ין אחרי שהצביעה בעד חקירה בינלאומית למקור הווירוס. סין העלתה בתגובה מכסים על יין ודגן, חסמה ייבוא בשר בטענה שהוא מפגע בריאותי, ואף הורתה לחברות סיניות להפסיק לקנות מאוסטרליה פחם.[29],[30],[31] מדובר בפגיעה כלכלית משמעותית באוסטרליה, שכשליש מהייצוא שלה מופנה לסין.

היחסים בין קנדה וסין נמצאים במשבר מאז דצמבר 2018, אז קנדה עצרה לבקשת ארה״ב את סמנכ״לית הכספים של חוואווי.[32] סין בתגובה עצרה שני אזרחים קנדים באשמת ריגול, צעד שהתזמון שלו עורר חשד שמדובר בעצם בסחיטה.[33] היחסים בין הצדדים הדרדרו מאז לשפל היסטורי, עם קנדה מובילה את המאבק נגד מה שהיא רואה כ״דיפלומטיה ההרסנית״ של סין, שותפה לגינוי הפעילות של סין בשינג׳יאנג והונג קונג.[34]

היחידה באנגלוספרה שנראה כאילו היא הולכת בכיוון ההפוך היא ניו-זילנד, שלאורך 2020 נמנעה מלגנות את בייג׳ין וחתמה בסוף ינואר 2021 על שדרוג להסכם הסחר החופשי שלה עם בייג׳ין.[35] ניו-זילנד לפחות מאז 2017 נמצאת תחת ביקורת קשה מבעלות הברית שלה באנגלוספרה עקב הסירוב שלה לחסום השפעה פוליטית של סין בה ולנקוט עמדה ברורה בנוגע לבייג׳ין.[36],[37]

סביר שהלחץ על ניו-זילנד מצד החברות האחרות האחרות באנגלוספרה רק תגבר. ניו-זילנד היא נכס אסטרטגי חשוב מדי: המדינה הרביעית בגודלה בעולם בשטח ימי, עם טריטוריה באנטרקטיקה, מחצבי נפט וגז לא מנוצלים ואדמה חקלאית עשירה.[38] סביר שהיא תלחץ ע״י בעלות הברית שלה ליישר עמן קו, וככל שהעולם יהפוך מקוטב יותר עקב התחרות בין סין לארה״ב, לניו-זילנד יהיה פחות מרחב תמרון בין בעלות בריתה ובייג׳ין.

בו בזמן שהאנגלוספרה הפכה מאוחדת בעוינות לבייג׳ין, בעלות הברית האירופיות של ארה״ב חלוקות ביחס שלהן לבייג׳ין. מדינות מזרח אירופה, בראשן פולין, הצטרפו ליוזמת הרשת הנקייה של ארה״ב, חוסמות את חווואווי מהתשתית שלהן.[39] הן רואות בארה״ב בעלת ברית חשובה וההרתעה היחידה שיש להן מול תוקפנות רוסית. הן לכן ממהרות ליישר קו עם האמריקנים.

לעומתן, צרפת מעוניינת לראות את אירופה עצמאית מארה״ב מבחינה ביטחונית. הצרפתים תומכים ב״אוטונומיה אסטרטגית לאירופה״, שמשמעותה הקמת מערך ביטחוני אירופי עצמאי ובלתי תלוי באמריקנים, שיונהג כמובן ע״י צרפת.[40] משום שצרפת רואה בעצמה מעצמה עצמאית מהאמריקנים, היא לא רואה קשר בין היחסים שלה ובין היריבות האמריקנית רוסית או האמריקנית סינית. צרפת מאמינה כעיקרון שהיא חופשית לנהל את היחסים בהתאם לחישוב האסטרטגי העצמאי שלה.[41]

כמו צרפת גם גרמניה מדברת על עצמאות אסטרטגית לאירופה. בניגוד לצרפת, האינטרס הגרמני הוא בעיקר כלכלי: שמירת היחסים הכלכליים הטובים בין המדינות. בניגוד לצרפת, גרמניה אינה מעוניינת בהקמת כוח צבאי אירופי עצמאי מהאמריקנים, או אפילו בהתעצמות צבאית שלה עצמה.[42] גרמניה לא רוצה להיות תלויה מדי בארה״ב, ובמקום ליישר קו עם וושינגטון מול סין ורוסיה מעדיפה לשחק באיזון אסטרטגי בין שלושתן.[43] כך בעודה מדברת עם ארה״ב על ״חשיבות היחסים הטרנס-אטלנטים״ היא בנתה והשלימה ביחד עם רוסיה את צינור הגז נורדסטרים 2, שיגדיל את התלות של מרכז אירופה בגז רוסי.[44] היא מעוניינת לעבוד עם ארה״ב יחד על אתגרים גלובאליים, בעודה דוחפת להסכם השקעה בין האיחוד האירופי וסין, הסכם שיגדיל את ההזדמנויות לחברות גרמניות בסין ויגדיל את כוחה של סין באיחוד.[45]

גרמניה וצרפת מסרבות ליישר קו עם ארה״ב מול סין ורוסיה. צרפת משום שהיא רואה בעצמה מעצמה עצמאית, כוח גדול כמו רוסיה, סין וצרפת. אם היא תשתף פעולה עם האמריקנים, זה יהיה לפי החישוב הצרפתי. גרמניה מסרבת משום אינטרסים כלכליים ברורים, מעוניינת לשמור על שוק ייצוא חשוב ולשפר את ההזדמנויות לעסקים גרמנים שכבר מושקעים בשתי המדינות.

השורה התחתונה היא שיש לארה״ב בעיה: חלק אחד במערכת הבריתות שלה מוכן להתגייס לבלימה של סין. בחלק הזה כלולות רוב חברות האנגלוספרה, יפן, הודו, ומדינות מזרח אירופה. חלק אחר הוא צרפת, גרמניה ומדינות אחרות במערב אירופה שכל אחת, מסיבותיה שלה, מעדיפות לנהל מדיניות חוץ עצמאית ומנוגדת לזו של וושינגטון. תחת המתח הזה של שתי קבוצות המושכות בשני כיוונים שונים, סביר שמערכת הבריתות האמריקנית תשנה את צורתה.

באירופה ארה״ב תעביר את משאביה הצבאיים למזרח אירופה ופולין תהפוך חשובה יותר בעיני האמריקנים לעומת גרמניה או צרפת. פולין כיום עובדת על גיבוש גוש אזורי במזרח אירופה, שיהווה גוש חוסם להשפעה הרוסית. כך לדוגמה היא מקדמת את יוזמת שלוש הימים להגדלת החיבוריות הלוגיסטית במזרח אירופה.[46] היא גם מקדמת הקמת תשתיות גז ונפט שיצמצמו את התלות באנרגיה רוסית.[47] את הגוש המזרח אירופי החדש, שימתח משבדיה ופינלנד עד יוון, יתמכו בריטניה וארה״ב, אם ע״י אספקה של גז טבעי נוזלי שיתחרה עם זה הרוסי, אם ע״י חיזוק הקשרים הכלכליים ביניהן ואם ע״י תמיכה צבאית.

במקביל, מי שתעלה בחשיבותה ותהפוך להיות המוקד החדש של מערך הבריתות האמריקני תהיה האנגלוספרה: 4 מחברותיה שוכנות לחוף האוקיינוס השקט, כולן בעלות כוח ימי, כולן מחזיקות בכוח כלכלי וצבאי משמעותי וכמעט כולן מסכימות שיש צורך לבלום את סין. אליהן יצטרפו גם יפן והודו, שגם הן מחזיקות בכוח ימי משמעותי וקרבה גיאוגרפית לסין. תיאום ביטחוני בסיסי כבר קיים ביניהן. עכשיו מה שנדרש הוא להרחיב ולהדק את הקשרים.

דוגמה אחת להידוק קשרים היא השותפות הביטחונית בין ארה״ב-בריטניה-אוסטרליה שהוכרזה בספטמבר 2021, AUKUS. AUKUS נועדה לשפר את האינטגרציה בין המדינות החברות בו בתחומים של מחקר מדעי, פיתוח טכנולוגי, שרשרות אספקה (כלומר הוצאה של סין משרשרות האספקה) ותיאום גדול יותר כלכלית ומודעינית.[48]

דוגמה אחרת היא ה-QUAD, שמשמש לתיאום אסטרטגי בין ארה״ב, הודו, יפן ואוסטרליה.[49] ה-QUAD הוא יוזמה יפנית, שקיבלה חיים חדשים בעקבות משבר הקורונה והאגרסיביות הסינית כלפי אוסטרליה. הוא נועד לשמש פורום בכיר עבור המדינות החברות בו לתיאום אסטרטגי ביניהן – במיוחד מול סין במזרח אסיה.

סביר שנראה בשנים הבאות עוד הסכמים ומסגרות ארגוניות נבנות באנגלוספרה ובין האנגלוספרה למדינות ידידותיות, כמו יפן, הודו ופולין. ביחד האנגלוספרה תהפוך להיות המוקד החדש של מערכת הבריתות האמריקנית.

שינוי הסדר הזה במערכת הבריתות האמריקנית יעשה במקביל לשינוי באופי של הגלובליזציה שלנו.

בלקניזציה של העולם

סחר חופשי מעולם לא היה באמת חופשי. האיחוד האירופי מחזיק בשורה של מכסים שמעדיפים תוצרת חקלאית ותעשייתית מקומית, כחלק מהשוק המשותף. יפן שמרה ושומרת על מכסים שונים להגנה על תעשיות מקומיות. בסין סקטורים שלמים של הכלכלה סגורים למשקיעים זרים, או שהם מחויבים לעבוד יחד עם שותפים מקומיים.

היחידה שבאמת תמכה בסחר חופשי לשם סחר חופשי הייתה ארה״ב, שהאמינה בקץ ההיסטוריה שסחר חופשי הוא זה שישרת אותה אסטרטגית. הוא אכן הביא שגשוג כלכלי לרבים, אך גם דחק הצידה חלקים באוכלוסייה האמריקנית. קהילות במרכז ארה״ב מצאו עצמן עם אבטלה עולה ועם המרקם החברתי שלהן מתפורר.[50] עכשיו החישוב האסטרטגי משתנה: ארה״ב מעוניינת להעדיף ייצור מקומי גם בשביל לתמוך מחדש בעובדים האמריקנים, וגם משום התחרות האסטרטגית עם סין.

אל המדורה הזו של לאומנות כלכלית הקורונה רק שפכה עוד דלק: שיבושים בשרשרות האספקה הגלובאליות מביאים תאגידים ומדינות לשקול מחדש את האסטרטגיה שלהם בדבר פיזור של שרשרות האספקה ברחבי הגלובוס. שיבושים בשיט הימי, בייצור של שבבים, באספקה של חומרי גלם וחלקים – כולם מביאים עסקים לשקול מחדש את הלוגיסטיקה שלהם. במקום לפזר את הייצור בין ספקי משנה רבים – למה לא לשלוט בכל השרשרת? לקנות את הספקים? ולמה לא להביא את הייצור קרוב יותר למוקדי הצריכה?

ראינו במהלך 2020 ו-2021 מדינות ותאגידים מדגישים את החשיבות של אספקה על יעילות, ומחפשים איך להגדיל את הייצור אצלם. ממשל ביידן מעוניין להשקיע 50 מיליארד דולר בפיתוח יכולות ייצור שבבים בארה״ב, כולל הקמת מפעלים מקומיים.[51] בדומה לה יפן עובדת עם טאיוואן להגדיל את ייצור השבבים המקומי אצלה.[52] בריטניה מאז 2017 מובילה תוכנית לייצור חכם בממלכה, והפיכתה מחדש למוקד תעשייתי גלובאלי.[53] תאגידי רכב כמו טסלה, פורד וטויוטה עובדים להקים מפעלי סוללות משלהם, ומקימים מפעלי הרכבה חדשים בארה״ב, לראשונה מזה עשורים.[54] הם כבר לא יכולים לסמוך על ייצור במזרח שיגיע בדיוק בזמן לשווקי הצריכה במערב.

עם הזמן המגמה של לאומנות כלכלית רק תתחזק, עם מדינות בונות גושי סחר נפרדים. היא תתחזק משלוש סיבות מרכזיות:

ראשית, התחרות בין ארה״ב לסין לא תעלם, לא בעשור הקרוב. האמריקנים סימנו את הסינים כאתגר האסטרטגי החשוב ביותר שלהם, והם לא יכולים להרשות שהם או בעלי הברית שלהם יהיו תלויים בייצור מסין. המשמעות היא השקעה מחודשת בבסיס התעשייתי האמריקני, החזרת מפעלים ומשרות מסין לארה״ב ושיפור היתרון הטכנולוגי של המשק האמריקני מול זה הסיני.[55]

שנית, פיתוחים טכנולוגיים, במיוחד בתחום של ייצור חכם, יאפשרו לתאגידים לחתוך בעלייה בעלויות הייצור במדינות מפותחות, ולהמשיך להיות תחרותיים.[56] היתרון המרכזי של מדינות מתפתחות, כוח עבודה זול, יישחק ויעלם מול האוטומטיזציה הגדלה של הייצור.[57] לתאגידים ומדינות יהיה פחות מניע להוציא את הייצור מחוץ למדינה.

שלישית, אחרי שנים של סחר גלובאלי, מדינות רבות מוצאות עצמן עם אי-שוויון חריף, ושחיקה של מעמד הביניים. התנועות הפופוליסטיות שהעולם ראה מאז המשבר הפיננסי של 2008 נובעות מהתסכול של חלקים באוכלוסייה מהגלובליזציה: היא הביאה מחירי מוצרים נמוכים, אך גם חוסר ביטחון בעבודה ושחיקה במשכורות.[58]

מה שנתפס כפופוליסטי בתחילה – התנגדות לסחר חופשי – הופך עם הזמן למיינסטרים. כבר ב-2016 שני המועמדים המובילים בבחירות בארה״ב – דונאלד טראמפ והילארי קלינטון – התנגדו להסכם הסחר של האוקיינוס השקט, ה-TPP.[59] המפלגה הרפובליקנית הופכת למפלגת עובדים, עם דגש על תעסוקה ויציבות, במקום על סחר חופשי לא מפוקח.[60] מדינות רואות חשיבות בכך שהסכמי הסחר שלהן ישרתו את העובדים שלהן, וידאגו לתעסוקה אצלן.

זו לא תהיה הפעם הראשונה שמדינות העולם יתכנסו לתוך עצמן במטרה לחפש שגשוג כלכלי, או יחפשו כיצד להשפיע על הסחר שלהן בשביל לשרת מטרות לאומיות. זו לא תהיה הפעם הראשונה שסדר עולמי קורס. היינו כבר בתקופה דומה – בשנות ה-30׳ של המאה ה-20.

האיום במלחמה

היינו בסרט הזה פעם – הסדר העולמי הישן מתפורר עקב שילוב של תחרות לכוח בין מעצמות ומשבר כלכלי. עבר כל-כך הרבה זמן ששכחנו שזה קורה, או את התוצאות: המלחמה הגדולה האחרונה בין מעצמות הייתה בין 1939 ל-1945. כל המלחמות מאז, מלחמות ישראל והעולם הערבי, המלחמה בוויטנאם, בעיראק, לא היו מלחמות של מעצמה מול מעצמה, של כוח תעשייתי מול כוח תעשייתי. כל-כך התרגלנו לכך שזה לא קורה שהתחלנו לחשוב שזה לא אפשרי שזה יקרה.

אך זה אפשרי, ואנחנו מתקרבים לנקודה בה סביר שזה יקרה.

אולי המלחמה הגדולה הבאה תתחיל בטאיוואן, עם משבר בין סין והאי. בייג׳ין, עם צי חדש ועם תחושת מצור מצד ארה״ב, תנסה לעשות מחטף אסטרטגי ולהשתלט על האי ובכך לדחוק את האמריקנים ממזרח אסיה ולהבטיח את אספקת השבבים שנחוצה לה.

אולי המלחמה הגדולה הבאה תתחיל בכלל במזרח אירופה, עם רוסיה חומדת את עשרות הקילומטרים שמפרידים בין בלארוס ובין המובלעת הרוסית של קלינינגרד.

ואולי היא בכלל תתחיל במזרח אפריקה, במאבק של המעצמות לשווקים וגישה למשאבים החשובים של קובלט וליתיום שדרושים בשביל להניע את כלכלת ההיי-טק המודרנית שלנו.

אנחנו לא יודעים.

מה שאנחנו כן יודעים היא שאותה דינמיקה שהייתה לפני מלחמת העולם הראשונה והשנייה קיימת גם היום: מרוץ חימוש בין המעצמות, לאומנות כלכלית, תחרות על שווקים ומשאבים. הסדר העולמי כבר אינו מתפקד: האו״ם אינו מחזיק בכוח השפעה על המעצמות המתחרות. ארגון הסחר העולמי הפסיק לתפקד כבורר בסכסוכי סחר. נורמות של זכויות אדם ודמוקרטיה נשחקו, עם דיקטטורים מרגישים בנוח לבצע הפיכות ולפעול נגד האזרחים שלהם.[61]

אנחנו רוצים לקוות שנשק גרעיני ימנע את המלחמה הגדולה הבאה, אך לא ממש בטוח שזה יקרה. יש כבר תקדים של שתי מדינות גרעיניות שנלחמות זו בזו – פקיסטן והודו. למרות ששתי המדינות מחזיקות נשק גרעיני, הדבר לא מנע מהן לנהל מלחמות זו נגד זו. נשק גרעיני אינו הבטחה לשלום.

אנחנו נמצאים בתחילת גיבושו של הסדר העולמי החדש, של אזורי השפעה חדשים. יש נקודות חיכוך בין המעצמות, כפי שהיו לפני 80 שנה. החישוב האסטרטגי של מדינות לא השתנה. השאלה היחידה שנותרה היא איך אפשר למנוע את העימות הגדול הבא.

בפרק הבא, והאחרון לסדרה, נראה איך ישראל צריכה לפעול בעולם החדש שלנו. תודה על ההקשבה.


[1] יובל נוח הררי, ״ההיסטוריה של המחר״, כנרת זמורה-דביר, 2015.

[2] Edgar Crammond, “The Economic Relations of the British and German Empires”, Journal of the Royal Statistical Society, Vol. 77, No. 8 (July 1914). p. 777-824.

[3] קיסינג׳ר, 2012. עמ׳ 186.

[4] Saul B. Cohen, “Geopolitics: The Geography of International Relations”, Rowman & Littlefield Publishers; 3rd edition (November 25, 2014). p. 92-132.

[5] ראו לדוגמה את ניקסון, בספרו ״Beyond Peace״, שם הוא מסביר את הרציונאל האסטרטגי להרחבת נאט״ו מזרחה גם אם הדבר יעורר התנגדות בקרב הרוסים.

[6] Renee de Nevers, “Imposing International Norms: Great Powers and Norm Enforcement.”, International Studies Review, vol. 9, no. 1. pp. 53–80

[7] לדוגמה, השילוב של הפגנות כיכר טיאנאנמן, מלחמת המפרץ הראשונה והתמוטטות בריה״מ שכנעו את סין שארה״ב תהרוס אותה אם תוכל. ראו: Rush Doshi, “The Long Game: China’s Grand Strategy to Displace American Order”, Oxford University Press, 2021.

[8] ניצן דוד פוקס, 2021. עמ׳ 134-145.

[9] Skidmore, David, and William Gates, “After Tiananmen: The Struggle over U.S. Policy toward China in the Bush Administration”, Presidential Studies Quarterly, vol. 27, no. 3, 1997. pp. 514–39

[10] M. E. Sarotte, “Containment Beyond the Cold War: How Washington Lost the Post-Soviet Peace”, Foreign Affairs, Vol. 100, No. 6. https://www.foreignaffairs.com/articles/russia-fsu/2021-10-19/containment-beyond-cold-war

[11] Eugene Brown, “Japanese Security Policy in the Post-Cold War Era: Threat Perceptions and Strategic Options.”, Asian Survey, vol. 34, no. 5, 1994, pp. 430–46

[12] Eric Helleiner, 1996. p. 131-139, 146-149

[13] Matthew C. Klein and Michael Pettis, 2020. p. 23-27.

[14] Ibid.

[15] David Schenker, “The Shift in Saudi Foreign Policy”, The Washington Institute for Near East Policy, 10/02/2016. https://www.washingtoninstitute.org/policy-analysis/shift-saudi-foreign-policy

[16] John Lloyd, “The Anglosphere Project”, The New Statesman, 13/03/2000. https://www.newstatesman.com/politics/2000/03/the-anglosphere-project

[17] See for Example: Andrew Roberts, “It’s Time to Revive the Anglosphere”, The Wall Street Journal, 08/08/2020. https://www.wsj.com/articles/its-time-to-revive-the-anglosphere-11596859260; James C. Bennet, “The Anglosphere Challenge: Why the English-Speaking Nations Will Lead the Way in the Twenty-First Century”, Rowman & Littlefield, 2004.

[18] Corey Pfluke, “A history of the Five Eyes Alliance: Possibility for reform and additions, Comparative Strategy, Vol. 38, No. 4, 2019, 302-315

[19] Scarlet Kim and Paulina Perlin, “Newly Disclosed NSA Documents Shed Further Light on Five Eyes Alliance”, Lawfare, 25/03/2019. https://www.lawfareblog.com/newly-disclosed-nsa-documents-shed-further-light-five-eyes-alliance

[20] “NSA leaks: UK and US spying targets revealed”, BBC, 20/12/2013. https://www.bbc.com/news/world-25468263

[21] “NSA tapped German Chancellery for decades, WikiLeaks claims”, The Guardian, 08/07/2015. https://www.theguardian.com/us-news/2015/jul/08/nsa-tapped-german-chancellery-decades-wikileaks-claims-merkel

[22] Gareth Evans, “The Anglosphere illusion”, The Japan Times, 23/02/2016. https://www.japantimes.co.jp/opinion/2016/02/23/commentary/world-commentary/the-anglosphere-illusion/

[23] Ruadhán Mac Cormaic, “The Anglosphere is nothing more than a rhetorical wheeze”, The Irish Times, 10/10/2019. https://www.irishtimes.com/opinion/the-anglosphere-is-nothing-more-than-a-rhetorical-wheeze-1.3981684

[24] Edoardo Campanella, “A Diminished Nation in Search of an Empire”, Foreign Policy, 24/10/2019. https://foreignpolicy.com/2019/10/24/boris-johnson-dreams-anglosphere-european-union-empire-colonialism/

[25] R. Levinson-Waldman, “NSA Surveillance in the War on Terror, In D. Gray & S. Henderson (Eds.), “The Cambridge Handbook of Surveillance Law, (Cambridge Law Handbooks, pp. 7-43), Cambridge: Cambridge University Press, 2017.

[26] Stuart Lau, “Nato report says China could pose military threat to Europe and US”, South China Morning Post, 02/12/2020. https://www.scmp.com/news/china/diplomacy/article/3112179/nato-report-says-china-could-pose-military-threat-europe-and

[27] Adam Payne, “Trump could withdraw US spy planes and agents from the UK if Boris Johnson pushes ahead with Huawei 5G deal”, Business Insider, 05/05/2020. https://www.businessinsider.com/us-could-withdraw-spy-planes-agents-uk-huawei-5g-deal-2020-5

[28] Hadas Gold, “UK bans Huawei from its 5G network in rapid about-face”, CNN, 14/07/2020. https://edition.cnn.com/2020/07/14/tech/huawei-uk-ban/index.html

[29] “China slaps up to 200% tariffs on Australian wine”, BBC, 27/11/2020. https://www.bbc.com/news/business-55097100

[30] “China suspends importation of more Australian beef as trade battle escalates”, ABC, 07/12/2020. https://www.abc.net.au/news/2020-12-08/china-suspends-australian-beef-imports-latest-trade-hit/12958950

[31] Eryk Bagshaw, “Australian coal blocked indefinitely by Beijing”, The Sydney Morning Herald, 14/12/2020. https://www.smh.com.au/world/asia/australian-coal-blocked-indefinitely-by-beijing-20201214-p56ne7.html

[32] Daisuke Wakabayashi and Alan Rappeport, “Huawei C.F.O. Is Arrested in Canada for Extradition to the U.S.”, The New York Times, 05/12/2018. https://www.nytimes.com/2018/12/05/business/huawei-cfo-arrest-canada-extradition.html

[33] “Two Canadians held in China put on trial for alleged espionage”, Al-Jazeera, 10/12/2020. https://www.aljazeera.com/news/2020/12/10/two-canadians-held-in-china-put-on-trial-for-alleged-espionage

[34] Kait Bolongaro, “Trudeau riles China 50 years after his father established ties”, BNN Bloomberg, 14/10/2020. https://www.bnnbloomberg.ca/trudeau-riles-china-50-years-after-his-father-established-ties-1.1508195

[35] “New Zealand and China upgrade free trade agreement, RNZ, 26/01/2021. https://www.rnz.co.nz/news/political/435211/new-zealand-and-china-upgrade-free-trade-agreement

[36] Anne-Marie Brady, “New Zealand needs to show it’s serious about addressing Chinese interference”, The Guardian, 23/01/2020. https://www.theguardian.com/world/commentisfree/2020/jan/24/new-zealand-needs-to-show-its-serious-about-addressing-chinese-interference

[37] Anne-Marie Brady, “New Zealand’s Quiet China Shift”, The Diplomat, 01/07/2020. https://thediplomat.com/2020/06/new-zealands-quiet-china-shift/

[38] Jose Miguel Alonso-Trabanco, “Rethinking New Zealand’s Grand Strategy”, Geopolitical Monitor, 15/10/2019. https://www.geopoliticalmonitor.com/rethinking-new-zealands-grand-strategy/

[39] “Which European Countries Support The 5G ‘Clean Network’ Initiative?”, RFERL, 03/11/2020. https://www.rferl.org/a/which-european-countries-support-the-5g-clean-network-initiative-/30928122.html

[40] ניצן דוד פוקס, ״הליגיון הצרפתי״, המשחק הגדול, 22/07/2020. https://greatgame.blog/2020/07/22/%D7%A4%D7%9C%D7%B4%D7%92-23-%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%92%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A6%D7%A8%D7%A4%D7%AA%D7%99/

[41] Kira Zueva and Pavel Timofeev, “Foreign Policy of the President of France E. Macron: Pragmatism behind The Mask of Atlantism?, Mirovaia ekonomika i mezhdunarodnye otnosheniia, Vol. 62, No. 12, 2018: pp. 83-91.

[42] See: Bastian Giegerich and Maximilian Terhalle, “The Responsibility to Defend: Rethinking Germany’s Strategic Culture”, Routledge, 2021.

[43] Noah Barkin, “What Merkel Really Thinks About China—and the World”, Foreign Policy, 31/12/2020. https://foreignpolicy.com/2020/12/31/what-merkel-really-thinks-about-china-and-the-world/

[44] “Russia’s Nord Stream 2 Natural Gas Pipeline to Germany”, Congress Research Service, 24/08/2021. https://crsreports.congress.gov/product/pdf/IF/IF11138

[45] Hans von der Burchard, “Merkel pushes EU-China investment deal over the finish line despite criticism”, Politico, 29/12/2020. https://www.politico.eu/article/eu-china-investment-deal-angela-merkel-pushes-finish-line-despite-criticism/

[46]“The Three Seas Initiative”, Congressional Research Service, 26/04/2021. https://sgp.fas.org/crs/row/IF11547.pdf

[47] Mateusz Bajek, Mariusz Bocian, and Mateusz Kubiak, “Belarus’ Oil Supply Diversification: Toward cooperation with the US and Poland”, ESPERIS, May 2020. https://esperis.pl/wp-content/uploads/2020/05/ESPERIS_Belarus_Oil_Diversification-MAY-2020.pdf

[48] “Joint Leaders Statement on AUKUS”, The White House, 15/09/2021. https://www.whitehouse.gov/briefing-room/statements-releases/2021/09/15/joint-leaders-statement-on-aukus/

[49] Sumitha Narayanan Kutty and Rajesh Basrur, “The Quad: What it is–and what it is not”, The Diplomat, March 24 2021. https://thediplomat.com/2021/03/the-quad-what-it-is-and-what-it-is-not/

[50] Anne Case and Angus Deaton, “The Epidemic of Despair: Will America’s Mortality Crisis Spread to the Rest of the World?”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 2, 2020.

[51] Alex Leary and Paul Ziobro, “Biden Calls for $50 Billion to Boost U.S. Chip Industry”, The Wall Street Journal, 31/03/2020.

[52] “Japanese companies to develop chipmaking technology with TSMC -Nikkei”, Reuters, 31/05/2021. https://www.reuters.com/technology/around-20-japanese-firms-develop-chip-production-technology-with-tsmc-nikkei-2021-05-31/

[53] “Industrial Strategy: building a Britain fit for the future, UK Department for Business, Energy & Industrial Strategy, 27/11/2017. https://www.gov.uk/government/publications/industrial-strategy-building-a-britain-fit-for-the-future

[54] Mike Colias, “Ford Fortifies EV Bet With Four New Factories in Tennessee and Kentucky”, The Wall Street Journal, 27/09/2021. https://www.wsj.com/articles/ford-fortifies-ev-bet-with-four-new-factories-in-tennessee-and-kentucky-11632783600

[55] Brian Deese, “The Biden White House plan for a new US industrial policy”, Speech at The Atlantic Council, 23/06/2021. https://www.atlanticcouncil.org/commentary/transcript/the-biden-white-house-plan-for-a-new-us-industrial-policy/

[56] Gary Anderson, “The Economic Impact of Technology Infrastructure for Smart Manufacturing”, NIST Economic Analysis Briefs 4, October 2016. https://nvlpubs.nist.gov/nistpubs/eab/NIST.EAB.4.pdf

[57] Francesco Carbonero, Ekkehard Ernst, and Enzo Weber, “Robots worldwide: The impact of automation on employment and trade”, 2020. https://www.econstor.eu/bitstream/10419/224602/1/vfs-2020-pid-40084.pdf

[58] נדב איל, 2018. עמ׳ 144-150.

[59] Jacob Pramuk, “Clinton and Trump can agree on at least one thing”, CNBC, 11/08/2016. https://www.cnbc.com/2016/08/11/trump-and-clinton-now-sound-similar-on-one-key-issue.html

[60] Sam Tanenhaus, “How Trumpism Will Outlast Trump”, Time, 11/10/2018. https://time.com/5421576/donald-trump-trumpism/; Linda Feldman, “Why Trumpism is here to stay”, The Chrisitan Science Monitor, 05/11/2020. https://www.csmonitor.com/USA/Politics/2020/1105/Why-Trumpism-is-here-to-stay

[61] רק ב-2021 ראינו הפיכה במיאנמר וסודן, המשך הדרדרות במצב זכויות האדם בהונג קונג וההישארות של הרודן לוקשנקו בבלארוס.




פרק 65 – פוסט אימפריום (13): התחרות החדשה לכוח

להורדת הפרק – קישור.

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

הלחין את המוסיקה – גיא שילה.

דונאלד ג׳ון טראמפ.

טראמפ הוא הנשיא השנוי במחלוקת השני שלנו כאן בפוסט-אימפריום, נשיא שנתפס מאוד שונה ע״י הימין והשמאל בארץ. אם אובמה היה אובססיה של הימין, טראמפ הצליח להשפיע על שני המחנות: בעיני הימין טראמפ נתפס כנשיא הכי פרו-ישראלי שהיה בארה״ב, נשיא שהעביר את השגרירות לירושלים, הכיר בסיפוח רמת הגולן, ולא דרש מישראל פשרות או הקפאות בנייה בשביל הסכמי שלום. טראמפ נתפס ככל-כך פרו-ישראלי שיש מי שחשב שרגע לפני יציאתו מהתפקיד הוא יפציץ את מתקני הגרעין של איראן[1].

לעומת זאת עבור השמאל טראמפ נתפס כשקרן, גזען ונוכל, אם לא גרוע יותר. סביר שהתפיסה הזו הושפעה מהתפיסה של השמאל בארה״ב את טראמפ, שראה בו לאומן ימני-גזען, שקרן פופוליסט, בדלן וסכנה לשלום העולם. כשטראמפ רק נבחר נראה שהשאלה שכולם שאלו הייתה לא אם הוא יעשה נזק, אלא כמה נזק הוא יעשה. לדוגמה, בגיליון מאי-יוני 2017 של Foreign Affairs המאמר הראשי עסק בשאלה איך הנשיא עלול לגרום למלחמת עולם שלישית[2].

השער של גיליון מאי-יוני 2017

כמו עם ברק אובמה, המטרה שלי היא לא לשנות את איך אתם תופסים את טראמפ כאדם. העניין שלי הוא בטראמפ כשלב בהתפתחות של ארה״ב, בממשל טראמפ כשלב בשינוי ההשקפה של ארה״ב על העולם. כמובן, תמיד קשה להפריד בין האדם הפרטי ובין התפקיד שהוא מילא, בטח עם אדם כמו טראמפ.

טראמפ הוא בדרן. לא במובן של ״ליצן״, אלא במובן של איש בידור, אדם שיודע לקרוא קהל ולהפעיל אותו. טראמפ אוהב לצאת בהצהרות גדולות ולעיתים בוטות בשביל לקבל את תשומת הלב של הקהל. העובדה שאין מישהו שאדיש אליו היא הוכחה עד כמה הוא אפקטיבי כאיש בידור: הוא גורם לכם להיות מושקעים בו רגשית. אולי אתם אוהבים אותו, אולי אתם שונאים אותו, אך מה שלא יהיה – אתם לא אדישים אליו.

נוסף להיותו איש בידור, טראמפ הוא גם איש עסקים, והוא הביא את ההתנהלות של איש עסקים למדיניות החוץ האמריקנית. טראמפ במהלך 4 השנים שלו בבית הלבן הראה שהוא תופס את יחסי החוץ של ארה״ב כיחסי תן-קח: וושינגטון צריכה לסגור ״עסקאות״ שטובות לה, והנשיא הוא מי שדואג ל״עסקה הטובה ביותר״. היחסים בבסיס העסקאות הם פחות חשובים מהעסקאות עצמן, והמטרה של ההתנהלות המדינית היא ללחוץ את הצד השני במשא ומתן.

קל לראות זאת אם רק מסתכלים על היחסים של טראמפ עם מדינות כמו צפון קוריאה, סין או אפילו איראן: בתחילת נשיאותו טראמפ איים להשמיד את צפון קוריאה אם זו תתקוף את ארה״ב או בעלות בריתה. אולם ברגע שנראה היה שאפשר להגיע ל״עסקה״, או לכל הפחות לפגישה היסטורית, קים ג׳ון און הפך מאיום ביטחוני למי שהנשיא הוא חברו. מול סין טראמפ נע בין קוטב אחד של האשמת סין ״באונס״ ארה״ב וקריאה לשי ג׳ינפינג אויב, ובין קוטב שני של מחמאות על הטיפול בקורונה (בתחילת המגפה)[3] וביטחון שהנשיא שי ג׳ינפינג יעשה את ״הדבר הנכון״ בנוגע למפגינים בהונג קונג[4]. אפילו מול איראן, טראמפ הבהיר שהמטרה של הלחץ המקסימאלי היא להשיג ״עסקה טובה יותר״ מול המשטר בטהרן[5], והיה קרוב בספטמבר 2019 להיפגש עם נשיא איראן רוחאני[6].

טראמפ והממשל שלו כמובן עשו טעויות וסבלו מכישלונות. לדוגמה, הממשל מצד אחד רצה שוונצואלה ואיראן יפסיקו את היחסים העוינים שלהן לארה״ב, אך לא היה מוכן להשקיע משאבים צבאיים או להסתכן במלחמה לשם כך. כשבוונצואלה באביב 2019 ניסה מנהיג האופוזיציה לבצע הפיכה, ארה״ב הגיבה בכתף קרה. הממשל העדיף להסתמך על סנקציות כלכליות מול וונצואלה ואיראן, סנקציות שהפכו את החיים בשתי המדינות לאומללים אולם לא שינו דבר בהתנהלות שלהן.

מול סין הממשל ניהל מלחמת סחר וסימן אותה כיריב אסטרטגי, אך לא עשה את הדבר המתבקש של לעבוד עם בעלות הברית של וושינגטון מול בייג׳ין. במקום ממשל טראמפ ירה לכל עבר, מאיים במכסים על יפן והאיחוד האירופי ומאיים להוציא את הכוחות האמריקנים מדרום קוריאה אם זו לא תשלם יותר על נוכחותם. טראמפ, כפי שאמרתי, היה איש עסקים, וכאיש עסקים הוא התעניין יותר בסגירת עסקאות טובות מגיבוש קואליציה בינלאומית מול בייג׳ין.

אולם המטרה של הפרק היום היא לא לתת ציון לטראמפ כנשיא. המטרה היום היא להבין את החשיבות של טראמפ, של ממשל טראמפ, בהתפתחות של ארה״ב אחרי המלחמה הקרה. טראמפ היה נשיא לא רגיל, נשיא לא אורתודוקסי, וכמוהו הממשל שלו. יחד, הם היו מוכנים לאתגר את האורתודוקסיה האמריקנית לא בחדרי חדרים, אלא במדיניות רשמית. הם היו מוכנים להכיר שהרעיונות של האורתודוקסיה הישנה של ארה״ב בממסד המדיני-בטחוני – על סחר חופשי, הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה – כבר לא רלוונטים. שהעולם השתנה, וארה״ב צריכה להשתנות יחד איתו.

העקרונות שהנחו את ממשל טראמפ כבר היו קיימים לפניו, אך לא סודרו בתפיסת עולם אחת: ממשל אובמה הבין שהמזרח התיכון הוא חור שחור למשאבים של ארה״ב. בתקופתו גם הבינו שסין ורוסיה הן כבר לא ידידות, אלא יריבות. ממשל בוש הבן ואובמה מתחו ביקורת על בעלות הברית של וושינגטון שהן חיות על חשבונה, חותכות בתקציבי הביטחון שלהן בעוד ארה״ב לוקחת על עצמה עוד ועוד מהעול של הגנת העולם החופשי.

מה שממשל טראמפ הביא הוא לא מהפכה, אלא פשוט הכרה: הרגע החד-קוטבי הסתיים. ארה״ב צריכה להתחרות עם סין ורוסיה על השפעה באירו-אסיה. והיא צריכה לשם כך לשנות את ההתנהלות שלה בעולם. איך? הכול בפרק היום. ואנחנו מתחילים מיד אחרי ההודעה הבאה.

אזהרת ספוילר: אנחנו כבר חיים בעידן של הפוסט-אימפריום, ומה שמרתק בשנה שלנו שאנחנו רואים את תחילת התגבשותו של הסדר העולמי הבא. רוצים לראות אותו? רוצים לדעת לאן צועד העולם? בואו למקום היחיד שנותן לכם זאת: פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. בואו להינות מניתוח שבועי, חברות בקבוצת הפייסבוק הסגורה של המועדון, אירועי לייב ועוד. בואו למקום היחיד שלא רק מדווח לכם על העולם – אלא גם מסביר אותו. כי בעידן הכאוטי שלנו – ידע הוא כוח. ידע הוא הזדמנות. אז בואו והצטרפו! קישור לעשיית מנוי.

מצבנו עד כה

את התרומה של ממשל טראמפ לחשיבה האסטרטגית האמריקנית אפשר לסכם בשלוש מילים: תחרות בין מעצמות, Great Power Competition. ארה״ב נמצאת בתחרות לכוח עם סין ורוסיה, והתחרות הזו דורשת מארה״ב לגייס את הכלים הצבאיים, הכלכליים והדיפלומטים שלה בשביל לנצח.

בשביל להבין עד כמה התרומה הזו חשובה, אנחנו צריכים רגע להסתכל בסקירה אחת על כל התהליך ההיסטורי שעברנו עד עתה בסדרה פוסט-אימפריום: פתחנו במאה ה-19, במאה של המעצמות האירופיות הנלחמות זו בזו לכוח ומקוות שמאזן הכוח יציל אותן מעצמן. ראינו איך הן הקימו אימפריות ואיך האימפריות האלו עודדו סחר הגלובאלי והביאו לנו את הגלובליזציה בגלגולה הראשון. ראינו גם איך העולם הזה הגיע לסופו בשתי מלחמות עולם.

סיום שתי מלחמות העולם העביר את הזירה הבינלאומית ממצב רב-קוטבי למצב דו-קוטבי, עם ארה״ב ובריה״מ כשתי מעצמות על. הודות לאיום האדום האמריקנים אחרי מלחמת העולם השנייה לא הפנו את הגב שלהם לאירופה, כפי שעשו אחרי מלחמת העולם הראשונה, ופתחו במאמץ לבנות מחדש את הסדר העולמי – האימפריום הראשון שלנו. ארה״ב לקחה על עצמה לבנות מחנה של דמוקרטיות עם סחר חופשי משגשג, ולבלום את התוקפנות הסובייטית היכן שלא תהיה. האמריקנים הקימו את נאט״ו, חתמו על ברית הגנה עם יפן והכניסו את רוב המדינות המתועשות של העולם למחנה צבאי אחד, לראשונה בהיסטוריה.

הסדר האמריקני הביא לנו את הפאקס אמריקנה: שלום בעולם המתועש שנתן לנו שגשוג כלכלי בקנה מידה היסטורי. גרמניה ויפן השקיעו את המשאבים שלהן בייצור מכוניות ומכונות כביסה במקום מטוסים וטנקים, ובריטניה וצרפת לא היו צריכות עוד לפחד מהגרמנים הודות לנאט״ו. גישה לנפט מהמפרץ הפרסי הובטחה ע״י אמריקה, שגם פתחה את השוק הצרכני הגדול שלה ליצרני העולם. מערב אירופה עברה אינטגרציה כלכלית, וארה״ב עודדה סחר חופשי בין המדינות השונות במערב. הגלובליזציה חזרה לרמה בה הייתה במאה ה-19, ובשנות ה-70׳ וה-80׳ כבר עקפה אותה. העולם המערבי הפך חופשי יותר, שליו יותר, ומשגשג יותר.

כמובן, הפאקס אמריקנה לא הושג ללא מחיר. ארה״ב נאלצה להגדיל את הנוכחות הצבאית שלה במזרח אסיה, אירופה והמזרח התיכון, מבטיחה את אספקת הנפט מהמפרץ הפרסי ומאזנת מול האיום הצבאי הסובייטי במזרח אירופה. היא גם נאלצה להסכים להסכמי סחר שהפלו את היצרנים והחברות שלה: יפן צורפה ל-GATT למרות שהשוק שלה נותר ברובו סגור להשקעה ותחרות זרה. אירופה הייתה יכולה לעבור אינטגרציה כלכלית למרות שזו הפלתה לרעה יצרנים אמריקנים על פני יצרנים מקומיים. ההצדקה הייתה שהצעדים האלו נדרשים כדי לשמור על ההשפעה של וושינגטון, ולשמור את המדינות האלו חלק מהמחנה האמריקני. במילים אחרות ההסכמים האלו היו דרושים בשביל לשמור על הקואליציה האמריקנית נגד הסובייטים.

והסובייטים הם המפתח כאן. הסובייטים הם שהולידו את הצורך האמריקני לבנות מחדש את הסדר העולמי. במהלך כל המאמצים שלהם האמריקנים התכוננו ליום בו הסובייטים או ישלימו איתם או ינסו להילחם נגדם. הם התכוננו ליום בו מוסקבה תושיט יד לשלום, או שטורי שריון רוסים יחצו את גרמניה, שועטים לעבר האוקיינוס האטלנטי. מה שהם לא התכוננו אליו הוא התמוטטות הגוש המזרחי ובריה״מ ב-1989 וב-1991. כמעט בהרף עין בקנה מידה היסטורי היריב הכי גדול של ארה״ב נעלם מהעולם.

ההיעלמות הסובייטית יצרה משבר: ארה״ב נותרה עם המערכת הגלובאלית שיצרה, אך ללא היעוד שלה – ללא האיום האדום. בוש האב רצה להשאיר את המערכת, אך לכוונן אותה מחדש – לא לבלום את בריה״מ, אלא איומים מקומיים כמו צפון קוריאה, איראן ועיראק. ארה״ב תעזור לבנות מאזני כוח מקומיים לאורך אירו-אסיה, ותתמוך בהם מרחוק. התוכנית של בוש הייתה סבירה אסטרטגית, אך לא מעניינת את הציבור האמריקני – הוא תמך במשך 50 שנה במלחמה הקרה בשביל לנצח את הסובייטים. הם נוצחו, והוא רצה את ההשקעה בבית.

קלינטון הציע תוכנית אחרת: צמצום הנוכחות הצבאית באירו-אסיה, צמצום האחריות האמריקנית בעולם, והתמקדות בהסכמים כלכלים. קלינטון הגיע עם סט אחר של תפיסות מבוש: בוש האב היה ריאליסט, קלינטון אידיאליסט. קלינטון, ורבים מבני דורו, ראה בארה״ב את מעצמת העל היחידה בעולם, את הדמוקרטיה והשוק החופשי כמי שניצחו בקרב האידיאולוגי, והאמין שכל מה שנשאר לארה״ב לעשות הוא לקצור את הרווחים של הגלובליזציה החדשה והשוק העולמי שעומד להופיע. קלינטון קידם הסכמי סחר ותהליכי שלום, מאמין כמו שאר וושינגטון שההיסטוריה הגיעה לקיצה, שתמ״ג הולך להחליף את טורי השריון כמקור הכוח החדש של מדינה.

הבעיה שבעוד וושינגטון שבויה ברעיונות של הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה, חלקים אחרים בעולם עדיין חיו את ההיסטוריה. רוסיה סבלה בשנות ה-90׳ מכאוס פוליטי וכלכלי, שעוררו בעם הרוסי ייאוש מהתהליך הדמוקרטי ורצון ליציבות. בשנות ה-2000 פוטין החזיר את החוק והסדר לרוסיה, והחל להפוך אותה מדמוקרטיה לאוטוקרטיה. בוושינגטון לא השכילו להבין את השינוי הזה, ולא השכילו לנסות ולשלב את הרוסים בסדר המערבי. במקום לשלב אותם, האמריקנים עוררו את העוינות שלהם: נאט״ו התפשטה מזרחה, והקרמלין ראה כיצד מתעלמים ממנו ומהאינטרסים האסטרטגים שלו.

בצד השני של אירו-אסיה, הכניסה של סין לארגון הסחר העולמי לא הביאה לשינוי בכלכלה או בפוליטיקה של המדינה. המפלגה המשיכה לשמור על שליטה הדוקה, וניצלה את החברות בארגון הסחר העולמי למשוך אליה ייצור משאר העולם. סין החלה להתחזק כלכלית במזרח אסיה, בין השאר על חשבון התעשיות האמריקניות.

אבל וושינגטון לא הייתה פנויה להכיר באיום הכפול של רוסיה וסין, או בעובדה שתחרות גיאופוליטית חוזרת לעולם. היא הייתה שבויה ברגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה. פיגועי ה-11 בספטמבר לא שיפרו את המצב: הם הוכיחו לה שאי-אפשר להזניח את העולם המתפתח, העולם העדיין היסטורי, משום האיום שלו. בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר ארה״ב התמקדה במזרח התיכון, מאמינה שהמטרה העליונה החדשה שלה הוא להביא מדינות נחשלות כמו אפגניסטן ועיראק לתוך הגלובליזציה, לייצא את ״קץ ההיסטוריה״. המלחמה בטרור של בוש הייתה האימפריום השני של ארה״ב, והוא בזבז את המשאבים והקשב של האמריקנים.

אובמה הבין שמשהו לא עובד, והוא זיהה את הטעויות של בוש, אך מבלי להציג אסטרטגיה ותפיסה חדשה. ממשל אובמה עדיין היה שבוי של הרעיון של מנהיגות אמריקנית, ושבייג׳ין ומוסקבה לא באמת מציגות איום משמעותי על הסדר האמריקני. הוא ניסה למתן את המנהיגות האמריקנית, מנסה לקבוע היכן כוח אמריקני צריך לפעול והיכן לא בכל מקרה בנפרד. התוצאה הייתה מדיניות חוץ לא עקבית, שיצרה חללים אליהם נכנסו הרוסים, הסינים ושחקנים אחרים – אם זה בלוב, סוריה או מזרח אירופה.

ממשל טראמפ בא ונתן לארה״ב אסטרטגיה חדשה, תפיסה חדשה של העולם. הוא אם תרצו המשך של ממשל אובמה, מסתמך על התובנות בתקופתו בשביל להגדיר תפיסה חדשה. הוא עשה זאת לא מפני שהוא ידע משהו שהממשלים האחרים לא ידעו, אלא מפני שהוא היה מוכן לאתגר את האורתודוקסיה האמריקנית על מה בדיוק ארה״ב צריכה לעשות בעולם. לא עוד תמיכה אוטומטית בסחר חופשי. לא עוד משימות של בניית מדינות.

התחרות החדשה לכוח

הפעם הראשונה שהרעיון של ״תחרות בין מעצמות״ הופיע במסמך רשמי של הממשל הייתה במסמך האסטרטגיה לביטחון לאומי של שנת 2017. במסמך הממשל קבע שרוסיה וסין מתחרות עם ארה״ב על כוח והשפעה, ושארה״ב מוכנה להתמודד ולנצח בתחרות הזו[7]. סין ורוסיה, כך לפי הממשל, מעוניינות להפוך את הכלכלה הגלובאלית פחות הוגנת וחופשית, בונות את כוחן הצבאי ומנסות להשתלט על זרימת המידע הגלובאלי בשביל לדכא את החברות שלהן. כל אלו מאיימים על האינטרסים האמריקנים ומאיימים על כוחה והשפעתה של ארה״ב.

אם לפרט יותר, הרי שהתחרות בין סין ורוסיה לארה״ב מתרחשת בכמה תחומים מרכזיים:

ראשית, כלכלה. סין הפכה את עצמה למרכז הייצור של העולם בין השאר הודות לדיכוי משכורות אצלה, גניבת קניין רוחני וסבסוד נדיב של הממשלה. ארה״ב הפכה יותר ויותר תלויה בייבוא מסין עבור רכיבים קריטיים בתעשיית הביטחון והרפואה, בעוד כלכלות המיד-ווסט נפגעו מהיעלמות משרות ייצור. רוסיה השתמשה במשאבים שלה כנשק: 40% מהגז הטבעי לאיחוד האירופי וכשליש מהנפט שלו מגיעים מרוסיה. מוסקבה השתמשה בנשק האנרגיה כדי לאיים על המדינות בפריפריה שלה כמו בלארוס ואוקראינה[8], והשליטה שלה באנרגיה האירופית הגבילה את היכולת של בריסל להגיב לתוקפנות הרוסית במזרח אירופה.

שנית, צבא. מאז 2010 סין בונה את כוחה הימי, מוסיפה משחתות, צוללות גרעיניות ונושאות מטוסים. ההתעצמות הימית של סין מאיימת על ארה״ב, שנשענת בעיקר על הצי שלה בשביל הקרנת כוח באירו-אסיה. בנוסף, סין שוקדת על בניית כוח הטילים הבליסטיים שלה כך שיוכלו לאיים על בסיסים אמריקנים ונושאות מטוסים מזרח אסיה. הבנייה של איים מלאכותיים בים סין הדרומי נועדה להבטיח עליונות אווירית וימית גם בזירה הזו, הרחוקה יחסית מחופיה של סין[9].

רוסיה ביצעה מספר שדרוגים משמעותיים לכוחות הצבא שלה מאז מלחמת גיאורגיה, משדרגת גם את אמצעי הלחימה שלה וגם את הדוקטרינה שלה. הודות לרווחי הנפט של שנות ה-2000, מוסקבה הייתה יכולה לשדרג את כוחות השריון, הארטילריה והטילים שלה[10]. היא הפכה מתוחכמת יותר בשימוש בכלי סייבר, שכירי חרב וכוחות מיוחדים, כפי שמראה ההשתלטות על חצי האי-קרים ע״י כוחות מיוחדים בלתי מסומנים והתמיכה בבדלנים במזרח אוקראינה.

שלישית, טכנולוגיה. סין ורוסיה שתיהן מעוניינות להיות הראשונות להשיג פריצת דרך בתחומים כמו רכבים אוטונומיים, אינטליגנציה מלאכותית וכלי נשק היפר-סונים (מהירות של מעל 5 מאך). הן שתיהן שוקדות על פיתוח יכולות מתקדמות כמו התקפות סייבר, לוחמה נגד לוויינים ומטוסי קרב חמקנים. סין מעוניינת לשדרג את הבסיס התעשייתי שלה כך שהיא תהיה פחות תלויה בטכנולוגיה מערבית, במיוחד אמריקנית, ותוכל להתחרות עם חברות מערביות על השוק העולמי למוצרי היי-טק. עסקתי בתוכנית הסינית בהרחבה ב״קיסר אדום״, בפרק – ״תוצרת סין 2025״ [ראו כאן].

בעידן בו יתרון טכנולוגי מתורגם ליתרון כלכלי וצבאי, ההצלחה הטכנולוגית של מדינה אחת היא בהכרח הפסד למדינות אחרות. אם סין תפתח ראשונה טיל שיוט היפר-סוני, המסוגל לנווט במהירות של מעל מאך 5, היא לא תחלוק את המידע עם ארה״ב. היא גם לא תחלוק את השוק עם ארה״ב במקרה והחברות שלה יהיו הראשונות לפתח רכבים אוטונומים באופן מלא, או אם היא תשיג אפליקציות שימושיות בתחום של מחשוב קוונטי או אינטילגנציה מלאכותית, טכנולוגיות שיכולות לתת לה גם יתרון צבאי. מחקר מדעי ופיתוח טכנולוגי הפכו לחלק מהביטחון הלאומי, ולכן התחרות הטכנולוגית נוגעת לביטחון לאומי.

רביעית, דיפלומטיה. בזמן שארה״ב הייתה עסוקה בלחבר מחדש את עיראק או להשיג שלום בין ישראל והפלשתינים, רוסיה וסין הפכו לגורמים בעלי השפעה פוליטית בזירה הבינלאומית, משתמשים בהשפעה הזו כדי לדחוק את ארה״ב מאירו-אסיה. רוסיה חזרה להיות כוח משפיע במזרח התיכון עם התמיכה באסד, וכוח מאיים באירופה. סין עם ״דרך המשי החדשה״ (BRI) הפכה עצמה לאחד המשקיעים המשמעותיים באפריקה ובדרום העולמי, משתמשת בקשרים עם מדינות אפריקניות כדי להגדיל את השפעתה במוסדות האו״ם[11]. אחרי הפלת השלטון בלוב, שתי המדינות הפכו לגוש חוסם לארה״ב במועצת הביטחון, מטילות ווטו על כל החלטה נגד דיקטטורות כמו סוריה או וונצואלה.

חשוב להבהיר שיחד עם התחזקות השפעתן של סין ורוסיה, ארה״ב לא נעלמה מאירו-אסיה וכוחה האובייקטיבי לא נחלש. ב-2019 התמ״ג האמריקני היווה כמעט רבע מהתמ״ג העולמי, וההוצאה הצבאית האמריקנית הייתה כמעט 40% מכלל ההוצאה הצבאית הגלובאלית[12]. עם 11 נושאות מטוסים גרעיניות, עם בסיסים בכל רחבי העולם, הכוח האמריקני האובייקטיבי לא שקע גם אחרי הכישלונות באפגניסטן ועיראק.

סין ורוסיה יכלו להתחזק בכל הזמן הזה משום שהיה חסרה לארה״ב אסטרטגיה איך ליישם את כוחה. מה המטרות שלה? מי היריבים שלה? בשנות ה-90׳ היו בטוחים שהתחרות לכוח תעלם, ותוחלף בתחרות כלכלית. בשנות ה-2000 וושינגטון הייתה בטוחה שהטרור האסלאמי הוא האיום הכי גדול על הציוויליזציה. שתי התפיסות היו מנותקות מהמציאות הגיאופוליטית: הפאקס אמריקנה של המלחמה הקרה לא נטרל את הצורך של מדינות בכוח. הטרור האיסלאמי, גם בשיאו, לא היה איום משמעותי על הסדר האמריקני. בשביל לשנות את הסדר הבינלאומי צריך מדינות שיהיו מוכנות לעשות זאת, ואפגניסטן או עיראק לא היו בעמדה כזו. רוסיה וסין כן, והן התחילו לאתגר את הסדר האמריקני תחת אובמה ובוש, כפי שראינו בפרקים הקודמים.

עם ממשל טראמפ, עם התפיסה של תחרות בין מעצמות, האסטרטגיה האמריקנית סוף-סוף שבה לקרקע המציאות הגיאופוליטית, להכרה בבעיה האמיתית של הסדר האמריקני: התחרות מסין ורוסיה. הן מתחרות איתה כלכלית, צבאית, טכנולוגית ודיפלומטית. בשביל לשמור על הסדר האמריקני ארה״ב כבר לא יכולה לנסות ולשלב אותן בסדר, לנסות ולעבוד איתן בשביל להגיע לדרך האמצע. לא סין ולא רוסיה מעוניינות להשתלב בסדר האמריקני, אלא לשנות אותו כך שיתאים לצרכים שלהן. לכן וושינגטון צריכה לא לעבוד איתן, אלא להתחרות בהן.

תחרות נוסח אמריקה

המטרה הגדולה של סין ורוסיה היא לצמצם ואם אפשר להסיר לחלוטין את ההשפעה האמריקנית באירו-אסיה. במזרח אסיה האמריקנים כולאים את סין ע״י שליטה בשרשרת האיים הראשונה, שרשרת איים שמכסה את רוב החוף הסיני ונמתחת מיפן עד אינדונזיה. במזרח אירופה רוסיה נדחקה מאזור ההשפעה המסורתי שלה ע״י ארה״ב, שמספקת מטרית ביטחון לנאט״ו ולאיחוד האירופי.

שתי המדינות מעוניינות להחליש את ההשפעה האמריקנית בפריפריה שלהן, ולהבטיח את מעמדן כמעצמות החדשות של אירו-אסיה. התגובה האמריקנית חייבת להיות חיזוק כוחה והשפעתה באירו-אסיה, ע״י תמיכה בבעלות ברית מול הסינים והרוסים. לשם כך ארה״ב גם חייבת לחזק את כוחה בבית, כדי שתוכל לתמוך במאזן הכוח באירו-אסיה.

מכאן שהדבר הראשון שהאמריקנים חייבים לעשות הוא לבנות מחדש את הבסיס התעשייתי שלהם בבית. אף מעצמה לא יכולה לנהל תחרות אפקטיבית כאשר היא תלויה לחלקים קריטים ביריבות שלה. זו אינה רק אמירה תיאורטית: דו״ח של הפנטגון מ-2021 מצא שהיציאה של מפעלים ותעשיות מארה״ב פגעה ביכולת של משרד ההגנה להשיג רכיבים שאינם מיוצרים לפחות חלקית בסין, והפך את משרד ההגנה תלוי במספר קטן של ספקים[13]. הדבר מעלה את העלויות ומאריך את הזמן של פרויקטים ביטחוניים.

החזרה של תעשיות קריטיות לארה״ב תהיה צעד נכון לתיקון המצב, אך לא יהיה מספיק. כל עוד סין יכולה לייצא תוצרת זולה באופן מלאכותי, ע״י דיכוי משכורות והיעדר אכיפה של רגולציה בתחומים כמו איכות הסביבה[14], יצרנים אמריקנים ימשיכו להיות בסכנה מצד בייג׳ין. גם הסכמי הסחר של ארה״ב יהיו חייבים לעבור שינויים בשביל לדאוג לא לסחר חופשי כסיסמה, אלא לסחר חופשי שעובד עבור העובדים והיצרנים אמריקנים.

אין כאן מרקנטיליזם חדש, אלא דאגה למגרש משחקים הוגן לעסקים אמריקנים: מדוע שגבינה מאוהיו תסבול ממכס גבוה בקנדה? מדוע שעובדי איגוד אמריקנים יתחרו עם עובדים לא מאוגדים במקסיקו? למה שארה״ב תקנה תוצרת סינית, כשסין סוגרת את השווקים שלה מפני תוצרת אמריקנית?

לדוגמה, הגישה של ממשל טראמפ לסחר לא הייתה גישה מרקנטיליסטית: הדגש היה על תחרות הוגנת, ודאגה לעובד האמריקני. בעוד האימפריות האירופיות דאגו לגרעון הסחר ולרווחי התעשיינים שלהן, ממשל טראמפ ביקש מדיניות סחר שמבטיחה משרות יציבות ורווחיות לאזרחי ארה״ב[15]. זו למשל הסיבה שממשל טראמפ דחף לעדכון של הסכם הסחר עם מקסיקו וקנדה, ודאג להכניס מנגנון פיקוח על זכויות העובדים במקסיקו. למשל במסגרת ההסכם החדש, שאושר ב-2019, ארה״ב יכולה להגיש תלונה אם עובדים במקסיקו לא מקבלים את הזכות לוועד עובדים עצמאי. המטרה היא להבטיח משכורות הוגנות לעובדים מקסיקנים, ושאם עבודות ייצור ייצאו מארה״ב, הן ייצאו מפני יתרון יחסי של מקסיקו ולא מפני שהעובדים שם חלשים יותר ולכן ניתן לשלם להם משכורות רעב.

במקביל לחיזוק הבסיס התעשייתי והכלכלי, חייב להיות גם שינוי משמעותי בכוח הצבאי. ארה״ב ניהלה ב-20 השנים האחרונות שתי מלחמות, כיבוש ארוך ומאות מבצעים יבשתיים ואוויריים במזרח התיכון. האיום שעומד מולה עם סין הוא שונה מהותית: סין היא כוח ימי, עם אלמנט יבשתי. האיום הצבאי המרכזי של סין על ארה״ב הוא השתלטות על נתיבי השיט במזרח אסיה, לא פלישה קרקעית כלשהי. אם ארה״ב רוצה לענות לאתגר הצבאי הסיני, היא תהיה חייבת לבנות מחדש את הכוח הימי שלה, בין השאר ע״י הגדלתו – בין 1990 ל-2016 הצי האמריקני הצטמק מ-570 ספינות ל-275 ספינות[16]. ההערכה היא שבשביל לבלום בצורה אפקטיבית את סין, ארה״ב תצטרך סביב ה-500 ספינות[17].

בלימת סין ורוסיה גם תחייב שינוי בפריסת הכוחות האמריקנים בעולם, משהו שהתחיל בתקופת אובמה אבל לא בצורה משמעותית מספיק. לארה״ב אין סיבה להחזיק עשרות אלפי חיילים במזרח התיכון, או במערב אירופה אם האיום המשמעותי מגיע מבייג׳ין ומוסקבה. בשביל לעמוד מול האיום ארה״ב תהיה חייבת לפרוס מחדש את כוחותיה, מרכזת אותם במזרח אירופה ומזרח אסיה. במזרח התיכון הכוחות שיישארו יהיו מצומצמים יותר, מכוונים בעיקר לפעילות נגד טרור.

כמובן, האיום הצבאי לא נוגע רק למספרי חיילים או ספינות. ארה״ב גם תהיה חייבת לשמור על היתרון הטכנולוגי שלה מול הרוסים והסינים, ולמנוע מהם גישה לטכנולוגיה אמריקנית, במיוחד לבייג׳ין. אפשר למנוע גישה לטכנולוגיה בשתי דרכים מרכזיות:

ראשית, להגביל את הייצוא של טכנולוגיה האמריקנית. לדוגמה, במהלך 2020 ראינו את ממשל טראמפ חוסם את הגישה של חוואווי לשבבים מתקדמים ותוכנה אמריקנית[18].

שנית, להגביל את ההשקעה הסינית בחברות טכנולוגיה אמריקנית, ולהגביל את הגניבה של קניין רוחני מחברות אמריקניות הפועלות בסין. תחת ממשל טראמפ ההשקעה הסינית בארה״ב הצטמצמה מאוד, מרמה היסטורית ב-2016.

היבט לא ידוע של מלחמת הסחר של טראמפ מול סין שהיא כוונה בעיקר לעצירת הגניבה של קניין רוחני אמריקני, לא לסגירת גרעון הסחר. זו נקודה שכדאי להתעכב עליה: הבסיס של הממשל להטלת מכסים על סין היה חקירה בנוגע לגניבת קניין רוחני אמריקני. טראמפ לא פשוט צייץ ומכסים נוצרו – הייתה חקירה רשמית של נציג הסחר לפעילות הסינית בנוגע לגניבת קניין רוחני[19]. המכסים היו הדרך של הממשל לבטא במחיר של מוצרים סינים את גניבת הטכנולוגיה, ודרך לפצות את ממשלת ארה״ב על גניבת הקניין הרוחני של עסקים אמריקנים. המכסים בהחלט הצליחו – הם הצליחו להביא לרפורמה המשמעותית ביותר בסין בנוגע לקניין רוחני מזה שנים[20].

במקביל למניעת גישה סינית לטכנולוגיה אמריקנית, ארה״ב תצטרך לחזק את המחקר והפיתוח אצלה, ולתמוך בתעשיות עתירות ידע. תמיכה כזו יכולה להיות בצורה של מענקים, הלוואות או הקלות מס לחברות להקים מחדש מפעלים בארה״ב, ולהשקיע יותר במחקר ופיתוח.

לבסוף, ארה״ב תצטרך להפעיל את הכוח הדיפלומטי שלה. עובדה שאיכשהו כולם שוכחים כשמשווים בין ארה״ב וסין הוא שלארה״ב יש בריתות צבאיות עם רוב הכלכלות הגדולות של העולם, אם זו גרמניה, יפן, צרפת או טורקיה. האמריקנים מחזיקים במערכת ענפה של בעלות ברית, שיוכלו לתמוך במאמצים שלה לבלום את הרוסים והסינים: נאט״ו תוכל לחזק את הכוחות האמריקנים במזרח אירופה, ויפן את הכוחות האמריקנים במזרח אסיה.

אבל בשביל שזה יקרה ארה״ב חייבת לוודא שהסינים אינם מגדילים את השפעתם במדינות החשובות לאמריקנים. ארה״ב תהיה חייבת לדחוק החוצה חברות סיניות מתחומים קריטיים כמו תשתיות ואנרגיה, ולהביא את בעלות הברית שלה לתאם את יחסי החוץ שלהן מול בייג׳ין עם וושינגטון. לשם כך ארה״ב יכולה להשתמש בכוח הכלכלי והצבאי הרב שלה, להציע גזרים ומקלות כלכלים למי שתסגור את שעריה בפני חברות סיניות, ולפגוע בכוח הרך של בייג׳ין.

כפי שהראתי ב״קיסר אדום״, סין משתדלת להציג את עצמה כמדינה שאינה איום על הסדר הליבראלי. אולם הפעולות שלה בשינג׳יאנג והונג קונג מציירות תמונה אחרת, של משטר שאינו רק אוטוקרטי, אלא טוטליטרי, המוכן לרדוף מיעוטים אתניים ומפגינים, תוך פגיעה קשה בזכויות אדם. תחת ממשל טראמפ ראינו את ארה״ב משתמשת בהפרות האלו לפגיעה בתדמית של סין וגיוס בעלות הברית המסורתיות של אמריקה, כמו בריטניה, יפן, צרפת וגרמניה.

התחרות לכוח היא התפיסה האסטרטגית החדשה של ארה״ב, כפי שהייתה אסטרטגית הבלימה מול הסובייטים במהלך המלחמה הקרה. היא נובעת לא מהחלטה רצונית של ארה״ב, או של ממשל ספציפי כלשהו, אלא מהמציאות הגיאופוליטית עמה ארה״ב חייבת להתמודד: סין ורוסיה הן באמת איום על העליונות האמריקנית, הן איום על הסדר הליבראלי הבינלאומי. וההוכחה הכי טובה שזו התפיסה היסודית החדשה בארה״ב, תפיסה שלא מושפעת ממי יושב בבית הלבן, היא להשוות את הממשלים של שני נשיאים לכאורה שונים קיצונית: טראמפ וביידן.

התחרות של טראמפ

טראמפ וביידן נתפסים, כך לפחות לפי התקשורת, כהפכים: טראמפ הוא הפופוליסט המסוכן, הלאומן הגזען שמאיים על השלום העולמי. ביידן הוא הפוליטיקאי המנוסה, השקול, מי שיעמוד לצד זכויות אדם ודמוקרטיה, שיחזיר את ארה״ב למעמדה כמנהיגה עולמית. לכאורה שני נשיאים שונים אמורים לנהל שתי אסטרטגיות שונות, לא?

לא. הנקודה המרכזית שאני מנסה להעביר כאן לאורך הסדרה היא שאסטרטגיה לאומית פחות תלויה במנהיג כמו שהיא תלויה במציאות מסביבו. זה לא משנה מי ישב בבית הלבן, מפני שהעולם לא ישתנה, ולכן גם האסטרטגיה האמריקנית לא אמורה להשתנות. אולי בדרך הביצוע, אולי בדגשים כאלה ואחרים – אך לא באופן מהותי.

תסתכלו מעבר למילים ולמחוות השטחיות, וממשל ביידן דומה לממשל טראמפ:

ראשית, יש לנו את התחום הכלכלי. טראמפ זכור כנשיא שניהל מלחמות סחר עם כמעט כל שותף כלכלי חשוב של ארה״ב. הוא הואשם בפרוטקציוניזם, ופגיעה בסחר החופשי. אולם ממשל טראמפ הצליח להשיג הסכם סחר חלקי עם סין והסכמים עם יפן, דרום קוריאה, מקסיקו וקנדה. המטרה של הממשל הייתה לעזור לעובדים ויצרנים אמריקנים להתחרות בעולם, ע״י הבטחת מגרש משחקים הוגן.

ממשל ביידן ממשיך את אותו קו בדיוק. עם כניסתו של ביידן לתפקיד הנשיא הוא חתם על צו המורה לכל הסוכנויות הפדראליות של ארה״ב להעדיף ייצור מקומי על פני מתחרים זרים[21]. הוא גם הורה על בחינה של שרשרות האספקה האמריקניות, במטרה להחזיר שרשרות אספקה קריטיות לארה״ב.

עוד לפני כן ביידן ויועציו הקרובים הדגישו שמדיניות החוץ שהם מעוניינים בה היא ״מדיניות חוץ למעמד הביניים״: דאגה לתעסוקה יציבה ורווחית לעובדים אמריקנים, בעיקר ע״י חיזוק הייצור[22]. הממשל לא יתמוך עוד בסחר חופשי בשביל סחר חופשי, אלא יחפש לקדם הסכמי סחר שמביאים עוד תעסוקה לארה״ב. הממשל יחפש לקדם מדיניות כלכלית של “Made in the U.S.A”: השקעה מאסיבית בתשתיות, בטכנולוגיה, בבריאות, במחקר ובפיתוח, כשהמטרה היא להגדיל את היתרון הטכנולוגי של ארה״ב ולייצר עוד משרות לאמריקנים[23]. אפילו בנוגע לקורונה, ממשל ביידן הצהיר שהוא מחויב למנהיגות גלובאלית, אך במקביל חסם אפשרות לייצא חיסונים ורכיבי חיסון מארה״ב[24].

בתחום הצבאי, ממשל טראמפ וממשל ביידן מדגישים את החשיבות של מזרח אסיה לביטחון האמריקני, והצורך להגדיל ולשדרג את הנוכחות הצבאית שם. תחת טראמפ החלה בחינה מחדש של פריסת הכוחות האמריקנים בעולם, כמו גם בחינת האפשרות להצבת כוח טילים בשביל לאזן מול האיום הסיני[25]. כעת ממשל ביידן ממשיך מהנקודה של טראמפ, עם כוונה להוציא כוחות מהמזרח התיכון ולהציב כוחות טילים במזרח אסיה[26]. ממשל טראמפ הגדיל את תקציב הביטחון והיה מעוניין להגדיל את הצי, וממשל ביידן מעוניין לעשות את אותו דבר.

ביידן ממשיך גם את הקו של טראמפ מול סין: הוא הטיל סנקציות על פקידים סינים המעורבים בפגיעה בזכויות אדם בשינג׳יאנג, בפקידים המעורבים בפגיעה בדמוקרטיה בהונג וקונג, והרחיב את רשימת החברות הסיניות איתן לחברות אמריקניות אסור לעשות עסקים[27]. המכסים שהוטלו בזמן ממשל טראמפ עדיין תקפים, כמו גם המגבלות על ייצוא טכנולוגי לחברות סיניות.

בתחום הטכנולוגי ממשל ביידן מקדם תוכניות לאומיות למחקר ופיתוח, יחד עם הקונגרס. לדוגמה ביוני 2021 עברה בסנאט חקיקה בסך רבע טריליון דולר להגדלת היתרון הטכנולוגי של ארה״ב מול סין[28]. במסגרת החקיקה יועברו כ-50 מיליארד דולר לחברות שבבים אמריקניות בשביל להקים מפעלים בארה״ב, ויועברו מענקים ותקציבים להקמת מרכזי מחקר ופיתוח בתחומים כמו אינטליגנציה מלאכותית, רכבים אוטונומיים ועוד. הממשל גם מעוניין לקדם תוכנית השקעות מאסיבית בתשתיות, כולל תשתית 5G ואינטרנט מהיר.

ההבדלים המשמעותיים היחידים בין הממשלים נמצאים בתחום הדיפלומטי ומול רוסיה, וגם כאן לא מדובר בהפכים מוחלטים. טראמפ נתפס כמי שפגע ביחסים הטרנס-אטלנטיים ובאמון של בעלות הברית האירופיות של וושינגטון עם ההאשמות שהן אוכלות חינם ולא עומדות בהתחייבויות שלהן. אולם טראמפ בסך הכול אמר את האמת: רוב החברות בנאט״ו בתקופת טראמפ לא עמדו ביעד של הוצאה צבאית בסך 2% מהתמ״ג שלהן. לא רק מדינות עניות כמו אלבניה או סלובניה, אלא גם ענקים תעשייתיים כמו גרמניה ואיטליה.

הוצאה צבאית של כל חברה בנאט״ו. גוון – אחו״ז מהתמ״ג (סגול מעל 2%, כחול מתחת)

ההוצאה הצבאית הנמוכה של החברות בנאט״ו משמעותה שאת רוב העול הכלכלי של הגנת אירופה ארה״ב צריכה לקחת על עצמה. למה שארה״ב תגן על אירופה, אם המדינות בה לא מוכנות לעשות זאת? למה שארה״ב תסבסד בעקיפין את המדינות האירופיות, שהרגישו בנוח לחתוך בתקציבי הביטחון שלהן ולצמצם את הצבא שלהן, יודעות שהן מוגנות תחת המטריה הגרעינית של ארה״ב?

ההאשמות של טראמפ נגעו באמת לא נוחה, והן הצליחו להביא את חברות נאט״ו לשנות את ההתנהגות שלהן: בין 2016 ל-2018 חברות נאט״ו חוץ מארה״ב הגדילו את ההוצאה הצבאית שלהן בסכום כולל של 43 מיליארד דולר[29]. אפילו גרמניה, השמרנית מבחינת תקציב, החלה להגדיל את תקציב הביטחון שלה תחת טראמפ.

בו בזמן שטראמפ ביקר את נאט״ו, הממשל שלו הגדיל את הנוכחות הצבאית האמריקנית במזרח אירופה. תחת ממשל טראמפ ארה״ב הקצתה כ-20 מיליארד דולר ליוזמת ההרתעה האירופית, שמטרתה להרתיע תוקפנות רוסית ע״י הגדלת הנוכחות האמריקנית במזרח אירופה[30]. במסגרת היוזמה ארה״ב הציבה חטיבה משוריינת במזרח אירופה, שיפרה את התשתיות הצבאיות למקרה של מלחמה ולראשונה החלה להעביר נשק קטלני לאוקראינה, כחלק מהסיוע הביטחוני למדינה[31].

אבל הממשל נכשל בנקיטת קו תקיף ברור מול הרוסים: נראה שטראמפ כבן-אדם העריך את פוטין. הממשל שלו היסס בנוגע להטלת סנקציות נגד הרוסים, והכריח את הקונגרס לכפות זאת עליו.

לעומת ממשל טראמפ, ממשל ביידן נוקט בקו תקיף יותר רטורית מול רוסיה, ומנסה להיות יותר ידידותי לבעלות הברית האירופיות של אמריקה, במיוחד גרמניה. זאת למרות שגרמניה ממשיכה לנהל יחסים קרובים עם הסינים והרוסים, ומקדמת את האינטגרציה של אירופה אליהן – אם ע״י צינור ה-Nord Stream 2, אם ע״י הסכם ההשקעות בין סין והאיחוד האירופי שהוסכם עליו עקרונית בסוף 2020.

ממשל טראמפ גם קידם יוזמות דיפלומטית כחלק מהתחרות, משתמש בהשפעה האמריקנית בשביל הישגים ממשיים. לדוגמה, ארה״ב השיקה את יוזמת הרשת הנקייה, שמטרתה להגן על רשתות 5G מספקים בלתי אמינים, כלומר כאלה מסין. ליוזמה הצטרפו רוב מדינות מזרח אירופה. בנוסף, ארה״ב הפעילה לחץ על בריטניה, שלבסוף בקיץ 2020 אסרה השתתפות של חוואווי ברשת ה-5G שלה והצליחה להביא מדינות כמו יפן, צרפת ואיטליה לחסום ספקים סינים מלהשתתף ברשתות שלהם. הבעיה של ממשל טראמפ מבחינת תדמית שבו בזמן שהוא פעל דיפלומטית עם ידידים, הוא גם מתח ביקורת עליהם ואיים בעונשים.

ממשל ביידן ממשיך ביוזמות הדיפלומטיות מול סין ורוסיה. לדוגמה הממשל ערך במרץ 2021 את פגישת הפסגה הראשונה של הקוואד – פורום אסטרטגי בין יפן, הודו, אוסטרליה וארה״ב בשביל תיאום מדיניות במזרח אסיה. הקוואד חזר והתגבש ב-2020 הודות לאגרסיביות הסינית במהלך משבר הקורונה. הממשל הוא גם כנראה מי שדחף את האיחוד האירופי להטיל לראשונה מזה שנים סנקציות על פקידים סינים בעוון פגיעה בזכויות אדם בשינג׳יאנג[32]. בייג׳ין השיבה בסנקציות משלה על חברי פרלמנט אירופים, ובתגובה הפרלמנט של האיחוד האירופי הקפיא את אישור הסכם ההשקעה עם סין.

ממשל ביידן מחוייב לא פחות מממשל טראמפ לתחרות האסטרטגית של ארה״ב עם סין ורוסיה. הוא נבדל בסמנטיקה שלו, בהתנהלות היותר דיפלומטית שלו, אך בבסיסו הוא מציג תפיסה אסטרטגית דומה לזו של ממשל טראמפ. ההבדלים הם יותר באיך לבצע מאשר במה לעשות. והמקום שרואים זאת הכי טוב הוא במזרח התיכון, ועם הסכם הגרעין של איראן.

הסוגיה המזרח תיכונית

יש לכאורה אזור אחד שהגישה אליו שונה מאוד בין ממשל טראמפ וממשל ביידן: המזרח התיכון. ממשל טראמפ ביקש להשיג הסכם גרעין חדש באמצעות מקסימום לחץ על איראן, בעוד ממשל ביידן פתח בשיחות לחזרה להסכם הגרעין של 2015. ממשל טראמפ היה ידידותי מאוד לישראל, ממשל ביידן מרוסן יותר. ממשל טראמפ הביא לנו הסכמי נורמליזציה עם 4 מדינות ערביות, ממשל ביידן בעיקר מדגיש את הסכם השלום עם הפלשתינים. למה ההבדל בין הממשלים, שמסכימים בנוגע לתחרות האסטרטגית עם סין ורוסיה?

מפני שהמזרח התיכון לא חשוב. או, אם לנסח זאת טוב יותר, הוא לא חשוב כמו שאנחנו חושבים. המזרח התיכון הוא לא הזירה המרכזית של התחרות בין המעצמות – מזרח אירופה ומזרח אסיה הן הזירות המרכזיות. המזרח התיכון בעיניי ממשל ביידן, כפי שהיה בעיניי ממשל טראמפ, וכפי שהיה בעיניי ממשל אובמה, הוא חור שחור למשאבים ולתשומת הלב של ארה״ב – ולכן ככל שאפשר לצמצם את תשומת הלב והמשאבים אליו, כן עדיף.

בשביל להבין זאת יותר לעומק, צריך להבין מה תמיד הייתה המטרה של ארה״ב באזור: יציבות. האמריקנים ירשו את המזרח התיכון מהבריטים, שהיו מעורבים בו משום חברות הנפט שלהם והרצון להגן על נתיבי השיט להודו. לעומתם, האמריקנים לא היו צריכים את הנפט הערבי, אך מערב אירופה כן. השיקום של מערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה דרש גישה ישירה לנפט של המפרץ[33] – ואם בריה״מ הייתה שולטת בו, מערב אירופה הייתה עלולה ליפול לידיה. האירופים היו חלשים מדי להגן על קווי האספקה של עצמם, והאמריקנים לא רצו לראות, רגע אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, שוב את גרמניה וצרפת בונות צבא לפלישה למקומות רחוקים. אז ארה״ב נכנסה לאזור בשביל להגן על האספקה היציבה של נפט ממנו.

המזרח התיכון היה גם חשוב אסטרטגית כנקודת חיבור בין מזרח אסיה ואירופה, בין הודו ומזרח אפריקה. שליטה בו הייתה נותנת לבריה״מ להקרין את כוחה מדרום אירופה עד דרום מזרח אסיה. אחרי הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979, פלישה שאסטרטגים אמריקנים חששו היא הקדמה לפלישה לאיראן, הנשיא קרטר הכריז שכל ניסיון להשתלט על המפרץ הפרסי יחשב כאיום על ארה״ב ויענה בתגובה צבאית אם נדרש. ארה״ב הייתה מושקעת במזרח התיכון כדי להגן עליו מהסובייטים.

בתחילת שנות ה-90׳ בריה״מ התפרקה והאיום הסובייטי על המפרץ הפרסי נעלם. האמריקנים לא היו צריכים עוד את אירופה בשביל לבלום את האיום האדום, אך הם המשיכו להבטיח את יציבות האזור ע״י נוכחות צבאית צנועה. הם המשיכו לעשות זאת מכמה טעמים: נוסף על מערב אירופה, העלייה הכלכלית של מזרח אסיה הפכה גם אותה תלויה בנפט מהמפרץ הפרסי. הנוכחות האמריקנית באזור נתנה לה מנוף השפעה על יפן, סין, הודו ודרום קוריאה[34].

האמריקנים המשיכו למכור נשק לאזור, שעד היום מהווה יעד ייצוא מרכזי לתעשיות הביטחון האמריקניות: ב-2019 כמעט מחצית מסה״כ ייצוא הנשק האמריקני נשלח למזרח התיכון. במיוחד בולטות ישראל וערב הסעודית כלקוחות חשובים של נשק אמריקני: ערב הסעודית היא הלקוח הכי גדול של האמריקנים וישראל היא בדרך כלל הראשונה לבצע טבילת אש למערכות נשק חדשות ולהוכיח את האמינות שלהן.

לבסוף, הנוכחות האמריקנית הבטיחה את מערכת הפטרו-דולרים שהוקמה בשנות ה-70׳ בין ארה״ב וערב הסעודית. בשנות ה-70׳ ארה״ב הפסיקה להצמיד את הדולר לזהב, וחיפשה משאב אחר שיבטיח את הערך של המטבע האמריקני. היא הגיעה להסכם עם ערב הסעודית שריאד, ובעקבותיה יצרניות נפט נוספות, יקבלו רק דולרים אמריקנים עבור הנפט שלהן[35]. משום שנפט הוא מוצר בעל ביקוש גלובאלי, ההגמוניה הכמעט מוחלטת של הדולר בתחום הנפט תרמה להגמוניה שלו בשווקים הפיננסים – כולם צריכים דולרים כי זו הדרך היחידה לקנות נפט. במסגרת מערכת הפטרו-דולרים יצרניות הנפט לוקחות את הדולרים שהן מרוויחות ומשקיעות אותם בחזרה בארה״ב, במיוחד דרך קנייה של אגרות חוב. כל המערכת תלויה בכך שארה״ב תספק ביטחון לערב הסעודית ונסיכויות המפרץ האחרות.

עד תחילת שנות ה-2000 העלויות של ייצוב המזרח התיכון היו כל-כך נמוכות שוושינגטון הייתה מוכנה להמשיך לייצב אותו למרות שהדבר לא היה האינטרס הלאומי הישיר שלה. זה השתנה אחרי ההסתבכות הקטסטרופאלית של ארה״ב בעיראק בתחילת שנות ה-2000. עד אז ארה״ב יכלה להחזיק נוכחות צבאית מצומצמת מפני שאיראן אוזנה ע״י עיראק, ועיראק ע״י איראן. אחרי הפלת עיראק של סדאם, האמריקנים היו חייבים להגדיל את הנוכחות הצבאית שלהם בשביל לבלום את האיראנים, מה שכמובן הגדיל את העלות הכלכלית שלהם באזור ואת העלות בכוח אדם.

ארה״ב מחזיקה נכון ל-2020 כ-60 אלף חיילים במזרח התיכון, עם בסיסים גדולים במפרץ הפרסי: פיקוד המרכז של ארצות הברית נמצא בבסיס התעופה אל-אודייד בקטאר, בסיס חיל האוויר הגדול ביותר בעולם, עם יותר מעשרת אלפים חיילים אמריקנים. בחריין היא המזח הקבוע של הצי החמישי, וכן נמצא בה בסיס חיל אוויר עם 7,000 אנשי צבא. לארה”ב יש חמשת אלפים חיילים קבועים, שני בסיסים ימיים ובסיס אוויר באיחוד האמירויות. בכווית יש לה גישה לשלושה בסיסי צבא ולבסיס חיל אוויר. בעומאן יש לה ארבעה בסיסי אוויר ושני בסיסים ימיים. בעיראק, ארה”ב עדיין מחזיקה כוחות בבסיס התעופה אל-אסאד מצפון-מערב לבגדאד.

אם המזרח התיכון היה הבעיה היחידה של האמריקנים, 60 אלף חיילים היו מחיר נמוך וסביר לשלם בשביל יציבות. אולם המזרח התיכון הוא לא הבעיה היחידה או הכי דחופה של ארה״ב, אלא סין ורוסיה. הגדלת הנוכחות האמריקנית במזרח אסיה ובמזרח אירופה מחייבת צמצום בכוחות במזרח התיכון, והפניית המשאבים מול בייג׳ין. השאלה היחידה שמעניינת את וושינגטון היא איך לוודא שהמזרח התיכון ימשיך להיות בתחתית סדר העדיפויות שלה. מה זה אומר בפועל? זרימה יציבה של נפט מהמפרץ, תנועה חופשית של ספינות, ואיראן ללא נשק גרעיני. איך משיגים את זה?

טוב, זרימה יציבה וחופש שיט מושגים ע״י קואליציות מקומיות. תחת ממשל טראמפ ארה״ב הקימה קואליציה ימית מקומית להגנה על נתיבי השיט במפרץ הפרסי. הסכמי הנורמליזציה בינינו לבין מדינות ערב היו אולי הדרך של ממשל טראמפ לקדם את האפשרות של קואליציות אזוריות רחבות יותר, לבלימת נוכחות הטרור האיראנית. ממשל ביידן ינסה לחזק בעלי ברית מקומיים ע״י משלוחי נשק, ואולי לבחון את המשך הנרמול.

מה עם הגרעין האיראני? אף ממשל אמריקני לא יהיה מעוניין לפעול צבאית מול טהרן אלא אם לא תהיה לו ברירה. קמפיין אווירי למחיקת תוכנית הגרעין האיראנית יסכן מטוסים אמריקנים ויסכן את הכוחות האמריקנים באזור. הוא גם עלול להביא את איראן לבצע פיגועים בארה״ב ואירופה, ולעצור את זרימת הנפט במפרץ הפרסי. במצב כזה הדרך היחידה לרסן את איראן תהיה פלישה קרקעית, ופלישה לאיראן תהיה כנראה המבצע הכי מורכב של האמריקנים מאז מלחמת העולם השנייה: איראן גדולה כמו מערב אירופה, עם אוכלוסייה של 80 מיליון בני אדם, משלבת הרים ומדבר. פלישה קרקעית תהיה סיוט.

לכן לא אובמה, לא טראמפ ולא ביידן רצו או רוצים להשתמש באופציה הצבאית. כל אחד ניסה בדרך כזו או אחרת להביא את איראן להסכם. הלחץ המקסימאלי של טראמפ היה אמור להביא את איראן למשא ומתן על הסכם חדש, טוב יותר, ונכשל. במקום איראן חזרה להעשיר אורניום. ממשל ביידן עכשיו רוצה להחזיר את טהרן להסכם, ולשים את תוכנית הגרעין בהקפאה לכמה שנים במטרה להתפנות לתחרות מול סין ורוסיה.

ביידן לא רוצה לנקוט בקו עימות מול איראן משום שהוא לא רוצה להפנות משאבים למזרח התיכון. טראמפ לא רצה לפעול צבאית נגד איראן משום שהוא לא רצה להפנות משאבים למזרח התיכון. החריגה המשמעותית היחידה, חיסול סולימאני, בא אחרי תקיפה של השגרירות האמריקנית בעיראק והרג קבלן אמריקני. שני הממשלים מאוחדים ברצון שלהם להוריד את המזרח התיכון מסדר העדיפויות האמריקני. ביידן ירצה להוציא נכסים מכאן, ולשמור על הבעיות של האזור על אש קטנה. הממשל הבא אחריו אולי ירצה להטיל יותר סנקציות על איראן, או למצוא דרך לקרב מחדש את ישראל והערבים. אך גם הוא ירצה לתת את מינימום המשאבים לאזור. העולם החדש שלנו הוא עולם בו ארה״ב מתעניינת הרבה פחות מה קורה במזרח התיכון.

סיכום

ממשל טראמפ הביא לתודעה את מה שוושינגטון ידעה כבר עשור – הרגע החד קוטבי הסתיים. סין ורוסיה הן האתגר החדש. המזרח התיכון לא מצדיק את כל המשאבים שהושקעו בו. ממשל טראמפ נתן שם לתפיסה הזו: תחרות בין מעצמות, תחרות חדשה להשפעה באירו-אסיה. בפרק הבא נראה איך יראה העולם תחת התפיסה החדשה הזו, איך היא תעצב את הגלובליזציה, את אירופה ואת מזרח אסיה.


[1] עמוס הראל, ״בזמן שנותר לו, ייתכן שטראמפ מתכנן הרפתקה אחרונה באיראן״, הארץ, 13/11/2020. https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium.HIGHLIGHT-1.9306901

[2] Philip Gordon, “A vision of Trump at War”, Foreign Affairs, Vol. 96, No. 3, May/June 2017.

[3] Tucker Higgins, “Trump thanks China’s Xi Jinping for handling of coronavirus”, CNBC, 24/01/2020. https://www.cnbc.com/2020/01/24/trump-thanks-chinas-xi-jinping-for-handling-of-coronavirus.html

[4] “Trump Praises Chinese Response to Hong Kong Protests, VOA News, 22/07/2019. https://www.voanews.com/usa/trump-praises-chinese-response-hong-kong-protests

[5] Jonathan Allen, “Trump: I’m hoping for new Iran deal that is ‘better for them’”, NBC News, 11/05/2018. https://www.nbcnews.com/politics/donald-trump/trump-i-m-hoping-new-iran-deal-better-them-n873261

[6] David E. Sanger,Farnaz Fassihi, “Trump-Rouhani Meeting Was a Near Miss, but Iran Leaves the Door Open”, The New York Times, 26/09/2019. https://www.nytimes.com/2019/09/26/world/middleeast/trump-iran-rouhani.html

[7] Donald J. Trump, “National Security Strategy of the United States of America”, The White House, December 2017. https://trumpwhitehouse.archives.gov/wp-content/uploads/2017/12/NSS-Final-12-18-2017-0905.pdf

[8] Shaun Walker, “Russia cuts off gas supply to Ukraine after talks collapse”, The Guardian, 16/06/2014. https://www.theguardian.com/world/2014/jun/16/russia-cuts-off-gas-supply-ukraine

[9] ניצן דוד פוקס, ״פלג 18: המאבק על ים סין הדרומי״, המשחק הגדול, 17/06/2020. https://greatgame.blog/2020/06/17/%d7%a4%d7%9c%d7%92-18-%d7%94%d7%9e%d7%90%d7%91%d7%a7-%d7%a2%d7%9c-%d7%99%d7%9d-%d7%a1%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%99/

[10] “An introduction to Russia’s military modernisation” in “Russia’s Military Modernisation: An Assessment”, IISS, May 2019. https://www.iiss.org/blogs/analysis/2020/09/rmm-introduction

[11] Brookings long game

[12] “Global military expenditure sees largest annual increase in a decade—says SIPRI—reaching $1917 billion in 2019”, SIPRI, 27/04/2020. https://www.sipri.org/media/press-release/2020/global-military-expenditure-sees-largest-annual-increase-decade-says-sipri-reaching-1917-billion

[13] “Industrial Capabilities: Report to Congress”, OSD A&S Industrial Policy, January 2021. https://www.businessdefense.gov/Portals/51/USA002573-20%20ICR_2020_Web.pdf?ver=o3D76uGwxcg0n0Yxvd5k-Q%3d%3d

[14] Matthew C. Klein, Michael Pettis, “Trade Wars are Class Wars: How Rising Inequality Distorts the Global Economy and Threatens International Peace”, USA: Yale University Press, 2020. p. 112-113

[15] Robert E. Lighthizer, “How To Make Trade Work for Workers”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 4, July/August 2020.

[16] “US Ship Force Levels: 1886-present”, Naval History and Heritage Command, 17/11/2017. https://www.history.navy.mil/research/histories/ship-histories/us-ship-force-levels.html#1993

[17] David B. Larter, Aaron Mehta, “The Pentagon is eyeing a 500-ship Navy, documents reveal”, Defense News, 24/09/2020. https://www.defensenews.com/naval/2020/09/24/the-pentagon-is-eyeing-a-500-ship-navy-documents-reveal/

[18] Gordon Corera, “Huawei’s business damaged by US sanctions despite success at home”, BBC News, 31/03/2021. https://www.bbc.com/news/technology-56590001

[19] “FINDINGS OF THE INVESTIGATION INTO CHINA’S ACTS, POLICIES, AND PRACTICES RELATED TO TECHNOLOGY TRANSFER, INTELLECTUAL PROPERTY, AND INNOVATIONUNDER SECTION 301 OF THE TRADE ACTOF 1974”, Office of The United States Trade Representative, 22/03/2018. https://ustr.gov/sites/default/files/Section%20301%20FINAL.PDF

[20] Alfred Romann, “Big steps taken to improve IP protection”, China Daily, 12/03/2019. https://www.chinadaily.com.cn/a/201903/12/WS5c89b988a3106c65c34ee94b.html

[21] Joseph R. Biden Jr., “Executive Order on Ensuring the Future Is Made in All of America by All of America’s Workers”, The White House, 25/01/2021. https://www.whitehouse.gov/briefing-room/presidential-actions/2021/01/25/executive-order-on-ensuring-the-future-is-made-in-all-of-america-by-all-of-americas-workers/

[22] Joseph R. Biden Jr., “Why America Must Lead Again”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 2, March/April 2020.

[23] James Traub, “Biden Is Getting Ready to Bury Neoliberalism”, Foreign Policy, 27/08/2020. https://foreignpolicy.com/2020/08/27/biden-is-getting-ready-to-bury-neoliberalism/

[24] Ned Price, “Department Press Briefing – April 22, 2021”, USA State Department, 22/04/2021. https://www.state.gov/briefings/department-press-briefing-april-22-2021/

[25] Carla Babb, “US Defense Secretary Wants INF-range Missiles in Asia”, VOA News, 03/08/2019. https://www.voanews.com/east-asia-pacific/us-defense-secretary-wants-inf-range-missiles-asia

[26] Joseph Trevithick, “This Is The Pentagon’s $27 Billion Master Plan To Deter China In The Pacific”, The Drive, 05/03/2021. https://www.thedrive.com/the-war-zone/39610/this-is-the-pentagons-27-billion-master-plan-to-deter-china-in-the-pacific

[27] “FACT SHEET: Executive Order Addressing the Threat from Securities Investments that Finance Certain Companies of the People’s Republic of China”, The White House, 03/06/2021. https://www.whitehouse.gov/briefing-room/statements-releases/2021/06/03/fact-sheet-executive-order-addressing-the-threat-from-securities-investments-that-finance-certain-companies-of-the-peoples-republic-of-china/

[28] Thomas Franck, “Senate passes $250 billion bipartisan tech and manufacturing bill aimed at countering China”, CNBC, 09/06/2021. https://www.cnbc.com/2021/06/08/senate-passes-bipartisan-tech-and-manufacturing-bill-aimed-at-china.html

[29] Nadia Schadlow, “The End of American Illusion”, Foreign Affairs, Vol. 99, No. 5, September/October 2020.

[30] Paul Belkin, Hibbah Kaileh, The European Deterrence Initiative: A Budgetary Overview, Congressional Research Service, Updated 01/07/2021.

[31] Josh Lederman, Officials: US agrees to provide lethal weapons to Ukraine, AP, 23/12/2017. https://apnews.com/article/moscow-north-america-donald-trump-ap-top-news-politics-e2d29e7cc9b84b808a928f49875d2bca

[32] Stuart Lau, Jacopo Barigazzi, “EU imposes sanctions on four Chinese officials”, Politico, 22/03/2021. https://www.politico.eu/article/eu-imposes-sanctions-on-four-chinese-officials/

[33] Hal Brands, “What Good Is Grand Strategy?: Power and Purpose in American Statecraft from Harry S. Truman to George W. Bush”, Cornell University Press, 2014. p. 41

[34] Benjamin Schwarz, Christopher Layne, “A New Grand Strategy”, The Atlantic, January 2002. https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2002/01/a-new-grand-strategy/376471/

[35] Zaw Thiha Tun, “How Petrodollars Affect the U.S. Dollar”, Investopedia, 21/04/2020. https://www.investopedia.com/articles/forex/072915/how-petrodollars-affect-us-dollar.asp




פלג 54: בחיפוש אחר יציבות

תקציר

  1. ממשל ביידן לכוד בקונפליקט שמגדיר מזה עשור את האסטרטגיה האמריקנית במזרח התיכון: הרצון להשיג מקסימום יציבות במינימום מאמץ.
  2. ממשל אובמה ניסה להשיג מקסימום יציבות במינימום מאמץ ע״י יצירת מאזן בין איראן וערב הסעודית. המאמץ נכשל.
  3. ביידן מנסה כעת להשיג יציבות ע״י חיפוש פתרון דיפלומטי למלחמה בתימן ומניעת פצצה גרעינית איראנית בדרכי שלום.
  4. הרצון האמריקני להשיג ״יציבות״ הוא מורשת מתקופת האימפריה הבריטית. ארה״ב לקחה את האחריות על האזור מהבריטים, וממשיכה עד היום לראות בעצמה גורם האחראי ליציבות האזור, גם כשזה לא האינטרס העליון שלה.
  5. ממשל טראמפ ניסה להתרחק מהחיפוש אחר יציבות, מבקש במקום לנהל את האזור ע״י יצירת קואליציה של מדינות חסות אמריקניות. מאמצי הנורמליזציה ומכירות הנשק נועדו להביא את הקואליציה הזו.
  6. לא סביר שממשל ביידן ימשיך במאמצי הנורמליזציה. סביר שהוא ינסה לצמצם את ההשקעה האמריקנית באזור, מה שיביא לעלייה בחוסר היציבות, בעיקר ע״י עידוד של אגרסיביות איראנית.

להורדת הפרק – קישור.

עבר קצת יותר מחודש מאז ביידן נכנס לתפקיד, וכבר נשמעת נגדו ביקורת: ביידן והממשל שלו לא מבינים את המזרח התיכון. ראייה אחת היא ההחלטה של ממשל ביידן לבטל את ההגדרה של החות׳ים כארגון טרור [מקור]. החות׳ים בתגובה הגבירו את ההתקפות נגד ערב הסעודית [מקור] ונגד ממשלת תימן. ראיה אחרת היא ההחלטה לחזור למו״מ על הסכם הגרעין עם איראן [מקור], למרות מתקפות טילים על כוחות אמריקנים והשגרירות בעיראק [מקור]. ויש גם את ההכרזה של הממשל על כיוונון מחדש ביחסים עם ערב הסעודית: הנשיא יפסיק לדבר עם מוחמד בן סלמן, המנהיג בפועל, ובמקום ידבר רק עם המלך סלמאן [מקור].

יכול להיות שממשל ביידן לא מבין את המזרח התיכון. אך איזה ממשל כן הבין?

אובמה האמין שע״י הסכם גרעין עם איראן הוא יוכל להביא את טהרן להיות שחקן יותר אחראי במזרח התיכון, יכריח את ערב הסעודית להשלים עם טהרן ויביא שלום קר לאזור ע״י איזון בין שתי המדינות [מקור]. הוא יצא מעיראק במהירות, רק כדי לחזור אליה בשביל להדביר את המדינה האסלאמית

בוש הבן פלש לעיראק ואפגניסטן במחשבה שהוא יוכל להקים בהן דמוקרטיות יציבות שישנו את האזור כולו, ובמקום ערער את כל מבנה הכוח של המזרח התיכון – ההתפשטות האיראנית היא במידה רבה באשמתו של בוש.

קלינטון האמין שע״י תהליך אוסלו הוא יוכל להביא מזרח תיכון חדש.

בוש האב הופתע מהפלישה של סדאם לכווית [מקור].

רייגן תמך בסדאם נגד איראן המהפכנית [מקור], חימש את איראן נגד סדאם (בעזרתה של ישראל) [מקור], ותמך במוג׳אהדין באפגניסטן, מהם תצמח לימים אל-קאעידה.

קרטר היה בטוח שח׳ומייני הוא איש קדוש, שיביא תחייה מחודשת לאומה האיראנית [מקור].

החריג היחיד הוא אולי טראמפ, בדגש על ה״אולי״. טראמפ רצה לבלום את איראן ע״י לחץ כלכלי מקסימאלי, אך איראן בכל זאת התפשטה, ממשיכה לתמוך במליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, ומחזקת את הנוכחות הצבאית שלה בתימן עם מל״טים מתקדמים וטילים [מקור]. תחת טראמפ איראן תקפה מיכליות נפט במפרץ, הפילה מל״ט אמריקני ותקפה מתקני נפט סעודים. הוא רצה להוציא את הכוחות האמריקנים מצפון סוריה, מה שהיה מחזק את טורקיה ופוגע בכורדים. בכלל היחס של ממשל טראמפ לטורקיה הוא הרבה יותר ידידותי ממה שרובנו מוכנים להכיר בו: צעדי הסנקציות נגד טורקיה, לדוגמה הוצאתה מתוכנית ה-F-35 או הסנקציות על תעשיית הביטחון שלה, נבעו בעיקר מהקונגרס, שלחץ על הבית הלבן לפעול [ראו כאן וכאן]. בתוך ממשל טראמפ פקידים בכירים ראו בטורקיה גורם מאזן מול איראן שארה״ב צריכה לתמוך בו [מקור].

כן ניתן לזקוף לממשל טראמפ שתי הצלחות: ראשית, הסכמי הנורמליזציה בין ישראל ל-4 מדינות ערביות. ספק אם הדבר היה קורה ללא ממשל טראמפ. שנית, ממשל טראמפ לא הרחיב את המעורבות האמריקנית במזרח התיכון. הוא בהחלט פעל במזרח התיכון, בהחלט החזיק כוחות במזרח התיכון, אך הוא לא הרחיב את הנוכחות שלהם. הוא שמר על מצב הכוחות כפי שהיה תחת ממשל אובמה, ממשל ששם לו למטרה להקטין את המעורבות האמריקנית במזרח התיכון ולצאת ממנו ובמקום זאת רק הגדיל אותה. תחת אובמה ארה״ב הגדילה את כוחותיה בעיראק ואפגניסטן, נכנסה לסוריה, תמכה בפלישה הסעודית לתימן [מקור] והגדילה את מספר תקיפות המל״טים נגד ג׳יאהדיסטים בסומליה [מקור].

כבר 40 שנה שממשלים אמריקנים עוקבים ״לא מבינים את המזרח התיכון״. קצת יותר מעשור שממשלים אמריקנים נבחרים על ההבטחה לסיים את המלחמות הארוכות באזור ונכשלים בכך. למה? חלק מהסיבה היא אולי תרבותית, הבדלי מנטאליות בין ארה״ב למזרח התיכון, אך הבדלי תרבות אפשר להשלים עם מומחים לאזור – לארה״ב לא חסרים אקדמאיים ללימודי המזרח התיכון, ולא חסרות לה בעלות ברית איתן אפשר להתייעץ. השאלה גם מתחדדת אם משווים בין הסכמי הנורמליזציה שהביא טראמפ, ובין האמירה החד-משמעית של ג׳ון קרי מ-2016 שלא יהיה שלום במזרח התיכון לפני שישראל תפתור את הסכסוך עם הפלשתינים:

קרי הוא הרי לא אדם טיפש, וכמוהו האנשים שעבדו בבית הלבן ב-4 העשורים האחרונים. מה חסם אותם מלנסות ולקדם שלום נפרד בין ישראל והערבים? מה חסם אותם מלהפנות את גבם ופשוט לצאת מהמזרח התיכון? הרי אני חוזר כאן בפל״ג שוב ושוב על הנקודה שארה״ב היום פחות תלויה בנפט מהמפרץ הפרסי. שבארה״ב דנים באופן ער איזה צורך יש עוד בנוכחות האמריקנית באזור [מקור]. למה אובמה, או טראמפ, לא פשוט הפנו את הגב לאזור, סגרו את הבסיסים בכווית ובחריין, והלכו הביתה?

התשובה היא פשוטה: ארה״ב מחפשת להשיג יציבות במזרח התיכון, במינימום מאמץ. כל עוד היא תמשיך לחפש יציבות, היא תמשיך לקבל אי-יציבות. למה? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

הערך של אימפריות

בשביל להבין את הקונפליקט הנמצא ביסוד האסטרטגיה האמריקנית לדורותיה באזור, צריך להתחיל באיך ארה״ב בכלל הגיעה לאזורנו: ארה״ב ״ירשה״ את המזרח התיכון מהאימפריה הבריטית. האימפריה הבריטית חיפשה לשמור על יציבות במזרח התיכון כדי להגן על המסחר שלה עם הודו.

לאימפריות יש יחסי ציבור גרועים, ודי בצדק: אימפריה נבנית ע״י כיבוש, ע״י השתלטות של המרכז האימפריאלי על עמים זרים. בשיאה של התקופה האימפריאלית, במאה ה-19, עמים ויבשות נכבשו ונשדדו, הופכים לעיתים לרכושו של המנהיג האימפריאלי שעשה בהם כרצונם (חשבו לדוגמה על הזוועות בקונגו הבלגית). יש אבל גם ערך מסויים לאימפריות – הן בדרך כלל מייצבות את האזורים בהם הן שולטות.

כשהכוח האימפריאלי נכנס לאזור חדש, הוא מכפיף את העמים השונים בו לאותו שלטון ואותה מערכת חוק. אזורים שידעו מלחמות רבות בין לאומים הופכים תחת האימפריה ליציבים. יכול להיות שהעמים השונים מנסים למרוד באימפריה, ע״י לוחמת גרילה או מרידות גלויות, אך הן מחווירות מול מלחמות האזרחים והמלחמות האתניות שיתחוללו אם האימפריה תצא מהאזור. קחו כדוגמה את בריה״מ, שאחרי נפילתה הקווקז ראה ועדיין רואה מלחמות אתניות עקובות מדם. אימפריות מעוניינות שהאזורים תחת שליטתן יהיו יציבים אם בשביל להפיק מהם ערך, לדוגמה ע״י הפקה של משאבים או גישה לשווקים, או כנקודות מעבר אסטרטגיות לכוחות הצבא של האימפריה ולצי הסוחרים שלה.

המזרח התיכון היה נתון במשך רוב שנות ההיסטוריה האנושית תחת שליטתה של אימפריה כזו או אחרת: המצרית, הרומאית, הערבית, המונגולית או העות׳מאנית. האימפריה האחרונה לשלוט באזור ממש, וזו שעיצבה אותו בצורתו היום, הייתה האימפריה הבריטית. הבריטים שמרו על המזרח התיכון יציב בשביל להבטיח תנועה חופשית בין הודו לבריטניה, להגן על הודו מגורמים עוינים ולשלוט בגישה לנפט מהמפרץ הפרסי. הודו הייתה היהלום בכתר האימפריה – כ-60% מהייצוא הבריטי נשלחו אליה, והיא סיפקה לבריטניה כוח אדם זול ומשאבים רבים [מקור]. בשביל להגן על הודו, ובשביל להגן על ההשקעות הבריטיות בתעשיית הנפט הצומחת של המפרץ הפרסי [מקור], הבריטים השתלטו על המזרח התיכון.

כולנו מכירים שבריטניה קיבלה מנדט על שטחי האימפריה העות׳מאנית בסוף מלחמת העולם הראשונה. אולם הנוכחות הבריטית באזור מוקדמת יותר מהסכמי סייקס-פיקו. ב-1798 נציגי בריטניה והסולטאן העומאני חתמו על הסכם שהפך את עומאן למדינת החסות הבריטית הראשונה במזרח התיכון [מקור]. חברת הודו המזרחית הקימה בשנת 1763 עמדת מסחר בבושהר, כיום באיראן, שממנה נוהל עסק המפרץ הצומח של האימפריה. בשנת 1819, כדי להכניע את השייח׳ים הערביים בחוף הים ולהקים מדינת חסות על ״חוף שביתת הנשק״ – כיום איחוד האמירויות – הצי הבריטי הפציץ והטיל מצור על ראס אל-חיימה [מקור]. עד 1917 בריטניה הקימה מדינות חסות בכווית, בחריין, קטאר, עיראק ובחלקים מאיראן. אלפים מתו במהלך כיבוש אבן סעוד את חצי האי ערב בעשורים הראשונים של המאה ה-20; הוא קיבל קצבה חודשית מהממשלה הבריטית לאורך כל הדרך. כאשר המשטר הסעודי החדש אוים על ידי מרד בשנת 1927, חיילים בריטים עזרו לדכא את המורדים [מקור].

לאחר שהאימפריה הבריטית הותשה בשתי מלחמות עולם, ארה״ב ירשה את התפקיד של בריטניה כמייצבת של המזרח התיכון. ארה״ב החליפה את בריטניה כמגנה על המפרץ הפרסי, תומכת בנסיכויות המפרץ מול עיראק, איראן ובריה״מ. אולם בעוד לבריטניה היה רווח ישיר וברור מהנוכחות שלה באזור – הגנה על הודו, השקעה בנפט הערבי– לארה״ב כמעט ולא היה. רוב הנפט של ארה״ב הושג בשנות ה-50׳ וה-60׳ מקנדה ומקסיקו, עם ייצור מקומי עונה על שארית הביקוש [מקור]. לא היו לה מושבות בהודו או מזרח אפריקה שהיא הייתה צריכה להגן על הגישה עליהן ע״י שליטה במזרח התיכון. למה אז ארה״ב בכל זאת ירשה מהאימפריה הבריטית את תפקיד המייצבת האימפריאלית של האזור?

מייצבת חדשה

שנות ה-50׳ היו תחילת המלחמה הקרה בין ארה״ב ובריה״מ. האמריקנים לא היו צריכים את הנפט הערבי, אך מערב אירופה כן. השיקום של מערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה דרש גישה ישירה לנפט של המפרץ [מקור] – ואם בריה״מ תשלוט בו, מערב אירופה הייתה עלולה ליפול לידיה. משום שהאירופים היו חלשים מדי להגן על קווי האספקה בעצמם, ומשום שהאמריקנים לא רצו לראות, רגע אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, שוב את גרמניה וצרפת בונות צבא לפלישה למקומות רחוקים, הם נכנסו לאזור בשביל להגן על האספקה היציבה של נפט ממנו.

המזרח התיכון גם חשוב אסטרטגית כנקודת חיבור בין מזרח אסיה ואירופה, בין הודו ומזרח אפריקה. שליטה בו הייתה נותנת לבריה״מ להקרין את כוחה מדרום אירופה עד דרום מזרח אסיה. אחרי הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979, פלישה שאסטרטגים אמריקנים חששו היא הקדמה לפלישה לאיראן, הנשיא קרטר הכריז שכל ניסיון להשתלט על המפרץ הפרסי יחשב כאיום על ארה״ב ויענה בתגובה צבאית אם נדרש [מקור].

נוסף על הסובייטים, האמריקנים היו מודאגים בשנות ה-80׳ וה-90׳ מעיראק של סדאם ומאיראן של האייתוללות. עיראק ניסתה להגדיל כוחה באזור ע״י פלישות צבאיות, תחילה לאיראן ואחר-כך לכוויית. איראן הייתה מחוייבת להפצת המהפכה האיסלמית, ותמכה בארגוני טרור באזור, בראשם חיזבאללה. האמריקנים, מודאגים ששתי המדינות עלולות להשתלט על המפרץ או לכל הפחות לערער אותו, הטילו עליהן סנקציות ומפעם לפעם הפציצו את עיראק בשביל לרסן את התנהגותה האגרסיבית [מקור].

בתחילת שנות ה-90׳ בריה״מ התפרקה והאיום הסובייטי של השתלטות על המפרץ הפרסי נעלם. האמריקנים לא היו צריכים עוד את אירופה בשביל לבלום את האיום האדום, אך הם המשיכו להבטיח את יציבות האזור ע״י נוכחות צבאית צנועה. הם המשיכו לעשות זאת מכמה טעמים: נוסף על מערב אירופה, העלייה הכלכלית של מזרח אסיה הפכה גם אותה תלויה בנפט מהמפרץ הפרסי. הנוכחות האמריקנית באזור נתנה לה מנוף השפעה על יפן, סין, הודו ודרום קוריאה [מקור]. הן יכלו לצמוח כלכלית משום היציבות שהאמריקנים סיפקו, יציבות שהבטיחה מחירי אנרגיה נמוכים. יפן וסין יכלו להשקיע את כוחן התעשייתי בבניית מוצרי צריכה במקום בצי מלחמה להבטיח את הנפט מהמפרץ. האמריקנים מכרו נשק לאזור, שעד היום מהווה יעד ייצוא מרכזי לתעשיות הביטחון האמריקניות: ב-2019 הגיעו לכמעט מחצית מסה״כ ייצוא הנשק האמריקני [מקור]. ישראל וערב הסעודית הן במיוחד לקוחות חשובים של נשק אמריקני: ערב הסעודית היא הלקוח הכי גדול של האמריקנים וישראל היא בדרך כלל הראשונה לבצע טבילת אש למערכות נשק חדשות ולהוכיח את האמינות שלהן.

לבסוף, הנוכחות האמריקנית הבטיחה את מערכת הפטרו-דולרים שהוקמה בשנות ה-70׳ בין ארה״ב וערב הסעודית. בשנות ה-70׳ ארה״ב הפסיקה להצמיד את הדולר לזהב, וחיפשה משאב אחר שיבטיח את הערך של המטבע האמריקני. היא הגיעה להסכם עם ערב הסעודית שריאד, ובעקבותיה יצרניות נפט נוספות, תסכים לקבל רק דולרים אמריקנים בעבור הנפט שלה [מקור]. משום שנפט הוא מוצר בעל ביקוש גלובאלי, ההגמוניה הכמעט מוחלטת של הדולר בתחום הנפט תרמה להגמוניה שלו בשווקים הפיננסים – כולם צריכים דולרים כי זו הדרך היחידה לקנות נפט שאותו כולם צריכים. במסגרת מערכת הפטרו-דולרים יצרניות הנפט לוקחות את הדולרים שהן מרוויחות ומשקיעות אותם בחזרה בארה״ב, במיוחד דרך קנייה של אגרות חוב. כל המערכת אבל תלויה בכך שארה״ב תספק ביטחון לערב הסעודית ונסיכויות המפרץ האחרות [מקור].

עד תחילת שנות ה-2000 העלויות של ייצוב המזרח התיכון היו כל-כך נמוכות שוושינגטון הייתה מוכנה להמשיך לייצב אותו למרות שהדבר לא היה באינטרס הלאומי הישיר שלה. כל זה אבל השתנה אחרי ההסתבכות הקטסטרופאלית של ארה״ב בפלישה לאפגניסטן ועיראק בתחילת שנות ה-2000. ארה״ב יכלה עד אז להחזיק נוכחות צבאית מצומצמת מפני שאיראן אוזנה ע״י עיראק, ועיראק ע״י איראן. אחרי הפלת עיראק של סדאם, האמריקנים היו חייבים להגדיל את הנוכחות הצבאית שלהם בשביל לבלום את האיראנים, מה שכמובן הגדיל את העלות הכלכלית שלהם באזור ואת העלות בכוח אדם.

ארה״ב מחזיקה כיום כ-60 אלף חיילים במזרח התיכון [מקור], עם נוכחות בסיסים משמעותית במפרץ הפרסי: פיקוד המרכז של ארצות הברית נמצא בבסיס התעופה אל-אודייד בקטאר, בסיס חיל האוויר הגדול ביותר בעולם, עם יותר מעשרת אלפים חיילים אמריקנים. בחריין היא המזח הקבוע של הצי החמישי, וכן בסיס חיל אוויר עם 7,000 אנשי צבא. לארה”ב יש חמשת אלפים חיילים קבועים, שני בסיסים ימיים ובסיס אוויר באיחוד האמירויות. בכווית יש לה גישה לשלושה בסיסי צבא ולבסיס חיל האוויר. בעומאן יש לה ארבעה בסיסי אוויר ושני בסיסים ימיים. בעיראק, ארה”ב עדיין מחזיקה כוחות בבסיס התעופה אל-אסאד מצפון-מערב לבגדאד. בערב הסעודית עצמה, ארה”ב מפעילה משימת אימונים צבאית שבסיסה בכפר אסקן [מקור].

הגדלת הנוכחות הצבאית עלתה גם בחיי אדם, חיילים שנפצעו או נהרגו בפעולות באזור. בעיראק נהרגו עד היום 4,500 חיילים אמריקנים, ועוד 2,450 באפגניסטן [מקור]. חיילים אמריקנים בבסיסים במפרץ נתונים בסכנה מצד המליציות האיראניות בעיראק ומצד כוחות הטילים של איראן. באפגניסטן הם נתונים לסכנה מצד הטאליבן, איראן, רוסיה וסין. בסוריה הם חשופים לסכנה מכוחות אסד והרוסים. יש גם שחיקה מנטאלית ועייפות מהנוכחות הארוכה במקומות כמו עיראק ואפגניסטן: מחקר אחד מצא עלייה חדה במספר ההתאבדויות בקרב כוחות אמריקנים מאז תחילת המלחמה בעיראק, עלייה שמלווה גם בעלייה במספר מקרי הדיכאון והחרדה [מקור].

הגדלת המעורבות במזרח התיכון בעקבות המלחמה בטרור הביאה לתגובת נגד מצד העם האמריקני וחוגי המדיניות בו. החלו להופיע קולות שקראו לארה״ב לצאת, או לכל הפחות לצמצם באופן דרסטי את כוחותיה [מקור]. אובמה ניצח את קלינטון בפריימריז הדמוקרטי ב-2008 בין השאר הודות להתנגדות שלו למלחמה בעיראק, מלחמה בה קלינטון תמכה [מקור]. אובמה קיווה שאפשר להביא יציבות למזרח התיכון ע״י יצירת איזון חדש בין איראן וערב הסעודית. איזון כזה יאפשר לארה״ב לצאת מהאזור מבלי שהוא יתמוטט. האיזון הזה, כפי שאנו יודעים, לא עבד: אחרי הסכם הגרעין איראן הרחיבה את פעילותה האזורית, והסעודים התקשו להתמודד עמה, שוקעים בבוץ של תימן.

הבעיה של ממשל אובמה, והבעיה שתהיה לממשל ביידן, היא שהאסטרטגיה האמריקנית באזור נתונה בקונפליקט מובנה: מצד אחד, ארה״ב רוצה להשיג יציבות במזרח התיכון [מקור]. מצד שני, ארה״ב מעוניינת להשקיע את המינימום הנדרש בשביל לשמור על יציבות המזרח התיכון. זה נשמע נהדר על הנייר, רק שאין שום דרך לדעת בזמן אמת מהו המינימום הנדרש. חשבו על אובמה ודאע״ש ב-2011 [מקור]: האם מישהו בממשל אובמה ידע שיציאת ארה״ב מהמדינה תהפוך ארגון קיקיוני בצפון עיראק לח׳ליפות האיסלאמית? כמובן שלא. אז הממשל עשה את המינימום הנדרש לדעתו וצמצם את רוב הכוחות האמריקנים בעיראק. 3 שנים מאוחר יותר, ב-2014, הוא היה צריך להילחם במדינה האיסלמית ולמנוע את התפשטותה.

ביידן עכשיו רוצה לצמצם את התמיכה האמריקנית במלחמה הסעודית בתימן ולנסות ולהביא לפתרון דיפלומטי למשבר. האם הוא יודע מה יהיו ההשלכות של זה? כמובן שלא. הוא יכול להעריך, והוא יכול לקוות שמה שהוא עושה עכשיו, המינימום הנדרש עכשיו, לא יגרום לערעור המזרח התיכון בעוד שנתיים מהיום.

הוא רוצה גם להחזיר את איראן להסכם הגרעין, תוך שהוא מתעלם מהפעילות האזורית שלה. הוא עושה זאת מפני שהוא יודע שאם ינסה לקשור בין חזרה להסכם הגרעין לפעילות האזורית של איראן ולדרוש ממנה לצמצם את הפעילות שלה – הוא לא יקבל לא הסכם גרעין ולא צמצום פעילות. אז הוא מנסה לעשות את המינימום הנדרש בשביל יציבות – למנוע מאיראן פצצה גרעינית בדרכי שלום.

ארה״ב כל הזמן נתונה במטוטלת. היא מנסה להבטיח יציבות, אך משום שהיא רוצה לעשות את המינימום הנדרש, היא אף פעם לא מצליחה למנוע אי-יציבות נוספת. היא משמשת ככוח אימפריאלי המייצב את האזור, אך לא מרוויחה באופן משמעותי מהנוכחות שלה. חמור יותר, היא מערבת את האידיאלים שלה בפעילות שלה, מחפשת לקדם דמוקרטיה, זכויות אדם ופתרון צודק לסכסוך הישראלי פלשתיני, דברים שעלולים רק לערער אותו.

החידוש של טראמפ

היה רק ממשל אמריקני אחד שהבין, גם אם באופן לא מודע, את התסבוכת האמריקנית, וניסה לפתור את הבעיה המזרח תיכונית לא ע״י המשך הדבקות בקו של ״המינימום הנדרש ליציבות״, אלא ע״י תמיכה מרחוק בקואליציה של מדינות חסות – ממשל טראמפ. ממשל טראמפ הבין, גם אם באופן לא מודע, שארה״ב ירשה מהאימפריה הבריטית את התפקיד של כוח אימפריאלי מייצב. אין אבל לארה״ב סיבה להמשיך את התפקיד, ולשאוף ליציבות של האזור, עם כוחות אמריקנים בשטח ועם ארה״ב כספקית הביטחון המרכזית לנסיכויות המפרץ. במקום לייצב את האזור בעצמה, היא יכולה לתת למדינות האזור לעשות זאת.

ישנן שתי דרכים מרכזיות בהן כוח זר יכול לנהל אזור: הוא יכול לכבוש אותו באופן ישיר, או שהוא יכול לתמוך מרחוק בקואליציה של מדינות חסות מול יריבים. ארה״ב ככוח ימי מתקשה לנהל כיבוש ישיר של אזור הרחק מהמולדת האמריקנית. הצבא האמריקני בנוי לפעולה התקפית מהירה, עם ריכוז מאסיבי של כוח אש. כיבוש של שטח לאורך זמן, החזקה באוכלוסייה עוינת, מבזבזים את המשאבים שלו לפעילות שאין לו בה שום יתרון יחסי. הקצב האיטי של הלוחמה גם מתסכל את הציבור האמריקני, שלאורך כל מלחמות ההתשה של ארה״ב – אם מלחמת קוריאה, אם וויטנאם, אם אפגניסטן ועיראק – הוכיח את קוצר רוחו מנוכחות צבאית ממושכת הרחק מהבית.

לעומת זאת, תמיכה בקואליציה של מדינות חסות מתאימה הרבה יותר לארה״ב ככוח ימי. היא השתמשה באסטרטגיה הזו באירופה עם נאט״ו מול בריה״מ, תומכת בכוחות היבשה של מערב אירופה. במזרח התיכון הבעיה שמדינות החסות האמריקניות אינן מדברות זו עם זו – העולם הערבי מחרים את ישראל – וחלקן הפכו תלויות בארה״ב כספקית הביטחון המרכזית שלהן.

הבעיה הזו נפתרה באופן חלקי הודות ל-8 השנים של ממשל אובמה. נסיכויות המפרץ הבינו שהן אינן יכולות עוד להסתמך על ארה״ב לביטחונן, והתחילו להפעיל את כוחן באופן ישיר. הדוגמה הכי טובה היא הפלישה של ערב הסעודית ובעלות בריתה לתימן, עם וושינגטון משחקת תפקיד משני של תמיכה לוגיסטית ומודיעינית. ממשל טראמפ חיזק את המגמה לעצמאות ביטחונית ע״י סירוב להתערב צבאית לטובת ערב הסעודית אחרי המתקפה האיראנית, מדגיש שוב לסעודים את הצורך שלהם להגן על עצמם בכוחות עצמם. אולם כל עוד כל מדינות החסות לא מדברות זו עם זו, ארה״ב חייבת לשמור על נוכחות משמעותית באזור – מספקת גב ביטחוני לישראל מול המרחב הערבי העוין רשמית, ומספקת ציוד טכנולוגי ומודיעין למדינות ערב, שהיו יכולות לקבל אותו מישראל אם הן רק היו מדברות איתה.

הנורמליזציה שהתחיל ממשל טראמפ כנראה נועדה לפתור את הבעיה הזו. נרמול היחסים, כפי שראינו בניתוח מס׳ 47, ״ישראל כמעצמה מזרח תיכונית״, יכול לתרום ליציבות של האזור כולו, ע״י הפיכת היכולות הטכנולוגיות והצבאיות המתקדמות של ישראל זמינות לכל מדינות ערב. בהנחה והנרמול היה ממשיך, ארה״ב הייתה יכולה לצמצם את נוכחותה הצבאית ולתת לקואליציות מקומיות לקחת אחריות על מאבק במליציות השיעיות בעיראק, בלימת האיראנים בסוריה, ונטרול האיום של החות׳ים בתימן. היא הייתה ממשיכה לתמוך בקואליציה מרחוק, בעיקר ע״י מכירת נשק, ומשתמשת בה כדי לבלום לא רק את איראן, אלא גם את רוסיה וסין.

למה שממשל ביידן לא ימשיך את מדיניות הנרמול של ממשל טראמפ? הבעיה של ממשל ביידן שהוא אינו יכול לוותר על מטרות אידיאולוגיות כמו קידום הדמוקרטיה, הגנה על זכויות אדם ופתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הוא אינו יכול לתמוך בהקמת קואליציה ערבית-ישראלית מול איראן, משום שקואליציה כזו תחתור תחת תהליך השלום בין ישראל לפלשתינים ותבודד את הפלשתינים. הוא השהה את משלוח הנשק לערב הסעודית ואיחוד האמירויות, וכעת נתון ללחץ פרוגרסיבי אדיר לא לבצע את המשלוח משום ששתיהן מואשמות בפשעי מלחמה בתימן [מקור]. אם יחליט לבטל את העסקאות, ערב הסעודית והאמירויות יאלצו לחפש ספקי נשק אחרים, כמו סין או רוסיה, מה שיפגע בהשפעה האמריקנית באזור.

ממשל ביידן אינו חופשי לנהל מדיניות ריאליסטית במזרח התיכון משום שחרט על דגלו את ההגנה על הדמוקרטיה וזכויות האדם. הוא אינו יכול לצאת מהמזרח התיכון, משום שהוא מחוייב ליציבות שלו. הוא לכן כנראה ילך בדרך של כל ממשל אמריקני לפניו: הוא ינסה לעשות את המינימום הנדרש, ויגלה מאוחר מדי שזה לא היה מספיק.

המשבר הבא של ביידן

מה ההשלכות של הניתוח שלנו? ממשל ביידן יאלץ להתמודד עם משבר או אף מלחמה חדשה במזרח התיכון. ישנן כמה אפשרויות למשברים כאלה:

החות׳ים כנראה יהפכו לאיום אסטרטגי במפרץ עדן, עם תמיכתה של איראן. כל עוד ערב הסעודית מסרבת לנרמל את יחסיה עם ישראל, ישראל מוגבלת ביכולת שלה לעזור לסעודים לנטרל את איום הטילים והמל״טים מתימן. אפשר וזו תהיה המוטיבציה המרכזית שתביא את ערב הסעודית לנרמל את היחסים אתנו בסופו של דבר, אך הנרמול הזה יקרה ללא תיווך אמריקני פעיל.

איראן תמשיך להגדיל את הנוכחות שלה בסוריה ולבנון, ותמשיך לעבוד על פרויקט הטילים שלה. כל אלה יעלו את הסיכוי לסכסוך צבאי עם ישראל. עם הקלה חלקית בסנקציות שצפויה להיות בעקבות הסכם גרעין חלקי, לאיראן יהיו את המשאבים לחזק את המליציות שלה בסוריה ואת חיזבאללה בלבנון. הסכם חלקי גם לא יעסוק בתוכנית הטילים הבליסטית של טהרן, שנתפסת כחלק מהאיום הכולל של איראן נגד ישראל. מיואשת מההתנהלות של וושינגטון, ירושלים עלולה להחליט לפעול לבדה או בשיתוף ערב הסעודית נגד טהרן. אולם היא תהיה מוגבלת בתגובתה משום שללא יציאה אמריקנית מאפגניסטן ועיראק, כל תגובה ישראלית תסכן את הכוחות האמריקנים.

באפגניסטן, כוחות אמריקנים יהפכו מחדש למטרות של הטאליבן. סביר שממשל ביידן, מתוך חשש לפגוע ביציבות המדינה, יעכב את יציאת כל הכוחות האמריקנים וכוחות נאט״ו ממנה, יציאה שהוסכמה בין ארה״ב והטאליבן ב-2020 [מקור]. באפגניסטן האמריקנים מזה שני עשורים פועלים כדי לנסות ולהביא יציבות למדינה, מבלי שיציבות כזו מושגת [מקור]. ממשל טראמפ, שחיפש לא לייצב את האזור אלא לנהל אותו, ביקש לצאת מהמדינה. ביידן, בעידוד מעגלי המדיניות בוושינגטון [ראו כאן לדוגמה], כנראה יחליט להשאיר את החיילים באפגניסטן. סביר שנראה גם הגדלה בנוכחות האמריקנית בצפון סוריה.

מתוסכלות מההתנהלות של ביידן, מדינות המפרץ, במיוחד ערב הסעודית, ימשיכו לחפש שותפים נוספים לארה״ב. רוסיה וסין יכולות להיות מקורות לציוד צבאי, אך הקשרים שלהן עם איראן יהיו תמיד מחסום למדינות המפרץ, במיוחד ערב הסעודית, מלהתקרב אליהן. מי שתעלה בערכה האסטרטגי תהיה ישראל, כמו גם מעצמות מערביות נוספות כמו בריטניה וצרפת, שיחפשו להגדיל את נוכחותן הצבאית ואת קשריהן הכלכליים למדינות המפרץ. בריטניה פתחה מחדש את הבסיס הצבאי שלה בבחריין [מקור] ותהיה מעוניינת בנוכחות צבאית קבועה במפרץ הפרסי בשביל להגדיל את השפעתה בזירה הבינלאומית. אנו עתידים לראות את המשך הכניסה של שחקנים זרים חדשים למזרח התיכון, מה שיצור הזדמנויות חדשות לשת״פ לישראל, אך גם יאתגר את החשיבה המסורתית של ישראל בתחום הביטחון – לא תהיה עוד כתובת אחת לפנות אליה בשביל להשיג יציבות.

סיכום

ממשל ביידן נתון באותו קונפליקט שמעצב את המדיניות האמריקנית מזה עשור – הרצון להשיג את מקסימום יציבות במינימום מאמץ הנדרש. בזמן שזה נשמע חכם במאמרים אקדמים, בעולם האמיתי אי-אפשר לדעת מהו המינימום הנדרש עד שנוצרת אי-יציבות, וכשזו נוצרת צריך להשקיע יותר, כדי להחזיר ליציבות. בריטניה חיפשה להשיג יציבות במזרח התיכון והייתה מוכנה להשקיע את המאמץ הדרוש משום שהיה לה רווח ישיר וברור – גישה למרכז הכלכלי של האימפריה. לארה״ב, כיום, אין באמת סיבה.

יש איומים, סכנות – חוסר יציבות יעלה את מחירי האנרגיה, יגביר את מלחמת השליחים בין איראן לסעודיה, יביא עוד מלחמות אזרחים באזור. אך בשביל לטפל בכל האיומים האלה ארה״ב לא חייבת לייצב בעצמה את האזור – היא יכולה להעביר את עיקר המאמץ לבעלות בריתה בו. האמריקנים בסופו של יום יעשו זאת, אם באופן הדרגתי ואם בצורה של נסיגה מהירה. אנחנו, כישראל, צריכים היום לבנות את הקשרים שלנו עם מדינות האזור ולהתכונן ליום בו המזרח התיכון לבדו יצטרך לטפל בבעיות שלו. בהצלחה לנו.




פלג 48: הקיסר והקורונה

תקציר

  1. 2020 פגעה בסין ובמפלגה הקומוניסטית.
  2. תחילה, המשטר המרכזי נכשל לעצור את ווירוס הקורונה מפני שפקידים מקומיים הסתירו שיש בכלל התפרצות.
  3. לאחר מכן סין הסתירה את המידע מארגון הבריאות העולמי והעולם, גורמת לו להפסיד זמן יקר.
  4. כשהווירוס כבר התפרץ, סין ניסתה להקסים את העולם ע״י קידום התגובה שלה לקורונה (סגר) כתגובה הטובה ביותר, ניסתה לקדם נרטיב שהווירוס לא התחיל אצלה, ושלחה ציוד רפואי למדינות שהתמודדו עם המחלה.
  5. מערכת ההקסמה לא עבדה – בכל מדינות המערב, רוב הציבור מחזיק (נכון לאוקטובר 2020) בראייה שלילית של סין.
  6. במקביל למערכה הזו, סין יצאה בגישה אגרסיבית חדשה, עם דיפלומטית לוחם הזאב ופעולות תוקפניות בים סין הדרומי, טאיוואן, הונג קונג וההימלאיה.
  7. הפעולות העלו רק העלו את ערכה של טאיוואן בעיני העולם, קירבו בין חברות הקוואד – אוסטרליה-יפן-הודו-ארה״ב – והביאו את בריטניה להוציא את חוואווי מתשתית ה-5G שלה.

להורדת הפרק – קישור.

2020 הייתה שנה רעה למפלגה הקומוניסטית של סין. התפרצות הקורונה, הסגרים בערים, התפשטות המחלה בעולם, העוינות הגדלה במערב ותגובת הנגד של סין – 2020 הייתה מלאה באירועים שאתגרו ולעיתים פגעו במפלגה ובמדינה.

עסקנו בפל״ג במה שקורה בסין מספר פעמים, במשבר הקורונה וביחס המשתנה של הזירה הבינלאומית למדינה. עכשיו כשאנו מתחילים שנה חדשה עם ממשל חדש בבית הלבן, נראה לי נכון ש: א׳ נסכם לעצמנו, בסקירה קצרה אך ממצה, את מהלך האירועים של השנה החולפת, את המגמות והאירועים הגדולים שהשפיעו על סין ומעמדה בעולם. ב׳ שנשתמש באותה סקירה כדי להתוות את המגמה והסימנים החשובים לשים לב אליהם ב-2021 בשביל להבין לאן בדיוק הולכים יחסי סין עם ארה״ב, עם מזרח אסיה ועם העולם.

הניתוח היום יעסוק במה עבר על סין ב-2020, על הכישלונות וההצלחות בהתמודדות עם הקורונה, והשינוי במאזן הכוח נגדה. בניתוח בשבוע הבא נסתכל על 2021, מה סין צפויה לעשות ואיך ממשל ביידן יוכל לרסן או לעודד את האגרסיביות של סין. בוא נתחיל.

בלי חדשות רעות

נכון לשעה זו, ה-13 בינואר 2021, המקרה הראשון של ווירוס הקורונה מתוארך ל-1 בדצמבר 2019 בווהאן. החולה הראשון בווירוס היה גבר שהציג סימנים של דלקת ריאות ללא מקור ברור [מקור]. בימים שאחריו, עוד ועוד חולים הסובלים מחום, שיעול קשה ונזק ריאתי החלו להופיע בבתי החולים בעיר. הסימפטומים של החולים היו דומים לאלו של חולים בסארס, והצוות הרפואי החל לחשוש שמא שמדובר במחלה ריאתית הנובעת מווירוס קורונה לא ידוע.

בשלב הזה מה שהיה אמור לקרות הוא שדיווחים מווהאן היו מגיעים למרכז לבקרת מחלות בבייג׳ין ומפעילים את כל האזעקות בסין [מקור]. אחרי התפרצות הסארס ב-2002 סין הקימה מערכת דיווח אוטומטית שמטרתה היחידה לוודא שהתפרצות ויראלית כמו הסארס לא חוזרת על עצמה. רופאים מכל סין יכלו להעלות דיווחים למערכת ואלו הגיעו ישירות לבייג׳ין, שם מומחי בריאות של הממשל המרכזי עברו וקבעו במהירות אם יש התפרצות של מחלה מידבקת כלשהי במדינה ולהפנות במהירות את משאבי הממשל לאזור הנגוע.

המערכת הזו גם לא הייתה מערכת שלא ידעו איך לא השתמש בה או שלא נהגו להשתמש בה: שימוש במערכת תורגל ע״י צוותים רפואיים כל שנה, והיא הצליחה להתריע באירועים קודמים של התפרצות מחלות: הודות לה סין עלתה במהירות על ההתפרצות של זן קטלני של שפעת העופות ב-2013, ובנובמבר 2019 המערכת התריעה על התפרצות של הדבר במחוז מונגוליה הפנימית, אחרי שרק שני מקרים של המחלה אותרו במחוז [מקור]. הגדיל לעשות המרכז לבקרת מחלות בבייג׳ין ביולי 2019 כשערך את התרגיל הלאומי הגדול ביותר להתמודדות עם התפרצות מגיפה מאז הסארס ב-2002. 5 חודשים לפני התפרצות הקורונה, כל מערכת הבריאות בסין תרגלה התמודדות עם התפרצות של מחלה ריאתית הנגרמת מווירוס. כשהמקרים הראשונים של הקורונה התגלו בווהאן, לסין הייתה את המערכת והכלים להשתלט על המגפה. אז איך בכל זאת הכול השתבש?

הטיהורים המתמידים של שי את שורות הביורוקרטיה המפלגתית הפכו את הפקידים המקומיים בסין מפוחדים מנקיטת יוזמה ומכל דיווח שלילי שעלול לצאת מהעיר או המחוז שלהם. בווהאן, בתי חולים היו נוהגים להעביר דיווחים רפואיים קודם כל דרך הפקידים של המפלגה, בשביל לא להפתיע אותם או לעורר את זעמם [מקור]. כשהפקידים שמעו שיש חשש להתפרצות של מגפה דמוית סארס, הם חששו בעיקר ממה יקרה אם המידע יעבור הלאה לדרגים הבכירים מבלי שיש בהם ממש – הם עלולים להיתפס כהיסטריים, או לחילופין כמי שלא עשו מספיק לטפל בבעיה בעצמם.

במקום להזין את הדיווחים במערכת ולמשוך את תשומת ליבה של בייג׳ין, הפקידים הורו לרופאים להעביר אליהם את הדיווחים ובשום אופן לא להפיץ את הידיעה שמחלה דמוית סארס מסתובבת בווהאן [מקור]. רופאים שניסו בכל זאת להזהיר את חבריהם, או להעלות את המידע לרשת, נעצרו ונענשו באשמת הפצת שמועות ופגיעה בסדר החברתי. על רופאים אף נאסר להסתובב עם ציוד מגן, שמא יעוררו את חשש האוכלוסייה.

הרשויות בבייג׳ין גילו על התפרצות המחלה רק כששני מסמכים סודיים של הממשל המקומי דלפו לאינטרנט ב-30 בדצמבר. בייג׳ין דרשה להתחיל לקבל דיווחים ישירים על היקף המחלה, אך הרשויות המקומיות העדיפו להחמיר את הקריטריונים של מי בדיוק נחשב כחולה: רק מי שהיה אפשר להוכיח קשר ישיר שלו לשוק הרטוב בווהאן, אירוע ההתפרצות הראשון בעיר, נחשב כחולה. מטופלים אחרים, שהראו סימנים זהים לאלו מהשוק הרטוב, לא נספרו. העומס בבתי החולים גדל, אך בייג׳ין לא תיעדה את המספרים. צוותים שנשלחו ע״י המרכז לבקרת מחלות הסיני בתחילת ינואר לא הצליחו לקבוע אם יש הידבקות בין בני-אדם, משום שהתמקדו רק באותם מקרים שהגיעו מהשוק הרטוב וסבלו מדלקת ריאות קשה, מתעלמים ממקרים לא קשורים גיאוגרפית ועם סימפטומים קלים יותר [מקור].

גם לאחר היוודע התפרצות הווירוס, נראה שהמנהיגות הרפואית הבכירה בבייג׳ין העדיפה לגרור רגליים ולהמתין לפני שהיא מעוררת קול זעקה. רק אחרי שאושר שמקרה ראשון של הווירוס נמצא בתאילנד, ב-13 בינואר, המנהיגות הרפואית הוציאה מסמך סודי המזהיר שסין מתמודדת עם התפרצות של מחלה דמוית סארס [מקור]. צוותים רפואיים נשלחו לווהאן לתאם את הפעילות להשתלט על המחלה, וב-20 בינואר שי ג׳ינפינג הזהיר סוף-סוף את האומה מפני התפרצות של מגפה. ב-23 בינואר ווהאן כולה הוכנסה תחת סגר, כחודשיים אחרי המקרה הראשון. כיום מעריכים שאם סין הייתה פועלת רק שבוע לפני, או אפילו שבועיים לפני, היא הייתה יכולה להוריד את מספר הנדבקים בשני שליש ולהכיל את המחלה לווהאן בלבד [מקור].

הכישלון של בייג׳ין להגיב למחלה בזמן לא נעצר אבל רק בזירה הפנימית. אנו יודעים שגם אחרי שבייג׳ין גילתה על התפרצות המחלה, היא התעכבה במסירת מידע לארגון הבריאות העולמי (WHO). על-אף שכל מדינה מחויבת לפי החוק הבינלאומי למסור מידע על התפרצות מגיפה ל-WHO, אין שום מנגנון אכיפה שיכריח מדינה לעשות זאת. ה-WHO בעצם תלוי ברצון הטוב של מדינות. תכתובות פנימיות של ה-WHO שפורסמו ע״י סוכנות הידיעות AP מראות שבעוד הארגון שיבח בפומבי את התגובה של סין, פנימה הוא היה מתוסכל מהיעדר שיתוף פעולה מצד בייג׳ין [מקור].

ה-WHO למד לראשונה על המחלה ב-31 בדצמבר 2019 ממקור מידע פתוח העוסק בחיפוש ידיעות על התפרצות מגיפות. הארגון פנה לסין באופן רשמי ב-1 בינואר על המחלה, וזו השיבה לו ב-3 בינואר, הזמן המקסימאלי המותר להחזרת תשובה לאחר פנייה רשמית, שיש 44 נדבקים ו-0 מתים. על-אף שהמעבדות בסין הצליחו למפות בזמן שיא את הגנום של הווירוס ולקבוע שמדובר בווירוס חדש שלא נצפה קודם, ב-3 בינואר נציבות הבריאות הלאומית של סין פרסמה הנחייה שעל כל המעבדות שטיפלו בווירוס להשמיד את הדגימות שבידן או להעבירן למקומות בטוחים כפי שיוגדרו ע״י הנציבות , ואסרה עליהן לפרסם את המידע ללא אישור ממשלתי [מקור].

ללא הריצוף הגנטי של הווירוס, מדינות אחרות בעולם לא יכלו לדעת אם מקרים אצלן קשורים לווירוס שהתגלה בסין, לפתח ערכות בדיקה לווירוס ולהעריך האם הווירוס עובר בקלות בין בני-אדם. בסין עצמה, מעבדות החלו להזהיר שהוירוס כנראה עובר בין בני אדם בקלות, לאור הדמיון שלו לווירוס הסארס. ב-6 בינואר המרכז לבקרת מחלות הסיני העלה את רמת הכוננות שלו לאחת לפני הכי גבוהה. בכל הזמן הזה, ה-WHO לא ידע דבר ממה שמתחולל בסין והעולם לא ידע עם מה הוא מתמודד.

הידיעה על ווירוס קורונה חדש התפרסמה לבסוף ב-Wall Street Journal ב-8 בינואר, מביכה את הפקידות הבכירה בסין ובארגון הבריאות העולמי. הריצוף הגנטי של הווירוס פורסם לראשונה באינטרנט ב-11 בינואר ע״י צוות ממרכז בריאות הציבור בשנחאי, מאפשר סוף-סוף לארגון הבריאות העולמי להתחיל ולהבין האם מדובר במחלה חדשה, הדמיון שלה לסארס ולקבוע אם מקרים נוספים של המחלה מחוץ לסין נמצאו. חודש וקצת אחרי המקרה הראשון, שבוע וחצי אחרי שהמרכז לבקרת מחלות הסיני גילה על ההתפרצות, העולם התחיל ללמוד על התפרצות הקורונה בווהאן. כמובן שאז כבר היה מאוחר מדי.

גופות ברחובות

אנחנו לא יודעים וכנראה לעולם לא נדע מה בדיוק התחולל בווהאן במהלך הסגר. למשך תקופה קצרה של כשבועיים בסוף ינואר המשטר הסיני, בצעד נדיר, אפשר חופש ביטוי וחופש מידע ברשתות החברתיות. עיתונאים הוזמנו לווהאן לסקר את מאמצי הממשל נגד המגיפה, ואזרחים היו חופשיים לכתוב ולהגיב על המצב.

בחלון הזמן הקצר הזה התמונה שעלתה היא של קריסה של מערכת הבריאות בעיר [מקור]: צוותים רפואיים פרסמו הודעות המבקשות תרומות של ציוד מגן כמו משקפיים ומסכות; עיתונאים דיווחו על שקי גופות במסדרונות וצוותים רפואיים שקורסים תחת העומס; אזרחים מן השורה שיתפו איך הרופאים בבתי החולים שלחו אותם חזרה לבתיהם בגלל עומס, וריכזו את שמותיהם של כל מי שנפטר לפני שקיבל בדיקה. הדיווחים במידה רבה תואמים לאלה שהגיעו ממקומות כמו איטליה וניו-יורק, על משרפות שלא עומדות בעומס ומחלקות שלא מצליחות להתמודד עם כמות החולים.

אולם בעוד מדינות אחרות אפשרו את הדיווח החופשי על מצב מחלקות הקורונה אצלן, בייג׳ין מיהרה להשיב את הצנזורה על האינטרנט והתקשורת בתחילת פברואר. מאמרים על עומס בבתי החולים, מחסור בציוד רפואי, שקי גופות – הועלמו. קריאות לעזרה מצד צוותים רפואיים – גם. ראיונות עם רופאים ואחיות שסיפרו על העומס הרגשי והמנטאלי – נמחקו. במקום, בייג׳ין והממשלות המקומיות החלו לקדם מאמרים וסיפורים על התגובה ההירואית של הממשל, וכיצד המפלגה מצליחה לנצח את המלחמה נגד הווירוס [מקור]. זו לא הייתה רק צנזורה של ידיעות שליליות – המפלגה בנתה מחדש את הנרטיב שווהאן היא הצלחה, לא כישלון.

אנו גם לא יודעים מה היה בדיוק המחיר הכלכלי שסין שילמה בעקבות הסגרים שהוטלו ברחבי המדינה. ברבעון הראשון של 2020 סין דיווחה על התכווצות של כ-7% בתמ״ג, אך עם שיעור אבטלה שעלה מ-5.2% בדצמבר לרק 5.9% במרץ – יציב בצורה חשודה [מקור]. כשברוקר סיני פרסם באפריל הערכה שהאבטלה האמתית עומדת על 20%, הוא נאלץ לחזור בו מהפרסום [מקור]. הבעיה עם האבטלה הסינית שהיא אינה מודדת את מספר המובטלים במשק – כלומר אלו שאין להם עבודה ומחפשים אחת – אלא רק את מי שנרשם כמובטל. משום שהתהליך הביורוקרטי של הרישום מורכב, ומשום שלא כולם זכאים לו – לדוגמה מהגרי עבודה מהכפרים העובדים בערים – מספרי האבטלה הרשמיים אינם משקפים באמת את מצב האבטלה במדינה.

כמוהם, נתוני הצמיחה אינם משקפים את מצב הכלכלה. כפי שב-2009 הממשל הסיני הצמיח את הכלכלה ע״י דחיפה מאסיבית של אשראי למשק, גם ב-2020 הממשל, דרך הבנק המרכזי של סין, הזריק נזילות ועודד הלוואות למשק [מקור]. התוצאה היא שהצמיחה של המשק במהלך 2020 נבעה בעיקר מתחום הייצור, הבנייה [מקור] והנדל״ן [ראו לדוגמה כאן, דיווח צמיחה לרבעון שלישי]. דוגמה טובה לכך שהצמיחה הייתה מונעת בעיקר ע״י הזרקת הון היא ההבדל המשמעותי בין הייצור התעשייתי בסין והמכירות לאזרחים פרטיים: הייצור התעשייתי בסין התאושש לחלוטין כבר במרץ, בעוד המכירות הקמעונאיות רק בספטמבר. אינדיקטור אחר היא העלייה המהירה בחוב של המגזר הלא פיננסי לעומת העלייה המתונה בחוב הממשלתי. לבסוף אינדיקטור שלישי היא ההתחזקות המשמעותית של הייצוא הסיני לעומת הייבוא, מה שגרם לגידול במאזן המסחר של סין [מקור]. סביר שהמשק הסיני חטף מכה משמעותית כמו כל כלכלה אחרת בעולם, אך הנתונים הרשמיים לא משקפים זאת.

כמובן, הייתם מתקשים למצוא סימני שאלה על ההתאוששות הכלכלית של סין בתקשורת כאן בארץ או בעולם, או על הטיפול של סין בקורונה. לדוגמה, כותרת מה-2 בספטמבר 2020 ב״גלובס״ הכריזה: ״סין מתאוששת, בטוחה בעצמה ובועטת בעולם״ [מקור]. בכלכליסט כותרת מה-3 במרץ שואלת ״הסולידריות הסינית ניצחה את הקורונה, מה עם ישראל?״ ומסבירה איך המשמעת הגבוהה של הסינים הביסה את הווירוס [מקור]. כתבה ב-mako מנובמבר 2020 ניסתה להתחקות אחר הסיבה שסין הצליחה להתמודד עם הקורונה, לא מזכירה פעם אחת איך היא נכשלה בהתחלה [מקור].

אפשר להאשים את התקשורת בעצלנות בתחקירים והיעדר רצון להציג תמונה מורכבת, משום שתמונה כזו לא מוכרת. אולם זה יפספס נקודה חשובה יותר – חלק מהסיבה שהתמונה התקשורתית של התגובה הסינית הייתה חיובית היא מפני שהסינים פעלו בשביל להשיג תמונה חיובית. בעודם נאבקים בווירוס בבית, הסינים יצאו במאמץ דיפלומטי לקנות לבבות וליצור ספין חיובי על משבר הקורונה.

זה לא עבד.

ספין בינלאומי

מגפת הקורונה יצרה שתי בעיות תדמית עבור המפלגה הקומוניסטית: בבית, אנשים זעמו על ניסיונות ההשתקה ועל הטיוח של המגיפה, כועסים שהמפלגה נכשלה כל-כך בהגנה על המדינה. בחוץ, המגפה הפכה לתופעה עולמית, עם דונאלד טראמפ מנצל את הווירוס כדי לנגח את סין. אם בייג׳ין הייתה בוחרת להודות בטעות ולהתנצל, יכול להיות שמגפת הקורונה הייתה הופכת לצ׳רנוביל של המפלגה הקומוניסטית הסינית [מקור]. היא בחרה שלא, כנראה מודעת לסיכון.

במקום לנקוט בעמדה מתנצלת, סין יצאה במתקפה על דעת הקהל בבית ובחוץ, מקדמת שלוש נקודות: א׳ התגובה של המפלגה לקורונה היא לא רק התגובה הטובה ביותר למגפה, אלא היא גם מודל לשאר העולם – כלומר המפלגה לא פישלה עם הווירוס, אלא להיפך, היא קבעה את אמת המידה לפיה מדינות אחרות ימדדו. ב׳ הווירוס לא התחיל בכלל בסין, וגם אם הוא התחיל יכול להיות שמישהו ששחרר אותו במכוון, לדוגמה ארה״ב [מקור]. ג׳ סין עוזרת לעולם, שולחת ציוד רפואי בשביל לסייע לקהילה הבינלאומית להתמודד עם המשבר.

כבר בפברואר 2020, בעוד חלקים מהמדינה עדיין תחת סגר, ה-Global Times, השופר הלאומני של המפלגה, ציין את ״התגובה האיטית״ של מדינות מסוימות למגפה, מציין שכל אותן מדינות המתקשות להתמודד איתה שוות באוכלוסייתן למחוז אחד בסין [מקור]. בתוכנית ״פגוש את העיתונות״ במרץ צ׳אק טוד, עיתונאי, תהה בראיון עם ד״ר אנתוני פאוצ׳י האם יכול להיות שהמשטר הסמכותני של סין הוא מה שעזר לה להתמודד עם המגיפה [מקור]. מאמר ב-Wall Street Journal, גם הוא ממרץ, השווה בין התגובה הכושלת של הדמוקרטיות וזו של סין ותהה האם המודל הפוליטי הסיני הוא סוד ההצלחה [מקור], נקודה שה-Global Times שמח להדגיש – שהודות למערכת השלטון שלה סין הצליחה להתמודד כל-כך טוב עם הקורונה [מקור].

במקביל להדגשת ההצלחה של המדינה עם ווירוס הקורונה, גורמים בסין החלו להעלות את השאלה האם הווירוס באמת התחיל בווהאן, והאם יכול להיות שמדובר באקט מכוון של מישהו? דובר משרד החוץ הסיני צייץ ב-12 במרץ 2020 שיכול להיות שהווירוס הוא מתקפה מתוכננת של צבא ארה״ב נגד סין [מקור]. חלק מערוצי התקשורת של הממשל קידמו את התיאוריה שהקורונה התחילה בכלל באיטליה או ארה״ב, הרבה לפני המקרים בסין [מקור]. מחקר סיני אחד הצביע על מקור הווירוס בהודו, אך הוא הוסר לאחר שפורסם [מקור].

המטרה של כל הפעילות הזו היא להסיר אחריות מסין והמפלגה על התפרצות הווירוס. חשוב להבין שקיימת שאלה מדעית לגיטימית היכן ואיך הווירוס ביצע את המעבר מחיות לבני-אדם, שאלה חשובה בשביל המאמצים שלנו לפיתוח חיסונים ולמניעת התפרצויות עתידיות. קרוב לוודאי שהווירוס לא עשה את המעבר מחיה לאדם בווהאן עצמה: בדיקות בעטלפים מראות שווירוס דומה לווירוס הקורונה נפוץ בעיקר באוכלוסיות עטלפים הנמצאות בדרום סין, קרוב לגבול עם וויטנאם [מקור]. אולם לא השאלה המדעית היא שעומדת בבסיס הפעילות הסינית, אלא הרצון לנער מעצמה אשמה.

לבסוף, סין ניסתה בתחילת 2020 ״דיפלומטית מסיכות״, שולחת ציוד רפואי למדינות שהחלו להתמודד עם המחלה. סין שלחה ציוד רפואי ומומחים לאיטליה באמצע מרץ 2020 [מקור], כמו גם לספרד [מקור], סלובניה ומדינות נוספות באיחוד האירופי [מקור]. בסה״כ סין שלחה בין מרץ ליוני 2020 ציוד רפואי ל-46 מדינות בעולם [מקור]. היא עשתה זאת בעוד איטליה למשל נענתה בשלילה לבקשות שלה לציוד רפואי מצד גרמניה וצרפת, שהעדיפו לסגור את הגבולות שלהן ולאסור ייצוא של ציוד מגן בתחילת המגיפה.

כל המאמצים הללו לא הצליחו לשנות את הנרטיב הבינלאומי מכזה הרואה בסין את האשמה לקורונה למושיעה של העולם. עוד באפריל נראה שבזמן שמנהיגים אירופים שמחו לקבל ציוד סיני, דיווחים על הכישלון של בייג׳ין לטפל במחלה מוקדם, סקפטיות בנוגע למספרים האמיתיים של המחלה בסין וציוד רפואי תקול שנשלח לאירופה [לדוגמה] מנעו מסין להצליח לקנות לבבות, לפחות באירופה [מקור]. סקר של מכון פיו מתחילת אוקטובר הראה עד כמה בייג׳ין נכשלה בכל המערב: בכל מדינה מערבית שנסקרה, כולל מדינות כמו איטליה וספרד שקיבלו ציוד רפואי, רוב הנשאלים ראו את סין באופן שלילי [מקור]. השינוי הכי משמעותי היה באוסטרליה, ששליש מהייצוא שלה נשלח לסין והיא תלויה בה כלכלית, אחוז הנשאלים הרואים את סין באופן שלילי זינק מקצת פחות מ-40% לפני המשבר ל-81%.

זאב נובח ונושך

כמובן, דיפלומטית המסיכות לא נכשלה רק מפני שהולנד והודו קיבלו ערכות בדיקה לא טובות. במקביל לניסיון להקסים את העולם, בייג׳ין הפכה אגרסיבית יותר במזרח אסיה בפעולות שלה, ואגרסיבית יותר בדיפלומטיה שלה – דיפלומטיה שזכתה לכינוי ״דיפלומטית לוחם הזאב״, על שם שני סרטי אקשן המתארים יחידה בשם ״לוחמי זאב״ שנאבקים בשכירי חרב אמריקנים מרושעים [טריילר לסרט השני בסדרה].

באוגוסט לדוגמה, לאחר ביקור של ראש הסנאט של צ׳כיה ביחד עם 90 חברים מהמדינה בטאיוואן, שר החוץ של סין טען שעליו ״לשלם מחיר גבוה״ על הפגיעה בעם הסיני, קריאה שהביאה את פראג לזמן את השגריר הסיני לבירור [מקור]. אחרי שבריטניה הכריזה על הוצאת חוואווי מתשתית ה-5G שלה, דיפלומטים סינים הזהירו מנזק משמעותי לכלכלה הבריטית [מקור], עם שגריר סין בלונדון מאיים שחברות סיניות עלולות להפסיק את ההקמה של כור גרעיני חדש בבריטניה [מקור].

במקביל לדיפלומטיה האגרסיבית, סין נקטה שורה של צעדים לקדם או להגן על האינטרסים שלה במזרח אסיה:

מול טאיוואן, סין העלתה את הלחץ הצבאי על האי, מקווה להתיש את הרצון שלו להתנגד או לכל הפחות להבהיר שבייג׳ין אינה מוכנה לשום שינוי בסטטוס שלו. בתחילת 2020, עם משבר הקורונה, בייג׳ין ביצעה מספר תרגילים צבאיים מסביב לאי, כולל תרגיל ימי בשיתוף נושאת המטוסים שלה מזרחית לטאיוואן באפריל 2020 [מקור]. עם ההגעה של סגן מזכיר המדינה לטאיוואן ב-18 בספטמבר, בייג׳ין הכריזה על שבוע של תרגילים צבאיים שמטרתם ״להראות את המוכנות של סין להגן על השלמות הטריטוריאלית והריבונות הלאומית שלה״ כדברי ההודעה הרשמית [מקור]. במסגרת התרגילים כ-10 כלי טיס סינים חצו את קו האמצע של מיצרי טאיוואן ונכנסו למרחב האווירי של האי, חודרים לאזור המפורז שאמור להיות בין היבשת לאי.

בים סין הדרומי, סין הגדילה את הפעילות הצבאית שלה ותקפה ספינות זרות. בין שאר האירועים שהתרחשו רק במחצית הראשונה של 2020 כלולים: ספינת משמר החוף הסיני התנגשה והטביעה ספינת דייגים ווייטנאמית [מקור], שליחת ספינת מחקר לתוך האזורי הכלכלי של מלזיה, הכרזה על מחוזות חדשים של סין בים בשביל לחזק את ההתבססות בו, וטענה לסילוק ספינה אמריקנית שביצעה מבצע חופש שיט ב-28 באפריל [מקור]. כל האירועים הללו מעידים על רצונה של סין להמשיך ולבסס את שליטתה בים, ולאיים על ארה״ב ושחקנים אחרים שמא ינסו לבדוק את הנחישות של בייג׳ין בו.

בהונג קונג, המפלגה העבירה ביוני 2020 את החוק לביטחון לאומי בהונג קונג, מה שאפשר למנגנוני ביטחון הפנים של סין להתבסס בעיר והפך כל פעילות שנתפסת כבדלנית או מאיימת על המפלגה ללא חוקית. בחודשים שלאחר החקיקה עשרות פעילים דמוקרטים נעצרו [מקור], גופי תקשורת הוטרדו ע״י השלטונות [מקור] ובייג׳ין החלה לצנזר את האינטרנט [מקור]. כפי שטענתי כבר לפני שנה וחצי, הונג קונג תהפוך למדינת משטרה דומה לשינג׳יאנג [ראו כאן].

בהימלאיה, ביוני כוחות סינים התנגשו עם כוחות הודים, הורגים 20 חיילים בעמק גאלוואן (Galwan) [מקור]. מצילומי לווין עולה שמאז מאי הסינים הגדילו את הנוכחות הצבאית שלהם בעמק, בונים מבני קבע, מחסני נשק ובונקרים [מקור]. עמק גאלוואן הוא אזור חשוב אסטרטגית להודים, מהווה את הערוץ המרכזי דרכו הודו יכולה להזרים כוחות לאורך קו הגבול הבלתי מסומן שלה עם סין. שליטה סינית באזור תיתן לה מנוף לחץ משמעותי על הודו [ראו עוד כאן].

הפעולות בהונג קונג ובהימלאיה הן אולי החשובות ביותר, משום הפגיעה במעמד הבינלאומי של סין ועידוד מדינות יריבות לה להתאגד. החוק לביטחון לאומי בהונג קונג מפר את האוטונומיה הפוליטית של האי והאוטונומיה המשפטית שלו, מהווה לכן הפרה של הסכם ההעברה שנחתם בין בריטניה לסין ב-1997, ובמסגרתו בייג׳ין התחייבה לשמור על האוטונומיה הדמוקרטית של הונג קונג עד 2047 [מקור]. ההפרה הזו של הסכם בינלאומי הביאה את בריטניה להוציא את חוואווי מתשתית ה-5G שלה, והביאה את ראש ה-MI-6 לשעבר לפרסם ביולי 2020 מאמר ב-Financial Times בו טען ש״ששת החודשים האחרונים חשפו יותר על סין משש השנים האחרונות״ [מקור]. חברי פרלמנט בגרמניה דרשו, ללא הצלחה, שהממשלה תבטל את הפסגה של האיחוד האירופי עם סין, ופרלמנט האיחוד האירופי העביר החלטה לא מחייבת להטיל סנקציות על כל מי שמעורב בפגיעה בדמוקרטיה בהונג קונג [מקור].

המשבר בהימלאיה, ביחד עם סכסוך הסחר שסין פתחה נגד אוסטרליה, הביאו להתגבשותו ביתר עוצמה של הקוואד, עם הסכם חדש בין הודו לארה״ב בדבר שיתוף מודיעין חזותי בין שתי המדינות [מקור], תרגיל ימי ראשון של כל ארבעת החברות באוקיינוס ההודי בסוף 2020 [מקור] והסכמי שיתוף פעולה כלכלים וטכנולוגים בין יפן, הודו ואוסטרליה בדבר אבטחת שרשרות הייצור שלהן [מקור] ועזרה יפנית להודו בפיתוח תשתית ה-5G שלה ללא סין [מקור].

הפעולות האגרסיביות של סין גם העלו את ערכה של טאיוואן. טאיוואן ראתה ב-2020 ביקורים של נשיא הסנאט של צ׳כיה [מקור], שר הבריאות של ארה״ב [מקור] וסגן מזכיר המדינה האמריקני [מקור]. במקביל לביקורים ארה״ב חזרה למכור ציוד צבאי לטאיוואן, עם תמיכה דו-מפלגתית בקונגרס. בין שאר הדברים נמכרו לטאיוואן מטוסי F-16, טנקי אברמס וטילי טורפדו מתקדמים [מקור]. ההחלטה של מזכיר המדינה מייק פומפיאו ב-9 בינואר 2021 להסיר את כל המגבלות על הקשרים בין משרד המדינה לטאיוואן [מקור] מבטיחה שממשל ביידן יתקשה להחזיר את הגלגל לאחור ביחסים בין וושינגטון לטאיפיי, גם אם לא ירצה להמשיך ולקדם אותם.

סיכום

סין סיימה את 2020 לא כמעצמת על חדשה, או אפילו עם תדמית חזקה יותר בעולם, אלא עם היריבות שלה מגובשות יותר נגדה, עם דעת קהל עוינת לה במערב ועם בעיות כלכליות שהיו קיימות עוד לפני המשבר, אך הוחמרו במהלכו – כמו עלייה ברמות החוב ואבטלה גבוהה בקרב מהגרי עבודה. אולם זו תהיה טעות מצדנו אם נספיד כבר עכשיו את הרפובליקה העממית: 2021 יכולה להיות שנת מפנה לסין. היא לא תהפוך בה למעצמת על חדשה, אך היא בהחלט תוכל לקדם את האינטרסים שלה, בעוד ארה״ב מתקשה לבלום אותה. הקושי של ארה״ב ינבע משני גורמים: הסכם ההשקעה בין סין לאיחוד שנחתם בעיקרון ב-30 בדצמבר 2020 והניסיון של ממשל ביידן להתחרות ובו-זמנית לשתף פעולה עם בייג׳ין.




פלג 46: סיכום 2020

להורדת הפרק – קישור.

*חשוב* סקר פל״ג 2020 – אנא הקדישו מספר דקות למילוי משוב על פל״ג, תודה! – קישור

2020 – איזו שנה. בסיכומים השנתיים שעכשיו מתפרסמים בכל גופי המחקר והחדשות שאני עוקב אחריהם, יש מי שקורא לה ״השנה הנוראה״ – annus horribillis. עם המוות של 1.3 מיליון בני אדם מקורונה, סגירתם של עסקים רבים, מלחמות בקווקז ואתיופיה, מתיחויות חדשות בזירה הבינלאומית, קל להבין למה מתייגים אותה כ״שנה נוראית״.

אולם להסתכל עליה רק כ״שנה נוראית״, להסתכל עליה רק כ״שנה בה קרתה הקורונה״, עלול להביא אותנו להחריג את השנה הזו מהניסיון ההיסטורי שלנו ומכאן גם להוציא אותה מהשיקולים שלנו כשאנחנו מסתכלים לעבר 2021. אם 2020 הייתה שנה נוראית בה ברבור שחור הכה את העולם, אין לכאורה סיבה להתייחס בכובד ראש למה שקרה בה – מה שקרה בה הוא חריגה, ואפשר להניח שהוא לא ימשיך איתנו ל-2021. זו תהיה טעות.

באותה מידה זו גם תהיה טעות להכריז שאחרי הקורונה הכול השתנה, לראות בה משבר ששינה לחלוטין את המסלול של הזירה הבינלאומית ולכן, אם בגישה הראשונה אנו מתעלמים מ-2020 ומתייחסים למה שבה לפניה, בגישה של ״הכול השתנה״ אנחנו מתעלמים מכל מה שבא לפני 2020 ומתייחסים רק אליה. גם גישה כזו תהיה טעות.

אם ננסה להסתכל יותר לעומק נוכל להבחין שבאמת יש שני סוגים של משברים: יש משברים שמשנים מגמות, כלומר משנים את המסלול בו העולם הולך, ויש משברים שמאיצים מגמות, שמאיצים את הכיוון בו העולם כבר החל ללכת. קריסת בריה״מ ואמברגו הנפט הערבי לאחר מלחמת יום הכיפורים – שניהם היו משברים ששינו מגמות. קריסת בריה״מ העבירה את העולם בבת אחת מעולם דו-קוטבי לעולם חד-קוטבי, הפכה את מגמת ההתחמשות של ארה״ב ובריה״מ והביאה גל אנרכיה חדש בעולם המתפתח. אמברגו הנפט לאחר מלחמת יום הכיפורים עודד את הפיתוח של טכנולוגיות אנרגיה חלופיות לנפט, פיתוח טכנולוגיות להפקת נפט מקורות חדשים (פצלי שמן) והתייעלות אנרגטית. המשברים האלו שינו מגמות, שינו סדרי עדיפויות והביאו עולם חדש אחריהם.

לעומתם משברים מאיצים אינם משנים מגמה כי אם מאיצים את העולם בכיוונה. מלחמות העולם האיצו את הדעיכה של אירופה כמרכז כוח עולמי וזרזו את עלייתן של ארה״ב ובריה״מ, עלייה שכבר החלה מאמצע המאה ה-19. המצור של סטלין על ברלין ב-1948 האיץ את העוינות בין בריה״מ והמערב שהחלה עם סיום מלחמת העולם השנייה, והאיץ את הגעתה של המלחמה הקרה. משברים מאיצים אינם משנים מגמה, הם פשוט מאיצים את העולם הנע לפיה.

הקורונה היא, מנקודת מבט גיאופוליטית, משבר מאיץ. העולם ישתנה בגלל הקורונה, אך לא מפני שהמגמה שלו תשתנה אלא מפני שהוא הואץ במסלול של מגמה קיימת. מהי אותה מגמה? המעבר של העולם מהסדר החד-קוטבי של ארה״ב, לסדר הכאוטי של העולם הרב-קוטבי. המגמה הזו עיצבה את האירועים של 2020 והיא תעצב גם את 2021.

אי-סדר עולמי חדש

דיברתי כבר בעבר על העולם הרב-קוטבי בפל״ג ואני משתדל כל הזמן להרחיב את החשיבה שלנו ואת נקודת המבט שלנו כך שנוכל לתפוס את העולם המשתנה בו אנו חיים. לצערי רבים עדיין חושבים על העולם כפי שהיה בשנות ה-90׳ עם הרגע החד-קוטבי, ולא עומדים על השינוי המהותי שהוא עובר.

אנחנו נמצאים בעיצומו של שינוי שהתחיל ב-1990 עם ירידתה של בריה״מ ממעמדה כמעצמת-על. עם הירידה של בריה״מ העולם עבר ממצב דו-קוטבי למצב חד-קוטבי, בו ארה״ב היא מעצמת העל היחידה. אולם המצב החד-קוטבי הוא מצב בלתי יציב – באופן טבעי שליטתה של מדינה אחת, או קואליצית מדינות, מעוררת התנגדות מצד מדינות אחרות המעוניינות לשמור על עצמאותן מול הכוח העולמי. בנוסף, שליטה עולמית דורשת יותר מדי משאבים מכדי שאיזו אומה תצליח בה – אפילו אומה עשירה וחזקה כמו ארה״ב. המצב החד-קוטבי היה לכן בהכרח לא יותר מרגע חד-קוטבי – ארה״ב לא הייתה יכולה ולא הייתה מעוניינת למנוע את עלייתם של מוקדי כוח מתחרים אליה. עם נפילת בריה״מ והרגע החד-קוטבי, החלה בעצם התנועה של העולם אל עבר מצב רב-קוטבי.

הסדר הרב-קוטבי נמצא כבר מספר שנים בהתהוות, כשאפשר לראות את יציאתו לאור ואת סיום הרגע החד-קוטבי של ארה״ב עם מלחמת גיאורגיה-רוסיה ב-2008, אז הרוסים הטילו לראשונה ווטו ברור על ההתרחבות של נאט״ו מזרחה, והמשבר הפיננסי שגם הוא התרחש באותה שנה וסימן בעיניי רבים בעולם – בין השאר ההנהגה הסינית [מקור] – את תחילת השקיעה של ארה״ב. אני לא אפתח כאן את הדיון אם ארה״ב באמת שוקעת או לא –ב-2008 המשבר הפיננסי וחוסר האונים שלה בקווקז סימנו עבור מרכזי הכוח המתחרים לה בבייג׳ין, במוסקבה, באנקרה וטהרן שהנה תם הרגע החד-קוטבי והחלה השקיעה של ארה״ב.

מאז 2008 הסדר האמריקני הישן נסוג והעולם הרב-קוטבי מתגבש. האביב הערבי במזרח התיכון, מלחמת האזרחים בסוריה, המלחמה באוקראינה, האסרטיביות הסינית במזרח אסיה, האגרסיביות הטורקית בים התיכון – הם כולם סימנים של העולם הרב-קוטבי החדש שמתגבש לנגד עינינו ממש, מתגבש בעשרות מוקדים שונים ובתחומים מגוונים ומשנה את איך שהזירה הבינלאומית עובדת.

משבר הקורונה לא הוליד את העולם הרב-קוטבי, אלא האיץ אותו. ב-2020 הקורונה התפרצה בעולם בו המנהיגה המסורתית שלו, ארה״ב, הייתה ממוקדת יותר בעצמה מאשר בעולם. ארה״ב, המייסדת והשומרת של המערכת העולמית הישנה, הייתה עסוקה בעיקר בלהגן על האוכלוסייה שלה, מזניחה את הניסיון להוביל מאמץ בינלאומי נגד המחלה.

זו לא ביקורת מוסרית או ערכית על ההתנהלות של ארה״ב או של ממשל טראמפ – זו אבחנה אמפירית. קל יותר לראות את היעדר ההנהגה האמריקנית במשבר הנוכחי אם נשווה אותו למשבר גלובאלי אחר: המשבר הפיננסי העולמי של 2008. ב-2008, כשהעולם התעשייתי כולו סבל מפגיעה כלכלית חמורה, ארה״ב התגייסה להנהיג את העולם דרך הפורום של ה-G20 ולהבטיח שהמשבר הפיננסי לא יביא למכסי מגן ומדיניות פרוטקציוניסטית שתחנוק את הסחר הבינלאומי [מקור]. ב-2008 הכלכלה העולמית לא שותקה, והעולם המתועש עבד ביחד, בתיאום, בשביל להמריץ מחדש את הכלכלה.

ב-2020 שום דבר דומה לא קרה. כל מדינה גיבשה את התגובה שלה בעצמה, ואפילו גושים על-לאומיים כמו האיחוד האירופי התפרקו ברגע האמת למדינות שכל אחת נלחמה לדאוג קודם כל לעצמה: בעוד איטליה התמודדה עם התפרצות חריפה של הקורונה במרץ 2020, צרפת וגרמניה חסמו ייצוא של ציוד רפואי מהן [מקור]. רוב מדינות העולם סגרו את גבולותיהן, חסמו ייצוא ציוד רפואי [מקור] וכיום מתחרות זו בזו על גישה למנות חיסון. לא הייתה תגובה בינלאומית מתואמת, לא הייתה מנהיגות אמריקנית.

כמובן, יש מי שיגיד שזה לא מפתיע שטראמפ, עם עקרון ״אמריקה תחילה״ (America First) לא קם להנהיג את העולם ברגע משבר. אחרים יכולים לטעון שזו חובתה של ממשלה קודם כל לדאוג לאזרחיה – וארה״ב לא צריכה להיות שונה. אני באמת לא נכנס לוויכוח הזה, מפני שהוא לא רלוונטי. הדבר היחיד הרלוונטי היא האבחנה האמפירית, הנצפת, שב-2020, כשהעולם כולו חווה משבר עולמי, ארה״ב לא הייתה שם להנהיג. אחרי עשור של ירידת קרנה של ארה״ב, של עליית מוקדי כוח אזוריים, ברגע של משבר גלובאלי – ארה״ב לא הייתה שם להנהיג.

מי שעוד לא הייתה שם היא סין, שבמקום לנסות ולמלא את החלל שהשאירה ארה״ב, במקום לקחת על עצמה את תפקיד המנהיגה, העדיפה לצאת בדיפלומטיה אגרסיבית ועוינת נגד העולם – דיפלומטית לוחם הזאב [ראו כאן] – מסירה מעצמה אחראיות למשבר ולוחצת על מדינות אחרות להיכנע לרצונה. גם כאן אין הרבה הפתעה למי שמכיר את הניתוח שלי של סין במסגרת ״קיסר אדום״, על תחושת הקורבן שלה [מקור] והאגרסיביות במדיניות החוץ שלה. לא היה סביר שסין של שי תודה בטעות בפני המערב. אולם ללא הכרה באחראיות, הדבר היחיד שנשאר לסין הוא לנסות ולהאשים אחרים. הפעולות האגרסיביות שלה בשנה האחרונה – תקרית הגבול בהימלאיה, מלחמת סחר עם אוסטרליה [מקור], החוק לביטחון לאומי של הונג קונג [ראו כאן] – רק העמיקו את העוינות לה במערב.

ללא סין וללא ארה״ב, העולם נותר ללא כוח עולמי שיוכל לאחד אותו. האיחוד האירופי הוא לא אופציה מפני שאין לו לא את השריר הצבאי ולא את אחדות הרצון בשביל להיות שחקן גיאופוליטי – בקווקז, באזור אסטרטגי למשק האנרגיה שלו, הוא עמד חסר יכולת בעוד רוסיה וטורקיה עיצבו את תוצאות הסכסוך; באגן הים התיכון הוא מתקשה להסכים על חזית אחידה מול טורקיה; באפריקה צרפת עובדת בגדול לבד בניסיון לאזן את ההשפעה של טורקיה, רוסיה וסין. האיחוד לא בנוי כרגע להיות כוח עולמי, צרפת אינה כוח עולמי, וגרמניה לא מעוניינת להיות כוח עולמי – ולכן המערכת הגלובאלית שלנו איבדה את המנהיגה העולמית שהחזיקה אותה יחד ומבלי שימצא לה מחליף.

2020 הייתה לכן שנה של האצה בהתגבשות הסדר הרב-קוטבי. אם נשים רגע בצד את הקורונה, שימו לב מה היו המגמות הגדולות של השנה: הייתה לנו עלייה במתיחות באגן הים התיכון בין טורקיה, יוון וצרפת [מקור]; התחזקות ההשפעה הרוסית בפריפריה שלה, בבלארוס ובקווקז; אגרסיביות גדולה יותר של סין במזרח אסיה, והתגבשות של הקוואד – ארה״ב-הודו-יפן-אוסטרליה מולה; הסכמי נורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי, שצריך כיום להתמודד כמעט לבדו עם איראן, טורקיה, רוסיה וסין; והמשך התחרות בין מוקדי הכוח השונים בעולם על השפעה באפריקה [ראו כאן]. כל המגמות האלו הן בבסיסן או תחרות  לכוח בין מוקדי כוח אזורים, או תוצאה של תחרות לכוח בין מוקדי כוח אזוריים.

ניקח לדוגמה את הסכמי הנורמליזציה בין מדינות ערב וישראל – לפני 20 שנה לא הייתה סיבה למדינות המפרץ לנרמל יחסים איתנו או לנסות ולהתקרב אלינו. הן סמכו על הכוח האמריקני שיגן עליהן מפני איראן, והן סמכו על משאבי הנפט שלהן שימשיכו להחזיק את הכלכלות הלא יעילות שלהן. היום? הן לא יכולות להסתמך על ארה״ב שתגן עליהן – לא אחרי אובמה והסכם הגרעין של 2015 והתגובה הרפה של ממשל טראמפ להפצצת מתקני הנפט של סעודיה ב-2019 – והן לא יכולות להסתמך על הנפט שישמור על הכלכלות שלהן. הן צריכות אותנו – הן צריכות אותנו בשביל הביטחון שלהן, הן צריכות אותנו בשביל החדשנות הטכנולוגית שלהן. האמריקנים כמובן שיחקו תפקיד חשוב בללחוץ עליהן לנרמל באופן רשמי את היחסים – וזה הישג חשוב מאוד של ממשל טראמפ. אולם ממשל טראמפ היה יכול בכלל לעשות זאת מפני שמדינות ערב היום מבינות שארה״ב כבר לא תהיה שם להגן עליהן, והן צריכות להתחיל ולנהל יחסים נורמאלים – לא בהכרח ידידותיים, אבל נורמאלים, עם שגרירים והסכמים – עם המדינה היחידה במזרח התיכון שהיא גם חזקה מאוד, וגם לא מנסה לכבוש אף מדינה סביבה – ישראל. העולם הרב-קוטבי נתן לנו את הסכמי הנורמליזציה, והוא ייתן לנו עוד הרבה, אם נשכיל להבין בצורה יותר שיטתית מה מאפיין אותו.

כוחות צנטריפוגלים

בשביל להבין טוב יותר את המאפיינים של העולם הרב-קוטבי, ומתוך כך להבין יותר טוב את 2020 ולחזות את המגמות שיהיו גם ב-2021 והלאה, אנחנו צריכים דרך שיטתית להבין מהו בדיוק העולם הרב-קוטבי. דרך אחת היא להסתכל על העולם כמעוצב ע״י שני סוגי כוחות:  כוחות צנטריפטלים (Centripetal force) וכוחות צנטריפוגליים (Centrifugal force).

חשבו על העולם כמערכת המורכבת מהרבה חלקים קטנים – מדינות. על המערכת הזו פועלים שני סוגים שונים של כוחות – כוחות צנטריפטלים, כוחות הדוחפים את החלקים במערכת להתקרב זה לזה, וכוחות צנטריפוגליים, הדוחפים את החלקים במערכת להתרחק זה מזה.

כוחות צנטריפטלים הם לדוגמה קישוריות גבוהה, אם של נתיבי תנועה פיזים, אם של ערוצי תקשורת לזרימת מידע, תנועה חופשית של הון, אידיאולוגיות ותפיסות תרבותיות הרואות בעולם כולו ״כפר גלובאלי אחד״ ובכולנו ״אזרחי העולם״ וסחר חופשי המבוסס על תפיסה כלכלית ניאו-ליברלית ושוק חופשי. המנהיגות האמריקנית החל משנות ה-50׳ הייתה כוח צנטריפטלי, שחיזק כוחות צנטריפטלים אחרים כמו סחר חופשי ותנועה חופשית של הון והחליש כוחות צנטריפוגליים. ארה״ב בשנות ה-90׳ קידמה פתיחה של שווקים, עודדה את המודל הכלכלי של שוק חופשי עם התערבות מינימאלית של הממשלה והרחיבה ארגונים בינלאומיים.

מאז שנות ה-2000 כוחה של ארה״ב במערכת הבינלאומית נחלש, והכוונה כאן לכוח הצנטריפטלי שלה כמעודדת התקרבות בין מדינות, ביחד עם התחזקות של כוחות צנטריפוגליים דוגמת לאומנות, אי-שיוויון חברתי – שמעודד מדיניות פרוטקציוניסטית – ותחרות לכוח בין מדינות. ההיחלשות של ארה״ב וההתחזקות של הכוחות הצנטריפוגלים הביאו להתרחקות בין מדינות, הקמת מחסומים חדשים ביניהן והיווצרותו של סדר רב-קוטבי חדש. חשוב לשים לב שהסדר הרב-קוטבי הוא לא סדר בו כל מדינה היא לעצמה, כלומר התפרקות מוחלטת של המערכת הבינלאומית, אלא הוא סדר בו יש משקל גדול יותר לכוחות צנטריפוגלים על-פני כוחות צנטריפטלים. הכלכלה העולמית עדיין תתקיים, ומדינות עדיין יעבדו זו עם זו למטרות משותפות ונגד אויבים משותפים. אולם היחסים האלו בין מדינות יתנהלו אחרת מאיך שהם התנהלו בעולם החד-קוטבי של ארה״ב בשנות ה-90׳.

איך בדיוק הם יראו אחרת? ראשית, למדינה הלאומית יהיה משקל גדול יותר ביחסים בינלאומיים. בעולם של כוחות צנטריפטלים חלשים, מדינות יחזרו להיות מוקדי ההשפעה העולמיים, עם ארגונים בינלאומיים משחקים תפקיד משני בתחומים של ביטחון, כלכלה ואפילו בריאות.

בביטחון ראינו כבר ב-2020 איך מדינות מנסות לגבש גושים אזוריים וקואליציות מקומיות, שהבסיס שלהן הם היחסים בין מדינות, ולא איזה ארגון על לאומי כלשהו. כך ראינו השנה את פולין ממשיכה במאמציה לגבש גוש אזורי משבדיה עד יוון, גוש ביטחוני שיבלום את האגרסיביות הרוסית במזרח אירופה [ראו כאן]. הניסיון הפולני בא על רקע ההיחלשות של נאט״ו, מבנה צנטריפטלי.

באגן הים התיכון שלנו, יוון, ישראל, צרפת, קפריסין ומצרים כולן עובדות זו עם זו במערכים אזורים חופפים בשביל לבלום את טורקיה ולקדם את פיתוח הגז במזרח הים התיכון. גם כאן המדינות השונות מתקרבות זו לזו משום שהן אינן יכולות להסתמך עוד על ארה״ב שתבלום את טורקיה, שבעצמה מתרחקת מהמערכת האמריקנית משום ההיחלשות של ארה״ב בעיניה.

במזרח אסיה ראינו איך יפן, הודו ואוסטרליה מגבשת את הקוואד – מערך ביטחוני אסטרטגי של ארה״ב-הודו-אוסטרליה ויפן מול סין, ואת יפן שולחת סיוע ביטחוני וכלכלי למדינות דרום מזרח אסיה [ראו כאן].

בכלכלה, הגישה הניאו-ליברלית של שוק חופשי עם מינימום רגולציה ממשלתית מוחלפת כיום בגישה של לאומנות כלכלית, הרואה כמטרה של הסחר הבינלאומי לא הורדת עלויות, אלא שווקים ליצרנים ומשרות לאזרחים. טראמפ ונציג הסחר שלו רוברט לייטהייזר הם רק סנונית ראשונה [ראו כאן], ואנו נראה עוד ועוד מדינות שמות דגש על פתיחת שווקים ליצרנים שלהן ודאגה למשרות לעובדים שלהם. תאגידים רב-לאומיים יתקשו לפעול בסביבה הזו ללא שותפות מקומיות וכשעוד ועוד מדינות מנסות להשתלט על השוק הדיגטלי אצלן ולשמור לעצמן את המידע הנאסף מהאזרחים שלהן. כבר היום חברות כמו פייסבוק ואמזון רואות עלייה ברגולציה נגדן, רגולציה שמתרחשת במקביל לניסיון של מדינות זרות להבטיח נתח שוק בשביל עצמן.

קחו לדוגמה את הניסיון של פייסבוק להיכנס עם תשלומים דיגטליים לברזיל: ב-16 ביוני 2020 פייסבוק השיקה שירות תשלומים דיגיטלים בברזיל דרך וואטסאפ [מקור]. שבוע וקצת אחרי, הרגולטור בברזיל חסם את השירות [מקור]. הטעות תהיה לחשוב שרק בגלל שפייסבוק נחסמה, ממשלת ברזיל מתנגדת לתשלומים דיגיטליים – בנובמבר 2020 הבנק המרכזי של ברזיל השיק את “Pix”, מערכת תשלומים דיגיטלית [מקור]. הוא אגב מתכנן לאשר לוואטסאפ להציע תשלומים דיגיטליים, פשוט דרך המערכת שלו.

ברמת הארגונים הבינלאומיים, עלייה בלאומנות הכלכלית ובתחרות לכוח בין מדינות משמעותה ירידה בחשיבותם של ארגונים בינלאומיים כמו האו״ם וארגון הסחר העולמי (WTO). מדינות יעדיפו לטפל בסכסוכי הסחר שלהן ביניהן, במקום להיות תלויות בארגון הסחר העולמי שיהפוך פחות ופחות רלוונטי. הסכמי סחר יהפכו יותר ויותר חשובים למדינות, משום שהם אלו שיסדירו את היחסים ביניהן. דווקא משום העלייה בלאומנות כלכלית, תהיה עלייה במספר והיקף הסכמי הסחר ככלי החדש להסדרת הסחר הגלובאלי.

מכאן אגב שמשרד הכלכלה והתעשייה, המטפל ביחסי הסחר של ישראל, יגדל בחשיבותו האסטרטגית. כמובן שאף אחד כאן בארץ לא יבין זאת, אבל המשרד יהיה חשוב למשק הישראלי. אם הממשלה תשכיל להבין את החשיבות של הסכמי סחר, קרוב לוודאי שהמשרד גם ישחק תפקיד משמעותי בחיזוק הקשרים הבילטרליים החדשים שלנו עם מדינות ערב איתן נרמלנו יחסים.

לבסוף, התחזקות הכוחות הצנטריפוגליים תחזק את הכניסה של טכנולוגיה מתקדמת לתחומי הייצור והצבא. בייצור, מחסומי סחר ושיבוש בשרשרות אספקה יכריחו חברות לפרק שרשרות אספקה ארוכות ולקרב את מוקדי הייצור לשווקים בהם הן מוכרות. משום שחברות יהיו מוגבלות יותר ביכולת שלהן להזיז מרכזי ייצור ומשום עלויות עבודה גבוהות בשווקים מפותחים [מקור], הן יהיו חייבות לקצץ עלויות ולהתייעל בשביל לשמור על מחירים תחרותיים. הצורך להתייעל ידחוף אותן לשלב ייצור חכם בשרשרות האספקה שלהן, ויהיה זריקת עידוד לתחום [מקור].

בתחום הצבאי, העלייה בתחרות לכוח בין מדינות משמעותה ביקוש גובר להשגת יתרון צבאי איכותי, במיוחד בקרב מדינות קטנות הגובלות במוקדי כוח גדולים, כמו אסטוניה ליד רוסיה, יוון ליד טורקיה, ו-ווייטנאם ליד סין. המלחמה בנגורנו-קרבאך הוכיחה עבור המדינות האלו את הערך הרב של כוח מל״טים מתקדם, והן יחפשו לבנות יתרון צבאי איכותי מול היריבות הגדולות יותר שלהן. כמובן הדבר לא יוגבל רק למל״טים, ויהיה ביקוש הולך וגדל גם לכלי סייבר התקפיים [מקור], סוללות נ״מ וטילים נגד ספינות.

כמובן, הגידול בשימוש בטכנולוגיה בכלכלה ובצבא יהיה חייב להביא, אם משום תכנון מוקדם ואם אחרי מתקפת סייבר, לגידול בביקוש גם להגנת סייבר. בעולם בו שרשרות ייצור מנוהלות באופן אוטומטי, בו הכוח הצבאי מבוסס על מל״טים, להגנת סייבר תהיה חשיבות אסטרטגית עבור מדינות. לכן כשאנו מסתכלים על תעשיית הסייבר בארץ ובעולם, אנו מסתכלים על תעשייה שנמצאת עדיין בשלביה הראשונים, משום שהביקוש למוצרים שלה עדיין לא הגיעו לשיא שלו.

בעולם הזה של כוחות צנטריפוגליים ישראל ממוקמת באופן ייחודי להרוויח. על אף שנהנו במשך שנים מסיוע נדיב של ארה״ב, היעדר משאבים טבעיים, אויבים גדולים מאתנו כמותית ומציאות תמידית של עימות הביאו את ישראל לפתח סביבת חדשנות מתקדמת ומוצרים מתקדמים בתחומי הסייבר, מל״טים והגנה מפני טילים. האתגר עבור ישראל בעולם החדש הזה יהיה ללמוד כיצד לנצל את היתרונות שלה בתחומי הטכנולוגיה בשביל רווחים לא רק כלכלים, אלא גם דיפלומטיים, איך לבנות, דרך שיתופי פעולה טכנולוגים, ביטחוניים וכלכליים, בריתות וקואליציות מקומיות שיקדמו את האינטרסים שלנו.

כבר הצעתי בעבר שישראל תשתמש ביתרונות הטכנולוגיים והצבאיים שלה בשביל לגבש קואליציה עם יוון וקפריסין בים התיכון [ראו כאן], עם איחוד האמירויות מול טורקיה, ועם ערב הסעודית מול איראן. בשביל לממש את הקואליציות האלו אנו נהיה חייבים לחשוב על עצמנו לא רק כמדינה העומדת בדד בעולם, אלא ככוח אזורי, שמספק תמיכה קונקרטית עבור מדינות בתמורה לזכויות מסויימות והשפעה. ליוון וקפריסין נספק טילים מתקדמים נגד ספינות בשביל קואליציה אזורית. לעיראק נוכל לדוגמה לספק עזרה בתחום המודיעין נגד המליציות בשביל להפעיל לחץ על איראן. לתושבים של לבנון אנו יכולים לספק תמיכה חינוכית וידע טכנולוגי בשביל לצמצם את השפעתו של חיזבאללה [מקור].

נרמול היחסים עם מדינות ערב עוזר לנו לעשות זאת, משום שהוא מאפשר לנו לנהל יחסים דיפלומטים איתן, לתקשר איתן, ולהיות מסוגלים לנהל עמן מערכות יחסים בתחום הכלכלי והדיפלומטי. אנחנו כבר לא נהיה חייבים רק להפציץ אותן כדי להעביר מסר – אנחנו נוכל גם לתאם איתן אסטרטגיה, לחפש אפיקים של שיתוף פעולה ולצמצם חיכוך בנקודות מחלוקת. זה לא ״מזרח תיכון חדש״ של שמעון פרס, אך זה גם לא ״עם לבדד ישכון״. יש כאן הזדמנות לישראל לנצל את ההתפרקות של הסדר העולמי הישן בשביל לגבש עבור עצמה סדר אזורי חדש, סדר אזורי טוב יותר.

ההצלחות והכישלונות של פל״ג

אז דיברנו על המשמעות של הקורונה בצורה שיטתית יותר  – הקורונה כמאיצת בואו של העולם הרב-קוטבי, של עולם בו שולטים כוחות צנטריפוגליים של לאומנות כלכלית ותחרות כלכלית. סיכום שנה אבל לא יהיה שלם ללא התייחסות שלי לכישלונות וההצלחות הגדולות של התחזיות של פל״ג.

אני רוצה להתחיל דווקא עם הכישלונות, משום שכישלונות הם אלה שמכריחים אותנו ללמוד ולהשתפר. ניצחונות הם ודאי חשובים, אך הערך האמיתי נמצא בלמידה מכישלונות. הכישלון הראשון והכי חשוב הוא שהתחזיות של פל״ג היו מעורפלות מדי. על-אף הניסיון שלי תמיד לגזור משמעויות פרקטיות ומדידות לאירועים ותהליכים, קרה הרבה פעמים שהתחזיות בפל״ג היו מעורפלות מדי או מרוחות על יותר מדי פסקאות מכדי שיהיה באופן חד משמעי וברור מה אני מעריך שיקרה. ללא תחזיות ברורות, לא רק שאין לי יכולת להעריך את עצמי, גם הערך שאתם מקבלים פוחת.

לכן מאז ניתוח 39 התחלתי לנסח במשפטים ברורים ותמציתיים את התחזיות, עם הדגשה שלהם. אם תעיינו בפרקים שעוסקים בניתוח אירועים ותחזיות שלהם (ניתוח 39, ניתוח 41, ניתוח 42) כולם מכילים משפטים ברורים ומודגשים של מה הצפי לאירוע. אני מעוניין בשלב הבא לרכז את התחזיות והאינדיקטורים מהניתוחים השונים ברשימת מעקב אחת, שכל שנה אוכל לפרסם את הרשימה ואחוזי ההצלחה של החיזוי. זה ייתן ערך עצום לי כאנליסט, וייתן גם לכם אינדיקציה לאיכות ולערך שפל״ג נותן, כגוף שלא רק מסתכל על מה שקרה אלא גם על מה שיקרה.

אחרי הכישלון הזה, יש שלושה כישלונות ספציפיים שבעיניי הם שלוש הכישלונות הכי גדולים שלי השנה: הראשון הוא הערכה שגויה של הקצב בו ישראל תכנס לסגר, שהובאה בניתוח מס׳ 5: ישראל והקורונה [מקור]. שרטתי שם את המדרגות שישראל תנקוט בתגובה לווירוס: סגירת השמיים, עידוד סגירת עסקים ואוניברסיטאות, סגירת כל מערכת החינוך, סגירת מרכזי קניות, אולמות אירועים ורוב החיים הכלכליים שלנו ולבסוף עוצר בערים. בזמן שכל השלבים האלו קרו, הם לא נעשו לאורך שבועות – הם נעשו בתוך ימים ספורים מרגע פרסום הפרק. כלומר לוח הזמנים שהצגתי לתגובה היה שגוי לחלוטין.

למה הפער? הערכתי שהתגובה הממשלתית תקבע על-פי שלושה שיקולים: מספר החולים שמקור ההדבקה שלהם אינו ידוע, הפגיעה הכלכלית מצעדים לצמצום הפעילות במשק ואירועי האביב של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. בפועל מה שקרה שהשיקול החשוב ביותר עבור הממשלה היה לעצור כמה שיותר מוקדם את העלייה באחוזי התחלואה, כנראה מתוך חשש שמה שהתחולל באותו זמן באיטליה יתחולל גם כאן בישראל [מקור]. החשש מפני קריסה של מערכת הבריאות וקפיצה עצומה בתחלואה הביאו את הממשלה להתעלם משלושת השיקולים שמניתי ולהגיב במהירות ובכוח להדבקה.

מה המסקנה שלי מכישלון התחזית? התעלמתי מהאפשרות שמול איום מעריכי כמו הקורונה, הממשלה תעדיף לקטוע את ההתפשטות מוקדם ולא לנסות ולנהל אותה. מכאן ששיקולים כלכלים הם לא בהכרח השיקולים החשובים ביותר בתהליך קבלת ההחלטות של הממשלה הנוכחית מול איומים. בעתיד, אני אצטרך להפחית במשקלם של שיקולים כלכלים כשאני בא להעריך את תגובת הממשלה.

הכישלון השני והשלישי, ועוד רגע אסביר למה אני מציין אותם יחד, הוא ההערכה בדבר התרסקות מחירי הנפט בניתוח מס׳ 10: סערת הנפט, והציפייה להלם חדלות פירעון בניתוח מס׳ 7: משבר הקורונה – ההלם הכלכלי. הבעיה שלי עם ניתוח מס׳ 10 שהוא מדבר על התרסקות במחירי הנפט, אך לא מציין מה המחיר. הוא גם לא מציין באופן מסודר מי היצרנים שיפגעו ומי אלה שירוויחו. ניתוח מס׳ 7 ציפה שההדפסה המאסיבית של ה-FED תגרום לעליות שערים בבורסות, לטיפול בהלם האשראי, אך לבסוף לקריסה של חברות והלם חדלות פירעון שיגרור את הכלכלה האמריקנית למיתון עמוק. ההלם לא קרה. ה-FED הצליח להדפיס את המדדים לשיאים חדשים, ועל-אף עלייה בשיעור פשיטות הרגל ובחברות הזומבי בארה״ב [מקור], הכלכלה ממשיכה לרוץ, גם אם ע״י הדפסה מאסיבית של הבנק המרכזי.

שני הכישלונות עזרו לי להבין את הכשל המערכתי עם תחזיות מעורפלות והם גם עזרו לי לחדד את ההבנה שאני אנליסט גיאופוליטי, לא אנליסט פיננסי. אני לא מבין יותר מהצופה הממוצע בדינמיקת שוק, ודינמיקת השוק לא מושפעת באופן משמעותי מהמצב הגיאופוליטי בעולם. לכן מאז הניתוחים האלו, הניתוחים בפל״ג מתמקדים בגיאופוליטיקה ובהשלכות שלה על הכלכלה הריאלית – אני לא יודע מה יעשו מדדי הבורסה בת״א, אך אני בהחלט יודע שההסכמי הנורמליזציה עם מרוקו ועם האמירויות יתרמו לישראל כלכלית.

מה שמביא אותי להצלחות הגדולות של פל״ג. הנה שלוש הגדולות מבחינתי: ההצלחה הראשונה היא ההבנה שחיזבאללה לא הולך לשום מקום, גם אחרי שנמל ביירות התפוצץ. בניתוח מס׳ 26, בצל הארזים, הראתי שחיזבאללה בנוי כדי לשגשג בפוליטיקה העדתית של לבנון, וכל עוד המבנה הפוליטי לא משתנה – גם חיזבאללה לא ילך לשום מקום. ההצלחה השנייה היא הבנת הפוטנציאל הכלכלי והצבאי של הסכם הנורמליזציה עם האמירויות, ניתוח מס׳ 27: ספרטה הקטנה. ההצלחה השלישית היא הצגת הכישלון של סין בתגובה שלה לקורונה, בכישלון לחזק את מעמדה הבינלאומי ושהיא אינה מתחזקת אלא דווקא נחלשת בזירה הבינלאומית – דברים שהוצגו במספר ניתוחים, אך במיוחד בניתוח מס׳ 14, העתיד של יחסי ארה״ב-סין.

סיכום

שנת 2020 הייתה שנה סוערת. משבר הקורונה האיץ את המעבר לעולם הרב-קוטבי, ואנו נראה ב-2021 את המשך המגמות שעיצבו את התגובה הבינלאומית לווירוס השנה: תחרות לכוח בין מדינות, לאומנות כלכלית והדעיכה של ארגונים רב-לאומיים. לאורך 2020 סקרתי בפל״ג את האירועים וההתרחשויות המרכזיות, עם כישלונות והצלחות. מה הניתוח שאתם הכי אהבתם של פל״ג? מה הניתוח שנתן לכם הרבה ערך? אשמח לשמוע בקבוצת הפייסבוק של המועדון. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 39: אחרי הבחירות

הורדת הפרק – קישור.

***ניתוח זה התפרסם לראשונה ב-10/11/2020 בפל״ג. רוצים להינות מהניתוחים העדכניים? הצטרפו כמנויים – קישור***

ג׳וזף ״ג׳ו״ ביידן הבן הוא הנשיא הנבחר ה-46 של ארה״ב. אחרי חצי שבוע מותח של ספירת קולות, ביידן זכה במרוץ לנשיאות. המאבק המשפטי על הבחירות עדיין לא הסתיים. טראמפ כנראה ינצל את הנרטיב של ״גנבו לנו את הבחירות״ להכין את ״הבייס״ שלו ל-2024 [מקור], אך אנחנו יכולים כבר עכשיו להתחיל להסתכל על היום שאחרי: איך תראה מדיניות החוץ של ביידן עכשיו כשהוא זכה?

בניתוח מס׳ 35, ״הבשורה של ביידן״ [ראו כאן], שרטטנו בקווים כללים את כיוון מדיניות החוץ שלו: ביידן מאמין במנהיגות אמריקנית, אך את המנהיגות הזו הוא מצמיד ללאומנות כלכלית שתמתח את היחסים עם יפן, האיחוד האירופי וסין. העימות עם סין ימשך, הבית הלבן ילחץ על יפן והאיחוד להסכמי סחר ואנחנו נראה מדיניות כלכלית לאומנית יותר בוושינגטון, עם פעולות כמו סבסוד תעשיות, השקעה במחר ופיתוח בשביל להבטיח את היתרון הטכנולוגי של ארה״ב, הגבלת השימוש בטכנולוגיה סינית ועוד.

בזמן שבתוכן ממשל ביידן יהיה דומה לטראמפ, הנרטיב שישלוט במהלך הנשיאות, ודאי ב-2021, תהיה כזו של עידן חדש. אני מניח שאנחנו נראה במחצית השנייה של 2021 את ועידת הדמוקרטיות שביידן דיבר עליה, ויחד אתה יהיו הדיבורים על ליגה דמוקרטית, על שובו של הסדר הליבראלי וחזרתה של ארה״ב כמנהיגה גלובאלית.

אם זה נשמע שאני לא לוקח ברצינות את הנרטיב הזה זה מפני שאני באמת לא לוקח אותו ברצינות. רק מעיון במצע של ביידן ברור שארה״ב לא חוזרת כמנהיגה, אלא כעוד מדינה עם אינטרס. ארה״ב לא תשלח כוחות לנגורנו-קרבאך, ארה״ב לא תפעל צבאית נגד איראן, ארה״ב לא תסייע כלכלית וצבאית לסומליה או אתיופיה או ניגריה בשביל להביא ליציבות בהן. ארה״ב תמשיך לפעול בהתאם לאינטרס הלאומי שלה [ראו כאן], מצמצמת נוכחות היכן שהיא לא חשובה – המזרח התיכון – ומגדילה אותה באזורי חיכוך כמו מזרח אירופה ומזרח אסיה.

ברור לי שזו גישה שקשה לקבל עבור אנשים שבאמת רואים בביידן שינוי לטובה – או שינוי רעה, תלוי מה העמדה שלכם בנוגע לטראמפ. ברור לי שיש מי שרואה בביידן דמות חיובית, שתקטין את השסעים בחברה אמריקנית ותקרב לבבות. העמדה האישית שלי? אין לי מושג. אני תמיד ספקן בנוגע לפוליטיקאים והיכולת שלהם ״לאחות קרעים״. אך הנקודה החשובה היא שבפל״ג אנחנו עוסקים בחישוב האינטרסים הקר בזירה הבינלאומית – והחישוב לא השתנה עם ביידן. אם הבחירות בביידן מבשרות על עידן אחדות חדש בארה״ב – אשריהם ואשרי חלקם, באמת. אך אני לא יודע זאת וזה לא רלוונטי לענייננו.

מה כן רלוונטי? עכשיו אחרי הבחירות אנחנו יכולים להתחיל ולצייר את המדיניות של ביידן בקווים יותר ברורים, מפני שיש לנו הבנה טובה יותר של איך נראת המפה הפוליטית אחרי הבחירות. אפילו בארה״ב, הנשיא תלוי בקונגרס לרוב הפעולות המשמעותיות בתחום מדיניות החוץ – בעיקר ע״י השליטה שלו בתקציב והאישור של בכירי ממשל. ההערכות היו שביידן ייבחר על רקע גל כחול שיסחוף את הסנאט ובית הנבחרים וייתן לדמוקרטים שליטה ברשות המחוקקת והמבצעת. הגל הכחול גם היה מכה שוק על ירך את טראמפ, הטראמפיזם והמפלגה הרפובליקנית, ע״י השגת רוב משמעותי לדמוקרטים. עם שליטה בכל רשויות השלטון, עם רוב משמעותי בקונגרס, הדמוקרטים היו יכולים להתחיל לממש את האג׳נדה שלהם בצורה הנרחבת ביותר, בעוד הרפובליקנים היו קורעים את עצמם בעקבות הכישלון.

זה לא קרה.

הגל הכחול לא התממש. ביידן אכן ניצח, אך בהפרשים זעומים במדינות מפתח. דונאלד טראמפ הצליח למשוך אליו עוד מצביעים – עוד כ-7 מיליון לעומת הבחירות הקודמות – וחלקם הגיעו מקבוצות מיעוטים כמו היספאנים, שחורים מבוגרים ואפילו משבטי הילידים האמריקנים [מקור]. במקביל, בבחירות לבית הנבחרים ובסנאט המפלגה הרפובליקנית הצליחה לצמצם את הרוב של הדמוקרטים בבית הנבחרים, לוקחת – נכון ליום שלישי ה-10/11 – כ-8 מושבים מהדמוקרטים. בסנאט הרפובליקנים איבדו מושב אחד, אך גם אם הם יפסידו בשני המרוצים במדינת ג׳ורג׳יה בתחילת ינואר 2021, שני המרוצים בהם נראה כרגע שיש לדמוקרטים סיכוי לנצח, הסנאט פשוט יחולק שווה בשווה, 50 קולות לרפובליקנים ו-50 קולות לדמוקרטים. משום שסגן הנשיא יכול להצביע בסנאט במקרה של תיקו, לדמוקרטים יהיה רוב זעיר שיהיה תלוי בחודו של קול. עם רוב כזה יהיה קשה מאוד להעביר תוכניות כמו תוכנית המרצה בשווי 2.4 טריליון דולר [מקור], תוכנית הגרין ניו-דיל [מקור] ואפילו אישור מועמדים לקבינט עלול להפוך לקרקס פוליטי.

הגל הכחול גם לא התממש בבחירות הפנים מדינתיות, לבתי המחוקקים של המדינות השונות בארה״ב. בטקסס הדמוקרטים לא הצליחו להפוך את בית הנבחרים [מקור], בעוד הרפובליקנים הצליחו להשתלט לחלוטין על ניו-המפשייר [מקור]. בסה״כ לרפובליקנים תהיה שליטה מלאה ב-22 מדינות, ביניהן פלורידה וטקסס [מקור], שכנראה יראו תוספת אלקטורים וחברי קונגרס אליהן הודות לתוצאות מפקד האוכלוסין של 2020 [מקור].

למה הבחירות הפנים מדינתיות חשובות? משום שהשנה מדינות האיחוד משרטטות מחדש את מחוזות הבחירה בהן. מושבים לבית הנבחרים מחולקים לפי מחוזות בחירה, כשכל מדינה צריכה לעדכן את חלוקת המחוזות בה לפי כמות ופיזור האוכלוסייה בה. אין חוק קבוע כיצד יש לבצע את השרטוט מחדש של מחוזות כל 10 שנים, מה שאומר שכל מדינה קובעת בעצמה איך לשרטט את המחוזות. יש מדינות שעושות זאת ע״י ועידה עצמאית; יש שעושות זאת ע״י ועידה של בית הנבחרים; ויש שהגוף המחוקק עושה זאת, עם יכולת הטלת וטו מצד המושל. משום שהרכב האוכלוסייה במחוז משפיע במידה רבה איזו מפלגה תזכה בו, המפלגות משרטטות את המחוזות כדי למקסם את מספר המושבים שהן יזכו בהם בכל מדינה (פעולה שנקראת גֶ’רימנדרינג, Gerrymandering).

מה זה אומר בפועל? זה אומר שב-2021 הרפובליקנים ישרטטו את המחוזות של כ-180 מושבים בבית הנבחרים [מקור], מכינים את הקרקע למה שהם יקוו יהיה גל אדום ב-2022 שיסחוף את הקונגרס וייתן להם רוב מוצק בסנאט ובבית הנבחרים. השליטה שלהם בטקסס במיוחד חשובה, משום הנטייה של דרום טקסס להפוך בשנים האחרונות יותר ויותר דמוקרטי. עם החלוקה מחדש של המחוזות הרפובליקנים יוכלו לצמצם את היתרון ששינוי האוכלוסייה נותן לדמוקרטים.

שבעוד שגל כחול לא היה, הניצחון הדמוקרטי יוצר תסכול רב בקרב מצביעים רפובליקנים שמאמינים שהבחירות נגנבנו מהם, קו שטראמפ מקדם. נכון שזה נרטיב לא בריא לדמוקרטיה האמריקנית, אך אם הנרטיב ב-4 השנים הקרובות בקרב רפובליקנים יהיה ״גנבו לנו את הבחירות״, האלקטורט האדום יהיה אנרגטי מאוד ומעוניין לנצח את הדמוקרטים בבחירות ב-2022 ובבחירות לנשיאות ב-2024, רוכב על היתרון המבני שיהיה למפלגה עם חלוקת המחוזות.

לבסוף, העובדה שטראמפ זכה לתמיכה בקרב מצביעים שחורים ולטינים, עם תמיכה במחוזות שמאופיינים ע״י עובדי צווארון כחול [מקור], מעידה שלמרות שטראמפ הובס בבחירות, הטראמפיזם חי ובועט. מה הכוונה בטראמפיזם? ב-40 השנים האחרונות המפלגה הרפובליקנית הייתה קואליציה של שני מחנות מרכזיים: הימין הדתי בארה״ב, האוונגלים, ושל מחנה העסקים [מקור]. המפלגה הייתה בעד ערכים של שמרנות חברתית, ממשלה קטנה, צמצום הרגולציה וסחר חופשי.

הפיכתו של טראמפ ב-2016 למועמד לנשיאות התחילה שינוי במפלגה הרפובליקנית: מהמפלגה של וול-סטריט, היא הופכת למפלגת מעמד הפועלים. לא עוד אידיאולוגיה של סחר חופשי וממשלה קטנה, אלא הגנה על עובדים ותוכניות סיוע חברתיות. השינוי הזה לא מסתכם רק בטראמפ – מדובר כאן בתנועה רעיונית, טראמפיזם נקרא לה [מקור], שמעוניינת להפוך את המפלגה הרפובליקנית למפלגה של מעמד הפועלים האמריקני, מפלגה שדואגת לעובד האמריקני, לביטחון של ארה״ב ומצמצת את ההתערבות שלה בעולם. תהליך השינוי נמצא כרגע בעיצומו, ובינתיים נראה שני מחנות במפלגה – אחד שעדיין מייצג את העסקים הגדולים ואת התורמים של המפלגה, ומחנה שני שמייצג את הקול הפופוליסטי יותר ומעוניין לקדם אג׳נדה תומכת עובדים ונגד תאגידים גדולים, במיוחד טכנולוגים.

השינוי במפלגה הרפובליקנית מהמפלגה של כסף גדול למפלגה של הפועלים, מתכתב עם השינוי הרחב יותר בזירה הבינלאומית והמעבר מגלובליזציה שנשענת על עקרונות של ניאו-ליברליזם – סחר חופשי, רגולציה מינימאלית, דגש על יעילות והורדת מחירים  – לגלובליזציה של לאומנות כלכלית, בה הדגש הוא על תעסוקה וייצור, גלובליזציה בה יחסי המסחר מבוססים על הסכמים בין מדינות ולא על גופים בינלאומיים כמו ארגון הסחר העולמי. כפי שציינתי בעבר, רוברט לייטהייזר, נציב הסחר של ארה״ב, הוא בגדר הסנונית הראשונה של העולם הזה [ראו כאן].

אם לסכם, הבחירות לנשיאות של 2020 לא הביאו לדמוקרטים את המנדט הבטוח שהם רצו. טראמפ בהחלט הפסיד בבחירות לנשיאות – אך המפלגה הרפובליקנית לא הובסה אלא להיפך, היא עכשיו נמצאת בעמדה לחלק מחדש את מחוזות הבחירה ולהשפיע על הפוליטיקה בארה״ב לעשור הבא. הרפובליקנים כנראה מקווים לגל אדום ב-2022, מה שאומר שהדמוקרטים וביידן יהיו בבעיה: אם הרפובליקנים ישמרו על הרוב שלהם בסנאט, הם ישתקו את וושינגטון. אם הם לא יצליחו לשמר אותו, הם רק יהפכו את חצי הכהונה הראשונה של ביידן לסיוט.

המשחק של מיץ׳

בשביל להבין את הבעיה בה ממשל ביידן והדמוקרטים נמצאים בה, וההשלכות שלה על הזירה הבינלאומית, אנחנו צריכים להבהיר לעצמנו מה בדיוק החישוב האסטרטגי שהרפובליקנים עושים: הבחירות של 2020 הכינו את הקרקע לבחירות 2022. מחוזות הבחירה ישורטטו מחדש בשביל להבטיח מקסימום נציגים בבית הנבחרים. הטראמפיזם ימשיך להיות הקו המוצהר של המפלגה, וכנראה טראמפ עצמו לא יעלם אלא ימשיך להיות קול חשוב במפלגה הרפובליקנית – מועמדים יחפשו את תמיכתו, והוא ימשיך בעצרות הפוליטיות.

למפלגה יש שתי אופציות ל-2021-2022: היא יכולה לעבוד עם ממשל ביידן, והיא יכולה לעשות לו את המוות. אם יהיה לה רוב בסנאט אחרי ינואר 2021, היא תוכל להפיל כל הצעת חוק ולהכריח את ביידן לבחור מועמדים מתונים יותר לקבינט – מועמדים שיכולים לעבור גם את הרפובליקנים וגם את הדמוקרטים. זה אומר שמזכיר המדינה יצטרך להיות ניצי ביחס לסין, ומזכיר האוצר מישהו שלא מסמן את עצמו כאויב של וול סטריט – כלומר בלי העלאת מיסים או רגולציה חדשה על מוסדות פיננסים. הרפובליקנים יוכלו להשפיע על המדיניות של ביידן, לחסום את האלמנטים הכי שאפתניים באג׳נדה שלו וליצור מתח בין המרכז של המפלגה הדמוקרטית והאגף הפרוגרסיבי בה.

אם אין למפלגה רוב, היא עדיין תוכל לחסום כל חקיקה פדראלית, שכרגע צריכה לזכות בתמיכה של לפחות 60 חברי סנאט כדי לחסום פיליבסטר שעלול להפיל אותה [מקור]. עם רק 50 חברי סנאט בצד הדמוקרטי, המשמעות היא שלא תהיה תוכנית המרצה גדולה שתכלול עוד מענקים לאזרחים ועזרה לממשלות מקומיות, לא תהיה תוכנית תשתיות והגרין ניו-דיל יישאר על שולחן השרטוטים.

התזמון של הבחירות הוא גם יחסית טוב לרפובליקנים: ארה״ב עכשיו מתחילה בגל קורונה שלישי, כשמבצעי חיסון המוניים יהיו – אם יהיה חיסון מאושר – רק במחצית השנייה של 2021 [מקור]. המשמעות היא שכנראה יהיה עוצר חדש במדינות בארה״ב ברבעון הראשון של 2021, עם פגיעה בעסקים ועובדים. הרפובליקנים ינסו להעביר תוכנית סיוע מצומצמת לפני דצמבר 2020 – מתמקדים בהלוואות לעסקים ועזרה לבתי ספר [מקור] – ואז כשביידן יכנס לתפקיד יסרבו להעביר את תוכנית ההמרצה שלו [מקור], או כל תוכנית תכלול סיוע לממשלות מקומיות ושליחת צ׳קים לבוחרים האמריקנים. הרפובליקנים יתעקשו שחייבים להיות ״שמרנים תקציבית״ מול הגרעון, וממשל ביידן יצטרך להיאבק אתם על כל סעיף בתוכנית המרצה חדשה, רואה בינתיים איך מספר המובטלים חוזר לגדול ועוד עסקים מכריזים על פשיטת רגל. לרפובליקנים לא תהיה סיבה לעבוד עם הדמוקרטים משום שהנשיא יהיה דמוקרט, כך שהנזק הכלכלי והקיפאון ייפול על ביידן והדמוקרטים. הרפובליקנים ירוויחו נקודות אצל המצביעים, שיהפכו מתוסכלים מהשיתוק בוושינגטון וירצו להעניש את המפלגה השלטת – הדמוקרטים – וירצו שוב נשיא ״שיכול לגרום לדברים לקרות״ – כלומר נשיא דמוי טראמפ, אם לא טראמפ עצמו.

חשוב כאן לציין שאם אתם דואגים מהתרסקות בשווקים בתרחיש כזה, סביר שהבנק הפדראלי ימשיך להדפיס כמה כסף שנדרש כדי לשמור על השווקים חיוביים. המדדים כנראה ימשיכו לטפס, גם אם מספר פשיטות הרגל יגדל. זה אומר שהקרבות על תוכנית המרצה חדשה לא ישפיעו לרעה על השוק, מה שרק ייתן לרפובליקנים עוד מרחב להתיש את הדמוקרטים.

למה אבל שהרפובליקנים יעשו זאת? מה הם ישיגו מלתקוע מקלות בגלגלים של ממשל ביידן ולהזיק לכלכלה האמריקנית? הרפובליקנים רוצים להיות הרוב בממשל. הם רוצים את השליטה בקונגרס, הם רוצים את השליטה בבית הלבן. אם הם ישתפו פעולה עם ממשל ביידן והדמוקרטים, הדמוקרטים יקבלו את הנקודות על שיתוף הפעולה, לא הרפובליקנים, מה שיפגע בסיכויים שלהם בבחירות 2022. משום שהרפובליקנים כנראה מאמינים שהסיכויים שלהם טובים, כך הרצון שלהם לשתף פעולה קטן. כלומר ככל שהרפובליקנים יותר מאמינים בניצחון שלהם ב-2022, כך עולה הסיכוי שהם ישתקו לחלוטין את וושינגטון עד אז.

זה כמובן נשמע לנו אבסורדי. לכאורה אם הרפובליקנים יתקעו את גלגלי השלטון בוושינגטון הם יואשמו בקיפאון, הם יואשמו במחלוקות והם יפסידו בבחירות ב-2022. אולם הניסיון ההיסטורי מלמד שדווקא הגישה של לעשות את המוות לממשל היא הגישה המנצחת [מקור]: ב-2009 אחרי שהרפובליקנים הפסידו את הקונגרס ואת הבית הלבן, הם התכנסו להגדיר מחדש את האסטרטגיה שלהם. מבינים שהם לא יכולים לקדם חקיקה עצמאית, ושהם לא יכולים לעצור חקיקה דמוקרטית, הם בחרו באסטרטגיה פשוטה: להחרים באופן גורף כל הצעה ופעולה של הצד השני. יותר מזה – אם הדמוקרטים בעד משהו, הרפובליקנים יהיו נגד. לא משנה אם מדובר בתוכניות שהרפובליקנים לפני רגע תמכו בהן, או חקיקה שהם ניסו להעביר – כל מה שהדמוקרטים יתמכו בו, יזכה להתנגדות מוחלטת מצד הרפובליקנים.

זה עבד. השיתוק שהם יצרו בממשל עזר להם לקחת מחדש את בית הנבחרים ב-2010, את הסנאט ב-2014 ואת הבית הלבן ב-2016. ע״י התנגדות מוחלטת לאובמה הם הצליחו להמריץ את ״הבייס״ שלהם, ולרכב על התסכול בוושינגטון בשביל להחזיר לעצמם את השליטה בכל הממשל. תוצאה לא צפויה של המצב היה טראמפ, שנבחר על בסיס התסכול של הבייס מהשיתוק בוושינגטון והרצון למישהו ש- “Gets Things Done”. אולם עכשיו עם הטראמפיזם מבוסס במפלגה, ועם הציפייה לניצחון ב-2022, אין למפלגה סיבה לא לחזור על אותה אסטרטגיה עם ביידן – לעשות לו את המוות, ולשתק את וושינגטון. אנשים יהפכו מתוסכלים, והם יפרקו את התסכול שלהם על המפלגה השולטת דרך בחירה באופוזיציה. זה חישוב ציני, אך סביר שהוא זה שישלוט בהתנהגות של הרפובליקנים בשנתיים הקרובות. אם הם יסחפו את בית הנבחרים והסנאט ב-2022 זה רק יחמיר, והם יחסמו לחלוטין את אפשרות של הנשיא לקדם איזו מדיניות משמעותית שלא נמצאת בהסכמה עם הרפובליקנים.

איך כל זה משליך על הזירה הבינלאומית?

שיתוק, אך לא מול סין

עם משבר בריאותי וכלכלי בבית, עם קרבות פוליטיים בקונגרס, ועם עין על בחירות 2022, ממשל ביידן יהיה מרוכז, בצדק, בזירה הפנימית. 2021 תהיה בסימן הניסיון להעביר תוכנית המרצה חדשה לכלכלה, ואחריה צעדים כלשהם בתחום של אנרגיה ירוקה וצמצום גזי פליטה. אנחנו לא נראה השקעה מאסיבית בתשתיות, אך אפשר ומשום התחרות עם סין הרפובליקנים יהיו מוכנים לתמוך בהשקעות במחקר ובתוכנית לאומית לתעשייה שתקוטלג כחלק מהמאמץ לחיזוק הביטחון הלאומי מול סין. תוכנית כזו יכולה לכלול סבסוד ליצרני שבבים, מענקי מחקר לאוניברסיטאות והטבות מס להשקעות בתחומים טכנולוגיים נבחרים. בכל מקרה, 2021-2022 תהיה בסימן וושינגטון מרוכזת פנימה, מה שיהיה עם השלכות מעורבות לבעלות הברית והיריבות של ארה״ב.

במזרח אסיה, העימות עם סין יהיה קרוב לוודאי קו המדיניות היחיד של הממשל שיהנה מתמיכה דו-מפלגתית. ארה״ב תשקיע בחיזוק הנוכחות הצבאית שלה במזרח אסיה, תמשיך להתעמת עם סין בנוגע לגרעון הסחר וגניבת טכנולוגיה, ותבקש להחזיר אליה קווי אספקה קריטיים לתרופות ומערכות נשק. בהקשר הזה אנחנו יכולים לצפות שמשרד ההגנה במיוחד יפעל לצמצם את התלות של התעשיות הביטחוניות במוצרים מסין, ויבקש להחזיר קווי אספק קריטיים לארה״ב. לשם כך ידרשו הטבות מס, סבסוד ומענקים ליצרנים אמריקנים.

אחת השאלות המעניינות היא איך בדיוק תראה מדיניות הסחר של הממשל מול סין. ברור שהוא ירצה להגן על יצרנים אמריקנים מתחרות לא הוגנת לסין, וירצה ללחוץ אותה בנושאים של קניין רוחני ופתיחת שווקים ליצרנים אמריקנים. אך האם הוא ימשיך עם הסכם הסחר שנחתם בין ממשל טראמפ לסין בתחילת 2020? והאם הוא ישאיר את המכסים שכבר הוטלו במקומם?

התשובה תלויה במי בדיוק ביידן יבחר כנציב הסחר החדש שלו. גם עם שליטה רפובליקנית בסנאט, שני סוגים של נציבי סחר יוכלו לקבל את אישור הסנאט: מצד אחד, נציג סחר גלובליסט, שעדיין מאמין בעקרונות ניאו-ליברלים. נציג כזה יוכל לזכות בתמיכת רפובליקנים ודמוקרטים בסנאט שמייצגים את האינטרסים של וול-סטריט ותאגידים רב-לאומיים. נציג כזה ירצה להסיר את המכסים שהוטלו, ויהיה מוכן לשבת עם הסינים על הסכם סחר חדש במטרה ״לרפא את היחסים״.

הבעיה בשביל ביידן שנציג כזה רק ייתן תחמושת לרפובליקנים: גרעון הסחר בסחורות של ארה״ב הגיע באוגוסט 2020 לשיא כל הזמנים, עמד על כ-84 מיליארד דולר [מקור]. זאת בעוד סין נהנת מעודף מסחר היסטורי, מייצאת הרבה יותר ממה שהיא מייבאת [מקור]. הרפובליקנים יחגגו עם הנתונים האלו ועם נציג סחר גלובליסט, מציירים את ביידן כחלש נגד סין וכבוגד בעובד האמריקני. ההסרה של מכסים גם תוריד את מנוף הלחץ המשמעותי היחיד שיש לממשל ביידן על סין.

האפשרות השנייה היא נציג פרוגרסיבי יותר בנושא סחר, או אפילו השארת רוברט לייטהייזר בתפקידו לעוד כשנה-שנתיים. נציג כזה, אם פרוגרסיבי מהמפלגה הדמוקרטית או לייטהייזר, יבקש להמשיך את המכסים נגד סין וללחוץ אותה בנוגע לסבסוד לא הוגן של חברות ממשלתיות ותוכניות לאומיות לתעשייה, כמו ״תוצרת סין 2025״. בחישוב הסופי עדיף לממשל ביידן ללכת בקו הזה, של מכסים ולחץ על הסינים, ולחסוך מעצמו לא רק ביקורת נוקבת מצד הרפובליקנים אלא גם מצד הזרוע הפרוגרסיבית במפלגה הדמוקרטית. אני מניח אבל שתחילה הוא ינסה לקדם נציג גלובליסט, לאור ההשפעה שיש למחנה הזה כבר עכשיו בתוך צוות המדיניות שלו. רק אחרי שיספוג ביקורת נוקבת על ההצעה למינוי, הממשל יבחר מישהו שישאיר את המכסים וימשיך את קו העימות עם סין.

המזרח התיכון

בזמן שהריכוז של וושינגטון בעצמה לא אומר שהלחץ ירד מסין, הוא כן אומר שלא סביר שנראה חזרה של וושינגטון להסכם הגרעין עם איראן לפני 2022, אם בכלל. למה? כפי שציינתי בעבר [ראו כאן], טכנית לא נשאר יותר מדי הסכם גרעין לחזור אליו. רוב המגבלות על איראן במסגרת ההסכם הישן יוסרו בין 2020 ל-2025. אם ביידן באמת רוצה להשפיע על תוכנית הגרעין האיראנית הוא יהיה חייב לדון בתוכנית חדשה. הבעיה שהאיראנים לא יהיו מוכנים להיכנס למו״מ ללא הקלות משמעותיות בסנקציות, משהו שממשל ביידן לא יוכל לעשות ללא נזק פוליטי משמעותי: הסנקציות שממשל טראמפ הטיל על האיראנים מבוססות על הסימון שלהם כתומכי טרור, אם במימון ישיר או דרך הלבנת הון. לכן אם ממשל ביידן ירצה להסיר סנקציות פיננסיות על איראן, הוא במשתמע יכיר שהיא אינה תומכת טרור – דבר שכמובן ייתפס כאבסורד, וישמש את הרפובליקנים לצייר אותו כתומך טרור לקראת הבחירות ב-2022. הרפובליקנים גם יוכלו לקדם חקיקה נגדית של סנקציות במקביל למהלכי הנשיא בשביל להביך אותו, ולתקוע מקלות בגלגלים של המו״מ עם האיראנים.

מול מצב עניינים כזה, בו יש מחיר פוליטי משמעותי למו״מ עם האיראנים, ממשל ביידן יוכל לבחור באחד משני תרחישים, שיושפעו מרמת הגמישות של טהרן: בתרחיש א׳ ממשל ביידן יחליט שלא להתעסק עם הסכם הגרעין האיראני בשלב הזה של הנשיאות (2021-2022). יהיו הצהרות, יהיו גישושים, אך הסכם חדש לא יהיה והסנקציות יישארו במקומן. בתרחיש ב׳, האיראנים יהיו מוכנים להתגמש בנוגע לדרישה להסרת כל הסנקציות ויתחיל משא ומתן על הסכם חדש. בתרחיש ב׳ רוב הסנקציות עדיין נשארות במקומן, כשסביר להניח שהסנקציות היחידות שיוסרו יהיו אלו המגבילות את הקנייה של מוצרי אנרגיה איראנים ושל מסחר בסחורות לא צבאיות עם איראן. מהלך כזה יזכה לעידוד מצד השותפות האירופיות של ארה״ב, שישמחו על פתיחת השוק האיראני מחדש. ההקלה הכלכלית לאיראנים בתרחיש ב׳ תהיה מינימאלית, אך היא תיתן להם להתחיל משא ומתן ולמשוך את ממשל ביידן לעוד וויתורים שהוא יוכל לעשות במהלך 2022-2024, בהנחה והגל האדום לא יתממש.

עם וושינגטון מרוכזת בעצמה, ועם הסרה חלקית של הסנקציות ומשא ומתן חדש על הסכם גרעין, ערב הסעודית תחפש להתקרב עוד לישראל, ואולי אף תשקול להכריז על נרמול יחסים אתנו. מה שרוב הפרשנים מפספסים בנוגע ליחסים בינינו לסעודים, הוא שלסעודים יש הרבה יותר מה להרוויח מיחסים אתנו מאשר לנו ביחסים אתם. הכלכלה הסעודית היא לא יעילה, תלויה מדי בנפט וסבסוד ממשלתי. ״חזון 2030״ הוא בהחלט מרשים, אך ההעדפה למגה-פרויקטים על-פני רפורמות ותמיכה במיזמים קטנים מעלים סימני שאלה בנוגע לאפקטיביות שלו [מקור]. לבסוף, ערב הסעודית חסרה את הכוח הצבאי המיומן של האמירויות, וחסרה יכולות טכנולוגיות בתחומים של הגנה מפני איומים רקטיים ואיומי מל״טים על שטחה. לכן עבור הסעודים שידוך אתנו הוא הרבה יותר רווחי להם מלנו – התעשייה הביטחונית הישראלית תוכל לעזור להם לסגור את החורים בהגנה מפני איומי טילים, הם יוכלו ללמוד מסביבת החדשנות הישראלית והשקעות משותפות בתחומים של חקלאות, מים, פיננסים, רובוטיקה, אינטליגנציה מלאכותית ואנרגיה ירוקה יתרמו למעבר התעשייתי שהנסיכות רוצה לעשות.

אם הבית הלבן יהיה יותר קר לערב הסעודית ואם הוא יתחיל במו״מ עם האיראנים, לערב הסעודית יהיה מניע חזק לנרמל את היחסים אתנו ולהדק את שיתוף הפעולה הביטחוני, הכלכלי והדיפלומטי אתנו. אנחנו נרצה ביחד לבלום את ההתפשטות האיראנית שעלולה להיות בסוריה, עיראק, תימן ולבנון. אנחנו נרצה להפעיל לובי משותף על חברות אירופיות להימנע מלעשות עסקים עם האיראנים. אנחנו נרצה ללחוץ את מדינות האיחוד, במיוחד גרמניה וצרפת, שלא לשתף פעולה עם האיראנים. ואנחנו נרצה להפעיל לובי חזק בוושינגטון לבלום הסכם גרעין חדש עם איראן.

חדשות מעט יותר טובות עבורנו מאיראן הן בנושא הפלשתיני. ממשל ביידן ירצה שישראל והפלשתינים יחזרו למשא ומתן במטרה להגיע לפתרון על בסיס המתווה של שתי מדינות לשני עמים. אולם כמו במקרה של איראן הקשב של הממשל יהיה נמוך כל-כך שלא סביר שנראה לחץ משמעותי מצדו. הצעד החכם במקרה הזה לישראל הוא לא לתת לוושינגטון סיבה להתרכז בסכסוך, ולשלם מס שפתיים למו״מ – לחזור על הדרישה שקודם הרשות תכיר בישראל כמדינת העם היהודי, להסכים ברמה ההצהרתית להאטת הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות ולא להתנגד להחזרת הסיוע האמריקני לרשות.

העצוב הוא שעבור הפלשתינים החזרה של הסיוע האמריקני והדמוקרטים לבית הלבן תיתפס בקרב מנהיגות הרשות כהוכחה לכמה נכון היה לנקוט באסטרטגית חרם כוללת למאמצי השלום של טראמפ. במקום להסיק שאסטרטגית החרם פוגעת בהם והופכת אותם תלויים בנסיבות, מנהיגי הרשות רק יתחפרו עוד יותר בעמדותיהם, מאפסים את הסיכויים לתהליך שלום חדש. עבור מחנה השלום, הבחירה בביידן רק תמשיך את הקיפאון המדיני.

הזדמנות רוסית

המרוויחה הכי גדולה מהשיתוק בוושינגטון מבין היריבות של ארה״ב תהיה כנראה רוסיה. בשמיעה ראשונה זה נדמה פרודקסלי, משום ביידן הגדיר מפורשות את רוסיה כאיום הכי גדול על ארה״ב [מקור], ונחשב כמי שיפעיל לחץ מקיף נגדה: הוא תומך בסנקציות על רוסיה, תומך בנאט״ו, תומך בהגנת סייבר מול רוסיה ותומך במאבק אידיאולוגי מולה כמי שהוא רואה כאויבת של הדמוקרטיה המערבית [מקור]. אני לא חושב שביידן משקר בנוגע לתמיכה שלו. אני לא חושב שהוא יצמצם את התמיכה בנאט״ו. אני פשוט חושב שאנשים מפספסים נקודה אחת מרכזית: ממשל טראמפ וארה״ב כבר עושים את רוב מה שביידן בעדם.

הבעיה של טראמפ היא כרגיל אופטיקה – משום שהוא נתפס כמי שמחלק מחמאות לפוטין וכמי שמבקר חריפות את נאט״ו, יש נטייה להאמין שבתקופת נשיאותו ארה״ב זנחה את מזרח אירופה לידי מוסקבה. ההפך הוא הנכון: ממשל טראמפ הגדיל את הנוכחות הצבאית במזרח אירופה [ראו כאן], הקונגרס המשיך להטיל סנקציות על רוסיה והממשל שיפר את האבטחה של הבחירות בארה״ב [מקור] ואת יכולות הסייבר ההתקפיות של ארה״ב [מקור]. אלא אם ביידן מתכוון להציב כוחות קבועים במזרח אירופה, משהו שיהיה הפרה חמורה של הסטטוס קוו ביבשת והסלמה מבחינת מוסקבה, לא ברור מה בדיוק ביידן יעשה אחרת לעומת טראמפ. ברור שהוא ידבר אחרת – אך מה קונקרטית יהיו הפעולות שהוא יעשה?

התשובה הכי ברורה כרגע היא שאולי הוא יטיל עוד סנקציות על רוסיה [מקור], שזה כמובן היה יכול להיות משמעותי אם לא היו על רוסיה סנקציות כלכליות כבר חצי עשור מאז סיפוח חצי האי קרים. ביידן יוכל להוסיף עוד אנשים לרשימת הסנקציות על רוסיה בתגובה לפעולות שלה בבלארוס וסוריה, אך שוב – מדובר בעוד אנשים וגופים שיתווספו לאלו שכבר יש נגדם סנקציות. ביידן יוכל לנסות וללחוץ את יפן לצמצם את העסקים שלה עם הרוסים, אך הוא יסתכן לא רק בהתנגדות מטוקיו, אלא גם בהרחבת ההשפעה של סין על תשתית האנרגיה של רוסיה. בקיצור, אין מרחב אפשרויות משמעותי לביידן ללחוץ את רוסיה ללא שליחת כוחות קבועים למזרח אירופה, משהו שלא סביר שהממשל יעשה.

ממשל ביידן כנראה יקדם שיפור בהגנות הסייבר של ארה״ב ובעלות בריתה בנאט״ו והמשך שיפור יכולות הסייבר ההתקפיות שלה. המשמעות היא גדילת הביקוש למוצרי הגנת סייבר, מה שיתרום לתעשייה בכלל ובטח לתחום כאן בארץ. מצד שני, עם ארה״ב ממוקדת בבעיות בבית, המוכנות לסכן חיילים אמריקנים יורדת. גם הקשב לדיאלוג אסטרטגי עם בעלות הברית האירופיות יהיה מצומצם, בטח עם הצורך לבלום את הסינים במזרח אסיה.

נשיאות ביידן כנראה תחליש ותרחיק מוושינגטון שתי מדינות מפתח בפריפריה של רוסיה: פולין וטורקיה. הפולנים מרגישים פחות בנוח עם ביידן לאור הרקורד הדמוקרטי הבעייתי שלהם, והם כנראה יראו התעלמות מצד הממשל שיתמקד ביחסים עם בעלי ברית מסורתיים יותר של וושינגטון באירופה כמו גרמניה וצרפת. הטורקים גם הם סובלים מרקורד דמקורטי בעייתי, והתעלמו באופן בוטה מאזהרות של וושינגטון בנוגע לרכש סוללות S-400 והסלמה מול בעלות ברית אחרות של נאט״ו בים התיכון. ארדואן יכול לצפות לכתף קרה מוושינגטון, ולהמשך הקריסה הכלכלית של טורקיה. פולין תנסה לשנות את האוריינטציה שלה ולהתקרב לטורקיה מול רוסיה, אך הטורקים הם לא שווי ערך לאמריקנים מול הרוסים. זה ישאיר את פולין חשופה במזרח אירופה, ואת הרוסים עם הזדמנות לנצל את הוואקום בשביל לקדם את ההשפעה שלהם ולמצק את ההישגים שלהם.

כמו מה? אפשר לחשוב על שתי זירות מרכזיות: ראשית, בלוב רוסיה תרצה להגדיל את הנכסים הצבאיים שלה ולהכניס את החברות שלה למכרזים לשיקום התשתית של המדינה. עם הפסקת האש שהוכרזה במדינה והחזרה לרמות תפוקת נפט שלפני מלחמת האזרחים [מקור], לוב תהיה שוק מבטיח לחברות רוסיות  והרחבה משמעותית לתחום השפעה שלה באגן הים התיכון ובחזית הדרומית של נאט״ו. שנית, בלארוס. עם ארה״ב ממוקדת בבית, עם פולין חסרת גב אסטרטגי, מוסקבה תוכל ללחוץ את לוקשנקו להתקדם באיחוד של המדינות. הפרס האסטרטגי מבחינת מוסקבה יהיה הצבת כוחות צבא רוסים בבלרוס, לא באופן קבוע אלא ככוחות שנפרסים ומתחלפים כל כמה חודשים, בדומה לכוחות האמריקנים בפולין [ראו כאן]. מוסקבה יכולה להשתמש ברטורקיה האגרסיבית של ביידן כתירוץ בשביל המהלך הזה.

סיכום

הבחירות של 2020 הסתיימו, אך המאבק לשליטה בין הרפובליקנים לדמוקרטים רק התחיל. מקווים לגל אדום ב-2022, הרפובליקנים יעדיפו לשתק את וושינגטון בשנתיים הראשונות של נשיאות ביידן. ממשל ביידן יהיה ממוקד בזירה הפנימית, מעדיף שלא להתקדם מול האיראנים, בסוגיה הפלשתינית, ונותן לרוסיה לנצל את הוואקום בשביל לקדם את השפעתה במזרח אירופה ולוב. הסינים כך נראה יהיו היחידים שלא ייהנו מהשיתוק של וושינגטון, רואים איך קו העימות מולם ממשיך. ממשל ביידן כנראה יהיה, לפחות במחצית הראשונה, ממשל אנמי, לטוב ולרע.




פלג 36: כתום עולה

הורדת הפרק – קישור.

אני רוצה לפתוח את הפרק היום בלענות על השאלה שכנראה חלקכם לפחות שואלים: למה בכלל לדבר על איך תראה מדיניות החוץ של טראמפ בכהונה השנייה שלו, אם כרגע הסקרים חוזים לו הפסד מוחץ בבחירות? אם ההפרש בינו לבין ביידן, נכון ליום ראשון ה-18/10 הוא 9 נקודות [מקור], למה בכלל להשקיע זמן ולהעריך איך תראה הכהונה השנייה של טראמפ? שאלה הוגנת.

כפי שאמרתי  בניתוח הקודם [ראו כאן] אני לא מנסה להעריך מי ינצח בבחירות בארה״ב מפני שאני לא מבין מספיק ולא מכיר מספיק את הדינמיקה הפוליטית בארה״ב. אני כן אבל עוקב אחרי אנליסטים פוליטיים שמתמחים בפוליטיקה האמריקנית, ואני רוצה להציג את הטיעון שלהם ללמה התחרות בין ביידן לטראמפ היא לכל הפחות צמודה הרבה יותר ממה שאנו חושבים, אם לא שונה ממש – לטראמפ לטענת חלקם יש את היתרון במרוץ הזה, יתרון שלא מתבטא בסקרים.

על מה הם מבססים את ההערכה הזו? שני דברים: ראשית, יש בעיה עם הסקרים הנוכחים – עקב המגבלות הבריאותיות של הקורונה, כל הסקרים מבוצעים טלפונית או אלקטרונית. סקרים כאלה הם פחות אמינים מסקרים שנעשים פנים-אל-פנים [מקור]. בנוסף, מצביעי טראמפ נוטים פחות לחשוף את ההצבעה שלהם בסקרים טלפונים [מקור], משום שהם מאמינים שמסוכן להסתמן כ״לא ליברל״, או שהם יפגעו אם ידווחו על ההצבעה האמתית שלהם. שני הגורמים ביחד מושכים את אחוזי ההצבעה של טראמפ למטה.

שנית, מאז 2016 הרפובליקנים צמצו את הפער שלהם מול הדמוקרטים מבחינת חברים רשומים למפלגה במדינות מפתח כמו מישיגן, פנסילבניה ופלורידה [מקור], מדינות שהצביעו לטראמפ ב-2016 כשהפער בין המפלגות היה גדול הרבה יותר. הטענה שלהם היא שטראמפ הולך להפתיע במדינות שהן לכאורה ״בכיס של ביידן״ פשוט משום שיש יותר חברי מפלגה רפובליקנים שיצאו להצביע באחוזים גבוהים יותר מהמקבילים שלהם במפלגה הדמוקרטית. לפי ההערכות של המשקיפים האלו, אם טראמפ יצליח לנצח בפנסילבניה ומישיגן כנראה שהבחירות יסתיימו לטובתו. אני כפי שאמרתי לא מספיק מכיר את הדינמיקה הפוליטית בארה״ב להגיד מה התרחיש היותר סביר, אך ברור שהסקרים לא משקפים את המציאות – והעולם עלול להתעורר ב-4 בנובמבר עם הפתעה כתומה (שוב).

זו אגב הזדמנות טובה לעמוד על נקודה חשובה בנוגע לחיזויים והערכות, נקודה שלצערי טועים לגביה גם אחרי שמשבר הקורונה הפתיע את כולנו: יש שתי תוצאות אפשריות לבחירות לנשיאות – או שטראמפ ינצח, או שביידן ינצח (נשים בצד את האפשרות שאף אחד לא ינצח). גם אם הסיכוי של טראמפ לנצח הוא 1% בלבד, הוא עדיין משמעותי – כי אם הוא יקרה הוא ישנה לחלוטין את התוצאה. הרבה אנשים כשהם עוסקים בהערכות מתמקדים רק בסיכויים של אירוע מסויים ולא בהשלכות שלו – מכאן העיוורון שלהם לברבורים שחורים. גם אם הסיכוי של טראמפ לנצח הוא כמעט אפסי, אנחנו עדיין צריכים להתכונן לתרחיש הזה, משום שזה אחד משני תרחישים בלבד.

דונאלד טראמפ אני חושב הפתיע את כל מי שעסק בכהונה הראשונה שלו. ציפו שטראמפ יוביל את ארה״ב למלחמה, אולי למלחמת עולם שלישית [מקור]. ציפו שהוא יהרוס את הבריתות של ארה״ב, יחריב את הסדר הבינלאומי ויפוצץ את הכלכלה האמריקנית במלחמת הסחר שלו עם סין [מקור]. שום דבר מזה לא קרה. אני חושב שהדבר הכי חשוב להעריך כשאנחנו באים לצייר את הכהונה של טראמפ ל-4 השנים הבאות הוא שטראמפ הוא הנשיא הראשון מאז ג׳ימי קרטר שלא פתח במלחמה חדשה או מבצע צבאי חדש. אפס. לא ״התערבות הומניטרית״ בסגנון אובמה בלוב, לא מבצעי שלום בהאיטי ויגוסלביה כמו קלינטון, ודאי לא מלחמות יבשתיות כמו אלו של בוש. טראמפ הוא הנשיא הראשון מזה 40 שנה שלא פתח במלחמה חדשה איפשהו בעולם.

זה הישג עצום אם לוקחים בחשבון שהוא היה יכול לפחות פעמיים לפתוח בדיוק במלחמות כאלה: כשהאופוזיציה בוונצואלה ניסתה לבצע הפיכה נגד מדורו ב-2019 [מקור], טראמפ היה יכול לשלוח את הכוחות של ארה״ב לסייע להם. הוא היה יכול לשלוח כוחות מיוחדים דרך הים והגבול עם קולומביה, הוא היה יכול לכתוש את ההנהגה של מדורו מהאוויר. הוא סירב לעשות זאת. הוא סירב להקשיב ליועץ שלו לביטחון לאומי דאז ג׳ון בולטון שרצה שארה״ב תחליף את הממשל בוונצואלה [מקור]. טראמפ היה יכול לערב את ארה״ב בפרויקט חדש של החלפת שלטון בדרום אמריקה והוא פשוט סירב.

ההזדמנות השנייה הייתה עם הפלת המל״ט האמריקני מעל מצר הורמוז בקיץ 2019. טראמפ היה יכול להפציץ את האיראנים. הוא היה יכול להטיל עליהם סגר ימי. הוא היה יכול, אחרי שהם שיגרו טילים על בסיס אמריקני בעיראק בתגובה להרג סולימאני בתחילת 2020, להפציץ אותם. הוא היה יכול בתגובה לתקיפה של מתקני הנפט בסעודיה להפציץ את תשתית הנפט של איראן. הוא היה יכול לפתוח במלחמה חדשה במפרץ הפרסי – ושוב הוא סירב [מקור].

העובדה שטראמפ לא פתח במלחמה חדשה היא לא טובה ולא רעה – היא פשוט עובדה. המשמעות שלה היא שטראמפ קרוב לוודאי לא יפעיל את האופציה הצבאית נגד איראן, ואפשר והוא גם יסרב לצאת להגנתה של טאיוואן מעבר להפצצות אוויריות של הכוחות הסינים הפולשים. טראמפ הוא לא מחרחר המלחמה שציירו אותו לפני 4 שנים, ולא סביר שזה ישתנה ב-4 השנים הבאות.

למה אנחנו כן יכולים לצפות? אני רוצה להציג 4 התפתחויות סבירות, ועוד אחת שבזמן שהיא ספקולטיבית יותר, אני חושב ששווה להציג אותה רק בשביל להרחיב את התפיסה שלנו עד כמה המערכת הבינלאומית שלנו נמצאים בשינויים, עם מדינות בונות ומפרקות קואליציות בהתאם לשינוי באינטרסים: המשך המאבק עם סין, עם הסלמה אפשרית במצרי טאיוואן; הסלמה בסכסוך הסחר עם האיחוד האירופי; פיצול של האיחוד בין מזרח אירופה בראשות פולין למערב אירופה בראשות גרמניה וצרפת; מרוץ חימוש במפרץ הפרסי; ולבסוף, הספקולטיבי – גם אם לא ממש ספקולטיבי: התקרבות של רוסיה לארה״ב והתרחקות שלה מסין. זה שינוי שיטלטל לא רק את הדינמיקה האסטרטגית באירופה, אלא גם ילחץ את טורקיה ואיראן. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

מי התגעגע למלחמות הסחר?

ההתפתחות הראשונה היא חזרתן של מלחמות הסחר, שקיבלו הפסקה לשנת הבחירות ומשבר הקורונה. טראמפ לא יכול כרגע להטיל מכסים חדשים על תוצרת סינית ואירופית בלי להקפיץ את האינפלציה בארה״ב ולפגוע בעסקים אמריקנים. אם אבל יש לנו חיסון בסוף 2020 והפעילות העסקית חוזרת לרמה נורמלית בסוף 2021, מכסים חוזרים להיות אופציה ריאלית.

בשביל להעריך מה יהיו היעדים החדשים של ממשל טראמפ ב-2021, שווה רגע לסקור את ההישגים שלו בתחום הסחר בכהונה הראשונה שלו: הוא פתח מחדש את הסכם הסחר החופשי עם דרום קוריאה ושינה אותו כך שיטיב עם יצרנים אמריקנים [מקור]; הוא הגיע להסכם שלב 1 עם יפן, כהכנה להסכם רחב יותר על גישה לשוק היפני [מקור]; הוא העביר גרסה חדשה של NAFTA, בשם USMCA, שהפך בתחילת 2020 את צפון אמריקה לאזור הסחר החופשי הגדול בעולם [מקור]; והוא הגיע להסכם שלב 1 עם סין, בו סין מתחייבת לקנות עוד תוצרת אמריקנית, לשמור על קניין רוחני ולאפשר לארה״ב לבחון את בייג׳ין עד כמה היא עומדת בהתחייבויות שלה [מקור]. בסה״כ, הכהונה הראשונה של טראמפ השיגה הרבה יותר ממה שציפו שתשיג – ואני מזמין אתכם לניתוח מס׳ 2 של פל״ג, ״העולם החדש של בוב״ [ראו כאן]ֿ, בשביל להעריך את ההישגים של ממשל טראמפ בתחום הסחר ושל האיש שהוביל את המערכה – רוברט לייטהייזר.

מה יחכה לנו בכהונה השנייה של טראמפ? אחרי שטיפל בשני שותפי הסחר החשובים של ארה״ב – מקסיקו וקנדה – סביר שהממשל יעביר את הדגש לשלוש חזיתות: בריטניה, האיחוד האירופי וסין. בריטניה נמצאת כרגע בשיחות שנראה שלא מתקדמות עם האיחוד האירופי להסכם סחר חדש לפני שבריטניה יוצאת לחלוטין מהאיחוד ב-2021 [מקור]. ללא הסכם, ב-1 בינואר 2021 בריטניה תצא מהשוק המשותף ותספוג את אותם מכסים שמהם סובלת כל מדינה אחרת ללא הסכם סחר חופשי עם האיחוד [מקור]. במצב כזה בריטניה תהיה נואשת להסכמי סחר חופשי, וארה״ב תכנס לנצל זאת – בריטניה תקבל גישה לשוק הצרכני העצום של ארה״ב, בעוד חקלאים אמריקנים יקבלו גישה לשוק הבריטי [מקור].

כהערת צד, מכסים מצד האיחוד האירופי ושיבוש בשרשרות אספקה יביא יצרנים בריטים ואת ממשלת בריטניה לחפש איך לקצץ עלויות ולייעל את הייצור. יש כאן פוטנציאל לממשלת ישראל ויזמים ישראלים לשדך את החדשנות הטכנולוגית שלנו בתעשייה דור 4 עם הייצור הבריטי. הסכם הסחר החופשי שיש לישראל עם בריטניה ועתיד להיות מופעל ב-2021 יעזור לסחר בין המדינות, והצורך הבריטי לשדרג את יכולות הייצור שלהם ידחוף חברות בריטיות לשוק ההיי-טק הישראלי בחיפוש אחר פתרונות.

הסיפור עם האיחוד האירופי הוא שונה. האיחוד הוא לא מדינה אחת אלא אוסף מדינות, כל אחת עם האינטרסים שלה. גרמניה תרצה לשפר את יחסי המסחר שלה עם ארה״ב ותרגיש את הכאב של מכסים על רכבים אירופים. גרמניה נמצאת במצב בעייתי: הכלכלה שלה מבוססת ייצוא, עם ייצוא מהווה כמחצית מהתמ״ג שלה [מקור]. המודל הכלכלי הזה חווה כעת קשיים מבניים, משום שהעולם זז מדגש על צריכה לדגש על ייצור (״הלאומנות הכלכלית״ שדיברנו עליה בניתוח של ביידן [ראו כאן]). בנוסף, סין משדרגת את בסיס הייצור שלה ועתידה להפוך מלקוח של הגרמנים למתחרה. הביקוש לתוצרת גרמנית עתיד לקטון, וגרמניה לכל הפחות צריכה לדאוג שהביקוש הזה לא יקטן עוד יותר עם מלחמת מכסים. ברלין תרצה הסכם סחר עם האמריקנים גם במחיר של הורדת מכסים ופתיחת השוק החקלאי והתעשייתי של האיחוד לארה״ב.

צרפת לעומתה תלויה במכסים האירופים כדי להגן על השוק החקלאי שלה [מקור], והחברות שלה היום לא מספיק תחרותיות מול עסקים גרמנים [מקור] – מה שאומר שכניסת חברות אמריקניות רק תפגע עוד יותר בכלכלה הצרפתית. ברלין תצטרך לפתור זאת איכשהו, מציעה אולי להגדיל את הסבסוד לתעשייה הצרפתית ומענקים נוספים לצרפת במסגרת קרן ההתאוששות של האיחוד.

בכל מקרה, חזית הסחר עם האיחוד האירופי תהיה אחת משתי החזיתות המשמעותיות של הבית הלבן. מכסים אמריקנים על רכבים ואלכוהול אירופי צפויים להימשך ואף לגדול, בעוד וושינגטון דורשת מהאירופים הורדת מכסים ושינוי הרגולציה שלהם כך שתתאים ליצרנים אמריקנים. האיחוד יתנגד בהתחלה, אך עם תחרות מצד סין, עם בריטניה מצטרפת לשוק של צפון אמריקה ועם המשך מיתון עמוק עקב הקורונה, האיחוד יצטרך להסכים להסכם סחר עם ארה״ב בסופו של יום – כנראה לקראת 2023 או 2024.

מה המשמעויות המעשיות של ההתפתחות הזו? גרמניה תמשיך לדרוך במקום מבחינת הצמיחה הכלכלית שלה, עם תעשיות הייצוא שלה נלחצות מצד סין וארה״ב גם יחד. קרע עלול להיווצר בין צרפת לברלין, קרע שיכול להביא את ברלין סוף-סוף לראות את עצמה לא רק כבנק של האיחוד, אלא גם כמנהיגה שלו. במצב כזה צרפת תדחק לשוליים בעניינים של האיחוד, והיא תחפש לאזן את האסרטיביות החדשה של גרמניה ע״י התקרבות לרוסיה, בריטניה וארה״ב. הכלכלה הצרפתית גם היא תמשיך לעמוד במקום. התקווה הכי גדולה של האיחוד שעם בחירתו של קנצלר חדש ב-2021 ועלייתה של קואליצית מרכז-ירוקה בברלין, גרמניה תחל בהשקעות מאסיביות בתשתית שלה ובתשתיות של האיחוד במסגרת תוכנית ״הגרין ניו-דיל״ [ראו כאן].

ברלין תוכל למנף את הסכם הסחר עם ארה״ב בשביל להשיג גישה לחברות הירוקות שלה, מכניסה אותן לתשתית האמריקנית שקרוב לוודאי תראה השקעה ירוקה תחת הממשל הדמוקרטי שיבואו אחרי טראמפ. יש לאיחוד סיבות טובות להצטרף להסכם סחר עם האמריקנים, אך ייקח לו זמן להבין זאת – כנראה לא נראה הסכם לפני 2023.

אולם בעוד לאיחוד יש סיבה לחתום על הסכם עם האמריקנים, לסינים לא תהיה ברירה אלא להיכנס לעימות גלוי עם וושינגטון. הנקודה הבאה שלנו.

שלב 2 של הסכם הסחר

בואו ניזכר רגע איפה אנחנו עומדים בסכסוך הסחר בין ארה״ב וסין: בסוף 2019 שני הצדדים הודיעו על הגעה לשלב 1 של הסכם הסחר, הכולל קניין רוחני, העברת טכנולוגיה, רגולציה ורכישה של תוצרת אמריקנית. לטענת טראמפ המו״מ על שלב 2 היה אמור להתחיל מיד ב-2020 אך נעצר משום הקורונה. הסינים לא עמדו בהתחייבויות הרכישה שלהם במסגרת שלב 1 במהלך 2020, אך יש להם את התירוץ של הקורונה. נתוני הייבוא מספטמבר מראים שהם החלו להגדיל את הרכישות שלהם מארה״ב, כנראה כתעודת ביטוח במקרה של כהונה שנייה של טראמפ [מקור]. מה יצפה לנו אם טראמפ ייבחר?

בייג׳ין כבר היום מתכוננת להקטין את התלות שלה בייבוא, במיוחד ייבוא של טכנולוגיה, ולהפנות את הייצור שלה לצריכה פרטית, צריכה פרטית שהיא מתכננת להגדיל. אנחנו עוד נדבר על תוכנית החומש הבאה של סין, אך בגדול הסינים מבינים שהעולם הופך עוין להם ולכן הם רוצים לשנות את המודל הכלכלי שלהם מכזה המבוסס על ייצוא לכזה המבוסס על צריכה. יש רק בעיה אחת: הצריכה בסין נמוכה משום סיבות מבניות, בין השאר משום היעדר רשת ביטחון סוציאלית [מקור], היעדר מיסוי אפקטיבי, ודגש רב מדי על השקעות כמנוע צמיחה. הדרך לשנות את המבנה הכלכלי של סין מחייב שינוי פוליטי בה, מה שעלול לסכן את שלטון המפלגה – בגדול בשביל לעודד את הצריכה הפרטית בסין, צריך לשנות את כל המבנה החברתי של סין. אני עוד אדבר על זה בעתיד, אך די אם אומר שנכון להיום יש בסין אם תרצו שני מעמדות: יש את התושבים העירוניים של מזרח המדינה, שנהנים משגשוג חסר תקדים, ויש את התושבים הכפריים של מרכז ומערב המדינה, שחיים במזרח המדינה, עובדים בה, אך לא נהנים מהשפע שהם מייצרים. הסיבה שהם לא נהנים מהשפע הזה היא מבנית, היא חלק מהמבנה של סין המודרנית, וכל שינוי במבנה יערער את השליטה של המפלגה [מקור].

לכן כשהמפלגה מדברת על ״להגדיל את הצריכה הפרטית״, המשמעות האמתית היא ״להגדיל את ההשקעה״, אם פרטית ואם ממשלתית. לאחרונה שי ג׳ינפינג והמפלגה הבהירו שהם מצפים מחברות פרטיות לעבוד באופן הדוק יותר עם המפלגה [מקור], כנראה כחלק מרצון של בייג׳ין לנווט השקעות במשק דרך חברות פרטיות ולא רק דרך חברות ציבוריות. ההשלכות של הגדלת ההשקעה תהיה עוד יכולת עודפת במשק הסיני, שיהיה חייב לצאת למקום כלשהו – אם לא לארה״ב ואירופה, אז למזרח התיכון, דרום אמריקה ואפריקה. אנחנו לא עתידים לראות את הייבוא הסיני משיג את הייצוא הסיני, ואנחנו לא עתידים לראות אותה הופכת לצרכן חשוב בכלכלה הגלובאלית – מה שמכניס אותה למסלול התנגשות עם ארה״ב, ודאי עם ארה״ב של טראמפ.

טראמפ רוצה משרות. האינטרס האסטרטגי של ארה״ב מכתיב שקווי אספקה לרכיבים קריטים בסין יחזרו לארה״ב. האינטרס הלאומי של ארה״ב מכתיב תחרות עם סין בשביל למנוע הגמוניה סינית במזרח אסיה. קחו את הכול ביחד והכיוון של ממשל טראמפ הוא ברור: לעודד עסקים אמריקנים לצאת מסין, לפעול נגד מדינות נוספות במזרח אסיה שמבצעות פיחות במטבע שלהן או סבסוד לא הוגן [וויטנאם היה יעד אחד, ראו כאן], ולהגדיל את הנוכחות הצבאית של ארה״ב במזרח אסיה, גם לבד וגם כחלק מה״קוואד״ עם אוסטרליה, יפן והודו. מה שיגביל את האגרסיביות של הממשל לא תהיה סין עצמה, אלא התגובה של השוק לצעדים של טראמפ.

אנחנו צפויים לראות את ממשל טראמפ נותן הטבות מס לעסקים שיצאו מסין, את המשך ההוצאה של חברות סיניות מהתשתית של ארה״ב ומהשווקים הפיננסים שלה, והגבלות ייצוא נוספות לתעשיות קריטיות לסינים, כמו שבבים, אינטליגנציה מלאכותית [מקור] ורכבים אוטונומיים [מקור]. אני אחזור כאן על משהו שציינתי כבר בעבר אך הוא חשוב לשוב ולהדגיש – אם אתם מושקעים או מנהלים מיזמים בארה״ב שמשותפים עם הסינים, אם אתם מעורבים ביוזמות עסקיות עם חברות סיניות שתלויות בטכנולוגיה אמריקנית – עכשיו הזמן הנכון לבצע הערכת סיכונים לרגישות שלכם להגבלות ייצוא. זה אגב לא תלוי בהאם טראמפ יבחר – כפי שהראתי קו העימות יהיה גם אם ביידן יבחר. מיזמים משותפים בטכנולוגיות חדשות עם הסינים הם בסכנה להיפגע קשות מהגבלות ייצוא – אנא ודאו לפני שיהיה מאוחר מדי שאתם לא חשופים לאפשרות הזו.

בנוסף למשיכת משרות לארה״ב והגבלות ייצוא לסין, ארה״ב תגדיל את הכוח הצבאי שלה במזרח אסיה. אין הבדל כאן בין ממשל טראמפ לממשל ביידן, וההבדל היחיד בין הממשלים הוא שממשל טראמפ כנראה יציב טילים בליסטים במזרח אסיה [מקור] – סביר להניח בגואם, אולי ביפן אם השיח הציבורי יהיה בשל לכך. היתרון המשמעותי ביותר של סין כרגע בזירה היא היכולת שלה לתקוף עם מאגר טילים גדול מגוון מטרות יבשתיות וימיות, כולל בסיסים אמריקנים בגואם ויפן, ונושאות מטוסים בים סין הדרומי. ממשל טראמפ יחפש לאזן את היתרון הזה ע״י פרישת טילים בליסטים משלו – משהו שממשל ביידן לא ינסה משום שהוא יחזיר את ארה״ב לאמנה נגד נשק גרעיני לטווח ביניים שאוסר בדיוק על הטילים שממשל טראמפ ירצה לפרוס [מקור].

השאלה המרכזית שתהיה לכהונה השנייה של טראמפ במזרח אסיה היא לא אם הוא ימשיך בעימות עם סין, אלא מה יהיו הקווים האדומים שהממשל לא ילחץ עליהם. אנחנו יכולים לצפות לעוד סנקציות בשינג׳יאנג, בטיבט והונג קונג. אנחנו יכולים לצפות למכסים על הונג קונג, להפסקה של מכירות שבבים לסין ולהגדלת הנוכחות הצבאית של האמריקנים במזרח אסיה. השאלה הקריטית היא האם נראה עוד עסקאות נשק לטאיוואן וחשוב יותר האם נראה עוד ביקורי בכירים לטאיוואן, אם מארה״ב ואם ממדינות אחרות במערב? הלחץ שהממשל כרגע מפעיל על בייג׳ין דרך טאיוואן עלול להסלים לעימות, משהו שלא בייג׳ין ולא וושינגטון רוצות. התרחיש הסביר הוא שאחרי הבחירות, ממשל טראמפ יצמצם את התמיכה בטאיוואן ויחזור לתמיכה רטורית בעיקר, בעודו בונה את הכוח הצבאי שלו באזור. אם ביקורי הבכירים ימשכו, אם מכירות הנשק ימשכו, זה יהיה סימן שממשל טראמפ מחפש לערער את בייג׳ין ע״י חיזוק של טאיוואן – דבר שיעלה את הסיכויים לעימות במצר.

אולם בעוד מצר טאיוואן כנראה יראה יציבות אחרי הבחירות של טראמפ, מזרח אירופה והמפרץ הפרסי יראו מתיחות חדשה.

בעיות במזרח

ארבע שנים לטראמפ הן ארבע שנים בהן פולין ומדינות מזרח אירופה יכולות להמשיך ולהתרחק ממערב אירופה לקראת מבנה ביטחוני ודיפלומטי עצמאי משלהן. האיחוד האירופי ימשיך לסבסד אותו כמובן, אך בסוף 2024 אנחנו כנראה איחוד אירופי מפוצל באופן סופי – מחנה אחד של הגוש המזרחי בראשות פולין, ומחנה שני בראשות פריז וברלין. למה?

הפולנים, כפי שציינתי בעבר [ראו כאן], בונים ארכיטקטורה אסטרטגית חדשה במזרח אירופה שתשמור על האמריקנים מעורבים באזור גם אם צרפת תצליח לדחוק אותם ממערב אירופה. בזמן שברלין ופריז ינסו לגבש מערך אסטרטגי נפרד מהאמריקנים, ובזמן שהאיחוד ינהל סכסוך סחר עם וושינגטון, ורשה תמשוך משקיעים וגז אמריקני למזרח אירופה, מחפשת לעגן את הנוכחות הצבאית של ארה״ב באזור באינטרסים כלכלים מובהקים.

הרצון של פולין למשוך את ארה״ב למזרח אירופה רק יגדל אם גרמניה תהפוך אסרטיבית יותר, מחלישה את צרפת ומחפשת לגבש את שליטתה באיחוד, שליטה שתבקש להיות לא רק כלכלית אלא גם פוליטית. מזרח אירופה מהווה מקור לכוח אדם צעיר וזול עבור גרמניה. בתרחיש של ירידה בביקוש לייצוא, מדינות מזרח אירופה ירצו לכוון את המסחר שלהן מחדש הרחק מהגרמנים, שלא יוכלו עוד לצרוך את התוצרת של מזרח אירופה. כיוון אחד יכול להיות ארה״ב. כיוון אחר המזרח התיכון. בכל מקרה, פולין תרצה להשיג איזון חיצוני לגרמנים, מה ששוב יקרב אותם לאמריקנים.

לא סביר שנראה בסיסי קבע אמריקנים במזרח אירופה (למה אסביר שכנדבר על ההתקרבות לרוסיה). כן סביר שנראה תמיכה אמריקנית בגיוון מקורות האנרגיה של מזרח אירופה הרחק מהרוסים, אם ע״י גז אמריקני, אם ע״י גז מהים הכספי ואם ע״י גז מהים התיכון. זה שם את ישראל בבעיה – האמריקנים כנראה ירצו לייצא את הגז הטבעי שלהם, רואים בגז הישראלי אם לא מתחרה ממש אז לפחות פרויקט שלא כדאי להשקיע בו את הכסף הדרוש. ישראל תצטרך להביא את ורשה וברלין לשתף פעולה ולהסכים לגיוון מקורות האנרגיה של האיחוד, שבמסגרתו יוקם ה-EastMed. אפשרות אחרת היא הגדלת הייצוא הישראלי למזרח אירופה דרך מצרים בדמות גז נוזלי. בכל מקרה, גז טבעי אמריקני יוזרם למזרח אירופה, יתרום לתיעוש שם ולצמצום גרעון הסחר של ארה״ב.

הדרך היחידה בשביל האיחוד האירופי להפוך את עצמו לשחקן גיאופוליטי משמעותי הוא רק אם הוא יצליח להביא את גרמניה, פולין וצרפת לאותו קו. מפני שגרמניה כנראה תתרחק מארה״ב של טראמפ ותתקרב לעמדה האסטרטגית של צרפת – גם אם גרמניה תתחיל לראות בעצמה כמגנה של אירופה ולא פריז – פולין תתרחק. אנחנו כנראה נראה פיצול בתוך האיחוד בכהונה השנייה של טראמפ.

מירוץ חימוש במפרץ הפרסי

צריך להתחיל במה שאמור להיות ברור מאליו בשלב הזה: טראמפ לא יפציץ את איראן בשביל למנוע ממנה נשק גרעיני. הוא יטיל סנקציות חריפות עליה, הוא יחמש את היריבים שלה, הוא יפגע בזרועות הטרור שלה אם אלו יפגעו באמריקנים – אני לא רואה אבל תרחיש בו מפציצים אמריקנים מחסלים את תשתית הגרעין של איראן, אלא אם האיראנים פתחו קודם במתקפה חריפה על האמריקנים – משהו בסגנון של הפצצת אחד הבסיסים בקטאר או באמירויות, הטבעת נושאת מטוסים או מתקפת טרור גדולה בארה״ב. כל הפצצה באיראן תגרור תגובת נגד טרוריסטית במזרח התיכון, באירופה ובצפון אמריקה. מצר הורמוז יסגר, מתקני נפט בסעודיה יותקפו – הכלכלה העולמית תכנס למיתון עמוק ואתה הכלכלה האמריקנית. אני לא ממליץ לאיראנים לבדוק עד כמה אפשר למתוח את הגבול עם טראמפ, אך מי שמחכה לאופציה הצבאית בכהונה השנייה כנראה ימשיך לחכות.

עם הסרה של התרחיש של תקיפה אמריקנית באיראן, מה התרחישים הסבירים למפרץ הפרסי ל-4 השנים הבאות של טראמפ? ראשית, אנחנו יכולים לצפות שערב הסעודית תמשיך ותחזק את כוחה הצבאי, מחפשת לרכוש מטוסים מתקדמים, מערכות נ״מ, וממשיכה בפיתוח של פרויקט הגרעין ופרויקט הטילים שלה. כהונה שנייה של טראמפ לא עונה על חוסר הביטחון של הסעודים, רק נותנת להם עוד שנים לטפל בו, עם רכישות נשק מארה״ב ועם איראן עדיין תחת סנקציות.

שנית, טראמפ ירצה להוציא את כל הכוחות של ארה״ב מעיראק. יציאה שלהם תוביל להתחזקות של מליציות שיעיות מצד אחד ולמעורבות גוברת של סעודיה במדינה. אם טראמפ יצליח להשלים את יציאת הכוחות ב-2021, אנחנו נראה עימותים אתניים בעיראק בעצימות גדלה והולכת החל מ-2022. האיראנים קרוב לוודאי ישתמשו באנרכיה בעיראק בשביל להמשיך בהעברת ציוד וכוחות לסוריה.

שלישית, עם המשך הסנקציות עליהם ועם הסעודים מתחמשים, טהרן יכולה לבחור שני נתיבים להתמודד עם טראמפ: הראשון הוא להמשיך וללכת ראש בראש עם האמריקנים, לקרוא להתנגדות לנוכחות שלהם במזרח התיכון ולצאת בקמפיין טרור חדש בעיראק וסוריה נגד כוחות אמריקנים שם. הנתיב הזה לא ישיג לאיראנים דבר חוץ מעוד סנקציות. הנתיב השני, והוא זה שצריך להדאיג את ירושלים, הוא לפנות לאמריקנים בהצעה למשא ומתן חדש על תוכנית הגרעין האיראנית. האיראנים יציעו למסור את האורניום המעושר שלהם ולעצור את הייצור של צנטריפוגות מתקדמות בתמורה להקלות פיננסיות והקלות בייצוא של נפט.

לא חושבים שטראמפ יסכים? טראמפ אוהב עסקאות. אם בטהרן יש שמץ של פרגמטיות, היא תציע לאמריקנים וויתורים קונקרטיים בתמורה להקלות קונקרטיות בסנקציות. אני לא חושב שהם יוכלו להשיג הסכם מהותי עם טראמפ, אך הם בהחלט יוכלו להקל חלקית את הלחץ עליהם. למה? ראשית, האיראנים לא יוותרו על תוכנית הגרעין שלהם, משהו שהם רואים בו את קלף ההישרדות של המשטר ואפשר גם את המפתח להגמוניה אזורית [מקור]. זה אומר שהם לא יכולים לתת לממשל את מה שהוא מחפש – פירוק מוחלט של תוכנית הגרעין האיראנית. שנית, ניסיון העבר עם צפון קוריאה מלמד שבזמן שטראמפ אוהב להגיע לועידות וללחוץ ידיים, הוא משאיר את הניהול של המו״מ בידי משרד המדינה והפקידות הבכירה. בניגוד לימי אובמה, בממשל טראמפ הבית הלבן לא ידחוף להסכם עם איראן – ולכן האיראנים לא יקבלו הקלות בנוגע להסכם הגרעין שלהם. הכי טוב שהם יכולים לצפות לו הוא מעין תוכנית שלבים, שככל שהמו״מ יתקדם כן עוד ועוד סנקציות יוסרו. לא תהיה פריצת דרך דיפלומטית, ואיראן עם פוטנציאל גרעיני תישאר גם לנשיא הבא.

כהונה נוספת של טראמפ תמשיך להפעיל לחץ על איראן, ותאפשר לערב הסעודית להתכונן ליום שאחריו. אולם בכל מקרה הכהונה הזו לא תשנה את הדינמיקה של האזור שלנו – האמריקנים יוצאים. הסינים, הרוסים, הטורקים מנסים לעצב לעצמם אזורי השפעה חדשים. מדינות המפרץ יצטרכו לעבוד עם ישראל בשביל לבלום את האיום מאיראן וטורקיה, בעודנו מנסים לגבש סדר אזורי חדש באגן הים התיכון. השינוי המהפכני שטראמפ יכול להביא לא נמצא במזרח התיכון. הוא נמצא מול רוסיה.

תזוזה טקטונית

אני מחפש את המילים להגדיר את המצב הגיאו-אסטרטגי של רוסיה והמחשבה היחידה שעולה לי היא… בעייתי. רוסיה היא המדינה הגדולה בעולם יבשתית, אך לא המדינה המאוכלסת ביותר בעולם. היא לצערה גובלת במזרח בענק הדמוגרפי של סין, במערב בענק הדמוגרפי שהוא האיחוד האירופי, ובדרום באיראן וטורקיה, שהאוכלוסייה שלהן ביחד גדולה מזו הרוסית (160 מיליון מול 140 מיליון).

במשך העשור וחצי האחרון רוסיה עשתה פנייה חדה נגד המערב – רואה את הדומיננטיות האמריקנית כאיום אסטרטגי, רוסיה מיצבה את עצמה כמתנגדת להגמוניה של ארה״ב ובעלות בריתה בנאט״ו [מקור]. מה זה אומר בפועל? שהיא בלמה את ההתפשטות של נאט״ו בקווקז, הכניסה את אוקראינה למערבולת של מלחמת אזרחים כדי למנוע את צירופה לאיחוד, תמכה במשטרים עוינים לאמריקנים כמו משטר אסד והאייתוללות ומפעילה היום רשת של שכירי חרב שפועלים במזרח אירופה, אפריקה ודרום אמריקה [מקור]. רוסיה הפכה עצמה למה שקוראים לו בתיאוריה של יחב״ל ״מעצמה רוויזיוניסטית״ – מעצמה שמנסה לשנות מהיסוד את הסדר העולמי הנוכחי.

כחלק מהיותה מעצמה רוויזיוניסטית, מוסקבה התקרבה לבייג׳ין, מהדקת את הקשרים הכלכלים, הביטחוניים והדיפלומטים שלה. הן הפכו ביחד לגוש חוסם לארה״ב במועצת הביטחון של האו״ם, מגנות ביחד על המשטרים בוונצואלה, איראן וסוריה. אחרי הסנקציות של המערב ב-2014 בעקבו סיפוח חצי האי-קרים, רוסיה פנתה לסין כמקור להשקעות וכצרכן חלופי של הנפט והגז הרוסי. לכאורה ביחד סין ורוסיה הן גוש חוסם להגמוניה האמריקנית באירו-אסיה, וביחד יכולות להיות מעצמת-על חדשה מול האמריקנים. יש רק בעיה אחת בשביל רוסיה: סין היא לא אוהב, היא אויב.

רוסיה וסין מתחרות על אותם אזורי השפעה במרכז אסיה, וסין עדיין לא שכחה שחלק מקו החוף הפסיפי של רוסיה היה פעם שטח סיני [מקור]. האגרסיביות של הסינים בשנים האחרונות, ודאי בזמן משבר הקורונה, צריכה להדאיג את רוסיה – הם הפכו תלויים כל-כך בסין כלכלית וטכנולוגית, שאם בייג׳ין תרצה היא עלולה לכופף את מוסקבה לרצונה, מכריחה אותה לדוגמה למכור לה נפט במחירי הפסד, או למסור את ההשפעה על הרפובליקות של מרכז אסיה לטובת סין. יש גם את האפשרות שסין תדרוש זכויות בים הארקטי, זכויות שהיא תדרוש מהרוסים.

כל עוד הרוסים ממשיכים ללכת ראש בראש בארה״ב, הם תלויים בסינים. הם גם צריכים להתמודד עם טורקיה בחזית הדרומית שלהם, עם האיום בהתפשטות נוספת של נאט״ו והאיחוד האירופי למזרח אירופה וצריכים להחזיק את משטר אסד בסוריה וכוחות במזרח לוב. רוסיה היא לא מדינה עשירה מספיק בשביל לנהל מאמץ רב מערכתי מול כל-כך הרבה יריבים. עם הזמן טורקיה תתפשט לתוך מזרח אירופה והקווקז, בעוד סין תהפוך אגרסיבית יותר במרכז אסיה ובסיביר. מוסקבה אז תמצא עצמה לבדה – האם היא באמת מוכנה להתמודד עם תרחיש כזה ולהמר שתשרוד?

הפתרון הוא להתקרב לאמריקנים. הפתרון הוא לקחת צעד אחורה ביחסים עם הסינים ולהתקרב חזרה למערב. עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים: ״ניצן, אין סיכויי שזה יקרה״. אני יודע שזה נשמע כרגע מעט הזוי שרוסיה וארה״ב יהיו באותו צד, אך אני רוצה להסביר בדיוק למה אני מתכוון ולמה אני חושב שזה לא כל-כך הזוי כפי שאנו חושבים: ראשית, כשאני מתכוון שהרוסים יהיו באותו צד עם האמריקנים, אני מתכוון שמוסקבה לא באופן אוטומטי תהיה נגד ארה״ב בכל סוגיה. אני לא חושב שרוסיה עומדת להצטרף לנאט״ו – אך אני חושב שהיא תהפוך לשחקן יותר ניטראלי, עובדת עם ארה״ב במקומות בהם יש דמיון אינטרסים בין הצדדים. מה למשל?

א׳, טורקיה. ההתפשטות הטורקית במזרח הים התיכון, בקווקז, בצפון אפריקה, מאיימת על החזית הדרומית של רוסיה לא פחות משהיא מאיימת על החזית הדרומית של אירופה. הרוסים יכולים לעבוד עם האמריקנים בשביל להביא להפסקת אש והצבת כוחות שלום קבועים בקווקז, לתמוך ביוון בים האגאי ולעבוד עם ארה״ב על הסדר מדיני ללוב. מול חזית אחידה של וושינגטון ומוסקבה, אנקרה תצטרך לבחור בין להיכנס לתלם ולהוריד את המתיחות באזור או לראות את המאמצים שלה נבלמים ע״י שתיים מהמדינות החזקות בעולם.

ב׳, ניתוק של סין מהאנרגיה הרוסית. סין כרגע נהנת מגישה כמעט בלעדית לתשתיות האנרגיה של רוסיה משום שהיא המקור הכמעט בלעדי להון להשקעה בהן. הסנקציות של האיחוד האירופי וארה״ב מונעות מחברות מערביות להיכנס לשוק האנרגיה של מוסקבה, מונעות ממנה לגוון את מקורות המימון ואת יעדי הייצוא שלה. אם לסין תהיה גישה בטוחה למשאבי אנרגיה דרך היבשה, וושינגטון לא תוכל להטיל מצור ימי אפקטיבי עליה. אני יודע שגם זה נשמע הזוי בשבילנו, אך במקרה של הסלמה במזרח אסיה, ארה״ב תרצה להשתמש בעליונות הימית שלה לכופף את סין. היא צריכה בשביל זה לתת עצמאות אסטרטגית לרוסיה. היא צריכה בשביל זה לאפשר השקעות מערביות חדשות בתשתית.

אני לא מציע שוושינגטון תממן לרוסים את פיתוח התשתיות שלה – רק שהיא תסיר את הסנקציות שמונעות מחברות מערביות לעבוד בסיביר. הן יעזרו לרוסים לפתח מתקני הנזלת גז ומסופי נפט, שיוכלו לספק את צרכי האנרגיה של יפן, דרום קוריאה, ודרום מזרח אסיה. מהלך כזה גם יקטין את היכולת של סין לשבש את המסחר במזרח אסיה ע״י סגירת ים סין הדרומי לשיט.

ג׳, פרויקט הגרעין האיראני. גם מוסקבה, בסופו של יום, לא רוצה לראות איראן חמושה גרעינית על סף דלתה. גם אם המטרה הראשונה של איראן תהיה ערב הסעודית ואחריה ישראל, היא כנראה תמשיך לרוסיה. שיתוף פעולה אמריקני-רוסי יכול להביא לפירוק מוחלט של יכולות העשרת האורניום של טהרן ופיקוח הדוק על התשתית האזרחית שלה. מוסקבה לא תעזור לאיראנים לעקוף סנקציות, לא תבלום מהלכים של ארה״ב במועצת הביטחון ואולי אף תעזור לוושינגטון לסמן את הגופים הסינים שעוזרים לאיראנים לעקוף את הסנקציות המערביות.

לרוסיה וארה״ב יש אינטרסים משותפים בתחומים רבים, בדיוק כמו שיש להם מחלוקות שניתנות לגישור אם שני הצדדים יהיו מוכנים לדבר זה עם זה במקום לראות את השני כנסיך הרוע. אני מתכוון כאן בעיקר לארה״ב. טראמפ הוא כנראה הנשיא היחידי שיהיה מוכן לשבת עם פוטין ולדבר בצורה עניינית על עצירת ההתפשטות של נאט״ו במזרח אירופה, הסכמה בנוגע להישארות אסד בסוריה והצעה להכריע את גורלו של חצי האי-קרים במשאל עם תחת פיקוח בינלאומי.

כן, ההתנהלות של רוסיה הייתה כשל בריון בעשור האחרון, אך זו רוסיה – מוסקבה מתנהלת לפי הכללים של ״ריאל פוליטיק״, של חישובי כוח קרים. לנסות ולדרוש ממנה להיות מעצמה ליברלית נאורה היא דרישה גדולה מדי, שרק תיצור עוד מתחים בין ארה״ב לרוסים. ארה״ב לא צריכה לוותר על מזרח אירופה בשביל רוסיה, והיא לא צריכה לראות ברוסיה ידידה – אך היא יכולה ע״י גישה פרגמטית להפוך אותה לבעלת ברית במאמץ להשתלט על שלוש המעצמות האסיאתיות הסוררות – סין, טורקיה ואיראן.

סיכום

הנשיאות השנייה של טראמפ קרוב לודאי שלא תביא לסוף העולם, בדיוק כפי שהכהונה הראשונה לא עשתה זאת. טראמפ ימשיך ויקדם את הקו הלוחמני שלו בסחר בינלאומי, מפעיל לחצים כבדים על האיחוד האירופי לפתוח את השווקים שלו לתוצרת אמריקנית. בריסל תסכים בסוף, אחרי שברלין תכפה את ההסכמה הזו על פריז. במזרח אסיה, המתיחות עם סין תישאר, עם הגדלת הנוכחות הצבאית של ארה״ב והמשך הניתוק הטכנולוגי והכלכלי בין שתי המעצמות. היחסים עם טאיוואן כנראה יתקררו, אך מצד שני אנו נראה את הצבתם של טילים בליסטים אמריקנים באזור. כאן אצלנו במזרח התיכון כהונה שנייה של טראמפ לא תשנה את העימות המתמשך בין איראן לסעודיה על השפעה, וטהרן תוכל לקוות להקלה חלקית בסנקציות אם היא תהיה מוכנה לבלוע את הכבוד שלה ולשבת עם טראמפ לשולחן המשא ומתן.

הדבר המשמעותי ביותר שטראמפ יכול לעשות ואפשר והוא יקרה בכהונה השנייה, אם הקונגרס יאפשר זאת, היא התקרבות של רוסיה למערב והתרחקות שלה מסין. לרוסים יש הרבה מה להרוויח משינוי אסטרטגי כזה, כמו גם לארה״ב. השאלה היא אם הממסד בוושינגטון יהיה מוכן להחליף את הגישה העוינת שלו למוסקבה. אפשר וככל שהיחסים עם האירופים יהפכו מתוחים יותר והעימות עם הסינים יהיה ברור יותר, וושינגטון תהיה מוכנה לשקול התקרבות מחדש למוסקבה. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 32: המתיחות במצר טאיוואן

הורדת הפרק – קישור.

לפני שנתחיל בפרק היום, אני רוצה לחלוק אתכם כמה מחשבות: הפרק היום הוא פרק טיפה שונה מהפרקים הרגילים של פל״ג. בחודש הקרוב, בתקופת החגים, אני רוצה לשחק קצת עם הפורמט של הפרקים של פל״ג ולנסות פורמט אחר, פורמט שלא יהיה פורמט קבוע חדש, אלא עוד פורמט של הניתוחים בפל״ג. אסביר: אני עובד כיום על פיתוח של מתודולוגיה מקצועית ל״משחק הגדול״ וקיבוע ה-DNA הייחודי ש״המשחק הגדול״ פיתח עם השנים. בחודשים הקרובים אני מקווה לפרסם הצהרת משימה ועקרונות, כמו גם לגבש מסמך מתודולוגיה של הניתוח הגיאופוליטי.

כחלק מהחשיבה בצורה מתודית על ״המשחק הגדול״, על פל״ג, אחד הפערים ששמתי לב אליהם הוא שפל״ג בדרך כלל מתעסק בניתוח ברמה האסטרטגית, כשאני לוקח אירוע כזה או אחר מהיום-יום שלנו ומציב אותו בתוך מסגרת רחבה יותר – התמונה הגדולה, ההקשר הרחב יותר שנותן משמעות לאירועים שעוברים עלינו וגם עוזר לנו להבין מה יהיו האירועים הבאים, מה תהיה מגמת הדברים.

הבעיה שאחרי שביצעתי את הניתוח האסטרטגי, אחרי שציירתי את התמונה הגדולה יותר, אני לא חוזר מפעם לפעם לזירה בשביל לעקוב אחר ההתפתחויות בה. זו בעיה משתי סיבות: א׳ אם אני לא עוקב אחר הזירה, הניתוח עלול להתגלות כלא נכון ולא אגלה זאת. לכן בדרך כלל אני עוקב אחר הזירה, גם אם אני לא מפרסם דבר בפל״ג, בשביל לראות האם התחזיות מתממשות ואם לא, מה פספסתי ומה המסקנות – לדוגמה, אחרי שהערכתי שמחיר הנפט ימשיך להיות נמוך ואף שלילי, הקיצוץ של אופ״ק הצליח לייצב אותו. ביחד עם אי-הגעתו של הלם החוב בקיץ האחרון הבנתי שהצד הכלכלי שקשור לדינמיקת השוק הוא הצד החלש שלי – הוא גם צד שפחות קשור ישירות לגיאופוליטיקה. לכן כפי שאולי שמתם לב בניתוחים מאז אני מתמקד במרכיבים יותר של מקרו-כלכלה ובהזדמנויות עסקיות, מאשר בניסיון לחזות את תזוזות השוק.

הסיבה השנייה שהפער הוא בעייתי היא מפני שאני לא מביא לידיעתכם התפתחויות חשובות, שחשוב להדגיש גם אם הסברנו כבר את התמונה הגדולה. כפי שציינתי בעבר הקמתי את פל״ג בשבילכם, ואני מודע לחלוטין שהקהל של פל״ג הוא מגוון – כלומר אני יודע שחלק מהמנויים כנראה מודעים יותר להתפתחויות בזירות מסוימות ממני, בעוד אחרים משתמשים בפל״ג כמקור הכמעט יחיד שלהם לחדשות וניתוחי חוץ. אני לא רוצה להפוך את פל״ג לגוף חדשות – המטרה שלי היא לא לתת לכם מידע, אלא לתת לכם ידע: הבנה של מה קורה, ביחד עם המלצות קונקרטיות מה אפשר לעשות. ברור לי שלא כל ההמלצות רלוונטיות לכל אחד, ברור לי שחלקכם עוקבים רק בשביל ההבנה – אך בכל מקרה המטרה היא לספק ידע שאפשר לפעול על פיו. פל״ג לא נועד לענות על ״מי״, ״מתי״ ו״איפה״ אלא על ״למה״ ו״מה הלאה״. זה הערך של פל״ג. אולם אם בסופו של יום אני לא מוודא שאתם מעודכנים בהתפתחויות חשובות, לא רק בתמונה הגדולה, אז פל״ג הוא לא שלם – הוא לא מציג לכם תמונת איומים והזדמנויות עדכנית, מביא לידיעתכם אירועים שכדאי לשים לב אליהם ואירועים שהם בעיקר רעש.

אז אני רוצה להתחיל ולשלב בתוך הפרקים של פל״ג לא רק את הניתוחים הגדולים – הם תמיד יהיו – אלא גם מה שכרגע אקרא לו ״סקירות״, עד שאמצא את המונח המדויק. הפרק היום בא לסקור בפניכם התפתחויות חשובות ביחסים של סין עם המערב, ואת המתיחות הגוברת בין סין וטאיוואן. הסקירות לא בהכרח יהיו רק על זירה אחת – אפשר והן יהיו על כמה זירות, תלוי בשטף האירועים ובנושאים שחשוב לשים אליהם לב. אני אשמח לשמוע מה דעתכם על הסקירות, האם הן שמושיות, מה הייתם רוצים לראות בהן – אולי פינה קבועה על הזירה הקרובה שלנו? אולי פינה קבועה על טכנולוגיה? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם. אתם יכולים לשתף אותי בהן דרך דף צור קשר באתר, דרך הקבוצה בפייסבוק וכמובן דרך המייל בכתובת nitzanfoucks@gmail.com. אשמח לשמוע את המחשבות שלכם. כפי שציינתי, בשלושת השבועות הקרובים יהיו שלוש סקירות, כך שאני ממליץ להמתין עד שתשמעו את כולן כדי לחוות דעה.

אז אחרי ההקדמה הזו, בואו נתחיל בנושא שלנו – מה מתחולל במצרי טאיוואן, ולמה אסור לבטל את האיום הסיני כאיום ריק. בואו נתחיל.

משבר היחסים בין סין לארה״ב

עסקנו בסין בפעם האחרונה בתחילת יולי 2020, כשדיברנו על המתיחות בגבול בינה לבין הודו והמשחק האסטרטגי שהן משחקות על השליטה בנהרות של דרום אסיה ובטיבט [כאן]. סין הייתה במוקד של פל״ג במספר פרקים, בין השאר מפני ש״קיסר אדום״ נתן לי הבנה עמוקה של בייג׳ין ולכן גם הניתוח של הפעולות שלה היה הרבה יותר קל. במספר ניתוחים עסקנו בהשפעה של הקורונה על סין ואיך היא תשפיע על היחסים של המערב עמה, במיוחד בניתוח מס׳ 14 ״העתיד של יחסי ארה״ב-סין״ שפורסם בסוף מאי 2020 [ראו כאן], שם הראתי שעתיד היחסים בין סין וארה״ב, בין סין והמערב, הוא של מתיחות ותחרות במסגרת מאזן כוח נגד בייג׳ין, מרוץ חימוש ודחיקה של סין החוצה מכלכלות מערביות.

התחזיות לא רק שהתממשו, אלא התממשו מעבר למצופה – בריטניה הוציאה את חוואווי מתשתית ה-5G שלה [מקור], עם מדינות נוספות כמו צרפת [מקור], דנמרק [מקור] ופולין [מקור] חוסמות באופן בלתי רשמי את חוואווי מתשתית ה-5G שלהן. במקום לאסור ישירות על חוואווי להשתתף, המדינות מתכננות את הרגולציה שלהן כך שתחסום את חוואווי מבלי שהדבר יעשה באופן רשמי. כך למדינות יש מרחב הכחשה מול סין, מבלי להתעמת עם ארה״ב.

היחסים בין סין וארה״ב המשיכו להידרדר בקצב שמעלה אצלי ואצל אנליסטים נוספים את התהייה אם אין כאן ניסיון של מישהו במחלקת המדינה או בממשל טראמפ לשרוף את כל הגשרים בין ארה״ב לסין למקרה וביידן יבחר. בין הצעדים שננקטו בחודשים האחרונים: הגבלות הוטלו על תנועת דיפלומטים סיניים בארה״ב, שחייבים כעת לדווח על כל תנועה למחלקת המדינה [מקור]. הקונסוליה הסינית ביוסטון נסגרה ב-22 ביולי, בהאשמה שהייתה מעורבת בריגול טכנולוגי [מקור]. במאי ארה״ב הודיעה שתסלק סטודנטים וחוקרים סיניים בארה״ב עם קשרים לבתי ספר צבאיים בסין [מקור]. באוגוסט הוטלו הגבלות נוספות על ייצוא שבבים לחוואווי, במטרה להדק את טבעת החנק סביב החברה ע״י סתימת פרצות בהגבלות הקודמות שפורסמו – חוואווי כיום לא יכולה עוד להזמין שבבים מתקדמים בארכיטקטורה של 7 ננו-מטר ומטה עקב ההגבלות האמריקניות [מקור], מה שנותן יתרון משמעותי ליצרני טלפונים אחרים מולה. בשיא המתיחות בין סין והודו ביולי ארה״ב קיימה לראשונה מזה שנים תרגיל ימי המערב שתי נושאות מטוסים בים סין הדרומי, הפגנה ברורה של כוח כלפי בייג׳ין [מקור].

הסינים כמובן לא נשארו חייבים, אך בזמן שהם הגיבו לכל צעד אמריקני בצעד משלהם, הם דאגו שהצעד יהיה פרופורציונאלי במטרה לא להסלים את העימות. סין בעצם נגררת בחודשים האחרונים אחרי ארה״ב, מנסה להציל את כבודה מבלי לגרום לאסקלציה: כשארה״ב הטילה הגבלות תנועה על דיפלומטים סינים, הסינים הטילו עוד הגבלות תנועה על דיפלומטים אמריקנים [מקור]. כשארה״ב הגבילה את הכניסה של עיתונאים סיניים שעובדים בגופי התקשורת של המפלגה אליה [מקור] סין גירשה עיתונאים אמריקנים משטחה [מקור]. כשהאמריקנים סגרו את הקונסוליה הסינית אצלם, הסינים סגרו את הקונסוליה האמריקנית בצ׳נגדו (Chengdu) [מקור]. כשארה״ב אישרה שדרוג טילי פטריוט לטאיוואן בסך 620 מיליון דולר [מקור], סין הטילה סנקציות על לוקהיד מרטין [מקור].

למרות שהצעדים של סין הם רק שיקוף של הצעדים האמריקנים, הפעולות של הסינים עוזרות לדרדר את היחסים בין שתי המדינות, מה שיכול להיות המטרה של מי שעומד מאחורי הפעולות של ארה״ב מלכתחילה. קשה לדעת מי בדיוק עומד מאחורי הפעולות האמריקניות מפני שיש כאן הסלמה מובהקת בעימות בין סין לארה״ב אך מבלי שום פרסום רשמי או הוראה רשמית של הנשיא או הבית הלבן. ההסלמה הזו גם מתרחשת בו בזמן ששני הצדדים מדגישים את המחויבות שלהם לשלב 1 של הסכם הסחר בין המדינות – כשהסינים רוכשים תוצרת חקלאית מהאמריקנים [מקור] וממשל טראמפ נמנע מלהטיל מכסים על סין.

הסבר אחד להתנהגות הממשל הוא שהממשל רוצה לשמור על ההסכם בשביל לא להעלות את יוקר המחייה לאזרחים אמריקנים ולפגוע בעסקים אמריקנים, שגם ככה נפגעו מהקורונה. בו בזמן הוא מעוניין להצטייר כקשוח עם סין, ומפעיל עליה לחץ קבוע כדי שתעמוד בהתחייבויות שלה להסכם הסחר.

הסבר שני הוא שמפני שהקשב של הנשיא ממוקד בזירה הפנימית ובניצחון בבחירות, מזכיר המדינה, ביחד עם ניצים אנטי-סינים בממשל, פועלים בחופשיות בשביל להסלים את היחסים, חלקית מתוך חשש שאם טראמפ יפסיד בבחירות וביידן יבחר, ביידן עלול לנסות ולהתקרב מחדש לסין. אחד היועצים הקרובים לפומפאו הוא אדם בשם מיילס מאוצ׳ון יו (Miles Maochun Yu), פרופ׳ ללימודי מזרח אסיה והיסטוריה צבאית באקדמית הצי בארה״ב [מקור]. יו מאמין שארה״ב אינה יכולה לשנות את סין כל עוד המפלגה הקומוניסטית בשלטון, ושהניסיון להשיג יחסים הדדים, ״Win-Win״ הם לא יותר מתעמולה סינית. האופציה היחידה מבחינת ארה״ב מול סין היא להיות ברורה באינטרסים שלה ולא לחשוש מעימות נגדה [מקור].

יהיה אשר יהיה ההסבר להתנהגות הממשל, התוצאה בפועל היא המשבר החמור ביותר ביחסים בין סין לארה״ב מעולם. היציאה של עיתונאים אמריקנים מסין והסגירה של קונסוליות פוגעת ביכולת של שני הצדדים לתקשר זה עם זה ולהבין זה את זה. הסנקציות על חברות סיניות בארה״ב, הרצון להוציא חברות סיניות מהבורסה האמריקנית, פוגעים ביחסים הכלכליים בין שתי המדינות ומעודדים עוד מתיחות, כשפחות ופחות קולות בקהילה העסקית ינסו לרסן את הממשל בוושינגטון. הסינים אולי מנסים לא להסלים את המשבר, אך בכך שהם מגיבים לכל צעד של וושינגטון בצעד דומה מצדם הם עוזרים לדרדר את היחסים. בשביל טאנגו צריך שניים, גם בשביל לריב.

בזמן שלא ברור מדוע האמריקנים מדרדרים את היחסים עם הסינים, הסיבה להצטרפות של מדינות נוספות אליהם ביצירת מחנה אנטי-סיני היא יותר ברורה: חוק הביטחון הלאומי של הונג קונג. בסוף מאי השנה הקונגרס הלאומי של סין החליט על חקיקת חוק ביטחון לאומי שיוחל על הונג קונג ויאבק בפעילות הבדלנית בשטחה [מקור], כלומר בהפגנות לדמוקרטיה ששיבשו את החיים בעיר למעלה משנה. עבור מדינות כמו גרמניה, בריטניה וצרפת חוק הביטחון הלאומי הוא הפרה בוטה של הסכם ההעברה שנחתם בין בריטניה לסין ב-1997, ובמסגרתו בייג׳ין התחייבה לשמור על האוטונומיה הדמוקרטית של הונג קונג עד 2047 [מקור]. חוק הביטחון הלאומי הופך כל ביטוי נגד בייג׳ין לפעולה בדלנית שעונשה מאסר, והעובדה שהוא נחקק ע״י המחוקק בבייג׳ין ולא זה בהונג קונג הוא הפרה בוטה של האוטונומיה של העיר. ראש ה-MI-6 לשעבר פרסם ביולי מאמר ב-Financial Times בו טען ש״ששת החודשים האחרונים חשפו יותר על סין משש השנים האחרונות״ [מקור]. אינני יודע מתחת לאיזה סלע הוא חי עד אז, אך טוב מאוחר מאשר אף פעם.

בייג׳ין מאבדת תומכים וחברים באירופה. היחסים עם ארה״ב נמצאים בנקודת משבר היסטורית. הניסיון שלה לאתגר את הודו בגבול בהימלאיה רק קירב את הודו לארה״ב ויפן [מקור] והבריונות שלה נגד אוסטרליה רק הוכיחה לקנברה את החשיבות של גיוון יעדי הייצוא שלה [מקור] וכנראה תביא להתקרבות שלה להודו ויפן. כפי שאמרתי בניתוח מס׳ 14, הגיאוגרפיה של סין אינה סלחנית לבריונות – סין מוקפת מעצמות יריבות שישמחו לנצל את התירוץ הראשון כדי ליצור מאזן כוח נגדה. סין נתנה להם בחודשים האחרונים הרבה תירוצים – והם מנצלים אותם עד תומם. אם ממשל ביידן ב-2021 ינסה להתקרב לסין, הוא יראה התנגדות לא רק מצד הרפובליקנים וחלק מהדמוקרטים בקונגרס, אלא גם מצד בעלות הברית של אמריקה במזרח אסיה ואירופה.

בזמן שאני אישית שמח לראות את העולם מתחיל ללחוץ על סין, מתחיל ללחוץ על המפלגה הקומוניסטית, קיימת גם סכנה בלחץ הזה: ככל שלוחצים את סין יותר, כן היא הופכת רגישה יותר לסוגיות של ביטחון לאומי וריבונות לאומית. כפי שהראתי ב״קיסר אדום״ שי ג׳ינפינג והמפלגה מאכילים את העם הסיני מזה עשור או יותר [ראו כאן] שסין מנסה לחזור למקומה הטבעי בעולם אחרי ״מאה שנות השפלה״. היחסים של סין עם העולם נתפסים דרך הפריזה של ״מאה שנות השפלה״, מה שאומר כשארה״ב מנתקת יחסים והמערב מהדק שורות נגד בייג׳ין, הסינים רואים בזה איום קיומי, חזרה של התנאים שהביאו למאה שנות השפלה. כשמדינה תופסת את המאבק נגדה במונחים של חיים ומוות, ניצחון או השמדה, היא תגיב בקיצוניות ובכוח צבאי לכל איום עליה, ממשי או לא. סין עכשיו חיה בתחושה שהיא צריכה להיאבק לשמור על עצמה מהעולם, לשמור על שלמותה מהשודדים המערביים, ואין מקום יותר רגיש עבור סין בכל הקשר לשלמות הלאומית מטאיוואן.

המחוז המורד

בואו ונעשה סקירה היסטורית קצרה ממש רק כדי שנבין בדיוק מה הרקע של המשבר הנוכחי בין סין לטאיוואן: במהלך ״מאה שנות השפלה״, תקופה של מלחמות, מלחמות אזרחים, רעב ומוות המוני בסין, חלקים מהאימפריה של שושלת צ׳ינג נלקחו ע״י כובשים זרים [להרחבה ראו כאן]. טיבט והונג קונג נלקחו ע״י הבריטים, מנצ׳וריה ע״י הרוסים והאי של טאיוואן ע״י היפנים. טאיוואן הפכה לחלק נפרד מסין בעקבות מאה שנות השפלה, כשבסוף המאה ה-19 האימפריה היפנית פלשה וכבשה את האי.

עם סיום מלחמת האזרחים בין הקומוניסטים והלאומניים בסין, הלאומניים נסוגו לאי של טאיוואן. רשמית, הם לא הקימו מדינה נפרדת מסין – רשמית הרפובליקה של סין נסוגה מרוב שטחי סין ושולטת כיום רק בטאיוואן, אך רואה את עצמה כנציגה הבלעדית של כל העם הסיני. הרפובליקה העממית של סין, המדינה שהקומוניסטים הקימו, רואה את עצמה גם היא כנציגה הבלעדית של כל העם הסיני, ורואה בטאיוואן מחוז מורד תחת ריבונותה ולא מדינה נפרדת. מאז שנות ה-90׳ שני הצדדים העדיפו לשים את הסוגיה הפוליטית בצד – מי בדיוק הריבון הלגטימי של העם הסיני – ובמקום התמקדו בקשרים הכלכלים שלהם, מחזקים את הסחר וההשקעה בין טאיוואן וסין ויוצרים שרשרות אספקה שמנצלות מצד אחד את הטכנולוגיה המתקדמת של טאיוואן ומצד שני את כוח העבודה הזול של סין [ראו כאן].

המצב השתנה עם כניסתו של שי ג׳ינפינג לשלטון בסין בתחילת 2013. שי מסרב לשים את הסוגיה הפוליטית בצד ומסרב, כדבריו, ״להמשיך ולהוריש את הבעיה של טאיוואן מדור לדור״ [מקור]. מאז 2013 טאיוואן נתונה ללחץ כלכלי, פוליטי וצבאי בשביל להביא את טַאיפֵּיי להכיר ברפובליקה העממית כריבון היחיד ולהיכנס תחת שליטתה של בייג׳ין. ההבטחה של שי הייתה, כפי שהבטיח כל ממשל סיני מאז דנג שיאופינג, שטאיוואן תהנה מאוטונומיה פוליטית ומשפטית במסגרת הרפובליקה העממית בהתאם למודל ״מדינה אחת, שתי מערכות״, אוטונומיה דומה לזו שהונג קונג נהנתה ממנה אחרי שהצטרפה לרפובליקה העממית ב-1997. אוטונומיה ממנה היא נהנתה עד 2020.

כשבייג׳ין החליטה לחוקק את החוק לביטחון לאומי של הונג קונג, היא בעקיפין החליטה לקבור כל תקווה שטאיוואן תצטרף מרצונה לרפובליקה העממית. אזרחי טאיוואן תמיד היו סקפטיים בנוגע להבטחות של בייג׳ין על ״מדינה אחת, שתי מערכות״ [מקור], אך החוק לביטחון לאומי הוא הוכחה חד משמעית שבייג׳ין לא תעמוד בהתחייבויות שלה, אפילו בהתחייבויות הצנועות של אוטונומיה אם היא תראה באוטונומיה איום על שלטונה. בתחילת 2019 שי ג׳ינפינג הצהיר שהאופציה היחידה עבור טאיוואן היא לשוב למולדת, ושבייג׳ין אינה פוסלת את השימוש בכוח בשביל להשיג זאת [מקור]. תושבי טאיוואן ענו לו ע״י בחירה מחודשת בנשיאה המכהנת צאי יינג-ון (Tsai Ing-wen), אחת המתנגדות הקולניות לאיחוד עם סין, בינואר 2020. צאי זכתה  בכמעט 60% מהקולות.

התנגדות לאיחוד עם סין בהתאם לתנאים, סקר בקרב תושבי טאיוואן.

תושבי טאיוואן אינם מעוניינים במלחמה עם סין, אך הם גם אינם מעוניינים באיחוד עם סין. הבעיה עבור בייג׳ין שאם לפני 2020 נראה שהזמן עובד לטובתם, משבר הקורונה שינה את הכיוון: ציינתי עוד באפריל 2020 בניתוח מס׳ 8 [ראו כאן] שאחת המרוויחות הגדולות ממשבר הקורונה היא טאיוואן. בעוד בייג׳ין נכשלה להתריע בזמן לארגון הבריאות העולמי על הווירוס ולטפל בו, טאיוואן הייתה מהירה ויעילה בתגובה שלה לווירוס ואחרי שטיפלה בו אצלה פנתה לעזור למדינות נוספות כמו ארה״ב להתמודד עם המגיפה. משבר הקורונה הדגיש את ההבדלים בין טאיוואן וסין – האחת דמוקרטיה יעילה ומשגשגת, שמחפשת לשתף פעולה עם העולם. השנייה דיקטטורה קומוניסטית שהכישלון שלה עלה בחייהם של מאות אלפים והיא לא רק שאינה מתנצלת על הכישלון אלא תוקפת את העולם – ״דיפלומטית לוחם הזאב״ שלה.

טאיוואן ראתה בחודשים האחרונים ביקורים של נשיא הסנאט של צ׳כיה [מקור], שר הבריאות של ארה״ב [מקור] וסגן מזכיר המדינה האמריקני [מקור]. במקביל לביקורים ארה״ב חזרה למכור ציוד צבאי לטאיוואן, עם תמיכה דו-מפלגתית בקונגרס. בין שאר הדברים נמכרו לטאיוואן מטוסי F-16, טנקי אברמס חדשים וטילי טורפדו מתקדמים לטאיוואן [מקור]. בייג׳ין רואה איך המצור הדיפלומטי שלה על טאיוואן מתפורר בעקבות משבר הקורונה, והיא רואה איך המערב תופס עמדה תקיפה יותר נגדה, במיוחד ארה״ב. ארה״ב גם פועלת להחזיר את טאיוואן לארגון הבריאות העולמי [מקור], מה שיהיה מעין תחילתה של הכרה דה-פקטו בעצמאות של האי. מה סין תעשה במקרה כזה? איך בייג׳ין יכולה למנוע את עצמאותה של טאיוואן?

השאלה לא נוגעת רק לעקרון המופשט של שלמות לאומית או לחשיבות האסטרטגית של טאיוואן לסין, המהווה חוליה חשובה בשרשרת האיים המתוחה מול החוף הסיני מיפן עד אינדונזיה. בייג׳ין במשך עשור ליבתה את הלאומנות בקרב העם הסיני, חוזרת שוב ושוב על הכבוד הלאומי ועל חלום התחייה הלאומית. עם משבר הקורונה הלאומנות הזו הרימה את ראשה וקולות בציבור הסיני החלו לדרוש מבייג׳ין לעמוד על שלה ולהגן – אם צריך בכוח – על הרפובליקה העממית. המפלגה הייתה צריכה להתערב במאי השנה בשביל לנסות ולהשתלט על הלהט הלאומני שקרא לפלוש לטאיוואן כל עוד ארה״ב חלשה [מקור]. דוגמה אחת ללהט הזה היא תערוכת תמונות של כמה תלמידים מבית הספר לאומנות בסצ׳ואן המתארת את הפלישה הסינית לאי [מקור].

כוחות סינים נלחמים ברחובות טאיפיי – תמונה מתוך תערוכה של בית ספר לאומנות בסיצ׳ואן.

בייג׳ין נמצאת במלכוד: אם היא לא תפגין את הכוח הצבאי שלה והמוכנות לפלוש לטאיוואן, היא מסתכנת שהציבור הלאומני יקום נגדה. היא גם מסתכנת שטאיוואן וארה״ב עלולות לראות בחוסר התגובה של בייג׳ין חולשה, וינסו להביא להכרזת עצמאות רשמית. חשוב להדגיש שצאי לא תומכת בהכרזת עצמאות טאיוואנית – היא מבינה את הסכנה במלחמה שהדבר יגרום. אולם בייג׳ין לא יכולה לודא שצאי תמנע מצעד כזה אם לא ע״י לחץ צבאי תקיף על טאיוואן.

הבעיה מצד שני שככל שבייג׳ין מעלה את הלחץ הצבאי, כן היא דוחפת את טאיוואן לעבר ארה״ב ומרחיקה את האפשרות שהאי יסכים להיכנס תחת חסותה. ככל שבייג׳ין פועלת יותר למנוע את הכרזת העצמאות של טאיפיי, כן היא מרחיקה את הסיכוי לאיחוד בינה לבין האי. טאיוואן וארה״ב גם עלולות להסלים את המצב מול בייג׳ין, לשלוח עוד נשק לטאיוואן, עוד ביקורי בכירים ולחזק את עמדתה בזירה הבינלאומית. לבייג׳ין במצב כזה לא תהיה ברירה אלא להסלים בחזרה, להגדיל את הלחץ הצבאי עד הנקודה בה למפלגה הקומוניסטית של סין תעמוד בפני הברירה או לממש את איומיה ולפלוש, או לסגת ולהיתפס כצד החלש יותר מול האמריקנים. זה עלול לפגוע ביציבות של השלטון הקומוניסטי, ולעודד את ארה״ב להיות עוד יותר אגרסיבית במזרח אסיה מול סין.

תמונת המצב הצבאית

נכון להיום בייג׳ין עדיין לא הגיעה לדילמה של לפלוש או לסגת. אך היא מתקדמת בצעדים בטוחים לשם. בתחילת 2020, עם משבר הקורונה, בייג׳ין ביצעה מספר תרגילים צבאיים מסביב לאי, כולל תרגיל ימי בשיתוף נושאת המטוסים שלה במזרח האי באפריל השנה [מקור]. המטרה הייתה להפגין לטאיפיי שבייג׳ין תוכל אם תרצה לנתק אותה משאר מזרח אסיה, כולל מתמיכה מכוחות אמריקנים ביפן, דרום קוריאה וגואם.

עם ההגעה של סגן מזכיר המדינה לטאיוואן ב-18 בספטמבר, בייג׳ין הכריזה על שבוע של תרגילים צבאיים שמטרתם ״להראות את המוכנות של סין להגן על השלמות הטריטוריאלית והריבונות הלאומית שלה״ כדברי ההודעה הרשמית [מקור]. במסגרת התרגילים כ-10 כלי טיס סינים חצו את קו האמצע של מיצרי טאיוואן ונכנסו למרחב האווירי של האי, חודרים לאזור המפורז שאמור להיות בין היבשת לאי. המטרה של בייג׳ין להבהיר לטאיפיי ו-וושינגטון שסין רואה בחומרה את החימום ביחסים, ושהיא תהיה מוכנה להגיב בכוח צבאי אם תאמין שהריבונות הלאומית שלה נמצאת תחת האיום. האם היא באמת תצא למלחמה נגד ארה״ב על טאיוואן?

פלישה סינית לטאיוואן לא חייבת להסתיים במלחמה גרעינית בין ארה״ב וסין, אם הסינים יפעלו מהר מספיק והאמריקנים לאט מדי. אם הסינים יצליחו ליצור מצור ימי ואווירי אפקטיבי על האי ולהזרים מספיק כוחות במהירות אליו, עד שהאמריקנים יצליחו לשבור את המצור טאיפיי כבר תיפול והסינים יתחפרו עמוק מדי בשביל שוושינגטון תקווה לסלק אותם מבלי לפלוש קרקעית בעצמה. הסינים בשנים האחרונות שדרגו את היכולות הימיות שלהם ואת מאגרי הטילים שלהם [מקור], כך שהם היום יכולים לאיים בצורה אפקטיבית על רוב הבסיסים האמריקנים במזרח אסיה, כולל בסיס גואם עם המפציצים האסטרטגיים שלו. אם האמריקנים ינסו להגיע לעזרת טאיוואן, בייג׳ין תוכל להדליק את כל מזרח אסיה ולעכב את התגובה האמריקנית זמן מספיק בשביל להשתלט על האי.

הבעיה שזה התרחיש האופטימי. בתרחיש הריאלי אם בייג׳ין לא תתקוף מראש את האמריקנים ותנסה לפלוש לטאיוואן, ארה״ב ובעלות בריתה יפרצו את המצור של סין ויזרימו כוחות לאי, במה שבמקרה הטוב יהפוך למלחמת התשה ובמקרה רע יסיג לחלוטין את הכוחות הסיניים מהאזור. אם בייג׳ין תתקוף את הבסיסים האמריקנים במתקפה מוקדמת, ארה״ב עלולה להחליט שהדרך היחידה בשבילה להחזיר את מאזן הכוח לטובתה ולהפסיק את הפלישה הסינית לאי היא ע״י הפצצה גרעינית של הסינים. לא בהכרח מתקפה גרעינית על בייג׳ין או שנחאי, אך בהחלט אפשרי תקיפה גרעינית מצומצמת על בסיסים סינים שיתמכו בראש הפלישה לטאיוואן. הפצצה גרעינית כמובן תביא את סין לשקול תגובה גרעינית משל עצמה, הודו תעלה את הכוננות הגרעינית שלה והפלישה לטאיוואן עלולה להסלים למלחמה גרעינית.

המזל בשביל הסינים, ואני לא טועה כשאני קורא לזה מזל, הוא שקשה מאוד להחביא פלישה ימית, הכוללת ריכוז של כוחות ומאות כלי שיט. כלומר, תהליך ההסלמה מול טאיוואן יכול להיתפס באופן ברור ע״י הצד השני. בייג׳ין תוכל ע״י עצם ריכוז הכוחות לאותת שהיא מתכוונת ברצינות לאיום שלה ותהיה מוכנה לפעול נגד האי אם תדרש לכך.

האם אנחנו שם? עדיין לא. השאלה היא האם ארה״ב תבין את האיתות הסיני ותנמיך את גובה הלהבות, לוקחת צעד אחורה בנוגע לביקורי הבכירים ואולי מצמצמת חלק ממכירות הנשק. סין נמצאת עכשיו בנקודה רגישה, עם העוינות מהמערב ועליית קרנה של טאיוואן. האם זה באשמתה? ודאי. אך יחסים בינלאומיים לא יכולים להתנהל רק על-פי תפיסת צדק אבסולוטית. ניסיון לדחוף את סין לפינה עלול להביא את סין לדחוף חזרה – עם תוצאות חמורות למזרח אסיה בפרט ולעולם כולו.

שבירת היחסים

אני רוצה לסיים את הסקירה שלנו על המתיחות בטאיוואן עם אירוע שאולי מבטא יותר מכול את ההדרדרות ביחסים בין ארה״ב לסין ואת המצב המסוכן שבו הן נמצאות – ההתפטרות של שגריר ארה״ב לסין, טרי ברנסטאד ב-15 בספטמבר 2020 [מקור]. ברנסטאד היה מושל איווה בין 1983 ל-1999 ושוב מושל איווה בין 2011 ל-2017, והיה ידיד אישי של שי ג׳ינפינג, איתו הוא נפגש לראשונה ב-1985 בביקור של שי לאיווה. ברנסטאד הוא אדם שבביוגרפיה שלו מייצג את מה שאנשים קיוו יהיו היחסים עם סין – איווה היא אחת משותפות הסחר החשובות של סין בארה״ב, ייצאה סחורה בשווי של כ-2.1 מיליארד דולר ב-2017 [מקור]. התקווה הייתה שברנסטאד יצליח לגשר על הפערים בין טראמפ לשי ולהביא את שתי המדינות חזרה ליחסים של שותפות והבנה. זה לא הצליח.

המעניין הוא שקצת לפני התפטרותו בטור שרצה לפרסם בעיתונות הסינית, טור שהצנזורה הממשלתית סירבה לאשר, הוא טוען שהכישלון נובע מהסירוב של הסינים להיות שותפים אמיתיים, להיות מוכנים ליחסים הדדים באמת בין סין לארה״ב [מקור]. הוא כתב שבעוד שארה״ב פתחה את השווקים והתקשורת שלה לסינים, הסינים סגרו את שלהם. בעוד וושינגטון רצתה שבייג׳ין תטפל בשיטות הכלכליות הבעיתיות שלה של חברות ממשלתיות והעברות טכנולוגיה בכפייה, בייג׳ין הדגישה את הצורך בשיתוף פעולה והציעה לטאטא את חילוקי הדעות מתחת לשטיח. ארה״ב רצתה יחסי שותפות, סין סירבה.

חשבו מה שתחשבו על הכנות בטענה שארה״ב רצתה יחסי שותפות, העובדה שאדם כמו ברנסטאד, חבר קרוב של שי, מושל מוערך בארה״ב התפטר מתפקידו כשגריר לסין משמעותה שאין עוד ערוץ תקשורת אישי בין שי ג׳ינפינג ודונלד טראמפ. אין עוד שגריר שיוכל לנסות ולהקל את המתיחות, ולהוריד את האפשרות להתנגשות בין שני הענקים. אם ארה״ב תתעלם מהאיתות של סין, אנו עלולים עוד לראות משבר צבאי במיצרי טאיוואן. חשוב לעקוב אחר הפעילות הצבאית של סין באזור ולעקוב אחר ההצהרות של בייג׳ין – אם הקריאות למבצע צבאי יתחילו לצאת מראשות המפלגה, זה יהיה סימן ברור שבייג׳ין מתכוננת לפלישה, על-אף הסיכונים המעורבים בה. בתקווה לא נגיע לשם. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 31: איזה ציר סוני?

להורדת הפרק – קישור.

אני רוצה לפתוח את הניתוח היום שההודעה על נרמול היחסים עם בחריין היא קודם כל ולפני הכול הודעה חיובית. כפי שאמרתי באירוע הלייב – שאם לא ראיתם אותו עדיין הנה קישור להקלטה – יש שתי אפשרויות בנוגע להשלכות של הסכם נרמול היחסים עם איחוד האמירויות: או שמדובר בתחילתו של גל נרמול, כשמדינות יראו שהאמירויות אינן זוכות לגינוי ויבינו את הערך בנרמול היחסים אתנו; או שמדובר באירוע נקודתי, כלומר האמירויות נרמלו אתנו את היחסים בגלל אינטרסים קונקרטיים שלהן, ואין בהסכם התחלה של גל נרמול עם כל המרחב הערבי.

אולם, עדיין צריך לראות האם נרמול היחסים עם בחריין הוא באמת עוד אבן דומינו בדרך לנרמול מלא עם המרחב הערבי. העובדה שבחריין נרמלה אתנו את היחסים אחרי שדחתה את האפשרות לכך רק לפני שבוע [מקור] מעידה על אחת משתיים: או שהסעודים בודקים את המים לנרמול היחסים שלהם אתנו, משתמשים בבחריין כבלון ניסוי לבדוק את תגובת הרחוב הערבי לתרחיש בו ערב הסעודית מנרמלת את יחסיה עם מדינת היהודים; או שהסעודים מנסים להוריד לחץ אמריקני מהם ע״י ״הקרבת״ בחריין – בחריין תנרמל את היחסים במקום הסעודים, אך היא כל-כך קרובה לבית סעוד שזה ירגיש כאילו ריאד עצמה נרמלה יחסים עם ירושלים.

יש משהו מתסכל במצב בו יש שני הסברים כל-כך שונים לאותו אירוע, אך כפי שאמרתי באירוע לייב ואמשיך ואומר, אני לא מנסה לא לייפות את המציאות ולא למלא חורים שאני לא יודע למלא אותם. הנה מה שאני כן יודע:

ראשית, בחריין היא לא איחוד האמירויות. בחריין היא הסטראוטיפ של ״נסיכות מפרץ״ – מדובר במדינה בה בית המלוכה הסוני שולט על רוב שיעי, רוב ההכנסה היא מנפט [מקור], הצבא חשוד כאיום על בית המלוכה יותר ממגן [מקור] והיא תלויה כמעט לחלוטין בערב הסעודית. ב-2011 בזמן מהומות של שיעים באביב הערבי כוחות של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות נכנסו לבחריין להחזיר את הסדר ולהגן על בית המלוכה [מקור]. ב-2018 ערב הסעודית, כווית ואיחוד האמירויות העבירו לבחריין 10 מיליארד דולר בשביל לעזור לה להתמודד עם משבר כלכלי אצלה [מקור]. השנה עם משבר הקורונה והנפילה במחירי הנפט בחריין כנראה תצטרך עוד סיוע ממדינות המפרץ [מקור]. בחריין היא לא כוח צבאי כמו איחוד האמירויות, בחריין היא לא מרכז כלכלי או מסחרי כמו איחוד האמירויות. היא באמת שלוחה של ערב הסעודית, ואין ספק שהצעד לנרמל את היחסים אתנו התקבל קודם בריאד לפני שהתקבל בבחריין.

יחד עם זאת, חשוב להבהיר שהאירוע הוא בכל מקרה חיובי משני היבטים: א׳ הוא בתקווה יפתח עוד שוק לעסקים ישראלים, עוד מקור להשקעה ועוד ערוץ לשיתוף פעולה. נכון, השוק הזה קטן יותר מהאמירויות ובחריין מתקשה להתמודד עם הנפילה במחירי הנפט – סוכנות דירוג האשראי Fitch הורידה את דירוג האשראי של בחריין מ-״BB-״ ל-״B+״, מה שאומר שבחריין נמצאת עמוק בתוך הדירוג של אג״ח זבל [מקור]. הדבר מקשה על המדינה להתמודד עם הגרעון התקציבי שנוצר עקב הנפילה במחירי האנרגיה [מקור], מה שכמובן רק מחמיר את מצבה הכלכלי, מה שמקשה עליה עוד יותר לגייס הון לסגירת הגרעון התקציבי. אם אתם עובדים במגזר הפיננסי, אם אתם מנהלי נכסים, ותקבלו פניות להשקעות בבחריין, הלוואות, רכישת אג״ח וכדומה – תבחנו אותן בזהירות. שוב, בחריין היא לא האמירויות.

ב׳ הצעד חיובי מפני שהוא נותן לישראל לנסות ולדחוף ע״י מומנטום מדינות אחרות שאתן אנו ביחסים חשאיים לנרמל גם את היחסים. שימו לב – ישראל יכולה לנסות ולדחוף. אנחנו לא חייבים להמתין שהמרחב הערבי ישלים אתנו כפי שדורשת תפיסת ״קיר הברזל״ [ראו כאן] – אנחנו יכולים ליצור גל פשוט ע״י הבהרה למדינות אתן אנו ביחסים חשאיים שישראל מצפה שגם הן יוציאו את היחסים לאור. אנחנו יכולים להראות להן את איחוד האמירויות ובחריין כהוכחות לשינוי במרחב הערבי ולטעון שאין לישראל עוד עניין ביחסים חשאיים – אם אנו עוזרים למדינות להתמודד נגד טרור ואיראן, שיפתחו את השווקים שלהן אלינו. שיפתחו את שוק ההון שלהן אלינו. מדוע עלינו להמשיך ולייצא את מערכת הביטחון שלנו לכל העולם, ולא לראות שום תמורה לכלכלה הישראלית ולאזרח הישראלי הפרטי?

והדגש כאן הוא על האזרח הישראלי הפרטי – זה שמקורבים ואנשים בעלי קשרים יכולים להסתובב בכל מדינה ערבית בדרכון מזויף זה פנטסטי – זה לא רלוונטי לאזרח הישראלי הפרטי. חמור מכך, זה רק מעמיק אי-שוויון, כשלעשירים יש גישה ליותר שווקים מלאדם הפשוט. אנחנו רוצים שכל הישראלים ייהנו מגישה לעוד יעדי תיירות, שעסקים כאן יוכלו לייבא מעוד מקומות, שיזמים בתחילת דרכם יוכלו לחפש משקיעים בעוד מדינות. נרמול היחסים נותן לנו זאת – וישראל לא צריכה לראות בהיבט הזה היבט פחות חשוב מההיבט הביטחוני או המדיני. אנחנו צריכים לשאוף לחזק את עצמנו כלכלית ואנחנו לא צריכים להתבייש לדרוש זאת ממדינות להן אנו מסייעים בחשאי.

נחזור לענייננו – אנחנו יודעים שבחריין כפופה לבית סעוד. בנוסף, אנו יודעים שממשל טראמפ נמצא בעיצומו של קמפיין בינלאומי להביא הישגים בזירת החוץ – זה לא רק יחסי הנרמול בינינו לבין איחוד האמירויות, אלא גם נרמול היחסים בין סרביה לקוסובו [מקור], שיחות שלום בין הטאליבן וממשלת אפגניסטן [מקור] וצמצום הכוחות האמריקנים בעיראק מ-5,200 איש ל-3,000 [מקור]. באזור שלנו קושנר ופומפאו ביצעו ועדיין מבצעים דילוגים בין מדינות שונות בשביל לנסות ולקדם את נרמול היחסים בין העולם הערבי לישראל [מקור]. פומפאו סיים ביקור במזרח התיכון ב-27 באוגוסט שכלל את בחריין, סודן ועומאן, מבלי שאף אחת מהמדינות התחייבה באופן פומבי לנרמל את היחסים אתנו [מקור]. עומאן הייתה היחידה מבין השלוש שלא דחתה במפורש את האפשרות לנרמול היחסים אתנו – מה שאולי רומז שגם עומאן תנרמל את היחסים אתנו בקרוב.

העובדה שאחרי שבחריין דחתה בפומבי את האפשרות לנרמל אתנו את היחסים, ואפילו הבטיחה לפלשתינים שלא תעשה זאת [מקור], היא בכל זאת נרמלה אתנו את היחסים, מעידה שאו שמלך בחריין החליט לתת לנרמול צ׳אנס, או שמישהו כפה זאת עליו. שבוע לפני ההכרזה קושנר ביקר בערב הסעודית ובבחריין ובחריין הבהירה שהיא לא תעשה מהלך לפני שערב הסעודית תנרמל את היחסים עם ישראל וערב הסעודית הבהירה שהנרמול תלוי בפתרון קבוע לבעיה הפלשתינית [מקור]. לאור היחסים הקרובים של קושנר ומוחמד בן סלמן [מקור], אפשר ובשיחות סגורות קושנר הצליח לשכנע את נסיך הכתר ללחוץ על בחריין לנרמל את היחסים כדי לתת הישג לממשל טראמפ, מבטיח להוריד את הלחץ האמריקני על ערב הסעודית לנרמל גם היא את היחסים עם ישראל.

מה שמתסכל אותי בכל הסאגה הנוכחית שיש כאן אלמנט ברור של פוליטיקה אישית שמכתיבה מי ינרמל אתנו את היחסים ומי לא – זה תלוי ביעדי הבחירות של טראמפ, זה תלוי ביחסים של קושנר ומוחמד בן סלמן, זה תלוי בקשרים בין בתי המלוכה השונים במפרץ. הניסיון לנחש מי תהיה המדינה שתנרמל אתנו את היחסים תלוי מדי בפוליטיקה אישית – שאנחנו בסופו של דבר לא נבין לחלוטין לא משנה כמה ננסה – ולא באמת נותן לנו משהו מעבר לניחוש: נניח וערב הסעודית תנרמל אתנו את היחסים, או עומאן – מה המשמעות של זה? מה ההשלכות של הנרמול?

אני רוצה היום להוציא אותנו מהמשחק ״איזו מדינה תנרמל אתנו את היחסים עכשיו״ ולהתבונן במרחב אתו אנו מנרמלים את היחסים. הרבה קולות רואים בנרמול היחסים את תחילת בנייתה של חזית אנטי-איראנית, של חיזוק הציר הסוני המתון. אני לא חושב שהציר הסוני הזה קיים. אני לא חושב שיש כאן הקמתה של קואליציה אנטי-איראנית. אני חושב שיש כאן הזדמנות לישראל לפתור את אחת הבעיות המהותיות שלה בנוגע לסכסוך הישראלי פלשתיני – בעיית הפליטים – ולהשתתף במשחק של מדינות המפרץ זו נגד זו. אולם אנו צריכים להיזהר שהנרמול לא יביא ליצירתו של איום חדש עלינו – ערב הסעודית. איך? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

בין MBS ל-MBZ

מה שמעניין אותנו בנוגע לנרמול היחסים של המרחב הערבי אתנו הוא האם יש כאן מהלך גדול יותר, כלומר האם נרמול היחסים בא במטרה לשנות את מערך הכוחות במזרח התיכון למטרה אסטרטגית כלשהי. בארץ התזה היא שנרמול היחסים יכול להיות תחילתו של מערך כוחות אנטי-איראני בחסות אמריקנית וסעודית, ברית אזורית שתבלום את התפשטות טהרן ואולי אף תפיל אותה [מקור]. לפי התיאוריה הזו, מדינות המפרץ ובראשן ערב הסעודית ינרמלו אתנו את היחסים, יאחדו שורות מול איראן ויפנו לבלום או להפיל את משטר האייתוללות.

אולם, זו לא התיאוריה היחידה. תיאוריה נוספת, שמובאת במאמר של South China Morning Post, רואה את המטרה של הסכם נרמול היחסים דווקא בסין, לא איראן. לפי המאמר ארה״ב פועלת לנרמל את היחסים בין ישראל ואיחוד האמירויות כדי לגבש גוש חוסם סין במזרח התיכון, עם שתי המדינות שישמשו ככוח חוסם ימי להתפשטות הסינית. הכוונה של ארה״ב היא לא לבלום רק את איראן, אלא לבלום גם את סין וטורקיה, ע״י יצירת שיתוף פעולה ביטחוני בין האמירויות וישראל תחת פיקוח אמריקני. ארה״ב גם תציע הטבות כלכליות לשני הצדדים בתמורה לדחיקת הסינים משטחם, עם דגש מיוחד על איחוד האמירויות – כ-60% מכל הסחר של סין למערב עובר דרך איחוד האמירויות [מקור]. חברות סיניות רבות פועלות באמירויות, במיוחד בדובאי, וכ-200 אלף אזרחים סינים חיים באמירויות, מה שזיכה אותה בשם ״הונג קונג של המזרח״.

אז מה המטרה? סין או איראן? או אולי גם וגם, בטח לאור הסכם שיתוף הפעולה [מקור] שנחתם לאחרונה בין איראן לסין? האם ממשל טראמפ רק מנסה להביא הישג לפני הבחירות, או שמא קושנר ביחד עם בן סלמן בונים גוש ביטחוני חדש במזרח התיכון, גוש חוסם שישמור על העליונות האמריקנית בשנים הבאות?

כשיש מספר הסברים ותיאוריות חובקות עולם לאירוע, הדבר הנכון הוא לקחת צעד אחורה ולהסתכל על האינטרסים הקשים של השחקנים המעורבים. אם אנחנו לא יודעים מה ערב הסעודית מחפשת ומה איחוד האמירויות רוצים, הדבר הנכון הוא רגע להתבונן בשכונה שלהם – במפרץ הפרסי – ולגזור משם מסקנות לא רק על האינטרסים שלהם, אלא גם מה צריכים להיות האינטרסים שלנו, ממה עלינו להיזהר ולמה יש לשים לב.

המפרץ הפרסי הוא אחד האזורים הצפופים בעולם, גיאוגרפית ומינרלית. אורכו רק 989 ק״מ עם רוחב מקסימלי של 330 ק״מ. לשם השוואה המרחק בינינו לקפריסין הוא כ-470 ק״מ. דרך מצר הורמוז המפרץ מתחבר לים הערבי והאוקיינוס ההודי. האקלים סביבו קשה ומרכזי האוכלוסייה הרחק ממנו – בגדאד מרוחקת כ-500 ק״מ מהים. טהרן כ-650 ק״מ ממנו. ריאד כ-400 ק״מ ממנו. היסטורית האזור היה חשוב למסחר בין חצי האי-ערב להודו ומזרח אסיה, עם דיג ופנינים כשניים ממוצרי הייצוא החשובים שלו. עם הגילוי של נפט בתחילת המאה ה-20 האזור גדל בחשיבותו, הפך למוקד העניין של בריטניה, רוסיה וארה״ב. משום האקלים הצחיח ואזורי המדבר, מעולם לא קמה מסה אנושית משמעותית במפרץ שתביא הומוגניות להרכב השבטי והלאומי שלו – מה שאפשר את יצירתן של ערי מדינה ומדינות קטנות, כמו הפדרציה של איחוד האמירויות, בחריין, קטאר וכווית. המדינות האלו מתקיימות לצד שלושה ענקים – איראן, עיראק וערב הסעודית.

איראן היא הגדולה ביותר מבחינה דמוגרפית – כ-81 מיליון בני אדם. אחריה עיראק עם 38 מיליון ולבסוף ערב הסעודית עם 33 מיליון תושבים. כלכלית ערב הסעודית היא הכלכלה הגדולה ביותר במפרץ, אחריה איראן ומעט אחריה איחוד האמירויות.

רק מהמבנה של המפרץ אנחנו כבר יכולים לדעת שהמדינות הקטנות במפרץ, ודאי איחוד האמירויות, צריכות לנווט בין ענקים אם הן רוצות לשמור על האוטונומיה שלהן. כפי שהסברתי בניתוח על האסטרטגיה הימית הרצויה לישראל [כאן], שחקנים קטנים מאבדים את האוטונומיה שלהם ברגע שהם מתחברים לשחקנים גדולים. הסוד עבור שחקנים קטנים הוא לשחק בין הגדולים, שומרים את עצמם לעולם ביניהם – כך לדוגמה לוקשנקו הצליח לעכב כל השנים את הסיפוח לרוסיה [ראו כאן] וכך סינגפור שומרת על עצמה במזרח אסיה. באופן טבעי יש מתח בין שחקן גדול ושחקן קטן, והשאלה היא האם השחקן הקטן יכול לתמרן בין הענקים.

קטאר היא דוגמה טובה אחת לתמרון בין ענקים. במקום להפוך את עצמה לכפופה לסעודים, קטאר תמרנה מאז 1995 בין טורקיה, איראן, ערב הסעודית וארה״ב [מקור]. במשך 12 שנים הקטארים רקדו בכמה חתונות, שומרים על יחסים טובים עם איראן וערב הסעודית, בעודם מארחים שני בסיסים אמריקנים גדולים. אולם, ביוני 2017 ערב הסעודית והאמירויות ניתקו כל קשר אתה, מטילות מצור דיפלומטי ופיזי עליה. הסיבה למשבר הייתה כנראה האור הירוק שערב הסעודית קיבלה מטראמפ להעניש את הקטארים על תמיכה באידיאולוגיה קיצונית [מקור]. על אף המצור, כיום, הודות לתמיכה מאיראן וטורקיה, קטאר ממשיכה להתנהל באופן עצמאי מערב הסעודית ושאר מדינות המפרץ. היא שולחת מיליוני דולרים לחמאס ברצועת עזה, מחזיקה משרדים של הטאליבן אצלה ותומכת בארגוני טרור בסוריה, כולל כאלו שקשורים לאל-קאעידה [מקור].

איחוד האמירויות הוא דוגמה אחרת למדינה קטנה ועצמאית במפרץ הפרסי. זו תהיה שגיאה לראות באיחוד האמירויות שחקן שכפוף לריאד. נכון יותר לראות אותו כבעל ברית של הסעודים, אך במקרה הצורך האמירויות יקדמו את האינטרסים שלהם על חשבון האינטרסים של ערב הסעודית. בין האמירויות לסעודים יש מתח טבעי עקב הבדל הגודל, ולמתח הזה נוספת מחלוקת מהותית בין האמירויות והסעודים בנוגע למי האיום הכי גדול במזרח התיכון. אבו-דאבי רואה בקיצוניות אסלמית את האיום המרכזי, בעוד ערב הסעודית רואה את השיעים כאיום המרכזי. הדבר נובע מהבדלים בין המדינות עצמן – לערב הסעודית יש מיעוט שיעי גדול במזרח המדינה קרוב לשדות הנפט שלה, והיריבה המרכזית שלה היא איראן. איחוד האמירויות גם היא מכילה מיעוט שיעי של כ-15% מהאזרחים [מקור], אך אלה מרוכזים בעיקר בדובאי, הרחק משדות הנפט. ערב הסעודית הפלתה ומפלה את המיעוט השיעי בה [מקור], בעוד איראנים ושיעים נהנו היסטורית ממעמד חשוב בקהילת העסקים ובפוליטיקה של האמירויות [מקור].

הדוגמה הכי ברורה גם לעצמאות של האמירויות וגם למחלוקת עם הסעודים היא תימן. ב-2015 האמירויות שלחו כוחות קרקע להשתתף בקואליציה של הסעודים נגד החות׳ים השיעיים. בעוד הסעודים היו מעורבים בעיקר דרך הפצצות מהאוויר, חיילים של האמירויות היו בחזית של כמעט כל מבצע צבאי משמעותי בתימן. במהלך כמעט 5 שנות פעילות במדינה צבא האמירויות צבר ניסיון בלוחמה אורבנית, לוחמה נגד טרור, מודיעין ומבצעי השפעה מול האוכלוסייה האזרחית, נלחם נגד ארגונים קיצוניים ע״י סיוע הומניטרי למקומיים [מקור]. במסגרת הפעילות של האמירויות בתימן הן הקימו ואימנו מליציות מקומיות, כשהן מפנות את עיקר המוקד שלהן ללחימה נגד כוחות קיצוניים – אם אלה החות׳ים, תאי טרור של אל-קאעידה ואפילו מליציות בתמיכה סעודית [מקור].

אולם, על אף החשיבות שלהן במאמץ המלחמתי, האמירויות לא שולבו בתהליך התכנון של הסעודים, שהובילו את האסטרטגיה של המלחמה לבדם. בנוסף, בין ריאד לאבו-דאבי התגלו מחלוקות בנוגע למטרה של המלחמה – האם היעד הוא להביס לחלוטין את החות׳ים ולהקים תימן אחת מאוחדת תחת נשיא תימן הסוני האדי, שנהנה מתמיכה של ארגון האחים המוסלמים בתימן [מקור], או שמא להסתפק בתימן המפוצלת בין מספר קבוצות אתניות ודתיות, עם פדרציה מתונה. הסעודים דחו ועדיין דוחים את הרעיון לפצל את תימן, לאור העובדה שהמלחמה בתימן כתובה תחת שמו של יורש העצר מוחמד בן סלמן. אחרי כמעט חצי עשור של מלחמה שהפכה את תימן לאסון הומניטרי, בן סלמן לא יכול לסיים את הסכסוך עם ״פשרה״. האמירויות אבל יכולות.

באמצע 2019 [מקור] האמירויות הודיעו על יציאת הכוחות שלהן מתימן, מותירות כוח קטן ללוחמה בטרור ומעבירות את הפיקוד על המליציות המקומיות שהקימו לידי הסעודים. עבור האמירויות המלחמה בתימן איבדה כל טעם, ולא הייתה להן עוד סיבה לשמור על כוחותיהן שם: ראשית, משום שהן השיגו את המטרה של דחיקת אל-קאעידה בחצי האי ערב והחות׳ים ממפרץ עדן. שנית, בעדן בדרום תימן הן ביססו כוחות מקומיים שכיום שולטים באזור כאוטונומיה המסרבת להכיר בממשלת תימן הנתמכת ע״י הסעודים [מקור]. לאמירויות אבל לא אכפת – האוטונומיה תאפשר להן גישה בלעדית לעדן ומפרץ עדן, גישה שתאפשר להן לשמור כוחות צבא באזור ולשמור על הנתיב פתוח בכל תרחיש. שלישית, הסירוב של הסעודים לערב את האמירויות בתהליך האסטרטגי הביא את האמירויות להבנה שאין להן עוד דרך לתקן את המלחמה בתימן [מקור]. עם ביקורת חריפה מצד הקונגרס על המלחמה בתימן, היה עדיף לאמירויות לצמצם את הקשר שלהן למלחמה.

טוב אם רגע נתעכב על העניין של המלחמה בתימן בקונגרס האמריקני, נושא שלא מוזכר כאן בארץ וכדאי להתעכב עליו – יש התנגדות דו-מפלגתית בקונגרס להמשך התמיכה האמריקנית במלחמה בתימן [מקור]. יש זעם רב סביב הרצח של העיתונאי חשוקג׳י, שהיה תושב ארה״ב. טראמפ היה צריך להשתמש בווטו שלו ב-2019 כדי לעצור החלטה של הסנאט לסיים את התמיכה האמריקנית בתימן [מקור]. אם ביידן יבחר, סביר שהיחסים בין ארה״ב לריאד יתקררו [מקור], בדומה ליחסים של ארה״ב גם עם טורקיה ומצרים. אין שום סיבה למוחמד בן זאיד לשמור את עצמו קרוב למי שעלול להיות נטל עליו בוושינגטון ב-2021.

אז ב-2019 האמירויות יצאו מתימן, מותירות את הסעודים לנסות ולנהל את המליציות שהאמירויות הקימו. הם נכשלו. בתימן היום יש מלחמת אזרחים בתוך מלחמת אזרחים בין הכוחות האוטונומיים של דרום תימן לממשלה של האדי. המאמץ המלחמתי קפא ובן סלמן מנסה למצוא את הדרך להביא סוף לעימות [מקור], בעוד החות׳ים ממשיכים לשגר טילים על ערב הסעודית [מקור].

נקודת מחלוקת נוספת היא היחסים עם איראן. ערב הסעודית רוצה לקדם את הנרטיב של סונים נגד שיעים משום שהוא עוזר לאינטרס הלאומי שלה, הרואה באיראן את האיום הכי גדול עליה. האמירויות לעומתם שומרים על קשרים דיפלומטים וכלכלים טובים עם האיראנים – ביוני 2019 אבו-דאבי סירבה להאשים את איראן בפיצוצים נגד מיכליות במצר הורמוז [מקור] והיא הייתה יעד הייצוא השלישי של איראן באותה שנה, עם סחר כולל של כמעט 15 מיליארד דולר [מקור].

האמירויות גם לא שותפות לעוינות הסעודית כלפי אסד, מעדיפות מנהיג חילוני לפדרציה סורית על פני ההשתלטות של ג׳יהאדיסטים סונים על המדינה. כך בעוד ערב הסעודית ממשיכה לתמוך באופוזיציה הסונית לאסד בסוריה [מקור], איחוד האמירויות הייתה המדינה הערבית הראשונה לחדש את היחסים עם סוריה של אסד ע״י פתיחה מחדש של השגרירות שלה בדמשק ב-2018 [מקור]. ערב הסעודית הבהירה במרץ 2019 שעדיין מוקדם מדי להחזיר קשרים עם סוריה [מקור].

איזה ציר ואיזה סוני

המחלוקות בין האמירויות לערב הסעודית מעלות סימן שאלה בנוגע לאחד המושגים המרכזיים בתפיסת הסכסוך של המזרח התיכון – הציר הסוני, או הציר הסוני המתון. לפי התפיסה הרווחת יש תחרות במזרח התיכון בין הציר הסוני המתון, המורכב ממדינות המפרץ, מצרים וירדן, ובין ״ציר ההתנגדות״ השיעי של איראן-סוריה-חיזבאללה בלבנון. לפי התיאוריה הזו נרמול היחסים עם ישראל נועד לצרף אותה לציר הסוני המתון ולחזק אותו מול הציר השיעי, כשהסכסוך הסוני-שיעי הוא המאפיין המכריע של מאבקי הכוח במזרח התיכון.

אולם, אם איחוד האמירויות וערב הסעודית חלוקות בנוגע ליחס לאיראן, חלוקות בנוגע למלחמה בתימן, חלוקות בנוגע ליחסים עם סוריה – כמה ממש יש בציר הסוני? חשוב גם לציין שהמדינה הסונית הכי חשובה במזרח התיכון לא משתתפת בציר הזה – טורקיה, וכמוה גם לא משתתפת קטאר, נסיכות מפרץ מרכזית. מצרים, מי שאמורה להיות שותפה בציר, סירבה לשלוח כוחות קרקע לתימן [מקור] ובאפריל 2019 מצרים פרשה מהברית האסטרטגית של המזרח התיכון (Middle East Strategic Alliance, MESA) [מקור], יוזמה בהובלת סעודיה שהייתה אמורה ליצור תיאום אסטרטגי ואולי אף גוף ביטחון משותף כמו נאט״ו עבור הגוש הערבי. מצרים פרשה משום תסכול מההתנהלות של הסעודים, שלא שתפו אותה בתכנון טיוטה של הברית, ומשום שנראה שכל הפרויקט תקוע [מקור].

לכאורה, MESA כבר אמורה הייתה לקרום עור וגידים במזרח התיכון ולהציג גוש ערבי-סוני מאוחד נגד איראן. ראשיתה של היוזמה במאי 2017, בהכרזה של ערב הסעודית על הרצון לכונן שותפות ביטחונית בין מצרים, ערב הסעודית, ירדן, קטאר, בחריין, כווית, עומאן ואיחוד האמירויות [מקור]. ביוני 2017 איחוד האמירויות, ערב הסעודית ומצרים החרימו את קטאר, מה שהוריד מדינה אחת מהיוזמה. בלוב איחוד האמירויות ומצרים חימשו את גנרל חפתר בסיוע צרפתי, אך התערבות טורקית לקחה מחפתר את טריפולי וכעת לוב שוב נמצאת תחת הפסקת אש, כשהצדדים מנסים למצוא פתרון לבעיות הפוליטיות של המדינה [מקור]. בחריין מגששת חזרה ליחסים עם קטאר, וקטאר מגששת ליחסים עם ערב הסעודית [מקור]. אם יש ציר סוני-מתון, מאוד קשה להבחין בו.

אולם, מה אם הציר הסוני לא נולד כהבחנה על האזור, אלא ככלי נרטיבי לקדם את האינטרסים של אחד השחקנים בו? מי יכול להרוויח מהנרטיב של הציר הסוני? מי יכול להרוויח מלספר לקושנר וטראמפ שיש ציר סוני שרק מחכה להיכנס באיראנים? זה פשוט: ערב הסעודית. חשבו על זה: ערב הסעודית משכנעת את ממשל טראמפ שיש ציר סוני שרק מחכה לפרוץ ולבלום את איראן. היא מעודדת את טראמפ להפעיל ״מקסימום לחץ״ על האיראנים, והופכת את עצמה לציר המרכזי סביבו ארה״ב מתכננת את הסדר האזורי החדש. הודות לחשיבות שלה לסדר האזורי, ממשל טראמפ מגן עליה מסנקציות מצד הקונגרס ומזרים אליה נשק מתקדם.

אל תבינו אותי לא נכון – אני לא חובב של איראן. אך אני גם לא חובב של ערב הסעודית: ערב הסעודית היא שבירה מדי בשביל שיהיה אפשר לסמוך עליה כציר אסטרטגי חדש במזרח התיכון. כמעט 70% מהכנסות הממשלה מגיעות מנפט [מקור], אבטלה בקרב צעירים עומדת על כמעט 30% [מקור] ותוכנית ״חזון 2030״ של מוחמד בן סלמן סובלת יותר מדי מניהול מלמעלה למטה ודגש על מגה פרויקטים [מקור]. מה שמטריד אותי, ומה שצריך להטריד את מקבלי החלטות בוושינגטון וירושלים, הוא שבמקביל לניסיון לבצע רפורמות בכלכלה הסעודית, בן סלמן מקדם גם נרטיב לאומני בערב הסעודית שנועד לתמוך באותן רפורמות [מקור]. במסגרת הנרטיב הזהות הלאומית הסעודית נתפסת כעליונה לזהות הדתית, והמדינה מזוהה עם האומה. רפורמות בתחום התעסוקה, קיצוץ בסבסוד לאזרחים ומיסים חדשים נתפסים כקורבנות שהעם מקריב לשם תחייתה של האומה הסעודית. מדיניות חוץ אגרסיבית מקודמת כביטוי של העליונות הסעודית, ומוחמד בן סלמן נתפס כמי שדואג קודם כל לאינטרסים של ערב הסעודית במזרח התיכון.

כל עוד בית סעוד יכול להציע לאוכלוסייה חזון של עתיד טוב יותר ואויב משותף להתאחד נגדו, הנרטיב הלאומני לא מדאיג אף אחד. מה יקרה אבל אם ״חזון 2030״ יכשל, אם רמת החיים של האוכלוסייה תדרדר ואיראן כבר לא תהיה כדי לאחד את האזרחים מאחורי המדינה? מה מבטיח לנו שערב הסעודית לא תפנה את מבטה אלינו, מנכסת לעצמה במקום את המאבק באיראנים את המאבק בציונים? בואו לא נטעה – בית סעוד מחויב קודם כל ולפני הכול להישרדותו שלו. אם הוא יצטרך לבחור בין עזיבת השלטון מול מהומות פנימיות או להפנות את הזעם אלינו ככובשי ירושלים, הזעם יופנה אלינו. אנחנו צריכים להיות מוטרדים באותה מידה גם מהתערבויות נוספות של הסעודים, אם בעיראק, אם בסוריה או נגד קטאר, איראן או טורקיה. הכישלון הצבאי וההומניטרי בתימן, הפארסה עם קטאר, לא מבשרים טובות למזרח התיכון אם ערב הסעודית תוכל לפעול בו בחופשיות.

אם הציר הסוני לא באמת קיים, אלא מדובר בעיקר בנרטיב שריאד מקדמת לענייניה שלה, ישראל אינה צריכה להיות שבויה של אותו נרטיב. חיזוק הציר הסוני הוא לא אינטרס שלנו – החלשה של איראן כן. פתיחת שווקים – כן. נרמול היחסים עם העולם הערבי – ודאי. חיזוק הציר הסוני – חסר משמעות, והוא לא צריך להיות אפילו בשיקול האסטרטגי שלנו.

מה המשמעות הפרקטית של זה? לערב הסעודית יש שלוש אפשרויות בנוגע לנרמול היחסים אתנו: א׳ לא לנרמל, לשמור על יחסים חשאיים, להנות מהתמיכה הביטחונית שלנו ועדיין להיתפס כמי שנלחמת על זכותם של הפלשתינים למדינה [מקור]. ב׳ לנרמל, אך לדרוש מחיר מארה״ב ומישראל – לדוגמה מטוסי F-35, הידע והטכנולוגיה לייצור פצצות מדויקות, או העברה של מערכות הגנה נגד טילים, במיוחד טילי שיוט. המטרה של סעודיה תהיה למקסם את הרווח מנרמול היחסים אתנו, ע״י מקסום העברת הציוד מארה״ב. ג׳, להמתין עם הנרמול עד לתוצאות הבחירות בנובמבר. אם ביידן ינצח, נרמול היחסים אתנו יכול לחמם את היחס כלפי ערב הסעודית בקונגרס, ואולי אפילו להוריד מעט מהמתיחות הצפויה עם הממשל בבית הלבן.

ישראל צריכה לשים לב מה ערב הסעודית מבקשת בתמורה לנרמול היחסים. אם הסעודים מעוניינים בהשגת יכולות מתקדמות – אם זה שדרוג יכולות ע״י מטוסים מתקדמים, או השגת יכולות עצמאיות כמו ייצור פצצות – ישראל צריכה לסרב. נכון, הבקשה של הסעודים לא תהיה לנו, אלא לאמריקנים, אך ישראל צריכה להבהיר לארה״ב שהיא לא תיתן את אישורה להעברה כזו בתמורה לנרמול יחסים. ערב הסעודית אינה איחוד האמירויות – היא שחקן הרבה יותר הרפתקני והרבה יותר אגרסיבי מאבו-דאבי. היא לא מדינה מתונה, והיא כרגע מדינה שבירה מדי לסמוך עליה עם טכנולוגיות צבאיות מתקדמות. ישראל לא צריכה לתת לה את הטכנולוגיות האלו רק בשביל נרמול יחסים.

הים התיכון, לא המזרח התיכון

נרמול היחסים עם מדינות המפרץ עלול גם להסיט את מרכז תשומת הלב של ישראל עוד יותר לכיוון המפרץ הפרסי במקום הים התיכון. עם כל ההערכה לכוח הכלכלי שלו, המפרץ הפרסי הוא לא זירה אסטרטגית חיונית למדינת ישראל. אגן הים התיכון כן. בזמן שאנחנו עוסקים בנרמול היחסים עם מדינות המפרץ, המתיחות בין יוון וטורקיה נמצאת בשיא, עם התערבות של צרפת ורוסיה בנעשה [מקור]. אם ישראל תעבור להתמקד במפרץ הפרסי, מחפשת כיצד להגדיל את נוכחותה שם, היא עלולה להזניח את הקשרים עם קפריסין ויוון, כמו גם עם צרפת וגרמניה במזרח הים התיכון. אנחנו צריכים לשמור על אגן הים התיכון במרכז תשומת הלב שלנו, ולבחון כיצד נרמול היחסים עם המפרץ בפרט והעולם הערבי בכלל מתכתב עם האסטרטגיה שלנו לאגן הים התיכון.

אם אנו מסלקים את הרעיון של ״חיזוק הציר הסוני נגד איראן״, האסטרטגיה הישראלית בנוגע לנרמול היחסים צריכה לחפש שלושה יעדים: ראשית, חיזוק של הכלכלה והטכנולוגיה הישראלית ע״י שיתופי פעולה ופתיחת שווקים. אנחנו צריכים לשאוף לזרימה חופשית עד כמה שאפשר של ידע, אנשים, הון וסחורות בינינו למדינות המפרץ, במטרה לחזק את המגזר הפרטי אצלנו. הזרימה החופשית כן צריכה להיות עם פיקוח של המדינה על השקעות בתחומים של טכנולוגיה דו-שימושית והשקעה בתשתיות קריטיות.

לצערי לישראל עדיין אין גוף פיקוח על השקעות זרות הדומה ל-CFIUS האמריקני. הדבר יוצר פרצה אסטרטגית אצלנו, כשמדינות שונות יכולות להשקיע בישראל עם פיקוח מוגבל של הממשלה. כיום הבעיה היא בעיקר מול הסינים, אך בעתיד בעיה כזו עלולה להיות גם מול האמירויות והסעודים. גם אחרי שננרמל אתם את היחסים, אנחנו צריכים לדאוג שכסף מהמפרץ לא משיג אחיזה אסטרטגית בתשתיות לאומיות ומוציא ידע טכנולוגי קריטי מישראל.

שנית, עלינו לחפש לשתף פעולה במישור הביטחוני מול האיומים הקונקרטיים של איראן וטורקיה. איחוד האמירויות תהיה שותף חשוב מול הטורקים. ערב הסעודית יכולה להיות מול האיראנים. אנחנו צריכים להימנע מלגרור את עצמנו להרפתקאות שלהן, ולהימנע מהמאבקים בתוך מדינות המפרץ. ישראל לא צריכה לתמוך בהקמתו של גוש ביטחוני ערבי, ולהעדיף לעבוד עם מדיניות ספציפיות בנושאים ספציפיים – עם איחוד האמירויות במזרח הים התיכון ומפרץ עדן, עם ערב הסעודית על איסוף מודיעין, פעולות נגד תשתית הגרעין האיראנית ולובי חזק בוושינגטון נגד הורדת הסנקציות עליה. ישראל צריכה לחפש דרכים כיצד לשתף פעולה עם הסעודים גם כדי ללחוץ את האיחוד האירופי, במיוחד צרפת וגרמניה, להתנער מקשרים עם האיראנים, לדוגמה ע״י איום של ריאד שכל חברה שתעשה עסקים עם טהרן לא תוכל לפעול בשטחה.

שלישית, וזו נקודה שעדיין לא ראיתי התייחסות אליה, ישראל צריכה לשאוף לפתרון בעית הפליטים הפלשתינים במדינות בהן הם חיים. כל עוד אין פתרון לבעית הפליטים, לא יהיה שלום בין ישראל לפלשתינים – ההנהגה הפלשתינית לא תהיה מוכנה לוותר על האפשרות שהפליטים יחזרו למדינה הפלשתינית העתידית, וישראל לא תהיה מוכנה לאפשר לכ-1.5 מיליון פלשתינים להיכנס למדינה הפלשתינית העתידית [מקור]. בשביל להשיג שלום כאן בארץ ישראל, אנחנו צריכים להביא את העולם הערבי לסיים את מעמד הפליטות של הפלשתינים ולקלוט אותם במקומות מושבם.

ברור לי שמדובר ביעד קשה והוא יבחן את היכולת הדיפלומטית של ישראל – אך אם המטרה של נרמול הוא להביא לפתרון של הבעיה הפלשתינית, אנחנו חייבים לדחוף ליישוב של הפליטים במדינותיהם. המצב משתנה בין מדינה למדינה: בלבנון הפלשתינים סובלים מאפלייה והיעדר תשתיות [מקור], ללא אפשרות אף לקבל אזרחות לבנונית. בירדן, בזמן שרובם אזרחים של הממלכה, הם סובלים מאפלייה במקומות העבודה ולחלקם האזרחות נשללה על בסיס שרירותי [מקור]. כל עוד פלשתינים במדינות בהן הם יושבים לא נהנים משוויון לפני החוק ואפשרויות תעסוקה, לא יהיה פתרון לבעיה הפלשתינית כאן בארץ. ישראל צריכה לחפש כיצד למנף את נרמול היחסים בשביל לפתור את הסוגיה הזו.

השלב הבא – קטאר?

אז דיברנו על הציר הסוני, דיברנו על האיום החבוי בערב הסעודית ומה ישראל צריכה לחפש בנרמול היחסים. לאילו התפתחויות אנחנו יכולים לצפות בהמשך? אם ממשל טראמפ מעוניין לבנות חזית אנטי-איראנית, הצעד ההגיוני הבא הוא ללחוץ על איחוד האמירויות והסעודים לסיים את הסכסוך הדיפלומטי עם קטאר, שמהווה מחסום משמעותי לאינטגרציה ביטחונית בין כל מדינות המפרץ. אבו-דאבי לא תרצה לסיים את הסכסוך משום התמיכה של קטאר באסלאם הקיצוני. ערב הסעודית לא תרצה משום היחסים הדיפלומטיים המלאים בין קטאר לאיראן. ארה״ב תצטרך להציע משהו משמעותי לשתי המדינות כדי להשיג את הסכמתן, כמו מכירת ציוד צבאי רגיש. היא יכולה לנסות ולהוריד את הווטו של ישראל ע״י נרמול היחסים בין ישראל לערב הסעודית, או אפילו הצעה קונקרטית אחרת לישראל – לדוגמה מכירה של מטוסי V-22, מטוסי תדלוק, או טייסת חדשה של מטוסי F-15I [מקור].

אנחנו תיאורטית נמצאים בדמדומים של כהונת טראמפ, וישראל ומדינות המפרץ מוטרדות מה יקרה כשביידן יכנס לבית הלבן. כל אחת מהן תרצה למקסם את ההבטחות שתוכל לקבל מהממשל בנוגע לרכישות אמל״ח, והממשל עצמו ירצה לקדם עד כמה שאפשר את התוכנית האזורית למערך כוחות חדש במזרח התיכון. תשומת הלב לכן צריכה להיות לקטאר – אם הממשל באמת מנסה לייצר חזית אחידה מול איראן, הוא חייב לפתור את הסכסוך בין אבו-דאבי וריאד לדּוֹחַה. הוא יציע מתנות לשתיהן, וכדי לנטרל את ההתנגדות הישראלית הוא יציע נרמול יחסים ומכירות נשק חדשות.

האם המאמצים שלו בסופו של יום יביאו למזרח תיכון חדש? תלוי מה הרף שלכם ל״חדש״. ערב הסעודית תשאר נעולה בעימות שלה עם איראן. איחוד האמירויות תמשיך לפעול נגד הציר הקיצוני של טורקיה-קטאר-האחים המוסלמים. אנחנו נצטרך להתמודד עם האיראנים בסוריה ולבנון, בעודנו מתחילים בשיתופי פעולה צבאיים, כלכלים וטכנולוגים בינינו למדינות שאתן נרמלנו יחסים. המזרח התיכון ימשיך להיות בסכסוך, עם מספר שחקנים עצמאיים. לנו אבל לפחות יהיו יותר אפשרויות בו. תודה לכם על ההקשבה.




פרק מיוחד: ספין עולמי 2 – נקמת האמירויות

הורדת הפרק – קישור.

הצטרפות כמנוי לפל״ג – קישור.

הפודקסט של חגי – הספינר.

לפעמים אירוע יכול להיות היסטורי ו – ספין. בשיתוף הפעולה השני של ״המשחק הגדול״ ו״הספינר״ נראה מה המהות בתוכנית הסיפוח שנדחתה והנרמול עם האמירויות ומה הספינים שנעשו מסביב לשני הנושאים.




פלג 18: המאבק על ים סין הדרומי

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

עסקנו במספר פרקים בגישה המשתנה של הזירה הבינלאומית לסין, שנעה מניסיון להתקשר עם סין לניסיון להתנגד לסין. ראינו שההתנגדות לסין היא תוצאה טבעית של הגיאוגרפיה שלה, שסין מוקפת במעצמות יריבות, ושהניסיון שלה לנהל מדיניות חוץ אגרסיבית רק מזרזת את ההתרחקות של מדינות ממנה. אולם זה רק חלק מהמשוואה. האנשים שמנהיגים את המפלגה אינם טיפשים – הם כנראה מבינים שיש שינוי בגישה אליהם, ואפשר והם גם חוששים שכמו במלחמת האופיום הראשונה באמצע המאה ה-19 [ראו כאן] כוחות מערביים ינסו לפגוע בסין שהם מזהים כחלשה.

אם אנו מניחים שארה״ב ובעלות בריתה יגדילו את העימות עם סין, מה סין יכולה לעשות בתשובה? בפרק היום ננתח את המשחק הגדול של סין בסביבת העימות החדשה הזו: הפעלת לחץ במספר חזיתות במקביל בשביל לבסס את כוחם, כשהזירה החשובה ביותר היא ים סין הדרומי. הלחץ הסיני הנוכחי על טאיוואן, הונג קונג, הודו ואוסטרליה נועד לשמור את היוזמה במזרח אסיה בידי סין, והיא תעשה בו שימוש להגדיל את הפעילות הצבאית שלה והלחץ הדיפלומטי על המדינות השונות באזור. לדבר יהיו השלכות על היציבות במזרח אסיה בפרט והעולם בכלל.

אנחנו מתחילים את הניתוח שלנו לא מלב ההתרחשויות, אלא משאלה תיאורטית: מה ההבדל בין סין לבריה״מ?

איזו מלחמה קרה?

צמד המילים ״מלחמה קרה״ נזרק הרבה לאחרונה ביחסים בין ארה״ב וסין. מספרים לנו שאנחנו בסכנה של ״מלחמה קרה חדשה״ בין שתי מעצמות העל, ש״מלחמה קרה״ עומדת לקרוע את העולם, את הגלובליזציה, את הטכנולוגיה וכדומה. בזמן שביססנו בפל״ג שסין וארה״ב נמצאות בעימות ארוך טווח, יש לי בעיה עם המונח ״מלחמה קרה״: אני לא חושב שהוא נכון לעימות בין סין לארה״ב בשלב הזה.

מלחמה קרה היא יריבות בין מדינות שאינה מתבטאת במלחמה חזיתית ביניהן, אלא בתעמולה, מאבק דיפלומטי להשפעה ומלחמות שליחים. הסיבה שהמדינות אינן נלחמות חזיתית זו בזו היא שהן חוששות שהמלחמה תשמיד את שתיהן, או במקרה של מלחמה גרעינית תשמיד את כל החיים על-פני כדור הארץ. כשאנחנו אומרים ״מלחמה קרה״, אנחנו אומרים בעצם ״הכול חוץ ממלחמה ישירה״. כשאנחנו אומרים את זה בהקשר של סין וארה״ב אנחנו בעצם טוענים שלא יהיה עימות חזיתי ביניהם – וזו טעות. אם להסתכל על הדינמיקה של העימות ביניהן נראה שהן מתקדמות לקראת עימות חזיתי.

אסביר: אחת הסיבות המרכזיות שבריה״מ וארה״ב לא יצאו לעימות ישיר במהלך היריבות בת 45 השנים שלהן היא שלכל מעצמה היה אזור השפעה שהוכר ע״י השנייה: לבריה״מ היה את מזרח אירופה, לארה״ב את מערב אירופה, יפן ומרכז אמריקה. ארה״ב לא ניסתה לעזור להונגריה וצ׳כוסלובקיה כשאלו התקוממו מול הסובייטים ובריה״מ נמנעה מצעדים תוקפניים נגד מדינות מערב אירופה או יפן, בעלות בריתה של ארה״ב. לכל מעצמה היה את הגוש שלה, את התחום שהוכר ע״י מעצמת העל השנייה כתחום שלה.

Cold_war_europe_military_alliances_map_en

תחום ההשפעה גם נתן לבריה״מ משהו שלא היה לרוסיה הצארית והיום אין לרוסיה הפדראלית: גבולות גיאוגרפים בטוחים. הגוש המזרחי אפשר לבריה״מ לשלוט בכל השטח מברלין עד מוסקבה, מאבטח את הגישה ללב הרוסי מהמישור הצפון אירופי ומהקרפטים. בריה״מ ישבה בטוחה בגבולותיה ולכן יכלה להרשות לעצמה להימנע מעימות צבאי מכריע עם האמריקנים באירופה, במזרח התיכון או במזרח אסיה. היא יכלה לשחק עם האמריקנים במלחמה קרה, מפני שהיא לא חששה שהאמריקנים יחנקו אותה או יפלשו אליה. האם הגוש המזרחי רושש אותה? כמובן. הוא דרש ממוסקבה תקציבים וכוחות בשביל לקיימו, שותה את המשק הסובייטי. אך גיאו-אסטרטגית הוא נתן לבריה״מ עמדה בטוחה ויציבה, שאפשרה לה להימנע ממאבק עם האמריקנים. לסינים אין את זה.

לסין אין תחום השפעה מוכר ע״י ארה״ב, תחום השפעה שבו וושינגטון מבינה שהיא אינה מתערבת. וזה לא מפני שהסינים לא ניסו: כבר בכהונה השנייה של אובמה הסינים ניסו לשכנע את האמריקנים להכיר בהם ככוח שווה לארה״ב, שיש לכבד את האינטרסים הלאומיים שלו במזרח אסיה [מקור]. מהם האינטרסים הלאומיים של סין? אזור השפעה שיכלול את טאיוואן, ים סין המזרחי וים סין הדרומי. למה היא צריכה אותם? בשביל לאבטח את העמדה, להגן על כוחה מפני תוקפנות אמריקנית. האזורים האלה, במיוחד ים סין הדרומי, הם חשובים לסין כפי שמזרח אירופה חשובה לרוסיה – סין צריכה את השליטה בים בשביל לשמור על כוחה, ועוד ארחיב למה בהמשך . כרגע הנקודה היא זו: לסין אין תחום השפעה מוכר מול ארה״ב. מכאן שהסיבה המרכזית שמנעה עימות בין הסובייטים לאמריקנים לא קיימת בין האמריקנים לסינים.

חשוב לזכור גם שבריה״מ לא קיבלה את תחום השפעתה מהאמריקנים אלא לקחה אותו במלחמת העולם השנייה. כפי שהצגתי בפרק החמישי של פוסט אימפריום [כאן] בריה״מ לקחה לעצמה את מזרח אירופה ע״י כיבוש השטח מידי הנאצים והקמת משטרי בובה בשטחים החדשים. הסינים וודאי מודעים שאם הם רוצים תחום השפעה הם כנראה יצטרכו לקחת אותו בכוח, מול ועל-אף התנגדות אמריקנית.

זה כמובן מעורר שאלה אחרת: למה שסין תרצה בכלל תחום השפעה? כלומר, האם יש חשיבות להבדל בין בריה״מ לסין בנושא של תחום השפעה? אולי הגיאוגרפיה הסינית מאפשרת לה להחזיק בעמדה בטוחה גם ללא תחום השפעה? אם לסין אין צורך בתחום השפעה, אין לה צורך להתעמת ישירות עם ארה״ב. אם אין לה צורך להתעמת ישירות עם ארה״ב, אפשר ואנחנו באמת נכנסים למלחמה קרה בין סין וארה״ב ולא חלילה למלחמה חמה ביניהן.

ים סין הדרומי

לצערנו הגיאוגרפיה הסינית דוחפת את בייג׳ין לעימות ישיר עם ארה״ב על תחום השפעה במזרח אסיה בכלל ובים סין הדרומי בפרט. בואו ונחזור רגע על הגיאוגרפיה של סין: לסין יש קו חוף עצום באורך כמה אלפי קילומטרים שנמתח מחצי האי הקוריאני בצפון עד ווייטנאם בדרום. לאורך כל קו החוף הסיני יש שרשרת איים שמחלקת את הים מול סין לשני ימים: ים סין המזרחי, שמוקף ע״י קוריאה, יפן וטאיוואן, וים סין הדרומי, שמוקף ע״י טאיוואן, הפיליפינים, אינדונזיה, מלזיה ווייטנאם.

סין צריכה שליטה בימים האלו, במיוחד בים סין הדרומי, אם היא רוצה לאבטח את עצמה גיאוגרפית. כ-39% מכל הסחר הסיני עובר בים סין הדרומי [מקור], בו עוברות ספינות משא עמוסות סחורה מסין לאירופה ומכליות עמוסות נפט מהמפרץ הפרסי לסין. ללא שליטה בים סין הדרומי, כל יריב ימי יוכל להטיל מצור על סין מבלי להתקרב לחוף שלה, שם לסינים יש יתרון אסטרטגי ככוח יבשתי. יריב ימי לדוגמה יוכל להציב כוחות במצרי מלקה או מול חופי מלזיה בשביל להטריד ולחסום ספינות סיניות. סין אז תהיה מוגבלת בתגובה שלה, ללא צי ימי שיוכל להתמודד עם היריב רחוק מנמלי הבית.

mapcrudebig

האיום האסטרטגי לסין רק הופך חמור ע״י העובדה שהיריבה המרכזית שלה היא גם הכוח הימי החזק ביותר בעולם: ארה״ב מחזיקה ב-11 נושאות מטוסים, שתיים מהן נמצאות דרך קבע במזרח אסיה. גם בעלות בריתה של ארה״ב הן בעיקר כוחות ימיים: יפן מחזיקה צי מים כחולים שאליו יתווספו שתי נושאות מטוסים השנה [מקור], אוסטרליה גם היא מחזיקה צי וכמוהן גם בריטניה, שהצי המלכותי משתף פעולה עם ארה״ב בסיורים שלו בים סין הדרומי [מקור]. כלומר סין מתמודדת עם קואליציה של כוחות ימיים שעלולה להטיל עליה מצור, למנוע את הגישה שלה לחומרי גלם ולמנוע את המסחר שלה עם העולם.

שליטה בים סין הדרומי לא רק תאבטח את קווי השיט של סין, אלא גם תאפשר לסין להקרין את עוצמתה אל האוקיינוס ההודי וצפון מזרח אסיה. שליטה בים סין הדרומי תאפשר לבייג׳ין לשלוח כוחות אל מפרץ בנגל ולאתגר את הודו, לסגור על טאיוואן מצפון, מערב ודרום ולאיים על קווי האספקה של יפן ודרום קוריאה, שגם הן תלויות במכליות מהמפרץ הפרסי לצרכי האנרגיה שלהן. אם סין תצליח להביא לתחום השפעתה את אינדונזיה היא תוכל להגיע עד אוסטרליה, מקרינה את כוחה על כל בעלות בריתה של ארה״ב באזור. באופן טבעי במצב כזה הן יאלצו לנוע לכיוונה, תזוזה שתחליש את כוחה של ארה״ב באזור.

ים סין הדרומי הוא מזרח אירופה של סין, היא צריכה אותו והיא רוצה אותו בשביל להבטיח את כוחה ואף לחזק אותו במרחב של מזרח אסיה. ארה״ב וודאי לא מתכוונת להכיר בו כתחום ההשפעה של סין מבלי שסין תכריח אותה. אנחנו לכן עדיין לא בשלב ״הקר״ של ״המלחמה הקרה״ בין הסינים לאמריקנים, אלא בשלב בו שני השחקנים מעצבים את תחומי ההשפעה שלהם ומסלימים את העימות ביניהם. אם העימות הזה יהפוך ל״חם״ תלוי במידה רבה במה יקרה בים סין הדרומי.

המאבק לשליטה

ים סין הדרומי חשוב אסטרטגית לסין. השאלה הבאה המתבקשת היא איך בדיוק מדינה משתלטת על ים? ברור לנו איך מדינה משתלטת על שטח: היא כובשת אותו וסוגרת את הכניסה אליו. האם סין יכולה לעשות משהו דומה בים?

מבצע צבאי להשתלטות על ים סין הדרומי יביא את סין להתנגשות ישירה עם האמריקנים ובעלות בריתם במזרח אסיה, יציג את סין כתוקפן ויזרז את המעצמות המערביות לעשות יד אחת נגדה. עימות כזה גם ישבש את השיט בים, מה שיפגע בגישה של הכלכלה הסינית לחומרי גלם וביכולת שלה לייצא תוצרת לאירופה ואפריקה. סין יכולה לכבוש את הים ישירות, אך כיבוש כזה רק יפגע בה.

במקום הסינים פועלים בשני תחומים: הם מבססים את הריבונות שלהם בפועל בים ע״י הרחבת השליטה שלהם בצעדים מתונים ומשנים את מאזן הכוח בו כך שארה״ב לא תוכל להתעמת עם סין גם אם תרצה. הסכנה היא שבזמן שהכיבוש הזוחל הזה לא יביא ישירות לעימות צבאי, הוא מגדיל את החיכוך של סין עם כל השחקנים בים – עם וויטנאם, מלזיה, אינדונזיה, הפיליפינים וארה״ב. תקרית משנית עלולה להידרדר לעימות כולל.

כיצד הסינים מבססים את ריבונותם בפועל בים? הם מגדילים את הנוכחות הצבאית והאזרחית שלהם בו והם אוכפים את החוקים שלהם במרחב שהם רואים כשלהם. מאז 2013 סין הקימה סדרה של איים מלאכותיים בים סין הדרומי, עליהם היא הציבה בסיסי צבא וטילים, וגם הקימה עיר אזרחית [מקור]. האיים האלו הם הרחבות של איים קיימים בצפון מערב הים ליד ווייטנאם ובדרומו ליד מלזיה. רק באפריל השנה סין הכריזה על הקמת שני מחוזות חדשים בים סין הדרומי, מחוזות שבתורם יתרמו להמשך חיזוק הנוכחית האזרחית בים [מקור]. ע״י הגדלת הנוכחות שלהם בים הסינים יכריחו את המערכת הבינלאומית להכיר דה-פקטו בשליטה שלהם: הרי אם האיים בים מיושבים ע״י סינים, מדוע שהם לא יהיו תחת ריבונות סין? הרי אף אחד לא יציע לעקור סינים מבתיהם ולהעביר את האיים לשליטה אחרת. הנוכחות הסינית באיים דה-פקטו הופכת אותם לחלק מסין, כשכל הסדר עתידי יהיה חייב לפתוח מהכרה שהאיים האלו בשליטת סין. משום שכל אי כזה גם מגדיל את המים הטריטוריאליים של סין, הרי שהגדלת הנוכחות הסינית באיים מגדילה בתורה את המים הריבוניים שבשליטת סין.

הדרך השנייה בה הסינים מבססים את ריבונותם היא באמצעות אכיפה בפועל של הריבונות הזו בים. זה משהו שתמיד נכון: ריבונות קיימת רק אם קיימת אכיפה. אם החוק של מדינה אינו נאכף בשטח, בפועל אין לה ריבונות. אם החוק נאכף בשטח, היא הריבון בפועל גם אם הדבר לא מוכר. תחת שי ג׳ינפינג סין הגדילה את המאמצים שלה לאכוף את ריבונותה במים ע״י הצקה לספינות זרות, אם ע״י רדיפה אחריהן, התנגשות בהן או עצירה שלהן. כך לדוגמה בתחילת אפריל 2020 ספינת משמר החוף הסיני התנגשה והטביעה ספינת דייגים ווייטנאמית [מקור]. ב-2013 ספינות משמר החוף ירו תותחי מים על דייגים מהפיליפינים, עצרו את חלקם והחרימו את השלל שלהם (כמה טונות של דגים) [מקור].

המטרה של הטקטיקות האלו הן להביא את המדינות סביב ים סין הדרומי להכיר בפועל בריבונות של סין: אם אני לא שולח ספינות לשטח בו הסינים מטרידים אותי, אם אני צריך לבקש אישור מהרשויות הסיניות לדוג במים שבו הם תוקפים אותי, אני מכיר בריבונות שלהם בשטח בפועל. יכול להיות שרשמית אני מתנגד לריבונות הסינית – אך בפועל אני מציית לחוקים של הרפובליקה העממית ונמצא בקשר עם הרשויות שלה. אם סין תצליח לבסס את האכיפה שלה בים היא תוכל להביא לבסוף את המדינות בו להכיר גם רשמית בריבונותה, משלימות עם המצב שקיים בפועל.

במקביל לביסוס הריבונות שלה בים סין גם משנה את מאזן הכוח בו לטובתה. היא הקימה על האיים המלאכותיים בסיסים צבאיים, הכוללים מסלולי נחיתה, דירים למטוסים, מאגרי תחמושת, מרכזי תקשורת ובקרה ועוד [מקור]. בדרך כלל בניתוח הנוכחות הצבאית שלה בים סין הדרומי מתייחסים ליכולת של האיים לחסום את ארה״ב מלפעול בו, אם ע״י טילים נגד מטוסים, טילים נגד ספינות או כתמיכה לפעילות הצי הסיני. בניתוח כזה האיים מהווים מחסומים שמטרתם להגביל את מרחב הפעולה של ארה״ב, ולכן המענה האמריקני צריך להיות לשמור על אותו מרחב פעולה ע״י הגדלת יכולת הגנת הטילים שלה או ע״י הכנת תוכנית לתקיפת האיים כבר בתחילת כל עימות בים סין הדרומי. אולם לא בטוח בכלל שהמטרה של סין היא באמת לחסום את הגישה של האמריקנים לים ע״י הצבת מערכות טילים ופריסת הצי שלה בו.

0ef40afa-6544-11e8-82ea-2acc56ad2bf7_image_hires_194604

במאמר ב-War on the Rocks ממרץ 2020, ג׳ מייקל דהם (Dahm), חוקר בג׳ון הופקינס וקצין מודיעין ימי לשעבר מציג תפיסה אחרת של הפעילות הסינית: המטרה היא לנצח במלחמת המידע מול היריב, ניצחון שיביא גם לניצחון במערכה הפיזית. מהי מלחמת מידע? היא לא שליטה בתדמית התקשורתית של העימות או השפעה על רצונו של היריב. מלחמת מידע היא השגת מידע לתא הטייס או למרכז הפיקוד שלך, בעוד אתה מונע אותו מהיריב. אם לנסח את זה בצורה פשוטה יותר מלחמת מידע היא לדאוג שהאויב שלך יהיה באפלה, בעוד אתה רואה את כל תמונת המצב.

צבא תמיד היה צריך מידע בשביל לתפקד, אך היום משום הטכנולוגיה צבא מודרני תלוי במידע גם בשביל התפקוד הבסיסי ביותר שלו. מידע היום כולל לא רק מידע על מיקום האויב וכוחו, אלא גם תקשורת נתונים, שליטה ובקרה על כוחות. קחו את הדוגמה הכי פשוטה: פצצות חכמות צריכות כיסוי GPS בשביל לנווט את עצמן ליעד. מטוסים צריכים כיסוי GPS לשם ניווט ותמונת מכ״ם בשביל זיהוי איומים. מטוסים ללא טייס (מל״טים) צריכים תקשורת רציפה – בדרך כלל לוויינית – עם קרונות בקרה בשביל לקבוע את המטרות שלהם ולתקוף. ללא מידע צבא מודרני הופך משותק, במיוחד זרוע האוויר שלו – שהיא תהיה הזרוע הדומיננטית עבור האמריקנים בכל עימות עם סין בים סין הדרומי. בזמן שדהם מכיר שהסינים עובדים גם על הגבלת התנועה של האמריקנים בים, הוא מעריך שהמטרה המרכזית של הסינים היא הזזת מאזן הכוח בתחום המידע לטובתם.

איך עושים זאת? ראשית, האיים עצמם נבנו כך שיהיו להם מספר מערכות תקשורת חופפות בשביל לקבל יתירות במקרה של התקפה. המערכות האלו כוללות סיבים אופטיים, תקשורת לווינית, תקשורת רדיו ועוד. כך גם אם האמריקנים יפגעו בכיסוי הלווייני מעל הים, האיים יוכלו להמשיך ולקבל פקודות ממרכז השליטה בסין ולספק לו מידע רציף. שנית, מסלולי הטיסה באיים יוכלו לשמש מטוסי שליטה ובקרה, מטוסים שנושאים מכ״ם אווירי ומשמשים בשביל זיהוי איומים וניהול המערכה האווירית. מטוסים סינים יוכלו לשהות יותר זמן באוויר ממטוסים אמריקנים משום שהם יוכלו לתדלק בזירה עצמה, מספקים לסין מידע רציף על הזירה האווירית. שלישית, סין תוכל להשתמש במשמר החופים ובמליציות הדייג שלה כדי לקבל מידע דרך דיווחים בתקשורת רדיו או אפילו תקשורת סלולרית, הודות לכיסוי הסלולרי שהאיים מספקים. הם יוכלו לפרוש את הספינות בים ואלו יספקו תמונת מודיעין רציפה על תנועת אויבים.

הסינים כמובן לא יסתפקו רק בשליטה טובה יותר במרחב המידע, אלא גם ירצו לפגוע בשליטת המידע של היריב. בהתבסס על משחקי מלחמה שנערכו בארה״ב, הציפייה היא שבשעות הראשונות של כל עימות בין ארה״ב לסין, הסינים ינסו להרוס או לשבש את כל מערכות המידע של האמריקנים [מקור]. זה אומר הפלה של לוויינים, פריצה לשרתים ורשתות פנימיות של משרד ההגנה והפעלת משבשי מכ״ם ו-GPS בים סין הדרומי [יכולת שהסינים מפתחים בהתמדה, כפי שהוצג במצעד הצבאי האחרון – ראו כאן]. הסינים יעוורו את האמריקנים בים וביחד עם סוללות טילים וצוללות יכריחו את ארה״ב לבחור בין לצלול עיוורים לים ולהסתכן במתקפה סינית, או להימנע מהסלמה מול הסינים. חשוב לשים לב שבכל פעולות המידע ההתקפיות של סין לא תהיה פגיעה מכוונת בחיי אדם או נזק פיזי – כלומר הסינים ינסו לתקוף את ארה״ב ולהשיג את היתרון במלחמה תוך שהם מאפשרים לארה״ב לסגת אחורה אם תרצה.

רובה של הבנייה הצבאית בים סין הדרומי כבר הסתיימה, כשלסינים נותר רק חור אחרון לסגור: הסקרבורו שואל (Scarborough Shoal) ליד הפיליפינים. מדובר בשרטון קטן יחסית שסין לקחה מהפיליפינים ב-2012 כשגרשה את משמר החופים הפיליפיני והחל לסלק דייגים פיליפינים מהמקום [מקור]. השואל ממוקם קרוב למנילה ויאפשר לסין ליצור משולש אסטרטגי בים, משולש שיחתום את שליטתה בים [מקור].

_90356589_south_china_sea_spratlys

מדוע הסינים עדיין לא הקימו בסיס צבאי שם? שתי סיבות: ראשית, הקמה של בסיס כזה ללא אישור של מנילה יהיה דקירה בעין של הפיליפינים ויותיר כבעלת ברית של האמריקנים. בשנים האחרונות תחת דוטרטה הפיליפינים התקרבו לסינים [מקור], מקווים אולי לשפר את מצבם הכלכלי ולהפיג את המתיחות עם הסינים. שנית, הממשל האמריקני הבהיר בשיחות סגורות עם הסינים שבנייה צבאית במקום תגרור עימות עם ארה״ב [מקור]. אם סין אבל חשה שהיא נתונה תחת לחץ, אם סין רוצה לבסס את אחיזתה בים ואם סין מעריכה שכוחה של ארה״ב נחלש – היא עלולה לרצות ולבחון את המוכנות האמריקנית להגן על השרטון בים. השרטון עלול להיות נקודת עימות חזיתית בין שתי המעצמות.

התגובה האמריקנית

האם ארה״ב מודעת למה שסין עושה? כן. האמריקנים מבינים שים סין הדרומי חשוב לסין ושנפילה שלו תחת השפעתה של בייג׳ין תפגע בכוחה של ארה״ב במזרח אסיה ותסכן את חופש השיט בה. לאחרונה הסנאט אישר תקציב ראשוני בסך 6 מיליארד דולר [מקור] ליוזמת ההרתעה הפסיפית שמטרתה לבנות את כוחה של ארה״ב במרחב ולהרתיע את סין.

מה כוללת היוזמה? ראשית, חיזוק ושיפור הבסיסים האמריקנים במרחב הפסיפי בדגש על גואם. היוזמה קוראת לשיפור ושדרוג התשתיות הלוגיסטיות בבסיסים ו – ולחבר׳ה בתעשיות הביטחוניות זה חשוב – שדרוג ההגנה מפני טילים. האמריקנים מבינים שבכל עימות עם סין ללא הגנה מפני טילים גואם תושמד כבר בשעות הראשונות, מה שיגביל מאוד את הפעילות האווירית שלהם. גואם משמשת כבסיס למפציצים אסטרטגיים, ובהנחה שנושאות המטוסים יישארו מחוץ לים סין הדרומי כדי לא להסתכן בתקיפה, גואם תהיה גם בסיס התדלוק הראשי לכוחות האוויר האמריקנים.

שנית, היוזמה מבקשת לחזק את בעלי הברית האמריקנים ואת שיתוף הפעולה אתם, בין השאר ע״י הקמת מערכות שליטה ובקרה משותפות שישבו על הענן. בזמן שצעד כזה יחזק לדוגמה את יפן ואוסטרליה צבאית, הוא יגדיל את החולשה האמריקנית בפני התקפות סייבר.

שלישית, היא מבקשת להרחיב את הלוגיסטיקה של האמריקנים ע״י הקמת בסיסים קטנים יותר בכל רחבי מזרח אסיה, ביחד עם הקמת מאגרי דלק אסטרטגים, מאגרי תחמושת ומרכזי פיקוד. המטרה היא לפזר את התשתית הצבאית של ארה״ב כך שתהיה פחות חשופה למתקפות סיניות.

היוזמה הזו היא חלק מהמיקוד המוחדש של ארה״ב בתחרות האסטרטגית שלה עם סין ורוסיה על השפעה ושליטה בשני המרכזים החשובים של אירו-אסיה: מזרח אסיה ואירופה. קרוב לוודאי שבעשור הקרוב ים סין הדרומי יהיה במוקד תשומת הלב של מערכת הביטחון האמריקנית, כשאנחנו נראה עוד תקציבים מושקעים בהגנה מפני טילים, הגדלת הכוח האווירי של ארה״ב באזור ושדרוג הצי.

מה שנראה אבל שהאמריקנים עדיין לא מתייחסים אליו הוא הדגש הסיני במלחמת המידע, ברצון שלהם לשלוט במרחב המידע כדי לעוור את האמריקנים. כן יש תוכניות להקמת מתקנים לשיבוש לוויינים [מקור] ו-DARPA (סוכנות המחקר והפיתוח של משרד ההגנה האמריקני) מנהלת מחקרים להגנה וחיזוק יכולות התקשורת של צבא ארה״ב [מקור], אך נראה שהדגש כרגע לפחות ברמת הפיקוד הבכיר וברמת הדרג הפוליטי הוא בהגנה מפני טילים, אם ע״י רכישת מערכות יירוט או פיזור תשתיות קריטיות. בהנחה וים סין הדרומי יהיה החזית הכי ערה בין סין וארה״ב, מלחמת מידע תשחק תפקיד חשוב בלהכתיב את הפיתוח והמחקר של משרד ההגנה האמריקני כמו גם של מדינות נוספות במרחב כמו יפן ואוסטרליה. יש כאן הזדמנויות רבות לפיתוחים ישראלים, שנרחיב עליהן בהמשך.

לחץ מכיוונים נוספים

בזמן שים סין הדרומי הוא כנראה החזית החשובה ביותר לסין, הוא לא החזית היחידה בה סין כיום לוחצת את שכנותיה. בשבועות האחרונים ראינו את הסינים פועלים בעוד שלוש חזיתות: מול ההודים בהימליה, מול הונג קונג עם החקיקה הביטחונית ומול טאיוואן עם העלייה במספר התרגילים הצבאיים סביב האי. הפעלת לחץ בכל שלוש החזיתות נותנת לסין לשמור על היוזמה במזרח אסיה ולהבהיר ליריבות פוטנציאליות שהיא לא הוחלשה ע״י הקורונה.

מול הודו סין מבצעת מספר התנגשויות לאורך הגבול השנוי במחלוקת שלהן בהימליה. במאי חיילים סינים חדרו לשטח ההודי והתעמתו פיזית עם החיילים ההודים שהגיעו לסלק אותם [מקור]. שני הצדדים הזרימו אלפי חיילים למקום העימות, כשהסינים מסרבים לסגת מהעמדות שתפסו. שיחות בין שני הצבאות התחילו במטרה למנוע הסלמה, אך כרגע ללא סימן שהסינים נסוגים.

מה המטרה של הסינים בעימות בהימליה? נראה שהסינים רוצים לנצל את יתרון הכוח שלהם ואת הכאוס שהקורונה יצרה בהודו ובזירה הבינלאומית כדי לקדם לחץ על הודו בגבול. ההודים בשנה האחרונה סיימו את הקמתה של דרך אסטרטגית חדשה בלדאק שמשפרת את היכולת שלהם להזרים כוחות לגבול עם סין [מקור]. בנוסף באוגוסט 2019 הודו שינתה את המעמד החוקי של לדאק ופיצלה אותה מקשמיר. השינוי במעמד החוקי נתפס בסין כשינוי בסטטוס קוו של האזור, ומבחינת הסינים אין סיבה שהם יסכימו להמשך הסטטוס קוו בגבול לאחר ההפרות של הודו [מקור]. סין יכולה להכריח את ההודים לצמצם את הדרישה הטריטוריאלית שלהם מסין, ולהפסיק את המשך בניית התשתית בגבול.

לעומת הודו שמהווה אתגר חיצוני לסין, הונג קונג מהווה אתגר פנימי. קצת רקע: מזה שנה, מאז הקיץ האחרון, הונג קונג ידעה רצף בלתי נגמר של הפגנות ומהומות שערערו את הסדר באי ואיימו על השליטה המוחלטת של המפלגה בסין. בסוף מאי השנה הקונגרס הלאומי העממי של סין – הגוף המחוקק העליון של הרפובליקה העממית – אישר לחוקק חוק ביטחון חדש להונג קונג [מקור], כשמטרתו לאפשר לבייג׳ין לפעול נגד כל פעולה בדלנית שמאיימת על אחדות וביטחון הרפובליקה.

כפי שהראתי ב״קיסר אדום״ [כאן] הכיוון של סין החדשה תחת שי ג׳ינפינג הוא של מדינה טוטליטרית, בה המפלגה שולטת בכול. במצב עניינים כזה המפלגה לא יכולה להרשות לאף חלק בסין להנות מחופש או מהאפשרות לבקר את המפלגה, מחשש שהלך הרוח הזה יתפשט לשאר המדינה. הונג קונג גם ממוקמת אסטרטגית בשפך נהר הפנינה בדרום סין, קרובה לשנזן, טאיוואן והפיליפינים. סין אינה יכולה לאבד בסיס חשוב כל-כך בים סין הדרומי.

ההחלטה על חקיקת חוק ביטחון להונג קונג לכן מובנת כמהלך שמטרתו למצק את שליטת המפלגה באי ולהבהיר ליריבות של סין שבייג׳ין לא תשלים עם שום ניסיון לערער את כוחה. ברור לבייג׳ין שמהלך כזה עלול לפגוע בהונג קונג כלכלית, אך בחישוב האסטרטגי הסכנה מהונג קונג בדלנית גדול פי כמה מהנזק הכלכלי שעלול להיגרם להונג קונג.

לבסוף, סין הגבירה את מספר התרגילים הצבאיים שלה מסביב לטאיוואן בזמן משבר הקורונה [מקור]. היא שלחה במספר תקריות מטוסי קרב לחדור למרחב האוויר הריבוני של האי וביצעה תרגיל ימי בשיתוף נושאת המטוסים שלה ממזרח לאי [מקור]. המטרה של הצעדים האלו לשמור על לחץ קבוע על טאיוואן ולהבהיר לטַאיפֵּיי שסין מחזיקה ביכולת לפגוע באי אם היא תרצה זאת. הלחץ הקבוע נועד להזכיר לטאיפיי שלמרות השיפור במעמדה בעקבות משבר הקורונה היא עדיין נתונה תחת השפעתה של סין. הלחץ גם נועד לשדר לארה״ב שסין לא תשלים עם צעדים שהיא תראה כפגיעה בריבונותה, כלומר תמיכה באי באופן דיפלומטי או צבאי.

החזיתות של הונג קונג וטאיוואן משרתות עוד מטרה: הן נותנות לסין לבדוק את מידת המוכנות של ארה״ב ובעלות בריתה להתמודד עם סין. הדחיקה של חוואווי מתשתית ה-5G של מדינות והגבלת הייצוא של שבבים אליה הם צעדים שפוגעים בסין טכנולוגית אך לא מאיימים עליה ביטחונית. האם ארה״ב תהיה מוכנה להטיל מכסים על הונג קונג כדי לפגוע בסין? האם היא תהיה מוכנה להציב ספינות בשביל להתעמת עם סין מול טאיוואן? הונג קונג וטאיוואן יבחנו את מידת המוכנות של ארה״ב ובעלות בריתה להשקיע כסף ולסכן חיים בשביל להתמודד עם האסרטיביות הסינית. הימנעות שלהן בזירות האלו תעודד את סין לפעול ביתר אסרטיביות גם בים סין הדרומי.

השלכות מעשיות

אז בואו ניקח את כל מה שדיברנו אותו וננסה לא רק לסכם אלא גם לגזור השלכות מעשיות: ים סין הדרומי הולך להיות החזית הכי חשובה של סין וארה״ב מבחינה צבאית ודיפלומטית. שתי המדינות יתחרו להשפעה בו, תחרות שתביא לבנייה צבאית מאסיבית באזור ומתיחות, מתיחות שעלולה להביא להתלקחות אם תהיה תקרית כלשהי בין הכוחות, לדוגמה התנגשות בין ספינה של חיל הים הסיני וספינה של חיל הים האמריקני. ים סין הדרומי יהיה האזור החשוב ביותר לביטחון העולמי בשנים הקרובות.

משום שהאזור יהיה במיקוד של סין וארה״ב, המדינות השונות בו יזכו לתשומת הלב של שתיהן, בעוד אזורים פחות בוערים כמו המזרח התיכון ואפריקה ימשיכו לרדת בחשיבותם. יפן, אוסטרליה, דרום מזרח אסיה – כולן יזכו לעניין של ארה״ב, לתמיכה צבאית וקרוב לוודאי גם מענקי סיוע כלכלים ורצון למצק את היחסים על-ידי הסכמי סחר.

זה לבדו מדגיש את החשיבות של מזרח אסיה לישראל: אם אנחנו נחזק את הקשרים שלנו עם בעלות הברית האמריקניות באזור, אנחנו נשמור על עניין אמריקני גם בנו, למרות שהעניין האמריקני במזרח התיכון יורד. לישראל ולמדינות האזור יש עניין דומה בהגנה מפני טילים, הגנה על שטח ימי, עליונות אווירית והגנת סייבר. ישראל תוכל להציע שיתופי פעולה דוגמת מחקרים משותפים בטכנולוגיות רלוונטיות, תרגילים משותפים ומכירת מוצרי ביטחון של התעשייה הישראלית. זה אולי נשמע טיפה רע, אך מתיחות צבאית היא השגרה שלנו – אין סיבה שלא נשתמש בניסיון שלנו כדי להגדיל את מעגל הידידות שלנו במזרח אסיה, אזור אסטרטגי לוושינגטון.

המתיחות בים סין הדרומי גם מוסיפה עוד גורם סיכון ליצרנים שמסתמכים על מזרח אסיה כמקור הייצור שלהם. מי ששרשרות האספקה שלו נפגעו עקב הקורונה חייב עכשיו לשקול לא רק איך הוא מתכונן להתפרצות וויראלית נוספת במזרח אסיה, אלא גם להתפרצות צבאית בה. עבור מי שמקדם ייצור חכם וחזרה של ייצור לארץ, המתיחות בים סין הדרומי היא עוד סיבה להביא חזרה קווי ייצור לישראל או קרוב למרכזי הצריכה הגדולים באירופה וצפון אמריקה.

ייצור חכם גם יכול להרוויח בעוד היבט מהמתיחות: אם ארה״ב מחפשת לפזר את הנוכחות הצבאית שלה במרחב הפסיפי, היא תצטרך בסיסים קטנים [מקור] שעדיין יכולים לספק יכולות לוגיסטיות מתקדמות כמו תיקון והחלפת חלקים במטוסים שנפגעו. חיל האוויר האמריקני קורא לפריסה כזו של בסיסים קטנים Agile Combat Employment (ACE). כדי שבסיסים כאלה יהיה אפקטיביים, הם יצטרכו להיות כמה שפחות תלויים באספקה מבחוץ תוך שמירה על גמישות במענה שלהם לצרכי הקרב. הדרך להשיג את הגמישות הזו יכולה להיות לדוגמה ע״י הדפסת תלת-ממד של חלקים, או שימוש באינטליגנציה מלאכותית לניהול מלאי חכם יותר [ראו לדוגמה את החזון של חיל האוויר האמריקני בנושא כאן].

הצורך לנצח במלחמת המידע יגדיל את החשיבות של אבטחת סייבר למערכות מידע, יוסיף את ההיבט של אבטחת כלים אוטונומיים ויוליד צרכים טכנולוגים חדשים. בין נושאי המחקר הביטחוני העתידי קרוב לוודאי שיהיו: תקשורת רבת משתתפים ומוגנת מפני שיבוש, שתוכל לאפשר פיקוד ובקרה גם בסביבות ללא כיסוי לוויני; חימוש חכם שלא יצטרך אות GPS בשביל ניווט; כלים בלתי מאוישים אוטונומיים, שיכולים לפעול גם ללא תקשורת מקרון הפיקוד שלהם; נחילים של כלי טיס בלתי מאויישים קטנים, שיוכלו לספק תמונת מצב ותקשורת גם בסביבת שיבוש ועוד. כל הנושאים האלו יכולים להיות רלוונטיים לתעשיית ההיי-טק הישראלית. בנוסף, מנקודת המבט של התכנון הביטחוני שלנו, קרוב לוודאי שנראה מוצרי לוחמה אלקטרונית סינית שיגיעו לידיהן של איראן, ערב הסעודית וארגוני טרור. לא סביר שהמרוץ הטכנולוגי בין ארה״ב לסין במזרח אסיה לא יוליד מוצרים שיזלגו גם אל אזורנו.

המסקנה האחרונה שאנחנו יכולים לגזור היא שספקים ביטחוניים כנראה ימשיכו לראות זרם יציב של הזמנות גם אחרי משבר הקורונה. התוכניות האמריקניות לחיזוק הנוכחות במרחב הפסיפי נפרסות על-פני חצי עשור לפחות – יוזמת ההרתעה הפסיפית מבקשת תקצוב לפחות עד 2026. לוקהיד-מרטין ורייתון (Raytheon) הן שתי דוגמאות לספקים ביטחוניים שקרוב לוודאי יראו הכנסה קבועה מהמתיחות ואולי אפילו הגדלה בהכנסה, עם עוד הזמנות ופרויקטים, במיוחד של מטוסי F-35 מלוקהיד. המשמעות עבור משקיעים שבתהליך הבחירה של מניות, חברות תעופה הן לא בהכרח השקעה גרועה וכדאי יהיה לברר כמה מהרווחים שלהן מגיעים מחוזים מול משרד ההגנה האמריקני.

סיכום

סין אינה יושבת בחיבוק ידיים מול מאזן הכוח הנרקם מולה. בים סין הדרומי נמצאת ההזדמנות האסטרטגית של סין לא רק לשמור את כוחה, אלא להגדיל אותו – להפוך ממדינה הכלואה ע״י ארה״ב, לכזו הדוחקת את האמריקנים מחוץ למזרח אסיה. המאבק להשפעה בים סין הדרומי יעסיק בשנים הקרובות את וושינגטון ובייג׳ין, ויעלה את חשיבותה של מזרח אסיה לממסד האמריקני. צפו להגדלת כוחות, לעלייה במתיחות, והזדמנויות חדשות לספקי ביטחון, חברות טכנולוגיה וכמובן – למדינת ישראל.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***




פלג 17: הניתוח הגיאופוליטי

להורדת הפרק – קישור.

אני חושב שהגענו לשלב בפל״ג בפרט ובמשחק הגדול בכלל שאנחנו צריכים לקחת רגע צעד אחורה ולעסוק לא בניתוח גיאופוליטי של משהו כי אם בניתוח הגיאופוליטי עצמו. אני רואה בעוד ועוד מקומות שהמונח ״גיאופוליטיקה״ מופיע בשיח היום-יומי ואני חושב שהדרך היחידה להעמיק ולהעשיר את השיח, להעמיק ולהעשיר גם את מה שאנו לוקחים מהניתוח הגיאופוליטי, היא רק אם נקדיש זמן לדבר על מה בדיוק נכלל בניתוח הגיאופוליטי ומה ההיגיון שעומד בבסיס שלו.

זה חשוב ממספר סיבות: ראשית, הניתוח הגיאופוליטי יכול להיות לחלק מהאנשים לא-אינטואיטיבי, ולצאת נגד מה שהם רואים כ״שכל הישר״. בזמן שאני חושב ש״השכל הישר״ שלנו לא יותר מדי שימושי בהבנת מערכות מורכבות, אפשר וההיכרות עם ההיגיון של הניתוח הגיאופוליטי תעזור לאנשים להפנים את מסקנותיו ואולי אף לשכלל את מה שהם רואים כ״אינטואיטיבי״.

שנית, גיאופוליטיקה נראת פשוטה עד כדי פשטנות. גיאופוליטיקה פותחת במפות ובדרך כלל נשארת במסגרת המפות. בעידן שלנו של עודף מידע וחוסר בהירות מחשבתית, משהו ברור כמו גיאופוליטיקה מרגיש לנו לא ״רציני״ או לא ״אמין״. רק אם נסביר את הבסיס של הניתוח הגיאופוליטי נוכל להראות שהפשטות איננה פשטנות.

שלישית, הבנת הניתוח הגיאופוליטי עוזרת לנו להבין מה שייך לגיאופוליטיקה ומה לא. זה עוזר לנו למקד את השיח, להעמיק אותו וגם להבין מה הניתוח הגיאופוליטי יכול לתת לנו ומה הוא לא. ניתוח גיאופוליטי מאפשר לנו להבין את העולם ולדעת את כיוון ההתקדמות של הזירה הבינלאומית. יש הרבה מידע שמשמש בניתוח, אך התוצר הסופי שלו הוא גיאופוליטי. ניתוח גיאופוליטי אינו עוסק בחיזוי שוק, ניתוח חברות או חיזוי בחירות. במה הוא כן עוסק? טוב, בשביל זה אנחנו פה.

כן אקדים ואומר שהפרק היום לא בא להיות מבוא אקדמי לגיאופוליטיקה ועל-כן אין כאן סקירת ספרות בנושא. למתעניינים אני ממליץ על הספר “The Revenge of Geography” של רוברט קפלן [זמין באמזון כאן] כמבוא טוב להתפתחות ההיסטורית של גיאופוליטיקה, השורשים הרעיוניים שלה והיישומים שלה.

היגיון בשיגעון

נקודת הפתיחה שלנו לשיחה היום היא למה כולנו כאן מלכתחילה: אנחנו רוצים להבין את העולם. אנחנו רוצים להבין למה מדינות עושות את מה שהן עושות, אנחנו רוצים להבין מדוע אירועים כאלה ואחרים קורים ואנחנו רוצים להבין עד כמה שאפשר לאן הזירה הבינלאומית מתקדמת. אנחנו רוצים להבין מפני שבעולם גלובאלי שינויים בזירה הבינלאומית יכולים להשפיע על התעסוקה שלנו, על הבריאות שלנו (כמו שראינו במשבר הקורונה) ועל הביטחון שלנו. אנחנו גם רוצים להבין את העולם סביבנו פשוט משום הסקרנות הטבעית שלנו – מי רוצה לחיות את חייו בעולם שהוא אינו מבין? חוסר הבנה יוצר פחד, לחץ ונותן לנו תחושה של חוסר-אונים מול עולם סתום לכאורה. ככל שאנו מבינים יותר את העולם כן אנו מרגישים יותר פרו-אקטיביים ומתחילים להבין לא רק איך הזירה הבינלאומית פועלת, אלא גם איך להשפיע עליה – לא רק בחיינו האישיים, אלא גם דרך המנגנון הפוליטי-הדמוקרטי שלנו. בשביל שמדינת ישראל תצליח בזירה הבינלאומית, אנחנו כציבור חייבים להבין כיצד הזירה הזו פועלת ומה היעדים שעלינו להציב לעצמנו כאומה. זו האחראיות שלנו כאזרחים, כמצביעים.

אולם כשאנחנו באים לנסות ולהבין את העולם אנחנו מתמודדים לא רק עם כמויות עצומות של מידע, אלא גם עם תחושה שאין באמת היגיון בשיגעון. משום שאנחנו צורכים את רוב המידע שלנו על העולם דרך התקשורת, אנחנו רואים את הזירה הבינלאומית כסכום של אינטרקציות בין אנשים: בין נשיאים, ראשי ממשלות ושרי חוץ. אנחנו מאמינים שהאישיות של המנהיג היא החשובה לדעת את התנהגותה של מדינה, שהאלמנט המכריע בזירה הבינלאומית היא מי ראש הממשלה או הנשיא, מהם היחסים ביניהם והיכולות שלהם.

מפני שקשה כל-כך לחזות את ההתנהגות של יחידים, נקודת המבט הזו לא מציעה שום יכולת חיזוי או אפילו הבנה אמיתית של הזירה הבינלאומית: מה יכולה להיות הסיבה לסכסוך הסחר בין ארה״ב וסין חוץ מהאישיות האגרסיבית של טראמפ? מדוע שלא נפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני פשוט ע״י זה שנחליט שהוא פתור? מי יכול בכלל לדעת לאן מתקדם האיחוד האירופי או סין או איראן, כשהאלמנט הקובע היא האישיות של המנהיגים העומדים בראש המדינות? מכאן שלזירה הבינלאומית אין לא סדר ולא חוקיות, והניסיון להבין או לחזות אותה הוא בלתי אפשרי לחלוטין. הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא לנסות ולהבין בכל רגע מה קורה, ולנסות ולקבוע מה אנחנו רוצים שיקרה, מאמינים שאם נצליח להשפיע על האנשים, נקבל את התוצאה הרצויה. אין דבר יותר רחוק מהאמת.

הזירה הבינלאומית מונעת ומעוצבת ע״י אינטרסים וכוחות שיש ביניהם יחס ויש להם היגיון. לכל מדינה יש מגבלות ויש צרכים. אף מדינה אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. כל מנהיג של מדינה מוגבל ביכולות שלו ומונחה ע״י התפיסה האסטרטגית שסביבו. אם אנחנו מבינים את האינטרסים, אם אנחנו מבינים את הכוחות, אנחנו יכולים לא רק להבין את הזירה הבינלאומית אלא גם לחזות את כיוונה. האינטרסים והכוחות האלו הם עניינו של הניתוח הגיאופוליטי.

גיאוגרפיה

מהי גיאופוליטיקה? ההגדרה המקובלת היא שגיאופוליטיקה היא מחקר של ההשפעה של גורמים כמו גיאוגרפיה, כלכלה ודמוגרפיה על הפוליטיקה ובמיוחד מדיניות החוץ של מדינה [מקור]. בזמן שברור שעניינה של גיאופוליטיקה היא בהבנת הפוליטיקה ומדיניות החוץ של מדינה, למה הדגש הוא דווקא על גיאוגרפיה, כלכלה ודמוגרפיה? האם יש עוד מרכיבים? האם יש פחות? מה הקשר ביניהם? למה אנחנו מתמקדים דווקא במדינה? ומה קורה כשמספר מדינות נפגשות זו עם זו?

אני רוצה להציע הגדרה אחרת, שהיא אולי פחות אקדמית אך אני חושב שהיא הרבה יותר שימושית: גיאופוליטיקה היא המחקר של כוח במרחב. הכוונה בכוח כמובן היא לא לכוח חשמלי או מכאני אלא לכוח פוליטי. הכוונה במרחב היא המרחב הפיזי של העולם שלנו. גיאופוליטיקה עוסקת באיך כוח נוצר, נשמר ומופעל במרחב הפיזי.

נקודת המוצא של הגיאופוליטיקה היא בהבחנה הבסיסית ביותר, הברורה ביותר וגם זו שאנו נוטים הכי להתעלם ממנה: אנחנו יצורים פיזיים מוגבלים. אנחנו מוגבלים בזמן שלנו, אנחנו מוגבלים בכוח שלנו ואנחנו מוגבלים במרחב שלנו. אנחנו גם תלויים במשאבים חיצוניים לנו בשביל לשרוד ולהתפתח: המשאבים הבסיסים ביותר הם מים ומזון. אולם אנו גם צריכים עורות או צמר לבגדים בשביל שמירת חום, עץ או ברזל לכלים ויסודות נדירים בשביל השבבים שלנו.

כמובן המוגבלות שלנו אינה שלילית בהכרח, היא פשוט עובדה של החיים. הודות למוגבלות שלנו הגענו לרמה הטכנית הגבוהה שלנו היום: משום שיש לנו רק זמן וכוח מוגבלים, אנחנו מחפשים תמיד טכניקות חדשות לעשות יותר בפחות. עבור בני אלמוות מהירות או יעילות הם חסרי משמעות. גם כסף. כשאין מגבלה על הזמן שלנו אין לנו צורך לתמחר דבר, מפני שאין לנו צורך להחליט בין אפשרויות שונות. התרבות האנושית – וכאן אני כולל את כל המבנים שאנו יוצרים – קשורה באופן עמוק עם הסופיות האנושית. אך זה כבר נושא לדיון פילוסופי, מעבר לתחומי השיחה שלנו.

הכוח שלנו תלוי במרחב שלנו – וזה נכון ליחידים כפי שזה נכון לקהילות. קהילה אנושית תלויה לכוחה במשאבים שיש לה והיא מושפעת מהמרחב בו היא נמצאת. כפר בעמק פורה יחזיק יותר משאבים מכפר על הר צחיח, מה שיגדיל את כוחו הכלכלי והדמוגרפי. אם שני הכפרים יצאו למלחמה, הכפר בעמק כנראה יהיה בעל הכוח הגדול יותר.

אולם גיאופוליטיקה בדרך כלל אינה עוסקת בכפרים או בערים כי אם במדינות. ב-300 השנים האחרונות המדינה היא השחקן הראשי בזירה הבינלאומית, כשהיא משתמשת בכלים שונים לקדם את כוחה. המיקוד הגיאופוליטי בימינו הוא בכוח של מדינות במרחב, והתחרות ביניהן על כוח. גם היום במאה ה-21 הגיאוגרפיה עדיין קובעת במידה רבה את הכוח של מדינות ואת היחסים ביניהן.

למה? משום שאנחנו עדיין תלויים במרחב סביבנו ואנחנו עדיין פועלים בו. הגיאוגרפיה משפיעה על הפעילות האנושית בה בשתי דרכים מרכזיות: היא מציעה משאבים לפעילות הזו והיא מפעילה כוח על הפעילות הזו. המשאבים ידועים לנו: מדינה מתועשת צריכה אספקה סדירה של דלק, בטון וברזל בשביל לתפקד. גם כשהמדינה עוברת לתעשייה מתקדמת יותר טכנולוגית התלות במשאבים אינה יורדת, היא רק משתנה: אנחנו עדיין צריכים דלק לתחנות כוח וצריכים חומרים כמו קובלט וליתיום בשביל השבבים והסוללות שלנו.

cropped-shipping_routes_red_black-1.png
נתיבי שיט בעולם – התשתית הפיזית של הכלכלה הגלובאלית

הכוח שגיאוגרפיה מפעילה ברור אם רק נסתכל לדוגמה על הרים. קשה לנוע דרך הרים משום הכוח שיש להשקיע בעלייה והדרך המפותלת שיש לעשות כדי לנוע בהם. אנו יכולים לומר שההרים מפעילים כוח שלילי על תנועה, שהיא הבסיס של מסחר ופלישה. בני אדם יחצו הרים רק אם הרווח מהחצייה שלהם גדול מהכוח והזמן שיש להשקיע בשביל לחצות אותם. בפעילות מסחרית ההשקעה והרווח מתומחרים ע״י כסף – כמה עולה לי לחצות את ההרים. בפעילות צבאית החישוב הוא אחר ונוגע לסיכויי ההצלחה של החצייה לעומת הסיכון שהכוח ייתפס למארב או יותש. ללא רווח ברור לחצות את ההרים אנשים יעדיפו לעקוף אותם, מתאימים את נתיבי המסחר והפלישה שלהם.

בני-אדם כמובן יכולים להתגבר במידה מסוימת על הכוח של הגיאוגרפיה, אך הם חייבים לשם כך להשקיע כסף וטכנולוגיה. בשביל לחצות הרים צריך לחפור מנהרות. בשביל להתיישב באזור מדברי צריך להתפיל מים. בשביל להתנתק מהצורך בדלקים מאובנים צריך אנרגיה גרעינית ופיתוח של אנרגיות מתחדשות (או כלכלת מימן). ככל שהיכולת הכלכלית והטכנית גדולה יותר כן ההשפעה של הגיאוגרפיה קטנה, אך לא נעלמת. אנחנו עדיין חיים ונעים במרחב תלת-ממדי. אנחנו עדיין מוגבלים בזמן וכסף. למרות כל ההשקעה של הסינים ברכבות שיחצו את אירו-אסיה, עדיין משתלם יותר כלכלית לחברות להשתמש בנתיבים ימיים כדי להגיע למזרח אסיה. אנחנו לא יכולים להעלים את הגיאוגרפיה, רק למתן את השפעתה.

הגיאוגרפיה גם מפעילה כוח על האינטראקציה בין קהילות אנושיות שונות. היא יכולה לחזק את הקשר, מה שבתורו יכול להביא לתנועה ערה של אנשים, סחורות ומלחמות, או להחליש את הקשר, מה שיביא לבידוד ביניהן. צרפת וגרמניה ניהלו ומנהלות עד היום קשרים ערים – אם היום כידידות אסטרטגיות ואם לפני מאה שנה כיריבות. צרפת ושבדיה לעומת זאת מנהלות קשרים מעטים אם בכלל מיוזמתן שלהן. הן שתיהן חברות באיחוד האירופי וכאן זה בערך נגמר. למה? כי צרפת ושבדיה לא חולקות גבול משותף והן מופרדות ע״י מרכז אירופה. קשרים בין מדינות מושפעים עמוקות מהגיאוגרפיה שלהן.

בוא וניקח דוגמה קצת יותר מעניינת: בריטניה תמיד תעדיף את ארה״ב על פני סין. למה? מפני שגיאוגרפית היחס של בריטניה ליבשת אירופה דומה ליחס של ארה״ב ליבשת אירופה: הן שתיהן איים ליבשת. שתיהן לכן, מנקודת מבט גיאופוליטית, מעוניינות למנוע הגמון אירופי משום שזה יוכל לאיים עליהן. סין אינה חולקת את האינטרס הזה עם הבריטים. הגיאוגרפיה של סין מבודדת אותה מכל הגמון אירופי ע״י הרים ומדבריות במרכז אסיה והאוקיינוס ההודי. הגיאוגרפיה מכוונת את בריטניה להעדיף באופן ברור את ארה״ב, לא משנה מה הגזר שהסינים מציעים.

אולם הגיאוגרפיה היא רק השלב הראשון של הגיאופוליטיקה. מה שנדרש בשביל להפוך את הגיאוגרפי לגיאופוליטי היא הבנה של מה מניע את הזירה הבינלאומית בכלל ומדינות בפרט: הרצון לכוח.

כוח

כל מדינה בשביל לשמור על קיומה חייבת להגדיל את כוחה, משום שהיא נתונה בתחרות עם מדינות נוספות. אם המדינה תכשל בבניית הכוח שלה, מדינה אחרת תוכל או ללחוץ עליה ולפגוע בעצמאותה או לחסל אותה ממש. הרצון לכוח אינו קשור לכוונות של השכנים שלנו: גם אם אנו מוקפים במדינות פציפיסטיות, אין לדעת אם בעתיד הן לא יהפכו תוקפניות. אם נטעה בחישוב שלנו ולא נכין את כוחנו, נחוסל כשאחת השכנות תשנה את אופייה.

אנחנו יכולים להסתכל על זה דרך הגישה של לקיחת סיכונים בעולם של ברבורים שחורים: נניח שיש סיכויי של 0.01% שהמדינה השכנה לי תפתח נגדי במלחמה. באופק זמן מספיק ארוך – ומדינות בכל זאת יכולות להתקיים מאות בשנים – הסיכוי הזה יתממש. אינני יכול להרשות לעצמי, לי כמדינה, להיתפס מול אירוע קיצון כזה לא מוכן. לכן אני חייב לבנות את כוחי ולהיות מסוגל לעמוד מול תוקפנות. כמובן השכן שלי עושה את אותו חישוב, ואם לא נזהר החשש ממלחמה עלול להביא באופן פרדוקסלי למלחמה. המטרה של הדיפלומטיה, של אמנות לפירוק ופיקוח על נשק, של השיח הבינלאומי, לוודא שהחשש ממלחמה לא מביא למלחמה ממש ושהתחרות לכוח לא הופכת למרוץ למלחמה. הדיפלומטיה אבל לא יכולה להחליף את בניין הכוח של המדינה, משום שהכוח הזה הוא הבסיס עליו בכלל הדיפלומטיה יכולה לפעול. כי אם יש מולי יריב שמעוניין במלחמה, הסיבה היחידה שהוא יסכים ללכת בנתיב הדיפלומטיה תהיה רק אם יאמין שאינו יכול להילחם נגדי.

ב-300 השנים האחרונות המערכת הבינלאומית שלנו התפתחה והתייצבה בהתאם למאזן הכוח בין המדינות השונות. מדינות חלשות נעלמו ונבלעו ע״י החזקות יותר, או לחילופין פוצלו לשלל מדינות. השאיפה לכוח אבל לא נעלמה: כל מדינה היום רוצה כוח ובונה את כוחה. מה שמכתיב את הכיוון הנכון ביותר לבניין הכוח היא הגיאוגרפיה.

הגיאוגרפיה הרי מפעילה כוח על הפעילות האנושית. כל מדינה לכן תרצה לשפר עד כמה שאפשר את הגיאוגרפיה שלה בשביל להגדיל את כוחה. היא תרצה להשיג גישה למשאבים שנחוצים לכלכלה שלה, מזון לאוכלוסייה שלה, להשיג גבולות טובים יותר גיאוגרפית בינה ובין היריבות שלה וגישה נוחה יותר לסחר הבינלאומי ע״י גישה לים. כל צעד שמדינה עושה לשיפור הגיאוגרפיה שלה מגדיל את כוחה.

השיפור של הגיאוגרפיה אינו חייב להיות בהכרח ע״י כיבוש של מדינות אחרות. הכלים שעומדים בפני מדינה לשפר את הגיאוגרפיה שלה הם מגוונים וכוללים הסכמי סחר, סנקציות, תעמולה, סיוע זר ועוד. הדבר החשוב להבין הוא שהיעד של שיפור הגיאוגרפיה הוא יעד גיאופוליטי, של שיפור הכוח במרחב.

אולם כפי שגיאוגרפיה יכולה לשפר את כוחה של מדינה, כן היא מגבילה עד כמה היא יכולה להגדיל את כוחה. לא כל מדינה יכולה להפוך למעצמה, לא כל מעצמה יכולה להפוך למעצמת על. ישראל לדוגמה לעולם לא תוכל להפוך בעצמה למעצמה מזרח תיכונית, משום הגיאוגרפיה. כל ניסיון להתפשטות של מדינת ישראל יפגיש אותה לא רק עם קבוצות אתניות עוינות לה, אלא גם עם גבולות גיאוגרפים בעייתים – השטח השימושי של המזרח התיכון הוא רצועת הסהר הפורה שנמתחת בין המפרץ הפרסי לים התיכון במעין… טוב, סהר. המבנה הזה חולק גבולות עם שתי יחידות גיאוגרפיות יציבות – איראן וטורקיה – ועם המדבר הערבי. אם ישראל תרצה לקיים את המבנה הזה היא תצטרך להשקיע משאבים עצומים בהחזקת גבולות שיהיו מרוחקים ממרכזי האוכלוסייה שלה ונוחים לתקיפה מצד גורמים עוינים. הדרך של ישראל לכן להשפעה במזרח התיכון עוברת דרך שיתוף פעולה עם המדינות בו – אנחנו מגדילים את כוחנו ע״י שיתופי פעולה אזוריים.

רוסיה לעומתנו נתונה במצב דומה אך הפוך: הרוסים צריכים לשלוט במזרח אירופה אך אינם יכולים, לא מבלי לרושש את עצמם. הבעיה בשבילם שככל שמדינות מזרח אירופה יעמיקו את הקשרים אליהם, הן יחפשו לאזן את הקשרים האלו עם קשרים עם מעצמות מתחרות כמו גרמניה, בריטניה או ארה״ב. עבור מדינות המזרח התיכון התקרבות לישראל לא צריכה איזון מפני שישראל אינה כוח שיכול לאיים עליהם. עבור מדינות מזרח אירופה רוסיה היא איום פוטנציאלי. רוסיה לכן מוגבלת בכוחה: הברירה היחידה שלה היא לנסות ולשמור על אזור השפעה מוגבל במזרח אירופה, מחזקת קשרים עם אלה המעוניינות אך מוודאת כל הזמן שאף מדינה אינה הופכת חזקה מספיק בשביל להיות איום על רוסיה אם תחליף צד.

Europe_topography_map_en
הגיאוגרפיה הבעייתית של רוסיה – אין הרים בינה לגרמניה או צרפת

מכאן הגיאוגרפיה מציבה צרכים ומגבלות על המדינה. ככל שתענה על יותר צרכים, כך תחזק את כוחה. יש גבול עליון אבל על כמה כוח היא יכולה להשיג ולעיתים המגבלות שלה אף עלולות לערער אותה: גרמניה לדוגמה אינה יכולה להיות בטוחה ללא שליטה על אירופה כולה. אולם שליטה כזו הביאה את גרמניה להתנגשות עם בריטניה, ארה״ב ורוסיה. גרמניה צריכה את אירופה, אך לא יכולה לשלוט באירופה צבאית. על-כן היא תמכה בפתרון של איחוד אירופי כדרך לשפר את הגיאוגרפיה שלה ולהתגבר על המגבלות הגיאוגרפיות שלה (מה שכמובן יצר מגבלות חדשות, אך בואו לא נסטה מהנושא).

אולם כאן עולה השאלה: האם מדינות בהכרח מתנהגות לפי ההיגיון של הגיאוגרפיה? האם הן בהכרח יבקשו יעדים גיאופוליטים, יגדירו את האינטרס הלאומי שלהן בהתאם לגיאוגרפיה שלהן? התשובה בקצרה היא: לא.

מבנה הכוח

הגיאוגרפיה נותנת מסגרת כללית למדינה מה היא יכולה ולא יכולה לעשות ומה היא צריכה לעשות בשביל לשמור ולהגדיל את כוחה. מדינה יכולה לעקוב אחרי ההיגיון של הגיאוגרפיה גם מבלי לדעת שהיא עושה זאת – לדוגמה ההתפשטות של ארה״ב אל תוך צפון אמריקה במאה ה-19 לא נתפסה כמאמץ גיאופוליטי, אך היא בהחלט שיפרה את הגיאוגרפיה של המושבות וביססה את כוחה של ארה״ב. הגיאוגרפיה היא כמו חוקי הפיזיקה – אנחנו יכולים להשתמש בהם ואנחנו יכולים להתעלם מהם, אך הם יהיו שם.

מדינה יכולה להגדיר את האינטרס הלאומי שלה ללא קשר לגיאוגרפיה ואפילו בניגוד לגיאוגרפיה. בשנות ה-90׳ של המאה ה-20 ממשל קלינטון ראה את האינטרס הלאומי של ארה״ב בהרחבת הסדר הליבראלי שארה״ב הקימה במלחמה הקרה אל כל העולם. האינטרס הזה מתעלם מהגיאוגרפיה האמריקנית שמנותקת מאירו-אסיה ולכן לכאורה ארה״ב לא צריכה להשקיע מאמצים בהרחבת מערכת שאינה משפרת את כוחה בצורה משמעותית (אם החריגות היחידות הן אירופה ומזרח אסיה). בתחילת המאה ה-21 ממשל בוש יצא לשתי מלחמות קרקעיות במזרח התיכון, מול אויבים שלא היוו איום קיומי על צפון אמריקה. ממשל בוש הכריח את ארה״ב, כוח ימי קלאסי שהיתרון שלו הוא במהירות ותמרון, לשקוע במלחמות יבשתיות יקרות עם השפעה מעטה אם בכלל על הכוח של ארה״ב. בימינו אנו מדינת ישראל מגדירה את האינטרס הלאומי שלה ללא קשר למפה, עם קביעה ששמירת צביונה היהודי והדמוקרטי הוא יעד לאומי.

חשוב להבין שגם אם מדינה מתעלמת מהגיאוגרפיה, הגיאוגרפיה עדיין תהיה שם. האיחוד האירופי לא מצליח להפוך את עצמו לשחקן משמעותי בזירה הבינלאומית משום שהגיאוגרפיה של אירופה מפעילה כוח נגד האיחוד שלה. בריסל יכולה לצאת בכמה יוזמות פוליטיות שהיא רוצה – לאירופה יש יותר מדי נהרות נפרדים ונוחים לשיט בשביל לאפשר איחוד של היבשת. תמיד יהיו קבוצות שונות באירופה והקבוצות האלו תמיד יראו איומים בצורה שונה. עבור מדינות מזרח אירופה רוסיה וגרמניה הן יריבות במקרה הטוב ואיום קיומי במקרה הרע. עבור צרפת גרמניה היא האיום הקיומי, עם רוסיה רחוקה מספיק בשביל להתייחס אליה כמין יריבה-ידידה. בריטניה רואה את האיחוד עצמו של היבשת כאיום על האינטרס הלאומי שלה. כל מדינה באירופה מקיימת מדיניות ביטחון שונה ומדיניות חוץ שונה, משקיעה את המשאבים שלה בצורה שונה ומקדמת יעדים שונים. המדינה היחידה שכל אירופה נוגעת לה היא גרמניה, אך גרמניה נתונה בפרדוקס שככל שהיא מגבירה את שליטתה באירופה כן אירופה מתנערת ממנה.

euriv
הנהרות של אירופה

האפשרות של מדינה להתעלם מהגיאוגרפיה, לפעול בניגוד להיגיון הגיאופוליטי, מצביעה על קיומם של עוד כוחות המעצבים את התנהגותה. כבר ציינו קודם שני גורמים כאלה: כלכלה וטכנולוגיה. מכאן שאם מטרתו של הניתוח הגיאופוליטי לחזות את התנהגותן של מדינות, ואם העיסוק שלו הוא בכוח במרחב, הוא אינו יכול להגביל את עצמו לגיאוגרפיה בלבד. הגיאוגרפיה היא נקודת הפתיחה של הניתוח אך היא אינה סופו. אילו עוד גורמים משפיעים על כוחה של המדינה? אילו כוחות מעצבים את התנהגותה?

אנחנו יכולים לחשוב על מדינה כמורכבת משכבות, עם הגיאוגרפיה כשכבת הבסיס. מעל הגיאוגרפיה השכבה השנייה היא הכלכלה של המדינה. יש קשר עמוק בין כלכלה לגיאוגרפיה – הוא מתחיל בחקלאי והאדמה, ממשיך בסוחר ובים ומגיע עד ימינו עם מפעל ייצור השבבים והיסודות הנדירים מאפריקה וסין. להיאבק נגד הגיאוגרפיה עולה כסף, ולכן הכלכלה נוטה ללא התערבות זרה לעקוב אחרי הגיאוגרפיה. ערים קמות בצמתי מסחר נוחים גיאוגרפית, אם על נהרות – פריז, לונדון, ברלין, פרנקפורט, אמסטרדם, אנטוורפן, רומא – ואם בקרבת חוף הים – תל-אביב, חיפה, צידון, איסטנבול, אלכסנדריה, סאו פאולו, לוס אנג׳לס וטוקיו. מפעלים קמים בסמוך לנתיבי מסחר מרכזיים, והם צריכים לפעולתם דלקים – גרמניה וארה״ב ידעו תיעוש מהיר הודות לפחם בשטחן, וכשזה נגמר הן נאלצו לצאת ולחפש מקורות דלק חדשים. תעשיית ההיי-טק אינה פטורה מהקשר לגיאוגרפיה, גם אם הוא קטן יותר: תעשיית היי-טק בדרך כלל תופיע במרכזים אורבניים מתקדמים, משום הצורך בכוח עבודה משכיל ומיומן, גישה נוחה לשווקים פיננסים ותשתיות ברמה גבוהה (נראה אתכם מנהלים חוות שרתים עם הפסקות חשמל תדירות). היכולת שלה לשבש תעשיות ישנות ולהעניק יתרונות כלכלים וצבאיים למחזיקים בה גם הופך אותה למרכיב במשחק הגיאופוליטי בין מדינות, אך זה נושא נפרד.

מעל השכבה הכלכלית נמצאת הפוליטיקה של המדינה, או מבנה הכוח שלה: מי מקבל את ההחלטות? מי הקבוצות הדומיננטיות במדינה? מהם המוסדות והמנגנונים ששולטים בה? מבנה הכוח של מדינה קובע איך היא מגיבה להזדמנויות ואתגרים ועד כמה הכלכלה והגיאוגרפיה מעצבות את ההתנהגות של המדינה. כאן חשוב להדגיש שאין הבדל מהותי בין מדינה לא-דמוקרטית ומדינה דמוקרטית בכל הקשור ליחס שלהן לגיאופוליטיקה: דיקטטורה יכולה להתעלם מהגיאופוליטיקה ולהיות ממוקדת בהעשרת המנהיג והאוליגרכיה שלו. דמוקרטיה יכולה להיות ממוקדת בגיאופוליטיקה ולבסס את יחסי החוץ שלה על גיאו-אסטרטגיה הודות לציבור משכיל בנושאים האלו ומערכת פקידות ציבורית שחושבת לפיה. ארה״ב לדוגמה פועלת גם תחת ממשל טראמפ לפי היגיון גיאופוליטי ברור, עם זיהוי של סין ורוסיה כמתחרות אסטרטגיות באזורי השפעה חשובים.

מבנה הכוח קובע מי מעצב את התנהגותה של מדינה, כיצד תהליך קבלת ההחלטות מתבצע ומי ומה משפיעים עליהם. לדוגמה ישראל היא מדינה בה מדיניות החוץ נקבעת במידה רבה ע״י ראש הממשלה, בעיקר מפני שהפוליטיקה הפנימית בישראל – שהיא שקובעת מי יהיה ראש הממשלה ומה כוחו – לא מתעניינת במדיניות חוץ. מתי בפעם האחרונה שמעתם בחדשות דיון על מדיניות הסחר הנכונה של ישראל? או יחסינו האסטרטגים עם דרום אמריקה? בישראל מדיניות חוץ מעובדת דרך היחס שלה לשלוש סוגיות: ישראל ופלשתין, האיום האיראני וההון או הנזק הפוליטי הפנימי שאפשר להפיק ממנה. סוגיות כמו הסכמי סחר חופשי, פיתוח וקידום יחסים עם מדינות בינוניות ועוד אינן מעסיקות את השיח הציבורי. זה יוצר מצב שבו אם ראש הממשלה מבין את החשיבות האסטרטגית של הסוגיות האלו יש לו יד חופשית לפעול, ואם הוא אינו מבין או אינו מתעניין, יש לו מעט מאוד מוטיבציה לפעול.

זה אגב לא אומר שבמשרדים הממשלתיים עצמם לא פועלים כדי לחזק את ישראל. אולם הפקידות מוגבלת ובצדק ע״י הממשלה הנבחרת. ממשלה שלא תגדיר לעצמה אינטרסים לאומים בזירת החוץ לא תשקיע את המשאבים כדי לקדם אותם.

בנוסף לשכבה הכלכלית ולשכבה הפוליטית, לכל מדינה יש שני כלים מרכזיים שמאפשרים לה להעצים את כוחה, להתגבר על הגיאוגרפיה שלה ולהתחרות עם מדינות אחרות בזירה הבינלאומית: טכנולוגיה וצבא. טכנולוגיה וצבא יכולים לשמש לחזק את הכלכלה של המדינה, יכולים לחזק את מבנה הכוח שלה ויכולים לעזור לה לשפר את הגיאוגרפיה שלה. כך לדוגמה ישראל משתמשת בטכנולוגיה בשביל חקלאות מתקדמת והתפלת מים, בעודה משתמשת בצבא שלה בשביל להגיע למאזן כוח מול מדינות גדולות ממנה פי כמה. סין וארה״ב מתחרות זו בזו על יתרון טכנולוגי משום ההשפעה שלו גם על הכלכלה וגם על הצבא, השפעה שיש בה לשנות את מאזן הכוח בין המדינות.

לבסוף, לכל מדינה יש גם תרבות – שכוללת את הערכים, המנהגים ותפיסת העולם של המדינה – שעוטפת את כל מרכיביה. הלוגיקה של כוח היא אוניברסאלית, גיאוגרפיה גם, אך הגיאופוליטיקה של מדינה מושפעת גם ממה היא מוכנה ולא מוכנה לעשות, את מי היא רואה כחבר ואת מי היא רואה כיריב. תרבות יכולה להשתנות והיא בעצמה תוצר של גיאוגרפיה, כלכלה ופוליטיקה, אך היא מרכיב שאסור להתעלם ממנו בניתוח הגיאופוליטי.

הדוגמה הכי ברורה לזה היא גרמניה. במשך 70 שנות קיומה הראשונות כמדינה מאוחדת, מ-1870 עד 1945, גרמניה ראתה את עצמה כיריבה למערב, כיריבה של צרפת ובריטניה. התרבות של גרמניה הכתיבה לה מסלול התנגשות עם המערב ומאבק צבאי להשתלטות על אירופה. אולם אחרי 1945, התרבות עצמה של גרמניה שונתה כך שגרמניה המערבית והיום גרמניה המאוחדת רואה את עצמה כחלק מן המערב וכמחויבת לזכויות אדם, לסדר הבינלאומי הליבראלי ולהתנגדות לאלימות. בזמן שאפשר והמחויבות הזו תשתנה בעתיד, אי-אפשר היום עוד לחשוב שגרמניה תכבוש את מזרח אירופה או תבוא בברית עם רוסיה האנטי-ליבראלית. זה לא אומר שגרמניה לא תעשה עסקים עם רוסיה או שהיא לא מגדילה את השפעתה דרך האיחוד במזרח אירופה אך התרבות של גרמניה מכתיבה לה אינטרסים פרוגרסיביים והימנעות מאלימות.

אם נסכם, מדינה מורכבת משלוש שכבות – גיאוגרפיה, כלכלה ופוליטיקה – מחזיקה שני כלים – טכנולוגיה וצבא – ועטופה בתרבות שמחזיקה את כל הרכיבים ביחד. ביחד כל המרכיבים האלו קובעים את ההתנהגות של מדינה בזירה הבינלאומית, איך היא תופסת איומים ואיך היא מחזקת את כוחה. היחסים בין המרכיבים השונים הם הלוגיקה של המדינה, לוגיקה שברגע שאנו מבינים אותה נותנת לנו להבין לא רק את העבר של המדינה אלא גם לחזות את עתידה. אם אנו יודעים מדוע מדינה מתנהגת כפי שהיא מתנהגת, אנו יכולים לדעת גם כיצד היא תתנהג מול הנסיבות המשתנות.

הניתוח הגיאופוליטי

אז דיברנו על גיאוגרפיה, על המרכיבים השונים של מדינה ועל הקשר בין גיאוגרפיה לבני-אדם, קשר שנובע מהעובדה הבסיסית שכולנו בסופו של דבר יצורים מוגבלים, מוגבלים בזמן, בכוח ובמשאבים. איך אבל בפועל לוקחים את המרכיבים האלו והופכים את המפה לכלי ניתוח וחיזוי? זה עניינו של הניתוח הגיאופוליטי.

כמו כל דבר טוב בחיים ניתוח גיאופוליטי הוא אומנות, במובן הזה שצריך הרבה ניסיון, ידע, כללי אצבע וקצת תחושת בטן בשביל להוציא ניתוח שהוא באמת אפקטיבי, גם במובן הזה שהוא יודע להסביר מה קורה וגם שהוא מצליח לשרטט את העתיד של מה שהוא עוסק בו. זה נמצא בכל מקצוע אגב – כמהנדס צעיר אחד השיעורים הראשונים שלמדתי הוא שהרבה מהחומר שאתה לומד באקדמיה הוא בעיקר רלוונטי… טוב, לאקדמיה. טאלב עוסק בנושא שהרבה מהידע שלנו נלמד רק ע״י ניסיון ב״אנטי-שביר״ ואני מזמין את כל מי שעדיין לא קרא את הספר לקרוא אותו.

אז איך נעשה הניתוח הגיאופוליטי בפועל? טוב, הוא מתחיל בהגדרת הנושא של הניתוח – מה אנו רוצים לדעת? הנושא צריך להיות ספציפי במרחב וקשור לכוח בשביל שהניתוח יהיה לא רק אפקטיבי, אלא גם רלוונטי. לדוגמה השאלה ״האם המערב עתיד לאבד את עליונותו״ היא שאלה לא טובה, כי ״המערב״ הוא לא מונח גיאוגרפי ספציפי אלא מאגד את מערב אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה ויפן. אלו מדינות שונות מאוד זו מזו, שחלקן כנראה ישגשגו בעוד אחרון ידעכו. גם לא ברור מהשאלה מול מי המערב יאבד את עליונותו, או איזו עליונות בכלל – האם הכוונה להיותו של המערב המרכז הכלכלי העולמי? או אולי להשפעתו בפוליטיקה העולמית? אנחנו רוצים שאלה עם מונח גיאוגרפי ברור ועם מטרה ברורה כדי שנדע אם ענינו עליה.

בתור דוגמה מעשית בואו וניקח את הניתוח הגיאופוליטי הבא בפל״ג: אם יש הסלמה בסכסוך בין סין לארה״ב, מה יהיה הצעד הבא של סין לשמור על כוחה? השאלה הזו מניחה שיש הסלמה – משהו שביססתי אותו כבר בניתוח קודם בפל״ג. השאלה הזו ספציפית – יש לנו את סין ויש לנו את ארה״ב. אני יכול להצביע על המפה על מי אני מדבר. אני רוצה לדעת מה יהיה הצעד הבא של סין במסגרת המאבק הזה, הצעד הבא שמטרתו לשמור על כוחה.

אני כבר מכיר את המרכיבים השונים של סין הודות ל״קיסר אדום״. אני יודע שהמרחב בו סין וארה״ב נפגשות הוא קו החוף של סין שתחום ע״י נוכחות אמריקנית מיפן עד אינדונזיה, ומכאן שהמאבק לכוח בין שתיהן יהיה בזירה הזו. אני גם יודע מהכלכלה שלה שסין תלויה בקווי השיט שעוברים דרך ים סין הדרומי. אני יודע שפוליטית המפלגה מעוניינת לבסס את שליטתה של סין בים סין הדרומי, גם משום שהוא נתפס כחלק מסין הגדולה וגם משום חשיבותו האסטרטגית. מכאן אני מניח, וזו ההיפותזה שלי, שהצעד הבא של סין יהיה לבסס את ריבונותה בים סין הדרומי.

אולם ההיפותזה הזו מעלה כמה שאלות: ראשית, איך סין יכולה לבסס את ריבונותה בפועל בים? איך מעשית כובשים ים? האם זה דורש פעולה צבאית? האם הכוח הצבאי של סין ערוך למשימה? מה הסיכונים בפעולה כזו? האם יש דרכים אחרות לכבוש את הים?

מהשאלות האלו גם אוכל לדעת אם יש רק צעד קונקרטי אחד שנמצא מול סין, או שמא מספר אפשרויות שהבחירה של סין באחת מהן תספר לנו עוד על תהליך קבלת ההחלטות שקורה במפלגה עצמה. אם סין לדוגמה תבחר לכבוש את הים, הרי שהמפלגה או מניחה שהתגובה הבינלאומית תהיה לא משמעותית או שהיא רואה את עצמה כבר עכשיו נתונה למלחמה ולכן חייבת להגיב במהירות והחלטיות. אם לעומת זאת היא תנסה כלים דיפולמטים וכלכלים, אפשר והמפלגה עדיין מאמינה או רוצה לאפשר חזרה אחורה מההסלמה, כלומר שבייג׳ין אינה מחפשת מאבק. הסביר ביותר שנראה שילוב של צעדים דיפלומטים וצבאיים, מה שמומחים מכנים ״לוחמה אפורה״, בה סין מקדמת את האינטרס הלאומי שלה באופן צבאי אך בצורה כזו שמקשה על תגובה בינלאומית נחושה נגדה.

הסיבה שאני יודע להתמקד בים סין הדרומי היא משום ההיכרות עם הגיאוגרפיה והכלכלה של סין, כמו גם הנוכחות הצבאית של ארה״ב במזרח אסיה. ההבנה מה יהיה הצעד הנכון תושפע מהבנה מי מקבל את ההחלטות במדינה – הלשכה הפוליטית של המפלגה בראשות שי. ברור לי שקבוצה של 9 פוליטיקאים ומדינאים מנוסים מבינה את ההשלכות של פעולה צבאית חד צדדית, ולכן אם אשרטט את הצעדים והתגובות השונות, אדמה לעצמי את תהליך קבלת ההחלטות שכנראה נעשה שם בפועל.

הניתוח הגיאופוליטי לוקח את הנושא וממקם אותו גיאוגרפית, מסתכל על כל השחקנים הנמצאים שם ומסתכל על המרכיבים שלהם. התוצר של הניתוח הוא חיזוי ההתנהגות של מדינות וכתלות בהיקף האזור הגיאוגרפי אף של יבשות או של המערכת הבינלאומית בכלל. כמובן ככל שטווח הזמן גדל וההיקף גדל כן יורדת הרזולוציה של החיזוי, כשהוא עומד על השינוי ולא בהכרח על הפרטים של איך הוא יקרה.

סיכום

יש היגיון לזירה הבינלאומית והוא היגיון גיאופוליטי. הקשר בין גיאוגרפיה, כלכלה, פוליטיקה, צבא וטכנולוגיה נותן לנו לא רק להבין מדינות אלא גם לחזות את כיוון התקדמותן. הניתוח הגיאופוליטי משתמש בהיגיון הזה בשביל לתת תשובות לשאלות הבוערות לנו ביותר – לאן יתקדמו היחסים בין ארה״ב לסין, מה הוא עתידו של האיחוד האירופי ואיך מדינת ישראל יכולה להעצים את עצמה דווקא בעידן הזה של חוסר יציבות גלובאלית. גיאופוליטיקה לא עוסקת בלתאר את האירועים, אלא בלהבין את הכוחות שיוצרים אותם. היכרות שלנו, של כולנו, כאזרחים במדינת ישראל עם ההיגיון הגיאופוליטי היא חשובה לא רק לחיינו האישיים, אלא גם לעורר שיח ציבורי ער ופעילות ציבורית מרמת האזרח עד רמת המדינה בשביל לדאוג שישראל בונה את כוחה על הבסיס היציב של גיאופוליטיקה. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 16: קיץ איום

הורדת הפרק – קישור.

כל שריפה מתחילה בניצוץ. כל ניצוץ חייב חומר בערה. גל ההפגנות והמהומות התחיל במותו האלים והמיותר של ג׳ורג׳ פלויד, גבר אפרו-אמריקאי שנחנק ע״י שוטר בעודו אזוק ב-25 במאי 2020. פלויד הוא הניצוץ. אך הוא לא חומר הבערה. מתח גזעי קיים עשורים בארה״ב. אלימות נגד שחורים בידי המשטרה גם היא קיימת כבר שנים, עם הנושא שב ועולה למרכז הדיון בארה״ב בכל פעם שנורה אפרו-אמריקני ע״י שוטר לכאורה ללא הצדקה. מה ששונה הפעם שהניצוץ נוצר כשהקהילה השחורה בפרט והעם האמריקני בכלל חווה את אחד המשברים הכלכלים הגדולים בתולדותיו. 40 מיליון מובטלים [מקור], עם אפרו-אמריקנים נפגעים באופן מיוחד בגלל משבר הקורונה.

Screenshot 2020-06-03 at 13.13.17

Screenshot 2020-06-03 at 13.13.35

המעצר של פלויד נעשה דרומית למיניאפוליס במינסוטה ומאז ה-26 במאי העיר, המדינה וכל ארה״ב חוות התפרצויות של הפגנות ומהומות. כמה מהמהומות הגדולות ביותר היו במיניאפוליס, בדטרויט ובשיקגו, כמו גם בניו-יורק, לוס אנג׳לס וושינגטון די.סי.

בזמן שהסיקור של המהומות מנסה לצייר את האירוע כתחילתה של מלחמת אזרחים או אנרכיה, חשוב להבין שהמהומות כרגע הן לא הדבר הכי מפחיד בארה״ב. הבעיה המרכזית של ארה״ב היא שהכלכלה הריאלית נמצאת במשבר. אנחנו נמצאים עכשיו בין ההלם השלישי לרביעי [ראו כאן] – ה-FED שפך עשרות מיליארדים בשביל להבטיח שלא יהיה הלם אשראי, אך הוא לא יכול להדפיס ביקוש, רק אשראי. עם העלייה באבטלה וירידה בצריכה, הכלכלה הריאלית והעובד האמריקני נמצאים במשבר, שפוגע בעסקים ובעובדים.

המשבר בכלכלה הריאלית יכול להסביר חלקית את ההפגנות, אך חשוב לשים לב שמינסוטה לדוגמה לא נפגעה יותר ממדינות אחרות בעקבות משבר הקורונה. נראה שההפגנות עוקבות יותר אחרי ריכוזים של אפרו-אמריקנים בדרום מזרח ארה״ב. כלומר המהומות הן עדיין מהומות בעיקר של האוכלוסייה האפרו-אמריקנית. הכוונה היא לא שהקהילה אחראית או מעודדת אותן, אך מקומות שבהם יש ריכוז גבוה של אפרו-אמריקנים רואים מהומות. האנרכיה לא התפשטה לערים ועיירות עם רוב מכריע של לבנים.

מה שמביא אותי לנקודה החשובה ביותר: זה לא הסוף של ארה״ב. זו לא מלחמת אזרחים חדשה. חייבים להסתכל על המהומות הנוכחיות מאופק זמן רחב יותר: אלו המהומות הקשות ביותר מאז 1968. ב-1968 המשמר הלאומי הופעל בכדי לדכא מהומות שפרצו בעקבות הרצח של מרטין לותר קינג [מקור]. ארה״ב לא התפרקה אז והיא לא תתפרק עכשיו. מתחים בין-גזעיים תמיד היו קיימים בארה״ב וכנראה תמיד יהיו קיימים, מעצם היותה חברת מהגרים.

החשיבות של המהומות היא בפגיעה במאמצי הפתיחה מחדש בארה״ב. ערים הכריזו על עוצר לילי וכוחות משטרה והמשמר הלאומי נפרשו בערים שונות. פגיעה בחנויות, אי-סדר ברחובות, תחושת חוסר ביטחון כולם יקשו על חזרתה של הצריכה האישית. בזמן שהמהומות לא יהיו הגורם הכי משמעותי להמשך הדשדוש של הכלכלה ביוני 2020, ברור שהן לא עוזרות.

מה יכתיב את המשך המהומות? קרוב לוודאי התגובה המשטרתית והצבאית. המהומות האלו אינן באות כחלק מתנועה פוליטית ברורה עם יעדים פוליטים ברורים. המהומות נוצרות מתוך תחושה של היעדר חוק ולא נראה שהן כרגע נועדו לשרת מטרה כלשהי חוץ מהרס לשם הרס. ההפגנות כנראה ימשכו לאורך יוני, אך את המהומות אפשר לגדוע ע״י תגובה חריפה מצד שלטונות החוק.

אז יש לנו הרבה על מה לדבר היום ואנחנו מתחילים, איך לא, עם כמה הבחנות גיאוגרפיות.

גיאוגרפיה של אי-סדר

כשאנחנו באים להעריך את הפוטנציאל של מהומות, אנחנו צריכים קודם כל להבין מי בדיוק משתתף בהם – מה הפרופיל הדמוגרפי של האנשים שמשתתפים במהומות? מה מחבר ביניהם? מה מפריד ביניהם? הפרופיל הדמוגרפי מספר לנו האם יש כאן מגמה חוצת קבוצות, שיכולה להיות בעלת פוטנציאל נזק משמעותי, או שמא מדובר בסוף בתסכול של קבוצה אחת ספציפית שהשלטונות יכולים לטפל בה?

משום שאנחנו נמצאים רק בתחילתו של גל המהומות, פרופיל דמוגרפי כזה לא קיים. הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא לנסות ולנתח על בסיס גיאוגרפי את המהומות, בשביל לראות אם יש קו מקשר ביניהן. הסיבה שאני מתמקד דווקא במהומות היא משום שהן האיום הכי משמעותי על הסדר הפנימי של ארה״ב. ההפגנות גם הן חשובות, אך הן אינן מהוות איום לסדר האמריקני. ארחיב על כך בהמשך.

רובן המוחלט של המהומות מתרחשות במחוזות עם ריכוז משמעותי של אוכלוסייה שחורה. יש לנו שלושה ריכוזים כאלה: הראשון הוא הרצועה השחורה מניו-יורק עד טקסס, לאורך החוף המזרחי. השני באגמים הגדולים, בשיקגו וקליבלנד. השלישי בערים הגדולות של החוף המערבי – סן דייגו, לוס אנג׳לס וסיאטל. המהומות במינסוטה ודרום דקוטה גם הן התרחשו במחוזות עם ריכוז גבוה של אוכלוסייה אפרו-אמריקנית. נראה שעיקר המהומות מתרכזות בחלק המזרחי של ארה״ב, מזרחית למיסיסיפי.

Screenshot 2020-06-03 at 13.14.20
צילום מסך של המהומות ב-31/05/2020 בארה״ב. מקור: https://usprotests.liveuamap.com/

Screenshot 2020-06-03 at 13.14.38

מה החשיבות של זה? כל עוד המהומות הן על בסיס גזעי, האיום הפוטנציאלי לסדר בארה״ב הוא נמוך. כשאני מתכוון ב״איום לסדר״ אני מתכוון שלמרות שיהיה הרס רכוש ושיבוש בחיי היום-יום, ממשלת ארה״ב לא תאבד את המשילות בשטח. ערים לא יצללו לאנרכיה וארה״ב לא תתפצל. ההבחנה הזו חשובה מפני שהיא כבר מורידה את רף ההיסטריה מול הדיווחים על קריסה של הרפובליקה. ההבחנה מבהירה שארה״ב אינה לפני התמוטטות, אנרכיה או מלחמת אזרחים. האוכלוסייה האפרו-אמריקנית בארה״ב מהווה פחות מ-14% מכלל האוכלוסייה [מקור] והיא אינה מאוחדת במטרה להפיל את הסדר האמריקני. להפך.

במקביל למהומות האלימות נעשות הפגנות שקטות נגד אלימות משטרתית, כשג׳ורג׳ פלויד נתפס כקורבן האחרון של האלימות השיטתית נגד אפרו-אמריקנים. ההפגנות אינן מבקשות לשנות את הסדר האמריקני, למוטט את החברה האמריקנית, כי אם לשנות את מה שהן רואות כיחס גזעני מצד המשטרה או הרשויות. הן מהוות צורה לגטימית של מחאה והן אינן מאיימות על עצם השלטון במחאה שלהן נגד המשטרה. זה ההבדל המהותי בין דיקטטורה ובין דמוקרטיה: בדמוקרטיה הביקורת על ארגון אחד בשלטון אינה ביקורת על כל השלטון. הפגנה נגד המשטרה אינה הפגנה נגד הלגיטימיות של השלטון. בדיקטטורה הביקורת על חלק אחד של השלטון כמוה כביקורת על השלטון כולו, משום שאין הפרדה בין חלקי השלטון השונים. גם אם המפגינים יצליחו בדרישותיהם, הממסד האמריקני עדיין יעמוד.

ההפגנות הנוכחיות צריכות להיתפס כרגע לפחות כחלק מהמאבק הארוך נגד גזענות בכלל ונגד אפליית אפרו-אמריקנים בפרט בארה״ב. לצייר אותן כתחילתה של מלחמת אזרחים חדשה מצד אחד מנפח את האיום שלהן מכל פרופורציה ומצד שני מתעלם מהמטרה הלגטימית שלהן. יש בהפגנות הנוכחיות מספר סכנות, אך הן עצמן אינן סכנות. מה שצריך להטריד אותנו יותר הוא קודם כל המצב הכלכלי שבו הן מתרחשות, הסכנה לפתיחה מחדש של הכלכלה האמריקנית והסכנה בזירוז הגל השני בארה״ב.

הבעיה הכלכלית

המדדים של הבורסה האמריקנית לא מגלים זאת אך הכלכלה הריאלית של ארה״ב במשבר. היא חווה משבר תעסוקתי היסטורי – אחוז האבטלה עמד באפריל על כמעט 15%, וזאת אחרי שבפברואר הוא עמד על 3.5% [מקור]. במספרים מוחלטים מדובר בכ-40 מיליון מובטלים, או כמעט אחד מכל ארבע אמריקנים בכוח העבודה. הצריכה הפרטית ירדה באפריל ב- 13.6% [מקור], עם התיירות, המסעדנות והמלונאות בין הנפגעים הכי משמעותיים [מקור].

מבחינת תמונת המקרו, התמ״ג של ארה״ב הצטמק ברבעון הראשון של 2020 ב-5%, והוא צפוי להצטמק ברבעון השני בעוד כ-12% [מקור]. הצטמקות של התמ״ג משמעותה ירידה בייצור ובשירותים. ירידה בייצור תביא לירידה בהכנסות ובתעסוקה. ירידה בהכנסות ובתעסוקה כמובן תביא לירידה נוספת בצריכה, שתמשיך ותגרור את הכלכלה מטה. ארה״ב תהיה במיתון שימשך לכל הפחות אל תוך 2021, בזמן שהכלכלה תנסה למצוא שיווי משקל חדש ולחזור לצמיחה.

אם תסתכלו אבל במדדים של הבורסה האמריקנית, לא תראו מזה דבר. ה-S&P500 עלה מאז סוף מרץ בכמעט 37%, למרות עלייה באבטלה וירידה ברווחים. המדדים ממשיכים להעלות למרות הערכה של משרד התקציב בקונגרס שלכלכלה האמריקנית ייקח עשור להשתקם מהנזק של הקורונה [מקור]. חלק מהסיבה למה השווקים כל-כך מנותקים מהמציאות נעוצה במאמצי הנזילות של ה-FED. בחודש מרץ האחרון, בפרק על ההלם הכלכלי של הקורונה [כאן], טענתי שברגע שה-FED יתחיל בהזרמה מאסיבית של כסף לשוק, המדדים יעלו כשהתיאבון לסיכון יגדל. מה שמפתיע הוא עד כמה המדדים הפכו מנותקים מהכלכלה הריאלית: ירידה בהכנסות של חברות, הצטמקות של הכלכלה, אבטלה ברמה היסטורית – והמדדים עדיין בעלייה.

מה הסיכון במצב כזה? לכאורה אפשר לטעון שהמדדים מעולם לא היו אמורים לשקף ממש את מצב הכלכלה כרגע, אלא מצב עתידי או אפילו רק את מה שהמשקיעים חושבים שיהיה המצב העתידי. אם השוק עולה, מה זה משנה למה הוא עולה? או מה משנה מצב הכלכלה הריאלית?

זה נכון שהשוק אינו הכלכלה הריאלית, אך הוא קשור לכלכלה הריאלית. בסופו של יום מניה היא חלק מחברה, היא מייצגת את השווי המוערך של החברה. חברה חייבת הכנסות בשביל לכסות את ההוצאות שלה. אם היא אינה יכולה להשיג מספיק הכנסות – היא תפשוט את הרגל וערך המניה שלה יצנח. מתישהו הכלכלה הריאלית תופסת את השוק. השאלה היחידה היא האם השוק תמחר נכון את הסיכון ונמנע מלהשקיע בחברות כושלות, או שמא הוא התעלם מהמצב הריאלי שלהן ופשוט התייחס למניה כישות בפני עצמה, נפרדת מהחברה.

כשהשוק מתנתק מהכלכלה הריאלית, התמחור של סיכונים משתבש. הציפייה להגדלת רווחים מתחזקת ללא קשר לנתונים הריאליים של החברה. עוד ועוד כסף זורם למניות של חברות עם סיכון גבוה שהשוק לא תמחר נכון את הסיכון שלהן. לבסוף המצב הכלכלי הריאלי הגרוע תופס את החברות החלשות והן מכריזות על פשיטת רגל. לפתע החברות שנתפסו כיעדים אטרקטיביים הופכות למלכודת מוות, כשמשקיעים ממהרים להיפטר מהמניות שלהן. האופוריה הופכת לפאניקה והשוק צונח. בדיוק מה שראינו במרץ.

עוד חלק מההסבר מדוע השוק כיום מנותק מהכלכלה הריאלית קשור בכניסה המאסיבית של משקיעים פרטיים (retail investors) לשוק. הכוונה במשקיעים פרטיים לאנשים כמוני וכמוכם שמנהלים חשבונות אישיים למסחר. משבר הקורונה העניק לאנשים הרבה זמן פנוי ונראה שחלקם החליטו להפנות אותו למסחר במניות. אם ניקח כאינדיקציה את Robinhood, פלטפורמת מסחר פופולארית, הרי שהחברה הוסיפה 3 מיליון משתמשים ב-2020 בלבד, בתוך 5 חודשים [מקור]. אינדיקציה נוספת לעלייה בפעילות של משקיעים פרטיים היא השימוש שעשו משקי בית בכסף מהממשל הפדראלי. כזכור כל משק בית אמריקני קיבל כ-1,200 דולר כספי סיוע. בערך מחצית ממשקי הבית שקיבלו כסף פדראלי הגדילו את ההשקעה שלהם במניות וניירות ערך אחרים [מקור].

איך המשקיעים הפרטים מגדילים את הסיכון? הם פועלים לפי אסטריגה של ״קנה את הצניחה״ – buy the dip – גם כשאין שום סיבה לעשות זאת. אחרי שחברת השכרת הרכב ״הרץ״ פתחה בהליך פשיטת רגל, המניה שלה הפכה למניה השנייה הכי נסחרת בבורסה. משקיעים פרטיים נהרו למניה בשביל לקנות את הצניחה [מקור], קונים חברה שבעל המניות הכי גדול בה חיסל את אחזקתו בה לחלוטין.

echarts

Buy the dip עובדת כאסטרטגיה כל עוד יש עלייה אחריה. מפני שמשקיעים פרטיים קונים את הצניחה ללא קשר לאפשרות שהחברה תתאושש, הם בהכרח יגיעו ליום בו הם יקנו את הצניחה ולא תהיה עלייה. ללא אסטרטגיה ברורה וכנראה עם אחוז נכבד מהחסכונות שלהם בשוק, הם ימהרו לצאת, חווים הפסדים משמעותיים.

מה יכול לגרום לצניחה? ראשית, הכלכלה הריאלית. חברה צריכה בסופו של יום הכנסות. בקשה להליך פירוק של חברה גדולה ופופולארית בקרב משקיעים פרטיים יכולה להתחיל שינוי מגמה, בו משקיעים פרטיים או מוכרים את המניות לצמצם הפסדים או פשוט רואים את הפרוטפוליו שלהם נמחק. אלו חברות יכולות לגרום לאירוע כזה? GE, אמריקן איירליינס או דלתא איירליינס. אם להשתמש שוב ב-Robinhood כאינדיקציה משקיעים פרטיים מחזיקים בחברות שלא בטוח שישרדו את המשבר הנוכחי [מקור].

שנית, צניחה יכולה לקרות כשמשקיעים פרטיים יצטרכו להתחיל לממש רווחים בשביל לכסות הוצאות יומיות. בהנחה וחבילת התמריצים הבאה שהקונגרס יאשר לא תכיל סבב נוסף של חלוקת כסף לאזרחים והארכת המענקים למובטלים, משקי בית יצטרכו לשלם מכיסם את החשבונות. אם רוב החסכונות שלהם נמצאים כרגע במניות, הם יצטרכו לממש את הרווחים. אם מספיק מהם יממשו במכה אחת – יהיה שינוי מגמה.

השאלה הגדולה היא כמה יממשו וכמה נדרשים לממש בשביל לשנות את המגמה בשוק. אנחנו יודעים ש-39% מהאנשים החיים במשקי בית שמרוויחים פחות מ-40 אלף דולר בשנה איבדו את משרתם [מקור]. מצד שני הם קרוב לוודאי לא רוב המשקיעים הפרטיים בבורסה. אנחנו כנראה נגלה את היקף מצוקת הנזילות בקרב משקי בית אמריקנים ביולי ואוגוסט, כשהתשלומים מהממשל הפדראלי יפסקו.

כהערת אגב, חשוב לשים לב שהנזק הכלכלי מהקורונה השפיע באופן שונה על חלקים שונים בחברה האמריקנית: שיעור ההשתתפות בשוק העבודה של אפרו-אמריקנים ירד מ-63% ל-58%, בעוד השיעור ללבנים ירד מ-63% ל-60% בלבד. עוד לפני המשבר הרצועה השחורה התאפיינה בהכנסה לנפש נמוכה מהממוצע האמריקני: במחוז פולטון (Fulton) לדוגמה שם נמצאת אטלנטה ההכנסה לנפש עמדה ב-2018 על כמעט 29 אלף דולר לנפש, לעומת 53 אלף דולר בארה״ב. כלומר קהילות אפרו-אמריקניות היו במצב כלכלי פחות טוב לפני המשבר וקרוב לוודאי שהעלייה באבטלה רק החריפה את המצב.

Screenshot 2020-06-03 at 13.15.46

מול תמונה כלכלית עגומה כזו, המטרה של הממשל הפדראלי ושל ה-FED תהיה למנוע הלם חדלות פירעון בכל מחיר. לכן הממשל הפדראלי ירצה לתת כסף לעסקים ויחידים וה-FED ירצה להבטיח נזילות בשווקים, נזילות שמביאה להמשך העלייה של המדדים. כפי שדיברנו אבל בפרק 12, הניסיון לספק נזילות רק פוגע בכלכלה הריאלית, נותן לחברות בלתי יעילות להמשיך להתקיים ומקשה על חברות יעילות להשיג את המשאבים שהן צריכות.

אפילו עכשיו בזמן המשבר אנו רואים זאת: באפריל 2020 11% מהאג״ח הקונצרני שהונפק בארה״ב היה בעל תשואה גבוהה, כלומר אג״ח בעל איכות נמוכה. חודש לפני במרץ אג״ח בתשואה גבוהה היווה רק 1% מכלל האג״ח שהונפק [מקור]. זה אותו אג״ח קונצרני שה-FED מלכתחילה יצא בשביל למנוע את חדלות הפירעון שלו. אולם במקום להקטין את הסיכון לכלכלה האמריקנית ע״י צמצום החוב המסוכן, ההתערבות של ה-FED רק מגדילה אותו. חברות בלתי יעילות יכולות להמשיך ולקבל הון. במקרה הטוב הן יאטו את הכלכלה ויפגעו בפוטנציאל הכלכלי של ארה״ב. במקרה הפחות טוב ה-FED רק מכין הלם חדלות פירעון גדול יותר בהמשך הדרך.

אינדיקציה אחת שכדאי לעקוב אחריה בשביל להבין אם המאמצים של ה-FED מתחילים להיכשל הן מספר הבקשות להליך פירוק (מה שנקרא בארה״ב Chapter 11 bankruptcy). הייתה עלייה קלה במספר הבקשות להליך פירוק כבר באפריל, מ-530 במרץ ל-560, וזאת אחרי ש-2020 כבר התחילה עם מעל 630 בקשות בינואר. הנתונים למאי עדיין לא התפרסמו, אך כרגע מספר הבקשות הכולל להליך פירוק ב-2020 עוקף את 4 השנים הקודמות. עלייה דרמטית במספר הבקשות להליך פירוק תהיה אינדיקציה שעל-אף הנזילות הגבוהה, עסקים החלו לקרוס עקב היעדר צריכה.

Screenshot 2020-06-03 at 13.16.46

העתיד של ההפגנות

אז דיברנו על המשבר בכלכלה הריאלית והסיכונים בשווקים האמריקנים. המהומות מוסיפות למשבר הכלכלי שתי סכנות: עיכוב בפתיחה מחדש של הכלכלה והבאתו של גל שני לארה״ב. המהומות כבר עכשיו פוגעות בעסקים, אם בפגיעה ממש בנדל״ן ואם בפגיעה בצריכה: עוצר לילי משמעותו שמסעדות וחנויות אינן רואות צרכנים, למרות הפתיחה מחדש. עשרת הערים הגדולות בארה״ב מהוות כמעט שליש מהתמ״ג האמריקני והן כולן חוות כרגע מהומות [מקור].

ככל שהמהומות ימשכו ויתרחבו כן יגדל הנזק. מכאן שהשאלה המתבקשת היא כמה זמן עוד ימשכו המהומות? אני מתמקד דווקא במהומות כי הן הבעיה העיקרית. ההפגנות כנראה ימשכו לאורך החודש, וידעכו ככל שהעניין בהן יעלם. המהומות עכשיו מושכות את עניין הציבור – אם הן ייעלמו, החדשות והציבור האמריקני יעברו לנושאים אחרים.

מה שיכריע את משך המהומות היא התגובה של המושלים אליהן. מהרגע שמושל מחליט להפעיל את המשמר הלאומי ומטיל עוצר לילי על הערים הגדולות, המהומות דועכות במהירות. בואו נסתכל על מיניאפוליס, המקום בו התחיל גל המהומות. ההפגנות במיניאפוליס הפכו אלימות ב-27 במאי. ב-30 במאי המשמר הלאומי הופעל והתחיל לזרום לעיר. המשמר הלאומי שימש בשביל לאכוף עוצר לילי בין השעה 8 בערב ל-6 בבוקר. ב-31 במאי כבר עבר על העיר לילה שקט, ללא מהומות [מקור]. כלומר בסה״כ לקח למשמר הלאומי כ-3 ימים להשתלט על המצב.

ככל שמדינה ממשיכה להתעכב בשליחת המשמר הלאומי, כן ממשיכות המהומות. ניו-יורק היא דוגמה מצוינת למה קורה כשעיר מסרבת להשתמש במשמר הלאומי. ביום שני ראש העיר הכריז על עוצר החל מהשעה 8 בערב, אך המשטרה לא הצליחה לאכוף אותו [מקור]. נראה אפילו שהעוצר הקדים את המהומות. הרס רכוש התרחש במנהטן ובשאר העיר, עם טיימס סקוור נראה לאחר הלילה כמו אזור מלחמה [כאן]. כל עוד ראש העיר מסרב לבקש את עזרת המשמר הלאומי, ניו-יורק תמשיך לחוות הרס וכמוה כל עיר אחרת שאינה נעזרת בצבא בשביל להשתלט על המהומות.

נכון לתאריך ה-2/6/2020 כ-20 מדינות החליטו להפעיל את המשמר הלאומי שלהן, אם בכל המדינה ואם רק בשביל לסייע לערים ספציפיות. מושל קליפורניה לדוגמה הכריז על שליחת כוחות ללוס-אנג׳לס, בעוד מושל וושינגטון הפעיל את המשמר הלאומי בשביל לסייע לכל המחוזות במדינה. רובן של ההפעלות היו ב-31/5, אך מספר מדינות כמו קליפורניה, יוטה וטקסס הפעילו את המשמר הלאומי שלהן כבר ב-30/5. אם מיניאפוליס אכן מהווה אינדיקציה למה שעתיד לקרות, הרי שאנו נראה את דעיכת המהומות ברוב ארה״ב, כשמוקדי האלימות יישארו בערים שעדיין לא הפעילו את המשמר הלאומי שלהן או לא הפעילו אותו בצורה אפקטיבית: בשיקגו לדוגמה ההפעלה זוחלת, מהעיר לפרברים. ניו-יורק סיטי תמשיך להיות מוקד אלימות כל עוד המשמר לא נכנס לשם וכנראה שנמשיך לראות אלימות גם בפילדלפיה ופורטלנד אל תוך הסופ״ש.

Screenshot 2020-06-03 at 13.17.06

חשוב להדגיש שהפעלה של המשמר הלאומי לטיפול במהומות היא לא ייחודית למהומות האלו. הפעם האחרונה שהמשמר הלאומי נשלח להרגיע מהומות היה ב-1992 במהומות בלוס אנג׳לס [מקור], אז בוש האב שלח גם כ-4,000 נחתים וחיילים להשתלט על המצב. בשנות ה-60׳ המשמר הלאומי שימש לדיכוי מספר גלי מהומות על רקע גזעי, בדומה להיום [מקור]. כלומר קיימים כבר תקדימים של שימוש במשמר הלאומי בשביל להשתלט על מהומות, ומההיבט הזה גל המהומות הנוכחי אינו חריג.

שאלה מתבקשת היא כמובן אם המשמר הלאומי הופעל, מדוע התקשורת בארה״ב סוערת סביב האיום של טראמפ להפעיל כוחות צבא נגד המפגינים? מה ההבדל בין הצבא האמריקני והמשמר הלאומי? הצבא האמריקני נתון לשליטת הממשל הפדראלי. הממשל הפדראלי לא יכול לשלוח כוחות צבא למדינה למטרות שיטור פנימי ללא בקשה של המדינה. זה ההבדל בין המשמר הלאומי לצבא – המשמר הלאומי נתון גם למרותו של המושל, בניגוד לצבא. ההצהרה של טראמפ שהוא יפעיל את הצבא נגד המפגינים היא לכן חסרת בסיס חוקי – הוא לא יכול לעשות זאת ללא בקשה מהמושל [מקור] – ונתפסת בצורה שלילית מאוד, וודאי כל-כך קרוב ליום השנה לטבח בכיכר טיאנאנמן וכשיש סערה סביב החקיקה הביטחונית של סין בנושא הונג קונג.

בהנחה וניו-יורק סיטי תבקש השבוע את עזרת המשמר הלאומי, שאזור המפרץ בקליפורניה יראה כניסה משמעותית של כוחות המשמר הלאומי ושהמגמה תמשך, הרי שעד סוף השבוע הבא המהומות בערים מרכזיות יסתיימו. ההפגנות קרוב לוודאי יימשכו, אך הן אינן מאיימות על הסדר הציבורי.

הנה באה הקורונה?

הסכנה השנייה מגל המהומות וההפגנות הנוכחי היא הפצה של קורונה. ההפגנות בערים כמו וושינגטון וניו-יורק מביאות אליהן מאות בני אדם, שמצטופפים ביחד. הפריסה של כוחות המשמר הלאומי משמעותה שאנשים מוצבים בערים שונות מערי המגורים שלהם. מה יקרה כשהם יחזרו לעיר המגורים שלהם, נושאים את הווירוס?

זה אינו תרחיש הזוי. המשמר הלאומי של מינסוטה הודיע ב-2 ביוני שהוא מתכוון לבצע בדיקה לכל אנשי המשמר אחרי שחייל אחד נמצא חיובי לקורונה [מקור]. עשרות אנשים נעצרים ומוכנסים לכלא ברחבי ארה״ב עקב הפרה של העוצר בערים השונות. כל זה קורה כשארה״ב לא השתלטה על התפרצות הקורונה בה. מאז אמצע מאי הממוצע השבועי נע סביב ה-22 אלף מקרים חדשים בשבוע, עם מספר המתים ירד מ-1,500 לכ-1,000 נכון ליוני. ארה״ב לא ראתה דעיכה במספר המקרים בה, בניגוד לישראל או אירופה. המשמעות היא שקרוב לוודאי שיש נשאים בהפגנות הרבות ברחבי המדינה, נשאים שעכשיו מפיצים את הווירוס. אנחנו יכולים לכן לצפות לקפיצה במספר המקרים כבר בתחילת יולי, קפיצה שעלולה להביא לסגר שני על המדינה.

Screenshot 2020-06-03 at 10.59.01

Screenshot 2020-06-03 at 11.04.40

התזמון של סגר שני דווקא ביולי לא יכול להיות יותר אומלל. עד לגל ההפגנות כל המדינות בארה״ב התחילו בצעדים לפתיחה מחדש של הכלכלה, עם הסרת ההגבלה על תנועה של יחידים ופתיחה של עסקים [מקור]. כלומר יוני היה אמור להיות תחילת החזרה לשגרה, עם יולי ואוגוסט עם חזרה מלאה. זה כנראה לא הולך לקרות. ההשלכות הן או שהממשל הפדראלי יצטרך להמשיך ולהעניק כסף לעסקים ויחידים תוך הגדלת הגרעון, או שהוא יסתכן בקבלת הלם חדלות הפירעון שהוא ניסה למנוע במרץ. כרגע הוויכוח בין דמוקרטים ורפובליקנים הוא סביב תמריצים לאנשים שיחזרו לעבוד, אך עם גל שני תמריצים כאלה לא יהיו רלוונטיים [מקור].

גל שני יפגוש את הכלכלה הריאלית של ארה״ב במצב גרוע. לפני חודשיים בתחילת המשבר בארה״ב לכמחצית מהעסקים הקטנים היה מספיק כסף לכסות הוצאות למשך חודשיים [מקור]. החודשיים האלו חלפו. הממשל הפדראלי יהיה חייב להמשיך ולהלוות לעסקים קטנים אם הוא רוצה למנוע את פשיטת הרגל שלהם. ללא ביקוש אבל וללא דד-ליין מתי יסתיים המשבר, יכול להיות שרבים יחליטו לסגור את העסק שלהם במקום להמשיך ולצבור חובות לממשל הפדראלי.

סיכום

בואו ונסכם: המהומות הנוכחיות אינן סופה של אמריקה או התמוטטות הסדר החברתי בה. יש כאן מהומות על רקע גזעי שכרגע אין להן שום מטרה חוץ מאלימות לשמה. הורסים ובוזזים חנויות כי אפשר. לתנועת המחאה אין מטרה פוליטית לשנות את הסדר האמריקני כולו, אלא לשנות את הגזענות כלפי שחורים. קרוב לוודאי שעד סוף השבוע הבא נראה דעיכה משמעותית באלימות. הפתיחה מחדש של הכלכלה האמריקנית תמשך, אך כשמעליה יעיבו פשיטות רגל של עסקים והחשש מפני גל שני. אם הממשל הפדראלי יגדיל את ההלוואות וה-FED ימשיך בהזרקות הנזילות שלו, הם יצליחו למתן את פשיטות הרגל ואולי לשמור על האופטימיות של הבורסה ולמנוע נפילת מדדים.

אני מזכיר שאינני יכול ואינני ממליץ על פעולות השקעה – אינני יועץ השקעות ופל״ג לא נועד לתת עצות פיננסיות – אך אני יכול להגיד שבאופן אישי אני אמשיך לשבת על מזומן. אני מאמין שיולי ואוגוסט הולכים להיות חודשים קריטיים, שיראו האם ההפגנות יביאו לגל שני בארה״ב והאם הכלכלה הריאלית תצליח להתמודד עם גל שני כל-כך קרוב לגל הראשון.

העלייה במדדים בבורסה היא לא הוכחה שהגרוע ביותר מאחורינו, היא רק מראה את מידת הניתוק בין השווקים והכלכלה הריאלית. אם המהומות יתרחבו, אם גל שני יתחיל, אם ה-FED והממשל לא יצליחו למנוע את ההלם הרביעי – הלם חדלות פירעון – השוק יצטרך סוף-סוף להכיר שלא ברור כלל מתי הכלכלה תתאושש. אני אישית מעדיף לשבת בצד בזמן שהשוק מעכל את המציאות הזו. תודה לכם על ההקשבה.

למען הגילוי הנאות – הניתוח כאן אינו מהווה ייעוץ משפטי או מיסוי וכן אין לראות בו המלצה, הצעה או ייעוץ לרכישה ו/או מכירה ו/או החזקה של ניירות הערך ו/או נכסים פיננסים ו/או מוצרים פנסיוניים מכל סוג, לרבות אלו שהוזכרו כאן או הצעה או התחייבות כלשהי ואינו מהווה תחליף לייעוץ אישי המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. הניתוח משקף את הדעות המובעות בו נכון למועד כתיבתו וכפוף לשינויים בכל עת ללא הודעה מוקדמת. כל העושה שימוש במידע הנ”ל עושה זאת על דעתו ועל אחריותו הבלעדית, והכותב אינו נותן ערובה כלשהי לגבי שלמות ודיוק המידע ולא יישא בכל אחריות לכל נזק ו/או הפסד שייגרם משימוש במידע המפורט לעיל.




פלג 14: העתיד של יחסי ארה״ב-סין

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הורדת הפרק – קישור.

משבר הקורונה מעורר דיון עמוק האם מדובר בהזדמנות לסין להפוך למעצמת העל הבאה של העולם [מקור]. לרוב מי שתומך בטענה מדגיש את היעדר או כישלון ההנהגה של ארה״ב [מקור], ומציג את סין כאלטרנטיבה האחראית. לכל הפחות הוא מציג אותה כמי שמנצלת את כשלונה של וושינגטון בשביל לבסס את מעמדה כמעצמת העל הבאה.

הקדשתי סדרה שלמה לטפל בנושא של סין ולהראות שהיא אינה מעצמת העל הבאה [ראו כאן]. דיברתי על הכלכלה והפוליטיקה והתרבות והעובדה שהמפלגה הקומוניסטית תעדיף לכלוא את העם הסיני מלתת לו לצמוח ולהתפתח חופשי. אך על דבר אחד לא דיברתי ואני חושב שטוב להקדיש לו התייחסות משום שהוא מראה שלא משנה כמה סין תהיה חזקה, היא לעולם לא תהיה מעצמת על כמו ארה״ב. הגיאוגרפיה שלה פשוט לא מתאימה.

It’s the Geography, stupid

בפשטות: סין יושבת באירו-אסיה, ארה״ב לא. סין קרובה גיאוגרפית לכמה מהמדינות הכי גדולות או חזקות בעולם: יפן, דרום קוריאה, רוסיה, הודו ואינדונזיה. היא יושבת במרכז הכלכלי והתעשייתי של העולם – מזרח אסיה. ארה״ב לעומתה יושבת בצפון אמריקה, עם כ-5,000 ק״מ של ים שמפרידים בינה ובין כל מעצמה גדולה אחרת. ארה״ב היא גם הכוח הכי חזק באמריקות, ובפער ניכר.

המשמעות של ההבדל הגיאוגרפי הוא שכאשר ארה״ב הפכה למעצמת על לא היו הרבה מדינות שפחדו שהאמריקנים יפלשו אין. אין למעצמה גדולה אחרת מחלוקת טריטוריאלית עם ארה״ב או גבול משותף. אף מעצמה לא מפחדת שהאמריקנים יבואו לקחת ממנה טריטוריה. פשוט מפני שהאמריקנים כל-כך רחוקים מכל מקום ויש להם די ויותר משאבים אצלם. ארה״ב היא לא רוסיה, שצריכה את מזרח אירופה. היא לא סין שצריכה את מזרח אסיה. היא לא איראן שצריכה את עיראק.

גם אם מעצמה אחרת הייתה רוצה להגביל את כוחה של אמריקה היא הייתה נתקלת בבעיה שהגיאוגרפיה האמריקנית חסינה לכל פעולה של הגבלה. החוף המזרחי והחוף המערבי לא מוקפים בשרשרות איים. צפון ארה״ב הוא שטח ארקטי קפוא בשם ״קנדה״. דרום ארה״ב הוא שטח הררי ומדברי בשם ״מקסיקו״. המקום היחיד שיכול להצר מעט את צעדיהם של האמריקנים הוא האי קובה והאחרונים לנסות ולעשות משהו שם כמעט וספגו שואה גרעינית.

סין היא סיפור שונה. החוף היחיד של סין מוקף שרשרות איים מצפון לדרום, מחצי האי הקוריאני דרך איי יפן, טאיוואן והפיליפינים. אם מעצמה אחרת רוצה להצר את צעדיה של סין באוקיינוס כל שהיא צריכה לעשות הוא להציב מטוסים וטילים נגד ספינות בשרשרות האיים האלו (מה שהאמריקנים עשו). ויש הרבה מעצמות שירצו לעשות זאת.

1200px-Geographic_Boundaries_of_the_First_and_Second_Island_Chains

לארה״ב אין סכסוך טריטוריאלי עם אף מעצמה. לסין יש עם כמעט כל שכנה שלה: עם יפן בים סין המזרחי, עם אינדונזיה בים סין הדרומי, עם ההודים בהימלאיה. סין גובלת באזור ההשפעה הרוסי במרכז אסיה. הגמוניה סינית במזרח אסיה מאיימת על כל מעצמה שסוחרת עם האזור – שזו כל מעצמה בעולם.

משום כך כאשר הסינים מתחזקים, וודאי אם הם הופכים אסרטיביים, הם מעוררים אי-נחת רבה. טוקיו לפתע חוששת לעצמאות שלה. אינדונזיה חוששת לאזור הכלכלי שלה בים סין הדרומי. הודו מריחה הזדמנות לפגוע במעמד של סין ומחפשת למשוך עסקים אליה. המעצמות האירופיות הופך מוטרדות מחופש השיט שלהן במזרח אסיה. אפילו רוסיה מסתכלת בחשד שמא סין תנסה לפעול ולקחת ממנה את אזור ההשפעה שלה במרכז אסיה.

דנג שיאופינג, האיש שאחראי לנס הכלכלי של סין, הבין את הבעיה הגיאוגרפית של סין. הוא הבין שאם סין תהפוך אגרסיבית מוקדם מדי, העולם יעשה יד אחת נגדה. הוא הבין שלא משנה כמה חזקה סין תהיה, ארה״ב תוכל להשתמש ביפן ודרום קוריאה וטאיוואן בשביל להגביל ולערער את סין. זו הסיבה שהוא קרא לסין ״לשמור על פרופיל נמוך ולהמתין״ ו-״לעולם לא לדרוש את המנהיגות״ [מקור]. אם סין לא תהיה חזקה מספיק כשהיא תבקש את המנהיגות, תגובת הנגד תהרוס אותה.

שובו של מאזן הכוח

האם סין יכולה להתגבר על הגיאופוליטיקה שלה ולשכנע את העולם לקבל את מנהיגותה, גם אם זה מאיים על האינטרסים שלו? אולי. קרוב לוודאי שבכל תרחיש בו סין תהיה למנהיגה עולמית ארה״ב לא רק תוותר על תפקיד ההנהגה אלא גם תאבד את כוחה הכלכלי וכוחה הצבאי. רק במצב כזה המעצמות האסיאתיות של יפן, הודו ואינדונזיה ישלימו עם הגמוניה סינית.

אבל אנחנו לא מתעסקים כאן באולי ומה אם. עם כניסתו לתפקיד שי ג׳ינפינג החליט שסין חיכתה מספיק. במקום לשמור על פרופיל נמוך סין תחת שלטונו הפכה יותר ויותר אגרסיבית. היא מקדמת את עצמה כמעצמת על חדשה וכמנהיגה החדשה של העולם.

הבעיה עבור סין שתעמולה לא משנה את המציאות הגיאופוליטית. יפן לא תשלים עם הגמון סיני משום שזה יוכל לשלוט בה – היפנים מייבאים כמעט את כל חומרי הגלם והמזון שלהם. אין ליפן קיום עצמאי אם הימים של מזרח אסיה לא חופשיים לשיט. הודו לא תשלים עם הגמון סיני משום שזה ידחוק אותה לעמדה של חוסר חשיבות, יסגור בפניה את דרום מזרח אסיה ויחזק את פקיסטן בשביל לערער את הודו. והכי חשובה – ארה״ב לא תרשה את עלייתו של הגמון סיני, משום שזה יוכל לאיים על חופש הפעולה של ארה״ב לא רק במזרח אסיה, אלא גם באוקיינוס השקט. הביטחון הלאומי של ארה״ב מחייב שליטה באוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, דבר שלא יכול לקרות עם הגמוניה סינית במזרח אסיה.

נוסף על המעצמות האלו יש עוד שלל מדינות שישמחו להצטרף לכל מאמץ להכיל את סין. ווייטנאם, מלזיה ואינדונזיה רוצות לשמור על השטחים שלהן בים סין הדרומי. טאיוואן רוצה לשמור על עצמאותה. אוסטרליה כבר שנים חושדת בסינים. בזמן שהיא שומרת על קשרים כלכליים קרובים עם סין היא מחזקת את הנוכחות האמריקנית באוסטרליה ואת שיתוף הפעולה עם יפן. בריטניה צריכה את ים סין הדרומי חופשי בשביל הסחר שלה עם האזור [מקור]. צרפת תצטרף לחגיגה רק כדי לבסס את העצמאות שלה מול סין.

מנקודת מבט מבנית, האסרטיביות הסינית מאז 2013 עודדה את המערכת הגלובאלית ליצור מאזן כוח מולה. היא סימנה את עצמה כמדינה חזקה ותוקפנית – כמו צרפת במאה ה-18 או גרמניה בסוף המאה ה-19. הדרך היחידה למדינות חלשות יותר להתמודד מולה הוא להתאגד נגדה. ארה״ב מעולם לא סבלה ממאזן כוח נגדה מפני שאין לשום קואליציה של מדינות סיבה להתאגד נגדה – שוב, היא רחוקה. אף אחד בלונדון או פריז או ברלין אי-פעם חשש שהאמריקנים יפלשו אליו (אלא אם הוא קודם יפלוש למישהו אחר).

לוחם הזאב

מכאן קל להבין שמשבר הקורונה אולי חושף את חוסר העניין האמריקני בלהנהיג את העולם, אך הוא בהחלט לא ההזדמנות של סין להיות מעצמת על. המערכת הבינלאומית לא רצתה את סין כמנהיגה החדשה לפני הקורונה. ווירוס סיני שהתפשט הודות לכשלים של המפלגה הקומוניסטית בוודאי לא הולך לשנות זאת.

על-אף זאת הסינים מתעקשים לקדם את עצמם ולנסות ולשלוט בנרטיב הבינלאומי. מאז פרוץ המשבר הם מנהלים מדיניות חוץ תקיפה בשביל לייצר ספין חיובי על המשבר, להציג את המענה שלהם כטוב יותר ולנסות ולהאשים מדינות אחרות שהן היו המקור לווירוס. הם קוראים לדיפלומטיה הזו ״דיפלומטית לוחם הזאב״, על שם שני סרטי אקשן המתארים יחידה בשם ״לוחמי זאב״ שנאבקים בשכירי חרב אמריקנים מרושעים [טריילר לסרט השני בסדרה].

מנקודת המבט של המפלגה יש היגיון בלנסות ולצאת למתקפה ולו בשביל ליצור בלבול בקהילה הבינלאומית ולעורר להט לאומני באוכלוסייה הסינית, להט שיופנה למאבק בבוגדים מבית והזרים מבחוץ במקום לשאלה האם המפלגה כשלה. דיפלומטית ״לוחם הזאב״ היא גם המשך הגיוני של הקו האסרטבי שסין נוקטת מאז כניסתו לתפקיד של שי בסוף 2012. אם סין הגיבה בתקיפות כשהאשימו אותה בתקיפת מפגינים בהונג קונג וריכוז אויגורים בשינג׳יאנג היא בטוח תגיב בתקיפות כשמאשימים אותה במגיפה עולמית.

אולם גם אם דיפלומטית ״לוחם הזאב״ זוכה לאהדה בבית – וחשוב לציין שיש קולות בסין שמתנגדים לה – היא לא עושה דבר לשנות את הבעיה המבנית שלה בזירה הבינלאומית. להפך – היא מביאה גם מדינות שניסו להימנע מסכסוך דיפלומטי עם בייג׳ין להיכנס לאחד.

הדוגמה הכי ברורה שהכוח הרך של בייג׳ין מפסיק לעבוד היא אוסטרליה, אחת המדינות הראשונות לקרוא לחקירה בינלאומית למקור הווירוס בסין [מקור]. הסינים איימו בצעדי ענישה נגד האוסטרלים אך האוסטרלים המשיכו לקדם את הדרישה לחקירה בינלאומית.

לא מדובר בצעד פשוט מנקודת מבטה של אוסטרליה: 35% מהייצוא של אוסטרליה הולך לסין. יעד הייצוא הבא של אוסטרליה אחרי סין היא יפן, עם 14% מהייצוא האוסטרלי. רק 3.5% מהייצוא האוסטרלי הולך לארה״ב. להחליט בזמן משבר כלכלי לצאת נגד שותף הסחר הכי חשוב שלך הוא צעד שחושף עד כמה סין איבדה את הכוח הרך שלה. אוסטרליה תלויה בסחר עם סין ובכל זאת קידמה אג׳נדה שסין התנגדה לה.

הסינים כמובן לא נשארו חייבים: הם אסרו על ארבע יצרני בשר בקר אוסטרלים למכור בסין [מקור] והטילו מכס על דגנים מאוסטרליה [מקור]. האוסטרלים טוענים שלא מדובר במלחמת סחר בין סין לאוסטרליה [מקור], אך המשמעות היא רק שאוסטרליה לא תגיב כרגע לצעדים של סין. סין השיבה לטענה האוסטרלית שמדובר בנקמנות סינית בכך שהטענה עצמה ״מגוחכת״ [מקור]. לעת עתה האוסטרלים מסרבים להטיל מכסים נגד סין, מבינים את הכוח הכלכלי שלה. אולם אם הם מוכנים לנקוט עמדה מנוגדת לסין בחקירה של הקורונה, הם כנראה יהיו מוכנים לתמוך ביוזמות אמריקניות בזירה הבינלאומית גם בנושאים כמו הונג קונג ושינג׳יאנג.

סכסוך הסחר

אם מדברים על האמריקנים, ארה״ב כרגע אינה מנצלת את שעת המשבר הזו לקדם את מאזן הכוח מול סין ולשרת את האינטרסים האסטרטגים של ארה״ב. במקום לפעול לחזק את מערכת הבריתות האמריקנית ולקדם לחץ בינלאומי אחיד מול סין, ממשל טראמפ עסוק בעיקר בלהביא את סין לעמוד בהתחייבויות שלה במסגרת ״שלב 1״ של הסכם הסחר.

במסגרת ההסכם הסינים התחייבו לקנות תוצרת אמריקנית בהיקף של כ-200 מיליארד דולר ב-2020 וב-2021, כשב-2020 לבדה הייבוא הסיני מארה״ב היה אמור לגדול ב-76 מיליארד דולר. משום הפגיעה הכלכלית של הווירוס הסינים כמובן לא עומדים ביעדי הייבוא, אך את טראמפ זה פחות מעניין. עם אבטלה גבוהה ושנת בחירות הוא צריך את הרכישות הסיניות בשביל לצמצם את הנזק הכלכלי שהווירוס גרם לארה״ב.

הבעיה בשביל טראמפ – ולייטהייזר – שנשק המכסים לא רלוונטי בזמן משבר כלכלי. אם ארה״ב תטיל מכסים על סין, היא תפגע בעסקים שלה. זה תמיד היה נכון, אך ב-2018 ו-2019 העסקים האמריקנים יכלו לספוג את המכסים ולהמשיך לשגשג. עכשיו עם הפגיעה הכלכלית מהקורונה מכסים רק יעמיקו את המשבר ויפגעו בסיכויי הניצחון של טראמפ.

הממשל לכן מקדם לחץ על סין מכיוונים אחרים: ראשית, ביום שישי האחרון הוא החמיר את המגבלה על ייצוא שבבים לחוואווי והוסיף דרישה שכל יצרן לא-אמריקני שמשתמש בכלים אמריקנים – אם אלו מכונות או תוכנות – חייב לקבל אישור ממשלת ארה״ב לייצוא של שבבים לחוואווי [מקור]. מדובר בהחמרה של איסור קודם שהממשל הטיל על חברות אמריקניות לספק חלקים ושירותים לחוואווי וחברות הבת שלה.

שנית, הממשל ממשיך לנתק את ארה״ב מסין. בתחילת מאי 2020 הנשיא הוציא צו האוסר שימוש בציוד של חברות סיניות ברשת החשמל האמריקנית [מקור] ובאמצע מאי הודות ללחץ מטראמפ מנהלי קרן הפנסיה של גמלאי הצבא והממשל הפדראלי עצרו השקעה במניות סיניות [מקור].

שלישית, הממשל ממשיך לקדם את הקו שסין היא האחראית למגפה הנוכחית ושיש לארה״ב ומדינות נוספות הזכות לדרוש ממנה פיצויים. הקו הזה פוגע בעמדה הבינלאומית של סין ומשמש את הממשל להפנות את האשמה על המשבר ממנו לסין.

כל הצעדים האלו לוחצים את הסינים לעמוד בהתחייבויות שלהם במסגרת שלב 1 של הסכם הסחר מבלי להטיל ממש מכסים עליהם. בטווח הקצר אולי וושינגטון תצליח להביא את הסינים לעמוד בהתחייבויות שלהם או לכל הפחות לפצות את ארה״ב. בטווח הארוך הצעדים האלו ממשיכים לנתק את ארה״ב מסין ויותר מזה מדגישים בעיניי ההנהגה הסינית את הסכנה בתלות באמריקנים. זה רק ממריץ אותם להעמיק את ההשקעה הטכנולוגית שלהם ולבסס את העצמאות שלהם מהאמריקנים.

שינוי במערך הבריתות

אז דיברנו על הבעיה המהותית של סין. דיברנו על דיפלומטית ״לוחם הזאב״ שלה במשבר הקורונה וחוסר ההצלחה שלה. דיברנו על וושינגטון שכרגע אינה מנצלת את מאזן הכוח שנבנה מול סין בשביל לקדם את האינטרסים האסטרטגים שלה באזור. לאן המצב הזה יכול להתקדם?

אם וושינגטון באמת רואה בסין מתחרה אסטרטגי – והיא רואה – היא תבקש לנצל את מבנה הבריתות שלה ומאזן הכוח נגד סין לטובתה. מה זה אומר? בואו נזכור שארה״ב ברמה האסטרטגית פועלת בהתאם לאינטרס הלאומי שלה, משום שאין לה חזון גדול יותר [עסקנו בנושא בפרק קודם]. לצערם של הסינים האינטרס הלאומי האמריקני מכתיב: א׳ שלא יהיה הגמון במזרח אסיה שיוכל לאתגר את חופש הפעולה של ארה״ב בו ו-ב׳ לשמור על גישה חופשית של ציי הסחר האמריקנים למזרח אסיה, מתוך ראייה שמזרח אסיה ובמיוחד דרום מזרח אסיה הם שני אזורים חשובים לשגשוג הכלכלי של ארה״ב. האמריקנים לכן ירצו לעזור לכל מדינה שמתנגדת לסינים באזור – וויטנאם, אינדונזיה, מלזיה, טאיוואן, יפן – ויענישו כל בעל ברית שלא יהיה איתם מול הסינים.

בשביל להבין עד לאיפה הדברים מגיעים קחו את המקרה של בריטניה: בוריס ג׳ונסון החליט בניגוד לרצונה של ארה״ב לאפשר לחוואווי השתתפות מוגבלת בהנחת תשתית ה-5G של המדינה [מקור]. הבריטים הבטיחו שמדובר בנוכחות שלא תפגע בביטחון של בריטניה או תסכן את המודיעין שארה״ב חולקת עם הבריטים במסגרת ברית ״5 העיניים״ (Five Eyes).

מה התגובה האמריקנית? לפי דיווח אחד ממשל טראמפ התחיל בסקירה של כל נכסי המודיעין של ארה״ב בבריטניה, כולל מטוסים וכוח אדם, והאם נדרש להוציא אותם מהמדינה [מקור]. אני מזכיר שמדובר כאן באחת משותפות הסחר החשובות של ארה״ב, בעלת ברית קרובה ומישהי שהאמריקנים נלחמו איתה בשתי מלחמות עולם. עכשיו כשהיא נוקטת צעד – גם אם מצומצם – לכיוון הסינים הבית הלבן מוכן לצמצם את הקשר איתה. הוצאת נכסי מודיעין תהיה השלב הראשון: אם בריטניה לא תהיה חשובה יותר למאמצי המודיעין של ארה״ב, החשיבות האסטרטגית של כל היחסים איתה תרד רמה. אם אין נכסי מודיעין, למה שארה״ב תחלוק מודיעין עם בריטניה? אם בריטניה מאפשרת לחוואווי להשתתף ברשתות ה-5G שלה, היא יוצרת פרצת אבטחה שהאמריקנים חייבים לפעול לצמצם את הסיכון ממנה. פגיעה ביחסים המיוחדים היא נזק נלווה להחלטה הבריטית.

התגובה לצעד של בריטניה חייבת להעלות את השאלה גם אצלנו האם אנו עלולים להיות בצד הלא נכון של מערכת הבריתות האמריקנית בתחרות מול סין? אני שומע רבים שמתעקשים שאם נסכים לדרישות האמריקניות מול סין נאבד את האוטונומיה שלנו והחופש להחליט על מדיניות החוץ והאסטרטגיה שלנו לבד.

בזמן שאני מאוד מעריך את הרצון להיות עצמאיים ומאמין שישראל צריכה לשאוף ולחזק את עצמה, צריך להכיר בעובדות: אם וושינגטון תנתק את שיתוף הפעולה הבטחוני איתנו, תצמצם את כספי הסיוע, תפסיק בתמיכה דיפלומטית אתנו – אנחנו נספוג פגיעה קשה, אנושה אפילו. עם כל הדיבורים על כוחנו ועצמאותנו אנחנו עדיין תלויים בסיוע האמריקני לרכש ביטחוני ובתקצוב אמריקני לתוכניות ליירוט טילים שלנו. אנחנו יכולים לדבר כמה שאנחנו רוצים על ״עצמאות אסטרטגית״ ו״שאסור להיכנע ללחץ האמריקני״ – כשהאמריקנים יאיימו לצמצם את הקשר איתנו, אנחנו נתקפל. אז למה להמתין עד המשבר במקום לבצע ניהול אסטרטגי של היחסים שלנו עם סין בתיאום ארה״ב?

ישראל יכולה וצריכה לנהל את היחסים שלנו עם סין מתוך עמדה פרו-אקטיבית. בפרק האחרון של ״קיסר אדום״ תיארתי בפירוט את קווי המדיניות הישראלית ואני מפנה את מי שלא שמע או שכח להאזין שוב לפרק. בקווים כלליים ישראל צריכה לפעול לשקיפות בנוגע להשקעות הסיניות בארץ וליצור מנגנון פיקוח עם שיניים שיוכל למנוע העברת טכנולוגיה רגישה לסינים, כל זאת תוך דיאלוג אסטרטגי עם ארה״ב. ישראל תוכל להבהיר לאמריקנים את האינטרס שלה בקשר עם סין ובו בזמן להראות שהיא מתחשבת באינטרסים האמריקנים.

מאזן הכוח במזרח אסיה

מאזן כוח לצערנו גם אומר מתיחות הולכת וגדלה בין ארה״ב וסין. ארה״ב לא רק תשתמש במערכת הבריתות שלה מול סין אלא גם בעליונות הצבאית שלה: עוד תרגילים בים סין הדרומי, תמיכה צבאית לטאיוואן, עזרה ליפן בבניית הכוח הימי שלה. הודות לנושאות המטוסים שלהם לאמריקנים יש עליונות ימית במזרח אסיה והם יחפשו להקרין כוח באזור ביחד עם בעלות ברית ומדינות אנטי-סיניות נגד הצעדים של בייג׳ין להרחיב את תחום השפעתה.

לדבר יהיו שתי השלכות משמעותיות: ראשית, בייג׳ין תרצה לצמצם את העליונות הצבאית של ארה״ב ואם אפשר לחסל אותה. הדרך לזה עוברת לא רק בהקמת כוח ימי סיני משמעותי אלא גם בפיתוח יתרון טכנולוגי שיהפוך את נושאות המטוסים האמריקניות ללא רלוונטיות. לשם כך הסינים מפתחים טילים בליסטים נגד ספינות ומעגלי אש מהירים ומדויקים שיוכלו לאפשר להם להכות בנושאות מטוסים אמריקניות מתוך היבשת.

 ארה״ב תרצה לנטרל את האיום על נושאות המטוסים שלה ע״י פיתוח יכולת איתור ופגיעה מהירה בלב סין. יכולת כזו תאפשר לאמריקנים לאתר במהירות אתרי שיגור ולתקוף אותם. מרכיב חשוב ביכולת כזו יהיה כלי תקיפה שיוכל לחדור במהירות את הגנות הנ״מ של סין. כלי כזה נמצא בשלבי פיתוח: טיל היפרסוני.

אני מזכיר את הנושא ההיפרסוני כבר מספר פעמים ושווה להקדיש לו כמה מילים משום החשיבות שתהיה לו במאזן הכוח העולמי. כלי היפרסוני הוא כל כלי שיכול לטוס במהירות העולה על 5 מאך. המטרה של כלים כאלה לאפשר תקיפה מהירה ומדוייקת של יעדים רחוקים מבלי להשתמש במסלול בליסטי של יציאה וחזרה לאטסמוספירה.

למה לא להשתמש במסלול בליסטי? משום שכל מערכות ההגנה נגד טילים של מדינות מתוכננות כיום ליירוט של טילים בליסטים ויותר מזה – מערכות ההתראה לשיגור נשק גרעיני מתוכננות לזהות ולעקוב אחר שיגורים בליסטים. אם ארה״ב לדוגמה תחליט לשגר טיל בליסטי על מטרה בפקיסטן, השיגור יופיע אצל הסינים והרוסים כשיגור אפשרי של נשק גרעיני. הדבר ייצור מתיחות מיותרת ועלול להביא בטעות לתגובה גרעינית אמיתית של מדינה אחת נגד אחרת – נאמר שהרוסים יחשבו בטעות שטיל אמריקני לבסיס טרור בסוריה הוא בעצם פצצה גרעינית בדרך למוסקבה.

כלים היפרסונים אמורים לפתור את הבעיה הזו ולנצל את העובדה שמערכות היירוט הנוכחיות אינן מתוכנות להתמודד איתו. עקרון ההפעלה שלהם דומה לזה של טיל או טיל שיוט: מסמנים לטיל את המטרה והוא יוצא לדרך. הוא מנצל מנוע מתקדם בשביל להגיע למהירות של 5 מאך ומעלה ושומר על מסלול שאינו חוצה את האטמוספירה בשביל לא להפעיל את מערכות ההתראה של היריב. המסלול של כלי היפסרוני מזכיר צלחת עמוקה הפוכה – הוא מתחיל בשיגור אנכי בשביל לצבור תאוצה, עובר לטיסה אופקית בתוך האטמוספירה במהירות הרצויה ואז צולל אל עבר המטרה.

20190406_STC905

בתרחיש של מלחמה בין סין לארה״ב טילים היפרסונים מגואם או מארה״ב עצמה ישוגרו נגד אתרי שיגור בלב סין, כמו גם נגד עמדות פיקוד ושליטה של הכוח הסיני בחזית. המטרה תהיה לשבש את יכולות הפיקוד של הסינים ולצמצם את האיום הבליסטי על נושאות המטוסים.

כמובן כלים היפרסונים לא יהיו התוצאה היחידה של מרוץ חימוש בין הסינים לאמריקנים: כל צד ירצה להשיג אינטליגנציה מלאכותית שתאפשר מעגל אש מהיר, כל צד ירצה את היכולת ליירט טילים ולהגן על הנכסים שלו וכל צד ירצה יכולות שיבוש ואם אפשר השמדה של לווינים מעל שדה הקרב. אני לא אתפלא אם לשיתוף הפעולה הישראלי-אמריקני בתחום יירוט הטילים יש גם מימד ימי, לפיתוח פלטפורמה להצבה על נושאות מטוסים.

בנוסף למירוץ החימוש בין שתי המדינות, מתיחות עלולה להביא את הסינים לשקול את האפשרות של לתקוף ראשונים, התוצאה הפוטנציאלית השנייה של מתיחות בין המדינות. אסביר את ההיגיון הסיני: מה שסין תראה היא קואליציה בראשות ארה״ב שמצרה את צעדיה בים סין הדרומי, בטאיוואן, במזרח אסיה בכלל. החשש הסיני במצב כזה יהיה שלאט-לאט ארה״ב תעבור מרק להצר את צעדיה לממש להטיל מצור עליה, להטריד ספינות סיניות בים ולהשפיל את סין בזירה הבינלאומית. החשש הסיני הוא שמאה שנות השפלה יחזרו שוב, כשהפעם ארה״ב תמוטט את סין ולא בריטניה. מול חשש כזה בייג׳ין יכולה להחליט שאין לה ברירה אלא לתקוף ראשונה, לפגוע אנושות בכוח האמריקני במזרח אסיה ולבסס את עצמה באזור לפני שארה״ב תספיק להגיב – אסטרטגיה דומה למה שהיפנים קיוו להשיג במלחמת העולם השנייה [מקור].

ברור כמובן לבייג׳ין שצעד כזה עלול להסתיים במלחמה גרעינית. כרגע לפחות אנחנו רואים שלמרות דיפלומטית ״לוחם הזאב״ בייג׳ין מנסה לרצות את ארה״ב ולשלוט בלהט הלאומני שקורא לתקוף את טאיוואן [מקור]. על-אף האסרטיביות שלה בייג׳ין עדיין אינה מוכנה למלחמה עם ארה״ב, מלחמה שתהיה מהירה מספיק בשביל לשכנע את האמריקנים שלא להשתמש באופציה הגרעינית.

בארה״ב יש מודעות שלחץ על סין עלול להסתיים בהסלמה שאיש אינו רוצה בה. בתחילת אפריל 2020 הנרי קיסינג׳ר פרסם מאמר הקורא לארה״ב לשמור על הסדר הליבראלי ועל עקרון ״הלגטימיות״, תוך הפגנה של איפוק בזירה הפנימית ובזירה הבינלאומית [מקור]. קיסינג׳ר הוא תומך גדול ביחסים בין ארה״ב לסין והדגש שלו על שמירת עקרון ״הלגטימיות״ הוא רמז לוושינגטון שעליה להימנע מפעולות שיכולות לערער את הסינים. כהיסטוריון ומדינאי קיסינג׳ר יודע שכאשר מדינות מדרדרות לפוליטיקת כוח בלבד, כשהן מבקשות לפגוע זו בזו בכל דרך, עולה הסיכויי שתקרית אחת תצית את כל העולם. מהלימוד שלו את ההיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה קיסינג׳ר כנראה מניח שאם ארה״ב תדחוק בסין, סין עלולה להגיב כמו גרמניה במלחמת העולם הראשונה: עם מכת מנע.

בזמן שגורמים כמו קיסינג׳ר ינסו למתן את המתיחות בין ארה״ב לסין, המתיחות הזו תשאר כעובדה קיימת של המערכת הבינלאומית. היא תקבע את הוצאות ההגנה והמחקר של שתי המדינות ותכריח את בעלות הברית של ארה״ב להתיישר עם הקו של וושינגטון מול סין.

כלכלית המשמעות של מתיחות בין שתי המעצמות שחברות יצטרכו להחליט עם איזה שוק הן הולכות, או לנסות ולפייס צד אחד בעודן עושות עסקים עם הצד השני. הכוונה כאן שחברות יצטרכו לדוגמה להקים שרשרות אספקה מקבילות בארה״ב וסין, בשביל לחמוק ממכסים ולהיות בצד הטוב של הממשל. אפל כבר עושה את זה: היא הודיעה שאת המקבוק פרו החדש שלה היא תייצר בטקסס [מקור], שם היא גם מרחיבה את הקמפוס שלה [מקור], והיא עושה זאת בו בזמן שהיא מעודדת את הספקים הסינים שלה להרחיב את יכולות הייצור שלהם [מקור].

אפל לא לבד: TSMC, ענק השבבים הטאיוואני, הכריז שהוא מתכוון להקים מפעל שבבים חדש בארה״ב בעלות של 12 מיליארד דולר [מקור]. המפעל יהיה מקביל למפעל בטאיוואן שנועד לענות על הצרכים של מזרח אסיה. יצרני שבבים כמו אינטל עובדים בתיאום עם הממשל האמריקני לגוון את שרשרות האספקה שלהם ולהביא חלק מהייצור חזרה הביתה [מקור].

סיכום

המשבר הנוכחי מפגיש את סין עם הגבולות המאוד אמיתיים של כוחה. עם  התנהגות תוקפנית סין הביאה על עצמה את תחילת היווצרותו של מאזן כוח חדש נגדה. מרוץ חימוש חדש, מתיחות עולה במזרח אסיה והמשך הניתוק בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם הם העתיד של היחסים בין ארה״ב ובעלות בריתה ובין סין. ישראל, שתלויה אסטרטגית בארה״ב, תעשה בחכמה אם תנהל את היחסים עם סין תוך תיאום ושקיפות עם וושינגטון. אנחנו לא רוצים שוב להסתכל על מערכת הבריתות האמריקנית מן החוץ.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***




פלג 11: האסטרטגיה החדשה של אמריקה

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הורדת הפרק – קישור.

אני רוצה להקדיש את הפרק היום בשביל לדבר קצת על הדברים הגדולים. כבר כמה שבועות שאנחנו עוקבים אחרי משבר הקורונה ומשברי הבת שלו, אם זה המשבר הכלכלי בארה״ב או מלחמת הנפט בין סעודיה ורוסיה. מהשאלות שלכם אני מבין אבל שחשוב רגע לקחת צעד אחורה ולדבר על הדברים היותר גדולים: מה עובר על ארה״ב בשלושים השנים האחרונות, למה העמדה של טראמפ בנוגע לסחר עולמי היא לא באג והסכסוך עם סין הוא לא תופעה חולפת.

בפרק היום אני רוצה לדבר אתכם על המעבר האמריקני ממצב בו יש לארה״ב אסטרטגיה כוללת לעולם, חזון ברור איך וכיצד לפעול, למצב של בלבול אסטרטגי, של חוסר חזון, של היעדר אסטרטגיה כוללת ליחס שלה לעולם. מה שאנו רואים היום ומה שאנו נראה בשנים הקרובות הן את התוצאות של היעדר האסטרטגיה הזו. ללא אסטרטגיה חיובית, ארה״ב מתכנסת לאסטרטגית ברירת המחדל של כל מעצמה בעולם – תחרות לכוח.

אני אזהיר מראש שמה שאדבר עליו היום הוא סוג של ספויילר לסדרה ״פוסט אימפריום״. אני הולך להציג כאן בנקודות מרכזיות את הרעיון המרכזי של הפוסט אימפריום – המעבר של ארה״ב ממנהיגה עולמית למתחרה עולמית.

אימפריום ופוסט-אימפריום

אפשר לחלק את הגישה של ארה״ב לעולם מאז מלחמת העולם השנייה לשני שלבים: האימפריום והפוסט-אימפריום. בשלב האימפריום, שנמשך מ-1945 עד 1990, ארה״ב ראתה עצמה כמנהיגה וכאחראית לגוש המערבי, גוש מדינות דמוקרטיות ובעלות שוק חופשי שהתמודד עם הגוש הסובייטי שהובל ע״י בריה״מ.

ארה״ב האמינה שהדרך לעצור את התפשטות הסובייטים ואף להביא אותם להבין שהערכים האמריקנים של חירות אישית, שלטון חוק ושוק חופשי עליונים על הערכים הקומוניסטים היא רק ע״י הקמת גוש משגשג של מדינות דמוקרטיות. המחשבה האסטרטגית בארה״ב הייתה שאם היא תצליח להקים בגוש הזה מערכת סחר בינלאומית, לעודד את הדמוקרטיה והשוק החופשי, הרי שהיא תוכיח לא רק שהמודל שלה עליון על זה של הסובייטים אלא גם שהוא ישים למדינות אחרות. אם גרמניה ויפן יכולות לאמץ את המודל האמריקני ולזנק בכוחן הכלכלי, מדוע שרוסיה לא?

אינני ממציא את קו המחשבה הזה: המועצה לביטחון לאומי הגישה לנשיא טרומן ב-1950 דו״ח שמטרתו להגדיר את האסטרטגיה האמריקנית מול הסובייטים [NSC 68]. בדו״ח נכתב בפירוש שארה״ב מנהלת מאבק ערכי מול הסובייטים והדרך לנצח בו הוא להוכיח שהערכים של שוק חופשי, שלטון החוק וחירות אישית עדיפים. איך מוכיחים אותם? מקימים סדר עולמי חדש, מחנה עולמי חדש של דמוקרטיות, שיתבסס על העקרונות האלו. ההצלחה של המחנה תוכיח לסובייטים שהערכים האמריקנים עדיפים.

במשך 45 שנים האמריקנים הקדישו את כוחם ומרצם להקים ולהגן על הגוש הדמוקרטי. הם הקימו דמוקרטיות בגרמניה המערבית ויפן, וצירפו אותן לגוש הדמוקרטי עם הבטחה שארה״ב תגן עליהן מכל תוקפנות סובייטית. גרמניה צורפה לנאט״ו, יפן זכתה לפריסה של המטריה הגרעינית עליה. במקביל לצירופן של שתי האויבות לשעבר למערכת הבריתות האמריקנית, וושינגטון יצקה את היסודות למסחר חופשי וכלכלה גלובאלית מתפקדת: האמריקנים עודדו הורדת מכסים בין חברות GATT, הארגון הקודם לארגון הסחר העולמי (World Trade Organization, WTO) והקימו בהסכם ברטון-וודס (Bretton Woods) את הבנק העולמי (World Bank) וקרן המטבע הבינלאומית (International Monetary Fund, IMF), שני ארגונים שהיו ועדיין אחראים לשמירת היציבות של הכלכלה הבינלאומית.

האמריקנים הוכיחו לאורך המלחמה הקרה שהם מוכנים להגן על הגוש הדמוקרטי, גם במחיר שליחת חיילים. תחילה הם נלחמו במלחמת קוריאה בשנות ה-50׳ להדוף את הקומוניסטים אחורה ולהגן על דרום קוריאה הצעירה. לאחר מכן בשנות ה-60׳ הם נלחמו בווייטנאם למנוע את התפשטות הקומוניסטים בדרום מזרח אסיה. במזרח התיכון ארה״ב הבטיחה שלא תיתן לאף כוח – אם מחוץ לאזור או בתוכו – להשתלט עליו ולאיים על ביטחון האנרגיה של אירופה ומזרח אסיה [דוקטרינת קרטר ורייגן].

במשך 45 שנים האמריקנים הגנו על הגוש המערבי והמתינו לרגע בו בריה״מ תשלים שהיא מחזיקה בערכים השגויים ותבחר בדרך של שלום עם ארה״ב במקום מאבק נגדה. התוכנית לא הייתה שבריה״מ תתמוטט לחלוטין וכשהיא נעלמה בתוך פחות משנתיים ממפת העולם ארה״ב מצאה את עצמה בדילמה חדשה – מה לעשות עם הגוש המערבי שהיא הקימה ושמרה עליו?

זה שלב הפוסט-אימפריום, אחרי ההנהגה. ארה״ב ב-1990 הייתה מעצמת העל היחידה. היא הייתה הכוח העולמי היחיד. לא הייתה נפילה בכוחה וגם היום, 30 שנה אחרי, ארה״ב היא עדיין מעצמת העל היחידה בעולם, בפער ניכר על פני השאר. הסינים יכולים לדבר עד מחר על כוחם הצבאי העולה – לארה״ב יש פשוט גיאוגרפיה טובה יותר. סין תמיד תצטרך להתמודד עם וויטנאם ואינדונזיה ואוסטרליה ויפן וארה״ב במזרח אסיה. לאמריקנים אין שום איום דומה בצפון אמריקה. קרוב לוודאי שגם בעוד 30 שנים ארה״ב עדיין תהיה הכוח הצבאי החזק בעולם ותשמור על מקומה ככלכלה הגדולה בעולם. אולם כוח לא אומר מנהיגות – זה שארה״ב היא עדיין הכוח החזק בעולם לא אומר בהכרח שהכוח הזה מתעניין בכל משבר בעולם, אם זה רצח עם באפריקה, משבר פיננסי באירופה או מתקפות טילים איראניות במפרץ. הפוסט-אימפריום הוא השלב בו ארה״ב מסתכלת על העולם שהיא עזרה במידה רבה לבנות ושואלת: מה יש לי לעשות איתו?

כמובן, הדברים לא כל-כך פשטניים כפי שאני מציג אותם. אחרי המלחמה הקרה ממשל קלינטון וממשל בוש הבן ניסו לגבש אסטרטגיה כוללת למרחב החדש. ממשל קלינטון בשנות ה-90׳ ביקש לרכב על ה- “Unipolar Moment”, הרגע החד קוטבי [ראו כאן], בו ארה״ב היא מעצמת העל היחידה בעולם והיא יכולה, תיאורטית, לקדם ולהרחיב את המערכת הבינלאומית שהקימה בגוש המערבי לכל העולם.

שנות ה-90׳ לכן ראו את ההרחבה של ארגון הסחר העולמי והצטרפותה של סין, התפשטות מזרחה של נאט״ו והשוק האירופי והשתתפות של ארה״ב במשימות שלום של האו״ם לא כמובילה שלהן אלא כחברה בהן. התחושה הייתה בשנות ה-90׳ שזהו קץ ההיסטוריה, שהמאבקים הישנים של האימפריות נגמרו ושהדמוקרטיה הליבראלית והשוק החופשי עומדים לכבוש את העולם כולו.

זה לא קרה.

ב-11 בספטמבר 2001 ארה״ב גילתה שההיסטוריה לא נגמרה, אפילו לא קרוב. במקום אסטרטגיה של התרחבות בינלאומית ארה״ב עברה לאסטרטגיה של ״מלחמה בטרור״. המזרח התיכון וארגוני טרור אסלאמיים הפכו למוקד העניין של וושינגטון, שפלשה לשתי מדינות תומכות טרור ופרשה רשת של סוכנים, לוויינים, מל״טים וכוחות מיוחדים כדי לרדוף פעילי טרור ברחבי הפלנטה. בוש אולי זכור כנשיא שפתח במלחמה בטרור, אך אובמה תרם את חלקו עם הרחבת מערכת המעקב האמריקנית ושימוש נרחב בתקיפות מל״טים.

אולם עד כמה שארגוני טרור הם אויבים משמעותיים – משום היכולת שלהם לייצר ברבורים שחורים כמו מטוסי נוסעים לתוך בניינים או מתקפה ביולוגית – הם לא שחקנים משמעותיים בזירה הבינלאומית. הם לא מעצבים אותה עם הסכמי סחר ומכסים, עם הקמת בסיסים ופרישת כוחות, עם השקעות זרות בתעשיות אסטרטגיות. בזמן שוושינגטון הייתה עסוקה בטרור האיסלמי, סין ורוסיה הפכו לכוחות משמעותיים באזורי ההשפעה שלהן והן התחילו לעצב את האזורים האלה כרצונם: ב-2008 הרוסים יצאו למלחמה עם גיאורגיה כדי להבהיר לארה״ב שההתרחבות של נאט״ו למזרח אירופה הסתיימה. סין הפכה אגרסיבית בים סין הדרומי, מול טאיוואן ובמוסדות בין-לאומיים. הרוסים רוצים להחזיר לעצמם את אזורי ההשפעה שלהם במזרח אירופה ואת מעמדם ככוח עולמי. הסינים רוצים לעצב את המערכת הבינלאומית כך שתהיה נוחה להם, תבטיח אספקה יציבה של חומרי גלם, ביקוש קבוע לתוצרת סינית ובשום אופן לא תאיים בסנקציות על המשטר הקומוניסטי בבייג׳ין.

מה האמריקנים רוצים?

התחרות לכוח

סין ורוסיה פוגשות את ארה״ב כשאין לה אסטרטגיה כוללת לעולם, חזון ברור לאן היא רוצה להוביל אותו. החזון של התפשטות הגוש המערבי נזנח משום שלציבור בארה״ב אין עניין בו. ״המלחמה בטרור״ היא לא אסטרטגיה לכל המערכת הבינלאומית, אלא להיבט ספציפי אחד בה – ארגוני טרור, במיוחד ארגוני טרור אסלאמים. האסטרטגיה הזו לא אומרת אבל דבר בנוגע ליחס של ארה״ב לסין או רוסיה. בתקופת הנשיא בוש ראינו מול שתיהן מדיניות דומה לזו של ימי קלינטון: הרחבה של האיחוד האירופי ונאט״ו במזרח אירופה וניסיון להמשיך ביחסים טובים עם סין בציפייה שהם ״ישנו את דרכיהם״ [ראו כאן להרחבה]. אולם ככל שעברו השנים לא סין ולא רוסיה שינו את דרכיהן ובמקום לעקוב אחר הקו של ארה״ב, הן החלו נוקטות במדיניות עצמאית ולעיתים עוינת לאינטרסים האמריקנים.

אין כאן האשמה של רוסיה או סין – כל מדינה פועלת לפי ההיגיון של האינטרס הלאומי שלה. האשמה אם בכלל נמצאת בוושינגטון, שבכל השנים האלו לא גיבשה אסטרטגיה ברורה מה היא בדיוק רוצה מהעולם. ברור לאמריקנים שהם שינו את המבנה של המערכת הבינלאומית עם האו״ם ונאט״ו וארגון הסחר העולמי. ברור להם שיש להם אינטרסים מהותיים בעולם – כמו מזרח אסיה חופשית לשיט ואירופה שאינה תחת שליטה של אף מעצמה. אך מעבר לכך? האם עוד יש לארה״ב חזון חיובי לעולם, שארה״ב כולה – מהציבור עד צמרת הממסד הפוליטי – מוכן להשקיע עבורו זמן, הון ואם צריך דם? התשובה היא לא. אך זה לא אומר שאין שום דבר שמעצב את מדיניות החוץ והחשיבה האסטרטגית בוושינגטון. יש היגיון בשיגעון, הוא פשוט שונה ממה שלמדנו להכיר מארה״ב ב-45 השנים האחרונות.

אם לארה״ב אין חזון גדול יותר לתפקידה בעולם אזי מה שיקבע את התנהגותה יהיה מה שקבע את ההתנהגות של כל מעצמה גדולה ב-300 השנים האחרונות: האינטרס הלאומי שלה. לכל מדינה יש אינטרס לאומי שמגדיר מה היא צריכה כדי לשרוד ומה היא צריכה כדי לשגשג. ככל שמדינה מרחיקה לראות וככל שהיא גדולה יותר, כן האינטרסים שלה גדולים יותר. האינטרס הלאומי קובע למדינה היכן היא צריכה להשקיע את המשאבים שלה ולאן היא צריכה להפנות את מרצה.

ארה״ב לא שונה. אם לארה״ב אין חזון גדול יותר לאיך היא רוצה לראות את העולם, אז היא לכל הפחות תוודא לשמור על האינטרס הלאומי המהותי שלה בעולם. הפצת דמוקרטיה וסחר חופשי אולי נשמעים טוב, אך הם לא אינטרס לאומי מהותי. הביטחון של ארה״ב לא ישתנה כהוא זה אם המזרח התיכון יהיה יותר דמוקרטי או לא. היא כן תושפע אם סין תהפוך להגמון אזורי במזרח אסיה או רוסיה להגמון אירופי. בשני המקרים ארה״ב עלולה להיחסם משווקים חשובים לה כלכלית ולהיות בעמדה אסטרטגית נחותה יותר – אם סין תשלוט במזרח אסיה, היא תוכל להצר את צעדיה של ארה״ב באוקיינוס השקט ובאוקיינוס ההודי. האינטרס הלאומי של ארה״ב הוא בר מדידה וברור ולכן הוא שקובע ויקבע את האסטרטגיה האמריקנית כל עוד בוושינגטון אין חזון רחב יותר לעולם.

אל תצפו שזה ישתנה בקרוב: בגיליון מרץ/אפריל 2020 של הירחון Foreign Affairs ג׳ו ביידן שרטט את מדיניות החוץ שלו כנשיא. החזון של ביידן הוא ״קידום הדמוקרטיה״ בעולם. שזו אסטרטגיה נהדרת כסיסמת בחירות, אך פחות כאסטרטגיה שיכולה להנחות את ארה״ב בזירה הבינלאומית. האם לדוגמה ביידן יסיר את תמיכתה של אמריקה בערב הסעודית, בעלת ברית וותיקה של ארה״ב? או ינתק את הקשרים עם ווייטנאם, הידידה החדשה במזרח אסיה ודיקטטורה קומוניסטית? המעניין הוא שבנקודות מעשיות, כלומר במקום בו אי-אפשר לדבר בסיסמאות, ביידן מזכיר מאוד את טראמפ.  ביידן, כמו טראמפ, מבטיח שהוא יקדם רק הסכמי סחר שטובים לעובד האמריקני ולמעמד הביניים האמריקני, מה שאומר שסחר חופשי יהיה בעדיפות משנית לעומת האינטרסים הכלכליים של ארה״ב, אם בהבטחת השקעות זרות, תעסוקה או שווקים חדשים ליצרנים אמריקנים. הוא גם מבטיח לפעול נגד סין ורוסיה ביחד עם בעלות הברית המסורתיות של ארה״ב, מה שאומר חיזוק הלחץ על שתי המתחרות האסטרטגיות של ארה״ב – בדיוק מה שמכתיב האינטרס הלאומי.

האינטרס הלאומי האמריקני הוא המפתח שלנו להבין את ההתנהגות של וושינגטון בזירה הבינלאומית עכשיו ובשנים הבאות. הוא יוגבל רק ע״י דבר אחד: היעדר העניין והרצון של הציבור האמריקני בעוד מלחמה מחוץ לגבולות ארה״ב [מקור]. נכון שלפי האינטרס הלאומי ארה״ב צריכה להתמקד בתחרות עם סין ורוסיה על השפעה, אך רובו של הציבור האמריקני מודאג יותר ממתקפות סייבר, טרור וצפון קוריאה מאשר רוסיה וסין [מקור]. תפיסות של הציבור כמובן ניתנות לשינוי, אך יהיה צורך באיום צבאי ברור בשביל להצדיק בעיני העם האמריקני מלחמה נוספת באירו-אסיה. אם הציבור לא מעוניין במלחמה הרי שגם הממסד הפוליטי לא מעוניין בה – הוא יהיה מוכן לפעול בהתאם לאינטרס הלאומי אך יוודא שארה״ב אינה מסתכנת במלחמה שתעלה לו בכסאו. זו הסיבה שטראמפ נמנע מלפתוח במלחמה עם איראן וממשיך לחנוק אותה כלכלית בעודו סובל את ההתגרויות האיראניות.

הנקודה הזו צריכה הרחבה: לכאורה הטענה שטראמפ סובל התגרויות איראניות עומדת בניגוד לעובדה שטראמפ חיסל את קסאם סולימאני משום המעורבות שלו במתקפה על השגרירות האמריקנית בבגדאד. חשוב להבין שטראמפ פעל כאן משום שאיראן פגעה בריבונות של ארה״ב. לכל ממשל אמריקני, גם לכזה שמנסה להימנע ממלחמות, יש קו גבול. לכן סולימאני חוסל על המתקפה בשגרירות, אך ארה״ב לא תקפה את איראן כשזו הפציצה מתקני נפט בערב הסעודית. המתקפה הזו לא פגעה לא בריבונות האמריקנית ולא באינטרס הלאומי של ארה״ב.

מהו אם כך האינטרס הלאומי האמריקני? הראשון והחשוב ביותר הוא למנוע ממעצמה אחת להפוך להגמון באירו-אסיה. אירו-אסיה, או בכינוי שלה ״האי העולמי״, היא המרכז של העולם, אם משום שיש בה הכי הרבה בני אדם, הכי הרבה שטח או הכי הרבה משאבי טבע. שליטה של מעצמה אחת באי העולמי תאיים על העצמאות של צפון אמריקה. ארה״ב לכן יצאה למלחמה עם גרמניה ויפן ויצאה למאבק עם בריה״מ, בשביל למנוע את ההשתלטות שלהן על אירו-אסיה [מקור]. סין היא כיום האיום המשמעותי ביותר על ארה״ב מאותה סיבה גיאופוליטית – אם סין תצליח להשתלט על מזרח אסיה, היא תוכל להקרין את כוחה ברחבי אירו-אסיה ואמריקה. האינטרס הלאומי לכן מחייב למנוע את העלייה של סין כהגמון באירו-אסיה.

איך עושים את זה? ראשית, מחזקים את הנוכחות הצבאית של ארה״ב במזרח אסיה. את זה אובמה התחיל וטראמפ המשיך [מקור]. שנית, מחזקים בעלות ברית מול סין – יפן, דרום קוריאה, טאיוואן, אוסטרליה, ווייטנאם ואינדונזיה. המטרה היא להפוך את השכונה לכמה שיותר צפופה לסינים. שלישית, מקטינים את התלות הכלכלית בסין. מוציאים קווי אספקה ממנה, מצמצמים את ההשקעה הסינית בארה״ב. רביעית, שומרים על היתרון האסטרטגי של ארה״ב, במיוחד בתחום הטכנולוגי. סין לא יכולה להיות זו שתפרוש רשתות 5G במדינות המערב או להחזיק ראשונה במחשוב קוונטי או כלים היפר-סונים.

שתי הנקודות האחרונות מביאות אותי להיבט הבא של האינטרס הלאומי האמריקני: סחר חופשי שטוב לארה״ב – טוב לצרכן האמריקני אך גם טוב ליצרן האמריקני. הטעות, שכבר עמדנו עליה בפרק על רוברט לייטהייזר, היא לחשוב שארה״ב שינתה את עמדתה בנוגע לסחר חופשי. אין דבר רחוק מהאמת: טראמפ לא נגד סחר חופשי, וארה״ב תמיד תרצה לקדם סחר חופשי – כל עוד הסחר הזה משרת את האינטרסים הכלכליים שלה. לארה״ב יש אינטרס למכור לעולם ויש לה אינטרס לייעל את שרשרות האספקה שלה – אך לא בכל מחיר. אם הבחירה היא בין מפעל זול בסין למפעל מעט יקר יותר במקסיקו, מקסיקו עדיפה. אם הבחירה היא בין הסכם סחר גרוע ליצרן האמריקני או שום הסכם, שום הסכם עדיף.

המציאות הזו לא תשתנה כשטראמפ יעזוב את הבית הלבן, והנשיא הבא גם הוא ידחוף להסכמי סחר שמשרתים קודם כל את ארה״ב. לייטהייזר הניח את הבסיס החוקי עליו כל נשיא אחרי טראמפ יוכל להשתמש במכסים כדי לכפות את האינטרס המסחרי של ארה״ב על הצד השני. למה שנשיא שרוצה להשיג הסכם טוב ולהיראות כמי שמגן על היצרן האמריקני לא ישתמש בנשק של מכסים? כי זה לא יפה? כי האקדמים לא תומכים בו? ממשל טראמפ הוכיח שהם עובדים, גם אם הם לא פופולאריים. אין סיבה לממשל הבא לא להשתמש בהם גם כדי לקדם את האינטרס הלאומי של ארה״ב לעוד תעסוקה ועוד שווקים למכור להם.

בהקשר הזה משבר הקורונה רק יחזק את הממשל האמריקני הבא לדחוף להסכמים טובים יותר לארה״ב. המשק האמריקני יסבול מאבטלה גבוהה וירידה בצריכה הפרטית. הדרך לפתור את הבעיות האלו תהיה ע״י פרויקטים לאומיים רחבים במימון הממשל והסכמים שיפתחו שווקים שעד עכשיו היו סגורים ליצרנים אמריקנים: אם אלה שווקים ביפן, באירופה או באסיה. ביידן אולי יהיה מנומס יותר כשהוא ידבר עם האיחוד האירופי על סילוק מכסים אך הוא ירצה את אותו דבר שטראמפ רוצה: הסכם טוב ליצרן האמריקני.

המחקר בעולם החדש

מפני שארה״ב תרצה להבטיח את עליונותה האסטרטגית ואת השגשוג הכלכלי שלה, מחקר והשליטה במחקר ישחקו תפקיד חשוב בכל אסטרטגיה לאומית של הבית הלבן. אנחנו נמצאים בעיצומן של מספר מהפכות טכנולוגיות שלכל אחת מהן יש השלכות אסטרטגיות משמעותיות: הפריסה של רשתות 5G, ביחד עם רכבים אוטונומיים, אוטומטיזציה ובינה מלאכותית, תביא למהפכה בצורה בה אנו מייצרים. הדגש יהיה על קווי ייצור גמישים, שיוכלו להתאים בקלות יחסית את המוצר לדרישות של לקוחות שונים [מקור]. היום הרכב מיוצר בוורוד עם ריפוד בירוק זוהר, מחר בשחור עם ריפוד מפלסטיק ממוחזר. זרם נתונים קבוע מהחנות למפעל ומהמפעל לחנות יאפשר ליצרנים לנהל ברמת דיוק גבוהה את הייצור והמלאי שלהם, מגדילים את היעילות [מקור]. עם פחות דגש על עלות כוח אדם ויותר על איכות וזמינות, קווי האספקה עתידיים להתקרב למרכזי הצריכה ולהחזיר משרות ייצור שעד כה היו במדינות עם כוח עבודה זול [מקור].

מי שישלוט בתשתית של המהפכה הרביעית הזו, רשתות 5G, יהיה בעל יתרון אסטרטגי גם משום הרווח העצום שהוא יפיק וגם משום שהוא יהיה בעל נוכחות בליבן של הכלכלות המתועשות של העולם. זו הסיבה שהאוסטרלים מנעו כניסה של חוואווי לרשתות ה-5G שלהם: ב-2018 סימולצית מלחמה של משרד ההגנה האוסטרלי מצאה שרשתות 5G חשובות מדי כדי לאפשר לאיזה שחקן לא אמין להיות עם גישה אליהן [מקור]. עבור וושינגטון פריסה של רשתות 5G וקידום הבסיס התעשייתי שלה למהפכה הרביעית תהיה לא רק הישג כלכלי, אלא גם תפגע בסינים שיראו איך קווי אספקה עוזבים אותם.

טכנולוגיה נוספת בעלת חשיבות אסטרטגית היא מחשוב קוונטי. מחשוב קוונטי יאפשר לא רק חישובים מהירים יותר, אלא חישובים שלא אפשריים עם המחשבים שלנו היום [מקור]. תיאורטית מחשבים קוונטים יוכלו לפצח צפנים שייקחו למחשבים רגילים מיליוני שנים [מקור] – דבר שמסכן לא רק תקשורת צבאית קונבנציונאלית אלא גם את הצפנים להפעלת נשק גרעיני [מקור]. אף מעצמה לא רוצה להיתפס עם המכנסיים למטה ולגלות שהאפשרות היא לא רק תיאורטית, אלא גם מעשית.

וושינגטון תשקיע במחקר בטכנולוגיות האלו ובמקביל תמנע גישה של משקיעים זרים אל החברות שיפתחו אותן. יהיה כאן מירוץ טכנולוגי, בו כל מדינה תנסה להגן על המחקר שלה מהאחרות. אנחנו יכולים לצפות שהממסד בוושינגטון יקבע לחברות הזנק בקליפורניה אילו השקעות הן יכולות לקבל וממי, כשחברות שעוסקות בתחומים של טכנולוגיה קריטית יהיו מנועות מקבלת השקעות מגורמים תחרותיים.

כמובן ביחד עם המניעה יש גם השקעה – בתקציב ל-2020 ממשל טראמפ ביקש מהקונגרס 134 מיליארד דולר למחקר ופיתוח [מקור]. התקציב ל-2020 כמובן נקבע ע״י ההעדפות של ממשל טראמפ (פחות כסף למחקר לאנרגיה ירוקה למשל) אך הוא עדיין עוקב אחר האינטרס הלאומי האמריקני: התקציב למחקר אמל״ח גדל ב-9%, להגנת סייבר והגנת תשתיות ב-107% והתקציב לטכנולוגיות תקשורת לא השתנה [מקור]. אם וושינגטון מעוניינת לנצח במירוץ הטכנולוגי – והיא מעוניינת – תחומי מחקר שימצאו אסטרטגים קרוב לוודאי יראו עלייה משמעותית בהשקעה הממשלתית.

כאן אצלנו בשכונה

אז דיברנו על השינוי בארה״ב, על האינטרס הלאומי ועסקנו בכמה היבטים שלו. מה שמעניין את כולנו כמובן הוא להבין איפה המזרח התיכון פוגש את האינטרס הלאומי האמריקני.

המזרח התיכון תמיד היה פחות חשוב בחשיבה האסטרטגית האמריקנית משום שלא מדובר באזור שיכול גיאו-אסטרטגית לאיים על ארה״ב. המזרח התיכון נעול בין אירופה למזרח אסיה – גם אם איראן תהפוך להגמון אזורי, היכולת שלה לתקוף את צפון אמריקה היא מוגבלת. החשיבות של המזרח התיכון היא בהשפעה שלו על מחירי האנרגיה העולמיים והיכולת שלו לייצא טרור לצפון אמריקה, משהו שגם אחרי כמעט 20 שנה ארה״ב עדיין לא שכחה.

מבחינת האמריקנים מחירי נפט יציבים הם טובים לכלכלה העולמית וטובים גם לצרכן האמריקני – ארה״ב עדיין מייבאת נפט מהמזרח התיכון, גם אם בכמות נמוכה [מקור]. אולם בזה זה מסתיים. לארה״ב יש אינטרס לאומי למנוע מאיראן לכבוש את ערב הסעודית, אך מעבר לכך היא אינה מחויבת לא ליציבות של ערב הסעודית, עיראק או כל מדינה אחרת במפרץ. כשהאיראנים ירו טילים על ערב הסעודית הם לא איימו להפר את איזון הכוח במפרץ ולכן ארה״ב נמנעה מלהגיב במתקפה על האיראנים. הם שלחו כוחות להגנת ערב הסעודית – סוללת טילי פטריוט ומטוסי F-15 – אך נראה שהסעודים הולכים לשלם עליהם [מקור].

חוסר העניין של וושינגטון במזרח התיכון הוא לא דבר רע בשבילנו. סביר שממשל דמוקרטי יהיה פחות ידידותי לנו אבל לא יהיה לו מניע אסטרטגי כלשהו ללחוץ את ישראל. עם תחרות מול סין ורוסיה והיתרון הטכנולוגי שלנו אנחנו אפילו יכולים ללחוץ אותו אסטרטגית בחזרה, מאיימים לעבור למחנה השני.

מה שמביא אותי לנקודה נוספת: ישראל צריכה להבין שבעולם בו ארה״ב היא עוד מתחרה על כוח לחוק הבינלאומי יש פחות חשיבות מאינטרסים לאומיים. ישראל מחזיקה ביכולות שיהפכו אותה ליקרת ערך במהפכה התעשייתית הרביעית, עם חברות הזנק רבות שעוסקות באופטימיזציה של קווי ייצור, הדפסת תלת-מימד ועוד. ממשלת ישראל צריכה לשאוף קודם כל להמשיך ולחזק את המחקר והפיתוח בתחומים האסטרטגים האלה ואחרים – כמו מחשוב קוונטי – ולמשוך עוד הון זר למרכזי החדשנות שלה.

לאחר מכן הגישה לגז טבעי מציעה אפשרות של תיעוש מתקדם יותר למדינת ישראל – אם הסביבה הרגולטורית תהיה נוחה יותר ליזמים, עם ירידה במחירי החשמל וכוח אדם איכותי, יצרנים בארץ ובחו״ל יכולים למצוא את ישראל כמרכז ייצור ולוגיסטיקה מעולה משום הקרבה שלו גם לאירופה, גם למזרח אסיה וגם למזרח אפריקה. מדוע שישראל לא תייצר מדפסות תלת-מימד, רובוטים תעשייתים ומערכות אוטונומיות למפעלים?

לבסוף, בעידן של לאומנות כלכלית, הגישה הטובה ביותר להבטחת מסחר היא באמצעות הסכמי סחר בין מדינתיים. ישראל כבר מחזיקה בהסכמי סחר חופשי רבים והיא צריכה לשאוף ולהוסיף עליהם עוד – לדוגמה עם דרום מזרח אסיה – ולהרחיב את הקיימים כך שיכללו גם נושאים כמו סחר דיגיטלי, קניין רוחני והשקעות הון בנו.

סיכום

ארה״ב השתנתה. ממדינה עם חזון, היא הפכה לאומה שמחפשת את מטרתה. עד שהממסד הפוליטי בוושינגטון יצליח למצוא חזון חדש וכולל למדיניות החוץ האמריקנית, היא תמשיך להיות מונעת בראש ובראשונה ע״י האינטרס הלאומי שלה – שמירת הכוחות האירו-אסיאתים חלשים ומופרדים, הסכמי סחר טובים לארה״ב ועמידה בקדמת המרוץ הטכנולוגי. הודות ליחסים הטובים שלנו עם האמריקנים ישראל יכולה להניות מההשקעות של הממשל בטכנולוגיה וחוסר העניין שלו במזרח התיכון נותן לנו חופש אסטרטגי גדול יותר מול השכנות שלנו במרחב. הן אינן עוד זוכות לאוזן קשובה בבית הלבן והן יצטרכו להתחבר אלינו אם הן רוצות להמשיך ולהיות רלוונטיות בכלכלה החדשה של המאה ה-21. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 10: סערת הנפט

הורדת הפרק – קישור.

לפרק היום יש שלוש מטרות: ראשית, אני רוצה לדבר על מה בדיוק הוסכם בין חברות אופ״ק ובעלות בריתן בפסח, הסכם שהוא בו זמנית חסר תקדים היסטורית ולא הזיז כמעט לשוק. זו המטרה השנייה – אני רוצה לדבר בפרק על שוק הנפט, להציג לכם בקווים כלליים איך הוא עובד ומה קורה ויקרה בשבועות הקרובים עם מחיר הנפט. לבסוף, המטרה השלישית, היא להסתכל בשלושה טווחי זמן על שוק האנרגיה שמתהווה עקב הקורונה – טווח הזמן הקצר, הבינוני והארוך. מה שאולי יפתיע את רובנו הוא שבטווח הזמן הארוך כנראה שמשבר הקורונה טוב לאנרגיות ירוקות, דווקא משום הנפילה במחיר הנפט. בסביבה של 40-45 דולר לחבית, עם חוסר וודאות גבוה, חברות אנרגיה יעדיפו להשקיע בפיתוח סוללות, תאים סולאריים ומימן מאשר בפיתוח שדות נפט חדשים. נעסוק גם זה.

אני רוצה לציין מראש שבנקודות מסוימות הפרק הזה ירגיש למי שיותר מכיר את שוק הנפט כברור מאליו. המטרה שלי כאן היא ממש להיכנס לאיך שוק הנפט עובד, בשביל שאנשים שפחות מכירים יוכלו להבין מה שולט במחיר הנפט, מה זה בכלל ״מחיר הנפט״ ואיך היצע, ביקוש וגיאופוליטיקה מעצבים את השוק. אז בואו נתחיל.

הסכם היסטורי

כולנו שמענו בחדשות שאופ״ק+, שמורכב מחברות אופ״ק ומדינות נוספות שהסכימו לשתף איתו פעולה כמו רוסיה ומקסיקו, הסכימו ב-12 במרץ על חיתוך תפוקה היסטורי במסגרתו חברות אופ״ק+ יחתכו כ-9.7 מיליון חביות נפט ליום החל ממאי השנה [מקור]. אבל מה בדיוק הוסכם שם ולמה ההסכם ההיסטורי לא הזיז כמעט למחירי הנפט בעולם?

ההסכם מגדיר בעצם שלושה חלונות זמן בהם יהיה חיתוך בתפוקה: חלון הזמן הראשון יהיה החל ממאי השנה ועד סוף יוני, ובו התפוקה תחתך ב-9.7 מיליון חביות ליום. לאחר מכן, בחלון הזמן השני שבין יולי ועד סוף דצמבר השנה, החיתוך יהיה של 7.7 מיליון חביות ליום. שימו לב – שני החיתוכים הם ביחס לרמת בסיס מוגדרת, שעוד כמה רגעים נעסוק בה. כלומר כשאני חיתוך של 9.7 מיליון ואז חיתוך של 7.7 מיליון, זה לא אומר חיתוך ועוד חיתוך, אלא זה אומר חיתוך ואז הקטנה של החיתוך. כלומר אחרי שהתפוקה תצומצם ב-9.7 מיליון, אופ״ק+ יוסיף בחלון הזמן השני עוד שתי מיליון חביות לתפוקה של סוף יוני בשביל להגיע לחיתוך של רק 7.7 מיליון. בחלון הזמן השלישי, מינואר 2021 ועד אפריל 2022, החיתוך בתפוקה יהיה של 5.8 מיליון חביות ליום, או במילים אחרות יכנסו לשוק עוד כמעט 2 מיליון חביות.

המשמעות של כל השלבים האלו שאופ״ק מנסה להקפיץ עכשיו את מחיר הנפט ואז לשמור אותו קבוע למשך שארית השנה ע״י מענה לעלייה בביקוש שאופ״ק חוזה עד סוף 2020. הבעיה שטווח הזמן של הקיצוץ הראשון הוא קצר יחסית – חודשיים. זה אומר שאם אני יכול להמתין חודשיים לקנות נפט באוגוסט, אין לי סיבה לקנות אותו עכשיו. אופ״ק ומשרד האנרגיה האמריקנים מעריכים שהביקוש לנפט יעלה בקיץ, אך כרגע הדבר היחיד שידוע שיהיו יותר חביות נפט בקיץ, לא שיהיה יותר ביקוש.

בנוסף, אופ״ק תבצע פגישת עדכון והערכה מחדש ב-10 ביוני 2020, כלומר קצת יותר מחודש אחרי שהחיתוך הראשון יכנס לתוקפו. זה אומר שאם מחיר הנפט ימשיך להיות נמוך – סביב ה-20 דולר לחבית – אפשר ואופ״ק יתקשה להחזיק בקיצוץ ויאלץ להגדיל את התפוקה רק בשביל למנוע מחברות הארגון להיכנס לגירעונות משמעותיים. זה אומר שעדיין לא ידועה סביבת האספקה ביוני, מה שמותיר את השוק באי-וודאות – למה לשלם עכשיו על חוזה עתידי יקר, כשאפשר ויהיה יותר זול לקנות את הנפט ביוני כשאופ״ק לפתע יגדיל את התפוקה או אפילו יגלה שהוא נכשל באכיפת החיתוך בתפוקה?

מה שמביא לבעיה השנייה עם ההסכם: קו הבסיס לחיתוך שנקבע לרוב יצרניות אופ״ק הוא התפוקה שלהן באוקטובר 2018. יש אבל שתי חריגות: ערב הסעודית ורוסיה. עבורן קו הבסיס שנקבע הוא 11 מיליון חביות ליום. למה ההחרגה? על הנייר התפוקה הרוסית הייתה 11.3 מיליון חביות ליום בפברואר 2020. אולם המספר הזה כולל נפט גולמי וקונדנסט, מין גז טבעי מעובה, שרוסיה בדרך כלל מפיקה ממנו סביב ה-600 עד 700 אלף חביות ביום [מקור]. נפחית את המספר הזה מהתפוקה הרוסית לפברואר והרוסים כבר עומדים על 10.7 מיליון חביות ליום בלי שעשו דבר. מהרמה הזו הם צריכים לחתוך עוד 2.2 מיליון חביות, אבל לא ממש – הרי אם התפוקה אמורה גם ככה לעלות ביולי בשתי מיליון חביות, למה לא לגרור רגליים עד יולי? ואם מדינות אחרות יקטינו משמעותית את התפוקה שלהן, למה שרוסיה לא תשמור את התפוקה שלה אם גם ככה התפוקה בסה״כ קטנה?

כשהשוק מסתכל על ההתחייבות הרוסית הוא זוכר עד כמה הרוסים עמדו בהתחייבויות שלהם בין 2016 ל-2018, אז התפוקה הרוסית צמחה למרות ועל-אף הגבלות ייצור מצד אופ״ק [מקור]. יש סיבה להיות סקפטים שרוסיה תעמוד בהתחייבויות שלה הפעם.

סעודיה היא גם סיפור של משחקי מספרים – לכאורה הסעודים עומדים לחתוך כמעט 3.5 מיליון חביות ליום, מרמה של 12 מיליון באפריל ל-8.5 מיליון במאי. אולם הסעודים העלו את הייצור שלהם ל-12 מיליון בעקבות מלחמת המחירים עם רוסיה. ברבעון הראשון של השנה הסעודים ייצרו כ-9.7 מיליון חביות, כלומר החיתוך האמיתי הוא של כ-1.2 מיליון חביות ליום, חיתוך שיחזיר אותה לרמות תפוקה של 2010.

אם נשים רגע את הבעיות בצד, עדיין מדובר בהסכם היסטורי ולו מפני שזו הפעם הראשונה שארה״ב התערבה כצד במשא ומתן של אופ״ק [מקור]. כשמקסיקו סירבה לחתוך את התפוקה שלה ב-400 אלף חביות ליום, טראמפ התערב והציע שמקסיקו תחתוך רק 100 אלף חביות ליום וארה״ב תחתוך את ה-300 אלף הנותרות. גם אם ארה״ב לא התחייבה בפירוש לשום חיתוך מצידה, העובדה שהיא לראשונה משתתפת בדיונים של אופ״ק, ביחד עם עוד יצרניות אנרגיה מה-G20, היא חסרת תקדים בפוליטיקה העולמית. התקדים שטראמפ יצר פה מרמז שארה״ב תהיה מוכנה לפעול ביחד עם יצרניות נפט נוספות בשביל להגן על תעשיית הנפט הלאומית שלה – צעד שיש בו אינטרס לאומי ברור ובו בזמן יציאה נגד העקרונות של שוק חופשי גלובאלי. גם אם נניח שביידן יבחר בנובמבר 2020, אם הוא ירצה לשמור על התעסוקה בתעשיית הנפט בארה״ב הוא יצטרך להמשיך ולעבוד עם אופ״ק. זה שם גבול ליכולת של תעשיית הפצלים לשבש את שוק הנפט ושם את ארה״ב באינטרס ברור לשמור על מחירי נפט ״סבירים״ – לא 100 דולר לחבית, אך גם לא 20.

בנוסף לקיצוץ שאופ״ק+ התחייב עליו יצרניות נפט נוספות יחתכו את התפוקה שלהן פשוט מפני כוחות השוק. ארה״ב לבדה תראה ירידה בתפוקה של 1.7 מיליון חביות נפט ליום עד סוף 2020 [מקור] ובנוסף אליה יהיו ירידות בתפוקת הנפט של קנדה, מה שיביא לסה״כ חיתוך תפוקה של עוד 3.5 מיליון חביות ליום [מקור]. וונצואלה ועיראק גם הן יחתכו בחודש הקרוב את התפוקה שלהן [מקור]. בסה״כ, השוק עומד לראות במאי איבוד תפוקה של כ-13 מיליון חביות אם לא יותר. וזה לא הזיז למחירים. למה?

העולם המופלא של שווקי הנפט

שוק הנפט הוא חיה מוזרה שלא עובדת בדיוק כמו שאנחנו חושבים. אין מחיר נפט אחד, כמו שאין סוג נפט אחד, כמו שאין שדה נפט אחד. יש המון גורמים שמשפיעים על הדינמיקה של השוק, מה שמשפיע בתורו על הכלכלה העולמית – שרצה על נפט – על הכלכלות של יצרניות וצרכניות הנפט ובסופו של דבר אפילו על הכיס של כל אחד מאתנו.

האלמנט הראשון והפשוט ביותר להבנה בשוק הם הכוחות של היצע וביקוש. כשאופ״ק חתך את התפוקה ב-9.7 מיליון חביות נפט ליום, ההערכה הייתה שמשבר הקורונה במקביל חתך את הביקוש בכמעט 30 מיליון חביות ליום יחסית לשנה שעברה [מקור]. כלומר אופ״ק חתך שליש מהביקוש שאבד לשוק. כשאין ביקוש, אין עלייה במחיר – אין שום סיבה לבית זיקוק לקנות נפט בשביל להפיק דלק שאף אחד לא צריך.

הנפילה החדה בביקוש לנפט מלמדת אותנו גם משהו על אופיו: נפט משמש בעיקר לתחבורה, אם מכוניות נוסעים, משאיות, ספינות או מטוסים. זה אומר שהעוצר בעקבות הקורונה משפיע עמוקות על הביקוש לנפט, בניגוד לדוגמה לביקוש לגז טבעי או אורניום. אם אין מכוניות בכבישים או מטוסים בשמיים, אין סיבה לבתי זיקוק לרכוש נפט. מכאן שגם ביום שאחרי העוצר, כשכולנו נחזור לחיינו הכמעט נורמאלים, הביקוש לנפט עדיין יהיה נמוך משום שיהיו פחות טיסות וכנראה גם פחות נסיעות – אם מפני שאנשים יעדיפו לעבוד מהבית או מפני שאזורים שונים ימשיכו להיות תחת עוצר. ה-IEA מעריך שבסה״כ השנה הביקוש לנפט יהיה נמוך ב-9.3 מיליון חביות ליום לעומת 2019 [מקור].

Screenshot 2020-04-20 at 16.47.58
הרכב הביקוש לנפט, 2020 ו-2040 ושינוי בביקוש (מקור: בלומברג)

נוסף על הביקוש שאבד, מלחמת המחירים של סעודיה שנמשכה חודש הציפה את השוק בנפט זול. סוחרים מהירים עם גישה ליכולת אחסון קנו את הנפט בזול ומכרו אותו ביוקר בחוזים עתידיים, מרוויחים מההפרש. לחילופין, בתי זיקוק רכשו עוד בחודש מרץ את אספקת הנפט הדרושה להם לאפריל ומאי והם לא יתחילו לקנות חוזים חדשים עד שיסיימו את האספקה הנוכחית שלהם. הקיום של חוזים עתידיים משפיע על הדינמיקה של שוק הנפט בכך שהוא מכניס מימד זמן – יצרן או צרכן יכולים להרוויח או להגן על עצמם מתנודות נוכחיות בשוק הנפט ע״י ניצול של חוזים עתידיים. חלק מהקונים של החוזים העתידיים הם סוחרים שכל מטרתם הן ספקולציות בשוק, קונים חוזים בזול ואז מוכרים אותם ביוקר, ללא שום כוונה לקבל בסוף נפט.

אסביר קצת יותר לעומק: אנחנו יכולים לזהות שלושה שחקנים בשוק הנפט – יצרנים, צרכנים וסוחרים. יצרנים הם מי שמייצרים את הנפט והם יכולים להיות יצרנים פרטיים – נגיד חברות פצלים אמריקניות – או יצרנים לאומיים, כלומר חברות ממשלתיות שאחראיות לייצור הנפט כמו עראמקו (Aramco) של סעודיה או פמקס (Pemex) של מקסיקו. צרכנים הם מי שצורכים את הנפט הגולמי המופק ע״י היצרנים – בדרך כלל בתי זיקוק, אך אלו גם יכולות להיות מדינות שקונות את הנפט בשביל המאגרים האסטרטגים שלהן. סוחרים הם מי שמתווך בין היצרן לצרכן, קונה נפט מהיצרן ומוכר אותו לצרכן. חלק מהסוחרים האלו אפילו לא מתעסקים בזה: כל העניין שלהם הוא בספקולציות על חוזים עתידיים, ספקולציות שמהן הם מרוויחים את כספם.

מהו חוזה עתידי? חוזה עתידי הוא הסכם לאספקת נפט בתאריך עתידי כלשהו במחיר שנקבע בעת רכישת החוזה. המחיר העתידי לא חייב להיות זהה עם המחיר לאספקה מידית (מה שנקרא “Spot Price”). לדוגמה, מחיר הנפט שהפך שלילי השבוע היה המחיר של נפט בחוזה אספקה למאי. המחיר שלו שונה מהמחיר של נפט בחוזה ליוני, שעומד כרגע סביב ה-11 דולר לחבית ושונה מהמחיר שלו לאספקה מידית שגם עומד סביב ה-11 דולר.

מה שאתם צריכים לקחת מזה הוא שלנפט יכולים להיות כמה מחירים שונים כתלות בטווח הזמן. מה שאתם עוד צריכים לקחת מזה הוא שהתרסקות של מחיר בטווח זמן אחד לא אומרת התרסקות בכל טווחי הזמן, מה שמאפשר ליצרנים, צרכנים וסוחרים להתגונן מפני שינוי מחירים קיצוני או אפילו להרוויח ממנו. איך?

אני אתמקד ביצרנים ובסוחרים כי הם אלה שיעניינו אותנו גם בהמשך הפרק. סוחרים יכולים להרוויח מחוזים עתידיים ע״י קנייה של נפט בזול עכשיו ומכירתו בחוזה עתידי ביוקר אחר-כך. הסוחר בעצם מרוויח מההפרש בין המחיר הנוכחי של הנפט ובין המחיר העתידי שלו. מה הוא עושה בינתיים עם הנפט? מאחסן אותו, אם במכלים, אם במשאיות ואם – בספינות. כשמחיר הנפט התרסק במרץ סוחרים רבים מיהרו לקנות נפט בזול ולמכור אותו בחוזים עתידיים ביוקר. בינתיים את הנפט שהם רכשו הם העבירו למכליות, שבמקום לשמש לשינוע של נפט הוסבו לשמש כמחסנים צפים. כל עוד ההפרש שבין המחיר הנוכחי של נפט למחיר העתידי שלו גדול מספיק, משתלם לסוחר להשכיר מכלית ולשלם לה פשוט לשבת בים עד שיגיע זמן האספקה. כך למרות דעיכה בביקוש לנפט וירידה בפעילות המסחרית, עלות ההשכרה של מכליות הכפילה את עצמה מאז פברואר 2020. נכון לתחילת אפריל כ-160 מיליון חביות נפט אוחסנו בספינות בים, שיא היסטורי [מקור].

כמו שציינתי אבל חלק מהסוחרים לא עוסקים בקניית נפט ומכירתו, אלא בספקולציות על מחיר החוזים עצמם. הם קונים חוזה ליוני במחיר של 20 דולר ואז מוכרים אותו ב-27 דולר, מרוויחים מההפרש. המחיר לנפט הפך שלילי השבוע מפני שסוחרים לא יכלו למכור את הנפט – משום שאף אחד לא רצה בו – או מפני שהם לא הצליחו למצוא מקום לאחסן את הנפט. המחיר לכן ירד אל מתחת לאפס פשוט מפני שסוחרים חיפשו כיצד להיפטר מנפט שאף אחד לא רצה. אולם זו לא הדרך היחידה שמחיר נפט יכול להפוך שלילי.

בואו נפנה את מבטנו ליצרנים. יצרן נפט יכול להשתמש בחוזה עתידי כדי להגן על עצמו משינויים משמעותיים בשוק – הוא יכול לחתום מראש על חוזה אספקה ארוך טווח במחיר קבוע ולוודא שהוא מוגן מנפילות חדות במחיר. לכן לדוגמה כשמחיר הנפט צונח, לא כל היצרנים פושטים את הרגל בו זמנית – רובם הגנו על לפחות חלק מהייצור שלהם ע״י נעילה שלו במחיר קבוע. חלק מהיצרנים כן פושטים את הרגל וחלק פשוט רואים ירידה ברווחים.

מה קורה אבל אם מחיר הנפט, גם מחיר הנפט העתידי, ממשיך לרדת? מה קורה אם מתחיל להתמלא המקום הפיזי לאחסון נפט וליצרן אין איפה לאחסן את הנפט? כאן האינטואיציה של ביקוש והיצע עלולה להטעות אותנו.

מחירים שליליים

באינטואיציה של ביקוש והיצע מוצר שעולה יותר לייצר מהמחיר שלו בשוק הוא מוצר שיפסיקו לייצר. לכאורה אם מחיר הנפט יורד מתחת לרווחיות של שדות, אם אין עוד איפה לאחסן אותו, היצרן פשוט יסגור את הבאר וימתין עד שהמחירים ישתפרו. הבעיה שזה לא עובד ככה בנפט.

יש עלות ייצור של חבית נפט, יש עלות לסגור באר נפט ויש עלות להפעיל באר נפט אחרי שהיא הושבתה. לפעמים גם אם אני מפסיד על כל חבית שאני מייצר, עדיין כדאי לי לייצר אותה לעומת הנזק שיהיה לי אם אפסיק את הייצור לחלוטין בבאר. אחת הדוגמאות הכי טובות לזה הן בארות הנפט הישנות של הרוסים במערב סיביר. הבארות האלו חייבות הזרקה תמידית של מים בשביל להפיק מהן נפט. אם אני אסגור אותן לא רק שאאבד את לחץ המים, אלא שגם הבאר תקפא. אם ארצה שוב להפעיל אותה א׳ לא בטוח שבכלל אצליח ו-ב׳ זה יעלה לי הון, הון שלא בטוח שההפקה מהבאר תחזיר. כלומר ההתלבטות שלי היא בין לסגור עכשיו באר ואולי לאבד לצמיתות את הנפט בה או להמשיך ולהפיק ממנה נפט גם אם בכמות קטנה ובהפסד ולהגדיל את התפוקה ברגע שמחיר הנפט יעלה. שיקול דומה קורה גם בשדות הפצלים בארה״ב: חלקן של הבארות דורשות לחץ הידראולי תמידי בשביל להפיק נפט. עדיף ליצרן פצלים להפסיד על באר מאשר לסגור אותה ולהפסיד אותה לחלוטין. אותו הדבר נכון גם לקידוחים בים.

כלומר יש קבוצה של יצרנים שימשיכו להפיק נפט גם אם המחירים יהפכו חד ספרתיים ואפילו שליליים. כמובן, גם להם יש גבול – מתחת לרמת מחירים מסוימת גם הם יפשטו את הרגל. השאלה היא אבל לא כמה יפשטו את הרגל, אלא מי יפשוט את הרגל ראשון. כל יצרן שחותך בתפוקה עוזר ליצרנים זולים ממנו להמשיך ולהתקיים. כלומר אם קנדה, וונצואלה וארה״ב סוגרים בארות, סעודיה, איחוד האמירויות ורוסיה יכולים להמשיך לייצר ולבלוע את נתח השוק שהיצרנים האחרים כבר לא יכולים לספק לו נפט. בנוסף, אותם יצרנים יאבדו חלק מהתפוקה שלהם לצמיתות, משום שהם לא יוכלו או לא ישתלם להם להפעיל מחדש בארות.

המשמעות היא שככל שסביבת המחירים הנמוכה ממשיכה, הרווח שהיצרנים הזולים יוכלו להשיג בסופה גדל. כשהביקוש לנפט יחזור – ויהיה זה ב-2020 או ב-2021 – היצרניות הזולות יהיו שם לענות לביקוש, מוכרות עוד נפט במחיר גבוה יותר. היכולת שלהן לספק את הביקוש אבל משמעותו שהמחיר עדיין ירוסן, ויצרנים שיצאו מהמשחק כנראה לא יראו סביבת מחירים נוחה לחזור להפעיל בארות שננטשו. אנחנו עוד נרחיב את הדיבור על עניין המחסור בהיצע כשנדבר על הטווח הבינוני לשוק האנרגיה.

הבעיה בשביל שוק הנפט בכללו היא שכל עוד הייצור אינו מדביק את הצריכה – וזה לא עתיד לקרות בחודש הקרוב – נבנה עודף של נפט באתרי אחסון וספינות. יש גבול פיזי לכמות הנפט שהעולם יכול לאגור. מעבר לגבול הזה, המחירים יהפכו שליליים ויכריחו יצרנים שאין להם שום פתרון אחסון לסגור את התפוקה שלהם. כאן שוב יש הבדל בין יצרנים: הסעודים והרוסים מזרימים כמויות של נפט לסין, ששמחה למלא את המאגר האסטרטגי שלה [מקור]. יצרנים אמריקנים וקנדים יותר מוגבלים: יצרני נפט באלברטה יכולים לשנע את הנפט שלהם בעיקר ע״י צינורות. עם עודף נפט בארה״ב וללא יכולת לייצא את הנפט בקלות דרך הים, מחיר הנפט באלברטה הגיע למספר חד ספרתי ואולי אפילו למחיר שלילי (אנחנו לא נדע עד סוף אפריל) [מקור]. מצב דומה קורה בארה״ב, שם חברות אחסון ושינוע כבר פנו ליצרני פצלים לחתוך בתפוקה בשביל למנוע מהמחסנים להתמלא [מקור].

כלומר שוק הנפט יהיה נתון לפחות עד יולי בלחץ משולש: יש לנו נפט שנקנה בזול במרץ ונעל את המחירים לחוזים עתידיים, יש לנו ירידה בביקוש שלא מונעת מחלק מהיצרנים להמשיך לייצר ויש לנו את מאגרי הנפט שעומדים להיות מלאים לחלוטין. כלומר אנחנו יכולים לצפות שמחיר הנפט בארה״ב ימשיך להילחץ לכיוון ה-0 אם לא השלילי, כמו גם הנפט בשאר העולם. האם המצב הזה יהיה קבוע?

זה תלוי עד כמה הביקוש יתאושש בחצי השני של 2020 ו-2021. ההערכות, הן של ה-EIA [מקור] והן של ה-IIF [מקור] שהביקוש יתאושש במחצית השנייה של השנה ויביא את מחיר הנפט לסביב ה-40 עד 45 דולר בסוף 2020 ו-2021. האם זה אומר שכדאי לקנות נפט? ממש לא.

העתיד החדש של הנפט

בטווח הקצר מחיר הנפט ימשיך לרדת ויכריח יצרנים יקרים או כאלה שאין להם איפה לאחסן את הנפט להפסיק את הייצור. רוסיה וערב הסעודית כנראה יאכלו את נתחי השוק שחברות הפצלים, אנגולה, ברזיל וניגריה ישאירו מאחוריהן. ההערכה שמחיר הנפט יעלה ל-40 דולר מניחה שהפעילות הכלכלית בעולם תחזור למצב כמעט נורמאלי, ללא שיבושים כלכלים נוספים. אני יכול לחשוב על כמה: גל הדבקה שני במזרח אסיה, משבר חוב בסין, החרפה בסכסוך הסחר בין ארה״ב לסין, משבר חוב בגוש האירו, עוצר מתגלגל באירופה, ארה״ב, הודו ואמריקה הלטינית. הרוסים והסעודים יוכלו להמשיך ולהחזיק בסביבת המחירים הנמוכה הזו, כמו גם יצרניות הנפט הערביות. חברות הפצלים ברובן יצטרכו להפסיק פעילות ולהמתין עד שמחיר הנפט יתאושש. זה לא בטוח שיקרה.

לנפילה במחיר הנפט יש גם השלכות יותר משמעותיות מרק חיתוך בתפוקה של יצרנים יקרים. אתם מבינים בגלל הירידה המשמעותית במחיר הנפט עכשיו והירידה לאורך 2020 ו-2021, חברות אנרגיה כבר קיצצו בהשקעה שלהן בפיתוח שדות חדשים. ההערכה כרגע שמחצית מהמכרזים לאזורי קידוח בעולם יפלו בגלל היעדר ביקוש [מקור]. חברות אנרגיה כמו אקסון וטוטאל חתכו כ-20% מהתקציב שלהן להרחבת פעילות בשדות נפט [מקור], אקסון במיוחד בפעילות בשדות הפצלים בטקסס [מקור].

היעדר השקעה ב-2020 ו-2021 משמעותו היעדר תפוקה, כשאת ההפרש בין הביקוש לתפוקה יוכלו למלא יצרניות עם יכולת עודפת – אופ״ק, ובמיוחד סעודיה. יצרניות אופ״ק לא מנצלות את מלוא יכולת התפוקה שלהן בניסיון למנוע נפילה במחיר הנפט. אם מחיר הנפט גם ככה נופל, אם יצרנים אחרים יוצאים מהשוק, למה לנסות ולחתוך עוד כשאפשר להשתלט על נתח השוק שהתפנה? הדבר יהיה במיוחד נכון לסעודיה, שצריכה מחיר נפט של 80 דולר לחבית רק בשביל איזון תקציבי. עם סיכוי נמוך שמחיר הנפט יחזור לרמה הזו, האופציה הכי טובה של סעודיה היא למכור יותר ולהשתלט על השווקים של יצרניות נפט אחרות, במיוחד בשוק של מזרח אסיה. ערב הסעודית כנראה תדחק החוצה נפט מברזיל, אנגולה וניגריה, שיראו בכל מקרה ירידה בתפוקה שלהן עקב היעדר השקעה בפרויקטים חדשים.

רוסיה מוגבלת יותר מסעודיה ביכולת שלה להגדיל את תפוקת הנפט שלה בזמן קצר, אך עם פחות פרויקטים חדשים לקידוח נפט בים הצפוני ובארה״ב, האיחוד יהפוך להיות תלוי יותר בנפט רוסי. רוסיה וסעודיה יוכלו להמשיך לפעול בסביבת מחירים נמוכה, מגדילות את נתח השוק שלהן.

בטווח הארוך משבר הקורונה מפגיש את תעשיית הנפט עם מציאות שהיא תמיד ידעה שתגיע: דעיכה בביקוש לנפט. אופ״ק מאז 2018 מעריך שהצמיחה בביקוש לנפט תקטן ואף תתאפס עד 2050. אדגיש – לא שהביקוש יתאפס, אלא הצמיחה בביקוש. המשמעות היא שעם הזמן הביקוש לנפט פחות ופחות ידחוף את המחיר. הדרך היחידה שתהיה להמשיך ולדחוף את המחיר למעלה תהיה קיצוץ בתפוקה, אך זה מהלך שהוא לא בר קיימא בטווח הארוך, כפי שכבר הסברתי בפרק 9 על מלחמת הנפט [כאן]. זו הסיבה שבשנים האחרונות מדינות המפרץ וסעודיה השקיעו מיליארדים בלהפוך את הכלכלה שלהן לפחות תלויה בנפט ויותר יעילה. הבעיה שהן ציפו שהמחיר יישאר סביב ה-70 דולר לטווח הנראה לעין, לא 40. בסביבת מחירים נמוכה מדינות המפרץ וערב הסעודית יאלצו לחתוך בסבסוד הממשלתי וללוות סכומים נכבדים בשווקים בינלאומיים בשביל לממן את המעבר של הכלכלה שלהן מכזו המבוססת לנפט לכזו המבוססת על ייצור ושירותים. קרן המטבע העולמית העריכה בתחילת פברואר 2020 שבשביל לבצע את המעבר לאיזון תקציבי שאינו תלוי בנפט כלכלות המפרץ יצטרכו לבצע שינויים בכשליש מהכלכלה שלהן [מקור]. ככל שמחיר הנפט ירד, כן יהיה להן פחות משאבים לעשות זאת.

Screenshot 2020-04-20 at 16.47.48
ירידה בביקוש לנפט, בין 2018 ל-2040 (מקור: בלומברג)

מי שהכי צריכה להדאיג אותנו כישראלים בהקשר הזה היא ערב הסעודית, שכשני שליש מכוח העבודה שלה מועסק ע״י הממשלה [מקור] והאוכלוסייה מסתמכת על סבסוד נרחב בשביל להתקיים. האבטלה בקרב צעירים בערב הסעודית עמדה ב-2019 על 28%. לשם השוואה היא עמדה על 7% בישראל באותה שנה [מקור]. ירידה במחיר הנפט והצורך להגיע לאיזון תקציבי, כמו גם הצורך לממן את התוכניות הכלכליות של מוחמד בן סלמן לשינוי הכלכלה הסעודית, יחייב קיצוץ נרחב בסבסוד הממשלתי. זה בתורו יביא לאי-שקט אזרחי במדינה, אי-שקט שהדרך היעילה ביותר לטפל בו היא להפנות אותו לזעם לאומני על מישהו. המועמדת הסבירה היא איראן, אך אסור לנו לשכוח שגם אנחנו מהווים אופציה. ערב הסעודית לא תהיה המדינה הסונית הראשונה שהופכת עוינת לנו במסגרת ניסיון לתפוס עמדה מובילה במזרח התיכון – טורקיה הייתה לא לפני הרבה שנים ידידה אסטרטגית של ישראל ותראו את יחסינו היום.

fredgraph
אבטלת צעירים, בסעודיה (כחול) ובישראל (אדום) (מקור: FRED)

אנחנו צריכים לעקוב אחרי הפעילות ערב הסעודית, אם הפעילות הצבאית, הגרעינית או הבליסטית שלה. אסור לנו לבלבל את העוינות של ערב הסעודית לאיראן עם היחס שלה לשאר האזור. ערב הסעודית יכולה להיות בקלות גורם מערער, עם הקשרים שלה לקבוצות אסלאם קיצוני ברחבי המזרח התיכון והעולם בכלל.

דבר נוסף שצריך להטריד אותנו הוא שההיחלשות במחיר הנפט לא תשפיע על כל מדינות המפרץ באותה מידה. קטאר ועומאן יושבות על מאגרי גז גדולים, וקטאר מייצאת גז בקנה מידה המתחרה עם רוסיה וארה״ב. בזמן שמחיר הגז אכן יורד, הוא אינו יורד באותה מידה כמו מחיר הנפט ומושפע פחות מתנודתיות עקב העוצר נגד הקורונה. התחזקות יחסית של קטאר במפרץ משמעותה התחזקות של הציר האיסלמיסטי, בו חברה גם טורקיה.

עתיד ירוק

יש אבל גם חדשות טובות בכל הסערה הזו סביב הנפט: בזמן שחברות אנרגיה מקצצות את ההוצאה שלהן על פיתוח שדות נפט, הן לא נוגעות בתקציב המחקר שלהן לאנרגיה ירוקה [מקור]. זה לא אינטואיטיבי, אך סביבת המחירים הנוכחית היא הזדמנות מעולה לאנרגיה ירוקה. למה?

ראשית, יציבות. ברגע שהקמתי חוות רוח או תחנת כוח סולארית הדרך היחידה שהביקוש לחשמל יקרוס בתוך חודש ב-20% הוא רק אם יש מלחמה. העלויות של אנרגיה ירוקה ידועות והתעשייה עובדת עם חוזים ארוכי טווח. ברור לכולם שהביקוש לחשמל ימשיך לגדול, אם בגלל המשך הצמיחה בתמ״ג לנפש במדינות מפותחות ואם בגלל המעבר לרכבים חשמליים. השקעה בפיתוח טכנולוגיה ירוקה זו ההשקעה האחרונה שמישהו רוצה לגעת בה כרגע.

שנית, ההשקעה היא לטווח ארוך והרווחים הם גם. אף אחד לא מצפה שמחר בבוקר הכלכלה תהיה ירוקה לחלוטין. אך בטווח של 10 שנים, השקעה עכשיו בתאים סולאריים וסוללות תצדיק את עצמה. לחתוך עכשיו בהשקעה במחקר ארוך טווח היא לא הגיונית כלכלית – תמהיל האנרגיה בכל מקרה יתקדם לכיוון ירוק יותר הודות לפעילות ממשלתית. הביקוש לנפט ידעך. חברות אנרגיה שירצו להיות רלוונטיות בעשור הבא יהיו חייבות להשקיע עכשיו במחקר ופיתוח, מה שהן אכן עושות.

שלישית, אם היצרנים הזולים הולכים לקחת עוד נתח שוק, אם המחיר ימשיך להיות סביב 50 דולר לחבית, עדיף לפתח סוללות מלהשקיע הון עתק בקידוחים ימיים או הפקת גז בים הארקטי. רוסיה כנראה בכל מקרה תשקיע את הכסף בלהפיק נפט בקוטב, אך למה ששברון או אקסון לא ישקיעו את מאמציהן בפיתוחים של אנרגיה ירוקה?

חברות ישראליות שכיום עוסקות בפיתוחים של אנרגיה ירוקה צריכות לראות בסביבת מחירים החדשה הזדמנות ולא אתגר. פיתוח של תאי דלק יעילים יותר או סוללות טובות יותר כנראה ידרוש פחות הון להשקעה ויציע יותר רווח מפיתוח שדות. ההתחזקות של שחקנים אנטי-מערביים או לכל הפחות בלתי יציבים כמו ערב הסעודית ורוסיה מוסיפה גם מימד אסטרטגי לצורך במקורות אנרגיה חלופיים.

סיכום

שוק האנרגיה נתון בסערה. העתיד הגיע מוקדם מדי – ירידה חדה בביקוש ועודף היצע יכריחו יצרנים יקרים לחתוך בתפוקה, בעוד יצרנים זולים ישרדו אך רק בקושי. אנחנו יכולים לצפות שהמחיר הנמוך של נפט בארה״ב ישאר, מפעיל עוד לחץ על חברות הפצלים והכלכלה האמריקנית. ערב הסעודית, רוסיה, ברזיל, קנדה, נורווגיה – מדינות עם תעשיית נפט משמעותית יסבלו מפגיעה בצמיחה ובתעסוקה, מה שרק יכביד על ההתאוששות הכלכלית לאחר העוצר הנרחב עקב הקורונה. הסביבה החדשה כן מציעה הזדמנות לאנרגיה ירוקה, שיכולה להיתפס כיציבה יותר וכדאית יותר לחברות אנרגיה שיחפשו כיצד להגדיל את רווחיהן מבלי להשקיע בשדות נפט חדשים.

בזירה הקרובה לנו אנו יכולים לצפות לאי-שקט אזרחי גדל בערב הסעודית, נסיכויות המפרץ, עיראק ואיראן, שיצטרכו להתמודד עם המציאות של מחירי נפט נמוכים. רוסיה גם היא תצטרך לנקוט בצעדים של צמצום הוצאות וירידה נוספת ברמת החיים עקב התכווצות התמ״ג. היחלשות של היריבות לנו תיתן לנו בישראל שקט ביטחוני בעודנו מתמודדים עם משבר הקורונה אצלנו בבית. אפשר אפילו לחשוב על שיתופי פעולה עסקיים בינינו ובין מדינות המפרץ להשקעה בפיתוחי אנרגיה, אולי דרך משרד המסחר והכלכלה.

הדבר הכי חשוב להבין מנקודת המבט של השוק שאנחנו עדיין לא יצאנו מהאזור המסוכן של הקורונה. יש עדיין שינויים עמוקים שתעשיית האנרגיה תצטרך לעבור, כמו גם תעשיות המזון, התיירות, הנדל״ן והתעופה. עדיין לא עברנו את הסערה והקיץ הקרוב כנראה יביא אתו עוד תהפוכות משמעותיות. ביחד אתכם נעקוב אחריהן ונדע כיצד לצלוח אותן. תודה לכם על ההקשבה.  




פלג 9: מלחמת הנפט, בחינה מחדש

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

היי, ניצן כאן. לפני שנתחיל בפרק, שתי הודעות – הפרק היום יוצא מוקדם מפני שמיום רביעי ערב פסח ועד חמישי הבא אני אהיה בחופש. מפני שאני מבלה את רוב השעות הערות שלי עוקב אחרי כמויות של מידע, אני מנצל את החגים להתנתק מהכול – אינטרנט, טלוויזיה, פודקסטים. אתם מוזמנים להמשיך וליצור קשר, אני אשיב אחרי החג.

שנית, בשבוע הבא ביום חמישי ה-16/4 בשעה 21:00 נקיים אירוע שאלות ותשובות ב-live ב-youtube לחברי פל״ג בלבד. אפתח את האירוע בסקירה על מצב הקורונה בעולם ואחריה הבמה תהיה פתוחה לשאלות. אם לא תוכלו להשתתף באירוע, אל דאגה – ראשית הוא יהיה מוקלט. שנית, אני מאוד מזמין אתכם לשלוח אליי שאלות לפני האירוע דרך דף ״צור קשר״ באתר. אני ממליץ לשלוח את השאלות קרוב לאירוע, כדי שהן יהיו רלוונטיות לאירועים המתפתחים. קישור לשידור ישלח ביום האירוע במייל ובקבוצת הפייסבוק של פל״ג. אז אחרי ההודעות האלו, בואו נתחיל בפרק.

משבר הקורונה הצליח לדחוק מעין הציבור כמה אירועים היסטורים שקורים במקביל לו וחלקית בגללו. האירוע הגדול ביותר והמשמעותי ביותר שהקורונה הצליחה להסתיר היא מלחמת מחירי הנפט שערב הסעודית פתחה מול רוסיה בתחילת מרץ, כשהרוסים סירבו להצעה הסעודית לקצץ בתפוקת הנפט בעקבות הירידה בביקוש עקב משבר הקורונה במזרח אסיה. הרבה ניתוחים ופרשנויות נכתבו על מלחמת המחירים הזו ואני רוצה בפרק לא רק לעשות סדר במהלך האירועים, אלא גם להסביר את ההיגיון הרוסי מאחורי המשבר – כי רוב הפרשנים פשוט מפספסים את הנקודה.

מה שרוב הפרשנים והצופים מהצד טוענים הוא שהתרסקות המחירים היא בעצם הכרזת מלחמה של רוסיה/סעודיה/רוסיה וסעודיה על חברות פצלי השמן של ארה״ב. הנרטיב הפופולארי הוא שהרוסים או הסעודים או גם וגם החליטו להרוג את חברות פצלי השמן האמריקניות בזמן משבר הקורונה. עד כמה שהנרטיב הזה סקסי ומעורר עניין – בכל זאת מלחמה – הוא לא קרוב למציאות.

הוא לא קרוב למציאות קודם כל ולפני הכול מפני שאין סיבה לרוסיה וסעודיה לנסות משהו שכבר נכשל בעבר. בסוף 2014 הסעודים ניסו לחנוק את חברות פצלי השמן של ארה״ב ע״י קריסה של מחיר הנפט אל מתחת ל-70 דולר לחבית [מקור]. רוב חברות פצלי השמן באותה תקופה היו צריכות מחיר חבית סביב ה-100 דולר רק כדי לכסות את ההוצאות התפעוליות. הציפייה הייתה שהורדה ל-70 דולר תחסל את התעשייה ואת היריב הכי משמעותי לסעודיה ואופ״ק (OPEC). זה לא קרה.

מה שקרה במקום הוא שהתעשייה האמריקנית שכללה והתייעלה. מפיקים לחצו על שירותים תומכים כמו תובלה, ייצור כימיקלים ותחזוקה לחתוך מחירים. הם התחילו ליישם שיטות קידוח חדשניות, שאפשרו יותר קידוחים לכל באר. ההתייעלות הגיעה עד כדי תקנון של הברגים והאומים שהם משתמשים בהם והחלפה של נורות לחסכוניות יותר – הכול, בשביל להוריד את העלות. וזה השתלם. כיום הרוב המוחלט של היצרנים האמריקנים צריכים מחיר חבית של בין 27 ל-37 דולר [מקור] בשביל לכסות את עלויות הייצור שלהם. אז אופ״ק כבר ניסה להרוג את תעשיית הנפט ולא הצליח – פתאום ב-2020 הוא רוצה לבדוק שוב את החדשנות האמריקנית?

לא, הסיפור הוא לא הכרזת מלחמה על חברות פצלי השמן. הסיפור האמיתי הוא – וזה יפתיע את רובנו, בטח שזה הפתיע אותי – הוא שרוסיה החליטה לתמוך בשוק חופשי. הסירוב של הרוסים לחתוך בתפוקה לא נובע מרצון לחנוק את תעשיית פצלי השמן או להראות לסעודים מי הבוס – הוא נובע מהבנה שהקרטל של אופ״ק מנהל מלחמה חסרת טעם נגד כוחות השוק. אופ״ק מנסה באופן מלאכותי לשמור על מחיר גבוה בזמן של ביקוש נמוך, מונע מהשוק להגיע לאיזון ע״י ירידה במחיר שתביא לירידה בתפוקה. ובזמן שחברי אופ״ק חותכים בתפוקה, יצרנים אחרים באים ומנצלים את החיתוך בתפוקה בשביל לקחת עוד שוק מאופ״ק, מה שבהכרח מביא את אופ״ק לקצץ עוד יותר בתפוקה. האינטרס הרוסי ישורת הרבה יותר טוב אם יניחו לשוק הנפט פשוט לפעול – המחיר יתרסק, יצרניות בלתי יעילות יתרסקו יחד איתו, ורוסיה אז תהיה מוכנה לאסוף את השברים.

בפרק היום נבין את מהלך האירועים, את האסטרטגיה הרוסית, את הטעות הסעודית ואיך ארה״ב עלולה למצוא את עצמה לראשונה בתולדותיה חלק מקרטל הנפט של אופ״ק. בואו נתחיל.

סיפורו של משבר

כמו תמיד אני אוהב להתחיל – בהתחלה. איך התחיל כל המשבר הזה? בפברואר השנה סין עצרה את רוב את התעשייה שלה, את רוב התחבורה שלה ואת רוב התעופה שלה. אנשים נאלצו להישאר בבית, תנועת מכוניות ומטוסים הושבתה והביקוש הסיני לנפט נפל בהתאם. המחיר של חבית נפט סעודית נפל מ-66$ בינואר ל-50$ בסוף פברואר. אגב הערה: המחירים שציינתי הם לפי השוק בדובאי, שמולו בדרך כלל חבית נפט סעודית מתומחרת.

עבור הסעודים היה מדובר במכה משמעותית, מפני ש-72% מהנפט שלהם נשלח למזרח אסיה וכמעט חמישית מהנפט שלהם נשלח לסין [מקור]. עם התפשטות הווירוס בדרום קוריאה, יפן, סינגפור ועוד, ערב הסעודית החלה לחשוש מפגיעה משמעותית בכלכלה שלה עקב ירידה חדה בביקוש. עבור הרוסים לעומת זאת המצב היה קצת יותר אופטימי: הם שולחים 21% מהנפט הגולמי שלהם לסין, אך רובו של הנפט, מעל 60%, נשלח לאירופה [מקור].

הרוסים גם נבדלים בעוד היבט לעומת הסעודים: הם יכולים לחיות עם מחיר נפט נמוך יותר זמן. למרות שחבית נפט רוסית עולה יותר לייצור – 15-20 דולר לעומת 10 דולר [מקור] – רוסיה צריכה מחיר חבית של רק 40 דולר בשביל לשמור על איזון תקציבי, בעוד הסעודים צריכים 80 דולר [מקור]. למה ההבדל? ראשית, הסעודים תלויים יותר בייצוא נפט לכלכלה מהרוסים. הסעודים גם בזבזנים יותר, עם תוכניות רווחה נרחבות שנועדו להבטיח שקט עבור בית סעוד. המשמעות בכל מקרה היא שכשהרוסים ראו את מחיר הנפט יורד הם לא נלחצו – 50 דולר לחבית הוא עדיין מחיר טוב. לסעודים פחות.

לכן בתחילת מרץ 2020 הסעודים באו והציעו לרוסיה לחתוך את התפוקה שלה כחלק מחיתוך כולל בתפוקה של אופ״ק. הרעיון היה שאופ״ק ובעלי הברית שלו – במיוחד רוסיה – יחתכו ביחד את התפוקה שלהם בכ-1.5 מיליון חביות נפט ליום [מקור], מקטינים את ההיצע ובכך מעלים את מחיר הנפט. הרוסים סירבו.

הרוסים סירבו מ-4 סיבות מרכזיות: ראשית, רוסיה לא חוותה הפסד משמעותי. אין לרוסיה שום אינטרס כלכלי בטווח הקצר לחתוך בתפוקה כשהיא מסתדרת מצוין עם מחיר חבית של 50$. אם הסעודים חווים הפסדים מפני שהם מוכרים יותר מדי למזרח אסיה והם לא יעילים כלכלית – טוב, באסה להם. שנית, קיצוץ בתפוקה רק פוגע באופ״ק. מה סעודיה בעצם ביקשה לעשות? היא רצתה לקצץ בתפוקה עקב ירידה בביקוש, בשביל להעלות את המחיר באופן מלאכותי. למה שהיא תעשה את זה? למה שרוסיה תעשה את זה? הן שתיהן מייצרות נפט במחיר הרבה יותר נמוך מ-50$ לחבית. כשאופ״ק מקטין את התפוקה שלו הוא שומר על מחירים גבוהים ונותן ליצרנים אחרים לגנוב ממנו נתח שוק. יצרנים בלתי יעילים – כמו חברות הפצלים האמריקניות – גם מרוויחים מהמחיר הגבוה שאופ״ק יוצר וגם מוכרים יותר כי יש פחות נפט מאופ״ק.

מה שמביא לשתי הסיבות האחרונות שאפשר להגדיר אותן ביחד כ״חוסר הרלוונטיות של אופ״ק״. אופ״ק מנסה לשלוט בשוק שאין לו שליטה עליו, אם מפני שהוא לא שולט בנפט ואם מפני שהוא לא שולט בתפוקת הנפט. הרי מה הרעיון מאחורי אופ״ק? להשתמש במעמד שלו כמונופול בשוק הנפט בשביל לשלוט במחיר. הבעיה שהוא לא מונופול, אם מפני שהוא לא שולט במוצר ואם מפני שהוא לא שולט במכירה שלו.

מצד השליטה במוצר הרי שהנפט הקונבנציונאלי של חברות אופ״ק הוא לא הנפט היחיד הקיים בכדור הארץ. מדינות יכולות לקדוח במעמקי הים, להפריד נפט מחול או להפיק אותו מפצלי שמן ולקבל בדיוק את אותו נפט של אופ״ק. יותר מזה – מפני שאופ״ק הוכיח שהוא מוכן להשתמש בנפט כנשק, הוא עודד מדינות להשקיע בייצור נפט ממקורות לא קונבנציונליים בשביל הביטחון הלאומי שלהן – כך נולדה מחדש תעשיית פצלי השמן בארה״ב בשנות ה-70׳ אחרי אמברגו הנפט. אופ״ק גם שומר על מחיר נפט גבוה באופן מלאכותי, מה שהופך את ההפקה של נפט ממקורות לא קונבנציונאליים לכדאי. אם מחיר הנפט היה נשאר קבוע על 20 דולר, אף אחד לא היה טורח לחפש נפט באוקיינוס או להפיק אותו מפצלים. אך כשאופ״ק מעלה את המחיר הוא בעצם מעודד שחקנים אחרים לקחת ממנו את המונופול ע״י פיתוח שיטות חדשות להפקת נפט.

אופ״ק גם לא שולט בתפוקה, או יותר נכון הוא כבר לא שולט בתפוקה. מפני שהוא עודד שחקנים לחפש מקורות אחרים, אופ״ק עזר להפוך את ארה״ב ליצרנית הנפט הגדולה ביותר בעולם. נכון ל-2019 ארה״ב הפיקה כ-19% מסה״כ הנפט הגולמי בעולם, עם ערב הסעודית במקום שני עם 12% ורוסיה עם 11%. איך ערב הסעודית חושבת שהיא תצליח לשלוט במחיר הנפט בעולם כשארה״ב לא לוקחת חלק באופ״ק? ואם ארה״ב לא מתכוונת לחתוך את התפוקה שלה, למה שרוסיה תחתוך?

Screenshot 2020-04-07 at 9.46.13

הרוסים בעצם לא רואים היגיון להמשיך ולקיים את אופ״ק במתכונתו הנוכחית – הוא לא מחזיק בכוח של קרטל, הוא מעודד מתחרים לו והשחקן הכי חשוב, ארה״ב, לא משתף עמו פעולה. התשובה הנכונה לירידה במחיר הנפט היא לא חיתוך התפוקה, אלא להשאיר אותה קבועה ולהמתין שיצרנים יותר יקרים יפסיקו לייצר. רוסיה יכולה להמשיך ולייצר גם עם 20 דולר לחבית – קנדה, ברזיל ונורבגיה לא. השוק באופן טבעי יכריח את היצרנים הבלתי יעילים לצמצם תפוקה, ורוסיה תוכל לקחת מהם נתח שוק. בתרחיש הטוב ביותר הירידה במחיר אף תפגע לצמיתות ביכולת הייצור של מדינות מתחרות, כשחברות הנפט שלהן יפשטו את הרגל ובארות יוזנחו כל-כך הרבה זמן שלא יהיה כדאי עוד להשקיע את הכסף בלהפעיל אותן מחדש כשמחיר הנפט סוף-סוף יחזור לעלות. רוסיה אז תפעל בשוק עם דרישה גבוהה יותר ופחות היצע – מעולה ליצרנים רוסים.

Screenshot 2020-04-07 at 9.46.36

סעודיה במקום להבין את ההיגיון הרוסי, להבין שהארגון שהיא מנהלת – אופ״ק – איבד את הרלוונטיות שלו, החליטה לצאת למלחמת מחירים נגד רוסיה. אחרי שהשיחות על הסכם להקטנת האספקה נכשלו, סעודיה הכריזה ב-8 במרץ על מלחמת מחירים נגד הרוסים: סעודיה לא רק תגדיל את תפוקת הנפט שלה, היא באופן מכוון תמכור בכל שוק שהרוסים כיום מוכרים. הסעודים הכריזו מלחמה על רוסיה וזה כנראה הצעד הכי מטומטם שהם יכלו לעשות.

אל התהום, במלוא הכוח

ההחלטה של בן סלמן לצאת למלחמת מחירים נגד רוסיה בתקופה שגם ככה מתאפיינת בירידה בביקוש היא כנראה ההחלטה הכי פזיזה שיורש העצר לקח וזה כשלעצמו הישג מפני שעל שמו של האיש כבר רשומה מלחמה כושלת בתימן ומשבר דיפלומטי עם ארה״ב עקב רצח העיתונאי ח׳אשוקג׳י. מלחמת המחירים היא חסרת היגיון אסטרטגי.

מה שכנראה הביא אותו לפתוח בה הם שני דברים: א׳ הרצון להשיג משמעת בקרב יצרניות אופ״ק. ע״י פגיעה ברוסיה בן סלמן כנראה מקווה להבהיר ליצרניות אחרות שאוי להן אם הן לא יקשיבו לסעודיה ולהביא את הרוסים להיכנע ולהסכים לקיצוץ שסעודיה רצתה מלכתחילה. ב׳ סעודיה יכולה, תיאורטית, להתחרות עם הרוסים בנוגע לנפט – הסעודים מייצרים בזול יותר ומייצרים יותר – הם מתכוונים להקפיץ את ההפקה שלהם ל-12 מיליון חביות ביום מ-11 מיליון ב-2019 ולהציף את השוק. טקטית – סעודיה תוכל לדחוף את הרוסים לפחות מחלק השווקים המרכזיים שלהם, במיוחד באירופה. הבעיה של סעודיה שעם טקטיקה בלבד לא מנצחים מלחמה.

בואו נסתכל על מלחמת המחירים מנקודת המבט של רוסיה: הרוסים טענו שצריך לאפשר לשוק להעלים יצרנים ע״י הורדת מחירים. התגובה של סעודיה היא… להוריד מחירים ולהעלים מהשוק יצרנים. כלומר רוסיה קיבלה את מה שהיא רצתה – המחיר יורד והתפוקה יורדת איתה. כן, עכשיו זה כואב יותר לרוסים בגלל הירידה המלאכותית והתחרות הסעודית אך הרוסים יוכלו להחזיק – על זה בעוד דקה.

אז הסעודים בעצם יוצרים את המצב שהרוסים רצו – הם משרתים את האסטרטגיה הרוסית בלי לשים לב אפילו. הבעיה בשביל ערב הסעודית שזה לא נעצר כאן: לא רק שהם משרתים את הרוסים, הם גם פוגעים בעצמם. ערב הסעודית צריכה מחיר נפט של 80 דולר לחבית בשביל מאזן תקציבי. עם מחיר של 65 דולר הגרעון התקציבי שלה השנה יהיה 6.7% מהתמ״ג [מקור]. עם מחיר של 20 דולר היא מסתכלת על האפשרות של חוב ממשלתי שיגיע לכחצי מהתמ״ג. סעודיה כבר התחילה את המלחמה הזו בעמדה נחותה יותר: יחס החוב הממשלתי לתמ״ג עמד בסוף 2019 על 23%, לעומת יחס החוב הרוסי של 12.5%. רוסיה סיימה את 2019 עם עודף תקציבי של כמעט 2% – הסעודים עם חוב של מעל 4%. לרוסיה יש קרן עושר לאומית בהיקף של חצי טריליון דולר שהיא שמרה לימים גשומים כאלה. לסעודים יש גם חצי טריליון דולר ליום גשום, אך הם הולכים לחסל אותם הרבה יותר מהר מהרוסים כי שוב, הם צריכים חבית במחיר 80 דולר לעומת הרוסים שצריכים אותה 40 בשביל מאזן תקציבי [מקור]. הסעודים כבר היו בסיטואציה דומה בעבר, כשאחרי שנתיים של מחירי נפט נמוכים בין 2014 ל-2016 הממלכה הייתה חייבת לחתוך בתפוקה ולהעלות את מחיר חבית הנפט בשביל לא להגיע לפשיטת רגל [מקור]. אם בן סלמן רוצה לבדוק מי יפשוט רגל ראשון, הוא בחר בזמן מאוד לא טוב לעשות זאת.

לא די אבל בצרה הכלכלית, סעודיה סימנה את עצמה כמטרה ליריבות ובעלות ברית כאחד. הרי כשהסעודים מתחרים בנפט רוסי הם גם בהכרח מתחרים בנפט מכווית, ומבחריין ומאיחוד האמירויות ומעיראק ומאיראן ומ-ארה״ב. כל המדינות הסובבות את ערב הסעודית והמדינה היחידה שמחוייבת להגנתה סובלות בגלל מלחמת המחירים הזו. מדינות המפרץ נמצאות בסכנה של משבר חוב עקב נפילה במחיר הנפט, משבר חוב שישליך על התמיכה הפיננסית שלהן למצרים [מקור]. עיראק מתקרבת לקריסה משום שכמעט כל הייצוא שלה הוא נפט גולמי. איראן מאבדת את מעט השוק לנפט שעוד היה עקב קריסת המחירים. כל המדינות האלו לא יכולות לפגוע בצורה משמעותית ברוסיה והן כנראה גם לא מעוניינות בכך. אך בסעודיה? וזו לא סעודיה ממש שצריך לפגוע בה – צריך רק לסלק את בן סלמן ממושכות השלטון. בן סלמן נותן עכשיו סיבה לכל שליט מפקיסטן עד בגדד להדיח אותו, בצורה כזו או אחרת.

אולם מי שבן סלמן באמת צריך לפחד ממנה היא לא עיראק או איראן או כווית – אלא ארה״ב.

זעם אמריקני

בכל תקופה אחרת ירידה במחירי הנפט הייתה בשורה טובה לכלכלה האמריקנית ולממשל בארה״ב. לא התקופה הזו. המלחמה המיותרת של בן סלמן נגד רוסיה לא רק מאיימת להביא לפשיטת רגל של רוב חברות הפצלים תוך שנה [מקור] היא גם מאיימת על הבחירה מחדש של טראמפ – מה שהופך את סיום המלחמה לעניין אישי בשבילו.

לטראמפ יש שתי בעיות מרכזיות עם מלחמת המחירים של הסעודים: ראשית, היא באה בתזמון רע לכלכלה האמריקנית. הכלכלה גם ככה במשבר תעסוקה, עם צפי למיתון לכל השנה. תעשיית הנפט והגז מעסיקה 674 אלף איש בארה״ב, לא כולל את העובדים שעובדים בתעשיות שתומכות בה. כן, מדובר ב-0.34% מסה״כ המשרות בארה״ב. אך כשכל שבוע עוד מאות אלפים מצטרפים למעגל האבטלה הנשיא ינסה לעשות כל שניתן כדי להקטין את מספר המובטלים – בטח אם כל מה שזה דורש הוא ללחוץ על הצוואר של הסעודים חזק מספיק.

הבעיה השנייה של טראמפ קשורה לבחירות 2020: תעשיית האנרגיה מעסיקה אנשים רבים במדינות שיהיו במרכז התחרות בין הרפובליקנים לדמוקרטים במירוץ הנוכחי. בפנסילבניה לדוגמה, שם טראמפ ניצח ב-2016 בהפרש של 44 אלף קולות, מועסקים כ-17 אלף איש בתעשיית הגז והנפט. במישיגן הוא ניצח בהפרש של 11 אלף קולות ושם 8 אלף איש מועסקים בתעשיית הנפט והגז. אולם המדינה הכי בעייתית בשביל טראמפ – ומי שיכולה להיות הפתעת הבחירות – היא טקסס.

Screenshot 2020-04-07 at 9.46.58

עכשיו אני יודע מה אתם חושבים: ״טקסס!? טקסס הלבנה? הרפובליקנית? עם כובעי הבוקרים והנפט והאקדחים?״ אז טקסס כבר לא כל-כך לבנה או רפובליקנית. טקסס עוברת כמה שינויים דמוגרפים משמעותיים שמכינים אותה לצאת מהמחנה הרפובליקני ואל המחנה הדמוקרטי. דמוקרטים מטקסס הם דבר שקיים – בדיוק כמו רפובליקנים מקליפורניה. מה שמפחיד את הרפובליקנים הוא שאם טקסס תהפוך לדמוקרטית הדמוקרטים ישלטו בבית הלבן מעכשיו ועד סוף חיינו – ביחד טקסס וקליפורניה מהוות 93 אלקטורים, מתוך ה-270 שדרושים בשביל לנצח בנשיאות. זה אומר שאוטומטית לכל מועמד דמוקרטי יהיה כמעט חצי מהאלקטורים שהוא צריך.

נכון לכרגע, טראמפ מוביל בממוצע של 2% על ביידן בטקסס, או יתרון של 170 אלף מצביעים. בטקסס מועסקים כמעט 270 אלף איש בתעשיית הנפט והגז. אם טראמפ רוצה להבטיח את המדינות המתנדנדות, אם הוא רוצה שטקסס לא תתהפך בבחירות 2020, הוא צריך להבטיח שתעשיית הנפט והגז תשרוד את המשבר. הוא צריך שמלחמת המחירים תפסק.

מה האופציות שלו?

האופציה הראשונה היא להסכים לדרישה הרוסית שגם ארה״ב תשתתף בהורדת התפוקה. הממשל יכול לעשות זאת ע״י השבתת תפוקת הנפט במפרץ מקסיקו וחסמי ייצור בטקסס. הבסיס המשפטי כבר קיים וארה״ב יכולה להוריד כמיליון חביות ביום כך. טקסס לבדה מפיקה 41% מכל הנפט הגולמי בארה״ב והרגולטורים במדינה מעוניינים לעבוד עם רוסיה וסעודיה בשביל להגביל את נפילת המחירים [מקור].

האופציה השנייה היא לעזור ליצרנים אמריקנים. הממשל יכול לעשות זאת בכמה דרכים. דרך אחת היא הטלת מכסים או אפילו סנקציות על נפט מערב הסעודית, מרוסיה ומעוד מקומות. יש התנגדות ערה בממשל לאופציה הזו, כמו גם לאפשרות של הזרמת כסף ישירה לחברות הפצלים. אולם אם המחירים לא יעלו, הממשל יצטרך לשקול חילוץ ישיר או עקיף לחברות, אם ע״י הזרמת כסף ישירות, הלוואות, קנייה של החוב של חברות, קניית נפט מהן וכדומה [מקור].

האופציה השלישית היא ללחוץ את הסעודים להסכים לחיתוך חד צדדי. ארה״ב היא עדיין הסיבה היחידה שהאיראנים לא חוצים את המפרץ בשביל להגיע לריאד. אם בן סלמן לא יהיה מוכן להתקפל, ארה״ב יכולה לאיים ביציאת כוחות, בסנקציות, מכסים ואפילו – ב״אופציה הגרעינית״. הכוונה ב״אופציה הגרעינית״ היא לא שארה״ב תפציץ גרעינית את ערב הסעודית. ב-2007 הוגש לראשונה בקונגרס החוק נגד אופ״ק, NOPEC, שמטרתו לאפשר לאזרחים אמריקנים לתבוע את מדינות אופ״ק על נזקים עקב השליטה לא הוגנת שלהן בשוק. NOPEC יאפשר לאזרחים וחברות אמריקניות לתבוע את ערב הסעודית בבתי משפט בארה״ב על נזקים עקב החזקת מחיר נפט גבוה באופן מלאכותי. הבעיה עם NOPEC שהוא כל-כך מעורפל שגם מדינות שלא קשורות לאופ״ק עלולות להגיע לבתי משפט וחברות נפט שעושות עסקים עם אופ״ק עלולות גם הן לא רק לחטוף תביעה אלא גם שהרכוש שלהן יעוקל [מקור]. טראמפ יכול להשתמש ב-NOPEC כאיום על צווארם של הסעודים – שאם הם לא יפסיקו גם חד צדדית את מלחמת המחירים, ארה״ב תנחית עליהם את NOPEC ותחשוף אותם לתביעות במיליארדים.

ימים סוערים לפנינו

שוק הנפט נמצא בצומת דרכים. מלחמת המחירים של הסעודים שוטפת את השוק בנפט שאין לו ביקוש. יש גבול פיזי שבו לא יהיה יותר מקום לאחסן את הנפט, מה שיביא את מחירי הנפט לא רק להתאפס – אלא להפוך לשליליים. במצב כזה יצרני נפט ישלמו לצרכנים בשביל שיקחו את הנפט מהם. לחילופין, יצרנים יסגרו בארות וימתינו עד שהשוק יחזור לאיזון.

הרוסים מוכנים להמתין כמה זמן שידרש בשביל לראות את התפוקה יורדת ואת המחיר עולה. פשיטות רגל של חברות פצלים, צמצום התפוקה באנגולה, בניגריה, בברזיל ובנורבגיה יתנו לרוסים עוד שוק להשתלט עליו.

הסעודים לעומתם לא רק פוגעים בעצמם עם כל חבית שהם מוכרים בהנחה, הם גם פוגעים באופ״ק עצמו. כשהם מוכרים נפט בזול הם מכריחים עוד יצרנים להצטרף למלחמת המחירים רק בשביל לשרוד. סעודיה בעצם מאיצה את ההתפרקות של אופ״ק ואם היא לא תעצור בזמן את המלחמה היא תגלה שהיא איבדה את עמדת ההנהגה שלה בשוק הנפט העולמי.

הרוסים והסעודים יכולים להגיע להסכמה על הפסקת המלחמה והקטנת התפוקה, אך כל כמות שהם יהיו מוכנים לחתוך כנראה תהיה קטנה יותר מהאיבוד בביקוש עקב הקורונה. הערכה שביקוש בהיקף של כ-20 מיליון חביות נפט ביום אבד מהשוק [מקור], משהו שאופ״ק לא יכול לפצות עליו ע״י הורדת התפוקה מבלי להסתכן במשבר כלכלי. בנוסף לא סביר כרגע שהרוסים או הסעודים יסכימו לבד להפסקת אש – שני הצדדים מעריכים שהם יכולים לנצח את מלחמת המחירים הזו. מבחינתה של רוסיה הנזק לטווח הקצר קטן יותר מההישג לטווח הארוך. סעודיה מאמינה שהיא תצליח לשבור את הרוסים לכניעה. היא תהיה מוכנה לדחוף את מחיר הנפט לתחום השלילי בשביל לבדוק את זה.

הדרך הסבירה לסיום היא הצטרפות של ארה״ב להסכם רחב על הורדת התפוקה. מעבר להלם שארה״ב, מעוז הקפיטליזם, תצטרף לקרטל, קשה להבין למה שלא תעשה את זה. היא לא צריכה גם לנהל את כל חברות הפצלים בכל ארה״ב – מספיק שטקסס תקבל אור ירוק לשים הגבלות ייצור בשביל להוריד את התפוקה, ביחד עם עצירת ההפקה באזורים פדרליים במפרץ מקסיקו. הבעיה כמו שציינתי שכל הסכם זה לא יפצה על איבוד הביקוש בכלכלה. אנחנו נראה התייצבות ואולי עלייה של מחיר הנפט לזמן מה, אך ככל שמזרח אסיה תמשיך לחוות שיבושים עקב הקורונה, כמו גם אירופה וארה״ב, המחיר יישאר נמוך, כנראה מתחת ל-50 דולר לחבית.

חשוב בכל מקרה להבין שגם אם ארה״ב תצטרף להורדת התפוקה וגם אם לא, מחיר הנפט בסופו של יום עתיד לעלות. הירידה בביקוש ונפילת המחירים כבר מכריחה יצרנים להפסיק ייצור. כשהביקוש לנפט יתחיל שוב לגדול, אולי לקראת סוף השנה, לביקוש לא יהיה היצע. המחיר לחבית אז יזנק, מציע רווחים נאים למי שיישאר לעמוד על הרגליים.

אם אתם שוקלים השקעה בנפט – תמתינו. ראשית לסוף השבוע הקרוב, אז ערב הסעודית ורוסיה אמורות להיפגש לשיחות מחודשות. שם כנראה נדע אם ארה״ב מצטרפת להסכם הורדת התפוקות או לא. אם כן – מחיר הנפט יקפוץ, אך יחזור לרדת בגלל איבוד הביקוש. אם לא – ואין הסכם סעודי רוסי – מחיר הנפט עוד עומד לצלול באפריל, מעבר לרמה הנוכחית שלו. הנפילה במחירים תערער עוד את עיראק, את איראן, מדינות המפרץ, ברזיל, מקסיקו וערב הסעודית. הרוסים יסבלו, אך אם יצליחו להחזיק מעמד הם עוד יכולים לצאת חזקים הרבה יותר בעולם הנפט. בהצלחה למוסקבה.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***




פרק 53 – פוסט אימפריום(1): העולם המוזר שלנו

הרצאת ״המפרץ לאן״ – קישור.

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הרצאות ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

עם הברקזיט, המתיחות במפרץ והבחירות לנשיאות בארה״ב, 2020 עלולה להסיח את דעתנו ממה שחשוב באמת – השינוי ביחס של ארה״ב לסדר העולמי שהיא עזרה להקים. ברוכים הבאים לסדרה החדשה ״פוסט-אימפריום: ארה״ב ומשבר ההנהגה העולמית״ בה נשאל לא האם ארה״ב בדעיכה, אלא למה היא משנה מהיסוד את היחס שלה למערכת הבינלאומית שהיא במידה רבה עזרה להקים? נדבר על היסטוריה, סחר חופשי וכמובן – איך אפשר שלא – על טראמפ. בואו נתחיל.

השקעתי את 2019 בלהבין את סין, הענק האסיאתי של המזרח הרחוק. לאורך כמעט שנה למדנו ביחד את מבנה הכוח בסין, הנפשות הפועלות בה, המטרות של המשטר הקומוניסטי והאתגרים שעומדים בפניו. עוד בעיצומה של הסדרה התחלתי לחשוב מה יהיה הנושא הבא ב״משחק הגדול״ ורבים מכם נתתם לי רעיונות מעניינים – האם נחזור להודו, שנתונה כיום בטלטלה לאומנית? או שמא נפנה לרוסיה, הנאבקת להחזיר לעצמה את מעמדה כמעצמה באירו-אסיה? ואולי בכלל נלך לאירופה, למאבק בין גרמניה וצרפת על גורלו של האיחוד? כל-כך הרבה מדינות היום נמצאות בשינוי וככל שחשבתי עליהן עלתה בי השאלה: למה כל-כך הרבה מדינות נמצאות בשינוי?

חשבו על זה – בשני העשורים האחרונים ראינו את המערכת הבינלאומית עוברת שינויים משמעותיים עם העלייה של סין, המלחמה בטרור של ארה״ב, האגרסיביות המחודשת של רוסיה, המשבר הפוליטי באיחוד האירופי, ההתכנסות של אובמה והלאומנות של טראמפ. מה אם כל השינויים האלו קשורים אחד בשני? יותר מזה – מה אם הם נובעים מאותה סיבה? מה אם יש תהליך גדול יותר, עמוק יותר, שמעצב את היחסים הבינלאומיים והוא הקרקע עליה צומחים כל אותם שינויים? במקרה כזה אני יכול לדבר עד מחר על כל מדינה ומדינה, אך אם יש משהו גדול יותר שמשפיע עליהן, אם יש משהו גדול יותר שמשנה את המערכת הבינלאומית, אני חייב קודם להבין אותו בשביל להבין את הרקע להתנהגות של כל מדינה ומדינה. ללא הבנה של השינוי הרחב יותר במערכת הבינלאומית הבנה של כל מדינה בנפרד לוקה בחסר, וודאי בכל הקשור לחיזוי. זה כמו לנסות להבין דג בלי להבין את המים בהם הוא שוחה.

הטענה שהמערכת הבינלאומית משתנה היא כמובן לא מקורית ולא חדשה. מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות ב-2016 יש דיון ער האם טראמפ מייצג את סופו של הסדר הליבראלי, קץ הגלובליזציה ונסיגה של ארה״ב ממעמדה כמנהיגה עולמית. הרואים בטראמפ מבשר הפורענות טוענים שהוא התוצר של תסכול ופחד מצד ההמונים, שמתוסכלים מהרווח הכלכלי מגלובליזציה ומפחדים מהגעתם של מהגרים. בזמן שאני מסכים שטראמפ הוא בהחלט תוצאה של תהליך עמוק יותר, אני חושב שלקטלג אותו א׳ ״כמביא הקץ״ ו-ב׳ כתוצאה של פחד לא רציונאלי מעיד יותר על עצלנות אינטלקטואלית מהבנה עמוקה של המציאות. כי אם אנחנו פוטרים את טראמפ כאיזו תגובת-נגד פופוליסטית, אנחנו חוסמים את עצמנו מהאפשרות שיכול להיות שהאיש טראמפ ומחנה התומכים שלו צודק. צודק שהסחר החופשי לא באמת חופשי, שבעלות הברית של ארה״ב רוכבות עליה, שהגלובליזציה באמת פוגעת בארה״ב, באזרחיה ובבריאות הכלכלית שלה. שימו בצד את מה שאתם מרגישים כלפי טראמפ, או מה שהאכילו אתכם בתקשורת – מה אם טראמפ הוא כמו הילד בסיפור ״המלך הוא עירום״, היחיד שמוכן להצביע על השקר שכולם שותקים לגביו, אולי אף מאמינים בו?

החשד הזה התחדד בי כשבזמן שעבדתי על ״קיסר אדום״ ראיתי את היקף הרמאות הסינית בתחומי הכלכלה והסחר. אני אומר רמאות מפני שסחר חופשי וכלכלה חופשית חייבים בשביל קיומם שכל השחקנים יסכימו על מספר עקרונות וכללים: התערבות ממשלתית מינימאלית בשווקים, ללא מכסי מגן וללא סבסוד של תעשיות. רק עם התנאים האלו תחרות כלכלית אמתית יכולה להתקיים, תחרות בה המדדים החשובים הם עד כמה חברה מספקת את צרכי הלקוח והאם היא עושה זאת בצורה היעילה ביותר שאפשר, במקום מדדים כמו עד כמה המנכ״ל מקורב לממשל וכמה גבוה הסבסוד שהחברה מקבלת.

סין מאז כניסתה לארגון הסחר העולמי בשנת 2000 נהנתה מהפתיחות של שווקים מערביים אליה, בעוד היא שומרת על השווקים שלה סגורים. בעזרת חברות ממשלתיות, סבסוד והעברת טכנולוגיה סין יצרה תחרות לא הוגנת מולה חברות מערביות שהתקשו להתמודד[i]. איך מפעל פלדה אמריקני, יעיל עד כמה שיהיה, אמור להתמודד עם מפעל סיני שמייצר במחירי הפסד פשוט מפני שהמדינה מלווה כל כסף שדרוש לו? אז הסינים הפכו ליעד הייבוא המרכזי של רוב העולם, במיוחד העולם התעשייתי. הם אף הגדילו והתערבות בשווקים הפיננסים בשביל להבטיח שהמטבע הלאומי, היואן, לא יעלה בערכו עקב הייצוא הרב של המדינה. סין היום נהנית מתנאי סחר של מדינה מתפתחת, מטבע נמוך ועודף מסחר של כמעט 40 מיליארד דולר. והיא השיגה את כל זה ע״י ניצול של המערכת הכלכלית הליבראלית.

עכשיו אני יודע מה אתם חושבים: ״ניצן, אבל כולם עושים את זה!״. סבבה. אם כולם עושים את זה, על בסיס מה אומרים שטראמפ נגד סחר חופשי? כי אם כולם עושים את זה, איזה סחר חופשי יש? והעניין הוא לא רק סין. סין הייתה בשבילה רק חידוד של השאלה – האם יכול להיות שיש משהו פגום באמת במערכת הסחר הבינלאומית, פגם שהביא לבסוף את טראמפ? אז פניתי להסתכל במכסים שמוטלים על ארה״ב מצד שותפות הסחר הגדולות שלה. לטראמפ יש שתי טענות מרכזיות במסגרת הקביעה שלו ש״מרמים את אמריקה״: הסכמי סחר לא הוגנים לראייתו וחלוקה לא שווה במאמץ הצבאי בין ארה״ב ובעלות בריתה. האם יש בסיס לטענה? ושימו בצד לרגע האם הצורה בה טראמפ מנסח את הבעיה או הפתרונות שלו אליה הם נכונים/ראויים/מתאימים. אלו שאלות לראשים המדברים של חדשות הערב. האם באמת יש פגם בשני הדברים האלו, בהסכמי הסחר של ארה״ב ובבריתות הצבאיות שלה? התשובה היא כן.

נתחיל ביחסי הסחר. בשנת 2017 בסה״כ העולם הטיל על סחורה אמריקנית מכס משוקלל של 6%, לעומת מכס משוקלל של ארה״ב על העולם בשיעור 1.6%, או קטן בכמעט פי 4. אם מפרקים את ובוחנים את שותפות הסחר הגדולות של ארה״ב התמונה הופכת ברורה עוד יותר. כך בשנת 2017 דרום קוריאה הטילה מכס משוקלל של כ-6.5% על סחורה אמריקנית, בעוד ארה״ב הטילה מכס של רק 1.5% על תוצרת קוריאנית, וזה כשהיה בתוקף הסכם סחר חופשי בין דרום קוריאה וארה״ב. מצב דומה היה גם עם קנדה, שהטילה מכס של 1% על סחורה אמריקנית לעומת מכס אמריקני בשיעור 0.1%, גם כאן כשיש הסכם סחר חופשי בין המדינות. במקרה של סין שיעור המכס שהטילה הרפובליקה העממית על ארה״ב היה בשיעור של כ-6% על תוצרת אמריקנית, מול מכס אמריקני של 2.5%. נגיד וכולנו מסכימים שמכסים הם רעה הכרחית שלא תעזוב את העולם. למה על ארה״ב מוטל מכס בשיעור גבוה פי כמה מזה שהיא מטילה על אחרים? מדוע – וזה כבר קו החשיבה של טראמפ – ארה״ב אמורה לקבל תנאי מכס כאלה מול מדינות שבמידה רבה תלויות בה לקיומן, כמו יפן ודרום קוריאה?

.png

מה שמביא לטענה השנייה. ארה״ב מחזיקה כוחות גדולים ביפן, דרום קוריאה, גרמניה, איטליה, ערב הסעודית ועוד. כל המדינות האלו נהנות מהנוכחות הצבאית האמריקנית וחלקן אף מהמטריה הגרעינית שהאמריקנים מספקים. הן למען האמת כל כך נהנות מההגנה האמריקנית שחלקן, אלו החברות בברית נאט״ו, קצצו בתקציב הביטחון שלהן מאז סוף שנות ה-80׳. כך יצא שמאז שנות ה-2000 כמעט ולא הייתה חברת נאט״ו אחת , חוץ מארה״ב, שעמדה ביעד של הוצאה צבאית בסך 2% מהתמ״ג. בעוד ארה״ב המשיכה להוציא מאות מיליארדים על כוחה הצבאי, על החזקת כוחות צבא באזורי מתיחות כמו מזרח אירופה, המפרץ הפרסי ומזרח אסיה, מדינות כמו בריטניה, צרפת וגרמניה קיצצו בתקציבי הביטחון שלהן, חשות שהן יכולות לוותר על טנקים וחיילים כל עוד יש להן את מטרית המגן הגרעינית של ארה״ב. ארה״ב גם מחויבת להגנתן של יפן ודרום קוריאה, כשהיא מחזיקה כ-50 אלף חיילים ביפן ועוד כ-20 אלף בדרום קוריאה. למה ארה״ב אמורה להחזיק מספר עצום של חיילים בשתיים מהכלכלות הגדולות בעולם?

צבאית

כבר עסקתי בעבר בפרק ״העצמות של אירופה״ בנזק שהאירופים גרמו לעצמם ולסדר הליבראלי עם הקיצוצים בתקציבי הביטחון. במקום שנאט״ו תהיה ברית חיונית בה העומס יתחלק באופן שווה בין החברות, ארה״ב נשאה את רוב העול. היום מול האיומים של רוסיה, טורקיה, איראן וסין, רובן של מדינות אירופה אינן יכולות להעמיד כוח צבאי הולם. ללא האמינות בהפעלת כוח צבאי כוחן הכלכלי והדיפלומטי לא מצליח לבוא לידי ביטוי. מדוע שטורקיה תקשיב לאיומי האיחוד בים התיכון, אם האיחוד אינו יכול לעשות דבר מול ספינות טורקיות במים של קפריסין? ואם טורקיה אינה רוצה להקשיב, למה שיקשיבו מעצמות גדולות יותר כמו רוסיה וסין?

אולם כאן חייבת להישאל השאלה: האם אף אחד לא ראה את המצב הזה לפני טראמפ? של הסכמי סחר בעייתים וחלוקת עומסים לא טובה? ברור שלטראמפ יש אינטרס להציג כל נשיא לפניו כפרייאר שלא מבין כלום, אך לנו ברור שהנתונים האלו היו ידועים גם לאובמה, בוש וקלינטון. למה הם לא ניסו לשנות משהו? או שמא יותר נכון לשאול – מה הייתה התגובה שלהם למצב הזה? האם יש משהו ייחודי בטראמפ? והאם טראמפ מייצג תהליך עמוק יותר בארה״ב, תהליך שסופו להשפיע על המערכת הבינלאומית שלנו?

אלו השאלות שמונחות בפנינו בפתחה של הסדר החדשה, ״פוסט-אימפריום: ארה״ב ומשבר ההנהגה העולמית״. זה אינו הסיפור של דעיכת ארה״ב. פוסט-אימפריום אינו פוסט-אימפריה. במובנו המקורי ברומא אימפריום היה הסמכות שניתנה לשליט לצוות, הסמכות שלו לשלוט. פוסט-אימפריום הוא לכן אחרי השלטון, אחרי ההנהגה, ואני משתמש בו כאן כדי לאפיין את התקופה של ארה״ב אחרי ניצחונה על בריה״מ במלחמה הקרה, ניצחון שהביאה אותה למבוכה אסטרטגית ולשאלה האם היא מעוניינת עוד להחזיק בתפקיד ההנהגה של מה שאנחנו למדנו להכיר כעולם המערבי. בפוסט-אימפריום ננסה להתחקות אחר תהליך החשיבה האסטרטגית של ארה״ב ועל השינוי שהתחולל בה וביחסה לעולם. אך אני רוצה לעסוק בפרק הראשון של הסדרה בשאלה הרבה יותר פשוטה: למי אכפת אם ארה״ב תנהיג או לא? או בניסוח אחר – איך זה בכלל נוגע לחיים של כל אחד ואחד מאתנו?

גלובליזציה

כאנשים מודרניים יש לנו שני כשלים מחשבתיים שפוגעים ביכולת שלנו לתפוס עד כמה מורכבת ושבירה המערכת שאנו חיים בה. אני מתכוון כאן לא למערכת האקולוגית, אלא למערכת הבינלאומית הנוכחית שלנו – מערכת המוסדות, העסקים, החוקים והמנהגים שפועלת ביחד בשביל לספק את כל הצרכים שלנו, מהחלב לקפה בבוקר ועד המחשבים שמשמשים אותנו ביום-יום. אנחנו חיים בתוך המערכת הזו, עובדים בתוך המערכת הזו, נהנים מהפירות שלה, נלחמים כדי להגן עליה ובכל זאת אנחנו עיוורים למאמץ שנדרש כדי לקיים אותה. בשבילנו המערכת הזו היא כמו היער לברברי – היא פשוט שם, היא הייתה שם לפני שהיינו ואנחנו מניחים שהיא תהיה שם כשנעזוב את העולם. עבורנו הסופרמרקט, הטלפון הנייד והכסף בכיסנו הם כמו עצים ופירות ביער – הם פשוט שם ואנחנו בטוחים שהם לא יזוזו משם. אם רק זה היה נכון.

המערכת הבינלאומית הנוכחית היא דבר ייחודי בהיסטוריה האנושית, דבר ייחודי בהיסטוריה שאנחנו לא מעריכים מפני שאנחנו חושבים שהיא ״תוצר הכרחי״ של ההיסטוריה. זה הכשל המחשבתי הראשון שלנו כמודרניים – האמונה שההיסטוריה האנושית מתקדמת מרמה נמוכה יותר לגבוהה יותר עם הזמן. אנחנו כמעט לא מודעים שהתפיסה ההיסטורית שלנו היא של קו ישר הנמתח מ״חשכת ימי הביניים״ אל ״אורה של הקדמה והמדע״ ומשם הלאה, בהתקדמות בלתי פוסקת. עבור השקפה כזו העובדה שהעולם התקדם ממדינות לוחמות לקהילה בינלאומית שלווה פחות או יותר, בה סחר חופשי וקדמה טכנולוגית הולכות יד ביד ומעלות את רמת החיים החומרית שלנו היא לא רק ברורה מאליה, אלא יותר מזה – היא הכרחית. המערכת הבינלאומית שלנו היא הכרח היסטורי, הכרח כמו שתפוח ייפול מעץ. למי אכפת מה היו הסיבות ההיסטוריות הספציפיות שהביאו למערכת הזו, אם בכל מקרה היא מייצגת ולו שלב בהתקדמות ההיסטורית של האנושות?

אל הכשל הראשון הזה מצטרף כשל שני שבמידה רבה מחזק אותו – האמונה בטכנולוגיה. כשאני שואל אנשים איך קרה שאנחנו נהנים מרמה חסרת תקדים של גלובליזציה, התשובה הראשונה שאני מקבל היא ״טכנולוגיה!״. תראו, אני לא מכחיש את התרומה של התקדמות טכנולוגית להורדת עלויות השינוע של סחורות, ביצוע פעולות פיננסיות ותקשורת מהירה יותר. אך טכנולוגיה היא לא הסיבה היחידה לגלובליזציה שאנו חווים היום, אפילו לא הסיבה המרכזית. העולם ידע שני גלים מרכזיים של גלובליזציה, אחד מאמצע המאה ה-19 עד שנות ה-20 של המאה ה-20, והשני משנות ה-50 של המאה ה-20 עד ימינו. בין שני הגלים הסחר הבינלאומי דעך, כלומר שיש מחזור של צמיחה ודעיכה של גלובליזציה. אם יש מחזור כזה הרי שיש עוד אלמנטים מעבר לטכנולוגיה שמשפיעים על מידת הגלובליזציה של העולם. כי אם היא הייתה הגורם היחיד, או הגורם המשמעותי היחיד, מדוע שתהיה ירידה? הרי עלות השינוע באמצעות קיטור לא תעלה לפתע אחרי שירדה, אלא אם יש אלמנטים נוספים המשפיעים עליה, אם אלה כלכלים, פוליטיים או ביטחוניים. הטכנולוגיה לבד לא יצרה את העולם הגלובאלי והיא לכן גם לא לבד תשמור עליו. לכן כשאנו באים להסתכל במערכת הבינלאומית הנוכחית שלנו אנו חייבים להבין שאין כאן שום הכרח, לא הכרח היסטורי או הכרח טכנולוגי. המערכת הזו אינה יער קדום שקם לפנינו ובהכרח יתקיים אחרינו ועל כן יש חשיבות להבין אותה ואת הגורמים שהביאו לה.

וכאן אני שב לשאלה בה פתחתי – למי אכפת אם ארה״ב תנהיג את העולם או לא? מה זה משנה לי או לכם? כן וושינגטון, לא וושינגטון – איפה זה פוגש אותנו?

רמת החיים הגבוהה שלנו היום היא תוצאה של הגלובליזציה. זה לא משנה אם אתם עשירון עליון, מעמד ביניים או עשירון תחתון, רמת החיים שלכם היום גבוהה הרבה יותר מזו שהייתה להוריכם או ההורים שלהם לפני 50 או 100 שנים, והרבה מזה הודות לגלובליזציה. עכשיו כשאני אומר גלובליזציה אני מתכוון לתנועה החופשית (יחסית) של בני אדם, סחורות, הון ומידע על פני הכדור. אני לא מדבר על גלובליזציה כאידיאולוגיה ואני גם לא רומז שגלובליזציה היא רק טוב ושסחר חופשי יפתור הכול. ממש לא. יש צדדים אפלים לגלובליזציה וחיסול מכסים מוחלט הוא לא בהכרח הצעד הכי חכם אסטרטגית. אני כאן מתמקד רק בחשיבות של גלובליזציה לחיים שלי, שלכם ושל רוב מי שחי היום בעולם. כי אם אנחנו לא נבין שגלובליזציה חשובה לחיים שלנו, תורמת לחיים שלנו, לא יעניין אותנו אם ארה״ב כן או לא יושבת על ההגה.

איך גלובליזציה תורמת לחיינו? בואו נתחיל מדוגמה שרלוונטית כנראה לחלק נכבד מעוקבי הפודקסט: סטראט-אפים. סיכוי טוב שמי מכם שעובד בסטראט-אפ מקבל השקעה מהון זר שמגיע מארה״ב, סין או אירופה. קרוב לוודאי שהחלום הרטוב של הבעלים אם לא שלכם הוא לעשות ״אקזיט״ ולמכור את החברה לחברה אחרת, כנראה גם מארה״ב, סין או אירופה. העובדה שהון בכלל יכול לעבור בין מדינות, שאיש עסקים בקנטקי יכול להשקיע בחברה בבאר-שבע, היא לא מובנת מאליה. היא דורשת תשתית משפטית וכלכלית בשביל לאפשר קודם כל את ההמרה של מטבעות, מדולר לשקל ומשקל לדולר, את העיגון של בעלות באמצעות מסמך משפטי תקף בשתי המדינות ויותר מכל אמון של שני הצדדים שאם תהיה בעיה קיימת מערכת חוק שאפשר לפנות אליה ושהיא לא תטה את פסיקתה בהתאם לזהות הלאומית של מי מהצדדים.

גישה חופשית לשווקים גם מאפשרת לכל יצרן ישראלי להגיע להרבה יותר לקוחות ממה שהשוק המקומי בארץ היה יכול להציע. הגעה ליותר שווקים משמעותה יותר דרישה למוצרים ישראלים ויותר דרישה מעודדת יותר תפוקה שמעודדת יותר תעסוקה – המעסיק הישראלי יכול להעסיק הרבה יותר עובדים משום שהוא יכול לייצא. הפתיחות לשווקים גם מאפשרת ייבוא, שהוא בתורו מוזיל מחירים ע״י תחרות בקנה מידה בינלאומי. רמת החיים הגבוהה שלנו היא תוצאה של קווי אספקה הפרושים על פני 5 יבשות, בהם כל יתרון יחסי של מדינה מנוצל עד המקסימום בשביל להביא לכם טלפון, מחשב או ספה במחיר הנמוך ביותר ובאיכות הטובה יותר.

כן, לגלובליזציה יש גם צדדים יותר אפלים וכן מאז שסין הקומוניסטית נכנסה למערכת הסחר הבינלאומית היא פגעה במערכת הזו, מנצלת את הרעב של העולם לייצור זול בעודה שומרת את השוק שלה סגור. אך אי-אפשר להכחיש שגלובליזציה שיפרה את חיינו ושינתה את חיינו ברמה כזו שקשה לנו היום לחשוב על מצב אחר, מצב בו הון לא יכול לנוע ממדינה למדינה או מידע שנותר כלוא בגבולות גיאוגרפים. התרגלנו לעולם של יעילות כלכלית, של תחרות חופשית ויותר מכל – לעולם בו הגיאופוליטיקה משחקת תפקיד משני אם בכלל בשווקים ובכלכלה העולמית. התרגלנו לעולם בו אין תחרות אסטרטגית בין הכלכלות הגדולות של המערב, עולם בו הון יכול לזרום להיכן שהוא הכי יעיל ולא להיכן שהוא משרת את האינטרס האסטרטגי.

שכחנו שהיסטורית הכלכלות הגדולות בעולם – גרמניה, צרפת, בריטניה, יפן – היו בתחרות זו עם זו, תחרות גיאופוליטית בה המשק הוכפף לצרכי הביטחון והדיפלומטיה. מי זוכר שלפני שיפן ייצרה מכוניות וסדרות טלוויזיה מוזרות היא ייצרה מטוסים וספינות מלחמה? מי זוכר את המאבקים לכוח בין בריטניה וצרפת? שכחנו איך פעם התחרות המרכזית לא הייתה טכנולוגית או כלכלית, כי אם – אימפריאלית.

אלת המלחמה אירופה

המערכת הבינלאומית שלנו היום היא מערכת של מדינות ריבוניות המקיימות קשרי מסחר, כלכלה, תרבות ומדע זו עם זו. היא מערכת בה מדינות קטנות כגדולות משתפות פעולה בנושאים מגוונים כמו אפליה נגד נשים, משבר האקלים ושימור מינים. זו מערכת בה מדינות קטנות כגדולות מקבלות מקום בשולחן, גם מדינות שעד לפני 50 שנה לא ידעו בכלל מה היא תעשייה או שלטון חופשי. לא כך תמיד נראו הדברים. בעבר התחרות המרכזית בין מדינות הייתה צבאית, תחרות שהייתה עול על המשק הלאומיים של הכלכלות הגדולות – גרמניה במקום להתמקד בייצור מכוניות התמקדה בייצור טנקים. צרפת נאלצה להחזיק צבא עצום בשביל להתגונן מהגרמנים ולהציק לבריטים. בריטניה החזיקה צי גלובאלי בשביל לשמור על הסחר הימי שלה מפני אויבים ויריבים, אם אלה פיראטים, שודדים או צרפתים. כולן עסקו במרוץ טכנולוגי, מרוץ צבאי ומרוץ אימפריאלי.

עבורנו התיאור הזה כל-כך מנוגד למציאות היום שאנחנו רוצים לומר שהוא היסטוריה עתיקה, לא רלוונטית. אך זו היסטוריה לא כל-כך רחוקה – עד 1945 אירופה, במיוחד מערב אירופה, הייתה נתונה לתחרות התמידית בין גרמניה, בריטניה וצרפת. רק בשביל להמחיש עד כמה בין המאה ה-17 למאה ה-20 אירופה ראתה מלחמות בהן הצרפתים והאנגלים היו נגד הספרדים, הספרדים היו נגד ההולנדים, ההולנדים נגד האנגלים והצרפתים, הצרפתים לאחר מכן נגד ההולנדים והאנגלים, האנגלים והגרמנים נגד הצרפתים, הצרפתים והאנגלים נגד הגרמנים והצרפתים והאנגלים נגד הרוסים. בסה״כ, כל מדינה במערב אירופה נלחמה עם כל מדינה במערב אירופה והן גם דאגו להפיץ את הסכסוך שלהן ליבשות נוספות, כמו אמריקה, אפריקה ואסיה.

זה לא מקרה שמערב אירופה ידעה כל-כך הרבה מלחמות. המלחמות התכופות בין המדינות השונות נובעות מהמבנה הגיאוגרפי של מערב אירופה, בעיקר משני אלמנטים מרכזיים בו: ריבוי נהרות נפרדים ומרחב מישורי. נהרות מעודדים קשרים תרבותיים וקשרי מסחר בין הקבוצות השונות היושבות עליו. צרפת היא אומה של הסן והרון, גרמניה של האלבה והריין, בריטניה של התמזה וכו׳. נהרות מעודדים התגבשות של קבוצות, נהרות נפרדים מעודדים התגבשות של קבוצות נפרדות. עכשיו תוסיפו את המישוריות של מערב אירופה – המישור הצפון אירופי נמתח מבלגיה עד מוסקבה, מביא במגע רציף אומות שונות כמו הצרפתים, ההולנדים, הגרמנים, הפולנים והרוסים. ללא גבול גיאוגרפי ברור האומות האלו החליפו ביניהן סחורות, רעיונות, חיצים ויריות מאז המאה ה-16 אם לא לפני. זו הסיבה שצרפת, ארצות השפלה וגרמניה היו נעולות בתחרות צבאית משך רוב קיומן, עוד לפני שאפילו הייתה מדינה גרמנית של ממש.

בשביל להבהיר מעט יותר על מה אני מדבר אזכיר שלושה סכסוכים גדולים בתולדות מערב אירופה: ראשית, מלחמת שלושים השנים שהתחוללה במרכז אירופה בין השנים 1618-1648 וכללה את הממלכות של צרפת, אוסטריה, ספרד, שבדיה, אנגליה ועוד מספר שחקני משנה, נאבקים במסגרת מה שהפך להיות המלחמה הלאומית הראשונה של אירופה. בסופה צרפת ביססה את עצמה ככוח היבשתי באירופה, הרבה בזכות ההרס וההרג הרבים במרכז אירופה. שנית, מלחמות נפוליאון, שהתחוללו בין 1803 ל-1815 והיו הסכסוך הקטלני ביותר באירופה עד מלחמת העולם הראשונה. שוב צרפת נלחמה נגד הממלכות הגרמניות, אוסטריה, הצארות הרוסית ואנגליה. לבסוף, איך אפשר שלא, מלחמות העולם ותקופת המשבר בין 1914 ל-1945, בהן גרמניה ניסתה להשיג דומיננטיות ביבשת אירופה ונאבקה נגד קואליציה של צרפת, בריטניה, רוסיה וארה״ב.

שמים לב למשהו שחוזר על עצמו? טוב, האנגלים כל הזמן צצים – נגד הצרפתים, נגד הגרמנים, נגד הרוסים, נגד ההולנדים. החשיבה האסטרטגית של אנגליה בנוגע לאירופה הייתה לאורך השנים שלא משנה מי זה, אנגליה לא תאפשר לאף מדינה להיות הכוח היבשתי הדומיננטי באירופה. אז הם נלחמו עם הגרמנים נגד הצרפתים במלחמות נפוליאון ועם הצרפתים נגד הגרמנים במלחמת העולם הראשונה והשנייה. אבל יש משהו חשוב יותר – מערב אירופה כל הזמן הייתה נתונה במאבק כוח בין הכוחות השונים בה, כל הזמן מתעצבת ומשתנה ע״י העמים היושבים מחוף האוקיינוס האטלנטי עד הים הבלטי. התחרות הזו גם לא נותרה רק ביבשת – כפי שהן התחרו על כוח באירופה, המעצמות האירופיות התחרו על מושבות בעולם, התחרו על הרחבת האימפריה.

התחרות האימפריאלית בין המעצמות האירופיות הייתה בו זמנית חיובית לגלובליזציה ושלילית. חיובית משום שהיא עודדה מסחר ער בין לב האימפריה והמושבות. כשאנחנו חושבים על אימפריה אנחנו לא בדיוק חושבים על סחר חופשי, אך התפיסה שיש לנו של אימפריות כמודל נצלני היא לא מדויקת. מחקר מ-2008 של קריס מיצ׳נר ומרק ויידנמיר[ii] מראה שהשלטון האימפריאלי עודד סחר חופשי, אם ע״י איחוד מכסים, הסרת מכסים, שימוש במטבע משותף או יצירת בסיס תרבותי משותף שעודד קשרים כלכלים בין המושבות ומדינת הלב של האימפריה. כמובן שהדבר לא מצדיק את השיטה האימפריאלית או מכחיש את הזוועות שנעשו בחלק מהמקרים, אך מיצ׳נר וויידנמיר מאירים באור חדש את המערכת האימפריאלית כמעודדת את היווצרותם של מה שהיום אולי היינו מכנים אזורי סחר חופשי.

בו בזמן אבל שהאימפריות עודדו סחר בתוכן, הן פגעו בסחר ביניהן. במסגרת מאבקי הכוח בין המעצמות, במיוחד במסגרת מאבק הכוח בין בריטניה לצרפת, הפגיעה במסחר ימי נחשבה לא רק לגיטימית אלא אף כאסטרטגיה צבאית אפקטיבית עבור הכוח הימי החלש יותר בסכסוך[iii]. מי ששכללו את האסטרטגיה הזו לדרגת אומנות היו הצרפתים, שזיהו נכון את הנחיתות הימית שלהם מול הבריטים ואת התלות של האיים הבריטים בסחר ימי. בזמן התחרות המתמשכת של בריטניה וצרפת על דומיננטיות בין המאות ה-17 ל-19 הצרפתים עודדו פשיטות של יזמים פרטיים וכוחות צבא על ספינות מסחר בריטיות במטרה לפגוע בכלכלה שלה[iv]. הבריטים כמובן לא נשארו חייבים וגם הם עודדו פשיטה של יזמים פרטיים על ספינות מסחר צרפתיות.

מה הכוונה ביזמים פרטיים? הממשלות בפריז ולונדון חילקו לאנשים פרטיים מכתבים המתירים להם לפשוט על ספינות אויב מבלי להיות חשופים לעונשים מצד הממשלה. היזמים היו מרוויחים מהפשיטות אם ע״י מכירת הסחורה והספינה או כופר מבעלי הספינה. הפשיטות הביאו לנזק כספי עבור הסוחרים של מדינת האויב ולזינוק בתעריפי הביטוח, מה שהוסיף עוד פגיעה לסוחרים בפרט ולכלכלה בכלל[v]. כך בעוד שהאימפריות עודדו סחר בתוכן, התחרות האימפריאלית ביניהן פגעה במסחר הבינלאומי, אם שלהן או של מדינות שאינן קשורות אליהן ישירות ושנלכדו באש[vi]. כשהתחרות גדלה מדי, המסחר הבינלאומי ירד. המאבק האימפריאלי היה כאבן ריחיים על צווארה של הגלובליזציה.

מה השתנה מאז? אמריקה.

הסדר האמריקני החדש

ב-1945 אירופה הייתה שבר כלי. התחרות האימפריאלית של המאות הקודמות הגיעה לשיאה בשתי מלחמות עולם שהחריבו את המעצמות האירופיות. צרפת נכבשה והושחתה. גרמניה עמדה חרבה ומחולקת. בריטניה נאלצה למשכן את נכסיה לארה״ב רק בשביל לקבל דלק וציוד מלחמה. המעצמות הגאות של אירופה, אלו שעיצבו את העולם משך 400 שנה, עמדו בסוף מלחמת העולם השנייה מותשות, מוכות ובין שני ענקים: ארה״ב מצד אחד ובריה״מ מצד שני.

מנקודת מבט היסטורית יש משהו אירוני ש-130 שנה אחרי תבוסת נפוליאון רוסיה שוב הייתה הכוח האירופי היחיד שעוד יכול לעמוד על רגליו. אך זו הייתה רוסיה אחרת. רוסיה שהביסה את נפוליאון ורדפה אחריו עד שערי פריז הייתה רוסיה של הצאר אלכסנדר הראשון משושלת רומנוב, רוסיה שהגנה על השושלות המלכותיות של אירופה מהאיומים של הליברלים והלאומנים. רוסיה שניצחה את היטלר ורדפה אחריו עד ברלין הייתה רוסיה של סטלין, האימפריה הסובייטית שקמה על חורבות שושלת רומנוב. רוסיה הזו לא ביקשה לשמור על המוסדות הישנים של אירופה או לכונן מחדש את בתי המלוכה, אלא לשחרר את הפועלים ביבשת ולהביא אותם, אם ברצון או שלא, תחת השפעתה. 1945 הייתה יכולה להיות השנה בה המהפכה הקומוניסטית הייתה חוגגת את ניצחונה הגדול ביותר, שוטפת את מערב אירופה מיוון עד בריטניה במהפכנים אדומים וטנקים רוסים. עם המיקום האסטרטגי שהסובייטים השיגו בסוף מלחמת העולם השנייה כל אירו-אסיה הייתה נתונה לרגליהם: הם החזיקו כוחות בגרמניה, איראן ומנצ׳וריה. עם בריטניה וצרפת מוכות, עם סין במלחמת אזרחים, בריה״מ יכלה תיאורטית לשעוט עד האוקיינוס האטלנטי במערב, המפרץ הפרסי והודו בדרום ויפן במזרח. מלחמת עולם שלישית שבסופה היה או ניצחון סובייטי וכניסתה של אירו-אסיה תחת מגף התכנון המרכזי, או הרס נוסף ופגיעה אנושה במרכזי התעשייה שעוד נותרו. כל מה שאנחנו למדנו להכיר, כל הגלובליזציה שאנחנו כל-כך נהנים ממנה, הייתה נעלמת.

אך זה לא קרה.

זה לא קרה מפני שארה״ב החליטה לעמוד מול הסובייטים, במקום לסגת חזרה אל תוך עצמם. במקום לשוב לבדלנות האמריקנים העדיפו לשלוח סיוע ליוון וטורקיה ב-1947 בשביל שיוכלו לעמוד מול הלחץ הקומוניסטי עליהן. במקום לשוב לבדלנות האמריקנים העדיפו לעזור למערב אירופה להשתקם עם תוכנית מרשל והם החליטו לשלוח כוחות צבא לקוריאה ב-1950 ולוייטנאם בשנות ה-60׳. הם גם החליטו לאחד את מערב אירופה בברית צבאית אחת, נאט״ו, ולראשונה להביא את שלושת המעצמות האירופיות של בריטניה, צרפת וגרמניה תחת ברית צבאית אחת. לראשונה בהיסטוריה המעצמות של מערב אירופה יכלו לשתף פעולה זו עם זו במקום להתחרות זו בזו. במקום להשקיע את מרצן במרוץ חימוש הן היו פנויות, הודות לנאט״ו, להשקיע בכלכלות שלהן ובשיתוף הפעולה ביניהן.

ארה״ב קיבלה על עצמה להקים מחנה של מדינות דמוקרטיות על בסיס שלטון החוק, זכויות הפרט וסחר בינלאומי חופשי כחלק מהמאמץ האסטרטגי לבלום את הסובייטים. הרעיון היה שרק ע״י ההצלחה של מחנה כזה ארה״ב תצליח להוכיח לסובייטים את עליונות הערכים שלה, תצליח לשכנע את מוסקבה לנקוט במדיניות אחרת מזו של הרחבת המהפכה ולפתוח בדיאלוג אסטרטגי עם ארה״ב במקום במלחמה. ארה״ב עודדה הורדת מכסים במסגרת GATT (General Agreement on Trade and Tariffs), רפורמות לשווקים חופשיים יותר ויצירתה של מערכת בינלאומית שתומכת בסחר חופשי ושוק חופשי, אם דרך קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי או ה-G-7. מה שאנחנו תופסים היום כמובן מאליו בדבר זרימה חופשית של אנשים, סחורות, הון ומידע נוצר על בסיס המערכת הבינלאומית שארה״ב כוננה, מערכת שאגב מזכירה במובן מסוים את האימפריות של אירופה. כמו המעצמות האירופיות של ימים עברו ארה״ב השתמשה בכוחה בשביל ליצור סדר כלכלי חדש, של מסחר ער בין ארה״ב והמדינות האחרות. הסדר העולמי הזה הוא הסדר אליו נולדנו, הסדר אליו התרגלנו והסדר שלא בטוח שימשיך אתנו.

פוסט-אימפריום

אתם מבינים, הסדר הבינלאומי הוקם ע״י ארה״ב במטרה לבלום את הסובייטים. המטרה שלו הייתה אסטרטגית, לא כלכלית. ארה״ב לא ביקשה לשלוח חיילים לאירופה או מזרח אסיה בשביל להבטיח לעצמה משאבים או שווקים. קחו את הסובייטים מחוץ לתמונה – ומה המטרה של הסדר הבינלאומי? למה ארה״ב צריכה להמשיך להשקיע משאבים בשימורו? איך הוא משרת אותה כשאין עוד חשש מפני טנקים סובייטים הדוהרים לעבר פריז?

שלושים השנים האחרונות היו ההתמודדות של ארה״ב עם השאלה האסטרטגית הזו, במודע או שלא. מלחמת המפרץ הראשונה, מבצעי השלום בהאיטי ובוסניה, המלחמה בטרור של בוש, ההתכנסות של אובמה ומדיניות שכיר החרב של טראמפ הם כולם תגובות להיעדרה של מטרת-על חדשה לארה״ב בזירה הבינלאומית. זה השינוי שאנו רואים במערכת הבינלאומית ועד שלא נבין אותו, נבין את השורשים שלו ונבין את ההשלכות שלו, לא נבין את האסטרטגיות של השחקנים השונים בעולם ולא נבין את השינויים שכל אחד ואחד מאתנו נרגיש, אם ברווחה החומרית, בביטחון הכלכלי או בעצם התחושה שהעולם עובר טלטלה.

בפרק הבא נתחיל את המסע שלנו ב״פוסט-אימפריום״ לא עם תחילת הסדר האמריקני, אלא עם קיצו של הסדר האירופי – מה היו המאפיינים של הסדר העולמי בזמן התחרות בין מעצמות האירופיות? ואיך הוא התרסק בשתי מלחמות עולם? על כל זאת ועוד בפרק הבא. תודה לכם על ההקשבה.

[i] Paul Blustein, “The Untold Story of How George W. Bush Lost China”, Foreign Policy, 02/10/19. https://foreignpolicy.com/2019/10/04/the-untold-story-of-how-george-w-bush-lost-china/

[ii] Kris James Mitchener & Mark Weidenmier, “Trade and Empire”, The Economic Journal 118 (November 2008): 1805-1834.

[iii]  Douglas C. Peifer, “Maritime Commerce Warfare: The Coercive Response of the Weak?”, Naval War College Review 66:2 (Spring 2013).

[iv] Ibid.

[v] Ibid.

[vi] Ahmed S. Rahman, “Fighting the forces of gravity – Sea power and maritime trade between the 18th and 20th centuries”, Explorations in Economic History 47 (2010): 28–48.




פלג 2: העולם החדש של בוב

להורדת הפרק – קישור.

איכשהו קרה שהמדיניות המרכזית של טראמפ היא גם המדיניות הכי לא ברורה שלו: מדיניות הסחר. אם להאמין לתקשורת הרחבה טראמפ הוא בור כלכלי שלא מבין את הדקויות של הסחר הבינלאומי, לאומן אנטי-קפיטליסטי ששם לו להשמיד את מערכת הסחר הנוכחית בשביל לסגור את גרעון הסחר שכלכלנים רבים טוענים שאינו משנה כהוא זה את מצב הכלכלה האמריקנית.

תראו, אני לא אוהב את חוסר ההערכה לאינטליגנציה של טראמפ ולו מפני שהאיש הצליח להפוך לנשיא ארה״ב ולנהל עסק של מיליארדים. אני לא חושב שיש מישהו שעוקב כאן שיכול לטעון שהוא השיג איזה מהדברים האלו. אני מקווה שאין מישהו מכם שחושב שלהיות נשיא ארה״ב או לנהל עסק של מיליארדים הוא משהו שמגיע בקלות. צריך אינטליגנציה בשביל זה, גם אם זו לא סוג האינטליגנציה שאנחנו רגילים להעריך. כן טראמפ הוא לא הדובר הכי מלוטש והוא מבלבל לפעמים בין עובדות ומספרים. כן יש לו נטייה להגיב באופן מוגזם לביקורת. לא, אני לא חושב שהוא מודל מוסרי באיזה קנה מידה. אבל הבן אדם הגיע להישגים ומצליח לנהל סה״כ נשיאות לא רעה בכלל. הוא הנשיא האמריקני הראשון מאז קרטר שלא עירב את ארה״ב בסכסוך צבאי חדש איפשהו בעולם. אז בואו וקודם כל – לא נזלזל. אם ברגע הראשון משהו שטראמפ עושה נראה לנו מוזר ומנוגד להיגיון יכול להיות שהבעיה היא אצלנו, לא אצלו.

מדיניות הסחר של טראמפ מבוססת על הנחות שונות מהאורתודוכסיה המקובלת בנוגע לסחר בינלאומי. היא מבוססת על תפיסה שהתגבשה לא באקדמיה ובמכוני מחקר שם יש כזה דבר ״סחר חופשי״ אלא בבתי משפט וערכאות בינלאומיות, שם יצרנים אמריקנים נפגעו בגלל מערכת מעוותת. היא מבוססת על תפיסה שגובשה והיום יוצאת לפועל ע״י אדם אחד, האיש של טראמפ בסכסוך הסחר: רוברט ״בוב״ לייטהייזר. אתם כנראה לא שמעתם על האיש, אך בוב הוא האדם מאחורי מדיניות הסחר של טראמפ ובחזית שלה. בכל סכסוכי הסחר – עם סין, עם מקסיקו וקנדה, עם האיחוד האירופי – לייטהייזר הוא המוביל את המערכה והוא שמוודא שהן כולן משרתות את המשחק הגדול יותר של שינוי יחסי הסחר של ארה״ב עם העולם ושינוי מערכת הסחר הבינלאומית עצמה.

אז מי הוא רוברט לייטהייזר? הוא מונה ב-2017 לשמש כנציב הסחר של ארה״ב, משרד הנמצא תחת הנשיא ונועד לייעץ לו בנוגע למדיניות סחר. לפני שמונה לתפקיד לייטהייזר ניהל קריירה ארוכה, כ-30 שנה, כעורך דין לענייני סחר בין-לאומי, מייצג חברות ותעשיות אמריקניות ומפעיל למענם לובי בקונגרס בוושינגטון בשביל מדיניות סחר הוגנת יותר ליצרן האמריקני. לפני שעסק כעורך-דין פרטי, בשנות ה-80׳, לייטהייזר שימש כמשנה לנציב הסחר של נשיא ארה״ב רונאלד רייגן, תפקיד במסגרתו הוא ניהל את המו״מ עם יפן על הגבלת ייצוא הפלדה ממנה לארה״ב.

לייטהייזר מכיר את השירות הציבורי ואת השוק הפרטי. הוא מבין איך עובדים דברים בוושינגטון והוא מבין את הדקויות המשפטיות והחוקיות שנדרשות בשביל להפוך את הרצון של טראמפ בתחום הסחר לפעולות קונקרטיות. אולם הדבר החשוב ביותר הוא שלייטהייזר מחזיק בהשקפת עולם ברורה ועקבית בנוגע לסחר בינלאומי והמקום של ארגונים רב-לאומיים כמו ארגון הסחר העולמי (World Trade Organization, WTO) בו. לייטהייזר מאמין בהסכמי סחר בין מדינתיים, לא רב לאומיים והוא מאמין שכל עוד ארגון הסחר העולמי לא מצליח להתמודד עם מדינות שמרמות את המערכת כמו סין עדיף לארה״ב לפעול באופן חד-צדדי להגן על האינטרסים שלה. בוב לא נגד סחר חופשי – הוא נגד סחר חופשי לא הוגן.

בפרק היום נכיר את רוברט לייטהייזר, תפיסתו בנוגע לסחר בינלאומי ורשימת ההישגים שלו תחת ממשל טראמפ. על-אף שחזו לו כישלון כבר בתחילת דרכו לייטהייזר הצליח להביא הישג אחר הישג – עם דרום קוריאה, עם יפן, עם מקסיקו וקנדה ועכשיו עם סין. הוא הוכיח את עצמו לא רק כאדם קר רוח ועם חזון רחב היקף, אלא גם כאדם עקבי ומתודי. מה שלייטהייזר עושה עכשיו בבית הלבן ישנה מהיסוד את הגישה של ארה״ב ליחסי סחר בעתיד. מי שלא יבין זאת ימצא עצמו בלתי רלוונטי בעולם החדש של בוב.

סחר חופשי, אבל באמת

רוברט לייטהייזר אינו מרבה לתת ראיונות בתקשורת, אולי אחת הסיבות שהוא פחות מוכר לציבור הרחב. למזלנו הוא כן העיד מספר פעמים מול הקונגרס, גם לפני שהיה נציב הסחר תחת ממשל טראמפ וגם תחת ממשל טראמפ, עדויות בהן הוא הציג את תפיסת עולמו בנוגע למערכת הסחר הבינלאומית כיום, הפגמים בה ומה נדרש ממשלת ארה״ב לעשות בשביל לתקן אותם. אני חייב כאן חוב גדול לקווין סלובודיאן (Slobodian) שהמאמר שלו “You Live in Lighthizer world Now” מ-Foreign Policy שפורסם באוגוסט 2018 הוא הבסיס לפרק הנוכחי[1].

לייטהייזר יוצא נגד האורתודוכסיה השלטת בארה״ב שסחר בינלאומי הוא בהכרח טוב וצריך להיות אינטרס לאומי של ארה״ב. זו כבר מהפכה. השורשים של אורתודוכסית הסחר הבינלאומי מקורם עוד בימיה הראשונים של המלחמה הקרה, באסטרטגית הבלימה של ארה״ב מול הסובייטים שהתגבשה תחת ממשל טרומן בסוף שנות ה-40׳. במסגרת אסטרטגית הבלימה האמריקנים רצו להקים מחנה של מדינות דמוקרטיות שבסיסו יהיה סחר בינלאומי חופשי[2]. הסחר הבינלאומי יעשיר ויחזק את חברות המחנה הדמוקרטי מול הסובייטים ובעלי בריתם. האמריקנים קיוו שע״י חיזוק המחנה הדמוקרטי הם יוכיחו לסובייטים: א׳ שהם לא יוכלו לנצח את המחנה הדמוקרטי באמצעות כוח הזרוע בלבד ו-ב׳ שהערכים האמריקנים של שוק חופשי, שלטון החוק וערכו של היחיד הם הערכים הנכונים מכוח הצלחתם להביא שגשוג בעולם. התמיכה בסחר בינלאומי המשיכה גם אחרי התמוטטות בריה״מ בסוף שנות ה-80׳ על-אף שהמטרה האסטרטגית שלו – בלימת הסובייטים – כבר לא הייתה רלוונטית. ממשל קלינטון קידם את הרחבתו של ארגון הסחר העולמי ואת הצטרפותה של סין הקומוניסטית מתוך אמונה שסחר בינלאומי משרת את האינטרסים של ארה״ב, אם כלכלית ואם אסטרטגית.

לייטהייזר מתנגד לחלוטין לתפיסה הזו. סחר בינלאומי הוא אכן מפתח לשגשוג רב, אך רק אם הוא נעשה בתוך מערכת הוגנת, מה שלייטהייזר קורא לו “an even playground”. מערכת הוגנת היא מערכת בה שחקנים כלכלים יכולים להתחרות ללא יתרון ממשלתי בלתי הוגן לאחד הצדדים. במערכת כזו המנצח בתחרות נקבע לפי יכולתו לספק את רצונות הצרכן באופן מקסימאלי תוך שימוש מינימאלי ויעיל במשאבים. מערכת בלתי הוגנת לעומת זאת היא מערכת בה החברה המנצחת היא זו שזוכה עוד להתערבות ממשלתית דוגמת מכסים, סבסוד, סגירת שווקים לחברות זרות ועוד.

סחר בינלאומי בעיני לייטהייזר הוא אינו מטרה בפני עצמו, אינו יעד שצריך לשאוף אליו בכל מחיר ולקדם כאילו הוא הפתרון להכול. בעיניו של לייטהייזר, וזה אגב הטיעון ההגיוני ברגע שהטיעון האסטרטגי ירד מהפרק, הוא שסחר בינלאומי נועד להבטיח שגשוג של ארה״ב, הוא נועד לשרת את כלכלת ארה״ב. אם הוא לא עושה זאת, למה להמשיך לתמוך בו?

לשאלה הזו יש השלכות משמעותיות על יחסי הסחר שארה״ב גיבשה ב-70 השנים האחרונות עם בעלות ברית ומדינות אסטרטגיות כמו יפן, דרום קוריאה, קנדה, אירופה והודו. בשנים בהן גובשו יחסי הסחר עם הכלכלות הגדולות של העולם היחסים נתפסו כחלק מהיעד האסטרטגי של בלימת הסובייטים. האינטרס של משרד המדינה האמריקני היה לוודא שהמדינות האלו יהיו לצידה של ארה״ב מול בריה״מ, מה שהביא להכפפת הסכמי הסחר לאינטרס האסטרטגי. ארה״ב הייתה מוכנה לחיות עם מכסים קנדים, עם סגירות במערכת הפיננסית היפנית ועם סבסוד אירופי בשביל להבטיח שהם יהיו לצידה. אולם אחרי נפילת בריה״מ, מדוע עוד ארה״ב צריכה להסכים להסכמי סחר שאינם אופטימליים בשבילה? ההתנגדות של לייטהייזר לראות בסחר בינלאומי יעד אסטרטגי בפני עצמו היא שדוחפת אותו לרוויזיה של כל יחסי הסחר של ארה״ב. קנדה, האיחוד האירופי, יפן, דרום קוריאה – כל מדינה שנהנתה מוויתורים בתחום הסחר בשביל לשמור אותה במחנה המערבי עכשיו תצטרך להביא משהו חדש לשולחן, משהו כלכלי, אם היא רוצה להמשיך ולסחור עם ארה״ב.

בשביל להבטיח שאכן האינטרסים של ארה״ב נשמרים, לייטהייזר תומך בהסכמי סחר בין מדינתיים ומנגנונים בין-מדינתיים בשביל לפתור סכסוכים. למה? ראשית, יש את עניין הגודל. ארה״ב היא הכלכלה הגדולה בעולם והשוק הצרכני הגדול בעולם, שוק צרכני פתוח באמת. מול כל מדינה בעולם, אפילו מול גושים כלכלים כמו האיחוד האירופי, לארה״ב יש משקל גדול יותר וכוח גדול יותר. כל עוד יחסי הסחר מתנהלים ברמה בין-מדינית, state to state, יתרון הכוח מבטיח שהיא תוכל לשמור על האינטרסים שלה ולוודא שהצד השני אינו מרמה משום שהוא יחשוש מצעדי ענישה אמריקנים (על זה בעוד רגע). ברגע שההסכמים הם רב-מדינתיים, ברגע שהמנגנון לפתרון סכסוכים הוא בין לאומי, ארה״ב מאבדת את יתרון הגודל ואת חופש הפעולה שלה. אפשר לאיים במכסים על מדינה, אי אפשר לאיים במכסים על גוף בינלאומי. הפקידות בגוף הבינלאומי גם אינה מונעת משיקולים כלכלים-פרקטיים, אלא מהרעיונות הבלתי-מוחשיים של המשפט הבינלאומי. להם לא אכפת כמה משרות יווצרו או יאבדו בגלל סעיף כזה או אחר בהסכם.

מה שמביא לשיקול השני: הגוף הבינלאומי המרכזי לטיפול בסכסוכי סחר, ארגון הסחר העולמי, הוא בלתי אפקטיבי ולראייתו של לייטהייזר החל בשנים האחרונות לחרוג מסמכותו[3]. לייטהייזר מאמין שהמטרה הראשית של ה-WTO היא לקדם סחר בינלאומי וליצור מסגרת ליחסי הסחר בין מדינות, בכך לעודד סחר חופשי והוגן בזירה הבינלאומית. לייטהייזר חושב שהארגון עדיין חשוב בהיבט הזה. הבעיה שלו היא עם מנגנון פתרון הסכסוכים שלו.

קצת היסטוריה קודם: ב-1994 הוסף ל-WTO מנגנון פתרון סכסוכים אליו יכולות לפנות חברות בארגון אם הן מאמינות שהזכויות שלהן נפגעו או בשביל לפתור סכסוך סחר ביניהן. לכאורה – רעיון מעולה, שמוכיח עד כמה מדינות העולם רואות חשיבות בהגעה לפתרון בדרכי שלום של סכסוכים כלכלים, משהו שבעבר היה יכול להסתיים במלחמה. בפועל המנגנון תקע את כל ארגון הסחר העולמי שהפך מגוף לדיונים כלכלים לגוף לדיונים משפטיים (המונח שלייטהייזר משתמש בו הוא התדינות או לִיטִיגַצְיָה). מדינות הפכו את ארגון הסחר לכלי ניגוח זו בזו, מה שהפך אותו לבלתי אפקטיבי להחריד בעבודתו. בדו״ח לשנת 2018 של הארגון נמצא שהזמן הממוצע לטיפול בסכסוך סחר הוא כ-1,267 ימים, או כשלוש וחצי שנים. כמובן שהטיפול יכול להימשך הרבה יותר זמן – התביעה של ארה״ב מול האיחוד האירופי בנוגע לסבסוד לאיירבוס לקחה 15 שנים עד לניצחון ארה״ב בתיק.

אולם לא זה הדבר העיקרי שמדאיג את לייטהייזר.

לייטהייזר מודאג שארגון הסחר העולמי לוקח לעצמו חופש פסיקתי שיש בו לאיים על הריבונות של מדינות[4]. אסביר: דמיינו שארה״ב והאיחוד האירופי חותמים על הסכם סחר ואחרי כמה שנים ארה״ב רואה את מה שהיא מגדירה כהפרות של ההסכם מצד האיחוד. אז האמריקנים לוקחים את המקרה ל-WTO. הגישה של האמריקנים היא שההסכם שנחתם הוא חוזה משפטי מחייב ועל כן הפסיקה של ה-WTO צריכה להיות בהתאם לחוזה, ללא ניסיון למלא פערים באופן עצמאי או לקבוע פרשנות לחוקים שלא הוסכמה במפורש ע״י חברות הארגון. המטרה של ה-WTO בגישה האמריקנית, היא הגישה של לייטהייזר, לגשר ולהכריע בהתאם לחוזה כלשונו. האיחוד לעומת זאת, וכן גם הפאנל שמנהל את פתרון הסכסוכים ב-WTO, מאמין שיש ל-WTO חופש משפטי והוא יכול לקבוע את פרשנות החוקים באמנת ה-WTO גם אם הפרשנות לא הוסכמה במפורש ע״י חברות הארגון. בכך ה-WTO בעצם נוקט עמדה אקטיבית במשפט הבין-לאומי, עמדה שמשפיעה על המדינות החברות בו. לייטהייזר רואה בצעד הזה פגיעה בריבונות של מדינות, שנאלצות לקבל על עצמן פרשנות משפטית של גוף בינלאומי על-לאומי שלא נבחר ע״י העם. לא מפתיע שלאיחוד האירופי יש פחות בעיה עם זה מאשר לארה״ב.

לייטהייזר גם מאמין שה-WTO הפך כלי בידיהן של מדינות המרמות את מערכת הסחר הבינלאומית ללא היכולת לחשוף את הרמאות. איך זה שמדינות עשירות כמו סין, ערב הסעודית או דרום קוריאה יכולות להכריז על עצמן מדינות מתפתחות כשהן נמצאות בין 20 הכלכלות הגדולות בעולם? טוב, הסיבה נעוצה במנגנון – בשביל להיות מדינה מתפתחת כל שעל מדינה לעשות הוא … להכריז שהיא מדינה מתפתחת. ברגע שהיא הכריזה זאת היא מקבלת הנחות ביישום אמנת ה-WTO, כולל אפשרות לסבסוד תעשיות מקומיות, מכסי מגן ויחס מועדף. כך כלכלות כמו דרום קוריאה וסין יכולות לנצל את המעמד של מדינות מתפתחות בשביל לקדם את הייצוא שלהן, מנצלות את הפרצה במערכת בשביל לקבל יתרון לא הוגן בסחר הבינלאומי[5].

לייטהייזר מעוניין לתקן את כל העיוותים האלו. הוא רוצה הסכמי סחר בין-מדינתיים הוגנים לארה״ב והוא רוצה שארגון הסחר העולמי ישפוט בהתאם לחוזה, לא בהתאם לפרשנות שלו לחוזה, נמנע מלפגוע בריבונות האמריקנית. קל להבין למה טראמפ בחר בו כנציב הסחר של ארה״ב. אך יש עוד דבר שמייחד את לייטהייזר: בדיוק כפי שהוא מתנגד לאורתודוכסיה על סחר בינלאומי, הוא גם מתנגד לתפיסה של אילו כלים אפשר ואי-אפשר להפעיל בכל הקשור לסכסוך סחר. עבור לייטהייזר אם מה שדרוש בשביל סחר חופשי הם מכסים, so be it.

ניסיון קרב

כשארה״ב הכריזה על מכסים נגד סין בקיץ 2018 כולם מיהרו להאשים את ממשל טראמפ בשחזור המדיניות הכושלת של מכסי מגן בארה״ב בתחילת שנות ה-30׳ אחרי השפל הגדול, על פגיעה בכלכלה האמריקנית ושהממשל הוא אויב של סחר בינלאומי חופשי. שנה וחצי אחר כך, עם הסכם שלב 1 עם סין והסכמים עם יפן, דרום קוריאה, מקסיקו וקנדה נראה שהרעיון של שימוש במכסים להשגת הסכמי סחר טובים יותר הוא לא כל-כך הזוי כמו שהציגו אותו.

הטעות של כל מי שמיהר להאשים את הממשל הייתה שהם בחרו בהשוואה הלא נכונה – סכסוך הסחר הוא לא חזרה לשנות ה-30׳, אלא לשנות ה-80׳, כשלייטהייזר היה המשנה לנציב הסחר תחת רייגן[6]. בשנות ה-80׳ ארה״ב סבלה מגרעון סחר גדול מול יפן והפחד היה שיפן, עם שיטות כלכליות שנתנו לה יתרון בלתי הוגן, תשתלט על ארה״ב ותהפוך למעצמת העל החדשה. בשביל להכריח את היפנים לשנות את המבנה הכלכלי שלהם וליצור סביבה הוגנת יותר ליצרנים אמריקנים רייגן הטיל מכסים על תוצרת יפנית, מכסים שהצליחו להביא את היפנים לשולחן המשא ומתן.

לאמריקנים היו כמה דרישות: פיחות בדולר מול הין, הסגירות של המערכת הפיננסית היפנית וייצוא הפלדה לארה״ב בין שאר הדברים. לייטהייזר עמד אז בראש צוות המו״מ האמריקני בנושא הפלדה, כשהמטרה הייתה שהיפנים יסכימו להגביל מרצונם את כמות הפלדה שייצאו לאמריקה. בשלב מסוים בדיונים לייטהייזר השתעמם כל-כך מהיפנים שהוא קיפל את ההצעה שלהם למטוס נייר וזרק אותו לעבר צוות המו״מ היפני[7]. הוא ידע שארה״ב תופסת את יפן בצוואר עם המכסים ושהיפנים יצטרכו להסכים לדרישות האמריקניות – אז למה למרוח את זה?

היפנים באמת הסכימו לדרישות האמריקניות והגבילו ״מרצונם״ את כמות הפלדה לייצוא לארה״ב. סכסוך הסחר תחת רייגן הראה ללייטהייזר שמכסים יכולים לשמש לקידום מדיניות הסחר של ארה״ב. אם מדינה מסרבת לדון במדיניות הכלכלית שלה, אם מדינה ״מורחת״ את ארה״ב בהבטחות ריקות, מכסים הם הכלי להביא אותה לשולחן המשא ומתן עם רצון כנה לשינוי והקשבה לתלונות האמריקניות. השימוש במכסים אצל לייטהייזר לא נועד לפגוע בסחר חופשי או להגן על תעשיות, אלא לפגוע במדינה היריבה ע״י צמצום הייבוא ממנה. ההיגיון של לייטהייזר במהלך כזה מתבסס שוב על יתרון הגודל האמריקני. ארה״ב היא השוק הצרכני הגדול בעולם, עם הוצאה פרטית של כ-13 טריליון דולר ב-2018[8]. הגישה לשוק האמריקני חשובה יותר לשותפות הסחר שלה מהגישה שלה לכל אחת מהן. הדבר במיוחד נכון לסין, ש-20% מהייצוא שלה ב-2017 הופנה לארה״ב. לייטהייזר העריך שאם ארה״ב תטיל מכסים על היבוא, תקטין את הביקוש לתוצרת זרה, הפגיעה תכריח את שותפות הסחר של ארה״ב לבוא לשולחן המשא ומתן בכוונה אמתית לשנות. הוא צדק.

קשה להפריז במידת הסקפטיות בה הצעדים שלייטהייזר הציע התקבלו. אם אתם מקבלים את ההרגשה שאני מעריך, אולי אפילו מעריץ, את הבן-אדם – אתם צודקים. אני לא יכול שלא להעריך מישהו שמתחילת דרכו חזו לו כישלון.

שתי דוגמאות ברשותכם: במאמר מסוף 2017 אתר Vox קבע שיש סיכוי קטן אם בכלל שלייטהייזר יצליח לשנות את NAFTA, הסכם הסחר של צפון אמריקה ולהכניס בין שאר הדברים סעיף ״תפוגה״, שיקבע שההסכם יהיה חייב להיות מאושר מחדש כך וכך שנים אחרי שנחתם בפעם הראשונה. Vox הביאו מדבריהם של בכירים קנדים ומקסיקנים שהגדירו את לייטהייזר כ״הזוי״ ושוגה באשליות[9]. ביוני 2019 הפרלמנט המקסיקני אישר את ה-USMCA, ההסכם החדש שלייטהייזר הצליח להביא, בינואר 2020 אישר הקונגרס האמריקני ובהמשך תאשר גם קנדה.

מאמר דומה פורסם באוגוסט 2019 ב-Foreign Policy וכותרתו “Trump Hired Robert Lighthizer to Win a Trade War. He Lost.”. אתם יכולים להבין לבד מה הייתה הנקודה המרכזית של המאמר. במאמר נקבע שהאמונה של לייטהייזר שמכסים יכולים להביא להסכמי סחר נכשלה, במיוחד במקרה הסיני. כמו עם המאמר מ-Vox, ב-15 בינואר 2020 סין חתמה עם ארה״ב על הסכם סחר שלב 1. בזמן שאני סקפטי אם יהיה שלב 2, אי-אפשר להכחיש את האפקטיביות בגישה של לייטהייזר.

ב-3 שנים לייטהייזר הצליח להביא להסכמי סחר חדשים עם רוב שותפות הסחר הגדולות של ארה״ב: דרום קוריאה ב-2018, יפן ב-2019, מקסיקו וקנדה גם ב-2019 וסין ב-2020. חשוב לשים לב שמטרתם של ההסכמים החדשים אינה להגבר את הסחר הבינלאומי, אלא את השגשוג של ארה״ב. לכן לדוגמה אם סין תחליט שלא להמשיך להסכם שלב 2, או תפר את הסכם שלב 1, המכסים הם שיסירו את היתרון הלא הוגן של יצרנים סינים מול אמריקנים. בדרך זו או אחרת השגשוג של ארה״ב יישמר.

עידן חדש

רוברט לייטהייזר יוצק את היסודות לעידן חדש בגישה של ארה״ב לסחר הבינלאומי. טראמפ אולי נוקט בגישה סקפטית לסחר, אך לייטהייזר נותן לה את היסודות והכלים. בראייתו של לייטהייזר סחר בינלאומי נועד לשרת את ארה״ב ואם הוא אינו עושה זאת – משהו צריך תיקון. הוא גם מתנגד לניסיון של ה-WTO להפוך לגוף קובע במשפט הבינלאומי, וודאי בסחר הבינלאומי, ואם לטראמפ תהיה קדנציה שנייה לייטהייזר יקדיש אותה בין השאר לרפורמות עמוקות בארגון, כולל צמצום האוטונומיה שהוא נוקט ועדכון חוקי הארגון כך שיתאימו לטפל במודל של קפיטליזם-ממשלתי בסין.

לייטהייזר מביא גישה חדשה, גישה פרגמטית לסחר הבינלאומי. אם יחסי הסחר לא עובדים לטובת ארה״ב, ארה״ב תכפה שינוי לטובתה. במקום מסוים זה טוב למערכת הבינלאומית: עם יחסי סחר שיעודדו ייצוא אמריקני, התלות של המשק האמריקני בסחר עם העולם תגדל. דרך קשרי סחר חדשים יכול להיות שלייטהייזר יביא לעניין מחודש של וושינגטון ביציבות עולמית, בביטחון של אירופה, בחופש של מזרח אסיה ובקידום של אפריקה. אך זה עוד חזון למועד. בינתיים כל שעלינו להבין שאנו חיים בתחילתו של עידן חדש, עידן חדש שמעוצב ע״י רוברט לייטהייזר.

[1] Quinn Slobodian, You Live in Robert Lighthizer’s World Now, Foreign Policy, 06/08/2018.

[2] National Security Council, NSC 68: United States Objectives and Programs for National Security, 14/04/1950.

[3] Melissa Brewer, Senate Finance Committee Asks USTR Lighthizer:  What is the Future of the WTO?, US trade monitor, 13/03/2019.

[4] See the talk he gave for CSIS titled: “U.S. Trade Policy Priorities: Robert Lighthizer, United States Trade Representative”. The talk can be viewed here: link.

[5] David Bosco, Who’s a ‘developing country’? You’d be surprised, Foreign Policy, 18/02/2011.

[6] Zeeshan Aleem, Robert Lighthizer may be the most powerful Trump official you’ve never heard of, Vox, 12/12/2017.

[7] Thu-Huong Ha, The man behind Trump’s trade war once negotiated using a paper airplane, Quartz, 08/04/2018.

[8] OECD (2020), Household spending (indicator). doi: 10.1787/b5f46047-en.

[9] Zeeshan Aleem, 12/12/2017.




טיזר: פוסט אימפריום

הזמנת כרטיסים להרצאה ״(אי) סדר עולמי חדש״ – קישור

ב-1918 נשיא ארה״ב וודרו ווילסון קיווה שארה״ב תעזור להקים סדר בינלאומי חדש. עם הכוחות האירופים מוכים, עם רוסיה וסין במלחמות אזרחים, הבמה הייתה מוכנה לליברליזם הבינלאומי של ווילסון. לא עוד מלחמת הכול-בכול, לא עוד אנרכיה חסרת מטרה, כי אם סדר, חוק, מבנה בינלאומי בו מדינות יוכלו לשתף פעולה זו עם זו במקום להילחם זו בזו.

אולם ווילסון טעה לחשוב שארה״ב רוצה להנהיג. בימים שאחרי מלחמת העולם הראשונה ארה״ב שוב שקעה בגל בדלני, דוחה את חבר העמים שווילסון עזר להקים ומפנה את גבה לאירופה ולעולם. למה שארה״ב, היושבת לבטח בצפון אמריקה הרחק מהמלחמות של העולם הישן, תשקיע מאמצים בלנסות ולשקם אותו?

אז העולם הדרדר בפעם השנייה למלחמת עולם ושוב ארה״ב נגררה בניגוד לרצונה ע״י רוזוולט והמתקפה על פרל הארבור. שוב ארה״ב נלחמה באירופה, שוב נשיא אמריקני דמיין עולם טוב יותר ובטוח יותר לכולם ושוב עלה החשש בקרב בריטניה שאחרי שהמלחמה תסתיים וגרמניה ויפן יובסו ארה״ב שוב תיסוג מהעולם, שוב הבדלנות האמריקנית תרים את ראשה. באופן מאוד מפתיע, זה לא קרה אלא להפך – האמריקנים בחרו להתערב בעולם ולהנהיג מחנה של מדינות דמוקרטיות מול האיום הסובייטי. העולם שאנחנו חיים בו היום, עולם של גלובליזציה, של סחר חופשי, של שלום יחסי בין הכלכלות הגדולות, הוא עולם שנוצר הודות למנהיגות האמריקנית. אולם מה יקרה לעולם הזה אם האמריקנים יפסיקו להנהיג אותו? מה יקרה לנו, למדינת ישראל ולכל אחד מאתנו שנהנה מהסדר העולמי כיום, ביום שאחרי ההתנערות האמריקנית מהנהגה עולמית?

אלו לא שאלות תיאורטיות בלבד ואלא לא שאלות שאנו יכולים להיות אדישים אליהן. כל אחד מאתנו נהנה מסדר עולמי שהוא ייחודי בהיסטוריה, סדר בו מדינות מעדיפות בדרך כלל לעבוד זו עם זו ולסחור זו עם זו מאשר להילחם זו בוז. אנו נהנים מסדר בו יש זרימה חופשית של סחורות, מידע והון, זרימה שמשפרת את איכות החיים שלנו ומרחיבה את האופקים שלנו. הסדר הזה אינו מובן מאליו והוא וודאי שאינו הכרחי. לסדר הזה יש התחלה ולכן יש לו גם, פוטנציאלית, סוף.

הסדרה החדשה ״פוסט-אימפריום״ תבחן את העלייה של הסדר האמריקני מתוך ההרס של מלחמת העולם השנייה ותשאל לא רק האם לאמריקנים נמאס מהנהגת העולם (ונמאס להם) אלא גם מה ההשלכות של כך על כל הסדר העולמי. ביחד נבין את המאמצים מאחורי הסדר העולמי שלנו היום, את איבוד המשמעות של אחרי המלחמה הקרה וגם למה, וזה יפתיע את כולכם, אובמה וטראמפ הם לא נשיאים מנוגדים, אלא שני גוונים של אותה התנערות בסיסית מתפקיד ההנהגה. כשנסיים נבין יותר את מדיניות החוץ האמריקנית ב-30 השנים האחרונות ואת המשברים שעוד עתידים לפגוש אותנו באירופה ובמזרח התיכון.

הפרק הראשון של הסדרה יעלה ב-16.2 ואני מתרגש לפתוח סדרה חדשה של ״המשחק הגדול״ לשנת 2020.

נשתמע,

ניצן דוד פוקס




פרק 52 – קיסר אדום: ישראל וסין

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הרצאות ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

כמעט שנה חיכיתם והנה הוא הגיע – הפרק על סין וישראל. מה המטרות של סין בהשקעות שלה בישראל? מה המטרות של ישראל מול סין? ולמה העמדה השכיחה במדינה לא מבינה נכון לא את סין, לא אותנו ולא את ארה״ב? הכול בפרק היום. בואו נתחיל.

המטרה של הפרק היום היא לא לסקור את היקף והרכב ההשקעות הסיניות בישראל. טובים ממני עשו זאת ואני מזמין את כל מי שמתעניין לעיין בתחקיר בנושא של אתר ״לתוך הלילה״ ודו״ח של תאגיד RAND בנושא ״היחסים המתפתחים של ישראל-סין״ [ראו כאן וכאן]. אני לא רוצה לסקור את ההשקעות הסיניות מפני שזו לא הסוגיה החשובה, הסוגיה המהותית. הסוגיה המהותית, הסוגיה שאני מבקש לעסוק בה היום, היא מה צריכה להיות הגישה שלנו כלפי סין?

כיום הגישה השולטת בארץ היא שהיחסים עם סין הם דבר טוב וחשוב אסטרטגית לישראל משלוש סיבות מרכזיות: ראשית, השוק הסיני הוא הזדמנות כלכלית מצוינת לתעשייה הישראלית. הוא גדול, הוא צומח והוא צמא לחידושים טכנולוגים כמו אלה שישראל מפתחת. שנית, סין משקיעה בישראל סכומי כסף גדולים ועוזרת לנו לפתח את התשתיות הלאומיות שלנו ואת תעשיית ההיי-טק שלנו. רק בין 2015 ל-2017 סין השקיעה בסטארט-אפים ישראלים כחצי מיליארד דולר, 12% מכל ההון שגויס בישראל באותה עת [מקור]. שלישית, קשרים עם סין מחזקים את כוחה של ישראל, בתחום הדיפלומטי והכלכלי. בתחום הדיפלומטי ישראל תקבל בעלת ברית חדשה עם זכות ווטו באו״ם והשפעה רבה בזירה הבינלאומית. בתחום הכלכלי ייצוא לסין יגוון את יעדי הייצוא של ישראל ויוריד את התלות הכלכלית שלה באיחוד האירופי, תלות שיש לה גם משקל פוליטי.

בגישה כזו הלחץ האמריקאי על ישראל בנוגע ליחסיה עם סין נתפס לכל הפחות כגורם שיש ״להתחשב בו״ ולנסות ולחמוק ממנו, אם לא גורם שלילי ממש. הנרטיב הוא ש״הלחץ האמריקאי״ הכריח את ישראל לעצור את הייצוא הביטחוני לסין [שם] ו״הלחץ האמריקאי״ הביא אותנו להקים מנגנון פיקוח על השקעות זרות [מקור] ויש פחד ש״הלחץ האמריקאי״ יכריח אותנו להצטרף למלחמת הסחר בין המעצמות [מקור]. בשיחות סגורות אני שומע שנכון שישראל חייבת להתחשב בארה״ב, אך זו כניעה לאימפריאליזם האמריקאי במאבקו בסין. למה שישראל תאבק בשביל ארה״ב בסין? יש אף מי שמשתעשע ברעיון לזנוח את אמריקה לטובת סין [ראו כאן].

התוצאה של הגישה הזו, בה אנחנו רואים את סין כאוהב ואת ארה״ב כסוג של אויב, או לכל הפחות מין גורם מטריד, היא שאנחנו גוררים רגליים בכל הקשור לפיקוח על השקעות סיניות. אנחנו דוחקים הצידה את הנושא של סין מסדר היום הלאומי ואם אנחנו כבר ״נכנעים״ ללחץ האמריקאי אנו עושים זאת בחוסר רצון ותוך מינימום השקעה. כך למשל הועדה לפיקוח על השקעות זרות שהקמתה הוכרזה בנובמבר 2019 היא בגדר ״המינימום הנדרש״ לרצות את האמריקאים. היא לא תהיה בעלת מנדט עצמאי והיא לא תעסוק בתחום הסייבר, כנראה אחד הנושאים המרכזיים שטורדים את רוחם של האמריקאים ביחסים בין סין לישראל. אבל לפחות תהיה ועדה.

אני מאמין שהגישה הנוכחית של ישראל לסין היא לא רק נאיבית, היא מסוכנת אסטרטגית. היא תעמיד את ישראל מול אתגרים וסכנות אסטרטגים, שיביאו אותנו להצטער שלא פעלנו היום בשביל לעצב מחדש את היחסים עם סין, במיוחד לאור התחרות האסטרטגית המתפתחת בין ארה״ב וסין. אם אנחנו לא נפעל היום בשביל לצמצם את הסיכונים האסטרטגים ולהרגיע את האמריקאים, אנו עלולים למצוא את עצמנו מול יותר מרק לחץ מצד האמריקאים.

חשוב להבין שהתחרות האסטרטגית בין סין לארה״ב לא תסתיים עם טראמפ משום שטראמפ הוא לא זה שהתחיל אותה. אנחנו יכולים לראות כבר בימי אובמה שינוי בגישה של ארה״ב לסין מגישה של התקשרות לגישה של תחרות. טראמפ אולי האיץ ונתן ביטוי פומבי לשינוי שהתרחש ב-deep state האמריקאי. לדוגמה, הממסד הביטחוני בארה״ב רואה בסין היום את האיום המשמעותי ביותר על ארה״ב [מקור] ואחרי שנים של תרדמת הוא הגיע לנקודת “Holy S***” בה הוא מבין שהוא חייב לנצח במרוץ הטכנולוגי מול סין [מקור].

גם הקונגרס כבר שנים פועל לקדם חקיקה נגד סין וההשפעה שלה, חקיקה שבאה מרפובליקנים ודמוקרטים. לדוגמה, החוק לזכויות אדם של אויגורים עבר בסנאט בתמיכה דו-מפלגתית וקורא לממשלת ארה״ב להדגיש דו״ח לקונגרס על הפעילות הסינית בשינג׳יאנג והטלת סנקציות על יחידים המעורבים בפגיעה בזכויות אדם במחוז [מקור]. גם החוק לזכויות אדם ודמוקרטיה של הונג קונג שכולל גם הוא סעיף סנקציות זוכה לתמיכה דו-מפלגתית [מקור]. ננסי פלוסי, חברת הקונגרס הדמוקרטית הבכירה ביותר היום, היא בעלת רקורד ארוך של ביקורת על מצב זכויות האדם בסין, כולל חקיקה להגנת זכויות אדם בסין עוד מימי כיכר טיאנאנמן [מקור]. אפילו מכסים הם לא רעיון ייחודי לטראמפ – ממשל בוש מנע מהקונגרס להטיל מכסים בגובה 27.5% על כל הייבוא מסין [מקור].

על כן סביר להניח שהתחרות בין סין לארה״ב היא כאן בשביל להישאר והיא תעצב את היחסים בין המעצמות אל תוך המאה ה-21. שינוי במדיניות של וושינגטון יקרה רק אם יהיה שינוי משמעותי בסין, כלכלית ופוליטית, אך כפי שהראיתי בפרק ״סין החדשה״ לא צפוי ששינוי כזה יקרה אלא להפך, סין תהפוך יותר טוטליטרית ויותר אגרסיבית עם הזמן. במצב כזה של סכסוך מתמשך ארה״ב תדרוש במוקדם או במאוחר מישראל להצטרף אליה נגד סין. אם ישראל עכשיו לא תיקח את היוזמה לעצב את יחסיה מול סין, כשארה״ב תדרוש זאת הדרישות יהיו דרקוניות יותר.

למה? חשבו מה יקרה במצב היפותטי בו ישראל ממשיכה לשבת על הגדר והאמריקאים מגיעים לנקודת רתיחה. הם מסתכלים על מי שהיא לכאורה בעלת בריתם משתפת פעולה עם הממשל הסיני בתחומים כמו ״דרך המשי החדשה״, חדשנות ופיתוח טכנולוגיות כפולות שימוש. במקרה הטוב הם ידרשו לצמצם את הקשר ויתעלמו מהבקשה הישראלית להתחשב באינטרסים האסטרטגים של ישראל. במקרה הפחות טוב הם יראו לנו את הדלת ויאחלו לנו בהצלחה עם איראן, טורקיה וערב הסעודית. אנחנו חיים בעידן בו העניין של ארה״ב במזרח תיכון דועך ככל שתפוקת הנפט והגז באמריקה גדלה, ולכן הברית עם ישראל הופכת לפחות ופחות חשובה. האם אנחנו רוצים שנוסף לחוסר העניין האמריקאי באזור תהיה הדעה שישראל משתפת פעולה עם יריבה של ארה״ב? זכרו שיש תמיכה דו-מפלגתית למדיניות נוקשה מול סין. אם ישראל תיתפס בוושינגטון כמדינה שותפה לסין, התמיכה הפוליטית בנו היא שתפגע.

לעומת תרחיש כזה, חשבו על היתרונות בלפעול כבר היום לעצב את יחסינו עם סין. אנו נוכל לקבוע את טיב היחסים, מידת ואופי הפיקוח עליהם ולהציג לאמריקאים את תפיסתנו האסטרטגית שתיקח בחשבון את הצרכים והרצונות שלנו והתחשבות באינטרסים האסטרטגים של ארה״ב. במצב כזה האמריקאים הם שיגיבו לנו, ינהלו משא ומתן על המסגרת שאנחנו נקבע ואנחנו נוכל לשמור על האינטרסים האסטרטגים שלנו. לקונגרס יהיה יותר קל לקבל את היחסים שלנו עם סין אם ידע שהם עוצבו בעצה אחת ארה״ב.

אולם לא היחסים עם האמריקאים צריכים להיות הסיבה העיקרית שלנו לחשוב מחדש על היחסים עם סין, אלא סין עצמה. סין אינה אוהבת ישראל, אפילו לא ידידה. כן, היחסים עם סין מציעים לישראל הזדמנויות חדשות – כפי שיחסים עם כל מדינה זרה מציעים. אך לפתוח את השערים לסין ללא הגבלה היא טעות חמורה, טעות שנובעת מחוסר הבנה מי זו בדיוק סין שעמה אנו מתקשרים. כפי שדו״ח המחקר של RAND עצמו קובע, בישראל חסר בסיס ידע על סין המודרנית, האינטרסים שלה וההתנהגות שלה. ״קיסר אדום״ הוא תרומה קטנה לבסיס הידע הזה ועם מה שכבר למדנו על סין אנחנו יכולים בקלות יחסית להראות שהדבר הנכון ביותר לישראל הוא לנקוט במדיניות ״כבדהו וחדשהו״ כלפי סין.

העניין הסיני בישראל

בשביל להסביר את הטעות בגישה הנוכחית של ממשלת ישראל לסין אנחנו צריכים להתחיל בלמה סין מתעניינת בקשר אתנו. לסין יש שלושה אינטרסים מרכזיים בקשר שלה עם ישראל: הראשון הוא ללמוד מישראל איך יצרה את כלכלת החדשנות שלה. סין מעוניינת ללמוד מישראל כיצד ליצור כלכלת חדשנות מקומית אצלה בבית. ישראל נתפסת ובצדק כמדינה של חדשנות שהצלחתה לא קשורה לגודלה הפיזי או העושר שלה במשאבים [ראו לדוגמה כאן]. סין רוצה ללמוד מישראל את הכלים והמדיניות הנדרשים בשביל שתוכל גם היא להפוך ל״מדינת חדשנות״ [ראו לדוגמה את הדברים שאמר הנציג הסיני בפתח הקמת מרכז חדשנות סין ישראל כאן].

האינטרס השני של סין הוא להשיג טכנולוגיות ישראליות לצרכי סין. חברות היי-טק ישראליות פועלות בתחומים בעלי עניין לסין כמו בינה מלאכותית, חקלאות, אבטחה ושבבים. רכישה של החברה, או אפילו השקעה משמעותית בה, יכולה לתת לסין גישה לטכנולוגיה ולהשתמש בה לצרכיה שלה. לחברות ישראליות יש גם יתרון על חברות אמריקאיות משום שלישראל אין גוף מפקח על השקעות זרות כמו CFIUS (Committee on Foreign Investment in the United States). יותר קל לקנות חברה ישראלית שעוסקת באינטליגנציה מלאכותית מלקנות את המתחרה האמריקאית שלה.

האינטרס השלישי הוא לצרף את ישראל ל״דרך המשי החדשה״. ישראל נמצאת במיקום גיאוגרפי טוב – היא קרובה לים התיכון, הים האדום ותעלת סואץ. היא מדינה יציבה יחסית, עם הון אנושי גבוה, שקט ביטחוני וסביבה עסקית פשוטה יחסית לשאר האזור. הקמה של נמלים, רכבות ומרכז לוגיסטי גדול בישראל תיתן לסין נוכחות חשובה באגן הים התיכון ותהיה חוליה נוספת ב״דרך המשי הימית״ הנמתחת בין מזרח אסיה לאירופה.

כל אחד מהאינטרסים האלו עלול להביא לאתגר או איום אסטרטגי על ישראל. נתחיל מהחדשנות. סין קבעה לעצמה מטרה לשדרג את הכלכלה שלה מכלכלה מבוססת ייצור המוני וזול לכלכלת היי-טק וידע. לשם כך סין הכריזה ב-2015 על תוכנית ״תוצרת סין 2025״, שהיא המחולל העיקרי של החדשנות הסינית שראינו בשנים האחרונות. יש אבל בעיה עם ״תוצרת סין 2025״ – היא קוראת לא רק לשדרוג הכלכלה, אלא גם לעצמאות טכנולוגית. ״תוצרת סין 2025״ מדגישה שהתעשייה הסינית צריכה להקטין את התלות בטכנולוגיה ורכיבים זרים ולהסתמך על ייצור וחדשנות מקומית [ראו כאן]. כלומר המטרה של סין אינה לשלב את ישראל בתוך כלכלת חדשנות מקומית, אלא ליצור כלכלת חדשנות שתהיה עצמאית מישראל ועלולה אף להתחרות בישראל. לכל הפחות כלכלת חדשנות כזו עלולה למשוך הון זר מישראל לסין.

הרצון בעצמאות טכנולוגית אינו מקרי או זמני, אלא נובע מהרצון של סין להיות בטוחה שתוכל לעמוד בפני לחץ זר, במיוחד לחץ מארה״ב. תלות בטכנולוגיה זרה הופכת את הכלכלה הסינית לפגיעה ואת הפגיעות הזו יכולה ארה״ב לנצל כפי שהיא עושה היום בסכסוך הסחר, לדוגמה בסנקציות על חוואווי או הסנקציות על ZTE [מקור]. שימוש בטכנולוגיה ישראלית אינו פותר את הבעיה, משום שכל חברה ישראלית שעובדת בסין תפסיק את הפעילות שלה ברגע שסנקציות אמריקאיות יוכרזו. סין לכן תלמד מישראל, תיישם את השיעורים מישראל ותפתח סביבת חדשנות שאינה תלויה בישראל.

מכאן לרכישה של טכנולוגיות ישראליות. בשביל להבין את הבעיה האסטרטגית ברכישה והשקעה בטכנולוגיות ישראליות ע״י חברות סיניות צריך קודם להבהיר שמבחינה אסטרטגית אין הבדל בין חברה סינית בשליטת הממשלה ובין חברה סינית ״פרטית״. למה? נתחיל מזה שיש נוכחות מפלגתית משמעותית גם בחברות פרטיות בסין, כולל בהנהלה הבכירה שלהן [ראו כאן]. מנכ״לים מצטרפים למפלגה הקומוניסטית כחברים בשביל להבטיח תמיכה כלכלית מהמפלגה ו – בשביל לוודא שהם לא ימצאו את עצמם בצד הלא נכון של החוק. כזכור תחת סעיף 105 של חוק העונשין הסיני כל אדם יכול למצוא עצמו בכלא משום ״חתירה תחת כוחה של המדינה״ [ראו כאן]. מה נחשב בתור ״חתירה תחת כוחה של המדינה״? כל מה שהמדינה מוצאת לנכון. בסין שלטון החוק לא קיים – בתי המשפט כפופים למפלגה – ולכן המדינה שולטת באופן אבסולוטי. חברה פרטית לא באמת קיימת במצב כזה – מנכ״ל חברה שיסרב לשתף פעולה עם המדינה עלול למצוא עצמו בכלא משום ש״חתר תחת כוחה של המדינה״.

אם אין קו מפריד ברור בין חברה פרטית לחברה ממשלתית, אם אין שלטון חוק תקין, פטנט שנמכר לחברה פרטית בסין עלול להגיע לידי ממשלת סין. טכנולוגיה ישראלית בבעלות סינית, או אפילו חשופה לעיניים סיניות, עלולה להגיע ליישומים צבאיים סינים ולשמש את הרפובליקה העממית בפעילות שנויה במחלוקת כמו במדינת המשטרה של שינג׳יאנג או נגד המפגינים בהונג קונג.

יש כאן שתי בעיות: פגיעה במעמד הבינלאומי של ישראל ופגיעה בביטחון ישראל. הפגיעה במעמד הבינלאומי תקרה אם ימצא שטכנולוגיה ישראלית משמשת למעקב אחר אויגורים בשינג׳יאנג או לזיהוי מפגינים בהונג קונג. ישראל תיתפס כמי שעוזרת לדיכוי במדינה הסינית, מה שעלול להביא לביקורת מצד מדינות מערביות ובראשן ארה״ב. אני יודע שרבים בישראל לא לוקחים ברצינות את התפיסה הבינלאומית שלנו כי ״או״ם שמום״, אבל כמדינה שרוצה להפוך לכוח משמעותי התדמית שלנו חשובה לא פחות מהכוח הקשה שלנו.

הפוטנציאל בפגיעה בביטחון ישראל נובע מהיחסים הטובים של סין עם מדינות יריבות לנו. לסין יש יחסים קרובים עם איראן וערב הסעודית, שתי מדינות שסין מכרה להם טכנולוגיה צבאית בעבר, כולל בתחום הטילים והטכנולוגיה הגרעינית, ושומרת על יחסים קרובים עם שתיהן [מקור]. סין גם אינה מכירה בחמאס כארגון טרור [מקור] ובנקים סינים היו מעורבים לכאורה בהלבנת הון ומימון ארגוני טרור [ראו כאן וכאן]. ברור שיש לסין עניין לשמור על קשר טוב עם המרחב הערבי ועם איראן, קשר שכולל גם מכירת ציוד צבאי. מה נעשה אם חברה סינית תמכור מוצר ביטחוני הכולל טכנולוגיה ישראלית ליריבה? נאמר מערכת תקשורת לוויינית לאיראן, או מל״טים עם מצלמות ביומטריות לסעודיה? יש חשיבות בפיקוח על השקעה סינית גם בטכנולוגיות שנראה שהן רחוקות מיישום צבאי במבט ראשון, משום הפוטנציאל שלהן בכל זאת לשמש ביישומים צבאיים כאלה ואחרים.

לבסוף, דרך המשי החדשה. ההשקעה הסינית בתשתיות בישראל, במיוחד בנמלים, עוררה לא מעט פאניקה וקריאות להקים מנגנון פיקוח על הפעילות הסינית, במיוחד בתחום הבנייה. המבקרים את הפעילות הסינית טענו שהיא חושפת את ישראל ללחץ פוליטי וריגול מסין, ועלולה גם לפגוע ביחסים בינינו לבין האמריקאים, לדוגמה ע״י הימנעות הצי השישי מביקור בנמל חיפה. מה שחסר אבל בביקורת הוא תקדים שמראה שנמלים הנבנים ע״י סין הופכים לבסיסים סיניים. אם אין חשש שהפעילות הסינית בישראל תביא את הצי הסיני אלינו, למה למנוע מחברות סיניות להתמודד במכרזים להקמת תשתית? הן בדרך כלל זולות יותר מהמתחרות המערביות שלהן. למה שלא נשתמש בהן?

במילה אחת: גִ’יבּוּטִי.

נמל אזרחי היום, בסיס צבאי מחר

באוגוסט 2017 סין חנכה באופן רשמי בסיס ימי, מה שהיא קוראת לו ״מרכז לוגיסטי״, בג׳יבוטי, מדינה קטנה בקרן אפריקה [מקור]. לטענת סין מטרתו של הבסיס להיות מרכז אספקה לספינות חיל הים הפועלות בקרן אפריקה נגד פיראטים, אך אנליסטים מעריכים שהבסיס נבנה גם כדי לשמש לאיסוף מודיעין ולוחמה בטרור [מקור]. לפי צילומי לוויין נראה שהבסיס גם מתוכנן לתמוך בהפעלת מסוקים, דבר שיאפשר לסין לפעול ברחבי קרן אפריקה [מקור].

מה שמעניין בנוגע לג׳יבוטי הוא שהקמת הבסיס הסיני הוא עוד שלב במסכת יחסים ארוכה ומורכבת בין המדינה הקטנה והענק הסיני. דו״ח של המרכז לניתוח ימי (Center for Naval Analyses) מראה שהבסיס הוא עוד שלב ביחסים בין סין וג׳יבוטי והוא מבוסס על שלבים קודמים ביחסים. לפני הקמת הבסיס חברות סיניות השקיעו והקימו תשתיות במדינה והדרגים הצבאיים והפוליטיים ניהלו מספר מפגשים שמטרתם להגדיל את שיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי בין המדינות [מקור]. מה שבמיוחד מרתק – ורלוונטי מאוד לנו – הוא שחברות סיניות מימנו והקימו נמל ימי במדינה קודם להקמת הבסיס הסיני, והנמל ישמש ביחד עם הבסיס כדי לתמוך בפעילות הצי הסיני.

הקיום של נמל ימי ליד הבסיס אינו מקרי. לפי הדו״ח חוקרים סינים מהמכון למחקר ימי המליצו לחיל הים הסיני להעדיף הקמת בסיסים ליד תשתית שהוקמה או מופעלת ע״י חברות סיניות. הקמה של בסיסים ליד תשתית סינית מאפשרת לצי להרחיב את פעילותו ומבטיחה לו עורקי תחבורה במדינה.

המקרה של ג׳יבוטי הוא תקדים ברור של הקמת תשתית צבאית סינית המתבססת על נוכחות תשתית אזרחית סינית. לא קשה לדמיין איך אחד מביא לשני. תחילה המדינה המארחת רואה עלייה בהשקעה ובפעילות הסינית בה. ההנהגה שמחה בהקמת פרויקטים שתומכים בכלכלה ונותנים לה נקודות בדעת הקהל. לאחר מכן מגיע שיתוף הפעולה הביטחוני-מדיני ומתקיימות פגישות בין דרגים בכירים בצבא ובהנהגה עם סין, פגישות בהן סין מתחילה להעלות את הרעיון של נוכחות צבאית. משם זה ממשיך ומתקדם – תרגיל צבאי פה, שיתוף פעולה שם, והרעיון של בסיס צבאי סיני הופך מהזוי לטבעי. זו בדיוק אסטרטגית ההשפעה הסינית, הטיה ושינוי איטי של דעת היריב מבלי שישים לב אליה [ראו כאן].

הפעילות הסינית כאן בישראל בונה לחץ פוליטי על ההנהגה שלנו. בסיס צבאי של סין כרגע נראה הזוי. אך בעוד עשור? הדרגים הבכירים שלנו היום מקיימים פגישות מול מקביליהם הסינים, דרגים אזרחיים וצבאיים [מקור]. ישראל וג׳יבוטי גם דומות בחשיבותן הגיאוגרפית – ג׳יבוטי יושבת בפתח הים האדום, ישראל מחברת בין הים האדום והים התיכון. בסיס סיני בחיפה או אשדוד יאפשר פעילות צבאית לאורך אגן הים התיכון, מתעלת סואץ עד טורקיה ויכסה חלקית את נתיבי הסחר החשובים לסין לאירופה ואת שדות הגז החדשים המתגלים במזרח הים התיכון. גיאופוליטית, לסין יש אינטרס ברור בנוכחות קבועה בישראל.

הדבר היחיד שמונע נוכחות כזו הוא הקשר בינינו לבין ארה״ב, דבר המעלה שאלה חדשה: האם טוב שישראל ממשיכה לשמור על הקשר שלה עם ארה״ב, גם במחיר התרחקות ממעצמות אחרות?

לא אותו סוג של מעצמה

אפתח בהבהרה: אני תומך גדול בעצמאות אסטרטגית למדינת ישראל. אני מאמין שישראל צריכה לפעול להפוך את עצמה לכוח העומד באופן עצמאי בעולם, ללא תלות באף מעצמה אחת ש״תגן עליו״. כמובן שקשרים עם מעצמות הם חשובים, אך הם לא אמורים לבוא על חשבון האינטרסים הלאומים שלנו או לצמצם את מרחב הפעולה שלנו.

אחת הדרכים להשיג עצמאות אסטרטגית היא לאזן בין כמה מעצמות מתחרות. במקום להיות במחנה רק של מעצמה אחת, מדינה יכולה להיות בקשר עם כמה מעצמות. אם מעצמה אחת הופכת אגרסיבית מדי, מאיימת על האינטרסים של המדינה, המדינה יכולה להתקרב למעצמה אחרת ולהשתמש בה כדי לאזן את המעצמה הראשונה. אלו יחסים דינמיים שמבוססים על איזון מתמשך ויכולים להתקיים רק במקום בו אף מעצמה לא תהיה מוכנה שיריבתה תקבל אותו.

הרעיון האסטרטגי שקרבה לסין נותנת לישראל חופש גדול יותר הוא נכון בבסיסו. גיוון מקורות ההשקעה בישראל וגיוון השווקים מהם היא מייבאת ואליהם היא מייצאת הוא דבר מצוין. לשמור על יחסים דיפלומטים חיוביים עם כמה שיותר מדינות הוא גם דבר מעולה. להחליט שאנחנו נוטשים או מתרחקים מארה״ב בשביל קשר עם סין היא טעות אסטרטגית.

סין היא לא ארה״ב. סין לא מחפשת להקים מערכת בריתות וליצור מחנה ״סיני״ שאותו היא תוביל מול המחנה האמריקאי. שי ג׳ינפינג אמר זאת בפירוש בנאום ב-2017, נאום שהבאתי בעבר ואני רואה חשיבות לחזור ולצטט ממנו ישירות:

“We call on the people of all countries to work together to build a community with a shared future for mankind […] We should resolutely reject the Cold War mentality and power politics, and take a new approach to developing state-to-state relations with communication, not confrontation, and with partnership, not alliance”

שי ג׳ינפינג מתנגד לתפיסת המלחמה הקרה של בריתות ומחנות ומבקש ליצור גישה חלופית, של שותפות וקהילה בעלת עתיד משותף לאנושות. זה הניסוח המודרני של שי לרעיון ״כל שתחת השמיים״, בו סין היא המרכז העולמי המוכר ככזה ע״י מדינות העולם. בתמורה להכרתן סין נותנת להן גישה כלכלית אליה אך היא אינה מתחייבת להגן עליהן או לפעול להסדיר את היחסים ביניהן.

כשאנחנו חושבים שהברירה היא בין סין לארה״ב, הברירה היא באמת בין ארה״ב או כלום. סין אינה מעוניינת במחנה סיני חדש שיעמוד מול ארה״ב ובעלות בריתה. המטרה של סין היא להבטיח זרם יציב של משאבים אליה ומוצרים ממנה. המטרה הזו עומדת מאחורי ״דרך המשי החדשה״ והמטרה הזו עומדת מאחורי ההשתתפות הסינית במשימות שלום בעולם. סין לא תפעל להביא שלום במזרח התיכון, לקרב את איראן וסעודיה או למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני. היא וודאי לא תפעל להשתמש בזכות הווטו שלה להגן על ישראל בזירה הבינלאומית. אמרתי ואומר זאת שוב ושוב עד שהנקודה תקלט: סין מעוניינת בשמירת שלטון המפלגה הקומוניסטית. כל מה שלא משרת את המטרה הזו לא חשוב.

התקרבות שלנו לסין על חשבון היחסים עם ארה״ב תהיה פגיעה אסטרטגית בנו. סין לא תחליף את ארה״ב ככוח ידידותי לנו ולא תרצה לקחת תפקיד של מתווך שלום אזורי. סין גם נמצאת בניגוד אינטרסים אסטרטגי עם מדינת ישראל משום התלות שלה באיראן וסעודיה לנפט והערך הכלכלי הגדול יותר של המרחב הערבי לעומתנו. סין לא נכנסת למזרח התיכון בשביל לקדם שלום וזכויות אדם, היא נכנסת בשביל לעשות עסקים. זה תלוי בנו להבטיח שאנחנו מרוויחים מהכניסה הסינית ומצמצמים את ההשפעה השלילית שלה.

גישה חדשה

בואו ונסכם על מה דיברנו עד עכשיו: הכניסה הסינית לישראל מאיימת להביא השפעה לא רצויה של סין עלינו, לפגוע ביחסים האסטרטגים שלנו עם ארה״ב, להקטין את היתרון הטכנולוגי שלנו ולהעביר טכנולוגיות ישראליות לשימוש סיני, דבר שעלול להוביל להעברת טכנולוגיות למדינות עוינות או לפגוע במעמד הבינלאומי שלנו אם ישתמשו בטכנולוגיות כחול-לבן לדיכוי ההפגנות בהונג קונג או במדינת המשטרה של שינג׳יאנג. יש כאן גם סוגיה מוסרית ואעסוק בה לקראת סוף הפרק.

עם כל האיומים הפוטנציאלים מהקשר עם סין, אינני מכחיש שהקשר מביא גם הזדמנויות חדשות למשק הישראלי. השקעות סיניות יכולות לעזור לנו בהקמת תשתיות לאומיות, הן יכולות לתת דחיפה משמעותית לשוק ההיי-טק המקומי ויש לסין וישראל עניין משותף בפיתוח טכנולוגיות חדשות בתחומי החקלאות, המים, אנרגיות חלופיות והמאבק במדבור. כן, אנחנו צריכים להעדיף את היחסים שלנו עם ארה״ב על-פני היחסים עם סין, אך אנחנו לא צריכים לוותר על היחסים עם סין. התחרות האסטרטגית בין ארה״ב לסין היא העניין שלהן – שלא נוגע אלינו ישירות. לכן כל כך חשוב שאנחנו ניזום ונקבע את אופי והיקף היחסים עם סין, לפני שארה״ב תדחק אותנו לקיר. זה האינטרס האסטרטגי שלנו, לא משנה איך תהפכו את זה.

אני מציע שמדינת ישראל תפעל בהתאם לשלושה קווים מנחים: הראשון הוא שקיפות ופיקוח בפעילות הסינית בארץ. לא כל השקעה סינית היא איום בטחוני, אך בשביל לדעת מה כן ומה לא מדינת ישראל חייבת לקבל תמונה מלאה וברורה של היקף הפעילות הסינית בארץ ולהחזיק בכלים לנטר ובמקרה הצורך לחסום פעילות כזו. הקו השני הוא צמצום הקשר עם ישויות סיניות, בבעלות ממשלתית או פרטית, המעורבות בפעילות שנויה במחלוקת של סין בשינג׳יאנג, הונג קונג וים סין הדרומי. הקו הזה מצמצם את הסיכון שישראל תהיה חשופה לסנקציות אמריקאיות עתידיות. הקו הזה גם נכון מוסרית, כפי שעוד אטען. לבסוף, ישראל צריכה לשאוף לשיתוף פעולה עם סין בתחומים בעלי עניין לשתי המדינות, מוודאת ששיתוף הפעולה הוא win-win לשתיהן. אלו שלושת הקווים שאני חושב שצריכים להנחות את ישראל בגיבוש המדיניות שלה מול סין. בשורות הבאות אבקש לפרט ולהבהיר למה בדיוק כוונתי בכל קו ומה הצעדים הקונקרטיים שכדאי למדינת ישראל לנקוט על-פיהם.

ראשון, שקיפות ופיקוח. חלק מהפאניקה שהפעילות הסינית מעוררת בישראל נובע מהיעדר שקיפות על היקפה והרכבה והיעדר דיון ציבורי בנוגע אליה. היעדר פיקוח גם יכול לגרום למצב בו גוף מקומי פועל מבלי להתחשב בהכרח באסטרטגיה הלאומית. קחו לדוגמה את ההכרזה של עיריית אשדוד שהיא חתמה על הסכם שיתוף פעולה עם ממשלת סין להצטרפותה ל״דרך המשי החדשה״ [מקור]. האם הדבר נעשה באישור ממשלה? האם עיריית אשדוד התייעצה עם נציגי מערכת הביטחון או המועצה לביטחון לאומי? האם הם מחויבים לכך? אם לא – מדוע לא? אשדוד היא עיר נמל חשובה למדינת ישראל ויכולה להיות חלק מפרויקט לחיבור הים האדום לים התיכון. האם אנו רוצים שהסינים יהיו עם נוכחות משמעותית בעיר? ומה בדיוק התחייבה סין להקים בעיר אשדוד ואילו התחייבויות נתנה העיר אשדוד בתמורה? כל אלה שאלות שצריכות להיות בדיון הציבורי ולקבל מענה, אך מענה כזה לא יהיה כל עוד אין שקיפות ואין פיקוח.

הכנסת והממשלה יכולות יחד לשפר את המצב, כל אחת בתחומה. הכנסת יכולה לקבוע, אם בתיקון לחוק או חקיקה נפרדת, שהממשלה תגיש אחת לשנה לוועידת החוץ והביטחון דו״ח חשוף לציבור על הפעילות הסינית בארץ. מומלץ שהדו״ח יכלול: היכן ובאיזה היקף משקיעות חברות סיניות בכלכלה, אילו מהן חברות פרטיות ואילו חברות בבעלות ממשלתית; תשתיות לאומיות בהן חברה סינית מקימה או מפעילה את התשתית; באילו מכרזים ממשלתיים התקבלו הצעות מחברות סיניות, מי החברות ומה מטרת המכרז (הקמת תשתית, תפעול וכדומה); הסכמי שיתוף פעולה בין ישראל וסין קיימים ושנחתמו בשנה החולפת, כולל הסכמי שיתוף פעולה של גופים אקדמיים בארץ; אירועי סייבר שמקורם בסין, דוגמת ניסיונות פריצה או השתלטות על נכסים לאומים, כולל התעשיות הביטחוניות.

דו״ח מקיף בסגנון הזה, שיתפרסם פעם בשנה לעיון כל הציבור, ייתן למחוקק ולציבור הבנה טובה על היקף ואופי הפעילות הסינית. הוא בו זמנית יעזור לנו לראות את המקומות בהם צריך לדאוג לאינטרס הלאומי ויוריד את התגובה השלילית לפעילות הסינית בארץ. אם כולנו נדע מה בדיוק עושה סין בארץ, הדיון בפעילות יהיה מבוסס עובדות ולא הפחדות. שקיפות כרגיל היא התרופה הטובה ביותר.

הממשלה יכולה, אם על בסיס החלטת ממשלה או חקיקה, להקים ועדה לפיקוח על השקעות זרות בארץ. ועדה כזו צריכה להיות בעלת מנדט דומה ל-CFIUS האמריקאית, כך שהיא תוכל לחקור ובמקרה הצורך לשנות או לבטל כל השקעה או רכישה של גוף זר חברה ישראלית. מוצע שמנדט הועדה יהיה כזה בו בעלי עניין יוכלו מרצונם ליידע את הועדה ולקבל אישור עקרוני להמשך ההתקשרות, אך אי-יידוע הועדה לא יהיה בו למנוע ממנה לחקור את ההתקשרות ובמקרה הצורך לבטל אותה. מנדט כזה יבטיח למדינה את היכולת לשנות השקעות שפוגעות באינטרסים שלה ויעודד חברות להיות שקופות בנוגע להתקשרות שלהן עם סין. המנדט של הועדה צריך לכלול גם השקעות ורכישות בתחומי הסייבר וההיי-טק, במיוחד טכנולוגיות בעלות שימוש כפול, אזרחי וצבאי.

הועדה צריכה לכלול את תחומי הסייבר וההיי-טק משום החשיבות הגדולה שלהם ליישומים צבאיים מתקדמים. המוקד המרכזי של ההשקעות הסיניות בארץ היא בתחומים אלה, כך שאם אנחנו מחריגים אותם אנחנו קודם כל הופכים את הועדה לקישוט יותר מגוף בעל משמעות ונמנעים מלצמצם את הסיכון שסין תשמש בטכנולוגיות כחול-לבן באופן שיפגע בישראל. בשביל לצמצם את הסיכון מהשקעות סיניות אנחנו חייבים ועדה בעלת יכולת אכיפה ומנדט רחב, שתוכל להתייחס לכל השקעה שעלולה לפגוע באינטרסים הלאומיים שלנו.

כמובן, המטרה היא לא לעצור את ההשקעות הסיניות, אלא לוודא שהאינטרס הלאומי נלקח בחשבון כשהשקעה כזו מאושרת. בשביל להבטיח שהועדה תתחשב לא רק בשיקול בטחוני צר אלא בכל התמונה האסטרטגית, כולל שיקולים כלכלים, טוב שהיא תשב במשרד ראש הממשלה ותורכב מנציגים ממשרדי האוצר, הכלכלה, החוץ, הביטחון והמשפטים, עם מעמד משקיף לנציגים מהמטה לביטחון לאומי והמועצה הלאומית לכלכלה.

עד כאן לקו הראשון, שקיפות ופיקוח.

הקו השני הוא צמצום הקשר עם ישויות סיניות המעורבות בפעילות שנויה במחלוקת בהונג קונג, שינג׳יאנג או ים סין הדרומי. מהי פעילות שנויה במחלוקת? לדוגמה מעורבות בהקמה והפעלה של מנגנוני הפיקוח והדיכוי בשינג׳יאנג, הפעלת תוכנות וכלים נוספים לאיתור ופגיעה במפגינים בהונג קונג, השתתפות בהקמת תשתית צבאית בים סין הדרומי. כל פעילות שיש בה פגיעה בזכויות אדם בסיסיות לפרטיות וביטחון, או פעילות שנויה במחלוקת בזירה הבינלאומית, היא פעילות שישראל לא רוצה ולא צריכה שיהיה לה קשר אליה.

למה? כי אם האמריקאים יחליטו להפעיל סנקציות על גופים שמעורבים בפעילות כזו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בצד הלא נכון של הסנקציות. דמיינו שחברה שמפעילה את הרכבת הקלה בת״א פתאום תהיה תחת סנקציות אמריקאיות בגלל הקמת תשתית צבאית בים סין הדרומי – נצטרך לסלק אותה ולחפש חברה מחליפה. זה עלול לקחת שבועות, חודשים, ואפשר וגם יהיו קנסות שנצטרך לשלם ותהליך ארוך ומייגע של ניתוק קשרים. במקום להיכנס למיטה חולה אנחנו יכולים מראש לחסום כל חברה סינית שתמצא מעורבת בפעילות כזו מהשתתפות במכרזים ממשלתיים או השקעה בישראל.

אתם כמובן חוששים שהסינים יזעמו על צעד כזה. זו זכותם המלאה לזעום. טוב יהיה אם נזכיר להם שהם סירבו שעובדים סינים יועסקו ביהודה ושומרון [מקור]. ברור לי למה סין דרשה זאת – היא לא רצתה לעורר את זעם הרחוב הערבי. גם אנחנו לא רוצים לעורר את זעמה של ארה״ב. למה הצעד לגיטימי כשנעשה ע״י סין ועל-ידינו לא?

יותר מזה – זה הצעד הנכון מוסרית במקרה של שינג׳יאנג והונג קונג. זו זכותה של ממשלת סין להגן על אזרחיה ועל שטחה. זו זכותו של העם הסיני לבחור בעצמו את דרכו. ישראל לא צריכה לנסות להשפיע על המדיניות הסינית או להתוות את דרכה של סין. אך זו חובתה של ישראל להימנע מלעזור לממשלת סין לפגוע בזכויות הבסיסיות של אזרחיה לחיים, פרטיות וביטחון. איך אנחנו יכולים לשמור על הזכויות האלו כאן אצלנו בבית ובו בזמן לעזור בפגיעה בהן במדינה אחרת? הנחת יסוד של זכויות אדם היא האוניברסאליות שלהם. אם אנחנו מוכנים לעזור בפגיעה בהן במקום מחוץ לישראל, אנחנו פוגעים, גם אם באופן לא מורגש, בחשיבותן כאן אצלנו. אנחנו לכל הפחות מפתחים גישה צינית אליהן.

מול עמדה כזו יש הטוענים שאם אנחנו לא נמכור לסינים ״מישהו אחר כן״ ולכן זה לא באמת משנה מה נעשה. טיעון כזה מפספס את הסיבה למה העמדה ננקטת מלכתחילה – הסיבה שאנחנו מונעים התקשרות שלנו עם פעילות שנויה במחלוקת של סין היא בשביל שאנחנו לא נהיה מעורבים. אם חברה צרפתית, אמריקאית או יפנית רוצות להיות מעורבות – זו החלטתן. אנחנו נהיה נקיים.

הקו השלישי והאחרון הוא לחפש שיתוף פעולה במקומות בהם יש לישראל וסין עניין משותף ובהם אין חשש לטכנולוגיה בעלת שימוש כפול. שוב, המטרה היא לא לחסום את הפעילות הסינית בארץ – היא לסנן ולכוון אותה כך שנפיק את המרב והמיטב ממנה. יש נושאים שרלוונטיים לשתי המדינות ובהם אין חשש לשימוש כפול או שימוש שנוי במחלוקת. לדוגמה סין מתמודדת עם מדבור רחב היקף, שעלול לפגוע בתפוקה החקלאית שלה [מקור]. פיתוח כלים וטכנולוגיות למאבק במדבור, לשימוש חכם יותר במשאבים, להגדלת התפוקה החקלאית ומציאת מקורות חלופיים למים רלוונטיים לסין ולנו. לסין ולנו יש גם עניין משותף בפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים, רובוטים רפואיים, שיקום סביבתי ועוד. בכל התחומים האלו יכול להיות שיתוף פעולה פורה בין ישראל וסין, שיתוף פעולה שיתרום לאזרחים בשתי המדינות.

סיכום

סין החדשה עבור ארה״ב היא יריבה אסטרטגית במזרח אסיה ובסדר העולמי. עבורנו היא מביאה איומים והזדמנויות, דבר שמחייב אותנו לנקוט משנה זהירות ולקחת את היוזמה לעצב את היחסים בינינו בהתאם לאינטרסים האסטרטגים שלנו. ברור לי שסין אינה בראש סדר היום הלאומי, אך עדיף לנו לפעול עכשיו מלהמתין למשבר בשביל לטפל בבעיה. בהצלחה לנו.




פרק 51 – קיסר אדום: אמריקה וסין

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הרצאות ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

תקראו לו משוגע, תקראו לו חסר-אחראיות, תאמרו שאין לו מושג – אך דונאלד טראמפ בנוגע לסין עושה את מה שהממסד האמריקאי היה צריך לעשות כבר לפני שני עשורים. בפרק היום נראה איך נשיאים שונים התייחסו באופן דומה לסין, האסטרטגיות האמריקאיות לסין ולמה התחרות של דונאלד טראמפ היא כאן כדי להישאר.

בואו ונחזור לרגע בקצרה על מה שדיברנו בפרק הקודם: סין עומדת בפני הידוק מחדש של אחיזת המפלגה במדינה. למען האמת התהליך כבר התחיל עוד מימיו הראשונים של שי ג׳ינפינג, ואנחנו עתידים לראות אותו משתכלל ומתרחב, והוא יקיף בעזרת מערכת הדירוג החברתי את כל היבטי החיים של הסיני הממוצע. במקביל להידוק האחיזה המפלגה הקומוניסטית מחליפה את ההבטחה שלה לעם הסיני מ״שפע ושגשג חומרי״ ל״תחייה לאומית״ של האומה וחזרתה כמרכז הכלכלי, הטכנולוגי והפוליטי של העולם. סין הזו, סין של דיכוי מבית ואגרסיביות כלפי חוץ, פועלת ותמשיך לפעול לשנות את אופיו של הסדר הליבראלי לכזה שיתאים לה, מקדמת את הפרשנות שלה לזכויות אדם, לחירות ושלטון החוק.

הקטע האחרון הוא חשוב, חשוב מאוד. רבים כשהם דנים במקומה של סין בעולם מתעלמים מהנקודה שסין היא בו זמנית שחקנית אחראית בסדר העולמי ושחקנית רוויזיוניסטית בו. הסדר העולמי הנוכחי משרת את הצרכים הכלכליים של סין, מבטיח לה זרימה יציבה של משאבים אליה וייצוא מוצרים ממנה. סין צריכה שהסדר העולמי יתפקד, לפחות עד שהיא תוכל להגן על נתיבי המסחר שלה ללא הצי האמריקאי. באותו זמן היא משנה את אופיו של הסדר הבינלאומי מסדר ליבראלי לאוטוקרטי, אם לא טוטאליטרי, שבו משטרים לא-דמוקרטים יכולים להיות בטוחים שהפעולות שלהם במדינתם לא יענו בביקורת ואולי בסנקציות מצד העולם. בסדר כזה סין תהיה בטוחה יותר מסנקציות והשלטון הקומוניסטי בה ייתפס לא רק כמשהו נורמאלי אלא אפילו מודל ראוי לחיקוי. לכן צודקים מי שאומרים שסין היא שחקנית אחראית בסדר העולמי, אך מפספסים – אולי מתעלמים – שהיא גם שחקנית רוויזיוניסטית בו.

מדוע זה חשוב? הוויכוח שקיים היום בוושינגטון בנוגע לאסטרטגיה שעל ארה״ב לנקוט כלפי סין מתעלם מהמורכבות של סין כשחקן גלובאלי. אלה שתומכים בהמשך היחסים עם סין מתעלמים מהשפעתה המזיקה על זכויות האדם בעולם. הם גם מתעלמים מהשפעתה המזיקה על זכויות אדם בארה״ב עצמה.

בפרק היום אנסה להציג תמונה תמציתית של גישת ארה״ב לסין והמקום של סין בעולם. נראה את המרכיבים הדומים בין נשיאים שונים מאוד – ריצ׳ארד ניקסון וביל קלינטון, ג׳ורג׳ בוש האב וברק אובמה – נבין את החשיבות של ממשל טראמפ ליחסים ואנסה להציע מודיפיקציה של הגישה של טראמפ לסין במסגרת האסטרטגיה שהממשל שלו עצמו הגה – תחרות בין מעצמות.

בין בלימה להתקשרות

החשיבה האמריקאית על היחסים של ארה״ב וסין נעה בין שני מוקדים, בלימה והתקשרות (engagement). אסטרטגיה של בלימה קוראת להפעלת לחץ עקבי על סין במטרה למנוע את התפשטותה ולהכריח אותה לשנות את התנהגותה. בלימה יושמה נגד בריה״מ במהלך המלחמה הקרה בשביל למנוע את התפשטות הסובייטים באירו-אסיה. לעומת בלימה אסטרטגיה של התקשרות מבקשת לשנות את התנהגותה של סין ע״י יצירת קשרים ודו-שיח רציף בינה ובין ארה״ב. לפי התומכים באסטרטגיה של התקשרות, דו-שיח רציף וקשרים בין שתי המדינות יעודדו את הליברליזציה של החברה הסינית ויביאו לבסוף לדמוקרטיה ברפובליקה העממית של סין.

מאז ימיה הראשונים של הרפובליקה העממית החשיבה האסטרטגית של ארה״ב נעה בין שתי האסטרטגיות האלו. כך בשנות ה-50׳ וה-60׳ המוקדמות מצד אחד עמד הקונגרס שתמך בנקיטת אסטרטגיה תקיפה של הכלה, מושפע מהלובי הסיני של טאיוואן. מצד שני היה הנשיא דוויט אייזנהאואר (1953-1961) שתמך בהכרה דיפלומטית בסין הקומוניסטית ויצירת קשרי מסחר, מעין אסטרטגית התקשרות. אולם אייזנהאואר לא ביטא בפומבי את דעותיו, משום ש – כך לפי אייזנהאואר עצמו – ״יש יותר מדי חברי קונגרס שיצלבו כל מי שטוען בעד איזה מסחר בין המדינות החופשיות וסין הקומוניסטית״ [מקור].

הראשון לאותת בגלוי על שינוי בגישה כלפי סין הקומוניסטית ומי שלבסוף יביא להכרה הדיפלומטית בה היה ריצ׳ארד מ. ניקסון, שפרסם ב-Foreign Affairs ב-1967 מאמר בשם ״אסיה לאחר ווייטנאם״. בשנה בה פורסם המאמר ניקסון החל במסע הבחירות שלו להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות  – הוא עתיד לנצח במרוץ למועמדות ולנשיאות ולהיות נשיא ארה״ב ב-1969 – והוא כתב את המאמר ״אסיה לאחר ווייטנאם״ בשביל לשרטט את האסטרטגיה שלו למזרח אסיה.

במאמר ניקסון טען ובצדק שארה״ב היא מדינה פסיפית וחלק ממזרח אסיה. גם אחרי שהמלחמה בווייטנאם תסתיים, ארה״ב לא תוכל לעזוב את האזור. היא שותפה טבעית בו כמו יפן או אוסטרליה, והאזור יהפוך למרכז כלכלי חדש חשוב מאירופה. ניקסון ראה בציר הפסיפי את העתיד של ארה״ב וטען שאמריקה תהיה חייבת לנהל את האסטרטגיה שלה באזור ביחס לשלושת הכוחות האסיאתיים הגדולים: הודו, המדינה הלא-קומוניסטית המאוכלסת ביותר באסיה, יפן, המרכז התעשייתי של מזרח אסיה, וסין, המדינה המאוכלסת ביותר באסיה.

בהתייחסו לסין ניקסון כתב שהעולם אינו יכול שמיליארד מתושביו יחיו בבידוד, מטפחים פנטזיות של שנאה ואלימות. כן, העולם לא יהיה בטוח עד שסין תשתנה, אך השינוי הזה חייב לבוא דווקא ע״י שילובה של סין בעולם ולא בידודה. ניקסון הכיר ששילוב של סין במצבה הנוכחי, כדיקטטורה קומוניסטית הרואה עצמה כמובילת המהפכה העולמית, תהיה טעות חמורה. הוא גם הכיר שבידוד מוחלט של סין לא ישיג דבר חוץ מלעודד אותה להיות כוח גרעיני לא אחראי. הוא הציע לכן אסטרטגיה של ״הכלה ללא בידוד״, אסטרטגיה בה ארה״ב מכילה את סין הקומוניסטית ע״י בעלות בריתה באסיה בעודה מקיימת מגעים דיפלומטים עם סין לשנות את התנהגותה. ניקסון האמין שע״י שילוב שני קווי הפעולה, הכלה והתקשרות, סין תמתן את עצמה ותצטרף למשפחת העמים.

לאחר שנבחר לנשיאות ב-1969 ניקסון פעל לממש את החזון שלו לסין בסדר העולמי האמריקאי. ב-1971 הוא שלח את היועץ לביטחון לאומי שלו הנרי קיסינג’ר לביקור חשאי בסין שנועד להכין את השטח לקראת ביקורו של ניקסון במדינה. ב-1972 ניקסון עצמו ביקר בבייג׳ין, הביקור הראשון של נשיא אמריקאי ברפובליקה העממית. בביקור ההיסטורי ניקסון התניע את הנורמליזציה בין ארה״ב וסין הקומוניסטית, נורמליזציה שתגיע לשיאה בהכרה דיפלומטית מלאה של וושינגטון בבייג׳ין ב-1979 תחת ממשלו של קרטר. ההכרה בבייג׳ין לוותה בסילוק ההכרה הדיפלומטית של ארה״ב בממשלה הסינית הלאומנית בטאיוואן.

סילוק ההכרה בממשלה הסינית בטאיוואן לא הייתה דבר של מה בכך. הממשלה הלאומנית נלחמה ביחד עם ארה״ב נגד יפן הקיסרית במלחמת העולם השנייה והייתה ממייסדות האו״ם. רבים אולי לא יודעים אך הממשלה הלאומנית היא זו שהחזיקה בכיסא של סין במועצת הביטחון והיא זו שהייתה בעלת זכות הווטו עד שהוחלפה בסין הקומוניסטית. לאור הקשר ההיסטורי בין ארה״ב לטאיוואן הקונגרס האמריקאי העביר את חוק טאיוואן ב-1979 בתגובה להסרת ההכרה הדיפלומטית באי. לפי החוק ממשלת ארה״ב תפעל לטפח את קשריה עם טאיוואן ותחזיק בכוח צבאי מספיק בשביל להרתיע כל ניסיון לפגוע בביטחון האי או שגשוגו [מקור]. במילים אחרות הקונגרס ווידא שארה״ב לא תפקיר את טאיוואן לסין הקומוניסטית לאחר ההכרה.

מדוע הבית הלבן היה מוכן לקיים יחסים דיפלומטיים מלאים עם סין הקומוניסטית על חשבון בעלת הברית הוותיקה שלו בטאיוואן? התשובה נמצאת בשיקול האסטרטגי של ניקסון להתקרבות לסין, שיקול שהוא לא כתב במאמרו ״אסיה לאחר ווייטנאם״. ניקסון ראה את סין הקומוניסטית כמעצמה מאזנת לבריה״מ במה שהוא קיווה שיהיה משולש כוח בין ארה״ב, בריה״מ וסין [מקור]. במשולש כזה ארה״ב תוכל להשתמש בסין הקומוניסטית כמנוף לחץ על בריה״מ ובבריה״מ כמנוף לחץ על סין, מאיימת על כל צד שהיא תתקרב לצד השני אם זה לא יענה לה. מול שיקול כזה, של יצירת איזון אסטרטגי מול בריה״מ, הנאמנות לטאיוואן נראתה קורבן שכדאי להקריב. טאיוואן לא תהיה האחרונה להיות מוקרבת בשביל היחסים בין ארה״ב וסין.

התקשרות תחת בוש וקלינטון

בשנות ה-80׳ דנג שיאופינג התחיל בשורה של רפורמות כלכליות בשוק הסיני שהזניקו את סין מכלכלה מפגרת למרכז היצרני של העולם. המסחר של סין עם העולם כולו זינק, והמסחר עם ארה״ב לא היה שונה. ב-1975 סה״כ המסחר בין סין לארה״ב עמד על כחצי מיליארד דולר. ב-1985 הוא זינק ל-7 מיליארד דולר וב-1989 הוא כבר עמד על כמעט 20 מיליארד דולר [מקור]. תחת ממשל רייגן היחסים עם סין הוגדרו כ״שיתוף פעולה אסטרטגי״ [מקור] וסין נתפסה כמי שנמצאת בדרכה לחופש, או כפי שרייגן ניסח זאת הצעדים של דנג שיאופינג הם ״הטעימה הראשונה של חופש עבור מיליארד איש״ [מקור]. בכל מקרה השיקול האסטרטגי נותר על כנו – סין נתפסה ככוח מאזן לבריה״מ באירו-אסיה ומנוף לחץ חשוב על הסובייטים. גם כאשר בריה״מ החלה להיחלש, בסוף שנות ה-80׳, הממשל בבית הלבן התעקש לשמור על יחסים קרובים עם בייג׳ין, גם במחיר עימות עם הקונגרס.

בקיץ 1989 דנג שיאופינג אישר לצבא לדכא בכוח את ההפגנות בכיכר טיאנאנמן [ראו כאן]. הנשיא באותה עת היה ג׳ורג׳ בוש האב, שהשקפת עולמו עוצבה ע״י ניקסון וקיסינג׳ר. כמוהם בוש האמין ששיקולים מוסריים הם משניים לאינטרסים של ביטחון לאומי, והיחסים בין ארה״ב לסין חשובים מדי אסטרטגית וכלכלית בשביל לתת לאירוע בכיכר לפגוע בהם [מקור]. הקונגרס חלק עליו – חברי קונגרס משתי המפלגות רצו להטיל סנקציות חריפות על סין כעונש על מעשיה בטיאנאנמן. שני הצדדים – הבית הלבן והקונגרס – נאבקו לקבוע מה תהיה התגובה האמריקאית לטבח [שם].

בוש התעקש שפגיעה כלכלית בסין תפגע בסיכויים לדמוקרטיזציה שלה. במילותיו של בוש: ״כשלאנשים יש תמריצים מסחריים, אם בסין או במדינות טוטליטריות אחרות, התנועה לעבר דמוקרטיה הופכת לבלתי נמנעת״ [שם]. הוא גם ידע שבמאזן הכוח במזרח אסיה, לסין יש תפקיד חשוב ככוח מאזן ליפן והודו. קשרים קרובים בינה לבין ארה״ב חשובים לכן לביטחון הלאומי האמריקאי. על אף הפצרותיו הקונגרס תכנן להעביר תיקון לחוק הסיוע הזר שיטיל סנקציות על סין. בוש בתגובה דרש שאל התיקון יוכנסו סעיפים המתירים לנשיא ליישם את הסנקציות בהתאם לשיקול של ״האינטרס הלאומי״, מושג מעורפל מספיק בשביל להפוך את הסנקציות לחסרות משמעות, משום שלממשל יהיה חופש מלא בהטלתן והוא – כפי שציינתי – לא היה מעוניין להטיל אותן [שם].

מאבק דומה בין הקונגרס לנשיא חזר על עצמו תחת ממשל קלינטון בשנות ה-90׳. ממשל קלינטון היה הראשון להגדיר את האסטרטגיה מול סין כאסטרטגיה של ״התקשרות״, בה ארה״ב תנסה לשלב את סין לתוך הסדר האמריקאי. בניגוד לקודמיו ממשל קלינטון הבהיר שהשגשוג הכלכלי לא בהכרח יביא לדמוקרטיזציה, אלא ליצירתו של מעמד ביניים שבתורו ידרוש ליברליזציה במדינה [מקור]. בכירים בממשל הדגישו שבשביל להביא לליברליזציה במדינה יידרש לחץ חיצוני מצד ארה״ב, שתצטרך להמשיך ולעמוד על חשיבותם של זכויות אדם ושלטון החוק [שם].

עם האסטרטגיה הזו הממשל לחץ בשנת 2000 על הקונגרס להעביר חקיקה שתנרמל את יחסי המסחר של ארה״ב עם סין, חקיקה בשם ״Permanent normal trade relations״. עד אותה שנה, יחסי המסחר בין ארה״ב וסין היו נתונים לסקירה שנתית ע״י הקונגרס, שהיה מחליט אם להמשיך ולאפשר סחר חופשי בין המדינות [מקור]. ממשל קלינטון רצה לקבע את מצב הסחר החופשי בין המדינות וטען שע״י אישור החקיקה הקונגרס יקדם את המטרה של ליברליזציה של סין, ע״י עידוד יצירתו של מעמד ביניים משגשג כלכלית. לאחר שפתח את השווקים האמריקאים לסין, קלינטון טען שיש לתמוך בכניסתה של סין לארגון הסחר העולמי (World Trade Organization, WTO) בשביל לפתוח את סין לארה״ב. בשנת 2000, בתמיכתה של ארה״ב, סין צורפה ל-WTO עם הבטחות לרפורמות גדולות בכלכלה שלה, צמצום מעורבות הממשל, הורדת רמת הסבסוד והמכסים. ההבטחות לא החזיקו הרבה זמן.

החל מ-2003, בזמן ממשל בוש הבן, סין התחילה לקחת צעדים אחורה בכול הקשור לפתיחות כלכלית. תחת הנהגתו של חו ג׳ינטאו, קודמו בתפקיד של שי, סין שכללה והעמיקה את שליטתה במשק הסיני. היא הקימה גוף ממשלתי יחיד לניהול החברות הממשלתיות, שהמשיכו לשחק תפקיד משמעותי במשק הסיני, ויצאה בתוכנית תעשייתית חדשה שקראה – שימו לב – ״לפיתוח וחדשנות מקומית״. אם זה נשמע מוכר, זה מפני שזה ניסוח דומה לתוכנית ״תוצרת סין 2025״ שהושקה תחת שי ג׳ינפינג.

נוסף על חיזוק שליטתה בכלכלה, בייג׳ין חזרה להשתמש באסטרטגיות בלתי חוקיות בשביל להשיג טכנולוגיה זרה. מאמר של פאול בלושטיין (Paul Blustein) ב-Foreign Policy מאוקטובר 2019 מראה איך בייג׳ין השתמשה לדוגמה בדרישה שטורבינות רוח חייבות להיות מיוצרות בסין בשביל להשתלט על השוק. תחילה חברות מערביות הקימו מפעלים בסין בשביל להיענות לדרישת הממשל, מכשירות ספקים מקומיים ליצר את הטורבינות. בהמשך אותם ספקים הקימו חברות סיניות מתחרות לחברות המערביות, מכרסמות בנתח השוק שלהן ודוחקות אותן החוצה מסין. לבסוף החברות הסיניות התחילו להתחרות עם החברות המערביות בשווקים העולמיים. בייג׳ין ידעה שהחברות לא יתלוננו לממשלות שלהן על ההפרות האלו משום שהן יפחדו לאבד את האחוז הקטן שעוד נותר להן בסין. בשוק גדול כמו סין אפילו אחוזים בודדים הם רווחים לרוב החברות.

במאמרו בלושטיין מראה איך בזמן שממשל בוש היה ממוקד במזרח התיכון סין הפכה לכוח מערער בכלכלה האמריקאית. הסינים ייצאו עוד ועוד סחורות לשוק האמריקאי, מציפות אותו, וממשל בוש סירב להטיל מכסי מגן מהפחד לפגוע ביחסים עם סין. הממשל האמין, בהתאם לאסטרטגית ההתקשרות, שהדרך היחידה להשפיע על התנהגותה של סין היא באמצעות דיאלוג, לא עימות. הממשל שכנע את הקונגרס להימנע מהטלת מכס בגובה 27.5% על מוצרים מסין בתגובה למניפולציות ביואן וניסה לגבש פורום לדיאלוג כלכלי אסטרטגי עם סין. בשלהי כהונתו השנייה, 2007-2008, ממשל בוש הצליח לגבש את הפורום, אך הוא עשה זאת בדיוק בזמן שהמערכת הפיננסית של ארה״ב קרסה. בעיני הסינים לא רק שהאמריקאים איבדו את הזכות להטיף להם על המודל הכלכלי שלהם, אלא שהגיעה העת שהם יטיפו לארה״ב מהו המודל הכלכלי הנכון.

אובמה וטראמפ

כשברק אובמה נבחר ב-2009 הוא ירש מבוש לא רק את אחד המשברים הפיננסים החמורים בתולדות ארה״ב, אלא גם סין אגרסיבית יותר. תחת ממשל אובמה אנחנו רואים לראשונה התרחקות מאסטרטגית ההתקשרות ותחילתה של אסטרטגית הכלה מחודשת, גם אם לא באופן מובהק.

במאמר משנת 2017 פרופ׳ סוי-שנג ז׳או (Suisheng Zhao) מאוניברסיטת דנבר סקר את השינוי במדיניות של אובמה מכזו המבקשת להתחשב ולהתקשר עם סין, לכזו שמכירה בהתנהגות האגרסיבית שלה ומבקשת להכיל אותה. בתחילת כהונתו ב-2009 אובמה חיפש להשיג שיתוף פעולה ויחסים חיוביים עם סין, עד כדי כך שמזכירת המדינה קלינטון הצהירה שבשביל לשמור על היחסים בין המדינות נושא זכויות האדם ״יוזז הצידה״. אולם בייג׳ין ראתה בצעד של אובמה ביטוי של חולשה וענתה לניסיונות של אובמה להושיט ענף זית בהתנהגות אגרסיבית בים סין הדרומי ובמרחב הסייבר בריגול תעשייתי.

התגובה של ממשל אובמה הייתה לנוע מאסטרטגיה של התקשרות לתחילתה של הכלה. ממשל אובמה סימן את מזרח אסיה מחדש כאזור אסטרטגי לארה״ב והכריז על ה-“pivot to asia”, התמקדות מחדש במזרח אסיה והשבת מעמדה של ארה״ב כמעצמה פסיפית. תחת אובמה הצי האמריקאי התחיל במבצעי חופש שיט בים סין הדרומי בשביל לערער על הטענה לריבונות של סין. הוא גם ניסה להביא את בעלות הברית של ארה״ב להחרים את יוזמת דרך המשי החדשה של סין ופעל להכיל כלכלית את סין באמצעות ה-TPP, הסכם הסחר הטרנס פסיפי שבו סין לא הייתה כלולה. אובמה גם היה הראשון לאיים בסנקציות על סין אם זו לא תעצור את ריגול הסייבר שלה בארה״ב, איום שהביא לחתימת הסכם בין המעצמות בנושא ולירידה משמעותית בהתקפות הסייבר נגד חברות אמריקאיות [מקור].

מנקודת המבט הזו טראמפ הוא ממשיך דרכו של אובמה, ממשיך ומעצים את קו הבלימה שממשל אובמה החל בו בעודו עוזב מאחור את אסטרטגית ההתקשרות. אפשר לכנות את האסטרטגיה של ממשל טראמפ אסטרטגיה של תחרות, אסטרטגיה שהתוותה במסמך האסטרטגיה לביטחון לאומי שהממשל פרסם בסוף 2017 [מקור].

התחרות שטראמפ מביא אינה זמנית, והיא אסטרטגיה שלא קשורה אישית לטראמפ האיש (למרות שהוא בהחלט מעצים אותה). גם אחרי שטראמפ יעזוב את הבית הלבן – אם ב-2020 או 2024 – תחרות אסטרטגית בין סינית לארה״ב תמשיך. למה? ראשית קיים רצון פוליטי בקרב הציבור האמריקאי להתחרות בסין. חלקים בעם האמריקאי מתוסכלים מסין ומהנזק הכלכלי שהיא מסבה לו. על אף ההתעקשות שהסחר עם סין תרם בסה״כ כלכלית לארה״ב, בחינה מדוקדקת מראה על איבוד של 2 מיליון משרות ייצור בארה״ב עקב הייבוא מסין [מקור] בעוד שוק העבודה בארה״ב לא הצליח להתאים את עצמו לקלוט את המובטלים החדשים [מקור]. ממשל קלינטון וממשל בוש הבן התעלמו מהנזק ומהקריאות של העם האמריקאי, מה שהביא לבסוף לבחירתו של טראמפ כיחיד שנתפס כמי שמוכן ״להיאבק למען העובד האמריקאי״ בסין. אסטרטגיה שלא תכיר בנזק הכלכלי שנגרם לארה״ב, אסטרטגיה שלא תכיל מרכיב ברור של תחרות עם סין, לא תזכה לתמיכה של הציבור האמריקאי ותוסיף רק תסכול שימשיך לכרסם ביחסים בין המדינות.

שנית, סכסוך הסחר מראה שארה״ב יכולה להפעיל לחץ כלכלי על סין ולגרום לה נזק, מבלי להסב נזק משמעותי לכלכלת ארה״ב. דו״ח של האו״ם מפברואר 2019 מראה שהנזק שארה״ב מסבה לסין עם המכסים הוא לא סימטרי, מזיק הרבה יותר לסין מאשר לארה״ב [מקור]. סכסוך הסחר גם מאיץ את היציאה של חברות מסין ומביא לשינויים בשרשרות אספקה גלובאליות [מקור], מראה שניתן ע״י מכסים לפגוע בתעשיית ההיי-טק בסין ואולי אף לפגוע במאמצים שלה להתקדם במעלה שרשרת הערך העולמית. ההצלחה היחסית של ממשל טראמפ בסכסוך הסחר הנוכחי תעודד את הממשלים הבאים אחריו להמשיך ולדגול באסטרטגיה של תחרות מול סין.

מה שנדרש אבל הוא לבצע ארגון ושיפור של מדיניות ממשל טראמפ לסין, הבהרה של הלוגיקה שלה והבנת הפגמים בביצועה. בפסקאות הבאות אבקש קודם כל להציג את הרעיון המתחרה לאסטרטגית התחרות, הפגמים בו והיתרונות בתחרות ומה ממשל טראמפ צריך לתקן – או ממשלים אחרים צריכים שלא לחזור עליו – בשביל ליישם אותה במידה גדולה יותר של הצלחה.

מבט חדש

בשביל להבין את המדיניות של טראמפ צריך קודם להבין על מדברת בימינו ״הביצה״, צוותי החשיבה והממסד האקדמי בארה״ב. כיום הדיון שם נע סביב הרעיון של התקשרות עם תחרות או ״דו קיום תחרותי״, בו ארה״ב וסין יכולות לשתף פעולה בנושאים מסוימים ולהתחרות בנושאים אחרים [ראו כאן וכאן]. אם לתמצת את הרעיון למרכיביו הרי שהם:

  • ניסיון לבלום את סין ע״י לחץ בכל החזיתות יפגע בארה״ב, יפגע בכלכלה העולמית ועלול לבודד את אמריקה בזירה הבינלאומית. ניסיון כזה גם לא יצליח לשנות את התנהגותה של סין ועלול להידרדר לעוינות גלויה בין המעצמות.
  • ישנם אלמנטים חיוביים וחשובים ביחסים עם סין שצריך לשמור, כמו שיתוף הפעולה בנושא התחממות גלובאלית, פיתוח תשתיות באסיה ואפריקה, מניעת הפצה של נשק גרעיני ומאבק בפשע המאורגן.
  • הדרך להשפיע על התנהגותה השלילית של סין היא ע״י פעולה משותפת של ארה״ב ובעלות בריתה להפעלת לחץ ממוקד על סין בנקודות ספציפיות, כמו בנושא זכויות אדם, ריבונות בים סין הדרומי, הונג קונג ושינג׳יאנג.
  • המענה להתחזקות הצבאית של סין צריך להיות ע״י חיזוק המחויבות של ארה״ב לבעלות בריתה באזור ופיתוח של אמצעים ואסטרטגיות הגנתיות במהותן בשביל להפוך את האופציה הצבאית ליקרה מדי עבור בייג׳ין.

הבעיה של הרעיון שהדינמיקה שלו אינה בת-קיימא. על הנייר אפשר גם לשתף פעולה בתחומים מסוימים וגם להתחרות בתחומים אחרים. במציאות כל התחומים קשורים אחד בשני. אין שום מדד אובייקטיבי שמבדיל בין תחום ״חשוב לשיתוף פעולה״ ותחום ״לגטימי לתחרות״. בייג׳ין יכולה בקלות לקשור בין התחומים ולהבהיר שאם ארה״ב רוצה שיתוף פעולה באחד, היא חייבת לרדת מאחר. מה שיקרה אז הוא שארה״ב תיסוג מהלחץ שלה, מעדיפה את המשך שיתוף הפעולה על פני עימות עם בייג׳ין.

חשבו על המקרה ההיפותטי הבא: בואו ונניח שארה״ב רוצה לקדם הסכם להורדת הפליטה של גזי חממה, כחלק מהמאמץ להיאבק בהתחממות גלובאלית. במקביל, הקונגרס האמריקאי מקדם חקיקה שתבקש להטיל סנקציות על פקידים בממשל הסיני שמעורבים ברדיפה ודיכוי אויגורים בשינג׳יאנג. במהלך המו״מ על ההסכם הצוות הסיני רומז לנציגים האמריקאים שבייג׳ין אינה יכולה להצטרף להסכם כל עוד ארה״ב מתערבת בנושא סיני פנימי. מה הבית הלבן יעשה? האם הוא ימשיך ללחוץ ויקריב את שיתוף הפעולה, או יעדיף את שיתוף הפעולה ויפסיק ללחוץ?

לא מדובר בתרחיש היפותטי בלבד. הדינמיקה הבעייתית הזו היא שהביאה לכישלון אסטרטגית ההתקשרות תחת ממשל קלינטון [מקור]. כשהממשל עמד בפני הדילמה של ללחוץ בנושא זכויות אדם או להמשיך בשיתוף הפעולה הכלכלי, הוא העדיף את שיתוף הפעולה. על אף הצהרותיו של הממשל בדבר הצורך בלחץ רציף על סין בשביל ליברליזציה של המדינה, הוא זנח את הלחץ והעדיף לקדם את יחסי המסחר בין המדינות.

הדינמיקה של הרעיון אינה בת-קיימא גם משום הלובי העסקי החזק בוושינגטון, שילחץ על הממשל להתיישר עם בייג׳ין בכל פעם שיהיה סיכון ליחסי המסחר בין הכלכלות. הלובי ימשוך את הממשל להעדיף את החלק של ״דו-קיום״ על חשבון ״התחרותי״[א] ויחזיר את ארה״ב לנקודת ההתחלה.

לעומת הרעיון של דו-קיום תחרותי, אסטרטגיה של תחרות מבוססת על לוגיקה שאינה כוללת אבחנה שרירותית בין ״נושאים לתחרות״ ונושאים ״לשיתוף פעולה״. אסטרטגיה של תחרות מכירה שכן, ארה״ב הרוויחה ומרוויחה מהקשר עם סין, וסין הרוויחה אף יותר מהקשר שלה עם ארה״ב. ארה״ב וסין יכולות לשתף פעולה בשביל לקבוע את האג׳נדה הבינלאומית בנושאים כמו סחר, חדשנות, לחימה בטרור והתחממות גלובאלית. הן שתיהן מעצמות פסיפיות וסין לפחות רוצה את המשך היציבות של הסדר העולמי שהוקם ומתוחזק ע״י ארה״ב.

הבעיה שכל עוד בייג׳ין ממשיכה בקו הטוטליטרי שלה, ממשיכה בהפרת זכויות אדם, גניבת קניין רוחני, סגירת חלקים בשוק שלה לחברות אמריקאיות ונקיטת מדיניות כלכלית שאינה עולה בקנה אחד לא עם נורמות של כלכלת שוק או סחר חופשי, ארה״ב אינה יכולה להמשיך ולהתקשר עמה. יותר מזה – בייג׳ין מפעילה לחץ על חברות ויחידים אמריקאים ופוגעת בזכות הבסיסית של אזרחים אמריקאים לחופש הביטוי, בעודה מקדמת רביזיה לזכויות אדם שתפגע בעקרונות עליהם נוסדה ארה״ב – הזכות לחיים, חירות והחתירה אחר האושר [מקור].

בייג׳ין גם, עם הנרטיב של ״תחייה לאומית״, מערערת את היציבות הביטחונית במזרח אסיה. לבייג׳ין מספר סכסוכים טריטוריאליים עם מדינות האזור, במיוחד בים סין הדרומי וים סין המזרחי. כיצד וושינגטון אמורה להגיב אם לא בתחרות, כשבייג׳ין בונה את כוחה הצבאי בעודה מבטיחה לעם את חזרתה של סין לעברה המפואר? זו אינה הפעם הראשונה שמדינה מקדמת נרטיב לאומני וריאקציונרי בתגובה לבעיות בבית. להתעלם מהאיום הפוטנציאלי שיש בסין חזקה ולאומנית תהיה טעות אסטרטגית.

ארה״ב אינה מבקשת לשנות את סין, למוטט אותה או להקים בה דמוקרטיה. זו זכותו של העם הסיני לבחור את שיטת השלטון שלו והוא בסופו של יום זה שיבחר אם להשלים עם הטוטליטריות של המפלגה. אך זו זכותה של ארה״ב להגן על האינטרסים הלאומיים שלה, על עסקים אמריקאים ועל הקניין הרוחני של אזרחיה.

המכסים הם חלק מהתשובה האמריקאית למדיניות האגרסיבית והבלתי הוגנת של סין. נוסף על המכסים ארה״ב הטילה סנקציות על חברות שמעורבות במדינת המשטרה של שינג׳יאנג [מקור], הורידה לכמעט אפס את ההשקעה הסינית בארה״ב [מקור], ופועלת להקטין את ההשפעה של סין בקמפוסים בארה״ב [מקור]. היא גם פועלת להגדיל את כוחה במרחב האינדו-פסיפי (Indo-Pacific) בשביל להרתיע תוקפנות סינית במיוחד מול טאיוואן ובים סין הדרומי [מקור]. לבסוף ארה״ב פועלת למנוע מחוואווי להתקין תשתית 5G בקרב בעלות בריתה, עם הצלחה מעורבת [מקור]. כל אלה הם היבטים שונים של התחרות האסטרטגית של ארה״ב, תחרות שהממשל רואה בה הכרחית לשמירת כוחה של ארה״ב במזרח אסיה בפרט ובעולם בכלל.

הביקורת שנמתחת נגד האסטרטגיה שהיא עלולה להביא לניתוק בין הכלכלות ולדרדר את המדינות למשבר מסוכן ביחסים. בזמן שזה מצב פחות רצוי, זה מצב מתקבל על הדעת במסגרת אסטרטגיה של תחרות. שוב, ארה״ב לא יכולה להמשיך ב״עסקים כרגיל״ בעוד סין פוגעת בעסקים אמריקאים ומתחזקת צבאית במזרח אסיה. סין יכולה בכל רגע להסכים לדרישות האמריקאיות למגרש משחקים הוגן כלכלית, לשמירת הקניין הרוחני של חברות ולעצירת המאמצים שלה להדק את אחיזת המדינה בחברה. אם היא בוחרת שלא לעשות זאת – זו החלטתה, והיא צריכה לשאת בתוצאות.

חשוב גם לשים לב שלמרות שמספר פעמים במהלך סכסוך הסחר הזהירו שהמצב ידרדר מעבר לשליטה, ההידרדרות לא קרתה. הסיבה היא שארה״ב חזקה יותר מסין, צבאית וכלכלית. סין אינה יכולה להתקיים ללא השוק הצרכני הגדול של ארה״ב, בעוד ארה״ב יכולה למצוא מרכזים חדשים של ייצור זול. במקרה של הסלמה הנגרמת מהדדיות, ארה״ב תנצח פשוט משום שסין תהיה הראשונה להגיע לנקודת שבירה. יותר מזה – המוכנות של סין לנקוט במדיניות של הסלמה הדדית תלויה בהערכה של בייג׳ין עד איפה ארה״ב מוכנה להסלים. אם בייג׳ין תבין שארה״ב תהיה מוכנה להגיע לסכסוך גלוי, היא תעדיף לחפש פשרה עם ארה״ב במקום המשך הסכסוך. זו הסיבה שבייג׳ין העדיפה מחוות של רצון טוב והורדת המתיחות במקום להמשיך בהסלמה מול ארה״ב במסגרת סכסוך הסחר [לדוגמה].

אסטרטגיה של תחרות היא האסטרטגיה שוושינגטון הייתה צריכה לנקוט בה עוד תחת ממשל בוש, אך נמנעה מלעשות זאת מפחד של ״הדרדרות ביחסים״. עכשיו עם טראמפ האסטרטגיה מצליחה להסב נזק לסין, להביא אותה לשקול מחדש את התנהגותה ולכל הפחות מחזקת את העמדה של ארה״ב מולה.

ממשל טראמפ עוד יכול להוסיף על הצעדים שכבר נקט צעדים שנועדו לפגוע ולהביך את המפלגה הקומוניסטית. לדוגמה פרסום הנכסים שחברי מפלגה בכירים ומשפחותיהם מחזיקים מחוץ לסין, או תמיכה בגופי תקשורת אמריקאים ואחרים שבוחרים לחקור ולפרסם את היקף השחיתות של המפלגה גם אחרי ״הטיהור הגדול״ של שי ג׳ינפינג [ראו כאן]. פרסומים כאלה יפגעו בתדמיתה של המפלגה ויפגעו בתמיכה הציבורית בה. ארה״ב גם יכולה לחזק את בעלות בריתה ושותפים אזורים מול סין, במיוחד דרום קוריאה, יפן ווויטנאם. לבסוף קמפיין מידע עקבי להפצת המידע על הקורה בשינג׳יאנג ובתי כלא פוליטים בסין יביך את המפלגה בזירה העולמית ויחשוף לאזרחי סין את הפשעים הנעשים בשמם.

ביצוע לא מושלם

התחרות האסטרטגית שממשל טראמפ פתח בה היא הדרך הנכונה להתמודד עם האיום הסיני. כפי שהראתי בפרק הקודם המפלגה רק תמשיך בקו הטוטליטרי, מהדקת את אחיזתה בסין פנימה ומקדמת מדיניות חוץ ומדיניות כלכלית אגרסיביות בעולם.

ישנם אבל פגמים בביצוע של הממשל את האסטרטגיה שהוא עצמו בחר, פגמים שמונעים את היישום המלא של האסטרטגיה ובמובנים רבים פוגעים באפקטיביות שלה. אתייחס לשלושת המרכזיים: ראשית, מעולם לא הוסבר לעם האמריקאי ע״י הנשיא שסכסוך הסחר הוא חלק מתחרות אסטרטגית בין המדינות; שנית, לא ברור מה במדיניות החוץ של הבית הלבן הוא קלף מיקוח לשיחות הסחר ומה הוא עמדה עקרונית; ושלישית, הזנחה של נושא זכויות האדם והפרת זכויות אדם בסין.

נתחיל עם הפגם הראשון, היעדר הסבר. בכל הזמן של סכסוך ולפניו טראמפ טען והמשיך לטעון שסכסוך הסחר נובע מ״הגרעון העצום שיש לארה״ב עם סין״ [דוגמאות רבות מובאות בסרט של FRONTLINE בנושא, ראו כאן – קישור]. אולם המכסים שהוא הטיל על סין אינם על בסיס הגרעון, אלא על בסיס חקירה של נציג הסחר של ארה״ב שמצא שסין פוגעת בקניין רוחני אמריקאי ומאיימת על היתרון הטכנולוגי של ארה״ב [מקור]. אם המטרה היא לצמצם את גרעון הסחר – הגרעון רק גדל מאז הטלת המכסים. ואם המטרה היא שונה – האם העם האמריקאים לא זכאי לדעת מהי? הרי מי שמשלם בסוף את המכסים אינה סין, אלא עסקים וצרכנים אמריקאים. היעדר הסבר ברור מצד טראמפ מה בדיוק המטרה של הסכסוך פוגע בתמיכה הציבורית מבית לאסטרטגיה האמריקאית.

הפגם השני הוא הזיגזג של הממשל בנוגע לנושאים לכאורה ״מהותיים״, שיום אחד הם קו אדום ויום אחר הם קלף מיקוח בסכסוך הסחר. לדוגמה הונג קונג – בתחילת ההפגנות ממשל טראמפ שמר על שתיקה רועמת ונמנע מלתמוך בהן, אך עם הזמן התחיל לתמוך בהן ולקשור בין הסכם הסחר ובין ההפגנות בהונג קונג [ראו את נאומו של טראמפ כאן ונאומו של סגן הנשיא מייק פנס כאן]. דבר דומה קורה בנוגע לחוואווי, שרגע אחד מוחרמת כאיום ביטחוני לארה״ב [מקור] ורגע אחר נרמז שהחרם יוסר עליה כחלק מהסכם סחר [מקור]. האם הסכם סחר פתאום ישנה באופן קסום את האיום הביטחוני מהחברה? או שחוואווי מעולם לא הייתה איום כזה ומשמשת רק כקלף מיקוח? לדבר יש השלכות משמעותיות, משום שוושינגטון לחצה את בעלות בריתה לא להשתמש במוצרים של חוואווי ברשתות ה-5G שלהן. יהיה המון זעם אם יבינו שוושינגטון הפעילה עליהן לחץ רק כחלק מסכסוך הסחר עם סין.

שלישית, אחד האלמנטים החשובים ביותר בלמה ארה״ב וסין נמצאות בתחרות אם לא יריבות ממש היא הנושא של זכויות אדם. זכויות אדם אוניברסאליות עומדות בבסיס הקמתה של ארה״ב [ראו בהכרזת העצמאות האמריקאית – כאן] והיא נלחמה להגן עליהן מפני משטרים עריצים בשתי מלחמות עולם והמלחמה הקרה. הסיבה המרכזית ליריבות בין ארה״ב לסין היא המשטר הטוטליטרי של המפלגה הקומוניסטית, שמבקש לשמור על עצמו בבית ע״י שינוי האופי הליבראלי של הסדר העולמי. הוא מבקש לשמור על עצמו בבית ומכריח גופים אמריקאים לצנזר את עצמם. הוא מבקש לשמור על עצמו בבית ומקדם הבטחה חדשה לעם הסיני על ״תחייה לאומית״ שהיא תחייה לאומנית, עם כל הסכנה שיש בהבטחה כזו. זכויות אדם אינן עניין שולי פה, או דבר שיש להותיר כקלף מיקוח מול בייג׳ין.

יותר מזה – המשטר הקומוניסטי של בייג׳ין הוא שביר, שונא תנודתיות ורגיש לברבורים שחורים. אם ארה״ב תתמוך במי שמבקש זכויות אדם בסין מוסרית, אם היא תחשוף את פשעיה של סין ותדרוש מבייג׳ין לעמוד בהתחייבויות שלה עצמה לשמירה על זכויות אדם, אם היא תתעקש שסין תוריד את חומת האש הגדולה שלה משום שזו פוגעת בזרימה החופשית של מידע, מעמודי התווך של הגלובליזציה, ופוגעת בזכות לחירות של כל אזרח בה – ארה״ב תחשוף את המשטר הקומוניסטי לתנודות שיוכלו להביא לסופו, להביא לסופו ע״י הפעולה הספונטנית של סינים רבים שיהיו מוכנים לקום ולדרוש חופש גדול יותר לעצמם ולארצם. תמיכה בזכויות אדם היא לא רק חובה מוסרית, אלא גם הנשק היעיל ביותר נגד משטרים טוטליטריים.

האם זה יצליח? אינני יודע. יותר מזה, חשוב לי להדגיש שמיטוט המפלגה הקומוניסטית לא צריך להיות מטרה של ארה״ב. זו זכותו של העם הסיני לבחור את צורת הממשל הרצויה לו. גם אם העם הסיני יבחר להתקומם נגד המפלגה, ארה״ב צריכה להימנע מלתמוך בו מעבר לתמיכה מוסרית בו ואיום בסנקציות על המפלגה אם היא תחליט לפעול באלימות נגדו במקום לפתוח בדיאלוג. התערבות זרה בסין או בכל מדינה אחרת בדרך כלל מביאה רק עוד חורבן ומוות. וודאי שהעולם אינו צריך לשתוק מול זוועות, אך הוא צריך להעדיף סנקציות על-פני שליחת כוחות חמושים לקונפליקט. זה לא הסתיים טוב בלוב, זה לא הסתיים טוב בסוריה וזה לא יסתיים טוב בסין אם המצב יגיע לזה. ארה״ב צריכה לתמוך בזכותו של כל עם לריבונותו ולתמוך מוסרית ודיפלומטית בעם המחליט להיאבק לחירותו.

סיכום

האסטרטגיה של תחרות בין מעצמות שממשל טראמפ נוקט בה היא הדרך הנכונה להתמודדות בין סין לארה״ב. תמו הימים של הכלה, אך גם תמו הימים של ההתקשרות. אם ממשל טראמפ ישכיל להתייחס לפגמים שמניתי ולהעלות את נושא זכויות האדם, אפשר והוא יצליח לא רק לשנות את היחסים בין ארה״ב לסין, אלא את סין עצמה.

בפרק הבא נראה מה צריכה להיות העמדה האסטרטגית של ישראל מול סין החדשה.

[א] כוחו של הלובי העסקי נובע מא-סימטריה בסיסית בין וושינגטון לבייג׳ין – מקבלי ההחלטות בוושינגטון נתונים ללחץ והשפעה מקבוצות אינטרסים שונות, קבוצות אינטרסים שחשופות ללחץ של סין. לוושינגטון אין דבר דומה בסין – מקבלי ההחלטות בבייג׳ין אינם נתונים לקבוצות לחץ שוושינגטון יכולה להשפיע עליהן.




סכסוך הסחר סין-ארה״ב: ספין ושמו שלב 1

ההכרזה האחרונה של טראמפ על ״שלב 1 של הסכם הסחר״ היא ספין. היא ספין שנותן לו עליה בבורסה, בעוד שלא ברור אם נעשתה התקדמות משמעותית בשיחות הסחר.

זו מסיבת העיתונאים המלאה של טראמפ בה הוא מכריז על שלב 1, אני אתמקד בכמה נקודות ממנה:

  1. שום דבר לא נכתב. הנשיא אומר שבשבועות הקרובים ״הדברים יכתבו ויחתמו״ וכרגע יש ״הסכמה״. האם זה משמעותי? בוודאי. על הנייר סין היא מדינה מתפתחת, שמחויבת לסחר חופשי וזכויות אדם. על הנייר. על הנייר לארה״ב וסין היה הסכם סחר כבר במאי השנה, הסכם סחר שנפל על ההכללה של מנגנוני אכיפה ושינויים בחוקים של סין. עיתונאית אחת שואלת במפורש את טראמפ מה ההבדל בין עכשיו לאפריל, אז הוא הכריז שעסקת סחר קרובה. טראמפ השיב ״עכשיו אנחנו מכירים טוב יותר אחד את השני״.
  2. רוברט לייטהייזר גם הוא אמר שיהיה עכשיו תהליך ארוך של התייעצות בנוגע למנגנון לפתרון סכסוכים. האם המנגנון יוודא אכיפה? האם המנגנון שהצוות הסיני יציע יתקבל בבייג׳ין?
  3. המכסים נשארים בתוקפם, כולל המכס על מוצרי אלקטרוניקה שמתוכנן ל-15 בדצמבר. הצעד היחיד שהושהה הוא העלאת המכס על 250 מיליארד דולר של מוצרים סינים מ-25% ל-30%. המכס על מוצרי אלקטרוניקה הוא הצעד שבאמת יתחיל להכאיב לסין, משום הפגיעה בתעשיית ההיי-טק בה.
  4. טראמפ אומר במפורש שהשיחות עלולות לקרוס, אך מעריך שאין סיכוי גבוה שזה יקרה.

נקודה 4 היא מעניינת, כי אצל הסינים לא התפרסה הכרזה על שלב 1 של הסכם סחר. בכלי התקשורת בסין ההודעה התקבלה בקרירות גדולה יותר, לא מכחישים או מאשרים שמדובר ב״שלב ראשון של הסכם סחר״. זה מחזק את הטענה שמדובר פה בספין – טראמפ מדבר על ״הסכם סחר״ מה שמקפיץ את השווקים, בעוד הסינים זהירים מלהתחייב למשהו.

אז מה יש לנו כאן?

הסינים קונים עוד זמן. הם מבטיחים הבנות, אבל לא מתחייבים לשום דבר.

טראמפ מכריז על הסכם מהסכמות בעל פה, לפני שיש משהו חתום על נייר. הוא מרוויח עליה בבורסה לעת עתה.

הדבר הכי משמעותי כאן הוא שטראמפ מסכים לעבודה בשלבים. זה פותח אפשרות שהסינים והאמריקאים יחתמו על שלב 1 שיעסוק בעיקר בתוצרת חקלאית ופתיחת השווקים הפיננסים (משהו שסין כבר עושה), וידחו את המו״מ על קניין רוחני והעברת טכנולוגיה להמשך. מבחינת הסינים המצב האידיאלי הוא למשוך את הזמן בין שלב לשלב, לבצע הסכמות קטנות ככל האפשר ולהמתין לראות אם טראמפ ממשיך אחרי 2020.

טראמפ מקבל כאן ניצחון פוליטי ברור בזירה הפנימית, אבל לא משיג את מה שסכסוך הסחר הזה נסוב סביבו – שמירת היתרון הטכנולוגי של ארה״ב.

אז אנחנו צריכים לשים לב בשבועות הקרובים לששני דברים:

  1. מה מנגנון האכיפה שנכנס לשלב 1 של ההסכם.
  2. האם יש עיסוק אם בכלל בקניין רוחני.

אם שלב 1 מתגלה כהסכמה אמריקאית להזיז הצידה את הנושא הטכנולוגי בשביל רכישה של סויה, זה אומר שטראמפ נמצא ביותר פאניקה ממה שהנחתי והוא רוצה הסכם עם הסינים. מוקדם עדיין לקבוע זאת – יכול להיות שהוא פשוט מחליט לסחוט כאן בוסט – אבל שלב 1 יספר לנו הרבה על האם הנשיא במצוקה וכמה.

בואו נראה איך המצב יתפתח.

אני כרגיל עוקב מקרוב.




פרק 42 – קיסר אדום: שי, החוב וסכסוך הסחר

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

בפרק הקודם ראינו איך התערבות ממשלתית במשק הסיני ב-2008 יצרה בועת חוב שהיקפה ורעילותה אין איש יודע. בפרק היום נראה כיצד שי והנהגת המפלגה ניסו לפתור את הבועה ואיך סכסוך הסחר עם טראמפ שיבש הכול. בואו נתחיל.

ב-2012 שי ג’ינפינג קיבל לידיו כלכלה על מערכת החייאה. קודמו בתפקיד, הו ג’ינטאו, דאג שהכלכלה הסינית לא תכנס למיתון בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 ע”י הזרקה מאסיבית של אשראי למשק. הממשל המרכזי הקציב ישירות מיליארדים לתשתיות ובנייה וחשוב יותר הסיר את החסמים על הממשלות המקומיות והחברות הממשלתיות ללוות. הסרת החסמים אפשרו להן ללוות עוד ועוד, והן השקיעו את הכסף בכל מה שיעזור להן להשיג את יעדי הצמיחה של הממשל המרכזי. התוצאה? חוב עצום לשתיהן, חוסר יעילות בהשקעת המשאבים ושוק נדל”ן רותח.

שי ג’ינפינג וההנהגה החדשה של סין עמדו בפני בעיה כפולה: כל ניסיון לטפל בחוב ובחוסר היעילות בכלכלה ישפיע על הצמיחה הכלכלית. טיפול אגרסיבי מדי – לדוגמה סגירה במכה אחת של כל החברות הממשלתיות הלא רווחיות – יפגע בצמיחה, יביא גל פיטורין ועלול לעורר פאניקה כוללת במשק הסיני, הסתערות על הבנקים וקריסה של המערכת הפיננסית.

זכרו – הלוואות ניתנו ללא הערכת סיכון נכונה, מושפעות מאופטימיות בנוגע לצמיחת המשק ומחירי הנדל”ן (ששימשו פעמים רבות כערבות להלוואות) ומהציפייה שבמקרה של פשיטת רגל, הממשלה תכסה את החוב. הלם למערכת, פגיעה באופטימיות, יצירת אווירה של פחד וחוסר יציבות – כולם יכולים להביא למשבר פיננסי רחב היקף בכלכלה הסינית. הנהגת המדינה הייתה חייבת למצוא דרך להקטין את החוב, מבלי לגרום להלם בכלכלה או לפגוע בצמיחה.

הממשל המרכזי פנה לעשות זאת בשלוש דרכים: ראשית, הרסן הושם מחדש על הממשלות המקומיות. לא עוד לקיחת הלוואות ללא הגבלה, בטח לא לקיחת הלוואות דרך כלי מימון מקומיים (LGFV). שנית, הממשל המרכזי אפשר לחברות ממשלתיות לפשוט את הרגל. לא עוד הצלה אוטומטית של כל חברה ממשלתית. שלישית, הממשל המרכזי הטיל רגולציות חדשות על שוק הנדל”ן במטרה לצנן אותו וצמצם ספקולציות. כפי ששי ג’ינפינג עצמו אמר בנאום שלו ב-2017: “דיור נועד למגורים, לא ספקולציות”.

החל מ-2015 הממשל הקדיש מאמצים הולכים וגדלים לטיפול בבעיית החוב של המשק הסיני, מטיל את מלוא כובד משקלו על הממשלות המקומיות, על הבנקים ועל החברות הממשלתיות. פחות ופחות הלוואות ניתנו ויותר ויותר חובות לא נפרעו. אבל כמו בכל מקרה אחר שהמפלגה הקומוניסטית ניסתה להנדס את השוק, היא גילתה שהשוק מגיב בצורה שונה ממה שרצתה.

שובו של הרסן

נתחיל עם הממשלות המקומיות. עד 2008 הממשלות המקומיות היו תחת פיקוח הדוק של הממשל המרכזי, שמנע מהן להנפיק אגרות חוב ישירות והגביל את יכולת ההלוואה שלהן דרך כלי מימון מקומיים [מקור]. בתגובה למשבר הכלכלי של 2008 הממשל הנפיק בעצמו אגרות חוב לממשלות המקומיות ואפשר להן ללוות דרך כלי המימון המקומיים. מרגע בו הותרה הרצועה הממשלות המקומיות החלו ללוות עוד ועוד, מנצלות את הגישה הנוחה לאשראי והלוואות בשביל להשקיע הון בפרויקטים בשטחן ובחברות הממשלתיות שלהן. בסוף 2015 הן כבר צברו חוב עצום של כ-2 טריליון דולר, רובו דרך כלי מימון מקומיים [מקור].

בסוף 2014 הממשל החדש, בהנהגתו של שי, פרסם סדרה של תקנות בשביל להסדיר את הדרך בה ממשלות מקומיות יכולות ללוות. לראשונה הותר לממשלות מקומיות להנפיק באופן ישיר אגרות חוב לצרכי שירותים ציבוריים ופרויקטים מניבי רווח כמו כבשי אגרה. במקביל נאסר עליהם להמשיך ולהשתמש בכלי מימון לשם גיוס כספים. בנוסף הממשל המרכזי הבהיר שהוא לא יפרע את החובות של גורמים מקומיים, במיוחד לא של כלי המימון.

המטרה של הממשל המרכזי בתקנות הללו היא להסדיר את החוב המקומי. אם הממשלות המקומיות ישתמשו רק בהנפקת אג”ח, לממשל המרכזי יהיה קל יותר לעקוב אחרי כמות החוב של המחוזות ולאן החוב הזה מופנה. הדבר גם יאפשר לממשל המרכזי לוודא שאף מחוז לא מגיע לרמת חוב שעלולה לסכן את כל המשק הסיני.

בשביל להגיע להסדרה של החוב המקומי, הממשל הטיל את מלוא כובד משקלו לחסל את כלי המימון המקומיים. באוגוסט וספטמבר 2014 הממשל המרכזי הבהיר ושב והבהיר שממשלות מקומיות אינן יכולות לגייס חוב בשום דרך אחרת למעט הנפקת אג”ח. הוא גם הבהיר שממשלות מקומיות אינן יכולות, ללא אישור מראש מהממשל המרכזי, להבטיח שחוב כלשהו יפרע בכל תנאי. הממשל המרכזי רצה שכלל החוב שנצבר ע”י כלי המימון יומר באג”ח ויאפשר לממשל המרכזי שליטה טובה יותר על הממשלות המקומיות [מקור]. אתם כבר יודעים לאיפה זה מתקדם.

הממשל המרכזי אפשר לממשלות המקומיות להנפיק אג”ח, אך בכמות שנקבעה ע”י הממשל המרכזי. אותה כמות לא התאימה להון שהיה דרוש לממשל המקומי להגיע ליעד הצמיחה השנתי שלו. אז מה הוא עשה? לווה כמובן מהבנקים ע”י כלי המימון שלו, או עבר להשתמש בכלים פיננסים אף פחות מפוקחים של “בנקאות הצללים” (Shadow Banking) הסינית [מקור]. המלחמה של שי נגד החוב המקומי רק דחפה את המחוזות לקחת חוב בצורות עוד יותר מסוכנות.

בשביל להסביר למה זה קרה, שווה לנו להסתכל על הסיטואציה מנקודת מבטו של מושל מחוז. נניח ואתם המושל של סצ’ואן (Sichuan), מחוז במרכז סין. יעד הצמיחה שהציב לכם הממשל המרכזי הוא 8% השנה, מה שאומר שתצטרכו להגדיל את התמ”ג שלכם בכ-300 מיליארד יואן. טוב, מה הברירות שלכם? אתם יכולים לקוות שהאזרחים במחוז יכפילו לפתע את הצריכה שלהם ויקפיצו את התמ”ג שלכם. אבל הסבירות שזה יקרה, בטח בתוך שנה, היא נמוכה. האפשרות השנייה והיותר בטוחה שלכם היא פשוט להשקיע עוד 300 מיליארד יואן בכלכלה המקומית, להקים כבישים, רכבות ומחסנים. הסיבה שאתם כל-כך רוצים לעמוד ביעד הצמיחה היא משום מערכת התמריצים ששם הממשל המרכזי: מי שעומד ביעד הצמיחה מקבל בונוסים, מי שנכשל עלול למצוא את עצמו ללא תעסוקה [מקור].

אז יש לכם תמריץ מאוד חזק לעמוד ביעד הצמיחה. עד 2015 יכולתם בקלות ללוות דרך כלי מימון את הכסף שהייתם צריכים, להשקיע אותו ולהגיע ליעד הצמיחה. אבל עכשיו אתם עומדים מול התקנות החדשות של הממשל המרכזי, שמגבילות אתכם רק לאג”ח בכמות שהממשל המרכזי קובע וכמובן שהממשל המרכזי קובע כמות קטנה מהכסף שאתם צריכים, כי בכל זאת היעד של הממשל המרכזי הוא להקטין את החוב המקומי. אז מה אתם עושים?

אפשרות אחת היא להיכנס לדיונים מול הממשל המרכזי להגדלת המכסה לאג”ח או התקציבים שאתם מקבלים. אם אתם בוחרים באופציה הזו יהיה פשוט יותר אם כבר תחסכו לבייג’ין את העבודה ותתפטרו מרצון. למה? כי אתם: א’ לא תעמדו ביעד הצמיחה (אתם תבזבזו חצי שנה רק בדיונים) ו-ב’ אתם מודים בעצם הבקשה שאתם לא יכולים לעמוד ביעדים הלאומיים מבלי להיות טפילים על גבה של הממשלה. אז בשביל מה אתם טובים? לחמם את הכיסא?

אפשרות ב’ היא למצוא עוד דרכים להשיג את הכסף, חוץ מהנפקת אג”ח. הרי אתם תהיו בבעיה רק אם יתפסו אתכם. ישנם כמה פתרונות: אתם יכולים להמשיך וללוות דרך כלי המימון. למרות שהממשל המרכזי הזהיר מפני הלוואה להם, הקשרים שלכם עם הבנקים (שבכל זאת מאוישים בפקידי ממשלה) יאפשרו לכם להשיג הלוואות. אתם גם יכולים לסווג מחדש הלוואות ולהעלים אותן מהמאזן שלכם. אתם לדוגמה יכולים לסווג מחדש הלוואה ממשלתית כהון פרטי במיזם בבעלות משותפת, פרטית-ממשלתית [מקור]. כמובן שיש סיכון בהמשך צבירת חוב לא מכוסה, אבל היי – זו בעיה לאני העתידי שלכם ולממשל המרכזי. האני הנוכחי שלכם רוצה את הבונוס שלו.

הדרך היחידה שנותרה לממשל המרכזי להשתלט על החובות של הממשלות המקומיות, היא להתיר את מה שעד לפני כמה שנים נחשב כבלתי-אפשרי: פשיטת רגל של גופים ממשלתיים.

פשיטות רגל בעלייה

ב-2015 חברות סיניות לא הצליחו לשלם חוב באגרות חוב בהיקף של כ-10 מיליארד יואן. ב-2018 ההיקף כבר הגיע ל-116 מיליארד יואן [מקור]. בין החברות שלא הצליחו לשלם את חובותיהן היו גם חברות ממשלתיות. 2018 למען האמת עשתה היסטוריה – זו הייתה השנה הראשונה בה חברה ממשלתית לא הצליחה לשלם את חובותיה מאז 1998 [מקור]. הדבר בא במקביל לקריאה של הממשל המרכזי לממשלות מקומיות לאפשר לחברות לא יעילות להכריז על פשיטת רגל ולהקל את העול על הכלכלה הסינית [מקור].

הממשל המרכזי רוצה להראות עם חדלות הפרעון של חברות ממשלתיות שהוא לא מתכוון להמשיך ולאפשר להן לגייס חוב כאילו הן מכוסות ע”י הממשלה. הוא גם רוצה לשלוח מסר למשקיעים שלא להלוות את כספם לחברות הממשלתיות וע”י עידוד פשיטת רגל של חברות הוא רוצה לייעל את המשק.

הבעיה שמה שהממשל המרכזי באמת השיג כאן הוא משחק “צ’יקן” פיננסי מול המשקיעים. ב-2018 סה”כ אגרות החוב שלא שולמו ע”י חברות הממשלתיות היה 3.8 מיליארד יואן [מקור]. החוב שממשלות מקומיות צברו הוא 2 טריליון יואן. ברור למשקיעים ולממשל המרכזי שבעוד הוא יכול להתנער מחוב קטן יחסית, חוב ששווה ל-2% מהתמ”ג הוא משהו שהממשל לא יכול שלא להציל משום ההשפעה השלילית שלו על המשק הסיני. ככל שהחוב גדול יותר, כן גדל הסיכוי שהממשל המרכזי יכסה אותו. כלומר אם אתם כבר בוחרים להשקיע בגוף ממשלתי בסין, עדיף להשקיע בזה עם החוב הגדול יותר, לא הקטן יותר. במקום להזהיר משקיעים להלוות לכלי מימון, הממשל המרכזי עודד את אלו שכבר מושקעים בהם להגדיל את השקעתם.

התקררות בשוק הנדל”ן

בואו נעשה סיכום קצר. מול הממשלות המקומיות הממשל המרכזי העמיד שני תמריצים מנוגדים: מצד אחד הממשל המרכזי מצפה מהן לעמוד ביעדי הצמיחה. מצד שני הוא דורש מהן שלא יגייסו את הכסף הדרוש להם ע”י יצירת חובות דרך כלי מימון וכלים אחרים של בנקאות הצללים הסינית. התוצאה היא או שהממשלות המקומיות מוצאות דרכים אחרות לגייס את הכסף, או שהצמיחה במחוזות נפגעת ואז הממשל המרכזי משחרר את אחיזתו על הממשל המקומי [מקור].

בניסיון להתנער מחובות שצברו ממשלות מקומיות וחברות ממשלתיות, לא ברור אם הממשל המרכזי הצליח במשימה שלו. כן, לראשונה מזה שני עשורים ב-2018 חברות ממשלתיות לא עמדו בתשלום החוב שלהן. אך החברות הללו לא היו מספיק גדולות בשביל לפגוע ביציבות המשק. הממשל המרכזי עדיין לא הוכיח שהוא מוכן לתת לחברה ממשלתית גדולה למות. הוא כן הראה אבל שהוא מוכן לתת לחברות פרטיות, גם גדולות, למות וזה עוד יחזור אליו כמו בומרנג, אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

הדרך השלישית בה ניסה הממשל המרכזי לטפל בבעיית החוב היא לצנן את שוק הנדל”ן. כאן דווקא הוא נחל הצלחה. ע”י הטלת מיסים חדשים על קרקעות ודירות, איסור על קניית דירות להשקעה, הוספת רגולציות על פיקוח מחירים ואפילו יישום של מעין “מחיר למשתכן” [מקור] הממשל הצליח ב-2018 לייצב את מחירי הדירות בערים מרכזיות ולצמצם את הגידול במספר הדירות הנמכרות בשוק [מקור]. הוא גם הצליח לעשות זאת מבלי לגרום לקריסת מחירים, דבר שעלול היה להפוך למשבר פיננסי בסין.

שי ג’ינפינג היה יכול לרשום לעצמו לפחות הצלחה אחת במאבק נגד בעיית החוב במדינה. אבל אז בא טראמפ.

ברבור ושמו דונאלד

שי ג’ינפינג לא יודה בכך בפומבי, אך בינו לבין עצמו הוא יודע שסכסוך הסחר עם ארה”ב פגע במשק הסיני פגיעה מערכתית. לא רק שהוא פגע בניסיון של הממשל המרכזי להקטין את בעיית החוב, הוא חשף שבעתות משבר מי שיספוג את מירב הנזק יהיה המגזר הפרטי, המפתח של סין לצמיחה ארוכת טווח.

בשביל להסביר למה אני מתכוון, אנחנו צריכים לבחון איך סכסוך הסחר שינה את היחסים בין ארבעת השחקנים הכלכלים של סין. לפני הסכסוך, הממשל המרכזי כיוון את מירב מאמציו להשתלט על הממשלות המקומיות והחברות הממשלתיות. הוא רצה להדק את יכולת ההלוואה שלהן ולהכריח אותן להיפטר מחוב רעיל.

סכסוך הסחר פגע בייצוא הסיני, מה שאומר פגיעה בצמיחה הסינית. במצב כזה הממשל המרכזי לא היה יכול להמשיך ולהדק את אחיזתו, מפני שזו הייתה פוגעת בהשקעה במשק ועלולה הייתה לגרום למיתון כלכלי. הממשל המרכזי נאלץ לא רק לשחרר את אחיזתו, אלא להסיר חלק מהמחסומים ששם בשנים הקודמות. הוא עודד מחדש השקעה בחברות ממשלתיות [מקור], שופך כסף למגזרים הלא יעילים של המשק כמו ענף הבניין בשביל להשיג את אחוזי הצמיחה הדרושים לו [מקור]. הממשל המרכזי גם העביר מסר חדש לגופים הפיננסים במדינה שהמטרה אינה עוד “לצמצם את המינוף” אלא “לוודא את היציבות של נתוני המקרו” [מקור]. אפילו בענף הנדל”ן, המקום היחיד בו הממשל רשם הצלחה משמעותית, אנליסטים העריכו שהממשל יסיר רגולציות בשביל לאפשר עלייה מחודשת במחירי הדיור [מקור]. האיום במיתון כלכלי הכריח את הממשל המרכזי לחזור ולתמוך בממשלות המקומיות והחברות הממשלתיות, טעות דומה למה שעשה ב-2008. רק שחקן אחד לא הצטרף לחגיגה: החברות הפרטיות.

החברות הפרטיות ספגו ירידות ברווחים בעקבות סכסוך הסחר, אך הן לא זכו לתקציבים מן הממשל המרכזי. בעוד הקונצרנים הממשלתיים דיווחו בסוף 2018 על עלייה של 10% ברווחים, המגזר הפרטי ראה שיא בחברות שלא יכלו לשלם את החובות שלהן. סכסוך הסחר עם ארה”ב חשף השלכה לא צפויה של המאמצים להקטין את החוב – הבנקים הממשלתיים המשיכו להלוות לחברות ממשלתיות, בעודם מונעים אשראי מחברות פרטיות [מקור]. הסיבה היא ברורה – הבנקים מעריכים שהממשלה תחזיר להם את החוב במקרה של חדלות פרעון של חברה ממשלתית. אין להם את אותה הבטחה במקרה של חברה פרטית. בעוד הממשל ניסה להקטין את החוב של המגזר הממשלתי, מה שהוא עשה בפועל הוא חנק את המגזר הפרטי. הפגיעה הכלכלית מסכסוך הסחר רק האיצה את הקריסה של חברות פרטיות, שנאלצו להכריז פשיטת רגל מפני חוסר יכולת ללוות. במקרים מסוימים חברות ממשלתיות קנו את החברות הפרטיות שנכנסו לקשיים, תהליך הפוך לתהליך ההפרטה שהיה בשנות ה-90′ [מקור].

קשה להפריז בחשיבות של התפשטות המגזר הממשלתי על חשבון המגזר הפרטי. כפי שראינו בפרק על השחקנים הכלכליים בסין, החברות הפרטיות מובילות בכל מדד על פני החברות הממשלתיות. הן יעילות יותר, יצרניות יותר ועם חובות נמוכים יותר. התכווצות של המגזר הפרטי בהכרח מביאה לירידה ביעילות הכלכלית של סין וביכולת של בייג’ין להשיג צמיחה בת-קיימא לאורך זמן.

סכסוך הסחר עם ארה”ב פגע במאמצי הממשל להקטין את החוב במשק הסיני, חיזק את החברות הממשלתיות ופגע בחברות הפרטיות. לכן לא הופתעתי כששי ג’ינפינג הסכים בועידת ה-G20 ביפן לחזור לשולחן הדיונים סביב הסכם הסחר עם ארה”ב. שי מבין שכל עוד סכסוך הסחר מתנהל, סין לא תוכל לבצע את השינויים המבניים שכה דרושים לכלכלה שלה.

סיכום

הכלכלה הסינית סובלת מבעיות רבות, אולי רבות מדי. ממשלות מקומיות נאלצות כל הזמן לחפש דרכים חדשות לגייס כספים, יוצרות חוב חבוי ומסוכן. חברות ממשלתיות, על אף חוסר יעילותן, דוחקות הצידה חברות פרטיות שמתקשות להשיג מימון ואשראי. הממשל המרכזי מנסה ללא הועיל גם להמריץ את הכלכלה בשביל להשיג צמיחה וגם להקטין את המינוף בה בשביל להקטין את החוב שלה.

כיצד שי ג’ינפינג יצליח לפתור את כל הבעיות הללו? טוב, הוא יכול לנסות ולפתור בעיה מבנית אחת בכלכלה שנמצאת בשורש של רובן. אבל בשביל להסביר אותה אנחנו חייבים גם לדבר על התוכנית הטכנולוגית השאפתנית של סין – “Made In China 2025”. על התוכנית, ועל הבעיה, נדבר בפרק הבא. תודה לכם על ההקשבה.




כיצד סכסוך הסחר עלול לעלות לטראמפ בבחירות

בסיקור של סכסוך הסחר בין סין לארה”ב כולם חוזרים על האמירה שהמכסים הסינים על תוצרת חקלאית אמריקאית נועדה לפגוע בבסיס התומכים של טראמפ ועלולה לפגוע בו בבחירות לנשיאות.

אותי מעניינת השאלה: האם יש בסיס מספרי לטענה הזו?

חקלאים מהווים כ-1.34% מכוח העבודה של ארה”ב. מדובר מספרית בסקטור תעשייתי זניח מבחינת כוח אדם, שלכאורה לא יוכל להטות את הבחירות לכאן או לכאן. אבל הסתכלות ברמה הלאומית היא כמובן שגויה – רמת המדינה היא שחשובה בבחירות לנשיאות וכאן זה נהיה מעניין.

מתודולוגיה

ביקשתי למצוא את המדינות שדפוס ההצבעה שלהן עלול להשתנות עקב מכסים סינים על תוצרת חקלאית אמריקאית. יש גם מכסים סינים על מוצרים נוספים ומשאבים, אבל אני רוצה להתמקד בתוצרת החקלאית משום שנראה שגם הסינים ממוקדים בה.

ההיפותזה שלי היא שהמכסים עלולים להשפיע במדינות בהן ההפרש בין טראמפ לקלינטון היה באותו סדר גודל כמו מספר העובדים בחקלאות. כלומר, אם ההפרש בין טראמפ לקלינטון היה כ-10,000 מצביעים במדינה X ובמדינה X מועסקים כ-9,500 איש בחקלאות, אזי המכסים עלולים להפוך מדינה שהצביעה לטראמפ ב-2016 למדינה שתצביע דמוקרטים ב-2020.

להיפותזה יש שתי הנחות:

1. המכסים יפגעו משמעותית בתמיכה של חקלאים בטראמפ.

2. ירידה בתמיכה בטראמפ תתבטא בהצבעה למועמד המתחרה לו.

שתי ההנחות ממש לא ברורות מאליהן. יכול להיות שהחקלאים יהיו לא מרוצים מטראמפ ועדיין יציבעו לו.

המטרה שלי היא לסמן את המדינות שאפשר ויצביעו אחרת ב-2020 בגלל המכסים. אני לא מנסה לבסס את הסבירות של התרחיש. אני רק רוצה לדעת אם התרחיש ההיפותטי שהמכסים פוגעים בטראמפ בכלל אפשרי.

לקחתי את נתוני התעסוקה לפי תעשיה בכל מדינה מהלשכה לניתוח כלכלי (קישור) ואת נתוני ההצבעה של כל מדינה מ-MIT (קישור). השוותי בין מספר המועסקים והפרש המצביעים בין שני המועמדים המובילים (הילרי וטראמפ) וסימנתי את המדינות בהן ההפרש בין המועמדים קטן מפי שניים מספר המועסקים בחקלאות. התוצאה היא המפה הבאה:

85 שינוי בהצבעה

 

יש 8 מדינות בהן מספר המועסקים בחקלאות דומה להפרש בין טראמפ לקלינטון במירוץ לנשיאות ב-2016. 5 מדינות הן מדינות שבחרו בטראמפ – פלורידה, פנסילבניה, ויסקונסין, מישיגן ואיווה. מדובר ב-81 אלקטורים שתלויים בהחלטת החקלאים עם מי ללכת. גם אם רק פלורידה ופנסילבניה יהפכו לכוחות בגלל החקלאים, טראמפ עלול לאבד את הבחירות.

נכון לאפריל 2019 אחוזי התמיכה בטראמפ באגמים ובפנסילבניה הם נמוכים יחסית [מקור].

מסקנות

יש בסיס לטענה שמכסים חקלאים עלולים לפגוע בטראמפ במירוץ ב-2020. זה לא אומר שהוא יפסיד את המירוץ, או שאין ספק שכל החקלאים יעברו למחנה הדמוקרטי. אבל זה כן תרחיש אפשרי, משום המשקל שיש לתעשיה החקלאית במדינות מתנדנדות (“swing states”).

סין עדיין נמצאת בעמדה נחותה כלכלית לארה”ב והטעות שלה תהיה להמר על הפסד או התפשרות של טראמפ לקראת בחירות 2020. הכלכלה הסינית חולה – יותר מדי חוסר יעילות, יותר מדי חוב. הסכם סחר עם ארה”ב הוא הזדמנות מצויינת לנסות ולתקן את השוק, גם אם במחיר צמיחה.

אני מקווה ששי יעשה את ההחלטה החכמה. אני חושש שהוא ירצה להשיג ניצחון בטווח קצר על חשבון ניצחון טווח ארוך.




הקרקס המוזר של מר ארדואן

אפשר להגיד הרבה דברים על נשיא טורקיה ארדואן, מגן חופש הדיבור והעיתונות אינו אחד מהם. במהלך שנותיו כראש ממשלת ואז נשיא טורקיה, ארדואן הוכיח שוב ושוב שהוא אדם שמוכן לקבל דעה אחת – את שלו. כל מי שהביע דעה אחרת או לעג לו מצא את עצמו בכלא (בוויקפדיה אפילו תוכלו למצוא רשימה של כ-214 עיתונאים טורקים שנמצאים היום בכלא). אז מדוע אותו ארדואן