1

פרק 55 – פוסט אימפריום(3): מאזן הכוח

מנוי לפל״ג – קישור.

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הרצאות ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

הכרנו בפרק הקודם את הבסיס הכלכלי של העולם האימפריאלי, עולם בו גם מסחר נתפס כמשחק סכום אפס. בפרק היום נפנה את מבטנו להיבט אחר של אותו עולם: התחרות התמידית לכוח, הניסיון להגיע למאזן כוח וחוסר היכולת של עולם לאומני ומיליטנטי למצוא שלום, אלא רק – מלחמה. בואו נתחיל.

סקרנו בפרק הקודם את הדינמיקה הכלכלית הבסיסית של העולם הרב-קוטבי, העולם הקדם-אמריקני. ראינו שבעולם כזה של מעצמות מתחרות וללא מערכת בינלאומית מבוססת, התפשטות כלכלית הייתה חייבת לבוא עם התפשטות טריטוריאלית. האימפריה הייתה בעולם ההוא, בעולם הרב-קוטבי, מה שהיום היינו מכנים אזור סחר חופשי – אזור שמטרתו לעודד מסחר בין חבריו השונים לרווחת כולם. ראינו שהעולם הרב-קוטבי אופיין בתחרות על כוח בין המעצמות, תחרות שהתבטאה בין השאר בגישה הכלכלית של המעצמות – מרקנטיליזם, או ״קפיטליזם מסחרי״, גישה הרואה בעושר העולמי דבר סטטי שיש עליו תחרות ומכאן שאם אני פוגע בכלכלה של היריב אני בהכרח משפר את הכלכלה של עצמי. העולם הרב-קוטבי של אז הגביל את הגלובליזציה מעצם הדינמיקה שלו –ייצור גלובאלי לא יכול היה לצמוח בין הכלכלות הגדולות, משום שאלו היו עסוקות במאבק תמידי לכוח.

ההבחנה הזו כבר רומזת לנו על משהו שנראה בעולם של פוסט-אימפריום: בעולם הרב-קוטבי שיבוא, שלמען האמת אנחנו כבר חיים בתחילתו, תאגידים רב-לאומיים וייצור גלובאלי הם הצורה הבסיסית של הכלכלה העולמית. משבר הקורונה הראה זאת בבירור – גם אם המפעל שלכם הוא לא בסין, הוא כנראה תלוי בחלקים מסין. לפי סקר מתחילת מרץ 2020, 75% מהחברות בארה״ב חוו הפרעה בשרשרות הייצור שלהן בגלל ווירוס הקורונה בסין[1]. 75%! זה אומר לנו שגם בעולם ללא הנהגה אמריקנית, יש אינטרס לשחקנים השונים לשמור על הגלובליזציה. אם הם יעבדו לפי האינטרס הזה זו כבר שאלה אחרת.

זו כבר שאלה אחרת מפני שלא תמיד מדינות יודעות לזהות בדיוק את האינטרסים הלאומיים שלהן, או את הדרך לממש אותם. אנחנו טיפה שוכחים את זה כשאנחנו עוסקים בגיאופוליטיקה – החלק הגיאוגרפי כל-כך חד וברור שאנחנו שוכחים שהחלק הפוליטי הוא בדרך כלל מעורפל. היעד הלאומי של מדינה נקבע לא רק לפי הגיאוגרפיה שלה, אלא גם לפי התרבות והערכים שלה, לפי האידיאלים והרעיונות המנחים אותה. יש סיבה שאני מתחיל סדרה על פוסט-ההנהגה האמריקנית כמעט 200 שנה לפני שהתחילה – בשביל להדגיש עד כמה רעיונות משפיעים על הדינמיקה הבינלאומית. גיאוגרפיה תמיד חשובה, אך היא לא מספיקה – היא לא המרכיב היחיד בגיאופוליטיקה.

הפרק היום נועד להבהיר את הנקודה שערכים משחקים תפקיד משמעותי בדינמיקה הבינלאומית. מה שהביא להשמדה העצמית של אירופה במאה ה-20 בשתי מלחמות עולם היו ערכים של עליונות לאומית ושל מלחמה כנורמה של היחסים בין אומות. זה חשוב לא רק בשביל שנוכל להעריך את ההשפעה של ארה״ב, אלא גם בשביל להבין עד כמה רעיונות כמו לאומנות ומיליטנטיות יכולים להיות מסוכנים כשהם מאבדים פרופורציות. אני רואה יותר מדי פעמים אנשים שעל בסיס ניתוח גיאוגרפי קוראים לכיבושים כאלה ואחרים, למלחמה כזו או אחרת. אירופה ניסתה לנהל מערכת בינלאומית על בסיס תחרות לאומית ומאזן כוח והיא נכשלה בצורה קטסטרופאלית.

כמובן, הניתוח שלנו לא יהיה לא היסטורי ולא פילוסופי. לא אבקש לשרטט כאן את נימי נפשו של הקייזר וילהלם השני בימים הגורליים שלפני מלחמת העולם הראשונה או את הזרמים המחשבתיים באירופה של תחילת המאה ה-20. אני לא צריך את כל זה. זה לא אומר שזה לא חשוב – אבל אני לא צריך את זה בשביל להבין מה היה פגום בעולם הרב-קוטבי שלפני ארה״ב. אני פשוט צריך להסתכל על הדינמיקה של המערכת בשביל להראות למה היא הייתה חבית נפץ שרק המתינה לניצוץ הנכון.

אז יש לנו הרבה במה לעסוק היום ואנחנו נתחיל מיד אחרי ההודעה הבאה.

מודאגים מהקורונה? רוצים לעשות סדר בכל הדיווחים בחדשות, להבין מה חשוב ומה לא ואיך ההתפרצות מעצבת לא רק את הזירה הבינלאומית, אלא גם משפיעה על חיינו? זה הזמן לעשות מנוי לפל״ג, הפודקסט השבועי למנויים בלבד מבית ״המשחק הגדול״. בואו להינות מתכנים אקוטאליים ועמוקים, חברות בקבוצת הפייסבוק הסגורה ועוד! בנוסף ההנחה של 5% נגמרת החודש עם קוד קופון firstpeleg, f-i-r-s-t-p-e-l-e-g, אז מהרו לממש את ההנחה לפני שתסתיים. לינק ליצירת מנוי בהערות הפרק, חבל לפספס.

הבעיה של אירופה

בשביל להבין איך בעית ערכים גררה את אירופה לאבדון, צריך קודם להכיר את הגיאוגרפיה של אירופה. לאירופה יש גיאוגרפיה מקוטעת שמעודדת את קיומן של מספר קבוצות תרבותיות שונות המופרדות מספיק זו מזו בשביל להיות שונות, וקרובות מספיק בשביל לנהל אינטראקציה זו עם זו.

גיאוגרפית אירופה חשופה להשפעה ממזרח מאסיה ומדרום מהים התיכון, שני אזורים שהביאו אליה השפעות תרבותיות, מסחר ועמים פולשים. בתוכה אירופה מחולקת למערכת נהרות שרובם הגדול קל לשייט – מה שמעודד התגבשות תרבויות דומות סביבם – אך הם נפרדים זה מזה, מה שהפריד בין התרבויות השונות של אירופה. לרוסים יש את הוולגה, לאוקראינים את הדְּנְיֶפֶּר, לגרמנים את האלבה, הריין והדנובה, לאנגלים את התמזה ולצרפתים את הסן והרון. ברזולוציה גבוהה יותר הגיאוגרפיה האירופית עודדה את השבירה של הקבוצות התרבותיות הגדולות ליחידות לאומיות קטנות יותר. הגיאוגרפיה המקוטעת של איטליה הולידה ערב-רב של זהויות מקומיות, כל אחת מסביב לעיר או נסיכות, שממשיכות להתקיים גם היום לאחר האיחוד האיטלקי במאה ה-19. מזרח אירופה, שהייתה נתונה היסטורית ללחץ מאסיה, טורקיה ומרכז אירופה, מורכבת ממספר רב של עמים ולשונות כמו הרומנים, ההונגרים, הקרואטים, הסרבים ועוד. גרמניה, משום שמספר נהרות עוברים בשטחה, הייתה במשך מאות שנים מורכבת משלל נסיכויות, דוכסויות וערים חופשיות, כל אחת עם האוריינטציה הכלכלית והפוליטית שלה.

בזמן שכל אחת מהקבוצות האלו פיתחה אופי נפרד מהשאר, הן כולן היו באינטראקציה זו עם זו. צפון אירופה, מארצות השפלה במערב עד מוסקבה במזרח, הוא מישור אחד רציף שמאפשר תנועה יחסית קלה מרוסיה עד צרפת. התעלה האנגלית, שמפרידה בין צרפת לאיים הבריטים, רוחבה בנקודה הצרה ביותר שלה במצר דובר הוא רק 34 ק״מ, מה שאפשר לעמים מהיבשת בקלות יחסית לפלוש ולחבר את האיים לשאר אירופה. אירופה גם קלה לגישה ימית, עם גופי מים נוחים שמקיפים אותה ונהרות שחודרים אל תוך היבשת – ספינות יכולות לשוט בקלות מסביב ליבשת, מהים השחור לים הצפוני דרך הים התיכון.

הקיום של קבוצות שונות שיש להן גישה נוחה זו לזו מזמינה אותן לשתף פעולה ולהתחרות זו עם זו, משתפות פעולה במסחר ורעיונות, בעודן מתחרות על כוח והשפעה. לא אכנס מה בדיוק היה המהלך ההיסטורי שעיצב את הדינמיקה האירופית, אך מספיק שאומר שבאמצע המאה ה-17 והלאה אירופה נשלטה ע״י מספר מעצמות שהתחרו זו עם זו. הן התחרו זו עם זו מפני שהתפיסה שלהן את העולם דחפה אותן להתחרות. התפיסה שלהן התבססה על שתי הנחות יסוד: ראשית, כל אחת מהן – בריטניה[2], צרפת[3], ספרד[4] – ראתה עצמה כאומה הנבחרת, את מי שנועדה להיות כוח אירופי וכוח עולמי מוביל. שנית, הן כולן האמינו שעושר הוא דבר סטטי, ולכן מסחר הוא משחק סכום אפס. ביחד, שתי ההנחות האלו יצרו תפיסה של המערכת הבינלאומית כולה כמשחק סכום אפס – אם מעצמה אחת מתחזקת, הרי שבהכרח האחרות נחלשות. אם כולן נועדו להיות הכוח המוביל באירופה, הרי שכל אחת תרצה להחליש את האחרות.

הדינמיקה של מערכת כזו היא של תחרות תמידית. כל אחד מהשחקנים יבקש למקסם את כוחו על חשבון האחרים, פוגע בהם ומקדם את האינטרסים שלו על חשבונם. המוקד הגיאוגרפי של התחרות בין המעצמות השתנה עם השנים – בתחילת המאה ה-17 המוקד היה נגד ספרד, שגם אנגליה וגם צרפת חששו מהדומיננטיות שלה. במאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 המוקד היה צרפת, ממנה חששו מדינות היבשת ובריטניה. באמצע המאה ה-19 הייתה זו רוסיה שהדאיגה את צרפת, בריטניה ואוסטריה, ומסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 הייתה זו גרמניה המאוחדת שהביאה את אירופה כולה נגדה. המוקד הגיאוגרפי של התחרות בין המעצמות נע, אך הדינמיקה לא השתנתה – היא נותרה תחרות תמידית ביניהן על כוח.

אני מדגיש את הנקודה הזו מפני שבין סוף מלחמות נפוליאון ב-1814 ועד למלחמת העולם הראשונה ב-1914 ישנה תקופה של מאה שנים המכונה ״השלום הארוך״, שלום שלכאורה הושג ע״י מציאתו של ״מאזן כוח״ בין המעצמות השונות ויצירתו של סדר כוחות ביבשת שמנע מלחמה אירופית משמעותית למשך מאה שנים. מאזן הכוח שהן יצרו הוא לכאורה הדרך להשיג שלום ללא מערכת ערכים שמעודדת את השחקנים השונים לעבוד זה עם זה במקום זה נגד זה.

מהו אבל ״מאזן כוח״? במאזן כוח כל אחד מהצדדים בונה את כוחו כך שהנזק מפתיחת מלחמה יהיה כה חמור שאף צד לא יעז לפתוח בה, מעדיף לשתף פעולה במקום להילחם. במאזן הכוח האירופי מדינות שונות התאגדו נגד מדינה אחת חזקה, מדינה שיכלה להביס כל אחת מהן בנפרד אך לא את כולן יחד. הקואליציה שהן הקימו, קואליציה שמבוססת על חישוב אסטרטגי קר במקום על בסיס ערכי, נתפסת כמודל אליו מדינאים צריכים לשאוף כשהם באים להביא יציבות למערכת שלכאורה נתונה לתחרות תמידית.

הבעיה עם מאזן כוח שבלתי אפשרי לקיים אותו.

לא קשה לקיים אותו, לא מורכב לקיים אותו – בלתי אפשרי לקיים אותו. מאזן כוח דורש וודאות מלאה בעולם של אי-וודאות, דורש יכולת חיזוי בעולם שלא ניתן לחזות בו. מאזן כוח הוא אידיאה שלא ניתן לקיים ללא מערכת ערכים שתומכת בשיתוף פעולה במקום במלחמה.

מאזן הכוח?

עכשיו אני יודע מה אתם חושבים: ״ניצן, למה אנחנו בכלל מדברים על מאזן כוח?״ וזו שאלה מעולה. מאזן כוח הוא רעיון מפתח בתיאוריה של יחסים בינלאומיים והוא משמש בדרך כלל כצידוק למדיניות חוץ צינית יחסית. לפי העיקרון של מאזן כוח מדינה צריכה לבקש לאזן תוקפן אפשרי ע״י התחברות עם מדינות אחרות שגם הן מתנגדות לו, לא משנה אם אלה דמוקרטיות מערביות או דיקטטורות פאשיסטיות. מאזן הכוח לא מתחשב בערכים, אלא בכוח.

הדוגמה המפורסמת ביותר והמוצלחת ביותר של מאזן כוח היא כפי שציינתי מאזן הכוח שקם באירופה ב״שלום הארוך״ שבין 1814 ל-1914. מה בדיוק קרה שם? המעצמות האירופיות הקימו קואלציות בשביל להגן על היבשת מהאיום הנצחי עליה – צרפת. ״צרפת?״ אתם שואלים – כן, צרפת. זה מדהים איך כישלון בשתי מלחמות עולם הצליח להשכיח מרובנו שצרפת הייתה האיום הכי גדול על אירופה במשך 200 שנה עד איחודה של גרמניה ב-1871. הודות לגיאוגרפיה הטובה שלה – עמקים פוריים, שני נהרות מרכזיים, גישה לאוקיינוס האטלנטי ולמרכז אירופה – צרפת הייתה ה-כוח היבשתי של אירופה. מונעים מתחושה של שליחות לאומית הצרפתים ניהלו מימי רישלייה ועד ימי נפוליאון מאבק מתמיד להשגת עליונות באירופה.

מי שהיו עסוקים בלחבל בניסיונות שלהם להשיג דומיננטיות היו הבריטים, שבגלל הקרבה של האיים ליבשת חששו שכל מעצמה יבשתית תפנה במוקדם או במאוחר להשתלט גם על בריטניה. אז בעוד הצרפתים ניסו להשתלט על אירופה, הבריטים הצטרפו למדינות השונות של אירופה בשביל להיאבק יחד בצרפת, שהייתה חזקה מכדי שמדינה אחת – אפילו בריטניה – תצליח להביס אותה לבד.

ב-1815, אחרי שנפוליאון סוף-סוף הובס בקרב ווטרלו, המעצמות של בריטניה, אוסטריה, פרוסיה ורוסיה כרתו את ברית הארבע נגד כל תוקפנות צרפתית עתידית. בנוסף, שלושת חצרות המלוכה המזרחיים, של פרוסיה, אוסטריה ורוסיה התאחדו בברית הקדושה, ברית שמרנית אנטי-ליבראלית ואנטי-לאומית שנועדה להבטיח את היציבות החברתית של מרכז ומזרח אירופה. ביחד שתי הבריתות נועדו להדוף את הרפובליקה הצרפתית ולהשתלט על הכוחות החילונים שהיא שחררה[5].

כריתת הבריתות האלו, יחד עם הקמת מערכת הקונגרסים האירופים ע״י מטרניך, הביאה לכאורה ליצירתו של מאזן כוח ביבשת. צרפת הושבה לגבולותיה מהמאה ה-17, עם ברית צבאית המקיפה אותה. מדינות מרכז אירופה, הנסיכויות הגרמניות, אוחדו במספר מדינות גדולות ואוגדו ביחד בקונפדרציה הגרמנית שמטרתה הייתה להדוף כל תוקפנות צרפתית. מערכת הקונגרסים של מטרניך הציעה לראשונה במה למעצמות האירופיות לדון בענייניהן ולהגיע להבנות מבלי לדרדר את היבשת למלחמה כוללת[6]. במשך מאה שנים אירופה כמעט ולא ידעה מלחמה כוללת, עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. כמעט ולא ידעה.

כמעט ולא בכלל. הבעיה עם ״מאזן הכוח״ שקם אחרי נפוליאון שהוא לא שינה בשום דרך את תפיסת העולם של המעצמות. כל אחת מהן עדיין ראתה עצמה מחויבת להגדיל את כוחה ע״י לקיחת עוד שטחים ומשאבים. אם צרפת הדאיגה את המעצמות במאה ה-18, רוסיה תפסה את מקומה באמצע המאה ה-19. רוסיה, שהייתה בתחילת ימיה דוכסות שולית בפריפריה של אירופה, הפכה בתחילת המאה ה-19 לכוח משמעותי באירו-אסיה[7]. עם כוחה ואמונתה בייעודה ההיסטורי כמרכז עולמי חדש[8] רוסיה לחצה על אוסטריה בבלקנים, על האימפריה העות׳מאנית בקווקז ועל האימפריה הבריטית במרכז אסיה. אותן מעצמות שרק לפני חצי מאה נלחמו יחד עם רוסיה בנפוליאון, פנו להיאבק נגד הרוסים במלחמת קרים של 1853, ולא זאת אלא גם באו לעזרתה של האימפריה העות׳מאנית המוסלמית.

העלייה של רוסיה באמצע המאה ה-19 הביאה ליצירתו של מאזן כוח חדש, שעכשיו כוון להכיל את הרוסים. צרפת, שמולה קם מאזן הכוח הראשון, הפכה לחברה במאזן הכוח החדש, מצטרפת לבריטניה ואוסטריה נגד רוסיה. בתוך פחות מ-40 שנים מאזן הכוח ״האידיאלי״ השתנה. והוא היה עתיד להשתנות שוב, בצעד שיכין את אירופה למלחמה כוללת, כשב-1871 גרמניה הופיעה מחדש כקיסרות מאוחדת.

הבעיה הגרמנית

האיחוד של גרמניה ב-1871 היה אולי ה-אירוע הגיאופוליטי של המאה ה-19. עד איחודה של גרמניה מרכז אירופה הייתה מורכבת ממספר נסיכויות וממלכות שלא היה להן את האחדות הפנימית בשביל לאיים על אירופה. לפני איחודן בקונפדרציה הגרמנית של 1815 הממלכות האלו היו טרף קל לצרפת ומשכו אותה פעם אחר פעם לצאת להרפתקאות צבאיות בליבה של אירופה, פשוט מפני שהמחיר לפתוח אותן היה כל כך נמוך – מה יעשו הנסיכויות הגרמניות מול הצבא הצרפתי? אולם עם איחודה של גרמניה תחת פרוסיה ב-1871 המצב התהפך – לא צרפת עוד איימה על גרמניה, כי אם גרמניה על צרפת. מפורדות הממלכות הגרמניות לא היו כוח גיאופוליטי. מאוחדות הן הפכו למעצמה תעשייתית וצבאית שישבה בליבה של אירופה.

גיאוגרפית גרמניה היא הציר של אירופה – חלקה הצפוני נתון במישור הצפון-אירופי, מה שמחבר אותה למערב אירופה ולמזרח אירופה עד המישור הרוסי הגדול. חלקה הדרומי מחובר דרך הדנובה למרכז ומזרח אירופה. בשטחה עוברים גם הריין והאלבה, שמחברים את ליבה התעשייתי אל הים הצפוני והאוקיינוס האטלנטי. כל עוד גרמניה הייתה מפוצלת, לא היה במיקומה הגיאוגרפי איום על שכנותיה אלא להיפך – הוא היה איום עליה. עתה כשאוחדה, גרמניה עמדה בליבה של אירופה, חזקה מאוד וחשופה מאוד, במיוחד לרוסיה וצרפת.

עמדה גיאופוליטית כזו יוצרת חוסר ביטחון. גרמניה מזכירה במובן הזה את רוסיה, עם חוסר הביטחון הנובע מהגבולות הגיאוגרפים החדירים שלה. אולם בעוד רוסיה יכלה להתרחב לכל רוחבה של צפון אירו-אסיה, גרמניה מצאה עצמה לחוצה בין רוסיה במזרח וצרפת במערב. יותר מזה – וכאן אנו שוב חוזרים לעניין הערכים – גרמניה שקמה ב-1871 ראתה עצמה כאומה אנטי-מערבית, כמובילה של זרם לאומי, תרבותי ורעיוני אחר מזה של הנאורות הצרפתית או הליברליות הבריטית. גרמניה האמינה שהיא לא רק יושבת גיאוגרפית בליבה של אירופה אלא שהיא גם צריכה ומיועדת להיות ליבה של אירופה, שהיא צריכה וראויה להנהיג את הציוויליזציה האירופית במקום צרפת ובריטניה[9].

באופן טבעי מצב כזה, של מעצמה רוויזיוניסטית בלב אירופה, היה אמור להביא למאזן כוח נגדה. רוסיה וצרפת היו מתאחדות נגד גרמניה – ובריטניה – שהייתה מאבדת את תמיכת הצרפתים נגד הרוסים – הייתה גם היא נאלצת לוותר על מאזן הכוח מול הרוסים לטובת מאזן כוח אנטי-גרמני. אנחנו יודעים שזה לבסוף קרה, אך בעיכוב מסויים – במשך 20 שנה הקנצלר הראשון של גרמניה, אוטו פון ביסמרק, עיכב את יצירתו של מאזן כוח אנטי-גרמני. ביסמרק, גאון מדיני, עשה זאת לא ע״י דיכוי תחושת הייעוד הגרמנית והחלפתה בתפיסה הומאנית יותר, אלא ע״י נקיטת מדיניות חוץ מתונה. ביסמרק הבין שבחישוב מאזן הכוח גרמניה אינה יכולה לנקוט במדיניות תוקפנית מבלי להביא את כל אירופה נגדה. גרמניה הייתה חזקה מדי, וכל תוקפנות מצדה תביא בהכרח את המעצמות האירופיות להתאחד נגדה כפי שהתאחדו נגד צרפת של נפוליאון.

אז ביסמרק יצר שתי בריתות מקבילות עם רוסיה ואוסטריה בשביל להבטיח שאף אחת מהן לא תצטרף לצרפת נגד גרמניה. הוא הבטיח לשתיהן שהוא יתמוך בדרישות המנוגדות שלהן במזרח אירופה, בעודו מוודא שאף אחת מהן לא תרגיש בטוחה מספיק לממש את הדרישות האלו. ביסמרק פעל בהתאם להיגיון של מאזן כוח, אך היה דרוש גאון בקנה המידה שלו בשביל לממש את המאזן בפועל. המאזן דרש שגרמניה תצליח לשמור על רוסיה ואוסטריה מחוץ למחנה הצרפתי. מפני ששתיהן התחרו על אותו אזור השפעה – הבלקנים – בהכרח שכל אחת תחפש מעצמה שתתמוך בה נגד השנייה. רק אדם כמו ביסמרק היה יכול לנהל במקביל שתי בריתות עם שני יריבים מנוגדים[10].

אולם גם לביסמרק היה סוף, והוא סולק מתפקיד הקנצלר ב-1890. המתינות התחלפה בתוקפנות, דבר טבעי מהשקפת העולם הגרמנית. הקייזר הצעיר וילהלם השני שסילק את ביסמרק וחבר יועציו רצו שגרמניה תהפוך למנהיגה עולמית, כראוי לאומתם הגדולה. בניגוד לביסמרק הם נקטו במדיניות אגרסיבית, מאמינים שבאיומים יביאו את בריטניה להצטרף אליהם ולהיאבק יחד נגד רוסיה וצרפת. הקייזר לא הבין את מאזן הכוח – הוא חשב שהרוסים הם איום גדול יותר על בריטניה מגרמניה. הוא טעה. במקום להצטרף לגרמניה בריטניה כרתה ברית עם רוסיה וצרפת נגד גרמניה, בה היא ראתה את האיום הגדול ביותר על שלום אירופה. גרמניה, במקום לנסות ולתקן את יחסיה עם רוסיה בחרה דווקא להעמיק את תמיכתה באימפריה האוסטרו-הונגרית, שהייתה עסוקה במאבק בכוחות הלאומנים בבלקנים שאיימו למוטט אותה. גרמניה קשרה את גורלה עם אוסטרו-הונגריה משום הפחד מפני הצרפתים והרוסים. בצעדיה התוקפנים הביאה גם את בריטניה למחנה נגדה.

מאזן הכוח האירופי הגיע עם גרמניה לסופו והגיע לסופו דווקא מפני שכל אחד מהשחקנים פעל לפי ההיגיון של מאזן כוח: גרמניה הצטרפה לאוסטריה בברית מרכז אירופית נגד צרפת ורוסיה. רוסיה הצטרפה לצרפת בשביל ליצר איום כפול על הגוש הגרמני שקם על גבולה. בריטניה הצטרפה לצרפת ורוסיה בשביל להבטיח שגרמניה לא תהפוך לכוח החזק ביבשת. כל המעצמות פעלו בהתאם להיגיון של מאזן הכוח, הכינו את הקרקע לסדרה של אירועים שוליים בבלקנים שתגרור את כולן לאבדון.

בעית המידע

בואו ונתמקד קצת ברעיון של מאזן הכוח ולמה הוא כל-כך בעייתי ליישום. מאזן הכוח יכול להתקיים רק מול שחקן בעל חשיבה אסטרטגית, כלומר שחקן שיכול לחשוב יותר מצעד אחד קדימה. המשמעות של מאזן כוח מול מדינה כלשהי היא שאם המדינה תעשה פעולה א׳, התגובה נגדה תביא נזק גדול יותר מכל רווח שהיא תבקש להשיג עם פעולה א׳ ולכן עדיף לה שלא לצאת לפעולה הזו כלל. זו המטרה של מאזן כוח – למנוע מלחמה, ובמקרה שהיא נפתחה למנוע את ניצחון המדינה שמולה נוצר מאזן הכוח.

הרעיון של מאזן כוח מבוסס אבל על שלוש הנחות יסוד: א׳ שהיריב שלי יכול לאמוד באופן ברור את הרווח וההפסד שלו מפעולה מסויימת; ב׳ שהאיום בנזק יהיה אמין מספיק; ג׳ שאין ביכולתו לצמצם את הנזק ולהגדיל את הרווח. בעולם של חוסר וודאות, שלוש ההנחות האלו הן תאורטיות יותר ממעשיות.

למה? בואו נתחיל עם ההנחה הראשונה – היריב יכול לאמוד את הרווח וההפסד שלו מפעולה מסוימת. בשביל שאני אוכל לאמוד את הרווח וההפסד שלי אני צריך להעריך נכון את היכולת שלי לפעול, את תוצאות הפעולה שלי, את היכולת של היריב לפעול ואת ההשפעה שלו על התוצאות שלי. זה לבדו יוצר מרחב עמימות בו מדינה תשקול פעולה כנראה יותר לפי הערכים שלה או מידת התיאבון שלה לסיכון מאשר לפי איזה ניסיון לאמוד רווח מול הפסד. קשה לאמוד בדיוק רווח והפסד בעולם שלנו, משום שמלחמות חשופות לברבורים שחורים וכאוס. לכן מה שיקבע אם אצא למלחמה או לא תהיה קשורה יותר לאינטרס הלאומי שלי ולעולם הערכים שלי – עד כמה אני רגיש לאבדות, למלחמה, צורת החיים הכלכלית שלי – מאשר לאומדן רווח והפסד.

ההנחה השנייה היא שהאיום בנזק יהיה אמין מספיק, כלומר היריב צריך להאמין במידה גבוהה של וודאות שאם הוא יבצע את פעולה א׳, אני אתקוף אותו. הבעיה שמנהיגים לא אוהבים לתת קווים אדומים, מחשש שהם יצטרכו מתישהו להגיב עליהם. ארה״ב לכאורה מחויבת להגנת על כל אחת מחברות נאט״ו – אך עד כמה היא באמת תפעל להגן עליהן כשהדבר יידרש? ועד כמה הרוסים מאמינים למחויבות האמריקנית להגנתן?

יש כמובן דרכים להגדיל את הוודאות בקרב היריב ולהראות שאני אכן מוכן להזיק לו אם יתקוף אותי או את בעלת הברית שלי. את כל הדרכים האלה אפשר להכניס תחת הקטגוריה של ״הקרנת כוח״, “Power Projection”. הקרנת כוח משמעותה ששחקן מראה ליריבים ובעלי ברית שלו שהוא יכול לפעול בזירה מסוימת במהירות ובהיקף מספיק כדי להרתיע יריב מלפעול נגדו באותה זירה. לדוגמה אחת המטרות העיקריות של ארה״ב בתרגילים הימיים שלה במזרח אסיה הוא להבהיר לסין שארה״ב יכולה לפעול במהירות ובהיקף מספיק בזירה ושהיא מחויבת לבעלות הברית שלה. המטרה של הקרנת כוח היא להקטין את אי-הוודאות של היריב ושל בעלות הברית שלך בנוגע ליכולת ולכוונות שלך. אתה מבהיר להם שאתה מסוגל ומוכן לפעול נגד מעשי תוקפנות, מעלה את האמינות בהפסד ואולי אף עוזר ליריב להבין טוב יותר מה ההפסד הצפוי לו.

ההנחה השלישית היא שאין ביכולתו של היריב לצמצם את הנזק ולהגדיל את הרווח. אסביר למה אני מתכוון: לפני מלחמת העולם הראשונה גרמניה התכוננה לתרחיש בו היא תנהל מלחמה מול רוסיה וצרפת. הגרמנים ידעו, בגלל מאזן הכוח, שאם הם יפתחו במלחמה נגד אחת משתי המדינות, השנייה תצטרף אליה. הגרמנים גם ידעו שהם כנראה יפסידו במלחמה אם יצטרכו להילחם בשתי חזיתות במקביל. כלומר הגרמנים העריכו את הרווח וההפסד שלהם והאמינו שהצרפתים והרוסים ילחמו נגדם. עד כאן מאזן הכוח הרוסי-צרפתי עבד נהדר. הנה הטוויסט אבל: הגרמנים האמינו שע״י תגובה מהירה מספיק הם יוכלו להביס את הצרפתים ואז את הרוסים, מונעים מעצמם הפסד ומגדילים את הרווח בניצחון מוחץ על שתי היריבות היבשתיות שלהן[11]. מאזן הכוח הרוסי-צרפתי בעצם עודד את הגרמנים לפתוח במלחמה ראשונים בשביל לצמצם את ההפסד שלהם.

מאזן הכוח אם כן בלתי אפשרי ליישום לאורך זמן משום חוסר הוודאות הקיימת במציאות. לאורך זמן השחקנים יעשו עוד ועוד טעויות בהערכה, לא יאמדו נכון את מצב הכוחות או את הרווח שהם ישיגו מהפרת מאזן הכוחות. משום שהמאזן דורש מכל השחקנים לדעת את היכולות והכוונות של כל השחקנים האחרים, מפני שמצב כזה לא קיים, מה שנותר גם במאזן כוח הוא תחרות תמידית בין המדינות, תחרות שבסופו של דבר תתפרץ למלחמה כשמישהו יטעה בחישוב.

אל המלחמה

ללא מערכת כלשהי של ערכים, עם תחרות עירומה לכוח, אירופה הביאה על עצמה את חורבנה דווקא כשביקשה להימנע ממלחמה. גרמניה, רוסיה, אוסטריה, צרפת ובריטניה כולן הקימו מערכות בריתות זו עם זו בשביל ליצור ״מאזן כוח״, יוצרות במקום רשת של קשרים שנדלקו ברגע שאוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה ב-1914.

בטבח הנורא של אירופה יש יותר מרק טעות בחישוב האסטרטגי – יש בעיה בערכים. מערכת בה כל אומה רואה כעניין חיוני להיות במרוץ לכוח היא מערכת שבסופו של דבר תבוא לידי מלחמה. אי-אפשר לקיים לעד מאזן כוח משום שמאזן כזה דורש לא רק איזון מתמיד אלא גם ידיעה ברורה של יעדיו וכוחו של היריב. מאזן מושלם כזה דורש שלא תהיה במערכת הבינלאומית אי-וודאות – דבר שכמובן אינו יכול להיות, מעצם טבעה הכאוטי של המציאות שלנו.

מאזן הכוח לבדו, הגיאופוליטיקה לבדה, אינם מספיקים בשביל לבנות סדר בינלאומי או אף להסביר לחלוטין את התנהגותה של מדינה. אירופה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הייתה כפופה לכוחות ורעיונות שראו בעימות דבר הכרחי ואף חיובי. עבור הפאשיסטים והנאצים המלחמה לא הייתה רק חלק מהחיים, אלא הביטוי הכי חיוני שלהם[12]. עם תפיסות כאלה איך אפשר לדמיין שלום או שלווה? בשביל להביא שלום לאירופה, בשביל להביא יציבות לעולם, נדרש שינוי מהיסוד של מערכת הערכים הגלובאלית – נדרש אימפריום אמריקנום. על כל זאת ועוד – בפרק הבא.

[1] Dion Rabouin, “Coronavirus has disrupted supply chains for nearly 75% of U.S. companies”, Axios, 11/03/2020. https://www.axios.com/coronavirus-supply-chains-china-46d82a0f-9f52-4229-840a-936822ddef41.html

[2] Krishan Kumar, “Empire and English Nationalism”, Nations and Nationalism, Vol. 12, No. 1 (January, 2006)

[3] Iskander Rehman, “Raison d’Etat: Richelieu’s Grand Strategy During the Thirty Years’ War”, Texas National Security Review, Vol. 2, No. 3 (June, 2019).

[4] Grace Magnier, “Pedro de Valencia and the Catholic Apologists of the Expulsion of the Moriscos, The Netherlands: Brill, 2010.

[5] הנרי קיסינג׳ר, ״דיפלומטיה״, ירושלים: הוצאת שלם, 2012.

[6] James R. Sofka, "Metternich's Theory of European Order: A Political Agenda for ‘Perpetual Peace’”, The Review of Politics Vol. 60, no. 1 (winter, 1998)

[7] קיסינג׳ר, 2012.

[8] מיכאל אגורסקי, ״רומא השלישית: ממהפכת אוקטובר עד לפרסטרויקה״, תל-אביב: ספרית פועלים, 1988.

[9] See: Hans Kohn, “The Mind of Germany: The Education of a Nation”, New York: Harper & Row Publishers, 1965.

[10] קיסינג׳ר, 2012.

[11] Raymond Limbach, “Schlieffen Plan”, Encyclopædia Britannica, July 18, 2016. https://www.britannica.com/event/Schlieffen-Plan

[12] דוד אוחנה, ״מסדר ההניהליסטים: לידתה של תרבות פוליטית באירופה 1870-1930״, ירושלים: מוסד ביאליק, 2016.




פרק 54 – פוסט אימפריום(2): העולם הרב-קוטבי

מחפשים אפליקצית פודקסטים להאזין דרכה? נסו את האפליקציה של רשת עושים היסטוריה לאנדרואיד – קישור.

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הרצאות ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

הפרק הקודם היה מעין ״תקציר העלילה״ של פוסט-אימפריום. הצגתי את המסגרת של הסדרה: הנסיגה של ארה״ב מעמדת המנהיגה של הסדר העולמי אותו היא הקימה, סדר שיצר את הגלובליזציה שאנו נהנים ממנה היום. עכשיו אחרי שהצגתי את המסגרת אנחנו יכולים לעבור לקצב איטי יותר ולעבוד באופן שיטתי, צעד אחר צעד, איך הסדר האמריקני קם, איך הוא שינה את העולם ומה יהיו ההשלכות של סופו. אנחנו מתחילים אבל לא ברגע בו ארה״ב לקחה על עצמה את תפקיד ההנהגה, את האימפריום, אלא ברגע לפני, בעולם שלפני הסדר האמריקני – העולם הרב-קוטבי. בואו נתחיל.

אני רוצה לפתוח בהבהרה שהייתי צריך לומר לעצמי מספר פעמים בזמן העבודה על הפרק הזה: ״המשחק הגדול״ הוא לא פודקאסט היסטוריה. אישית אני חובב היסטוריה, אני לומד המון מההיסטוריה ואני חושב שכל אדם שרוצה להצליח בחיים חייב ללמוד היסטוריה – אך ״המשחק הגדול״ הוא לא פודקאסט היסטוריה. אני לא בא ללמד היסטוריה ואני בטח לא מעוניין לבצע מחקר היסטורי. אולם בשביל להבין את ההשפעה של הסדר האמריקני ולהבין את ההשלכות של סיום ההנהגה האמריקנית אני חייב קודם להבין מה היה לפני הסדר האמריקני, לפני עלייתה של ארה״ב על במת ההיסטוריה. מכאן שאני חייב ולו באופן שטחי לעסוק גם בהיסטוריה.

הבעיה אבל שהעולם הקדם-אמריקני כולל, טוב, את כל ההיסטוריה העולמית עד לשנות ה-40׳ של המאה הקודמת. איפה אני מותח את הגבול וקובע מה רלוונטי ומה לא? ברור לי שכיבושי אשור ופרס בעולם העתיק אינם רלוונטים בשביל להבין את הפוסט-אימפריום. אך מה עם מלחמות הדת של המאה ה-16 באירופה? או מלחמת שלושים השנים? או מלחמות נפוליאון? איפה אני תוחם את הסקירה שלנו את העבר ומוודא שהסדרה ״פוסט-אימפריום״ לא הופכת להיות סדרה על אירופה המודרנית מימי קארל הגדול עד ימינו?

המזל הוא שמפני שאני יודע מה המטרה שלנו, אני יודע גם איפה למתוח את הגבול. אני מתעניין בהשפעה של היעדר הנהגה אמריקנית על הגלובליזציה, שכפי שהגדרתי אותה היא התנועה החופשית של אנשים, סחורות, הון ומידע. זה מה שמעניין אותי – האם המערכת הגלובאלית הולכת לפח או לא ומה השינויים שיהיו בה. בשביל לדעת את זה אני צריך רק להבין איך נראתה המערכת הגלובאלית לפני ארה״ב, לפני שארה״ב לקחה את תפקיד ההנהגה.

ידוע לנו שמאז ימי קדם הייתה צורה כזו או אחרת של מסחר גלובאלי בהיקף מצומצם. רומא סחרה עם סין, ממלכת שלמה אולי סחרה עם הודו. עם הכיבוש הספרדי של אמריקה במאה ה-16 התחיל מסחר בין אירופה לעולם החדש ועם הכיבושים של הפורטוגזים, ההולנדים והבריטים דרום ומזרח אסיה גם הם צורפו למערכת המסחר הגלובאלית. אולם אם אנחנו באמת רוצים לעסוק בגלובליזציה הקדם-אמריקנית שרלוונטית אלינו, אלינו היום, הרי שאנחנו חייבים להתמקד בגלובליזציה הזו החל במאה ה-19, המאה של המהפכה התעשייתית.

העולם שלפני המהפכה התעשייתית ואחריה הם שני עולמות שונים מהותית, שונים לא רק ביכולת הטכנולוגית אלא גם ובעיקר בצורת החיים הכלכלית והחברתית שלהם. העולם שלפני המהפכה התעשייתית הוא עולמם של המעטים – מעטים שמחזיקים בתבלינים, במשי, בחרסינה. החיים הכלכלים, התרבותיים והפוליטים מנוהלים ע״י קבוצות מיעוט שהן המחזיקות בעיקר הכוח. העולם התעשייתי לעומתו הוא עולמם של הרבים, של ״ההמון״ – מה שהיה פעם שייך רק לאצולה הפך לסטנדרט החדש לכולם. אורטגה (Ortega) ב״מרד ההמונים״ קורא לשינוי הזה ״עליית הרמה ההיסטורית״[1]: הרמה הבסיסית של החיים, הרמה של רוב האנשים, עלתה. לפתע לכל אחד יש שירותים, מקלחת, חימום, תבלינים, מכונית – כל מה שפעם היה שייך למיעוט הפך לנחלת הכלל. אנחנו חיים בעידן בו ההבדל בין ה-1% ל-99% הוא הבדל כמותי ולא איכותי. כן, אין לי מטוס פרטי – אבל אני יכול לקנות כרטיס טיסה. אין לי אחוזה – אבל יש לי בית עם צנרת וחימום וחשמל.

בעולם התעשייתי לא רק רמת החיים השתנתה כי אם כל המבנה הכלכלי ומקצב החיים השתנו, השתנו באופן עמוק ומהותי. מנוע הקיטור לא העלה רק את מהירות השינוע של סחורות, אלא ניתק את התלות של האדם בכוחות הטבע. לא עוד תלות בכוחו הביולוגי של האדם או הסוס, כי אם מנועי קיטור ובנזין המניעים את הטרקטורים בשדות ומכונות המפעל[2]. לא עוד תלות ברוח לשיט או בסוס לכרכרה, כי אם רכבות, ספינות קיטור, מכוניות ומטוסים. לא עוד ייצור ביד של פריטים בודדים ויקרים כי אם ייצור המוני וזול. במאה ה-19 העולם הפך באמת גלובאלי, האוכלוסייה כולה שולבה בתהליך הכלכלי והעולם שאנו חיים בו היום התחיל את דרכו.

לכאורה היינו אמורים לראות כבר במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 את עלייתה הגדולה של הגלובליזציה. לכאורה, אם הבסיס הטכנולוגי כבר הונח לייצור המוני ושינוע מהיר היינו אמורים לראות את הקמתם של אזורי סחר חופשי, איחוד מכסים באירופה ואת ההיווצרות של שרשרות ייצור גלובאליות. אולם זה לא קרה. בו בזמן שהרמה ההיסטורית עלתה, ששיטות ייצור חדשות קמו והבסיס הצרכני גדל, המבנה של המערכת הבינלאומית הגביל את הצמיחה של גלובליזציה. לזה רמזתי כשאמרתי בפרק הקודם שהטכנולוגיה לבדה אינה אחראית לגלובליזציה שלנו. היא הניחה את היסודות, היא יצרה את האפשרות, אך היא ממש לא הביאה את התופעה. אתם מבינים במאה ה-19, בדיוק כשהעולם נכנס לעידן חדש, המערכת הבינלאומית הייתה עדיין נתונה במודל ישן מאוד – העולם הרב קוטבי.

קטבים

מהו העולם הרב-קוטבי? הדרך הכי פשוטה לחשוב על זה היא בעזרת קטבים מגנטים. כל קוטב מגנטי יוצר שדה כוח ומשנה את אוריינטציה של העצמים סביבו. אולם אם שני קטבים דומים בכוחם נמצאים זה ליד זה, אין אחד משנה את האחר. לעיתים הם ישתפו פעולה זה עם זה מול קוטב שלישי. לעיתים הם יתחרו זה בזה.

המערכת הבינלאומית במאה ה-19, בעידן שלפני המנהיגות האמריקנית, הייתה בדיוק מערכת כזו, מערכת של קטבים רבים או בפשטות מערכת רב-קוטבית. במערכת הזו לא הייתה מדינה אחת דומיננטית, מדינה אחת חזקה כל-כך שלא היה ניתן להביס אותה ע״י קואליציה של מדינות אחרות. לדוגמה בריטניה: בשיאה במאה ה-19 בריטניה שלטה ברבע מהעולם והחזיקה בעליונות ימית מוחלטת. אולם גם עם האימפריה הגדולה שלה, גם עם העליונות הימית שלה, בריטניה לא הייתה מה שהיום אנו מכנים ״מעצמת-על״. היא הייתה מעצמה חשובה אך היא הייתה עוד מעצמה, עוד מעצמה אחת במאבק האירופי לכוח. משום שלבריטניה לא היה את הכוח היבשתי לשלוט באירופה, היא נאלצה לנהל מאזן כוח מול צרפת וגרמניה, כל הזמן משנה את תמיכתה בשביל להבטיח שלא תיווצר מעצמה יבשתית באירופה שתאיים על האיים הבריטים. אנחנו עוד נעסוק בהרחבה במושג ״מאזן הכוח״ ובכישלון שלו שהביא לשתי מלחמות עולם.

התחרות בין המעצמות הייתה כאבן רחיים על צווארה של הגלובליזציה. בתחילת המאה ה-19 המהפכה התעשייתית עשתה את צעדיה הראשונים בבריטניה ואירופה, עם הכניסה לשימוש של מנועי קיטור ומפעלים גדולים לייצור תעשייתי רחב היקף. עלויות וזמני השינוע של סחורות ירדו, הפריון לעובד עלה והבסיס הטכנולוגי למערכת הגלובאלית שלנו הונח. אולם עד כמה שהטכנולוגיה קידמה את עלייתה של הגלובליזציה, היא נתקלה בתקרת זכוכית – המערכת הרב-קוטבית של המעצמות האירופיות. אתם מבינים, כשאני עסוק בלהתחרות עם מישהו על כוח והשפעה הדבר האחרון שאני מחפש הוא ליצור אתו קשרי מסחר, בטח לא תלות כלכלית. ספינות המסחר של היריב הן לא בשורה של שגשוג, אלא מטרות לגיטימיות בתחרות בינינו. למה שאני אהיה תלוי במה שאני ארצה להטביע?

אלו אינן ספקולציות. הודות לסדר האמריקני של 70 השנים האחרונות כמעט ושכחנו שמדינות בעבר תקפו את ציי הסחר זו של זו כחלק מהתחרות האסטרטגית ביניהן. מי שהפכו את השיטה לאומנות היו הצרפתים, שבמהלך התחרות הארוכה שלהם לדומיננטיות עם הבריטים במאות ה-18 וה-19 פיתחו אסטרטגיה שלמה של תקיפת ציי סחר – “Guerre de course”, מילולית – ״מלחמת המרוצים״[3]. במסגרת ״מלחמת המרוצים״ אוניות צרפתיות ויזמים פרטיים תקפו ושדדו ספינות מסחר בריטיות, לעיתים מוכרים את תכולתן, לעיתים גובים כופר מהבעלים ולפעמים פשוט מטביעים אותן. המטרה בכל מקרה הייתה לפגוע בכלכלה של בריטניה, אם ע״י איבוד סחורות ואוניות או קפיצה במחירי הביטוח שהסוחרים הבריטים נאלצו לשלם[4]. החישוב האסטרטגי הצרפתי היה שאם בריטניה תספוג מספיק נזק כלכלי, היא תהיה חייבת להתפשר ולשבת לשולחן המשא ומתן עם פריז.

למה אבל מלכתחילה הצרפתים בחרו להשתמש ב״מלחמת המרוצים״? ולמה כמוהם גם מדינות הדרום במלחמת האזרחים האמריקנית והגרמנים בשתי מלחמות עולם בחרו לתקוף את ציי הסחר של היריב? שתי סיבות: ראשית, כשאתה מתמודד עם כוח ימי חזק יותר, הדרך הקלה לפגוע בו היא ללכת לבטן הרכה – צי הסחר שלו. צרפת הייתה לאורך כל תקופת היריבות עם בריטניה כוח ימי נחות בהשוואה לבריטים. כשאתה כוח ימי נחות אתה לא יכול להכריע את היריב בקרבות ראש בראש של צי מול צי, פשוט מפני שהצי שלך לא יישאר. שימוש טוב יותר בצי הוא לשלוח אותו נגד ספינות הסחר של היריב, שהן בדרך כלל איטיות יותר ופחות מוגנות מאוניות המלחמה שלו.

״מלחמת מרוצים״ גם לא ממש חייבת לכלול את הכוחות שלך. זוכרים את קפטן ג׳ק ספארו ושודדי הקריביים? פיראטים שימשו את צרפת ומספר מדינות אחרות בשביל לפגוע במסחר של היריב[5]. איך? דמיינו שאתם קפטן פייר לאפייט, מלח די משועמם שמבלה את ימיו בשתיית רום וביצוע משלוחים בין מרסיי והאי הארור של קורסיקה. אתם משועממים, אתם שיכורים ולעזאזל עם זה נמאס לכם לשנע סחורות הלוך ושוב ממרסיי לאי הארור של קורסיקה. אתם רוצים אקשן! אש! תותחים! האם זה כל-כך מוגזם שמלח צרפתי מבקש קצת עניין בחייו המשעממים? ואז – רגע לפני שאתם שוקלים למכור את הספינה ולעבור לדיג – אתם שומעים על מלחמה חדשה בין בריטניה וצרפת. הממשלה בפריז, בשביל לנסות ולפגוע באויב הבריטי, מוסרת מכתבים המתירים חוקית לכל המעוניין לתקוף אוניות בריטיות ולשדוד אותן.

זה הרגע שלכם! אתם ממהרים לכתוב לבן הדוד המיותר שלכם בפריז שישיג לכם מכתב בעוד אתם מבקשים מהבנק הלוואה לצייד את הצוות והספינה בנשק. חמושים במכתב וכמה תותחים, אתם יוצאים לפשוט על אוניות בריטיות ולפעמים גם כאלה שרק מחזיקות סחורה בריטית. את הצוות אתם כמובן משאירים בחיים – אתם לא ברברים – ואת הספינה והסחורות אתם מוכרים בנמלים צרפתיים. שוד בחסות המדינה – כמה טוב להיות פיראט צרפתי!

טיפה יותר ברצינות אבל: פיראטים היו פעמים רבות יזמים פרטיים שפעלו תחת חסות חוקית של מדינה. במקום שהממשלה תצטרך להשתמש בצי שלה בשביל לפגוע באויב, היא הפריטה את התהליך ליזמים – פיראטים – שעשו את העבודה בשבילה. הנזק היה זהה: זה לא משנה אם מי ששודד אוניות הם פיראטים או חיילים, כי בכל מקרה הסוחר מאבד את הספינה, את הסחורות ועכשיו הוא גם צריך לשלם תעריף ביטוח גבוה יותר. אוי הבְּרוֹךְ.

הסיבה השנייה לשימוש ב״מלחמת המרוצים״ הייתה הגישה הכלכלית של רוב המדינות האירופיות בין המאה ה-17 למאה ה-19 – מֶרְקַנְטִילִיזְם.

רושש את השכן

אחד השיעורים הראשונים שלומדים בפיזיקה היא שאתם יכולים לקבוע את מערכת הצירים שלכם בכל מקום שאתם רוצים, אך עדיף לקבוע אותה כך שהפתרון של הבעיה יהיה הפשוט ביותר. אני חושב שזה נכון גם בתחומים אחרים של החיים – אפשר להסתכל על מערכת או תהליך מכל מיני כיוונים, כשנקודת המבט היא שקובעת אילו פתרונות נקבל ואיך נבין את מה שאנחנו רואים. בניגוד לפיזיקה אבל נקודות מבט מסוימות יכולות ליצור בעיות במקום להביא פתרונות.

במובן הזה כלכלה אינה שונה מכל תחום אחר. אני יכול לנקוט בכמה נקודות מבט שונות לכלכלה וכל נקודת מבט תשפיע על איך אני תופס את הכלכלה, את הבעיות והפתרונות שלה. נקודת המבט של תומכי השוק החופשי יוצאת מנקודת מבטו של הצרכן בכלכלה. הצרכן מעוניין לשלם כמה שפחות עבור מוצר כמה שיותר טוב. הדרך הטובה ביותר להשיג זאת היא ע״י שוק חופשי – טאלב מראה ב״אנטי-שביר״ כיצד שוק חופשי הנתון תחת המסנן של דרישות הצרכן מצליח ליצור הקצאה יעילה של משאבים, יעילה במובן הזה שנעשה שימוש מינימאלי במשאבים בשביל לתת מענה מקסימאלי לצרכן[6]. אולם אני לא חייב בהכרח לנקוט בנקודת המבט הזו.

מרקנטיליזם, או ״קפיטליזם מסחרי״, יוצא מנקודת מבטה של המדינה, לא הצרכן. המדינה מעוניינת להגדיל את עושרה ע״י הגדלת הייצוא והקטנת הייבוא. בגישה המרקנטילית העושר בעולם הוא דבר סטטי, בלתי משתנה, ולכן אם מדינה אחת מתעשרת הרי שבהכרח זה בא על חשבון מדינות אחרות. המטרה של המדינה היא להבטיח הצטברות של הון בידיה, הון שיוכל לשמש אותה למטרותיה השונות. בשביל להשיג את ההון המדינה המרקנטילית תומכת בתעשיות שלה ע״י מכסי מגן, מסבסדת תעשיות מייצאות ו – פוגעת בסוחרים של מדינות אחרות. אם כמות העושר היא קבועה, אם אני מעוניין כמדינה להגדיל את העושר שלי, הרי בהכרח אני חייב לפגוע בשכן שלי. בגישה כזו ״מלחמת מרוצים״ היא פשוט ביטוי צבאי של צורת ההתנהלות הכלכלית – ע״י הטבעת היריב, אני יוצר מקום לסוחרים שלי להיכנס ולהשתלט על השוק.

אנחנו יכולים לראות גם במרקנטיליזם את ההמשך ההגיוני בתחום הכלכלי של העולם הרב-קוטבי של לפני הסדר האמריקני. הנחת היסוד של העולם הרב-קוטבי שיש משחק סכום אפס על כוח בין מדינות. אם צרפת עולה הרי בהכרח בריטניה יורדת. ההנחה הזו התגלגלה לחיים הכלכליים, עם הגישה המרקנטילית שהעושר העולמי קבוע ולכן גם המסחר הבינלאומי הוא משחק סכום אפס – אם מדינה אחת מתעשרת, אחרות בהכרח הופכות עניות יותר.

לאוזניים הגלובליות שלנו כל זה נשמע אבסורדי. סחר חופשי מעשיר את כולם, מעודד יעילות וירידת מחירים. אולם האוזניים הגלובליות שלנו מקבלות כדבר מובן מאליו שעושר אינו סטטי, שאפשר להגדיל את כמות העושר. גם היום אבל לא כולם מבינים את זה – אנשים רבים בימינו עדיין חושבים שעושר הוא דבר סטטי, שאם מרק צוקרברג הרוויח מיליארד דולר בהכרח שהוא לקח את המיליארד הזה ממישהו. התפיסה של כלכלה כמשחק סכום אפס עדיין קיימת במקומות שונים בחברה, היא פשוט לא זוכה לאותה פופולאריות שהייתה לה בעבר בקרב מקבלי ההחלטות.

אולם על אף המרקנטיליזם ומלחמת המרוצים, הגלובליזציה כן ידעה תקופת צמיחה קצרה, תקופת צמיחה טרום-אימפריום אמריקנום: מאמצע המאה ה-19 עד סוף המאה ה-19 הסחר הבינלאומי כאחוז מהתמ״ג העולמי גדל והגיע לשיא שלא חזר על עצמו עד שנות ה-70׳ של המאה ה-20[7]. איך בכל זאת הייתה גלובליזציה מסוימת על אף מאבקי הכוח והמרקנטיליזם? שתי סיבות: האימפריות האירופיות וניסוי קצר בליברליזם ושוק חופשי.

עלייה ראשונה

דמיינו ברשותכם שאתם ראש ממשלת בריטניה. אני יודע אני יודע – הרבה יותר כיף להיות פיראט צרפתי עם השוד והרום וריח הים אבל – אנחנו חייבים להתקדם בפרק אז אתם מועברים מפייר לאפייט לבנימין ד׳יזראלי, ראש ממשלת הוד מלכותה בין 1874 ל-1880. אתם אוהבים סיגרים טובים, שרי ולהבהיר לאופוזיציה שהם חבורת חדלי אישים וחסרי עמוד שדרה שרק בחסד אלוקים הראש שלהם אינו קורס על עצמו עקב הריק שבין אוזניהם – או משהו בסגנון הזה. בכל מקרה, לענייננו –

אתם ראש ממשלת בריטניה והיעד המרכזי שלכם הוא חיזוק האימפריה בתחרות הכוח שבין המעצמות האירופיות. אתם יודעים שהדרך הבטוחה לשמור על כוחה של האימפריה היא להבטיח מאזן תשלומים חיובי, כלומר לדאוג שאתם מייצאים הרבה יותר משאתם מייבאים. אתם רוצים לכן שהתעשיינים שלכם יקנו כמה שיותר בזול חומרי גלם ויוכלו למכור לכמה שיותר שווקים. מכאן שאתם בהחלט מעוניינים בסחר, אך לא בסחר עם היריבים שלכם. אתם לא רוצים להעשיר את הצרפתים או חלילה להיות תלויים בהם.

הבעיה שהצרפתים חושבים אותו דבר. גם הם רוצים לחזק את עצמם ע״י מאזן תשלומים חיובי, מעוניינים להשיג בלעדיות על שווקים מפני ששוב, אם סוחר בריטי מתעשר בהכרח שסוחר צרפתי מפסיד כסף. אז מה שניכם תעשו?

טוב, אתם צריכים גישה לחומרי גלם, כמו סוכר מהקריביים, כותנה מהודו ופחם מארה״ב. אתם גם צריכים גישה לשווקים, בשביל שתוכלו למכור את התוצרת הבריטית. מפני שאתם יודעים אבל שכל מקום שהצרפתים עליו מוטלים מכסי מגן שחוסמים את הגישה שלכם אליו, הדרך הטובה ביותר לשמור על גישה לשוק או חומר גלם היא פשוט לצרף את המקום לאימפריה שלכם. אם אני שולט בטריטוריה אני יכול לקבוע את רמת המכסים בה. כך באופן אבסורדי התחרות המרקנטיליסטית בין המעצמות הולידה את אזורי הסחר הראשונים בעולם – האימפריות האירופיות.

בעולם שבו אין מנגנון בינלאומי לטיפול בסכסוכי סחר ויישום נורמות סחר אימפריה היא הדרך הבטוחה ביותר למדינה להבטיח גישה לחומרי גלם ושווקים[8]. מפני שהטריטוריה נתונה לשליטת המדינה המרכזית היא גם אינה נתפסת עוד כמתחרה אלא חלק מהגוש הכלכלי של המדינה המרכזית. מכסים לכן מורדים בתוך האימפריה והמסחר בה פורח, פורח מפני שאותם אמצעים שמדכאים את המסחר הבין-אימפריאלי אינם קיימים בתוכן. צרפת, בריטניה, גרמניה ועוד כולן נקטו במדיניות שמטרתה לאפשר מסחר ער בין חלקי האימפריה[9], בו בזמן שהן מתחרות זו בזו על כוח.

למשך תקופה מסוימת חלקן של המעצמות האירופיות ניסו גם ליישם את המדיניות של סחר חופשי ביניהן ולא רק בתוך האימפריה. בין אמצע לסוף המאה ה-19 בריטניה ומדינות נוספות במערב אירופה ניסו לנקוט בגישה חדשה של מסחר בינלאומי, גישה שמבוססת לא על מרקנטיליזם ותפיסה סטטית של עושר, כי אם על גישה של שוק חופשי כפי שהוצגה ע״י אדם סמית׳ בספרו ״עושר העמים״. בגישה של שוק חופשי המטרה של ממשלות העולם היא להוריד את חסמי הייבוא ולאפשר לכל מדינה להתמחות במה שהיא מייצרת באופן היעיל ביותר, בעודה מייבאת את הדרוש לה ממדינות אחרות. כך לדוגמה צרפת תתמחה ביין, גבינות וירקות בעוד בריטניקה תתמחה בייצור טקסטיל ומכונות. שתי המדינות יסחרו זו עם זו, מסחר שיביא לירידת מחירי מוצרים, עלייה ברווחת הצרכנים ואף עלייה בעושרן של המדינות, שלא יצטרכו עוד לסבסד תעשיות בלתי יעילות.

כלכלנים ודיפלומטים בריטים האמינו שהאינטרס הלאומי ישורת בצורה הטובה ביותר אם בריטניה תסיר מכסים גם אם באופן חד צדדי[10]. במקום לחתום על הסכמי סחר שיהיו טובים רק לסוחרים שלה, בריטניה חתמה על הסכמי סחר הכוללים את עקרון המדינה המועדפת, שמשמעו שבריטניה לא תוכל להפלות בין סוחרי מדינה אחת לאחרת. היא גם עודדה מדינות אחרות לכלול בהסכמים שלהן את עקרון המדינה המועדפת, מעודדת את צרפת, הולנד והאימפריה האוסטרו-הונגרית לנקוט במדיניות של מסחר חופשי.

למשך תקופה הגישה הבריטית עבדה, אך בסוף המאה ה-19 עם התגברות התחרות בין המעצמות האירופיות רבות מהן העדיפו לחזור למדיניות של מכסי מגן ומרקנטיליזם אגרסיבי. בריטניה באותה עת יכלה לנצל את כוחה הכלכלי בשביל להכריח את המדינות האירופיות להמשיך ולדבוק במדיניות של סחר חופשי ע״י איום במכסים, הצעה שקידם הלורד בלפור[11] שטען שרק ע״י איום אמין בריטניה תוכל לשמור על הסחר החופשי. הצעתו נדחתה משום האמונה שדי לה לבריטניה להיות מופת של סחר חופשי כדי לשכנע את העולם שעליו לחקות אותה. זה לא הצליח.

סיכום

העולם הרב קוטבי של המאה ה-19 שם תקרת זכוכית – או שמא תקרת פלדה – על הגלובליזציה. עם תחרות משמעותית בין המעצמות האירופיות לכוח, אינטרסים כלכלים הוכפפו לאינטרסים ביטחוניים וצבאיים. בפרק הבא נראה כיצד התחרות לכוח ומאזן הכוח הביאו לחיסולו של העולם הרב הקוטבי הישן בשתי מלחמות עולם. על כל זאת ועוד – בפרק הבא. תודה לכם על ההקשבה.

[1] Jose Ortega y Gasset, “The Revolt of the Masses”, chapter 2.

[2]  ניתוח מעניין של הקשר בין אדם וטכניקה והמשמעויות של הקשר אדם-מכונה אפשר למצוא אצל שפנגלר ב-״אדם וטכניקה״ (“Der Mensch und die Technik”). קישור למאמר (באנגלית) כאן – קישור.

[3] Douglas C. Peifer, “Maritime Commerce Warfare: The Coercive Response of the Weak?”, Naval War College Review 66:2 (Spring 2013)

[4] ibid

[5]  ,"J. L. Anderson, "Piracy and World History: An Economic Perspective on Maritime Predation Journal of World History, Vol. 6, No. 2 (Fall, 1995)

[6] Nassim N. Taleb, “Antifragile: Things that gain from Disorder“, London: Penguin Books, 2013

[7] Christopher Chase-Dunn, Yukio Kawano and Benjamin D. Brewer, "Trade Globalization since 1795: Waves of Integration in the World-System", American Sociological Review, Vol. 65, No. 1 (Feb., 2000)

[8] Kris James Mitchener and Marc Weidenmier, "Trade and Empire", The Economic Journal, vol. 118  No. 533 (November, 2008)

[9] ibid

[10] Patrick K. O'Brien and Geoffrey A. Pigman, "Free Trade, British Hegemony and the International Economic Order in the Nineteenth Century", Review of International Studies, Vol. 18, No. 2 (Apr., 1992)

[11] ibid