1

פלג 53: האנגלוספרה

תקציר

  1. ההתקררות ביחסים בין הבית הלבן ובלפור היא הזדמנות מצוינת לישראל לחפש כיצד לחזק באופן מבני את הקשרים עם ארה״ב, ע״י חיזוק קשריה עם מה שמסתמנת כקואליציה הגלובאלית הבאה של ארה״ב.
  2. מערכת הבריתות של ארה״ב מורכבת משני חלקים מרכזיים: מדינות אירופה, המאורגנות במסגרת של נאט״ו, והאנגלוספרה, הכוללת חוץ מארה״ב גם את בריטניה, קנדה, ניו-זילנד ואוסטרליה.
  3. האנגלוספרה קיימת מזה 70 שנה כגוש ביטחוני, עם תיאום מודיעין, תיאום טכנולוגי ותיאום בתקינה הצבאית. היא עד היום אבל לא התקיימה כגוש פוליטי ברור בזירה הבינלאומית.
  4. התחרות עם סין ובמידה פחותה יותר רוסיה תהפוך את האנגלוספרה, ביחד עם יפן והודו (הפלוס ב״אנגלוספרה פלוס״) למחנה הבינלאומי החדש של ארה״ב.
  5. ישראל צריכה לחפש כיצד להשתלב בתוך הקואליציה הבינלאומית החדשה. דרך אחת היא חיזוק הקשרים בינינו ובין בריטניה ויפן, שצפויות להיות שני השחקנים הדומיננטים אחרי ארה״ב במחנה.

להורדת הפרק – קישור.

אחת הבעיות המרכזיות עם השיח הציבורי בארץ סביב יחסי חוץ היא ההתמקדות באנשים ובקשרים ביניהם. פרשני חוץ נוטים להסתכל על הפעולות של מדינה לא דרך האינטרסים הקשים שלה, לא דרך הכוחות שמניעים אותה, אלא דרך האישיות של המנהיג שלה. אין מקום שהדבר יותר ברור מאשר העיסוק בארה״ב והקשר שלה עם ישראל, שממוקד כולו במי יושב בבית הלבן והיחסים שלו עם היושב בבלפור.

בשלושת השבועות האחרונים השיח הציבורי כאן בארץ מתמקד בטיב היחסים בין נתניהו וביידן, האם בין השניים יש משקעים ישנים מתקופת אובמה ולמה ביידן עדיין לא התקשר לנתניהו. בזמן שאנחנו עוד באוקטובר שרטטנו כיצד תראה מדיניות החוץ של ביידן [ראו כאן], את הכוונה לסיים את התמיכה במלחמה בתימן ואת קירור היחסים עם סעודיה, עכשיו בארץ רואים את כל הצעדים האלה ומגיבים בכמעט פאניקה.

ביידן אולי לא מחבב את נתניהו. אולי הוא מקווה שבסוף מרץ נתניהו יוחלף והוא לא יצטרך לעבוד מולו. אולי. אני לא יודע מה ביידן חושב ואני לא יודע מה יהיו תוצאות הבחירות. מה אני כן יודע? אני יודע שהמזרח התיכון מאז 2009 מאבד מחשיבותו בעיני ארה״ב. העלייה של סין ורוסיה מכריחה את וושינגטון להתמקד יותר במזרח אסיה ומזרח אירופה, ועם תלות פוחתת בנפט מהמזרח התיכון לארה״ב אין סיבה לשמור על נוכחות צבאית מאסיבית כאן או להשקיע מאמצים רבים בהבאת שלום בין ישראל לערבים או בלימת איראן במפרץ הפרסי.

4 השנים של טראמפ הראנו לנו שבזמן שארה״ב מוכנה למחוות דיפלומטיות, כמו הכרה ברמת הגולן או העברת השגרירות לירושלים, היא אינה מוכנה לפעילות צבאית רחבה באזור, כפי שתעיד התגובה הרפה של ממשל טראמפ אחרי תקיפת מתקני הנפט של ערב הסעודית בסוף 2019. במידה רבה היחסים הקרובים עם ארה״ב תחת טראמפ היו החריגה, לא הכלל. לתלות בביידן אישית את קירור היחסים כנראה חוטא לאמת והוא גם לא יעיל – כי מה נעשה בתגובה? נמתין בחיבוק ידיים עד שבתקווה ביידן יתחלף?

מה שדרוש כעת הוא לחשוב איך לחזק את הקשר שלנו עם ארה״ב על בסיס מבני חדש. אנחנו מאוד ממוקדים במה אנחנו רוצים מארה״ב – סיוע ביטחוני, בלימת האיראנים, הסכמי נורמליזציה עם העולם הערבי – ופחות במה אנחנו מציעים לארה״ב והכוח הגלובאלי שלה. הגיע הזמן לחשוב מחדש על היחסים שלנו ולראות איך אנחנו משתלבים בעתיד הכוח של ארה״ב.

הניתוח היום יסתכל על השינויים במערכת הבינלאומית בעשור הקרוב. סביר שנראה עד 2030 את מה שאנו קוראים היום ״המערב״ מתפרק למספר מחנות. המחנה הדומיננטי ביותר מביניהם, זה שירש את כוחו של המערב, יהיה מחנה שאני קורא לו ״אנגלוספרה פלוס״: ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד, האנגלוספרה, ואליהן יצטרפו יפן והודו, הפלוס. האנגלוספרה פלוס היא עתיד הכוח האמריקני, וישראל יכולה ע״י השתלבות בה לחזק מחדש את הקשר עם וושינגטון ולממש הזדמנויות אסטרטגיות חדשות בתחום הביטחון, הכלכלה והטכנולוגיה. בואו נתחיל.

האנגלוספרה – נעים להכיר

המונח ״אנגלוספרה״ (Anglosphere) נטבע לראשונה ע״י סופר המדע הבדיוני ניל סטיבנסון ב-1995 בספרו ״עידן היהלום״, כמונח המתייחס לכל המדינות דוברות האנגלית, אם כשפה היחידה ואם כשפה נוספת (חשבו על הודו למשל) [מקור]. מעולם המדע הבדיוני המונח נלקח לזירה הבינלאומית כשהעיתונאי ג׳ון לויד בשנת 2000 השתמש במונח [מקור] כדי לתאר את משפחת המדינות החולקות את האנגלית כשפה משותפת, בעלות מערכת משפטית דומה של ה-common law וחלקן אף בעלות אותו ראש מדינה – המלכה אליזבת׳ השנייה. במשפחה הזו כלולות בריטניה, ארה״ב וקנדה למשל, אך לא רק – גם בקניה וסודן האנגלית היא אחת השפות הרשמיות. לויד קרא לאנגלוספרה לפתח חזון בינלאומי שונה מזה של אירופה התאגידית, חזון שיהיה ייחודי לעמים דוברי האנגלית. מאז מאמרו של לויד בשנת 2000 האנגלוספרה ממשיכה להופיע מפעם לפעם כרעיון לברית או קואליציה בינלאומית חדשה.

הבעיה עם האנגלוספרה כמונח תרבותי שהיא חסרת משמעות בזירה הבינלאומית. אם תנסו להסתכל בזירה הבינלאומית ולחפש עדויות לה תמצאו ערב-רב של מדינות, כולן מושבות לשעבר של בריטניה, שבין רובן יש מעט מאוד קשרים כלכלים, צבאיים או דיפלומטים. זו אחת מנקודות הביקורות שתמיד מעמידים נגד כל מי שמדבר על האנגלוספרה כגוש מדיני חדש: אין ממש בסיס לגוש הזה, עם מדינות שונות כל-כך כמו קניה, אנגולה והפיליפינים מאוגדות יחד תחת אותה קורת גג.

אני רוצה לנקות ולהבהיר למה אני מתכוון כשאני אומר אנגלוספרה ולמה אני מאמין שעד 2030 היא, ביחד עם יפן והודו, הולכת להפוך לגוש המדיני הדומיננטי החדש של העולם. ישנן 5 מדינות שמזה כ-100 שנה הולכות יד ביד בתחומי הכלכלה, הצבא והדיפלומטיה: ארה״ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. 5 המדינות חולקות שפה ותרבות משותפת, חולקות מערכת משפט דומה, מערכת שלטון דומה – דמוקרטיה ליבראלית – ואף מערכת כלכלית דומה. עד כאן הגוש הזה זהה לאנגלוספרה התרבותית. 5 המדינות האלו אבל חולקות הרבה יותר מרק רקע תרבותי משותף.

 כל 5 המדינות נלחמו באותו צד בשלושת הקונפליקטים הגדולים של המאה ה-20: מלחמת העולם הראשונה, השנייה והמלחמה הקרה. 5 המדינות חולקות סדרה של הסכמים בתחומי הביטחון והטכנולוגיה. הן שותפות כלכליות חשובות זו של זו, עם בריטניה לדוגמה מהווה את המשקיע הכי גדול בארה״ב וארה״ב בה [מקור].

ההסכם המוכר ביותר ביניהן היא ״ברית 5 העיניים״ (Five Eyes Alliance), ברית לשיתוף מודיעין אותות ותיאום פעילות מודיעין [מקור]. במסגרת הברית המדינות משתפות מידע גולמי, ניתוחי מודיעין סופיים, חולקות נכסים וטכניקות ומתאמות את פעילות המעקב שלהן [מקור]. אתם יכולים לחשוב על ברית 5 העיניים כארגון המודיעין הגדול בעולם, שעוסק ביירוט תקשורת רדיו, אינטרנט וסלולר בכל רחבי הגלובס, מרגל אחרי יריבים ובעלות ברית כאחד – אהוד אולמרט לדוגמה היה נתון למעקב של 5 העיניים [מקור], כמו גם אנגלה מרקל [מקור].

ברית 5 העיניים היא אבל רק דוגמה אחת לקשרים הביטחוניים והטכנולוגים הענפים בין המדינות: ישנה ועידה משותפת לכוחות האוויר והחלל שלהן בשביל להבטיח תקינה זהה של כוח אווירי, אם בחימוש, פלטפורמות או דוקטרינה, בשביל להקל עליהן לעבוד זו עם זו [מקור]. תוכנית מקבילה קיימת עבור כוחות צבא היבשה [מקור]. תוכנית אחרת עוסקת במחקר צבאי משותף בטכנולוגיות מתקדמות [מקור]. כל התוכניות האלו ביחד הופכות את ברית 5 העיניים לא רק לברית מודיעין, אלא לגוש ביטחוני אחד, הפרוס על פני שלוש יבשות – אסיה, אירופה ואמריקה. הרקע התרבותי עזר להן לגבש את המערכת הביטחונית שלהן, אך המערכת הביטחונית הופכת אותן לגוש ברור הרבה יותר. כשאני מדבר על האנגלוספרה, אני מדבר רק על 5 המדינות האלו.

כל אחת לעצמה

המעניין הוא שבזמן שהאנגלוספרה קיימת מזה 70 שנה כגוש ביטחוני מובחן, עד היום לא ראינו אותה פועלת בעולם כגוש כלכלי או מדיני מובחן. אם תחפשו על האנגלוספרה בגוגל תוכלו למצוא ביקורות על עצם השימוש במונח [מקור], שמתואר פעמים רבות כפנטזיה של שמרנים בריטים ותו לא. הנקודה הזו הפכה נפוצה מאוד בעקבות הברקזיט, כשתומכי היציאה תיארו כיצד יציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי תתרום למעמדה בעולם ולהחייאת האנגלוספרה. המתנגדים והמבקרים האשימו אותם בפנטזיות, שאין באמת אנגלוספרה, אין ברית של העמים האנגליים שרק ממתינה לבריטניה [ראו לדוגמה כאן]. ראש הממשלה בוריס ג׳ונסון מרבה לדבר על האנגלוספרה, והוא נתפס כעוד ראש ממשלה בריטי שמחפש עבור בריטניה אימפריה להנהיג, אימפריה שלא קיימת [כאן].

הסיבה שהאנגלוספרה עד היום לא התנהלה כגוש מובחן היא מפני שלא הייתה לה סיבה לעשות זאת. בימי המלחמה הקרה 5 המדינות היו חלק ממחנה רחב יותר שכלל את מערב אירופה, יפן ודרום קוריאה. המסגרת המרכזית באותן שנים למערכת הבריתות האמריקנית הייתה נאט״ו, בה חברות קנדה, בריטניה וארה״ב. אוסטרליה וניו-זילנד היו ועדיין שותפות חשובות של נאט״ו, אך העובדה שהזירה המזרח אסיאתית לא הייתה הזירה המרכזית במלחמה הקרה (למעט במהלך מלחמת קוריאה בשנות ה-50׳ ומלחמת ווייטנאם בשנות ה-60׳) הבטיחה שנאט״ו תהיה המסגרת המרכזית שעימה ארה״ב תפעל. בימי המלחמה הקרה למערב גרמניה וצרפת היה משקל אסטרטגי גדול יותר בחישוב האמריקני מאוסטרליה או ניו-זילנד.

סוף המלחמה הקרה הביא את הרגע החד-קוטבי וקץ ההיסטוריה, עם ירידה חדה ברמת האיום הצבאי על המערב. בריטניה הצטרפה לאיחוד האירופי ועבדה לשלב את עצמה במערך הכלכלי והפוליטי שלו, אוסטרליה וניו-זילנד הרחיבו את הקשרים הכלכליים שלהן למזרח אסיה ובמיוחד לסין, וארה״ב לא הייתה צריכה להפעיל קואליציות בינלאומיות מפני שלא היו נגדה איומים גלובליים. כשהיא כבר הפעילה אותן, את נאט״ו בשנות ה-90׳ נגד המלחמה ביוגוסלביה, המיקוד היה שוב באירופה.

המלחמה בטרור שנפתחה בסוף 2001 לא שינתה הרבה: בריטניה הייתה עדיין חלק מהאיחוד האירופי, מחפשת את מקומה בתוך הפרויקט, אוסטרליה וניו-זילנד המשיכו להעמיק את הקשרים עם סין וארה״ב הייתה עסוקה בכיבוש ובבנייה מחדש של אפגניסטן ועיראק. מערך מודיעין האותות של האנגלוספרה זכה לחיזוק משמעותי בעקבות אירועי הטרור [מקור], אך שוב המסגרת המרכזית לפעילות האמריקנית היה נאט״ו, כשהזירה המרכזית היא המזרח התיכון – אזור רחוק מכל חברות האנגלוספרה.

אם כך, למה אני מספר לכם על האנגלוספרה? למה זה צריך לעניין אותנו?

מאז 2008 העולם נמצא בשינוי שמזריק חיים חדשים באנגלוספרה. התחרות האסטרטגית בין סין לארה״ב, שהתחילה את צעדיה הראשונים בימי אובמה והפכה יותר אינטנסיבית בימי טראמפ [ראו כאן], מכריחה את האמריקנים להתמודד עם יריב בסדר הגודל של בריה״מ. סין גדולה בשטח כמעט כמו ארה״ב, עם אוכלוסייה גדולה פי כמה משל ארה״ב, עם כוח כלכלי משמעותי ונוכחות באחת הזירות החשובות ביותר לביטחון הלאומי של ארה״ב: מזרח אסיה. ארה״ב היא עדיין הכוח הצבאי החזק בעולם, בהפרש ניכר על פני הסינים, אך היכולת שלה להקרין כוח ולבלום את סין תלויה ברשת בעלי הברית שלה במרחב הפסיפי: יפן, דרום קוריאה, טאיוואן, הפיליפינים, ניו-זילנד ואוסטרליה. נוסף על היריבות מסין, רוסיה חזרה כיריב משמעותי לארה״ב באירופה ובמזרח התיכון. גם כאן ארה״ב מחזיקה בדומיננטיות הצבאית, אך תלויה בחברות ברית נאט״ו באירופה בשביל להקרין את כוחה על רוסיה.

תיאורטית לא אמור להיות הבדל בין התחרות הנוכחית בין סין ורוסיה לארה״ב ובין התחרות בזמן המלחמה הקרה. אם נאט״ו עדיין רלוונטי, למה שהאמריקנים לא פשוט ירחיבו את המשימות שלו גם למזרח אסיה? נאט״ו עצמו הגדיר ב-2020 את סין כאתגר אסטרטגי של הברית הצפון אטלנטית [מקור]. למה דווקא התחרות הזו היא שמזריקה חיים חדשים לאנגלוספרה ותהפוך אותה סוף-סוף לגוש מדיני מובחן בזירה הבינלאומית?

אנחנו יכולים לחשוב על מערכת הבריתות האמריקנית כבנויה ממספר קבוצות ומדינות: קבוצה אחת היא האנגלוספרה, הלב של מערכת הבריתות האמריקנית. קבוצה שנייה הן מדינות יבשת אירופה, בראשן גרמניה וצרפת, שמאוגדות בנאט״ו. נוסף לשתי הקבוצות האלו יש לנו מדינות כמו יפן, הודו, ישראל, ונסיכויות המפרץ. חלקן בבריתות רשמיות עם ארה״ב, חלקן מארחות כוחות אמריקנים, וכולן מחזיקות בקשרים ביטחוניים עם ארה״ב. בשביל שארה״ב תוכל להפעיל את כל מערכת הבריתות שלה מול סין ורוסיה, היא צריכה ששתי הקבוצות המרכזיות של המערכת יישרו עמה קו. עד 2020 הייתה לה בעיה עם שתי הקבוצות. ב-2020 המצב השתנה עם אחת מהן – האנגלוספרה.

האגרסיביות הסינית ב-2020 הביאה את בריטניה, אוסטרליה וקנדה לשנות את גישתן לעימות עם בייג׳ין. הצעד המשמעותי ביותר שבייג׳ין עשתה באותה היה העברת חוק הביטחון בהונג קונג, שנתפס בעיני בריטניה כהפרה ברורה של הסכם העברה של 1997 ופגיעה חמורה בזכויות האדם בעיר. עד לצעד הזה של סין בריטניה עדיין רצה את חוואווי בתשתית ה-5G שלה, על-אף איומים מצד ממשל טראמפ שנוכחות של חוואווי תוציא את בריטניה מברית 5 העיניים [מקור]. אחרי העברת החוק, בריטניה הודיעה שהיא מוציאה את חוואווי מהרשת שלה [מקור] והציעה ברית בינלאומית לבלום את ההתפשטות הטכנולוגית של בייג׳ין [מקור].

אוסטרליה חוותה ב-2020 את נחת זרועה של בייג׳ין אחרי שהצביעה בעד חקירה בינלאומית למקור הווירוס. סין העלתה בתגובה מכסים על יין ודגן [מקור], חסמה ייבוא בשר בטענה שהוא מפגע בריאותי [מקור], ואף הורתה לחברות סיניות להפסיק לקנות מאוסטרליה פחם [מקור]. מדובר בפגיעה כלכלית משמעותית באוסטרליה, שכשליש מהייצוא שלה מופנה לסין. מצד שני, משום התלות הכלכלית שלה אוסטרליה עד היום היא היססה לנקוט קו עימות מול בייג׳ין. סין ניסתה ללחוץ את אוסטרליה ליישר קו עמה ובמקום זאת דחפה אותה למחנה נגדה.

היחסים בין קנדה וסין נמצאים במשבר מאז דצמבר 2018, אז קנדה עצרה לבקשת ארה״ב את סמנכ״לית הכספים של חוואווי [מקור]. סין בתגובה עצרה שני אזרחים קנדים באשמת ריגול, צעד שהתזמון שלו עורר חשד שמדובר בעצם בסחיטה [מקור]. היחסים בין הצדדים הדרדרו מאז לשפל היסטורי, עם קנדה מובילה את המאבק נגד מה שהיא רואה כ״דיפלומטיה ההרסנית״ של סין [מקור], שותפה לגינוי הפעילות של סין בשינג׳יאנג והונג קונג.

היחידה באנגלוספרה שנראה כאילו היא הולכת בכיוון ההפוך היא ניו-זילנד, שלאורך 2020 נמנעה מלגנות את בייג׳ין וחתמה בסוף ינואר 2021 על שדרוג להסכם הסחר החופשי שלה עם בייג׳ין [מקור]. ניו-זילנד מאז 2017 לפחות נמצאת תחת ביקורת קשה מבעלות הברית שלה באנגלוספרה עקב הסירוב שלה לחסום השפעה פוליטית של סין בה [מקור] ולנקוט עמדה ברורה בנוגע לבייג׳ין [מקור]. המזל של ניו-זילנד שהיא נכס אסטרטגי חשוב מדי בשביל לוותר עליו לסין: ניו-זילנד היא המדינה הרביעית בגודלה בעולם בשטח ימי, עם טריטוריה באנטרקטיקה, מחצבי נפט וגז לא מנוצלים ואדמה חקלאית עשירה [מקור]. סביר שניו-זילנד תלחץ ע״י בעלות הברית שלה ליישר קו עמן, וככל שהעולם יהפוך מקוטב יותר עקב התחרות בין סין לארה״ב, יהיה לה פחות מרחב תמרון בין בעלות בריתה ובייג׳ין.

בזמן אבל שהאנגלוספרה הפכה מאוחדת בעוינות לבייג׳ין, החברות האירופיות של נאט״ו חלוקות ביחס שלהן לבייג׳ין. מדינות מזרח אירופה, בראשן פולין, הצטרפו ליוזמת הרשת הנקייה של ארה״ב, חוסמות את חווואווי מהתשתית שלהן [מקור]. הן רואות בארה״ב בעלת ברית חשובה וההרתעה היחידה שיש להן מול תוקפנות רוסית. לעומתן, צרפת מעוניינת לראות את אירופה עצמאית מארה״ב מבחינה ביטחונית. הצרפתים תומכים ב״אוטונומיה אסטרטגית לאירופה״, שמשמעותה הקמת מערך ביטחוני אירופי עצמאי ובלתי תלוי באמריקנים, שיונהג כמובן ע״י צרפת [ראו כאן].

בין שתיהן נמצאת גרמניה, שאולי מדברת עם צרפת על עצמאות אסטרטגית לאירופה אך מסרבת להשקיע בכוחה הצבאי או לפעול נגד יריבים לאיחוד כמו טורקיה ורוסיה. גרמניה לא רוצה להיות תלויה מדי בארה״ב, ובמקום ליישר קו עם וושינגטון מול סין ורוסיה מעדיפה לשחק באיזון אסטרטגי בין שלושתן [מקור]: היא מדברת עם ארה״ב על ״חשיבות היחסים הטרנס-אטלנטים״ ובונה צינור גז חדש מרוסיה אליה שיגדיל את התלות של מרכז אירופה בגז רוסי [מקור]. היא דוחפת להסכם השקעה בין האיחוד האירופי בסין, הסכם שיגדיל את ההזדמנויות לחברות גרמניות בסין ויגדיל את כוחה של סין באיחוד. גרמניה וצרפת מסרבות ליישר קו עם ארה״ב מול סין ורוסיה, צרפת משום החלום שלה לאירופה עצמאית וגרמניה משום הרצון לשמור על יחסים טובים עם שתיהן.

השורה התחתונה היא שיש לארה״ב בעיה: חלק אחד במערכת הבריתות שלה מוכן להתגייס לבלימה של סין. אליו אפשר לצרף את יפן והודו, שתי מדינות מודאגות מהעלייה של סין ושתי מדינות שהתעמתו נגדה ב-2020. חלק אחר במערכת מפוצל בין מדינות מזרח אירופה שתומכות במאמץ האמריקני וצרפת וגרמניה שכל אחת, מסיבותיה שלה, מעדיפות לנהל מדיניות חוץ עצמאית ומנוגדת לזו של וושינגטון. חוגי המדיניות בוושינגטון מאמינים אבל שהסיבה המרכזית שגרמניה וצרפת עדיין לא יישרו קו עם ארה״ב היא לא בגלל חישוב אסטרטגי שונה מהותית, אלא בגלל אדם אחד – טראמפ. חוגי המדיניות מאמינים שטראמפ פגע ביחסים הטרנס-אטלנטים, אולי הרס אותם לחלוטין [מקור]. אבל אם טראמפ הרס, אולי ממשל חדש יוכל לתקן אותם ולהחזיר את אירופה למחנה האמריקני? לא סביר.

צרפת אולי תשתף פעולה באופן מוגבל עם האנגלוספרה בנוגע לסין, אך צרפת מאז סוף מלחמת העולם השנייה מתעקשת לראות בעצמה מעצמה נפרדת מארה״ב. אין סיכוי שביידן ישנה את זה. גרמניה עתידה בספטמבר 2021 לערוך בחירות לפרלמנט שבסופן, כך לפי הסקרים העדכניים [מקור], הירוקים יהפכו למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט אחרי מפלגת השלטון של אנגלה מרקל, ה-CDU. הירוקים תומכים בקו עימותי יותר עם רוסיה וסין, אך מתנגדים לחלוטין לבניין הכוח הצבאי של גרמניה [מקור] וחלקם אף מתנגדים לנוכחות של נשק גרעיני אמריקני על אדמתה [מקור]. כלומר, סביר שגרמניה מסוף 2021 תתמוך מילולית בבלימת רוסיה וסין, אך תסרב להשתתף בכל קואליציה צבאית מולן. זה יותיר את מדינות מזרח אירופה כקבוצה היחידה שתהיה בעלת עניין אסטרטגי לארה״ב, אך הן בעיקר רלוונטיות מול רוסיה, לא סין.

תחת המתח הזה של מספר קבוצות המושכות במספר כיוונים שונים, סביר שמערכת הבריתות האמריקנית תשנה את צורתה. אירופה כמחנה יחיד תוחלף במזרח אירופה, אך משום שהמדינות בו לא יכולות לשנות הרבה מול סין, הן יהיו מחנה משני בחשיבותו. מי שתעלה בחשיבותה ותהפוך להיות המסגרת החדשה לניהול מערך הבריתות האמריקני תהיה האנגלוספרה: 4 מחברותיה שוכנות לחוף האוקיינוס השקט, כולן בעלות כוח ימי, כולן מחזיקות בכוח כלכלי וצבאי משמעותי וכמעט כולן מסכימות שיש צורך לבלום את סין. אליהן יצטרפו הפלוס – יפן והודו, שגם הן מחזיקות בכוח ימי משמעותי וקרבה גיאוגרפית לסין. תיאום ביטחוני בסיסי כבר קיים ביניהן. עכשיו מה שנדרש הוא להרחיב ולהדק את הקשרים.

התגבשות האנגלוספרה

אנחנו כבר רואים סימנים ראשונים להתגבשות של האנגלוספרה פלוס – כזו שכוללת מלבד חברות ברית חמש העיניים גם את הודו ויפן. הסימן הראשון הוא כמובן הקוואד במזרח אסיה, הפורום האסטרטגי שיפן יזמה ובו חברות גם אוסטרליה, הודו וארה״ב. הפורום התגבש ב-2020 לאור התוקפנות הסינית במזרח אסיה, עורך לראשונה תרגיל ימי משותף לכל 4 החברות בו באוקיינוס ההודי [מקור] ועם הסכמי שיתוף פעולה חדשים בין המדינות השונות בו. בריטניה הודיעה שהיא שוקלת להצטרף לקוואד [מקור].

הסימן השני הוא ההחלטה של בריטניה לשלוח את נושאת המטוסים החדשה שלה, המלכה אליזבת׳, לפעילות מבצעית דווקא במזרח אסיה [מקור]. בריטניה חתמה עם ארה״ב על הסכם שיתוף פעולה בתחום הימי שיאפשר לכוחות אמריקנים לפעול תחת הפיקוד של נושאת המטוסים הבריטית [מקור]. בין שאר הכוחות שיפעלו יהיו מטוסי F-35 דגם B של המארינס שיפעלו מנושאת המטוסים.

נוסף על אלו ארה״ב, יפן ואוסטרליה סיימו לאחרונה תרגיל משותף ליד גואם להגנה מפני טילים [מקור], קנדה השתתפה ביחד עם אוסטרליה וארה״ב בתרגיל ציד צוללות בשם ״דרקון ימי״ [מקור], ובתגובה לאגרסיביות הסינית החלו לעלות קולות באוסטרליה התומכים בבניית נמל ימי חדש לצי האמריקני בצפון המדינה [מקור].

ככל שנתקדם בעשור הנוכחי נראה הידוק של הקשרים הכלכליים באנגלוספרה פלוס ותיאום הולך וגדל של הפעילות הצבאית והדיפלומטית שלה. הצעד הכי משמעותי כלכלית יהיה הקמתו של אזור סחר חופשי שיכלול את כל חברות האנגלוספרה (בריטניה, ארה״ב, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד) ויפן. סביר שנראה עוד בכהונתו של ביידן הסכם סחר חופשי בין ארה״ב לבריטניה, ובין בריטניה לאוסטרליה וניו-זילנד. הודו כנראה לא תצטרף לאזור הסחר החופשי, משום ההעדפה שלה למדיניות סחר פרוטקציוניסטית, אך היא תשמור על קשרים כלכלים משמעותיים איתו, אם בסחר, אם בהשקעות, אם בפרויקטים טכנולוגים משותפים.

צבאית, אנחנו נראה את התרגילים הימיים השנתיים של הקוואד מורחבים לבריטניה וניו-זילנד, ופעילות צבאית מתואמת במזרח אסיה בין כל החברות. אפשר ואף נראה את הקמתו של פיקוד צבאי משותף לכוחות האנגלוספרה במזרח אסיה, במבנה דומה לזה של הפיקוד האזורי של נאט״ו. כמעט כל חברות המחנה מפעילות או יפעילו מטוסי F-35, ול-4 מהן יש או יהיו נושאות מטוסים פעילות – ארה״ב, יפן, בריטניה והודו. הן יוכלו לתמוך זו בזו בפעילות ימית ואווירית, עם הציוד המשותף לכולן מאפשר להן גמישות גדולה בפריסת כוחות.

מוקד התחרות של האנגלוספרה תהיה במזרח אסיה מול סין, עם מזרח אירופה כזירה משנית מול רוסיה. היא תרצה לבלום את ההתחזקות הצבאית של סין בים סין הדרומי ולצמצם את ההשפעה שלה בדרום מזרח אסיה. יפן כבר מושקעת בצורה משמעותית בתשתיות בדרום מזרח אסיה, וסביר שנראה את חברות האנגלוספרה האחרות, כמו בריטניה וארה״ב, משקיעות גם הן באזור, תומכות בו צבאית ומקרבות אותו אליהן. תוצאות סקר בקרב האליטות של דרום מזרח אסיה שפורסמו ב-10 בפברואר 2021 מראות שהן תומכות בארה״ב, חוששות מסין ומעל מחצית מהנשאלים ענו שאם דרום מזרח אסיה צריכה לבחור בין סין לארה״ב – היא צריכה לבחור בארה״ב [מקור]. ככל שסין תמשיך להיות אגרסיבית, כן תגדל כוח המשיכה של האנגלוספרה פלוס.

במזרח אירופה מדינות האזור יצטרכו לגבש בעצמן גוש ביטחוני שיתמך ע״י האנגלוספרה. מי שמובילה את המאמץ היא פולין, שמעוניינת לנעול את מדינות האזור ע״י פורומים אסטרטגים חופפים, והקמה של תשתיות גז, נפט ותחבורה משותפות לכולן [ראו כאן וכאן]. את הגוש המזרח אירופי החדש, שימתח משבדיה ופינלנד עד יוון, יתמכו בריטניה וארה״ב, אם ע״י אספקה של גז טבעי נוזלי שיתחרה עם זה הרוסי, אם ע״י חיזוק הקשרים הכלכלים ביניהן ואם ע״י תמיכה צבאית. כאינדיקציה לעתיד לבוא בריטניה בשנה האחרונה חיזקה את הקשרים הביטחוניים שלה עם אוקראינה, כולל חתימה על מסמך המעיד על רצון משותף להקים בסיס ימי בריטי במדינה [מקור].

ככל שסין תהפוך יותר אגרסיבית במזרח אסיה, כלל שגרמניה והאיחוד האירופי יתקשו להסכים על עמדה אחידה ולפעול מול מוסקבה ובייג׳ין, כן האנגלוספרה פלוס תהפוך יותר ויותר ברורה בזירה הבינלאומית. היא תחזק את העליונות הימית של ארה״ב, ותבטיח את הדומיננטיות שלה כמעצמת העל היחידה של העולם לתוך המאה ה-21. כלכלית, מדינות האנגלוספרה פלוס מהוות היום כמעט 40% מהכלכלה הגלובאלית. אזור סחר חופשי ביניהן, קשרי מסחר וטכנולוגיה ערים, יבטיחו שהאנגלוספרה תהיה המוקד התעשייתי, המסחרי והפיננסי של העולם.

איפה ישראל משתלבת בכל התמונה הזו?

ישראל כחוליה מקשרת

האנגלוספרה מתוחה לאורך חופי אירו-אסיה, מיפן דרך הודו ועד בריטניה. הדרך הקצרה ביותר להזיז כוחות בין הזירה הראשית שלה במזרח אסיה והזירה המשנית במזרח אירופה היא דרך הים האדום והים התיכון. המזרח התיכון חשוב להודו, אוסטרליה ויפן כמקור של גז טבעי או נפט. הים האדום חשוב לקשרי המסחר בין מזרח אסיה ואירופה. כפי שראינו בניתוח מס׳ 40 מזרח אפריקה היא כבר מוקד השקעה חשוב עבור יפן והיא כנראה תהיה מוקד השקעה חשוב גם עבור בריטניה, ארה״ב, הודו ואוסטרליה.

בזמן שהמזרח התיכון יורד בחשיבותו האסטרטגית לארה״ב עצמה, הוא שומר על החשיבות שלו לאנגלוספרה. יפן, הודו ואוסטרליה ירצו את המפרץ הפרסי יציב. האנגלוספרה תרצה את הים האדום והים התיכון חופשיים למעבר וחופשיים משליטתו של הגמון מקומי, כמו טורקיה למשל. היא גם תחפש להתחרות ברוסיה וסין במזרח אפריקה, ותרצה להגדיל את היתרון הטכנולוגי שלה מול סין ורוסיה. בכל הנושאים האלו ישראל יכולה לתת תרומה משמעותית.

מה שישראל צריכה הוא לחשוב על מקומה בתוך המערכת המתהווה של האנגלוספרה, לחשוב איך אנחנו יכולים להשתלב ולתרום לה אם צבאית, אם כלכלית ואם טכנולוגית. ככל שנגדיל את הערך שלנו לחברות האנגלוספרה, כן נגדיל את הערך והחשיבות שלנו בעיני ארה״ב, שתמצא אותנו כנכס אסטרטגי חשוב במערכת הבריתות החדשה שלה. מה שדרוש מישראל אבל הוא ״להחליף דיסק״ בחשיבה שלה, להפסיק להתמקד רק ביחסים עם האמריקנים ולחפש כיצד היא יכולה לחזק את קשריה עם כל חברות האנגלוספרה ובמיוחד בריטניה ויפן.

מה הכוונה ב״להחליף דיסק״? כיום אנחנו ממוקדים בעיקר ביחסים שלנו עם ארה״ב, משקיעים את מירב המאמצים הדיפלומטים שלנו בשמירת היחסים ורגישים לכל שינוי קטן בהם. הבעיה עם ההתמקדות רק בקשר עם האמריקנים שאין קשרים אחרים שתומכים את הקשר הזה. אנחנו לא מהווים בעלי ברית חשובים של מדינות נוספות במערכת הבריתות האמריקנית, ולכן כשארה״ב באה לשקול את הערך האסטרטגי שלנו היא מתמקדת רק בערך שלנו לה, לא לכל המערכת שלה. ללא הקשרים האלו, היא חופשית יותר לפעול כראות עיניה מולנו משום שאין מישהו בלונדון או טוקיו שימליצו עלינו. זה צריך להשתנות.

ישראל יכולה למשל להגדיל את שיתוף הפעולה הימי והאווירי בינה לבין בריטניה בים התיכון ובים האדום, אם בתרגילים צבאיים משותפים, אם באירוח כוחות בריטים בנמלים שלנו, אם במחקר טכנולוגי משותף. אני מזכיר שנושאות מטוסים בריטיות מפעילות מטוסי F-35 מדגם B, שיכול לבצע המראה ונחיתה אנכית. אם ישראל גם היא תרכוש טייסת של המודל היא תוכל להשתלב בפעילות הימית של בריטניה בפרט ושל האנגלוספרה בכלל באזור.

עם יפן תחומי שיתוף הפעולה כוללים סייבר, הגנה מפני טילים, מל״טים למודעות ימית ושיבוש הקשר בין צפון קוריאה לאיראן שמאיים עלינו ועל היפנים. ישראל ויפן גם יכולות לתאם פרויקטים משותפים במזרח אפריקה, כמו אנרגיה מתחדשת לאתיופיה וקניה, הקמה ושדרוג נמלים ימיים, אזורי תעשייה קלה, חממות טכנולוגיות ועוד. יש לשתי המדינות עניין רב במהפכה התעשייתית הרביעית ובהרחבתה אל מעבר לקווי הייצור, עם ממשלת יפן מקדמת חזון טכנולוגי חדש לחברה בשם חברה דור 5 [מקור].

קיים גם פוטנציאל כלכלי וטכנולוגי רב בין ישראל והאנגלוספרה, במיוחד בתחומים של ייצור חכם, סייבר, ולוחמה ימית. עם היריבות בין האנגלוספרה וסין גדלה, החברות בה יחפשו להוציא קווי אספקה מבייג׳ין ולהביא לפחות את חלקם חזרה אליהן. בשביל לשמור על מחירי ייצור נמוכים הן יהיו חייבות לשדרג את שרשרות האספקה, אם ע״י ניצול חכם יותר של משאבים או הגדלת האוטומטיזציה בקווים.

בתחום הסייבר, סין ורוסיה ידועות ביכולות שלהן לתקוף מערכות ממשלתיות ופרטיות ולשבש אותן. הפריצה לממשל הפדראלי האמריקני שדווח עליה בסוף 2020 היא רק תזכורת אחרונה ליכולות של שתי המדינות ולאיום שהן מהוות [מקור]. ככל שהכלכלות של האנגלוספרה יהפכו יותר ויותר חכמות עם רשתות מתקדמות, כלי רכב אוטונומיים ורובוטים תעשייתים, כן תגדל הרגישות שלהן לאיומי סייבר. שוק הסייבר קרוב לוודאי נמצא רק בתחילת הצמיחה שלו מבחינת ביקוש, כשממשלות האנגלוספרה יובילו מהלכים להגנה על תשתיות קריטיות, הגנה על מידע ורשתות, וכמובן ירצו לפתח כלי סייבר התקפיים משלהן נגד מוסקבה ובייג׳ין.

לוחמה ימית תהפוך לצורה הדומיננטית של סכסוך בין מדינות, אם במרחב הפסיפי, האוקיינוס ההודי או בים התיכון ובים האדום. מה זה אומר? ביקוש לכלי תעופה וכלי שיט בלתי מאויישים לסיור ותקיפה. מערכות הגנה ימיות מפני טילים, וטילים מתקדמים כדי לעקוף אותן. מערכות בשביל מודעות ימית – מדינות ירצו לדעת מי נכנס למים שלהן, איפה ומתי. מערכות כאלה כנראה יכללו חיישנים קבועים, מל״טים ואינטליגנציה מלאכותית שתלחים את הנתונים לתמונת מצב מתעדכנת בזמן אמת. ביקוש מיוחד יהיה למערכות כאלה בים סין הדרומי ובאוקיינוס ההודי, במיוחד במצר מלקה ובמפרץ בֶּנְגָל.

סיכום

האנגלוספרה היא חדשות טובות לישראל, אם נדע לעבוד איתה. הדבר ידרוש מישראל להתחיל להסתכל על היחסים שלה עם העולם לא רק דרך הבחינה של יחסים בילטראליים – מדינה מול מדינה – אלא גם דרך הבחינה של יחסים מולטילאטרליים – רב-מדינתיים. נצטרך לחשוב איך אנחנו משתלבים בתוך קואליציה בינלאומית, איך אנו תורמים לה ומפיקים ממנה ערך, ומבינים שכל קשר עם אחד מחלקיה משפיע על הקשר עם כל החלקים האחרים. ע״י חיזוק הקשר שלנו עם בריטניה ויפן, נחזק גם את הקשר שלנו עם ארה״ב.