1

פלג 65: הפשרה האיראנית

תקציר

  1. למה ממשל ביידן ״רץ״ להסכם גרעין עם איראן?
  2. המטרה של ארה״ב במזרח התיכון היא יציבות במינימום עלות. הבעיה בשביל האמריקנים שמאז הפלישה לעיראק ב-2003, המחיר של שמירת היציבות במזרח התיכון עלה.
  3. ייצוב המזרח התיכון כנראה נמצא במקום ה-3 או 4 מבחינת העדיפות הלאומית של ארה״ב. במקום הראשון נמצאת התחרות עם סין. הדבר האחרון שארה״ב רוצה עכשיו, כשהיא מתכוננת לתחרות עם שני הענקים של אירו-אסיה, הוא שזירה משנית תהפוך דחופה. וזה בדיוק מה שעלול לקרות אם איראן תשיג נשק גרעיני.
  4. לממשל ביידן יש שלוש אופציות מול הגרעין האיראני: אופציה א׳ היא להמשיך בלחץ המקסימאלי של טראמפ ולראות מה יקרה קודם – משבר גרעיני בו איראן יכולה לפרוץ לפצצה בזמן קצר, או כניעה של טהרן. אופציה ב׳ היא להפציץ את איראן, ולפתוח במלחמה שתגרום למלחמת עיראק להיראות כמו בדיחה. אופציה ג׳ היא לנסות ולהגיע להסכם חלקי ולא טוב עם איראן, שיגביל את תוכנית הגרעין שלה.
  5. מה שנותר לישראל לעשות הוא לחשוב כיצד היא מגיבה לחישוב האסטרטגי של וושינגטון.

להורדת הפרק – קישור.

אחד המתחים שתמיד קיימים אצלי כשאני בוחר נושא לפל״ג הוא בין הרצון להיות אקטואלי ורלוונטי, ובין הרצון לקחת צלילת עומק, לתת את ההקשר הרחב יותר של נושא מסויים. רוב הזמן אני משתדל למצוא פשרה – לקחת נושא אקטואלי ולהשתמש בו כפתח לסוגיות גדולות יותר.

במובן הזה הפרק היום לא שונה בהרבה: אנחנו ניקח את המשא ומתן בין ביידן ואיראן בשביל להבין את החישוב האסטרטגי של הממשל האמריקני החדש. אולם הפרק היום לא עומד לבדו – הוא יהיה אחד מתוך שלושה פרקים בהם אני רוצה לעסוק בנושא של נשק גרעיני: מהו נשק גרעיני? מה הקשר שלו לאנרגיה גרעינית? ומה העתיד שלו בעולם הרב-קוטבי שלנו? למרות שאיום הגרעין האיראני איתנו כבר יותר מעשור, אני לא חושב שהיה עיסוק ברור ומעמיק במהו בדיוק נשק גרעיני ובמשמעות האסטרטגית שלו. כולנו יודעים שנשק גרעיני הוא הרסני – אך איך הוא בדיוק משפיע על החישובים האסטרטגים של מדינות?

אז התוכנית לשלושת השבועות הבאים היא כזו: בניתוח היום נסביר למה ממשל ביידן ״רץ״ לעבר הסכם עם איראן, למרות פעילות הטרור שלה. בשבוע הבא נדבר על תפוצת נשק גרעיני, איך היא קשורה לאנרגיה גרעינית אם בכלל ומה הסכנות בה. בשבוע שלאחר מכן נדבר על העתיד של נשק גרעיני – אחרי שהאנושות פיתחה נשק שיכול להשמיד את העולם כולו, היא כעת עובדת כיצד להפוך אותו לקטן יותר ומהיר יותר. נדבר על טילים היפר-סונים, נשק גרעיני טקטי והסכנות בחוסר יציבות גרעינית. אני מקווה ששלושת הפרקים האלו יעזרו לנו להבין יותר טוב מהו נשק גרעיני ומה המשמעות שלו לזירה הבינלאומית.

אז אחרי ההקדמה הזו, בואו נתחיל – למה ממשל ביידן ״רץ״ להסכם גרעין עם איראן?

סדרי עדיפויות

מאז שממשל ביידן נכנס אני שומע עוקבים תוהים למה בדיוק ארה״ב רצה לחזק את איראן, או למה ביידן מעלים עין מהטרור הפרסי, או למה דחוף כל-כך לוושינגטון להגיע להסכם עם טהרן. הם תוהים למה במקום להמשיך את אסטרטגית ״מקסימום לחץ״ של טראמפ, ביידן החלט לחזור להסכם הגרעין עם איראן, שלא רק שלא מונע ממנה להשיג גרעין בעוד כמה שנים, גם מסיר ממנה חלק נכבד מעול הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה בעשור האחרון. למה ביידן לא פשוט שומר את הרגל על הגרון של האיראנים, ומחכה ש… טוב, שהם יסכימו להסכם חדש.

אנחנו לפעמים שוכחים שהמטרה של טראמפ בלחץ המקסימאלי הייתה להביא את איראן להסכם חדש וטוב יותר לדעתו [מקור]. טראמפ לא תכנן להפציץ את איראן, והוא אולי קיווה שהלחץ המקסימאלי יפיל את השלטון אך הוא לא עשה משהו כדי שזה יקרה. אגב, סנקציות כלכליות לבדן לא מפילות שלטון – בוונצואלה העם מחפש אוכל בזבל ברחובות, אך מדורו עדיין בשלטון [מקור]. צפון קוריאה מנותקת מרוב העולם, ומשפחת קים שולטת כבר שלושה דורות. סנקציות כלכליות לבדן, לא משנה כמה חמורות, לא מביאות לשינוי שלטון.

טראמפ הטיל לחץ מקסימאלי על איראן בשביל לקבל הסכם גרעין משופר. ביידן גם הוא רוצה הסכם גרעין משופר, אך נראה שהוא מתכוון כרגע להתפשר על רק חזרה להסכם הגרעין הישן. ההבדל בין הממשלים קשור פחות למטרות שלהם – שהיו בגדול זהות – ויותר לחישוב האסטרטגי שלהם: ממשל ביידן מסתכל אחרת על מפת האיומים על ארה״ב, ומחזיק בגישה שונה לאיך לטפל בהם. אם אנחנו רוצים באמת להבין את פעולות הממשל, ואם אנחנו רוצים להבין איך ישראל צריכה לעבוד מול הממשל הנוכחי, אנחנו חייבים להבין את החישוב האסטרטגי שלו, את איך הוא חושב על האיומים על הביטחון האמריקני.

בכדי להבין למה ממשל ביידן דוחף להסכם עם איראן, אנחנו חייבים לחזור ולהזכיר לעצמנו מה בכלל המטרה האסטרטגית של ארה״ב בנוכחות שלה במזרח התיכון. למה האמריקנים כאן? למה הם מחזיקים בסיסים בבחריין, קטאר או עומאן? למה הם תומכים בנו, במצרים או בירדן? זה לא מפני שהם דואגים לשלומה של המדינה היהודית. הם גם דואגים, אך זו לא המטרה.

המטרה של ארה״ב במזרח התיכון היא יציבות במינימום עלות. עסקנו בנושא בהרחבה בניתוח מס׳ 54 [ראו כאן], ואחזור כאן רק על עיקר הדברים: ארה״ב נמצאת במזרח התיכון בשביל לשמור על היציבות שלו. היציבות של האזור מחזקת את ארה״ב בשלוש דרכים מרכזיות: ראשית, היא מבטיחה זרימה יציבה של נפט וגז. זרימה יציבה של נפט וגז שומרת על מחירי אנרגיה נמוכים, מהם גם ארה״ב מושפעת למרות מהפכת פצלי השמן אצלה. מחירי אנרגיה נמוכים גם חשובים למזרח אסיה ואירופה, שניים משותפי הסחר החשובים של ארה״ב. אם יפן או גרמניה לא יוכלו להשיג נפט, המיתון הכלכלי אצלן יפגע בכלכלה האמריקנית.

יציבות במזרח התיכון גם מבטיחה תנועה חופשית בתעלת סואץ, שחשובה לסחר הגלובאלי ולתנועת הכוחות האמריקנים באירו-אסיה. ללא התעלה, ארה״ב תתקשה להזיז כוחות מהזירה האירופית לאוקיינוס ההודי או להיפך. נתיבי שיט חופשיים לכן חשובים גם כלכלית לעולם וגם צבאית לאמריקנים.

לבסוף, מזרח תיכון יציב משמעותו אירופה ואסיה יציבות. חוץ מנפט וגז, המזרח התיכון ידוע בייצוא של טרור ופליטים. יציבות של האזור מבטיחה ששני המרכזים התעשייתיים הגדולים של אירו-אסיה, אירופה ומזרח אסיה, לא מאוימים ע״י אל-קאעידה או ע״י גלי מהגרים.

הבעיה בשביל האמריקנים שמאז הפלישה לעיראק ב-2003, המחיר של שמירת היציבות במזרח התיכון עלה. כל עוד סדאם איים על איראן ואיראן על סדאם, האמריקנים יכלו לשמור על נוכחות מצומצמת של כמה אלפי חיילים במפרץ הפרסי. אחרי שסדאם הופל ועיראק הפסיקה לתפקד, ארה״ב נאלצה למלא את הוואקום שסדאם השאיר – מכמה אלפי חיילים בשנות ה-90׳ ארה״ב מחזיקה היום כ-60 אלף חיילים במפרץ [מקור].

אם המזרח התיכון היה הבעיה היחידה של ארה״ב – ניחא. הצבה קבועה של כמה עשרות אלפי חיילים היא מחיר קטן עבור מעצמת על כמו ארה״ב. הבעיה שהמזרח התיכון הוא לא הזירה היחידה של ארה״ב או הזירה החשובה ביותר שלה. ייצוב המזרח התיכון כנראה נמצא במקום ה-3 או 4 מבחינת העדיפות הלאומית של ארה״ב. במקום הראשון נמצאת התחרות עם סין. במקום השני האיומים מרוסיה. במקום השלישי האיום הבליסטי והגרעיני של צפון קוריאה.

התחרות עם סין לבדה כנראה תדרוש את רוב הקשב והמשאבים של וושינגטון: ארה״ב צריכה לשמור ולחזק את מערכת הבריתות שלה במזרח אסיה כדי לבלום את סין דיפלומטית. היא תאלץ להגדיל את ההשקעה שלה בצי בשביל לבלום את סין צבאית [מקור]. והיא תהיה חייבת להתמקד במחקר ופיתוח בשביל לשמור על היתרון האיכותי שלה מול הסינים. רוסיה גם היא שחקן לא טריוויאלי לבלום, עם מאגר נשק גרעיני עצום, יכולות לוחמה היברידית וכוח צבאי מיומן.

הדבר האחרון שארה״ב רוצה עכשיו, כשהיא מתכוננת לתחרות עם שני הענקים של אירו-אסיה, הוא שזירה משנית תהפוך דחופה. וזה בדיוק מה שעלול לקרות אם איראן תשיג נשק גרעיני.

פצצה איראנית

השאיפה האיראנית לנשק גרעיני מציגה לארה״ב דילמה אסטרטגית: אם ארה״ב תאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני, היא תערער את כל המזרח התיכון. זה אולי נשמע מובן מאליו, אך אני לא חושב שאנחנו קולטים עד כמה פצצה איראנית מסוכנת ליציבות העולם:

אם טהרן תשיג פצצה, ישראל תצטרך לבחור בין מכת מנע על איראן, או להכריז שגם לה יש נשק גרעיני, בשביל להרתיע את טהרן. איראן תחשוש שהישראלים יכו בה לפני שתוכל לייצר מספר גדול מספק של פצצות גרעין להרתיע מתקפה ישראלית, והיא תחשוש מהיתרון הטכנולוגי והניסיון שיש לישראל עליה. המזרח התיכון יכנס למתיחות גרעינית, עם ישראל מאיימת להכות בטהרן וטהרן תחפש דרכים להרתיע את הישראלים: אולי תציב נשק גרעיני בבונקרים תת-קרקעיים? אולי תעביר חומרים רדיו-אקטיביים לחיזבאללה? אולי תחביא פצצות בספינות הסוחר שלה? טהרן תרצה לייצר יכולת שרידות ויכולת מכה שנייה מול ישראל. הבעיה שכל ניסיון כזה רק יגדיל את החשש בישראל, וייתן לנו תחרות גרעינית לא יציבה בין המדינות.

אל המתיחות הגרעינית עלולה גם להצטרף מתיחות צבאית חדשה: תחת מטריה גרעינית, איראן עלולה לנסות וללחוץ את מדינות המפרץ להיכנע להגמוניה שלה. כעת עם נשק גרעיני להרתיע את ארה״ב, טהרן תתמוך ביתר שאת בגורמי טרור שיעים בבחריין וערב הסעודית, תאיים על תנועת המכליות במפרץ ותדרוש שהיא תוכר כמעצמה האזורית במפרץ הפרסי. משום החשיבות של המפרץ לאירופה ומזרח אסיה, הגמוניה איראנית עליו תהפוך את איראן למעצמה עולמית חדשה, מעצמה אנטי-אמריקנית שתפגע בבעלות הברית של וושינגטון באירו-אסיה.

לבסוף, איראן גרעינית עלולה להוביל למזרח תיכון גרעיני. ערב הסעודית תרצה פצצה גרעינית כדי להרתיע את טהרן. טורקיה תרצה פצצה גרעינית בשביל לוודא שלאיראן אין יתרון אסטרטגי עליה. מצרים תהיה מעוניינת בפצצה בשביל לשמור על עצמה רלוונטית ככוח צבאי מוביל בעולם הערבי. מדינות קטנות יותר במפרץ, כמו איחוד האמירויות, עלולות גם לבקש נשק גרעיני ככלי להרתיע את האיראנים. הגדלת התפוצה של נשק גרעיני מעלה את הסיכון שנשק כזה יופעל, או ייפול לידיהם של ארגוני טרור. אנחנו לא רוצים שחומרים רדיואקטיביים יתחילו להסתובב בחופשיות באזור.

לכן, אם איראן תשיג נשק גרעיני, המזרח התיכון יעלה בבת אחת לראש סדר העדיפויות של ארה״ב, משום פוטנציאל הנזק העצום שהיא תוכל לגרום. ארה״ב תאלץ להגדיל את כוחותיה הצבאיים באזור המפרץ בשביל לבלום את האיראנים, ולהשקיע את המשאבים הדיפלומטים שלה בניסיון לבודד את טהרן באזור. אם היא לא תעשה זאת, טהרן עלולה להשתלט על אזור אסטרטגי לארה״ב, ולהפוך עצמה לכוח מוביל באירו-אסיה, שיחזיק בידיו את רוב מאגרי הנפט והגז של הגוש היבשתי.

אז פצצה איראנית היא חדשות רעות לארה״ב והעולם. מצד שני, אין דרך קלה למנוע את הפצצה הזו: האופציה הצבאית מול איראן מעולם לא הייתה אופציה פשוטה או מועדפת. איראן היא לא עיראק או לוב: מדובר במדינה גדולה כמו מערב אירופה, עם אוכלוסייה של מעל 80 מיליון בני-אדם. הגיאוגרפיה שלה הוא שילוב בין הרים ומדבר, מה שהופך כל פלישה קרקעית לסיוט.

מפה טופוגרפית של איראן. עיקר האוכלוסייה מרוכזת בשטח ההררי של צפון-מערב המדינה.

אם ארה״ב הייתה מחליטה להפציץ את תוכנית הגרעין של איראן, היו קורים שני דברים: א׳, היא כנראה הייתה מחזקת את משטר האייתוללות, עם תגובה לאומנית מצד הציבור האיראני על מתקפה. ב׳, איראן הייתה מבעירה את האזור: היא הייתה סוגרת את מצר הורמוז, ומנסה לתקוף את ספינות חיל הים האמריקני. היא הייתה מפגיזה בסיסים אמריקנים בבחריין, קטאר ואיחוד האמירויות. והיא הייתה יורה מטחי טילים לישראל, כנראה חושבת שגם ישראל איכשהו קשורה להפצצה.

עם האיראנים משגרים טילים על בסיסים אמריקנים ועוצרים את התנועה במפרץ הפרסי, ארה״ב תצטרך לשקול תקיפה של כוחות הים של איראן ואולי אף חדירה קרקעית בשביל להפסיק את ירי הטילים. פלישה קרקעית מוגבלת אבל רק תחריף את תגובתה של טהרן, ומה שהתחיל בקמפיין אווירי נגד תוכנית הגרעין עלול להידרדר במהירות לפלישה קרקעית אמריקנית לאיראן, בדיוק מה שארה״ב רוצה להימנע ממנו.

אפשר לטעון שאולי התגובה האיראנית לא תהיה כל-כך חריפה – שאם ארה״ב תפציץ רק את מתקני הגרעין, טהרן לא תגיב בחריפות. אפשר להצביע על חיסול סולימאני כהוכחה שלמרות שהאיראנים יודעים לנבוח, הם מפחדים לנשוך: אחרי שהגנרל חוסל בעיראק, האיראנים הסתפקו בשיגור טילים נגד כוחות אמריקנים במדינה.

סרטון התקיפה האיראנית בעיראק, כנקמה על סולימאני.

אולם חיסול סולימאני לא היה קמפיין אווירי ממושך, תקיפה באיראן עצמה או איום אסטרטגי על משטר האייתוללות. במקרה של מתקפה על מתקני הגרעין של איראן, האייתוללות יחששו שמדובר בשלב ראשון בניסיון להפיל אותם או להכין את הדרך לפלישה קרקעית לאיראן. הם יגיבו בצורה קיצונית מחשש שאם לא יעשו זאת, הקמפיין האווירי על מתקני הגרעין יתרחב לעוד מטרות.

אם האופציה הצבאית היא לא באמת אופציה – אלא אם טהרן תנסה לפרוץ לנשק גרעיני – אילו עוד אופציות נשארו?

אופציה אחרת היא הפעלת לחץ כלכלי, דיפלומטי וצבאי מאסיבי על טהרן בשביל לעכב את תוכנית הגרעין ולהכריח את המשטר להתפרק מהתוכנית שלו. ממשל טראמפ ניסה לעשות זאת עם אסטרטגית ״לחץ מקסימאלי״. אולם בזמן שהאסטרטגיה בהחלט פגעה בכלכלה האיראנית, היא לא מוטטה אותה. ב-2020 אפילו התחלנו לראות צמיחה בכלכלה, עם יצרנים מקומיים מחליפים מוצרים מחו״ל ולומדים לחיות תחת משטר הסנקציות האמריקני [מקור[.

האסטרטגיה גם לא עצרה את הפעילות הצבאית או הגרעינית שלה. תחת הלחץ המקסימאלי איראן המשיכה להתבסס בסוריה, לחזק את החות׳ים בתימן ואף תקפה מתקני נפט בסעודיה וספינות במפרץ הפרסי. בחזית הגרעין, איראן המשיכה בהעשרת אורניום ואף החלה בהתקנת צנטריפוגות מתקדמות יותר כדי להשיג אורניום מועשר מספיק עבור נשק גרעיני.

האם ניצחון של טראמפ ב-2020 היה מביא את האיראנים להבין שאין להם עוד תקווה ולנטוש את אסטרטגית ההתנגדות שלהם? אולי. אם ביידן יחליט להמשיך לחנוק אותם, אולי הם יוותרו ויהיו מוכנים להסכם מחמיר יותר? אולי. הבעיה היא שאנו לא יודעים ולא יכולים לדעת מה יקרה קודם – איראן תשיג את היכולת לפרוץ לפצצה, או שהמשטר האיראני יכנע או אפילו יתמוטט עקב הלחץ. ההצעה להמתין היא בעצם הצעה לקוות שטהרן תשבר, ולהתכונן לגרוע מכול שהיא פעולה צבאית נגדה.

מכאן שבסופו של יום לממשל ביידן יש שלוש אופציות מול הגרעין האיראני: אופציה א׳ היא להמשיך בלחץ המקסימאלי של טראמפ ולראות מה יקרה קודם – משבר גרעיני בו איראן יכולה לפרוץ לפצצה בזמן קצר, או כניעה של טהרן. אופציה ב׳ היא להפציץ את איראן, ולפתוח במלחמה שתגרום למלחמת עיראק להיראות כמו בדיחה. אופציה ג׳ היא לנסות ולהגיע להסכם חלקי ולא טוב עם איראן, שיגביל את תוכנית הגרעין שלה.

אני אומר הסכם חלקי מפני שהוא לא מתייחס לפעילות האזורית או פעילות הטילים של איראן, והוא לא טוב מפני שהוא לא מונע מאיראן להשיג יכולת לייצר פצצה, רק מעכב אותה. אולם במסגרת השיקול האסטרטגי של ארה״ב, הוא החלופה הטובה ביותר מבין החלופות – הוא מעכב משבר גרעיני, ונותן לארה״ב לרכז את מאמציה בזירות אחרות ובראשון סין.

חשוב להבין שלא האמריקנים ולא האיראנים יהיו מרוצים מהתוצאה הסופית של שיחות הגרעין הנוכחיות: ממשל ביידן קיווה בתחילת הדרך להסכם מקיף יותר, שיכלול גם את תוכנית הטילים של טהרן והתמיכה שלה בטרור באזור [מקור]. טהרן אבל סירבה בתוקף להיכנס למשא ומתן על הסכם חדש, כל עוד ארה״ב עדיין מפירה את ההסכם הישן, זה שנחתם ב-2015 בין טהרן ואובמה וטראמפ פרש ממנו. אז האמריקנים יקבלו את ההסכם החלקי והלא טוב שלהם, כי אחרת הם לא יקבלו כלום.

היועץ לביטחון לאומי של ביידן מסביר את החישוב האסטרטגי מול איראן: עצירת תוכנית הגרעין ולאחר מכן טיפול בפעילות הטרור והטילים שלה.

האיראנים רוצים בתמורה לחזרה שלהם להסכם הישן את ההסרה של כל הסנקציות שהוטלו תחת ממשל טראמפ, ואולי אף כמה סנקציות שנותרו גם אחרי ההסכם הישן ב-2015. האיראנים מעריכים שהאמריקנים רוצים את ההסכם, ובזה הם צודקים, אך הם טועים בהערכה שלהם את מרחב הפעולה של ביידן: ביידן יכול תיאורטית להסיר את כל הסנקציות שהוטלו ע״י טראמפ. הבעיה שאם הוא יסיר סנקציות שהוטלו בהקשר לפעילות הטרור של איראן, הוא צפוי לתגובת נגד חזקה מצד רפובליקנים ודמוקרטים בסנאט [מקור].

הרפובליקנים כבר מתכוננים להציג חקיקה שתחסום את האפשרות של ממשל ביידן להסיר סנקציות [מקור]. סביר שלא משנה מה יעשה ביידן, הוא יתמודד עם התנגדות מצד הרפובליקנים. הבעיה של ביידן היא עם דמוקרטים מתונים: אם ממשל ביידן יסיר סנקציות שקשורות לפעילות הטרור של איראן – לדוגמה, יבטל את ההגדרה של משמרות המהפכה כארגון טרור, או יסיר סנקציות נגד משרד המנהיג העליון – הוא יגרום גם לדמוקרטים מתונים, כמו יושב ראש ועידת החוץ של הסנאט בוב מננדז, לצאת נגד המו״מ עם איראן ולדרוש שהקונגרס יקדם לחץ כלכלי עליה אם הבית הלבן נכשל לעשות זאת.

איראן כנראה תצטרך להסתפק בהסרה חלקית של הסנקציות, וביידן יצטרך להסתפק בהסכם חלקי – לא בטוח שאיראן אפילו תסכים לחזור למלוא ההסכם הישן מ-2015. הבית הלבן מעוניין בהסכם הזה לא מפני שהוא עיוור לפעילות האיראנית באזור, אלא מפני שהוא רואה תמונה גדולה יותר מול עיניו: סין היא האיום המרכזי למעמדה של ארה״ב כמעצמת על. איראן, כל עוד אין לה נשק גרעיני, היא במקרה הגרוע מטרד. וושינגטון רוצה להבטיח שאיראן תמשיך להיות רק מטרד, בעודה מטפלת בבייג׳ין. מה שנותר לישראל לעשות הוא לחשוב כיצד היא מגיבה לחישוב האסטרטגי של וושינגטון.

מה על ישראל לעשות

הבית הלבן ״רץ״ להסכם עם איראן משום שהוא רוצה למנוע משבר גרעיני במפרץ הפרסי ולהתפנות לנושאים הדחופים יותר בעיניו. אנחנו יכולים שלא לחבב את סדר העדיפויות הזה, אנחנו יכולים להציע סדר עדיפויות אחר, אך אנחנו חייבים להבין שיש כאן סדר עדיפויות – ממשל ביידן רוצה להתמקד בבייג׳ין ומוסקבה, ולכן רוצה לפתור במהירות את הסוגיה הכי בוערת ומשמעותית מול טהרן. הפתרון הוא הסכם חלקי ולא טוב, שמטרתו המרכזית לקנות זמן, אך הוא החלופה הטובה ביותר שיש לביידן כרגע.

מובן גם לפי החישוב האסטרטגי הזה למה ארה״ב ״מתעלמת״ מפעילות הטרור של איראן, בעודה ממשיכה את המו״מ עמה: אם ארה״ב תקשור בין ההתנהגות של טהרן באזור והסכם הגרעין, היא לא תקבל הסכם גרעין. הדרך היחידה לחזור להסכם היא להפריד בין הפעילות האזורית של טהרן ובין הפעילות הגרעינית שלה. האם ההפרדה הזו מלאכותית? ודאי. אך בלעדיה אין משא ומתן.

מה על ישראל לעשות מול המשא ומתן בין איראן וארה״ב? ראשית, אנחנו צריכים להבין שהשיקול האסטרטגי שלנו ושל ארה״ב הוא שונה. אנחנו לא המדינה ה-51 באיחוד האמריקני. איום עלינו הוא לא איום על ארה״ב וסדר העדיפויות האסטרטגי של וושינגטון שונה משלנו. איראן היא סכנה משמעותית לביטחון ישראל – לא עבור ארה״ב. וושינגטון מאוד לא רוצה להשתמש באופציה הצבאית נגד איראן והיא תעדיף כל דרך אחרת שלא עוברת בהטלת פצצות חודרות בונקרים עליה.

שנית, בכל פעם שישראל מאיימת שהיא תתקוף את איראן, היא מלחיצה את ארה״ב עוד יותר להגיע להסכם עם האיראנים. בראייה של האמריקנים האיום הישראלי במתקפה על איראן הוא בעקיפין איום שאנו נצית מלחמה אזורית אם מישהו לא יעצור את טהרן. אז לוושינגטון נהיה עוד יותר דחוף להגיע להסכם כדי למנוע מישראל לתקוף את טהרן ולהתחיל מלחמה. אני לא אומר שישראל לא צריכה להתכונן לאופציה צבאית משל עצמה, אך אנחנו חייבים להבין שהאיומים שלנו לא עוזרים למנוע משא ומתן אלא להפך – הם רק מוכיחים עד כמה חשוב למצוא פתרון כלשהו למשבר עכשיו.

שלישית, וושינגטון לא מתעלמת מהבעיות האזוריות שאיראן גורמת. במקום להתמקד במניעת ההסכם, אנחנו צריכים להתמקד באיך אפשר לעבוד עם ממשל ביידן על היום שאחרי החזרה להסכם, איך לבנות קואליציה אזורית שתוכל לבלום את הפעילות המזיקה של איראן. ארה״ב יכולה לדוגמה לקדם את נרמול היחסים בין ישראל לערב הסעודית, שתי מדינות שנמצאות תחת איום מתמיד מצד טהרן ושליחיה. עם נרמול היחסים ביניהן, ארה״ב בשלב הבא יכולה לעזור לישראל וערב הסעודית לחפש דרכים כיצד לבלום את איראן בסוריה, לבנון ועיראק, גם בדרכים אזרחיות ע״י תמיכה כלכלית וגם בדרכים צבאיות ע״י יירוט שיירות נשק ותמיכה בממשלת עיראק מול המליציות השיעיות בשטחה. ישראל תנצל את מה שהיא רואה כפגיעה אסטרטגית בה עם הסכם הגרעין לחיזוק מעמדה באזור.

וושינגטון וירושלים גם יכולות לעבוד ביחד ללחוץ על האיחוד האירופי להכיר בחיזבאללה כארגון טרור. חיזבאללה כבר מוכר כארגון טרור בארה״ב, בבריטניה, גרמניה ומדינות נוספות באירופה. הזרוע הצבאית של הארגון מוכרת כארגון טרור ע״י האיחוד האירופי. הבעיה היא הזרוע המדינית, שבריסל מסרבת לראות בה קשורה לזרוע הצבאית, כאילו שיד ימין אינה עוזרת ליד שמאל.

מי שעומדת נגד הכרה בזרוע המדינית כארגון טרור היא צרפת, שרואה חשיבות לשמור על יחסים נורמלים עם חיזבאללה לאור ההשפעה הגדולה שלו בלבנון [מקור]. המפתח לכן להכרה אירופית בחיזבאללה כארגון טרור, וסגירת היבשת לפעילות שלו, הוא לחץ על צרפת. סגירת אירופה לפעילות גיוס הכספים של חיזבאללה לכל הפחות תאזן מול הכספים החדשים שיקבל מאיראן עם הסרת חלק מהסנקציות עליה.

ישראל צריכה לנצל את המאמץ של ביידן לשים את משבר הגרעין האיראני בהמתנה בשביל לקדם את מאמצי הנורמליזציה שטראמפ החל בהם. בבית הלבן מבינים שההסכם לא יפתור את הבעיות הקשורות באיראן, וישראל צריכה להציג את עצמה כמי שיכולה לתמוך במזרח תיכון יציב יותר ע״י תמיכה במדינות החלשות בו. אנחנו צריכים להימנע מלעסוק באיראן רק בהיבט הצבאי, משום שאז אנו מגבילים את עצמנו לעוד מדינה שוושינגטון צריכה לרסן באזור. במקום לחשוב רק בחזית הצבאית מול איראן, בואו ננצל את ההסכם בשביל לקבל הישגים מדיניים מהאמריקנים. ישראל יכולה להיות מקור של יציבות באזור [ראו כאן], בואו ננצל את המו״מ על הגרעין בשביל לקדם זאת.




פרק 63 – פוסט אימפריום (11): המלחמה בטרור

להורדת הפרק – קישור.

הצטרפות לפל״ג – קישור.

הזמנת הרצאה – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

״לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ״ (משלי, ט״ז י״ח) – סיימנו את הפרק הקודם בנקודת השיא של הרגע החד-קוטבי האמריקני: ארה״ב, בטוחה בעצמה ובערכיה, האמינה שההיסטוריה הגיעה לקיצה. את החישובים הגיאופוליטיים והלוגיקה של מאזני הכוח היא החליפה בתיאוריית הקשתות המוזהבות של תומאס פרידמן: שבין שתי מדינות עם סניפי מקדונלדס לא תהיה מלחמה. תחרות כלכלית תחליף את התחרות הצבאית והעולם ינוהל ע״י דמוקרטיות ליבראליות עם שוק חופשי. שגשוג כלכלי יביא לשלום עולמי.

זה לא קרה. אנחנו יודעים שזה לא קרה משום שאנו חיים בעולם שנשלט עדיין ע״י מלחמה, ע״י תחרות לכוח בין וושינגטון ובייג׳ין. מדוע העולם של קץ ההיסטוריה לא התממש? משום שדווקא כאשר איומים חדשים הופיעו נגד הסדר האמריקני, ארה״ב קיבלה על עצמה אימפריום שני נגד אויב מרושע אך משני בחשיבותו לסדר העולמי: הטרור האיסלאמי. בפרק היום נכיר את האימפריום השני של ארה״ב, ואיך פיגועי ה-11 בספטמבר באמת שינו את מהלך העולם. בואו נתחיל.

גיאופוליטיקה עוסקת בעיקר בכוחות, אינטרסים ומבנים. היא מחפשת את הגורמים הלא אנושיים שמשפיעים על בני-אדם, מחפשת לשרטט את המרחב האובייקטיבי שמעצב את המרחב הסובייקטיבי שלנו. בניתוח הגיאופוליטי מנהיגים וממשלות מתחלקים לשני סוגים: אלו שמבינים את המרחב האובייקטיבי בו הם פועלים, ואלו שלא. אוטו פון ביסמרק, קנצלר האימפריה הגרמנית, הבין שגרמניה נתונה בעמדה בעייתית בלב אירופה: מאיימת על היבשת ומאויימת ממנה. וילהלם השני, הקייזר שפיטר את ביסמרק, לא הבין שמדיניות כוחנית לא תביא את אירופה לכרוע ברך בפני גרמניה אלא תיצור קואליציה נגדה. ביסמרק הבין את המרחב האובייקטיבי והצליח ע״י תמרונים דיפלומטים לעכב את המלחמה שוילהלם ביהירותו הביא על העולם הישן.

אני מציין זאת משום שכאשר אנו באים לעסוק במדיניות החוץ של ארה״ב בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, קיימת עננה כבדה של מה אם – מה אם בוש הבן לא היה מנצח בבחירות לנשיאות אלא סגן הנשיא לשעבר אל גור? האם ארה״ב הייתה מתנהגת אותו דבר? אם אני אתחיל את הניתוח הגיאופוליטי של ארה״ב בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר ללא התייחסות לשאלה הזו, מישהו יפטור את הניתוח ב״בסדר, אבל אם גור היה נבחר הכול היה שונה״.

טוב, לא. לא סביר.

כשבוש ואל-גור התמודדו זה מול זה במירוץ לנשיאות בשנת 2000 הסוגיות הבוערות היו ביטוח לאומי (Social Security), חינוך והמצב המוסרי של החברה האמריקנית[1]. לא בוש ולא גור עסקו באופן נרחב באיום הטרור על ארה״ב, או בשאלת מקומה של ארה״ב בעולם. וושינגטון בסוף שנות ה-90׳ הייתה וושינגטון של הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה. רובו של הממסד הפוליטי, ודאי המועמדים בשתי המפלגות לנשיאות, היו מחויבים לתזה של מנהיגות אמריקנית והגדלת הגלובליזציה.

קחו לדוגמה את התיאור הזה של גור במאמר של ג׳ייקוב היילברון מקיץ 2000, ״מדיניות החוץ של הנשיא גור״: ״קשר אינטימי קיים בין התמיכה של גור בשימוש בכוח במדינות זרות והדבקות שלו בסוגיות סביבתיות. גור הוא נץ ליבראלי – ווילסוני (Wilsonian) מחויב עמוקות הרוצה לשנות לא רק אומות, אלא את האנושות עצמה״[2]. ״נץ ליבראלי״ – מה נץ ליבראלי היה עושה מול איום פונדמנטלי כמו אל-קאעידה?

או קחו דוגמה אחרת: לאחר נאום ״ציר הרשע״ של בוש, גור תמך בחלוקה הקטגורית שהציע בוש של אנחנו והם וסימון של עיראק כחלק מציר הרשע: ״יש משהו טוב בלהניח מדי פעם את הדיפלומטיה בצד ולשים את הקלפים על השולחן. יש ערך בלקרוא לרוע בשמו… גם אם אנו נותנים עדיפות בראש ובראשונה להרס רשתות טרור, וגם אם נצליח, עדיין יש ממשלות שעלולות לגרום נזק גדול ויש טיעון ברור שאחת מאותן ממשלות מייצגת קטגוריה משל עצמה כאיום הרסני במיוחד: עירק… כדאי שסגירת חשבון סופית עם הממשלה הזו תהיה על השולחן.״[3]

אם גור ואם בוש, התגובה של ארה״ב כנראה הייתה זהה. הניתוח היום יתמקד לא בבוש הבן כאדם, אלא בתגובה המערכתית של ארה״ב לפיגועי ה-11 בספטמבר. המטרה שלנו הפרק היום היא להבין מדוע קץ ההיסטוריה לא הגיע, מדוע הציפייה של ארה״ב בסוף שנות ה-90׳ לעידן שלום חדש שיבוא על בסיס פיתוח כלכלי לא הגיע. ואנחנו מתחילים מיד אחרי ההודעה הבאה.

אזהרת ספוילר: אנחנו כבר חיים בעידן של הפוסט-אימפריום, ומה שמרתק בשנה שהייתה לנו שאנחנו כבר רואים את תחילת התגבשותו של הסדר העולמי הבא. כמובן, ערוצי התקשורת המסורתיים לא מספרים לכם דבר: יפן והודו מהדקות קשרים טכנולוגים, ארה״ב מרחיבה את נוכחותה בים סין הדרומי, מזרח אפריקה הופכת לחזית החדשה של התחרות הגלובאלית לכוח. יש לכם אבל מקום בו אתם יכולים לראות את התמונה הגדולה, להבין את השינויים שעוברים על עולמנו: פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. בואו להינות מניתוח שבועי, חברות בקבוצת הפייסבוק הסגורה של המועדון, אירועי לייב ועוד. בואו למקום היחיד שלא רק מדווח לכם על העולם – אלא גם מסביר אותו. כי בעידן הכאוטי שלנו – ידע הוא כוח. ידע הוא הזדמנות. אז בואו והצטרפו! קישור לעשיית מנוי בהערות הפרק.

הבעיות המבניות של הרגע החד-קוטבי

ראינו בפרק הקודם שהרגע החד-קוטבי הביא את ארה״ב להאמין שההיסטוריה הגיעה לקיצה, ושמאבקים מזויינים יוחלפו במאבקים כלכליים. דמוקרטיה ושוק חופשי יתפשטו בעולם, וכל שנשאר לארה״ב לעשות הוא לרתום את התפשטות הגלובליזציה בשביל לפתוח עוד ועוד שווקים אליה ולהרחיב את מחנה הדמוקרטיות בעולם.

אם נשתמש במערכת שלוש הצירים שהצעתי למדיניות החוץ של ארה״ב, הרי שהרגע החד-קוטבי שחרר את הציר הליבראלי גם מהציר הבדלני וגם מהציר הריאליסטי. לא היה עוד איום משמעותי על ארה״ב באירו-אסיה, ולכן לא הייתה מעצמה אחרת שיכלה לאזן אותה, להכריח אותה להתפשר על חזונה. התוצאה הייתה שהתוכנית של קלינטון של הגדלת מחנה החופש הייתה בעצם ביטוי מקסימליסטי של החזון הליבראלי שוודרו ווילסון ניסה לקדם בסוף מלחמת העולם הראשונה. ווילסון ניסה לקדם את החזון במערכת בינלאומית בה ארה״ב הייתה עדיין מעצמה אחת בין עוד מעצמות. העולם של קלינטון היה בו ארה״ב היא מעצמת-על יחידה, חופשית לכאורה משיקולים של מאזני כוח ואינטרסים ריאליים.

נכון, התוכנית של קלינטון הכירה באיום הטרור והאיום ממדינות פורעות חוק כמו עיראק וצפון קוריאה, אך בבסיסה היא הייתה עיוורת לשיקולים של מאזן כוח או גיאופוליטיקה. בראייתה כל מדינה שרוצה להשיג רווחה חומרית לתושביה היא חברה פוטנציאלית במחנה החופש האמריקני. לפי התוכנית התחרות המשמעותית ביותר לארה״ב תהיה בתחום הכלכלי, לא הצבאי. כפי שניסח זאת פרנסיס פוקוימה ב״קץ ההיסטוריה״: ״מותה של האידיאולוגיה פירושה שהיחסים הבינלאומיים יהפכו יותר ויותר ל׳שוק משותף׳, והפחתת הסבירות לסכסוך רחב היקף בין מדינות.״

קל יותר להבחין בשחרור של המחשבה האמריקנית מהריאליזם אם נתייחס לדחייתו של פוקוימה את הגישה הרואה בסכסוך בין מדינות אלמנט מובנה של המערכת הבינלאומית. לפי הגישה הריאליסטית העולם הוא מערכת אנרכית בה מדינות נאבקות זו בזו על הישרדות. הגישה הריאלסטית גורסת שמשום שאין חוק משותף לכולן, ואין להן ביטחון זו בזו, מדינות שואפות להגדיל את כוחן על חשבון המדינות הסובבות אותן. הן בתורן שואפות גם להגדיל את כוחן, והמערכת הבינלאומית מתנהלת בעיקר על בסיס סכסוך וחוסר ביטחון. העיקרון המנחה להתנהגות מדינות לפי הגישה הריאליסטית הוא האינטרס הלאומי: כיצד להבטיח ולהגדיל את כוחן.

פוקוימה האמין שניצחון הליברליזם והשוק החופשי במלחמה הקרה הביא למותה של האידיאולוגיה, משום שהליברליזם ניצח את היריב האחרון שלו – הקומוניזם הקולקטיבי של בריה״מ. הגישה הריאליסטית אבל עיוורת לשיקולים האידיאולוגים של פוקוימה, ולכן כשהיא באה להעריך כיצד יראה העולם אחרי המלחמה הקרה היא ראתה עולם רב-קוטבי דומה לזה של המאה ה-19. האינטרס הלאומי של מדינות לא השתנה אחרי המלחמה הקרה ולכן לא סביר שההתנהגות שלהן תשתנה. פוקוימה מביא כדוגמה לקו הטיעון הזה מאמר של צ׳ארלס קראוטהאמר שהסביר שאחרי נפילת בריה״מ רוסיה תשוב להתנהגותה במאה ה-19. לפי קראוטהאמר האינטרס הלאומי של רוסיה לא השתנה, ולכן התנהגותה לא תשתנה. לפי פוקוימה האידיאולוגיה של רוסיה השתנתה, ולכן גם בהכרח ההתנהגות שלה תשתנה.

מי צדק? קשה להגיד. מצד אחד, ברור שהתחזית שרוסיה תחזור להתנהג כמו הצארות במאה ה-19 הייתה נכונה. רוסיה של פוטין היא רוסיה המחפשת להשתלט מחדש על הפריפריה שלה בשביל להגן על הלב הכלכלי והדמוגרפי שלה במישור הרוסי. השתלטות אגב לא אומרת בהכרח כיבוש צבאי, ניתן לשלוט בשטח גם ע״י יצירת מנופי לחץ אפקטיביים, אם כלכלים, אם צבאיים.

מצד שני, האגרסיביות הרוסית באה עם נסיגה בדמוקרטיה של רוסיה והרצון שלה לשתף פעולה עם המערב. פוטין הפך יותר לאומני, המשטר הרוסי פחות דמוקרטי, והיחסים עם המערב החלו יותר ויותר להיתפס כמאבק אידיאולוגי ותרבותי[4]. האם הלאומנות האנטי-מערבית הובילה למאבק, או שמא המאבק הוביל ללאומנות האנטי-רוסית? האם כדי להשיג את תמיכת הציבור באינטרס הלאומי פוטין הפך את המערב לאויב הנפש של הרוסים, או שמא קודם המערב נתפס כאויב נפש ורק אז בא המאבק?

זו שאלה מורכבת לענות עליה מה קודם למה: האם אינטרסים לאומיים מנוגדים מתבטאים באידיאולוגיות מנוגדות, או שמא אידיאולוגיות מנוגדות יוצרות אינטרסים לאומיים מנוגדים. ברור שאידיאולוגיות מנוגדות מגבירות את המתח הקיים בין אינטרסים מנוגדים, ולעיתים אף יוצרות מתחים חדשים: הסכסוך בין ישראל לאיראן נובע מהאידיאולוגיה המהפכנית של האייתוללות, לא מאינטרסים לאומים מנוגדים. יפן וארה״ב תמיד יהיו בתחרות על השפעה במזרח אסיה, אך יפן דמוקרטית וליבראלית תתמקד בתחרות כלכלית ותחפש שיתוף פעולה דיפלומטי, בעוד יפן אימפריאליסטית תתמקד במלחמה. אותו הדבר נכון לגרמניה, שלפני מלחמת העולם השנייה ראתה עצמה אנטי-מערבית, דבר שהגביר את המתח שגם ככה היה קיים בינה ובין שכנותיה באירופה.

אני לא מתכוון לנסות ולענות כאן על השאלה המורכבת הזו, שמחייבת מחקר היסטורי שאין לי לא את הזמן או המשאבים לבצע. אני גם לא צריך. השאלה שמעניינת אותנו היא למה הרגע החד-קוטבי הפסיק, למה מלחמות וסכסוכים חזרו למרכז הבמה העולמית. התשובה היא פשוטה: משום שארה״ב דחתה ברגע החד-קוטבי את הריאליזם, היא הפכה עיוורת לאינטרס הלאומי של מדינות. מובלת ע״י הגישה הליבראלית, ארה״ב האמינה שכל מדינה תרצה להצטרף אליה בשביל שפע. אולם מדינות לא בהכרח מבקשות להשיג רק שפע, וחלקן מוטרדות גם בשמירת כוחן. בכך שהאמריקנים דחו את הגישה הריאליסטית, הם דחו את השוני בין מדינות. התעלמות מהשוני הזה מנע מארה״ב להצליח ולשלב את שתי המדינות הכי חשובות להמשך קיומו של הסדר הליברלי: רוסיה וסין. התוצאה הייתה שתי מדינות שצפו מבחוץ על הסדר האמריקני וחיפשו כיצד לערער אותו.

למה צירוף רוסיה וסין היה כה קריטי? קל להבין זאת אם נשווה בין סוף המלחמה הקרה וסוף מלחמת העולם השנייה. בסוף מלחמת העולם השנייה ארה״ב לקחה בכוח את יפן ומערב גרמניה והפכה אותן לחלק מהמערב, אם ע״י חוקה חדשה ליפן, אם ע״י גינוי וביעור של הנאציזם ממערב גרמניה. בפעולה הזו ארה״ב הרחיבה את הסדר הליבראלי הבינלאומי כך שיכלול כמעט את כל המעצמות הגדולות של אותה עת: בריטניה, צרפת, טורקיה, מערב גרמניה, ויפן.

שלוש מדינות גדולות נשארו בחוץ: בריה״מ, המדינה הגדולה ביותר מבחינת שטח באירו-אסיה; סין, הענק הדמוגרפי של אירו-אסיה; והודו, הענק הדמוגרפי השני של אירו-אסיה. התמוטטות הגוש הסובייטי ואירועי כיכר טיאנאנמן ב-1989, התפרקות בריה״מ ב-1991, היו כולם הזדמנויות להביא את סין ורוסיה לתוך הסדר האמריקני, ע״י עידוד דמוקרטיה וזכויות אדם בשתיהן. אולם בשנות ה-90׳ הציפייה הייתה שהן באופן טבעי יכנסו לסדר, ולכן לא רק שארה״ב לא דרשה זאת מהן, היא אף אפשרה לסין להיכנס לארגון הסחר העולמי בעודה דיקטטורה מפלגתית. במקום שהרגע החד-קוטבי ישמש בסיס להרחבה אחרונה של הסדר האמריקני, הוא שימש כתירוץ לוותר על המאבק להרחבתו. סין ורוסיה נותרו מחוץ לו, והן התחילו לראות בהתנהלות האמריקנית איום עליהן.

הרגע החד-קוטבי הביא את ארה״ב להתנהל במזרח אירופה ללא התחשבות באינטרסים הרוסים. מאמינים שרוסיה איבדה את כוחה הצבאי והכלכלי להשפיע על מדיניות המערב, עיוורים לאינטרס הלאומי הרוסי, ממשל קלינטון וממשל בוש אחריו הרחיבו את נאט״ו אל תוך מזרח אירופה, תמכו דיפלומטית בהפיכות צבע בעלות סנטימנט אנטי-רוסי וממשל בוש פרש מהאמנה נגד טילים אנטי-בליסטים ב-2002[5]. גם ממשל רוסי דמוקרטי היה מתקשה להשלים עם מהלכים כאלה שפגעו במרחב הפעולה של מוסקבה, והיה מחפש כיצד לאזן מחדש מול ארה״ב. ממשלו של פוטין, שעלה על רקע הכאוס של שנות ה-90׳ שקושר לניסיון כושל במודלים מערביים, ראה בצעדים איום על רוסיה וזלזול בה.

המלחמה בטרור של בוש וההכרזה על קידום הדמוקרטיה בעולם רק הוסיפו מתחים. הפלישה לאפגניסטן הציבה כוחות אמריקנים במרכז אסיה, ״הבטן הרכה של רוסיה״. הפלישה לעיראק הסירה לקוח של נשק ותמיכה רוסית במזרח התיכון. יועצים אמריקנים החלו ב-2002 לאמן כוחות גיאורגים בקווקז[6]. לאט-לאט רוסיה ראתה כיצד ארה״ב מקיפה אותה בכוחות צבא ומתעלמת מעמדתה בנושאים כמו עצמאות קוסובו, תוכנית הגרעין האיראנית או הרחבה נוספת של נאט״ו מזרחה. כל ממשל רוסי, כל ממשל רוסי שמעוניין להבטיח את עצמאותה של רוסיה, היה מודאג מהצעדים הללו.

בעוד רוסיה באירופה ובמזרח התיכון נלחצה ע״י האמריקנים, בייג׳ין בתחילת שנות ה-2000 שבה בה מההתחייבויות שלה לארגון הסחר העולמי בנוגע לרפורמות ושחרור המשק משליטה ממשלתית[7]. חברות בבעלות ממשלתית לא הופרטו כי אם הוכנסו תחת שליטה ריכוזית חדשה. מגזרים שלמים במשק הסיני נותרו סגורים, ואלו שכן היו פתוחים לחברות מערביות היו עם תנאי כניסה של הקמת מיזמים משותפים עם חברות מקומיות או ייצור מקומי, מה שהביא בעקיפין להעברת טכנולוגיה. חברות התקשו להגן על זכויות היוצרים שלהן, וגניבת קניין רוחני הפכה לדבר שגרתי. ייצור עודף מסין נזרק לשווקי העולם, פוגע במפעלים ויצרנים אמריקנים. התוצאה של כל זה? סין הפכה למרכז הייצור החדש של העולם, עם צמיחה שנתית של מעל 10% בין 2000 ל-2008. ארה״ב באותה תקופת זמן איבדה 3.5 מיליון משרות ייצור[8], עלייה באבטלה במידווסט[9], שהתאפיין באחוז גבוה של משרות ייצור, וסטגנציה בהכנסה החציונית של משקי בית[10].

כשמוצרים זולים זרמו לשוק האמריקני ממשל בוש סירב להפעיל סנקציות נגד סין, לדוגמה העלאת מכסים על ייבוא מסין או חסימת הייבוא של מוצרים מסוימים כמו פלדה ואלומיניום. הממשל האמין שסחר חופשי עם סין משרת בסופו של יום את ארה״ב, ושסחר חופשי יביא לליברליזציה של סין העממית. הפגיעה הכלכלית במגזר הייצור ובמעמד הביניים נתפסה כמחיר הכרחי ל״התייעלות״ של המשק האמריקני. סחר חופשי נתפס כתנאי הכרחי למשק משגשג, וכמטרה בפני עצמו. הממשל המשיך לסחור עם סין, בעוד היא נוקטת מהלכים להגן על המשק שלה מתחרות זרה ומסבסדת את החברות שלה.

התוצאה הסופית היא שסין הפכה לכוח כלכלי שני רק לארה״ב, בעודה שומרת על כל המאפיינים האוטוקרטים שלה. אם בשנת 2000 היא הייתה הכלכלה ה-6 בגודלה בעולם, הרי שב-2008 היא כבר הפכה לשלישית בגודלה בעולם, וב-2010 עקפה את יפן בשביל להפוך לשנייה בגודלה. את הכוח הכלכלי שלה באותן שנים היא תרגמה לכוח דיפלומטי, מציעה הלוואות למדינות תחת סנקציות אמריקניות כמו סודן[11], ומגדילה את השפעתה על מדינות שרצו לסחור עמה (רוב העולם בשלב הזה).

בין ארה״ב וסין ישנו מתח מובנה משום העלייה של סין כמדינה אנטי-ליבראלית באזור קריטי לביטחון האמריקני – מזרח אסיה. אם רוסיה רק החלה להיות מוקפת כוחות אמריקנים בשנות ה-2000, סין כבר הייתה מוקפת למעלה מחצי מאה, עם בסיסים אמריקנים בדרום קוריאה, יפן, הפיליפינים, אוסטרליה וסינגפור. כשרוסיה של פוטין החלה לחפש כיצד לאזן מול האמריקנים, היא מצאה שותף קשוב בדמות סין העממית, עכשיו הרבה יותר עשירה וחזקה משהייתה בימי בריה״מ.

הצמד הזה, רוסיה וסין, הם הצמד שהביא את הסוף של הרגע החד-קוטבי. הם הצמד שפתח בתהליך לעולם הרב-קוטבי. ארה״ב נכשלה לשלב אותן לסדר שלה. ארה״ב נכשלה להבין אפילו שהיא צריכה לשלב אותן בסדר שלה. רוסיה במזרח אירופה החזירה את ההיסטוריה ליבשת, גורמת למזרח אירופה לחפש פתרונות ביטחון בעוד גרמניה מחפשת כיצד לרסן את הדוב הרוסי עם עסקאות כלכליות. במזרח אסיה, העלייה של סין מביאה את הודו ויפן לבנות את כוחן הצבאי, מחפשות כיצד לרסן את הדרקון העולה של המזרח. התחרות לכוח התחילה להופיע שוב במערכת הבינלאומית. ודווקא בתחילת שנות ה-2000 כשרוסיה וסין היו עדיין יחסית חלשות, כשארה״ב עוד יכלה לרסן אותן, היא קיבלה על עצמה אימפריום חדש נגד אויב בלתי-רלוונטי לעתיד הסדר האמריקני: הטרור האיסלאמי.

אימפריום חדש

בניגוד למה שנוטים לחשוב, מתקפת הטרור של אל-קאעידה לא הפריכה את התזה של ״קץ ההיסטוריה״. פוקוימה במאמרו ״קץ ההיסטוריה״ לא חזה את הקץ לקונפליקטים בכלל, אלא את הקץ לקונפליקטים גדולים בין המדינות הפוסט-היסטוריות. בשנות ה-90׳ ממשל קלינטון ראה קונפליקטים רבים שהבית הלבן העדיף לטאטא הצידה משום שהם לא היו מעניינים – הם היו קונפליקטים באזורים ״ההיסטוריים״ של העולם, והתרחשו במדינות זניחות כלכלית עבור ארה״ב. הרצון להתנער מהסכסוכים האלו הועצם אחרי תקרית הפלת הבלאק-הוק בסומליה ב-1993 בה נהרגו אמריקנים במסגרת משימת שלום בינלאומית.

הטראומה מהתקרית בסומליה הביאה את ממשל קלינטון לחשוש מהתערבויות נוספות שיסכנו חיי אמריקנים. כאשר התחילו דיווחים על רצח העם ברואנדה ב-1994, הפקידות הבכירה בממשל העדיפה לגרור רגליים. גם כשהתחילו להתברר ממדי הרצח, הפנטגון, מבין שלא יזכה לגיבוי מצד הדרג הפוליטי, סירב לשלוח אפילו מטוס לוחמה אלקטרונית לשיבוש אות הרדיו בו השתמשו הרוצחים לתאם את פעולותיהם[12]. שליחת חיילים אפילו לא באה בחשבון.

בתקופתו של קלינטון ואל-גור בוצעו מתקפות הטרור הראשונות של אל-קאעידה נגד יעדים אמריקנים: פיצוץ רב עוצמה בחניון של מרכז הסחר העולמי ב-1993, פיצוץ מכונית תופת נגד חיילים אמריקנים בריאד ב-1995 ומתקפה משולבת נגד השגרירויות האמריקניות בקניה ובטנזניה ב-1998, שם נהרגו 224 בני-אדם. המתקפות הביאו את ממשל קלינטון להכריז על טרור כאיום לאומי – לא רק כבעיה של אכיפת חוק – אך לא נעשה מאמץ מרוכז להרוס ארגונים כמו אל-קאעידה או ארגוני טרור אחרים[13]. טרור בהחלט היה סוגיה, אך סוגיה משנית. בקץ ההיסטוריה החשיבות הגדולה ביותר הייתה להסכמי סחר והרחבת הגלובליזציה. רבים ציפו שהטרור יפתר מעצמו עם הצמיחה הכלכלית.

המתקפה על מרכז הסחר העולמי ב-2001 לא שינתה את התפיסה שההיסטוריה הגיעה לקיצה, שפיתוח כלכלי יביא לפתרון בעיות האלימות בעולם. היא פשוט הראתה שהעולם ההיסטורי הוא עדיין איום על העולם הפוסט-היסטורי. שהעולם ההיסטורי יכול להושיט את ידו ולפגוע בעולם הפוסט-היסטורי בליבו. אחרי ה-11 בספטמבר טרור הוא כבר לא בעיה משנית, וארה״ב לא יכולה עוד להמתין שהשבטים הנלחמים של אפגניסטן יגלו את הגלובליזציה. מה שנדרש עכשיו הוא להביא את סוף ההיסטוריה אליהם.

דוגמה מעולה לאיך ההבנה הזו תורגמה לגישה גיאו-אסטרטגית חדשה/ישנה – חדשה כי האיום חדש, ישנה כי היא דומה לחלוקה בימי המלחמה הקרה – הוא מאמר של תומאס ברנט (Branett), גיאו-אסטרטג צבאי, ממרץ 2003 בשם ״המפה החדשה של הפנטגון״[14]. ברנט קידם בתחילת המלחמה בטרור תיאוריה גיאו-אסטרטגית חדשה לעולם, כזו שנועדה לסמן מי האיומים הכי גדולים על ארה״ב ומה צריכה להיות אסטרטגית-העל החדשה שלה. ברנט הציע להסתכל על העולם דרך המשקפיים של הגלובליזציה, בדומה לממשל קלינטון בשנות ה-90׳, אך במקום לחשוב עליה כמשהו בינארי של כישלון/הצלחה, צריך לחשוב עליה כתהליך היסטורי שההתקדמות שלו משתנה בזמן ובמרחב.

יש אזורים של העולם, מה שברנט קרא להם ״הליבה המתפקדת״ או ״הליבה״, בה הגלובליזציה הכתה היטב שורש ומתפתחת כל הזמן. אלו אזורים הקשורים זה לזה ברשת סבוכה של קשרי מסחר, פיננסים, טכנולוגיה ותרבות, קשרים שמבטיחים שגשוג אישי, יציבות פוליטית והיעדר מלחמה. האזורים האלו הם העולם הפוסט-היסטורי של פוקוימה והם עיקר הכוח הכלכלי של העולם.

מסביב לליבה יש אזורים בהם הגלובליזציה מתקשה להתפתח, או שאינה קיימת כלל. אלו אזורים מבודדים משרשרות הייצור והידע הגלובאליות, אזורים בהם הפיתוח הכלכלי נמוך וכן הפיתוח האנושי. אלו אזורים בהם שולט עוני, חוסר יציבות פוליטית, מלחמות וטרור. ברנט קרא לאזורים האלו ״הפרצה הלא משתלבת״, או בפשטות ״הפרצה״. בפרצה קורים כל הדברים הנוראים: מלחמות אזרחים, טיהורים אתניים, מלחמות. ממנה יוצאים סמים וארגוני פשע וטרור ששולחים את ידיהם אל תוך הליבה.

התיאוריה של ברנט היא פשוטה: כל עוד הליבה לא תטפל בפרצה, הפרצה תפגע בליבה. ארה״ב הייתה מודעת לפרצה כבר בשנות ה-90׳, אך האמונה בהתפשטות הבלתי-נמנעת של הגלובליזציה וחוסר החשיבות הכלכלית של מדינות הפרצה הביאו את ממשל קלינטון להזניח את ״הפרצה״ ולקוות שהיא פשוט תיסגר מעצמה.

היא לא.

ברנט ראה במתקפה של אל-קאעידה בלב מנהטן, בלב הגלובליזציה, אירוע משמעותי משום שהוא הכריח את ארה״ב להכיר שהפרצה לא הולכת לשום מקום ושארה״ב, כמנהיגה של הליבה, חייבת לסגור אותה. הוא לכן הציע אסטרטגיה חדשה לארה״ב: חיזוק מערכות החיסון של הליבה נגד איומי הפרצה, חסימת האיומים מהפרצה ע״י חיזוק מדינות התפר שקשורות בין הליבה לפרצה – מדינות כמו מקסיקו, ברזיל, טורקיה ודרום אפריקה, וסגרת הפרצה, ע״י מאבק בטרור העולמי והכנסת המדינות הנמצאות בה לליבה, אם צריך בכוח הנשק. אפגניסטן, עיראק, איראן – כולן צריכות להשתלב בגלובליזציה ובקץ ההיסטוריה, אם ירצו ואם לא.

המעניין הוא שהחלוקה הגיאו-אסטרטגית של ליבה מול פרצה חפפה עם החלוקה המוסרית שהעם האמריקני החל לעשות בין ״אנחנו״ ו״הם״, אנחנו הטובים אוהבי החופש והם הרעים תומכי העריצות. כמו במלחמה הקרה אחרי ה-11 בספטמבר ארה״ב ראתה את עצמה במאבק מוסרי חדש של טוב מול רוע. את הקומוניזם האתאיסטי של בריה״מ החליף האסלאם הפונדמנטאלי, אך בבסיסה החלוקה נשארה זהה: דמוקרטיה מול רודנות, זכויות אדם מול דיקטטורה, שלום מול מלחמה, חופש מול כפייה. ביחד שתי החלוקות האלו, ליבה מול פרצה, טוב מול רע,  הגדירו המאמץ האמריקני הגלובאלי להגן ולקדם את החירות בעולם מול הטרור, מה שהנשיא בוש קרא לו ״המלחמה בטרור״.

למה זה נשמע לנו מוכר? כי אנחנו מכירים כבר פעם אחת בה ארה״ב לקחה על עצמה להגן על החירות והדמוקרטיה, מחלקת את העולם למחנה הטוב ומחנה הרוע: האימפריום הראשון, בו ארה״ב קיבלה על עצמה לבלום את הסובייטים. המלחמה בטרור של בוש היא האימפריום השני.

קל לראות את הסימנים של אימפריום כבר בנאום של הנשיא בוש בפני שני בתי הקונגרס ב-20 בספטמבר 2001. ראשית, יש לנו את החלוקה בין אנחנו והם, החלוקה המוסרית:

״אמריקנים שואלים ׳למה הם שונאים אותנו?׳

הם שונאים את מה שהם רואים כאן בחדר הזה: ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. המנהיגים שלהם מונו ע״י עצמם. הם שונאים את חירויותינו: חופש הדת שלנו, חופש הביטוי, חופש ההצבעה וההתאספות והיכולת שלנו לחלוק זה על זה.

[…]

ראינו את סוגם בעבר. הם יורשי כל האידיאולוגיות הרצחניות של המאה העשרים. על ידי הקרבת חיי אדם לשרת את החזונות הרדיקליים שלהם, על ידי נטישת כל ערך למעט הרצון לכוח, הם הולכים בדרך של הפשיזם, הנאציזם והטוטליטריות. והם ילכו בדרך ההיא עד לקבר הלא מסומן של שקרים שהושלכו ע״י ההיסטוריה.״

לאחר מכן, יש לנו את הגדרת התוכן של האימפריום, את התפקיד החדש של ארה״ב: ארה״ב תאבק בטרור העולמי, תאבק במדינות התומכות בו, ותקדם את הערכים של חירות הפרט ודמוקרטיה ברחבי העולם. ארה״ב תנהיג את העולם לעידן חדש של שגשוג:

״המלחמה שלנו בטרור מתחילה באל-קאעידה, אך היא לא מסתיימת שם. זה לא ייגמר עד שכל קבוצת טרור בהישג יד עולמי תימצא, נעצרה והובסה.

האמריקנים שואלים, ׳איך נילחם וננצח במלחמה הזו׳?

אנו נכוון כל משאב בפיקודנו – כל אמצעי דיפלומטיה, כל כלי מודיעין, כל מכשיר לאכיפת החוק, כל השפעה כספית וכל כלי מלחמה הכרחי – להשמדה ולהבסת רשת הטרור העולמית.

יש המדברים על עידן אימה. אני יודע שיש מאבקים לפנינו וסכנות להתמודד איתן. אבל המדינה הזו תגדיר את הזמנים שלנו, ולא תוגדר על ידיהם.

כל עוד ארצות הברית של אמריקה נחושה וחזקה, זה לא יהיה עידן אימה. זה יהיה עידן של חירות ברחבי העולם.

נגרם לנו נזק גדול. סבלנו מאובדן גדול. וביגון ובכעס שלנו מצאנו את המשימה שלנו ואת הרגע שלנו.

חופש ופחד נמצאים במלחמה. התקדמות החופש האנושי, ההישג הגדול של תקופתנו והתקווה הגדולה של כל דור, תלויה כעת בנו.

האומה שלנו, דור זה, תרים את האיום האפל של אלימות מצד עמנו ועתידנו. אנו נגייס את העולם למטרה זו על ידי מאמצינו, על ידי אומץ לבנו. לא נתעייף, לא נתלבט ולא ניכשל.״

קשה לנו לחשוב על המלחמה בטרור של בוש כאימפריום חדש מפני שאנחנו שופטים אותה על פי הכישלונות שלה: עיראק ואפגניסטן הרוסות, אלפי הרוגים אמריקנים וארה״ב עם חוב של טריליוני דולרים. לא ממש נשמע כמו דוגמה למנהיגות גלובאלית. אבל זה לא כל מה שממשל בוש עשה.

בו בזמן שארה״ב יצאה למלחמה נגד אל-קאעידה באפגניסטן ונגד סדאם בעיראק, היא קידמה שורה של הסכמי סחר חופשי, דיאלוג אסטרטגי עם סין, והגדילה את סיוע החוץ שלה מ-24 מיליארד דולר בשנת 2000 ל-54 מיליארד דולר בסוף הכהונה השנייה של בוש ב-2008. ארה״ב תחת בוש הפכה לתורמת הגדולה ביותר למאבק באיידס ומלריה. ממשל בוש האמין שבשביל להיאבק בטרור העולמי, ארה״ב חייבת לתמוך בסחר חופשי ודמוקרטיה כערכים הנגדיים לטרור האסלאמי.

אנחנו גם שוכחים שהמלחמה בטרור של בוש כן עזרה בקידום הדמוקרטיה וירידה בתמיכה בטרור. ב-2003 החונטה של בורמה הודיעה על מפת דרכים לקראת מעבר לשלטון דמוקרטי. מנהיג לוב קדאפי, תומך טרור ידוע וכאב ראש ארוך שנים של ארה״ב, הסכים ב-2003 לפרק את תוכנית הנשק להשמדה המונית שלו ולהפסיק את תמיכתו בטרור. סוריה יצאה מלבנון ב-2005, מסיימת כיבוש של כמעט 30 שנה. מהפכות צבע ב-2003 וב-2004 בגיאורגיה ואוקראינה העלו ממשלים דמוקרטים ופרו-מערביים בשתי המדינות.

למה אבל האימפריום השני לא חידש את הפאקס אמריקנה? למה המלחמה בטרור של בוש לא הביאה לעידן חדש של יציבות ושגשוג באירופה ומזרח אסיה? למה דווקא בשלהי כהונתו השנייה של הממשל ראינו את רוסיה מרימה שוב את ראשה בפריפריה של אירופה, עם המלחמה נגד גיאורגיה? למה קיבלנו את טראמפ ואת מלחמת הסחר נגד סין ואת האביב הערבי במזרח התיכון?

הבעיה של האימפריום השני שהוא היה מנותק מהמציאות. האימפריום השני נוצר ועוצב ע״י ארה״ב שיכורה מהרגע החד-קוטבי. לא היו באימפריום השני שיקולים של מאזן כוח מול סין ורוסיה כי שתיהן נחשבו חלשות מול וושינגטון, חלשות ובדרך להצטרף למחנה הגלובאלי. לא היו באימפריום שיקולים של עלות מול תועלת, משום שארה״ב חשבה שהיא יכולה לעשות כל שנדרש – גם אם זה להפוך את אפגניסטן ועיראק לדמוקרטיות מערביות. לא היו בו אפילו שיקולים מינימאליים של איך על ארה״ב לנהוג כחברה בקהילה הבינלאומית, מעדיפה לפעול באופן חד צדדי ללא הסכמה בינלאומית.

האימפריום הראשון כוון נגד בריה״מ ועלה בקנה אחד עם המציאות הגיאופוליטית של אותו זמן: בריה״מ הייתה איום יבשתי משמעותי על אירופה, המזרח התיכון ומזרח אסיה, וארה״ב בלמה את האיום הזה ע״י הכנסת רוב המדינות המתועשות תחת המטריה הביטחונית שלה. משום האיום האדום מערב אירופה, מזרח אסיה והמפרץ הפרסי קיבלו את המנהיגות האמריקנית על עצמן, מעדיפות להיות במחנה האמריקני מלהיות לבד מול האיום האדום. הפאקס אמריקנה נוצר ונתן לנו עשורים של שגשוג כלכלי ויציבות ביטחונית (פחות או יותר), עם ארה״ב פועלת ביחד עם בעלות בריתה לבלימת מוסקבה.

האימפריום השני כוון נגד ארגוני טרור והתעלם לחלוטין מהמציאות הגיאופוליטית: סין ורוסיה התחזקו והחלו לשתף פעולה. המלחמה בטרור של בוש הפחידה את שני המשטרים האוטוקרטים, שרצו לאזן מול העליונות האמריקנית ולהבטיח שהם לא יהיו הבאים בתור ב״קידום הדמוקרטיה״. בעוד הם בונים את כוחם והשפעתם, ארה״ב השקיעה את מלוא מאמציה בחורים שכוחי האל של העולם, מקומות כמו אפגניסטן, עיראק, סומליה ופקיסטן. במלחמה הקרה ארה״ב שלחה את מיטב בניה להגן על המרכזים התעשייתיים של אירופה ומזרח אסיה. במלחמה בטרור היא שלחה אותם לכבוש את בית הקברות לאימפריות של אפגניסטן, או לצוד מחבלים במדבריות של עיראק. היא עשתה זאת כדי לצרף את האזורים האלו לגלובליזציה האמריקנית, לתת להן שוק חופשי ודמוקרטיה. ומשום שהיא הייתה שבויה בקונספציה של ״קץ ההיסטוריה״ היא גם ציפתה שזה יעבוד.

קל לראות עד כמה החשיבה האסטרטגית בארה״ב הייתה מנותקת מהמציאות אם נשוב למאמר של ברנט ולדוגמה ההיסטורית בה הוא משתמש כדי להצדיק את כיבוש עיראק ואפגניסטן: הכיבוש של גרמניה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה. גרמניה ויפן היו שתי אומות שחיו תחת שלטון טוטליטרי אנטי-ליברלי, שארה״ב הצליחה להביא אותן אל חיק הדמוקרטיה והמערב. אם ארה״ב הצליחה פעם אחת, מדוע שלא תצליח פעם שניה? ועוד אחרי הניצחון האידיאולוגי של הליברליזם והשוק החופשי?

שתי סיבות: ראשית, יפן וגרמניה היו מדינות לאום מוגדרות לפני הכיבוש האמריקני. יפן חוותה כ-300 שנים של בידוד מהעולם ושלטון מרכזי שעיצב אותה כאומה אחת. גרמניה הייתה אומה מאוחדת כמעט 80 שנה לפני הכיבוש האמריקני, עם היסטוריה תרבותית משותפת ומובדלת בת מאות שנים. אפגניסטן ועיראק היו שתיהן מדינות בהן הזהות הלאומית הייתה חלשה יותר מהזהות התת-לאומית של השבטים והחמולות והזהות העל-לאומית של האסלאם והערביות.

שנית, לגרמניה ויפן הייתה סיבה מאוד טובה להצטרף למחנה המערבי: בריה״מ. זו נקודה שעמדנו עליה בפאקס אמריקנה וחשוב לחזור עליה: מדינות המחנה המערבי קיבלו את ההנהגה האמריקנית והיו מוכנות להפסיק להילחם זו בזו משום שפחדו מהסובייטים. לטוקיו וברלין לא הייתה אפשרות אחרת אלא לפנות לוושינגטון מול הכוח האדיר של מוסקבה. אפגניסטן ועיראק לעומת זאת, גם אם היו מדינות לאום מוגדרות, לא היו נתונות לאיומה של מעצמת על אגרסיבית. גם אם ארה״ב הייתה מצליחה להקים בהן דמוקרטיות יציבות, הן היו פונות להתרחק מהאמריקנים ולאזן בין וושינגטון ובין המדינות האחרות סביבן – עיראק מול רוסיה, איראן וערב הסעודית, אפגניסטן מול איראן, רוסיה, סין, פקיסטן והודו. גם אם ארה״ב הייתה מצליחה בבניית המדינות האלו, הן היו מתרחקות ממנה. אז למה מלכתחילה להשקיע משאבים רבים כל-כך בלבנות אותן?

וושינגטון קיוותה שאפגניסטן, ויותר מזה עיראק דמוקרטית, תביא לשינוי בדינמיקה של המזרח התיכון. מפרצה שחווה אלימות ועוני, עיראק תכנס אט-אט לתוך הליבה של הגלובליזציה. עיראק חופשית תהיה מערבית, תהיה יציבה, תהיה בשורה חדשה לאומה הערבית. בתפיסה של קץ ההיסטוריה, תחרות לכוח נובעת מתחרות אידיאולוגית. בתיאוריה של קידום הדמוקרטיה של בוש, אלימות נובעת מפגיעה בחירות. כפי שבוש עצמו אמר בנאום מה-6 בנובמבר 2003 על מדיניות החוץ של המערב במזרח התיכון: ״60 שנה של תמיכה בדיקטטורות לא הביאו ליציבות, משום שיציבות אינה יכולה לבוא על חשבון חירות״[15]. עיראק חופשית תהפוך את המזרח התיכון חופשי, והוא בתורו יהפוך יציב ושליו יותר.

ההנחה הסמויה של ברנט, של בוש, של כל האליטה הפוליטית של ארה״ב באותו זמן הייתה שמדינות יכולות להפוך לדמוקרטיות מערביות אם רק יתנו להן את הכלים. שהדמוקרטיה היא אוניברסאלית, שהמודל האמריקני הוא אוניברסאלי. זו הנחה שהייתה כבר בבסיס האידיאליזם האמריקני מאז ווילסון, ואפשר לראותה כבר בעמדותיהם של מייסדי הרפובליקה. עם קלינטון ובוש האידיאליזם האמריקני התבטא בצורה מוחלטת, הליברליזם הבינלאומי של וושינגטון זכה לביטוי הכי מלא שלו, עם קידום בזירה הבינלאומית של דמוקרטיה וזכויות אדם, הפלת משטרים דיקטטורים והבאת חירות לעמים תחתם. האירוניה שדווקא ע״י הצעדים האלו, במיוחד ע״י המלחמה נגד הדיקטטורה בעיראק, המלחמה בטרור של בוש לא רק פגעה בכוחה של ארה״ב, נתנה לסין ורוסיה להתחזק, אלא גם עשתה משהו חמור יותר: היא פגעה אנושות בסדר הליבראלי הבינלאומי.

סדאם והכובע

תעצרו אותי אם אתם מכירים את הבדיחה הזו:

הדוב והאריה מחליטים לתת מכות לארנב. "מה ההצדקה שניתן לזה?" שואל האריה. "נלך אליו, נראה אם יש לו כובע או לא. אם יש – נצעק עליו למה יש לו כובע וניתן לו מכות. אם אין – נצעק עליו למה אין לו כובע וניתן לו מכות", עונה הדוב. הולכים השניים אל הארנב ומוצאים אותי עם כובע – ״למה יש לך כובע!?״ ומפרקים אותו במכות.

כמה ימים אחר כך, אחרי שחזר הארנב מאשפוז, מחליטים השניים שוב להביא לארנב מכות. "איך נעשה את זה הפעם?" שואל האריה. "נלך אליו, נבקש ממנו סיגריה. אם ייתן לנו עם פילטר – נצעק עליו למה עם פילטר וניתן לו מכות. אם לא – מצעק עליו למה בלי פילטר וניתן לו מכות ", עונה הדוב. הולכים השניים אל הארנב ומבקשים סיגריה. "עם פילטר או בלי פילטר?" שואל הארנב. "למה אין לך כובע!?״.

הבדיחה המטופשת הזו היא ניסוח לא רע של הגישה האמריקנית לפלישה לעיראק והפלת סדאם חוסיין.

ב-1991 אחרי שבוש האב נמנע מלהפיל את סדאם במלחמת הפרץ הראשונה ביל קריסטול, כותב שמרני משפיע, החל בקמפיין הדורש את הפלתו של סדאם[16].ב-1998 פרנסיס פוקוימה, ביחד עם מספר אישים משפיעים אחרים כמו רוברט קגן (היסטוריון וסופר ניאו-קונסרבטיבי), דונלד רמספלד (מזכיר ההגנה העתידי של בוש הבן ומזכיר ההגנה תחת פורד) ופול וולפוביץ (האיש מאחורי אסטרטגית ההגנה האזורית של צ׳ייני מ-1992) קראו במכתב לנשיא קלינטון להפיל את סדאם[17].

אחרי מתקפת ה-11 בספטמבר עוד ועוד חוגים בוושינגטון החלו להיות קשובים לרעיון של הפלת סדאם. שבועיים אחרי שבוש נשא את נאום ״ציר הרשע״ שלו בינואר 2002, אל גור תמך בקריאה לסלק את סדאם חוסיין. באותו חודש הסנאטור ג׳ו ביידן, בזמן מתן עדות של מזכיר המדינה קבע נחרצות ש:״סדאם חייב ללכת וארה״ב תצטרך להפעיל כוח. השאלה היחידה לדעתי היא איך, לא אם״[18].

החלה להיווצר תפיסה שסדאם תומך בטרור – גם אם אין ממש עדויות שהוא תומך בו – ושהוא רודף אחר נשק להשמדה המונית – גם אם אין ממש עדויות שהוא עושה זאת. השיח הפך מאם סדאם הוא איום לכמה סדאם הוא איום: בינואר 2003 קונדוליסה רייס, אז היועצת לביטחון לאומי של בוש הבן, הבהירה בראיון ל-CNN שתמיד יש אי-וודאות, אך אנחנו לא רוצים ש״האקדח המעשן יהיה ענן פטריה״[19], כלומר אנו לא רוצים לגלות שלסדאם יש יכולת גרעינית רק כאשר הוא ישתמש בה. מאמר ב-Foreign Affairs מגיליון מרץ/אפריל 2002 הבהיר שהאפשרות של עיראק גרעינית היא כל כך חמורה, שאין ברירה אחרת אלא לפלוש אליה ולהפיל את סדאם[20]. אפילו תומס פרידמן תמך בפלישה לעיראק והפלת סדאם, מאמין שזה הצעד הנכון היסטורית[21]. וושינגטון רצתה את הראש של סדאם, עם או בלי כובע.

כמובן, כחברה בסדר הליבראלי הבינלאומי, ארה״ב חיפשה אישור חוקי לפלוש לעיראק. היא ניסתה להשיג הסכמה כזו דרך מועצת הביטחון, לוחצת עליה לדרוש מסדאם לאפשר בדיקות נשק אצלו ולהבטיח שהוא אינו מנסה להשיג נשק להשמדה המונית, גרעיני או אחר. החלטה 1441 של מועצת הביטחון מנובמבר 2002 עשתה בדיוק את זה, דורשת מסדאם לאפשר מידית לפקחים בינלאומיים להיכנס לעיראק ולבחון את המתקנים שלו, אך נמנעת מלקבוע שאם לא יענה הדבר בהכרח יוביל למלחמה. סדאם נענה, מאפשר לפקחים של האו״ם להיכנס.

בזמן שהעיראקים ניסו להתנות בדיקות מסוימות, והיה מחסור במסמכים מסוימים, ההתרשמות הכללית של פקחי האו״ם הייתה שעיראק נענתה להחלטת מועצת הביטחון, והיא פועלת יחד עם הפקחים להוכיח שהיא אינה פועלת להשיג נשק להשמדה המונית[22]. ב-7 במרץ 2003 פקח הנשק הראשי של האו״ם הבהיר שיידרשו מספר חודשים בשביל לוודא שעיראק עומדת בהתחייבויות שלה לפירוק נשק גרעיני[23].

על אף המאמצים של פקחי האו״ם ושיתוף הפעולה של בגדאד, הממשל האמריקני, ביחד עם בריטניה וספרד, ניסה לקדם כבר בסוף פברואר החלטה שתכריז שעיראק אינה עומדת בהחלטה 1441 ומאיימת ב״תוצאות חמורות״ לעיראק[24]. בתגובה רוסיה וצרפת הכריזו ב-6 במרץ שהן יטילו וטו נגד כל החלטה במועצת הביטחון שתוביל למלחמה בעיראק[25], נתמכות ע״י גרמניה וסין שגם הן התנגדו למלחמה.

מבינות שאין להן תמיכה במועצת הביטחון בשביל פעולת מלחמה נגד עיראק, בריטניה וארה״ב החליטו לפעול לבדן, ללא אישור מועצת הביטחון: ב-17 במרץ 2003 בוש הודיע באופן רשמי לקונגרס שהמאמצים הדיפלומטיים מול עיראק נכשלו, סימן ברור שארה״ב עומדת לפלוש למדינה[26]. ארה״ב החלה בהתקפה האווירית נגד עיראק ב-19 במרץ 2003.

ארה״ב פלשה לעיראק במרץ 2003, הפילה את סדאם, והוציאה אותו להורג בדצמבר 2006. מתחים עדתיים פרצו לאחר הפלישה האמריקנית והביאו פיגועי תופת ועלייתן של מליציות אתניות. עיראק, אחת המדינות החזקות באזור צבאית ויצרנית נפט משמעותית, הפכה לשבר כלי. ארה״ב נאלצה להשקיע מיליארדי דולרים בניסיון לייצב את המדינה, מנסה לתמוך בתהליך פוליטי דמוקרטי שרק הקצין את המתחים העדתיים בה.

אגב, לאחר הפלישה לעיראק לא נמצא נשק להשמדה המונית[27]. האמריקנים קראו לזה כישלון מודיעיני, אך אף אחד לא איבד את משרתו בגלל זה: בוש לא הודח, טוני בלייר לא פוטר. אף אחד מהאינטלקטואלים שתמכו במלחמה בעיראק לא הפך מצורע בגלל התמיכה שלו במלחמה ללא הצדקה.

כי בסוף מה זה משנה אם לארנב יש או אין כובע?

מכה אנושה

למה אני מספר לכם את זה? או, נשאל אחרת, מה זה משנה אם היה או לא היה נשק להשמדה המונית? אם לארה״ב היה או לא היה אישור ממועצת הביטחון לפלישה לעיראק? הרי סדאם היה אויב של ישראל, דיקטטור צמא דם וסדיסט שהוא ובניו הטילו אימה על תושבי עיראק. אז מה אם לא הייתה באמת סיבה קונקרטית לפלוש לעיראק? האם המאבק ברשע אינו מצדיק את עצמו?

לא. אחרי הפלישה לעיראק ואחרי שהתגלה שאין לעיראק נשק להשמדה המונית, תומכים רבים במלחמה ניסו לטעון שהמלחמה עדיין מוצדקת משום שהיא הפילה דיקטטור צמא דם[28]. גם אם נניח שסדאם חוסיין היה השטן עלי אדמות, הרי שהפלישה האמריקנית לעיראק עשתה הרבה יותר נזק לעיראק ולסדר הבינלאומי ממה שסדאם אי פעם היה יכול לעשות.

כשארה״ב פלשה לעיראק והפילה את סדאם, מנהיגים בבייג׳ין, מוסקבה וטהרן צפו ומה שהם חשבו: אם היום פולשים לסדאם בגלל שהוא השטן, מה מונע שמחר לא יפלשו אלי? הפלישה לעיראק הכניסה את כל המעצמות האוטוקרטיות למצב פאניקה: הם ראו איך ארה״ב, ללא שום הצדקה ברורה, פולשת למדינה ריבונית, מפילה את השלטון בה ומביאה אליה אנרכיה. סין ורוסיה אחרי הפלישה לעיראק הפכו הרבה יותר חשדניות בארה״ב, והרבה יותר מוטרדות ממעמדה כמעצמת העל היחידה של העולם. ארה״ב הפכה עם הפלישה לעיראק את הרגע החד-קוטבי לאיום אסטרטגי.

ארה״ב גם יכלה לפלוש לעיראק משום שלסדאם לא היה נשק גרעיני להרתיע אותה. יותר מזה – הוא ניסה לעבוד עם האו״ם ולהוכיח שאין לו נשק להשמדה המונית ובכל זאת פלשו אליו. כשאנחנו היום עוסקים בתוכנית הגרעין של איראן, אנחנו שוכחים שבראש של האייתוללות נמצאת התמונה של טנקים אמריקנים בבגדאד. הם יודעים שזה לא באמת משנה אם אתה רוצה להשתמש בנשק גרעיני או לא, או אפילו אם יש לך או לא – אם ארה״ב תרצה להפיל אותך, היא תעשה זאת. והביטוח היחיד נגד האמריקנים הוא נשק גרעיני. בוש הבן, בפלישה שלו לעיראק, הוכיח למדינות אנטי-מערביות שעדיף להחזיק בנשק גרעיני גם תחת סנקציות.

הפלישה לעיראק גם השפיעה על איראן בדרך אחרת: עם עיראק של סדאם מחוץ לתמונה, טהרן יכלה להתפשט ברחבי המזרח התיכון. עד לפלישה ב-2003 ארה״ב יכלה לשמור על יציבות במפרץ הפרסי עם כמה אלפי חיילים משום שעיראק ואיראן איזנו זו את זו. ברגע שארה״ב הסירה את עיראק, איראן הייתה כבר לא מאוזנת. היא יכלה לשלוח מליציות לעיראק, לסוריה, לתמוך ביתר קלות בחיזבאללה, לתמוך בחות׳ים בתימן. מאז 2003 ארה״ב נאלצת להציב עשרות אלפי חיילים במפרץ הפרסי כפיצוי על הוואקום שהותיר סדאם.

סיכום

הפלישה לעיראק הייתה טעות, והיה ברור שהיא תהיה טעות עוד לפני שהפצצה הראשונה הוטלה. עיראק שימשה כאיזון לאיראן, עיראק לא הייתה עם איזו זהות לאומית יציבה, ועם שחי כל-כך הרבה שנים תחת דיקטטורה לא יהפוך בתוך שנה למי שיכול לנהל דמוקרטיה. האמריקנים השקיעו את המאמצים שלהם בעיראק ואפגניסטן מתוך אמונה שברגע שהן ישתנו, כל המזרח התיכון ישתנה. הם תפסו את זה כמאמץ הלאומי שלהם, כקריאה הגדולה של הדור, להיאבק בטרור ולקדם את החופש והדמוקרטיה. האימפריום השני הביא את ארה״ב לקחת על עצמה פרויקט שאפתני פי כמה מזה של האימפריום הראשון, והיא נכשלה בו מפני שהוא לא היה אפשרי. היא נכשלה, והחמיצה את הרגע החד-קוטבי.

בפרק הבא נראה מתי בדיוק הסתיים הרגע החד-קוטבי, ואיך נשיא אמריקני חדש ניסה להתמודד עם אומה מבולבלת, מתוסכלת ועייפה – ברק אובמה. תודה לכם על ההקשבה.


[1] Arthur H. Miller and Thomas F. Klobucar, “The Role of Issues in the 2000 U.S. Presidential Election”, Presidential Studies Quarterly, Vol. 33, No. 1, 2000 Presidential Election (Mar., 2003).

[2] Jacob Heilbrunn, “President Gore's Foreign Policy”, World Policy Journal, Vol. 17, No. 2 (Summer, 2000).

[3] Melvyn P. Leffler, “September 11 in Retrospect”, Foreign Affairs, Vol. 90, No. 5 (Sept.-Oct. 2011).

[4] Maria Lipman, “How Russia has come to loathe the West”, European Council on Foreign Relations, 13/03/2015. https://ecfr.eu/article/commentary_how_russia_has_come_to_loathe_the_west311346/

[5] Light, Margot, “Russian-American Relations under George W. Bush and Vladimir Putin”, Irish Studies in International Affairs, Vol. 19 (2008).

[6] EurasiaNet, “US military advisors headed to Georgia to promote anti-terrorism training, 27 February 2002, available at: https://www.refworld.org/docid/46a484c31b.html

[7] Paul Blustein, “The Untold Story of How George W. Bush Lost China”, Foreign Policy, 02/10/2019. https://foreignpolicy.com/2019/10/04/the-untold-story-of-how-george-w-bush-lost-china/

[8] U.S. Bureau of Labor Statistics, All Employees, Manufacturing [MANEMP], retrieved from FRED, Federal Reserve Bank of St. Louis; https://fred.stlouisfed.org/series/MANEMP, March 10, 2021.

[9] US Bureau of Labor Statistics, Midwest Economy, unemployment. https://data.bls.gov/pdq/SurveyOutputServlet

[10] Statista, “Median household income in the United States from 1990 to 2019”, September 2020. https://www.statista.com/statistics/200838/median-household-income-in-the-united-states/

[11] Nour Eldin A Maglad, “Scoping study on Chinese relationswith Sudan, AERC Scoping Studies on China-Africa Economic Relations, Nairobi: African EconomicResearch Consortium (AERC), (2008).

[12] Samantha Power, “Bystanders to Genocide”, The Atlantic, Sept. 2001. https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2001/09/bystanders-to-genocide/304571/

[13]The 9/11 Commission Report”, Washington D.C: US Congress, 2004. Chapter 4.

[14] Thomas P.M. Barnett, “The Pentagon’s New Map”, Esquire, 10/09/2016. https://www.esquire.com/news-politics/a1546/thomas-barnett-iraq-war-primer/

[15] “President Bush Discusses Freedom in Iraq and Middle East: Remarks by the President at the 20th Anniversary of the National Endowment for Democracy”, The White House, 6/11/2003. https://georgewbush-whitehouse.archives.gov/news/releases/2003/11/20031106-2.html

[16] Howard Kurtz, “Bill Kristol, Keeping Iraq in the Cross Hairs”, The Washington Post, 18/03/2003. https://www.washingtonpost.com/archive/lifestyle/2003/03/18/bill-kristol-keeping-iraq-in-the-cross-hairs/72191034-2d12-44a0-aaa1-39ecab6d9dce/?utm_term=.5419aa2fa6a4

[17] “Letter to President Clinton on Iraq”, Project for the New American Century, 26/01/1998. https://web.archive.org/web/20080909200819/http://www.newamericancentury.org/iraqclintonletter.htm

[18] Melvyn P. Leffler, (Sept.-Oct. 2011).

[19] Wolf Blitzer, “Search for the 'smoking gun'”, CNN, 10/01/2003. https://edition.cnn.com/2003/US/01/10/wbr.smoking.gun/

[20] Kenneth M. Pollack, “Next Stop Baghdad?”, Foreign Affairs, Vol. 81, No. 2 (March/April 2002). https://www.foreignaffairs.com/issues/2002/81/2

[21] Thomas L. Friedman, “Thinking About Iraq (II)”, The New York Times, 26/01/2003. https://www.nytimes.com/2003/01/26/opinion/thinking-about-iraq-ii.html

[22] “Full text: Blix address”, BBC, 14/02/2003. http://news.bbc.co.uk/2/hi/middle_east/2763653.stm

[23] “Blix: Inspectors 'need months', BBC, 07/03/2003. http://news.bbc.co.uk/2/hi/middle_east/2829213.stm

[24] “U.S., U.K., Spain draft resolution on Iraq, CNN, 24/02/2003. https://edition.cnn.com/2003/US/02/24/resolution.text/index.html

[25] John Tagliabue, “France and Russia Ready to Use Veto Against Iraq War”, The New York Times, 06/03/2003. https://www.nytimes.com/2003/03/06/international/europe/france-and-russia-ready-to-use-veto-against-iraq-war.html

[26] “Bush Officially Notifies Congress:  Iraq Diplomacy Has Failed – 03/19/2003”, Voice of America, 26/10/2009. https://www.voanews.com/archive/bush-officially-notifies-congress-iraq-diplomacy-has-failed-2003-03-19

[27] “CIA’s final report: No WMD found in Iraq”, NBC News, 26/04/2005. https://www.nbcnews.com/id/wbna7634313

[28] See for example: Christopher Hitchens, “A War to Be Proud Of”, Washington Examiner, 05/09/2005. https://www.washingtonexaminer.com/weekly-standard/a-war-to-be-proud-of ; Robert Kagan, “Why I Support the Iraq War”, Slate, 03/05/2006. https://slate.com/news-and-politics/2006/05/why-i-support-the-iraq-war.html




פלג 54: בחיפוש אחר יציבות

תקציר

  1. ממשל ביידן לכוד בקונפליקט שמגדיר מזה עשור את האסטרטגיה האמריקנית במזרח התיכון: הרצון להשיג מקסימום יציבות במינימום מאמץ.
  2. ממשל אובמה ניסה להשיג מקסימום יציבות במינימום מאמץ ע״י יצירת מאזן בין איראן וערב הסעודית. המאמץ נכשל.
  3. ביידן מנסה כעת להשיג יציבות ע״י חיפוש פתרון דיפלומטי למלחמה בתימן ומניעת פצצה גרעינית איראנית בדרכי שלום.
  4. הרצון האמריקני להשיג ״יציבות״ הוא מורשת מתקופת האימפריה הבריטית. ארה״ב לקחה את האחריות על האזור מהבריטים, וממשיכה עד היום לראות בעצמה גורם האחראי ליציבות האזור, גם כשזה לא האינטרס העליון שלה.
  5. ממשל טראמפ ניסה להתרחק מהחיפוש אחר יציבות, מבקש במקום לנהל את האזור ע״י יצירת קואליציה של מדינות חסות אמריקניות. מאמצי הנורמליזציה ומכירות הנשק נועדו להביא את הקואליציה הזו.
  6. לא סביר שממשל ביידן ימשיך במאמצי הנורמליזציה. סביר שהוא ינסה לצמצם את ההשקעה האמריקנית באזור, מה שיביא לעלייה בחוסר היציבות, בעיקר ע״י עידוד של אגרסיביות איראנית.

להורדת הפרק – קישור.

עבר קצת יותר מחודש מאז ביידן נכנס לתפקיד, וכבר נשמעת נגדו ביקורת: ביידן והממשל שלו לא מבינים את המזרח התיכון. ראייה אחת היא ההחלטה של ממשל ביידן לבטל את ההגדרה של החות׳ים כארגון טרור [מקור]. החות׳ים בתגובה הגבירו את ההתקפות נגד ערב הסעודית [מקור] ונגד ממשלת תימן. ראיה אחרת היא ההחלטה לחזור למו״מ על הסכם הגרעין עם איראן [מקור], למרות מתקפות טילים על כוחות אמריקנים והשגרירות בעיראק [מקור]. ויש גם את ההכרזה של הממשל על כיוונון מחדש ביחסים עם ערב הסעודית: הנשיא יפסיק לדבר עם מוחמד בן סלמן, המנהיג בפועל, ובמקום ידבר רק עם המלך סלמאן [מקור].

יכול להיות שממשל ביידן לא מבין את המזרח התיכון. אך איזה ממשל כן הבין?

אובמה האמין שע״י הסכם גרעין עם איראן הוא יוכל להביא את טהרן להיות שחקן יותר אחראי במזרח התיכון, יכריח את ערב הסעודית להשלים עם טהרן ויביא שלום קר לאזור ע״י איזון בין שתי המדינות [מקור]. הוא יצא מעיראק במהירות, רק כדי לחזור אליה בשביל להדביר את המדינה האסלאמית

בוש הבן פלש לעיראק ואפגניסטן במחשבה שהוא יוכל להקים בהן דמוקרטיות יציבות שישנו את האזור כולו, ובמקום ערער את כל מבנה הכוח של המזרח התיכון – ההתפשטות האיראנית היא במידה רבה באשמתו של בוש.

קלינטון האמין שע״י תהליך אוסלו הוא יוכל להביא מזרח תיכון חדש.

בוש האב הופתע מהפלישה של סדאם לכווית [מקור].

רייגן תמך בסדאם נגד איראן המהפכנית [מקור], חימש את איראן נגד סדאם (בעזרתה של ישראל) [מקור], ותמך במוג׳אהדין באפגניסטן, מהם תצמח לימים אל-קאעידה.

קרטר היה בטוח שח׳ומייני הוא איש קדוש, שיביא תחייה מחודשת לאומה האיראנית [מקור].

החריג היחיד הוא אולי טראמפ, בדגש על ה״אולי״. טראמפ רצה לבלום את איראן ע״י לחץ כלכלי מקסימאלי, אך איראן בכל זאת התפשטה, ממשיכה לתמוך במליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, ומחזקת את הנוכחות הצבאית שלה בתימן עם מל״טים מתקדמים וטילים [מקור]. תחת טראמפ איראן תקפה מיכליות נפט במפרץ, הפילה מל״ט אמריקני ותקפה מתקני נפט סעודים. הוא רצה להוציא את הכוחות האמריקנים מצפון סוריה, מה שהיה מחזק את טורקיה ופוגע בכורדים. בכלל היחס של ממשל טראמפ לטורקיה הוא הרבה יותר ידידותי ממה שרובנו מוכנים להכיר בו: צעדי הסנקציות נגד טורקיה, לדוגמה הוצאתה מתוכנית ה-F-35 או הסנקציות על תעשיית הביטחון שלה, נבעו בעיקר מהקונגרס, שלחץ על הבית הלבן לפעול [ראו כאן וכאן]. בתוך ממשל טראמפ פקידים בכירים ראו בטורקיה גורם מאזן מול איראן שארה״ב צריכה לתמוך בו [מקור].

כן ניתן לזקוף לממשל טראמפ שתי הצלחות: ראשית, הסכמי הנורמליזציה בין ישראל ל-4 מדינות ערביות. ספק אם הדבר היה קורה ללא ממשל טראמפ. שנית, ממשל טראמפ לא הרחיב את המעורבות האמריקנית במזרח התיכון. הוא בהחלט פעל במזרח התיכון, בהחלט החזיק כוחות במזרח התיכון, אך הוא לא הרחיב את הנוכחות שלהם. הוא שמר על מצב הכוחות כפי שהיה תחת ממשל אובמה, ממשל ששם לו למטרה להקטין את המעורבות האמריקנית במזרח התיכון ולצאת ממנו ובמקום זאת רק הגדיל אותה. תחת אובמה ארה״ב הגדילה את כוחותיה בעיראק ואפגניסטן, נכנסה לסוריה, תמכה בפלישה הסעודית לתימן [מקור] והגדילה את מספר תקיפות המל״טים נגד ג׳יאהדיסטים בסומליה [מקור].

כבר 40 שנה שממשלים אמריקנים עוקבים ״לא מבינים את המזרח התיכון״. קצת יותר מעשור שממשלים אמריקנים נבחרים על ההבטחה לסיים את המלחמות הארוכות באזור ונכשלים בכך. למה? חלק מהסיבה היא אולי תרבותית, הבדלי מנטאליות בין ארה״ב למזרח התיכון, אך הבדלי תרבות אפשר להשלים עם מומחים לאזור – לארה״ב לא חסרים אקדמאיים ללימודי המזרח התיכון, ולא חסרות לה בעלות ברית איתן אפשר להתייעץ. השאלה גם מתחדדת אם משווים בין הסכמי הנורמליזציה שהביא טראמפ, ובין האמירה החד-משמעית של ג׳ון קרי מ-2016 שלא יהיה שלום במזרח התיכון לפני שישראל תפתור את הסכסוך עם הפלשתינים:

קרי הוא הרי לא אדם טיפש, וכמוהו האנשים שעבדו בבית הלבן ב-4 העשורים האחרונים. מה חסם אותם מלנסות ולקדם שלום נפרד בין ישראל והערבים? מה חסם אותם מלהפנות את גבם ופשוט לצאת מהמזרח התיכון? הרי אני חוזר כאן בפל״ג שוב ושוב על הנקודה שארה״ב היום פחות תלויה בנפט מהמפרץ הפרסי. שבארה״ב דנים באופן ער איזה צורך יש עוד בנוכחות האמריקנית באזור [מקור]. למה אובמה, או טראמפ, לא פשוט הפנו את הגב לאזור, סגרו את הבסיסים בכווית ובחריין, והלכו הביתה?

התשובה היא פשוטה: ארה״ב מחפשת להשיג יציבות במזרח התיכון, במינימום מאמץ. כל עוד היא תמשיך לחפש יציבות, היא תמשיך לקבל אי-יציבות. למה? הכול בניתוח היום. בואו נתחיל.

הערך של אימפריות

בשביל להבין את הקונפליקט הנמצא ביסוד האסטרטגיה האמריקנית לדורותיה באזור, צריך להתחיל באיך ארה״ב בכלל הגיעה לאזורנו: ארה״ב ״ירשה״ את המזרח התיכון מהאימפריה הבריטית. האימפריה הבריטית חיפשה לשמור על יציבות במזרח התיכון כדי להגן על המסחר שלה עם הודו.

לאימפריות יש יחסי ציבור גרועים, ודי בצדק: אימפריה נבנית ע״י כיבוש, ע״י השתלטות של המרכז האימפריאלי על עמים זרים. בשיאה של התקופה האימפריאלית, במאה ה-19, עמים ויבשות נכבשו ונשדדו, הופכים לעיתים לרכושו של המנהיג האימפריאלי שעשה בהם כרצונם (חשבו לדוגמה על הזוועות בקונגו הבלגית). יש אבל גם ערך מסויים לאימפריות – הן בדרך כלל מייצבות את האזורים בהם הן שולטות.

כשהכוח האימפריאלי נכנס לאזור חדש, הוא מכפיף את העמים השונים בו לאותו שלטון ואותה מערכת חוק. אזורים שידעו מלחמות רבות בין לאומים הופכים תחת האימפריה ליציבים. יכול להיות שהעמים השונים מנסים למרוד באימפריה, ע״י לוחמת גרילה או מרידות גלויות, אך הן מחווירות מול מלחמות האזרחים והמלחמות האתניות שיתחוללו אם האימפריה תצא מהאזור. קחו כדוגמה את בריה״מ, שאחרי נפילתה הקווקז ראה ועדיין רואה מלחמות אתניות עקובות מדם. אימפריות מעוניינות שהאזורים תחת שליטתן יהיו יציבים אם בשביל להפיק מהם ערך, לדוגמה ע״י הפקה של משאבים או גישה לשווקים, או כנקודות מעבר אסטרטגיות לכוחות הצבא של האימפריה ולצי הסוחרים שלה.

המזרח התיכון היה נתון במשך רוב שנות ההיסטוריה האנושית תחת שליטתה של אימפריה כזו או אחרת: המצרית, הרומאית, הערבית, המונגולית או העות׳מאנית. האימפריה האחרונה לשלוט באזור ממש, וזו שעיצבה אותו בצורתו היום, הייתה האימפריה הבריטית. הבריטים שמרו על המזרח התיכון יציב בשביל להבטיח תנועה חופשית בין הודו לבריטניה, להגן על הודו מגורמים עוינים ולשלוט בגישה לנפט מהמפרץ הפרסי. הודו הייתה היהלום בכתר האימפריה – כ-60% מהייצוא הבריטי נשלחו אליה, והיא סיפקה לבריטניה כוח אדם זול ומשאבים רבים [מקור]. בשביל להגן על הודו, ובשביל להגן על ההשקעות הבריטיות בתעשיית הנפט הצומחת של המפרץ הפרסי [מקור], הבריטים השתלטו על המזרח התיכון.

כולנו מכירים שבריטניה קיבלה מנדט על שטחי האימפריה העות׳מאנית בסוף מלחמת העולם הראשונה. אולם הנוכחות הבריטית באזור מוקדמת יותר מהסכמי סייקס-פיקו. ב-1798 נציגי בריטניה והסולטאן העומאני חתמו על הסכם שהפך את עומאן למדינת החסות הבריטית הראשונה במזרח התיכון [מקור]. חברת הודו המזרחית הקימה בשנת 1763 עמדת מסחר בבושהר, כיום באיראן, שממנה נוהל עסק המפרץ הצומח של האימפריה. בשנת 1819, כדי להכניע את השייח׳ים הערביים בחוף הים ולהקים מדינת חסות על ״חוף שביתת הנשק״ – כיום איחוד האמירויות – הצי הבריטי הפציץ והטיל מצור על ראס אל-חיימה [מקור]. עד 1917 בריטניה הקימה מדינות חסות בכווית, בחריין, קטאר, עיראק ובחלקים מאיראן. אלפים מתו במהלך כיבוש אבן סעוד את חצי האי ערב בעשורים הראשונים של המאה ה-20; הוא קיבל קצבה חודשית מהממשלה הבריטית לאורך כל הדרך. כאשר המשטר הסעודי החדש אוים על ידי מרד בשנת 1927, חיילים בריטים עזרו לדכא את המורדים [מקור].

לאחר שהאימפריה הבריטית הותשה בשתי מלחמות עולם, ארה״ב ירשה את התפקיד של בריטניה כמייצבת של המזרח התיכון. ארה״ב החליפה את בריטניה כמגנה על המפרץ הפרסי, תומכת בנסיכויות המפרץ מול עיראק, איראן ובריה״מ. אולם בעוד לבריטניה היה רווח ישיר וברור מהנוכחות שלה באזור – הגנה על הודו, השקעה בנפט הערבי– לארה״ב כמעט ולא היה. רוב הנפט של ארה״ב הושג בשנות ה-50׳ וה-60׳ מקנדה ומקסיקו, עם ייצור מקומי עונה על שארית הביקוש [מקור]. לא היו לה מושבות בהודו או מזרח אפריקה שהיא הייתה צריכה להגן על הגישה עליהן ע״י שליטה במזרח התיכון. למה אז ארה״ב בכל זאת ירשה מהאימפריה הבריטית את תפקיד המייצבת האימפריאלית של האזור?

מייצבת חדשה

שנות ה-50׳ היו תחילת המלחמה הקרה בין ארה״ב ובריה״מ. האמריקנים לא היו צריכים את הנפט הערבי, אך מערב אירופה כן. השיקום של מערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה דרש גישה ישירה לנפט של המפרץ [מקור] – ואם בריה״מ תשלוט בו, מערב אירופה הייתה עלולה ליפול לידיה. משום שהאירופים היו חלשים מדי להגן על קווי האספקה בעצמם, ומשום שהאמריקנים לא רצו לראות, רגע אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, שוב את גרמניה וצרפת בונות צבא לפלישה למקומות רחוקים, הם נכנסו לאזור בשביל להגן על האספקה היציבה של נפט ממנו.

המזרח התיכון גם חשוב אסטרטגית כנקודת חיבור בין מזרח אסיה ואירופה, בין הודו ומזרח אפריקה. שליטה בו הייתה נותנת לבריה״מ להקרין את כוחה מדרום אירופה עד דרום מזרח אסיה. אחרי הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979, פלישה שאסטרטגים אמריקנים חששו היא הקדמה לפלישה לאיראן, הנשיא קרטר הכריז שכל ניסיון להשתלט על המפרץ הפרסי יחשב כאיום על ארה״ב ויענה בתגובה צבאית אם נדרש [מקור].

נוסף על הסובייטים, האמריקנים היו מודאגים בשנות ה-80׳ וה-90׳ מעיראק של סדאם ומאיראן של האייתוללות. עיראק ניסתה להגדיל כוחה באזור ע״י פלישות צבאיות, תחילה לאיראן ואחר-כך לכוויית. איראן הייתה מחוייבת להפצת המהפכה האיסלמית, ותמכה בארגוני טרור באזור, בראשם חיזבאללה. האמריקנים, מודאגים ששתי המדינות עלולות להשתלט על המפרץ או לכל הפחות לערער אותו, הטילו עליהן סנקציות ומפעם לפעם הפציצו את עיראק בשביל לרסן את התנהגותה האגרסיבית [מקור].

בתחילת שנות ה-90׳ בריה״מ התפרקה והאיום הסובייטי של השתלטות על המפרץ הפרסי נעלם. האמריקנים לא היו צריכים עוד את אירופה בשביל לבלום את האיום האדום, אך הם המשיכו להבטיח את יציבות האזור ע״י נוכחות צבאית צנועה. הם המשיכו לעשות זאת מכמה טעמים: נוסף על מערב אירופה, העלייה הכלכלית של מזרח אסיה הפכה גם אותה תלויה בנפט מהמפרץ הפרסי. הנוכחות האמריקנית באזור נתנה לה מנוף השפעה על יפן, סין, הודו ודרום קוריאה [מקור]. הן יכלו לצמוח כלכלית משום היציבות שהאמריקנים סיפקו, יציבות שהבטיחה מחירי אנרגיה נמוכים. יפן וסין יכלו להשקיע את כוחן התעשייתי בבניית מוצרי צריכה במקום בצי מלחמה להבטיח את הנפט מהמפרץ. האמריקנים מכרו נשק לאזור, שעד היום מהווה יעד ייצוא מרכזי לתעשיות הביטחון האמריקניות: ב-2019 הגיעו לכמעט מחצית מסה״כ ייצוא הנשק האמריקני [מקור]. ישראל וערב הסעודית הן במיוחד לקוחות חשובים של נשק אמריקני: ערב הסעודית היא הלקוח הכי גדול של האמריקנים וישראל היא בדרך כלל הראשונה לבצע טבילת אש למערכות נשק חדשות ולהוכיח את האמינות שלהן.

לבסוף, הנוכחות האמריקנית הבטיחה את מערכת הפטרו-דולרים שהוקמה בשנות ה-70׳ בין ארה״ב וערב הסעודית. בשנות ה-70׳ ארה״ב הפסיקה להצמיד את הדולר לזהב, וחיפשה משאב אחר שיבטיח את הערך של המטבע האמריקני. היא הגיעה להסכם עם ערב הסעודית שריאד, ובעקבותיה יצרניות נפט נוספות, תסכים לקבל רק דולרים אמריקנים בעבור הנפט שלה [מקור]. משום שנפט הוא מוצר בעל ביקוש גלובאלי, ההגמוניה הכמעט מוחלטת של הדולר בתחום הנפט תרמה להגמוניה שלו בשווקים הפיננסים – כולם צריכים דולרים כי זו הדרך היחידה לקנות נפט שאותו כולם צריכים. במסגרת מערכת הפטרו-דולרים יצרניות הנפט לוקחות את הדולרים שהן מרוויחות ומשקיעות אותם בחזרה בארה״ב, במיוחד דרך קנייה של אגרות חוב. כל המערכת אבל תלויה בכך שארה״ב תספק ביטחון לערב הסעודית ונסיכויות המפרץ האחרות [מקור].

עד תחילת שנות ה-2000 העלויות של ייצוב המזרח התיכון היו כל-כך נמוכות שוושינגטון הייתה מוכנה להמשיך לייצב אותו למרות שהדבר לא היה באינטרס הלאומי הישיר שלה. כל זה אבל השתנה אחרי ההסתבכות הקטסטרופאלית של ארה״ב בפלישה לאפגניסטן ועיראק בתחילת שנות ה-2000. ארה״ב יכלה עד אז להחזיק נוכחות צבאית מצומצמת מפני שאיראן אוזנה ע״י עיראק, ועיראק ע״י איראן. אחרי הפלת עיראק של סדאם, האמריקנים היו חייבים להגדיל את הנוכחות הצבאית שלהם בשביל לבלום את האיראנים, מה שכמובן הגדיל את העלות הכלכלית שלהם באזור ואת העלות בכוח אדם.

ארה״ב מחזיקה כיום כ-60 אלף חיילים במזרח התיכון [מקור], עם נוכחות בסיסים משמעותית במפרץ הפרסי: פיקוד המרכז של ארצות הברית נמצא בבסיס התעופה אל-אודייד בקטאר, בסיס חיל האוויר הגדול ביותר בעולם, עם יותר מעשרת אלפים חיילים אמריקנים. בחריין היא המזח הקבוע של הצי החמישי, וכן בסיס חיל אוויר עם 7,000 אנשי צבא. לארה"ב יש חמשת אלפים חיילים קבועים, שני בסיסים ימיים ובסיס אוויר באיחוד האמירויות. בכווית יש לה גישה לשלושה בסיסי צבא ולבסיס חיל האוויר. בעומאן יש לה ארבעה בסיסי אוויר ושני בסיסים ימיים. בעיראק, ארה"ב עדיין מחזיקה כוחות בבסיס התעופה אל-אסאד מצפון-מערב לבגדאד. בערב הסעודית עצמה, ארה"ב מפעילה משימת אימונים צבאית שבסיסה בכפר אסקן [מקור].

הגדלת הנוכחות הצבאית עלתה גם בחיי אדם, חיילים שנפצעו או נהרגו בפעולות באזור. בעיראק נהרגו עד היום 4,500 חיילים אמריקנים, ועוד 2,450 באפגניסטן [מקור]. חיילים אמריקנים בבסיסים במפרץ נתונים בסכנה מצד המליציות האיראניות בעיראק ומצד כוחות הטילים של איראן. באפגניסטן הם נתונים לסכנה מצד הטאליבן, איראן, רוסיה וסין. בסוריה הם חשופים לסכנה מכוחות אסד והרוסים. יש גם שחיקה מנטאלית ועייפות מהנוכחות הארוכה במקומות כמו עיראק ואפגניסטן: מחקר אחד מצא עלייה חדה במספר ההתאבדויות בקרב כוחות אמריקנים מאז תחילת המלחמה בעיראק, עלייה שמלווה גם בעלייה במספר מקרי הדיכאון והחרדה [מקור].

הגדלת המעורבות במזרח התיכון בעקבות המלחמה בטרור הביאה לתגובת נגד מצד העם האמריקני וחוגי המדיניות בו. החלו להופיע קולות שקראו לארה״ב לצאת, או לכל הפחות לצמצם באופן דרסטי את כוחותיה [מקור]. אובמה ניצח את קלינטון בפריימריז הדמוקרטי ב-2008 בין השאר הודות להתנגדות שלו למלחמה בעיראק, מלחמה בה קלינטון תמכה [מקור]. אובמה קיווה שאפשר להביא יציבות למזרח התיכון ע״י יצירת איזון חדש בין איראן וערב הסעודית. איזון כזה יאפשר לארה״ב לצאת מהאזור מבלי שהוא יתמוטט. האיזון הזה, כפי שאנו יודעים, לא עבד: אחרי הסכם הגרעין איראן הרחיבה את פעילותה האזורית, והסעודים התקשו להתמודד עמה, שוקעים בבוץ של תימן.

הבעיה של ממשל אובמה, והבעיה שתהיה לממשל ביידן, היא שהאסטרטגיה האמריקנית באזור נתונה בקונפליקט מובנה: מצד אחד, ארה״ב רוצה להשיג יציבות במזרח התיכון [מקור]. מצד שני, ארה״ב מעוניינת להשקיע את המינימום הנדרש בשביל לשמור על יציבות המזרח התיכון. זה נשמע נהדר על הנייר, רק שאין שום דרך לדעת בזמן אמת מהו המינימום הנדרש. חשבו על אובמה ודאע״ש ב-2011 [מקור]: האם מישהו בממשל אובמה ידע שיציאת ארה״ב מהמדינה תהפוך ארגון קיקיוני בצפון עיראק לח׳ליפות האיסלאמית? כמובן שלא. אז הממשל עשה את המינימום הנדרש לדעתו וצמצם את רוב הכוחות האמריקנים בעיראק. 3 שנים מאוחר יותר, ב-2014, הוא היה צריך להילחם במדינה האיסלמית ולמנוע את התפשטותה.

ביידן עכשיו רוצה לצמצם את התמיכה האמריקנית במלחמה הסעודית בתימן ולנסות ולהביא לפתרון דיפלומטי למשבר. האם הוא יודע מה יהיו ההשלכות של זה? כמובן שלא. הוא יכול להעריך, והוא יכול לקוות שמה שהוא עושה עכשיו, המינימום הנדרש עכשיו, לא יגרום לערעור המזרח התיכון בעוד שנתיים מהיום.

הוא רוצה גם להחזיר את איראן להסכם הגרעין, תוך שהוא מתעלם מהפעילות האזורית שלה. הוא עושה זאת מפני שהוא יודע שאם ינסה לקשור בין חזרה להסכם הגרעין לפעילות האזורית של איראן ולדרוש ממנה לצמצם את הפעילות שלה – הוא לא יקבל לא הסכם גרעין ולא צמצום פעילות. אז הוא מנסה לעשות את המינימום הנדרש בשביל יציבות – למנוע מאיראן פצצה גרעינית בדרכי שלום.

ארה״ב כל הזמן נתונה במטוטלת. היא מנסה להבטיח יציבות, אך משום שהיא רוצה לעשות את המינימום הנדרש, היא אף פעם לא מצליחה למנוע אי-יציבות נוספת. היא משמשת ככוח אימפריאלי המייצב את האזור, אך לא מרוויחה באופן משמעותי מהנוכחות שלה. חמור יותר, היא מערבת את האידיאלים שלה בפעילות שלה, מחפשת לקדם דמוקרטיה, זכויות אדם ופתרון צודק לסכסוך הישראלי פלשתיני, דברים שעלולים רק לערער אותו.

החידוש של טראמפ

היה רק ממשל אמריקני אחד שהבין, גם אם באופן לא מודע, את התסבוכת האמריקנית, וניסה לפתור את הבעיה המזרח תיכונית לא ע״י המשך הדבקות בקו של ״המינימום הנדרש ליציבות״, אלא ע״י תמיכה מרחוק בקואליציה של מדינות חסות – ממשל טראמפ. ממשל טראמפ הבין, גם אם באופן לא מודע, שארה״ב ירשה מהאימפריה הבריטית את התפקיד של כוח אימפריאלי מייצב. אין אבל לארה״ב סיבה להמשיך את התפקיד, ולשאוף ליציבות של האזור, עם כוחות אמריקנים בשטח ועם ארה״ב כספקית הביטחון המרכזית לנסיכויות המפרץ. במקום לייצב את האזור בעצמה, היא יכולה לתת למדינות האזור לעשות זאת.

ישנן שתי דרכים מרכזיות בהן כוח זר יכול לנהל אזור: הוא יכול לכבוש אותו באופן ישיר, או שהוא יכול לתמוך מרחוק בקואליציה של מדינות חסות מול יריבים. ארה״ב ככוח ימי מתקשה לנהל כיבוש ישיר של אזור הרחק מהמולדת האמריקנית. הצבא האמריקני בנוי לפעולה התקפית מהירה, עם ריכוז מאסיבי של כוח אש. כיבוש של שטח לאורך זמן, החזקה באוכלוסייה עוינת, מבזבזים את המשאבים שלו לפעילות שאין לו בה שום יתרון יחסי. הקצב האיטי של הלוחמה גם מתסכל את הציבור האמריקני, שלאורך כל מלחמות ההתשה של ארה״ב – אם מלחמת קוריאה, אם וויטנאם, אם אפגניסטן ועיראק – הוכיח את קוצר רוחו מנוכחות צבאית ממושכת הרחק מהבית.

לעומת זאת, תמיכה בקואליציה של מדינות חסות מתאימה הרבה יותר לארה״ב ככוח ימי. היא השתמשה באסטרטגיה הזו באירופה עם נאט״ו מול בריה״מ, תומכת בכוחות היבשה של מערב אירופה. במזרח התיכון הבעיה שמדינות החסות האמריקניות אינן מדברות זו עם זו – העולם הערבי מחרים את ישראל – וחלקן הפכו תלויות בארה״ב כספקית הביטחון המרכזית שלהן.

הבעיה הזו נפתרה באופן חלקי הודות ל-8 השנים של ממשל אובמה. נסיכויות המפרץ הבינו שהן אינן יכולות עוד להסתמך על ארה״ב לביטחונן, והתחילו להפעיל את כוחן באופן ישיר. הדוגמה הכי טובה היא הפלישה של ערב הסעודית ובעלות בריתה לתימן, עם וושינגטון משחקת תפקיד משני של תמיכה לוגיסטית ומודיעינית. ממשל טראמפ חיזק את המגמה לעצמאות ביטחונית ע״י סירוב להתערב צבאית לטובת ערב הסעודית אחרי המתקפה האיראנית, מדגיש שוב לסעודים את הצורך שלהם להגן על עצמם בכוחות עצמם. אולם כל עוד כל מדינות החסות לא מדברות זו עם זו, ארה״ב חייבת לשמור על נוכחות משמעותית באזור – מספקת גב ביטחוני לישראל מול המרחב הערבי העוין רשמית, ומספקת ציוד טכנולוגי ומודיעין למדינות ערב, שהיו יכולות לקבל אותו מישראל אם הן רק היו מדברות איתה.

הנורמליזציה שהתחיל ממשל טראמפ כנראה נועדה לפתור את הבעיה הזו. נרמול היחסים, כפי שראינו בניתוח מס׳ 47, ״ישראל כמעצמה מזרח תיכונית״, יכול לתרום ליציבות של האזור כולו, ע״י הפיכת היכולות הטכנולוגיות והצבאיות המתקדמות של ישראל זמינות לכל מדינות ערב. בהנחה והנרמול היה ממשיך, ארה״ב הייתה יכולה לצמצם את נוכחותה הצבאית ולתת לקואליציות מקומיות לקחת אחריות על מאבק במליציות השיעיות בעיראק, בלימת האיראנים בסוריה, ונטרול האיום של החות׳ים בתימן. היא הייתה ממשיכה לתמוך בקואליציה מרחוק, בעיקר ע״י מכירת נשק, ומשתמשת בה כדי לבלום לא רק את איראן, אלא גם את רוסיה וסין.

למה שממשל ביידן לא ימשיך את מדיניות הנרמול של ממשל טראמפ? הבעיה של ממשל ביידן שהוא אינו יכול לוותר על מטרות אידיאולוגיות כמו קידום הדמוקרטיה, הגנה על זכויות אדם ופתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הוא אינו יכול לתמוך בהקמת קואליציה ערבית-ישראלית מול איראן, משום שקואליציה כזו תחתור תחת תהליך השלום בין ישראל לפלשתינים ותבודד את הפלשתינים. הוא השהה את משלוח הנשק לערב הסעודית ואיחוד האמירויות, וכעת נתון ללחץ פרוגרסיבי אדיר לא לבצע את המשלוח משום ששתיהן מואשמות בפשעי מלחמה בתימן [מקור]. אם יחליט לבטל את העסקאות, ערב הסעודית והאמירויות יאלצו לחפש ספקי נשק אחרים, כמו סין או רוסיה, מה שיפגע בהשפעה האמריקנית באזור.

ממשל ביידן אינו חופשי לנהל מדיניות ריאליסטית במזרח התיכון משום שחרט על דגלו את ההגנה על הדמוקרטיה וזכויות האדם. הוא אינו יכול לצאת מהמזרח התיכון, משום שהוא מחוייב ליציבות שלו. הוא לכן כנראה ילך בדרך של כל ממשל אמריקני לפניו: הוא ינסה לעשות את המינימום הנדרש, ויגלה מאוחר מדי שזה לא היה מספיק.

המשבר הבא של ביידן

מה ההשלכות של הניתוח שלנו? ממשל ביידן יאלץ להתמודד עם משבר או אף מלחמה חדשה במזרח התיכון. ישנן כמה אפשרויות למשברים כאלה:

החות׳ים כנראה יהפכו לאיום אסטרטגי במפרץ עדן, עם תמיכתה של איראן. כל עוד ערב הסעודית מסרבת לנרמל את יחסיה עם ישראל, ישראל מוגבלת ביכולת שלה לעזור לסעודים לנטרל את איום הטילים והמל״טים מתימן. אפשר וזו תהיה המוטיבציה המרכזית שתביא את ערב הסעודית לנרמל את היחסים אתנו בסופו של דבר, אך הנרמול הזה יקרה ללא תיווך אמריקני פעיל.

איראן תמשיך להגדיל את הנוכחות שלה בסוריה ולבנון, ותמשיך לעבוד על פרויקט הטילים שלה. כל אלה יעלו את הסיכוי לסכסוך צבאי עם ישראל. עם הקלה חלקית בסנקציות שצפויה להיות בעקבות הסכם גרעין חלקי, לאיראן יהיו את המשאבים לחזק את המליציות שלה בסוריה ואת חיזבאללה בלבנון. הסכם חלקי גם לא יעסוק בתוכנית הטילים הבליסטית של טהרן, שנתפסת כחלק מהאיום הכולל של איראן נגד ישראל. מיואשת מההתנהלות של וושינגטון, ירושלים עלולה להחליט לפעול לבדה או בשיתוף ערב הסעודית נגד טהרן. אולם היא תהיה מוגבלת בתגובתה משום שללא יציאה אמריקנית מאפגניסטן ועיראק, כל תגובה ישראלית תסכן את הכוחות האמריקנים.

באפגניסטן, כוחות אמריקנים יהפכו מחדש למטרות של הטאליבן. סביר שממשל ביידן, מתוך חשש לפגוע ביציבות המדינה, יעכב את יציאת כל הכוחות האמריקנים וכוחות נאט״ו ממנה, יציאה שהוסכמה בין ארה״ב והטאליבן ב-2020 [מקור]. באפגניסטן האמריקנים מזה שני עשורים פועלים כדי לנסות ולהביא יציבות למדינה, מבלי שיציבות כזו מושגת [מקור]. ממשל טראמפ, שחיפש לא לייצב את האזור אלא לנהל אותו, ביקש לצאת מהמדינה. ביידן, בעידוד מעגלי המדיניות בוושינגטון [ראו כאן לדוגמה], כנראה יחליט להשאיר את החיילים באפגניסטן. סביר שנראה גם הגדלה בנוכחות האמריקנית בצפון סוריה.

מתוסכלות מההתנהלות של ביידן, מדינות המפרץ, במיוחד ערב הסעודית, ימשיכו לחפש שותפים נוספים לארה״ב. רוסיה וסין יכולות להיות מקורות לציוד צבאי, אך הקשרים שלהן עם איראן יהיו תמיד מחסום למדינות המפרץ, במיוחד ערב הסעודית, מלהתקרב אליהן. מי שתעלה בערכה האסטרטגי תהיה ישראל, כמו גם מעצמות מערביות נוספות כמו בריטניה וצרפת, שיחפשו להגדיל את נוכחותן הצבאית ואת קשריהן הכלכליים למדינות המפרץ. בריטניה פתחה מחדש את הבסיס הצבאי שלה בבחריין [מקור] ותהיה מעוניינת בנוכחות צבאית קבועה במפרץ הפרסי בשביל להגדיל את השפעתה בזירה הבינלאומית. אנו עתידים לראות את המשך הכניסה של שחקנים זרים חדשים למזרח התיכון, מה שיצור הזדמנויות חדשות לשת״פ לישראל, אך גם יאתגר את החשיבה המסורתית של ישראל בתחום הביטחון – לא תהיה עוד כתובת אחת לפנות אליה בשביל להשיג יציבות.

סיכום

ממשל ביידן נתון באותו קונפליקט שמעצב את המדיניות האמריקנית מזה עשור – הרצון להשיג את מקסימום יציבות במינימום מאמץ הנדרש. בזמן שזה נשמע חכם במאמרים אקדמים, בעולם האמיתי אי-אפשר לדעת מהו המינימום הנדרש עד שנוצרת אי-יציבות, וכשזו נוצרת צריך להשקיע יותר, כדי להחזיר ליציבות. בריטניה חיפשה להשיג יציבות במזרח התיכון והייתה מוכנה להשקיע את המאמץ הדרוש משום שהיה לה רווח ישיר וברור – גישה למרכז הכלכלי של האימפריה. לארה״ב, כיום, אין באמת סיבה.

יש איומים, סכנות – חוסר יציבות יעלה את מחירי האנרגיה, יגביר את מלחמת השליחים בין איראן לסעודיה, יביא עוד מלחמות אזרחים באזור. אך בשביל לטפל בכל האיומים האלה ארה״ב לא חייבת לייצב בעצמה את האזור – היא יכולה להעביר את עיקר המאמץ לבעלות בריתה בו. האמריקנים בסופו של יום יעשו זאת, אם באופן הדרגתי ואם בצורה של נסיגה מהירה. אנחנו, כישראל, צריכים היום לבנות את הקשרים שלנו עם מדינות האזור ולהתכונן ליום בו המזרח התיכון לבדו יצטרך לטפל בבעיות שלו. בהצלחה לנו.




פלג 27: ספרטה הקטנה

להורדת הפרק – קישור.

ההודעה על הנורמליזציה של היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות נפלה עלינו כרעם ביום בהיר. בזמן שישראל עסוקה כבר שנים במפרץ הפרסי בגלל איראן, ההודעה על נורמליזציה עם איחוד האמירויות תפסה אותנו בהפתעה – מי אלו האמירויות? מה הן רוצות? מה המטרה שלהן בנורמליזציה?

כמובן, מפני שאיחוד האמירויות היא אחת ממדינות המפרץ, מיד היו אלו שמיהרו לפטור את הנורמליזציה כתוצאה של פחד מאיראן וכצעד מינורי, בו ישראל מנרמלת יחסים עם איזו נסיכות מפרץ עשירה ומושחתת אי-שם בצד השני של המזרח התיכון. אין דבר רחוק יותר מהמציאות.

איחוד האמירויות היא לא ״עוד״ מדינת מפרץ, אלא כוח אזורי. מעבר למאגרי נפט מרשימים, האמירויות מהוות מרכז פיננסי, תיירותי ולוגיסטי עולמי, מושכות אליהן חברות ומפעלים מכל רחבי העולם. התעשייה שלהן  אינה מבוססת רק על נפט, אלא גם מחזיקה בענפי ייצור מתקדמים בתחומי התעופה והחלל, תרופות, טכנולוגיה פיננסית ועוד. בניגוד לדימוי של נסיכויות המפרץ, איחוד האמירויות מחזיקה בצבא של כ-64 אלף חיילים, מצויד היטב, מאומן היטב ובעל ניסיון קרב מפעילות בבוסניה, אפגניסטן ותימן. איחוד האמירות מובילה את המאמץ נגד הציר הקיצוני של טורקיה-קטאר-האחים המוסלמים, ויכולה להיות שותפה חשובה לנו להשגת יציבות לא רק במזרח הקרוב, אלא גם באגן הים התיכון.

כמובן, יש את אלו שהעובדות האלו פחות מעניינות אותם לאור הדחייה של סיפוח יהודה ושומרון, רואים בהסכם הנורמליזציה צעד חסר משמעות מול ההפסד האסטרטגי בביטול הסיפוח. כבר עסקנו בעבר באפשרות של סיפוח יהודה ושומרון [כאן] והבהרנו שבכל מקרה סיפוח מלא של כל יהודה ושומרון או כל שטחי C לא היה על השולחן, אלא במקרה הטוב של הבקעה והרחבת המסדרון לירושלים. לפי דיווחים ראשונים [מקור] נראה שהסיבה לדחייה היא שקושנר רצה שתהליך השלום עם הפלשתינים יהיה חלק מתהליך שלום גדול יותר במזרח התיכון – אולם עם הפלשתינים דוחים את התהליך והירדנים מאיימים בביטול הסכם השלום, קושנר הבהיר שאין תמיכה אמריקנית לסיפוח. נתניהו נסוג, מנצל אבל את ״איום הסיפוח״ כדי להביא את איחוד האמירויות להסכים לנורמליזציה.

האם בסוף יהיה הסכם נורמליזציה? אני לא בטוח. אני כבר לא סומך על שום דבר שקושנר נוגע בו או שנתניהו מבטיח – לא מתוך זלזול או עוינות למי מהאנשים, פשוט מפני הרקורד האומלל שלהם. דיברו על סיפוח ביום ראשון – ואנחנו כבר הרבה חודשים אחרי הראשון הזה. אני לא יודע אם באמת יחתמו שורה של הסכמים בתחומי ההשקעות, תיירות, טיסות ישירות, ביטחון, תקשורת ועוד, כפי שהוצהר [מקור]. אפשר והמשא ומתן יתפוצץ והנורמליזציה לא תקרה, אך זה לא ישנה את הניתוח: אני רוצה היום להכיר לכם את איחוד האמירויות, את הסביבה האסטרטגית שלv ואת מעמדv במרחב של ״המזרח הקרוב״. היום נראה שהקשרים בין האיחוד לישראל צומחים כבר 20 שנה על בסיס אינטרסים משותפים, שחורגים הרבה מעבר למחירי נפט נמוכים או הפחד מאיראן – איחוד האמירויות יכולה באמת להיות שותפה אסטרטגית לישראל. אם יבינו באבו-דובאי וירושלים את הפוטנציאל, אפשר וידחפו להשיג נורמליזציה ולו רק בשביל הערך האסטרטגי. כמובן, יש כאן גם פוטנציאל כלכלי גדול.

השינוי התודעתי

אני רוצה לפתוח את הניתוח של ההסכם עם איחוד האמירויות דווקא בנקודה התודעתית שלו, לפני שאנחנו עוברים לאינטרסים הקשים שעומדים מאחוריו. אחת הבעיות הכי מהותיות של מדינת ישראל והמרחב הערבי סביבנו היא שאנחנו לא משתפים פעולה עם המרחב והוא לא משתף פעולה עמנו. המרחב הערבי לא משתף עמנו פעולה כי הוא מחרים אותנו, מתנה את היחסים עמנו בפתרון הבעיה הפלשתינית. אנחנו לא משתפים עמו פעולה כי א׳ הוא מחרים אותנו ו-ב׳ אין לנו הגדרה ברורה של האינטרס הלאומי שלנו ומה אנחנו רוצים מהמרחב שסביבנו. אנחנו רוצים ״שלום״ – אך למה אנחנו רוצים שלום? מה המטרה שלנו בשלום? איך הקשר עם המרחב הערבי ישרת אותה?

השאלות האלו אולי נשמעות ציניות, אך אלו השאלות שלא רק מבטיחות את השגשוג שלנו, אלא גם שלום אמתי: אם אנחנו רוצים שלום אמת עם המרחב שלנו, אנחנו צריכים להבין מה בדיוק אנחנו רוצים ממנו, מה השלום נותן לנו. אנחנו גם צריכים שאותו מרחב יעזוב את אשליית החרם ויהפוך פרגמטי יותר – ישראל היא כאן להישאר. היא יכולה לעזור להם לשפר את חייהם. חרם עלינו רק מאמלל את חייהם.

זו הבעיה בעצם שלנו ושל המרחב הערבי: המרחב סביבנו מונע מעצמו גישה לטכנולוגיה וידע שנחוצים לו לשגשוגו או אפילו לקיומו – אם זה בהתפלת מים, טיפול בשפכים, חקלאות מדברית – ולנו אין גישה לשווקים הגדולים של המרחב הערבי. הסירוב של המרחב לעבוד עמנו מונע ממנו שגשוג, מפני שהוא נמנע מלעבוד עם אחת הכלכלות הכי עשירות באזור שאינה כלכלה מבוססת נפט. ההתעקשות שלו לא לעבוד עמנו גם מותירה את הבעיה הפלשתינית ללא פתרון – אין שום דרך בה ישות פלשתינית כלשהי תקום ביהודה ושומרון מבלי שהפליטים הפלשתינים יגורשו אליה מהמדינות הערביות בהן הם נמצאים. אין שום דרך בה ישראל תסכים לזה. כל עוד הערבים מסרבים לשתף עמנו פעולה, אין פתרון לבעיה הפליטים. כל עוד בעית הפליטים קיימת, אין פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני. כל עוד אין פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני, אין שיתוף פעולה בינינו לבין הערבים.

הסכם נורמליזציה בין איחוד האמירויות לישראל הוא צעד ראשון בדרך לשנות את כל זה. ברגע בו המרחב הערבי הסוני יכיר שמדינת ישראל כאן כדי להישאר, שנורמליזציה של יחסים אינה פרס לשלום אלא תנאי להגיע אליו, נוכל להתחיל ולקדם ביחד את האזור. נוכל לדון בפתרון קבוע וכולל לבעיה הפלשתינית, נוכל לשתף פעולה בתחומי המים, החקלאות והאנרגיה, נוכל לקדם מסחר ונוכל לקדם מסגרת ביטחונית חדשה לאזור שתשרת ישראלים וערבים כאחד. בנוסף,  עם הנורמליזציה של היחסים תדעך המשיכה של ההתנגדות האלימה לנו, והשכנות שלנו יוכלו להנות מההצלחה הישראלית כפי שאנו נוכל להנות מהשפעה אזורית גדולה ושווקים חדשים למוצרים ולשירותים שלנו.

ברור לי ש״המרחב הערבי״ הוא אוסף מדינות, כל אחת עם האינטרסים שלה. ברור לי שארגוני ההתנגדות לנו לא יעלמו במהרה. ובכל זאת ועל אף כל זאת חשוב לי קודם כל להבהיר שיש בהסכם הנרמול עם האמירויות קריאה לשאר המרחב הערבי לא להמתין ל״שלום״ בשביל לנרמל את היחסים עמנו – אלא לנרמל את היחסים עמנו בשביל שלום. הנרמול כמובן יהיה רק צעד ראשון ועל בסיס הנרמול יתחיל שלב ארוך של בניית שלום מלמטה למעלה – ע״י קשרי מסחר, שיתופי פעולה טכנולוגים ומדעיים, חילופי תרבות, דיאלוג אסטרטגי ועוד. אם המרחב הערבי יבחר ללכת בדרך הזו אינני יודע – אך אני יודע שזו קרוב לוודאי הדרך היחידה לשלום בר קיימא ואמתי בינינו לבין שכנינו. לא מלמעלה למטה – אלא מלמטה למעלה.

השכונה של האמירויות

בשביל להבין את האמירויות צריך להתחיל בשכונה בה הן נמצאות. כזכור בניתוח שלנו על אגן הים התיכון [כאן], פירקנו את המזרח התיכון לשתי זירות – אגן הים התיכון והמזרח הקרוב. המזרח הקרוב הוא הזירה של איחוד האמירויות, זירה שנמתחת מאיראן עד קרן אפריקה ומהודו עד ישראל ומצרים. הזירה הזו מכילה שלושה גופי מים חשובים: המפרץ הפרסי, הים הערבי והים האדום.

רק מהסידור הגיאוגרפי הזה כבר עולה לפנינו נקודת דמיון ראשונה בינינו ובין איחוד האמירויות: שנינו יושבים על נתיב השיט בין מזרח אסיה לאירופה, כל אחד בזירה שלו. נקודת הדמיון הזו אומרת לנו שיש לישראל ואיחוד האמירויות אינטרס משותף באבטחת נתיבי שיט, בניטור ימי ופעילות נגד גורמים עוינים העלולים לאיים על חופש השיט לאורך הנתיב. איננו רוצים שהים האדום יהפוך שורץ פיראטים משום הפגיעה בסחר שלנו עם מזרח אסיה ובתנועת הספינות לים התיכון. איחוד האמירויות לא תרצה שאגן הים התיכון ידרדר לאנרכיה משום שהדבר ינתב מחדש את השיט ממזרח אסיה לאירופה הרחק מהמפרץ הפרסי. עוד נרחיב במשמעויות המעשיות של הנקודה הזו, אך זו כבר דוגמה מצוינת לדמיון ביננו לאמירויות, ואיך גיאוגרפיה עוזרת לעשות סדר בזירה הבינלאומית.

מעבר להיותו של המזרח הקרוב חוליה מקשרת חשובה בין מזרח אסיה לאירופה, הוא גם מקור חשוב לדלקים מאובנים, מספק כיום את צרכי הנפט והגז של מעצמות תעשייתיות כמו יפן, דרום קוריאה, סין וגרמניה, כמו גם של כוחות אירופים כמו צרפת ואיטליה. במיוחד בולט המפרץ הפרסי, שהודות למבנה הגיאולוגי של שדות הנפט בו, עלות ההפקה של חבית היא בדולרים בודדים [מקור]. הפקה זולה של נפט אפשרה למדינות המפרץ להרוויח גם במחירי נפט נמוכים ולהפוך למקור חשוב של אנרגיה בעולם, אך הביאה את מדינות המפרץ לנפח את ההוצאה הממשלתית שלהן בדיוק מפני שהן יכולות לעשות רווח של עשרות אלפי אחוזים על כל חבית שהן מוכרות. לכן לדוגמה למרות שערב הסעודית מפיקה חבית נפט בעלות של כ-3 דולרים [מקור], היא צריכה מחיר חבית של כ-80 דולר בשביל לשמור על איזון תקציבי [מקור].

המפרץ הפרסי הוא אם נרצה הלב של המזרח הקרוב, המרכז הכלכלי והדמוגרפי שלו. שאר המקומות בזירה – הים האדום, קרן אפריקה, הים הערבי – מושפעים ומעוצבים ע״י המפרץ הפרסי, גוף מים שרוחבו המרבי הוא כ-336 ק״מ, בין איראן לקטאר – פחות מהמרחק בין חיפה ואילת. הקרבה הרבה הזו הייתה יכולה ליצור גם שיתוף פעולה רחב, אילולא המבנה של המפרץ הפרסי. הכוונה במבנה היא למספרן וגודלן של המדינות השונות במפרץ הפרסי – ישנן 8 מדינות, 3 גדולות ו-5 קטנות: איראן, עיראק וערב הסעודית הן הגדולות, גם בשטח וגם באוכלוסייה, וכוויית, בחריין, קטאר, איחוד האמירויות ועומאן הן הקטנות, גם בשטח וגם באוכלוסייה. עם הפלישה האמריקנית לעיראק והרס המדינה, המפרץ נשלט ע״י התחרות של שני ענקים – איראן וערב הסעודית, כשאיראן היא הענק הדמוגרפי (כ-80 מיליון בני אדם, פי 4 מערב הסעודית), בעוד ערב הסעודית היא הענק הכלכלי, עם תמ״ג גדול בערך פי שניים מזה של איראן. בין שני הענקים האלו נמצאות מדינות המפרץ, כל אחת מנסה לנווט את דרכה בין שני הענקים.

הייחודי במדינות המפרץ הקטנות שהן מחזיקות כוח כלכלי ואסטרטגי משמעותי, למרות גודלן הטריטוריאלי והדמוגרפי. הודות למשאבי הנפט והגז שלהן מדינה כמו קטאר לדוגמה יכולה לנהל מדיניות חוץ עצמאית באזור [מקור], לקדם את האינטרסים של האחים המוסלמים ולבחוש בעניינים של מצרים, סוריה ואפילו ארה״ב [מקור]. למרות חרם מצד ערב הסעודית ומדינות המפרץ מאז 2017, חרם שניתק אותה משכנותיה באזור, קטאר עדיין שומרת על האוטונומיה שלה כמדינה עצמאית ולעיתים יריבה לערב הסעודית [מקור]. עושר הנפט והגז בשטחן נותן למדינות המפרץ את האפשרות לשמור על האוטונומיה שלהן מול שני הענקים של המפרץ הפרסי. בעוד קטאר היא אולי הדוגמה הכי ידועה לפוטנציאל האוטונומי של הנסיכויות, איחוד האמירויות היא דוגמה לא פחות טובה איך מדינה קטנה ועשירה במשאבים, עם הנהגה חכמה, יכולה להבטיח את עצמאותה בין שני הענקים.

לפני שנמשיך אבל, בדיחה: ד״ר דניאל פייפס, מזרחן ידוע, מספר שאחרי המלחמה הקרה בשנות ה-90׳ הסתובבה הבדיחה הבאה בקרב חוגי מדע המדינה בארה״ב – עכשיו כשבריה״מ נפלה, נותרו רק שתי מעצמות-על בעולם: ארה״ב וקטאר. רק מראה שהשאפתנות של הנסיכות הקטנה היא עניין של לפחות 30 שנה [מקור].

האמירויות

יש כל מיני נסיכויות מפרץ: כווית לדוגמה היא מדינה מושחתת עם בעיות כלכליות משמעותיות עקב נפילת מחיר הנפט [מקור]. קטאר כפי שהזכרתי היא כוח השפעה אזורי, עם השליטה באל-ג׳זירה והברית בינה לטורקיה. כל נסיכות מפרץ היא שונה ולכן חשוב לא להכניס את כולן לקטגוריה אחת ולפטור את כולן ״כאחוזות הפרטיות של שושלות נסיכים שעלו לכוח רק בזכות נפט״. זה לא נכון לכולן וזה בטח לא נכון לאיחוד האמירויות.

איחוד האמירויות היא פדרציה של 7 אמירויות, הממוקמת בקצה הדרום מזרחי של חצי הערב, בסמוך למצרי הורמוז. שתי האמירויות הגדולות באיחוד, גם כלכלית וגם פוליטית, הן אבו-דאבי ודובאי. השליט של אבו-דאבי הוא נשיא הפדרציה, בעוד השליט של דובאי הוא ראש הממשלה שלה [מקור]. לא מדובר בפדרציה דמוקרטית, בה יש חופש בחירות או אפילו חופש ביטוי. איחוד האמירויות בנוי על בסיס המנהגים והמוסדות של החברה השבטית – הפדרציה נשלטת ע״י המועצה העליונה שמורכבת מהמנהיגים של כל אחת מהאמירויות. כל אמירות היא מלוכה אבסולוטית, נשלטת ע״י הנסיך ובני משפחתו. מקובל אבל שהנסיך מקיים פורומים פתוחים אליהם יכולים להגיע אזרחים לדבר עם הנסיך, או שהוא ממנה את אחד מנכבדי השבט שיהיה מעין נציב תלונות האזרחים [מקור]. בזמן שהאמירויות אינן מקיימות את האידיאל הדמוקרטי, המבנה הפוליטי שלהן מעניק להן יציבות רבה כפי שהוכח באביב הערבי כשהן ראו הפגנות קטנות ומעט אי סדר [מקור], זאת לעומת בחריין לדוגמה שהייתה צריכה התערבות צבאית של האמירויות וערב הסעודית כדי להשיב את משפחת המלוכה לשלטון [מקור].

המבנה של פדרציה עם יחידות אוטונומיות גם הופך את איחוד האמירויות לעמיד יותר לברבורים שחורים, לעומת מונרכיות מונוליטיות כמו ירדן או ערב הסעודית. בשביל להבין זאת צריך להכיר שבעוד שאיחוד האמירויות עומדת במקום ה-8 מבחינת ייצור נפט [מקור], ייצור הנפט לא מחולק שווה בשווה בין האמירויות השונות בה. רוב הנפט של האמירויות נמצא באבו-דאבי, שם הוא המקור לכ-90% מרווחי האמירות ומהווה כ-50% מהתמ״ג שלה. לעומת אבו-דאבי, שמאגרי הנפט שלה הם במקום ה-7 בעולם בהיקפם, לדובאי היו רק מאגרי נפט צנועים. האמיר של דובאי הכיר מוקדם בצורך לגוון את כלכלת האמירות, מה שהביא אותה לשים דגש על תחומים כמו נדל״ן, תיירות ופיננסים כענפים כלכלים חלופיים לנפט. כיום כ-95% מהתמ״ג של דובאי אינו מגיע מנפט, ו-20% מהתמ״ג מגיע מתיירות בלבד [מקור].

איחוד האמירויות היא לא כלכלת נפט קלאסית, כזו שמאופיינת באבטלה גבוהה, חוסר יעילות, ופיגור כלכלי – אלא כלכלה שיש לה מרכיב נפט חשוב, אך הוא אינו מנוע הצמיחה היחיד של הכלכלה. ביחד אבו-דאבי ודובאי עצבו את הכלכלה של האמירויות כך שתדע לנצל את הגלובליזציה, להיות תחרותית בעידן המידע ותשרוד את המהפכה הירוקה וצמצום השימוש בדלקים המאובנים.

איך? לפני שנדבר על איך הכלכלה של האיחוד צמחה בצורה בריאה, בואו רגע ונעריך בכלל את הבריאות שלה: יחס החוב הממשלתי לתמ״ג עומד על כ-20% [מקור], האבטלה הייתה בסוף 2019 סביב ה-2.5% [מקור], והתמ״ג לנפש עמד על 41 אלף דולר [מקור], עם צמיחה שנתית של כ-2% בתמ״ג בשנתיים האחרונות [מקור]. למרות שהיא אחת המדינות הקטנות דמוגרפית במפרץ הפרסי, עם אוכלוסייה של רק 10 מיליון תושבים, הכלכלה שלה עוקפת את זו של איראן ומהווה את הכלכלה השנייה בגודלה במפרץ אחרי ערב הסעודית. נסיכות המפרץ הבאה אחריה היא קטאר עם רק חצי מהתמ״ג של האמירויות, ואחריה כוויית עם שליש מהתמ״ג של האמירויות. אגב, התמ״ג לנפש של מדינת ישראל לשם ההשוואה הוא 35 אלף דולר [מקור], כלומר קרוב לזה של איחוד האמירויות.

מאז שנות ה-90׳ האיחוד פיתח ויישם מספר תוכניות אסטרטגיות לגיוון הכלכלה שלו, מזיז את עצמו מתלות בנפט וגז לייצור, שירותים ותיירות, תוך ניצול של המשאבים הטבעיים והמיקום הגיאוגרפי שלו. לדוגמה, אבו-דאבי פיתחה ענפי ייצור על בסיס תעשיית הנפט והגז הקיימת שלה, ענפים שאו צריכים אנרגיה רבה לפעולתם ולכן ייהנו מחשמל זול באמירות או משתמשים בתוצרים של תעשיית הנפט והגז לעבודתם. באמירות לכן הוקמו מפעלים להפקת אלומיניום וייצור בטון – הדורשים חשמל רב – ובתי זיקוק ומפעלים לייצור דשן מתעשיית הנפט [מקור]. דובאי ניצלה את המיקום הגיאוגרפי הטוב של האמירות – נמצאת במרחק 8 שעות טיסה ממזרח אסיה ומערב אירופה – בשביל להפוך אותה למרכז פיננסי ולוגיסטי. ב-2002 האמירות הקימה את המרכז הפיננסי הבינלאומי של דובאי, שמציע פטור ממס של 50 שנה על הכנסות ורווחי חברות, ללא שום הגבלה על בעלות זרה ועם מערכת משפטית ורגולטורית נפרדת מזו של דובאי המותאמת במיוחד לחברות וגופים פיננסים בין-לאומיים [מקור]. הודות להשקעה במלונות ואטרקציות תיירותיות דובאי נחשבת לאחד מיעדי התיירות האטרקטיביים בעולם, כשב-2019 הייתה היעד התיירותי הרביעי הכי פופולארי בעולם אחרי בנגקוק, פריז ולונדון [מקור]. באמירויות גם פועלים מרכזי טכנולוגיה מתקדמים, חברות לייצור תרופות גנריות, מרכזי ייצור עבור תעשיות התעופה והחלל ועוד [מקור].

במובנים רבים איחוד האמירויות מזכירה את ישראל עם בסיס הייצור המגוון שלה והדגש שהיא שמה על פיתוח טכנולוגי. כמו בישראל, אחת מנקודות הגאווה של האמירויות היא תעשיית חלל עצמאית שפיתחה את הלווייניים המשמשים אותה [מקור]. בנוסף לתעשיית חלל עצמאית לאמירויות יש גם תעשיה ביטחונית גדולה עם מעל 100 חברות העוסקות בפיתוחים בתחומי הגנת הסייבר, מל״טים, כלי שיט, רכבים משוריינים ועוד [מקור]. בניגוד לערב הסעודית, שמספקת רק אחוזים בודדים מהנשק הדרוש לה בעצמה, איחוד האמירויות רוכשת כ-10% מכל הנשק שלו מיצרנים מקומיים ומתכננת להגדיל את הנתח של השוק המקומי ל-30% עד 2030 [מקור].

האיחוד גם אינו יושב על השמרים. במסגרת חזון 2021 לאמירויות [מקור] וחזון אבו-דאבי ל-2030 [מקור], האיחוד מתכוון להמשיך ולקדם את הכלכלה שלו, ע״י השקעת תקציבים בפיתוח ומחקר מדעי וטכנולוגי, הקמת מרכזי סחר חופשי עבור חברות טכנולוגיה ואינטרנט, שיפור הסביבה הרגולטורית לעסקים ומשיכה של השקעות זרות, תמיכה בעסקים מקומיים ועוד. כלומר האיחוד מתכוון עם הזמן להפוך יותר ויותר מתקדם, שומר על מעמדו כמרכז פיננסי ולוגיסטי ומוסיף לזה גם מרכז ייצור ומרכז טכנולוגי.

איך איחוד האמירויות הצליחה להפוך למרכז פיננסי, תיירותי ולוגיסטי במפרץ הפרסי? איך היא הצליחה לפתח תעשיית נשק מקומית מתקדמת בזמן שהשכנה הגדולה יותר שלה ערב הסעודית עדיין מתקשה? זה כנראה קשור בין השאר להשקעה המאסיבית של האמירויות בתשתיות וברגולציה ידידותית לעסקים. רמת התשתיות באמירות היא מעולה – היא דורגה ב-2016 במקום הרביעי בסה״כ בעולם, עם דרכים המדורגות במקום הראשון, מקום שני בנמלי תעופה ומקום שלישי בנמלים. האיחוד הוא מרכז לוגיסטי חשוב בנתיב השיט בין אירופה למזרח אסיה, עם הנמל בדובאי במקום ה-10 בעולם בכמות הסחורות העוברות בו בשנה [מקור]. שדה התעופה של דובאי הוא במקום הרביעי בעולם מבחינת מספר נוסעים שעברו בו ב-2019 [מקור]. התשתית המעולה מושכת חברות להקים מפעלים ומרכזים לוגיסטיים באמירויות, מפעלים ומרכזים שאז משמשים את כל המרחב הערבי.

נוסף לתשתיות, הסביבה הרגולטורית באמירויות נמצאת בשורה אחת עם הכלכלות המתקדמות של העולם ועוקפת את מדינות האזור: איחוד האמירויות מדורגת במקום ה-16 במדד קלות עשיית עסקים, לפני מדינות כמו גרמניה, קנדה, יפן וטורקיה. ישראל לעומתה נמצאת במקום ה-35, ערב הסעודית במקום ה-62, כווית במקום ה-83 והרפובליקה האיראנית במקום ה-127. אם מסתכלים מעט יותר עמוק לדירוג ניתן לראות שקל מאוד להתחיל בה עסק, לרשום רכוש ולאכוף חוזים. המקומות בהם היא מפגרת מאחור הוא בטיפול בחדלות פירעון והשגת אשראי.

אנחנו צריכים לחשוב על איחוד האמירויות לא כיצרנית נפט, למרות שנפט בהחלט משחק תפקיד חשוב בכלכלה, אלא כמרכז כלכלי עולמי, דומה לסינגפור, שנחאי והונג קונג. היא מרכז פיננסי חשוב, היא מרכז לוגיסטי חשוב, והיא מעוניינת להפוך את עצמה גם למרכז טכנולוגי חשוב. נורמליזציה ביחסים עם איחוד האמירויות תפתח לחברות ישראליות גישה לא רק לעסקים ערבים, אלא גישה לעסקים וגופים פיננסים באסיה ואירופה – והכול במרחק טיסה של שעתיים וחצי מתל-אביב. לפני אבל שאתחיל להסביר את האינטרסים הכלכלים של האיחוד בנרמול אתנו – והאינטרסים שלנו בנרמול אתו – יש עוד היבט שחייבים לעסוק בו – הכוח הצבאי והאסטרטגיה הלאומית של איחוד האמירויות.

ספרטה הקטנה

הכלכלה של איחוד האמירויות בנויה לגלובליזציה – אם יש סחר חופשי, אם יש שיט חופשי, אם יש תנועה בינלאומית של הון – איחוד האמירויות תמשוך אליו את התנועה ותהנה ממנה. המשמעות האסטרטגית היא שאיחוד האמירויות חייבת להתנהל בצורה פרגמטית ולנקוט במדיניות חוץ מתונה, כלומר להיאבק בגורמים קיצוניים במזרח הקרוב שיכולים לאיים על הגלובליזציה באזור. האיחוד חייב להתנהל בצורה פרגמטית משום שהוא תלוי בהשקעות מבחוץ – חברות זרות נרתעות מלהשקיע במדינות שנמצאות בהרפתקאות צבאיות, כפי שבריחת ההשקעות מטורקיה מוכיחה [מקור]. בניגוד לערב הסעודית איחוד האמירויות נמנעת מלקפוץ ראש לסכסוכים, מפעילה תחילה את השריר הצבאי שלו ורק אחר-כך נזכרת להשתמש בכלים דיפלומטיים וצבאיים. כך בעוד ריאד הפכה בשנים האחרונות לשחקן יותר אגרסיבי בזירה האזורית, איחוד האמירויות מסמנת את עצמה כשחקן מתון, פרגמטי, שיכול לתווך בין הצדדים השונים באזור. היא אבל לא תהסס להשתמש בכוח הצבאי שלה אם תצטרך – ויש לה בהחלט כוח צבאי להשתמש בו.

בניגוד למה שמקובל לחשוב בנוגע לצבאות מדינות המפרץ, הכוח הצבאי של איחוד האמירויות הוא לא רק בשביל מצעדים. אחרי הפלישה של עיראק לכווית ב-1991, האמירויות החלו בבניית כוחן הצבאי והחלפה של כוח אדם זר בצבא בכוח אדם מקומי [מקור]. ב-1998 ההוצאה הצבאית של האמירויות עמדה על 8 מיליארד דולר. ב-2014 ההוצאה הצבאית כבר עמדה על 24 מיליארד דולר. האיחוד רכש טנקים מצרפת, מטוסי F-16 ומסוקי אפאצ׳י מארה״ב [מקור], ופיתח ביחד עם הרוסים מסוקי תקיפה. הוא מייצר בעצמו את הספינות שלו לצי והוא מפתח ביחד עם חברות זרות יכולות מתקדמות בתחום הסייבר, הרובוטיקה והאינטליגנציה המלאכותית [מקור].

כיום צבא האמירויות מונה כ-64 אלף חיילים מצוידים ומאומנים היטב, רובם מהאיחוד עצמו. כל גבר מעל גיל 18 מחוייב בשירות צבאי של עד שנתיים [מקור], דבר שמאפשר לאמירויות לא רק להעמיד צבא יחסית גדול לאוכלוסייה שלהן – מספר האזרחים באמירויות הוא כ-1.5 מיליון איש, מתוך אוכלוסייה כוללת של 10 מיליון בני אדם (השאר הם מהגרי עבודה) – אלא גם לבנות את הזהות הלאומית שלהן [מקור]. יש גאווה לאומית בצבא האמירויות, שהשתתף מאז שנות ה-90׳ ברוב המבצעים הצבאיים של ארה״ב (למעט הפלישה לעיראק ב-2003), כולל בבוסניה, אפגניסטן ובהפצצות נגד דאע״ש [מקור]. ב-2015 כוחות של האמירויות נשלחו לתימן כחלק מהקואליציה הערבית בראשות ערב הסעודית, שם הם צברו ניסיון בלוחמה בטרור, משימות מיוחדות, אימון כוחות מקומיים והפעלת כוחות שליחים [מקור]. הצבא של האמירויות הוא לכן לא ״נמר של נייר״, אלא כוח צבאי עם ניסיון קרב ממשי.

נוסף על ניסיון הקרב שלו, לצבא האמירויות יש דריסת רגל ברוב המזרח הקרוב, מחזיק בבסיסים בתימן, סומליה, אריתריאה ולוב [מקור]. מהבסיסים האלו איחוד האמירויות מנהל את המערכה שלו נגד ״הציר הקיצוני״ של טורקיה, קטאר והאחים המוסלמים, נאבק בהם בסומליה ובלוב, אם צבאית ואם כלכלית, ע״י סיוע לכוחות מקומיים [מקור]. מבין כל מדינות ערב, ספק אם יש מדינה שנוקטת קו יותר עוין לאחים המוסלמים, אולי חוץ ממצרים.

היכולת הצבאית המפותחת של האיחוד זיכתה אותה בתואר ״ספרטה הקטנה״ ממזכיר ההגנה לשעבר מטיס, והביטוי אכן הולם: איחוד האמירויות היא מדינה קטנה עם כוח גדול. היכולת שלה לפעול צבאית בשביל האינטרס שלה, ללא תלות בשחקנים גדולים יותר, הופכת אותה לשחקן עצמאי בזירה המזרח תיכונית. המפרץ הפרסי הוא לא מגרש המשחקים רק של ערב הסעודית ואיראן – אלא גם של איחוד האמירויות, והעלייה שלה כמנהיגה אזורית חדשה פותחת אפשרויות גם לנו.

שלום של אינטרסים

אני חושב שהעובדה שנתניהו מרגיש בנוח לקרוא לרעיון של ״שלום תמורת שלום״ או ״שלום מתוך עוצמה״ ״דוקטרינת נתניהו״ מעידה על העיוות שהיה בחשיבה האסטרטגית של ישראל כל השנים. איכשהו הצלחנו לשכנע את עצמנו שהסכם שלום יכול ליצור מציאות, ולא שמציאות יוצרת הסכם שלום [מקור]. מפני שהסכם שלום יוצר מציאות, מעולם לא התעסקנו בשאלה של אינטרסים וכוח – ולכן כשנתניהו לפתע עושה את מה שהוא ״common sense״ בכל מקום אחר בעולם, הוא נתפס כגאון מדיני.

לאיחוד האמירויות יש אינטרסים עמוקים בקשרים טובים עם ישראל, אינטרסים שהם הרבה מעבר לאיראן ומחירי נפט נמוכים. אני לא חושב שללא לחץ ישראלי היינו מקבלים נורמליזציה, אך העובדה שאיחוד האמירויות הייתה מוכנה לנרמל את היחסים תחת לחץ ישראלי מעידה שהיא מאמינה שתרוויח הרבה יותר מהצעד הזה ממה שתפסיד [מקור]. אחרי שהכרנו את איחוד האמירויות, הכרנו את הכלכלה, הצבא והאסטרטגיה שלה, מה הנקודות המשותפות בינינו, מה היא כנראה רוצה מאתנו ומה אנחנו יכולים להרוויח ממנה?

ראשית, שותף אסטרטגי. ואני לא מתכוון רק מול איראן. הנסיגה של האמריקנים מהמזרח התיכון הביאה לנו טורקיה אגרסיבית, איראן אגרסיבית, נוכחות רוסית וכנראה עוד תביא לערב סעודית אסרטיבית יותר, מתודלקת מלאומנות ומחפשת הרפתקאות בסוריה, עיראק ובמפרץ הפרסי [מקור]. ישראל יכולה להיות שותף אסטרטגי לאיחוד האמירויות בבלימת הציר הקיצוני של קטאר-טורקיה-האחים המוסלמים באגן הים התיכון, ולהוביל ביחד פעילות שמטרתה לבלום את איראן וגרורותיה במזרח הקרוב, במיוחד בתימן ולבנון.

ישראל יכולה לדוגמה לקדם פורום לדיאלוג אסטרטגי משולש שיכלול אותה, איחוד האמירויות ומצרים, דיאלוג שמטרתו תהיה תיאום פעילות ימית במזרח הים התיכון, ביחד עם קפריסין ומצרים, הפגת מתחים בין מצרים ואתיופיה ופעילות ביטחונית בים האדום, ומציאת דרכים להצרת צעדיהם של הטורקים בלוב. כפי שציינתי מספר פעמים ישראל יכולה לתמוך ע״י מודיעין ויכולות סייבר בכל פעילות התקפית של איחוד האמירויות ומצרים בלוב. האינטרס שלנו הוא למנוע מצב בו טורקיה מתבססת בלוב ותוקעת טריז בקו ה-EastMed, משיגה גם מנוף לחץ נוסף על האיחוד האירופי.

מול איראן ישראל יכולה לתאם ביחד עם האמירויות לחץ על צרפת והאיחוד האירופי להכריז על חיזבאללה כולו כארגון טרור [ראו כאן], לתאם פעילות סייבר התקפית ואף לאפשר לישראל להשתמש בבסיסים של האמירויות בקרן אפריקה לשם פעילות נגד איראן, דוגמת איתור ויירוט משלוחי נשק, מעקב אחר מתקני גרעין ותרגול של פריסה ותקיפה של מתקנים איראנים מדרום במקום ממערב – כיוון התקיפה שהאיראנים כנראה כבר מוכנים אליו.

מעבר לפעילות קונקרטית מול איראן וטורקיה, לישראל ולאיחוד האמירויות יש אינטרס משותף בייצוב האזור, מאבק בגורמים קיצוניים ושמירת ביטחון וחופש השיט בים הערבי, הים האדום והים התיכון. אני מניח שבחודשים הקרובים נתחיל לראות דיאלוג אסטרטגי בין שתי המדינות, דיאלוג שיכלול תרגילים ימיים ואוויריים משותפים. ישראל צריכה להזמין את איחוד האמירויות להשתתף בתרגילים ימיים יחד עם יוון וקפריסין במזרח הים התיכון, ולבחון כיצד ישראל ואיחוד האמירויות יכולות לעבוד ביחד על אבטחת השיט במפרץ הפרסי וסביב קרן אפריקה. ישראל יכולה לתרום להקמה של מערך ניטור ימי באזור, בדומה למערך שהצעתי שיקום במזרח הים התיכון [כאן].

אל שיתוף הפעולה הזה שתי המדינות צריכות להזמין כל שחקן שיהיה מעוניין לתרום ליציבות האזור, אם זו יפן, הודו, צרפת, בריטניה או ארה״ב. הגדלת שיתוף הפעולה בין המדינות, והגדלת התיאום הביטחוני במזרח הקרוב, גם תתרום להשארת חלק מהכוחות האמריקנים באזור – ע״י הגדלת התיאום הביטחוני באזור, וושינגטון תצטרך להשקיע פחות משאבים בשמירת הביטחון בו. היא תעדיף לשמור נוכחות כלשהי באזור בשביל לשמור על השפעה בו, משאירה לדוגמה נושאת מטוסים קבועה באזור שתיתמך ע״י קואליציה ידידותית של איחוד האמירויות, ישראל, בריטניה ויפן לדוגמה.

שנית, וזה כמובן החלק היותר מעניין, לאמירויות יש עניין בחדשנות הישראלית ואני מתכוון בחדשנות הישראלית. הניסיון של האמירויות לפתח כלכלת מידע מתקדמת נתקל בשני קשיים מרכזיים: א׳ היעדר תרבות של חדשנות באיחוד [מקור]; ב׳ מחסור בכוח אדם מיומן [מקור]. כל עוד שני הדברים האלו לא זוכים למענה, הפיתוח הטכנולוגי של האמירויות והעלייה של האיחוד במעלה שרשרת הערך יוגבל. כאן ישראל נכנסת: ראשית, כמקור ללמידה על תרבות של חדשנות וכיצד ליצור סביבה תומכת לחברות הזנק. שנית, כשותף לביצוע מחקרים ופיתוחים במסגרת יוזמות משותפות. שלישית, כמקור לכוח אדם מיומן. רביעית, כמקום להכשרת כוח אדם מיומן.

יש כאן פוטנציאל עצום קודם כל לאוניברסיטאות ומרכזי מחקר ישראלים, שיוכלו לקבל מימון מאיחוד האמירויות למחקרים משותפים בתחומי מדע וטכנולוגיה. זה לא רק יגדיל את תקציב המחקר שלנו, אלא גם יגדיל את האוטונומיה האסטרטגית שלנו מול האיחוד האירופי – תקציבי מחקר מהאיחוד לאקדמיה הישראלית הם חשובים, והם מהווים בערך את הסנקציה היחידה שהאיחוד יכול להפעיל עלינו מבלי לקבל אישור מכל 27 המדינות החברות בו. גיוון מקורות תקציבי המחקר תתרום לאוטונומיה האסטרטגית של ישראל. נכון שממשלת ישראל, אם דרך משרד הכלכלה והמסחר או דרך ערוץ אחר, תקדם הסכם לשיתוף פעולה במחקר אקדמי בשביל לפתוח ולייעל את הערוץ הזה.

נוסף על הפוטנציאל במחקר, יש כאן פוטנציאל לחברות הכשרה ישראליות בתחום ההיי-טק ולכוח עבודה ישראלי שאולי מחפשות משרות בחו״ל. מתכנתים ומהנדסים ערביים ייהנו כאן מיתרון הודות לשליטה בשפה (גם אם הם יצטרכו להתאים את עצמם לדיאלקט של האמירויות). חברות הכשרה ישראליות ומוסדות אקדמיים יוכלו לקלוט תלמידים מהאמירויות ולעזור בסגירת פער כוח האדם. נכון שגם הצד הזה, של חילופי סטודנטים, תוכניות הכשרה משותפות וכדומה, יטופלו במסגרת הדיאלוג הבין-מדינתי ויוסדרו בהסכם.

שלישית, כמובן שלא רק החדשנות הישראלית מעניינת, אלא גם המוצרים שלה. לישראל ואיחוד האמירויות תחומים רבים בהם לשתי הכלכלות יש עניין לפתח, להשתמש ולשווק מוצרים טכנולוגים. התחום הראשון הוא כמובן התחום הביטחוני. ישראל מחזיקה בתעשייה ביטחונית וותיקה יותר ומנוסה יותר, אך איחוד האמירויות שואפת למלא את הפערים שיש לה בניסיון וידע ע״י שיתופי פעולה עם גופים זרים. כפי שלוקהיד מרטין משתפת פעולה עם התעשייה הביטחונית של איחוד האמירויות, גם התעשייה הביטחונית הישראלית יכולה לשתף פעולה עם התעשייה של איחד האמירויות במיזמי מחקר ופיתוח משותפים, לדוגמה בתחום אבטחת הסייבר, כלי שיט אוטונומיים, מערכות הגנה מפני טילים, רכבים משוריינים ורובים. מערכות ישראליות יוכלו גם להיות משולבות בתוך מערכות בפיתוח אמירותי, דוגמת ״נימר״ – משפחה של רכבים משוריינים לשימוש צבאי [מקור].

התחום השני הוא טכנולוגיה פיננסית, אם בתשלומים דיגיטליים, אבטחת מערכות בנקאיות, אפליקציות להלוואות, ניהול פיננסי, השקעות או קניות. קיימים כבר פיתוחים של האמירויות בתחום ה-Fintech [מקור] ואין ספק שפיתוחים ישראלים בתחום יוכלו למצוא באמירויות משקיעים מעוניינים. בנוסף, פיתוחים ישראלים עכשיו יוכלו גם להשתתף בכנסים ותערוכות בנושא באמירויות, דוגמת Fintech Abu-Dhabi [מקור].

התחום השלישי הוא מה נקרא לו טכנולוגיות ירוקות וברות קיימא, שכוללות טכנולוגיות מים, טיפול בשפכים, חקלאות ואנרגיה ירוקה. לאיחוד האמירויות יש יעד של הגדלת האנרגיה המתחדשת שלו ושימוש טוב יותר במים. חברות ישראליות בתחום האנרגיה הסולרית והטיפול במים יוכלו למצוא לקוחות באיחוד האמירויות, ולפגוש דרך האיחוד לקוחות נוסף במרחב הערבי שצמא למים וצריך לקדם את התשתית החשמלית שלו.

התחום הרביעי הוא תעשייה 4.0. מרכזי הייצור והלוגיסטיקה באיחוד האמירויות יכולים להיות מקומות אידיאלים לפיתוח ויישום של אפליקציות בנושאי ניהול מלאי, ייעול קווי אספקה, צמצום פסולת ועוד. חברות ישראליות יוכלו להקים נציגויות באזורי הסחר החופשי של האיחוד ולמזג בין התעשייה הטכנולוגית של ישראל וענפי הייצור של האמירויות.

אלו רק חלק מההזדמנויות הכלכליות שנרמול היחסים עם איחוד האמירויות מציע לנו. יש כמובן גם את נושא התיירות, עם כניסה של פיתוחים ישראלים לענף התיירות של דובאי, הגנת סייבר על תשתיות, ערים חכמות ועוד. אחד התחומים המעניינים, למרות שהוא כנראה רלוונטי למשקיעים גדולים יותר, הוא ענף הנדל״ן של האמירויות, שראה מאז 2014 ירידה של כ-30% מערכו [מקור]. עכשיו עם משבר הקורונה סביר שהענף יראה ירידה נוספת, מה שיכול לפתוח אפשרויות רכישה לחברות נדל״ן ישראליות באמירויות.

אם כבר מדברים על הקורונה, חשוב לציין שיש סכנה למשבר חוב של דובאי עקב ירידה בתיירות ובמחירי הנדל״ן, אך לאבו-דאבי יש די ויותר משאבים פיננסים לחלץ את האמירות אם הדבר יידרש [מקור]. זה אומר שאנחנו עלולים לשמוע בחודשים הקרובים על משבר חוב של דובאי, אך הדבר לא צריך להרתיע משקיעים ישראלים – קרן ההון הלאומית של אבו-דאבי מחזיקה כמעט 700 מיליארד דולר בנכסים, כך שהמדינה לא תקרוס, גם אם דובאי תצטרך לעבור שוב הסדרת חוב כמו אחרי המשבר הפיננסי של 2009 [מקור].

סיכום

הנרמול הרשמי של היחסים בינינו לבין איחוד האמירויות פותח אפשרויות כלכליות, דיפלומטיות וצבאיות לנו ולהם. ספרטה הקטנה במפרץ הפרסי תוכל להשתמש בידע כחול לבן בשביל לחזק את כוחה הצבאי ולקדם את הכלכלה המפותחת שלה לעבר כלכלת ידע מתקדמת. עבור ישראל איחוד האמירויות פותחת גישה חדשה לשווקים הערבים וגישה לשווקים הפיננסים של אירופה ואסיה. כן, עוד לפני כן היו יחסים – אך כעת כל ישראלי וכל חברה ישראלית יוכלו להגיע לאמירויות, להשתתף בתערוכות הבינלאומיות שמתקיימות בהן, לפגוש לקוחות חדשים, שותפים חדשים ולממש הזדמנויות עסקיות חדשות. היחסים בינינו לבין האמירויות יתבססו על העוינות המשותפת לציר הקיצוני במזרח התיכון, הרצון לשמור על שיט חופשי ומשגשג והקידום של כלכלה חופשית. בואו נקווה שאם האמירויות יקצרו רווחים מהיחסים אתנו, עוד מדינות ערביות יצטרפו לנרמול היחסים עמנו. תודה לכם על ההקשבה.